א
המוכר דבר איסור ואכלו הלוקח. ובו ד סעיפים:
השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו למומחה מה שאכל אכל ויחזיר לו את הדמים והנשאר מהבשר ביד הלקוחות יקבר ויחזיר להם את הדמים:
ב
וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם הדמים ומה שלא אכלו יחזיר לו הבשר והוא יחזיר להם הדמים ואם מכרו הלוקחים בשר זה של טריפה לעכו"ם או שהאכילוהו לכלבים יחשבו עם הטבח על דמי הטרפה ויחזיר להם הטבח את המותר וכן דין כל המוכר דבר שאיסור אכילתו מן התורה:
ג
אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מדברי סופרים אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו ואם אכלם אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום הגה מכר לו מבהמה שלא נבדקה כראוי הוי כאסורה מדברי סופרים שהרי הבדיקה היא מדברי סופרים (ריב"ש סי' תצ"ט):
ד
כל איסורי הנאה בין מדברי תורה בין מדברי סופרים מחזיר את הדמים ואין בהם דין מכירה כלל:
באר היטב חשן משפט
רל״ד
א
למומחה. רבותא קמ"ל דאע"פ דיכול להיות שיש בה מום מ"מ כיון דסתם בהמה בחזקת שאין בה מום וממילא הוי איסורא דאורייתא משא"כ בדיקת בהמה מטרפותיה דמספיקא עומדת בחזקת שאינה טריפה וא"צ בדיקה אלא מדרבנן וכמ"ש הרמ"א בס"ג ומש"ה כ' הט"ו בס"ב ונודע שהיא טריפ' פי' נטרפה בוודאי ועוד דבכור שלא נבדק אע"פ שנתודע אח"כ שהיה בו מום אפ"ה אסור בהנאה מדרבנן כראי' במשנה פ' עד כמה ומבואר בי"ד סי' ש"י וכיון שכן אינו מנכה לו מן הדמים כמ"ש בס"ס זה אבל בהמה שלא נבדקה אינה אסורה בהנאה. סמ"ע:
ב
יקבר. ר"ל הלוקח יקברנו ולא יחזירנו להמוכר שיקברנו שלא האמינו לו ע"ז דשמא ימכרנו לעכו"ם ויהנה ממנו והוא אסור בהנאה משא"כ בטריפה שבס"ב דשם מותר בהנאה למכור הבשר לעכו"ם מש"ה מחזיר לו הבשר הנשאר ולא חיישי' שיאכלנו דהנחשד לאיסור קל דלפני עור כו' לא נחשד לאיסור חמור דיאכלנו וכמ"ש בי"ד סי' קי"ט וגם ליכא למיחש שיחזור וימכרנו לישראל אחר כמו שעשה בראשונה להנאת ממון שהבשר כשר הוא ביוקר מהטריפה שהרי כל טבח שיצא מכשול כזה מתחת ידו מעבירין אותו ומכריזין עליו שלא יקנו ממנו שום דבר וכמ"ש הט"ו בי"ד בס"ס י"ט ובס"ס ס"ד וקי"ט. שם:
ג
כלום. דדוקא במכשול דאיסורא דאורייתא קנסוהו ועוד דאין אכילת האוכל מחשב לו הנאה ואדרבה צער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתו אף שהיה שוגג משא"כ באכל איסור דרבנן. שם:
ד
סופרים. דמדין תורה משנשחטה הבהמה בחזקת היתר עומדת והולכין אחר רוב בהמות שהן כשרות. שם:
ה
הנאה. שהרי אין הלוקח מפסיד למוכר כלום במה שאכלה או האכילה לכלבים כיון שאסור לו להנות ממנו מש"ה אינו מנכה לו מהדמים שנתן לו בעדה ואף אם מכרה הלוקח לעכו"ם וקבל דמים אם הוא דבר שתופס דמיו הרי אסורין ביד הלוקח ואפי' הוא דבר שאינו תופס דמיו כגון חמץ בפסח וערלה וכלאי הכרם דתנן מכרן וקידש בדמיהן מקודשת (וחמץ של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מפני שהן מחליפין) ה"מ לאחרים אבל המוכר בעצמו שהוא בע"ד אסור למוכרו ואף אם מכרו קנסוהו דאסור להנות הוא בדמיהן עכ"ל הסמ"ע וכ"כ רש"י פ' ר' ישמעאל וכ"כ התוספות ר"פ בתרא דע"א וכ"כ רש"י ותוספות בחולין גבי חמצן של עוברי עבירה וכן עיקר ודלא כמ"ש בספר מע"מ בבכורות ע"ש ועיין באו"ח סי' ת"נ וב"ח שם. ש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רל״ד
א
א) לשון הרמב"ם בפט"ז מהלכות מכירה דין י"ב משנה בספ"ה דבכורות דף ל"ז ע"א וכתבוהו הרי"ף והרא"ש בפרק המוכר פירות
ב
ב) שם ושם במשנה
ג
ג) שם די"ג ושם במשנה
ד
ד) שם דין י"ד וברייתא שם וכת"ק
ה
ה) שם וכ' ה"ה לא מצאתי זה מבואר אבל ראיתי שלא נשנה בגמ' לבד איסורין של תורה או איסורי הנאה של דבריהם כגון יין נסך שהכוונה סתם יינן אבל איסורין של דבריהם באכילה לא אבל כיון שאכלו ונהנה לא יחזיר להם כלום וכו' וכ"כ הכ"מ בשם הריב"ש ואף על פי שלרב ז"ל אין לו ראיה ברורה בדין זה לא מצינו מן הבאים אחריו שחלק עליו
ו
פי' שנודע לאחר שמכרה שהבודק לא בדקה כראוי
ז
ו) שם וכ' ה"ה וכבר נתבאר זה מיין נסך כמו שאמרנו למעלה
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רל״ד
א
מכר כו' שהרי כו'. כן מ' בפ"ג די"ט כ"ה א' ובירושלמי שם הלכה ד' ר' יודן בעי דמאי מדבריהם וראיית טריפה כמה דאת אמררואין את הטריפה בי"ט ודכוותה מפרישין את הדמאי בי"ט:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רל״ד
א
שלא הראהו למומחה רבותא קמ"ל דאע"פ דיכול להיות שיש בה מום מ"מ כיון דסתם בהמה בחזקת שאין בה מום וממילא אסורא מדאוריי' משא"כ בדיקת בהמה מטריפותי' דמספיקא עומדת בחזקת שאינה טריפה ואינה צריכה בדיקה אלא מדרבנן וכמ"ש מור"ם בהג"ה ס"ג מ"ה כ' הטור והמחבר אחר זה בס"ב ז"ל וכן השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא טריפה פי' נטרפה בודאי ועוד דבכור שלא נבדק אע"פ שנתוודע אח"כ שהיה בו מום אפ"ה הוא אסור בהנא' מדרבנן כדאיתא במשנה פ' עד כמה וכתבו הטור בי"ד סי' ש"י כיון דהיה אסור בהנאה אין מנכה לו מן הדמים וכמ"ש בס"ס זה משא"כ בבהמה שלא נבדקה דאינה אסורה בהנאה וק"ל ועפ"ר:
ב
יקבר ויחזיר כו'. בפרישה כתבתי דר"ל דהלוקח יקברנו ולא יחזירנו להמוכר שיקברנו שלא האמינו לו ע"ז שמא ימכרנו לעכו"ם ויהנה ממנו והוא אסור בהנאה משא"כ במכר טריפה שבסעיף ב' דשם מותר בהנא' למכור הבשר לעכו"ם מ"ה מחזירין לו הבשר הנשאר ולא חיישי' שיאכלנו דהנחשד לאיסור קל דלפני עור כו' לא נחשד לאיסור חמור דיאכלנו וכמ"ש בי"ד סימן קי"ט וגם ליכא למיחש שמא יחזור וימכרנו לישראל כמו שעש' בראשונה להנאות ממון שהבשר כשר הוא ביוקר מהטריפה שהרי כל טבח שיצא מכשול כזה מתחת ידו מעבירין אותו ומכריזין עליו שלא יקנה ממנו שום דבר וכמ"ש הטור והמחבר בי"ד בס"ס י"ט ובס"ס ס"ד וקי"ט:
ג
יחשבו עם הטבח על דמי הטריפה ויחזיר כו'. פי' יחשבו כמה קיבל בעד הבשר שמכר ויחזיקנו הלוקח בידו במקום המעות שנתן להטבח ומה שיחסר לו ימלא הטבח המותר:
ד
דבר שאיסורו מד"ס דדוקא במכשול דאיסור דאורייתא קנסוהו ועוד דאין אכילת האוכל מחשב לו הנאה ואדרבה מצער הוא לו שעבר על איסור דאורייתא באכילתן אף שהיה שוגג משא"כ באכל איסור דרבנן וק"ל:
ה
שהרי הבדיקה היא מדברי סופרים דמדין תורה משנשחטה הבהמה בחזקת היתר עומדת והולכין אחר רוב בהמות שהן כשירות:
ו
כל איסורי הנאה כו'. שהרי לא מפסיד להמוכר כלום במה שאכלה הלוקח או האכילה לכלבים כיון שאסור לו להנות ממנו מ"ה אין מנכה לו מהדמים שנתן לו בעד' ואף אם מכרה הלוקח לעכו"ם וקיבל דמים אם הוא דבר שתופס דמיו הרי אסורין ביד הלוקח ואפי' הוא דבר שאינו תופס דמיו כגון חמץ בפסח וערל' וכלאי כרם דתנן מכרן וקידש בדמיהם מקודשת (וחמץ של עוברי עבירה לאחר פסח מותר מפני שהן מחליפין) ה"מ לאחרים אבל המוכר בעצמו שהוא בעל דבר אסור למוכרו ואף אם מכרו קנסוהו דאסור להנות הוא בדמיהן כמבוא' בא"ח סי' ת"ן מ"ה צריך להחזיר לזה הלוקח כל דמיו:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רל״ד
א
ונודע שהיא טריפה ואם הלוקח עירבו עם כשרות ונטרף מחמת זה שאר בשר נראה דלדעת רמ"א לעיל בסי' כ"ח בסי' א' שפסק כדעת התוס' והרא"ש שפסקו כר"מ ובתוס' בב"ק ד' ק"י בד"ה טיהר את הטמא כתבו דלר"מ חייב בטיהר את הטמא אפילו כשעירבו בעה"ב עם פירותיו א"כ ה"נ כאן דחייב דהוי בכאן עשה במזיד אלא אפי' הנך דפטרי התם מ"מ הא כ' הש"ך שם בס"ק ב' לחלק בין מראה דינר לשולחני דכיון שהראהו לשולחני שוב לא די לו להראותו לאחר אבל הנשאל לחכם לא הי' לו לבעה"ב למחר. ועוד דבמראה דינר לשולחני מוכח מילתי' דסמיך עלה וכו' הכא י"ל דליביה אנסו וכו' ע"ש והכא לא שייך כל הני טעמי כיון שמכר לו במזיד בחזקת כשר מה הי' לו לישאל עוד וכל הטעמים שכתב הש"ך שם לא שייכי' כאן נראה דחייב לכולי עלמא:
ב
והוא יחזיר להם הדמים עסמ"ע ס"ק ד' שכתב ב' טעמים באיסור דאורייתא דחייב להחזיר הדמים. א' משום דקנסוהו. ב' משום דלא חשיב הנא' כשאכל איסור דאורייתא ע"ש ונ"מ בין שני הטעמים אם עירבם הלוקח בששים בלח בלח ואכל אחר שכבר הותר א"כ חשיב הנאה ומ"מ שייך קנס על שגרם במזיד לבטל האיסור אך יש לספק אם עירבו ועדיין בעין דנרא' דיכול לחזור הדמים וליקח חלקו מהתערובת המותר דכשר וטריפה כשני מינים דמי והמקח בטל אך יש לספק אם התערובת אסור להמוכר כיון שע"י גרמתו שגרם במזיד נתבטל האיסור ומבטל איסור במזיד אסור להמבטל או דגורם לא חשיב כמבטל איסור במזיד ומסתבר לאיסור:
ג
ואין המוכר מחזיר לו כלום בש"ך בי"ד סי' קי"ט פסק דאפילו המותר משויו א"צ להחזיר ע"ש ולכאורה אינו מובן כיון דהמקח בטל הוי כמזיק או כאוכל שלא במקח ולמה יצטרך לשלם יותר משוויו ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפי' אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשובה להגין על היסורין מ"מ באיסור דרבנן א"צ שום כפרה וכאילו לא עבר דמי תדע דהא אמרינן בעירובין דף ס"ז בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא ואלו היה נענש על השוגג היאך היה מניחין לו לעבור ולקבל עונש אלא ודאי דאינו עונש כלל על השוגג באיסור דרבנן והרי הוא להאוכל כאלו אוכל כשירה והרי נהנה כמו מן הכשירה ומש"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט דכללא הוא דצריך לשלם כפי מה שנהנה משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רל״ד
א
ונודע שלא הראהו. ול"ד לבהמה שלא נבדקה דסעיף ג' שא"ה דבהמה בחזקת כשירה עומדת וא"צ בדיקה אלא מדרבנן משא"כ במום דבהמה בחזקת שאין בה מום עומדת ואיסורא דאורייתא הוא ועוד דבכור שלא נבדק אסור בהנאה ובאיסו' הנאה אפילו באיסו' דרבנן מחזירין הדמים כמבוא' בסעיף ד':
ב
יקבר. היינו הלוקח צריך לקוברו ואסו' להחזירו למוכר שיקברנו דחיישינן שמא ימכור לעכו"ם ויהנה ממנו משא"כ במונר טריפה דסעיף ב' מחזירין הבשר דלא חיישינן שיאכלנו דחשיד לאיסו' קל דלפני עור לא חשיד של איסו' חמור דאכילה ולא חיישינן שימכרנו לישראל אחר דהא טבח שיצא טריפה מת"י מכריזין עליו שלא יקח אדם אצלו:
ג
ונודע שהיא טריפה. ע"ב דאם הלוקח עירבו ובשלו עם כשירות שחייב המוכר לשלם לו:
ד
והוא יחזיר להם הדמים. הטעם מפני דקנסו משום שהכשיל לישראל באיסו' דאורייתא ועוד דאין ללוקח הנאה באכילת איסור דאורייתא אף שהיה שוגג משא"כ באיסור דרבנן דסעיף ג' וע"כ הנ"מ בין ב' טעמים אלו:
ה
ואין המוכר מחזיר לו כלום אפילו המותר משווי כטריפה וע"ב הטעם:
ו
כל אסורי הנאה. ואפילו מכרה הלוקח לעכו"ם וקיבל דמים מכל מקום צריך המוכר להחזיר לו כל הדמים והטעם כיון דאפילו באיסור הנאה שאינו תופס דמיו מכל מקום הדמים אסורין למוכר:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רל״ד
א
מחזיר לו כלום. עבה"ט בשם סמ"ע ועיין בש"ך ביו"ד סי' קי"ט ס"ק נ"ז שהקשה על טעם זה למה אין המוכר מחזיר כלום יחזיר מה שקבל יותר מדמי הטרפה שהוא חייב מדינא ולא מצד הקנס וכ' דנ"ל הטעם דהם לא גזרו איסור כדי להוציא ממון דלענין ממון אוקמיה אדין תורה כו' ע"ש. וע' בנה"מ כאן דברי הש"ך הנ"ל במ"ש דאפי' המותר משוויו א"צ להחזיר וכ' דלכאורה אינו מובן כיון דהמקח בטל הוי כמחזיק או כאוכל שלא במקח ולמה יצטרך לשלם יותר משוויו ואפשר דאף דבאיסורי תורה אפי' אוכלן בשוגג צריך כפרה ותשו' להגין על היסורין מ"מ באיסור דרבנן א"צ שום כפרה והרי הוא להאוכל כאילו אכל כשירה והרי נהנה כמו מן הכשירה ומש"ה צריך לשלם כל דמי הנאתו כמו בזה נהנה וזה חסר מועט דצריך לשלם כפי מה שנהנה (לקמן סי' שס"ג ס"ז) משא"כ באיסור דאורייתא שמקבל עונש על השוגג וחסרונו גדול מהנאתו עכ"ל ומשמע מדבריו דאפי' אם לקח בהקפה צריך לשלם לו כהיתר וכ"כ בהדיא בס' שער משפט דאף אם הלוקח לא נתן המעות מחוייב ליתן לו כיון שכבר נתחייב בעת הקנייה ומדמה זה למ"ש ביו"ד סי' ש"ה ס"ד כ' לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים בשביל פדיון בנו חייב ליתנם לו ובנו אינו פדוי מדרבנן הרי אף דנתחייב בטעות מ"מ חייב ליתן לו כיון דמה"ת בנוי פדוי הוי חיוב מעליא כו' וה"ה כשכבר אכל איסור דרבנן הרי נהנה ממנו כמו מבשר כשר וחייב לו כל הדמים שנתחייב לו עבורו כיון שמה"ת היתר הוא לגמרי עש"ה. אולם בתשובת חתם סופר חח"מ סי' ק"פ מבואר שדעתו דדוקא אם כבר קיבל המוכר דמי כשרות א"צ להחזיר היתרון כיון דעכ"פ היה צריך לשלם לו דמי טרפה אבל אם עדיין לא פרע לו א"צ לשלם רק דמי טרפה (והוא כ' שם להצדיק דברי סמ"ע ודלא כש"ך) וכתב שם בדבר השאלה בא' שמכר סתם יינם בחזקת כשר במזיד והלוקח לקח ממנו בהקפה וחזר ומכר בחנותו ליחידים הרבה על יד על יד ג"כ בהקפה אבל בשוגג מה דינו בתשלומין והאריך בזה ומסיק כיון דלא קנה הלוקח הראשון דהוי מקח טעות א"כ הלוקחים השניים מבני גזא דמוכר הראשון לקחו וכדרך דאמרי' גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה ע' ב"ק קי"א ע"ב וגם השניים לא קנאו עד שהגיע לבית הבליעה דלא מצו לאהדורי ושם נתחייבו להמוכר הראשון דמי סתם יינם בזול והמוכר תובע ללוקח שלו שיחזיר לו יינו או דמי יי"נ בזול והוא תובע מלוקחים שלו דמי יי"נ בזול וזה נ"ל פשוט עכ"ד ע"ש ולע"ד כן ראוי להורות כהגאון ח"ס הנ"ל דכן משמע פשטא דלישנא דהרמב"ם והש"ע שכתבו ואין המוכר מחזיר לו כלום מבואר דמיירי שכבר קיבל ממנו דמי כשרה ובפרט דהפר"ח ביו"ד שם והביאו בס' שער משפט הנ"ל דעתו דאף בכה"ג שכבר קיבל המוכר הדמים צריך להחזיר לו המותר שבין כשרה לטרפה ומה שכתבו שאינו מחזיר לו כלום היינו במידי שאין חילוק במקח בין כשרה לטרפה כגון גבינת עו"ג כו'. עיין שם א"כ בודאי דיכול הלוקח לטעון קים לי כהפר"ח והח"ס הנ"ל. ועיין עוד ביו"ד שם ומ"ש בפ"ת שם:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רל״ד
א
[הגה] שהרי הבדיקה. משמע מזה דאם הי' הבדיקה מדאורייתא אף דהוא אסור רק מספק דאורייתא מ"מ דינו כודאי איסור. דמה שאכלו אכלו. ויחזיר להם הדמים:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רל״ד:א׳
א
כל אסורי הנאה כו' עיין בסמ"ע ס"ק ו' עד ה"מ לאחרים אבל המוכר בעצמו שהוא בעל דבר אסור למוכרו כו' כ"כ רש"י פ' ר' ישמעאל וכ"כ התוס' ר"פ בתרא דע"ז וכ"כ רש"י ותוס' בחולין גבי חמצן של עוברי עבירה וכן עיקר ודלא כמ"ש בס' מע"מ בבכורות ע"ש ועיין בא"ח סי' ת"ק [ת"נ] ובב"ח שם ומ"ש שם:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5