שולחן ערוך, חושן משפט רנ״ז: הכותב נכסיו לבנו או לאחר מהיום ולאחר מותו ומתנת בריא שכתבו בה מהיום ולאחר מיתה ובו ז"ס: – עם 18 מפרשים

א

הכותב נכסיו לבנו או לאחר מהיום ולאחר מותו ומתנת בריא שכתבו בה מהיום ולאחר מיתה ובו ז"ס:
הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו הרי הגוף של בן מזמן השטר והפירות לאב עד שימות לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהם נתונים לבן והבן אינו יכול למכור מפני שהם ברשות האב: הגה המקדיש קרקע מהיום ולאחר מותו או לאחר שלשים יום לא קדיש כלל דהא אי אפשר לומר גוף מהיום ופירות לאחר זמן דהא קא אכיל פירות של הקדש (תשו' רשב"א סי' תקס"ג) הכותב כל נכסיו לאחד מהיום ולאחר מיתה צריך למכרן ולקנות בדמיהן קרקע ולאכול מהן פירות כדין בעל בנכסי אשתו אלא א"כ התנה לעשות בנכסיו כל ימי חייו כפי מה שירצה (נ"י פרק י"נ):

ב

מת האב והניח פירות המחוברים לקרקע הרי הן של בן מפני שדעתו של אדם קרובה אצל בנו היו תלושים או שהגיעו ליבצר הרי הם של יורשים: הגה מכר הבן כחו לאחר אין למקבל אפילו בפירות שלא הגיע זמנו לתלוש אלא הן של יורשי האב ונותנים לזה דמים כפי מה ששוין הפירות בשעה שמת או מניח הפירות בשדהו עד שיגמרו וכן הדין אם כ' הקרקע לאחר ולא לבנו (טור) אבל אם כתב לבן בנו הוי כאילו כתבה לבנו (ת"ה סי' ש"נ):

ג

עבר האב ומכר מכורים (הפירות) עד שימות (ואפי' חזר ולקחה האב לא היה במכירתו כלום) (נ"י פרק יש נוחלין) וכשימות האב מוציא הבן (או יורשיו) (טור) מיד הלקוחות ואם היו שם פירות מחוברין שמין אותם ללוקח ונותן הבן דמיהם היו תלושים או שהגיעו ליבצר הרי הם של לוקח (וי"א שדין הבן עם הלוקח כמו עם האב) (טור וב"י בשם רשב"ם):

ד

עבר הבן ומכר אין ללוקח כלום עד שימות האב:

ה

מכר הבן בחיי האב ומת הבן ואח"כ מת האב כשימות האב קנה הלוקח שאין לאב אלא פירות וקנין פירות אינו כקנין הגוף:

ו

מתנת בריא שכתב בה מהיום ולאחר מיתה הרי הוא כמתנת שכ"מ שאינה קונה אלא לאחר מיתה שמשמע דברים אלו שאע"פ שקנה הגוף מהיום ואינו יכול לחזור בו אינו זוכה בו ואוכל פירות אלא לאחר מיתה: הגה הכותב נכסיו לבנו והתנה לדור בהן כל ימי חייו ולהיות ניזון מהן יכול לדור בהן עם אשתו ושמשים הצריכין אליו וכן נותנים לו מזונות הצריכים לו אם אין לו ממקום אחר כפי הנראה לב"ד ואם מכרו לצורך מזונות ובא לו ממון אח"כ א"צ לשלם מה שלקח (נ"י בשם הרשב"א):

ז

כתב לו מהיום אם לא אחזור בי עד לאחר מיתה היא לגמרי כמתנת שכ"מ ויכול לחזור בו כל ימי חייו אף מהגוף: הגה ומ"מ צריך קנין במתנת בריא ולא אמרינן בכה"ג דבריו ככתובין וכמסורין דמי ולכן בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו יורשיו אחריו ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא צריך להקנות בקנין ואפי' קנין אינו מהני אם רוצה ליתן להן דבר שאינו בידו אז דאין אדם מקנה דבר שלא ברשותו ואין מהני אלא דרך הודאה שמודה שחייב לכל אחד מהן כפי מה שירצה (ב"י סי' ר"נ בשם הרשב"א ומהרי"ק שורש צ"ד ומהר"ם פאדוואה סי' נ"ב) וע"ל סי' ס' סעיף ו':

א

נכסיו. עיין בתשו' מהר"א ששון סי' קנ"א ובתשובת ן' לב ס"ב סי' ל"ו ובמבי"ט ח"א סי' ק"ס ובמהרי"ט סי' קי"ו:

ב

מהיום ולאחר מיתה. ויש בהן מטלטלין או חובות צריך למוכרן כו' כצ"ל וכן הוא ל' נ"י וסיים שם ז"ל ואם נפסד מהקרן נפסד ולא נשתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפין עכ"ל פי' אם הנכסים שכתב לבנו מהיום ולאחר מיתה שכל ימי היותו הוא אוכל מהן הפירות לא אמרינן אותן הפירות והריוח שנהנה מהן האב בחייו ישתעבדו לגוף הנכסים לענין שאם יפסדו בידו בחייו ממה שהיו באותה שעה שכת' לבנו ימלא אותו ההפסד מהפירות שנוטל מהן האב קמ"ל דלא וע"ל סי' קע"ו סט"ו וי"ז שם נתבאר דין רווחא לקרנא משתעבד בשותפין. סמ"ע:

ג

ליבצר. כן דעת הרמב"ם והרא"ש והטור אבל רשב"ם פי' תלושין דוק' אבל מחוברים אפי' הגיעו ליבצר הרי הן של בן ובתי"ט פ' י"נ תמה עליו דהיאך יפרש הא דהכונס ודפ' נערה ולא ירד לדקדק לעומק דברי הפוסקים שהבאתי בסי' צ"ה כי לפי מ"ש שם לק"מ ואדרבה פשט דמתני' משמע כרשב"ם וגם קשה להרמב"ם וסייעתו הא דקאמר בש"ס טעמו דדעתו של אדם כו' ואי במחוברים שהן צריכין לקרקע הא לכ"ע דינן כקרקע אלא שי"ל בזה דאל"כ הוה אמרינן מסתמ' לא היה דעתו ליתן רק הנכסים שהיו אז וה"ל כאילו התנה בפירוש חוץ מפירות העתידין להיות לכך צריך לטעמא דדעתו של אדם קרובה כו' אבל לפרשב"ם אתי כפשוטו ודוק ומ"ש הב"ח בזה בדעת הרמב"ם והר"ש אינו נכון וקושייתו מעיקרא ליתא ואולי ט"ס יש בדבריו ע"ש. ש"ך:

ד

אפי'. כיון דנתגדלו ברשות הנותן ודוקא כשבנו מקבלו בעצמו אמרינן דדעת האב היה להקנות לבנו בעין יפה ולא כשימכור כחו לאחר וכ"ש שהמקבל הוא איש אחר משעה ראשונה. סמ"ע:

ה

ונותנין. פי' המקבל נותן להיורשים דמים כפי שומא שהיו שוים הפירות שנתגדלו קודם שמת הנותן וכ"כ הטור ומ"ש או מניח הפירות ר"ל ואז אחר שיגמרו יטלום היורשים לנפשם וא"צ ליתן להמקבל כלום בעד מה שנגמרו לאחר שבא הקרקע לידו. שם:

ו

לבנו. דאף שאמרו שבן בנו אינו בכלל בניו וכמ"ש הט"ו בסי' רמ"ז מ"מ אם כת' בהדיא מתנה לבן בנו אמרינן מסתמא בעין יפה נתן לו כמו דאמרינן בנתן לבנו דדעתו של אדם קרובה כו' וכ"כ בת"ה אבת בנו וה"ה או כ"ש בבן בנו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דצ"ע על מ"ש הסמ"ע בסי' ר"י ס"ק ה' ויש ליישב בדוחק עיין בס' א"א דף ק' ע"ב ובתשובת ראנ"ח סוף דף קי"א ע"ש ובתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"ח נסתפק אי דור רביעי הוי בכלל לשון בני בניו ע"ש. עכ"ל:

ז

ולקחה. פי' חזר ולקח מהבן גוף הקרקע שנתן לו ומ"ש לא היה במכירתו כלום היינו אחרי מות האב אבל בחייו אוכל הלוקח הפירות וקמ"ל דלא אמרינן דהרי הוא כאלו לא נתנו לבנו מעולם ותשאר הקרקע ביד הלוקח מהאב אלא כיון דמתחלה בשעה שמכר לזה לא היה כח ביד האב למכור רק הפירות כל ימי חייו תו לא אמרינן דתהא מכירתו מכירה גמורה למפרע. סמ"ע:

ח

וי"א. דס"ל דלא מכר האב ללוקח אלא זכותו שהי' לו בו ומש"ה א"צ הבן ליתן כלום להלוקח בעד הפירות שגדלו ברשותו כמו שלא הי' נותן כלום ליורשי האב אם נשאר הקרקע ביד האב עד יום מותו. שם:

ט

הגוף. פי' שנאמר שלא יהא בקנין הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דשלב"ל קמ"ל דזה אינו דהרי גוף השדה הי' של הבן מיד בשעת נתינה ואף שנשארו הפירות להאב אותו קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועיין בטור סי' רי"א. שם:

י

בריא. פי' כשעשה ק"ס על מתנתו כמתנת בריא. שם:

יא

אשתו. בתשובת הרשב"א שם כתוב דאפי' לא הי' לו אשה בשעה שהתנה כן דלא עלה על דעתו להיות בלא אשה ובלא שמש והוא יעשה כל מלאכתו בעצמו כו' ע"ש. שם:

יב

שלקח. דומה לזה כ' הטור ביו"ד סי' רנ"ג ז"ל בעה"ב ההולך ממקום למקום ונתנו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מן הצדקה ולכשיגיע לביתו א"צ לשלם דבשעה שלקח היה עני וה"ל כעני שהעשיר שא"צ לשלם מה שלקח עכ"ל. שם:

א

א) לשון הרמב"ם בפי"ב מה' זכייה דין י"ג וכ' ה"ה משנה פ' יש נוחלין (בבא בתרא ד' קל"ו ע"א) ופי' שנתן לו גוף מעכשיו ופירות לאחר מיתה:

ב

ב) לשון המשנה שם ופי' רשב"ם דאב אינו יכול למכור גוף ופירות לגמרי מפני שכתובין גוף מעכשיו והכל לאחר מיתה והבן אינו יכול למכור לגמרי וכו' אלא בין שניהם יכולים למכור לגמרי מעכשיו:

ג

ג) מפורש במשנה וגמרא שם דף קל"ח וקל"ט:

ד

ד) כתב ה"ה נתבאר בפ"ק א' מהלכות מכירה [ולעיל סי' קצ"ג] שכל שאינו צריך לקרקע הרי הוא כתלוש:

ה

ה) שם משנה דף קל"ו ע"א:

ו

ו) וביאר שם אפי' מת הבן בחיי האב וכן פי' רשב"ם שם וכן כתב ה"ה בשמו וכתב ופשוט הוא:

ז

ז) כ' ה"ה אהא דמשני עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר ריש דף קל"ט ופי' הרי"ף ללוקח מן האב וכו' ותי' בבנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו ולפיכך מוחל לו הפירות המחוברין בשעת מיתתו ואין היורשין יורשין אבל הלוקח שהוא אחר אינו מוחל אצל בנו של מוכר לפיכך שמין ע"כ בהלכות וכן פי' הרא"ש וזה דעת רבינו וכו' וכן נלמד מגירסת בעל המאור מהתוספתא שהמחילה מהאב לבן הוא בשעת מיתה:

ח

ח) גם זה שם במשנה:

ט

ט) כ' הר' המ' כריש לקיש דאמר הכין שם (דף קל"ו ע"ב) כדאיפסקא הלכה כמותו ביבמות בהחולץ (דל"ו ע"ב):

י

י) שם דין י"ד בברייתא בפ"ח דבבא בתרא דף קל"ה ע"ב ובפ"ק דבבא מציעא דף י"ט ע"א כדמפרש לה אביי שם ושם וכ' הרב המגיד ופרשוה רש"י ור"ש והרמב"ן ז"ל כדברי רבינו לומר שאינה כמתנת שכ"מ שיכול לחזור בו עד שעת מיתה אלא שדומה לה שאינו זוכה בפירות מעתה:

יא

כ) טור ס"ז כן כתב התוס' והרא"ש שזה פי' הבריית' דבסמוך והדין בעצמו דבר פשוט הוא וכן כ' ה' המגיד שם:

יב

ל) מחודשים סי' ט"ו.

א

המקדיש כו' דהא כו'. כמש"ש וכי כתיב כו' אבל הכא כו':

ב

דהא כו'. כמש"ש ע"א ב' אר"ש מ"ט כו' ה"נ וכ"ת מה ראית לבטל דהקדש ליבטיל שיור הפירות ליתא כיון דמספקא לן ע"כ כמו גבי גט דאמרינן לחומרא חולצת כו' ה"נ חומרא לתובע כמש"ל סי' ר"ן ס"ג וכמ"ש בירושלמי על פלוגתא דר' ורבנן בגטין ע"ב ב' (ובקדושין נט ב' ע"ש) במהיום ולאח"מ אם בהפקר מופקרת מעכשיו ולאחר ל' יום ע"ד דר' מופקרת וע"ד דרבנן אינה מופקרת שא"א לומר שתהא השדה מופקרת והפירות לבעלים וכיון דס"ל דספיקא הוי אוקי ממונא בחזקת מאריה:

ג

הכותב כו'. כמש"ש קלז א' אין לראשון כו' וכ"ש כאן:

ד

כדין כו'. כמ"ש בפ"ח דכתובות:

ה

או שהגיע כו'. וכ"כ הרא"ש שם וכמ"ש בפ' הכונס דקי"ל כר"ש כו':

ו

מכר כו'. גמ' שם וערשב"ם ד"ה ה"ג וד"ה כאן כו':

ז

או מניח כו'. כ"כ המ"מ ג"כ בשם רש"י:

ח

אבל אם כו'. כמ"ש במ"ר על פ' אם תשקר לי כו' שע"כ רחמי האב כו' אבל צ"ע דבסי' ר"י ס"א כ' להיפך:

ט

ואפי' כו'. ול"ד למ"ש בב"מ טו ב' חזר כו' דשם לא חל המכר כלל וניחא ליה כו' משא"כ כאן שמכר לו הפירות:

י

או יורשיו. רשב"ם ד"ה מכר וכמ"ש בס"ה:

יא

ואם היו כו'. כ"פ הרי"ף מש"ש והתניא שמין כו'. ר"ל ללוקח מהאב והבן נוטל הגוף מהלוקח צריך ליתן דמי הפירות ללוקח ל"ק כאן כו' ר"ל הלוקח שהוא אחר אינו מוחל אצל בן המוכר:

יב

וי"א כו'. לפי שיטת רשב"ם ופי' לא עדיף הלוקח מגברא דאתי מחמתיה. המ"מ. וכ"נ כמ"ש רשב"ם שם בד"ה ומשני כו' דמ' דאזלינן בתר המתנה מעיקרא:

יג

מתנת כו'. ערשב"ם שם ד"ה דלא כו':

יד

הכותב כו'. כמ"ש בירושלמי פ"ד דכתובות על מ"ש ר"ל באושא התקינו הכותב נכסיו לבנו כו' מהו מסבתיה אשה וכו' אע"ג שאין ה' כר"ל מ"מ למדנו להתנה בפירוש:

טו

ומ"מ כו'. וכ"ה בתוספתא פ"ח ברי שכ' דייתיקי כו' לא עשה כלום:

טז

דאין כו'. כמש"ל סי' רי"א:

יז

אלא כו'. כמ"ש קמט א':

א

(רמ"א ס"א) המקדיש קרקע. נ"ב יעוין בש"ע אה"ע סי' צ' ס"ק מ"ם:

א

או לאחר שלשים יום לא קדוש כלל. והוא מתשובת הרשב"א סי' תקמ"ג וז"ל אבל הקדש בדק הבית אינו כן שאני סבור שכל מקדיש שדהו לבדק הבית מעכשיו ולאחר מיתה או מעכשיו ולאחר שלשים לא אמר כלום לפי שכל הנותן לחבירו מעכשיו ולאחר מיתה קי"ל גופא קני מהיום ופירי לאחר מיתה אבל לגבוה והקדש א"א לו' כן לפי שא"א שהאילן של הדיוט יונק משדה הקדש אא"כ שייר מקום היניקה והראיה מהאי דשלהי המוכר בית ר"ש אומר המקדיש את השדה לא הקדיש חרוב המורכב וסדין השקמה ותני עלה מ"ט הואיל ויונקין משדה הקדש כו' אלמא כל כמה דלא שייר מקום היניקה בפי' א"א כ"ש זה שמשייר כל הפירות וא"ת ומה ראית לבטל כל ההקדש מפני שיור זה אדרבה נבטל השיור מפני ההקדש הלא היה הקרקע בחזקת בעלים וכיון שאתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מאריה וכדגרסי' בירושלמי גבי פלוגתא דר' ורבנן באומר זה גיטך מהיום ולאחר מיתה דרבי סבר מגורשת דתנאה הוי ורבנן סברי מגורשת ואינה מגורשת דמספקא להו אי תנאה אי חזרה וגרסי' התם בירושלמי אף בהפקר כן שדה זו מובקרת מעכשיו ולאחר שלשים על דעתי' דר' מובקרת ועל דעת' דרבנן אינה מובקרת שאי אפשר לו' שיהי' השדה מובקר לאחרים והפירות לבעלים וכיון שכן הרי ההפקר בטל לגמרי ואע"ג דגבי גט מגורשת ואינה מגורשת לא דמי דהתם כיון דמספקא לן אי תנאה אי חזרה הלכך אזלינן לחומרא וחולצת ולא מתייבמת כו' ואתה צריך לבטל אחד מהם אוקי ממונא בחזקת מאריה עכ"ל. והנה מזה דכת' הרמ"א דהמקדיש קרקע מהיום ולאחר שלשים לא קדיש כלל כיון דאי אפשר לו' גוף מהיום. ולפי שיש בזה מקום עיון צריך אני להאריך קצת בנדרים דף כ"ט בהא דתנן נטיעות אלו קרבן עד שיקצצו אמר בר פדא פדאן חוזרות וקדישות עד שיקצצו נקצצו פודאן פעם אחת ודיו ועול' אמר כיון שנקצצו שוב אין פודאן כו' ומשום דס"ל קדושה פקעה בכדי א"ל אביי וקדושת הגוף לא פקעה בכדי והתניא שור זה עולה כל שלשים ולאחר שלשים יום שלמים כל שלשים יום עולה לאחר ל' יום שלמים אמאי קדושת הגוף נינהו ופקעה בכדי הבמ"ע דאמר לדמי אי הכי אימא סיפא לאחר שלשים עולה ומעכשיו שלמים אא"ב חדא בקדושת הגוף וחדא בקדושת דמים היינו דאיצטריך למתני תרתי וכו' לימא תיהוי תיובתי' דבר פדא דאמר קדושת דמים לא פקעה בכדי אמר רב פפא אמר לך בר פדא הכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוי מידי דהוי אאומר לאשה התקדשי לי לאחר שלשים דמקודשת אע"ג שנתאכלו המעות פשיטא לא צריכא דהדר ביה הניחא למ"ד אינה חוזרת אלא למ"ד חוזרת מאי איכא למימר אפי' למ"ד חוזרת הכא שאני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכת' שם הר"ן ז"ל וא"ת ותיהוי נמי כמסירה אכתי אמאי לא מצי הדר ביה כיון דלא חייל הקדש עד אחר שלשים דנהי דאמרינן משוך פרה זו ולא תיקנה לך עד לאחר שלשים דעומדת בחצירו קנה היינו דוקא כי לא חזר בנתיים אבל חזר בו ודאי אפילו עומדת בחצירו מצי הדר ביה כיון דלא קנה עד לאחר שלשים ולגבוה נמי נהי דהוי כמסירה כיון דהשתא לא חייל אמאי לא מצי הדר ביה וי"ל דכי אמרינן אמירה לגבוה כמסירה להדיוט בקנין ממש של הדיוט קאמר וכמאן דאמר מעכשיו ולאחר שלשים יום קאמר וכו'. ומיהא שמעי' דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים דלא מצי הדר ביה דאמירה כמסירה גמורה להדיוט דמי אבל הרשב"א ז"ל כתב דאפשר דכי אמר הכי הני מילי לבד פדא דס"ל קדושת דמים לא פקעה בכדי אבל לאביי ורבא דס"ל דקדושת דמים פקעה בכדי מוקי ברייתא כפשטיה ונהי דתיקשי ליה תרוייהו בקדושת דמים למה לי אפשר דדחיק אנפשיה לו' זו ואצ"ל זו כדאשכחן בש"ס טובא הלכך לדידהו אפשר דנהי דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הני מילי כמסירה גרידא בלא מעכשיו אבל במסירה דמעכשיו לא דאי אפשר שיקנה יותר אמירה ממסירה הלכך לדידהו האומר הרי זו עולה לאחר שלשים יוכל לחזור בו וע"ש ומתבאר מדבריהם דהמקדיש לאחר שלשים קדוש מיהא הוי אליביה דכ"ע אלא דלדעת הרשב"א יכול לחזור בו ולדעת הר"ן אינו יכול אבל כל זמן שלא חזר בו חלה קדושה דלא גרע ממסירה בלא מעכשיו. וא"כ במקדיש מהיום ולאחר שלשים דלא שייך ביה גופא מהיום ופירי לאחר שלשים לא גרע ממקדש את האשה מהיום ולאחר שלשים דפסק הרשב"א בתשו' סי' תש"ז כרב דהוי ספיקא אי תנאה אי חזרה ע"ש וא"כ ה"נ גבי מקדיש מהיום ולאחר ל' דה"ל ספיקא אי תנאה אי חזרה ממה שאמר מהיום ורוצה להקדיש לאחר ל' א"כ לאחר שלשים מיהא קדוש אם לא חזר. וא"כ הרשב"א בתשו' סי' תתקס"ג מיירי שחוזר בו קודם שלשים אבל הרמ"א שכת' לא קדוש כלל ומשמע דלא חלה הקדושה כלל ואמאי לא ליהוי בספיקא דתנאה או חזרה וכן במפקיר נמי מיירי ע"כ כשחזר תוך שלשים ואם לא חזר אינו יוצא מידי ספיקא דתנאה או חזרה והוי הפקר ואם כן ה"ל לרמ"א לו' אם חוזר בו אינו קדוש ועמ"ש בסי' רנ"ח סק"א:

ב

ועוד נראה לענ"ד ברור דע"כ לא קאמר הרשב"א דלא שייך גופא מהיום אלא בהקדש בדק הבית דא"א שאילן של הדיוט יונק משדה הקדש וכמ"ש הרשב"א מהאי דשלהי המוכר הבית אבל הקדשות שלנו דאינו אלא דין הדיוט ולעניים הוא וכמ"ש הטור וש"ע סי' נ"ה ע"ש א"כ שפיר מהני ביה גופא מהיום ופירי לאחר שלשים יום וכיון דהשתא ליכא דין הקדש בדק הבית לא היה לרמ"א להביא דין זה. שוב מצאתי להדיא כדברינו אלה ברי"ו נתיב י"ט ח"א דף קפ"ז וז"ל המקדיש שדה ושייר פירות לעצמו לא אמר כלום דגוף להקדש ופירות להדיוט לא אפשר כן דיקדק הרשב"א פרק המוכר הבית מהאי דהקדיש שדה לא הקדיש אלא חרוב המורכב כו' ונ"ל דבהקדש עניים דבריו קיימים עכ"ל ואם כן השתא דלית לן הקדש בדק הבית ליתיה להאי דינא דרשב"א וז"ב:

א

לבן בנו הוי כאלו נתנה לבנו והוא בד"מ ז"ל ובתה"ד סי' ש"ן משמע דה"ה אצל בן בנו ע"כ ועמ"ש בסי' ר"י ס"ק ד' דדברי הרמ"א סתרי אהדדי דשם פסק כדברי הרא"ש דבן בנו כאחר ואין לחלק דהתם לענין מזכה לעובר הוא דהוי כאחר והכא הוי כמו בנו דהא למדו מדברי תה"ד ושם כתבו לענין דעתו של אדם קרובה אצל בנו דאמרו פ' מי שמת לענין מזכה לעובר וע"ש וכיון דהתם לענין מזכה לעובר פסק כדברי הרא"ש א"כ ה"ה הכא ה"ל כאחר וצ"ע ונראה שהש"ך הרגיש בזה ברמיזה:

א

וקנין פירות אינו כקנין הגוף. והוא בס"פ החולץ דאיפסק' הלכת' כריש לקיש בתלת וזהו חדא מינייהו ובתוס' ס"פ השולח הקשו בהא דאמרו שם בגמ' אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש דאמר רבי אסי א"ר יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל ואי ס"ד לאו כקנין הגוף לא משכחת דמייתי בכורים אלא חד בר חד וא"כ אנן היכי מצינו ידינו ורגלינו כיון דקי"ל כריש לקיש דלאו כקנין הגוף וקי"ל נמי האחין שחלקו לקוחות הן וע"ש שכתבו דדוקא בהאי לחודיה קי"ל כריש לקיש משום דאבא לגבי בריה מחיל אבל בעלמא קנין פירות קנין הגוף ע"ש אבל לשטת הפוסקים נראה דבכל דוכתי קנין פירות לאו כקנין הגוף:

ב

ובחידושי הרמב"ן כתב בפ' בית כור וז"ל בשם הרב ז"ל ופריך דשאני בכורים דגלי בהו רחמנא קנין פירות מדכתיב ולביתך כו' ומיהו האי טעמא דאמרן דשאני בכורים לא דייק ובפ' ?י"כ אקשינן והא אפלגי חדא זימנא ולא מפרקינ' בכורים שאני ובמציעא מייתי ראיה מבכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה אלא אי איכא לאפלוגי הכי הוא דאיכא לאפלוגי דבענין האחין יש ברירה משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל מה שאין אתה יכול לו' כן בבכורים של מוכר שדהו לפירות וזהו הטעם המפו' בגמ' עכ"ל ואין לזה ביאור כלל במ"ש דגבי אחין יש ברירה משום דאבא לגבי בריה כו' ונראה שכיון למ"ש תוס' דלא קי"ל כריש לקיש אלא במכר הבן ומשום דאבא לגבי בריה מחיל ומ"ש דבענין האחים יש ברירה נראה שט"ס הוא והכי קאמר אלא אי איכ' לאפלוגי הכי הוא דאיכ' לאפלוגי משום דאבא לגבי בריה אחולי אחיל. ולענ"ד נראה דאע"ג דק"ל כריש לקיש דקנין פירות לאו כקנין הגוף היינו דוקא היכא שאין לו אלא פירות ולית ליה בגוף כלום כמו האי דמכר הבן אבל קנין פירות דיובל הוי כקנין הגוף טפי ומשום דבשדה יובל רשאי לחפור בו בורות שיחין וברמב"ם פ' כ"ג מהל' מכירה ז"ל המוכר גוף הקרקע לזמן קצוב הרי זו מכירה ומשתמש הלוקח בגוף כו' ומה הפרש יש בין המוכר קרקע לזמן קצוב ובין המקנה אותו לפירותיו שהקונה לפירות אינו יכול לשנות צורת הקרקע ולא יהרוס ולא יבנה אבל הקונה לזמן קצוב הוא בונה והורס ועושה בכל זמנו הקצוב כמו שעושה הקונה קנין עולם לעולם עכ"ל והיינו נמי דינא דיובל דה"ל קונה לזמן קצוב וחופר ובונה והורס וכן נראה שם מדברי הראב"ד ז"ל עוד אפשר מוכר שדהו לששים שנה או לחמשים שנה שיעשה בו כל חפצו כל ימי המכר מפני שהוא כמוכר בזמן היובל עכ"ל. וא"כ ה"ל קנין הגוף ממש אלא הא דקרי ליה בש"ס קנין פירות היינו משום דכל שאינו קנוי קנין עולם ה"ל קנין פירות וכמ"ש הר"ן בנדרים דף כ"ט באומר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי ז"ל דנהי דס"ל לאביי דאפילו קדושת הגוף פקעה בכדי באומר לאשה היום את אשתי כו' לא נפקא בלא גט והיינו טעמא משום דכל קנין שאינו עולמית קנין פירות בלחוד מיקרי כדמוכח בפ' השולח גבי מוכר שדהו לחבירו בזמן שהיובל נוהג כו' וקנין דמים באשה לא אשכחן א"א להיות אשתו לזמן ידוע בלבד שכל כיוצא בזה לאו קנין הגוף הוא עכ"ל וא"כ טעמא דריש לקיש אינו אלא משום דכיון שאינו קנוי קנין עולם אינו אלא קנין פירות אע"ג דקנוי לו הגוף עד היובל ואנן ס"ל דקנין פירות כהאי דהיינו מה שאינו קנוי קנין עולם הו"ל כקנין הגוף ובהאי קנין פירות דלית ליה לאב אלא קנין פירות ולית ליה בגוף כלום דהא נתנו לבן מהיום בזה הוא דלא הוי כקנין הגוף וזה הטעם נראה מפורש בגמ' ס"פ השולח שם בהא קאמר ריש לקיש דכי קא נחית אדעתא דפירי נחית אבל בהך אדעתא דגוף נחית והיינו כמ"ש דביובל הגוף שלו עד היובל להרוס ולחפור בגוף השדה כאדם העושה בשלו והא דמייתי בפ' השואל ראיה מבכורים לשאלה בבעלים דאשה ובעלה היינו משום דקנין פירות שיש לבעל בנכסי אשתו נמי יכול לבנות ולהרוס בגוף הקרקע דקנאה לגמרי כל ימי חייו וכמ"ש בסמ"ע סי' רי"ב ע"ש ודו"ק ועמ"ש בסי' קי"ז סק"ג ומ"ש בסי' קמ"ט סק"ב וע' רשב"ם דף קל"ו בהא דאמר ריש לקיש מביא ואינו קורא וז"ל דלהכי מביא משום דכתיב אשר תביא מארצך דארצך קרינא ביה והקשו בתוס' דאי קרינן ביה מארצך ומשום קנין פירות א"כ אמאי אינו קורא וליהוי נמי קורא על האדמה אשר נתת לי ע"ש: ונראה ליישב פי' רשב"ם לפמ"ש הר"ר אביגדור כהן צדק והוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ה ז"ל ואותה ששנינו אין אדם יוצא ידי חובתו בי"ט ראשון בלולבו של חבירו אע"ג דיהיב ליה בפירוש הנאת שימושו דהיינו נטילתו לצאת בו לא נפיק ביה עד דמקני' ליה קניית הגוף לשעה לכל הפחות התם היינו טעמא דכתיב לכם משלכם דקנין הגוף סגי ולא בהנאת שימוש לחוד וא"ת הלא מתנה ע"מ להחזיר קנין פירות בעלמא קרי לה בפ' י"נ ונפיק ביה י"ל דלהכי קרי ליה קנין פירות שאינו יכול לאוכלו אבל מיהא קנין הגוף לשעה מיקרי ובהכי סגי דולקחתם לכם משלכם משעת לקיחה קפיד רחמנא שיהיה משלו והא איכא והכי מסיק התם בהדיא דאפי' מאן דפליג במכיר' ואכילה למיפק כ"ע לא פליגי דנפיק עכ"ל ע"ש ולפ"ז ניחא דכיון דביובל קנין הגוף לשעה הוי וכמ"ש דרשאי לחפור עד היובל אלא לפי שאינו קנין עולם קרי ליה קנין פירות ואם כן מביא דכיון דכתיב אשר תביא מארצך וא"כ בשעת הבאה קפיד רחמנא שיהיה מארצך וסגי בזה שהיה בשעת הבאה שלו ממש כמו באתרוג דקרינן בקנין הגוף לשעה ולקחתם לכם משלכם ואינו קורא על האדמה אשר נתת לי כיון דאינו קנוי קנין עולם לא הוי אלא קנין פירות לא מצי אמר על האדמה אשר נתת לי כיון דהאדמה השתא אינו שלו אלא לשע' לא הוי אלא קנין פירות ודו"ק. ועמ"ש בסי' רמ"א דיוצאין באתרוג הקנוי קנין הגוף לשעה וכדברי הר"ר אביגדור כהן צדק וראיה ברורה לזה כיון דלריש לקיש מביא מה"ט שכתבנו דקרי' ביה מארצך ודו"ק:

א

הכותב כל נכסיו לאחד מהיום ולאחר מיתה ויש בהן מטלטלין או חובות צריך למוכרן כו'. כצ"ל וכן הוא ל' נ"י שם מ"ה ראוי להגיה כאן כן בדברי מור"ם וסיים שם וכתב ז"ל ואם נפסד מהקרן נפסד. ולא נשתעבד ליה רווחא שלא אמרו כן אלא בשותפין עכ"ל פי' אם הנכסים שכתב לבנו מהיום ולאחר מיתה שכל ימי היותו הוא אוכל מהן הפירות לא אמרי' אותן הפירות והריוח שנהנה מהן האב בחייו ישתעבדו לגוף הנכסים לענין שאם יפסדו בידו בחייו ממה שהיו באותה שעה שכתב לבנו ימלא אותו הפסד מהפירות שנוטל מהן האב קמ"ל דלא. וע"ל סי' קע"ו סט"ו וי"ז שם נתבאר דין רווחא לקרנא משתעבד בשותפין:

ב

או שהגיע זמנם ליבצר כו'. עמ"ש בפרישה בסימן צ"ה ובסי' קצ"ג ובסי' רט"ו ס"ה מ"ש שם פלוגתת הרמב"ם והטור:

ג

אין להמקבל אפי' בפירות כו' כיון דנתגדל ברשות הנותן ודוקא כשבנו מקבלו בעצמו אמרינן דדעתו דהאב היה להקנות לבנו בעין יפה ולא כשימכור כחו לאחר וכ"ש כשהמקבל הוא איש אחר משעה ראשונה:

ד

ונותנין לזה דמים. כן צריך להיות פי' המקבל נותן להיורשים דמים כפי שומא שהיו שוים הפירות שנתגדלו קודם שמת הנותן וכ"כ בטור:

ה

ומ"ש או מניח הפירות פי' ואז אחר שיגמרו יטלום היורשים לנפשם וא"צ ליתן להמקבל כלום בעד מה שנגמרו לאחר שבא הקרקע לידו ועפ"ר:

ו

אבל אם כתב לבן בנו הוה כאלו כתבו לבנו. פי' כי אף שאמרו שבן בנו אינו בכלל בניו וכמ"ש הטור והמחבר לעיל בסי' רמ"ז מ"מ אם כ' בהדיא מתנה לבן בנו אמרי' מסתמא בעין יפה נתן לו אותו מתנה כמו שאמרינן כאן בכתבו לבנו דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ובעין יפה נתנה לו וכ"כ בת"ה בסי' ש"ן אבת בנו וה"ה או כ"ש לבן בנו:

ז

ה"ג מכורים הפירות עד שימות כו':

ח

ואפילו חזר ולקחם האב. פי' חזר ולקח מהבן גוף הקרקע מה שנתן לו ומ"ש לא היה במכירתו כלום היינו אחר מות האב אבל בחייו אוכל הלוקח הפירות וקמ"ל דלא אמרינן דהרי הוא כאלו לא נתנו לבנו מעולם ותשאר הקרקע ביד הלוקח מהאב אלא כיון דמתחלה בשעה שמכר לזה לא היה כח ביד האב למכור כ"א הפירות כל ימי חייו תו לא אמרי' דיהי' מכירתו למפרע מכירה גמורה אחר שקנאו מבנו וכ' שם דה"ה אם מת הבן בחיי האב וירשה האב ממנו ג"כ יצא השדה מיד הלוקח כשימות האב מה"ט דכתיבנא:

ט

שמין אותו ללוקח כו'. כן הוא דעת הרי"ף והרמב"ם וכמ"ש שיטת' בדרישה בפי' הגמרא דס"ל דדוקא אב שנתן לבנו אמרי' דעתו קרובה אצל בנו המקבל ונתן לו ג"כ כל הפירות שעל הקרקע שלא הגיע זמן ליתלש וא"צ ליתן ליורשי הנותן כלום אבל לאו כל כמיניה דאב זה (הנותן) לגרוע כח של הלוקח וליפות כח של בנו המקבל אלא אמרינן כל מה שנתגדל ברשותו שמין אותו וצריך בנו המקבל ליתן אותן דמים להלוקח והי"א שמביאו מור"ם ע"ז ס"ל דלא מכר האב ללוקח אלא זכותו מה שהי' לו בו ומ"ה אין צריך ליתן הבן כלום ללוקח בעד הפירות שגדלו ברשותו כמו שלא היה נותן כלום ליורשי האב אם נשאר השדה ביד האב עד יום מותו:

י

וקנין הפירות אינו כקנין הגוף פירוש שנאמר שלא תהיה בקנין של הלוקח כלום דהרי הקנה לו הבן דבר שלא היה בא לעולם קא משמע לן דז"א דהרי גוף השדה היה של הבן מיד בשעת נתינה אף שנשארו הפירות להנותן אות' קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ועיין פרישה כאן ובטור לעיל סי' רי"א:

יא

מתנות בריא שכ' כו'. פירוש כשעשה ק"ס על מתנתו כדין מתנת בריא וקמ"ל דמהני אמירת מהיום דאינו יכול לחזור בו ואמירתו לאחר מיתה דאינו אוכל המקבל פירות עד לאחר מיתה:

יב

יכול לדור בהן עם אשתו. שם בתשובה דאפילו לא היה לו אשה בשעה שהתנה כן (ואפשר שמור"ם השמיט כאן הא דנשא אשה אח"כ משום דהסברא היא ג"כ לומר דמיעט אשתו טפי כשהיה לו אשה ולא זכרה בשעת המתנה ממי שאין לו אשה בשעת המתנה מ"ה סתם ללמדינו דבתרווייהו איירי ועיין בתשובתי מ"ש עוד מזה) דלא עלה על דעתו להיות בלא אשה ובלא שמש והוא יעשה כל מלאכתו בעצמו ואף ע"פ שאמר שמשייר לעצמו לא בא בל' זה אלא למעט אפילו לבניו הקטנים ושאר הנטפלים לו ע"ש:

יג

א"צ לשלם מה שלקח. דומה לזה כתב הטור בי"ד סי' רנ"ג ז"ל בעל הבית ההולך ממקום למקום ונתנו לו מעות בדרך ואין לו מה יאכל מותר לו ליקח מהצדקה ולכשיגיע לביתו א"צ לשלם דבשעה שלקח היה עני וה"ל כעני שהעשיר שא"צ לשלם מה שלקח עכ"ל:

א

המקדיש קרקע והוא דלא קדיש במקדיש בלאחר שלשים היינו כשחזר בו קודם חלות הל' יום ומשום דמספקינן ליה בספק תנאי ספק חזרה ואוקי בחזקת מרא קמא וכן כתב בקצה"ח ופשוט ועמש"ל בסימן קצ"ז וע"ש עוד בקצה"ח ודוקא בהקדש בדק הבית אבל בהקדש עניים כהדיוט דמי:

ב

ואפילו חזר ולקחה ועיין בנימוקי יוסף דל"ד הא לחזור ולקחה המבואר בסימן שע"ד דש"ה כיון דתחילת המכירה היה חל במקצת דהיינו על הפירות לא שייך שוב דליקום בהימנותא ולא דלא לקרי' גזולה:

ג

ולהיות ניזון מהן לכאורה תימה כיון שהתנה שיהיו ניזון כאילו הנכסים מה בכך שיש לו נכסים ממקום אחר ובתשובת הרשב"א שהביא הב"י משמע קצת שהתנאי היא שיזין מהנכסים כשלא יהיה לו מזונות ממקום אחר וקמ"ל דאף שבאו לו אח"כ נכסים ממקום אחר א"צ להחזיר בעד המזונות שאכל בשעה שלא היו לו הנכסים:

א

או לאחר שלשים יום לא קדיש כלל. ע' בתשו' רע"ק איגר סי' קמ"ב שתמה מאד על דין זה דבתשובת הרשב"א מבואר הטעם כיון דא"א בהקדש לומר גופא מהיום ופירי לאחר ל' דא"כ ינקי מהקדש ממילא הוי כמו בגט במהיום ולאח"מ דהוי ס' תנאי ס' חזרה (ע' באה"ע סי' קמ"ה ס"ג) וספק הקדש אוקי ממונא בחזקת מרא. וקשה על זה לו יהא דהוי חזרה מן מהיום וכאילו אמר לאחר ל' יום הא זהו גם כן מהני בהקדש כדאיתא בסוגיא דנדרים דף ל"א (צ"ל כ"ע ע"ב ע"ש בהר"ן ריש דף ל' שכתב ומהא שמעינן דהאומר סלע זו לצדקה לאחר שלשים יום דלא מצי הדר ביה כו' אבל הרשב"א ז"ל כתב כו' ע"ש) ובשלמא מהיום ולאח"מ שפיר י"ל דבטל הקדש דבשעה שראוי לחול א"א לחול דאין הקדש לאח"מ כו' אבל במהיום ולאחר ל' שפיר קשה הא לא גרע מאומר רק לאחר ל' וברשב"א עצמו י"ל דכוונתו רק דיכול לחזור תוך ל' וה"ק דאם היינו מפרשים דתנאי הוי היה הדין דחזרה לא מהני רק כיון דהוי ס' חזרה אמרינן אוקי ממונא בחזקת מרא אך ל' הרמ"א דלא קדיש כלל קשה. גם לדינא אף בחזר לא ידעתי אם יש להקל כיון דהר"ן ס"ל דא"י לחזור וגם הרשב"א בחידושיו מספקא ליה כו' וביותר קשה שדברי הרשב"א בתשובה שם הוא רק בהקדש בדק הבית דהיניקה אסור משא"כ בהקדש דידן דהיינו הקדש עניים לכ"ע קדיש וא"י לחזור דבזה שפיר מקיימין דבריו בגיפא מהיום ופירי לאחר ל' כמו במתנה להדיוט דמה בכך דהפירות ינקי מהקדש עניים וא"כ דברי הגהת ש"ע אלו צע"ג. והאריך שם בג' תשובות שאחר זה לפלפל עם דודו הגאון מהר"ל איגר ובנו הגאון מהר"ר זאבל איגר ז"ל בענין זה ושם בסי' קמ"ד מבואר קצת ישוב לקושיא א' הי"ל ע"פ דברי הר"ן שם דף כ"ט ע"ב בד"ה פשיטא עש"ה:

ב

צריך למכרן ולקנות בדמיהן קרקע. ע' בת' נו"ב סי' כ"ט שכ' דאם עבר ומכרן בלי ידיעת המקבל מתנה ולא קנה בהם קרקע הרי שלח יד בשל חבירו ונתחייב בדמיו ואפי' הפסיד הדמים שקיבל במכירתן צריך לשלם משלו כדין שולח יד בשל חבירו ואפי' מת חייבים היורשים לשלם אם נתברר שמכר ואינם יכולים לטעון שמא פרע שהרי לא הגיע זמן הפרעון עד המיתה כו' ע"ש

ג

כאילו וכתבה לבנו. עבה"ט ומ"ש: ובתשובת מבי"ט נסתפק אי דור רביעי כו' עמ"ש בזה לעיל סימן רמ"ז ס"ג הק"ב:

ד

מוציא הבן כו' מיד הלקוחות. ע' בתשובת עבוה"ג סימן פ"ט דהרב השואל רצה לומר דהיינו דוקא כשמכרן האב שלא לצורך מזונותיו ופרנסתו אבל כשמכרן לצורך מזונותיו ופרנסתו אין הבן טורף מן הלקוחות לאחר מיתת האב כי יש אומדנא דמוכח שלא כתב לבנו אלא כשיהיה לו יתרון על כל עמנו כל ימי חייו אבל לא שבק נפשיה ערטילאי אם יהיה לו מן הצורך למזונות ולפרנסה והוא ז"ל השיב שזה אינו ובהדיא כתב הרשב"א בתשובה הובא בב"י סימן ר"ן מחו' ט"ו דאפי' מכר האב לצורך מזונותיו אינו מכור אלא עד שימות האב כו' עש"ב:

ה

מהיום אם לא אחזור בי כו'. ע' בתשובת נו"ב סימן כ"ט שכתב דבזה אם מכר איזה דבר המכירה עצמה היא החזרה ולא אמרינן ששעבד נפשו בשעת המכירה להיות לוה על המעות הללו כי מה לו לצרה בזאת עבד לוה כיון שבידו לחזור בו בהיתר ואפי' משום מחוסר אמנה איננו שכרי ע"מ כן נתן ע"ש:

ו

דבר שאינו בידו אז כו'. ב"י סי' ר"נ בשם הרשב"א כו' ע' בתשובת נו"ב סי' כ"ט דרב אחד הקשה דמדברי רמ"א משמע דוקא בדבר שאינו בידו אז לא מהני קנין והרי מדברי הרשב"א שם משמע דאפילו דברים שהם בידו אז אינו יכול להקנות שהרי כתב שם ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה או מטלטלין שאינם מסויימים ורוצה לחלקם ולהרבות לאחד ולמעט לאחד איני יודע לו דרך שיוכל לזכותם להם במתנת בריא מעכשיו ולאחר מיתה שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה ולפיכך אין לו תקנה בזה אלא בחיובים כו' אלא שדברי הרשב"א הללו תמוהים אמאי א"י להקנות כו' והוא ז"ל השיב דלק"מ ודברי הרשב"א ודברי הרמ"א נכונים כי הרשב"א שם על הדרך השני הוא שכתב כן (דז"ל הרשב"א שם תחלת כל דבר כו' ולפיכך ראובן זה אין מתנותיו קיימין אא"כ נתן במתנת בריא ויכול הוא ליתן מהיום ולאח"מ ובכך קני מקבלי המתנות הגוף מהיום כו' אבל אם רצה לשייר ושייר בפי' כן שאם רצה למכור שיהא רשות בידו או שיכתוב בשטרי המתנות וכשלא אחזור בי כו' ומ"מ אם יש לו עסק או סחורה כו') דהיינו במשייר כח לעצמו לחזור בו בזה כ' ומ"מ אם יש לו עסק כו' איני יודע לו דרך כו' שמא מה שיש לו היום לא יהיה לו בשעת פטירה דהיינו שימכרם או יאכלם ובזה לא נתחייב בדמיהם ואין כוונת הרשב"א שאינו יכול להקנות כלל דז"א דודאי בשעת הקנין קנו רק כוונתו דאם אח"כ ימכרם ממילא חזר בו בשעה שמכר (ע"ל ס"ק ה') אבל הדרך הראשון שכ' הרשב"א שיקנה באופן שלא יהיה לו כח לחזור בו אז אפי' לא יהיה בעין בשעת פטירה יתחייבו היורשים בדמיהן (עמ"ש לעיל ס"א סק"ב) ומעתה גם דברי הרמ"א נכונים דהרמ"א קאי אמה דכ' המחבר כתב לו מהיום אם לא אחזור בי כו' ע"ז כ' רמ"א מ"מ צריך קנין כו' ואפי' קנין לא מהני אם רוצה ליתן דבר שאינו בידו כו' כוונתו שאם ירצה ליתן מה שברשותו כעת ודאי שיוכל ליתן אבל כיון שבידו לחזור יקחנו היורשים שכבר מכרם ואכלם וצריך הוא אם ירצה לבטל טענת היורשים בזה ליתן מה שיהי' לו בשעת פטירה שע"ז לא שייך טענה שחזר בו ומכרן אבל בטל הוא מטעם דבר שאינו ברשותו וציין כן בשם הרשב"א שכיון שכתב הרשב"א שאינו מוצא לו דרך וקשה הרי יכול למצוא דרך שיתן בפירוש מה שיהיה לו בשעת מותו א"ו שזה מתחלת המתנה בטילה דהוי דבר שאינו ברשותו וממילא צריך ליתן מה שיש לו עכשיו וע"ז יש ליורשים לומר שאח"כ מכרם ועיקר כוונת המציינים ב"י בשם הרשב"א הוא עמ"ש רמ"א שאינו מהני אלא דרך הודאה זהו מדברי הרשב"א מפורש וכ"ז פשוט עכ"ד. וע"ש עוד ע"ד השאלה שחילק כל נכסיו לאשתו ולבת אחיו בעודו בריא בק"ג והעביר נחלה מבני אחיו שהם יורשי דאורייתא וכעת רוצים היורשים לבטל הקנין של המתנה שמבררים שהסחורה שנמצא עתה לא היתה ברשותו בעת המתנה כי הסחורות שהיו בעת הקנין נמכרו כבר וקנה אחרים תחתיהן ונמצא כל המתנה בטילה דהוי כמקנה דבר שהוא ברשותו עם דבר שאינו ברשותו דדמי לקני את וחמור שיש בזה ג' דעות כמבואר בח"מ סי' ר"ג בהג"ה וטוענים היורשים קים לן כדעה ראשונה דלא קנה כלום. וכתב דאם לא שייר הנותן כח לעצמו לחזור בו דברי היורשים בטלים לגמרי דהרי גם מה שמכר נתחייבו בדמיהם אך אם שייר כח לחזור בו אז שפיר טוענים היורשים לענין הסחורות שכיון שמכרם חזר בו ולא יזכו המקבלים בדמי מכירם אבל עכ"ז כל שאר חפצים ומטלטלים וקרקעות שעדיין בעין זכו המקבלים ומה שטענו דדמי לקני את וחמור וטוענים קי"ל כדעה ראשונה זה אינו טענה רק לפי סברת הרב השואל הנ"ל שהיה סבור שכוונת הרשב"א במ"ש ומ"מ אם יש לו עסק כו' היינו שאינו יכול להקנות כלל אבל לפי מה שמפורש לעיל כוונת הרשב"א שודאי בשעת הקנין קנו אלא שאח"כ חזר בו בשעה שמכר א"כ ממה שחזר חזר אבל מה שלא מכר עדיין לא חזר בו ודאי שנשאר כח המקבלים קיים ע"ש עוד והובא לעיל סי' ר"ג ס"י סק"ד ועמ"ש לעיל סי' רנ"ג ס"כ ס"ק י"ז:

א

[הגה] לאחר ל' יום לא קדיש. נ"ב עיין תשו' בני חיי' לכנה"ג חח"מ סי' קצ"ו:

ב

[ש"ך אות ג] בכלל לשון בני בניו. נ"ב עיין תשו' שבות יעקב ח"א סי' קע"ג:

ג

[הגה] ושמשים הצריכים. נ"ב בשו"ת הרשב"א איתא שייר לאשתו או לשמשו עיי"ש משמע דשניהם גם לזו דאשתו לא שרי' לי' רק משום דלא גרע ממשמש:

א

הכותב כו' ע' בתשובת מהרא"ן ששון סי' קנ"א ובן לב ס"ב סי' ל"ו ובמבי"ט ח"א סי' ק"ס ובמהרי"ט סי' קט"ז):

א

או שהגיעו ליבצר. כן דעת הרמב"ם והרא"ש וטור אבל רשב"ם פי' תלושים דוקא אבל מחוברי' אפי' הגיעו ליבצר הרי הם של בן. ובתו' י"ט פי"נ תמה עליו דהאיך יפרש הא דהכונס והא דפ' נערה ולא ירד לדקדק לעומק דברי הפוסקים שהבאתי לעיל סי' צ"ה כי לפי מ"ש שם לא קשה מידי ואדרב' פשט דמתני' משמע כרשב"ם וגם ק' להרמב"ם וסייעתו הא דקאמר בש"ס טעמא משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואי במחוברי' שהן צריכים לקרקע הא לכ"ד דינן כקרקע אלא שי"ל בזה שאל"כ הוה אמרי' מסתמא לא היה דעתו ליתן רק הנכסים שהיו אז וה"ל כאלו התנה בפי' חוץ מפירו' שעתיד להיות לכך צריך לטעמא דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו אבל לפי' רשב"ם אתי כפשוטו ודו"ק ומ"ש הב"ח בזה בדעת הרמב"ם והרא"ש אינו נכון וקושייתו מעיקר' ליתא ואולי ט"ס יש בדבריו ע"ש:

א

אבל אם כתב לבן בנו. צ"ע על מ"ש בסמ"ע לעיל סי' ר"י ס"ק ה' ע"ש ויש ליישב בדוחק (וע' מ"ש שם) ע' בס' א"א דף ק' ע"ב ע' בתשו' ר"א ן' חיים סוף דף קי"א ע"ש ובתשו' מבי"ט ח"א סי' כ"א נסתפק אי דור רביעי הוי בכלל לשון בני בניו ע"ש:

א

(ס"ו אינו זוכה בו לאכול פירות) כתב זה דל"ת דיש כח לנותן לחזור בו כל ימי חייו כמו שכ"מ דהא סתמא אמר בפ"ק דב"מ איזהו מתנת בריא דלא קנה אלא לאחר מיתה כמתנת שכ"מ ס"ד דאף זה בכלל וכ"כ המ"מ בשם י"א קמל"ן הרמב"ם דלענין חזרה לא הוי כשכ"מ אלא לאכול פירות לחוד ובזה נתיישב מה שתמה ב"י על רבינו במה שכ' דברים אלו בשם הרמב"ם ומ"ה כתב רבינו לפיכך הגוף קונה מיד ואינו יכול לחזור כו' וזה פשוט:

ב

(עם אשתו) שם בתשובה בב"י היים והוא דאמר דשייר לעצמו לבד לומר שלא ידורו עמו אפי' בניו הקטנים ולא הנטלים עמו עכ"ל:

א

ש"ך סק"ג ובתשובת מבי"ט נ"ב עיין שו"ת שבות יעקב ח"א חו"מ סי' קע"ג ועיין נוב"י כרך א' ח"מ סי' ל"ח:

א

סעיף א' נשאלתי בחולה שכתב בצוואתו וזה"ל בצוואה שהי' מחלק נכסיו לאחרים. וכתב שנותן במתנת בריא משעה אחת קודם מותו ואילך ובסוף סיים וקניינא מני' בקאג"ס וכו'. וסיים דברי הבאעה"ח וחתם א"ע החולה בח"י ממש והי' כתוב הזמן שנכתב היום כך וכך ומת ושל"ח. וכעת עמדו קצת מערערים לומר כיון שכתב דהמתנה יחול שעה אחת קודם מותו א"כ ל"מ בזה הקנין דכבר כלתה קנייתו והדרא סודרא למרא. אך נראה דוודאי הצוואה קיימת כיון שנכתב בו זמן. וקיי"ל בסי' זה דאמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו. א"כ ה"נ כן הוא. ואף שכתב הרמ"א שם דהיינו דוקא אם לוה לעדים לכתוב זמן. ולא שכתבו מעצמן התם מיירי שהוי הצוואה בח"י העדים לכך אם כתבו הזמן בלא צוואתו אין ראי' שהי' כוונתו בתורת מהיום ולאחר למ"ד יום. אבל כאן שחתם א"ע החולה בח"י נהי שגוף הכתב הוי בכ"י אחר מ"מ כיון שהחולה ראה שכתב כן וחתם א"ע הוי כהסכים לכתוב זמן והוי כאלו כתבו ברשיון שלו ובפרט שכתב בלשון נאום כמו דהחולה בעצמו אומר כן והוי כהודה שאלו דבריו א"כ הודאות בע"ד כמאה עדים דמי. ואין אחר הודאתו כלום. ובפרט לפמ"ש במק"א שמה שמהני חתימת ידו בכל מקום בלי כתיבה הוי הכל מטעם הודאה שהוי כהודה שהכל כתב שלו. א"כ כיון דמהני מטעם הודאה הוי כהודה שהכל לשונו הוא והוי גם הזמן שלו. ועוד בלא זה כיון דהיכי דיתבטל השטר לגמרי לא אמרי' יד בעהש"ט על התחתונה א"כ אמרי' מסתמא עשו באופן המועיל ושמעו הזמן מפיו. ולכן נראה דאף אם עדי שטר עצמן מעידין שלא שמעו הזמן מפיו אינן נאמנים כלל. והוי כחוזרים ומגידים וא"נ כיון שהגיד שוב א"ח ומגיד ומ"ש הרמ"א דאם לא שמעי מפיו ל"מ היינו באם עדים אחרים מעידין כן או שהבעל דבר מודה דלא הוי מפיו אז בטלה המתנה. אבל מן הסתם אמרי' דהוי באופן המועיל ולכך ה"נ בודאי הי' באופן המועיל ונעשה זה מפיו ואמרינן דהוי כאומר מהיום ושעה אחת קודם מותו. והוא כאלו אמר הגוף מהיום והפירות שעה אחת קודם מותו. והן אמת דיש לפקפק בזה. דכיון דאמר שעה אחת קודם מותו ואם איתא דהי' כוונתו בלשון מהיום לא הוי צ"ל שעה איזת קודם מותו דאף הפירות לאחר מיתה נמי חל באומר מהיום ולאחר מיתה. ובע"כ מדאמר שעה אחת קודם מיתה היה כוונתו שגוף המתנה יחול שעה אחת קודם מותו ולכך לא אמר אחר מיתה כי אין קנין אחר מיתה לכך אמר שעה אחת קודם מותו וא"כ מוכח דכוונתו לא הוי על היום. ומיהו מזה אין ראיה לבטל המתנה דממ"נ אם נימא דהיה כוונתו דגוף המתנה יחול אח"כ בע"כ לא היה בקי בדינין ולא ידע הדין דאין קנין אחר שלשים יום דכבר כלתה קנין שלו א"כ אם לא היה בקי י"ל להיפוך דלא היה בקי וסבר דאף בפירות בעינן דוקא קודם מותו ולא לאחר מיתה. ולכך נראה ברור דהצוואה קיימת וזה ברור ונכון:
באותו סעיף בהג"ה המקדיש נכסיו וכו' דא"א לומר הגוף מהיום וכו'. נ"ב בס' קצוה"ח תמה. נהי דא"י לומר גוף ופירות נמי דתנאה וכו'. ולפענ"ד לק"מ דהרשב"א לשיטתו אזיל דפסק כר"י דלא אמרי' כלל תנאה הוי רק שיורי שייר בקנינו וכו'. ובחידושי הריטב"א כתב דלר' יוחנן בממון הוי השיור כפירות ע"ש ולפי"ז הכא דלא שייר הפירות בטל הדבר לגמרי. וכן הרב אפשר דס"ל כוותיה. ואי נמי עכ"פ מספקא ליה אי כרב או כר"י וע"כ שם באהע"ז סותם כדעת המחבר בסי' מ"ם שחושש לחומרא לדעת רב. וכאן חושש להיפוך לחומרא וע"כ מוקמינן הנכסי' בחזקתי'. דאפשר קיי"ל כר"י ודו"ק: