שולחן ערוך, חושן משפט רל״ב: המוכר דבר במדה ובמשקל וטעה או שטעה במנין המעות ומוכר דבר ונמצא בו מום ובו כ"ג סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

המוכר דבר במדה ובמשקל וטעה או שטעה במנין המעות ומוכר דבר ונמצא בו מום ובו כ"ג סעיפים:
המוכר לחבירו במדה במשקל או במנין וטעה בכל שהוא חוזר לעולם שאין אונאה אלא בדמים אבל בחשבון חוזר כיצד מכר לו מאה אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות ואפי' אחר כמה שנים וכן אם נמצא המעות חסר או יתר מהמנין שפסקו חוזר ואפי' לאחר שקנו מידו שלא נשאר לו אצל חבירו כלום חוזר שקנין בטעות הוא:

ב

המקבל מעות מחבירו בין שהם במכר בין בהלואה בין בפרעון ומצא יתרון במעות אפילו אם לא תבעו חייב להחזיר אם הוא בכדי שהדעת טועה דהיינו שאם יש לחלק המעות העודפות להוציאם עשרה עשרה או חמשה חמשה ואין אחת או שתים עודפות שאינן באות לכלל חמש י"ל שטעה בחשבונו אם הם עשיריות טעה בין חמשים לארבעים או בין ארבעים לשלשים ואם הם חמישיות יש שרגילים למנות ה' ה' ואם היו נ"ה טעה בעשיריות כמו שנתבאר ובחמש העודפות טעה בין שלשה חמישיות לארבע ואם עודפות ט"ו או כ"ה טעה ג"פ או חמש פעמים בחמישיות אבל אם עודפות על החמישיות אחת או שתים או שלשה או ארבעה שאין מגיעות לחמש כולם מתנה ובלבד שהמעות יתרים שמצא לא יהיו במנין החמישיות או העשיריות שאם היה במנינם חייב להחזיר לו שמא האחרים שהיה מונה בהם החמישיות או עשיריות נתערבו עמהם: הגה ובמקום שרגילים למנות אחת אחת או שנים שנים וכיוצא בזה מקרי שהדעת טועה לפי המנהג שרגילי' למנות (המ"מ):

ג

המוכר לחבירו קרקע או עבד או בהמה או שאר מטלטלין ונמצא במקח מום שלא ידע בו הלוקח מחזירו אפי' לאחר כמה שנים שזה מקח טעות הוא והוא שלא ישתמש במקח אחר שידע במום אבל אם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר:

ד

אין מחשבין פחת המום אפי' מכר לו כלי שוה עשרה דינרים ונמצא בו מום המפחיתו מדמיו איסר מחזיר את הכלי ואינו יכול לומר לו הילך איסר פחת המום שהלוקח אומר בחפץ שלם אני רוצה וכן אם רוצה הלוקח ליקח פחת המום הרשות ביד המוכר לומר או קח אותו כמו שהוא או תקח מעותיך והחזיר לי מקחי:

ה

ראובן שמכר לשמעון בתים שיש לו בעיר אחרת וקודם גמר המקח נכנסו עכו"ם בבתים וקלקלו קצת מקומות ועשנו הכתלים ועקרו דלתות הבית והחלונות ורוצה שמעון לחזור בו וראובן טוען שכיון שהוא מום עובר ינכה לו מן הדמים כדי שיחזיר הבית לקדמותו ויקיים המקח הדין עם ראובן: הגה שהרי בית מכר לו ועדיין נקרא בית וכן מום שאינו בגוף הבית כגון שיש לאחר דרך עליו או אמת המים עוברת שם מסלק המום והמקח קיים אבל אם המום בגוף הבית כגון שאמר לו שיש לו כותל שלם ונמצא רעוע אינו יכול לבנות לו כותל שלם וכל כיוצא בזה (הגהות מרדכי דכתובות):

ו

כל שהסכימו עליו בני המדינה שהוא מום שמחזירים בו מקח זה מחזירין וכל שהסכימו עליו שאינו מום ה"ז אינו מחזיר בו אלא אם פירש שכל הנושא ונותן סתם על מנהג המדינה הוא סומך:

ז

כל הלוקח סתם אינו לוקח אלא הדבר שלם מכל מום ואם פירש המוכר ואמר ע"מ שאין אתה חוזר עלי במום ה"ז חוזר עד שיפרש המום שיש בממכרו וימחול הלוקח או עד שיאמר לו [כל מום] שימצא במקח זה הפוחת דמיו עד כך וכך קבלתי אותו שהמוחל צריך לידע הדבר שמוחל לו בו ויפרש אותו כמו המפרש האונאה: הגה מכר לו כלי של עץ ואמר לו שהוא של זהב הואיל והלוקח חזי ליה מצי א"ל דטוב כשל זהב אמרתי (נ"י פרק בית כור):

ח

המוכר לחבירו פרה וא"ל יש בה מום פלוני ופלוני הניכרים ובכללם הזכיר מום שאינו ניכר ונמצא בה אותו שאינו ניכר ולא האחרים הרי זה מקח טעות כגון שא"ל פרה זו חגרת ועוורת נשכנית ורבצנית ונמצאת נשכנית בלבד הרי זה מקח טעות שיאמר הלוקח כשראיתי שלא היתה לא חגרת ולא עוורת אמרתי כשם שאין בה אלו המומין כך אין בה מומין אחרים ואינו אומר אלא להשביח דעתי אבל [אם] יש בה מומים הניכרים בין כולם בין מקצתם ויש בה גם המום שאינו ניכר כגון שהיא חגרת וגם נשכנית או שהיא עוורת וגם נשכנית אין זה מקח טעות דכמו שמחל על הניכר כך מחל על שאינו ניכר:

ט

היה בה מום א' ניכר והראהו לו וא"ל יש בה מום פלוני ופלוני שאינם ניכרים ונמצאו בה אותם המומים שהזכיר שאינם ניכרים אין זה מקח טעות אפי' היה בה כל המומין שהזכיר שהרי לא הטעהו שלא הזכיר לו אלא מומין שבה:

י

המוכר עבד או שפחה אין הלוקח יכול להחזירו מפני מומין שאין מבטלין אותו ממלאכתו והם הנקראים סמפון שאם היה סמפון זה גלוי כבר ראהו ואם אינו נראה כגון שומא בבשר או נשיכת כלב או ריח הפה או ריח החוטם וכיוצא בהם הואיל ואינו מבטלו ממלאכתו אינו מחזיר שאין העבדים לתשמיש המטה אלא למלאכה נמצא בו שחין רע או חולי המתיש כחו או שהיה נכפה (פירוש שיש לו שגעון שמפיל אותו לארץ) או משועמם (פי' ת"י ובתמהון לבב ובשעמימות לבא) הרי זה מום מפני שמבטלו ממלאכתו וכן אם נמצא בו צרעת וכיוצא בו מדברים המגואלים הרי זה מום מפני שנפשו של אדם אוננת מהם ונמצא שאינו מתעסק לו במלאכת אכילה ושתיה וכן אם נמצא לסטים מזוין הרי זה מום המאבד את כולו מפני שהמלך תופס אותו והורגו וכן אם נמצא מוכתב למלכות ה"ז מום ומחזירו מפני שהמלך תופסו למלאכתו בכל עת שירצה אבל אם נמצא גנב או חוטף או גונב נפשות או בורח תמיד או זולל וסובא וכיוצא בדברים אלו אינו יכול להחזיר שכל העבדים בחזקת שיש בהם כל הרעות אא"כ פירש: הגה וי"א דגונב נפשות הוי כמו מוכתב למלכות אבל משחק בקוביא לא הוי מום (טור):

יא

המוכר בהמה לחבירו לטבחה ושחטה ונמצאת טרפה אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה כגון שנקבו בית הכוסות והוגלד פי המכה שאז ידוע שיש לו ג' ימים שניקב אם קנה תוך ג' ימים הוי מקח טעות וצריך להחזיר הדמים ואם לא קנאה תוך ג' ימים או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוי ספק אם ניקב תוך ג' אם לאו על הלוקח להביא ראיה ואם לא יפסיד ויתן הדמים אם הם עדיין בידו:

יב

טרפות דסירכא הוא הדין דמבטל מקח ויש חולקים: הגה דהואיל והוי דבר דשכיח הוי ליה לאתנויי (טור) ואפי' טריפה שאנו אוסרין מספק מבטל המקח ואין המוכר יכול לומר אייתי ראיה דטריפה הוי (ר"ן פ' אלו טריפות):

יג

המוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר קודם שידע לו המום הראשון אם עשה דבר שדרכו לעשותו פטור ואם שינה ועשה מום אחר קודם שיודע לו המום מחזיר המקח לבעליו ומשלם דמי המום שעשה:

יד

קנה סדין וקרעו לעשות חלוק ואחר כך נודע המום מחמת הקריעה מחזיר לו הקרעים תפרו ואח"כ נודע המום אם השביח נוטל שבח התפירה מהמוכר וכן כל כיוצא בזה:

טו

המוכר קרקע לחבירו ואכל פירותיה ולאחר זמן נראה לו בה מום אם רצה להחזיר הקרקע לבעלים מחזיר כל הפירות שאכל ואם היה חצר ודר בו צריך להעלות לו שכר:

טז

ראובן שמכר לשמעון (ג') גבינות ולאחר שלשה ימים פתחם ומצאם מרוקבות ריקבון (גדול) ישאלו לעושי גבינות בכמה זמן ראוי לבא ריקבון ועיפוש כזה אם יאמרו שנעשה הריקבון בבית המוכר נמצא שהיה מקח טעות ואם הדבר ספק המוציא מחבירו עליו הראיה:

יז

ראובן שמכר לשמעון נאד שמן ולא פתחו אלא סמך על המוכר שא"ל שהוא טוב וכשפתחו מצאו עכור ישבע המוכר שנתן לו שמן טוב כמו שהתנה עמו ואם לא ירצה לישבע ישבע הלוקח שהתנה עמו לתת לו שמן טוב וצלול ושזה הוא השמן שנתן לו ויחזיר לו השמן או ישומו כמה דמיו פחותים משמן טוב ואם ירצה הלוקח לקחתו יחזיר לו הפחת:

יח

המוכר דבר שיש בו מום שאינו נראה ואבד המקח מחמת אותו המום ה"ז מחזיר את הדמים כיצד המוכר לחבירו שור שאין לו טוחנות (פי' שינים) והניחו הלוקח עם הבקר שלו והיה מניח המאכל לפני כולם ואוכלים ולא היה יודע שזה אינו אוכל עד שמת ברעב הרי זה מחזיר לו את הנבלה ויחזיר את הדמים וכן כל כיוצא בזה ואם היה המוכר סרסור (פי' קונה ומוכר בהמות בשוק ביום שקונה מוכר רש"י) שלוקח מזה ומוכר לזה ואינו משהה המקח עמו ולא ידע במום זה הרי הספסר נשבע שבועת היסת שלא ידע במום זה ויפטר מפני שהיה על הלוקח לבדוק השור בפ"ע ולהחזירו לו קודם שימות ויהיה הספסר מחזירו על הלוקח הראשון והואיל ולא עשה כן הוא הפסיד על עצמו: הגה ויש חולקין וסבירא להו דאפי' הסרסור צריך לשלם דאע"ג דהוא נתאנה אין לו להונות אחרים וה"ה בכל כיוצא בזה (טור והרא"ש) וכן נ"ל עיקר וכ"ש בדבר שלא פשע הקונה כלל כגון שמכר לו טבעת בחזקת זהב ואח"כ שברו הלוקח ונמצא בו בדיל שחייב להחזיר מעותיו אע"ג שגם המוכר נתאנה בו ואם אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שאינו יודע מזה ונפטר (מרדכי ס"פ המפקיד ופ' הספינה) ואם קנה הסרסור דבר בחזקת בדיל ומכרו ואח"כ נודע שהיה בו כסף או זהב זכה הלוקח שלא זכה בו הסרסור מעולם הואיל ולא ידע בו (הגהות אשיר"י ומרדכי פ' אלו מציאות) וע' לקמן סי' רס"ח:

יט

המוכר ביצים לחבירו ונמצאו מוזרות (פי' שהתחיל להתהוות בו צורת האפרוח) שאינם ראוים לאכילה הוי מקח טעות ומחזיר את הדמים ועכשיו לא נהגו כן ומנהג מבטל הלכה:

כ

המוכר לחבירו זרעוני גנה שאין עצמן של זרעונים נאכל וזרען ולא צמחו חייב באחריותן ומחזיר לו הדמים שלקח ממנו שחזקתן לזריעה והוא שלא צמחו מחמת עצמן אבל אם לקתה הארץ בברד וכיוצא בו אינו חייב באחריותן שמא מחמת הברד לא צמחו וכן כל כיוצא בזה:

כא

מכר לו זרעים הנאכלים כגון חטים ושעורים וזרען ולא צמחו אינו חייב באחריותן אפי' היה זרע פשתן שרוב בני אדם קונים אותו לזריעה הואיל ואוכלים אותו אינו חייב באחריות זריעתו (מיהו אם לא נתן עדיין המעות י"א דיכול הלוקח לומר לזריעה קניתי (טור בשם הרמ"ה) וע' למטה סעיף כ"ג) ואם הודיעו שהוא קונה לזרע חייב באחריותו והוא הדין לדברים הנמכרים לרפואה ולצביעה וכן כל כיוצא בזה הלוקח מקח מחבירו והודיעו שהוא מוליכו למדינה פלונית למכרו שם ואחר שהוליכו לשם נמצא בו מום אינו יכול לומ' החזר לי מקחי לכאן אלא מחזיר לו הדמים והמוכר מטפל להביא ממכרו או למכרו שם ואפי' אבד או נגנב [אחרי שהודיעו] הרי הוא ברשות מוכר ואם היה המוכר יודע בממכרו שהיה בו מום חייב בהוצא' שהוציא הלוקח להוליך אותו למקום פלוני ואם לא היה יודע שהיה בו מום פטור מהוצאת ההולכה ואינו חייב אלא בהוצאת החזרה ואם לא הודיע למוכר שמוליכו למדינה אחרת והוליכו ונמצא בו שם מום הרי זה ברשות לוקח עד שיחזיר המקח במומו למוכר:

כב

הלוקח מקח ונמצא בו מום ואח"כ אבד או נגנב הרי הוא ברשות הלוקח עד שיחזיר המקח למוכר ואם התליע או נפסד מחמת המום ה"ז ברשות מוכר ואם היה לו להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח:

כג

המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן אם אין להוכיח אם קנאו לחרישה או לשחיטה כגון שהוא אדם שהוא קונה לזה ולזה וגם אין הוכחה בדמים כגון שנתייקר הבשר בדמי שור לחריש' אינו מקח טעות שיכול לו' לשחיטה מכרתיו אע"פ שהרוב קונים לחרישה ולא אזלינן בתר רובא להוציא מיד המוכר אבל אם עדיין המעות ביד הלוקח לא מבעיא אם רובם קונים לחרישה אלא אפי' כי הדדי נינהו המוציא מחבירו עליו הראיה ואם הלוקח אינו רגיל לקנות אלא לחרישה והמוכר מכירו ה"ז מקח טעות ואם אינו רגיל לקנות אלא לשחיטה מסתמ' לשחיט' קנאו ואם הוא רגיל לקנות לשחיטה ולחרישה אם יש הוכחה בדמים אם נתן דמי שור לחרישה אומרים לחרישה קנאו והוי מקח טעות ואם נתן דמי שור לשחיטה אומרים לשחיטה קנאו: הגה כל מקום דהוי מקח טעות וצריך להחזיר לו דמיו ואית ליה זוזי צריך ליתן לו מעות דהוי כבעל חוב (נ"י ריש פ' המוכר פירות) ודלא כי"א דיכול ליתן לו קרקע (תשובת מיימוני דמשפטים סי' י"ג):

א

לעולם. פירוש אפילו לזמן מרובה ולאפוקי אונאה שנתנו שיעור להלוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו ושיעור המוכר עד שיזדמן לו מכר כזה ולא יותר וכמ"ש בסי' רכ"ז דשאני הכא דטעותו ידוע ודומה לחזרת הגזילה דאין לה זמן כ"כ הסמ"ע ועיין בתשובת רשד"ם סי' שפ"ה:

ב

כולם. פירוש אם נמצא ו' או ח' יתירים אין אומרים חמשה מהם יחזיר ויתלה בטעות החמישיות והמותר יחזיק לנפשו אלא אמרינן כמו שהמותר הוא במתנה כן נמי החמשה במתנה נתן לו. סמ"ע:

ג

מתנה. כת' בש"ג ס"פ הגוזל בתרא שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאליו הואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו ע"כ וצ"ע בזה. ש"ך:

ד

מונה. פי' דדרך המונים שלכל פעם שמונה עשירית או חמישית א' מניח דינר א' מן הצד להיות לסי' כמה עשיריות או חמישיות שמנה לזה אמר שאם מכוונין הדינרים היתירים נגד סך העשיריות או החמישיות שמנה ודאי הן אותן הדינרים שהניח לסי' ושלא במתכוין נתערבו אח"כ וצריך להחזירם לו. סמ"ע:

ה

קרקע. ע' בתשו' ראנ"ח סי' מ' דף ע':

ו

האונאה. כן הוא לשון הרמב"ם ועיין בטור שכתב ע"ז ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכתב שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל וקשה דלפ"ז דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן סתם כהרמב"ם משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב ובס"ס ר"ז ובסי' ס' ס"ב כת' שכל האחרונים חלקו על הרמב"ם בזה ובסי' ס' שם כת' בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם לכן נ"ל דמאי דפסק כאן כן לא מטעם דבר שאינו קצוב לחוד אלא משום דנלמד מאונאה בק"ו כמ"ש הה"מ ובאונאה הטעם די"ל סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אמר כן עכ"ל הסמ"ע וכן עיקר וכמבואר במ"מ ועליו סמך הב"י גם בכ"מ כתב שדברי המ"מ נכונים ע"ש. ש"ך:

ז

נשכנית. פי' ואינה עוורת ולא מצי הלוקח לומר כשראיתי שאינה עוורת סברתי כמו שבא להשביח דעתי בזה דאין בה כך הוא בא להשביח דעתי במום דנשכנית שהזכיר אלא אדרבה אמרינן כשראית שאומר המוכר אמת בזה שהיא חגרת היה לך להעלות על דעתך שגם היא נשכנית ומדלא חששת ודאי מחלת עליה. סמ"ע:

ח

הזכיר. כתב הסמ"ע דצ"ע דמשמע הא אם הזכיר לו גם מומין שאינן בה הוי מקח טעות ועל איזה מומין כ"כ דאי אמומין הנגלין קשה הא כתב לעיל בין שנמצא בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות ואי אמומין שאינן ניכרין קאי קשה הא ל' אפי' היו בה כל המומין קאמר דמשמע מכ"ש כשאין בה כולן כו' ע"ש ובש"ך:

ט

עבד. ע' בתשו' רשד"ם סי' רל"א ובתשו' מבי"ט ח"א סי' קכז:

י

בהמה. ע' בתשו' רשד"ם סי' ש"ט ותמ"ט:

יא

ספק. דלפעמים אפי' אחר ג' ימים ג"כ אינו מגליד. סמ"ע:

יב

דסירכא. פי' כשנמצאת סירכא עבה או שמיד שקנאה שחטה ומצא בה הסירכ' שבוודאי נעשית קודם שקנאה בעוד הבהמ' ברשות המוכר דודאי לא עדיף סירכא מנקיבת בית הכוסות דאם יש בו ספק אמרי' דיפסיד הלוקח. שם:

יג

מספק. שם בר"ן כתב עוד או מחומרת הגאונים ונראה דמחמת ספק דקאמר היינו נמי בכה"ג דאינה ודאי טריפה לכ"ע דאל"כ מה חידש הרמ"א בזה הא גם טריפות דסירכ' אנו מטריפין מכח ספק שאין אנו בקיאין לבדוק. שם:

יד

הפירות. כתב הסמ"ע דאפי' אם עדיין לא נתן לו דמי הקנייה צריך להחזיר הפירות ולהעלות לו שכר דלאו מטעם רבית נגעי בה אלא משום דהוי כגזל בידו כיון דהמקח בטל מעיקרו כו' ע"ש:

טו

הראיה. ואם המעות עדיין ביד הלוקח והמוכר בא להוציא מידו המעות עליו הראיה ול"ד למוכר לחבירו בהמה לשחטה דבסי"א דעל הלוקח להביא ראיה ואם אין לו ראיה מוציאין המעות מידו שאני התם דמעמידין הבהמה על חזקתה דסתם בהמה אינה נטרפת וברשות הלוקח נעשה הספק ואמרי' כאן נמצא כאן נתהוה המום משא"כ גבינות דאין להן חזקה דרוב גבינות כשנתיישנו דרכן להתליע ודומה לזה כתבתי בס"ס ר"ל בשכר שהחמיץ דאין אומרים שנעמידנו על החזקה מה"ט ודלא כמשמעות הב"י דדין דגבינות ובהמה שווין הן עכ"ל הסמ"ע ועמ"ש הש"ך וע' בתשו' שב יעקב חח"מ סי' ו':

טז

המוכר. פי' ישבע לפטור נפשו דאין שמעון נשבע להוציא מיד ראובן כ"כ בתשו' הרא"ש ומביאו הטור ולכאורה משמע מזה דאם המעות עדיין ביד הלוקח ואז המוכר בא להוציא דישבע הלוקח לפטור נפשו וזה אינו מוכרע די"ל מיד שמשך שמעון השמן לרשותו קנאו והמעות נעשו הלואה בידו ודומה להחליף פרה בחמור דבסי' רכ"ג ורכ"ד מיהו אינו דומה להתם דשם ברשותו נולד הספק ואמרי' כאן נמצא כו' משא"כ השמן שהוא עכור לפנינו דמסתמא היה ג"כ עכור מעיקרא עכ"ל הסמ"ע וכ' הש"ך דזה פשוט ולית בה ספיקא דדינא וכנ"ל עיקר ע' בתשו' רשד"ם סי' פ' מדינים אלו וע"ש עוד סי' שע"ט עכ"ל:

יז

הלוקח. המעשה היה שלא בירר המוכר טענתו אם לא הבטיחו מעולם להיותו צלול אלא כאשר הוא כן מכרו לו ואף שא"ל שהוא טוב ג"ז נק' טוב לקצת אנשים שקונין אותו להיותו בזול יותר או אם טוען אמת שהבטחתיו בצלול וכן נתתי לו והוא החליפו בשמן עכור הזה מש"ה אם המוכר נשבע א"צ לפרוט בשבועתו אלא שנתן לו שמן כמו שהתנה עמו משא"כ בשהלוקח נשבע אז צריך לישבע על שני הפרטים שהבטיחו המוכר בצלול ושהוא לא החליפו. סמ"ע:

יח

שאינו נראה. ע' בס' א"א דף צז ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קעג ובתשו' ר"י לבית לוי סי' לג:

יט

ולא ידע. זה תלוי בזה דכיון דאינו משהה מסתמא לא ידע והמע"ה משא"כ אם המוכר בע"ה מסתמא השהה הבהמה אצלו וידע מומה והאכילה דברים דקים שא"צ להן טוחנות וחיתה בהן דאל"כ היינו צ"ל דגם ביד בע"ה ודאי לא חיתה כי אם יום א' מדלא מתה בעודה בידו. סמ"ע:

כ

חולקין. עיין בב"ח מ"ש בזה ונ"ל עיקר כדבריו וכן יש ללמוד מדברי הנ"י ושם וראייתו ברורה מהמרדכי עיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' קס"ז. ש"ך:

כא

ונפטר. קצת קשה והא אין משביעין על טענת ספק ומהיכי תיתי לומר שידע המוכר שהיה בו בדיל והרי הוא ג"כ קנהו בחזקת זהב ואפשר דמיירי דהלוקח טוען עליו אתה לא קניתו מאחר אלא צוית לצורף לעשות לך כך תוכו בדיל מש"ה צריך לישבע עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך ולפע"ד איירי כפשוטו ולק"מ דכיון שהלוקח אומר ברי לי שהי' בו בדיל אם כן ה"ל כאומר לו ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו איני יודע אם אני חייב לך דנשבע שאינו יודע כמ"ש בסי' ע"ה ס"י ודוק:

כב

הסרסור. וה"ה אם קנה מתחלה לעצמו וכן הוא בפוסקים שמהם מקור דין זה להדיא. ש"ך:

כג

מוזרות. וכן אם התנה שיתן לו מביצים שנולדו והוא נתן לו מביצים שנמצאו במעי תרנגולת וכן אם א"ל שרוצה ביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונתן לו דספנא מארעא הוי מקח טעות ועיין בהר"ן פ' האיש מקדש. סמ"ע:

כד

טעות. פסק בתשובת רשד"ם ח"ג סי' פ' באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעות ואחר כמה ימים רוצה להחזיר לו מחמת שמצא מקצתן לא טובים והלה טוען למה לא בררת אותן בשעת פרעון ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים והלה טוען ברי שנתן לו טובים נשבע הלה ונפטר אבל אם טען איני יודע אם הם שלי או לאו צריך לשלם ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין איני יודע אם פרעתיך ואם הוא טוען שמא והשני טוען שודאי נתן לו פטור בחרם סתם ועיין שם ופשוט עד כאן לשון הש"ך *):

כה

באחריותן. ואף שגם המוכר לא ידע שהם רעים מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתיה שמא הן רעים ויפסיד זרעו ומשה"נ צריך להחזיר לו כל דמיו אף שהוא כבר כלה ונרקב בארץ ואין המוכר יכול לומר ללוקח החזר לי זרעי ואחזיר לך המעות אבל מה שטרח והוציא בזריעתן א"צ המוכר להחזיר לו. סמ"ע:

כו

עצמן. ומסתמא אמרינן שלא צמחו מחמת עצמן אם לא שהיה שינוי זמן לפנינו כברד וכיוצא בו וכ"כ הרא"ש והטור ע"ש. שם:

כז

הנאכלים. עיין בתשו' הרשד"ם סי' שפ"ה:

כח

החזרה. וגם טרחת החזרה היא ג"כ על המוכר לדעת הרמב"ם ודלא כהרמ"ה. עיין בסמ"ע:

כט

למוכר. אינו ר"ל דיתנו לידו אלא שיביאנו להעיר שהמוכד דר שם ויאמר לו הנה מקחך לפניך בביתי כי אני חוזר בו. שם:

ל

המום. דאז אפי' לא הודיע להמוכר שחוזר בו אמרינן דברשות המוכר נפסד דהא אף אם הודיעו לא היה ניצול המוכר מהפסד זה הבא מעצמו מיניה וביה. שם:

לא

להודיע. פי' אם הוא בענין שיש תועלת בהודעתו להמוכר כגון שהיה אוכלו מהר או שאר תקנות שהיה יכול לעשות באופן שלא היה נפסד ממנו בזה דוקא אמרי' דהוי ברשות לוקח כיון שלא הודיע להמוכר שחוזר בו משא"כ מסתמא אבל בנגנב או נאבד דרישא בכל ענין עומד ברשות הלוקח כל שלא הודיעו דשם מסתמא יש תועלת בהודעתו ומש"ה לא עירבב הט"ו דין גניבה והתליע בחד בבא ובזה נסתלק תמיהת הב"י וכ"מ ע"ש. שם:

לב

נגחן. פי' ואז אסור לקיימו חי מפני שהוא מזיק. שם:

לג

שנתייקר. פי' הסמ"ע דבשעת מכירה היה הבשר ביוקר כדמי שור לחרישה ונמצא דאין ראיה מהדמים ועיין במהרש"ל פרק המניח סי' א' ובפ"ה סי' ג':

לד

לשחיטה. פי' ואין הלוקח יכול לו' לחרישה קניתיו ועכשיו אצטרך להיות לי טרחא לשחוט הבהמה למכור הבשר ולקנות לי בדמים שור לחרישה כ"כ הר"ש דהמקח טעות הוא בכה"ג בנתייקר הבשר מכח הטרחא. סמ"ע:

לה

בדמים. ז"ל הטור ואע"ג דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר (בסי' ר"כ) דשם הדמים מכחישין את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור בזה לכ"ע הולכין אחר הודעת הדמים עכ"ל. שם:

א

א) לשון הרמב"ם ריש פט"ו מה' מכירה מימרא דרבה ברפ"ב דקידושין דף מ"ב ע"ב כל דבר שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו פחות מכדי אונאה חוזר וכ' ה"ה בשם הרב אבן מגש ז"ל דהאי חוזר פירושו שהמקח קיים ומחזיר מה שחסר אבל אין בטעות כזה בשום צד ביטול מקח אפילו ביתר משתות כיון דלא הוי טעותא בסך הערך

ב

ב) מבואר במימרא דרבה דלעיל

ג

ג) נתבאר ספ"ק דגיטין (דף י"ד ע"א) גבי הנהו גינאי וכו' דכל קנין בטעות חוזר

ד

ד) מימרא דר' נחמן בפ"ה דב"מ סוף דף ס"ג

ה

ה) לשון הטור ושם במימרא דרב נחמן.

ו

ו) המחבר העתיק כאן מה שפי' רש"י שם

ז

פי' היתרי' היו נ"ה אמרי' מאחר שהוא מונה חמש חמש בפעם אחת א' פעם חמש ב' פעמים חמש וכן כולם טעה בעשיריות בין מ' פעמים חמש לנ' פעמיה חמש וטעה בחמשים ועוד טעה כשמנ' והיה ד' פעמים חמש והיה סבור שהוא ג"פ חמש וטעה בה':

ח

ז) כ"כ הרמב"ם בפ"ד מה' מלוה דין י' וכ' הב"ח בשם הרא"ש פ' איזה נשך ודוקא אי לא אתי אינו חייב להחזי' וסמוך אהבלע' ☜אבל אי אתי איהו ואמר טעיתי במנין חייב להחזיר וכן דקדק מל' הטור וכ"כ הב"י על שם ה"ר ירוחם וכ' הב"ח שכן עיקר:

ט

ח) כ"כ התוס' שם ריש דף ס"ז וה"ה שם בשם יש מי שכ' וכ"כ הגהת אשרי בשם ר"י ☜דלדידן צריך להחזיר לעולם ואפי' לא תבעו והביאו הב"ח

י

ט) ל' הרמב"ם פט"ו מה' מכירה ד"ג וכ' ה"ה דימה אותם הרב לאותה של מעלה (כמ"ש לעיל סעיף א') ונתבאר בהלכות בפ' הזהב דלגבי מומא כל אימת דמגלי מהדר ליה למריה ושכ"כ רבינו האי גאון ז"ל

יא

י) כ' ה"ה יצא לו דין זה ממ"ש כן במקדש את האשה ובא עליה ונמצאו בה מומין דאמרי' חזקה אין אדם שות' בכיס אא"כ בודקו וחייב בכתובתה כדאי' פ"ז דכתובות ריש דף ע"ו וכ' ה"ה שם בשם יש מי שכ' ☜שאם היה הדבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסותו ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר והביאו ג"כ הסמ"ע:

יב

כ) שם ד"ד וכ' ה"ה זה פשוט שהרי מום כמקח טעות הוא מבואר זה בפ' השוכר את האומנין (בבא מציעא דף פ' ע"א):

יג

ל) כ' ה"ז ג"ז פשוט

יד

מ) טור ס"ה בשם תשו' אביו הרא"ש בסוף כלל צ"ו סי' ו'

טו

נ) לשון הרמב"ם שם דין ה"ו כתב ה"ה זה פשוט הכל כמנהג המדינה בכל כיוצא בזה

טז

ס) שם דין ו' וכ' ה"ה לא ידעתי זה מבואר אלא מדמיון זה לאונאה למדו כן ומקל וחומר שהרי מום לעולם חוזר אע"פ שאין האונאה חוזרת אלא לזמן ידוע

יז

כן הוא ברמב"ם שם וכן העתיק הטור

יח

ע) לשון הטור ס"מ וכ"כ הרמב"ם שם ד"ז ממרא דרבי יוחנן בפ"י דב"מ דף פ' ע"א

יט

כן הוא בטור

כ

פ) שם וכ"כ הרמב"ם שם ד"ט כ' ה"ה זה כ' בפירוש מה שאמרו בגמ' (שם) מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות

כא

צ) לשון הרמב"ם שם דין י"ב וכ' ה"ה מבואר בסוגי' פ"ק דקידושין [ריש דף י"א וכמ"ד] אין סמפון בעבדים אי מבראי הא קא חזי לי' ואי מגוואי למלאכה קא בעי ליה וכו'

כב

פי' יבלת שקורין וארץ ואפי' הוא בפניו ואפי' יש בה עצם סמ"ע:

כג

ק) כ' ה"ה זה פשוט ואמרי' בברייתא דלעיל שם בפ"ו דב"מ ד' [פ' ע"א] שוטה ונכפית ומשועממת הרי אלו מומין [ובפ"ט דגיטין [דפ"ו ע"א] אמרינן הכי לרווחא דמלתא לכתוב בשטר שהוא מנוקה מכל שחין וצרעת ופשוט הוא:

כד

ר) ברייתא הובאה בפ"ו דב"ב סוף דצ"ב מ"ש בסוגיא בפ"ק דקידושין (ד' י"א ע"ב) גבי לסטי' מזויין או מכתב הנהו קלא אית להו פירשו המפרשים אם היה כן הקול הוה נשמע לפיכך אין לחוש מסתם ושם נאמר לענין תרומה בעבד שלקחו כהן מישראל וכו' ובזה הוא מסולק הספק הכתוב בהשגות ושכן מצא אח"כ בתוספת' עכ"ל וכ"כ התוס' שם בקידושין בשם ר"ת

כה

ש) שם בבריית'

כו

ת) כ' ה"ה זהו קוביוסטוס הנזכר בבריית' לעיל שם בב"ב וכן פי' רש"י קביוסטוס גונב נפשות

כז

א) ואצ"ל משחק בקוביא שאינו יכול להחזיר

כח

ב) בשם ר"ח ולזה הסכימו התוספות בכתובות ריש ד' נ"ח שפירוש קביוסטוס הוא משחק בקוביא ועוד שאין רוב עבדים גונבי נפשות

כט

ג) ל' הרמב"ם שם פט"ו ד"ו מברייתא מחט שנמצאת וכו' פ"ג דחולין סוף דף נ'

ל

ד) לשון הטור סי"א ושם בברייתא וכ"כ הרמב"ם שם ספ"כ מהל' מכירה

לא

ה) וכ"כ התוספות שם דכאן נמצא כאן היה וכשמואל דאמר כל הנולד ספק ברשותו עליו הראיה בפ"ז דכתובות סוף דף ע"ו וכדמפרש התם דמ"ש בברייתא שם המע"ה דסתמא דמילתא דיהבי טבחא דמי' וה"ה אפילו לא יהיב נמי הראיה עליו היא או ישלם.

לב

ו) שם בשם הרמב"ן וכ"נ מדברי הר"ן שהוא סובר כן וכ"כ מדברי הרמב"ם שם פט"ז ד"ו שכ' ואם נודע בודאי שהיתה טרפה כשלקח ה"ז מחזיר וכו' מדכ' סתם ונמצאת טריפה משמע דבכל טרפות שבעולם הוי דינא הכי

לג

ז) שם בשם ה"ר אפרים ובעה"ע כ"כ הרא"ש

לד

מ) ל' הרמב"ם שם מדין הפרה ששחטה ונמצאת טריפה שמחזיר לו השחיטה ומחזיר הדמים

לה

ט) שם ד"ז וכ' ה"ה גם זה מאותו הטעם הוא

לו

י) שם ד"ח וכ' ה"ה פשוט באיזהו נשך [דף ע"ו ע"ב] בכיוצא בזה שאם מקח בטל הדרא ארעא והדרי פירי

לז

כ) טור סי"ד בשם תשו' הרא"ש ונלמד מדין המוכר פרה לחבירו ושחטה ונמצאת טריפה שנתבאר בסעיף נ"א

לח

ל) כצ"ל וכן הוא בטור וב"י ובתשובות.

לט

מ) מבואר בסוף סעיף י"א שיתן הדמים אם הם עדיין בידו וכמ"ש שם בשם התוס' וכן דעת הב"י והרב סמ"ע כ' בענין אחר והמעיין יבחר

מ

נ) גם זה שם בשם תשובת הרא"ש כלל הנ"ל

מא

ס) וביאר שם ואפי' אם שמעון יכול למוכרו בלא הפסד זבין וזבין תגרי איקרי אם היה טוב היה מרויח בו ועתה שאינו מרויח בו וזה הפסד התגר וגם למה יעכבנו לרמות בו העולם כיון שהתנ' ליתן לו שמן טוב צריך לקיים תנאו

מב

ע) אבל אם אינו רוצה לוקח יכול לחזור בו דלא עדיף מחטים יפות ונמצאו רעות דלקמן סי' רל"ג וכ"כ הב"ח ושכן ראה אח"כ בסבד"ה

מג

פ) ל' הרמב"ם שם ד"ט נלמד מעובדא דבסמוך

מד

צ) מעובדא דאפטרופס דיתמי בפ"ג דב"מ דף מ"ב ע"ב

מה

ק) היא ממש עובדא הנ"ל וכ' ה"ה וביאור המעשה לדעת הרב צריך עיון והכ"מ וכן הב"י כ' דמשמעות הגמרא דאמר הלכך משתבע איהו [פי' הסרסור] דלא הוה ידע ומשלם בקרא וכו' משמע פשטן של דברים דמשתבע הסרסור ומופטר וכדברי רבינו:

מו

ר) וכפירש"י והתו' והרא"ש בפסקיו שם שהסרסו' פורע ליתמי ומשתבע ליישקל מבקר' ומסיק בגמרא דבקרא משלם לו דמי בשר בזול דהיינו ב' שלישי' ופי' רש"י הטיל פשרה ביניה' והתו' פי' דדין גמור הוא דאם הי' מודיעו הי' הספסור' שוחטו מיד ומוכרו בזול ולא היה יכול להשהותו עד יום השוק וכ"כ הרא"ש עוד כ' פי' אחר בשם הראב"ד דהאי בשר בזול אין פירושו ב' שלישים כמבואר דוכתי אלא מה ששור שוה לשחיטה יותר בזול משור לחרישה כי הוא מוכרו להן בדמי שור לחרישה והם לא יפרעו לו אלא דמי שור לשחיטה ולי צ"ע שהשמיט הטו' והמחב' והרמ"א דין הרועה שצריך לשלם ושהוא משלם בזול

מז

ש) טור סי"ז בשם תשו' הרא"ש כלל ק"ב סי' י'

מח

ת) רמב"ם שם ד"א וכ' ה"ה משנה פ"ו דב"ב [דף צב ע"ב] פסק כרשב"ג במשנתינו וכן דעת ההלכות וטעמא דכיון דאינן נאכלין סתמן כדמפרש לזריעה הוא:

מט

א) אבל לא ההוצא' וכת"ק דברייתא שם דף צב ע"ב וכ"פ הרי"ף:

נ

ב) כ' ה"ה טעמא דמסתבר הוא וכ"כ בהלכות וכיוצא בזה כתבו שאר מפרשים וכ"כ הטור סי"ח

נא

ג) שם דין ב' שם במשנה וברייתא שם ע"א וכת"ק:

נב

ד) שם ד"ג ולמדו מדין הוזכר לעיל:

נג

ה) כן הוא ברמב"ם וכן העתיקו הטור וכ' בכ"מ שם שיש להסתפק אם לא היה לו שהות להודיעו עד שנגנב או נאבד אי הוי ברשות מוכר או ברשות לוקח שהלשון מורה שכל שלא הודיעו הוא ברשות לוקח והשכל אינו גוזר כן א"נ אפשר לו' דמעת שנמצא בו המום הוא ברשות מוכר כיון שלא היה לו שהות להודיעו ויישוב הלשון כך הוא אפי' אבד או נגנב הוא ברשות המוכר מאחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה פלוני' וצ"ע עכ"ל והנה בהגיעו לחבורו כ"מ חזר מדעתו ממ"ש בב"י לפטרו מגניבה ואביד' באם לא הי' שהות להודיעו ועכשיו ספוקי מספק' ליה אבל הב"ח כ' שלשון הרמב"ם כמשמעו דלא כלתה שמירתו עד שיודיעו למוכר וכל זמן שלא הודיעו חייב באחריות גניבה ואבידה כדין שומר שכר שהרי אם נזדמן לו קונים הוה מזבין ליה ואין חילוק בין אית ליה שהות להודיעו ללית ליה שהות וכ"כ הסמ"ע בשם בעל הלבושים והוא הנכון לענ"ד ואף שאין אני כדאי להכריע:

נד

ו) טור ס"כ בשם הרמ"ה

נה

ז) משום דינא דגרמי

נו

ח) וביאר שם הטעם כיון דלצורך המוכר הוא ואין הלוקח חייב אלא בטרחא בעלמא:

נז

ט) שם ברמב"ם:

נח

י) שם ד"ד עיי' במ"ש לעיל בשם הב"ח ורמ"י דאפי' אין לו שהות להודיעו חייב:

נט

כ) שם ברמב"ם איתא מחמת אורך הזמן וכ"ב הכ"מ שם בשם נוסחא ישנה ומ"ש ואם התליע וכו' ואם היה לו להודיעו וכו' דמשמע דאם לא היה לו שהות להודיעו פטור נלענ"ד דשאני הכא דלא היה בידו לתקן הדבר והמום גרס לו הפסד וש"ש פטור מאונסים כל זמן שלא היה לו שהות להודיעו ונלע"ד עוד שלמדו מדין השור כמ"ש לעיל סעיף י"ח ועיין בסמ"ע ובב"ח שכתבו קצת בענין אחר והמעיין יבחר

ס

ל) לשון הטור סק"א מימרא פלוגתא דרב ושמואל שם דף צ"ב ע"א וכדמפרש שם בגמרא ופסק כשמואל

סא

מ) שם ע"ב

סב

נ) שם בשם הרמ"ה

סג

ס) וכתב הב"י נראה שסובר שם אין המוכר מכירו דלא זבין אלא לרדיא לא הוי מקח טעות

סד

ע) שם סכ"ב

סה

פ) וכ' עוד ☜ואי לית ליה זוזי למוכר לא מצי למימר הרי שלך לפניך טרח וזבין אלא יפרע ממטלטלי

א

(ליקוט) נקנה המקח כו'. עבה"ג ס"ק א' וכ"פ הרשב"א בקידושין שם וכ"כ הר"ן שם בשמו אבל פי' פי' אחר שהמקח בטל לגמרי וכ' ומיהו במקום שאפשר להשלים אינו בטל אלא ישלים וכ' שזהו דעת הרמב"ם כאן ולפי ס' ראשונה מתורץ קו' רש"י ותוס' בב"ב קד א' ד"ה פחות כו' ומשם נראה שאין דעת רש"י ותוס' כן ועבהשגות דעת הראב"ד אח"כ מצאתי ברמב"ן בב"ב שם שתי' קו' תוס' כן וכ' אין אנו מודים להם בפי' שבטל המקח אלא דוקא בדבר שא"א להשלים כגון שדא בה שיתא ולא שדא ומכר לו ביתו נמצא חסר מן המדה וכיוצא אבל דבר שאפשר להשלים מחזיר הטעות וכ' שכ"ד ר"י מג"ש וכ' ואחרים הכריעו כן מההיא דפ"ק די"ט גבי ביעיא דפחיא דאמר מ"ד כו' ונ"מ למיתב לי כו' והא התם דאמר ביעי דפחיא לא גרע מדבר שבמשקל ואפ"ה סגי בביני וביני דה"ל שאפשר להשלים וכ' וגם זו ראיה והר"נ דחה הא דב"ב כמ"ש תוס' שם וכ' שגם מהא דפ"ק די"ט אין ראיה כמ"ש הרא"ה כפי גי' הספרים אותבינהו ולא אפרוח שא"א לו להחזירן דאפסדינהו ואף לספרי' דל"ג ע"כ צ"ל כן דל"ד כלל לדבר שאפשר להשלים דה"מ במדה שחסרה אבל שם הוא כמ"ש יפות ונמצאו רעות כו' וכ' ומ"מ הדין אמת הוא והרשב"א בקדושין שם כ' שלעולם אינו חוזר וחוזר דקא' רבא היינו שמחזיר האונאה וכ' שכ"כ הר"י מיג"ש והביאו הר"נ ג"כ שם והביא הרשב"א ראיה מהא דב"ב ק"ו ב' מהא דאמר שמואל מקמצין אבל הר"נ דחה ראייתו שם ע"ש וכ' הרשב"א ול"ק מההיא דב"ב צ' א' דקא' אלא משום אונאה כו' דה"ק דבדין זה אין חילוק לשתות או יותר או פחות ועבה"ג ועבהשגות פט"ו מה"מ דעת הראב"ד (ע"כ):

ב

וכן אם כו'. עבפ"ב דקדושין מ"ז א':

ג

אפילו אם כו'. כ"מ בגמ' ע"ש:

ד

ובלבד כו'. כן פי' הרי"ף שם:

ה

המוכר לחבירו כו' אפי' כו'. כמ"ש בכתובות ע"ה נכנסה לרשות כו' שעד כו' ובגמ' שם ע"ו למד מכירה מאשה:

ו

אבל כו'. שם ועבה"ג:

ז

אין כו'. כמ"ש בפ"ק די"ט ז' א' למנ"מ כו'. וכן במוכר שור ונמצא נגחן רפ"ה דב"ק ורפ"ו דב"ב לרב דאמר מקח טעות ואפי' אייקר בשרא כו' וכן שם פ"ג ב' במתני' הלוקח יכול לחזור אפי' הוקר כמ"ש בגמ' שם וכן בסיפא ועבה"ג:

ח

וכן אם כו'. עתוס' שם פ"ד א' ד"ה אי. וריב"א פי' כו' ובכה"ג אמרו בב"מ נ' ואילו יתר על שתות שניהם חוזרין וה"ה בכל מקח טעות:

ט

שכיון שהוא כו'. כמ"ש גבי אשה בכתובות ע"ה א' כאן בזיעה עוברת כו':

י

שהרי כו' אבל אם כו'. כמ"ש ע"ד ב' אצל רופא כו':

יא

כל כו'. כמ"ש ע"ב ב' ומידי דקפדי בה אינשי כו' וה"ה למומים דחד דינא להו ועבה"ג וכמש"ו:

יב

אלא אם פירש כו'. כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש שם ע"ש וכן כאן וכמ"ש כל תנאי שבממון כו' מתנה ש"ח כו':

יג

כל הלוקח סתם כו'. מ"ש שם כנסה סתם כו' וה"ה דאינה מקודשת כמ"ש הרא"ש שם ממ"ש בפ' אע"פ דארוסה אינה אוכלת בתרומה משום סימפון ע"ש:

יד

ואם פירש כו'. כמ"ש בפ"ד דב"מ לענין אונאה כמש"ו:

טו

מכר כו' מצי כו'. כמ"ש בב"ב ק"ו ב' ה"מ היכא כו' והא עשרים כו':

טז

המוכר כו'. זהו רישא דשם. היה בה מום א' ניכר והראהו כו'. זהו סיפא דשם. אבל יש בה מומים הנכרים בין כו'. זהו מש"ש א"ל רב אחא כו' הכי אמרי' כו'. כ"מ וכ"כ בדרישה:
(ליקוט) המוכר כו' וס"ט היה כו'. כ"ז הוא לשון הטור והנה רש"י פי' דברישא דא"ל פרה כו' משום דסנפו כו' ולא היה בו כל המומין ה"ז מקח טעות אבל בסיפא מום זה כו'. אע"ג שלא היה בו מום אחר כיון שהזכיר לבדו ה"ל לבדוק א"ל ר"א כו' היו בה כו' ואינו מקפיד אלא על הא' דאל"כ מאי קמיבעיא ליה דהא ל"ל מדהא ליתא אידך נמי ליתא ובברייתא קתני בהדיא והיה בה מום אחד אבל תוס' בד"ה היו פי' דבסיפא מום זה כו' מיירי שיש בה גם המום האחר ואינו מזכיר אלא שני מומין מום זה שמקפיד ומום אחר שיש בה ואינו מקפיד ולכך קמיבעיא ליה אי דוקא שני מומין אבל היה בה כל המומין ה"ז מקח טעות א"ד אפי' כל המומין בה ג"כ אינו מקח טעות ול"ד מום זה ומום אחר אלא משום דאית בה שני המומין וה"ה לכולם וקא' ומום אחר שבה וז"ש תוס' והא דקתני מום זה ומום אחר ה"ה כו' ורש"י מחק אפי' בד"ה אפילו וכן הוא ברמב"ם כיון שקאי ארישא לא שייך אפי' אבל לפי' תוס' שייך שפיר אפי' ואח"כ כ' תוס' דבתוספתא מ' דבשני מומין אפי' האחר אין בה אינו מקח טעות ובזה אתי שפיר דקתני כאן ומום אחר ולשני הפי' של תוס' מ"ש מום זה ומום אחר הוא דלא כפירש"י שהזכיר לבדו ועוד כו' אלא שלא אמר רק שני מומין ומ"ש שם ומום זה ומום אחר אין זה מקח טעות כיון שאינו מזכיר אלא אחר ר"ל כיון שאינו מזכיר רק שנים ורי"ף ורא"ש פי' דרישא שלא היה בה א' מכל המומין הנזכרין כאן והיה בה מום אחר שאינו ניכר כגי' בגמ' והיה בה מום אחר ואין נ"מ בזה לגי' שלנו מום אחד וגם אלו המומין הנזכרין כאן אינן ניכרין ובסיפא שא"ל מום א' ניכר ומום א' שאינו ניכר והיה בה שני המומין ועוד אמר בה הרבה מומין שאינן ניכרין ולא היו בה ואילו לא אמר מום הניכר היה מקח טעות שזהו הרישא אבל כיון דהראה לו מום ניכר ה"ל לבדוק ג"כ בשני ורמב"ם פי' בע"א וגריס ברישא ואמר בה מום אחר ר"ל שא' מאלו שאינן ניכרין היו בה אבל אמר בה עוד מומין אחרים הניכרין ואין בה אבל כולם ניכרין או כולם אינן ניכרין אינו מקח טעות וז"ל בפט"ו מה"מ המוכר פרה לחבירו ומנה בה מומין גלויים ומומין שאינן ניכרין ולא היו בה מאותן מומין הגלוין שמנה ונמצא בה מום מאותן שאינן ניכרין ה"ז מקח טעות וחוזר ואע"פ שפירש המום שנמצא שהרי הלוקח אומר כשראיתי שאין בה אלו המומין שנראין שמנה אמרתי כך אין בה אלו שאינן נראין שמנה ואינו מפרש מומין אלו אלא כדי להשביח דעתי כיצד פרה זו עורת היא חגרת היא נשכנית היא רבצנית היא ונמצאת רבצנית בלבד או נשכנית ה"ז מקח טעות היו בה כל המומין שמנה אין זה מקח טעות והוא הבעיא הנ"ל ול"ד כל המומין אלא א' מהמומין הניכרין וא' מהמומין שאינן ניכרין כיון שיש ג"כ מהניכרין אינו מקח מעות גם על שאינן ואמר כל המומין ר"ל אותן שהזכיר בברייתא ומומין האחר שאמר וז"ש הרמב"ם שם וכן אם היתה חגרת ונמצא נשכנית אע"פ שאינה עורת אין זה מקח טעות וכ' הראה לו המום שיש בה וא"ל מום זה יש בה ומום פלוני ומום פלוני אע"פ שאותן המומין שמנה נראין ונמצאו בה כולן או מקצתן אין זה מקח טעות והוא סיפא דברייתא ולדבריו כל שנראין כולן או אינן נראין כולן בלא"ה אינו מקח טעות אלא הברייתא מלתא אחריתי קמ"ל אע"פ שכולן נראין ולא הראה אלא א' דלא מצי לומר מדלא הראה אלא א' ש"מ שהנשארין אין בה קמ"ל דלא והנה הטוש"ע בס"ח הן דברי הרמב"ם אבל בס"ט שהוא פי' לסיפא דברייתא א"י להולמן כלל ואמר אפי' היה כו' שהוא כגי' התוס' ורא"ש דגרסי שם אפי' ומפ' שקאי אסיפא וכ"ז א"י להולמן והנה הב"ח ודו"פ פי' ברי"ף ורמב"ם וטור פי' דחוקים מאד ונלאיתי לכתוב הדחוקים והקושיות שיש בדבריהם וגם בתוס' נדחק הב"ח ע"ש (ע"כ):

יז

וכן אם נמצא ליסטים כו'. עבה"ג וכמ"ש בב"ב צ"ב ב' ובתוספתא שם פ"ד תניא בהדיא ליסטים מזויין או שהיה מוכתב למלכות ה"ז מקח טעות ועתוס' שם ובקדושין שם ובכתובות נח:

יח

וי"א כו'. כפי' תוס' וכמ"ש בב"ב שם כולהו הכי איתנהו ואי גונב נפשות א"א לומר כולהו הכי איתנהו ועתוס' שם ושם:

יט

טרפות דסירכא כו'. אע"ג דשכיח הוי מקח טעות כמ"ש בב"ב שם מט לאו משום דרובא כו' לא כולהו הכי איתנהו וכן בשור ונמצא נגחן אע"ג דרוב שוורים לאו בחזקת שימור קיימי כמ"ש בפ"א דב"ק וספ"ג דכתובות:

כ

ויש חולקין כו'. כמ"ש בריש כתובות ב' ב' אונסא דשכיח שאני דכיון דאיבעי ליה לאתנויי כו' ומשור ועבד אין ראיה דשם כיון דהמוכר מכיר במומם הלוקח סמיך ולא מתנה דשארית ישראל כו' משא"כ בכה"ג:

כא

ואפי' טריפה כו'. ול"ד למוגרמתא בפ"ט דב"ק צט ב' כיון דא"א לאכול הוי מקח טעות:

כב

המוכר דבר כו'. עבה"ג ל' הרמב"ם מכאן אתה למד המוכר דבר כו':

כג

המוכר קרקע כו'. עבה"ג ועתוס' שם ד"ה התם. ומפר"ת כו':

כד

ראובן כו' ישבע כו'. דהמע"ה:

כה

(ליקוט) ואם היה המוכר כו'. עמ"מ שהניח בצ"ע ועבע"י (ע"כ):

כו

ויש חולקין כו'. עבה"ג. ול"נ דגם הרמב"ם מפרש כן אלא דבגמ' המעשה בבקרא אבל ברמב"ם וש"ע שהלוקח עצמו העמיד עם בהמותיו ודברי רמ"א צ"ע וכ"כ ב"ח וצ"ל דס"ל לטור ורמ"א דוקא בקרא דהוי ש"ש וצריך לנטור נטירותא יתירתא וכמ"ש שם צג ב' ע"ש בסוגיא משא"כ בלוקח עצמו כיון דהמקח טעות אינו ש"ש עליו ועסכ"א וצ"ע:

כז

וכ"ש בדבר שלא כו'. כ"כ שם מהנ"ל ובזה אף הרמב"ם מודה כמ"ש שם דספסר משלם ליתומים וכן בהוגלד פי המכה אע"ג דגם המוכר לא היה יודע:

כח

ואם קנה כו'. עתוס' שם כו א' ד"ה דשתיך כו':

כט

ועכשיו כו'. ב"י:

ל

ומנהג כו'. עמ"ש פי"ד וכמ"ש בב"מ פ"ג ב' וב"ק קיז ב':

לא

מיהו כו'. דהטעם דלא אזלי' בתר רובא משום דאזלי' בתר חזקת הממונא והמע"ה כמ"ש ברפ"ה דב"ק וב"ב שם ואמרו שם ת"ש המוכר פירות כו' תנאי היא כו' וע"ל סכ"ג:

לב

ואם הודיעו כו'. ברייתא כ' הרי"ף ורא"ש שם וכ"ה בירושלמי שם:

לג

וה"ה לדברים כו'. כמש"ש צ"ג ב' א"ל הרבה כו':

לד

הלוקח מקח כו'. עבה"ג ל' הרמב"ם מכאן אתה למד הלוקח כו':

לה

ואם היה המוכר יודע כו'. כמ"ש מהו נותן כו' וס"ל דת"ק ל"פ אלא בלא ידע המוכר אף דהזרע צריך לשלם אע"ג דלא ידע כמש"ל סי"ח אבל ההוצאה פטור כמ"ש בדיני דגרמי כל שלא כוון להזיק אע"פ שגרם פטור משא"כ בידע דלד"ה חייב משום דינא דגרמי ועראב"ד בהשגות ומ"מ:

לו

הלוקח מקח כו'. כ' המ"ע ומ"מ שם צ"ד וליתא בגמ' שלנו:

לז

אבל אם כו'. כנ"ל סכ"א:

לח

והמוכר מכירו. ערשב"ם שם ד"ה ה"ג וליחזי כו':

לט

ואם הוא רגיל כו' אם כו'. גמ' שם ושם:

מ

כ"מ דהוי מקח כו' ודלא כי"א כו'. עתוס' שם ד"ה אי דליכא כו' ובב"ק שם ד"ה אי כו':

א

מחבר ס"ה ויקיים המקח הדין עם ראובן. נ"ב יעוין לעיל סי' ר"ל ובסמ"ע ס"ק י"ד ובמל"מ בפרק ט"ו מהלכות מכירה דין ג' ובב"ש אה"ע סי' קי"ז ס"ק י"ד ונראה דפשוט שדין זה אינו רק כשהיה הלוקח יכול לבחון ממנו בשעת המקח וכיון שלא חש לבחון גלי דעתו שאין אצלו קפידא במום וזה"ל מדויק יכול להבחינו לאלתר ובזה נדחין דברי המל"מ יעו"ש גם צ"ע דהא בסעיף ז' מבואר דאף היא שהמוכר אומר בפירוש ע"מ כו' הרי זה חוזר עד שיפרש המום:

ב

ש"ך י"ג והלה משיבו. נ"ב צ"ע דשם הוי כטענו ודאי דהוי הנתבע לידע משא"כ כאן יעוין תשובת הרדב"ז ח"ג סי' רצ"ב:

ג

ש"ך ט"ו אבל אם טוען א"י אם הם שלי כו'. נ"ב יעוין בתשובת פ"מ ח"א סי' ס' דחה סבר' האומר דהוי כאומר א"י אם פרעתיך וא' מראיותיו מדין טבעת שנמכר בחזקת זהב המוזכר כאן בדברי הרמ"א שאם אינו מאמינו נשבע ונפטר ויעוין מ"ש על הגליון ט"ו הנ"ל ודחיתי הראיה הנ"ל:

א

סעי' א' (ומחזיר הטעות עסמ"ע סק"ד) אודות מה דקי"ל שבמדה ומשקל חוזר בכל שהוא. וכתב בסמ"ע דקי"ל כמ"ש הטור סעי' ג' בשם הראב"ד ז"ל ע"ש שלפעמים כל המקח בטל כשא"ל שק זה שיש בו סאה אני מוכר לך. ולפעמים רק ישלים כשאמר שק זה סאה וידעו שניהם שאין בו סאה עפי"ז יש להסתפק היכא ששניהם לא ידעו ועכ"פ שניהם ידעו שאינם יודעים וכן במוכר כלים מלאים עד למדידה או עד למשקל ואח"כ נמצא בהם זיוף פסולת שעי"ז יוחסר המדה או המשקל אם יש בזה ביטול מקח מצד שיכול הלוקח לומר אומדנא שלי היתה שיהי' בכלי זה כ"כ משקל כפי הרגילות ועד"ז קניתי' ולא ע"מ שיוחסר מכפי האומדנא ונראה שכשמשלים לו בכזה אין לו עוד טענה שכיון שלא הובחן מה שבתוך הכלי לא הקפיד אם באמצע משונה הרבה וכגון הרגיל בדבש הבא מן הכוורת ולכך יכול להשלים לו גם דבש אחר יהי' האיך שיהי' וכשאיננו משלים לו נראה שטענתו מצד אומדנא הידועה שבכלי כזה יש לא פחות מכל כך מדה או משקל. ועכשיו ע"פ המום נפחת דבר מסוים נראה שה"ז כפירש לו בכלי זה יש סאה ומהדיוקים שבל' הראב"ד ז"ל א"א להוציא בזה שום משמעות או הכרעה דהדיוקים סתרי אהדדי וכשידוע לנו ששניהם לא ידעו פשיטא שאין בזה ביטול מקח לכ"ע. ואודות ערבוביא עפרורית שנמצאים בדבש שיש דרך לתקן ע"י מחוי במים ואח"כ יפול העפרורית ויוכלו לעשות מזה משקה שהיא נקראת מעד והלוקח טוען שלא קניתי אדעתא דהכי רק ע"מ למכור הדבש המזוקק ונקי בהווייתו. נראה שטענתו טענה כל שע"פ מנהג המקום יש בזה צד קפידא. ויש שאינם רוצים לעשות משקה ההיא שאינם רוצים הטיפול וכדומה טעמים וסגנון מכירת הדבש הוא למכור הדבש הנקי בעינו. בכזה נראה שטענת הלוקח היא טענה וע' גבי יין למקפה וגבי תורא לרדייא כו' וכשרוצה שישלים לו רק לפי הערך כ"ה על צד היותר טוב:

ב

אחד מכר תבואה שקנה ממבצר פלוני ואמר עי"ז תתן לי סך פ' לכל מדה ריוח יותר ממה שפ' נותן לי כי אתה יודע שממבצר ההוא מדה גדולה ביותר. ואח"כ הובאה התבוא' במדה קטנה גם ממדה בינונית והלוקח רוצה שישלים להמדה הידוע' ביניהם שהי' רגיל מהמבצר ההוא. והמוכר אומר לא מכרתי לך רק כפי שיובא מהמבצר ואם הי' טעות מכפי שסברנו חזור בך הו"ל כמוכר שק ואמר זה וכן יש בו שכשנמצא חסר המקח בטל וא"צ להשלים וכבסמ"ע ע"ה ברס"י רל"ב שהרי לא מכר רק כפי שיובא מהמבצר. גם הו"ל מעין מוכר באמנה גם שמסברא גם באמנה יש ביטול מקח ע"י אונאה במדה או משקל או מנין. מ"מ כשהי' המקח ביניהם בסגנון אמנה בפירוש גם אודות המדה י"ל שאינו יכול לחזור ולא לתבוע ומ"מ אם הלוקח מוחזק יכול לומר קים לי שגלוי דעת מועיל גם במטלטלין כנ"ל [בסי ר"ל] מכר שקים תבואות ואמר המוכר תמדוד שק אחד ותבחין עי"ז ערך כולם כי כולם שווים ואח"כ נמצא בקצתם פחות מערך ההוא. א"צ לומר שאם יכול לטעון אולי אין כולם ממקום אחד כמו שאמרת שהם ממקו' אחד וכולם שווים. שיכול לומר שישלים לו הנחסר וכל שבמשקל ומדה חוזר בכל שהוא. והרי לא וויתר על המדידה רק מצד שאמר לו שכולם שווים. אך גם כשידוע בעדי' שכולם ממקום אחד ממוכר אחד והרגילות שיהיו כולם שווים. מ"מ י"ל שאין זה כקונה באמנה שאין בו דין אונאה. כי יכול לומר לא האמנתי בהחלט. רק מצד דעביד לגלויי תיכף אמרתי מסתמא מי שמכר לך לא שינה מדתו מהרגיל בשווי השקים ועתה ששינה אין לי טענה עמו רק עמך ותתבע מאתו וצלע"ע:

ג

סעי' ג' (אם נשתמש) במום אונאה אחר שימוש לא מהני גם מיגו שכתב הש"כ ז"ל [סי' רכז] לאחר כדי שירא' לתגר מיגו דפרעתי (כי אומרי' מיגו דהעזה לפטור ממון) כי י"ל רוצה בקב שלו והי' לו להחזיר ומכל שכן אם הי' יכול להודיע לב"ד להרשותו על מה שאינו שלו:

ד

(עסמ"ע סק"י) גם הי"א שע"י יכול להבחינו אין טענת מום. מ"מ מודו במה שאין דרך התגרים להבחין וכמו חבית יין אין מי שיבחין כמה שמרים בה אם נמצא כשעירה שמרים יתרים מכפי הראוי לכ"פ הו"ל מום: אם ידוע שהי' מהירים לדרך או הקונה או המוכר. י"ל שאינו גדר יכול להבחינו כי אם כשהי' יכולים במהירותם. ולהוציא ממון גם מעט כגון לפתוח הכלי י"ל דג"כ אינו גדר יכול להבחינו:

ה

סעי' ז' (ע"מ שאין אתה חוזר עלי) מוכר שאמר ללוקח אני מוכר לך עפר ואפר. ואח"כ נמצא שקצת מהסחורה היא גרועה מקצתה שהייתה לעיני הקונה. ועי"ז יש שתות: שמעתי שסוחרים שהי' מוליכים מה שקורין טוטין. היו רגילים לטעון כן. ולא שמעתי היאך היו דנים ביניהם בטענה ההיא ולפני לא נזדמן עד כה טענה הנ"ל. והיום כ' לפני שאלה בטענה הנ"ל. וכתב השואל שאולי הרי זה כדסי' רכ"ז סעי' כ"ב ואולי יש סברא להיפך. ונרא' שסברתו היא שאומר על שוה מאה ששוה זוז הוא מאמר שוא והוא כדלתי'. מה שאין כן מאמר הנ"ל שאולי הוא דרך לשון התגרים בגוזמא. ומ"מ מרגיש עי"ז הלוקח שיש בהסחורה גרעון. אך לפי"ז גם באומר שוה זוז מדוע לא יאמר שהרגיש עי"ז כי דרך התגרים כ"ה לומר גוזמות והפלגות. אלא ודאי שכל שפשטיות המאמר הוא שקר ידוע הוא כדליתי'. ואין ממנו שום רמז שהרי הוא יכול להיות בלשון סג"נ להשביח המקח וכאומר כמו שאין לך ספק אולי אינו רק זוז כן אין לך להסתפק על אונאה. וכיון שסגנון התגרים כ"ה טוב טוב יאמר המוכר. מוכרע המאמר לסגנון להשביח. ואין להלוקח לאסוקי דעתי' ע"י מאמר ההוא שום גרעון בהסחורה. אך מצד. שהסחורה הוליך הלוקח לעירו. והשומא צ"ל כשווי הסחור' במקום שקנה ביום ההוא וכאן וכאן אין ידיעה מהשווי דשם אז בבירור ואין ידוע כאן שזאת הסחורה הנשומת היא שקנה מהמוכר והולכת הסחור' לשם יש בזה הוצאה. כ' בזה במק"א שהוא כדסי' רל"ב סעי' כ"א. שכשהודיעו שמוליך משם למקום אחר. כשנודע שהמקח בטל ההוצאות הן מוטלות על המוכר גם על ההולכה ראשונ'. אך כשעל פי שומא אין ביטול רק החזרת אונא' צל"ע כעת אם ההוצאות משלימות לכדי ביטול מקח עי"ז. ואולי כשאין ביטול מקח אין ההוצאות מוטלות עליו כלל. כי לא נתפרש אודות ההוצאות רק גבי מום וגם שם יש פלוגתא וקיי"ל כהרמב"ם ז"ל. ויש מקום לומר שבשתות גם שהוא ביטול מקח מ"מ קיל ממום. כי מום מסתמא ידע בו (ובהגהות בטורים החדשי' כתוב בשם דרו"פ ז"ל צדדים אם איירי בידע המום או לא) מה שאין כן שתות שמ"מ טועים בו והו"ל כדסי' רל"ב סעי' י"ח גבי סרסור דלא הו"ל למידע. אך מ"מ מסברא כל שאינו סרסור מום ושתות ביטול מקח לא מצינו ביניהם חילוק בזה. אך לגבי קנה ומחזיר אונאה אולי י"ל שאין הוצאות מוטלת על המוכר ומ"מ נוטה קצת שיצטרפו לשיעור ביטול מקח וצלע"כ היטב: גם שבסי' רל"ב סעי' י"ח כ' שבסרסור דלא ידע אין עליו הפסק מצד דהו"ל ללוקח לידע שהוא רק סרסור ומסתמא אינו יודע והי' לו להחזיק השור בפני עצמו ולהבחין עליו מ"מ לגבי הוצאות הנ"ל לא שייך כן. כל שהסרסור ידע שמוליך תיכף הסחורה משם מצד שאין לו פנאי שם להבחין עלי' וכיון שאין על הלוקח טענה. ממילא מה שסרסור מסתמא שוגג אין גורם חיוב על הלוקח. כיון שע"י המום לא יצאה הסחורה מרשות מוכר ללוקח. וממילא מה שהמום גרם ההפסד בההולכה או כדומה מה דל"ש הי' ללוקח להבחין אין הסרסור פטור עי"ז כלל. וההוצאות י"ל דגריעי מזרוק מנה לים גם בידוע שאמר ע"י שגגה רק הו"ל כערב שחייב גם שהי' הלוה ידוע לשניהם בשוה והי' יכול המלוה להבחין על נאמנותו כהערב מ"מ חייב הערב כיון שעל פיו נתן. וכל הוצאות הולכת הסחורה הי' ע"י המוכר. ומה שע"י סרסרותו הי' שוגג. הרי הערב חייב גם אם נודע שהי' שוגג ומשמע מסתמיות הפוסקי' ז"ל שגם אם נודע שהמלוה הי' נוטה אצלו שהערב היה שוגג חייב הערב וצלע"כ בזה. אך יש לחלק שמ"מ ערב אמר על עצמו לשון חיוב שמקבל שיהי' ערב. מה שאין כן בסרסור מוכר. שלא אמר על עצמו לשון חיוב לגבי ההוצאות אך הרי יש פוסקי' ז"ל דסבירא להו שהאומר פ' בטוח הו"ל כאומר ערבות. אם עפי"ז הלוהו ומסתמא חייב גם אם אמר ע"י שגגה. אך מ"מ כשהי' להמלוה לידע שהאומר י"ל שהוא בטעות או בשגגה י"ל דכ"ע מודו שפטור האומר וצלעע"כ היטב:

ו

סעי' יא (על הלוקח להביא ראי') תפילין שנבדקו. ונמצא בהם פסול והקונה תובע מהסופר או ממי שמכר לו. כל שניכר שהפסול הוא מתחלת כתיבה הרי פשיטא שצריך להחזיר לו המעות. אך פסול [שאפשר] שנעש' הטשטוש או המחק מחמת היישון. או שודאי כ"ה שנעש' ע"י היישון נראה שהסופר יכול גם להוציא המעות מהקונה מצד כאן נמצא כאן הי' כל שנטל על דעת קנין. וגם דאיגלאי מלתא למפרע שיש ביטול מקח מ"מ שייך כאן נמצא כאן הי': כתבתי לעיל אודות כאן נמצא כאן הי' גבי תפילין שנמצא בהם פסול שגם שאיגלאי מלתא למפרע על צד ביטול המקח מום במקח. מ"מ שייך בזה כאן נמצא כאן הי'. וכן מפורש גבי יין ובהמות כבש"ע. ומזה יש כעין ראי' למ"ש הט"ז בסי' ע"ה גבי מטבע מזוייפת שיש חזקת פרעון וגם דאיגלאי מלתא למפרע שלא הי' ודאי פרעון. ומכאן יש כעין הכרע שאנו דנין לגבי חזקה לפי שמוחזק אצלינו גם אם יש צד איגלאי מלתא למפרע שהי' מוחזק אצלינו בטעות. ובסי' רל"ב בש"כ הביא בשם מוהרשד"מ ז"ל. כעין היפך מסברת הט"ז ואין לחלק ולומר שכאן נמצא כאן הי' שייך מצד שהי' ברשותו לעשות בו כרצונו ועי"ז שייך בזה שנוי רשות מה שאין כן לפרעון. שהרי גם במה שמצוי כוותי' ממש בשוק שבזה גם בלי מכירה בידו לעשות כרצונו בשל חברו על מנת שיחזור לו כזה ממש כשלא ירצ' למכור וכדקיימא לן בה' גניבה וגזילה ע"ש בש"כ. וא"כ אין הכרע לגבי הכאן נמצא כאן הי'. רק מצד שהי' מוחזק בעינינו דרך מכר גם אם הי' בזה צד טעות וצלע"ע ועל כל פנים בתפילין אי אפשר להוציא מיד הסופר. גם כשיש ספק ספיקא. ספק שהי' כן מתחילת כתיבה. ספק שנעש' כן אח"כ אצלו כי מוחזק מוכרע לזכות בזה: חולי בכהמות הו"ל מקח טעות וכמום גם אם לא חל על בהמ' שקנה שום חולי ושנוי כלל. ואולי הו"ל כהיזק שאינו ניכר שכמו דקיל במזיק כ"ה לגבי מקח טעות כיון שגם שם הי' שווים כמו שנתן עבורם (כי אין אלא מקומו ושעתו ועי"ז אין להבחין מצד שיכול להוליך הבהמ' משם למקום שלא ידעו מאין הם) ומה שע"י קול שבעיר יש עליהם כעין מום כיון דאינו ניכר אולי קיל ממזיק שמצד מאי הו"ל גבאי דאזקן חמיר מזיק ומ"מ באין ניכר קיל. ואולי הו"ל ניכר להיודעי' החשש ומעין מ"ש התוס' ז"ל שכשההיזק ע"י שכ"ה מהתוה"ק הו"ל ניכר ואינו ניכר רק כשההיזק הוא רק מסקנת חז"ל. ומה שאמרו חז"ל מוכתב כמלכות הו"ל מום י"ל שהוא מצד שלמלך יש צד קנין בחוקי המלכות. אך מ"מ מה שאינו כתוב בפרשת מלך בשמואל הנביא ע"ה משמע שאינו קנין ופרשה ההיא קאי רק אמלך שמעם בני ישראל. ומוכתב למלכות משמע דהו"ל כניכר או שמום שייך גם אינו ניכר וצלע"ע היטב: פרה אחר ז' שבועות מקנינה נצמח בה שאינה אוכלת ואומרי' שע"י ניתוק באברים פנימים בתוכה כ"ה. וטוען שאולי כ"ה קודם קנין ולא הוראה עד אח"כ. בנך אולי לא שייך חזקה כי לגבי שבפנים הו"ל חזקה שלא נתבררה בשעתה. ומניעת אכילה אין עלי' ספק אימת הותחלה ואלו הי' טריפות בפנים הי' שייך חזקה שע"י רוב כשירות כמו שמקילין עי"ז בגבינות. אך אולי בפנים איזה ניתוק שאינו טריפות. אך רחוק שיהי' כן כל כך זמן בסתר קלקול בפנים ולא יוכר. ואמרתי להבחין אם שייך כן ע"י מבינים ובקיאים היטב. להטיל קבלת חרם בכך אולי הרגשת ממום קודם שמכרת. גם אם מבינים אומרים שהמום לפעמי' נגלה ואח"כ בהסתר ואח"כ נגלה. מ"מ י"ל שבלי שום אמתלא אין להטיל קבלה גם סתם. ומכל שכן בכך שהחזקה מסייעתו שהמום לא הי' קודם וחזקה מצלת מקבלה מסברא. ואם אמתלא ע"י שמכר בזול יותר מכפי דרך הצריכים י"ל שמטיל היטב: המוכר עוף שחוט כשר. ואח"כ נמצא עצם שבור המטריף. לפימ"ש בה' אונאה צריך המוכר להחזיר המעות. וגם שנוהגים כעת בפשטות שאין לוקח בהמה טוען על המוכר גם ע"י טריפיות שאינם בריאה. ע"י מה שנכנס בתחילה להספק אם יוכשר בריאה. מ"מ גבי עוף לא שייך כן. כי לא עלה על לב הלוקח ספק טריפיות כיון שאין גם מיעוט מצוי להטריף. וגם אם תובע בשאר טריפיות בבהמה צלע"ע:

ז

(עוד מצאתי) קונה עוף שחוט ונמצא נקב במעיים מבטל המקח גם שלא נהוג לבטל מקח בבעלי חיים ע"י טריפיות כ"ה רק כשקונים מחיים. ובמה דלא נהוג בפירוש קם כהלכה היטב: אחד מכר בשר ביום ג' שאז נחוץ למליחה או שרי' היטב. וע"י שלא הודיע שכ"ה נתרשלו כמה שעות מהשרי' ונאסר הבשר לבישול יכול הלוקח להחזיר וליטול הממון כי גם שאין הולכי' בממון אחר הרוב מ"מ בנך כמעט אין גם אחד שיקנה בשר שאינו רק לצלי בשפוד יבש ולאכול כן. ולשלם כמו עבור בשר דעלמא אצ"ל אם כבר עברו ג' ימים ומכר סתם דהו"ל מום קבוע. אך גם בהנ"ל כיון דהשרי' נהוגה סמוך לילה סמוך להבישול ואם אז אחר ג' ימי' ומכר בתחלת היום ולא הודיע י"ל דג"כ יחזיר. א"צ לומר אם לא הודיע עד לאחר ג' ימים. דה"ל מוכר טריפה בחזקת כשירה. וגם שלהלוקח נודע ע"י אחר שעבר ג' ימים ולא הי' מכשול. מ"מ מצד המוכר הו"ל מכר מכשול. אך גם אם הודיע כשהי' נחוץ ולא הי' פנאי לשרי' אז ג"כ י"ל כן. ומ"מ אולי גם אם לא הודיע עד לאחר ג' ימים יכול לטעון שמכר על מנת להודיע ואח"כ נאנס או שכח גם אולי כיון דמעטים שורים תיכף להבאה מבית המטבחים שייך אין מוציאין ע"י רוב. וכשהלוקח מוחזק נוטה שמחזיר וגם שכחה אינה טענה להוציא מהלוקח. והו"ל הלוקח איני יודע אם נתחייבתי כמו שהוכיח סופו שלא הודיע. י"ל שעל מנת כן מכר. ומ"מ אם הודיע והי' נחוץ ולהלוקח לא הי' פנאי חייב באולי לשלם ואונסא של הלוקח אינו מטיל חיוב על המוכר שהממון נעשה שלו כשמכר: המוכר פרה לשחיטה בזמן שלא הוכר עוברה ואח"כ הוכר עוברה קודם שחיטה והו"ל מקח טעות כי לחלב היא שוה הרבה גם אולי הו"ל כטעות במנין כו' כל שידוע שאין עשוים למכור בסך פ' פרה עוברת. מצד דקיימא לן אין לך אלא מקומו ושעתו ובשעת מכירה לא הי' אפשר להוודע אם היא עוברת כעצמים בבטן כו' א"כ אין כאן טעות לא במנין ולא בשווי כיון שכל בני אדם הי' קונים רק שלא בחזקת ודאי עוברת. אך אם הי' התנאי ביניה' שיחזיק המוכר אצלו הפרה כמה ימים. ובתוך כך הוכר עוברה אולי כיון דאיגלאי עתה למפרע שבשעת קנין הייתה מעוברת. וכפי התנאי שבשעת המכר הי' עביד לגלויי עד זמן קבלת הפרה שהיא עוברת אפשר שעי"ז הו"ל מקח טעות. וכמו מוכר בכפר או בשדה ואין שם מבין ואח"כ בא ונודע על ידו שיש אונאה או טעות. שגם שאין לך אלא מקומו ושעתו מ"מ הרי גם במקומו הוא מקח טעות רק שלא נודע רק אח"כ למפרע כ"ה בהנ"ל ואולי יש לחלק שמה שחסרים שם מבינים אין זה עצמיות המקום. ויש לשער כפי הבחנת בקיאים כאלו הי' שם אז מה שאין כן בהנ"ל שלכל בני העול' העלם ניתן מלידע. גם יש לחלק מצד דקיימא לן שבכפרים משערים סכום השווי כפי מה שהוא במדינ' והו"ל כמקום אחד מצד שנגררים אחר העיר ששם בקיאים. מה שאין כן אודות עוברה וצלעע"כ: אך במה שמוצאים ולדות עוברי' אחר שחיטה אין נוהגים לבטל עי"ז מקח וכמו שאין מבטלים ע"י טריפות וכל הקונים מרוצים על הספק. ואין טענה עי"ז לומר שגם בחיי הבהמה כשנודע עוברה אינו מקח טעות כי לגבי אחר שחיטה כיון שאין תועלת עי"ז הם מרוצים על הספק דעיבור. מה שאין כן במה דעביד לגלויי קודם שחיטה וכנ"ל או במי שלא מבין להכיר בשעת מכירתו ולבקיאי' הי' ידוע אז שהיא מעוברת שבזה נראה דהוא מקח טעות ואין הכרע ממה שאחר שחיטה אין מבטלים המקח ע"י הכרה דעיבור. גם שנתייקר ביני ביני. כי מכל מקו' ידיעת הטעות מצד עצמו אין בו תועלת אז: אחד קנה מחבירו העור והמעיים דעגל שגמר מלינק והאכילוהו. והקנין הי' רק בכסף כל המעות בלי משיכה ובלי סטומתא דת"כ ולא פירשו דבריהם אם הקנין הוא בין שיהי' טריפה או לא. ונטרף על סירכא ללב עשיתי פשר ביניה' נוטה לקונה שלא יהי' עליו רק שליש מההיזק כי קנין כסף לבד הוא ספק פלוגתא דרבוותא. וגם שנתן לו כל המעות מ"מ יש בזה ספק וסרכות אם מבטלים מקח הוא ג"כ פלוגתא דרבוותא. ובקניות בהמות שלימות כבר הוקבע מנהג המדינות שסתמיות הקנין הוא בין כך וב"כ ואין מבטלים המקח על שום טריפות בעולם. מה שאין כן בכהאי גוונא שלא הוקבע מנהג ולא פירשו המדובר יש ספק. וגם הסוברים דסרכות כיון דמצוים הו"ל לאתנויי. הנה בעגל אין מצוים סרכות מטריפות כלל. אך בעגל שפסק מלינק יש ספק אם מצוי גבי' או לאו. גם לא שאלתי להשו"ב אם הי' סרכא עבה הניכרת שהייתה קודם מקח ולפי דברי הקונה הייתה גדולה. והמוכר לא הכחישו. ומצד שאסור לקנות טריפות ודאיות על מנת למכור לזה הכרעתי שיושאר של המוכר דהו"ל ספק ספיקא. ספק שמעות אינם קונות וספק שלא קנה מטריפה. מה שאין כן כשיוחלט להקונה יש ספק ספיקא לאיסורא. (אך מ"מ מצד ספק אחד י"ל ג"כ דהו"ל כנזדמנו לו. וגם לקצת מהאחרוני' ע"ה שכ' דהעיקר דכסף קונה. מ"מ ספק א' יש והו"ל כנזדמנו לו גם סרכות טריפתם מצד ספק. והוי ספק ספיקא) גם מצד השומא דצד ההפסד והריוח הי' נראה קצת שהמקח הי' רק לאופן הכשרות דאם לא כן יהי' המקח בדרך זבין וזבין כו'. אם לא מצד שהרוב יהי' שיוכשר. וא"כ הדר הו"ל מקח טעות. ולזה הכרעתי הפשר שיהי' שליש ההפסד של הקונה כי יותר נוטה לזכות:

א

ושחטה ונמצאת טריפה. כתב בתשובת הריב"ש סי' ת"ג ז"ל השאלה הרביעית שחט השוחט בהמה ולא בדק בסימנין והניחן כסבור שהן שחוטין ואח"כ בא בעל הבשר ומכר הבני מעיים בז' פשיטין ע"מ שיפרעם הלוקח אם כשירה ואם טריפה ולבסוף נתברר הדבר שלא נשחטה כראוי ושאלת אם על המוכר להחזיר המעות ללוקח כיון שזו נפסלה בשחיטה נבילה היא ולא טרפה כו' מי אמרי' ללוקח לקחת אותן בני מעים כאשר הם כו' ולבסוף גם כי נמצאת הבהמה נבלה נסתחפה שדהו ומזלו גרם וכו' תשובה נראה שהדין עם המוכר ועל הלוקח לקחת הבני מעיים כאשר הם כיון שהתנה עמו שיקחם בין טריפה בין כשירה ואע"ג שלפי האמת אין זה טריפה אלא נבילה במקח וממכר אזלי' בתר לישנא דאינשי שאין מדקדקין בין נפסלה בשחיטה או אם נשחטה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסול ובין לזו ובין לזו טריפה קרוי לה דמיא למאי דאמרינן בב"ב בית כור עפר אני מוכר לך אע"פ שאין בו רק לתך הגיעו שלא מכר לו אלא שמא והוא דמתקרי בית כור וכו' ועוד שאפי' נאמר שרוב בני אדם אין קורין לזו טריפה כל שהמיעוט קורין לה טריפה יד המוכר על העליונה כיון שהוא מוחזק לפי שאין הולכין בממון אחד הרוב לאפוקי ממונא מיד שהוא מוחזק בה כדאי' פ' המניח אמר רב פפא היינו כד היינו חביות למאי נ"מ למקח וממכר כו' לא צריכא דרובא קרי לכדא כדא ולחביתא חביתא ומיעוטא קרי לחביתא כדא כו' מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל אין הולכין בממון אחר הרוב כו'. ואין ללוקח שיאמר בנדון זה כיון שראיתי הבהמה שחוטה הייתי סבור שנשחטה כראוי ועל דעת כן קניתי ממנה כיון שזה אמר בין כשירה בין טריפה ויש בכלל לשון זה אפי' לא נשחטה כראוי לפי לשון רוב בני אדם היה לו להתנות בפירוש ואף אם אינו בכלל לרוב בני אדם כי אם למיעוט כיון שהקדים לו המעות וזה מוחזק היה לו להתנות וכיון שלא התנה בפירוש ה"ל דברים שבלב ואינן דברים דומיא למאי דתנן פ' האומר המקדש את האשה ואמר סבור הייתי שהיא כהנת כו' וכל שכן בכאן שהתנה בפי' בין כשירה בין טריפה שאין כח בו לעקור התנאי ולבטלו מפני דברים שבלבו וכו' וע"ש ומשמע מיני' דאם הלוקח מוחזק ולא נתן עדיין את המעות ומיעוט קרי לנבילה נבילה דאין צריך הלוקח ליתן הדמים כיון שלא התנה אלא אם כשירה אם טריפה וזו נבילה ואע"ג דרוב' קרו לה לנבילה טריפה אין הולכין בממון אחר הרוב לאפוקי ממונא מיד הלוקח אמנם לא נדע כוונת הריב"ש במה דשקל וטרי בענין זה דמה בכך דהוי נבילה מה בין נבילה לטריפה כיון דשניהם אסורים והיכי מצי לוקח למימר טריפה לקחתי ולא נבילה והא אפי' בשני מינין דהמקח בטל אינו אלא משום דאי' דניחא ליה האי מינא ואי' דניחא ליה בהאי אבל בין טריפה לנתנבלה בשחיטתה מאי קפידא בין האי להאי. ואפשר לפמ"ש הרשב"א בת"ה הארוך דהא דמזמנין לנכרי על בני מעיים היינו דוקא בבהמה שנשחטה כראוי ומשום מי איכא מידי דלישראל שרי וכו' אבל אסור לזמן לו בבני מעים בבהמה שנתנבלה בשחיטה כיון דלאו שחיטה הוא ה"ל אבר מן החי והובא בש"ך י"ד סי' כ"ז ע"ש וא"כ ודאי ה"ל מום דטריפה מותר למכור לנכרי ואלו בנתנבלה בשחיטתה אסור למוכרו לנכרי אלא משום דהתנה בפירוש אם כשירה אם טריפה וכיון דקרו לנבילה נמי טריפה הרי סבר וקבל בתנאו ולא מצי לוקח לו' סבור הייתי שנשחטה כהוגן כמו שכת' הריב"ש כיון דנתן המעות והמוכר אמר אם כשירה אם טריפה היה ללוקח להתנות לו נבילה. ובזה הוא דצריך הריב"ש לאתויי עלה הך דאין הולכין בממון אחר הרוב וממילא כשהלוקח מוחזק ומיעוט קרו לנבילה נבילה דא"צ ליתן הדמים ומשום דמיירי במכר בני מעים ובזה הוא דאיכא קפידא בין טריפה לנבילה אבל מוכר בשר והתנה אם כשירה אם טריפה ונודע שנתנבלה בשחיטתה אפי' רובא קרי לנבילה נבילה והלוקח מוחזק צריך ליתן הדמים כיון דליכא קפידא כלל בין טריפה לנבילה כן נ"ל ודוק והנה בתוס' מעילה דף כ' ד"ה קרביים לאו בשר נינהו ואוכליהן לאו בר אינש ז"ל ונפקא מיניה שאם לא היו ראוים לאכיל' כי אם לכלבים אין בכך מקח טעות כי אין דרך בני אדם לאוכלן ואוכליהן לאו בר אינש פי' האוכלן אינן בני אדם עכ"ל וא"כ אפי' לא התנה אם כשירה אם טריפה נמי לא הוי מקח טעות בבני מעים אלא שדבר זה תליא במנהג בני המדינה שמקפידין על המום וכיון דעכשיו אוכלין אותן ע"י תיקון ומקפידין בין כשירה לטריפה ה"ל מום אם לא התנה בין טריפה בין כשירה:

א

וטעה בכל שהוא כו'. "עד שאין אונאה כו' פי' שדוקא באונאה אמרו חז"ל דמחיל עד שתות מטעם שכ' הרא"ש וכתבו הטור והמחבר ר"ס רכ"ז משום דאין המוכר והלוקח יכולין לצמצם שיווי דמי המקח כו' ע"ש משא"כ במדה ובמשקל ובמנין:

ב

חוזר לעולם. פי' המקח קיים והאונאה שהטעהו בו חוזרת ומשלים לו המנין או המדה והמשקל בדברים שאפשר לו להשלים וכדמסיק במכר לו אגוזים אבל מכר לו קרקע וא"ל שהיא ארוכה ך' אמות וחסירה חצי אמה ואין לו להשלים מקרקע שבצדה המקח בטל לגמרי כמ"ש בסי' רי"ח בסעיף ז' ובסוף סעיף ח' בא"ל כור עפר אני מוכר לך ולא עמד בתוכו ולא הראהו ול"ד לאומר כור עפר מדה בחבל אני מוכר לך דנתבאר שם דמנכה לו לפי המדה שנחסר לו דשאני התם דכיון דא"ל מדה בחבל הוה ליה כאלו אמר בפי' שמוכר לו לפי המדה וכמ"ש שם וגם כאן בדרישה:

ג

ומ"ש שחוזר לעולם. פי' אפילו לזמן מרובה ולאפוקי אונאה שנתנו שיעור להלוקח בכדי שיראה לתגר או לקרובו ולמוכר עד שיזדמן לו מכר כזה ולא יותר וכמ"ש בסימן רכ"ז דשאני הכא דטעותו ידוע ודומה לחזרת הגזילה דאין לה זמן וק"ל:

ד

ומחזיר הטעות ואפי' אחר כמה שנים. עיין בטור בס"ג שכ' בשם הראב"ד פעמים שהמקח חוזר כו' ע"ש והמחבר השמיטו ולא ידעתי למה ואי משום דהמ"מ כ' שהראב"ד חולק בזה על הרמב"ם ושדברי הרמב"ם עיקר בזה קשה הא השיג הב"י בזה על המ"מ וכ' שגם הרמב"ם מודה בזה וכתבתי בדרישה שכן נראה מוכח מדברי הטור דס"ל דל"פ בהא ע"ש:

ה

שאם יש לחלק המעות העודפות כו' נראה דאם ידוע להמקבל שלא מנה הנותן בחמישיות ונמצא חמשה יתרים דהוי מתנה וכל כיוצא בו:

ו

כולם מתנה. פי' אם נמצא ז' או ח' יתירים אין אנו אומרין חמשה מהן יחזיר ויתל' בטעו' החמישיות והמותר יקחנו לנפשו אלא אמרינן כמו שהמותר הוא במתנה כן נמי החמשה במתנה נתנם לו:

ז

מתנה. ז"ל הטור דאיכא למימר במתנה כוון ליתנם לו או גזלו ומתבייש להודיעו וכוון להבליעו לו בחשבון וה"ה לכל המקבל מעות מחבירו בין בתורת הלואה בין בתורת פרעון ואפי' לא היה לו עמו שום עסק מעול' איכא למימר אינש אחרינא מגזל גזליה וא"ל להאי כי אתי פלוני גבך איבלע לי' בחשבון עכ"ל:

ח

ובלבד כו'. בד"מ כתב בזה ז"ל ואם בא אח"כ הנותן ואמר טעיתי במנין המעות שנתתי לך בזה כתב רי"ו נ"ט ח"ג דחייב להחזיר לו ובהגמ"ר דפ' איזהו נשך כתבו דאין צריך להחזיר:

ט

לא יהיו במנין החמישיות פי' שאם היה לו בידו ארבעים דינרים ונותן ארבעים וארבעה או ארבעים ושמנה אמרינן דהארבע הנוספים הן מכח שמנה בעשיריו' ולכל עשירי שמנה הניח דינר אחד מן הצד לראותה לסימן כמה עשיריות מנה לו כי כן דרך המונים נמצא כשמנה ארבעים דינרים הניח מן הצד ד' דינרין ואותן האחרים שמנה בהן העשירית נתערבו בתוך המ' דינרין שמנה ודין טעות יש לו ולא דין מתנה וכן אם מצא מ"ח דינרים י"ל שמנה לו בחמישיו' ועל כל חמשה הניח א' מן הצד לסי' והן השמנה היתירים שמצא במנין החמישיות שיש בארבעים וכן כל כיוצא בזה והמחבר העתיק זה מדברי הרמב"ם שכ"כ רפ"ד דמלוה ולוה ע"ש ומשם יתבאר שיש כאן ט"ס בש"ע במה שסיים וכ' ז"ל שהיה מונה בהן בחמישיו' או בעשיריות בבי"ת וצ"ל החמישיות או העשיריו' בה"א וכ"כ שם ברמב"ם גם מ"ש "במנין במנינם "בבית צ"ל כמנין כמנינם בכף וק"ל:

י

אבל אם נשתמש כו'. ☜ וה"ה אם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כגון שיכולין לנסות ולטעמו ולא הקפיד לעשות כן והמוכר מכר לו סתם אינו חוזר כ"כ המ"מ שם:

יא

בחפן שלם אני רוצה. ול"ד לחזרת אונאה דשם המקח שקנה הוא שלם בלי מום אלא שנתן לו יותר מדמי שווי' אבל כאן גוף המקח יש לו חסרון:

יב

הרשו' ביד המוכר כו'. לפי מ"ש הטור והמחבר בסי' רכ"ז בשם רבי' יונה שכל שלא גילה המתאנה דעתו שרוצה לקיים המקח ומסתמא יחזור בו הרשות גם ביד המאנה לחזור בו נ"ל דה"נ ביש בו מום במה שקנה ועפ"ר:

יג

וקודם גמר המקח נכנסו כו' "עד ורוצה שמעון לחזור בו בטור מבואר דין זה יותר שכן כתב בתשוב' הרא"ש והמעשה כן היה שראובן ושמעון היו דרים במקום א' והיה לראובן בתים במקו' אחר רחוק ממקו' שדר שם ושמעון ראה הבתים בשעה שבא לקנותם והיו שלימים וביני ביני באו עכו"ם וקלקלו אותם ושמעון לא ידע מזה וגמר המקח בסברו שנשארו כמו שהיו כשרא' ואחר גמר המקח נתוודע שנתקלקלו קודם גמר המקח ואומר דהוא מקח טעות ע"ש וק"ל:

יד

הדין עם ראובן. ודוקא בזה שהיה יכול לחזור לקדמותו בדמים שינכה לו ומחשב מום עובר וכ"כ שם בתשובה בהדיא אבל במום קיים אפי' בכל שהוא כבר נתבאר ויתבאר כמ"ש מור"ם ז"ל אחר זה בהג"ה דהמקח בטל במום שהוא בגוף הבית:

טו

הרי זה חוזר. דיכול לומר סברתי שאין בו מום וגם אתה לא אמרת לי כן מפני שידעת שיש בו מום אלא להשביח דעתי אמרת לי כן:

טז

ויפרש אותו כמו שמפרש באונאה כן הוא לשון הרמב"ם פט"ו ממכיר' וכ"כ המ"מ דדין זה נלמד מדין אונאה מק"ו ומה אונאה דאינה חוזרת אליו אלא בכדי שיראה לתגר אפ"ה אמרו שאינה מחילה עד שיזכיר לו המום בפירוש ק"ו לטעות מום שחוזר בו לעולם ועיין בטור שכתב אדברי הרמב"ם הללו ז"ל וזה נוטה לצד דבריו שכ' (בס"ס ר"ז הביאו הטור) שאין אדם מקנה לחבירו דבר שאין לו קצבה ואני כתבתי למעלה (שם בסי' ס') שלדעת א"א הרא"ש ז"ל יכול להקנותו וה"ה שיכול למחול עכ"ל הטור והב"י כתב אדברי הטור הללו ז"ל ודברי רבנו נכונים (ובדרישה כתבתי דנראה דצ"ל בב"י אינ' נכונים אלא דהרמב"ם אזל לטעמו כו' ע"ש שהארכתי עוד מזה) וק' דלפ"ז דברי המחבר סותרין זא"ז דכאן סתם ופסק כהרמב"ם משמע דס"ל דאין אדם מתחייב לחבירו בדבר שאינו קצוב ובס"ס ר"ס ובסי' ס' ס"ב כ' המחבר שכל האחרוני' חלקו אהרמב"ם בזה ושם בסי' ה' כ' בהדיא דנקטינן בזה דלא כהרמב"ם לכן נ"ל דמאי דפסק המחבר כאן כהרמב"ם לא מטעם שהוא דבר שאינו קצוב לחוד אלא משום דנילף מק"ו דאונאה וכמ"ש המ"מ הנ"ל ובאונאה הטעם דיכול לומר סברתי שאין בו אונאה ולהשביח דעתי אומר כן ואף א"ת שמחולקין הרמב"ם והטור גם באונאה כמ"ש בפרישה גם שם סי' רכ"ז שי"ל דהטור ס"ל דל"ד קאמר שם דצריך שיפרש המום בהדיא אלא במקבל עליו ואומר ידעתי שיש בו מום ואעפ"כ איני חוזר עליך סגי מ"מ מסתבר להמחבר כיון דמקלינן במום שיחזור בו לעולם מקלינן נמי בהא שחוזר בו עד שיפרש לו המום ועפ"ר שם כתבתי טעם למה חולק הטור כאן אדברי הרמב"ם ובסי' רס"ז בדין אונאה לא גילה דעתו לחלק אזה דבעינן שיפרש האונאה ואדרבה כ' שם כדברי הרמב"ם:

יז

שהיא חגרת וגם נשכנית. פי' ואינה עוורת ול"מ הלוקח למימר כשראיתי שאינה עוורת סברתי כמו שבא להשביח דעתי בזה דאין בה כך הוא בא להשביח דעתי במום דנשכנית שהזכיר שאינו ניכר אלא אמרינן אדרבה כשראיתי' שאמר המוכר אמת בזה שהיא חגרת הוה לך להעלות על דעתך שגם היא נשכנית ומדלא חששת ודאי מחלת עליהן:

יח

אפי' היו בה כל המומי' שהזכיר פי' שיש בה הרבה מומין שאינן נגלין וזה לא נלמד מהרישא דהרישא מיירי דלית בה אלא חד מום שאינו ניכר רבצנית או נשכנית ומדכ' לשון אפי' משמע מכ"ש כשלא נמצאו בה כל המומין שאינן נגלין שהזכיר לו דלא הוה מקח טעות ולא מצי למימר ידעתי שאין בה אחד מן האינן נגלין וסברתי שגם השני אין בו ועמ"ש בסעיף שאחר זה.

יט

שלא הזכיר לו אלא מומין שבה. צ"ע דמשמע הא אם הזכיר לו גם מומין שאין בה הוה מקח טעות ואאיזה מומין כ"כ דאי אמומין שהן נגלין קשה הא כ' הטור והמחבר לפני זה בין שנמצא בהם כולן או מקצתן דלא הוה מקח טעות ואי אמומין שאין ניכרין כ"כ קשה הלא ל' אפי' היו בה כל המומין קאמר דמשמע מכ"ש כשאין בה כולן וצ"ל דאמומין גלויין כ"כ ושאני הכא שנמצאו בה הרבה מומין שאינן גלויין ואם הזכיר במומין הגלויין מומין שאין בה היה יכול לומר סברתי כשם שמומין הגלויי' שהזכיר לו קצתם אין בו כך נמי המומים שאינם גלוים ודאי קצתם אין בו וכשימצא אח"כ שכולן בה היא מקח טעות ולא כ' ל' אפי' היה בו כו' דמשמע דמכ"ש אם אין בה כל המומין אלא לפי מאי דכ' דלא הזכיר לו במומין הגלוים אלא המומין שיש בה ומ"ה המקח קיים ולזה הוא שפירש ל' אפי' וק"ל והא דכ' בבבא זו שהראה לו המום הנגל' כן הוא ג"כ בגמ' ובפוסקי' ועפ"ר שם כתבתי דצד רבותא יש בו דה"א דמצי הלוקח לומר סברתי מדטרח להראות לו המום הניכר שהזכיר אלו היה בו מומין יותר היה ג"כ טרח להראות לו המום אף שאינו נגלה בעת שהיא רובצת ומנשך קמ"ל דאע"ג דאיכא תרתי דהראה הנגלה וגם יש בו הרבה מומין שאינן נגלין אפ"ה לא הוי מקח טעות:

כ

והם הנקראי' סמפון פ"ק דקידושין קראן הגמרא כן:

כא

שומא בבשר כן הוא ג"כ ל' הרמב"ם ופי' שומא יבלת בבשר בכ"מ שנמצא בבשר ואפי' בפניו אבל אינו ר"ל "בבשר שהי' כול' בשר לאפוקי אם נמצא בה עצם וכדמחלקינן בבכור (בטור י"ד סי' ש"ט) דאם יש בה עצם נחשב מום ע"ש דודאי בעבד העומד למלאכה וכדמסיק אין לחלק בהכי ובטור כתב סתם שומא:

כב

אבל משחק בקוביא לא הוי מום לשון שאינו מדוקדק הוא דגם גונב ממון וחוטף ובורח וזולל וסובא הנ"ל אינו מום דהרי ל"פ הי"א כ"א אגונב נפשות הנ"ל אלא שמור"ם ז"ל נמשך אחר לשון הטור שכתב ז"ל גנב או קביוסטוס אינו מום ופרש"י קביוסטוס הגונב נפשות וכ"כ הרמב"ם וי"מ דגונב נפשות חשוב כמו מוכתב למלכות ופירושו קביוסטוס הוא משחק בקוביא וכן פירשו ר"ח ועיקר עכ"ל וז"ש נמי מור"ם ז"ל אבל משחק בקוביא כו' וכאילו אמר וי"מ דקוביוסטוס אין פי' גונב נפשות כדס"ל לדיעה שכ' המחבר לפני זה שהוא כדעת הרמב"ם אלא פירושו משחק בקוביא והוא שמינהו בדברים שאין לו מום בהם וק"ל:

כג

שאז ידוע שיש לו ג' ימים דבפחות מג' ימים בודאי אינו מגליד אבל לפעמים אפי' אחר ג' ימים ג"כ אינו מגליד שהרי הטור והמחבר סיימו וכתבו ז"ל או שקנאה תוך ג' ימים ולא הוגלד פי המכה דאז הוה ספק כו' ומדכ' דהוה ספק ולא אמרינן דבודאי בבית הלוקח תוך ג' ימים הללו נעשה נקב דאם הי' נעשה בבית המוכר היה מגליד כיון דעברו עליו ג' ימים ש"מ כדכתיבנא ומ"ש אם קנה תוך ג' ימים גם בטור כתב האי לישנא ושם בפרישה כתבתי דתיבת אם נ"ל שהוא ט"ס וצריך להיות וקנה דהא התחיל וכתב אם נודע בודאי שהיתה טריפה כשלקחה ואין זה נודע בודאי אא"כ הוגלד וגם קנהו תוך ג' ימים וק"ל:

כד

ואם לא יפסיד. כיון דברשותו נולד הספק וע"ל ס"ס רכ"ד מ"ש בזה:

כה

אם הם עדיין בידו או יתן הדמים קאי וקמשמע לן דל"מ אם כבר נתן הדמים להמוכר דאין מוציאים מידו אלא אפילו עדיין בידו דהטבח צריך ליתנם להמוכר וכ"כ בטור:

כו

טריפות דסירכות פי' כשנמצאת סירכא עבה או שמיד שקנאה שחטה ומצא בה הסירכא שבודאי נעשית קודם שקנאה בעוד הבהמה ברשות המוכר דודאי לא עדיף סירכא מנקיבת בית הכוסות הנ"ל דאם יש בו ספק אמרינן דיפסיד הלוקח ועפ"ר:

כז

ויש חולקין דהואיל והוה דבר שהוא שכיח כו' פי' הסירכא רגילה להיות בבהמה וע' בטור ובפרישה:

כח

ואפי' טריפה שאנו אוסרים מכח "ספק כו'. שם בר"ן כתב עוד או מחמת חומרת הגאונים ונראה דמחמת ספק דקאמר היינו נמי כה"ג דאינה טריפה ודאית לכ"ע דאל"כ קשה מאי חידש מור"ם בזה הא גם טריפות דסרכא אנו מטריפין מכח ספק שאין אנו בקיאין לבדוק:

כט

המוכר דבר שהיה בו מום כו' ל' הרמב"ם פי"ו דמכירה הוא מכאן אתה למד המוכר דבר כו' שדין זה נלמד מדין הקונה פרה לשחטה ושחטה ונמצאת טריפה הנ"ל דאע"פ שאחר ששחטה ונמצאת טריפה הוא גרוע מאלו לא שחטה ואפ"ה מחזירה להמוכר ופטור. וטעמא דשחטה דהוא דבר שעומדת לכך הא אלו עשה בה מום שאינו עשוי לעשות בה היה חייב דאל"כ הל"ל רבותא טפי במקום שחיטה וז"ש ואם שינה כו' ועיין פרישה:

ל

קנה סדין וקרעו כו'. הוא לשון הרמב"ם שם וכתב המ"מ שזה נלמד מדין פרה ששחטה הנ"ל ובטור כתב בהדיא ז"ל כיצד קנה סדין וקרעו כו' וס"ל דהאי דינא הוא פי' למ"ש לפני זה הכלל דאם היה דבר שדרכו לעשות כו':

לא

סדין וקרעו לעשות חלוק לשון הרמב"ם והטור קנה בגד כו' ואפשר דמשום דאין מדרך בגד לעשות ממנו חלוק שהוא הכתונת שינה המחבר וכתב סדין במקום בגד ובין כך ובין כך ר"ל שקנה בגד או סדין מן האומן או סוחר ועדיין לא נעשית ממנו שום דבר וק"ל:

לב

אם השביח נוטל כו'. פי' אם קנאה בי דינרין ומכח המום אינו שוה כי אם ח ומחמת התפירה היא שוה ט' אם עדיין לא נתן לו המעות דמי הקניי' מחזיר לו החלוק התפורה והמוכר נותן לו דינר שהשביחה ואם כבר נתן לו הי דינרין דמי הקנייה צריך להחזירם לו המוכר ועוד יוסיף עליו דינר ועפ"ר:

לג

מחזיר כל הפירות כו' בע"ש כתב ז"ל דאל"כ הוא כריבית דכיון שנתבטל המקח מעיקרא ה"ל הדמים הלואה גביה והפירות שאכל הן בעד דמי המעו' שהיו בידו בטלים וגם דמי שכירות החצר שכתבו שצריך להעלות לו כ' בע"ש דהוא מה"ט וקשה דא"כ ה"ל להטור ולהרמב"ם לחלק ולכתוב דהיינו דוקא אם כבר קיבל המוכר מהלוקח דמי הקנייה ועוד דאף אם כבר נתן לו דמי המקח נראה דלא עדיף מאבק ריבית דא"צ להחזירו דלא גרע ממלוה לחבירו על שדיהו ואמר ליה אם לא תתן לי עד ג' שנים הוא שלי ולא אמר מעכשיו בענין שאין המקח קיים כו' דאמרינן תוך ג' שנים לא יאכל פירות ואם אכלם לא יחזיר דה"ל אבק ריבית וכדאיתא פרק איזהו נשך וכתבה הטור והמחבר בי"ד סי' קס"ה ובחושן משפט סימן ר"ז. לכך נראה פשוט דלאו מטעם ריבית הוא אלא כיון דהמקח בטל מעיקרו הפירות שאכל או שכר השכירות דחצר שדר בו יהיה כגזל בידו מ"ה אף אם עדיין לא נתן לו דמי הקנייה צריך להחזיר לו הפירות ושכר החצר ודומה למ"ש בדין הנ"ל דהלוהו על שדהו ע"מ שאם לא יחזיר לו דמיו בסוף ג"ש יהיה השדה שלו דהפירות שאכל אחר ג"ש שהניח השדה בידו בסברו שנחלטה השדה להמלוה דמוציאין מיד המלוה כיון דאכלן בתורת מקח והוה בטעות וכמו שכתבתי בסימנים הנ"ל וה"נ דכותיה (והא דאמרו בשומא הדרא (כתבו רבי' לעיל בסי' ק"כ ס"ט) דאין נותן לו דמי השבח שהשביח כו' משום חשש ריבית ובי"ד סימן קע"ז ובח"מ סימן ר"ז במכר לו שדה ואמר ליה לכשיהיו לי מעות החזירוהו לי דאסור ללוקח לאכול פירות משום ריבית וכדומה לזה כתבו שם ובהרב' מקומות שאני התם דכולה איירי בלכתחלה לא יאכלם אם יקח ממנו דמים דנראה כנוטל אבק ריבית אבל לא הצריכוהו להחזיר בשכבר נטלו כ"ש אם כבר אכל פירות כמו כאן) ואף שלקמן סוף סי' רמ"ו כתב הטור בשם הרמב"ם ז"ל כל הנותנים כל נכסיהן כשתבטל המתנה כו' עד אין מחזיר הפירות שאכל ש"מ דאפי' נתן בטעות וחוזר אינו מחזיר הפירות שאני התם כדמסיק בטעמו ז"ל שהרי הנותן מתנה בפי' ע"מ להחזיר לזמן קצוב אוכל הפירות עד זמן הקצוב עכ"ל ור"ל דדוקא התם דנתן כל נכסיו לחבירו משום ששמע שמת בנו או שהיה צריך לברוח מפני אויביו או אשה שנתנ' כדי להבריח נכסיה מבעלה דבכל אלו חפץ הנותן במתנה עד שיבא בנו או עד שישוב מאויביו או עד שישובו נכסיה לידה אחרי מות בעלה וה"ל כפירש שנותן לו במתנה גמורה עתה ע"מ להחזירה לידו לאחר זמן משא"כ זה דבטעות בא לידו ואלו ידע שיחזיר בו מחמת המום בודאי לא היה נתנו לו מעיקרא וכן בההוא דאכל פירות לאחר ג"ש אילו ידע שלא נחלט השדה בידו לא היה מניחו לאכול מ"ה אף אם כבר אכלה אם אינו מחזירן הוה כמחזיק בשל חבירו בגזל וזה ברור והשתא א"ש דלא אשתמיט ברמב"ם ובטור ובמ"מ ובהמחבר ש"ע ומור"ם ז"ל לכתוב חד מינייהו טעם דריבית בדין זה:

לד

שלשה גבינות. תיבת שלשה הוא לאו דוקא וליתא בתשובת הרא"ש ולא בטור שהביאו דמנינא למה לי ולא נזכר במעשה שכך היה וגם המחבר כתבו לדינא ולא על שם המעשה ואפשר שנפל טעות בדפוס בסיבה שהיה הג' מתיבת גבינות נמשך מעט מהתיבה:

לה

המוציא מחבירו עליו הראייה וממילא אם המעות עדיין ביד לוקח והמוכר בא להוציא מידו המעות עליו הראייה ול"ד למוכר לחבירו בהמה לשוחטה ונמצאת טריפה ואין ידוע אם קודם הקנייה או אחר הקנייה נטרפה דפסק הטור והמחבר בסי"א דעל הלוקח להביא ראיה ואם אין לו ראיה מוציאי' המעות מידו דשאני התם דמעמידין הבהמה על חזקתה וסתם בהמה אינה נטרפת וברשות הלוקח נעשה הספק ואמרי' כאן נמצא כאן נתהוה המום משא"כ גבינות דאין להם חזקה דרוב גבינות כשנתיישנו דרכן להתליע ודומה לזה כתבתי לעיל ס"ס ר"ל בשכר שהחמיץ דאין אומרי' שהעמידנו על החזקה מה"ט ודלא כמשמעות הבית יוסף שמוכח ממ"ש בבית יוסף דס"ל דדין זה דגבינות ודבהמה הנ"ל שווין הן ועיין דרישה:

לו

ישבע המוכר כו'. פירוש ישבע לפטור נפשו דאין שמעון נשבע להוציא מיד ראובן וכן כ' בתשובת הרב רבי' אשר והטור הביאו ולכאורה משמע מזה דאם עדיין המעות ביד הלוקח ואז המוכר הוא בא להוציא דישבע הלוקח לפטור נפשו וזה אינו מוכרע די"ל מיד שמשך שמעון השמן לרשותו קנאהו והמעות נעשה הלואה בידו ודומה להחליף פרה בחמור הנ"ל בסימן רכ"ג ורכ"ד מיהו אינו דומה להתם דהתם ברשותו נולד הספק ואמרינן כאן נמצא כאן נתהוה משא"כ השמן שהוא עכור לפנינו דמסתמא היה עכור ג"כ מעיקרא:

לז

ישבע הלוקח כו' ע' פרישה שם כתבתי דמעשה היה שלא בירר המוכר טענתו אם טען שלא הבטיחו מעולם להיותו צלול אלא כאשר הוא כן מכרו לו ואף שאמר ליה שהוא טוב ג"ז נקרא טוב לקצת אנשי' שקונין אותו להיותו בזול יות' וכמ"ש בתשוב' או אם טוען אמת שהבטחתיהו בצלול ונתתי לו צלול והוא החליפו בשמן עכור זה מ"ה השיב הרב רבינו אשר שאם המוכר נשבע לפטור נפשו אזי א"צ לפרוט בשבועתו אלא שנתן לו שמן כמו שהתנה עמו ובזה נפטר הן שהיה טענתו שלא הבטיחו בצלול הן שהיה טענתו שהחליפו משא"כ כשבא הלוקח לישבע על טענתו ולהוציא אז אם ראובן סתם טענתו צריך הוא לישבע לו על שני הפרטים שהבטיחו בצלול ושהוא לא החליף שמן שנתן לו בשמן זה העכור לפנינו וכן הוא דברי המחבר אלא שקיצר וזהו דלא "כע"ש שכתב שהמוכר היה טוען שהחליף השמן דאם בן לא היה צריך הלוקח לישבע שהתנה עמו לתת לו שמן צלול שהרי המוכר מודה לו בזה:

לח

ואם ירצה הלוקח לקחתו. דקדק וכת' דאם ירצה אף שלא כתבו הטור וגם בתשובת הרא"ש ליתא משום דס"ל להמחב' דאם אינו רוצ' הלוקח בשמן מחזירה לו על כרחו דהוי מקח טעון וכן מצאתי בשלטי הגבורי' פרק הזהב בדפוס גדול (סוף דף צ"ו) וראייה לדבריהן מהא דתנן בפרק המוכר פירות (כתבו הטור והמחבר בסי' רל"ג) דהמוכר לחבירו חיטין יפות ונמצאו רעות דהלוקח יכול לחזור בו ומיהו אף אם רוצה הלוקח ליקח הפחת מהמוכר א"י לכוף להמוכר וכדין כל מקח טעות דשניהן חוזרין וכ"כ בש"ג עיין פרישה מ"ש עוד מזה: לט

לט

ואם היה המוכר סרסור שלוקח כו' בגמרא נקרא איש כזה ספסרא וכן הוא שם בפרק המפקיד בהאי עובדא דאילו סרסור אינו קונה כלל אלא משוה המוכר והלוקח בדמי המקח וכ"כ הטור בי"ד סי' קנ"א בהדיא ע"ש והרמב"ם שכת' סרסור כ' פירושו בצדו סרסור הקונה מזה כו' ללמדנו דלאו מסתם סרסור איירי ואחריו נמשכו הטור והמחבר שהביאו לדברי הרמב"ם ועיין פרישה:

מ

ואינו משהה כו' ולא ידע כו' זה תלוי בזה דכיון דאינו משהה מסתמא לא ידע והמע"ה משא"כ אם המוכר בע"ה מסתמא השהה הבהמה אצלו וידע בהמום והאכילה דברים דקים שאין צריך להן טוחנות וחיתה בהן דאם לא כן היינו צריך לומר דגם ביד בע"ה ודאי לא חיתה כ"א יום אחד מדחיתה ולא מתה בעודה בידו:

מא

ויש חולקין כו' פלוגתתן נראה דתלוי בפי' הגמ' כתבתיהו בדרישה ועוד נתתי טוב טעם לדברי הרמב"ם שהוא כדברי המחבר ע"ש:

מב

וכ"ש בדבר שלא פשע כו'. פי' ומה בשור דפשע הלוקח קצת דהיה לו לבדוק השור לראות על אכילתו ועל בריאתו להחזירו לסרסור מיד באופן שיחזור גם הסרסור מאשר קנהו מאתו אפ"ה אמרינן דהסרסור יפסיד כ"ש בקנה ממנו טבעת בחזקת זהב דאינו עומד לבדוק ולראות בפנים בנסתרות דההפסד הוא על המוכר אף שהוא סרסור:

מג

נשבע שאינו יודע בזה ונפטר. כן כתב המרדכי וק"ק והא אין משביעין על טענת ספק ומהיכי תיתי לומר שידע המוכר שהיה בו בדיל והרי הוא ג"כ קנהו בחזקת זהב ולא ידע שהיה בדיל ואפשר דמיירי דזה הלוקח שמצא בו בדיל טוען עליו אתה לא קניתיהו מאחר אלא צווית לצורף לעשות לך כך תוכו בדיל מ"ה צריך לישבע:

מד

המוכר בצים ונמצאו כו'. הטור הביא מדין זה דבצים שהוא מתשו' הרא"ש ראיה לדין הנ"ל שההפסד הוא על הסרסור והוא א' מהחולקין על דברי המחבר הנ"ל והב"י כתב עליו שאין ממנו ראיה שגם הרמב"ם שכתב בדין הנ"ל דההפסד הוא על הלוקח ולא על הסרסור מודה בנמצאו הבצים מוזרות ומטעם דכאן אין הבצים עשויים לבקעם אלא בעת שצריך לבקעם לתבשילו ומה הי' ללוקח לעשות מה שאין כן בשור שאין לו טוחנות הנ"ל (וכעין הטעם שכתבתי לפני זה בקונה טבעת) וזה ג"כ טעמו פה בש"ע דסתם וכתב לעיל בשור דההפסד הוא על הלוקח וכאן סתם וכתב דבבצים הנמצאים מוזרות ההפסד על המוכר (מיהו אין זה מוכרח דהרי לא כ' כאן המחבר שגם המוכר קנה הביצים מאחר כמ"ש בתשוב' הרא"ש ואם הביצי' הן של המוכר עצמו ליכ' מאן דפליג דהוה מקח טעות) ובפריש' כתבתי דלא כב"י ושהדין עם בעל הטור להשוות שני הדינין ומטעם דאם אית' דבשור ההפסד על הלוקח אף דהי' על הסרסור בעצמו לבדקו כדי להחזירו למוכר לו ולא להונות בו אחרים (כמו הלוקח שאמרינן בו שה"ל לבדוק במקחו ולהחזירו לסרסור) אפי' הכי ס"ל דהלוקח הבא להוציא יפסיד ה"נ בבצים הם שווין דלא הלוקח ולא המוכר יכולין לבדקו קודם עת בקיעתו דנאמר דרך מקח וממכרן דבצים כך הוא ושההפסד הי' לו להיות על הלוקח וכיון דאמרי' בביצים דההפסד על המוכר נאמר כן ג"כ בשור הנ"ל ודו"ק:

מה

☜ הוי מקח טעות. וכן אם התנה שיתן לו מבצים שנולדו והוא נותן מבצים שנמצאו במעי תרנגולת וכן אם אומר שרצה מביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונתן לו מביצים דספנא מארעא הוי מקח טעות ועיין בהר"ן פרק האיש מקדש ד"מ י"ו:

מו

חייב באחריותן. ואף שלא ידע גם המוכר שהם רעים מ"מ ה"ל לאסוקי אדעתי' שמא הן רעים ויפסיד זרעו ומה"נ צריך להחזיר לו כל דמיו אף שהוא כבר כלה ונרקב בארץ ואין המוכר יכול לומר להלוקח החזיר לי זרעי ואני אחזיר לך המעות אבל מה שטרח והוציא בזריעתן א"צ המוכר ליתן להלוקח:

מז

והוא שלא צמחו מחמת עצמן כו'. דמסתמא אמרינן שלא צמחו מחמת עצמן אם לא שהי' שינוי זמן לפנינו כברד וכיוצא בו וכ"כ הרא"ש והטור ע"ש:

מח

כגון חיטין ושעורין. כן הוא ל' הרמב"ם ריש פי"ו דמכירה ולשון הטור מסודר יותר ז"ל אבל שאר זרעים (שאינם מזרעוני גינה) ל"מ חיטין שרובן לאכילה כו' אלא אפי' מכר לו זרע פשתן כו' הואיל ואוכלים אותו (פי' יכולין לאכול אותו ומקצת בני אדם קונים אותו לאכילה) יכול המוכר לומר לאכילה מכרתים לך והמע"ה ומשום הכי מסיק מור"ם וכתב היינו דוקא כשכבר נתן המעות דאז בא הלוקח לחזור ולהוציאן מיד המוכר ועליו הראיה:

מט

ואם הודיעו כו'. גם אחיטים הנ"ל קאי וכ"כ בטור:

נ

הלוקח מקח מחבירו כו'. דין זה כתב הרמב"ם שלמדו מדין זרעים הנ"ל שהן משנה וגמרא:

נא

ואפי' אבד או נגנב הרי הוא כו'. ברמב"ם (והטור ג"כ הביאו כן) כתב ז"ל ואם אבד או נגנב אחר שהודיעוהו הרי הוא כו' והמחבר השמיטו בכוון דלטעמו אזל שכתב בפנים בב"י ובכ"מ פירושו דהני שני תיבות אחר שהודיעוהו דר"ל אחר שהודיעו שרוצה להוליכו למדינה אחרת ולפ"ז סתמא כפירושו דמי דהא אזה קאי שהודיעו אבל בפרישה כתבתי נ"ל עיקר דר"ל אחר שהודיעו שחוזר במקחו כי נמצא בו מום דאל"כ מצי המוכר למימר אם הודעתני שאתה חוזר במקחך הייתי שולח מיד אחר מקחך ולא הי' נגנב והי' הפסד גניבה ואבידה על הלוקח מיהו אם הי' נגנב בעוד שלא הי' שהות להלוקח להודיעו אפשר דס"ל דהוא ברשות המוכר דמה לו לעשות אלא דלא איירי הרמב"ם כאן בזה וב"י דחה פי' זה ע"ש ואני הוכחתי בדרישה דדעת הרמב"ם כן הוא ע"ש:

נב

ואינו חייב אלא בהוצאות החזרה. בטור בשם הרמ"ה סיים וכתב דטרחת החזרה הוא על הלוקח והמחבר השמיטו משום דהרמב"ם לא ס"ל כוותיה וכמ"ש המחבר לפני זה דאין המוכר יכול לומר החזיר לי מקחי לכאן אלא המוכר צריך לטפל להביא ממכרו או למכרה שם ולפ"ז לא ה"ל להמחבר לכתוב דאין חייב אלא בהוצאות החזרה כיון דגם הטיפול מוטל עליו אלא אגב שיטפא דלשון הרמ"ה נקט במה שס"ל כוותיה ומהתימה על ע"ש שכתב שני דברי' שסותרין זא"ז בס"א שמתחיל וכתב כדברי הרמב"ם שהלוקח מקח מחבירו ומודיעו שרוצה להוליכו למדינה אחרת ונמצא בו מום שהמוכר מטפל בחזרת הבאתם וסיים וכתב כדברי הרמ"ה שהמוכר נותן דמי הוצאת החזרה מיהו על הלוקח מוטל לטרוח בהבאתם הואיל ולצרכו הביאם שם ועמ"ש בדרישה:

נג

עד שיחזיר המקח במומו למוכר. בפרישה כתבתי דאינו ר"ל דיתנו לידו אלא שיביאו לעיר שהמוכר דר שם ויאמר לו הנה מקחך לפניך בביתי כי אני חוזר בו.

נד

הלוקח מקח ונמצא בו מום כו'. כאן מיירי שאינו מוליכו למדינה אחרת מ"ה כתב דברשות הלוקח נגנב עד שיחזיר המקח ור"ל עד שיודיעו להמוכר שחוזר במקח ויקחו לנפשו ומיד שמודיעו נפטר הלוקח וכנ"ל:

נה

ואם התליע כו'. ר"ל כיון דנפסד מחמת המום אפי' לא הודיעו להמוכר שחוזר בו אמרינן דברשות המוכר נפסד דמסתמא אף אם הודיעו לא הי' ניצל המוכר מהפסד זה הבא מעצמו מיניה וביה:

נו

ואם הי' לו להודיע. פי' אם הוא שיש תועלת בהודעתו למוכר כגון שהי' אכלו מהר או שאר תקנות שהי' יכול לעשות באופן שלא היה נפסד ממונו בזה דוקא אמרינן דהוה ברשות לוקח כיון שלא הודיעו להמוכר שחוזר בו משא כמסתמא אבל בנגנב או נאבד דרישא בכל ענין עומד ברשות הלוקח כל שלא הודיעו דשם מסתמא יש תועלת בהודעתו וכנ"ל ומ"ה לא עירבב הרמב"ם והטור והמחבר דין גניבה והתליע בחד בבא ובזה נסתלק תמיהת הב"י וכ"מ ע"ש ומהתימה על ע"ש שסיים וכתב בזה דהתליע או נפסד מחמת מום ז"ל ואם הי' לו שהות משנודע לו להודיע למוכר ולא הודיעו ה"ז ברשות לוקח משמע דבנגנב ונאבד דרישא אפי' לא הי' שהות להודיעו ג"כ היא ברשותו וכן משמע מטעם שכתב שם בנגנב ונאבד דהוא ברשות הלוקח ז"ל דכל זמן שהוא בידו לא גרע הוא משומר שכר דהא ברשותו הוא למכרו ואפשר שישתכר בו עכ"ל. וק"ל דא"כ אפי' אם הוליכו למדינה אחרת נמי נאמר הכי ואף שיש לחלק ביניהן מ"מ קשה מנ"ל לכתוב כן ונראה דהי' קשה לו קושיות ב"י דה"ל לערב הדינים יחד ולפמ"ש לק"מ ולא נהירא כדבריו דע"ש לדינא בתרתי "חדא דגם בגנבה ואבידה מיד שהודיעו הוא ברשות המוכר והשנית בהתליע ונפסד מעצמו דמסתמא אף אם היה לו שהות להודיעו ולא הודיעו אמרי' דהוא ברשות המוכר אם לא שהי' באופן שהוא ניכר שהמוכר הי' עושה לו תקנה אחר שהודיעו וכמ"ש ודו"ק:

נז

ונמצא נגחן. פי' ואז אסור לקיימו חי מפני שהוא מזיק:

נח

כגון שנתייקר הבשר פירוש בשעת מכירה היה הבשר ביוקר כדמי שור לחרישה ונמצא דאין ראייה מהדמים:

נט

אינו מקח טעות פי' הלוקח י"ל לחרישה קניתיהו ועכשיו אצטרך להיות לי טרחא לשחוט הבהמ' למכור הבשר ולקנות לי בדמים שור לחרישה כן כת' ר"ש דהמקח טעות הוא בכה"ג בנתייקר הבשר מכח הטירחא:

ס

אם יש הוכחה בדמים כו' ז"ל הטור ואף על גב דקי"ל כרבנן שאין הדמים ראיה ה"מ גבי צמד בקר (לעיל סי' ר"ך) שהדמים מכחישים את עיקר הלשון דעיקר לשון בני אדם קורין לעול בלא בקר צמד אבל הכא בין לרדיא בין לשחיטה נקרא שור לכ"ע בזה הולכין אחר הודעת הדמים עכ"ל ועפ"ר מ"ש בזה:

א

אם נשתמש עיין סמ"ע ס"ק י' דאם היה הדבר שהיה יכול הלוקח להבחינו וכו' והטעם נראה דהוי כמו בכדי שירא' ולא ראה ועיין במ"ל ברמב"ם פט"ו מה' מכירה שהקשה דהא אפי' ראה המום ושתק לא הוי מחילה עד שנשתמש בה ומכל שכן כשלא ראה המום כלל רק שהי' יכול להראותו ועוד קשה לי דהא כתבו התוס' בב"ב דף צ"ו בד"ה כל ג' ימים אי לא טעמו הממע"ה וכך כתב הטור בסי' ר"ל והביאו הסמ"ע שם סעיף קטן י"ד עיין שם אלמא דאף שיכול לטעמו תיכף לא אמרינן דמחיל וא"ל דחומץ שאני דמין אחר הוא לגמר דהא ריחא הלא וטעמא חמרא כתבו התוס' שם בדף צ"ה ד"ה נותן לו דשמו הוא יין ואפ"ה הוי מקח טעות כשלא טעמו בריח לזאת נרא' דכוונת הסמ"ע דכמו בראה המום ונשתמש בו אמרינן ג"כ שמחל ומה שחילק במ"ל בנתן מעות או לא דכשלא נתן המעות אמרי' דלכך שתק כיון דלא נתן המעות עדיין קשה דא"כ באונא' אחר שירא' ג"כ נימא הכי דכשלא נתן המעות לא מחיל והש"ך בסי' רכ"ז בס"ק ד' כתב דדוקא בשיש לו מיגו נאמן מוכח דבלא מגו לא אמרי' דמחיל ונרא' דאם לא הי' יכול להחזירו כגון שלא היה המוכר בביתו והוא דבר שעושה ואוכל ונשתמש בו כדי שיעש' ויאכל יכול לחזור בו אפי' אחר כמה ימים דנהי דנתבטל המקח מ"מ דמי לשומר אבידה שאם הוא דבר שעושה ואוכל שיעש' ויאכל ובאונא' כשנשתמש בו ולא החזירו מחמת שלא היה המאנה בביתו אם הוא שתות הרי הוא קנה ומחזיר אונא' אפי' נשתמש בו אינ' ראיה דהא שלו הוא רק כשהי' יכול להחזירו ולא החזירו אמרינן דמחל וביותר משתות נרא' דדמי למום לכן אפילו לא היה יכול להחזיר אם נשתמש בו אחר בכדי שיראה אמרינן דודאי מחל:

ב

כמו המפרש האונא' ע"ש בסמ"ע ס"ק ט"ז שתמה על הטור שכאן פסק דמהני תנאי ובאונא' פסק דלא מהני ולפענ"ד נרא' דלא דמי לאונא' דבשלמא באונאה הוא פחות משוויו וצריך הוא למחול דמי אונאה וכיון דלא ידע דמחיל לא מהני משא"כ כשמכרו בשווי כמו ששוה עם המום ואין לו מה למחול ולא שייך לומר לא ידע דמחל רק מסתם אמרינן דחזקה שאין אדם קונה דבר שיש בו מום אבל כיון שפי' לו שיש בו מומין וחזינן דהאי גברא לא קפיד במומין המקח קיים:

ג

המוכר בהמה לחבירו לטבחה ושחט' ונמצאת טריפה בטור לא נקט לטובח' ומשמע אפי' מכרה סתם הוי מקח טעות דטריפה אינו חי' וגם אינ' בחזקת בריאה כשהיא טריפ' וא"כ אפילו לחריש' הוי מום במקח ונראה הא דנקט המחבר לטבחה הוא משום שכתב המחבר בסעיף י"ב דאפילו טריפות דסירכא מבטל המקח וטריפה דסירכ' הוא רק מכח ספק כמ"ש הסמ"ע ס"ק ך"ח ועבש"ך סי' ש"ו ס"ק ט' דהא דא"י לומר אייתי ראיה שהיא טריפה דהוא משום כיון דהוא ספק פרשי אינשי אין לך מום גדול מזה ע"ש ולפ"ז נראה דדוקא בקנאו לאכילה יכול לומר כך דמה בכך שהוא רק ספק טרי' הא מ"מ אסורה לאכילה והוי מום משא"כ בלקחו לחריש' דטעמא דהוי מום בטריפה משום דאינה חי' ואינה בריאה ודאי דבספק טריפה יכול המוכר לומר אייתי ראי' שהיא טריפ' שאינה חי' ולכך הוצרך לכתוב ברישא שקנאו לטביח' משום סיפא דסירכ' דאינו רק בקנאו לטביח' כנ"ל משא"כ הטור שפסק דסירכא אינו מבטל המקח לא הי' צריך לכתוב לטביח' דדינא דרישא אין חילוק בין קנאו לטביחה או לחריש' הוי מום במקח ובסיפא בסירכ' לטור ג"כ אין חילוק דאפי' לטביחה אינו מבטל המקח מטעם דהוי ליה לאתנויי ולכך סתם דבריו וכתב סתם דמשמע בין לטביח' בין לחריש':

ד

תוך ג' ימים הוי מקח טעות הקצה"ח הביא דברי הריב"ש באחר שמכר בני מעיה של הבהמה קודם שנבדק' הריאה והתנה עמו בין שתהי' כשרה או טריפה ואחר כך נתוודע שנתנבל' בשחיטה כ' הריב"ש שתליא באי קרי לנבילה טריפה ואי קצת אין קורין לנבילה טריפ' זכה המוחזק דאין הולכין בממון אחר הרוב וע"ז הקשה בקצה"ח כיון דאין נ"מ בין נבילה לטריפ' דתרווייהו אסורין באכילה נינהו ואין כאן מקח טעות ולפענ"ד לא נהירין דבריו דודאי אם מכר לו בחזקת טריפה אף שהיא נביל' אינו מקח טעות אבל הכא שאינו רק תנאי אם תהיה זה טריפה אין זה אלא כתנאי ע"מ שלא תחזור עלי במום פלוני כל שאינו בלשון התנאי חוזר עליו משום מום אף שהוא שוה להמום שהתנה עמו דודאי אפילו אם התנה עמו שאין אתה חוזר עלי בטריפות הריא' ונמצא טריפה בחוט השדר' חוזר עליו אף דשניהן אינן רק טריפ' דספק אחד קיבל עליו ולא שני ספיקות וא"כ ה"ה אם נביל' אינו בכלל טריפ' בלשון ב"א דמי ממש להתנה שלא יחזור עליו בטריפות הריא' ונמצא טריפה בשדר' כנ"ל:

ה

ומשלם דמי המום שעשה ועבב"י שנלמד מהא דטבח ואף דלכאורה לא דמי דשם בקנאו לשחיט' מיירי דתרווייהו לא ידעי אם היא טריפה וא"א להתברר רק בשחיט' ודאי כשהזיק הוא בדבר שאין דרכו לעשותו והיה באופן דהוי היזק אפילו בבהמ' טריפ' חייב משא"כ במכר אחר שהמוכר ידע מהמום ואינ' הלוקח מה"ת יתחייב הלוקח דהא הלוקח בחזקת שלו הזיק' ודמי להא דס"ס שמ"א ביורשים שהניח להן אביהן פרה שאול' וטבחוה ואכלוה דמשלמין דמי בשר בזול משום הנא' דידהו משמע דאם הזיק הבהמה ולא הי' להן שום הנאה דאין משלמין כיון שנאנסו וסברו שהיא שלחן וה"נ דכוותי' ואפשר לחלק דמזיק באונס יש חילוק בין אונס דדמי לאונס גניבה דפטור ובין אונס דדמי לאונס דאביד' דחייב כמ"ש התוס' בב"ק דף ך"ז ד"ה ושמואל אמר ע"ש דא"כ י"ל דהכא כיון שאפשר לבדוק אחר המום קודם שנשתמש בו דמי לאונס דדמי לאביד' דחייב ומה"ט בסעיף ט"ו בחצר ודר בו חייב להעלות לו שכר ומשמע כמו בדר בחצר חבירו אפילו בגברא דלא עביד למיגר רק שהחצר קיימ' לאגרא אף שהמוכר הזיק את עצמו דאם הי' מודיעו הי' יכול להשכירו מ"מ כיון שדר בו בלא בדיק' אחר המום חייב הלוקח לשלם דחשיב כאילו הוא המזיק מדעת ומ"מ צ"ע:

ו

ויהיה הספסר מחזירו על הלוקח ראשון כולהו תמהו על הרמב"ם דהא בב"מ דף מ"ב משמע בהדיא דספסר צריך להחזיר המעות להיתומים והבקרא אינו משלם לו רק דמי בשר בזול ועבב"י ובשאר מפרשים שדחקו בדבריו ולפענ"ד נרא' ליישב בפשיטות דהא בשיט' מקובצת ושאר פוסקים הקשו דלמ' הוצרך הספסר להחזיר הא יכול לומר לשחיט' מכרתיו וכמו גבי נגחן ותירצו דסתם יתומים לרדיא זביני' ולפ"ז הרמב"ם דלא מיירי ביתומים ע"כ צ"ל דמיירי שפי' לרדי' ולפ"ז לא קשה כלל דבש"ם מיירי בסתמא שהיתומים אפי' בסתמא לרדיא זבינו משא"כ המוכר לספסר יכול לו' לשחיטה מכרתיו וא"כ אין להספסר טענ' על המוכר ולא שייך לומר ג"כ שהי' מחזירו על הא' דהא א"י להחזירו משא"כ הרמב"ם מיירי באופן שהיה יכול להחזירו להראשון ודאי חייב הלוקח להחזיר המקח דהא מה"ט דאמרינן התם בש"ס דאילו היה פסידא ליתמי דהי' הבקרא משלם כל דמי' דדוקא במסקנא דמיירי בדליכא פסידא ליתמי אמר דרך פשרה שמשלם דמי בשר בזול כמו שפירש"י ולהתו' מדין גמור מ"מ משמע ביש פסידא ליתמי דהיינו דלא אשכחי' לספסרא דהי' הבקרא משלם כל הדמים מטעם זה דאמרי' ליה אילו הודעתני הייתי מחזירו תיכף להספסרא ומש"ה נתחייב הלוקח ג"כ מה"ט דס"ל כשיטת הראב"ד שהביא בשיט' מקובצת בסוגיא זו דהלוקח כש"ש הוי שהרי הוא עומד להחזיר המקח לבעליו והי"א שהביא רמ"א ס"ל כשיטת הריטב"א שהביא בשיט' שם דהלוקח אינו אלא כש"ח מש"ה פטור מכח טעמא דאמר התם אנא גבי תורא אוקימתא וכו' ולפ"ז אם היה פשיע' בדבר ודאי דחייב מה"ט דהייתי מחזירו להמוכר ראשון:

ז

הוא הפסיד על עצמו משמע דאפילו גוף השור אינו שוה כ"כ ומ"מ חייב משום דהיה יכול להחזירו למוכר תיכף וכיון שאין המוכר שוב כאן שלא יכול ליקח ממנו חייב ולכאור' קשה לי דהא כיון דגוף השור אינו שוה רק להחזירו להמוכר א"כ מ"ש משטרות דפטור אפי' מפשיעה כיון דאין גופן ממון וכי ס"ד דאם ראובן יקח קתא דמגלא למשכון בעד אלף זוז לשמואל דס"ל אבד קתא אבד אלפא זוזי וראובן נתן את הקתא לשמור לאחר ויאבד ממנו שיצטרך השומר לשלם כל האלפא זוזי הא אין גופו ממון ועוד הא בדיינים שטעו בדבר משנה קיי"ל כיון דלאו מידי עביד דהא הדר דינא אפילו א"א למשקל אח"כ מבע"ד שלו דפטור דלא הי' אלא גרם בעלמא וא"כ ה"נ מה"ת יתחייב הבקרא והלוקח משום דלא הודיעו תיכף וא"א למישקל שוב מבע"ד הא גרם בעלמא הוא כיון דמדינא חייב המוכר להחזיר רק שהלך מכאן וצ"ל דחיובו הוא כיון דספסרא הוא שמוכר מיד וא"א לו לבדקו הוי כאילו אמר לו זיל עיין בי' אי אית ליה ככי ועלך קא סמיכנא דהא מה"ט כ' הרשב"א בסוגיא זו הובא בשיט' מקובצת לפטור אפוטרופוס וז"ל דהוי כאילו אמר להבקרא זיל עיין ביה אי אית ליה ככי ע"ש וא"כ דמי למרא' דינר לשולחני דחייב ועיין בטור סי' רכ"ז דאם הראה לתגר ואמר לו שטוב היא אפי' כבר נתן המעות קודם שהראוהו דחייב מה"ט דדמי למראה דינר לשולחני ע"ש וא"כ ה"נ דכוותיה כיון שלא הודיעו אחר זמן אכילה הוי כאלו א"ל דאית ליה ככי ולכך חייב ואפי' אם נאמר דס"ל דהלוקח היא רק ש"ח מ"מ י"ל דמ"מ חייב דס"ל כשיטת המפרש שהובא בשיט' דאפי' הבקרא לאו ש"ש דמוכר הוא מ"מ חייב דפשיע' הוא וע"כ צ"ל דהש"ס דמקשה והא הבקרא ש"ש דיתמי הוא לאלומי הקושי' הוא ולפ"ז אפי' אם נאמר כשיטת הסמ"ע לקמן דהלוקח לאו ש"ש הוא ואינו חייב בגניב' ואבידה אפי' אחר שנתוידע לו המים כשלא היה לו שהות להודיעו ומכ"ש דאינו כש"ש קודם שנתוידע מ"מ חייב מטעם מראה דינר לשולחני כיון דהוי פשיע' ואף דבשולחני באומן פטור בחנם ואינו חייב רק בשכר היינו משום דבאומן חשיב אונס כשטע' אבל הכא פושע הוא וחייב אפי' בחנם ולפ"ז בלא"ה לא קשה על הרמב"ם מן הש"ס דהא במקום דאיכא פסידא דיתמי באמת חייב הבקרא מה"ט שכתב הרמב"ם כמבואר שם בסוגי' ובמקום דליכא פסידא ליתמי מרא דתורא קטעין ומרא דתורא ודאי לא הוה קאמר לבקרא חזי דעלך קא סמיכנא דהא לא חזי ליה למרא דתורא כלל ואין אנו יכולין לחייב אותו רק בדמי בשר בזול מכח שמירת שכר שנתחייב לשמור להיתומים ואליבא דר"י כמ"ש רש"י שם והאפוטרופוס ג"כ פטור דהא ידע שימסור אותן להבקרא ולא סמיך עליה:

ח

ואח"כ נודע שהיה בו כסף דוקא בכה"ג שאין דרך להוודע כלל והוי כאבוד' ממנו ומכל אדם דהוי הפקר משא"כ במצא כסף שהוא כרוך במטלית ולא ידע מה הוא וכיוצא בזה בדבר שדרכו להוודע זכה דהא המרדכי למד דין זה ממצא בכותל ישן וברמב"ם פי"ד מהלכות גזילה כתב שם הטעם משום דהוי אבוד' ממנו ומכל אדם וכן המהרי"ק סי' קי"ח כתב דוקא מידי שאינו מצוי להמצא וכו' ע"ש:

ט

ואפי' אבד או נגנב עיין סמ"ע ס"ק נ"א שכתב דאינו חייב רק כשהיה לו שהות להודיעו ולא הודיע אבל כשלא היה לו שהות פטור ע"ש ותמוהין דבריו דממ"נ אם הלוקח הוא כש"ש אפילו לא היה לו שהות יתחייב ואם אינו כש"ש מה"ת יתחייב כשלא הודיעו כיון ששמרו כראוי ונגנב בשלמא כשנפסד מחמת מום והמוכר היה יכול לאכלו או למכר' הוי כפשיעה דדמי לשומר שהיה יכול לקדם ברועים ומקלות ולא קודם ש"ח בחנם חייב וה"נ הי' יכול להציל ע"י הודע' למוכר אבל כששמרו כראוי ונגנב מה"ת יתחייב אטו שומר אבידה לרב' דאמר ש"ח הוי וידע הבעל אבידה ולא הודיעו יהיה חייב בגניב' ואבידה מטעם שיאמר לו אלו היית מחזיר לי לא היה נגנב ועוד הא מבואר לעיל בסי' ע"ב בסעיף מ"ג במלוה על המשכון ופרעו ואמר לו תן לי משכוני ואמר בא למחר ונגנב דלמ"ד מלוה על המשכון ש"ח פטור מגניבה הרי יכול לומר ג"כ אלו היית מחזיר לי לא הי' נגנב. והנה דעת הב"ח שהביא הש"ך ס"ק י"ז דחייב אפי' לא היה לו שהות להודיעו מטעם דהוי כש"ש וכתב שם הב"ח שני טעמים א' דדמי לקנה חפץ בכסף וחזר בו הלוקח דהוי ש"ש ולא הבנתי דשם הוה כפי' לו למוכר מקודם שיהיה לו רשות להשתמש בהמעות ועיין בתו' בב"מ דף מ"ג דהמוכר קנה המעות לגמרי וכ"ז שלא אמר לו טול מעותיך לא הוי כפרעון עד שאמר לו טול מעותיך נחשב כפרעון. טעם ב' שכתב הב"ח דדמי ללוקח כלי מבית אומן לבקרא דהוה בחזר' ש"ש תמוה דשם מעיקרא היה שואל עליו דהא חייב בהליכה אפילו באונסים מה"ט וממילא הוי אח"כ ש"ש מטעם דהואיל ונהנה מהנה כמבואר בב"מ דף פ"א ע"ש משא"כ כאן דלא הי' עליו שום חיוב מעולם דאם נאנס או נגנב קודם שנולד בו המום ואח"כ נתברר שהיה בו מום פטור ומה"ת יהי' לו אח"כ דין ש"ש אמנם הריטב"א כתב בפ' המפקיד דאם כבר נתן הלוקח מעות דהוי ש"ש מטעם הואיל ותפס ליה אזוזי אך גם בזה יש לדקדק קצת דהא במשכנו בשעת הלואה כתב התוס' דלא הוי ש"ש מטעם דתפס לי' אזוזי כיון דל"ל להמלו' הנאה בזה מה שנתן מעותיו וא"כ ה"נ מה הנאה יש לו במה שנתן מעות ותפס חפץ על מעותיו ויותר נלפענ"ד דהוה ש"ש מטעם כיון דאחד שנתוודע לו המום ונתרצה לו הלוקח אפי' שלא בפניו שוב אין המאנ' יכול לחזור בו א"כ אם הי' רוצה הלוקח לקדש בו אשה או לקנות בו עבדים וקרקעות או אם נזדמן לו למכרו ביוקר היה יכול למכרו ולהרויח בו בהאי הנאה הוי ליה ש"ש לעולם בין נתן מעות ובין לא נתן מעות וכן נראה עיקר וגם הש"ך הביא דעה זו דהוי ש"ש ומשמע שכן ס"ל לעיקר:

י

ואם לא הודיעו נלפענ"ד דאם ידוע שדרך סחורה זו שקנה להוליכה למקום אחר או שידוע שהלוקח הוא ממקום אחר ובודאי יוליכו למקומו הוי כהודיעו דלא גרע מהא דסעיף י"ג בעש' בו הלוקח מום אחר דכשהוא דבר שדרכו לעשותו פטור אף שהיזק המום עולה סך רב ומשמע אפילו לא הודיעו וא"כ מה"ת יגרע כשהוליכו למקום אחר לכן נראה דמיירי בדבר שאין דרכו להוליכו למקום אחר ולא היה לו למוכר להעלות על דעתו שיוליכנו למקום אחר ולהכי חייב הלוקח בהוצאת החזר' ומטעם שכתבתי שם דכיון דאם היה בודקו היה נתוודע לו דמי לאונס דדמי לאבידה דחייב מזיק בזה ומזה נרא' לפענ"ד דאם חטף ראובן חפץ משמעון והוליכו למקום אחר דחייב ראובן להחזיר לו החפץ על הוצאותיו דהרי מזיק בידים הוא דהא הכא בשוגג הוליכו ואפ"ה חייב בהוצאות החזר' מכ"ש כשעשה במזיד גמור ועוד דלא גרע מלך ואני אבוא אחריך דחייב להחזיר ההוצאות כמבואר לעיל בסי' י"ד סעיף ה' בהגה"ה ודוקא כשנתכווין לגזול לעצמו והוליכו למקום אחר א"צ להוליכו אחריו כשלא נשבע מטעם תקנת השבים כמ"ש הסמ"ע בסי' שפ"ז ס"ק ב' ע"ש אבל מזיק בעלמא חייב דלא מצינו שעשה תקנה למזיק וכן נראה בלוה שהיה דר עם המלו' במקום אחד ולוה ממנו מעות ואח"כ עקר הלוה מקום דירתו למקום אחר שמחוייב לשלם דמי הלוואתו למקום שלוה ממנו על הוצאותיו שבגרמת היזק כי האי חייב ודוקא כשהמלוה עקר דירתו פטור דהמלוה הזיק עצמו אבל כשהלו' עקר חייב ואף שהלוה לא נתכוין להזיק מ"מ נראה דחייב כמו הכא אף שהלוקח לא נתכוין להזיק ומ"מ חייב דהוצא' היזק ממון גמור הוא ולאו גורם הוא וכן מצאתי במהרי"ק סי' י"ז שכ' וז"ל דהתם איירי ששלח המלוה חוץ ממקום קביעת דירתו כו' שיש לכוף הלוה ללכת לבית המלו' לפרוע משום עבד לוה לאיש מלוה ואפילו בלא שבוע' הדין כן וכו' ע"ש הרי להדיא כמ"ש:

יא

ואבד או נגנב ה"ה ברשות לוקח. נראה דאם הוזל בשעה שנגנבה דאינו משלם רק מה ששוה בשעת גניב' דטעם חיובו הוא דהוי כש"ש וכמש"ל בסמוך ע"ש והשומר אינו משלם רק כשעת היזק ועוד דלא גרע מעשה בו מום אחר שאינו משלם רק פחת המום כפי מה ששוה ומכ"ש הכא והמוכר מחזיר לו המעות שלקח ממנו וכן הדין בהי' לו להודיעו ולא הודיעו כיון דעיקר טעם חיובו הוא מטעם דדמי לשומר שהיה לו לקדם ברועים ומקלות כיון שע"י הודע' היה יכול להציל וכמש"ל אין דין חיובו רק כדין שומר שפשע שאינו משלם רק כשעת הפשיע' דא"ל לגמרי ברשותי' קאי כשלא הודיעו דא"כ אפי' באונסין נתחייב אלא ודאי דהא שכתב דהרי הוא ברשות לוקח היינו לענין שיהי' כש"ש:

יב

אלא אפי' כי הדדי ננהו. הלשון תמוה דה"ל לאשמועינן רבותא יותר דאפילו רובא לשחיטה מצי הלוקח לומר לרדיא זבני' דאין הולכין בממון אחר הרוב להוציא מיד המוחזק ואח"כ מצאתי בפרישה שהקש' זה ותי' דברובא לשחיטה מפקינן ממון מיד הלוקח וז"ל ולא מהני ליה החזק' כ"כ מאחר שכבר המשיך הבהמ' וקנהו בקנין משא"כ כשהמעות ביד המוכר דאין מוציאין מידו אע"ג דרובא לרדיא כיון דכבר קנאו הלוקח בקנין ע"ש והוא תמוה מאוד מלבד דסברא דחוק' הוא מוכח ג"כ בש"ס להיפך דבר"פ המוכר פירות מקשה מהמוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו לאו משום דרובא הכי איתנייהו ומוכח מזה דאזלינן בתר רובא ועיין בחידושי הרמב"ן שם דהוכחתו שם הוא דמשמע דאפי' הממון ביד הלוקח הגיעו ומאי קושיא הא כשהלוקח מוחזק אפי' לשמואל הולכין בממון אחר רוב א"ו דלשמואל דקי"ל כוותיה אין הולכין בממון אחר הרוב אפי' להוציא מיד הלוקח וזהו ראיה שאין עליה תשובה ולכן נרא' דודאי לעולם לא אזלינן בממון אחר רובא להוציא ממון אפי' מיד הלוקח והא דאמר אפי' כי הדדי נינהו הוא לאו דוקא או דחשיב ליה כי הדדי כיון דרובא בממון לאו מידי הוא והעיקר הוא מטעם מוחזק. והנה אם תפס המוכר אחר שנולד הס' ודאי לא מהני כיון שטוען שמא אבל אם תפס הלוקח וטוען ברי לרדיא זבני' שהרוב מסייע לו דרובא לרדיא זביני יש לעיין דהא קיי"ל דתפוס וטוען ברי מהני ומכ"ש הכא דרובא מסייע לי' ואפשר כיון דיש הרבה מומין דלשחיט' לא הוי מום ולרדיא הוי מום וכמעט רובא דרובא מומין כגון עוורות או חיגרות רק טריפה הוי מום לשחיטה וכיון דקי"ל דאין הולכין בממון אחר רוב והוא נתן המעות סתם אמרינן לשחיטה זבניה ולכך סתמו הפוסקים דמשמע דלא מהני תפיסה:

א

שאין אונאה. פי' דדוקא באונאה בשיווי המקח הוא עד שתות מטעם שא"א לצמצם שיווי המקח משא"כ במדה ומשקל (סמ"ע):

ב

חוזר לעולם. פי' משלים לו החסרון ודוקא בדבר שאפשר לו להשלים אבל מכר לו קרקע ואמר שהיא ארוכה כ' אמות וחסר חצי אמה וא"א לו להשלים בקרקע שבצדו המקח בטל לגמרי כמו בסי' רי"ח סעיף ז' ח' ול"ד לאומר כור עפר מדה בחבל דמנכה לו מן הדמים דשא"ה כיון שאמר מדה בחבל הוי כאמר בפי' שמכר לו לפי המדה (סמ"ע):

ג

כולה מתנה. פי' אם נמצא ו' או ח' אין אומרין שהי' ויתלה בטעות והמותר כמתנה אלא אמרי' הכל במתנה ואם בא אח"כ הנותן ואמר טעיתי בחשבון מחלוקת הפוסקים אי צריך להחזיר (סמ"ע וש"ך) וכ' עוד המלוה לחבירו ואינו תובע הלוואתו אין הלוה חייב לשלם לו דאמרינן במתנה נתן לו ומסיים בצ"ע:

ד

לא יהיו במנין החמשיות פי' כגון שיש שמנה חמשיות ומצא שמנה יתירים דאז אמרינן דנתן לסי' לכל חמשה א' ואח"כ נתערבו:

ה

אם נשתמש בו וה"ה אם הוא דבר שהלוקח יכול להבחינו או לטועמו ולא הקפיד אינו חוזר וע"ב דזה הוא דוקא ג"כ כשנשתמש בו אחר שהיה יכול להבחינו ואם לא היה יכול להחזירו כגון שאין המוכר בביתו והוא דבר שעושה ואוכל יכול לחזור בו אפילו נשתמש בו כדי שיעשה ויאכל ובאונאה כשהוא יותר משתות דמי למום ובשתות ל"מ אם נשתמש בו כיון שקנה אותו ובשלו הוא משתמש:

ו

הרשות ביד המוכר ואם המוכר רוצה לחזור בו תליא בפלוגתא דבר"ס רכ"ז אי המאנה יכול לחזור בו ע"ש ואם כבר נתרצה הלוקח בהמום לכ"ע א"י לחזור:

ז

שהרי בית מכר לו. פי' כל שיכול לתקן המום שיחזור לקדמותו בהדמים שינכה לו ולא יהיה נחשב כפנים חדשות שיהיה נחשב כדשלב"ל מנכה לו מן הדמים אבל בכותל שלם ונמצא רעוע כשיתקן אותה ויבנה פנים חדשות באו לכאן והוי כדשלב"ל לכך המקח בטל:

ח

אפילו היו בה כל המומין היינו המומין שאינן ניכרין ומה שסיים שלא הזכיר לו אלא המומין שבה היינו המומין הניכרין שאם הזכיר לו הרבה מומין ניכרין בשקר אף שמקצתן אמת מ"מ המקח בטל ול"ד להא דבסעיף ח' דבנמצא מקצתן המקח קיים שא"ה שיש הרבה מומין שאינן גלוים יכול לומר כשם שבמומין הגלויים מקצתן אין בו כך יהיה במומין שאינן גלויים ולא יהיו רק מקצתן והש"ך חולק וכתב דאפילו בכה"ג המקח קיים:

ט

אבל משחק בקוביא. לשון שאינו מדוקדק הוא דהי"א ל"פ רק אגונב נפשות ובשאר דברים כתב המחבר גם הי"א מודים:

י

לטובחה. וה"ה אם קנאה לחרישה הוי מום משום שאינה בחזקת בריאות ודוקא כשהיא ודאי טריפה אבל כשהיא רק ספק טריפה אינו בטל המקח דיכול לומר אייתי ראיה אבל כשקנאה לשחיטה אפילו טריפה שהוא רק מחמת חומרא בעלמא מבטל המקח כיון דמ"מ אינו ראוי לאכילה כמבואר בסעיף י"ב:

יא

ואם לא יפסיד כיון דברשותו נולד הספק וע' בסי' רכ"ד:

יב

שאנו אוסרין מחמת ס' וה"ה חומרא בעלמא:

יג

אם השביח פי' אם קנאה בי' דינרין ומכח המום אינו שוה כ"א ח' ומחמת התפירה הוא שוה ט' צריך להחזיר לו מלבד האונאה האונאה של התפירה:

יד

מחזיר לו כל הפירות לאו מטעם רבית דהא הוא א"ר דא"י בדיינים רק הטעם כיון דהמקח בטל אם כן הפירות שאכל הם כגזל בידו וע"פ דאפילו אם הוא גברא דלא עביד למיגר רק שהחצר קיימא לאגרא משמע דג"כ חייב וצ"ע:

טו

המע"ה ול"ד למוכר בהמה ונמצאת טריפה דסעיף י"ד שא"ה דיש לבהמה חזקת הגוף משא"כ בגבינה דהכא שדרך להתליע ואין לו חזקה:

טז

ישבע המוכר מיירי שכבר נתן הדמים שהמוכר הוא מוחזק וכשלא נתן עדיין הדמים ישבע הלוקח:

יז

ישבע הלוקח שהתנה עמו וכו' ושזה הוא השמן וכו' ובתשו' הרא"ש מבואר שהמעשה היה שלא בירר המוכר טענתו אם שלא הבטיחו בצלול כלל או שאמת שהבטיחו בצלול רק שטוען שהלוקח החליפו בעכור ע"כ כשבא הלוקח לישבע צריך לישבע על שניהם שהבטיחו בצלול ושלא החליפו אבל כשהמוכר נשבע א"צ לישבע רק שנתן לו שמן כמו שהתנה עמו:

יח

ואם ירצה הלוקח היינו כשהמוכר ג"כ מרוצה אבל ודאי דאין אחד יכול לכוף את חבירו בקיום המקח דהא הוי כמו מום במקח דשניהם חוזרין:

יט

ואינו משהה. משא"כ בעה"ב המוכר מסתמא השהה כבר הבהמה אצלו והאכילה דברים דקים וידע כבר מהמום [סמ"ע]:

כ

ויהיה הספסר מחזירו ללוקח ראשון ע"ב דהיינו דוקא כשפירש לו שלקחו לרדיא אבל כשלקחו סתם ממילא לא היה יכול להחזירו להמוכר הא' ואין לו טענה ומחויב הספסר לשלם להלוקח אם הלוקח פי' שלקחו לרדיא או כשלוקחים הן יתומים שסתמייהו לרדיא זביניה:

כא

וי"ח דאפילו הסירסור צריך לשלם ע"ב דהיינו דוקא שלא פשע כגון דאוקמא בהדי תוראי אבל כשפשע הלוקח חייב והספסר פטור:

כב

נשבע שא"י אף שאין נשבעים על טענת שמא מ"מ כיון שהלוקח אמר ברי לי שהיה בו בדיל הוי כאומר ברי לי שאתה חייב לי והלה משיב א"י דחייב לישבע [ש"ך] והסמ"ע תירץ דכאן מיירי שטוענין עליו שציוה בעצמו לצורף לעשות כך:

כג

שלא זכה בו הסירסור ע"ב דהיינו דוקא בכה"ג שאין דרך להתוודע אבל מצא דבר שמוכרך במטלית ומסרו לאחר זכה הנמצא ראשון:

כד

מקח טעות וכן אם התנה שיתן לו מביצים שנולדו ונתן לו מביצים שנמצאו במעי תרנגולת או שהתנה שיתן לו מביצים הנולדים מתרנגול ותרנגולת ונותן לו מביצים דספנא מארעא הוי מקח טעות [סמ"ע] ועש"ך דמי שפרע לאחד ואחר כמה ימים מצא המלוה ביניהם מטבע מזוייפת והלוה טוען א"י אם הוא שלי הוי כטוען א"י אם פרעתיך וע"ל סי' ע"ה והט"ז חולק ע"ז:

כה

חייב באחריותן אף שכבר נתקלקל כל הזרע הוי פסידא דהמוכר אבל הוצאות שהוציא הלוקח בזריעה אינו חייב המוכר להחזיר [סמ"ע]:

כו

ואפילו אבד או נגנב ואם היה לו שהות להודיע חייב הלוקח באחריות גניבה ואבידה כל שלא הודיעו וע"ב שכן עיקר:

כז

ואינו חייב אלא בהוצאות החזרה. וה"ה הטיפול של החזרה על המוכר סמ"ע:

כח

ואם לא הודיע וע"ב דאם הלוקח הוא ממ"א או שדרך סחורה זו להוליכה למ"א הוי כהודיעו וה"ה אם חטף א' מחבירו חפץ להוליכו למ"א ואם לא נתכוין לגזול לעצמו רק להזיק לחבירו וכן לזה שעקר דירתו למ"א חייב להחזיר מה שחטף או הלוה פרעונו על הוצאות למקום חבירו אבל גזלן א"צ להוליך הגזילה להנגזל מפני תקנת השבים אם לא כשנשבע לשקר:

כט

ה"ה ברשות הלוקח ע"ב דבכ"מ דהלוקח חייב א"צ לשלם רק כפי מה ששוה בשעת גניבה כדין שומר וכן הדין לעיל בלא הודיעו:

ל

ברשות הלוקח. היינו כשהיה לו שהות להודיעו ולא הודיע להסמ"ע ולהש"ך אפילו לא היה לו שהות:

לא

ואם היה לו להודיעו היינו כשיש תועלת בהודעתו כגון שהיה יכול לעשות תקנה הא בלא"ה פטור הלוקח (סמ"ע):

לב

ונמצא נגחן. דאז אסור לקיימו חי:

לג

כגון שנתייקר הבשר פי' בשעת מכירה דאז אין ראיה מהדמים:

לד

כי הדדי נינהו. ע"ב דאפילו אם רובא קונין לשחיטה ג"כ לא מיבעיא להוציא ממון מיד הלוקח:

לה

והמוכר מכירו. אבל אם אינו מכירו לא הוי מקח טעות:

לו

אם יש הוכחה בדמים דדוקא גבי צמד בקר שהדמים מכחישין את עיקר הלשון דב"א קורין לעול בלא בקר צמד מבואר לעיל בסי' ר"ך דאין הדמים ראיה אבל הכא כיון דבין לשחיטה ובין לרדיא קורין שור הולכין אחר הדמים (סמ"ע) ולענין אי תפיסה מהני בדין זה ע"ב:

א

אבל אם נשתמש. עסמ"ע שכ' בשם המ"מ וה"ה אם היה דבר שהלוקח יכול להבחינו לאלתר כו' והביאו ג"כ בבאר הגולה אות י' וע' במל"מ פט"ו מה' מכירה שכ' דאין ספק דהרמב"ם חולק על דין זה שהביא הה"מ מדכ' והוא שלא נשתמש בו אחר שראה המום משמע דאפי' ראה המום ושתק חוזר דאי לא מאי אריא נשתמש אפי' ראה ושתק אינו חוזר וא"כ ק"ו בהיה יכול לבדוק ולא בדק דודאי חוזר כו' ע"ש גם בשו"ת שבס"ס בית מאיר סי' ו' כ' דבגליון סמ"ע שלו כ' על דברי הסמ"ע הנ"ל ע' בתשו' מהריט"ץ סי' רכ"ה שחולק וע' במל"מ שם וע' סמ"ע סי' ר"ל ס"ק י"ד עכ"ל. גם בס' ש"מ הביא דברי מהריט"ץ הנ"ל שחולק בזה וע"ש. וע' בתשו' שבו"י ח"ג סי' קסט הזכיר ג"כ דברי מהריט"ץ אלו ושגם בתשו' הראנ"ח ח"א סי' מ' כ"כ דלהרי"ף והרא"ש והרמב"ם דפסקו דמום לעולם חוזר ולא מהני אם שהה כדי שיראה לתגר א"כ אף דיכול להבחינו לא אמרי' שמחל וחולקים על דעה זו שהביא המ"מ והוא ז"ל כ' דנ"ל דאין כאן מחלוקת כלל כמשמעות הסמ"ע ושאר אחרונים אכן יש לחלק דאם קודם גמר המקח היה יכול להבחינו וזה הפי' לאלתר שכ' המ"מ ולא הבחין ש"מ דמחל אף אם יהיה בו מום זה אבל אם כבר גמר המקח ונתגלה בו מום אף אם אח"כ שתק זמן מה יכול לחזור בו והא דשתק לפי שלא הי"ל עוד צורך במקח ההוא וכיון שיודע שישלו עוד שהות לחזור כל אימת שיצטרך לדבר לכן כ"ז שלא השתמש במקח לא הוי מחילה כו' עכ"ד ע"ש וכיו"ב ממש כ' ג"כ בס' תרומת הכרי סי' זה ולא ראה שכבר קדמו בתשו' שבו"י הנ"ל וע' בנה"מ כ' לפרש דברי הסמ"ע הנ"ל דזה דוקא כשנשתמש בו ג"כ אחר שהיה יכול להבחינו דכמו בראה המום ונשתמש בו אמרי' שמחל ה"נ בהיה יכול להבחינו ונשתמש בו אמרי' ג"כ שמחל ע"ש. ובודאי דין זה אמת מצד הסברא וגם בסמ"ע אפשר לדחוק לפרש אבל בהה"מ מקור דברי הסמ"ע אלו א"א לפרש כן כמבואר למעיין שם והנכון כמ"ש השבו"י הנ"ל (וע' בשו"ת הרי"ף סי' קנג ובתשו' בית אפרים חח"מ ס"ס ס') וע' עוד במל"מ שם דאף לדעה זו שהביא הה"מ דוקא אם הלוקח כבר נתן המעות למוכר אבל אם לקח בהקפה כיון שהלוקח עדיין מעות המכר בידו י"ל דמש"ה לא הקפיד לנסותו מיד ולעולם לא מחיל כו' ע"ש ובנה"מ פקפק עליו דבש"ך סי' רכז סק"ד מוכח דבלא מגו לא אמרי' דמחיל (ל' זה אינו מכוון וצ"ל אינו נאמן לומר דלא מחיל) ע"ש. וכבר כתבתי בסי' רכז ס"ז סק"ב דכמה גאונים הסכימו לדברי המל"מ דגם בלא מגו נאמן בכה"ג לומר לא מחלתי ע"ש וע' בס' משנת חכמים דף צב ובשו"ת פרי תבואה ס"ס כ' מ"ש בזה וע' בתשו' גליא מסכת ס"ס י' שכ' ע"ד המל"מ הנ"ל היה רשאי להשתמש בו דנקרא גזלן בודאי דאינו מועיל מה שהיה מעות המכר בידו כו' ע"ש ופשוט הוא. ועיין עוד בנה"מ שכ' ע"ד הש"ע אבל אם נשתמש בו כו' וז"ל נראה דאם לא היה יכול להחזירו כגון שלא היה המוכר בביתו והוא דבר שעושה ואוכל דזה דוקא אם עדיין לא נשתמש אבל אם נשתמש לא שייך לחלק בזה בין יש בידו או אין בידו דכיון דאם לא נתפייס על המום ולא נשתמש בו כדי שיעשה ויאכל יכול לחזור בו אפילו אחר כמה ימים דנהי דנתבטל המקח מ"מ דמי לשומר אבידה (בסי' רע"ז סכ"ב) שאם הוא דבר שעושה ואוכל שיעשה ויאכל עכ"ל (וכן מוכח בתשו' מיימוני השייכות לספר קנין סי' ז' שכ' שם תשו' על אודות הסוס שמכר ראובן לשמעון ושוב נמצאו מומין כו' ולענין כחש הסוס נראה דיש לשמעון לשלם לראובן כל מה שכחש מחמת מלאכה שרכב עליו משעה שנודע לו המום כו' עכ"ל והקשה עליו בש"ג פ' הזהב דף צ"ב ע"ב הא קיי"ל שאם נשתמש הלוקח במקחו אחר שראה המום מחל וא"י להחזיר ע"ש ולדברי הנה"מ הנ"ל לק"מ וכ"כ בתשו' ג"מ שם) וכ' עוד בנה"מ וז"ל ובאונאה כשנשתמש בו ולא החזירו מחמת שלא היה המאנה בביתו אם הוא שתות הרי הוא קנה ומחזיר אונאה אפילו נשתמש בו אינו ראיה שמחל דהא שלו הוא רק כשהיה יכול להחזירו ולא החזירו אמרינן דמחל. וביותר משתות נראה דדמי למום לכן אפילו לא היה יכול להחזיר (כגון שלא היה בביתו) אם נשתמש בו אחר כדי שיראה אמרינן דודאי מחל עכ"ל. וכיוונה דעתו בזה לדעת הריטב"א הובא בשיטה מקובצת ב"מ דף נ' ע"ב בד"ה יתרעל שתות שכ"כ בהדיא במכווין ממש והוסיף שם עוד דין ג' דאפילו ביותר משתות ונשתמש בו אחר שהכיר באונאתו ואם הודיעו למוכר ואח"כ נשתמש בו לא אמרינן שמחל אונאתו אלא שחייב לשלם למוכר מה שנשתמש או מה שהפסיד בתשמישו אם רצה המתאנה לבטל המקח עש"ה והביאו ג"כ בס' מחנה אפרים בדיני אונאה סי' ה' והוסיף עוד דה"ה לענין מום אם נמצא מום במקח והודיע למוכר ואח"כ נשתמש בו נראה דיכול לחזור ולא אמרינן בכה"ג דמחל וא"י להחזיר ע"ש גם בספר דברי משפט סעיף זה הביא דברי מח"א אלו ע"ש. ועיין בתשו' גליא מסכת סימן יו"ד במעשה כזה שהקונה הודיע להמוכר שיש מום במקחו ואח"כ נשתמש בו וכ' שם דרב גדול אחד פסק בזה דהקונה יכול להחזיר המקח אלא שחייב לשלם מה שנשתמש והביא ראיה מדברי הש"מ בשם הריטב"א שכ"כ לגבי אונאה והוא ז"ל האריך לחלוק על פסק הזה ותורף דבריו דיש לחלק בין טענת אונאה לטענת מומין דבשלמא בטענת אונאה אף ביתר משתות מ"מ גוף המקח ישר בעיניו ועיקר טענתו הוא על הוספת דמים שפיר י"ל דמועיל הידיעה להמוכר כדי שידע שמה שהשתמש לא יהיה מחילה לתביעת ממון שיש לו הואיל ואינו יורד המוכר תיכף לבטל המקח מסתמא מתרצה לסלק דמי יתרון שקיבל ושניהם רוצים בקיום המקח משא"כ בטענת מומין דאין ביניהם טענת דמים כלל רק שאינו מתרצה בעיקר הקניה בודאי שאין שום תועלת במה שהודיע להמוכר תביעת המום שיהיה לו רשות להשתמש בו ומדהשתמש על כרחך שהתפייס על מומו כו' עיין שם. ונעלם ממנו דברי מחנה אפרים הנ"ל דמדמי להו אהדדי ואינו מחלק בכך ולזאת בנדון השאלה הנ"ל שהיה המעשה שהקונה לא שילם עדיין דמי המכירה בודאי הנכון עם הרב הגדול הנ"ל דאין להוציא מהקונה הנ"ל אולם אם כבר שילם להמוכר ובא עתה להוציא מהמוכר צ"ע כי לכאורה דברי הרב גליא מסכת הנ"ל דברים של טעם הם ועיין בנחלת צבי מה שכתבתי בזה. ועיין בספר ארחות משפט נתיב צ"ב סימן י"ז שכ' וז"ל ועוד נלע"ד דיש להסתפק טובא בעיקר דין זה דאם השתמש באם הקונה הוא מהמונים וע"ה שא"י כלל מדין דאם השתמש בו וא"י כלל מעיקר דבר זה דאסור להשתמש בו מאחר דרוצה להחזירו אך מורה היתר לנפשיה דכ"ז שחבירו לא החזיר המעות מותר לו להשתמש בו אבל מ"מ אינו מוחל בשום אופן וצווח ככרוכיא שודאי רוצה לחזור. ומכ"ש אם ראה המום בדרך כגון אם קנה סוס ונסע עליו בדרך ובאמצע הדרך מצא בו מום ונסע על הסוס בחזרה לעירו ובדעתו לעמוד על זה בד"ת אך עכ"פ הלא זה השתמש בו אחר שראה המום האם נאמר בכזה דודאי מחל והלא אנו רואין דודאי לא מחל אך מגודל ההכרח משתמש בו הולך ברגליו ויוליך בידיו העגלה עם המשא שעליו וצע"ג בכל זה עכ"ל. ולע"ד לכאורה פשוט בדין הא' שהשתמש מחסרון ידיעה א"י לחזור דלא נתנו חז"ל דבריהם לשיעורין וכיוצא בזה מצאתי בשיטה מקובצת ב"מ דל"א בד"ה אבל בלוקח מבע"ה שכ' וז"ל והנהו עובדי דכיפי וורשכי אע"ג דהלוקח לא מחל על אונאתו כיון דמבע"ה לקח לא פלוג רבנן דאל"כ יש חילוק בין לוקח עם הארץ או ת"ח אלא חכמים השוו מדותיהם כו' עכ"ל (ומיהו אפשר לחלק קצת דשאני התם שהוא דין של החכמים חכמי הש"ס) . ובדין הב' שהשתמש מכח אונס שראה המום בדרך כגון אם קנה סוס כו' הנה מה דנקט הציור על סוס הוא שלא בדקדוק דגבי סוס ע"פ הרוב לא שייך כלל דין זה דהשתמש בו מחל דהא הוא דבר שעושה ואוכל וכמ"ש לעיל והו"ל לו' הציור על עגלה וכיוצא אך בעיקר הדבר בהשתמש מכח אונס לכאורה פשוט דודאי יכול לחזור כמו באונאה יותר משיעו' כדי שיראה כו' כמ"ש בסי' רכ"ז ס"ז ואם יברר שהיה לו אונס כו' וצ"ע:

ב

רשות ביד המוכר כו'. עיין בתשו' שבו"י ח"ג ס"ס קס"ט דה"ה מי שקנה כמה חתיכות בגד במקח א' ונמצא מום באיז' מהם הרשות ביד המוכ' לו' החזר לי כולם כיון שבחזקת א' קנה כולם ע"ש ועיין בט"ז לעיל סי' רע"ז ס"ה הובא בבה"ט שם סק"ח ובמ"ש שם סק"ב:

ג

בני המדינה שהוא מום. עיין בתשו' המבי"ט ח"ב סי' קכ"ז בענין אם נודע שהחפץ הנמכר הוא קנוי מגנבים אי הוה זה מום לבטל המקח ע"ש:

ד

המפרש האונאה. עבה"ט ועיין עוד בסמ"ע שכ' ועפ"ר שם כתבתי טעם למה חולק הטור כאן אדברי הרמב"ם ובסי' רכ"ז בדין אונאה לא גילה דעתו לחלק כו' ועיין בנה"מ שכ' ולפע"ד נראה דל"ד לאונאה דבשלמא באונאה הוא פחות משוויו כו' משא"כ כשמכרו בשויו כמו ששוה עם המום כו' ע"ש ואיני מבין זה דהא מבואר להדיא בדברי הרמב"ם שהביא הטור ובש"ע כאן דמיירי במום הפוחת דמים ואעפ"כ פליג הטור וצ"ע. וע' בנה"מ לעיל סי' ס' סק"ד כ' לישב קושיא זו על הטור באופן אחר ותמה שם על הסמ"ע דאשתמיטתיה דברי הרמב"ן כו' ע"ש וכיוצא בזה ממש כ' ג"כ בס' שעה"מ פ' י"א מהלכוח מכירה סוף הלכה ט"ו ע"ש ועיין בתשו' גליא מסכת סי' ג' שהאריך בענין זה. ועיין בתשו' ושב הכהן סי' מ"ה שהוא ז"ל כ' לפרש דברי הטור דלא בא לחלוק כלל על עיקר הדין שכ' הרמב"ם גבי מום דבסתם יכול לחזור עד שיפרש אלא דגם הטור ס"ל גבי מום צריך שיפרש כמו באונאה רק הטור הבין מ"ש הרמב"ם שהמוחל צריך לידע כו' קאי גם אשאר דברים שאין להם קצבה על זה כ' וזה נוטה לצד דבריו כו' והאריך בזה וע"ש עוד שכ' דלפי הטעם שכתבו הפוסקים גבי אונאה ומום דל"מ מחילה בסתם משום דמן הסתם לא היה דעתו למחול אלא סמיכות דברים בעלמא לפ"ז יש להסתפק היכא שמוד' שבשעה שהתנ' ואמר ע"מ שאין לך עלי אונאה או מום הי' דעתו למחול רק שעת' רוצה לחזור אם יכול לחזור או לא דאפשר כיון דקי"ל כל תנאי שבממון קיים והא דאמרינן דל"מ מחילה בסתם הוא משום שלא היה דעתו למחול וזה שמודה שהיה דעתו למחול א"י לחזור או דילמא כיון דמן הסתם אם אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה אינו כלום לכן אפי' מודה שהיה בלבו למחול הוה המחילה דברים שבלב ואינו כלום וצ"ע ע"ש. וע' בתשו' שב"י ח"ב סי' קס"ו אודות ראובן שהיה לו טבעת מזוייף וא"ל שמעון מכור לי טבעת זו שהיה סבור שהוא טוב וא"ל ראובן איני ערב לך שהוא טוב כי אולי הוא מזוייף כאילו מסתפק בדבר וא"ל שמעון איני חפץ בערבות שלך וקנאו ממנו ואח"כ נתפרסם שהוא מזוייף גמור ורוצה שמעון לחזור בו וראובן טוען שמחל לו במה שאמר איני חפץ בערבות שלך הדין עם מי והשיב דפשוט שהמקח בטל ומה שאמר איני חפץ בערבות שלך לא הוי מחילה רק הכוונה לפי שאין צריך לערבות שלו דאם ימצא שאינה אותו גם בלי ערבות צריך להחזיר לו מעותיו ופשיטא אם המוכר ידע שהוא מזויף ועשה עצמו כמסתפק לפני הלוקח דהוי מטעהו גמור [ר"ל דבזה אף אם היה לשון מחילה ממש ל"מ] ולא גרע מהא דא"ר יוחנן בפ' האומנין דף פ' המוכר פרה לחבירו וא"ל פרה זו נגחנית היא כו': [בש"ע סעיף שאח"ז] אלא אפי' אם המוכר באמת היה מסופק מ"מ צריך לחזור דמחילה בטעות היא וכדאי' בב"ב דף מ"א גבי רב ענן שקל בידקא בארעא כו': [בש"ע סי' קמ"ב ס"ב] ועוד כיון שהלוקח לא ידע שהוא מזוייף ל"ש מחילה כלל כו' ע"כ פשוט שהמקח בטל עכ"ד ע"ש:

ה

אבל אם נמצא גנב כו'. וכיוצא בדברים אלו כו'. עיין בתשו' חו"י סי' רי"א במי ששכר שפחה ונודע לו שקודם שבאת לביתו היתה זונה ואחיה טוען מאחר שאינה מעוברת מה איכפת לך והרי בכה"ג הלוקח שפחה א"י לחזור דסמפון בעבדים ליכא כדאי' בח"מ סי' רל"ב ס"י. וכ' דאין בדבריו כלום דודאי איכא למיחש מאחר שטעמה טעם איסור צריכה שימור שלא תצא חוצה בלילה ושלא ימשכו פוחזים לביתה ויש כמה חששות ואפי' בלוקח שפחה דקי"ל מומין שבסתר שאין בהם ביטול מלאכה אינו חוזר היינו מומין שהם בה נגד רצונה ובאונס דאין חשש היזק להבא מחמת המום משא"כ בכה"ג שטבעה ויצרה רק רע ומזה שאם נאנסה חייב לקיימה ואפשר גם בנתפתתה פ"א בדרך מקרה וידוע שכל ימיה היתה צנועה מקודם לזה וגם אחרי כן מחויב הבעה"ב להחזיקה רק לא תקל ראש ולא תצא מביתה רק ברשות בעה"ב וכה"ג ארז"ל גבי שוחט שיצאה מכשלה [עיין ביו"ד סי' ב' ס"ב בהג"ה ובש"ך שם] ע"ש. ועיין בתשו' שבו"י ח"א סי' קע"ד שכ' דמה דמשמע בתשו' חו"י הנ"ל דזונה הוי מום גם גבי שפחה כנענית [שהרי כ' דדוקא מומין שהם בה נגד רצונה ובאונס כו'] לא דק דמבואר בש"ס ופוסקים דסמפון בעבדים לגמרי ליכא וכמה משניות דשפחה היא בחזקת זונה גם מה דמשמע מדבריו דאף בעבד ישראל אמרינן אין סמפון בעבדים זו שגגה דודאי דוקא בעבדים כנענים משא"כ בעבד או שפחה ישראל שכל ישראל בחזקת כשרות. ומה"ט פסק שם בא' ששכר שפחה עברית ואח"כ נודע לו שהיא מוחזקת לגנבנית דודאי יכול לחזור בו אף שהיתה יכולה להשכיר עצמה במקום אחר כי בישראל ודאי דהוי מום גמור אי איכא עדות ברורה להוציאה מחזקת כשרות עיי"ש. ותימה שלא זכר דברי הרמ"א ז"ל לקמן סי' תכ"א ס"ו בהגה וכבר עמד בזה המגיה לבאה"ט שם:

ו

הוי מקח טעות וכדומה דעכשיו לא נהגו כן וא"כ מנהג מבטל הלכה כמו גבי ביצים מוזרות לקמן סעיף י"ט ויש לחקור אחר המנהג וה"ה בשאר דברים שדרך למוכרן סתומים וחתומים כמות שהן כגון תיבות עם דפי זכוכית לחלונות או תיבות עם אתרוגים וכיוצא בזה יש לב"ד בכ"מ לחקור אחר המנהג:

ז

שא"י מזה ונפטר. עבה"ט ועיין בתשו' בית אפרים חח"מ ס"ס ס' שיישב דברי הסמ"ע בזה ע"פ המבואר בש"ע לקמן סימן ת' ס"א ובש"ך לעיל סי' ע"ב ס"ק נ"א עש"ה גם בתשו' רשמי שאלה ס"ס מ"ט תמה על הש"ך בזה ע"ש:

ח

ואח"כ נודע שהי' בו כסף. ע' בתשו' עבודת הגרשוני סי' צ"ד שרצה מתחלה לחלק דדוקא בנדון זה שהיה כסף מבפנים ומבחוץ היה מצופה בבדיל משא"כ אם הכלי תוכו כברו הכל כסף רק שהקונה והמוכר לא היו מבחינים ומבינים שהוא כסף כי הטעמים הנאמרים בנדון של הרמ"א לא שייכי כולי האי בנדון כזה כו' אמנם שוב מצא בלבוש ס"ס רל"ג שכ' דבל הקונה כלי מעכומ"ז בתורת בדיל ומכרו הוא לישראל ג"כ בתורת בדיל ומצאו בו אח"כ שהוא חלל בפנים והוא מלא כסף או אפי' עצמו כסף כו' הרי שהגאון פסק להדיא שאפילו הוא עצמו כסף מ"מ לא זכה בו הלוקח מן העכו"ם כיון שלא ידע ולא נתכוין מלקנותו ומי יבא אחריו לחלוק עליו מסברא ומה גם שהסמ"ע לא השיג עליו ש"מ שתיקה כהודאה דמיא ממילא יש לפסוק כן למעשה ע"ש

ט

מקח טעות. עבה"ט שכ' פסק בתשו' רשד"ם וכו' ובהגה מהה"ג מ"ע ז"ל שכתב ולענ"ד פשוט הוא להיפך וראיה מסי' קכ"ו כו' ועיין בדגמ"ר שהשיג ג"כ בזה על הרשד"ם וז"ל ולי הדבר ל"ע לפמ"ש הש"ך בסי' קנ"ו ס"ק ס"ט בשם הרשב"א ע"ש ודו"ק גם בלא"ה אין נראה לענ"ד דברי הרשד"ם שהרי עיקר טעם איני יודע אם פרעתיך שחייב משום דה"ל למידק אם פרע ע' בסמ"ע סי' ע"ה סקי"א וכאן למה היה לו להפורע למידק בזוזי אם הם טובים יותר מזה שמקבל הפרעון אדרבה כשראה שזה לוקחם בחזקת טובים אין לו למידק יותר שוב מצאתי בט"ז ס"ס ע"ה פסק שישבע זה שאינו יודע אם הם שלו ופטור עכ"ל ועמ"ש בסי' ע"ה ס"ק כ"ז מענין זה באריכות:

י

אלא אפי' כי הדדי נינהו. עיין בנה"מ שכ' הלשון תמוה דה"ל לאשמעינן רבותא יותר דאפי' רובא לשחיטה כו' עד ולכן נראה כו' והא דאמר אפי' כי הדדי נינהו הוא ל"ד אי דחשיב ליה כי הדדי כיון דרובא בממון לאו מידי הוא והעיקר הוא מטעם מוחזק ע"ש ובספר דגמ"ר עמד ג"כ על ל' הרמ"ה והש"ע בזה וכתב וז"ל משמע דאי רובא לשחיטה זבני אפילו הלוקח מוחזק מחוייב לשלם וצריך עיון שהרי הלכה כשמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב ובפרישה סעיף כ"א נתן טעם לדבר ודבריו דחוקים אמנם לפי מה שכתב הב"ח סכ"א בשם התוספות דרובא לרדיא לא חשיב כולי האי כמו שאר רוב ולכך לא מהני רוב זה בממון א"כ י"ל דרובא לשחיטה שפיר הוה רוב גמור ועיין בב"ח עכ"ל ועיין בתשובת פרי תבואה סי' כ' מ"ד בזה באריכות:

א

[סמ"ע אות ב] ואין לו להשלים. נ"ב אבל דעת הרשב"א והר"י מיגש דאף בא"א להשלים קנה ומחזיר הטעות דיש קנין לחצאין וכן מוכר שדה ונמצאת חציו גזולה ועיין הרשב"א הביאו ב"י סי' ר' העתקתיו בגליון שם ס"ז בהגה ועיין לעיל סי' קפ"ב ס"ח ועיין במ"ל סוף הל' זכי' ובמחנה אפרים הל' זכיי' עי' א':

ב

[באר הגולה אות [א] (ו)] (וטעה בה'). נ"ב לענ"ד ראי' מסוגיא דב"ב קכ"ו מ"ס לא עשה כלום בפלגא הרי דמ"מ על פלגא קיים:

ג

[ש"ך אות ב] וכ"כ הרא"ש פ' א"נ. נ"ב וכ"כ בעה"ת שמ"ו ח"ד סי' ג' ועיין במחנה אפרים הל' אונאה סי' כ"ב:

ד

[שו"ע] לאחר כמה שנים. נ"ב עיין במחנה אפרים הלכות אונאה סי' ד':

ה

[שו"ע] אבל אם נשתמש. נ"ב ואם הודיעו למוכר ואח"כ נשתמש בו לא אמרינן דמחל מחנה אפרים הל' אונאה סי' ה' מכר מקצתו הוי כמו נשתמש בו כנה"ג בטור:

ו

[סמ"ע אות י] וה"ה. נ"ב עיין תשו' בית מאיר סי' ו' שכתב ע"ז ועיין תשובת מהריט"ץ סי' רכ"ה שמחלק ועיין סמ"ע סי' ר"ל ס"ק י"ד עכ"ל ועיין רשד"ם סי' שפ"ח ותשובת רדב"ז סי' קל"ז ותשובת שבות יעקב סימן קע"ט:

ז

[הגה] בית מכר לו. נ"ב עיין מג"א סי' תל"ז ס"ק ז':

ח

[סמ"ע אות טז] ואדרבא כתב שם. נ"ב ע' ספר נתיבות המשפט סי' ס' ס"ק ד' ובתשובת ושב הכהן סי' מ"ה:

ט

[שו"ע] אבל אם נמצא גנב. נ"ב עיין תשובת שבות יעקב ח"א סימן קע"ד דדוקא בעבד כנעני [שיש בהם כל הרעות] אבל בעבד ישראל לא והוי מום וחוזר וא"צ ליתן כפועל בטל:

י

[הגה] דהואיל והוי דבר. נ"ב והוא מידי דלא ידיע לי' למוכר אבל מידי ידיע למוכר. יש לומר דסמך דהמוכר ידע שאין בו מום ומשום בסעיף כ"ג בלקחו לרדי' הוי מקח טעות ול"א כיון דסתם שוורים לאו בחזקת שימור קיימא הו"ל להתנות. הרא"ש ועיין במחנה אפרים הל' אונאה סי' ג':

יא

[ש"ך אות ח] בתר רובא. נ"ב עיין תשו' עבודת הגרשוני סי' פ"ד:

יב

[שו"ע] הפסיד על עצמו. נ"ב היינו משום דהלוקח הוא למפרע ש"ח בכל מק"ט. וא"כ פשע שלא עיין בו. וכ"כ בת"ה ועיין דרישה שכתב דהוי כש"ש וכדעת הרא"ש דבכל מקח הויין הבעלים למפרע ש"ש ועיין בתומים סי' ע"ב ס"ק כ"ב:

יג

[הגה] ואח"כ נודע. נ"ב ובלבוש כתב סי' רל"ג או אפילו עצמו כסף וכן הסכים בשו"ת עבה"ג סס"י צ"ד:

יד

[ש"ך אות יג] דנשבע שאין. נ"ב עיין ט"ז סי' ע"ה ובתשובת פמ"א ח"א סי' ס' ובתשובת רש"ך ח"ב סי' קס"ז:

טו

[ש"ך אות טו] א"ל צריך לשלם. נ"ב וכ"כ בשו"ת רש"ך סימן קס"ז:

טז

[הגה] י"א דיכול הלוקח לו'. נ"ב כיון דרובא וחזקה מסייע לו. כ"כ הרמ"ה וכ"כ הב"ח דל"ד דה"ה אם כהדדי נינהו חזקת ממון עדיף עיין סי' כ"ג ובפרישה כתב לחלק דהכא שאינו מחזיר לו הזרע בעין בעי' רובא וחזקה:

יז

[ש"ך אות יז] עד שיודיעו. נ"ב עיין מחנה אפרים הלכות שומרי' סי' י"ב:

א

המוכר לחבירו כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן שפ"ה:

א

ובלבד שהמעות יתרים כו' בד"מ כת' בזה ז"ל ואם בא אח"כ הנותן ואמר טעיתי במנין המעות שנתתי לך בזה כ' רי"ו נ"ט ח"ג דחייב להחזיר (וכ"כ הרא"ש פ' א"נ) לו ובהגמ"ר פ' איזהו נשך כתבו דא"צ להחזיר ומביאו ג"כ בסמ"ע ובש"ג ס"פ הגוזל בתרא פסק דצריך להחזיר וכתב עוד שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו אין הלוה חייב לשלם לו מאיליו הואיל ואינו תובע במתנה ביקש ליתן לו ע"כ וצ"ע בזה:

א

המוכר לחבירו עיין ובתשובת ר"א ן' חיים סימן מ' דף ע':

א

ויפרש אותה ע' בסמ"ע ס"ק י"ז עד וכמ"ש המ"מ הנ"ל כן עיקר כו' וכמבואר במ"מ ועליו סמך הב"י וב"ח סס"ז בדה דברי נבואות מלבו וחילק בע"א ע"ש גם בכ"מ כתב שדברי המ"מ נכונים ע"ש:

א

שלא הזכי' לו כו' ע' בסמ"ע בס"ק י"ט עד מכ"ש כשאין בה כולן כו' ודאי כ"ש הוא דמחל כיון דלא מצא אלא קצתם אלא אפי' מצא כולן סד"א דכולי האי לא מחיל קמ"ל ודלא כהמחבר וברור:

א

המוכר עבד או שפחה כו' עיין בתשובת רשד"ם סימן רל"א ועיין בתשובת מבי"ט ח"א סימן קכ"ז:

א

המוכר בהמה כו' עיין בתשובת רשד"ם סי' ש"ט ותמ"ט:

א

המוציא מחבירו עליו הראיה עיין בסמ"ע סקל"ה עד מה שא"כ גבינות כו' ועיין בכ"מ מ"ש בזה וצ"ל גם לדבריו דבהמה שאני דאזלי' בתר רובא והחזקה ודוק ע"ל ס"ס ר"ל:

א

ישבע המוכר עיין בסמ"ע ס"ק ל"ו עד מיהו אינו דומה להתם דהתם ברשותו נולד הספק כו' וזה פשוט ולית בה ספיקא דדינא וכנ"ל עיקר ודוק עיין בתשו' רשד"ם סימן פ' מדינים אלו ועיין עוד שם סי' שע"ט עיין בסמ"ע ס"ק ל"ז עד כשבא הלוקח לישבע כו' ובתשובת רשד"ם סי' פ"ה דחק עצמו בישוב ל' זה:

א

ואם ירצה כו' עיין בסמ"ע ס"ק נ"ח וכ"כ המחבר להדיא בספר ב"ה ע"ש עוד:

א

המוכר דבר שיש בו מום כו' עיין בספר א"א דף צ"ז ע"ב ובתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' קע"ג ד' קע"ד ובתשובת ר"י לבית לוי סי' ל"ג:

א

ויש חולקין. עיין בב"ח מ"ש בזה ונ"ל עיקר כדבריו וכן יש ללמוד מדברי הנ"י לשם וראייתו ברורה מהמרדכי ודו"ק עיין בתשובת ר"ש כהן ס"ב סימן קס"ז:

א

נשבע שאינו יודע כו' עיין בסמ"ע ס"ק מ"ג שכ' וק"ק והא אין משביעין על טענת ספ' וכו' ולפע"ד איירי כפשוטו ולק"מ דכיון שהלוקח אומר ברי לי שהי' בו בדיל א"כ ה"ל כאומר ברי לי שאתה חייב לי והלה משיבו א"י אם אני חייב לך דנשבע שא"י כדלעיל סי' ע"ה ס"י ודו"ק:

א

ואם קנה הסרסור כו' וה"ה אם קנה מתחלה לעצמו וכן הוא בפוסקים שמהם מקור דין זה להדיא:

א

הוי מקח טעות. פסק בתשו' רשד"ם ח"ג סי' פ' באם שחייב לו בעד קנין חפץ או שאר דברים ונתן לו המעו' ואחר כמה ימים רוצה להחזיר לו מחמת שמצא מקצתם לא טובים והלה טוען למה לא בררת אותם בשעת פרעון ופסק דאם הלה טוען שיודע בבירור שממנו לקח הרעים והלה טוען ברי לי שנתתי לו טובי' נשבע הלה ונפט' אבל אם טוען א"י אם הם שלי א"ל צריך לשלם ואין לו עליו אלא חרם סתם כדין א"י אם פרעתיך ואם הוא טוען שמא והב' טוען שודאי נתן לו פטור בחרם סתם וע"ש ופשוט:

א

מכר לו כו' עיין בתשו' רשד"ם סימן שפ"ה:

א

ואפי' אבד כו' עיין בסמ"ע ס"ק נ"א עד והי' הפסד גנבה ואבדה על הלוקח כו' והב"ח פסק אף שלא היה שהות להודיע הוא באחריות הלוקח עד שיודיעו דוקא ע"ש:

א

כגון שנתייקר עיין במהרש"ל פ"ה סימן ג' ופרק המניח סי' א':

א

ש"ך סקט"ו ופשוט נ"ב והט"ז לעיל סי' ע"ה פשוט לו בהיפך ושם בתומים סקכ"ב העלה דאם נתנם לו בעד סחורה הו"ל א"י אם נתחייב' לך ואמנם אם הי' חייב ונתנם לו בפרעון אם לא עיין בהם הלוה כלל הו"ל למידע וחייב אבל אם עיין בהם ומ"מ נמצא מזויפים פטור והנה ראיתי מחו' הרשב"א בגיטין גבי הני גינאי ומדבריו בגיטין ע"ה ע"ב גבי ספק קרוב למלוה או ללוה עיי"ש היא ראי' לפטור הלוה לעולם ועיין מ"ש ש"ך לעיל סי' קכ"ו סקס"ט ואח"ז מצאתי בדגול מרבבה כאן דעתו לפטור הלוה לעולם ועדיין צ"ע:

א

סעיף א' כיצד מכר לו מאה מאה אגוזים בדינר ונמצא ק"א או צ"ט נקנה המקח ומחזיר הטעות אפילו אחר כמה שנים נ"ב נראה דהיינו דוקא אם לא מכר לו על נאמנות רק סתם בזה א"י הלוקח לחזור בו רק מוכרח למלאות לו החסרון אבל אם מכר לו על נאמנות שכך וכך נתן בעד שק זה נהי שאמר לו שיש מאה ונמצא אח"כ שלא היה בו מ"מ יכול המוכר לומר לו יהא דהוי בו פחות סוף סוף אני נתתי בעדו כך וכך וצריך אתה ליתן לי כפי שנתתי עם הריוח שהבטחת לי. והן אמת דלכוף את הלוקח לקבל המקח אינו ביד המוכר דהרי סוף סוף יאמר הלוקח אני סברתי שיש כאן מאה אבל בפחות מזה המה ביוקר לפני מיהו היינו רק דהמוכר א"י לכוף את הלוקח ליקח כך מ"מ גם הלוקח א"י לכוף את המוכר למלאות לו רק יכול לומר כך וכך נתתי בעדו והרי מכרתי לך על נאמנות א"כ כיון דהוי על נאמנות או קחנו כך או החזיר לי מקחי וצריך הלוקח להחזיר לו אם רוצה למלאות החסרון ואם יש בו ריוח שייך גם הריוח למוכר אם מחזיר לו המקח כן נראה לי נכון לדינא וברור בסברא:

ב

סעי' ג אבל אם נשתמש בו וכו'. נ"ב ע' בסמ"ע מ"ש בשם הה"מ בדבר שיכול לנסותו לאלתר ולטעמו וכו'. נלפענ"ד דהיינו דוקא דבר שהזיוף בו שכיח. כגון ביין דשכיח שיהי' נעשה חומץ או כדומה לזה דשכיח הי' המום לכך בזה הו"ל לאסיק אדעתא ולטעמו ולנסותו אבל דבר שאין מצוי בו הזיוף והטעות לא הו"ל לאסוקי אדעתא כלל שיש בו זיוף לנסותו כל כה"ג הוי מקח טעות כ"ז שנודע לו מן הטעות וז"ב ונכון בסברא. ומדי דברי בזה אזכיר מה שיש לעיין בסי' זה בדברי הש"ך א' מ"ש בס"ק רג גבי נשבע שאינו יודע ונפטר דכאן הוי כטענת ברי. הנה זה סותר דבריו למ"ש בסי' רנ"ה ס"ק יג שהניח סברא זו בצ"ע וכאן כתוב בפשיטות. גם מ"ש בס"ק טו בשם תשו' מוהרשד"ם דהוי א"י אם פרעתיך וע' בט"ז סי' ע"ה שכתב להיפוך. וקשה לי שהרי מדברי הרמ"א כאן בסעי' יח מ"ש שנשבע שאינו יודע שהיו בו בדיל מפורש כדעת הטו"ז שהרי כאן ודאי קבל ממנו המעות כך וכך וספק לו אם מסר לו המקח בדיל או לא מסר לו והוי נמי א"י אם פרעתיך ול"מ אם קבל ממנו המוכר מעות ואח"כ נתן לו המקח ודאי דהוי כא"י אם פרעתיך לדעת המוהרשד"ם אף גם אם קבל הלוקח המקח ואח"כ נתן המעות מ"מ הוי כספק פרעון קודם הלואה ונמי חייב לדעת הש"ך בסי' ע"ה וכך צ"ע על הש"ך האיך פסק בפשיטות היפך מזה. ועל הטו"ז קשה שלא הביא ראיה מכאן רק דעל הטו"ז ל"ק דלא הי' יכול להביא ראיה מכאן די"ל דכאן מיירי שנתן המקח תחלה ואח"כ קבל המעות ונ"ל דלא כהש"ך רק בספק פרעון קודם ההלואה פטור ואין ראיה מזה. אך להש"ך דפוסק לעיל דספק פרעון קודם ההלואה נמי חייב קשה האיך פסק כאן להיפך. ואפשר דמחלק בין בא לידו בתורת חיוב שנתחייב א"ע ובין בא לידו שלא בתורת חיוב רק בתורת פרעון אף דהוי ספק אם יצא י"ח נגד שכנגדו מ"מ כל שלא קבלם בתורת חיוב לא הוי א"י אם פרעתיך וזה דוחק וצ"ע. ולהלכה עיקר כמשמעות הטו"ז וכמשמעות הרמ"א כאן וכן הסכימו האו"ת והנתיבות המשפט ודוק. והנה מצאתי ראיה לדברי הסמ"ע שהביא בשם הה"מ דין הנ"ל מהגמ' פ"ב דבכורות די"ג ע"ב דקאמר שם לא מקח טעות כיון דקא יהיב זוזי אי בעי ליה לעיוני הדר ממשך וכו'. א"כ מוכח שם כסברא זו דאם היה יכול לנסותו לא הוי מקח טעות כדעת הה"מ הנ"ל. וגם משם יהיה מוכח דדוקא בנתן מעות אמרי' בו אבל ברישא בלא נתן מעות אף דמשך הוי מקח טעות אף שהיה יכול לעיין א"כ יהי' דינו של הה"מ ג"כ רק בנתן מעות ולא בלא נתן מעות אך בהיות כן יהי' מוכח מן הש"ס לדינא להיפך דהרי רבא אמר שהרישא וסיפא הוי מקח טעות א"כ לא ס"ל דאיבעי ליה לעיוני והרי אביי ורבא קיי"ל כרבא ומוכח להיפוך מדברי הה"מ. ואפשר דוקא התם לא הו"ל לעיוני דלא אסיק אדעתיה שהנכרי ימכור ע"ז שלו. אבל בעלמא היכי דהו"ל לאסוקי אדעתי' אולי הוי בו מודה רבא לאביי ולמעט בפלוגתא עדיף מיהו עכ"פ יהיה מדברי אביי מוכח דהרי הוא ס"ל דגם בזה איבעי ליה לעיוני ומ"מ בלא נתן מעות אף דמשך לא אמרינן איבעי ליה לעניוני ה"ה בנדון הה"מ כן וזה חידוש דין לפענ"ד. והנה על דברי הה"מ שהביא הסמ"ע דבדבר שיכול להבחינו ומכרו סתם א"י לחזור בו. ראיתי בס' נה"מ להגאון מליסא זצ"ל שכתב דזה דוקא כשנשתמש בו אחר שהיה יכול להבחינו עיי"ש. והנה אף לפי דבריו נראה דלא בעינן נשתמש בזה הדבר גופו שהמום בו רק כל שקנה מקח אחד ביחד סחורה וכדומה ומכר מהם מקצת ואח"כ טוען בהמותר דהוי בו מום. והיה יכול להבחינו לאלתר דמחל כיון דקנהו ביחד תיכף היה לו להבחין אולי מקצתם לא טובים. וכיון דלא הבחין כולם ונשתמש במקח הזה מחל. דהרי עיקר ראיות שלו הוי מדברי המשל"מ בפט"ו מה' מכירה ומדברי התוס' וא"כ אין לנו רק אם לא נשתמש במקח הזה כלל. אבל אם נשתמש במקח הזה י"ל כיון דהי' יכול להבחין כל המקח ולא הבחין מחל והבו דלא לוסיף עלה הוא ובעיקר דברי הנה"מ נמי אינו נרא' לי דמלשון הסמ"ע שציין על מ"ש המחבר אם נשתמש בו שכתב וה"ה וכו'. מוכח דל"ב בזה נשתמש ומה שהקשה המשל"מ בפט"ו מה' מכירה דהרי אפי' נראה המום בעינן נשתמש בו זה לק"מ דבראה המום ונשתמש מיירי אפי' אם לא היה יכול להודיע להמוכר שהמוכר אינו בכאן ולא היה אפשר להחזירו מ"מ אם נשתמש בו מחל. אבל אם לא נשתמש בו לא מחל ומה שלא הודיעו כיון דלא הי' המוכר שם אבל הה"מ והסמ"ע מיירי בהי' המוכר עמו והי' יכול להודיעו אז אף אם לא ראהו ורק דהיה יכול המוכר להבחינו מחל. או י"ל דהרמב"ם מיירי אף שלא נתן מעות עדיין בזה אין ראיה במה ששתק דסמך דלא נתן המעות בזה בעינן נשתמש ג"כ אבל הה"מ והסמ"ע מיירי בנתן המעות אז אף שהיה רק יכול להבחינו מחל ומ"ש ראיה מדברי התוס' בב"ב גבי יין במחכת"ה לא דק דהרי הסמ"ע כתב רק באם המוכר מכר לו סתם. אבל אם פירש לו שהוא טוב מודה דלא הוי מחילה אף שהיה יכול לנסותו. וא"כ התוס' מיירי במכר לו יין וסתם יין הוי שיהי' טוב ולא שיהי' חומץ סתם לשון יין שיהיו יין ולא טעמו או ריחו חומץ בזה אין קפידא מה שהיה יכול להבחינו לכך לדעתי אחר כבוד תורתו של הגאון בעל נה"מ יטול מה שחידש ואין לנו אלא דברי הנה"מ והסמ"ע כפשוטו כנלפענ"ד נכון בעזה"י:

ג

סעיף כג נ"ב הנה זה כלל בידינו דאין הולכין בממון אחר הרוב. ומה שהקשו בתוס' בר"פ המניח למה בדיינים אזלי' בתר רובא. ומ"ש לתרץ זה עי' בחיבורי למס' ע"ז ד"מ בהשמטות מ"ש בתשובה על דבריהם. וביאר כוונתם גם מה נחשב רובא דאיתא קמן. ומה נחשב ליתא קמן וביאור דברי התוס' יבמות דף ס"ז ע"ב ודקי"ט ע"א ד"ה כגון הכל כתבנו שם עיי"ש. והנה בדבר הזה אי הוי דאורייתא או דרבנן הנה הראש יוסף בחולין כתב דהוי רק דרבנן אבל לדעתי ז"א ומוכח מדברי התוס' דהוי מה"ת ממה שהקשו בר"פ המניח וכן בסנהד' דלמה אזלי' בתר רובא בדיינים והרי אין הולכין במאה"ר וממ"נ למאן הקשו אם על דין תורה גם בממון הולכין אחר הרוב. ואם על דרבנן מה הקשו הרי י"ל דכדי שלא תנעול דלת בפני לוין העמידו בזה על ד"ת והרי למ"ד מה"ת בעינן ג' מומחין מ"מ מדרבנן די בג' הדיוטות מכח שלא תנעל דלת. א"כ אם הקילו אצל תורה מכח שלא תנעל דלת מכש"כ דאין ראוי להחמיר אשל תורה ואוקמי' אדאורייתא האיך אמרה התורה אחרי רבים להטות. ועוד ראיה ממה שהקשו בפ"ק דב"מ ד"ה מהו קדמית אסורא לממונא שהקשו דאדרבה הרי ממון חמור דאין הולכין במאה"ר ומה הקשו משמע לפי תירוצם בתרא שם שחדשו מחשש שני יב"ש הוי רק מדרבנן ומשמע דלהס"ד שם הוי ס"ל דהוי חשש זה מה"ת. וא"כ מה הקשו הרי שפיר פריך הש"ס דלחשש דאורייתא מאי ראיה מממון דבשל תורה ממונא קיל. ומה"ת אזלינן ב"ר בממונא. ובע"כ דס"ל דאין הולכין במאה"ר הוי מה"ת וא"כ חזינן דממון חמור. וזה ראיה ברורה דהוי מה"ת ודוק: והנה שמעתי מקשין העולם דא"כ למה חייבה התורה באונס ומפותה הקנס לאבי הנערה הרי בזה נשאר קושית הש"ס דילמא לאו אבי' הוא. ואי משום דאזלינן ב"ר הרי אין הולכין במאה"ר והשבתי דנלפענ"ד דבקנה הולכין אחר הרוב דהטעם דאין הולכין במאה"ר הוי מכח חזקת ממון המסייע למוחזק וחזקת ממון אלים. וא"כ זה א"ש בכל החובות דכבר נשתעבדו נכסיו ואם הוי האמת כדברי הטוען כבר היו נכסיו משועבדים לו. וא"כ הוי זה סותר חזקת ממון דמה שביד האדם בחזקה שהוא שלו לכך אין הולכין בממון אחר הרוב. אבל בקנס דאינו מתחיל חיובו רק משעת העמדה בדין ואילך. וא"כ אף אם נתחייב מכבר עדיין לא זכה זה שכנגדו בשעבוד נכסיו וא"כ אינו סותר חזקת ממון והוי בספק רק על להבא אם נשתעבדו לו נכסיו ועל להבא ל"ש חזקה כמו דלשמא ימות חיישי' כן ה"נ בזה ולכך בקנס אזלינן ב"ר. והנה כעת נראה לי ראיה לזה מן הש"ס דב"ק דק"י ע"ב דפריך שם והא הכא דא"א לכזית בשר בלי שחיטה וקתני משלם תשלומי כפל. תשלומי כפל אין תשלומי דו"ה לא. ומשני כגון שאכלה נבלה וכו'. וקשה לי ל"ל לתרץ דמיירי ברשיעי הו"ל דאכלו כשרה רק דמיירי דשחטו מי שלא ידענו בו אם יודע ה"ש או שאינו מוחזק שלא יתעלף. וא"כ עיקר ההיתר מכח רוב מציין אצל שחיטה מומחין הם ומוחזקין הם. והרי אין הולכין במאה"ר לכך פטור מדו"ה דדילמא נבלה הוא ולמה לא משני כן. ובע"כ מוכח דבקנס הולכין אחר הרוב ודוק. והנה הש"ס הוי ליה לתרץ שם בפשיטות בספק נבלה דהמע"ה רק י"ל באמת כן כוונתו דמה נתנבלה ספק נבלה כדאמרי' כן בעלמא וק"ל: שם סכ"ג בהג"ה כל היכי דהוי מקח טעות וכו'. דהוי כבע"ח נ"ב עיין בחיבורי לאהע"ז סי' כ"ח מהדורא וא"ו סי' כ"ח בה' קדושין מה שתמהתי על הרב דכאן מה שלא ביאר החילוק בין מעות לחפץ דאם נתן לו חפץ בעד המקח הוי רק כפקדון ואינו כב"ח רק כשומר יעו"ש שהנחתי הדבר בצ"ע: