שולחן ערוך, חושן משפט רכ״ז: עד כמה הוה מחילה או חזרת האונאה ושליח שטעה ואחים שחלקו וטעו ובו ל"ט סעיפים. – עם 18 מפרשים

א

עד כמה הוה מחילה או חזרת האונאה ושליח שטעה ואחים שחלקו וטעו ובו ל"ט סעיפים.
אסור להונות את חבירו בין במקחו בין בממכרו ואיזה מהם שאינה בין לוקח בין מוכר עובר בלאו:

ב

כמה תהיה אונאה ויהיה חייב להשיב שתות בשוה כיצד הרי שמכר שוה שש בחמש או שוה שבע בשש או שוה חמש בשש או שוה שש בשבע ה"ז אונאה ונקנה המקח וחייב המאנה לשלם האונאה ולהחזירה כולה למתאנה:

ג

היתה האונאה פחות מזה בכל שהוא כגון שמכר שוה שבעים בששים ופרוטה אינו חייב להחזיר כלום שכל פחות משתות דרך הכל למחול בו:

ד

היתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל אבל המאנה אינו יכול לחזור אם רצה זה וקבל (וי"א דאף המאנה יכול לחזור בו אא"כ נתרצה המתאנה פעם אחת או ששתק יותר מן השיעור שיתבאר בסמוך סעיף ז' (טור בשם הר"י והרא"ש) מכר לו שוה ס' בנ"א או להיפוך דליכא כאן אונאה שתות ולגבי א' הוי ביטול מקח ולגבי שני מחילה אזלינן בתר המקח הן לענין בטול מקח הן לענין מחילה דטעו אינשי במקח ולא במעות) (מרדכי פ' הזהב):

ה

אין המאנה חייב להחזיר עד שתהיה האונאה יתר על פרוטה היתה פרוטה בשוה אינו מחזיר (וי"א דחייב להחזיר פרוטה) (טור בשם הרמ"ה והרא"ש):

ו

יש להסתפק אם מותר להונות את חבירו בפחות משתות אם יש באונאה שוה פרוטה אבל מטבע כל זמן שלא הגיע לכדי אונאה מותר לכתחילה להוציאה ביפה:

ז

עד מתי יכול לחזור ולתבוע אונאתו בשתות ולבטל המקח ביותר משתות עד כדי שיראה לתגר או לקרובו ואם שהה יותר אינו יכול לחזור ולא לתבוע אונאתו ואם יברר שהיה לו אונס ועל כן לא חקר בתוך זמן זה לידע אם נתאנה יכול לחזור בו עדיין היה יודע הלוקח בשעה שלקחו שנתאנה ושתק ומיד אחר הלקיחה קודם (זמן) שיראה לתגר או לקרובו תובע אונאתו לא אמרינן דמחל הואיל וידע (מרדכי ס"פ הזהב):

ח

בד"א בלוקח שהרי המקח בידו ומראהו אבל המוכר חוזר באונאה לעולם ואין צריך לומר בביטול מקח שאינו יודע דמי זה שמכר עד שיראה כמותו שנמכר בשוק לפיכך אם היה המקח דבר שאין במינו שינוי והוא כולו שוה כגון פלפלין וכיוצא בהם אינו חוזר אלא עד כדי שישאל על שער שבשוק בלבד וכן אם נודע שבא לידו בממכרו וידע שטעה ולא תבע אינו יכול לחזור ולתבוע שהרי מחל:

ט

בד"א כשלא נשתנה השער אבל אם נשתנה השער ומפני כך רוצה לחזור בו אינו רשאי הגה אמר המאנה שנשתנה השער ומתאנה אומר שלא נשתנה על המתאנה להביא ראיה דדרך השערים להשתנות תמיד (מרדכי ס"פ המדיר) וכן אם מכר מפני דוחקו וזלזל במכירתו יותר מכדי שהדעת טוע' שניכר שמפני דוחקו הוצרך לזלזל אינו יכול לחזו' דידע ומחיל:

י

המוכר לחבירו שוה ארבע בחמש שהרי המקח בטל ולא הספיק להראותו לתגר או לקרובו והוקר ועמד בשבע לוקח יכול לחזור בו ולא המוכר שהרי הלוקח אומר למוכר אלו לא הוניתני לא היית יכול לחזור ועתה שהוניתני תחזור היאך יהא חוטא נשכר:

יא

וכן מוכר שמכר שוה חמש בארבע וזל ועמד בשלש מוכר יכול לחזור ולא לוקח שהרי אומר לו המוכר ללוקח לא מפני שהוניתני תחזור בי:

יב

המוכר שוה חמש בשש ולא הספיק להראותו עד שהוקר ועמד בשמנה הרי המוכר חייב להחזיר האחת של אונאה שהרי נקנה המקח וחייב להחזיר וכשהוקר ברשות לוקח הוקר:

יג

וכן אם מכר שש בחמש והוזלו ועמדו על שלש הרי הלוקח חייב להחזיר סלע אחת של אונאה שהרי נקנה המקח וברשות לוקח הוזל:

יד

כשם שיש אונאה להדיוט כך יש אונאה לתגר אע"פ שהוא בקי:

טו

בכל מטלטלים שייך אונאה אפילו בספרים ואפי' באבנים טובות ומרגליות ויש ללוקח לחזור בהם עד שיראה אותם לתגרים הבקיאים בהם בכל מקום שהם שאין הכל בקיאין בדברים אלו לפיכך אם לא היה מכיר באותה מדינה והוליך המקח למקום אחר או שבא הבקי לאחר זמן מרובה והודיעו שטעה ה"ז חוזר:

טז

יש אונאה במטבעות עד שתות כיצד הרי שהיה דינר זהב בכ"ד דינר כסף וצרפה בעשרים דינר או בכ"ח ה"ז מחזיר האונאה היה יתר על זה בטל הצירוף פחות מכאן מחיל' וכן אם היה הסלע חסר שתות והיו מוציאי' הסלעים במנין ולא במשקל מחזיר האונאה שאם היו מוציאים במשקל אפי' בכל שהוא חוזר: הגה וי"א דשיעור אונאה במטבע אחד מי"ב ופחות מזה הוי מחילה יתר על זה בטל מקח (טור בשם הרא"ש והמגיד פ' י"ב בשם הרמב"ן) וכל זמן דהוי מחילה מותר להוציאו לכתחלה ביפה כמו שנתבאר סעיף ו':

יז

עד מתי חייב להחזיר הדינר או הסלע בכרכים עד כדי שיראה לשולחני ובכפרים שאין השולחני מצוי שם יש לו להחזיר עד ערבי שבתו' שבא להוציאה שאין מכיר הסלע וחסרונה ודמיה אלא השולחני ואחר זמן זה אין המאנה חייב להחליפה ומיהו מדת חסידות להחליפה אפי' לאחר זמן זה אם הוא מכירה ובלבד שתצא ע"י הדחק:

יח

נפחתה וחסר' כדי אונא' אסור לקיימה מפני שבקל מרמין בה ולא ימכרנ' לאנס או לתגר מפני שמרמין בה אחרים ולא יעשנה משקל ולא יזרקנה לתוך גרוטאותיו (פי' שברי כלי כסף ושאר מתכות) אלא יתיכנה או יקבנה באמצעה ויתלנה בצואר בתו אבל לא יקבנה מן הצד ואם חסר עד שעמד על חציו כגון סלע שעמד על שקל ושקל שעמד על דינר ודינר על חציו מותר לקיימו שאז אי אפשר לרמאות בה מפני שניכר לכל הפחת שלו: הגה ומטבע שאין לוקחין אותה רק במשקל מותר לקיימה שכל הלוקח ישקלנה (רבי' ירוחם נ"ט ח"ג):

יט

הלוקח בדמים אכסרה (פי' בלא מנין ובלא מדה ובלא משקל) כגון שחפן מעות וא"ל מכור לי פרתך באלו קנה ומחזיר אונאה וה"ה ללוקח פירות אכסרה בסלע או בשתים שקנה ומחזיר אונאה: הגה וי"א דספיקא הוי ואין מוציאין ממון מיד המאנה (טור בשם הרא"ש) :

כ

המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמ' אפי' מחט בשריון או טלה בסוס אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מהשריון אבל המחליף פירות בפירות בין ששמו אותם קודם מכירה בין ששמו אותם אחר מכירה יש להם אונאה:

כא

האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה בד"א בסתם שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחול ואצ"ל אם אמר ע"מ שאין בו אונאה שהרי יש בו אבל במפרש אין לו אונאה כיצד מוכר שאמ' ללוקח חפץ זה שאני נותן לך בק"ק יודע אני שאינו שוה אלא מאה ע"מ שאין לך עלי אונאה אני מוכר לך אין לו עליו אונאה וכן לוקח שאמר למוכר חפץ זה שאני לוקח ממך בק' יודע אני ששוה ק"ק ע"מ שאין לך עלי אונאה אני לוקח ממך אין לו עליו אונאה:

כב

המוכר חפץ לחבירו במנה וא"ל חפץ זה אינו שוה אלא זוז אחד ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה שהרי אומר כיון שראיתי שאמר שאינו שוה אלא זוז ידעתי שאינו מכוין אלא להשביח דעתי עד שיפרש כדי האונא' שיש במקחו בודאי או קרוב לה בכדי שהדעת [טועה] שהרי ידע בודאי הדבר שמחל לו:

כג

בעל הבית המוכר את כלי תשמישו ואינה את הלוקח אין בו דין אונאה שאילו לא הרבה לו בדמים לא היה מוכר כלי תשמישו ואפי' מכרם מחמת דוחק אין בו אונאה ויש מי שאומר דדוקא שהלוקח יודע שזה המוכר בעל הבית אבל אם לא ידע או שקנה ע"י סרסור יש בו אונאה:

כד

הא דמוכר כלי תשמישו ואינה את הלוקח אין לו דין אונאה הני מילי בשתות אבל ביותר משתות הרי הוא כשאר כל אדם ויש חולקים:

כה

מוכר ולוקח שנתרצו לגמור המקח על פי שומת לוי ושם אותו בסך ידוע ונמצא שיש בו אונאה יש בו דין אונאה ואם אי אפשר להחזיר האונא' כגון שהלך המאנ' לדרכו אם לוי הוא תגר ובקי בשומא ולא קיבל שכר על השומא פטור:

כו

עכו"ם אין לו אונאה שנאמר איש את אחיו וגו' ועכו"ם שהונה את ישראל מחזיר אונאה בדינים שלנו שלא יהיה זה חמור מישראל:

כז

הנו"נ באמונה אין לו עליו אונא' כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו כך וכך אני משתכר בו אין לו עליו אונאה:

כח

הנושא והנותן באמונה לא יחשוב הרע באמונ' והיפה בשויו שאם קנה י' יריעות בי' דינרים ויש בהם שאינם שוות דינר ויש בהן ששוות יותר לא יחשוב הרעות בדינר כל אחת והיפות בשוויין אלא הכל באמונה כמו שקנאם ביחד ומעלה לו על דמי המקח שכר הכתף והפונדק וכוללם בדמי המקח אבל שכר טרחו לא יעלה על דמי המקח ולא יקח ממנו אלא כמו שנתפשר עמו שיתן לו ריוח:

כט

אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות וההקדשות אפי' מכר שוה אלף בדינר או שוה דינר באלף אין בהם אונאה: הגה וי"א דדוקא עד פלגא אבל יותר מפלגא כגון שמכר לו אחד יותר משנים הוי אונאה (טור בשם ר"ח והרא"ש):

ל

בד"א במוכר נכסי עצמו אבל השליח או אפוטרופוס שטעה ונתאנה בכל שהוא בין במטלטלין בין בקרקע חוזר ואם אינה את הלוקח יש מי שאומר שהוא הדין שמכרו בטל בכל שהוא ויש מי שאומר שדינו כשאר כל אדם דעד שתות הוי מחילה וזכה המשלח ביתרון:

לא

דין ב"ד שמכרו בשל יתומים וטעו נתבאר בסי' ק"ט:

לב

כשם שאין לקרקעות אונאה כך שכירות קרקע אין לו אונאה אפילו שכר טרקלין גדול בדינר לשנה או רפת קטנה בדינר בכל יום אין לו אונאה:

לג

השוכר את חבירו לעשות עמו בין בקרקע בין במטלטלין אין לו אונאה מפני שהוא כקונה אותו לזמן ועבדים אין בהם אונאה: הגה שכר פועל עם סוס או חמור אע"פ שמצד עצמו אין בו אונאה מצד הבהמה יש בו אונאה ומשערין מה בא לשכר הסוס ומה שנתאנה בזה וצריך להחזיר לו (ת"ה סי' שי"ח):

לד

שכרו לזרוע לו קרקע ואמר זרעתי בה זריעה הראוי בה ובאו עדים שזרע בה פחות מהראוי לה הרי זה ספק אם יש לו אונאה מפני הזרע או אם אין לו אונאה מפני הקרקע לפיכך אין מוציאין מיד הנתבע וכן אין משביעין אותו היסת מפני הקרקע שיש כאן:

לה

השוכר את הכלים או את הבהמה יש להם אונאה שהשכירות מכירה בת יומא היא ואם יש בה אונא' שתות או יותר בין שנתאנה שוכר בין שנתאנה משכיר ה"ז מחזיר אונאה ואפילו לאחר זמן מרובה:

לו

הקבלן יש לו אונאה כיצד כגון שקיבל עליו לארוג בגד זה בעשרה זוזים או לתפור חלוק זה בשני זוזים הרי יש לו אונאה וכל אחד משניהם בין קבלן בין בעל הבגד חוזר לעולם:

לז

האחים והשותפים שחלקו המטלטלים הרי הם כלקוחות פחות משתות נקנה מקח ואין מחזיר כלום יתר על שתות בטל מקח שתות קנה ומחזיר אונאה ואם חלקו קרקעות אפי' שמו שוה מנה בדינר או שוה דינר במנה קיים (וי"א דדוקא עד פלגא) (טור) ואם הטעו זה את זה במדה או במשקל או במנין אפי' כל שהוא חוזרים ואם עשו שליח שחלק ביניהם וטעה בכל שהוא בטלה החלוקה:

לח

ואם התנו ביניהם שיחלקו בשום הדיינים וטעו בשתות בטלה חלוקה שהדיינים ששמו ופחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל:

לט

ראובן ושמעון אחים חלקו על תנאי שמי שיפול לו בית פלוני שיפתח לו פתח למבוי ולא שמו אל לבם שיכולים בני המבוי לעכב עליו ונפל אותו הבית לראובן אם רוצה ראובן לבטל החלוקה הרשות בידו:

א

אונאה. ואף דבשש בחמש הוי שתות מקח ויותר משתות במעות מ"מ לא ה"ל דין ביטול מקח כיון שמצד המקח לא הוי אלא שתות וכן כשמכר שוה שבע בשש נתאנה המוכר בשתות מעות ופחות משתות מקח אפ"ה יש לו דין אונאה ולא דין מחילה כיון דאצל המעות שקיבל יש שתות בשוה וה"ה איפכא כשנתאנה הלוקח וקנה שוה חמש בשש אף דנתאנה יותר משתות שיווי המקח או בקנה שוה שש בשבע דה"ל אצל מעות שנתן פחות משתות אפ"ה דין אונאה עליו ולא דין מחילה או בטול מקח כל שיש שתות מצד א' בשוה וכדאית' בש"ס בהדי' מימרא דשמואל כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' ר"י לבית לוי סי' ו' דף כ"ז וכ"ח:

ב

כולה. פירוש ולא אמרינן כיון דפחות משתות הוי מחילה שא"צ להחזיר אלא הפרוטה המשלים השתות ולמעלה קמ"ל דדינו כדין אם אמר בית כור עפר כו' הן חסר הן יתר דעד רובע לסאה הוי מחילה ואם הוא יותר מנכה את כולה וכמ"ש בסי' רי"ח ס"ח ועוד דומה לזה בר"ס רכ"ט ע"ש. סמ"ע:

ג

שבעים. כת' הסמ"ע דדקדק לכתוב כן משום דבענין זה ליכא שם שתות עליו משום צד אבל הרמב"ם והטור כתבו כגון שמכר שוה ס' בנ' ופרוטה או בע' פחות פרוטה כו' ותמה המ"מ ע"ז למה יהי' זה מחילה הלא כשמכר שוה ע' בס' הוי אונאה דה"ל שתות מעות אף דאינו שתות מקח וה"נ במכר שוה ס' בנ' ופרוטה אף דאינו שתות בשיווי המקח מ"מ הוא יותר משתות מצד המעות שקיבל ומסיק המ"מ שם וז"ל אולי דעת המחבר כו' ע"ש (והט"ז כת' דנ"ל דכל היכא דאפשר לקרותו בשם שתות מעות אזלינן בתריה משא"כ כשאין עליו שם שתות לגמרי אזלינן בתר המקח והכלל הוא כל שיש לו שם שתות מאיזה צד שיהי' אזלינן בתריה ואין למדין ק"ו סך קטן מסך גדול אלא חכמים השוו מדותיהן דבשתות תליא מלתא וה"ט בשוה ס' בנ' ופרוטה כיון שעל האונאה אין שם שתות לגמרי אזלינן בתר מקח לחוד והוי מחילה וכמשמעות דברי המרדכי שהביא הרמ"א בס"ד עכ"ל) ועיין בתשו' רשד"ם סי' ר"ס:

ד

החפץ. אבל א"י לתבוע אונאתו דהמאנה יכול לו' לו או חזור במקחך או יהי' בידך כמו שקניתיהו וכ"כ הטור. סמ"ע:

ה

המאנה. דלא יהא חוטא נשכר דהרי אי לא אינהו לא הי' יכול לבטל המקח וכמ"ש בס"י שם:

ו

לחזור. דכיון שהנתאנה יכול לחזור לא נגמר המקח מעולם ומש"ה גם הוא יכול לחזור אא"כ נתרצה הנתאנה פעם א' דאז מיד נגמר המקח וגם הוא א"י לחזור בו ואע"ג דכת' הטור בס"ס רכ"ו ובסי' ק"צ היכא דעייל ונפיק אזוזי כיון שנתבטל המכר לגבי המוכר נתבטל גם גבי לוקח ואפילו אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור בו אלא שידו על התחתונה שאני התם דמיד דעייל ונפיק אזוזי אז נגלה שלולי צורך המעות לא היה מוכרו ונתבטל המקח מיד כשלא נתנו לו מש"ה אף שנתרצה אח"כ לקיים המקח כיון שכבר נתבטל יכול הלוקח לחזור בו אבל הכא דלא גילה המתאנה דעתו מתחלה שרוצה לחזור בו מש"ה כשנתרצה אח"כ ה"ל כאילו נתרצה מעיקרא מש"ה אין המאנה יכול לחזור בו. שם:

ז

במקח. מש"ה אם הוא פחות משתות מצד המקח אף דהוא יותר משתות מצד המעות לא אמרינן דטעו דאין רגילין לטעות בחשבון נתינת הדמים ואמרינן דמחל לו. שם:

ח

להסתפק. ז״ל הטור בשם הרא״ש יראה כיון דהתורה אמרה אל תונו אפילו שוה פרוטה בכלל אלא דחז״ל אמרו דא״י לצמצם עד שתות כו' אבל אם המוכר או הלוקח בקיאין ויודעין שמאנה לו והשני אינו יודע אסור לו להונות אם לא כשפירש והתנה עמו או שמא כיון דדרך מקח וממכר הוא בכך לפיכך עד שתות הוי בכלל מקח ולא מקרי אונאה כלל וצ״ע וירא שמים יוצא ידי שניהן ע״כ ור״ל ירא שמים אם נתאנה פחות משתות אינו מהדר אחר המאנהו לו' לו אינך יוצא י״ש כי לא ידעתי מזה ולא מחלתי אותו החזירהו לי. ואם אירע שאינה הוא לחבירו פחות משתות יחזירנו להמתאנה ומ״מ [נראה] דהלוקח אף שעדיין מוחזק בדמי הקנייה א״י לו' לא אמחול בפחות משתות שהונאתני דבטלה דעתו אצל רובא דעלמא שרגילין למחלו ומוציאין מידו ונותנין להמוכר עכ״ל הסמ״ע (והט״ז כתב דצ״ע שהרי גמ' ערוכה בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ״ה) התם באונאה מעיקרא שוה בשוה א״ל. מיהו בפחות משתות לא ידיע במנה ומחל אינש משמע דמתחלה דעתו על שוה בשוה וסיים הרא״ש וירא שמים כו' ונ״ל דכשאינו ברי פחות משתות וירצה להחזיר לו לא יקבלנו ממנו דשמא הוי מחילה ואם גם המחזיר ירא שמים יתן לו דרך מתנה עכ״ל):

ט

ביפה. דגם אחר יקבלה ממנו ולא יהי' לו בה הפסד כלל טור. סמ"ע:

י

יותר. אפי' קנה שוה ק' בר' מקחו קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו כ"כ הטור. שם:

יא

אונאתו. משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהג"א דאם לא נתן המעות מגו די"ל נתתי יכול ג"כ לו' לא נתרציתי וצ"ע עיין בס' א"א דף צ"ו ע"א. ש"ך:

יב

לחזור. (נ"ל דקמ"ל בזה דכל שהי' לו אונס כשיעור ואח"כ עבר והוא טוען אמת שאח"כ חקרתי ונודע לי שטעיתי אלא שלא רציתי להחזיר לך מחמת שאמרתי בודאי לא תאמין לי שהיה לי אונס כי לא יכולתי אז לברר וע"כ המתנתי עד עכשיו שאוכל לברר ע"ז כת' שבאותה שעה שהוא מברר יכול לחזור בו דאם הי' יכול לברר כבר ולא בירר בודאי מחל עכ"ל):

יג

יודע. (עמ"ש הט"ז ליישב קושיית הב"י על המרדכי בזה ע"ש):

יד

שוה. וכן בקרקע ובחזקות דקרקע א"י לחזור אחר שיעור דכדי שיראה לתגר ולקרובו כן הוא בתשובת ן' לב ס"א כלל כ' סי' ק"ח ע"ש ובתשובת מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשו' רשד"ם סי' קע"ה. ש"ך:

טו

נודע. משמע דוקא אם נודע בבירור שבא לידו דבר שהיה כזה שמכר אבל אם היו מחולקים בזה אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה הדין עם המוכר אף שבא להוציא דאמרינן סתמא אין אדם מוכר מקח כדי לחזור בו ובודאי לא ידע עד הנה וכן מוכח מדברי הרי"ף שהביא הרא"ש בתשובה שכת' בהדיא עד שיתברר שבא ליד המוכר מקח כזה ולא חזר בו אז והא דכתב הרמ"א בסעיף שאח"ז דאם הם מחולקים בשינוי שער דעל המתאנה להביא ראיה הא כת' שם הטעם בצדו דשינוי השער הוא מצוי וצ"ע בתשובת הרא"ש שהביא הטור שקיצר ע"ש. סמ"ע:

טז

השער. עיין בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' נ"ז:

יז

המוכר. אפילו לדעת הי"א שכת' הרמ"א בס"ד דסבירא ליה דאף המאנה יכול לחזור בו אא"כ נתרצה המתאנה שאני הכא דמיד שהוקר מסתמא לא יחזור בו עוד המתאנה ומ"מ המתאנה עצמו יכול לחזור עד שיראה לתגר דאף אם נתייקר אמרינן מסתמא דעתו הי' דכל שיש לו זמן לחזור אינו גומר בדעתו לגמור המקח עד שיכלה זמנו. סמ"ע:

יח

שלש. כ"כ ג"כ הטור ול"ד קאמרי אלא ה"ה בארבע רק מפני שבבות שלפני זה הוצרך לו' שנתיקר בשנים קאמר גם בזה כן. שם:

יט

ומרגליות. הוצרכו הפוסקים לפרוט כל הני לאפוקי מדרבי יהודה דאמר אין אונאה לס״ת ובהמה ומרגליות. ס״ת משום דאין קצבה לדמיה בהמה ומרגליות שאדם רוצה לזווגן דשור רע מקלקל שור טוב בהליכתן יחד בעול המחרישה וגם מי שיש לו מרגלית נאה קונה אליה עוד מרגלית אחרת אפילו ביותר משוויה כדי לזווגה עם זו שבידו להעמידן יחד במשבצות זהב כמ״ש בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ״ח ע״ב) ע״ש:

כ

במטבעות. אע"ג דכי תמכרו ממכר כתיב ובמטבע אין כ"כ מקח וממכר קמ"ל כ"כ הסמ"ע. ועיין בתשו' רש"ך ס"ב סי' קס"ז:

כא

מי"ב. טעמו כיון דמעות להוצאה נתנו ואין ב"א לוקחין מידו כשהיא חסירה מש"ה דקדקו ואמרו דלא הוי מחילה עד שלא יהא באונאתן אחד מי"ב. סמ"ע:

כב

לשולחני. דסתם אדם אינו בקי בהכרת המטבעות כי צריכין מומחה לזה. שם:

כג

שבתות. פירוש לכבוד שבת ואפילו בעשיר שיש לו מעות אחרים להוציאן מ"מ לא נתנו לו זמן יותר משום דסתם בן אדם שאינו בקי במטבעות מוציא המטבעות המסופקין בעיניו בטובתן ומשמר בתיבתו הטובים בודאי. שם:

כד

הדחק. כן הוא ג"כ ל' הטור ור"ל דאם יוצאת ע"י הדחק אפילו במדת חסידות א"צ להחליפה ואל תתמה ע"ז שהרי גדולה מזו אמרו דלאחר שיעור שיראה לתגר אפילו מכר שוה ק' בר' המקח קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו ולא כע"ש שכתב ז"ל שאם אפילו ע"י הדחק אינה יוצאה פשיטא שחייב להחליפה אפילו אחר זמן רב ע"כ וזה אינו ואף שמלשון הרמב"ם ג"כ מוכח דס"ל הכי כבר תמה המ"מ עליו וכתב דבש"ס לא משמע הכי ומשה"נ לא העתיק המחבר ל' הרמב"ם כדרכו והעתיק לשון הטור שהוא כדמוכח בש"ס עכ"ל הסמ"ע. (והט"ז השיג עליו והסכים לדעת הע"ש ועמ"ש בביאור דברי הרמב"ם והטור ז"ל בזה ע"ש):

כה

הצד. דיש לחוש שיחתוך מקום הנקב. סמ"ע:

כו

באלו. הרמב"ם מסיים בזה וז"ל אע"פ שקנה בחליפין קנה ומחזיר אונאה פירוש אע"פ דדרך חליפין הוא זה כיון שלא דקדק לידע כמה מעות יש לו בחופנו ובקרא וכי תמכרו ממכר כתיב ולא חליפין אפ"ה כיון דאמר לשון מכירה יש לו דין ממכר ויש בו אונאה עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשו' לחם רב סי' קנ"ט ובתשו' רש"ך ח"ג סי' ס"ב ובתשו' רשד"ם סי' שע"ט ובמקור ברוך סי' נ"ה:

כז

פירות. פירוש חופן פירות ואמר ליה מכור לי פירותיך בסלע או שתים ולכן דקדק בלשונו וכת' ברישא שלוקח בדמים אכסרה ר"ל שלוקח דבר אחד בדמים חפונים ובסיפא הוי איפכא שלוקח פירות חפונים בדמים ידועים ובשניהן קנה ומחזיר אונאה והסיפא דומה למ"ש הט"ו בר"ס ר"ט בערימה זו של חיטים אני מוכר לך בכך וכך כו' דהמכר קיים ויש להן אונאה לפי שער שבשוק דמה לי שחפן פירות או מכר לו ערימה וא"כ תימא על הרמ"א שכת' כאן די"א דספיקא הוא ובסי' ר"ט שם כתבו סתם דיש בהן אונאה בלי חולק והטור לא כתב פלוגתא כאן כי אם בלוקח במעות חפונים סבירא ליה להרא"ש דספיקא הוא אם מחזיר האונאה ונראה דדוקא במעות אכסרה כ"כ משום דאין דרך קנין בכך כ"א בחליפין אבל בפירות אכסרה רגיל אדם לקנות כרי תבואה ופירות בלא מדה ומנין ע"כ נ"ל דהג"ה זו קאי דוקא אחופן מעות עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו וכת' דמה שייכות יש לדין אונאה אם הוא שכיח או לא דדוק' בתקנתא דרבנן במשיכה יש לחלק בזה ע"כ נ"ל ברור דהי"א פליגי אתרווייהו והא דבסי' ר"ט התם לא בא אלא להשמיענו דיש קנין בזה ואגב גררא העתיק גם זה דיש אונאה וסמך עצמו בדין אונאה אמ"ש כאן ולענין הלכה יש לפסוק כהרי"ף והרמב"ם דיש אונאה בזה וכמ"ש הב"י דנקטינן כוותייהו ולא שבקינן פשיטותא דידהו משום ספיקא דהרא"ש כן נ"ל עכ"ל):

כח

בכלים. (זה מדת ימים שנסתפקתי אם דין זה נאמר דוקא בכלים דהוו להשתמש או אפילו היו רוצים לסחורה והכרעתי דמיירי אפילו היו רוצים לסחורה מהטעם שהביא הב"י בשם תלמידי הרשב"א שאין אונאה לחליפין אלא במכר דממכר כתיב ואח"כ מצאתי במהרשד"ם סי' שפ"ג שעמד ע"ז והכריע כמ"ש ע"ש ועיין במהרש"ך ח"ב סי' רי"ח ובתשו' בני שמואל סי' כ"ב הרדב"ז סי' רס"ט וע"ש שחולק עם מהרשד"ם הנ"ל עכ"ל בני חייא להגהת הטור אות ה'):

כט

אונאה. אע"ג דאם א"ל בשביעית ע"מ שלא תשמטני אמרינן כל תנאי שבממון קיים ואינו משמט כמ"ש בסי' ס"ז שאני התם דידע ומחיל משא"כ הכא די"ל דלא ידע דאית ביה אונאה דמחיל וכ"כ הטור דאף דא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה סבר דאין בו אלא פחת כל דהוא כ"כ הסמ"ע ועיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ו ובתשו' מ"ע סי' מ"ב:

ל

בו. דמשמע ע"מ שלא יהא בו דין אונאה וא"א לו להתנות לבטל דין תורה וחזר הדבר לדין תורה פתות משתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה כ"כ הטור בשם הרשב"ם וכת' עוד אבל רש"י כת' דבכה"ג הוי מקח טעות וחוזר בו לגמרי אם ירצה אפי' אין בו אלא אונאה שתות וע"ש דמשמע דהטור ס"ל כדעת רש"י אבל המחבר שכתב ל' ואצ"ל משמע דס"ל דדינו כאילו אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דשם פשוט דאינו חוזר לגמרי בשתות אלא ה"ל כאילו לא התנה כלל. סמ"ע:

לא

ק'. משמע דס"ל דלא סגי בא"ל סתם יודע אני שיש בו אונאה ע"מ כו' וכן בסי' שאח"ז סיים ז"ל שהרי ידע בודאי הדבר שמחל לו ועפ"ר כאן ובסי' רל"ב כתבתי דאף למאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אפי' דבר שאינו קצוב מודה במחילה כזו דצריך שיפרשנו דאל"כ י"ל לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ דאמחול. שם:

לב

להשביח. ר"ל כמו שאתה רואה ששוה יותר מזוז כן הוא שוה מנה כמו שאמכרנו לך וע"ל סי' ר"כ ס"ח (ועיין מ"ש הט"ז לחלק בדין זה ע"ש):

לג

סרסור. פי' אף שידע הלוקח שהן של בע"ה כיון שבע"ה מסרן לסרסור למכור למי שיבא לקנותן ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהן של בע"ה וע"ד לחזור האונאה מסרן לו והא דבס"ל כתב המחבר פלוגתא באינה שליח ללוקח אי מכרו בטל בכל שהוא וכאן בסרסור סתם דיש בו אונאה יש לחלק בין סרסור דיש לו שייכות וחלק בו וא"ל גביה לתקוני שדרתיך כמ"ש בסי' קפ"א וקפ"ב דבו כ"ע מודו עכ"ל הסמ"ע (והט"ז דחה דבריו ע"ש שפירש דברי הטור דה"ק בין שהלוקח עצמו קונה מבע"ה רק שלא ידע שהוא בע"ה או שהלוקח שלח סרסור לקנות ובזה אע"פ שלוקח עצמו יודע שהמוכר בע"ה מ"מ כיון שהסרסור הוא הקונה ואינו יודע שהמוכר הוא בע"ה יש בו אונאה והשת' ניח' הל' שקנה ע"י סרסור דלפי' הסמ"ע הל"ל שמכר כו' וא"ל דא"כ אפילו בכל שהוא חוזר דמצי אמר לתקוני שדרתיך די"ל דמיירי שא"ל בפי' בין לתקון בין לעוות עכ"ל):

לד

יש. לשון הטור בשם הרא"ש דמה שנתרצ' שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממי שפירש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דיש עליו אונאה וכ"ש בנדון זה שלא כוון ראובן למוכרו לו ביותר מדמי שויו ולא שמעון לקנותו יותר מדמיו כו'. סמ"ע:

לה

תגר. דאל"כ היה חייב אפילו לא קיבל שכר עליה דגרם לו היזק אבל אם הוא תגר ובקי בחנם פטור בשכר חייב כמו טבח אומן שקלקל וכמ"ש בסי' ש"ו. שם:

לו

מישראל. פסק מהרש"ל פ"ה דב"ק סי' מ"א דישראל ועובד כוכבים שאינו לישראל אחר ובדין עובד כוכבים א"י להשתלם מהעובד כוכבים החצי אונאה שאומרים ע"ד המליצה פתח עיניך וראה א"כ ליכא לאשתלומי מעובד כוכבים כלל צריך הישראל להחזיר לו הכל דקי"ל כר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי כו' ועוד דמסתמ' עיקר סמיכת הישראל היה על ישראל ולא על עובד כוכבים ומ"מ היכא שנתאנה במקח טעות כגון שחמתית ונמצא לבנה או כסף ונמצ' בדיל וכה"ג כמ"ש בסי' רל"ג דאפי' בדיניהם איכא לאשתלומי מעובד כוכבים א"כ ודאי הישראל אינו משלם אלא חלקו אע"ג שהעובד כוכבים הוא אלם ודמי למ"ש בסי' ת"י סל"ז בשם י"ח ושכן עיקר. ש"ך:

לז

בכך. ובטור כתב ז"ל י"מ דאפי' א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפי' נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעת' דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו ע"כ ונ"ל דחדשו בזה הי"מ דאף דלא ידע בשעת משיכה בכמה קנהו דלימחל אפ"ה אין בו אונאה כיון דאמר בהדיא שמאמינו ויתן לו בעדו כל מה שנתן הוא וריוח דבר מה נמצא שמתחלה לא היה כונתן על שיווי המקח עכ"ל הסמ"ע וז"ל הש"ך וה"ה אם נתאנה המוכר כגון ששוה יותר. עיין בפסקי הרא"ש פ' הזהב ונ"ל לדקדק מהש"ס דשם דבנושא ונותן באמונה כשם שאין לו דין אונאה כך דין בטול מקח אין לו דהא בש"ס בחד מחתא כלל האי דנושא ונותן באמונה עם אותן דע"מ שאין לך עלי אונאה ועל שניהם תני אין להם אונאה ובע"מ שאין כו' למאי דמסיק רבא במפרש אפילו גבי בטול מקח אין להן אונאה וכמש"ל סכ"א א"כ גם בנושא ונותן באמונה כן הוא כן נ"ל ומ"מ צריך להתיישב למעשה עיין בתשו' רשד"ם סי' תל"ג (וכתב בס' בני חיי וז"ל והנכון דזה אינו אלא דוקא באונאת דמים אבל באונאת מדה או משקל ומנין וכדומה לעולם יש לו אונאה מהרש"ך ח"א סי' קל"ח וע"ש סי' י"ט וסי' קנ"ו עכ"ל):

לח

והקרקעות. עיין בתשו' ראנ"ח סי' ל' וסי' ק"ג ועיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רל"ט דאין אונאה לחזקות וע"ש. ש"ך:

לט

יתר. תימא הא הרא"ש והטור כתבו בשם ר"ת דדוק' עד פלגא לית ביה אונאה ובפלג' גופיה יש בו אונאה והוכיחו כן מהירושלמי ואף שבתו' בב"ק ובב"מ איתא התם בשם ר"ת כלשון הרמ"א צ"ל דל"ד קאמרי ולא אתו אלא לאפוקי דל"ת דלית בהו דין אונאה כלל וכדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ לא ה"ל להרמ"א לכתוב כן אלא כאשר פי' הרא"ש והטור דברי ר"ת עכ"ל הסמ"ע. והש"ך כתב דנ"ל דדוק' קאמרי התו' וכך משמע להדיא מדבריהם בב"ק שם ובקידושין דף מ"ב ע"ב כו' ע"ש ומסיק וז"ל ומ"מ לענין דינא העליתי בס"ס ס"ו דהעיקר כהרי"ף וסייעתו ועיין בת' רשד"ם סי' נ"ח דף נ"ג ע"ד כתב דהוי ספיק' דדינ' וע"ש ובת' בן לב כלל כ' סי' ק"ח ובתשו' מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשו' ראנ"ח סי' ס"ט עכ"ל:

מ

בטל. טעמו שחז"ל השוו הדברים שלא יהא כח המוכר עדיף במוכר ע"י שלוחו מכח הלוקח. סמ"ע:

מא

אדם. דשאני לוקח דהוא עצמו היה בקנין וידע מה קנה ומה לו שקנהו משליח או מהמוכר עצמו וע"ל סי' ק"ט ס"ה וסי' קפ"ב וקפ"ג. שם:

מב

בדינר. כתב הסמ"ע דהמחבר לטעמיה אזיל דפסק בסכ"ט אפי' שוה אלף בדינר אבל להי"א שם דוקא עד פלגא וכ"כ הטור בהדי' (ועיין בתשובת פני משה ח"א סי' ל"ג):

מג

ועבדים. אע"ג דוהתנחלתם וגו' בעבדים כנענים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו עכ"ל הסמ"ע וכ"כ בתשובת ר"י לבית לוי דף כ"ו והביא דברי ת"ה סי' שי"ח שכתב ג"כ הכי ע"ש. ש"ך:

מד

ספק. הקשה הראב"ד ז"ל וא"ת ולהוי נמי כקרקע להדר או לזרוע עד כדי הראוי לה כי עדיין לא נגמרה מלאכתו וי"ל מפני שתוספת הזרע אינו מועיל לה דשמא למקום שנפל הראשון נופל גם השני ויתקלקל זע"ז עכ"ל סמ"ע:

מה

יותר. בת"ה סי' שי"ח כתב בשכר פועל עם סוס כו' (כמ"ש הרמ"א בסל"ג) דא"א לחזור בו אפילו אם יש בו יותר משתות מאחר שכבר נעשית המלאכה ע"ש ונראה דה"נ מיירי בכה"ג מש"ה כתב או יותר כו' מחזיר אונאה ולא כתב דביותר מבטל השכירות לגמרי אם ירצה כדין מקח כיון דשכירות ליומא כו'. שם:

מו

מרובה. דבשכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף אין דרכו להראותו לתגר עד לעת תשלומין דכבר עבר זמן מרובה ותו לא חלקו. שם:

מז

לעולם. ואפילו בעל הבגד שבידו הבגד לא אמרינן דאין יכול לחזור אלא כדי שיראנו לבני אדם כדין לוקח שנתאנה דבשכירות שאני כנ"ל אבל המאנה ודאי א"י לחזור בו מיד שנתרצה המתאנה שלא לחזור בו כדין לוקח ומוכר ובטור סיים בהדיא בזה חוזר לעולם כמוכר. שם:

מח

ששמו. כמו שנתבאר לעיל סי' ק"ט ע"ש:

מט

הרשות. בטור מסיים בזה בשם הרא"ש ז"ל ואפילו אם יאמר שמעון אסלק ממך התרעומת של בני המבוי יאמר ראובן אי אפשי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו בזה שהיו סבורים שיכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקר' בטעות היתה ובטלה לה וכ"כ הט"ו בר"ס קע"ה ס"ג בשנים שחלקו ובא להן אח שלישי דחלוקתן בטילה מה"ט וע"ש. סמ"ע:

א

א) ל' הטור וזה מבואר בכתוב וכי תמכרו ממכר לעמיתך וכו' לא תונו

ב

ב) ל' הרמב"ם פי"ב מהלכות מכירה דין ב' וכ' ה"ה כ' המחבר ד' צדדין ב' מהם מוסכמים בגמ' (פ"ד דב"מ דף מ"ט ע"ב) והם שוה שש בה' ושוה שש בשבע אבל ממש בשש או שבע בשש מחלוק' רב דשמואל שם (ב"מ דף נ' ע"ב) ופסק כשמואל דתניא כוותיה

ג

ג) שם דין ג'

ד

ד) כ"כ ה"ה שכן ראוי להיות בספרו שם

ה

ה) שם ד"ג כ' ה"ה פשוט שם בגמרא דמ"מ הרמב"ן והרשב"א ז"ל הסכימו שאם היתה האונאה בכדי שאין הדעת טועה שהיא מחילה וכו' (וכמ"ש לעיל בסי' ר"כ סעיף ח' וכיוצא בזה לקמן ס"ט)

ו

ו) כ' ה"ה שדעת המחבר כדעת קצת הראשונים דביותר משתות אין המאנה חוזר אא"כ המתאנה תובע אונאתו וכ' הכ"מ שכן יש ללמוד מדברי הרי"ף שם וכמ"ש הרא"ש שם והטור בשמו ושכן דעת ריב"ם

ז

ז) דלגבי שיווי המקח הוא פחות משתות ובחשבון המעות שקבל המוכר הוא יותר משתות המעות ואין דעת ה"ה כן כמו שהאריך בזה שם בדין ג' וכן דעת המחבר ב"י והסמ"ע האריך בזה והב"ח החזיק דברי המרדכי ממ"ש התוס' בסוף דף נ"א בד"ה ב' פונדיונות לדינא דאזלי' בתר מקח ע"ש

ח

ח) שם כ' ה"ה פסק כרב כהנא (שם דף נ"ה ע"א) פי' המימרא לדעתו שאין אונאה בשוה פרוטה אלא כשהיא יתר מפרוטה וסתם משנה כרב כהנא דלא תני האונאה פרוטה אע"ג דברייתא כי תמכרו כלוי דפליג דקי"ל כסתם משנה ופירושים אחרים יש וכו' וזה עיקר

ט

ט) טור ס"ה בשם אביו הרא"ש כ"כ בפסקיו שם

י

י) שם ס"ח וכ"כ הרמב"ם שם ד"ח מפורש במשנה דף מ"ט ע"ב ובברייתא ומימרא דרבא והלכתא וכו' דף צ' ע"ב

יא

כ) שם במימרא דרבא:

יב

ל) טור ס"ט מדקדוק ל' הרא"ש וכ' הסמ"ע שדקדק מל' הטור בשם הרא"ש ☜אף על פי שעבר האונס אחר כך ולא הראהו לתגר מ"מ יכול לחזור עדיין ולהתנצל ולומר מתחלה אירע לי אונס ואח"כ לא עלה על דעתי לחקור עד עתה

יג

מ) הוא מעובד דההוא דנקט וורשכי לזבוני וכו' וההיא דנקט כיפי לזבוני וכו' שם דף נ"א ע"א והוכיח הרב ב"ח דהכא נמי איירי שאמר כן בפני עדים קודם לקיחה דלא מחל ☜אבל אם לא אמר בפני עדים כן מסתמא מחל

יד

נ) ל' הרמב"ם שם דין ו' מימרא דרב נחמן שם

טו

ס) ג"ז מימרא דרב נחמן בעובדא דאושפיזכניה דרמי בר חמא שם דף נ"א ע"ב

טז

ע) טור ס"א בשם תשו' אביו הרא"ש כלל ק"ב ס"ז

יז

פ) שם ושם

יח

צ) ל' הרמב"ם דף י"ג וכתב ה"ה זה נלמד ממימרא דרב חסדא שבפ' המוכר את הספינה (ריש בבא בתרא דף פ"ד) ואע"ג דרב חסדא אמרה באונאת שתות דס"ל כמתני' דמי שהוטל עליו ואנן קי"ל שתות קנה ומחזיר אונאה ואין אחד מהם יכול לחזור בו מ"מ נפקא לן מההיא מימרא לבטול מקח כדאיתא בהלכות שם בארוכה וכבר בארתי למעלה לדעת המחבר דבטול מקח אין המאנה יכול לחזור בו כל זמן שהמתאנה אינו תובע אונאתו וה"ה כאן וכו' ולמדנו מכאן שאע"פ שבשינוי השער חזרה האונאה על המאנה אינו יכול לומר לחזור בו

יט

ק) שם די"ד וכתב ה"ה וכבר נתבאר זה שם בהלכות

כ

ר) שם דין ט"ו וכ' ה"ה כבר כתבתי שמימרא דרב חסדא על כיוצא בזה שהיא אונאת שתות וא"ר חסדא בשוה חמש בשש והוקר שהלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר ופי' הרמב"ן ז"ל דתובע אונאתו הלוקח ואין יכול מוכר לחזור בו ואנן קי"ל שאין א' יכול לחזור והמכר קיים וכל שכן שכל א' תובע אונאתו ופשוט הוא זה כפי מה שנתבאר

כא

ש) שם ונתבאר במ"ש לעיל

כב

ת) שם ד"ח משנה לא כרבי יהודה שם דף ע"ו ע"ב והוא בהלכות

כג

שם במשנה וכת"ק

כד

א) רמב"ם שם די"א וכ' ה"ה זה הוציא הרב מהא דאמרינן בגמרא דף נ"ב ע"ב טלית לכל אינש קים בגוי' סלע לשולחני הוא דקים ליה וכו' וכיון שכן ה"ה לכל כיוצא בסלע שאין הכל בקיאין בהם ואינו דומה לסלע בכפרים לפי שהסלע עשוי להחליפו בערבי שבתות

כה

ב) כ' ה"ה זה ג"כ סברא נכונה

כו

ג) משנה שם ריש דף נ"ב וכר"ש וכגיר' שגורסין אמר רבא מאן תנא טלית ר"ש היא כדאיתא בהלכות

כז

ד) ל' הרמב"ם שם פי"ב ד"ט וזה שוה שש בחמש

כח

ה) זהו שוה ו' בז' וכבר נתבאר במשנה וגמרא

כט

פי' כגון שנתן הסלע בכ"א או בכ"ז אבל אם נתן בכ' ופרוטה אין זו מחילה שעדיין נתאנה יותר מאונאת שבע בשש זה נראה ה"ה

ל

ו) וכ"כ ה"ה שם ומבואר לקמן ריש סי' רל"ב מחזיר אונאה

לא

ז) לגירסת' שגורסין רבה ופסקו כרבי יהודה בסלע ואינו דומה לשאר דברים כדפריש אביי התם ה"ה

לב

ח) שם במשנה

לג

ט) כדמפרש שם בגמ' ע"ב

לד

י) ולשון הטור סי"ח ממשנה שם ושם בגמ' ע"ב

לה

פי' שאם אפשר להוציא' ע"י הדחק אפי' אחר י"ב חודש ה"ז מחזיר' וכ"כ הרמב"ם מפורש שם דין י"ב וכמ"ש ה"ה שם

לו

כ) ג"ז שם סי"ט ברייתות שם ע"א וע"ב

לז

ל) אוקימתא דר"א שם ע"ב

לח

מ) שם ובריית' שם פ"א

לט

נ) ל' הרמב"ם בפי"ג מה' מכירה דין ב' מימרא דרבה א"ר הונא ב"מ דף מו ודף מז וכ' ה"ה ואכסרה הוא ל' משנה בזרעים (ספ"ב דדמאי) ופסק כפסק ההלכות דיש לו אונאה וכ' הכ"מ דנראה מכאן ☜שאם לא הזכיר ל' מכירה אלא א"ל החלף פרתך באלו אין לו עליו אונאה

מ

ס) שם בפסקיו דמספקא ליה אי הלכה כרבה משמיה דרב הונא כדלעיל או כרב אבא משמיה דרב הונא דקאמר דאין לו אונאה וע' בריש סי' רט וע' במ"ש הב"י מוצא הדין שם שגם בדין פי' אכסרא פלוגתא דרבה משמיה דרב הונא ורב אבא משמיה דרב הונא

מא

ע) הרמב"ם שם בר"פ הנז' וכ' ה"ה שנ"ל שהוא מפרש הירושלמי א"ר יוחנן לא שנו אלא שור בפר' וכו' ביש בו אונאה אבל באין בו אונאה ואפי' פירות בפירות קנה דחליפין כי הנך אפי' בפירות נינהו כמ"ש בפ"ה (ולעיל סי' רג) ואפ"ה שהירו' בפשוט אינו כשיש בו אונאה אפשר דאנן דקי"ל לפי סברתו דחליפין כי הנך איתנהו אפי' בפירות לענין אונאה יש חילוק בין כלים לפירות כמה שהיו מחלקין בירו' לענין קנייה והטעם שהכלי מתקיים יותר מפירות ומתוך דבריו נראה אפי' מקפיד אין לו אונאה בכלים

מב

פ) כ' הכ"מ נר' מדהזכיר שומא בפירות משמע דאם לא שמו אותם לא קודם מכירה ולא אח"כ ☜אלא אמר צבור פירות זה בציבור פירות אני מחליף אין לו אונאה ושכ"כ תלמידי הרשב"א שכדברי רבינו נר' עיקר שאין אונאה בחליפין לעולם אלא במכר דממכר כתיב

מג

צ) שם ד"ג פלוגת' דרב ושמואל וכדמוקי להו רבא שם דף נא ע"ב ושם בבריי'

מד

ק) שם בפ"ק [בפט"ו] די"א ולמד' מדין המוכ' שפחה לחבירו וא"ל גדמת היא וכו' שם דין י' ולקמן סימן רל"ב

מה

ר) ל' הטור סכ"ז עובדא דאמוראי שם דף נ"א ע"א:

מו

ש) כ"כ הרא"ש בתשו' כלל ק"ב והאריך לתת טעם לדבר

מז

ת) שם סכ"ח בשם הרא"ש כיון דהוא מטעמא שכ' רש"י שם בשם השאלתות דה"ל כמפרש יודע אני שיש בו אונאה וכולי דאמרי' לקמן דאין לו עליו אונאה:

מח

א) שם סכ"ז בשם ר"י:

מט

ב) הרמב"ם שם פי"ג דין ב' כמו שדקדק ה"ה שם ממ"ש שם שאלולי לא הרב' לו דמים לא היה מוכר כו' ושכ"כ מפרשים וכ' הב"ח ומספק אין להוציא מיד המאנה:

נ

ג) טור ס"ל בשם תשובת הרא"ש כלל ק"ב סי' ג'

נא

ד) שם סנ"ג ושם:

נב

ה) ל' הרמב"ם שם פי"ג ד"ז וכ' ה"ה מפורש בפ"ב דבכורות בסוגיא שם דף י"ג ע"ב:

נג

ו) כ' ה"ה יצא לו ממאי דאמרינן התם ואיתא בפ"ה דפ"ז (דף ע"א ע"ב) דביטול מקח יחזיר העכו"ם וה"ה אונא':

נד

ז) שם ד' ח' ובריית' שם ב"מ ד' נ"א ע"ב וכמ"ש התו' שם

נה

ח) לשון הטור סנ"ח בריית' שם וכמ"ש התו' שם בשם פי' ר"ח

נו

ט) שם בבריי'

נז

י) משנה שם דנ"ו ע"א

נח

כ) רמב"ם בפי"ג דף ח' וכתב ה"ה הוא כפי מסקנ' ההלכות שם וכו' שכך העלו בהלכות דבשום צד אין בהם אונאה והביאו ראיו' לזה

נט

ל) כ"כ התוס' בפ"ק דב"ק דף י"ד ע"ב ובפ"ה דמציעא דנ"ז ע"א

ס

מ) ע"ש שכ' בשמם שאם הטעהו בכפל המקח בטל וכ"כ ה"ה בשם יש מן הגאונים דבמ"ש הרי"ף שם בשמם בהלכות

סא

נ) לשון הרמב"ם שם ד"ט וכ' ה"ה בפ"ב דקידושין (דף מ"ב ע"ב) אבל שליח מצי אמר לתקוני שדרתיך וכו' ובפי"א דכתובות (דף ק' ע"א) אמרו שליח כאלמנה ובכל שהוא מכרה בטל וכ"פ בהלכות:

סב

ס) לפי מה שפי' רוב המפרשים ההיא דכתובות בשליח ב"ד דאפוטרופוס שמינהו ב"ד הרי הוא כשלוחם א"נ סברא הוא שאין כח האפטרופוס יפה מהשליח וזה דעת הרמב"ן בקידושין:

סג

ע) הראב"ד בהשגות שם וכ"כ הטור סמ"ט בשם רב האי הביאו הרא"ש בפסקיו שם בכתובות

סד

פ) טור בשם ה"ר יונה וכ"פ ה"פ שם בשם הרמב"ן ושכן דעת הרמב"ם ושכ"כ הרשב"א ז"ל וכו' וסיים ה"ה שדברי המחבר והרמב"ם ז"ל עיקר:

סה

צ) לשון רמב"ם שם די"ד וכ' ה"ה בעי' דאיפשט' שם בהזהב דף נ"ו ע"ב בשכירות מטלטלין שיש להם אונא' וכו' ומהטעם שם אין אונאה בשכירות קרקע

סו

ק) כבר כ' הרמ"א בסי' כ"ט דיש חולקין בזה ע"ש

סז

ר) שם דט"ו וכ' ה"ה נלמד מהטעם האמור שם לפי שהוא מכירה ליומא

סח

ש) שם דט"ז וכפי פירושו בבעיא דרבא שם ועלתה בתיקו

סט

ת) שם די"ו בעיא דר' זירא ונפשטא שם:

ע

א) כ' ה"ה ונכון הוא שאין זמן קצוב אלא בלוקח שמקחו בידו ומראה לתגר וכו' ואין כן דרך בשכירות וגם בגמ' לא נזכר זמן בשכירות

עא

ב) שם די"ח וכ' ה"ה טענת הרב ז"ל כיון שאין זה שכירו' ימים כשאר פועלים יש בו אונאה וצ"ע

עב

פי' אם נתאנה:

עג

ג) לשון הרמב"ם שם בפי"ג די"ג מימרא דרב נחמן פ"ב דקידושין ד' מ"ב ע"ב וכדמפרש לה רבא שם וכ"כ הטור סנ"א:

עד

ד) ל' המחבר לדעת הרמב"ם ומבואר במ"ש בס' ל' וע"ל ס"ט בהג"ה

עה

ה) טור שם ושם במימרא דרבא וכ"כ הרמב"ם שם ריש פט"ו

עו

ו) שם וברמב"ם שם וכמימרא דרבא שם:

עז

ז) טור סנ"ב בשם תשובת הרא"ש כלל צ"ח סי"ח:

א

אסור כו'. ב"מ נא א' מנה"מ דת"ר וכי כו' ואצטריך כו':

ב

כמה כו'. כשמואל שם דהלכתא כשמואל בדיני ות"כ וכן שם בעובדא דוורשני וכיפי וכן רב חסדא בב"ב פג ב' ס"ל כוותיה:

ג

ונקנה המקח כו'. שם נ' ב' א"ר הלכתא כו':

ד

ולהחזירה כולה כו'. ר"ל דל"ת עד פחות משתות וכמ"ש בב"ב צה א':

ה

היתה כו'. לאלתר כמ"ש רש"י שם ד"ה הלכתא כו' וכמ"ש שם ואת"ל בכדי כו' ול"ל כמ"ש שם דאילו שתות כו' דהא השתא קי"ל דקנה ומחזיר אונאה וכן מ' שם בעובדא דוורשכא וכיפי וע' תוס' שם ד"ה אמר רבא כו' עד ורבא:

ו

אבל המאנה כו'. עתוס' דב"ב פ"ד א' ד"ה אי לאו כו' וא"ת כו' וריב"ם כו':

ז

וי"א כו'. כתי' ראשון שם:

ח

אא"כ כו' או כו'. כמ"ש בב"מ שם זה וזה בכדי כו' וכמ"ש רש"י במתני' שם מט ב' ד"ה עד כו' וכ"ש אם מחל ונתרצה בפירוש:

ט

מכר לו כו'. תוס' שם מט ב' ד"ה שתות כו' וז"ש מעות נמי וכן במתני' אמר שתות למקח ולא אמר סתם שתות ועתוס' שם ד"ה שוי וד"ה ש"מ:

י

דטעו אינשי כו'. שם ועתוס' נא ב' ד"ה שנים כו' מיהו לעיל פירשתי כו' וערש"א שם:

יא

וי"א דחייב כו'. כלוי שם וכמ"ש שם נו ב' לאפוקי מדרב כהנא כו' וס' ראשונה ס"ל כיון דסתם מתני' כרב כהנא ר' לא שנאה כו' ואינהו ס"ל דלוי מתרץ למתני' כמ"ש שם בישיבת הדיינין וגמ' לא חש להזכיר דממילא ש"מ:

יב

יש להסתפק כו'. כמו במטבע כמש"ו:

יג

אבל מטבע כו'. כמש"ש נב א' יתר ע"כ מוכרה בשוויה ושם אלא אמר רבא פחתה כו' וערש"י ועתוס' שם ד"ה נותנה. והריב"ם מפרש דקאי כו' וכ"כ הרא"ש:

יד

ואם יברר כו'. דהא משום מחילה הוא וכמו שחילקו במטבע בין כפרים לכרכים:

טו

היה יודע כו'. כן מ' שם בעובדא דכיפי וורשכי:

טז

ואצ"לבביטול כו'. כמ"ש שם באושפזיכניה דרב"ח דא"ל זיל הדר כו':

יז

לפיכך כו' וכן כו'. שם מט לוקח מקחו כו' עד דמתרמי ליה כו':

יח

בד"א כו' וכן כו'. כנ"ל דהטעם משום דלא ידע כו' וע' פרישה:

יט

אמר המאנה כו'. ר"ל ובתחלה לא היה בו כדי אונאה ומחמת שינוי השער נעשה כדי אונאה:

כ

על כו' דדרך כו'. משום דהמע"ה וכמ"ש בס"פ המדיר כל מי שנולד ספק ברשותו עליו הראיה ול"ד למ"ש כאן נמצאו כאן היו וכן השער שכך היה וגם למ"ש ר' נתן בב"ב קנג ב' אם בריא כו' דדרך השער כו' וכמ"ש שם קנד סימנין עשויין להשתנות ע"ש הסוגיא ועתוס' דכתובות כ' א' ד"ה ואוקי אור"י כו' ע"ש וביבמות ל"א ד"ה וארעא כו':

כא

המוכר כו'. ערמב"ן שם שפי' יכול לחזור בו לבקש אונאתו או יחזיר המקח ולפי' זה אתיא דר"ח שם כהלכתא ועבה"ג:

כב

יש אונאה כו' כיצד כו'. ממ"ש בגמ' שם מ"ש בסלע כו' מ' דגם במטבע דין אונאה כמו בטלית אלא כ"א כדינו:

כג

הרי כו' וכן כו'. כר"ש כמ"ש רבא שם מאן תנא כו' ואע"ג דסתם ואח"כ מחלוקת מ"מ הא אמר רבא הלכתא שתות כו':

כד

והיו כו'. כמ"ש כ"ד שבמדה כו':

כה

ובלבד כו'. כמ"ש ואין לו עליו כו' שאינו אלא כו' ואמר בגמ' וה"מ הוא דסגי להו וער"מ בפי':

כו

נפחתה וחסרה כו'. כמש"ש פחות מכן איסר כו' ה"ז כו' וכמ"ש רבא שם פחתה סלע כו' וכרב הונא שם יתר ע"כ יקוץ ע"ש:

כז

ומטבע כו'. ירושלמי שם לא יתנה לא לחרם כו' בד"א בדינרים ובסלעים אבל בדינר זהב ובמטבעות כסף מוציאין בשוויהן וע' במפרש שם:

כח

כמחליף כו'. שם מ"ו ור' אבא כו' משום דדמי לחליפין ואף רבה ל"פ אלא משום דמכור לי באלו קאמר כמש"ש:

כט

אפי' כו' וכן כו'. ירושלמי שם הל' א' תמן תנינן כל הנעשה דמים באחר כיון שזכה זה נתחייב בחליפיו א"ר יוחנן ל"ש אלא שור בפרה או חמור בשור הא ציבור בציבור לא קנה ר' אבא אמר המחליף אבריקולין באבריקולין קנה ומפ' הרמב"ם לענין אונאה דלענין חליפין ס"ל אף פירות דקנה כמש"ל סי' רג ס"א בהגה ועמש"ש אבל ל' הירושלמי מ' דלענין חליפין קאי וכמ"ש דבפירות לא קנה ופראב"ד בהשגות וכ"מ שם בפ"א דקדושין הל' ו' כל הנעשה דמים כו' תמן תנינן כל המטלטלין כו' רב אמר אפי' ציבור כו'. ול"נ דפי' הירושלמי הוא לענין ציבור מעות ורב ס"ל כמ"ש ר"ל בגמ' אפי' כיס מלא מעות ור' יוחנן ס"ל דוקא כמ"ש בדינר אניקא כו' וכ"מ בקדושין שם דאמר שם אפי' ציבור בציבורין א"ל ר"א לא שנינו אלא כל הנעשה דמים באחר בלבד דבר שהוא צריך לשום:

ל

האומר כו'. כרב דבריי' כוותיה ועתוס' שם ד"ה בד"א ובשאלתות כו':

לא

המוכר כו'. עבה"ג וכמש"ש פ"א:
(ליקוט) המוכר חפץ כו'. עברמב"ם פט"ו די"א מכאן אני כו' (ע"כ):

לב

ואפי' מכרם כו'. כמש"ש מאני תשמישתיה כו' וסתם מוכר מכר מחמת דוחקו ועבפ"א דברכות ה' א' וערש"י שם:

לג

ויש מי כו'. הרא"ש וערש"י שם ד"ה מבע"ה:

לד

הא דמוכר כו'. כמו בהנך עובדי דשם:

לה

וי"ח. כמש"ל בשם השאילתות ובמפ' אמרו אפי' בכפל. וס' ראשונה ס"ל דלאו לגמרי כמפרש וערא"ש:

לו

מוכר כו'. דלא עדיף מאם אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה בסתם כמש"ל סכ"א:

לז

ואם כו'. כמ"ש בב"ק צט ב' הנותן בהמה לטבח כו' ושם א"ר יוחנן טבח כו'. ואע"ג שאמרו שם אתמר המראה כו' עתוס' שם ד"ה ותניא כו' משא"כ כאן דאין בו כ"כ אומנות כמו במטבע:

לח

ועכו"ם כו'. כמ"ש בשורו שנגח וכמ"ש בגמ' שם ואע"ג שכ' תוס' שם ד"ה עמד כו' מ' דוקא כו' ל"ד נגח אלא לאפוקי לגזול אותו בחנם דהא בקרא לא הוזכר שור:

לט

אפי' מכר כו'. ר"ל אע"ג שאמרו שם נז א' אמר רבא כו' לית הלכתא הכי דהא ר"נ דבתראה הוא ס"ל בפ' המקבל זבן במאת כו' וכן בפ"ב דקדושין והא דאמרת יתר על שתות כו' ובפ"א דב"ק דבר השוה כל כסף כו':

מ

וי"א כו'. כסוגיא דב"מ שם וכפי' ר"ת דביתר מפלגא קרי שם ביטול מקח ול"ק הא דפ' המקבל והא דקדושין. והא דב"ק פי' תוס' שם ל"ד אלא יותר ממטלטלי וכמ"ש בב"מ נח ב' רי"א אף המוכר כו' ועד כמה כו' ומדקאמר אף המוכר כו' מ' דה"ה בקרקעות וכן בכתובות ק' ב' רשבג"א כו' ועד כמה כו' ובירושלמי דכתובות והביאו תוס' שם צח א' ד"ה אלמנה כו' בירושלמי פריך כו' ע"ש ובתוס' דקדושין מב ב' ד"ה ה"ג ובב"ק י"ד ב' ד"ה דבר כו' ובב"מ שם ד"ה אר"נ כו':

מא

אבל יתר כו'. אף שתוס' פ' אלמנה והרא"ש בב"מ לא כ"כ ותוס' בקדושין נסתפקו בזה מ"מ בב"ק כ' כן להדיא וכן מ' בפ' המקבל והזהב שם ושם ופ' אלמנה שם כנ"ל:

מב

או אפוטרופס. כמ"ש בכתובות ק' א' מה אלמנה יחידה כו' וה"ה לאפוטרופס. רמב"ם:

מג

בין כו'. מטלטלין בקדושין שם ובכתובות צט ב'. וקרקעות בכתובות שם ושם וכמה מקומות:

מד

ואם אינה את כו'. כמ"ש בכתובות שם שום הדיינין כו' הותירו שתות כו' הואיל לגבי אונאת יתומים בטל ה"ה לשכנגדו:

מה

ויש מי כו'. כמ"ש לתקוני שדרתיך כו' וכאן לתקוני ול"ד לב"ד דשם דמו שהיתומים סומכין עליהם כך הלוקח סומך עליהם שלא יעשו עול והוי כשלוחין של שניהם:

מו

כשם כו'. שם בעי רבא חטין כו' א"ד כו':

מז

השוכר כו' מפני כו'. כמש"ש מי כתיב ממכר כו' והאי כו':

מח

ועבדים כו'. אע"ג דעבדים שאמרו שם יצאו עבדים שהוקשו לקרקעות היינו עבד כנעני מ"מ עבד עברי נמי דומה לקרקע כמ"ש בפ"א דקדושין כח א':

מט

שכר פועל כו'. כמ"ש בפ"א דגטין גבי עצמך ונכסי לרבא:

נ

ומשערין כו'. וא"ל דלשכר עצמו יחשב כל שהוא דאין אונאה כנ"ל והשאר יחשב לסוס דמשערין לפי הנהוג לשכור כמ"ש בפ' האומנין היכי מתגרי פועלים כו' וכן כאן משערין שכר שניהם אח"כ מחלקין לפי ערך:

נא

וכן אין כו'. שם וכמש"ל דהיסת נשבעין אף על הקרקעות:

נב

ואפי' לאחר כו'. כמ"ש במונח מ"ט כו' ושבה"ג:

נג

הקבלן כו'. דל"ל בו דהוי כעבד ועתוס' שם מח א' ד"ה והא כו':

נד

ראובן כו'. דהוי כמו שטעו במדה כו' וחלוקה בטעות היתה:

נה

שיכולים בני כו'. כמ"ש בפ"א דב"ב:

א

מחבר ס"ו יש להסתפק אם מותר להונות. נ"ב ברמב"ן עה"ת פ' בהר מפ' דעתו דבפחות משתות יש איסור גם מבואר שם דגם בקרקע יש לאו דלא תונו ואימעטי רק לענין תשלומין שתות וביטול מקח ביותר משתות:

ב

מחבר ס"ז ואם יברר שהיה לו אונס. נ"ב יעוין ב"מ דף מ"ט תוס' ד"ה בכדי שיראה כו' וצ"ע:

ג

(מחבר ס' כ"ז) כך וכך אני משתכר בו. נ"ב יעוין בתוס' ב"מ דף נ"א ד"ה הנושא ונותן מ"ש ויותר מעט אבל ברמב"ם ריש פרק י"ד מהלכות מכירה מפורש ואף שלקח בסלע ומוכר ביוד:

ד

ש"ך ט"ו ומ"מ צריך להתיישב למעשה. נ"ב להך דיעה שמוכר לעיל בסעיף ד' דאף המאנה יכול לחזור א"כ הוי כלא נזכר כלל ולא היה כח להלוקח למכור כלל שלא היה שלו וכאלו עדיין כולו בחזקת המוכר הראשון:

ה

ש"ך י"ז וה"ב איתא בירושלמי עד פלגא. נ"ב בבאר היטב כ' בזה"ל וכ' בספר בני חייא וז"ל והנכון דז"א אלא דוקא באונאת דמים אבל באונאת מדה או משקל או מנין וכדומה לעולם יש לו אונאה מהרש"ך ח"א סי' קל"ח וע"ש בסי' י"ט וסימן קכ"ו עכ"ל:

ו

ש"ך הנ"ל דהמ"ל דהך דירושלמי ל"ד. נ"ב בשעה"מ פ"ג מהלכות מכירה הלכה ח' משיג על הש"ך דאשתמיטי' דברי תוס' בכתובות ד' צ"ה ד"ה אלמנה יעו"ש מ"ש בשם הרמב"ן במלחמות בפ' הזהב:

ז

סמ"ע ס"ק נון יותר מפלגא. תימא כו'. נ"ב זה יעוין בתוי"ט פי"א מכתובת משנה ה':

ח

סמ"ע נ"ז דשכירות ליומא ממכר הוא. נ"ב ואף דמדאורייתא שכירות ליומא לאו ממכר מ"מ לענין אונא' בשכירות מטלטלין ע"כ צריכין לרבוי' דקרא א"כ ממילא ליכא בשכירות קרקע אונאה יעוין בתוס' ב"מ דף נ"ו ע"ב ד"ה והאי כליו ובדברי המ"מ בהלכות מכירה בי"ג דין י"ד:

ט

סמ"ע ס"ג ובאיבעיא שניה קמבעיא ליה בטענו כו'. נ"ב צע"ג דבזה הוי מודה במקצת גמור במטלטלין וכבר העירו על זה הקדמוני' באס"ז לב"מ דף נ"ו על פרש"י שם בד"ה נשבעין עליהם ומפאת קושיא זו נדו מפירוש רש"י ומפרשים בגוונא אחרינא יע"ש:

א

סעי' ב' (כמה תהי' האונאה) הקונה חתיכות מן בגדים ישנים לעשות מהם בגד לעצמו. ומחתיכות גדולות שמבגד הישן. חותכין מזה חתיכות קטנות לכדי צורך הבגד שעושה לו עכשיו. נראה שיש לשער בזה האונאה גם מצד החתיכות שנשארו ביד המוכר שנחתכו מהם אלו החתיכות שמכר והלוקח ראה שנחתך לצרכו מהחתיכות שביד המוכר. וצריכים לשער ג"כ מצד החתיכות שקלקלו ע"י מה שנחתכו מהם. ואם לא ידע הלוקח כלל אם זה נחתך מחתיכות גדולות או שיש ביד המוכר חתיכות ממש כפי הצטרכות הלוקח גם שבודאי ידע שלא יתן לו חתיכות חדשים. רק מבגד ישן על כל זה הי' יכול לסבור שבידו ממש כמו חתיכות שמצטרכות עכשיו. בזה נראה שאין לשער רק כפי שווי מה שנטל לעצמ עכשיו. ואם הו"ל לאסוקי אדעתי' בזה י"ל שהוא כמו מאי דקיימא לן כל מידי דהאי ידע והאי ידע פסידא דפועל והמוציא מחברו עליו הראי'. וכאן יש לדון אם לילך אחר המוחזק או אחר חזקת המקח וצלע"ג בכל זה: אודות שיעור כדי שיראה לתגר בנדון הנ"ל. במקום שצריכים לעשות השומא גם כפי מה שהי' פחת בהחתיכות שנשארו ביד המוכר. ובאופנים הנ"ל או כשידע הלוקח. או אולי גם הו"ל למידע. בזה נראה שנדון הלוקח כמוכר בכל מכירת מטלטלין דקיי"ל שלעולם חוזר מצד שאין מקחו בידו וכ"ה בזה. שהתגר וקרובו לא יוכלו לשער בזה ולייעצו כיון שאין לפניהם החתיכות שנשארו ביד המוכר לידע כמה פחת הי' בהם ע"י מה שנחתך מהם עכשיו. אך כשאין השומא רק כפי החתיכות שביד הלוקח וידוע שנתן תיכף ליד החייט לעשות לו מלבוש והי' מהיר בזה מצד סמוך ליו"ט או שבת"ק וכדומה. מה שידוע זה להמוכר. אולי בזה אין לשער כדי שיראה לתגר רק מעת שיחזיר אחייט המלבוש ליד הלוקח. כי גם שהחייט הוא ג"כ מבין לפעמים בשומא בזה. מ"מ בעיניו לא הי' בחזקת מבין או נאמן הזה ואולי כדי שיטול שכר המלאכה לא יודיע לבטל המקח והכל לפי ראות הבד"צ היטב: הקונה בשר בהמה בחיי' שאם תהי' כשירה יש שתות בהמקח שביניהם באופן כשרות ובאם טריפה אין אונאה י"ל שלכך שנוי ברצון באופן אחד ע"י שבאופן אחר אין שנוי והי' ברצונם ערך שני האופנים כאחד וכן כללו המקח גם על אברים פנימיים שלא ידעו כמה שומן בהם וכיון שכל הבהמ' תושחט רק ע"י מכירת הבשר ואברים פנימיים הו"ל הכל מקח א' גם לפי מ"ש הט"ז ז"ל בסי' רי"ו ספיקות במקחים אם הם כאחד או כל אחד ואחד בפני עצמו. ובבשר אין שתות כי אם אחר חשבון שווי טיפול מכירה בפרוטרוט ומה שנגרע מהבשר ע"י חתיכות הבשר לקונים הרבה גרעון פירורים וגרעון מצד המשקל. וגם שבמקחים אין לך אלא מקומו ושעתו ושאין המקח חל רק אחר שחיטה במקום פ' אולי לגבי אונאה יש להעריך לפי זמן ומקום השחיטה ובכסף באומר לאחר ל' יום א"צ מעכשיו גם בנתאכלו המעות. אך בסטומתא תקיעת כף כנרא' שאין המקח חל בלא מעכשיו ורק בקנין סודר הו"ל ממילא כמפרש מעכשיו. ואם כשמשך אח"כ לשחוט אמר שלא ישחוט רק בפניו. כששחט שלא בפניו י"ל דלא קנה ואם לא הגבילו זמן להשחיטה. י"ל שערך השווי כפי זמן שלוקח לעצמו הבשר וי"ל שהברירה בידו לקבל הבשר במשקל אחר כמה ימים ומ"מ מסתמא תוך ג' ימים בכשרה. וכשלא פרשו אם לנקר האחוריים אולי סומכים על המנהג שם שבשר אחוריים בזול ערך שליש וכן אודות אם רוב הכשירות רגילים לנקרם או לא ולהוציא אין הולכים בממון אחר הרוב וצלע"ע היטב: במוכר מעכשיו ולאחר ל' ואין השער שוה בב' הזמנים. לגבי אונאה נרא' שהוא כשעת המקח כיון שלא אמר רק תנאי אם לא יחזור בו תוך ל'. אבל מוכר לאחר ל' נרא' שהוא כשווי דלאחר ל'. ובהקדמת המעות להמקח עד ל'. שייך אגר נטר כשמוסיף עי"ז בשומא ידועה או שאמר אם עכשיו כו' ובמוכר מעט מתוך הרבה ואין מסוים אז עד שיקבל והברירה בידו לבחור לו מה שירצה שעי"ז אין חל עליו אחריות והמדובר הי' סתם אולי אין חל המכר עד שמקבל. ובמק"א כתבתי בזה ואולי יש הכרעה ע"י השווי מצד הנ"ל וצלע"ע: חטים שהי' בהם זבובים ומכרום לבית אחר. ושם לא נרא' בהם זבובים עוד ושווים יותר. אם לולא הזבובים היו שווים שתות יותר. והי' ביום המכירה אפשר לטלטלם למקום נקי שלא יראה בהם זבובים. המקח בטל שגם שאין במקחים אלא מקומו ושעתו. טלטול באותה העיר ואין מחוסר מעשה אינו סגנון חוץ למקומו לזה. ובכפרים שמים כפי שער של עיר הסמוכה. ואם ביום ההוא לא הי' אפשר שיהיו נקיים אולי הו"ל כחוץ לזמנו לגבי השומא כל שלא הי' ידוע בבירור שביום אחר ט"י טלטול באותה העיר יהי' נקיים. ואולי אין זה ככפרים כנ"ל כי שם ידוע ששייך לעיר וצלע"ע: הקונה סחורה וקיבל מקצתה. וקצתה נשארה ביד המוכר. ולגבי שומא אודות שיראה לתגר אין פרטי הסחורה שוה זו לזו. י"ל דהו"ל כמוכר שחוזר לעולם מצד שלא הי' יכול להבחין ע"י שיראה לתגר וכ"ה בזה. כל שהי' אפשר ששנוי הסחורה שביד מוכר למעליותא יהי' גורם שאין אונאה שתות וכל שכן אם הלוקח מוחזק שלא נתן המעות. שכתב הש"כ ז"ל סברא שנאמן במיגו שלא מחל וס"ל שאין זה חזקה ברורה שמחל בפחות משתות דקיימא לן שהיא מחילה. משמע שלא מהני מיגו וגם מוחזק אינו יכול לטעון שלא מחל. אך בהנ"ל נרא' שמועיל טענה שלא מחל גם אם המוכר מוחזק וכן לגבי מוכר. ואם הי' הסחורה בעלי חיים ושחט ומכר מה שבידו. וכן בשארי סחורות ומכרם כל שלא ידע מאונאה עד אחר המכיר' לא שייך בזה מאי שגם במום ?אינו לחזור בו אחר שנשתמש בו. כי אין זאת כי אם כשהי' ידוע לו המום קודם שנשתמש. ובבעלי חיים אחר ששחט הי' מוכרח למכור הבשר ואם לא הי' יכול להבחין כי אם ע"י מכירת הרבה ממה שהי' בידו. או שהי' מוכרח מצד שלא יתקלקלו הבע"ח יש אונאה וצריך אומדנא היטב: ובבעלי חיים אולי יש טענה. שגם שהי' יכול להבחין בחיותן סגנון אונאה לגבי מכירתן בחייהם מ"מ לא רצה לחזור בו ואמר אולי יהיו כשירות וירויח או על כל פנים לא יהי' אונאה שתות. ואחר ששחט וראה שגם בכשירות יש אונאה שתות או שראה שרובן טריפות אולי שייך טענת אונאה. ואולי אין זה טענה וכיון שראה שבחייהם יש אונאה הי' לו לחזור בו וידע ומחל. ואולי שייך בזה חזקה של הקנין וצל"ע היטב: מקח שיעמיד הסחורה למקום פ' להלוקח שיעור אונאה הי' שייך לומר כפי מקום שמעמיד לשם והסחורה באחריות המוכר עד לשם. אך מ"מ אם הי' המקח בקנין מעכשיו רק שהתחייב את עצמו להלוקח להעמיד למקומו על אחריות המוכר. הרי שיעור האונאה כפי מקום שהי' ביניהם המקח שם וגם להסוברים שגלוי דעת מהני במטלטלים ג"כ [ע' סי' ר"ל]. מ"מ גם שהגלוי דעת יכול לבטל המקח אם לא יעמיד והו"ל כמו תנאי וגם בתנאי מפורש כיון דקנה מעכשיו האונאה כפי מקומו ושעתו אז. ולולא זאת היו יכולים לחזור בהם עד ההעמדה וגם במשלישים לקנס באופן המועיל. מ"מ ניחא להו שיוקנה תיכוף:

ב

סעי' ז' (כדי שיראה לתגר) במה שהלוקח מחזיר המקח ע"י אונאה בכדי שירא' לתגר. אם המוכר נסע לו משם תיכף אין עי"ז טענה להשיב המקח אחר כדי שירא' גם שלא נשתמש עדיין. כי הי' לו להודיע לב"ד או על כל פנים להודיע לעדים בתוך כדי שיראה כן משמע מסברא. וכן משמע ממ"ש שהמוכר חוזר בו לעולם ולא נקטו בלוקח שרחוק מהמוכר שהוא רבותא יותר. שיודע האונאה ומ"מ ממתין. ומ"מ כשהלוקח בכפר מקום שאין שם איש ליחד עדות על האונאה. גם שיש השיעו' כדי שירא' לקרוביו דשם. מ"מ מאי הו"ל למעבד כיון שאין שם עדים כשרים מה יועיל באמרו לפני קרובים. אולי יכול לטעון אונאה כפי שיעור זמן היותו עם אנשים עדים כשרים. או אם יכול לבוא אליהם בלי הוצאה וצלע"ע היטב:

ג

(עש"ך סק"ד) מ"ש הש"כ ז"ל בסי' רכ"ז שכשלא נתן המעות לא מהני כדי שירא' לתגר כי י"ל מיגו. י"ל דלא שייך כן ע"י מה שתפס משל המוכר אחר כדי שירא' כי רק כשהי' מעותיו בידו משעה שקנה. י"ל שע"י שמעותיו הי' בידו סמך את עצמו שיוכל לומר לא מחלתי ועי"ז מהני המיגו היטב מה שאין כן כשזמן שירא' לא הי' מוחזק י"ל דהו"ל מיגו במקום חזקה. וגם במקום חזקה שאין אדם פורע תוך זמנו שאינה מבוררת כל כך ופליגי בה בש"ס אין מועיל מיגו כל שכן חזקה שמחל בכדי שירא' שמבוררת ביותר שלא יועיל מיגו ורק מצד שכיון שהיו מעותיו אז בידו הו"ל מעין מה שבמוכר לא שייך כדי שירא' גם שהי' יכול למצוא שם דוגמת מה שמכר ממש ולהתיעץ. ומ"מ י"ל שכשתפס המוכר המעות אחר כדי שירא' לא מהני מה שהי' המעות ביד הלוקח והי' לו מיגו כיון דעתה אין לו מיגו. ובכ' למעליותא שהי' בטוח שמעותיו בידו. ושיש לו מיגו בכך הוא שכתב הש"ך ז"ל דצ"ע:

ד

סעי' ח' (אבל מוכר) מוכר שטוען שנתאנה יותר משתות והלוקח אומר ששלח המטלטל למרחוק אולי מוטל על הלוקח להביאו תיכף על הוצאותיו. ואם לא יהי' כדי ביטול מקח. וגם לא שום אונאה החוזרת (ואונאה שאינה חוזרת גם שאסורה לכתחיל' ע' בספה"ק מחנה אפרים ז"ל כמה הלכות בזה מ"מ אם טוען שלא ידע שיש אונאה. והרי קיי"ל דעבידי אינשי דטעו בפחות משתות אין עליו שום פתחון פה כל דהו שיתן על ההוצאות. והתובע שגרם ההוצאות עליו לשלם) יהי' ההוצאות על המוכר התובע. וכן יש להתרות בו קודם שמצוים ללוקח להוציא הוצאות שאם ידע ודאי שיש אונאה שתחזיר לו המקח או מעות בין מצד שנודע לו השווי. ויודע מעצמו או ע"י שאמרו לו אנשים נאמנים שנתאנה הרי יקבל על עצמו ההוצאות באם לא יהי' כדבריו. ואם ספק בעיניו ואינו רוצה לקבל הוצאות יקבל חרם הקונה שאינו יודע מאונאה החוזרת. ויכלול שאין המקח בקרוב וכשלא יקבל חרם יוציא הוצאות משלו. ואם טוען הלוקח שכיון שלא ידע מאונאה החוזרת יהי' פטור מההוצאות גם כשיהי' אונאה החוזרת אולי כמו ששיעור כדי שירא' לתגר גורם שלוקח שנתאנה אינו יכול לתבוע כי ודאי נודע לו ומחל כן אומרים שנודע לו קודם ששלח למרחוק וגם כשטוען ששלח למרחוק קודם שיעור כדי שיראה לתגר אינה טענה כמו טוען שנתאנה ומה שלא תבע הוא ע"י ששלח למרחוק קודם כדי שיראה שסתמיות לשון הפוסקים ז"ל משמע שאין זה טענה כי לא הי' לו לשלחו קודם כדי שירא' לתגר וצלע"ע היטב: ואם אחד מהם טוען שיוכלו לידע אם יש אונאה גם שאין המטלטל שם כי רבים ראו היטב באופן שיוכלו להעיד על השווי כאלו הוא לפניהם ממש. יכולים לחקור מה יודעי' ואם יאמרו ודאי שיש אונאה החוזרת או ודאי שאין אונאה די בזה. ותיכף שאומר אחד היודע שבודאי אין אונאה החוזרת המוציא מחבירו עלי' הראי' בשני עדים כשרים ואם לזה ב' עדים. אולי שייך הכרעה ע"י אחד כבכל שומות וצל"ע בזה. ואם אומרים שעל כל פנים יש אונאה החוזרת. ואם יהי' לפניהם אולי שוה יותר ויהי' ביטול מקח שייך כנ"ל בהוצאות באולי ואם אינו מאמינו ששלח למרחוק ואומר הלוקח שיובא לו אח"כ אולי שייך בזה זמן ב"ד שיובא ואין לו עליו קבלת חרם כיון שאומר שיביא. ואם יש חשש שכשיובא ישכחו שער השווי של המטבעות והמקח ביום המכירה במקומו היאך הי' כל מה שאפשר לעשות תיקון שלא יהי' שכחה אח"כ יעשו. ואם אי אפשר מוטל קבלת חרם על הקונה שלא ידע שיש אונאה החוזרת ושלחו למרחוק. ומשמע שקבלת חרם שע"י ספק גם אם יש ספיקות מוטלת כבהנ"ל שמא אין אונאה ושמא לא ישכחו וצלע"ע בכל זה היטב: בחליפין סחורה בסחורה הנהוג שסחורה אחת חושבים בזול ביותר ואחת ביוקר ויוצא זה בזה ובסגנון טוב טוב יאמר המוכר כל אחד ואחד בסחורתו. אולי גם שהי' בכדי שירא' לתגר יכול לומר סברתי שסחורתי שבידך שלא הראיתיו מסלקת האונאה:

ה

סעי' ט' (נשתנה השער) בסי' רכ"ז ס"ט. מבואר דנשתנ' השער אחר מכירה לא שייך בי' אונאה עי"ז. ושמעתי יש מסתפקין אם הובא סחורה תיכף למכירה ממקום קרוב. ובעת המכירה הי' הסחור' הלזו הולכת כבר לשם. ועי"ז הוזל השער אם בכהאי גוונא שייך אונאה וקצת מביאין ראי' דבכהאי גוונא הוי אונאה מש"ס כתובות דף צ"ז ע"א דמה שהוא בא אח"כ לשם ע"י ספינות הוי כאלו הי' בעיר בעת המכירה דארבי בעקולי הוי קיימו ע"ש ובתוס' וא"ש ודוק ועסי' ר"ז ס"ג. ובש"ע שם הושמט זה ע"ש. וכן ה"נ כאן. ולענ"ד לא דמי כלל לשם. דשם בטל המקח משום הגלוי דעת ובארבי בעקולי הוי נמי גלוי דעת. דאלו הי' יודע כן לא הי' לוקח כמו שגילה דעתו. מה שאין כן לענין אונאה אין לך אלא מקומו ושעתו ולא מה שהוליך לשם תבואה. וכיון דקיי"ל בסי' ר"ז ס"ג דבמטלטלין לא מהני גלוי דעת כי אם בתנאי. עסי' רמ"א ודו"ק. אין כאן משום גלוי דעת ואונאה לא שייך בכה"ג דהרי לע"ע כך הי' השער. כנלענ"ד ועדיין צל"ע: באונאה כשהמוכר אינו טוען ברי רק הלוקח טוען ברי. אולי מ"מ מוטל שבועה על לוקח גם כשהוא מוחזק מצד שהוא כרגליים לדבר שאין אונאה על ידי שנתרצו תחילה. ואולי כ"ה גם במודה שיש אונאה רק אינה כשיעור חזרה כיון שבפחות מכשיעור מחל הו"ל כלא הי' אונאה והו"ל טענת ברי. ואודות כדי שיראה לתגר. אולי לא שייך כן במקח שגם שבאומדנא בסגנון טובת הנאה יש אונאה כגון שכירות רחיים לשנה ומ"מ אפשר שלא יהי' אונאה מצד שאפשר שתתיקר התבואה. אולי עי"ז לא שייך כדי שיראה לתגר:

ו

(עסמ"ע סקל"ד) לפי מ"ש הסמ"ע ז"ל יש אונאה במוכר פירות אכסרה. אך מ"מ נרא' במוכר כוורת קודם שנתלש מהם מה שבתוכם דלא שייך בזה אונאה כמ"ש בה' רבית גבי מה שכוורתי רודה עסי' קע"ג ס"ט. ואולי ההפרש מצד שבכוורת ידוע שאי אפשר לשער בכוון מה שבתוכה מה שאין כן בפירות אכסרה שאפשר לבקי לשער בכיוון כמה מדות יש. וע' בסי' רי"א גבי מה שתעלה מצודתי. וצל"ע כעת בזה עוד היטב:

ז

סעי' ב' (פירות בפירות) חליפי פירות בפירות יש בו אונא' הכל לפי חשבון שהי' ביניהם פירות פ' בסך שאמרו ופירות פ' בסך שאמרו גם דדרך המחליפין לקבל מחברו ביוקר כדי שיתן חברו לו עבור פירותיו ביוקר מ"מ דברים שבלב אינם דברים והכל כפי חשבון שאמרו ביניהם. ואם האונא' בביטול מקח יכול לומר לא רציתי ליתן עבור פירותיך רק פירות ועתה שאינך מקבל פירותי גם המקח מפירות שלי בטל ושייך מה שמקח שמקצתו בטל כולו בטל. ואם האונאה רק בדרך קנה ומחזיר אונאה מחזיר האונא' מהפירות שהי' בהם האונא' כפי שאמרו הסכום ולא שייך קצתו בטל שהרי כל המקח קיים. אך אם בשעת המקח אמרו בפירוש גם שפירות שלי אינם שווים כ"כ כיון דהפירות שלך אינם שווים בעיני כ"כ עי"ז הוא החליפין בכך י"ל דלא שייך אונא' וכשתבעו להחזיר האונא' יכול לבטל כל המקח ע"י גלוי דעתא שהי' ביניהם לפי מ"ש בשערי אפרים ז"ל שגם במטלטלין יכול המוחזק לומר שמהני גלוי דעתא מצד הפלוגתא שבסי' ר"ל:

ח

סעי' כז (בכך וכך לקחתיו) המוכר סחורה בכך שקנאה. ואמר שקנאה בסך פ' ואח"כ נודע שקנאה בפחות מכפי מה שאמר נרא' שהלוקח ידו על העליונ' ואם רוצה לשלם סך שאמר לפניו המוכר קודם שנודע בכמה קנאה [המקח קיים] ואם רוצה לחזור בו ואינו רוצה ליתן רק סך שנודע לו שקנאה בו המוכר לו רשאי. כיון שבשעת מקח אמר לו להדיא בסך שקנאה הוא גם ששינה מכפי מה שקנאה יכול הלוקח לומר סמכתי את עצמי שאוכל לחקור ולידע כמה הסך שנתת. והמוכר יכול לומר מ"מ לא הי' רצוני למכור לך בפחות מסך שאמרתי לך להדיא וגם שאמרתי לך שבסך זה קניתי די עי"ז שהורע כח המכירה שאינני יכול לכופך לשלם הסך שאמרתי אז לך להדיא. ומ"מ היאך תוכל לכוף [אותי] למכור לך בפחות מסך שאמרתי לך להדיא. וגם מי שפרע לא שייך בזה וגם מה שאין רוח חכמים נוחה ממי שאינו עומד בדבורו לא שייך בזה לגבי קיום המקח. כי מה ששינה תחילה בשעת המכירה ואמר שנתן יותר מנתינתו דיבור ההוא חלף הלך לו וצלע"ע: ולגבי מאי דקיימא לן שמוכר באמנה דהיינו כפי מה שנתן הוא עבור הסחורה אין בו אונא'. אם אמר ב' לשונות כנ"ל. ואמר שנתן סך פ' ומוכר בו עכשיו ונודע אח"כ שלא נתן כל כך. שהרשות ביד הלוקח כנ"ל אם יש שיעור אונא' בסך שפירש להדיא אולי שייך אונאה ויכול המוכר לחזור בו כיון שמה שאמר שמוכר בסך שנתן אינו רק גרעון קיום המקח שיוכל הלוקח לחזור בו מליתן סך שפירש לפניו. ואולי אם המוכר מתנצל שמה שאמר שנתן סך פ' הי' מצד שהעלה לחשבון ג"כ מה שנתן רבית לנכרי או עסקא מהמעות שלוה לקנות בו הסחורה. גם שהלוקח נראה שיכול לומר הרי סתמיות מאמר שלך משמעותו שנתת לשמכר לך סך פ' להדיא. ויכול לומר אין רצוני לקנות רק בהסך שנתן להדיא. מ"מ אולי מה שאמר המוכר שבכלל דבריו הי' הוצאות הנ"ל מועיל לגבי דידי' שלא יוכל לחזור בו ע"י אונאה כיון שהלוקח נותן לו הסך שאמר לו להדיא יכול לומר שסומך את עצמו על דיבורו שבהצטרפות ההוצאות הו"ל כאלו נתן כל כך ואין אונאה באמנה דאיגלאי למפרע כן וצלע"ע: וכן להיפוך אם שטעה המוכר ונותן יותר מהסך שאמר להדיא. הרי הברירה ביד המוכר אם רוצה נותן הסחורה ללוקח אם נותן לו הסך שנתן הוא. ואם רוצה יכול לבטל המקח כי הי' בטעות וגם שבכלל מאתים מנה אולי מ"מ יכול לחזור בו כיון שהלוקח ודאי שיכול לבטל המקח כי יכול לומר לא נתרציתי ליתן רק סך שאמר לפני להדיא. וכיון שאין בהמקח קביעות על הלוקח אינו מקח וצלע"ע: ואם גם שהלוקח יכול לבטל המקח מ"מ המוכר אינו יכול לבטל כשרוצה הלוקח ליתן סך שנתן נראה דלא שייך ג"כ אונאה גם שבשעה שמכר נתיקר המקח ויש שיעור אונאה. כיון דאיגלאי למפרע שבסך שנתן המוכר נקבע המקח באמנה הסך שאמר הוא כלא אמרו כלל. ואם לא נודע בב' עדים שטעה רק מוכר הראשון מסייעו והוא נאמן כעד א' על כל פנים. גם שהלוקח מוחזק י"ל דהו"ל מחויב שבועה ואינו יכול לישבע משלם ולא שייך לומר דלא הו"ל למידע כיון שהי' יכול להוודע ע"י המוכר ראשון מתחילה. וגם שאומר שמאמר המוכר ראשון אינו מכריע אצלו ואינו רק כעד אחד שקם רק לשבועה כששייך שבועה. מ"מ הדעת נותנת שאלו הי' משמיע להמוכר לו דברי העוכר הראשון לא הי' אומר סך שאמר וכמו שעכשיו ע"י שהזכירוהו אינו רוצה למכור רק בסך ההוא ואולי לגבי לא הו"ל למידע מועיל גם אומדנא קצת. ולפעמים גם כשאין מוכר ראשון לפנינו או שהוא קרוב שפסול לעדות. מ"מ כשקיבל תחילה הסחורה. ואח"כ שילם עבורה הו"ל איני יודע אם פרעתיך וגם זה קיל רק בדלא הו"ל למידע כלל. אך לסברת הט"ז ז"ל שכתב סס"י ע"ה. גבי מטבע מזוייפת שכיון שנסתלקו זה מזה שלא בחזקת חיוב זה לזה הו"ל איני יודע אם לויתני. וכ"ה בזה שקודם שנודע שנתן מוכר ב' למוכר הא' יותר לא הי' ביניהם חזקת חיוב על יותר וצלע"ע: ואם מכר באמנה כנ"ל סחורה שבמדה או במשקל ונודע טעות עי"ז נראה ששייך אונאה. גם שיכול המוכר לומר אין במה שאמרתי כ"כ יש בסחורה ההיא סגנון אונא'. כיון שראית בעיניך כמותה של הסחורה טוב טוב יאמר המוכר ואומדנא שלי שכל כך תבואה יש שם. ואין זה כמוכר במדה כיון שעיקר דעתי הי' שיהי' באמנה ולהשביח הזכרתי כ"כ יש ועסי' רי"ח ואולי יש חילוק בין מקרקע למטלטלי בזה וצל"ע. ואם מוטל עליו להשלים לו היטב. וביני ביני הוזלה התבואה כיון שקנה התבואה ע"פ שער שהי' ידוע אז לתבואה. י"ל שמשלם לו כפי שער שהי' בשעת המקח וחסר אז כ"כ תבואה נתחייב לו כ"כ מעות. אך במקח שאי אפשר להם שידעו שוויו. וכגון המוכר זכות של הטחינות ברחיים כל השנה גם שאמר לו כל כך תבואה יש שם כבר. ונמצא פחות גם אם מוטל עליו להשלים. מ"מ כיון שהוזל ביני ביני אין צריך לשלם רק בזול וצלע"ע: הקונה לברור לו עורות מתוך כמה מאות עורות שיש שם והי' המדובר שהוא יברור מעט כפי שיבחור לו את היותר נאים בעיניו. אין זה כמוכר באמנה או אכסרה שאין בו אונאה [לדעת רמ"א] גם שלא הי' לפני הקונה שום חלק מהסחורה. וסמך את עצמו על דברי המוכר שאמר שהסחורה היא בסגנון כך וכך כידוע במנהג בין הסוחרים. שהרי בכל מקחים יש אונאה. גם אם לא ראה הסחורה. וגם אם סמך את עצמו על דברי המוכר ואין עי"ז סגנון של אמנה. וממילא במה שהי' המדובר שיברור לו לא שייך בזה סגנון אמנה גם לא אכסרה כיון שיברור לו במספר עורות וגם שאין זה מסוים ויש עור א' ששקול ככמה עורות. מ"מ הרי זה מסוים מצד כללות הסחורה שהיתה בעין בלי שנוי ואין בזה רק חסרון ידיעה בפרטות עכשיו מה שייך לו קודם שיברור: ולגבי שיעור שתות אחר שברר לו היותר מובחרים והוא טוען שיברור לו שאינם טובים כל כך ועי"ז לא יהי' שתות. נרא' שאין זה טענה כל שלפי מה שהוכרע בהחלט כפי המדובר שבשעת המקח. יש שתות וכמו הקונה י' אמות בי' זוז ויש שתות שאינו יכול לומר אטול ט' ואין שתות וכ"ה בזה. וכשהי' המדובר שיבחרו להם מבין שיברור הוא נגד מעות מסוים כן סך עורות כן. והוא יבחין אם יהיו בינונים או טובים. נרא' שבזה י"ל שמוטל על הנבחר לברור. שיברור באופן שלא יהי' אונאה לשום צד גם פרוטה אחת. ואם אין שם עירות כ"כ שלא יהי' בהם שום אונאה מוטל עליו לברור על כל פנים מה שיש שהאונאה בו מעוטה ביותר בכל האפשר ועי"ז ביטול מקח ע"י מה שיש בהיותר טובים יותר משתות כיון שלא הי' התנאי כלל שרק היותר טובים יבחור והי' תנאי רק שיברור המבין כפי הבנתו. וממילא מוטל עליו לברור בהאונאה בכל האפשר. וכשיש גרועים ויהי' בהם אונאה פחות משתות ללוקח וטובים ויהי' בהם פחות משתות אונאה למוכר ואין שם כלל מה שלא יהי' כלל שום אונאה לשום צד. נרא' שביד הנבחר ביניהם לעשות ברצונו בזה והרי זה כבחינת שודא דדיינא. ואולי שייכים ג"כ מעין הכרעות שאמרו חז"ל כשני טובי' א' ת"ח וא' ע"ה כו' חילוקים רבים. אך מ"מ נראה שאסור להנבחר לקבל שוחד מצד א' כדי להטות לטובתו כי בררוהו שיאמר מה שנרא' בעיניו בלי שום שנוי דיעה שע"י שוחד וכעין מה שאסור להטות הפשר. ומ"מ נראה שאין בזה איסור שוחד מהתוה"ק וצלע"ע: וכשיברר מי שהתנו שיברור הוא והלך לו. ואח"כ נמצא שברר שלא כנכון כפי הנ"ל. רק ברר מה שיש בו אונאה הרבה והי' יכול לברור מה שאין בו אונאה כלל או על כל פנים אונאה מועטת. נרא' שכל שברר מה שאין בו שתות אונאה ברירתו קיימת. אך אם ברר מה שיש בו אונאה שתות. נראה שהמקח בטל ואין כמוכר אכסרה או באמנה כיון שהוא דבר מסוים השווי ע"פ הסברא הפשוטה שהי' מועל על הנבחר לברור מה שאין בו כל כך אונאה. והי' מוטל עליו למעט בכל האפשר ועל כל פנים שלא יהי' שתות. ואם יאמר מי שיהי' המאנה לפי דברי הבורר. הריני כאלו נתקבלתי כאמירת הבורר. ומ"מ לא אטול רק מה שאין בו שתות אונאה ולא שיבוטל המקח על ידי מה שבחר מה שהוא לטובתי הרבה. נראה שכל שהי' יותר משתות והי' בו שיעור ביטול נתבטל לגמרי. והיאך יוכל להכריח על המקח באופן אחר מכפי ברירת הנבחר שנוי מכפי המדובר. וגם אם ירצה ליטול הפחות שבהסחורה ההיא וגם אם אין בזה שום אונאה עוד או שיתאנה הוא עי"ז מ"מ כיון שנתבטל המקח ע"י הנברר אינו יכול להכריחו. אך אם כפי בחירת הנבחר הי' רק אונאה באופן שקנה ומחזיר אונאה. נראה שהבחירת קיימת וצריך להחזיר האונאה כבכל מקח וא"י לומר אבחור לי הגרועים שלא יהי' בזה שום אונאה. אך נראה שהנבחר יכול לחזור בו כשנודע שטעה. ואם לא בחרו להם בשעת מקח מי יברור להם. ואח"כ הסכימו על אחד ויש אונאה ביטול מקח בבחירתו. נראה שיכולים לחזור ולהסכים ביניהם על בורר אחר עד שלא יסובב ביטול מקח. והשווי נבחן על שעת מקח. ולא שייך בזה אין ברירה כי הרי זה גלוי מלתא וצלע"ע בכל זה: מוכר בנאמנות מה שעתיד לקנות וקנה במטבעות ואח"כ נתיקרו המטבעות אולי אין עי"ז חיוב על הקונה שהתנה על מטבעות שהוזלו ויש חילוקים בין שליחות או קונה ומוכרבנאמנות ובין לא הייתה הסחורה בעין כשקנה או הייתה ובין יצא השער לגבי מי שפרע גם בלא הי' בעין. ואולי ע"י מה שהי' ידוע שישלם הקונה זמן מסוים אח"כ הו"ל כאלו חל החשבון על אז וחילוק אם הו"ל לאסוקי אדעתי' להתנות:

ט

סעי' כח (שכר הכתף) מוכר בנאמנות אם יחשוב הוצאות הדרך שטלטל את עצמו על רחוק לקנות. צריך להיות הכרעה לפי לשון המקח שהי' ביניהם או לפי דרך התגרים בכך:

י

סעי' כט בהגה (אבל יותר מפלגא) אחד כתב צוואה במתנה לאחד מבניו כל מטלטלין. ובית שלו ששוה כמה אלפים וקנהו בכמה אלפים. כתב לבנו בלשון מכירה בסך אלף ועוד שישלם מזה שטר חצי זכר לבתו וכדומה. לפימ"ש הש"ך ז"ל סס"י ס"ו לא שייך בזה אונאה. והאורו"ת ז"ל כתב שנוטה דשייך אונאה ביותר מפלגא ומ"מ הוי ספק. והש"ך בסי' רכ"ז הביא דהוי ספק עי"ז אי אפשר להכריע בזה. אך בזה הדעת נוטה שאין בזה צד אונאה רק ידע וכתב כן רק כדי להראות איזה פנים מדוע יעשה ככה להעביר נחלה לגמרי לבנו אחד בן אהובה נגד בן אשתו הגרושה ובקרקע הקפידא יותר גדולה בהעברת נחלה כידוע במ"ש גבי שטח"ז. גם כיון שהי' דר בו עד מותו ניכר שהוא העברת נחלה (גם אולי מצד שאלו הי' כותב בשוויו הי' צריך נייר יקר כפי פקודת הקיר"ה. ולפי חשבונם נשתכר חצי היוקר) גם אולי שייך בזה שלא להשביע. ועל כל פנים אי אפשר שיצוייר בזה שנתאנה המוכר. שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכל באי שער עירו. שידע ומכר בפחות אך על כל זה צלע"ע. שוב נתברר שהמכירה היתה כדי שיחזיקנו בנו ויטפל עמו בחליו כל ימי חייו אינו אונאה כלל ועל כל פנים ליכא פלגא גם הו"ל ממש מוכר מחמת דוחקו וידע כיון שהוא יותר מכדי שהדעת טועה והרי זה כמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לכל בני עולם:

יא

סעי' ל' (אבל השליח) נושאת ונותנת אולי עדיפא משליח ולא שייך בה אונאה בכל שהוא ונלע"ע היטב שמעתי' נטי' לומר דהו"ל כשליח. ולפום רהיטא י"ל דהו"ל כשותף שמשמע שגם על חצי של חברו צ"ל שתות גם שאינם שלוחים זה לזה לעוות. ואולי י"ל סברא כיון שגם חלק של עצמו קנה בכך ניכר שאינו עוות משא"כ נו"נ. ואולי י"ל בנושאת ונותנת שהוא תקנה דאם לא כן לא ירצו לשאת וליתן עמה. עי"ז עשייתה קיים גם שיש אונאה מה שהיא דרך התגרים כמו פחות משתות ובשותפים י"ל דגם כן שייך תקנה וכלשון הש"כ ז"ל בסי' ע"ז בב' תירוצים שכתב שם אודות עוות של שותף. וכן י"ל שכהתירוץ א' של הש"כ ז"ל שם לגבי שותף כ"ה לגבי נו"נ שמרוצים כדי שירצו לעשות משא ומתן עמה:

יב

(עוד מצאתי) אשה נושאת ונותנת אולי עדיפא משליח לגבי אונאה פחות משתות. וכמו שותף שכתב הש"כ ז"ל שמשום תקנת השוק הוא שליח גם לעוות שיהי' מקח קיים. ובאונאה פחות משתות כנראה דאין צריך לשלם גם לשותפו גם ששותפים שלוחי שומרי שכר הם זה לזה. דהו"ל כאונס כיון דעבידי אינשי דטעי בפחות משתות ולא קפדי. ואולי גם השותף חייב גם באונסים א"צ לשלם כיון שנתרצו שיוכל אחד למכור ואם יתחייב בכנ"ל לא ירצה שום שותף למכור. וגם אם הי' גלוי דעת מהשותפים בפני רבים שמבטלים ביניכם שליחות זל"ז לגבי עוות כל דהו מ"מ הקונה באונאה פחות משתות הו"ל כקונה מגנב שאינו מפורסם ושייך תקנת השוק. וי"ל שכ"ה בנשים הנו"נ. גם שלומר שהיא כשותפים עמו או לומר אולי הממון שלה ואין לבעלה רשות בו או הוא מנכסי מלוג שלה. או שכ"ה קצת מהסחורה והו"ל שותפות. אין הסברא לומר כן כי בממון שלו אין לה צד שותפות רק מוטל עליו לפרנסה. ואולי שייך חזקה שהכל שלו עד שהוחזק פרסום שיש לה ממון נכסי מלוג שנושאת ונותנת בו. גם שאין הכרע מצד מה שכ"ה ברוב הנשים כי אין הולכים בממון אחר הרוב נגד המוחזק. מ"מ אולי שייך חזקה כנ"ל כיון שידו טפילה לידו. מ"מ י"ל דשייך תקנת השוק כמו בשורף. ואולי גם שנשים כעת הם בכלל נו"נ. מ"מ להא לא איתחזק שיוכלו למכור בלא ידיעת ורצון בעליהן במה שהוא ספק אונאה ואולי גם בפחות משתות כ"ה. וכשליח שגם שהשליחות הי' סתם מ"מ אם נתאנה בכל דהו המקח חוזר כי לגבי ספק עוות כל דהו אין לו לעשות השליחות בלא ידיעת ורצון משלחו. ואין ללמוד משותף שכיון שחלקו מוכר פשוט וגם על חלק חברו יוכל לשלם מה שיגרום לו עוות עי"ז עדיף משליח מה שאין כן באשה שאין לה לשלם וצלעע"כ: מ"ש שותף שאין צריך לשלם באולי פחות משתות י"ל שכשלפי דרך התגרים שם אז הי' לו לידע האונאה. אין ללמוד ממה שקבעו חז"ל לגבי אונאה פחות משתות מעין לא פלוג:

יג

(לסעי' ז') כדי שיראה לתגר השיעור מהקנין בהמקח. כי י"ל עד אז הי' נוטה אצלי שלא לקנות ולא הראיתי לתגר. וגם כשהי' המקח בביתו זמן מרובה עד הקנין ולא השמיע כלל אם צד שלא לקנות ומוטב הי' להראות אז ולא סגנון בתר דעבדין מתמלכין. וגם אם ידע שהמוכר יפליג משם עם הממון תיכף. מ"מ י"ל דלא פלוג חז"ל בכך ותמיד השיעור מהקנין והלאה:

א

כמה תהיה אונאה. כ' הריטב"א פ"ק דקידושין דף ח' לעולם דלא שוי חמש סלעים וכגון דקיבל עלי' כהן כי הא דרב כהנא כו' אמר רב אשי לא אמרן אלא רב כהנא דגבר' רבא הוא ומיבעי' ליה סדרא אבל לכ"ע דלא שוי לא ואע"ג דקבלי' עליה לאו כל כמיניה וז"ל שמעי' מהכא שהמוכר חפץ לחבירו בשיתא ובשוק לא שוה אלא חמשה אי להאי לוקח שוי שיתא אין בו משום אונאה דבתר דידיה אזלינן כי היכא דחשבינן לי' הכא שוה חמש סלעים מיהו בשוה לזבינא שיתא כי אורחי' אבל אי לדידי' לא שוה אלא מפני שהוא דחוק בדבר הא ודאי קציצה מתוך הדחק לא שמיה קציצה ואפי' נתן לו הדמים חוזר וגובה אותו ממנו והכי מוכח ביבמות דאמרי' בת חמוה דרב פפא נפלה לפני יבם שאינו הגון לה אתא לקמיה דאביי ואמר ליה חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוזי לבתר דחלץ לה א"ל אביי זיל הב ליה כו' וא"ל רב פפא ולימא לי' משטה אני בך מי לא תניא הרי שהיה בורח מבית האסורין וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו כו' מה שקצצה עמו לתת לו שכר החליצה מאתים זוז הוי קציצה מתוך הדחק ואינה חייבת בו כו' ומכאן ללוקח סימנין הרבה בדמים יקרים מפני חולי הדוחק דלא מחייב אלא בדמיהן וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. והנה מ"ש דהיכא דשוה להאי לוקח שיתא אזלינן בתר דידיה ק' מהא דקי"ל דאפי' במרגליות ושאר דברים שאדם רוצה לזווגן יש לו אונאה ומשמע דאפי' הלוקח גופי' צריך לו וכן מ"ש בקציצה מתוך הדחק דאפי' נתן לו דמים כו' לפי מה דקי"ל בטול דינר והעבירני דאם כבר נתן אין מוציאין מידו והוא בש"ע סי' רס"ד א"כ מכ"ש הכא וכ"כ הרמ"א באה"ע סי' קס"ט גבי חליצה ע"ש. ואפי' היכא דלא נתן מעות נראה דלא דמי מקח לשכירות ומשום דשכירות אינו אלא בדיבור ויכול לו' משטה אני בך אבל אם הי' קנין גם בטול דינר מחייב וע' ש"ך ריש סי' פ"א מקח ה"ל כקנין וצ"ע:

א

דטעי אנשי במקח. והוא מדברי המרדכי פ' הזהב. ובשטה מקובצת שם ז"ל ומבעי' לי' להשר אי איכא יותר משתות מקח ופחות משתות מעות כגון שמכר לו שוה ה' דנרים בה' דנרים וי"א פשיטים למאי חשבינן לי' ואומר רבינו יהודה דחשבת לי' אונאה דכיון דלאו הוי מחילה ולא ביטול מקח א"כ חשבינן לי' אונאה כו' ובמרדכי חולק כו' והריטב"א כ' ז"ל ורבינו יהודה אומר דחשבית לי' אונאה כו' ואין זה מחוור דהיכא עבדי אונאה וליכא שתות משום צד והאיך אנו מטילין פשר' בין שני הצדדים והנכון יותר דאזלינן בתר המקח בין לרב בין לשמואל אונאת המקח הוא העיקר ובאונאת מעות הוא דפליגי ועדיין הדבר צ"ע עכ"ל:

א

ולא לתבוע אונאתו בהגהת אשר"י כתב דאם לא נתן המעות עדיין נאמן לו' לא נתרציתי במגו דפרעתי וש"ך הניחו בצ"ע. ומסתימת הפוסקים משמע דאפי' לא נתן מעות נמי המקח קיים ומשום דחזקה מחל וה"ל מגו במקום חזקה:

א

ואם יברר שהיה לו אונס. וצריך לברר בעדים מיהו בזה אם עדיין לא נתן המעות נאמן לו' שהיה לו אונס במגו דפרעתי:

א

היה יודע הלוקח. במרדכי ס"פ הזהב מהא דאמרי' שם דף נ"א האי גברא דהוי נקט וורשכי לזביני קרי שיתא ושוי חמשא ואי הוי יהבי לי' חמשא ופלגא הו' שקיל אתא האי גברא ואמר אי יהבנא ליה חמשה ופלגא הוי מחילה אתן לי' שיתא ואתבעי' לדינא אתא לקמי' דרבא א"ל ל"ש אלא בלוקח מתגר אבל לוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה ומשמע דאי לאו בעה"ב יש לו אונאה אע"ג דידע וע"ש. וכתב הב"ח ז"ל ומ"מ צ"ל דלא מיירי אלא דומיא דהני עובדי שאמר הלוקח בפני עדים אתן לו שיתא ואתבעי' לדינא דהתם כיון שנתברר דידע ולא מחל אע"פ ששתק בשעת לקיחה אין שתיקתו מחילה אבל אם לא נתברר שהי' דעתו לתובעו אח"כ אע"ג דנתברר דידע הלוקח שאינו שוה אלא חמשא וקנאו בשש אמרי' מתנה בעלמא הוא דיהיב לי' דהא אפי' היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דידע ומחיל כדאי' פרק הספינה דף ע"ח כ"ש היכא שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בשית דאמרי' ידע ומחיל כו' ולפ"ז ודאי אפי' תובעו לאחר בכדי שיראה נמי צריך להחזיר דהא טעמא דזמן בכדי שיראה אינו אלא למאן דטעי וקבעו לו זמן לחקור אבל האי דידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' וקנאו בששה לתבוע לדין ולא מחל שהרי אמר בפני עדים אתבעי' לדינא התם ודאי יכול לתובעו אף לאחר בכדי שיראה וזהו שכ' ראב"י אם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן דלא הוי מחילה דאפי' לאחר זמן הרבה יותר מבכדי שיראה נמי מוציאין האונאה מיד המוכר וכו' וע"ש שהשיג בזה על הרמ"א והסמ"ע:

ב

ונראין דברי הרמ"א והסמ"ע דאי נימא דכי לא אמר אתבעי' לדינא הוי מחילה ומשום דידע א"כ כי נמי אמר אתבעי' לדינא מאי הוי כיון דלא הי' אנוס בדבר הוי מחילה ואפי' מסר מודעה קודם כל שלא הכירו באונסו זביני' זביני ואפי' לא קיבל רק מעט וכמ"ש בריב"ש סי' קכ"ז ז"ל דאע"ג דבהנאה מועטת שקיבל הנותן דינו כמתנה ולא אמרי' אגב אונסי' גמר ומקני מ"מ לענין זה דמי למכירה דבעינן שידעו העדים באונסו כמו במכירה דכיון דמקבל הנאה ליכא למימר הכי דאפי' אם אינו אנוס כיון שאמר שאינו נותן מדעתו וכו' ע"ש וכן כתב הרמ"א סי' ר"ה סעיף ד' ע"ש וא"כ כי אמרו אתבעי' לדינא מאי הוי כיון דאינו אנוס וזה ברור:

ג

ולכן נראה לענ"ד עיקרא דהאי מלתא הוא דכל היכא ששניהן יודעין זה מזה בכדי שאין הדעת טועה כמו במוכר צמד בקר במאתים דמוכר יודע בלוקח שאינו טועה וכן הלוקח במוכר ודעת שניהם אינו אלא למתנה ומחילה וקונה הלוקח על דעת מחילה ומתנה כיון שיודעין זה בזה שמכירין את המקח כמה שוה והמוכר רוצה דוקא בעד הצמד מאתים ורוצה במתנה ומחילה והלוקח נמי קונה אדעתא דמוכר ומוחל ונותן כיון שהמוכר הוא כאלו התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה אבל היכא שהוא בכדי שהדעת טועה והמוכר אינו מתנה ע"מ שאין לך אונאה שאינו מכיר בלוקח שיודע שיוי המקח א"כ דעת המוכר לא הי' ע"מ שאין לך עלי אונאה כיון שלא התנה בפירוש וכיון דהמוכר אינו מוכר ע"מ שימחול גם הלוקח שיודע ומכיר במקחו כמה שוה אינו קונה על תנאי מחילה כיון שהמוכר לא התנה ובכדי שאין הדעת טועה שניהם מכירים במקח וה"ל כאלו התנה המוכר ע"מ כו' והלוקח נמי קונה על דעת תנאה כיון דה"ל כאלו התנה המוכר וזה ברירא דהך מלתא ודו"ק) (וכן נראה מדברי שטה מקובצת שם וז"ל האי גברא דנקט וורשכי מהא שמעינן דאע"ג דידע הקונה דאית במנה אונאה וקנאו דיש לו מן הדין לחזור על המוכר וליטול ממנו אונאה ואינו יכול לו' ידעת ומחלת אלא אם יפרש לו שחפץ זה אינו שוה הדמים הללו ורצה וקיבל אין לו לחזור עליו וכן דין המוכר דינם שוה עכ"ל ומבואר מדבריו דאע"ג דלא אמר בפני עדים אתבענו לדין נמי יכול לתובעו אונאה. והוא מה"ט שכתבנו דהאי דפ' הספינה בצמד בקר במאתים שניהם מכירין זה בזה שיודעין טוב המקח וה"ל כאלו התנה המוכר שחפץ זה אינו שוה והלוקח נמי קונה אדעתא דתנאה אבל היכא שהוא בכדי שהדעת טועה דהמוכר אינו יודע בלוקח שמכיר שיוי המקח לא הוי תנאי כלל וכמ"ש ובזה ניחא הא דאמרו שם אבל לוקח מבעה"ב אין לו עליו אונאה. וקשה הא בבעה"ב טעם הדבר משום מחילה ובעובדא דוורשכי לא מחל דהא אמר אתבעי' לדינא. ובשטה מקובצת פ' הזהב שם ז"ל אבל בלוקח מבעה"ב כו' והני עובדי דוורשכי וכיפי אע"ג דלוקח לא מחל על אונאתי כיון דמבעה"ב לקח לא פלוג רבנן דאל"כ יש חילוק בין לוקח עם הארץ או ת"ח אלא חכמים השוו מדותיהם דכל היכא שהמוכר בעה"ב אין לו עליו אונאה ע"ש. ולפי מ"ש נראה כיון דהלוקח ידע שהמוכר בעה"ב וגם המוכר יודע בלוקח שמוכר אותו לבעה"ב הרי המוכר כאלו התנה ע"מ שאין לך עלי אונאה והיכא דהוי כמו תנאי הלוקח נמי קונה אותו אדעתא דתנאה ושוב לא מהני מה שאמר אתבעי' לדינא כיון דאינו אנוס וכמ"ש בשם הריב"ש וה"ל ממש כהאי דפ' הספינה בצמד בקר בעד מאתים דשם נמי אפי' יאמר הלוקח בפני עדים אתבעי' לדינא כיון דאינו אנוס הוי מחילה וז"ב ודו"ק:

א

וכן אם נודע שבא לידו בממכרו. כ' הסמ"ע ז"ל דוקא אם ידוע בבירור אבל אם היו מחולקים בזה אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה הדין עם המוכר אף שבא להוציא דאמרי' סתמא אין אדם קונה מקח כדי לחזור בו ובודאי לא ידע עד הנה ע"ש וכן מצאתי כתוב כדבריו בשטה מקובצת פ' הזהב ז"ל וכתב הרמ"ך והיכא דקא טען לוקח דודאי אתרמי לי' כי האי זבינא וידע טעותא ומחל נראה לו' דמשתבע מוכר ושקיל כו' מיהו נ"ל דמשתבע היסת עכ"ל. אלא דטעמא דכ' בסמ"ע דמשתבע מוכר ליטול משום דסתמא דמחילה אין אדם קונה כו' ולי נראה משום טענה גרוע דלא עביד אינש דמחל מש"ה צריך הלוקח לברר שבא לידו בממכרו ומחל. והא דאינו נאמן במגו דהחזרתי דמי אונאה דמחילה נמי נאמן במגו דפרעתי דכיון דלקחו בתחלה לא עביד דפרע אונאה עד דשמו לו רבנן ומחייבין אותו ולא עבד דפרע דאמר מי יימר דמחייבי לי רבנן. ואם אינו ידוע בכמה קנה אלא ע"פ הלוקח נרא' דנאמן שבא לידו בממכרו ומחל במגו דאי בעי טען שקנה בלא אונאה:

א

דדרך השערים להשתנות. במרדכי ס"פ המדיר ז"ל על דבר המעיל שקנה ר' ברוך בשליחות קהלינו ויטעון שם עם ר' יוסי כהן כי הקהל אומרים שיש בו אונאה והקהל אומרים שישלח אותו עדיין לשוק אם יש בו אונאה מה ראיה צריך הא קמן יש בו אונאה כולו ועוד הא קי"ל כר' נתן דאמר אם בריא הוא עליו הראי' ששכ"מ הי' אלמא אזלינן בתר השתא כו' זאת אשר השיב כו' ושער שבשוק עשוי להשתנות מבקר לערב הכל לפי הלקוחות והמזומנין לצורך השעה שצריכים לחפצים הנמכרים בשוק והאי דרבי נתן דאזל בתר השתא משום דמעיקרא בריא הי' ואוקמה אחזקה דרוב בני אדם בריאין עכ"ל. וקשה לי בהא דכ' הטור באה"ע סי' מ"ו אי קדיש במידי דלא ידעינן אי הוי ש"פ בעידן קידושין או לא אזלינן בתר השתא ואי אית ביה ש"פ השתא הוי קידושי ודאי ולא חיישינן שמא באותו פעם הי' פחות מש"פ כדי לחוש לקידושי שני ע"ש והיכי סמוך בשערים העשוין להשתנות למיזל בתר השתא ובית שמואל שם הביא דברי הרמ"ה להלכה כאלו אין בזה חנק והרי לפי דעת הרמ"א כאן דפסק כדברי המרדכי דלא אזלינן בשערים בתר השתא ובחידושי לאה"ע סי' ל"א שם הארכנו בזה ועמ"ש בסי' קט"ז סק"א:

א

ע"מ שאין לך עלי אונאה. כתב בסמ"ע ז"ל ואע"ג דאם אמר לי' ע"מ שלא תשמיטני בשביעית אמרינן כל תנאי שבממון קיים כו' שאני התם דידע ומחיל משא"כ הכא דלא ידע דאית בי' אונאה כו' דלא כע"ש שכתב הטעם שלא מהני משום דהוי מתנה עמש"ב וזה אינו דאינו מתנה על דין תורה אלא מתנה עמו שימחול לו אונאה עכ"ל ודברי ע"ש נכונים לפמ"ש בנימוקי יוסף פ' הזהב שם גבי אונאה דלא ידע דמחל וז"ל וכיון דל"מ מטעם מחילה גם מטעם התנאי ל"מ נמי שהוא מתנה לעקור דבר מן התורה ולא כל הימנו ודמי קצת לעל מנת שאין בו דלא אמר כלום עכ"ל. וביאור דבריו לפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דהא סבר ר' יודא בתנאי שבממון תנאו קיים משום דס"ל דהכוונה ע"מ שתמחלי ע"ש ומש"ה היכי דלא ידע דמחיל ל"מ אבל אומר ע"מ שאין לך דין אונאה ל"ש האי טעמא דלא ידע דמחל אלא דל"מ דין אונאה משום דכל כה"ג ה"ל מתנה עמש"ב ול"מ מצד התנאי ולזה קאמר הנ"י דע"מ שאין לך דין ה"ל מתנה עמש"ב וא"כ דברי ע"ש נכונה דכת' הטעם משום מתנה עמש"ב. ומיהו בסי' ר"ט סקי"א שם הארכנו בזה ע"ש דאפי' היכא דמתנה ע"מ שאין לך דין נמי האי טעמא שייך דלא ידע דמחל:

א

שאינו יודע כמה אונאה יש בו כדי שימחל פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"א) האומר לחבירו ע"מ שאין לך אונאה רב אמר יש לו עליו אונאה ושמואל אמר אין לו עליו אונאה לימא רב דאמר כר' מאיר ושמואל דאמר כר' יודא ומסיק רב דאמר כר' יודא ע"כ לא אמר ר' יודא אלא דידעה ומחלה אבל הכא מי ידע דמחל ונראה דהיכא דאיכ' שתות דקנה ומחזיר אונאה דאם התנה המוכר ע"מ שאין לך עלי אונאה והלוקח תבע אונאה יכול המוכר לחזור מן המקח ואע"ג דלר' מאיר בע"מ שאין לך עלי שאר כסות המעשה קיים והתנאי בטל התם כבר הקשו בתוס' פ' אע"פ כיון דהתנאי בטל נימא דהמעשה בטל כיון דע"מ כן קידש וכתבו משום דאינו דומה לתנאי בני גד לפי שמתנה עמש"ב מש"ה המעשה קיים אע"ג דתנאי לא מתקיים ע"ש וא"כ היינו דוקא לר"מ אבל לדידן דקי"ל כר' יודא דבדבר שבממון תנאו קיים אלא דגבי אונאה משום דלא ידע דמחל אע"ג דמחל ה"ל מחילה בטעות וכיון דלר' יודא גבי תנאי ממון הכוונה ע"מ שתמחלי לפמ"ש הרשב"א בחידושיו הובא בסק"ח נהי דל"מ מחילה משום מחילה בטעות אבל התנאי מיהא מהני לבטל המעשה כיון דאינו נגד דבר תורה וכן לפמ"ש בסי' ר"ט סקי"א דלר' יודא מהני בממון אפי' תנאי שלא יהי' לו עליו דין ומשום דהתורה לא חייבו אלא ברצון שכנגדו ואפ"ה היכא דלא ידע דמחל ל"מ מה שמוחל הדין חיוב שלו ע"ש וא"כ כיון דאינו נגד דבר תורה בתנאי שבממון נהי דיכול לחזור בו הלוקח ולתבוע אונאתו אבל המעשה מיהא בטל כיון שהתנאי לא נתקיים וז"ב ודוק)

ב

(ובסמ"ע ס"ק ל"ח כת' דרש"י ס"ל באומר ע"מ שאין בו אונאה אפי' שתות חוזר ומשמע דהטור ס"ל כרש"י אלא דמש"ע שכתב ואין צריך לו' משמע דס"ל דדינו כאלו אמר ע"מ שאין לך אונאה דבר פשוט שאין חוזר לגמרי בשתות אלא ה"ל כאלו לא התנה כלל עכ"ל ע"ש. ולפמ"ש גם באומר ע"מ שאין לך עלי אונאה לא הוי כאלו לא התנה כלל אלא תנאו מהני שיוכל המוכר לחזור בו באונאת שתות אם הלוקח תובע אונאתו ובאומר ע"מ שאין בו אונאה לפי שיטת תוס' דמפרשי ע"מ שאין בו אונאה ה"ל מתנה עמש"ב ואפי' מפרש ל"מ וגבי קידושין נמי כה"ג שמתנה ע"מ שאין בו שאר כסות דתנאו בטל דקאי על גוף הקידושין ועמ"ש בסי' ר"ט ס"ק י"א אפי' בשתות קנה ומחזיר אונאה ואין המוכר יכול לחזור כיון דכה"ג ה"ל מתנה עמש"ב ותנאו בטל והמעשה קיים דאינו דומה לתנאי בני גד. ושטת רש"י באומר ע"מ שאין בו הכונה שלא יהי' בו שום אונאה אפי' שתות וזה לא הוי מתנה עמש"ב וא"כ היכא דנמצ' בו אונאה יכול המוכר לחזור וכיון דכת' בש"ע ואצ"ל אם אמר לו ע"מ שאין בו אונאה ע"כ דמי להדדי וכיון דבע"מ שאין לך עלי אונאה יכול המוכר לחזור בו לפמ"ש א"כ ה"ה ע"מ שאין בו אונאה נמי יכול המוכר לחזור וכשטת רש"י דלשטת תוס' אין המוכר יכול לחזור ודוק:

א

או שקנה ע"י סרסור. כת' בסמ"ע וז"ל פי' אף אם ידע הלוקח שהן של בעה"ב כיון שבעה"ב מסרו לסרסור למכור למי שיבא לקנותו ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהן של בעה"ב ועל דעת לחזור לו אונאה מסרו לו עכ"ל. ובט"ז כת' עלה שהוא תמוה מאד דדלמא צוה בעה"ב לסרסור שלא יתנו רק בסך קצוב יותר משוי' והוא מכר כן וכיון שהלוקח ידע שהמעות מגיע לבעה"ב המשלחו ודאי מפסיד הלוקח מכח עצמו וע"ש. ונראין דברי הסמ"ע דכיון דאפילו ידע הלוקח בשעת מקחו שאינו שוה וקנה ביותר אפ"ה יכול לתבוע אונאתו בכדי שיראה לתגר וכמ"ש הרמ"א סעיף ז' ועמ"ש בסק"ד עיקרא דמלת' היכא שהמוכר יודע בלוקח שמבין טוב המקח כמה שוה ורוצה יותר משויו ה"ל כאלו התנה המוכר אדעתא דמחילה וכן הלוקח קונה נמי אדעתא דהכי אבל אם אין המוכר יודע בלוקח שיודע טוב המקח ושויו דלא ה"ל מוכר כמתנה תנאי כיון דמוכר סבור שלוקח אינו יודע כלל שווי של המקח ובזה אפי' ידע הלוקח שווי המקח לא מחל יותר ויכול לתבוע אונאתו ובלוקח מבעה"ב שניהם יודעין ואדעת' דמתנה ומחילה קנה אבל ע"י סרסור כיון שאין הדבר ידוע לסרסור שלוקח יודע שהוא של בעה"ב אע"ג דלוקח ידע שהוא של בעה"ב ה"ל כהך דינא דרמ"א ס"ז דלוקח ידע בשויו של מקח ויכול לתבוע אונאתו ודוק:

א

ולא קיבל שכר על השומא כת' הרשב"ץ ח"ב סי' קע"ד ז"ל שאלת ראובן קנה צרור א' מעפרות זהב מערבי א' והראהו לצורף אומן א' ואמר לו ראה אם הוא זהב מזוקק או אם יש בו זיוף ואם הוא מזוקק אתן לך חצי הריוח בשכרך ראהו האומן ואמר לו נראה לי שהוא זהב מזוקק ואין בו זיוף והכרתי זה מתוך כבדותו וסמך עליו הלוקח וקנאו בחזקת שהוא זהב מזוקק והתיכו ונמצא נחשת מהו שיתחייב האומן כדין האומן הנוטל שכר כו' תשובה האומן פטור הוא שאין חיוב על אומן אלא כשהוא נוטל שכר ומה שנראה מלשון השאלה שאתם דנין זה כאומן שנוטל שכר מפני שנוטל מחצית הריוח טעות הוא בידכם שאם אין שם ריוח אינו נוטל שכר וכההוא נוטל שכר הרי יש שם ריוח ואינו מתחייב אלא כשיש שם הפסד וכשיש שם הפסד אין לו שכר ואינו קרוי שכר לחייבו בתשלומין אלא כשנטלו אפי' יש שם הפסד ונותנו לו מכיסו בשעה שמראהו לו אבל כשלוקח מיני' ובי' אין זה שכר וכעין זה כ' הרמב"ן ז"ל בפ' איזהו נשך על ענין מעות של יתומים ואע"פ שהוא סומך עליו אינו מתחייב כו' אבל אומן פטור עכ"ל:

ב

ובהג"ה שם בתשו' הנז' ז"ל אמ"ה בספר החשן סי' ש"ו כ' שהטבחים שנוטלין הכרכשאות מן הכשירות נקרא בשכר אע"פ שאין לוקחין מן הטריפות כיון שאם לא הי' טריפה היה נוטל נמצא זה שכר לפ"ז הי' נראה שזה האומן שומר שכר כיון שלא הי' טוב הי' נוטל שכרו וצריך ישוב בדבר עכ"ל. וטעות בדפוס במ"ש כיון שלא היה טוב היה נוטל שכרו והכי ראוי להיות כיון שאילו היה טוב היה נוטל שכרו. אמנם נראין דברי הרשב"ץ נכונים דודאי דברי הטור בסי' ש"ו דברי טעם הם וכמ"ש עלה הב"י שם ע"ש והיינו משום דכן הוא כל שומרי שכר אם שמרו כראוי נוטל שכרו ואם נגנב או נאבד ולא שמרו כראוי משלמין דמי החפץ ומפסידין שכרן ואפי' בעבדים ושטרות דאינן בדין שמירה מפסידין שכרן וכדאי' פ' הזהב נשבעין לטול שכרן ע"ש ס"פ ומשום דלא הבטיח שכר אלא כשישמור אותו כראוי ואפ"ה הוי שומר שכר כיון שאם ישמור אותו כראוי יטול שכרו משלם והיינו נמי בטבחים כיון שנוטלין שכר מן הכשירות וכשישחוט כראוי יטול שכרו מש"ה חייב הוא כדין שמירת שומר שכר ואם נתנבלה בשחיטתו חייב לשלם דהי' לו לשומרו שלא לנבל כיון שיטול שכרו אם ישחוט אותו בהכשר אבל בעובדא דידן שלא הבטיח לאומן שום שכר רק שיטול חלק בריוח ואין לו ריוח אלא בזהב מזוקק וא"כ השכירה שמוטל עליו היינו לבחון היטב אם הוא זהב מזוקק ואם הי' מדקדק היטב בכור הבחינה והי' ניכר לו היטב הזיוף לא הי' לו שום ריוח וא"כ על השמירה כראוי אין לו שום שכר אבל בשאר שומרי שכר וכן בטבחים כשיעשו פעולתם כראוי יהי' להם שכר משלם וכאן כשיעשה פעולתו כראוי אין לו שכר כלל וכמ"ש וזה ברור:) (

א

עובר בלאו. דכתיב (בפ' בהר) וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו ולאו זה בכלל גזילה היא וכמו שאין לוקין על לאו דגזילה משום דניתן להשבון כדכתיב והשיב את הגזילה כך אין לוקין על לאו זה דג"כ ניתן להשבון את האונאה. טור:

ב

שתות בשוה פי' לאפוקי היה פחות או יותר וכדמסיק בס"ב ג' וז"ל הטור בשם הרא"ש חז"ל שיערו דעד שתות הוה מחילה לפי שכן הוא דרך מקח וממכר שאין הלוקח והמוכר יכולין לכוין דמי המקח בצמצום ודרך העולם למחול עד שתות במקח או במעות אף שהוא עולה הרבה כל שאין שם שתות עליו:

ג

שש בחמש או שבע בשש. בשניהן נתאנה המוכר בשתות ואף דבשש בחמש הוי שתות מקח ויותר משתות במעות הרי כשתחלק ה' שקיבל לשש חלקים לא הגיע לחלק כי אם דינר פחות שתות מדינר והוא נתאנה בדינר שלם שנתן מקח שוה שש דינר בחמש מ"מ לא ה"ל דין ביטול מקח כיון שבצד אחד דהיינו מצד המקח לא הוה אלא שתות וכן כשמכר שבע בשש נתאנה המוכר בשתות מעות שקיבל ופחות משתות מקח כשתחלק שבע לשש חלקים יגיע לחלק דינר ושתות והוא נתנו בעד ו' דינרים דהוה האונאה שתות מקח פחות שתות מדינר אפ"ה יש לו דין אונאה ולא דין מחילה כיון דאצל המעות שקיבל בזה איתא שתות בשוה וה"ה איפכא כשנתאנה הלוקח וקנה שוה חמש בשש אף דהוא נתאנה יותר משתות שיווי שבמקח ובקנה שוה שש בשבע דה"ל אצל מעות שנתן פחות משתות שהרי כשתחלק שבע לשש חלקים יעלה לחלק דינר ושתות והוא נתאנה בדינר אפ"ה דין אונאה עליו ולא דין מחילה או ביטול מקח כל שיש שתות מצד אחד בשוה וכדאמר בגמרא בהדיא מימרא דשמואל כתבתי לשונו בפרישה:

ד

ולהחזירה כולה לנתאנה. פי' ולא אמרינן כיון דפחות משתות הוה מחילה שא"צ להחזיר אלא הפרוט' המשלים השתות ולמעל' קמ"ל דדינו כדין אם אמר בית כור עפר אני מוכר לך הן חסר הן יתיר דעד רובע לסאה הוה מחילה ואם הוה יותר מרובע לסאה מנכה את כולה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' רי"ח סעיף ח' וכן נמי דומה לזה בסי' רכ"ט סעיף א':

ה

שמכר שוה שבעים בששים ופרוטה כו'. דקדק לכתוב כן משום דבענין זה ליכא שם שתות עליו משום צד אבל הרמב"ם והטור כתבו כגון שמכר שוה ששים בחמשים ופרוטה או בשבעים פחות פרוטה כו' ותמה המ"מ ע"ז למה תהיה זה מחילה הלא כשתמכר שוה שבעים בששים הוה אונאה דה"ל אונאה שתות מעות אף דאינו שתות מקח וה"נ במכר שוה ס' בחמשים ופרוטה אף דאינו שתות בשיווי המקח מ"מ הוא יותר משתו' מצד המעות שקיבל בעדו (וכמ"ש לעיל וחזרתי לכתבו בל' שכתב המ"מ) שהרי כשתחלק ס' דינרים לז' חלקים יגיע לחלק א' ח' דינרין וחצי ועוד חלק א' מי"ד בדינר ושש מהני חלקים עולים לנ"א דינרים וששה חלקים מי"ד בדינר (דהיינו נ"א דינרין וחצי דינר פחות חלק י"ד בדינר) נמצא כל שלא קיבל בעד שוה ס' יותר מנ"א דינר וששה חלקים מי"ד בדינר הרי הוא בכלל אונא' דז' בשש ואיך כתב דבנתן לו חמשים ופרוטה הוה מחילה ומסיק המ"מ שם וכתב ז"ל ואולי דעת המחבר שכיון שבשוה ששים בחמשים ופרוט' החשבון (משיווי המקח) גדור לשש חלקים ר"ל שעשרה שזהו חשבון גדור כלומר שאין בו שבר הוא חלק ששה מששים אע"פ שנתאנה יותר מאונאת שוה שבע בשש אין אנו הולכין אלא אחר חשבון השתות והרי זה פחות משתות והוה מחילה עכ"ל ונ"ל דבמ"ש מתחלה שכיון שבשוה ששים בחמישים החשבין גדור לו "או חלקים וזהו עיקר ישובו דהמ"מ ומ"ש אח"כ ר"ל כו' אין זה אלא פי' למ"ש תחילה וה"ק המחבר (הרמב"ם) ס"ל כיון שהמקח שוה ששים החשבון הגדור ממנו דוקא ו' חלקים נמצא דשתותו עשרה ולא שתחלק הששים שבע חלקים וה"ה אם הי' מקח שוה ששה שתות המגודר ממנו הוא אחד ולא שתחלק הששה לז' חלקים כמו שעלה על דעת המ"מ וזהו שמסיק וכתב ר"ל שעשרה שהוא חשבון גדור בלי שבר שהוא חלק ששי מששים ר"ל במקח זה שהוא שוה ס' ואתה נתתו בפחות דהיינו בחמשים ופרוטה אין חושבין שתותו לענין אונא' אלא שתות שאין בו שבר דהיינו עשרה דאע"פ שתמצא האונאה היא יותר אם תחלק הששים לשבע חלקים ונתאנים בשתות ממנו אין אנו הולכין אלא אחר חשבון שהוא בלי שבר ואם תחלקהו לשבע אז יהי' בכל חלק שבר כנ"ל כוונת המ"מ בישובו אבל המ"מ בעצמו מסיק וכתב דוחק ושעיקר לומר שט"ס הוא מ"ש ברמב"ם שוה ס' בחמשים ופרוטה ושצ"ל שוה ע' בס' ופרוט' ע"ש ומה"נ דקדק המחבר כאן בש"ע ולא העתיק ל' הרמב"ם והטור אלא כתב שוה שבעים בעד ששים ופרוטה וכדעת המ"מ. ובע"ש העתיק ל' הטור שהוא כל' הרמב"ם שוה ס' בעד נ' ופרוטה והוא מוכח דלא דק לחלק במ"ש ועמ"ש בס"ק ג' ואכתוב עוד מזה בסמוך בס"ד:

ו

והמתאנה יכול להחזיר החפץ. אבל אינו יכול לתבוע אונאתו דהמאנה יכול לומר לו או חזור במקחך או יהי' בידך כמו שקניתיהו וכ"כ הטור:

ז

אבל המאנה אינו יכול לחזור. דלא יהא חוטא נשכר דהרי אי לא אינהו לא היה יכול לבטל המקח וכמ"ש בסמוך ס"י מזה:

ח

דאף המאנ' יכול לחזור. דכיון שהנתאנ' יכול לחזור לא נגמר המקח מעולם מ"ה גם הוא יכול לחזור אא"כ אם נתרצה הנתאנה פעם אחת דאז מיד נגמר המקח וגם הוא אינו יכול לחזור בו. ואע"ג דכתב הטור בסוף סי' שלפני זה ובסי' ק"ץ בהיכא דעייל ונפק אזוזי כיון שנתבטל המכר לגבי המוכר נתבטל גם גבי לוקח ואפי' אם נתרצה המוכר יכול הלוקח לחזור בו אלא שידו על התחתונה שאני התם דמיד שמעייל ונפיק אזוזי אזי נגלה שלולי צריך המעו' לא הי' מוכרו ונתבטל המקח מיד כשלא נתנו לו מ"ה אף שנתרצ' אח"כ לקיי' המקח כיון שכבר נתבטל יכול הלוקח לחזור בו אבל הכא דלא גילה המתאנה מתחלה דעתו שרוצה לחזור בו מ"ה כשנתרצה אח"כ ה"ל כאלו נתרצה מעיקר' מ"ה אין המאנה יכול לחזור בו:

ט

ולגבי הא' הוה ביטול מקח כו'. כגון אם מכר שוה ס' בנ"א דלגבי שיווי המקח הוא פחות משתות דשתותו הוא י' דינרין ולא נתאנה המוכר כ"א בט' ולגבי קבלת המעות הוה יותר משתות וע"ד שכתבתי לפני זה שכשתחלק נ"א לו' חלקים יגיע לחלקח' דינרין וחצי בצמצום והוא נתאנה בט' דהוא חצי דינר יותר משתות מעות שקיבל והוה ביטול מקח מצד המעות. ובמכר שוה נ"א בס' הוה איפכא דכי אזלינן בתר שיווי המקח הוה יותר משתות ובצד קבלת המעות הוה פחות משתות דשתות היא י' ולא קיבל רק ט':

י

אזלינן בתר המקח כו'. נמצא דבמכר ס' בנ"א הוה מחילה ובמכר נ"א בס' הוה ביטול מקח וע"ד שכתבתי:

יא

דטעו אינשי כו'. מ"ה אם הוא פחות משתות מצד המקח אף דהוא יותר משתות מצד המעות לא אמרינן דטעו דאין רגילין לטעות בחשבון נתינת הדמים ואמרינן דמחל לו כן הוא ביאור דבריו אכן קשה דזהו דלא כדעת המ"מ הנ"ל דס"ל להמ"מ דבמכר שוה ס' בנ"א דלא הוה מחילה עד שיתן לו בעדו נ"א וחצי דאז האונא' פחות משתות מעות חלק א' מי"ד בדינר וכמ"ש לעיל וא"כ מאחר שהמחבר דקדק וכתב בס"ג כדעת המ"מ כמ"ש ומור"ם לא כתב שם שום דבר להשיג עליו לא הי' למור"ם לסתום כאן ולכתוב דין זה דהוא מדברי המרדכי דס"ל דבכה"ג הוה מחילה כאלו הוא מוסכם מדברי הכל ודוחק לומר שמור"ם ז"ל ס"ל דמ"ש המרדכי דבמכר שוה ס' בנ"א הוה מחילה ל"ד מחילה קאמר אלא לאפוקי שיהא דין ביטול מקח מאחר דבצד המעות הוא יותר משתות וקאמר דז"א כיון דמצד אחר ראוי להיות מחילה מ"ה מוקמינן לי' אדין אונאה דא"כ העיקר חסר ואיפכא נמי קשה דהמ"מ כתב דבמכר שוה חמשים בעד נ"ח ושליש דהוא שתות מקח הוה אונאה ושכן הוה אם נתן לו בעדו נ"ח וחצי או נ"ט או ס' בכולם דין אונאה אף דנתאנה בי' עד שיתן בעדו יותר מס' דאז ה"ל דין ביטול מקח והמרדכי ס"ל בנ"א בס' הוה ביטול מקח אף דלא נתאנה אלא בט' וצ"ל דס"ל להמרדכי דלעולם היכא דנוכל לשער החשבון שיהיה בהטעות שתות הן של שווי מקח הן של מעות יש לו דין אונאה אף דמצד אחד הוא פחות או יתר משתות אבל היכא דבשום צד אין שם שתות עליו בזה סבר דאזלינן ליה בתר טעות המקח והרמב"ם והטור דכתבו דאם מכר שוה ס' בחמשים ופרוט' דהוה מחילה נלע"ד דג"כ ס"ל כהמרדכי והוא כשנאמר דלא כתבו דהוה מחילה אלא בכה"ג דמכר שוה ס' בנ' ופרוט' דלא הוה באונאתו לא שתות מקח ולא שתות מעות מ"ה הולכין אחר צד מקח והוא פחות משתות והוה מחילה אבל במכר שוה נ' ופרוט' בס' לא כתבו דהוה מחילה משום דבזה כיון שאין בו שתות מקח ולא שתות מעות הולכין אחר צד מקח דהוא יותר משתות והוה ביטול מקח להרמב"ם הנ"ל. אבל המ"מ אי אפשר ליישבו דס"ל כהמרדכי וכנ"ל. נמצא דברי מור"ם דכתב בסוף דברי המרדכי ומתחלה הניח דברי המחבר שהוא כדברי המ"מ והן כשני הפכים בנושא אחד צ"ע:

יב

היתה פרוטה בשוה אינו מחזיר. פי' אף שהוא שתות או יותר משתות מקח כגון שהמקח שוה ה' פרוטות וחצי והוא מכרו לו בששה וחצי מ"מ כיון דאינו עולה האונאה יותר מפרוטה אין בו דין אונאה והטור כתב בשם הרי"ף ג"כ דאין אונאה לפרוט' ושס"ל כיון דאפיקתי' מפרוטה אין אונאה עד שיהי' בו כשיעור מעה שהיא מטבע הקטנה הנמצאת בימיהם שהיתה מכסף דכל הפחות ממנה היו של נחושת ועד"ר שם כתבתי דלכאור' נראה שגם הרמב"ם ס"ל הכי אף שמלשונו שהוא כלשון המחבר לא משמע הכי ע"ש ודו"ק:

יג

וי"א דחייב להחזיר פרוט'. טעם פלוגתתן כתבתי בדרישה:

יד

יש להסתפק אם מותר כו' ז"ל הטור בשם הרא"ש יראה כיון דהתורה אמרה אל תונו אפי' שוה פרוטה בכלל אלא שחז"ל אמרו דאין יכולין לצמצם עד שתות כו' וכנ"ל אבל אם המוכר או הלוקח בקיאין ויודעין שמאנ' לו והשני אינו יודע אסור לו להונות אם לא כשפירש והתנ' עמו. או שמא כיון דדרך מקח וממכר הוא בכך לפיכך עד שתות הוה בכלל מקח ולא מיקרי אונא' כלל וצ"ע וירא שמים יוצא ידי שניהן עכ"ל ור"ל ירא שמים אם נתאנ' פחות משתות אינו מהדר אחר המאנהו לומר לו אינך יוצא כי לא ידעתי מזה ולא מחלתי אותו החזירהו לי ואם אירע שאינה הוא לחבירו פחות משתות יחזירהו להמתאנ' ממנו ומ"מ נראה דאין הלוקח יכול לומר אף שהוא עדיין מוחזק בדמי הקניי' אני לא אמחול בפחות משתות שהונאתני אלא שביטל דעתו אצל רובא דעלמא שרגילים למחלו ומוציאין מידו ליתנהו להמוכר:

טו

מותר לכתחלה להוציאה ביפה. שגם אחר יקבלנהו ממנו ולא יהי' לו בו הפסד כלל טור:

טז

ואם שהה יותר כו'. ע' בטור שכ' שאחר זמן שיראה לתגר או לקרובו אפי' קנה שוה מנה במתים מקחו קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו עכ"ל ואף שהשמיטו המחבר ודאי ס"ל ג"כ הכי דממילא נלמד ממ"ש דין זה גם ביותר משתות דביותר משתות תו אין חילוק במטלטלין:

יז

ואם יברר שהיה לו אונס כו'. בפרישה כתבתי והוכחתי מלשון הטור בשם הרא"ש ☜דאם אחר הלקיחה הי' לו אונס שלא הי' יכול לחקור מיד אחר שיווי מקחו אע"פ שעבר האונס אח"כ ולא הראהו לתגר מ"מ יכול לחזור עדיין ולהתנצל ולומר שמתחלה אירע לו אונס ואח"כ לא עלה על דעתו לחקור עד עתה ע"ש:

יח

הי' יודע הלוקח בשע' שלקחו. ע' בד"מ כ"כ על פי המרדכי והמרדכי מביא ראיה מהנהו דאיתא בגמרא (דף נ"א ע"א) ושם איירי שקנו שוה חמשה בשיתא ואי הוו יהבי למוכר חמשה וחצי ג"כ הוה זבין להו וידעו הלקוחות דיש בו כדי אונאה ולקחוהו אדעתא דהכי שיתבעו להמוכר אח"כ לבד על אונאתן והחפץ שקנו ישאר בידם. ואם לא היו נותני' להמוכר אלא חמשה לא היה מוכר אותו להן ואי הוה יהבי ליה חמשא ופלגא אף דזבין להו בכך לא היו יכולין לתובעו באותו פלגא משום דהוה מחילה בפחות משתות ופסקו בגמרא שהדין עם הלוקח ומזה למד המרדכי שם בשם ראבי"ה דה"ה אם ידענו שיש בו אונאה וקנה ולא ידענו למה שתק אם דעתו היה לוותר האונאה או לחזור אח"כ לתבוע האונאה עכ"פ יכול לחזור תוך כדי שיראה לתגר דלא אמרינן דשתיקתו הוה כהודאה ומה"נ סתם מור"ם כאן וכתב דלא אמרינן דידע ומחל. ונראה לכאור' עוד דנלמד מסתימת דברי המרדכי ומור"ם ומטעמן דכתבו דלא אמרינן דשתיקה הוה כהודאה דאפי' קנו שוה חמשה בשבע דהוה כדי ביטול מקח וידעו מזה אפי' הכי יכולין לחזור בהן בכדי שיראה לתגר אף דלא שייך בכזה הטעם דגמ' דמ"ה שתקי כדי לתבוע אח"כ אונאתן והחפץ ישאר בידו דאי לא תימא הכי אלא דוקא בכדי אונאה דאז שייך לומר דשתק מטעם הנ"ל א"כ לא ה"ל למור"ם לסתום אלא לפרש ולכתוב טעם הנ"ל בגמרא בצידו כדי שנדע לחלק (אבל זהו דוחק דאין מדרך מור"ם בהגה"תו לפרש הטעמים וגם כתב בלשונו תובע "אונאתו משמע דמיירי דוקא משיעור אונאה) ודוק וכל זה דלא כמ"ש בע"ש דמחלק וכ' דהא דיכול לחזור היינו דוקא אם לא נודע להלוקח עד אחר שכבר גמר המקח אבל אם קודם גמר המקח ידע דיש בו אונא' וקנהו תו לא מצי לחזור ולתבוע אונאתו דאמרי' דגמיר ומחיל וז"א:

יט

חוזר באונאה לעולם. פי' אם לא שיש בו א' מהדברים שפרט והולך שנשתנה השער או מכר מתחלה מחמת דוחק או שנזדמן לו מקח בזה וידע לשער בו אם טעה כדי שתות במה שמכר או שיש בו א' מהדברים שפרט והולך שנשתנה השער או מכר מתחלה מחמת דוחק או שנזדמן

כ

וכן אם נודע שבא לידו כו' משמע דוקא אם נודע בבירור שבא לידו דבר שהיה כזה שמכר אבל אם היו מחולקים בזה אף שהלוקח טוען ברי שנזדמן למוכר כעין זה הדין עם המוכר אף שבא להוציאו דאמרי' סתמא אין אדם מוכר כדי לחזור בו ובודאי לא ידע עד הנה וכן הוכחתי בפריש' מדברי הרי"ף שהביא הרא"ש בתשובה שכתב בהדיא עד שיתברר שבא ליד המוכר מקח כזה ולא חזר בו אז והא דכתב מור"ם בהג"ה בסעיף שאחר זה דאם הם מחולקים בשינוי שער דעל המתאנה להביא ראיה הא כתב מור"ם שם הטעם בצדו והוא דשינוי השער הוא מצוי וצריך עיון בתשובת הרא"ש שהביא הטור שקיצר וכמו שכתב בפרישה:

כא

ולא המוכר. אפי' לדעת הי"א שכ' מור"ם לעיל בסמוך בס"ד דס"ל דאף המאנה יכול לחזור בו אא"כ נתרצה המתאנה שאני הכא דמיד שהוקר מסתמא לא יחזור בו עוד הנתאנה מ"מ המתאנה עצמו יכול לחזור בו עד שיראה לתגר דאף אם נתייקר אמרינן מסתמא דעתו הוה דכל שיש לו זמן לחזור אינו גומר בדעתו לגמור המקח. עד שיכלה זמנו ועפ"ר:

כב

ועמד בשמונה. אבל עמד בשבע אין לו דין ביטול מקח שהרי לא הוקר אלא עד כדי שתות המעות שקיבל דהיינו ו' בז':

כג

שהרי נקנה המקח כו': פי' קודם שהוקר היה נגמר המקח והיה על המאנה ליתן האונאה להמתאנה גם עתה שהוקר יתנהו לו דכשהוקר כו':

כד

ועמדו על שלש. וכ"כ ג"כ בטור ול"ד קאמרי אלא ה"ה בארבע אלא מפני שבבבא שלפני זה הוצרך לומר שנתיקר שנים וכמ"ש קאמר גם בזה כן:

כה

אפי' בספרים כו'. עפ"ר שם כתבתי דהוצרכו הפוסקים לפרוט הני לאפוקי מר' יודא דאמר אין אונאה לס"ת ובהמה ומרגליות ס"ת משום דאין קצבהלדמי' בהמהומרגליותמשום דאדם רוצ' לזווגם דשור רע מקלקל שור טוב בהליכתן יחד בעול המחרישה וגם מי שיש לו מרגליות נאה קונה עוד עליה מרגליות אחרת אפי' ביותר משווי' כדי לזווגה עם זו שבידו להעמידם יחד במשבצות זהב עיין שם בפרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ח ע"ב):

כו

יש אונאה במטבעות קמ"ל בזה דאע"ג דכי תמכרו ממכר כתיב ומטבע אין כאן מקח וממכר כ"כ קמ"ל:

כז

אפי' בכל שהוא חוזר לקמן ריש סי' רל"ב כ' הטור והמחבר דכל המוכר לחבירו דבר במדה או במשקל או במנין אפי' בכל שהוא מחזיר אונאה:

כח

אחד מי"ב. טעמו כיון דמעות להוצאה נתנה ואין בני אדם לוקחים מידו כשהיא חסירה כו' משום הכי דקדקו ואמרו דלא הוה מחילה עד שלא יהא באונאתן אחד מי"ב ופלוגתא דתנאי בזה בפרק הזהב ועיין בפרישה:

כט

כדי שיראה לשולחני. דסתם אדם אינו בקי בהכרת המטבעות כי צריכים מומחים לזה:

ל

עד ערבי שבתו' שבא להוציאה פירוש לכבוד שבת ואפילו בעשיר שיש לו מעות אחרים להוציאן מ"מ לא נתנו לו זמן יותר משום דסתם בני אדם שאינו בקי במטבעות מוציא המטבעות המסופקי' בעיניו בטובתן ומשמר בתיבתו הטובים בודאי:

לא

ובלבד שתצא ע"י הדחק כן הוא ג"כ ל' הטור ובפרישה ודרישה הוכחתי דר"ל דאם אינו יוצא ע"י הדחק אז אפי' במדת חסידות א"צ להחליפה ואל תתמה על זה שהרי גדול מזה אמרו דלאחר שיראה לתגר אפי' מכר שוה ק' בר' המקח קיים וא"צ להחזיר לו אונאתו וכמו שכ' שם ולא כע"ש שכתב ז"ל שאם אפילו ע"י הדחק אינה יוצאה פשיטא שחייב להחליפה אפי' לאחר זמן רב עכ"ל וזה אינו ואף שמל' הרמב"ם ג"כ מוכח דס"ל הכי כבר תמה המ"מ עליו וכ' דבגמ' לא משמע הכי ומ"ה נמי לא העתיק המחבר ל' הרמב"ם כדרכו והעתיק לשון הטור שהוא כדמוכח מהגמרא ובע"ש שהעתיק ל' הטור ואפ"ה כ"כ וזה ודאי ליתא:

לב

אבל לא יקבנה מן הצד. דיש לחוש שיחתוך מקום הנקב:

לג

מכור לי פרתך באלו ברמב"ם פרק י"ג מסיים בזה ז"ל אע"פ שקנ' בחליפין קנה ומחזיר אונאה פי' אע"פ דדרך חליפין הוא זה כיון שלא דקדק לידע כמה מעו' יש לו בחופנו ובקרא וכי תמכרו ממכר כתיב ולא חליפין אפי' הכי כיון דאמר לשון מכירה יש לו דין ממכר ויש בו אונאה:

לד

פירות אכסרה בסלע כו'. פי' חופן פירות וא"ל מכור לי פירותך בסלע או שתים ולכן דקדק בלשונו וכתב ברישא שלוקח בדמים אכסרה דר"ל שלוקח דבר אחד בדמים שהוא אכסרה שפירש חפונים ובסיפא ב' פירות אכסרה בסלע דפי' שלוקח בעד הסלע הפירות החפונים וה"ל כאלו אמר בין שהמעות חפונים וקונה בעדם פרה שהוא מין אחד בין שהפירות חפונים וקנהו במעות בשניהן קנה ומחזיר אונאה והסיפא דומה למ"ש הטור והמחבר בשם הרמב"ם לעיל ר"ס ר"ט ז"ל ערימה זו של חטים אני מוכר לך בכך וכך אע"פ שאין מדת הערימה ידוע אע"פ שנמצא חסר או יתר על האומד הרי זה ממכרו קיים ויש להן אונאה לפי שער שבשוק עכ"ל ומה לי שחפן פירות ומכר לו במעות או מכר לו ערימה וא"כ תימה על מור"ם ז"ל שכ' אחר זה פלוגתא די"א ספיקא הוא ומשמע דגם אפירות אכסרה קאי ולעיל סי' ר"ט כתבו הטור והמחבר סתם דיש בו אונא' בלי שום מחלוקת והטור לא כתב פלוגתא בזה כ"א דלוקח בדמים אכסרה פרה או פירות דהרא"ש ס"ל דספיקא הוא אם מחזיר אונאה ונראה דדוקא אמעות אכסר' כ"כ משום דאין דרך קנין בכך כ"א בחליפין אבל בפירות אכסרה יש דרך מקח שרגיל אדם לקנות כרי תבואה ופירות בלא מדה ומנין ומ"ה סתם וכ' בסי' ר"ט בלי פלוגתא וכאן דוקא במעות אכסרה כתב פלוגתא ע"כ צ"ל דהג"ה זו קאי דוקא אחפן מעות ודוק:

לה

המחליף כלים בכלים כו' זה מיירי אפי' שמו הכלים קודם המכירה או אחרי' מ"מ כיון דדרך חליפין החליפו' ויש רוצה במחט יותר מבשריון מ"ה אין בו דין אונאה דלאו ממכר הוא דאל"כ מאי ארי' חליפות פירות בפירות דמסיק וכ' דיש בו אונאה בשומא הלא גם כלים בכלים נמידינא הכי כששמוהו וק"ל:

לו

אין לו אונאה דכלים קונין בחליפין דכתיב בהו נעל וחליפין אין בהו דין אונאה דכי תמכרו ממכר או קנה כתיב משא"כ פירות וגם שמוהו מ"ה חל עליהן דין מכר טפי:

לז

ע"מ שאין לך עלי אונאה כו'. אע"ג דאם א"ל בשביעית ע"מ שלא תשמיטני בשביעית אמרי' כל תנאי שבממון קיים ואינו משמט וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סי' ס"ז ע"ש שאני התם דידע ומחיל משא"כ הכא די"ל דלא ידע דאית ביה אונא' דמחיל וכדמסיק המחב' וכ"כ הטו' דאף דא"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה סבר דאין בו אלא פחת כל דהו ולא כע"ש שכ' הטעם דלא מהני זה משום דהו' כמתנ' עמ"ש בתורה וז"א דאינו מתנה על דין תורה אלא מתנה ממו שימחול האונאה שבו:

לח

ואצ"ל אם א"נ ע"מ שאין בו אונאה דמשמע ע"מ שלא יהא בו דין אונאה וא"א לו להתנות לבטל דין תורה בכה"ג גם בשביעי' אם א"ל ע"מ שלא תשמיטני שביעית לא אמר כלום וחזר הדבר לדין תור' פחות משתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה כ"כ הטור בשם רשב"ם וכ' עוד אבל רש"י כ' דבכה"ג הוה מקח טעו' וחוזר בו לגמרי אם ירצה אפי' אין בו אלא אונאה שתות וע"ש דמשמע דהטור ס"ל כוותיה דרש"י וכמ"ש בפרישה אבל המחבר שכתב ל' ואצ"ל משמע דס"ל דדינו כאלו אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דבו פשוט דאינו חוזר לגמרי בשתות אלא ה"ל כאלו לא התנה כלל:

לט

יודע אני שאינו שוה אלא מנה. משמע דס"ל דלא סגי בא"ל סתם יודע אני שיש בו אונאה ע"מ כו' וכן בסעיף שאחר זה כ' ז"ל שהרי זה ידע בודאי הדבר שמחל לו ועפ"ר כאן ובסי' רל"ב שכתבתי דאף לפי מאי דקי"ל דאדם יכול להקנות ולמחול אף דבר שאינו קצוב מודה במחילה כזה שצריך שיפרשו דאל"כ יכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ דאמחול:

מ

אלא להשביח דעתי. כלו' כמו שאתה רואה ששוה יותר מזוז כן הוא שוה מנה כמו שאמכרנו לך:

מא

בכדי שהדעת טועה כו'. כצ"ל וכן הוא ל' הרמב"ם פט"ו ממכירה וגם הטור הביאו בסי' זה בסכ"ו בל' זה ור"ל בכדי שהדעת טועה שאם החפץ שוה ששה זהובים ומוכר לו בשבעה זהובים אל יאמר לו המוכר יודע אני שאינו שוה אלא זהב וע"מ כו' אלא יאמר אני יודע שאינו שוה רק ששה דינרין שאז ידע האונאה שבו בודאי ומחל לו עליה ואף אם יאמר לו יודע אני שאינו שוה רק חמשה ונמצא ששוה ששה ומכר לו בשבעה גם כן אין בו אונאה דהרי התנה עמו שלא יהא עליו אונאה ואינו יכול לומר כשראיתי ששוה יותר מחמשה אמרתי כשם ששוה יותר מה' כן הוא שוה שבע' דהל"ל דלמא טועה המוכר בא' דרגילין לטעות בא' והי' סבור שאינו שוה אלא חמשה וה"ל כאלו פי' לו האונאה:

מב

או שקנה ע"י סרסור. פי' אף אם ידע הלוקח שהן של בע"ה כיון שהבע"ה מסרו לסרסור למכור למי שיבא לקנותו ודאי נתייאש שלא ידע הלוקח שהן של בע"ה ועל דעת לחזור לו אונאה מסרם לו ועיין בסמוך בסעיף ל' שכ' המחבר פלוגתא באינ' השליח ללוקח אי מכרו בטל בכל שהוא וכאן סתם בסרסור וכתב דיש בו אונאה וגם הטור כתב בשני המקומות כדברי המחבר ויש לחלק בין סרסור דיש לו שייכות וחלק בו ואין לומר גבי' לתקוני שדרתיך וכמ"ש בסי' קפ"ב וקפ"א [וקפ"ה] דבו כ"ע מודו ועיין בפרישה מ"ש עוד:

מג

יש בו דין אונאה. לשון הטור בשם הרא"ש דמה שנתרצה שמעון לקחתו בשומת לוי לא עדיף ממי שפירש ע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דיש עליו אונאה וכ"ש בנדון זה שלא כוון ראובן למכרו לו ביותר מדמי שויו ולא שמעון לקנותו יותר מדמיו כו':

מד

אם לוי הוא תגר כו'. דאל"כ היה חייב אפילו לא קיבל שכר עליה דגרם לו היזק אבל אם הוא תגר ובקי בחנם פטור בשכר חייב כמו טבח אומן שקלקל וכמו שיתבאר דינו לקמן סי' ש"ו ועיין בטור שהאריך בתשובה יותר מסעיף ל' והלאה ועוד כ' הטור תשו' הרא"ש ארוכה אחר זו בסעיף ל"ה ומשום דאין נ"מ לדינא כ"כ השמיטם המחבר ע"ש:

מה

ועכו"ם אין לו אונאה כו'. גם לענין שור של ישראל אפי' מועד שנגח לשור של עכו"ם דינא הכי דפטור משוה דכתיב כי יגח שור איש את שור רעהו וכמו שכתב הטור והמחבר לקמן סי' ת"ו ושם בשני הצדדים כח דישראל עדיף דהא אם נגח שור של עכו"ם אפי' תם של ישראל חייב ליתן נזק שלם ועמ"ש בדרישה מזה:

מו

כיצד חפץ זה בכך וכך לקחתיו כו'. הטור הוסיף עוד וכתב ז"ל י"מ דאפי' לא א"ל בכך וכך לקחתיו אלא א"ל תן לי חפץ זה כמו שקנית אותו ואני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח אין בו אונאה שאפילו נתאנה בו לוקח ראשון צריך ליקח כמו שקנאו דאדעתא דהכי משכו ליתן לו כמו שקנאו עכ"ל והמחבר השמיט להאי י"מ ולטעמו אזיל שגם בב"י כ' דבכלל דבריו הראשונים הוא ואני כתבתי שם דחדשו בזה הי"מ דאף דלא ידע בשעת משיכה בכמה קנהו דלימחל אפ"ה אין בו אונא' כיון דאמר בהדיא שהאמינו לו ויתן לו בעדו כל מה שנתן הוא בעדו ועוד יתן לו ריוח מה נמצא שמתחלה לא היה כוונתן על שיווי המקח:

מז

שאם קנה י' יריעות כו'. פי' דרך התגרים כשקונים יריעות או כיוצא בו הרבה יחד וא"א שיהיו שוים אלא אחד רע ואחד טוב ואחד בינוני דרכן להשוו' ליתן בעד כל אחד ואחד בשוה דרך משל זהב. כי אומר הלוקח אף אם אלו אינן שוין כ"כ הרי אחרות כנגדן שהן שוות יותר וקאמר דאף דבדרך קנייתו פסק בשוה בעד כל אחד זהב כשימכר לחבירו לא יחשב לו הרעות בעד זהב והטובות בשויים אלא אם יקנה כולם יחד ממנו אז יחשבם לו כמו שקנאם ויתן לו ע"ז ריוח כמו שהתנה עמו ואם יקנה ממנו א' א' אז יחשוב הערך מה שמגיע על כל א' בפני עצמה זו לפי טובת' וזו לפי פחיתתה:

מח

אלא כמו שנתפשר עמו שיתן לו ריוח. ר"ל ריוח הנזכ' בסעיף שלפני זה דאמר לי' בכך וכך לקחתיהו וכך וכך אני משתכר בו וקאמר כאן דבכלל אותו שכר וריוח יהיה נמי שכר טרחתו בכלל.

מט

העבדים והשטרות כו' בגמרא יליף לה מדכתיב בפרשת אזהרת אונאה וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד כו' דרשו מדכתיב מיד דהיינו דוקא מטלטלין הנקנים מיד ליד לאפוקי קרקעות (וכתבו התוס' ריש פרק המוכר את הבית) דהא דאין לקרקעות אונאה לאו משום דעביד אינש דזבין ארעא ביתר מכדי שוויה דהא איתמעטו גם כן עבדים ושטרות דלא שייך בהו ה"ט אלא דגזירת הכתוב הוא ע"ש (ועד"ר סי' רי"ד וגם כאן) וה"ה עבדים שהוקשו לקרקעות ומדכתיב ממכר דרשו דבעינן שיהא גופו ממון והוא בעצמו מכור לאפוקי שטרות דאין גופו ממון ואינן אלא לראיה ומדכתב עמיתך מיעטו הקדש ודע דבטור לא מנה הקדשות בהדי הני דלית בהו אונאה והרי"ף והרא"ש העתיקו המשנה דמנה הקדשות בהדי הנהו דלית בהו אונאה אבל העתיק' הגמרא וכתבו טעם למה אין בהם אונאה השמיטו זה דהקדש ונ"ל דטעמייהו דס"ל דבזמנינו אין לנו הקדש דבדק הבית אלא הקדש מתנות עניים ודבית הכנסת ודין חולין גמור יש לו כמ"ש הרא"ש בהדיא והטור הביאו בס"ס צ"ה ובס"ס רי"ב ע"ש גם בא"ח סי' קנ"ג והרי הוא בכלל עמיתך ויש בו אונאה ובהקדש הגוף ל"צ לה"ט דאינו נוהג בזמנינו דהא המיעוט לעמיתך לא קאי עליה דאין בהו משא ומתן ומועלין בהן ויצאו לחולין:

נ

אבל יותר מפלגא תימא הא הרא"ש והטור כתבו בשם ר"ת דדוקא עד פלגא לית ביה אונאה ובפלגא גופא יש בו אונאה והוכיחו כן מהירושלמי ואף שהתו' בב"ק (דף י"ז) ובב"מ פרק הזהב (ריש בבא מציעא דף מ"ז) כתבו בשם ר"ת כלשון מור"ם צ"ל דל"ד קאמרי ולא אתו אלא לאפוקי דל"ת דלית בהו דין אונא' כלל וכדעת הרי"ף והרמב"ם וא"כ לא ה"ל למור"ם לכתוב בלשון דר"ת כפשוטו אלא כאשר פרשוהו הרא"ש והטור:

נא

כגון שמכר לו אחד יותר מב'. פי' דבר ששוה דינר אחד מכרו ביותר משני דינרין דהיינו יותר מפלגא ודע דמהרש"ל ז"ל כתב דאף דאיתמעטו הני מדין אונאה מ"מ לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת ובכלל לא תונו איש את אחיו הן וכמו שיתבאר ריש סי' רכ"ח אם לא שהמוכר בעצמו לא ידע מאונאתו:

נב

הוה אונאה. בטור כ' דהמקח בטל ואפי' פלגא ואונאה דכתב מור"ם ג"כ כוונתו לביטול מקח וה"ק ישנו בכלל לא תונו הכתוב בתורה וחז"ל נתנו שיעור לאונאה דהוא יתר משתות דהמקח בטל ובהני דאין בהן אונאה דינייהו כן בפלגא וק"ל וכן הוא ל' התוס' והפוסקים דנקטו בכה"ג לשון אונאה במקום ביטול מקח מטעמא דכתיבנא:

נג

ונתאנה בכל שהוא. דיאמר לו המשלח לתקוני שדרתיך ולא לעוותי ולא שייך מחילה גביה:

נד

שה"ה שמכרו בטל. טעמו שחז"ל השוו הדברים שלא יהא כח המוכר עדיף במוכר ע"י שלוחו מכח הלוקח:

נה

ויש מי שאומר כו'. דשאני לוקח דהוא עצמו הי' בקנין וידע מה קנה ומה לו שקנהו מהשליח או מהמוכר עצמו וע"ל סי' ק"ט וקפ"ב ולא כע"ש שכ' טעם אחר:

נו

וזכה המשלח בהיתרון. טעמו נתבאר לעיל סי' קפ"ג ע"ש ולא כע"ש שכתב טעם אחר:

נז

כך שכירות כו' דשכירות ליומא ממכר הוא:

נח

בדינר לשנה. המחבר אזיל לטעמו דפסק לעיל אפילו שוה אלף בדינר אין בו אונאה אבל לי"א הנ"ל דוקא עד פלגא וכ"כ הטור בהדיא:

נט

השוכר את חבירו. פי' ששכרו על עבודתו יום יום דהוא כפועל גמור (וכ"כ הטור ז"ל השוכר את הפועל) ודין עבד יש לו ואע"ג דיכול לחזור בו אפי' בחצי יום וכמ"ש לקמן בסי' של"ג מ"מ כל שלא חזר בו דין עבד יש לו אבל קבלן דגומר המלאכה דשוכרה לצורכה אימת שירצה אין לו דין עבד וכמ"ש הטור והמחבר בסמוך סל"ז:

ס

ועבדים אין בהן אונא' אע"ג דוהתנחלתם הנ"ל בעבדים כנעניים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו ועפ"ר:

סא

ומה שנתאנה כו'. משמע אפי' יותר משתות וכ"כ בהדיא שם בת"ה וכ"כ המחב' בהדיא בסל"ה ושם כתבתי דהיינו דוקא כשכבר נעשית המלאכה וכ"כ שם בת"ה ע"ש:

סב

שכרו לזרוע לו קרקע כו'. פי' ראובן ששכר לשמעון בקבלנות לזרוע לו שדיהו בזרע של ראובן ואין עליו אלא מלאכ' וטירח' הזריע' ואיבעיא דלא איפשטא הוא בגמרא אי אזלינן בתר הקרקע (וה"ל קבלן דקרקע דאילו פועל נקרא עבד ואין להן אונא') ואין להקרקע אונא' או בתר הזרע אזלינן ויש בו אונא' כן פי' המ"מ על דברי הרמב"ם שהן כדברי המחבר ושכן פירשו גם הראב"ד להגמרא ושהקשה הראב"ד ז"ל וא"ת ולהוי נמי כקרקע להדר תו לזרוע עד כדי הראוי לה כי עדיין לא נגמר מלאכתו וי"ל מפני שתוספת הזרע אינו מועיל לה דשמא למקום שנפל הראשון נופל הב' ויתקלקל זע"ז עכ"ל הראב"ד והרמב"ן הקשה על פי' זה דפירשו הגמ' דאיירי כששכרו לזרוע לו בזרעו וכתב דזהו בכלל אם אוביר ולא אעביד כו' ומ"ה פירש להאיבעיא בענין אחר ע"ש:

סג

וכן אין משביעין אותו אלא היסת. ג"ז איבעיא דלא איפשטא היא שם (סוף דף נ"ו) ופירש"י טוענו מסרתי לך ששה סאין לזרוע ולא זרעת אלא חמש והוא אמר זרעתי חמש ומחצה עכ"ל וקמבעיא ליה אי כמאן דמנח בכדא דמי ונשבעין עליהן ש"ד דמודה מקצת א"ד בטלינהו אגב ארעא ואין נשבעין עליה אלא היסת וזהו החילוק בין האיבעיות דבאיבעיא הראשונה לא טענו כלל שממונו נשאר בידו אלא בעד הטירחא והמלאכה שלא רצה לטרוח ולזרוע הרבה ועי"ז בא לידי הפסד ובאיבעיא שנייה קמבעיא ליה בטענו ממון שסאה מזרעי נשאר בידך שלא זרעת והוא מודה מקצת וק"ל:

סד

ואם יש בו אונאה שתותא ויותר כו' בת"ה סי' שי"ח כתב בשכר פועל עם סוס ונתאנה יותר משתות דמה שמגיע על הסוס יש בו אונאה וכמ"ש מור"ם בסמוך סל"ו [סל"ג] וכתב שם דא"א לחזור בו ואפי' אם יש בו יותר משתות מאחר שכבר נעשית המלאכה ע"ש. ונראה דה"נ מיירי בכה"ג מ"ה כתב או יותר כו' מחזיר אונאה ולא כתב דביותר מבטל השכירות לגמרי אם ירצה כדין מקח כיון דשכירות ליומא ממכר הוא:

סה

ואפילו לאחר זמן מרובה. לא נתנו בזה שיעור בכדי שיראה לתגר או לקרוביו דדוקא בקנין מטלטלין שהן בידו שייך בהו לומר דה"ל להראותן ומדלא הראה אמרינן מחל ואין דרך כן בשכירות כ"כ המ"מ פי"ג דמכירה ע"ש ובפרישה חלקתי דבשכירות כיון דאינה משתלמת אלא לבסוף אין מדרכו להראותו עד לעת תשלומין וכבר עבר זמן מרובה תו לא חלקו:

סו

הקבלן יש לו אונאה. כבר כתבתי הטעם דאין שם עבד עליו ובדידיה קטרח אימת שירצה:

סז

וכל אחד משניהן בין קבלן בין בעל בגד חוזר לעולם. נראה דר"ל כל אחד משניהן שנתאנה חוזר לעולם ואפי' בעל הבגד שבידו הבגד ולא אמרינן דאינו יכול לחזור אלא כדי שיראנו לבני אדם כדין לוקח שנתאנה דבשכירות שאני וכנ"ל אבל המאנה ודאי אינו יכול לחזור בומיד שנתרצה המתאנה שלא לחזור בו כדין לוקח ומוכר הנ"ל ובמיימ' ובטור סיים בהדיא בזה חוזר לעולם כמוכר:

סח

הרי הם כלקוחות כיון דכל אחד מהן הוא שותף בכולו נמצא דבמה שחולקין שיקח ראובן דבר זה לבדו וימחול לו שמעון חלקו שבו כדי שיקח שמעון דבר זה לבדו הרי כלקח כל א' חלק חבירו בעד החלק שיתן כנגדו בדבר השני וק"ל:

סט

במדה או במשקל כו'. ואם עשו שליח כו' הטעם דגם באלו דינן כלקוחות וכנ"ל:

ע

שהדיינים ששמו כו' לעיל סימן ק"ט נתבאר זה:

עא

שיכולים בני המבוי לעכב כו' והיינו היכא דהמבוי סתום דאז יאמרו דמרבה עליהן הדרך וכמ"ש הטור והמחבר לעיל סימן קס"ב וכ"כ הטור כאן:

עב

הרשות בידו. בטור מסיים בזה בשם הרא"ש ז"ל ואפי' אם יאמר שמעון אסלק ממך התרעומות של בני המבוי יאמר ראובן אי אפשי לקנות לי תגר בפתיחת הפתח ועוד כיון שבשעת החלוקה טעו בזה שהיו סבורים שיכול לפתוח הפתח והוא אינו יכול החלוקה מעיקרא בטעות היתה ובטלה לה וכ"כ הטור והמחבר לעיל ר"ס קע"ה ס"ג בשנים שחלקו ובא להן אח שלישי דחלוקתן בטילה כיון דמעיקרא חלוקתן בטעות היה והא דכתב כאן שטעו הדיינין ל"ד דיינים אלא ה"ה אי טעו אחריני בהחלוקה וכנ"ל אלא שהמעשה כך היה בשאלות הרא"ש שהדיינים חלקוהו ע"ש ותמצאהו:

א

דאף המאנ'. עסמ"ע ס"ק ח' עד ה"ל כנתרצה מעיקר' ע"ש ולפז"נ דאם הלוקח קדש אשה בחפץ זה דאם הלוקח שהוא המקדש והמאנ' רוצה לחזור מהמקח ולבטל הקידושין קודם שנתרצה המוכר הקידושין בטלין דאין אדם מקדש בדבר שאינו שלו אבל אחר שכבר נתרצ' המוכר שכתב הסמ"ע דהוי כאילו נתרצה מעיקרא ממילא שוב א"י לבטל הקידושין אמנם באמת נראה דקושית הסמ"ע מהא דעייל ונפיק אזוזי ל"ק דש"ה גבי אונאה דהטעם דא"י לחזור בו משום דהנתאנה י"ל אי לאו דהוניתני לא היית יכול לחזור ועתה שהוניתני תחזור היאך יהיה חוטא נשכר וכמבואר לקמן סעיף י' ומהאי טעמא סבירא ליה לתוס' בב"מ דף נ' ע"ב בד"ה ואילו יתר על שתות דאין המאנה יכול לחזור כלל עד שתובע הנתאנה האונאה ע"ש והנך פוסקי' סברי דכ"ז שהנתאנה יכול לבטל לא נגמר המקח עדין ויכול גם המאנה לבטל אבל אחר שהנתאנה אין יכול לבטל גם הם מודים שאין המאנה יכול לבטל מטעם הנ"ל שלא יהיה חוטא נשכר ואם כן י"ל דאין המקח נגמר עד אחר שנתרצה המתאנה וממילא אין הקידושין שבנתיים חלין כלל ומ"מ נראה כדברי הסמ"ע דכשלא חזר בו המוכר הא' הוי כגילוי מילתא למפרע שהמוכר לא היה רוצה לחזור כלל וממילא המקח קיים למפרע וקצת ראיה לזה בנו"נ באמנה בסעיף כ"ח בש"ך ס"ק ט"ו דאף אם אינה להמוכר דהמקח קיים ומשמע אפי' אם היה המוכר הא' ישראל מ"מ כשאין המוכר הא' מבטל המקח דנתקיים המקח להלוקח הא' ממילא נתקיים גם נגד הלוקח הב' ול"א כיון דבשעת מכירה מכר דבר שאינו שלו ממילא נתבטל המקח א"ו דכשאין המוכר הא' מבטל המקח נתקיים המקח למפרע:

ב

כדי שיראה לתגר עש"ך ס"ק ד' עד מגו דיכול לומר נתתי יכול ג"כ וכו' וזה דוקא בפחות משתות ואחר כדי שיראה אבל בשתות שהטעם הוא כמ"ש הסמ"ע ס"ק כ' לפי שכן דרך משא ומתן שאין הלוקח וכו' א"כ אפי' יש לו מגו לא מהני (וכ"כ בס' מחנה אפרים) משמע מדברי התוס' בב"מ מ"ב בד"ה אמר אביי דמותר להונות לחבירו פחות משתות אדעתא להחזיר לו האונאה ואינו עושה כן רק כדי שיתקיים המקח בשוויו:

ג

שהיה לו אונס. ונראה דאם מברר שהראה לתגר ואמר לו התגר שהוא שוה כמו שנתן והתגר טעה יכול לחזור שאין לך אונס גדול מזה שחכמים נתנו בזה שיעור בכדי שיראה לתגר והראהו לתגר ומה יעשה במה שתגר טעה וכ"כ הש"ך בסי' ש"ו ס"ק י"ב וז"ל אבל הכא הא חזינן דהראה לשולחני וכו' ע"ש הרי מבואר בהדיא כמ"ש וכן מוכח מתשו' הרא"ש שהביא הטור בסי' זה גבי דאם נתרצו שניהם לגמור ע"פ שומת לוי:

ד

היה יודע הלוקח. עסמ"ע ס"ק י"ח שמביא המרדכי מהש"ס ועב"ח שתמה דהא אפי' היכא דטעה בכדי שאין הדעת טועה פסק הרא"ש דידע ומחל כדאמרינן בב"ב ד' ע"ח כ"ש היכ' שנתברר שידע בשעת לקיחה שאינו שוה אלא ה' ולקחו בשית דאמרינן ידע ומחיל ולכ"נ עיקר כהט"ז שכתב דמש"ה לאחר שיעור כדי שיראה אינו חוזר אף דידע ג"כ בשעת מכירה וא"כ מה שייך כדי שיראה בזה דהוא מטעם כיון דעיקר זכותו הוא במאי דאמרינן דלא מחל משום דאמרינן דהיה בדעתו לתובעו אח"כ בדין שיחזור לו אונאתו וכיון דלאחר כדי שיראה ודאי דלא יפסוק לו הב"ד להחזיר לו ודאי כיון דידע מחיל ולפ"ז נראה דבביטול מקח ודאי דא"י לחזור וע"כ הט"ז חולק על הסמ"ע דהא בביטול מקח ודאי דע"כ צ"ל דידע ומחיל דאם היה דעתו לתובעו אח"כ ולבטל המקח לא היה קונה אותו כלל מעיקרא ונרא' עיקר כהט"ז. ולפ"ז ל"ק כלל מהאי דב"ב דשם בביטול מקח איירי אך הא קשה דבב"מ דף נ"א בתוס' ד"ה בד"א בסתם כתבו וז"ל אבל מפרש ע"מ שאין לך עלי אונאה נעשה כאומר יודע אני שאינו שוה ואתיא כר"י וכו' וע' מהרש"א שם דלר"מ באומר יודע אני יש לו עליו אונאה כיון דודאי קא עקר ע"ש הרי בהדיא דאפי' יודע בשעת מקח שאינו שוה כ"כ ונותן אפ"ה יש לו עליו אונאה רק לר"י מהני משום התנאי דס"ל דתנאי מהני בדבר שבממון אף דשם מיירי ג"כ בביטול מקח בשוה ק' בר' וא"כ קשה מהא דב"ב הנ"ל ולפעד"נ דכשמתנה בע"מ אף שאמר יודע אני גרע משום דהוי מתנה עמ"ש בתורה וכן מוכח בדברי תוס' כתובות נ"ו ד"ה ה"ז מקודשת גבי הא שהקשו דלא יהא אדם יכול למחול חובו ע"ת משמע דמחילה בלא תנאי מהני מוכח דמחילה בתנאי גרע ממחילה סתם וע"ש וליתן מקום לדברי הסמ"ע עמש"ל בסי' דס"ד ועב"ח שכתב דההיא דוורשכי בב"מ דף נ"א מיידי דוקא שגילה דעתו לפני עדים שרוצה לתבוע אונאתו אח"כ והעיקר כדברי הרמ"א דאף בלא גילוי דעת יכול לומר שהיה דעתו לכך וכיון דהוי ספק מחילה א"י הלה להחזיק המעות דמי אונאה שחייב להחזיר מספק דדמי לא"י אם פרעתיך. ובקצה"ח הקש' על הב"ח דכיון דנאמר דבלא גילוי דעת הוי מחילה ממילא אף גילוי דעת לא מהני להוציא מידי חזקת מחילה דהא אפי' הי' מודעא מ"מ לא הכירו באונסו וכמ"ש הרמ"א בסי' ר"ה דבמכר בפחות משווי' אף דלא בעינן מודעא מ"מ בעי עכ"פ שידעו עדים אונסו ל"ד זל"ז כלל דשם רוצה לבטל גוף המכירה וכשא"י אונסו אמרינן דלמא היה רצונו למכור באמת אבל הכא שאין רצונו לבטל המכירה שהרי קנה ומחזיר אונאה ואין הדין רק אם מחל חוב אונאה שיש לו אצל המוכר ודאי דסגי בגילוי דעת שאינו מוחל תביעת דמי אונאתו גם מ"ש דכששניהם יודעין מהאונאה הוי כאלו התנה משא"כ כשהמוכר יודע והלוקח א"י לא נהירא חדא דמהיכי תיתי נאמר דהוי כאלו התנה הא בתנאי בעינן דיני תנאים ואיזה אומדנא דמוכח יש כאן ועוד מוכח מהא דב"מ הנ"ל גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה ובעינן דוקא שיאמר ע"מ שאין בו אונאה וגם זה לא מהני רק לר"י ולא לר"מ כמ"ש התוס' שם:

ה

בלוקח שהרי המקח בידו. מזה מוכח דאם קנה בק"ס והמקח עדיין ת"י המוכר הוא להיפך שהמוכר א"י לחזור בו שהמקח בידו והלוקח יכול לחזור שהרי אין המקח בידו ושיעור כדי שיראה מתחיל אחר שבא המקח לידו:

ו

אם נודע שבא לידו. עסמ"ע ס"ק כ' עד דאמרינן סתמא אין אדם מוכר וכל הלשון תמוה והטעם נראה עיקר כמ"ש בקצה"ח דמחילה טענה גרוע הוא וא"נ אלא במגו דפרעתי וכאן א"י לטעון פרעתי דמי אונאה דמי יימר דמגבי ליה רבנן וכשא"י אם נתאנה בלל ודאי דנאמן במגו דלא נתאנה ולפמ"ש בס"ק ז' בשם המהרי"ל הטעם פשוט ע"ש:

ז

נשתנה השער לכאורה נראה שהפי' הוא דקמ"ל דאם לא מתאנה כלל רק שרוצה לחזור משום דבתוך כדי שיראה הוי כלא נגמר המקח וכיון שנתייקר בכדי ביטול מקח בתוך שיעור זה יהיה יכול לחזור קמ"ל דאין יכול לחזור בו משום שינוי שער דלא חשיב נתאנה. אמנם בשו"ת מהרי"ט חח"מ סי' י"ט כתב דאפי' ידוע בעדים שבשעת מכירה היה בו אונאה כל שנשתנה השער א"י לחזור דדוקא כשלא נשתנה השער אמרינן דודאי לא איתרמי ליה זבינתא כזבינתיה עד האידנא דאל"כ למה לא צווח עד השתא משא"כ כשנתייקר השער אפשר דאיתרמי ליה זבינתא מקודם רק שלא רצה לחזור משום דבר מועט ועכשיו משום יוקר השער הוא דרוצה לחזור ע"ש ומה שיש לעיין לפ"ז במ"ש הרמ"א יבואר בסמוך בע"ה:

ח

על המתאנה להביא ראיה עבקצה"ח שהביא דברי המרדכי שכתב דל"ד להא דר"נ דאם בריא הוא עליו הראיה ששכ"מ הי' דאזלינן בתר השתא דשא"ה שרוב ב"א בריאין הן משא"כ הכא שהשער עשוי להשתנות וע"ז הק' מאה"ע סי' מ"ו דאי לא ידעי' אי הי' ש"פ בשעת קידושין דאזלינן בתר השתא ואי אית בי' ש"פ השתא הוי קידושין ודאי והא שערים עשוין להשתנות ע"ש לפע"ד לק"מ דלעולם אין מבטלין קנין הברור בשביל ס' כמ"ש הט"ז בסי' ק"ג סעיף י"ג וכ"כ הרשב"א גבי תרי ותרי הובא בב"י בתנאי במקח שכל שיש קנין ברור אין מבטלין אותו מספק וה"נ בקידושין כיון שכבר הוחזק' במקודשת לפנינו וגם עכשיו כשנראה לפנינו הוא ש"פ והיא מקודשת ודאי לפנינו אין עושין ס' לקלקל קנין ודאי רק שהמרדכי מחלק שלא תקשה מהא דר"נ גבי שכ"מ דשם איכא ס' לפנינו ב"ד כעת בא השטר מחמת שלא נכתב בתוכו לא לשון בריא ולא לשון שכ"מ והיה לנו להעמידו בחזקת מ"ק כיון שלא הוחזק מקודם במתנו עד עכשיו שבא להוציא השדה עם השטר מתנה ותיכף כשנראה השטר נולד הספק וכיון שמקלקלין החזקת מ"ק בשביל חזקה דהשתא אלמא דחזקה דהשתא אלימ' טובא לזה מחלק דדרך השערים להשתנות וא"כ אין כאן חזקה רק ספק וממילא אין מקלקלין קנין ברור שהוא לפנינו בשביל ספק ועוד דמסתמא לא היה בו אונאה דאחזוקי אינשי בגזלנותא לא מחזיקינן אמנם לפי פי' מהרי"ט דמיירי שידוע שהיה בו אונאה בשעת שמכר רק כשנשתהא עד שנשתנה השער א"י לחזור וא"כ לכאורה היה המאנה צריך לברר כיון שיש בטול מקח לפנינו ואפשר דלפי טעם המהרי"ט דאמרי' מסתם איתרמי ליה זבינתיה כזבינתיה רק כשרואין שצווח כשעודן בשער א' אמרינן מדלא צווח עד האידנא מסתמא עדיין לא איתרמי ליה אבל כשיש לתלות שצווח האידנא שהוא משום שינוי השער תלינן מן הסתם דודאי אתרמי ליה זבינתא כזבינתיה:

ט

יש אונאה לתגר. ואף שכ' לעיל דבהראה לתגר והתגר טעה דיכול לחזור בו דאונס הוא מ"מ בתגר שלקח לעצמו א"י לחזור רק בכדי שיראה לתגר י"ל דסמך עצמו שיראה לתגר אחר ומחמת שהוא להוט על קנייתו אינו מדקדק שפיר וגם לא פלוג רבנן:

י

ונצרפה בעשרים דינר. נראה דצרפה היינו שלפעמים מטבע א' חשובה מחבירו ושוה יותר מקצבת המלך אצל השולחני די"ל כיון דלפעמים משתכר החנווני חילוף ממטבע למטבע והוי אונאה אבל אם לא ידע שיעור קצבת המלך של מטבע זו כגון שהמלך קצב המטבע של דינר זהב בכ"ד דינרין והוא היה ממדינ' אחרת וסבר שקצבת המלך לא היה רק בכ"א וצירפה בכך הוי כטעות שבמדה ומנין דאפי' בפחות מכדי אונאה חוזר. עוד נלפענ"ד דמ"ש המחבר בסלע שחסרה כדי אונאה דמחזיר אונאה דמיירי ע"כ שבמקום אחר יוצאין במשקל זה כל המטבעות ובאופן זה א"צ לקוץ המטבע כשרוצה להוליכו למישן דאלת"ה הא צריך לקוץ כשנחסר כשיעור אונאה כמבואר בסעי' שאח"ז ואין לך מקח טעות גדול מזה:

יא

וי"א דספיקא הוי. וכתב בכ"מ פ"ג ממכירה דאם לא הזכיר לשון מכירה אלא אמר לו הילך פרתך באלו אין לו עליו אונאה:

יב

אין לו אונאה. אבל טענת מומין ודאי דיש לו דאין אדם מתפייס במומין וכ"כ בס' מחנה אפרים וכתב הרדב"ז דבסחורה ל"ש לומר דזה רוצה במחט יותר מבשריון ויש לו אונאה ע"ש ונראה דזה דוקא כששמו אותן קודם או אח"כ אבל כשלא שמו הסחורה לא קודם ולא אח"כ אין לו אונאה דלא גרע מפירות וכ"כ הש"מ וז"ל מי שהחליף סחורה מבלתי שישימו כו' עד חליפין אין בו אונאה ומ"ש המחבר בשמו אותו אחר המכירה נראה דמיירי בעסוקין עדיין באותו ענין דאין סברא שיועיל שומא אחר המכירה כי מה דהוה הוה:

יג

ע"מ שאין לך עלי אונאה. מבואר בכתובות דף נ"ו בתוס' ד"ה ה"ז מקודשת דדוקא כשאומר שלא יהיה עליו דין אונאה דהיינו שלא יתבע ממנו האונאה יש עליו אונאה והטעם כתב הנ"י כיון דמחילה דעכשיו אין בו ממש דלא ידע דמחל וממילא גם מצד התנאי לאו כלום הוא דהוי מתנ' עמ"ש בתורה (ובדברי הע"ש שהביא הסמ"ע ס"ק ל"ז א"ש ולא קשה מה שהקשה הסמ"ע וכן הקשו בס' מחנה אפרים ובקצה"ח) אבל אם אמר ע"מ שימחול לו אונאה ה"ז תנאי גמור דהיינו אם ימחול לו כשיוודע לו האונאה יהיה המקח קיים ואם לא ימחול לו יהיה המקח בטל ומש"ה אפי' יש בו אונאת שתות שהדין שקנה ומחזיר אונאה והמוכר יכול לבטל המקח מחמת התנאי דהא גם מדין תורה יכול למחול האונאה ואין זה כמתנה עמ"ש בתורה משא"כ כשמתנה ע"מ שלא יהיה לך עלי אונאה שהוא רוצה שיהיה האונאה מחול מעכשיו מחמת התנאי אף שלא ימחול המתאנ' הוי מעמש"ב והטעם שאמרו בש"ס דלא ידע ומחל לאו משום דמחילה לא מהני משום דהוי מחילה בטעות כמ"ש בקצה"ח דהא התוס' שם הקשו גבי כתובה הא לא ידעה אם ימות קודם ובודאי דהאשה יכול' למחול כתובתה לבעלה כשמוחלת בפי' א"ו דהטעם הוא דכשלא ידעה דמחיל אינה מתכוונת למחול וממילא הדין משום התנאי והוי מעמש"ב וכ"כ הרשב"א בתשובות החדשים והרשב"ץ בתשו' הביאם בס' מחנה אפרים וזה דלא כמ"ש בקצה"ח ומ"ש התוס' במכות ג' בד"ה ע"מ שכתבו וז"ל שלא תתבע האונאה אלא תמחול וכו' יש לפרש ג"כ דהיינו שתמחול מעכשיו ועכשיו לא ידע דמחיל ומש"ה יש לו אונאה וחייב להחזיר האונאה בשתות והמקח לא נתבטל וכן משמע מלשון הש"ס רב אמר יש לו עליו דין אונאה ומשמע דין אונאה כדינו ולא כמ"ש הקצה"ח:

יד

ע"מ שאין בו אונאה. עסמ"ע ס"ק ל"ח עד אפילו אין בו אלא אונאה שתות כו' מוכח מדבריו דבאונאה פחות משתות לא נתבטל אפי' לרש"י והטעם בפחות משתות אין שם אונאה עליו ודלא כהב"ח ע"ש ולפ"ז באומר יודע אני שיש בו אונאה שכ' הסמ"ע ס"ק ל"ט שיכול לומר לא ידעתי שיש בו אונאה כ"כ ע"ש מ"מ אם אין בו אונאה רק שתות שוב א"י לומר כן דאונאה אינו משמע כפחות משתות וממילא מהני התנאי:

טו

בעה"ב המוכר ואף דמבואר בסעיף כ"א דצריך לפרש כמה עולה סך האונאה והכא לא ידע כמה דלמחול מ"מ אין בו דין אונאה והטעם יבואר בסמוך גבי נו"נ באמונה:

טז

אבל אם לא ידע עסמ"ע ס"ק מ"ב והעיקר כהט"ז דבידע שהוא של בעה"ב אין לי עליו אונאה כמו שהוכיח מדברי הרא"ש שהביא הטור ולפ"ז ל"ק ג"כ קושיות הסמ"ע מסעיף ל' די"ל דהכא מיירי בלא הודיע שהוא שליח דאין המקח בטל בכ"ש כמבואר בסי' קפ"ב ומ"ש הסמ"ע לחלק בין סירסור לאחר תמוה מאוד דבסי' קפ"ה מוכח להיפך:

יז

ע"פ שומת לוי מדכתב המחבר שיש לו דין אונאה משמע דבעינן דוקא שתות וקשה דהא מבואר בסי' ר"ו באמר ארעא זו מזבנינא לך כדשיימי ביה תלתא ושמו שלשה ואומר המלוה שישומו אותו ג' הבקיאין יותר דאין שומעין לו ונלמד מהא דע"ז דף ע"ב בדאמר כדשיימי ביה תלת' ועב"י שם ובש"ך שם שכתב כיון דאמר בש"מ הטעם משום דדילמא הנך בקיאי טפי דאם ידוע שהנך בקיאי טפי צ"ע אי שומעין לו ע"ש ומשמע שאם ידוע שטעו הראשונים כ"ע מודו (") דבטל המקח ושם מיירי בקרקע דאין בו אונאה כלל ואפ"ה חוזר בטעות ולעיל בסי' ק"ג חלקתי דבשלמא כשאמר סתם כדשיימי כוונתו עפ"י בקיאים וכשבאו אחרים ואומרים שטעו נתברר שהראשונים לא היו בקיאין והוא אמר עפ"י שומת בקיאין ולכך בטל אפילו בכל שהוא משא"כ כשאמר ע"פ שומת לוי שהוא איש ידוע ועוד שאפשר לחלק דמיירי הכא ששם אותו לוי קודם שעשאו הקנין דאז הוי כאילו מכר בעצמו בלא שומא אבל באמת אם קיבלו קנין שימכור עפ"י שומת לוי ושם אותן לוי ונתברר שטעה אפילו בכ"ש חוזר דהוי קנין בטעות שהיה סבור שלוי בקי ונמצא שאינו בקי וכן משמע בתשובת הרא"ש דכתב שמשכן על פי שומת לוי משמע ששם אותו לוי קודם קנין המשיכה והעיקר כתירוץ הראשון:

יח

חמור מישראל עש"ד ס"ק י"ד עד הישראל אין משלם אלא חלקו וכו' ע' יש"ש מה שתמה ע"ז ותי' בדוחק כיון דהקונה אינו סומך עצמו רק על הישראל והוי הישראל כאילו עביד כוליה הזיקא ע"ש:

יט

הנו"נ באמונה אין לו עליו אונאה בתשובת מוהר"ר יוסף טראנא חלק חח"מ סי' י"ט הקשה דלא יהא אלא אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דיש לו אונאה וכן קשה בהך דבעה"ב דסעי' ך"ג מצריך שיפרש לו סך האונאה ועוד קשה לי דמ"ש הנו"נ באמונה דאין לו אונאה וכתבו הטעם משום דלא נחית אדעת שיווי החפץ ומ"ש הא דמכור לי באלו דסעיף י"ט די"א דיש לו אונאה ובמהרי"ט חילק בנו"נ באמונה הוי כאילו נעשה המוכר שלוחו של לוקח לקנות ע"ש והוא דחוק ולפענ"ד נראה לחלק בפשיטות דבשלמא בע"מ שאין לך עלי אונאה דנחת אדעת' שיווי המקח רק שהתנה בע"מ והנ"י כתב הטעם כיון דלא ידע ומחיל הוי כמתנה עמש"ב וכוונתו נראה דכיון דהתנאי בטל וממילא המאנה עבר על לאו דלא תונו וחייב בהשבה דהא הלאו ניתק לעשה דהשבה ולפ"ז א"ש דבעה"ב אין בו שום איסור אונאה כלל כיון דלא נחית אדעתא דשיווי כלל ומוכרין ולוקחין על האמת וכן בנו"נ באמונה דהא המוכר א"י שווי כלל דהא באמת נתן בעדו כל כך ולישא וליתן ע"פ האמת לא אסרה תורה כלל אין בו דין השבה ובמכור לי באלו ג"כ יש לומר דמיירי שהמוכר יש לו אומדנא כמה חפץ ושייך בו אונאה כמ"ש רש"י בב"מ דף כ"ו בד"ה כדבעי לה ע"ש אבל בדבר ששניהם א"א להם לידע אפילו ע"פ אומדנא לא שייך אונאה דלא נחת אדעתא דשיווי כלל ואינו רק כמשחק בקוביא ואיידי דבעי לקנות גמר ומקנה כמ"ש הט"ז בסי' ר"ט ע"ש ולפ"ז נראה דאם כבר נתברר להמוכר שנתאנה ונו"נ באמונה דיכול המתאנ' לחזור בו דכיון דנתברר לו שוב אסור להונות לחבירו ועובר על לאו דלא תונו וניתן להשבה ואם המוכר לקחו מישראל ואינה להמוכר ומכרו לחבירו באמונה לכאורה הי' נראה דיכול המוכר לחזור דכיון שהמקח נתבטל נגד המוכר הראשון הוי כמכר דבר שאינו שלו אבל אם כבר נתרצה המוכר הראשון באופן שאין המוכר השני יכול לחזור בו מהמוכר הראשון כמבואר לעיל סעיף ד' בהג"ה משום דהוה כאילו נתקיים המקח למפרע וכאילו נתרצה מעיקרא דמי כמ"ש הסמ"ע שם א"י לבטל המקח עמ"ש בס"ק א' וכן הלוקח השני לכאורה היה נראה דיכול לבטל המקח קודם שנתרצה המוכר הראשון דיכול לומר כיון שהמקח שלך בטל אין אני יכול להשתמש בה דהוי כאלו מכרת דבר שאינו שלך והמקח שלי ג"כ בטל ועוד דלמחר יבוא המוכר שלך ויקח המקח ממני והא דמבואר בסי' רך"ו שיכול לו' אחוי טירפך לכאורה נראה דהיינו דוקא בקרקע דקיימא לאגר או למכירת פירות שיכול הלוקח לאכול הפירות או למכרם עד שיבא הנגזל ויטרוף הפירות ויחזור על המוכר מכח אחריות דשבחא ופירי משא"כ במטלטלין דכשעומדין ברשות הנגזל דהיינו שלא נתייאש הנגזל אסור לשום אדם להשתמש בו דשואל שלא מדעת גזלן הוא והוא אדעתא דלהשתמש בו או למוכרן לקחן וכשא"י להשתמש בו המקח בטל אמנם מדברי הסמ"ע בסי' רכ"ה ס"ק ה' מוכח דאפי' בגזילת מטלטלין יכול לומר לו אחוי טירפך ע"ש משמע אף שאסור להשתמש מ"מ א"י לבטל המקח עד שיוציא הנגזל בב"ד ועוד נראה דבאונאה אפי' המאנה יכול להשתמש בו כל זמן שלא חזר בו המתאנה דאימר לא יחזור בו המתאנה כלל:

כ

שכרו לזרוע לו קרקע עסמ"ע ס"ק ס"ב מה שנכתב בשני חצאי לבנה וה"ל קבלן דקרקע אינו נמחק כי כן הוא בפי' בכסף משנה ברמב"ם ע"ש ואין להקשות דא"כ הי' לו להש"ס לשנויי בפשיטות שאינה אותו בתשלומי השכירות של פועל ומיבעיא ליה אי הוי קבלן דקרקע ואין לו אונאה או הוי כקבלן דמטלטלין ויש לו אונאה די"ל דבזה הוי פשיטא ליה דהוי כקבלן דקרקע כיון שהשכירות הי' לו לעביד בקרקע לחרוש ולזרוע רק האיבעיא שלו הוא כיון שהאונאה הי' בגוף החיטין כמה הקרקע היה צריך חיטין ולזה מיבעיא ליה אם החיטין אלו הן כקרקע או כמטלטלין ולפ"ז נראה דגם הקושיא שהקשה הרמב"ן עליו דהא הוי כאם אוביר ולא אעביד לא קשה דהא התוס' ב"מ דף נ"ו בד"ה אלא דאמר הקשו לפירש"י דמיירי במוכר ואמר שדאי כדבעי לה והא מקח טעות הוא ותירץ דהמוכר אמר לו דלא שדאי אלא ה' וכיון שלא טעה אלא במה שלא הושבח הקרקע מיבעי' ליה ע"ש א"כ ה"נ י"ל דמיירי שהמשכיר השכיר אותו לעבוד שדה בת עשרה אמות בששה זהובים וכן נשכרים כל הפועלים רק שטעה וחשב שקרקע של עשרה אמות א"צ לזרוע בתוכו רק ה' מדות ואמר לו לזרוע חמש דאז הפועל לא פשע שעשה כמו שציוה לו בעה"ב ומ"מ היה טעות ואונאה בגוף השכירות כי מה שהפועלים נוטלים ששה משדה כזו הוא משום שזורעין בתוכו ששה וכיון שהוא לא זרע בתוכו רק חמשה אינו מגיע לו רק חמשה וכיון שהאונאה לא היה בגוף שכירות של הקרקע רק מחמת טעות כמה חיטין שצריך מיבעיא ליה אם חיטין אלו הן כקרקע הוי טעות ואונאה בקרקע או שמא כמטלטלין דמי וכעין שכתבו התו' ומה שתירץ הכ"מ דל"ד לאם אוביר כיון שמ"מ השביח קצת תמיה מאוד דודאי כשהפועל יזרע רק מקצת שדה ג"כ מחויב לשלם. והנה הסמ"ע הביא שהרמב"ן פי' בע"א ולא כתב פירושו ויש בהן נ"מ לדינא כי הרמב"ן פי' כפשוטו שהיה אונאה בגוף שווין של החיטין מ"מ בעי אי החיטין כקרקע דמי הוי אונאת קרקע אף דהאונאה הי' בשיווי המקח של חיטין שבשוק מ"מ כיון שבמקח זה שאינהו קרקע הוא או דילמא חיטין אלו ג"כ מטלטלין הן ולפי פירושו במכר לו פירות המחוברין לקרקע והלוקח ידע במה פירות רק שטעה במקח הפירות שבשער שבשוק הוי אונאת קרקע ולתוספות כה"ג הוי אונאת מטלטלין בכה"ג כיון שהאונאה הי' בשער הפירות שבשוק שהן מטלטלין:

כא

וכן אין משביעין עסמ"ע ס"ק ס"ג כגון שטוענו נתתי לך ו' סאין לזרוע ולא זרעת רק חמש והוא אומר זרעתי חמש ומחצה ע"ש והוא תמוה מאוד כמו שתמה בשיטה מקובצת דבזה שכופר במה שבביתו דמי כטוען פרעתיך מחצ' שהנחתי ע"פ ציווך בהקרקע וע"ש שפי' בשם הרמב"ן והר"ן בדרך אחר כגון שטוען מכרת לי ששה סאין תבואה שלא השרישה וזה מודה רק ה' או דמיירי לענין ש"ש ע"ש:

כב

שחלקו המטלטלין נראה דמיירי דהמטלטלין הן פירות ושמו אותן דבלא"ה הא חליפין אין להן אונאה כמבואר בסעיף כ' וכ"כ הר"ן בר"פ האיש מקדש דמיירי במטלטלין וחלקו בעילוי ע"ש ועיין בתשובת מהרי"ט סי' י"ט באחד שאין לו חלק בגוף הסחורה רק שנתחייב ליתן לו חלק בריוח ואין חלק בהפסד כשיומכר הסחורה ומכר חלק ריוח שלו דאין בו דין אונאה ובקצה"ח הביא דין שכ' בתשב"ץ באחד שהראה זהב לצורף לקנות והבטיח לו ליתן חצי ריוח בשכרו וא"ל שהוא זהב ואח"כ נתברר שהיה נחושת שחייב את הסירסור מטעם המבואר בסי' ש"ן בטבחים שנוטלין הכרכשות מהכשרות דהוי ש"ש ובקצה"ח סתר זה דשם אם לא יפשע ולא ינבל יטול שכרו משא"כ כאן אם לא פשע והיה רואה שהוא נחושת לא היה לו שכר כלל דהא לא הבטיח לו רק חצי ריוח ע"ש ודברים של טעם הן:

א

שוה שש בחמש. הוא שתות מקח אבל המעות שנתן הוא יתר משתות ושוה שבע בשש הוא שתות מעות ופחות משתות לשיווי המקח ואפ"ה כל שיש שתות מצד אחד הוי אונאה ואין משגיחין על השני בין הוא ביטול מקח או מחילה (סמ"ע):

ב

דרך הכל למחול. הטעם שכן הוא דרך מו"מ שאין הלוקח ומוכר יכולין לצמצם ולכוין המקח לכך מוחלין עד שתות (סמ"ע):

ג

המאנה א"י לחזור שלא יהיה חוטא נשכר (סמ"ע):

ד

דאף המאנה. הטעם דכ"ז שלא נתרצה המתאנה לא נגמר המקח עדיין לכך שניהם יכולין לחזור משא"כ כשכבר מתרצה או שהוא אחר זמן כדי שיראה דלא גילה המתאנה דעתו כלל הוי כאילו נתרצה מעיקרא [סמ"ע]:

ה

דאזלינן בתר המקח הטעם דכל שאין שם שתות עליו משום צד אזלינן בתר המקח בין שהוא מחילה או ביטול המקח [סמ"ע וט"ז]:

ו

מותר לכתחילה הטעם דגם אחר יקבלנו ממנו ואין לו הפסד [סמ"ע]:

ז

ואם שהה יותר ואם לא נתן עדיין המעות מיגו דהיה יכול לומר פרעתי נאמן ג"כ לו' לא נתרציתי וצ"ע [ש"ך] וע"ב דגבי פחות משתות ל"מ מיגו:

ח

ואם יברר ואם היה לו אונס אחר הלקיחה שלא היה יכול לחקור אע"פ שעבר האונס ולא הראהו לתגר אח"כ מ"מ יכול לחזור ולהתנצל ולומר כיון שמתחילה היה לו אונס לא עלה בדעתו לחקור עוד [סמ"ע] והט"ז חולק עליו דדוקא בשטוען שלא היה יכול לברר האונס ולכך איחר עד עתה אז יכול לחזור בו אבל בלא"ה א"י לחזור בו וע"ב דאם הראה לתגר והתגר טעה ואמר שלא נתאנה ואח"כ נתברר שנתאנה יכול לחזור בו אפי' לזמן מרובה:

ט

ל"א דמחל. ומ"מ א"י לתבוע אונאתו רק בשיעור כדי שיראה דעיקר הטעם דל"א דמחל הוא משום די"ל דשתק כדי שיתקיים המקח ויתבע אונאתו אבל אחר כדי שיראה דידע דא"י לתבוע עוד אונאתו ושתק מסתמא דמחל [ט"ז] ולפ"ז באם יש בו שיעור כדי ביטול מקח דג"כ ל"ש דשתק כדי לבטל המקח דא"כ למה היה קונה ממילא אפי' בתוך כדי שיראה א"י לבטל המקח וכן עיקר דלא כסמ"ע וע"ב:

י

שהרי המקח בידו ולפ"ז אם קנה בק"ס והמקח עדיין ת"י המוכר הוא להיפך דהמוכר א"י לחזור בו אם נתאנה והלוקח יכול לחזור בו אם נתאנה עד אחר שיעור כדי שיראה משבא לידו ובקרקע ובחזקה דקרקע א"י לחזור בו אחר שיעור כדי שיראה [ש"ך]:

יא

אם נודע שבא לידו. דוקא שהלוקח מברר שבא לידו הא בלא"ה המוכר נאמן והטעם ע"ב וע"ב ☜ דנשאל [דכשא"י] אם נתאנה כלל נאמן במגו דלא נתאנה אבל כשיש לו מיגו דפרעתי א"נ:

יב

נשתנה השער ע"ב דאפי' ידוע שהיה אונאה בשעת מכירה כל שנשתנה השער א"י לחזור בו והטעם ע"ב:

יג

ולא המוכר. אפי' לי"א דסעיף ד' דס"ל דהמאנה יכול לחזור שא"ה דכיון שהוקר מסתמא לא יחזור בו הנתאנה והוי' כנתרצה דסעיף ד' ומ"מ המתאנה יכול לחזור בו עד אחר שיעור כדי שיראה אפי' אם נתייקר [סמ"ע]:

יד

וצרפה בעשרים. ע' הפי' בביאורים:

טו

א' מי"ב הטעם דמעות נותן להוצאה וכשהיא חסירה אין לוקחין אותה:

טז

ובלבד שתצא ע"י הדחק אבל אם אפי' ע"י הדחק אינו יוצא אפי' במדת חסידות א"צ להחליפה אחר כדי שיראה [סמ"ע]:

יז

מן הצד דיש לחוש שמא יחתוך מקום הנקב [סמ"ע]:

יח

וי"א דספיקא הוי זה קאי דוקא על הלוקח בדמים אכסרה דאין דרך קנין בכך כ"א בחליפין אבל פירות אכסרה לכ"ע יש בו אונאה כמבואר לעיל בריש סי' ר"ט בערימה זו של חיטין דיש לו אונאה [סמ"ע] והט"ז כ' דהי"א פליגי אתרווייהו וסמך עצמו בסי' ר"ט עמ"ש בסי' זה וסיים דהעיקר כדעת המחבר דבתרוייהו יש בו אונאה וע"ב דאם לא הוזכר לשון המכירה כלל רק שאומר לו הילך פרתי באלו לכ"ע אין בהם אונאה:

יט

המחליף כלים בכלים מיירי אפי' שמו הכלים קודם המכירה או אח"כ והטעם דכי תמכרו ממכר כתיב וחליפין לאו ממכר הוא משא"כ פירות וגם שמוה חל עליו שם מכר [סמ"ע] וע"ב דדוקא כלים שהן לצורך אבל כלים שהן לסחורה יש להן דין פירות ודוקא אונאה אין לחליפין אבל טענת מומין יש להן:

כ

אחר מכירה וע"ב דדוקא בעוסקין עדיין באותו ענין:

כא

על מנת שאין לך עלי אונאה. ואף דבמתנה על מה שכתוב בתורה בממון תנאו קיים מ"מ הכא לא ידע דמחל וע"ב דאם אמר ע"מ שימחול לו האונאה מהני התנאי ואם אינו מוחל לו אח"כ הוי המקח בטל אף אם אין בו רק שתות:

כב

יש לו עליו אונאה ואם הוא שתות קנה ומחזיר אונאה וע"ב:

כג

שאין בו אונאה. דמשמע ע"מ שלא יהא בו דין אונאה דמי לע"מ שלא תשמטני שביעית דל"מ וממילא הוי פחות משתות מחילה שתות קנה ומחזיר אונאה [סמ"ע]:

כד

חפץ זה אינו שוה אלא זוז וע"ב דאם אמר סתם ע"מ שאין בו אונאה ואין בו רק אונאה שתות דאינו יכול לבטל המקח:

כה

שקנה ע"י סרסור. פי' אף אם ידע הלוקח שהן של הבעה"ב מ"מ כיון שהבעה"ב מסרן לסירסור למכור למי שיבא לקנותו ודאי נתייאש כי אולי לא ידע הלוקח שהן של הבעה"ב וע"ד להחזיר אונאה מסרן לו [סמ"ע] והט"ז חונק וס"ל דבידע הלוקח א"צ להחזיר אונאה וכאן מיירי שהלוקח עשה שליח להסירסור ואז אף אם הלוקח ידע כיון שהשליח לא ידע צריך להחזיר אונאה. עוד הקשה הסמ"ע הא בסעיף ל' מבואר דבשליח שאינה את הלוקח המקח בטל בכ"ש וחילק דבסירסור דיש לו חלק בדבר לא אמרינן דהמקח בטל בכ"ש וע"ב שדבריו תמוהין מאד:

כו

ע"פ שומת לוי. דלא עדיף ממי שפי' ע"מ שאין לך עלי אונאה דיש לו עליו אונאה וע"ב דאם אמר ע"פ שומת בקיאין המקח בטל בכ"ש:

כז

לוי הוא תגר ובלא"ה חייב כמו טבח בסי' ש"ו [סמ"ע]:

כח

חמור מישראל אם ישראל ועכו"ם מכרו לישראל ואינהו אותו כיון דבדיניהם פטור חייב הישראל להחזיר הכל דקי"ל כר"נ דכל היכא דליכא לאשתלומי מהאי וכו' ועוד דעיקר סמיכת הישראל היה על הישראל אבל כשנתאנה במקח טעות לגמרי כגון כסף. ונמצא בדיל שאף בדיניהם חייב העכו"ם לשלם רק שהעכו"ם אלם אין הישראל משלם רק חלקו:

כט

בכך וכך לקחתיו. וה"ה אפי' לא אמר לו בשעת משיכה בכמה לקח רק שאמר לו אני מאמינך במה שתאמר שקניית אותו ואוסיף לך כך וכך לריוח ג"כ אין בו אונאה כיון שמתחילה לא היה כוונתו על שיווי המקח [סמ"ע] וע"ב דנראה דאם כבר נתברר להמוכר שנתאנה ומכר באמנה ואינה להלוקח דיכול הלוקח לחזור בו ואם המוכר הב' אינה להמוכר הא' אין המוכר והלוקח השני יכולין לחזור בי זה בזה קודם שחזר בו המוכר הא' דיכול לומר לא אחוי טירפך לענין ביטול מקח צ"ע אי יכול לחזור בו הנו"נ באמונה [ש"ך]:

ל

הקדש דוקא הקדש בדק הבית אבל הקדש עניים דינו כחולין [סמ"ע]:

לא

יותר מפלגא והרבה פוסקים סוברים דבפלגא יש להם אונאה:

לב

ונתאנה בכ"ש דיאמר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

לג

שהיה שמכרו בטל שלא יהיה כח המוכר ע"י שליח עדיף מכח הלוקח:

לד

ויש מי שאומר כיון שהלוקח עצמו היה בקנין מה לי שקנאו משליח או ממוכר עצמו:

לה

כך שכירות. דשכירות ליומא ממכר הוא:

לו

בדינר לשנה ולי"א כנ"ל דסכ"ט הוא דוק' עד פלגא: (סמ"ע):

לז

השוכר את חבירו דוק' בשכיר יום אבל קבלן אין לו דין עבד כדלקמן סל"ו:

לח

ועבדים אין בהם אונאה אע"ג דוהתנחלתם בעבד כנענים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר עצמו לפועל שם עבד עליו:

לט

ומה שנתאנה משמע אפילו יותר משתות ודוק' כשכבר נעשית המלאכה [סמ"ע]:

מ

שכרו לזרוע לו קרקע פי' ראובן ששכרו לשמעון בקבלנות לזרוע לו שדהו בזרע של ראובן ואין עליו רק טרחת הזריעה כיון דהאונאה היה בכמה חיטין שצריך להקרקע מבעי' לי' אי דמי לקבלן דקרקע שאין לו אונאה (אי הוי) כקבלן של מטלטלין דיש לו אונאה וע"ב דאם שכרו לזרוע בחיטין של פועל נתאנה בשיווי המקח בחיטין שבשוק דלהרמב"ן הוא איבעי' דלא איפשט' אי כקרקע דמי כיון שבמקח זה שאינהו קרקע הוא או כמטלטלין דמי ולהתוס' ודאי כמטלטלין דמי כיון דאונאה היה בשיווי שער שבשוק:

מא

אין משביעין ע"ב:

מב

ואפילו אחר זמן מרובה דדוקא בקנין מטלטלין שייך כדי שיראה משום דדרך להראותם משא"כ בשכירות ועוד דבשכירות כיון דאין משתלמת אלא לבסוף אין מדרך להראותו אלא בעת התשלומין וכבר עבר זמן מרובה תו לא חילקו [סמ"ע]:

מג

חוזר לעולם. אבל המאנה א"י לחזור לאחר שנתרצה המתאנה כמו בלוקח ומוכר [סמ"ע]:

מד

שחלקו מטלטלין. ע"ב:

מה

הרשות בידו ואפי' אם יאמר שמעון אסלק ממך תרעומת בני המבוי אפ"ה יכול לחזור כיון שבכעת חלוקה טעו וסברו דא"י לעכב החלוקה בטעות היה [סמ"ע]:

א

ואם שהה יותר כו'. עיין בנה"מ לקמן סי' רל"ב ס"ג בענין אם לא היה יכול לתבוע או לחזור מחמת שלא היה המאנה בביתו והוא נשתמש בו כו' ע"ש יובא שם סק"א וע"ש עוד:

ב

ולא לתבוע אונאתו. עבה"ט בשם ש"ך שכ' משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהג"א כו' וע' בקצה"ח שכ' על זה ומסתימת הפוסקים משמע דאפילו לא נתן מעות נמי המקח קיים משום דחזקה מחל וה"ל מגו במקום חזקה [ר"ל חזקה אלימתא דהוה כאנן סהדי ע"ל סי' צ"ט ס"א בהגה ב' ובבה"ט שם סק"ח] עד כאן לשונו אכן בנה"מ העתיק דברי הש"ך להלכה [וצ"ל דס"ל דלא הוי חזקה אלימתא רק כמו חזקה א"א פורע תו"ז לעיל סי' ע"ח ס"ה] גם הגאון בעל תוספת יו"ט בספרו פלפלא חריפתא פ' הזהב סי' כ' אות מ' דעתו כן בפשיטות דעל מ"ש הסמ"ע ס"ק י"ד [הובא בבה"ט לעיל סק"ח] דהלוקח אף שעדיין מוחזק בדמי הקניה א"י לומר לא אמחול בפחות משתות דבטלה דעתו כו' כתב ע"ז וז"ל והכא דוקא בפחות משתות הוא דאמרי' בטלה דעתו כו' אבל בשתות ושהה כדי שיראה כו' דתו לא מהדר משום דודאי מחל כמ"ש רבינו [הרא"ש] לעיל כי הוה עדיין מוחזק במעותיו לא מצי למימר לא מחלתי כדאית' בהגה לעיל בשם ר"ב מריגנשבורג דמגו דיכול לומ' נתתי לך יכול לומר לא נתרציתי עכ"ל. ועיין בס' שער משפט שהסכים ג"כ הכי לדינא וכ' דנ"ל דאף במקום דלית ליה מגו דפרעתי יכול לחזור בו ולא מטעמיה דהג"א אלא כיון שהוא מוחזק במעות יכול לומר דלכך לא חשש לחקור על אונאתו מיד וכה"ג איתא להדיא בש"ס בכורות דף י"ג ע"ב גבי הלוקח גרוטאות מן העו"ג כו' וכ"כ התוס' בכתובות דף נ"ח ע"א בד"ה הנהו קלא אית לה דכל היכא דלא נתן מעות ל"ש ה"ל לבדוק וא"כ הכא נמי י"ל דכל היכא דלא נתן מעות ל"ש לומר דה"ל להראותו לאחר משום דאין דרך למהר ולחקור אם נתאנה כל שלא נתן מעות וזה ראיה גדולה לדינא דהג"א אף בלא טעמא דמגו וכן נ"ל עיקר עכ"ד ע"ש וכן נראה דעת המל"מ פט"ז מה' מכירה דין ג' דעל מ"ש הה"מ שם [הובא בסמ"ע סי' רל"ב סק"י] בשם יש מי שכ' במוכ' דבר שיש בו מום והוא דבר שיכול לבחנו ולנסותו לאלתר דאינו חוזר כ' על זה דנ"ל דאם היה המקח בהקפת המעות כיון שהלוקח עדיין מעות המכר בידו י"ל דמש"ה לא הקפיד לנסותו מיד ולעולם לא מחיל והביא ראיה לזה ממ"ש בעה"ת שער ז' גבי טענו חטים והודה לו בשעורין כו' [שהובא לעיל סי' פ"ח סי"ב בהגה ע' בסמ"ע שם ס"ק כ"ז] ומשמע במל"מ שם דה"ה לענין אונאה לאחר שיעו' כדי שיראה ע"ש. גם בס' בית מאיר לאה"ע סי' צ"ג סי"ג כ' כן דבלא נתן מעות אין צריכים לטעמ' דמגו דזה דומה למ"ש בח"מ סי' פ"ח סי"ב היכי שהיה תפוס בשעת התביעה אמרינן דלא תבע שעורין מפני שהיה מוחזק [וכ' שם דעל טעמא דמגו יש לפקפק דלא נראה הכי מהסמ"ע שם ס"ק כ"ח ומהב"ש באה"ע שם ס"ק כ"ג] ע"ש. וכן נראה דעת הגאון רע"ק איגר זצ"ל בחידושיו למס' ב"מ דף מ"ט ע"ב דכל מוחזק במעותיו לא רמיא עליו להראות לתגר וליכ' ראיה דמחל והביא ג"כ הראיה מתוס' כתובות דף נ"ח הנ"ל [וכ' שם ומ"מ מודינא דאם בשעה שלקח לא נתן המעות ושהה כדי שיראה ואח"כ נתן המעות ובא אח"כ לחזו' אף דמשעה שנתן המעות ואילך לא שהה שיעו' כדי שיראה מ"מ אמרינן מדהיה לו זמן להראות לתגר ונתן מעות ולא הראה מתחלה לתגר ע"כ דמחל. ע"ש וע' בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ח שנשאל ג"כ על ענין זה במעשה בראובן שקנה ספינה משמעון והיא עמדה בנמל כשלש פרסה מהעיר וקודם שקנה שלח איש היודע ומבין בטיב הספינות והגיד לו שהוא שוה הדמים שקצב וסמך עליו וקנאה ונתן דמים רק נשאר בידו סך מסוים עד זמן מיוחד ואח"כ נמצא אונאה במקח יותר משתות רק שנשתה' יותר מכדי שיראה לתגר ערך ג' או ד' שבועות וטוען שלא נודע לו בבירור עד עתה ולזאת רוצה להחזיק במעות שבידו או לבטל המקח והלה טוען כבר שהית כדי שיראה כו' ומחלת אונאתך מה דינו והזכי' שם דברי הש"ך הנ"ל וגם דברי הקצה"ח שכ' עליו דמסתימות שאר פוסקים לא משמע כן והטעם י"ל דל"מ מיגו דהוי במקום חזקה דודאי ידע ומחיל והוא ז"ל תמה על הקצה"ח בזה דודאי משמע כן מדברי הרמב"ם והמחב' וכמ"ש הש"ך וכן מבוא' מלשון המשנה והגמ' דשיעו' כדי שיראה לא נאמר רק על חזרת תשלומי אונאה ביד המאנה כשכבר בא גזילו לידו ומ"ש הקצה"ח שהוא כגד חזקה ז"א דמדברי הרא"ש מבוא' דאין בזה חזקה כלל רק סברא בעלמ' שלא להוציא מיד המוחזק וכן מבואר בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' י"ט כו' ולכן העיקר בזה לדינא כהש"ך וגם שהש"ך סיים וצ"ע אין זה מוציא מידי ודאי משמעות הרמב"ם והמחב' כו' והוסיף ג"כ לומר דאין אנו צריכין בזה לטעם מיגו כלל רק דעיקר הדין כך הוא דכל זמן שאונאתו בידו אין הלה יכול להוציא מידו מטעם דאין זו ראיה על המחילה דיכול לומר מאי אצווח הלא עדיין מעותי בידי ולא אוציאם מידי עד שאחקו' על זה ולא מחלתי כלל והוסיף וכ' עוד טעם דאין מועיל בזה מחילה כלל ואטו אם אדם אומר לחבירו אני מוחל לך על מה שתגזול ממני המפני זה יהא מותר לגוזלו ונניח לו לעבו' בל"ת. ואין מחילה מועיל רק במה שכבר ביד חבירו ודוקא בחוב אבל מה שעדיין ת"י אין מועיל מחילה כלל כמבוא' בכל הפוסקים [ע"ל סי' רמ"א סעיף ב' וג' וע' בתשו' חו"י סימן קס"ג הובא קצת לעיל סי' קנ"ו ס"ה סק"ז] וכ"ש בזה שאין כאן רק ספק מחילה מדשתק ואיך יוציא מת"י עבור זה. ושוב הביא ג"כ דברי המל"מ פט"ז מה' מכירה הנ"ל דמפורש בדבריו סברא זו דאם המעות עדיין ביד הלוקח אין ראיה על המחילה כו' ולכן מסיק לדינא בנדון השאלה הנ"ל דכיון שהלה מוחזק בסך מסוים מדמי המקח יכול לעכבם בעד אונאתו ואף לזמן מרובה ואין כזה שיעו' כדי שיראה ואין שתיקתו ראיה למחילה כלל והבא לכופו להוציא מיד' המעות הוא עובר בלאו דלא תונו ומחזיק בידי עוברי כו' כמ"ש הראב"ע בפ' לא תונו דנא' לשון רבים דקאי על המסייעים בזה עכ"ד ע"ש ולכאורה דברי המשכנות יעקב הל"ל צ"ע טובא לפי המבוא' בלשון השאלה דקודם שקנה הספינה שלח איש היודע ומבין וסמך עליו כו' לפ"ז לא היה צריך לטעם שהלה מוחזק בסך מסוים מדמי המקח דאף אם כבר סילק לו כל דמי המקח הדין דיכול לחזור בו אף לזמן מרובה כיון שקנה ע"פ תגר וכמו שאכתוב בס"ק שאח"ז וצ"ל שהמעשה היה שאחר שנתוודע לו שהמבין טעה שהה אח"כ כדי שיראה. וזה שכ' רק שנשתהה יותר כו' אין כוונתו משעת הקניה רק משעה שנמצ' אונאה אמנם הלשון לא משמע כן וצ"ע. ובעיקר הדבר שהסכימו הגאונים הנ"ל דהיכ' שהלוקח מוחזק במעותיו יכול לחזור אף לאחר שיעו' כדי שיראה ונחלקו בטעם הדבר דהג"א והתוי"ט והש"ך ונה"מ נקטו טעם דמגו והשער משפט והמל"מ ובית מאיר וחידושי רע"ק איגר ז"ל ומשכנות יעקב הנ"ל כתבו הטעם כיון שהוא מוחזק לא חשש לחקור וליכא ראיה שמחל. נלע"ד דיש נ"מ בין הטעמים הנ"ל לענין אם צריך הלוקח לישבע שלא נתרצה דלטעם הג"א וסייעתו משום מגו דפרעתי א"כ צריך לישבע היסת דאף שהמוכ' א"י להכחישו בברי מ"מ כיון דאינו נאמן אלא במגו דפרעתי צריך לישבע היסת כמו אילו טען פרעתי וכמ"ש הש"ך בסי' קכ"ו ס"ק נ"ו [והובא קצת בבה"ט שם ס"ק מ"ה] אולם לטעם המל"מ וסייעתו משום שלא חשש לחקור כ"ז שהוא מוחזק א"צ שבועה כלל. ועוד יש נ"מ היכא שבעת הקניה קנה במזומנים רק אח"כ אחר שיעור כדי שיראה תפס הלוקח מהמוכ' שלא בעדים דלטעם הג"א וסייעתו משום מגו גם בכה"ג שייך מגו ויכול כו' לא נתרציתי [וכן מבואר להדיא בבית מאיר שם] אבל לטעם המל"מ וסייעתו משום שלא חשש לחקור כ"ז שהיה מוחזק א"כ בזה שלא היה מוחזק מתחלה היה לו לחקור ומדשהה ולא חקר ע"כ דמחל ול"מ ליה תפיסתו אח"כ כמבוא' בסמ"ע סי' פ"ח ס"ק כ"ח הנ"ל. וכן להיפוך אם קנה בהקפה ואח"כ אחר שיעור כדי שיראה תפס המוכר דמי מקחו בזה לטעם דמגו כאן ליכא מגו וא"י לתבוע אונאתו אבל לטעם שלא חשש לחקור כיון שהיה מוחזק גם כאן שייך טעם זה ויכול לתבוע אונאתו ומוציאין מיד המוכר ודינו כמו קודם השיעור כדי שיראה. ונראה דכל כה"ג הדין עם המוחזק ויכול לו' קים לי. וראיתי בס' עמודי אור שנדפס מחדש בסי' ק"ח בעובדא שראובן מכר חפץ לשמעון ולקח קצת מעות והמותר קבע לו זמ"פ לכמה ימים ולקח שמעון תיכף החפץ ואחר זמ"פ תבע ראובן מעותיו והשיב לו שמעון אוניתני ביותר משתות ויש לי עדים על זה אמר לו ראובן למה לא תבעת אותי תוך כדי שיראה והשיב שמעון לא חששתי לדון עמך כיון שהיו מעותיך בידי ופסק שם שהדין עם המוכר עש"ב. ולפי מה שנתבאר אין פסקו עולה יפה דשמעון דינא קאמר (ומ"ש שם וז"ל ועוד היה בנידון שלנו צד גדול לזכות המוכר דהנה הסמ"ע בסי' קכ"ו סקל"ט הקשה לדעת בעה"ת כו' ותירץ דחשב מהיכי תיתי יתבענו קודם הזמן וזה ניחא התם כו' עכ"ל איני מבין דבריו דבאמת לשון הסמ"ע שם אינו כן רק כתב די"ל דמצי למימר שאמרתי בלבי בתוך זמני לא מצי לתבעיני כיון דלא הגיע זמני כו' ע"ש א"כ גם בנ"ד י"ל כן) וצ"ע. ועיין בתשו' חות יאיר סי' קפ"ז במעשה בראובן שהיה משרת אצל לוי כמה שנים ועל שכרו לוקח מחנותו של לוי כל צורך מלבושיו ומלבושי אשתו ובניו ולבסוף נדחה מבית לוי ותבע לוי לראובן הנזכר סך עשרים ר"ט שנ"ח לו בפנקסו מה שלקח בחנותו יתר על שכרו בהמשך י"ב שנה שהיה אצלו וראובן השיב שהחשבון אמת ע"פ הרשימות אכן אחר שקיבל ממנו בהמשך הזמן בסחורות יותר ממאה ר"ט ורשם לו מקח הסחורות ביוקר רב משוויין ודמי מכירתן לאחר רק דחשב מאחר שאינו מוציא ממון מכיסו רק בא בשכרו לא יקפיד אבל עתה שנצרך לשלם המותר הוא מערער על הכל שאם יחשוב כל הסחורות כפי דמיהן לא ישאר חייב לו מאומה. והעלה שם דהדין עם ראובן מאחר שהאונאה יתר על שתות ואף שנשתהא הרבה לא אמרי' דמחיל כיון שזה נותן טעם על שתיקתו הן בטוען שתיכף ידע בעת שלקחו או אח"כ סמוך נודע לו ואפי' אם אמר לו לוי בפירוש או כל מוכר סחורתו שאמר ללוקח חפץ זה שאני נותן לך במאתים אינו שוה רק מנה ומ"מ איני נותנו לך רק במאתים ולא א"ל ע"מ שאין לך עלי אונאה הלוקח חוזר כו' ואפי' טעם כל דהו שנותן הלוקח על ששתק בשעת לקיחתו או בשעה שנודע לו מהני כו' וכל זה אפילו פרע הלוקח כ"ש בנ"ד אם יבורר שהמוכר אינהו ביותר משתות שהמקח חוזר וכאן שכבר בלו המלבושים הנעשים מהם ואפי' רק נחתכו הסחורות לעשות מלבושים והמוכר תובע דמי הסחורות אינו פורע רק כדי שוויין בשומא כדרך מכירות הסוחרים וזה דוקא בסחורות שעדיין בעין שנדע שאינה אותו משא"כ להתעולל למפרע הרי אין לו עליו טענה ברורה דמאן שם ליה ע"ש. והנה מה דמבואר בדברי החו"י הנ"ל דאפילו בלו המלבושים הנעשים מהם או שנחתכו הסחורות לעשות מלבושים והמוכר תובע דמיהן אינו פורע רק כדי שוויין בשומא כו' לע"ד זה אינו אלא כיון שנשתמש בהם צריך לשלם כפי ההשוואה וע' בנ"צ מ"ש בזה:

ג

שהיה לו אונס. כתב בנה"מ ונראה דאם מברר שהראה לתגר ואמר לו התגר שהוא שוה כמו שנתן והתגר טעה יכול לחזור בו אפילו לזמן מרובה שאין לך אונס גדול מזה וכ"כ הש"ך בסימן ש"ו ס"ק י"ב וכן מוכח בתשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן זה גבי אם נתרצו שניהם לגמור ע"פ שומת לוי ע"ש ועמ"ש בס"ק שלפני זה:

ד

היה יודע הלוקח. ע' בקצה"ח ובנה"מ ומ"ש הנה"מ בסוף דבריו להשיג על הקצה"ח וז"ל גם מה שכתוב דכששניהם יודעין מהאונאה הוי כאלו התנה כו' לא נהירא חדא כו' ועוד דמוכח מהא דב"מ הנ"ל גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה בעינן דוקא שיאמר ע"מ כו' עכ"ל ע' בזה בתשובת גליא מסכת ס"ס ד' שכ' דהנכון עם הקצה"ח דבאמת בכולהו עניינא שהידיעה ברורה וגלויה דמחיל א"צ ע"מ רק גבי יודע אני שאינו שוה אלא מנה בזה יש קצת מקום לומר שאין המחילה אצל הלוקח חלוטה כ"כ דאפשר שהלוקח חושב שהמוכר להשביח מקחו אומר כך ובחמת שוה יותר לכן בעינן על מנת כו'. עש"ה:

ה

שהרי המקח בידו. עיין בנה"מ שכ' ולפ"ז אם קנה בק"ס והמקח עדיין ת"י המוכר הוא להיפך שהמוכר א"י לחזור בו אם נתאנה שהרי המקח בידו והלוקח אם נתאנה יכול לחזור בו שהרי אין המקח בידו ושיעור כדי שיראה מתחיל אחר שבא המקח לידו עכ"ל. ולעד"נ דבכה"ג גם המוכר יכול לחזור בו לפמ"ש לעיל ס"ז סק"ב בשם כמה רבוותא ז"ל דהיכא שהלוקח משך החפץ ולא נתן הדמים יכול הלוקח לחזור בו אף אחר שיעור כדי שיראה משום כיון דהלוקח מוחזק במעותיו לא חשש לחקור וליכא ראיה שמחל ע"ש א"כ הכא שהמקח ת"י המוכר י"ל ג"כ כיון שהמוכר מוחזק בהחפץ לא חשש לחקור וליכא ראיה שמחל (אך הנה"מ לשיטתו דלא ס"ל טעם זה רק טעמו של הג"א משום מיגו כמ"ש לעיל בשמו וגם בסימן רל"ב ס"ג חולק הנה"מ על המל"מ וכ' דבלא מגו אינו נאמן לומר דלא מחיל ע"ש וא"כ י"ל דכאן מיירי בליכא מגו דהחזרתי כגון שראו עדים עתה את החפץ בידו או שהוא מפורסם שהוא בידו כעין מ"ש לעיל סי' ע"ב סי"ח אולם לדעת המל"מ וכמה רבוותא הנ"ל דס"ל דאף בלא מגו יכול לומר לא מחלתי א"כ ה"ה הכא במוכר מוחזק) וכן נראה דעת הגאון רבינו עקיבא איגר זצ"ל בחידושין למס' ב"מ דף מ"ט ע"ב. ומבואר שם דאף מי שיחלוק על סברא הנ"ל ויסבור דמוחזק לא מהני היינו דוקא היכא שהמקח נגמר בקנין גמור במשיכה או בק"ס בזה י"ל כיון דאין בכחו לחזור ואין לו על מה לסמוך מוכח דמחל אולם אם המקח לא נגמר בקנין גמור רק ע"י קנין מעות שהלוקח נתן מעות ולא משך החפץ וגם לא קנה בק"ס בזה ודאי יכול המוכר לחזור אף אחר שיעור כדי שיראה וא"צ לקבל מי שפרע דכיון דליכא קנין גמור רק לענין מי שפרע בזה ליכא ראיה דמחל מדשהה כדי שיראה די"ל דסמך עצמו על מה שבידו לחזור ע"י קבלת מי שפרע. עש"ה:

ו

ואצ"ל בביטול מקח. עיין בתשו' רשמי שאלה סי' נ"ז שנסתפק אם הלוקח כבר מכר החפץ לאחר אם נאמר דגם המקח השני בטל דהוי כמוכר דבר שאינו שלו וא"כ יכול המוכר ראשון להכריח ללוקח ראשון ושני לבטל המקח או לא. והביא ראיה מדברי המל"מ פ"ה מה' אישות הלכה ז' שהוכיח בסוף דבריו מרמב"ם פ"ד מה' ממרים ה"ג דביטול מקח לא הוי גזילה ואביו הרב ז"ל השיב לו יפה דנת שהמקח השני נתקיים ואף אי ביטול מקח הוי גזילה מ"מ הלוקח שני ודאי אינו מחוייב להאמין למוכר וללוקח ראשון שהיה מקח טעות ביניהם דילמא איכא שום ערמה ביניהם או שמכר הראשון מחמת דחקו וידעו שניהם מן האונאה ובמה יוודע זה דליכא ערמה. וא"כ (לענין אם צריך לוקח ראשון לשלם למוכר כל דמי שווי החפץ) אם יקבל הלוקח ראשון בחרם שלא היה יודע שיש ביטול מקח וא"כ מכר ברשות המוכר ואילו אבדו בידים או שנתנו לעו"א ודאי דלא היה צריך לשלם מביתו השתא נמי דמכרו לישראל אחר ודאי א"צ ליתן יותר ממה שקיבל כו' אבל אם אינו יכול לקב"ח כנ"ל אז ודאי צריך ליתן למוכר ראשון דמי שוויו של החפץ. אמנם ראיית המל"מ הנ"ל מהרמב"ם ה' ממרים אינו מכיר כו' עכ"ד ע"ש. וע' בנה"מ לעיל סק"א:

ז

אבל אם נשתנה השער. עיין בתשו' חא"ז פמ"א ח"ב ס"ס ח' שכ' על נדין השאלה שם וז"ל אנן נ"ל אם נתייקרו העורות או הוזלו כ"כ עד שנתאנה המוכר או הלוקח שתות כיון דלא היה למוכ' באותו עת הסחורה ההיא ברשותו אלא שהתחייב באופן המועיל כשיהיה לו שמחיוב למכו' לו וכיון שעכשיו יש במקח הזה אונאה חוזר אע"ג דקיי"ל בסי' רכ"ז ס"ט דאם נשתנה השער דא"י לחזו' התם מיירי במטלטלים שהם בעין בשעת המכירה אבל בנ"ד שהתחייב במה שאינו ברשותו והתחייב לקנות א"כ באותו זמן שקונה יש בו אונאה בשלמא אם נותן כל המעות על המקח חשבינן כאילו קנה מיד לפי סך המעות ואשתכח דכי אייקר ברשותו דלוקח אייקר וצריך המוכר לקיים תנאו וכמו כן אם הוזל ברשות לוקח הוזל אבל היכי שלא נתן שום מעות למוכ' אלא עשו שטר התחייבות נהי דלא יוכלו לחזור דחשבינן כאילו הוי ברשותו וקנו בדרכי הקניה מ"מ עכשיו שנתאנה למה לא נדון בהם דין אונאה בשתות וביטול מקח ביותר משתות כו' עכ"ל עש"ה ועמ"ש בזה לעיל סי' ר"ט ס"ו ס"ק י"א. ועיין בתשו' בית אפרים חח"מ ס"ס ד' שהוא ז"ל בכיוצא בזה במי שתחייב עצמו להעמיד סחורה לחבירו לזמן פלוני והוא ישלם לו בזיון ההוא בב"צ ובזמן ההוא עלה הב"צ או ירדו אם מחוייב לקיים המקח או יש לדון לפי השער אשר בזמן ההוא ויש בו אונאה או ביטול מקח ודעתו נראה דאם בשעת מו"מ היה ידוע שאפשר שבעת ההוא יעלו או ירדו ועשו המקח ביניהם בק"ג באופן שאינו יכול לחזור גם בזה לא מצי הדר ביה ואין בזה דין אונאה דמעיקר' אדעתא דהכי נחית וגמר ואקניה אם לא שעלה או ירד כמה מעלות שלפי ראות עיני הב"ד לא ה"ל לאסוקי אדעתיה שיהיה שינוי כזה ע"ש. ועיין בנ"צ בענין אם היה בעת קניית הסחורה רק קנין מעות ואח"כ קודם משיכה נתייקר השער באופן שיש שיעור או אונאה או ביטול מקח אי חייב המוכר לקבל מי שפרע ע"ש:

ח

על המתאנה להביא ראיה עיין בתשו' חתם סופר חח"מ ס"ס ל"ז מה שהקשה ע"ד רמ"א אלו. ע"ש:

ט

אם מכר מפני דוחקו. עיין בתשו' רשמי שאלה סי' נ"ג בנידון אשה שמכרה טליתו של בעלה בשליש שוויו בעוד שלא היה בעלה בביתו. והתנצלתה שמכרה מחמת דוחקה ואחר כמה שנים בא בעלה לביתו ורוצה לחזור ולבטל המקח. והשיב דלכאורה א"י לבטל המקח לפי המבואר בא"ה סי' ע' ס"ה דכשהלך בעלה למ"ה אם לא עמדה בדין אלא מכרה לעצמה למזונות מכרה קיים כו' וכ הב"ש שם דאם יבא הבעל א"י להוציא מה שמכרה כו' גם בלא"ה סתם נשי דידן יש להם דין נו"נ תוך הבית ויש לה רשות למכור בלי רשות הבעל ובפרט בדבר מועט כו' וא"כ הרי מבוא' בח"מ סי' רכ"ז דאם מכר מפני דוחקו א"י לחזור מחמת אונאה. איברא דיש לחלק דבשלמא התם שמכר בעצמו בודאי יש לאדם כח לבזבז נכסיו ולהכי אם מכר מחמת דוחקו אמרינן בודאי ידע ומחיל אבל בנ"ד אף שהלך בעלה למ"ה אכתי מאן יימר דיש לה כח ג"כ לבזבז מנכסי בעלה אף מחמת דוחקה דהרי היה למכור בב"ד ואם כן הבעל עומד וצווח אפשר יש לו כח לבטל המקח כו' וגם אפשר דצרך חקירה אם לא הטריחה כלל במכירתה להראות הטלית גם כן לאחרים לשאול כמה הוא שוה רק הלכה לבית הלוקח ומכרה תיכף אפשר דזה דומה לפשיעה בפקדון המבוא' בש"ך ס"ס צ"ו כו' ואפשר שהאשה נאמנת על זה בשבועה ולא הוי להוציא שהרי הלוקח אינו מוחזק רק מספק שא"י אם פשעה עיין בסי' צ"א ס"ג כל דהאי ידע והאי לא ידע כו' ע"ש דמסיים דאם יהא דעת המעיין נוטה לחלקי הסותר יעשה פשרה:

י

אפילו בספרים. עבה"ט ס"ק י"ט וע' בתשובת ח"ס חח"מ סי' קכ"ג שכתב טעם נכון למה שינו הפוסקים לשונו של ר' יהודה ולא פרטו ס"ת ומכ"ש שארי ספרים ע"ש:

יא

אבנים טובות וכו'. עבה"ט ועיין בתשובת כנ"י סי' פ"ה אודות התקנה שניתקנה בקהלתו מזמן רב שלא יהיה טענת אונאה באבנים טובות ומרגליות וז"ל. התקנה מאחר ששגור בפי עולם לטעון טענת אונאה במו"מ אבנים טובות ומרגליות ורוב הקהלה מחייתם באותו מו"מ ומכח טענה זו א"א לישא וליתן במו"מ הנ"ל בכן כדי להעמיד המו"מ על בוריו וגם שלא יהא ח"ו נגד ד"ת עשו הקהל שאלת חכמים איך לתקן שלא יהיה נגד דין תורה ויצא מפי חכמים שטענת אונאה במו"מ אבנים טובות ומרגליות לא יהיה יותר רק כל זמן שהסחורה ביד המוכר ותיכף שיקח הסחורה לידו וילך מן המוכר אף שלא נתן הלוקח המעות וגם לא חתם חילוף כתב אעפ"כ מחוייבים להחזיק הסחורה כפי שקנה ואין לו שום טענת אונאה כו' ועתה אירע שנתאנה המוכר יותר מחציו ותבע את הלוקח וכתב דנראה דכתקנה הנ"ל לא נתקנה רק על הלוקח מטעם הנ"ל אבל לא על המוכ' ועל המוכר נשאר ד"ת כו' ואף בלוקח דיקא אם נתאנה פחות מחציו אבל אם נתאנה בחציו דהיינו כפלים מן שוויו לא נתקן. דהא מפורש בתקנה הנ"ל שלא רצו שיהא נגד ד"ת ואיך יצא מפי חכמים לתקן כן שהוא נגד ד"ת. א"ו שפסקו כדעת ר"ח שפסק כר"י כו' ודבר זה רשות לחכמים לעשות משום תיקון עולם כמ"ש הרא"ש דרשות לחכמים לפסוק כפוסק אחד לתקנת עולם לפ"ז הרי גם לר' יהודא בכפל יש אונאה כמפורש בפ' הזהב כו' ע"כ הנני פוסק בלי פקפוק במוכר נשאר דין תורה ואם נתאנה לוקח בכפל המקח חוזר אף ביובעלי"ן עכ"ד ע"ש:

יב

המחליף כלים בכלים כ' הסמ"ע זה מיירי אפילו שמו הכלים קודם המכירה כו' ועיין בנ"צ הבאתי דרבים חולקים על זה ולכן העליתי לדינא דבכלים אם שמו קודם והמתאנה מוחזק אין מוציאין מידו דיכול לומר קים לי כו' עש"ב. ומ"ש הבה"ט זה מדת ימים שנסתפקתי כו' והכרעתי דמיירי אפילו היו רוציה לסחורה כו' ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ד סי' רס"ט שלא פסק כן אלא דדוקא בבעלי בתים המחליפים כלי בכלי או בהמה בבהמה דאין להם אונאה אבל בכלים ובהמות העומדים לסחורה יש להם אונאה אפילו לדעת הרמב"ם ע"ש גם בנה"מ ס"ק י"ב הביא דברי רדב"ז אלו לפסק הלכה אך כ' ונראה דזה דוקא כששמו אותן קודם או אחר כך אבל בשלא שמו אותן לא קודם ולא אח"כ אין לו אונאה דלא גרע מפירות וכ"כ הש"מ בפרק הזהב סוף (בבא מציעא דף מ"ו) תשובה שאלת להר"י אבן מיגש וז"ל מי שהחליף עם חבירו סחורה בסחורה מבלתי שישומו אותם בדמים כלל אין א' מהם יכול לטעון על חבירו טענת אונאה לפי שעיקר בידינו חליפין אין בהן אונאה עכ"ל עיין שם (ועפ"ז י"ל דלא פליגי הרדב"ז עם הרשד"ם כמו שחשב הבני חיי שהזכיר הבה"ט רק דהרשד"ם מיירי בלא שמו והרדב"ז מיירי בשמו ובזה מיושב מה שתמה בס' מחנה אפרים הלכות מכירה סי' ח על הרדב"ז הנ"ל מדברי הש"מ בשם מהר"ן מיגאש דמבוא' שם דאפי' במחליף סחורה בסחורה אמרוה ע"ש ולהנ"ל לק"מ כיון דהרדב"ז מיירי דוקא בשמו. ונראה לע"ד דבכה"ג אם האונאה טפי מפלג' חוזר כיון דבעומדים לסחורה ל"ש טעמא דהרמב"ם שזה רוצה כו' רק טעמא דתלמידי הרשב"א דאתמעט מגזה"כ א"כ באונאה טפי מפלג' חוזר כמו בקרקעות עיין בנ"צ ד"ה אין להם אונאה. ואם אחד לקח כלי לעצמו והשני לקח הכלי לסחורה דינו כמו במחליף כלי על פירות שיתבאר בס"ק שאח"ז. גם נראה דאם מחולקים זע"ז המתאנה אומר לסחורה לקחתיו והמאנה אומר לצורכך לקחת יש ללמוד דבר זה מלקמן סי' רל"ב סכ"ג וצ"ע. ועי' בתשו' שבו"י ח"א סי' קס"ו במעשה בשותפים שהחליפו עם שמעון טבעת על פירות ואותן פירות שוין לפי השער שבשוק לערך עשרים זהובים וכשהראה שמעון הטבעת לתגר לערך ששה זהובים ולא יותר ובקש שמעון לחזו' בו ולבטל המקח כיון שנתאנה יותר משתות והשותפים טענו שאין אונאה בחליפין. והשיב דאין לפשוט זה מדיוק ל' הרמב"ם שכ' המחליף כלים בכלים כו' משמע אבל כלים בפירות יש אונאה דא"כ נדייק מסיפ' איפכ' שכ' אבל המחליף פירות בפירות כו' אך באמת נראה דבכה"ג יש דין אונא' דהנה יש להבין טעמו של הרמב"ם דהמחליף כלים בכלים אין לו אונאה שזה רוצה במחט יותר מבשריון דא"כ מאי איריא חליפין אפי' לקח כלי במעות נמי נימא הכי דאין בו אונא'. לכן נ"ל לפרש טעמו הוא דדוק' המחליף כלי בכלי כיון שזה חפץ בכלי זה ואין לו מעות או שאינו רוצה לקנות במעות רק להחליף ע"י כלי אחר שא"צ לו והשני להיפך וזה דבר שאינו מצוי כ"כ להזדמן שנים גם יחד שצריכין ורוצין להחליף הכלים זב"ז ע"כ אין בהם דין אונאה כטעם הרמב"ם (וכתב שם דבזה מיושב הא דלא חילקו הפוסקים בדין זה בין אם הוא כלי המצוי לקנות בשוק או לא כמו שמחלק הרמב"ם פ"ו מה' פקדון ובח"מ סי' ע"ב א"ו דאף אם הוא מצוי לקנות מ"מ דבר זה איני מצוי) אבל בקנה כלי במעות או אפי' בפירות שיש להם שער שבשוק דהוי כמעות ולא בתורת קניות חליפין שזה דבר מצוי לקנות כלי כזה ע"י מעות כדאמרי אינשי עם מעות יכול לקנות הכל ודאי דאית ביה דין אונאה וא"כ גם בנ"ד שהחליף כלי בפירות אית ביה דין אונאה ובנ"ד הוי מקח טעות וחוזר עכ"ד ע"ש. והנה באמת בתשו' הרדב"ז שם ס"ס רסט לא כ"כ שכתב שם וז"ל והוי יודע שהמחליף כלים בפירות או בסחורה אחרת אע"פ שאין לבעל הכלי (ר"ל שלקח עתה הכלי אונאה לפי שהוא צריך לאותו כלי. לבעל הפירות יש אונאה שאם נתאנה בעל הפירות יחזור שהרי אומר לא בשביל שבעל הכלי אין לו אונאה אני אפסיד את דינו עכ"ל הרי דפשוט בעיניו שאין לבעל הכלי אונאה ומ"מ נראין דברי השבו"י הנ"ל ומסתבר טעמיה אך מה דמשמע מלשון השבו"י הנ"ל דמיירי בלא שמו צ"ע דהא בלא שמו אפי' פירות בפירות אין דין אונאה כמ"ש הכ"מ ובסמ"ע ס"ק ל"ו וצ"ל לפי שהאונאה היתה יותר מכפל ע' בנ"צ בד"ה אין לו (או אפשר דס"ל כהמחנ' אפרים ה' מכירה סי' ח' בפי' דברי הרמב"ם וכמ"ש בנ"צ בד"ה המחליף) (ויש לעיין בהחליף כלי בכלי עם מעות דהיינו ששמו כלי א' עשרה זהו' וכלי הב' בחמשה זהו' והוסיף לו חמשה זהו' מה דינו ולכאורה נראה דדינו כמו כלים בכלים גרידא דאין להם אונאה אפי' שמו (ע' בס"ק הקודם דהיינו אם המאנה מוחזק) וצ"ע:

יג

אין לו אונאה ע' בתשו' רדב"ז ח"ד סי' רסט שכ' דאפי' ביטול מקח ביותר משתות אין להם שהרי כ' הרמב"ם אפי' מחט בשריון והדבר ידוע שהשריון שוה כמה אלפי אלפים מחטין ע"ש ופשוט הוא. ומ"ש עוד שם דאפי' ע"י מום אין בחליפין מתבטלין שהרי מחט בשריון אין לך מום גדול מזה כו' ע"ש הוא תמוה מאד וכבר השיגו בזה בס' מ"א ה' מכירה סי' ט' והעיקר כמו דמסיק הרדב"ז ז"ל עצמו שם בסוף התשו' שאם יש מום במחט או בשריון חוזר דמצי למימר כלי שלם הייתי צריך ע"ש וכ"כ בפשיטות בנה"מ דטענת מומין ודאי דיש לו דאין אדם מתפייס במומין ע"ש וכ"כ בתשו' גליא מסכת סי' י' ע"ש:

יד

אחר המכירה. ע' בנה"מ שכ' דוקא בעסוקין עדיין באותו ענין דאין סברא שיועיל שומא אחר המכירה כי מה דהוה הוה עכ"ל:

טו

אבל במפרש. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תל"ח שנשאל בראובן שמכר לשמעון מכר ומחלו זה לזה אונאת שתות ושוב נמצא במכר אונאה יותר משתות מהו כיון שמחל לו השתות אין כאן אונאה אלא פחות משתות והויא מחילה או דילמ' לא ואם תמצא לומר לא הויא מחילה הוי ביטול מקח וחוזר או דילמא המקח קיים ומחזיר לו מה שהוא יותר משתות והשיב הדבר ברור אצלי דהוי ביטול מקח וחוזר דהא פחות משתות הוי מחילה ואם הוא שתות מחזיר הכל אפילו מה שהיה ראוי להיות מחילה וטעמ' דפחות משתות מחיל אינש טפי לא מחיל כלל ודמיא נמי להא דאמר בפ' המוכר פירות [בש"ע לקמן סי' רכ"ט ס"א] ואם בא לנפות מנפה את כולן כו' ה"נ בנ"ד שתות מחיל ליה טפי משתות לא מחיל כלל וכיון דליכא מחילה הדבר ברור דהוי ביטול מקח וחוזר עכ"ל:

טז

שאינו שוה אלא מנה. ע' בתשו' גליא מסכת ס"ס ד' שנסתפק בהך דינא באומר חפץ זה שאני מוכר במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה דאין כאן אונאה ביתרון אבל אם נמצא אונאה במנה עצמו היינו שאיכו שוה רק שמונים איך לחשוב חשבון השתות אם מעיקר שווי החפץ כפי שאמר לו שהוא רק מנה ממילא יש יותר משתות או לחשוב מהסך שנותן קונה זה וממילא אונאה ופחת עשרים שיש כאן הוא פחות הרב' משתות כו' הדר פשוט לנפשיה דודאי בכה"ג יש כאן ביטול מקח בכל אופן משום דהלוקח אומר אני סבור וקיבל להוסיף על כל זוז מקרן עוד זוז כפל וממילא כשיש פחת שאינו שוה רק שמונים לא הייתי נותן עבירו רק כפל על שמונים ויש אונאה ארבעים ע"ש. ומדבריו מבואר דאילו נמצא פחת פחות משתות מזה המנה עצמו אין ספק כלל דודאי המקח קיים אולם מצאתי בספר חידושי רע"ק איגר זצ"ל למסכת ב"מ דף נ"א ע"ב שמסתפק בזה וז"ל מסתפקנ' באם החפץ היה שוה רק צ"ט אי נימא דהוה כמוכר לו שוה צ"ט בק' דאידך מאה כו' רק כמתנה בעלמא לא מקח דלגבי שומת המקח דאמר לו ששוה רק ק' הוי רק טעות מן צ"ט למנה והוי מחילה או נימא דהוא ידע ומחיל ומתרצה שיהא האונאה בק' אבל במותר לא נתרצה והוי כמאנהו שוה צ"ט בק' ולזה לא נתרצה וצ"ע עכ"ל. ולכאורה יש ללמוד זה מדברי תשובת הרדב"ז שהבאתי לעיל ס"ק ט"ז. דגם שם אפשר לומר דמה שמחל לו אונאת שתות הוא מתנה בעלמא כיון דהוא טפי ממה ששיערו חכמים שדרך למחול ואפ"ה פסק דהוי ביטול מקח ויש לחלק:

יז

ויש חולקים. עי' בתשו' גליא מסכת סימן י' שכ' דאפי' לדעה זו דאפי' ביטול מקח אין לו לקונה מבעה"ב נראה פשוט דמום חוזר עליו כו' ע"ש:

יח

באמונה אין לו עליו אונאה כו'. עיין בנה"מ שכ' דבתשו' מהרי"ט ח"ב סי' י"ט הקשה דלא יהא דלא אמר ע"מ שאין לך עלי אונאה דיש לו אונאה כמ"ש לעיל סכ"א ותירץ דנו"נ באמונה הוי כאילו נעשה המוכר שלוחו של לוקח לקנות ע"ש והוא ז"ל כתב עליו דהוא דוחק אך נראה לחלק בפשיטות כו' עד ולפ"ז נראה דאם כבר נתברר להמוכר שנתאנה ומכר באמונה ואינה להלוקח יכול הלוקח לחזור בו כו' ע"ש עוד. ולכאורה נראה דזה דוקא בגוונא דנקט הרמב"ם והש"ע שא"ל חפץ זה בכך וכך לקחחיו כו' דבזה אנו צריכין לטעמא דנה"מ משום דהמוכר א"י שווייו כלל דהא באמת נתן בעדו כל כך ולישא וליתן ע"פ האמת לא אסרה תורה כו' וממילא דאם ידע מקודם שנתאנה שוב אסור לו להונות לחבירו וניתן להשבה אולם בגונא דנקט ר"ח ז"ל שהוא הי"מ שהביא הטור דבסתם לקחו ולא פי' בשעת המקח במה לקחו רק א"ל הלוקח אני מאמינך במה שתאמר שקנית אותו ואוסיף לך כך וכך כו' בלא"ה לא קשה קושיית מהרי"ט הנ"ל כמ"ש בס' מחנה אפרים בדיני אונאה ס"ס ט"ז משום דבכה"ג ודאי לאו אאומדנא דידיה קא סמיך שהרי עדיין לא ידע כמה אלא חייתא דקיטרי קביל עליה בין רב בין מעט עש"ב א"כ י"ל דאפי' ידע מקודם המוכר שנתאנה ומכר אח"כ באמונה אינו יכול לחזור מה"ט דסבר וקיבל וצ"ע. וע' בתשו' גליא מסכת סי' א' שהאריך בענין זה נדון בדבר חדש ותו"ד דשיטת ר"ח עם שיטת הרמב"ם המה שני ענינים נפרדים שדעת ר"ח ז"ל לפרש כוונת אין לו אונאה האמור בברייתא קאי על אונאה שנמצא שנתאנה מוכר זה בעת שקנה ממוכר הראשון לכן מפרש דאיירי דוקא דהאי לוקח אינו דורש בשעת קנייתו סכום המקח רק מאמינו בכמה שיאמר לו אח"כ ומתחייב ליתן לו אותו סך שנתן זה אם לזול אם ליוקר כו' אולם הרמב"ם שמפרש שאמר חפץ זה בכך וכך לקחתיו כו' ס"ל דלא איירי כלל הסוגיא מענין אונאה הנמצא במקח זה בקנייתו מן הראשון אלא איירי במה שמוכר זה מעלה שכרו סך רב יותר מדמי הקרן שנתן עבור מקח זה אצל מוכר הראשון ומטעם שזה דומה למפרש יודע אני שאינו שוה אלא מנה כו' והאריך בזה ומסיק כן לדינא בענין תגרי זמנינו שהנהוג שהסוחר אומר לבעל החנות על נאמנותו בכך וכך לקחתיו ומתפשר עבור ריוח כך וכך פראצענט אם נמצא אח"כ אונאה שנתאנה הסוחר בקנייתו יכול בעל החנות הקונה מהסוחר לתבוע אונאתו לא מבעיא לדעת הרמב"ם פשיטא דרק על משכורתו שמודיע לבעל החנות אין בו דין אונאה משום דידע ומחיל אבל לא על גוף הקרן ואפי' לפי' ר"ח ג"כ שייך דין אונאה בזה לפי שדרך בעל החנות שדורש על סכום הקרן כו'. ושם בסי' ג' תשו' הגאון מוה' דוד ז"ל אב"ד דק"ק מיר שהשיב על כל דבריו ומסיק לדינא הדבר ברור בהמו"מ של הסוחרים תגרי זמנינו הנסחר ע"פ אמונה אין בזה דין אונאה כלל וכפי שפסקו ראשונים וגדולי האחרונים ואין לנו לחלוק עליהם אלא בראיות ברורות ולא בסברות מלבות באות וכן היו דנין בכל בתי דינין שבישראל כו' והרה"ג המחבר ז"ל חזר וכתב להעמיד ולחזק דבריו. ומה מאד ישרו דבריו בעיניו עד שקילס א"ע שכוון האמת בדעת הרמב"ם ומי שלא ידון כך נוטה לטעות בדבר משנה והלכה ברורה ע"ש. ובאמת דבריו נאמרו בפלפול יפה בטוב טעם ודעת אבל מה נעשה שהוא נגד דעת כמה ראשונים וגדולי האחרונים בודאי חלילה לנו לזוז מדבריהם. וע"ש עוד בתשו' מהג' מוה' דוד דק"ק מיר הנ"ל שכ' דנ"ל דלפי' הרמב"ם דוקא במי שדרכו תמיד להיות נו"נ באמונה והלוקח והכל יודעים מזה כדרך סוחרי זמנינו בזה הסברא נותנת שלא יהיה דין אונאה (לא בקרן ולא בריוח) כי הלוקח אינו יורד כלל על שוי המקח מחמת שיודע שהמוכר אינו מוכר כלל בשוי המקח רק באמונה כפי מה שקנה אבל באיש שאין דרכו להיות נו"נ באמונה והוא עובר בשוק ואומר חפץ זה בכך לקחתיו ואני רוצה להשתכר כך והלוקח נתרצה בזה אינו מוכח שהמקח נגמר ע"י אמונה די"ל הלוקח טעה וסבר ששוה כך ואף שאומר שמאמינו אינו אלא פטומי מילי מאחר שבעינו דימה ששוה כפי שאומר המוכר ולכן אם נמצא אח"כ אונאה במקח זה חוזר כו' וגם הר"ח מודה להרמב"ם לדינא רק הוא מפורש נו"נ באמונה היינו שעסק מכירה הלז נעשה דרך אמונה וזהו רק באופן שהלוקח אינו יודע סכום המקח רק אומר אני מאמינך כפי שתאמר דמי המקח ואוסיף לך כך שבזה נתברר שעסק הלז נגמר ע"י אמונה הדין בזה שאין עליו אונאה ומכ"ש במי שדרכו להיות נו"נ באמונה כו' ומ"ש הטור בדברי ר"ח שאפי' א"ל תן לי כו' וגם הסמ"ע כ' דאף דלא ידע כו' אין הכוונה מכ"ש אם ידע הלוקח והאמין לו דזה אינו לפי דברינו הנ"ל רק הכ"ש הוא אם ידע הלוקח ע"פ דבורו של מוכר ובדרכו של מוכר לישא וליתן באמונה כו' ומסיים שם בזה"ל אף שלדעתי נראה שזה ברור לדינא ולא מצאתי בפוסקים מי שיחלוק ע"ז בפירוש אך מסתימת דבריהם משמע שלא חילקו כלל בזה ובכל אופנים כשהמקח נעשה ע"י אמונה אין אונאה לזאת עדיין אינני מחליט דברי להלכה ע"ש:

יט

אין לו עליו אונאה. עבה"ט לענין בטול מקח וע' בתשו' שבו"י ח"ג סי' קסט שכ' דנראה פשוט בנו"נ באמונה ואח"כ נמצא מום במקח יכול לחזור דלא מצינו בש"ס ופוסקים רק דאין עליו אונאה אבל מום שהוא מקח טעות חוזר דאל"כ ה"ל לאשמועי' רבותא יותר כו' וכן מצאתי בתשו' מהרי"ט צהלון סי' כ"ה עם הסכמת מהר"ם גלאנטי יע"ש וכ"ז דלא היה יכול להבחין זה בשעת המקח כו' (עמש"ל סי' רל"ב ס"ג סק"א) ע"ש וכ"כ בתשו' גליא מסכת סי' י' מסברא דנפשיה ע"ש ולא ראה שכבר קדמו השבו"י הנ"ל:

כ

בכך וכך לקחתיו. ועיין בתשובת הרדב"ז חלק א' סי' נ"ז בראובן שקנה סחורה בפני שמעון וא"ל שמעון אתן לך ריוח דינר ותננה לי ונתנה לו אם יש עליו אונאה א' דמיא לנו"נ באמונה או לא. והשיב אין לו עליו חונאה ומכ"ש אם הוא סומך על אמונתו של זה לא יסמוך על מה שראו עיניו והראיה ממ"ש ר"ח ז"ל בטעם הדין דנו"נ באמונה (הובא בנ"י ובהג"א פ' הזהב ובב"י) כו' והכא נמי לא סמך על שווי הסחורה אלא על מה שראו עיניו שנתן ראובן בפניו ולפיכך אין לו עליו אונאה עכ"ל והביאו בקצרה בספר שער משפט וכתב דכן כתב בתשו' מהרי"ט חח"מ סי' י"ט ע"ש ועמ"ש בס"ק שלפני זה:

כא

העבדים והשטרות והקרקעות. כתב הסמ"ע סעיף קטן נ"א וז"ל ודע דמהרש"ל ז"ל כתב דאף דאיתמעטי הני מדין אונאה מכל מקום לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת ובכלל לא תונו איש את אחיו הן וכמו שיתבאר ר"ס רכ"ח אם לא שהמוכר בעצמו לא ידע מאונאתו עכ"ל. ולכאורה מ"ש ובכלל לא תונו איש את אחיו הן הוא ט"ס וצ"ל ובכלל לא תונו איש את עמיתו הן דקרא זה הוא באונאת דברים כדאי' בפ' הזהב (בבא מציעא נ"ח ע"ב) גם צ"ע למה לא הזכי' דברי הרמב"ן הביאו הרא"ה בס' החינוך סימן של"ז דס"ל דעובר באותו הלאו עצמו דאונאת ממון ולא אתמעטו הני אלא מדין חזרת אונאה וכמו שיובא בנ"צ ע"ש:

כב

השטרות. עיין בקצה"ח לעיל סי' קכ"ו סק"ט שכ' דבר חדש הא דאין אונאה לשטרות היינו דוקא במוכר שט"ח בכומ"ס דכיון דהשטרות אין גופן ממון אימעוטי מדין אונאה מכלל ופרט מה הפרט מפורש דבר שגופו ממון אבל מוכר חובות בע"פ ע"י מעמד שלשתן יש להם אונאה דהחובות גופיה הוי גופן ממון ואע"ג דאין יכול להקדישן היינו מטעם אחר משום דבר שאינו ברשותו אבל גופו ממון הוי ע"ש ועיין בס' דברי חיים דיני הלואה סי' ל"ו שכ' עליו ולדעתי צ"ע הא דבעי הש"ס ב"מ דף נ"ו בשטרות טעם משום דאין גופו ממון הוא משום דהוי דבר המטלטל ונקנה מיד ליד לכך בעי הטעם דאין גופו ממון אבל במלוה ע"פ בלא"ה לית ביה דין אונאה דנמעיט מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ולא עדיף מקרקע דיצאו קרקעות שאינן מטלטלים עכ"ד ועיין בס' חות דעת ליו"ד סי' קע"ג סק"ח עמ"ש בש"ע שם דבדבר שאין לו שער ידוע ואין שומתו ידוע מותר למוכרו ביוקר לפרוע לזמן פלוני וכ' הח"ד וז"ל ונראה דאין דין אונאה בזה אפילו אם יש שיעור אונאה אחר שומת החפץ והאגר נטר והטעם דהא צריכין לישום ג"כ החוב כמה הוא שוה כפי מה שהוא כו' ובמוכר שט"ח אין בו דין אונאה כמבוא' בח"מ כו' עכ"ל מזה משמע דס"ל ג"כ בפשיטות דגם מוכר חוב בע"פ אין בו דין אונאה מדלא מפליג בזה אולם עיקר דינו של הח"ד הנ"ל צ"ע מדברי הש"מ פא"נ דף ס"ה בד"ה לרבינו הגדול זצ"ל בתשובה כו' עש"ה:

כג

וההקדשות. עסמ"ע דהקדש עניים ודבית הכנסת דינו כחולין ע"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"א ס"ס קס"ו הביא בשם תשובת באר עשק סי' ג' שכ' על נדון דידיה גם לא מצי למטען אונאה דאלו דברים שאין להם אונאה וחד מנייהו הוא הקדשות ומפיק לה מקרא דכי תמכרו ממכר לעמיתך כו' ולא של הקדש ה"נ איש אחיו ולא של קהל כו' והוא ז"ל השיג עליו וכ' נשתקע ולא נאמר כלל דבר חדש שלא נשמע מעולם ואדרבה מטוניה מדאיתמעט בש"ס הקדשות מעמיתך מכלל דהדיוט אף בשל רבים איכ' אונאה ועוד דהא הרא"ש וסיעתו השמיטו הא דהקדשות משום דבזה"ז ליכא הקדש אלא לעניים ולב"ה דיש לו דין חולין ואיכ' דין אונאה אף דרבים נינהו ועוד דא"כ גם בעושק דכתיב לא תעשוק את רעך ולא תגזול ג"כ נדרוש הכי כו' ע"ש. ומ"מ נלע"ד לכאורה דאם אינם של רבים אפילו הן שותפים אינו חייב להחזיר עד שתהא האונאה פרוטה לכל א' וא' עי' לעיל ס"ה וע"ל סי' רס"ב ס"ב דאית' שם אפילו אבידה ששוה הרבה אם היא של שותפים הרבה שאינו מגיע לכל א' ש"פ א"ח להחזירה. מיהו למ"ש בלבוש שם הטעם דאע"ג דומצאתה איכ'. אשר תאבד לכל א' ליכא ע"ש אין ראיה משם וצ"ע:

כד

יתר מפלגא. עבה"ט ועיין בס' שה"מ פי"ג מהלכות מכירה הלכה ח' שהשיג על הש"ך ומסיק דהעיקר כמ"ש הכ"ח והדרישה ודלא כהש"ך ע"ש:

כה

טרקלין גדול בדינר. עבה"ט שכ' דהמחבר לטעמיה אזיל כו' ועיין בנ"צ מ"ש בזה:

כו

לזרוע לו קרקע. עסמ"ע ועיין בס' עמודי אור סי' ק"ז באחד ששכר את חבירו לבנות לו בית בקבלנות וקודם גמר הבנין ראה הקבלן שנתאנה במקח ורצה לחזור. והאריך בזה ומסיק דנדון זה היינו ממש בעיא דרבא בב"מ נ"ו ע"ב ספיק' הוא ואין להוצי' מיד המוחזק אך נראה דיש לשום בזה שפיית העצים ותיקונן בפ"ע דבזה ודאי יש אונאה ומלאכת הבנין בחבורו לקרקע בפ"ע וכההיא דשוכר פועל עם סוס לעיל סל"ג בהגה ע"ש (ומ"ש שם וביותר יש לדון דרבא בזה לטעמיה בחולין ט"ז ע"ב כו' ליתא דהרא"ש גרים שם רבא בר רב חנן וכ"א במנחות ס"ט ע"א):

כז

הרי הם כלקוחות. עמ"ש לעיל סי' קע"ג ס"ב סק"א:

א

[שו"ע] שתות. נ"ב ואם להאי לוקח שוה שית לזבוני כי אורחי' בשית אין בזה אונאה כי בתר דידי' אזלי' ריטב"א פ"ק קדושין דף ח' בד"ה לעולם:

ב

[שו"ע] ונקנה המקח. נ"ב ולענין מי שפרע עיין ב"ח סי' זה ובש"ך סי' ר"ד ס"ק ב':

ג

[סמ"ע אות יא] אבל המ"מ א"א ליישבו. נ"ב עיין תשובת מהר"י לבית לוי סי' ו':

ד

[שו"ע] יש להסתפק. נ"ב עיין ט"ז ועיין במאור סוף בב"ק משם תלמוד דעתו דאפי' איסורא ליכא ודו"ק:

ה

[שו"ע] ואם שהה יותר. נ"ב ואם אין תגרי' בעיר אע"פ שהי' שהות לשלוח לעיר אחרת שיש בה תגרי' לא אמרינן דמחל תשובת לחם רב סי' רכ"ו:

ו

[ש"ך אות ד] מגו דיכול. נ"ב עיין ספר בית מאיר סי' צ"ג ס"ק י"ד:

ז

[ש"ך אות ה] וכן בקרקע. נ"ב זה ט"ס וצ"ל דמשא"כ בקרקע להסוברים דבפלגא חוזר אף במוכר אם שהה כדי להראות לתגרי' אינו חוזר כיון דגלוי ועומד יכול להראות:

ח

[שו"ע] אבל אם נשתנה. נ"ב עיין הפי' בזה בפרישה ובדבריו שם יש לדקדק מדברי הנ"י עיי"ש ודו"ק:

ט

[שו"ע] לוקח יכול לחזור. נ"ב אבל מכר שוה ה' בו' או בשאר גווני דליכא ביטול מקח אין יכול לחזור. ועיין תוס' בסוגיין שכתב בחד תירוצא דנתייקר אח"כ עוד שנעשה ליותר מכדי אונאה אצל המוכר יכול הלוקח לחזור ע"ש וצ"ע:

י

[שו"ע] והוליך המקח. נ"ב ודוקא כה"ג שהלך ואח"כ שתק הוא דהוי מחילה. אבל הוליך הסחורה למקום אחר אף שהה בכדי שהי' לו לשלוח לעיר אחרת ולהראות לבקיאי' מ"מ לא הוי מחילה. תשובת לחם רב סי' רנ"ו:

יא

[שו"ע] בכרכי' עד כדי. נ"ב ובזה גם אם מכר הטלית בדינר ונתן לו חסר שתות אף דנתאנה המוכר אף דקיי"ל מוכר לעולם חוזר כדלעיל ס"ח. מ"מ הכא דדוקא בטעות בטלית דיוצא מיד המוכר אבל הכא יש ביד מוכר להראות לתגר מבואר מדברי תוס' ד"ה ב' פונדין ודו"ק:

יב

[שו"ע] אבל לא יקבנה. נ"ב עיין בהרמב"ם דרך אחרת בזה. ועיין בת"ח שכתב לעיקר כהרמב"ם:

יג

[שו"ע] על חציו מותר. נ"ב ובפחות מחציו אסור לקיימו כדאית' בש"ס ודעת רש"י דאף בכל שהוא אסור לקיימו. ודעת רוב פוסקים ה"ה הנ"י והרמב"ם חלקו. דבעי פחות מחציו ואונאתו. וכן הובא בשיטה מקובצת בשם הרשב"א עיי"ש ולדעתי דפחות משתות בכל הדברים אפי' לכתחילה מותר לאנות עיין לעיל סי' ס"ו בודאי בעי' פיחת גם אונאתו ועיין מהרש"א ודו"ק:

יד

[ש"ך אות י] סי' שפ"ג. נ"ב שמסיק אף אם אינו רוצה לתשמישו רק לסחורה בני חיי' בשם הרשד"ם:

טו

[שו"ע] ואינה את הלוקח. נ"ב משמע דאם נתאנה או דקנה ואינה יש בו דין אונאה הרא"ש דלא כהרמ"ה ובראב"ן סי' כ"ו כתב דגם נתאנה אינ' יכול לתבוע אונאתו:

טז

[שו"ע] משתכר בו אין לו. נ"ב ומ"מ ביש בו מום בטל המקח תשו' מהריט"ץ ס' כ"ה רש"ך ח"א סי' ס"ט שבות יעקב ח"ג סי' קס"ט:

יז

[ש"ך אות טו] וה"ה. נ"ב עיין תשו' תשב"ץ ח"ד חוט המשולש הטור השני סי' י"א:

יח

[סמ"ע אות מח] יהי' נמי ש"ט. נ"ב ע' תשו' חוט השני סי' מ"ה:

יט

[שו"ע] שאין להם אונאה. נ"ב הרמב"ן בפי' החומש והרא"ה בספר החינוך כ' דמ"מ גם הלאו עובר גם באלו ולא מיעט הכתוב אלא מדין תורת אונאה וביטל מקח. ועיין מ"ל פ"ד ה"א ממלוה כתב דמדברי תוס' רפ"ה דב"מ מבואר שחולקים ע"ז וס"ל דאפילו לאו ליכא:

כ

[הגה] הוי אונאה. נ"ב ומספיקא דדינא אוקי אחזקת מרא קמא ובטל המקח. מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' כ'. מהר"י לבית הלוי כלל ו' סי' נ"ב מהריב"ל ח"א סי' ק"ח ועיין תשו' מור"ם לובלין סס"י ה':

כא

[סמ"ע אות נ] צ"ל דלאו דוק'. נ"ב וכ"כ במהרש"ל:

כב

[שו"ע] אבל השליח. נ"ב ושותף שמכר ונתאנה. ע' ש"ך לעיל סי' עז ס"ק יח ובמחנה אפרים ה' אונאה סי' יח:

כג

[שו"ע] כשם שאין לקרקעות. נ"ב מכר לו קורת ביתו כיון שעיקר המכיר' לעוקרם ולתולשם הוי כמטלטלי' ויש בהם אונאה. תשו' מהריט"ץ סי' רסה:

כד

[שו"ע] לאח"ז מרובה. נ"ב ע' תשו' פני משה ח"א סי' ל':

כה

[שו"ע] הקבלן. נ"ב והרשב"א והרמב"ן חולקים דאין עליו אונאה:

א

כמה תהיה האונאה כו'. עיין תשו' ר"י לבית לוי סי' ו' וכ"ז וכ"ח:

א

היתה האונאה כו'. עיין בתשובת רשד"ם סי' ר"ס:

א

שמכר לו שוה ס' כו' עיין בתשו' מ"ע ובס' מגדל דוד:

א

ולא לתבוע אונאתו. משמע שכבר נתן המעות וכ"כ בהגהות אשר"י דאם לא נתן המעות מגו דיכול למימר לו נתתי יכול גם כן לומר לא נתרצתי וצ"ע עיין בס' א"א דף צ"ו ע"ד:

א

שאינו ידוע כו'. וכן בקרקע ובחזקות דקרקע אינו יכול לחזור אחר שיעור דכדי שיראה לתגר וקרובו כן הוא בתשובת ן' לב ספר א' כלל נ' סי' ק"ח ע"ש ובתשובת מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשובת רשד"ם סי' קע"ה:

א

בד"א וכו' ע' בתשו' מבי"ט ח"א בשאלות השניות סי' צ"ז:

א

יש אונאה כו' עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קס"ז:

א

עד מתי כו' עיין בתשובת ר"ש כהן שם:

א

הלוקח בדמים כו'. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ג סי' ס"ב:

א

המחליף כלים. עיין בתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' רי"ח וברשד"ם סי' שפ"ג:

א

האומר לחבירו. עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' קכ"ו:

א

יש לו עליו כו' עיין בתשובת מ"ע סי' מ"ב:

א

המוכר חפץ כו' ע"ל סי' ר"ך ס"ח ודוק:

א

חמור מישראל כו' פסק מהרש"ל ס"פ דב"ק סי' מ"א דישראל ועכו"ם שאינו לישראל אחר ובדין עכו"ם א"י להשתלם מהעכו"ם החצי אונאה שאומרים ע"ד המליצה פתח עיניך וראה א"כ ליכא לאישתלומי כלל מעכו"ם צריך הישראל להחזיר לו הכל דקי"ל כר"נ כל היכא דליכא לאשתלומי מהאי כו' ועוד דמסתמא עיקר סמיכת הישראל היה על ישראל ולא על עכו"ם ומ"מ היכא שנתאנה במקח טעות כגון שחמתית ונמצא לבנה או כסף ונמצא בדיל וכה"ג שכתוב בסי' רל"ג דאפי' בדיניהם איכא לאשתלומי מעכו"ם א"כ ודאי הישראל אינו משלם אלא חלקו אע"ג שהעכו"ם הוא אלם ודמי למ"ש בסי' ת"י סל"ז בשם י"ח ושכן עיקר:

א

ואין לו עליו אונאה כו'. וה"ה אם נתאנה מוכר כגון ששוה יותר עיין בקיצור פסקי הרא"ש דהזהב ועיין בספרי ונ"ל לדקדק מהש"ס דפ' הזהב דבנושא ונותן באמונה כשם שאין לו דין אונאה כך דין ביטול מקח אין להם מטעם זה דהא בברייתא בש"ס בחד מחת' כלל האי דנושא ונותן באמונ' עם האותן ע"מ שאין לך עלי אונאה ועל שניהם תני אין להם אונאה ובע"מ שאין כו' למאי דמסיק רבא במפרש אפי' גבי [ביטול] מקח אין ל' אונאה כמבואר בש"ס ובש"ע סכ"א א"כ גם בנושא ונותן באמונה כן הוא דעל שניהם יחד אמר בש"ס אין לו דין אונאה כן נ"ל ודו"ק ומ"מ צריך להתיישב למעשה עיין בתשובת רשד"ם סימן תל"ג:

א

העבדים והשטרות. עיין בתשובת ר"א ן' חיים סימן ל' וסי' ק"ג ועיין בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רל"ט דאין אונאה לחזקות וע"ש:

א

אבל יותר מפלגא עיין בסמ"ע ס"ק נ' עד צ"ל דל"ד קאמרי כו' ולפע"ד דדוקא קאמרי וכן משמע להדיא מלשון התוספת בב"ק שם וכן באגודה פרק הזהב ומהירושלמי אין ראיה כלל דאדרבה בירושלמי י"ל ל"ד עיין שם וכן הוא להדיא בתוספות בקידושין פרק האיש מקדש (קידושין דף מ"ב ע"ב) וז"ל והכי נמי איתא בירושלמי עד פלג שלהם אונאה וההיא דזבן מאה במאתן (דפרק המקבל) אי פלג דוקא לא הוי זבין מאה במאתן דוקא אלא פחות ממאתן פורתא ואי מאתן דוקא הא דקתני עד פלג ל"ד אלא ר"ל יותר מפלג פירתא אבל בפלג המקח קיים עכ"ל ואע"ג דהתוס' מסתפקי' בזה מ"מ נשמע מדבריה' דשפיר י"ל דההיא דירושלמי ל"ד וא"כ פשיטא דהתו' בב"ק ובפרק הזהב דוקא קאמרי וכדמשמע מדבריהם להדיא וגם המעיין בש"ס פרק המקבל יראה דדוחק הוא שם לומר דזבן מאה במאתן הוא ל"ד וכמ"ש לעיל סי' ס"ו סל"ח ואפשר דגם הרא"ש דכתב דהך דהמקבל ל"ד הוא לאו בדוק' קאמר הכי דה"ה (#) דה"מ למימר דהך דירושלמי ל"ד הוא וזה נרא' דעת הר"ב בהג"ה ומ"מ לענין דינא העליתי לעיל ס"ס ס"ו דהעיקר כהרי"ף וסייעתו ועיין בתשובת רשד"ם סי' נ"ח דף נ"ג ע"ד כתב דהוי ספיקא דדינא וע"ש ובתשובת ן' לב כלל כ' סי' ק"ח ובתשובת מהרי"ט ס"ס צ"ג ובתשובת ר"א ן' חיים סימן ס"ט:

א

שדינו כשאר כל אדם כו' ע"ל סימן ק"ט ס"ה ודו"ק:

א

ועבדים אין בהן אונאה. אע"ג דוהתנחלתם הנ"ל בעבדים כנעניים הוא דכתיב מ"מ זה שהשכיר נפשו כפועל שם עבד עליו עכ"ל סמ"ע וכ"כ בתשובת ר"י לבית לוי דף כ"ו והביא דברי ת"ה סי' שי"ח שכתב ג"כ כן ע"ש:

א

(סעיף ג' שוה ע' בס') מה שהקשה המ"מ על הרמב"ם ורבינו כמ"ש בסמ"ע סק"ה נלפע"ד דכל היכי דאפשר לקרותו בשם שתית מעות אזלינן בתריה משא"כ כשאין עליו שם שתות לגמרי אזלי' בתר המקח דהכל הוא כל שיש לו שם שתות מאיזה צד שהיה אזלינן בתריה ואין למידין ק"ו סך קטן מסך גדול אלא חכמים השוו מדותיהם דבשתות תליא מילתא וה"ט בשוה ס' בנ' ופרוטה כיון שעל האונאה אין שם שתות לגמרי אזלינן בתר מקח לחוד והוי מחילה וכמשמעות דברי המרדכי שהביא רמ"א בס"ד ומה שתמה הסמ"ע סקי"א על רמ"א שלא כ' כאן כלום על המחבר תמוה הוא דמה ה"ל לרמ"א לכתוב כיון שראה שכ' המחבר מילתא דהוי לכ"ע דהיינו אפילו להמ"מ ולא כ' המחבר שום מיעוט בג' ופרוטה ורמ"א הוסיפו כאן:

ב

(סעיף ו' יש להסתפק) מקום הספק כמ"ש בסמ"ע סקי"ד צריך לי עיון שהרי גמרא ערוכה בפ' המוכר את הפירות דף צ"ה התם באונאה מעיקרא שוה בשוה א"ל מיהו פחות משתות לא ידיע במנה ומחל אינש משמע דמתחלה דעתו על שוה בשוה וסיים הרא"ש וירא שמים וכו' ונ"ל דכשאינו ברי פחות משתות וירצה להחזיר לו לא יקבל ממנו דשמא הוי מחילה ונ"ל דאם גם המחזיר יר"ש יתן לו דרך מתנה:

ג

(סעיף ז') ואם יברר רבינו כ' על ל' הרא"ש ויש לדקדק כו' והקשה ב"י מה שייך דקדוק ופי' הסמ"ע סקי"ז אע"פ שעברו כו' ולא ירדתי לסוף דעתו מ"ש מאם לא מצא תגרים בעיר דמתחיל השיעור של שיראה אחר שבאו התגרים ותו למה לא הזכיר רבינו דין זה בבירור ונ"ל שקמ"ל רבינו כל שהיה לו אונס כשיעור ואחר כך עבר והוא טוען אמת שאח"כ חקרתי ונודע לי שטעיתי אלא שלא רציתי להחזיר לך מחמת שאמרתי בודאי לא תאמין לי שהיה לי אונס כי לא יכולתי אז לברר וע"כ המתנתי עד עכשיו שאוכל לברר ע"ז כ' רבינו שבאותה שהוא מברר יכול לחזור מיניה דאם היה יכול לברר ולא בירר בודאי מחל ולמד רבינו זה מלשון הרא"ש שכ' אם נתעצל ולא חקר שהוא מיותר דהל"ל כל ששהא בלא אונס ולא החזיר מחל אלא דקמ"ל מילתא אגב אורחא דל"מ מחילה אלא כ"ז שלא חקר אבל כל שהוא מודה מודה שחקר אלא שיש לו טענה אחרת כגון שהיה לו עיכוב מצד הבירור אמרינן תיכף שהוא מברר יכול עדיין לחזור בנלע"ד:

ד

(היה הלוקח יודע) כו' מקור דין זה במרדכי שכ' וז"ל דאם ידע הלוקח ושתק עד לאחר זמן ותובעו לדין לא הוי שתיקתו מחילה מדחזינן כאן דלא פטרו רבא אלא משום דהוי בע"ה ולא משום שהלוקח ידע כשלקח שנתאנה עכ"ל וכ' ב"י ואינו מבין דבריו שזה היפך מה ששנינו מתי חייב להחזיר כו' ומ"ע ושתק עד לאחר זמן משמע לב"י דהיינו עד אחר זמן אונאה שהוא כדי שיראה וכו' והוקשה לו כי היכי דסתם כיון שעבר הזמן ע"כ ידע באונאה והוי מחילה ה"נ בזה שידע מתחלה דהא עיקר זכותו היה מכח שאח"כ אתבענו לדין והיינו ע"כ תוך שיעור כדי שיראה כו' דאילו אחר כך לא יפסקו עליו להחזיר כיון שידע ומחל ואין לומר שסמך עצמו על מ"ש תחלה שהוא לא ימחול לו כלל מ"ה אפילו אחר זמן כדי שיראה מהני לי' זה א"כ קשה ה"ל ליתן ה' ופלגא ולסמוך על מ"ש שהוא אינו מוחל לו כלל דמה לו מחילה דפחות משתות מיד או מחילה דשתות אחרי כדי שיראה כו' אלא ע"כ דלא סמך אלא על עיקר הדין שיוכל לתבוע לו תוך כדי שיראה וע"כ הוקשה לב"י אמ"ש המרדכי לאחר זמן והנה רמ"א תיקן זה בכתבו דאן קודם כדי שיראה כו' דהמרדכי מיירי ג"כ מזה וע"ז. לאחר זמן ר"ל לאחר זמן המכירה ועכ"פ תוך כדי שיראה כתבתי זה כדי להוציא ממה שראיתי חולק על רמ"א להחזירה אלא א"כ קבלה ממנו במדות חסידות עכ"ל והמ"מ תמה עליו והניחו בצ"ע ונ"ל דדיוק הרמב"ם הוא מדתני בסיפא שאינו אלא נפש רעה וזה קאי ביכול להוציא כדאיתא בהדיא בגמ' ורישא וסיפא בחד מטבע איירי כדמשמע לשון המשנה וא"כ קשה הא ברישא מיירי באינה יוצאה בהוצאה דהא אמרינן הטעם בגמ' דאונאה בסלע עד יב"ח כיון דלא סגי ליה פרש"י אינו יוצא בהוצאה ומש"ה צ"ל דמיירי ביוצא ע"י הדחק ומ"ש דלא סגי ליה היינו בלא דחק ואם כן מוכח דבזה דוקא אמרו במתניתין השיעור עד ע"ש וע"ז אמר התנא דבמידת חסידות אפי' לאחר יב"ח יחזור ויקבל ממנו מ"מ ש"מ דאם אינו יוצאה לגמרי חייב לקבל ממנו אפי' מן הדין דלא יהיב ליה אלא חספא בעלמא והיינו כ"ז שמכירה שהיא שלו במ"ש הרמב"ם והיינו דאע"ג דבמתני' שנה התנא כ"ז שמכירה לענין מדת חסידות לא נתכוין התנא לחלק בין מדת הדין לחסידות אלא לחילוק ע"ש או יב"ח אבל לענין מכירה אין חילוק דודאי אף שחייב לקבל ממנו מן הדין דהיינו אם אינה יוצאה לגמרי צריך שיהי' מכירה דוקא וצ"ל דגם כוונת רבינו הוא כן במ"ש ובלבד שתצא ע"י הדחק וקאי ארישא דאמר אין המתאנה חייב להחליפה היינו שתצא ע"י הדחק אבל אם אינה יוצאה ע"י הדחק חייב כל אדם מן הדין להחליפה ויפה כיון בעל ע"ש לע"ד ועל דברי הסמ"ע סקל"א שכ' דאם אינה יוצאה כלל אפי' מדת חסידות ליכא והביא ראיה מהמ"מ והטור לא ירדתי לסוף דעתו דהא לפי דברי המ"מ מיירי מתני' באין יכול להיציאה כלל וא"כ אפי' בזה הוא מדת חסידות לקבלה והיאך כ' לדעת רבינו דאפילו מדת חשידות ליכא בזה גם לא ידעתי שום מקור לזה עאם אינו יוצא לגמרי לא יהי' מדת חסידות לקבלה וגם לא נזכר באשר"י ולא ברמזים עכ"ל דיש לנו לפרש ד"ר עם הרמב"ם לאחדים וכמ"ש דכל שמכירה אפי' אחר יב"ח חייב לקבלה אם אינה יוצאה כלל והוא מכירה וחם יוצאה ע"י הדחק הוי חסידות לקבלה וע' מה שהבאתי ראיה מפיסקא זו לענין אחר בסי' ע"ה בסופו:

ה

(סעיף י"ט בהג"ה) וי"א דספיקא כו' דעת הרא"ש דמספקא ליה אי הלכתא כרבה או כר' אבא ומספיקא לא מפקינן ממונא והסמ"ע כ' דהך הג"ה לא קאי אלא אמעות אכסרא לחוד תמהתי על פה קדוש מה שיייכות יש לדין אונאה אם הוא שכיח או לא דדוקא בתקנתא דרבנן במשיכה שייך לחלק בזה עכ"ל נ"ל ברור דהי"א פליג אתרווייהו וגם פירות אכסר' לא שכיחא ומש"ה לא הביא רבינו פירות אכסר' דאין חילוק ביניהם והא דכ' רבינו לעיל סי' ר"ט ערימ' זו של חיטין כו' התם לא בא להשמיענו אלא דיש קנין בזה ומש"ה הביא שם דברי הרמב"ם ואגב גררא העתיק גם זה דיש אונאה וסמך עצמו בדין אונאה אמ"ש בהלכות אונאה כנל"ב ופשוט ולענין הלכה אף שאיני כדאי להכריע מ"מ אענה חלקי דיש לפסוק כרי"ף ורמב"ם דיש אונאה בזה וכמ"ש ב"י דנקטינן כוותייהו ולא שבקינן פשיטותא דידהו משום ספיקא דהרא"ש כנ"ל:

ו

(סעיף כ"ב) להשביח דעתי פי' כשם שברור ששוה יותר מזוז כך ברור המקח בלי טעות לגמרי ומשמע מזה כל שיודע שיש עכ"פ אונא' אלא שלא ידע שיעורו מהני מ"ש שאינו שוה אלא זוז דהא לא שייך כאן להשביח דעתו אלא דלהרמב"ם גם בזה הוה אונאה עד שידע השיעור של אונאה בבירור משום דבר שאין לו קצבה כמש"ר סי' רל"ב גבי מומין ובההיא לא קי"ל כוותיה כמ"ש שם וא"ל הא הביא רבינו כאן דברי הרמב"ם שכ' עד שיפרש כדי אונאה כו' היינו לומר שבדרך זה שוב לא שייך לומר להשביח דעתו אם לא ידע כלל שיש אינאה אבל באם שידע קצת שיש אונאה אע"ג שזה המוכר אומר שאינו שוה אלא זוז מהני כמ"ש ולענ"ד בסי' רל"ב ס"י מוכח כן מדעת רבינו:

ז

(סעיף כ"ג ע"י הסרסור) מ"ש הסמ"ע ס"ק מ"ב דאפי' ידע הלוקח שהמוכר בע"ה תמוה מאוד דדלמא צוה בע"ה לסרסור שלא יתנו רק בסך קצוב יותר משוויה והוא מכר כן וכיון שהלוקח ידע שהמעות מגיע לבעל הבית המשלחו ודאי מפסיד הלוקח מכח עצמו ותו דנראה לי דמוכח כן מתשו' שמביא רבינו בסעיף ל"ה בחפץ שנתן שמעון לסרסור דסיים שם אם שמעון הוא בעל הבית אין שם אונאה הרי בהדיא כמ"ש ונראה לעניות דעתי דהכי קאמר רבינו בין שהלוקח' עצמו קונה מבע"ה רק שלח ידע שהוא הוא בע"ה או שהלוקח שלא הסרסור לקנות ובזה אע"פ שלוקח עצמו יודע שהמוכר בע"ה מ"מ כיון שהסרסור הוא הקונה והסרסור א"י שהמוכר הוא בע"ה יש שם אונאה והשתא ניחא הלשון שקנה ע"י סרסור דלפירוש הסמ"ע הול"ל שמכר ע"י הסרסור וא"ל לפי מ"ש דהלוקח העמיד הסרסור דא"כ אפילו בכל שהוא חוזר דמצי אמר לתקוני שדרתיך וכו' (די"ל דמיירי כגון שא"ל בפי' בין לתיקון בין לעוות):

א

סמ"ע ס"ק י"ד והשני לו ונמחק לו:

ב

סמ"ע ס"ק י"ד והשני לו ונמחק לו:

ג

שם באו"ד וירא שמים נ"ב לענ"ד לפרש שהוא ידקדק שלא יאנה את חבירו אפי' בפחות משתות ועוד יגמור בדעתו למחול לחבירו על פחות משתות כדי שלא יחטא חבירו אם יאנהו לכתחלה פחות משתות וכן נכון לעשות:

ד

שם בטו"ז סעי' ז' והקשה נ"ב ולענ"ד ליישב כך דהא הוה ס"ד למימר דכדי שירא' שיעור קבוע היא ואפי' ארעו אונס מ"מ לא פלוג רבנן וכל ששהה שיעור הנ"ל עבר זמנו ונהי דמרא"ש מבואר דלא כן הוא מ"מ עדיין נימא היינו להחזיר לו דמי אונאתו שלא רצו רז"ל להפסיד למתאנה את דמיו משום לא פלוג אבל כל שמחזיר לו דמיו ואינו נפסד ה"א לא יחזיר ממקחו אפי' הי' יותר משתות דלענין ביטול מקח אמרינן שפיר לא פלוג קמ"ל הטור דיכול לחזור בו עדיין ודקדק כן מל' הרא"ש שכ' מוחל על אונאתו ולא אמר על דמי אונאתו אלא ש"מ שעל הכל קאי דיוקו של הרא"ש וק"ל:

ה

שם סמ"ע סק"כ מוכר נ"ב נ"ל ט"ס וכצ"ל אין אדם מוחל וחוזר בו ובוודאי לא ידע וכו' עיין פרישה וק"ל ולעיל סעי' ז' דצריך דווקא לברר אונס צ"ל דדומה טפי לשינוי שער דסעי' ט' בהג"ה וק"ל:

ו

שם מחבר סעי' י"ז ובלבד נ"ב עיין טו"ז דלא כסמ"ע וטעמא דאי אינו יוצא כלל הו"ל כיין ונמצא חומץ דחוזר בו לעולם:

ז

שם מחבר סעי' כ' המחליף נ"ב מהר"י יעב"ץ ח"ב סי' קס"א פשיטא לי' דבמחליף בשומא יש לו אונא' דלא כסמ"ע דלענ"ד פשוט עכ"פ שאם אינו מחליף מחט בשריון אלא ע"י הוספת מעות העודף אז פשיטא לי' דלכ"ע יש אונא' בכה"ג ובלא"ה דעת הראב"ד ר"פ י"ג ממכירה ודעת הרמב"ן שבה"ה שם דגם בחליפין יש אונאה עיי"ש ובב"י כאן וק"ל:

ח

שם ש"ך ססקי"ד ושכן עיקר נ"ב צל"ע א"כ ברישא נמי הא בדין ישראל חייב הגוי לשלם ולא אמרינן פתח עיניך וראה אלא מפני אלמות שידיהם תקיפה אינו יכול לדון עמו בדיני ישראל א"כ הו"ל כברח א' מהם דפטור השני להי"א דלקמן סי' ת"י וע"ש סוף הסעי' וק"ו הכא וק"ל. אח"ז מצאתי ביש"ש בעצמו הרגיש בזה ויישב עיי"ש:

ט

שם בש"ך גבי ביטול מקח וכו' כצ"ל:

י

שם ש"ך סקי"ט ע"ש נ"ב ומייתי לי' מש"ס ערוך פ"ק דקידושין גבי גלגול שבוע' דגם עבד עברי מקרי קרקע וע' מ"ש תוס' במגלה כ"ג ע"ב ד"ה שמון:

א

ס"ב כמה תהי' האונאה. נ"ב מעשה בא לידי בסוחר תבואה אחד שלקח שלשים קארץ חטים וטחן אותם על קמח וכשכבר נעשה הקמח מכרו לאחר כפי ערך שיווי כל ק' חטים בכך וכך כמה יעלה דמי למ"ד ק' חטים ככה ישלם לו הקונה וידעו מזה המוכר והקונה שכבר נעשה קמח ואח"כ טוען הקונה שהיה מן החטים הללו מעט קמח שאין דרך להיות מלמ"ד קארץ חטים מעט קמח כזה ויהי' לו הפסד רב בקני' זו ובאו לפני לדין. ופסקתי כך דודאי המוכר חטים לחברו בעת שהם חטים אף שעשאו אח"כ קמח מיעוטא אין למוכר בכך כלום. שחטים מכר לו קמח לא מכר לו. ואזלינן בתר שימת החטין ואם נראה לבקיאין שכן חטין כזה שוה כך כפי דמי ממכרו או פחות מעט שאין בו שיעור או אונאה אין ביד הקונה לבטל המקח לא בטענת אונאה ולא בטענת ביטול המקח כי לא ערב לו על קמח אך בנ"ד שכבר לא הי' כאן חטין רק קמח קודם המכירה א"כ ממ"נ לומר שהמכירה חל על חטין זה דבר נמנע שהרי אין החטין בעולם כעת הקני' ובמה יחול המכירה רק על הקמח ובקמח אם ישלם לו כפי חשבון שיעלה דמי למ"ד ק' חטין כפי קצבתו יהי' בו יותר משיעור אונאה לכי מעט הקמח שישנו בעולם ולכך בזה מחזיר אונאה בשתות ובטל המקח ביותר משתות ז"ב ונכון לדינא. אמנם בזה אני נבוך קצת היכי שסמך על דבריו שאמר שיש שם למ"ד ק' חטים ואח"כ טוען שאינו מאמין לי שהי' שם כל כך ואולי הוי פחות מזה מה דינו. והנה אם לא אמר בפירוש שסומך על נאמנתו וקונה על נאמנות שלו ודאי דיכול לטעון אח"כ שאינו מאמין לו שיש שם כ"כ רק אף גם באם התנה בתחלת המקח שקונהו על נאמנות שלו שיש שם למ"ד ק' וכדומה מ"מ נראה דיכול לחזור בו כל שלא קנה בק"ס דאף שנתן מעות ות"כ הנהוג בי הסוחרים או משך וכדומה מ"מ קני' כזו לא מהני רק לגוף החפץ הנקנה מה שישנו בעולם אבל בזה אם נימא דהאמת הוא שאין שם שלשים ק' א"כ זה שאינו בעולם ל"ש שם קנין משיכה או מעות רק דנאמר דנתחייב מכח שנתן לו נאמנות והוי כנאמן עלי אבא וכו'. וא"כ כיון שמצד שנתן לו הנאמנות נחייב אותו בזה צריך קנין כדין נאמנות המפורש בסי' כ"ב וע"א אבל בלא"ה יכול לחזור בו. כן נלפענ"ד ברור ונכון ודבר זה כלל הוא במקומות רבות לפענ"ד: (שם) ס"ז במחבר עד מתי יכול לחזור וכו' עד כדי שיראה לתגר. נ"ב צ"ע מ"ט השמיטו הפוסקים דברי התוס' בפ"ד דב"מ דמ"ט ע"ב ד"ה בכדי שיראה לתגר שכתבו וזה"ל וא"ת ונתת דבריך לשיעורין דפעמים שהם רחוקים הרבה ופעמים שהם קרובים. וי"ל דלעולם יש שיעור אחד לפי מה שמצוי רוב פעמים שיוכל להראות לתגר או לקרובו. ואם הם קרובים או רחוקים בשביל כך לא יתנו לו שהות לא פחות ולא יותר עכ"ל. וא"כ קשה למה לא הביאו הפוסקים דין זה שחידוש הוא והתוי"ט מביאו ויותר תימא על הטו"ז מ"ש בסעיף זה דאם לא הי' שם תגרים ובאו משערינן מזמן ביאתם וכ"ז הוא להיפך ממשמעות התוס' הנ"ל וצע"ג בזה ולא ראיתי מי שחולק על דעת התוס' הנ"ל ודו"ק: שם בהג"ה דהי' יודע הלוקח וכו'. נ"ב עיין בחיבורי לתורה פ' תולדות תדי"ר לפ"ק שכתבנו לשם דהיינו בלוקח אבל במוכר אם ידע הוי מחילה מיד והטעם דהרי בלא"ה דעת ר"י דבעה"ב המוכר כליו אין בו אונאה. ובע"כ כיון דמוכר מכח דחקו אגב אונסו גמר ונתרצה א"כ נהי דלא קיי"ל כן מ"מ אם ידע שיתאנה ומכר אמרינן אגב אונסא גמר ונתרצה והוי מחילה עיי"ש והוא נכון לפענ"ד. שוב מצאתי באור החיים פ' הנ"ל שהביא בשם המוהרי"ק כעין זה:

ב

סעי' ט בהג"ה אמר המאנה שנשתנה השער וכו' נ"ב עיין בחידושי לאהע"ז סי' ל"א שהקשתי ע"ז מדעת הרמ"ה שהובא שם דס"ל דאזלינן בתר השתא. והארכתי שם בישובו. והנה כעת נראה להביא ראי' לדעת הרמ"ה מב"ק דקה ע"ג דקאמר ר"פ ל"ש הגזלה קיימת ל"ש אין הגזיל' קיימת א"צ לילך אחריו לשמא תייקר ל"ח וכו'. וכן הוא בש"ע חו"מ סי' שם ע"ש א"כ מוכח דל"ח לשמא נשתנה השער והשתא ק"ו הוא ומה להבא ל"ח שמא תייקר השער אף דבעלמא גרוע להבא מלשעבר דהרי קיי"ל לשמא מת ל"ח לשמא ימות חיישינן והיינו דלשעבר אזלינן בתר חזקה ולהבא ל"מ חזקה. א"כ הכא אף דלהבא ל"ח לשמא תייקר השער ול"ח לשמא ישתנה השער אף דל"ש לילך בתר חזקה מכש"כ דלמפרע אין לחוש לשמא נשתנה השער והיינו כדעת הרמ"ה וכפי מ"ש שם בחידושי לאהע"ז. ועוד נראה ליישב דין זה דהכא שאני כיון דיש רגלים לדבר שאין מדרך ב"א ליתן להונות א"ע ודרך כל אדם לדקדק תחלה אם שוה כך וכך או לא. לכך יש רגלים לדבר שלא נתן עצמו להונות רק שנשתנה השער ועי"כ חוזר בו אבל בלא רגלים לדבר ל"ח לשינוי השער כלל רק הכא מכח דיש אומדנא שלא נתן המתאנה להונות א"ע כנ"ל והוי דין זה אליבא דכ"ע. ודוק היטב. ולדינא עדיין צ"ע. וכעת ראיתי שזה הוי פלוגתא מפורשת בין רש"י ותוס' במס' ערכין ד' ח"י ד"ה שיתן כשעת נתינה עיי"ש לכך אין דין זה של המרדכי כאן ברור כיון דהרמ"ה והתוס' חולקין עליו ורש"י ס"ל כהמרדכי והוי ספקא דדינא. ועיין בחידושי לאהע"ז שהבאתי ראיה לדעת רש"י ונ"ב:

ג

סעיף כ המחליף כלים בכלים וכו'. נ"ב יש להסתפק כלים בפירות מה דינו אם יש לו אונאה או לא. דמדיוקא דרישא דנקט המחליף כלים בכלים משמע הא כלים בפירות יש לו אונאה ומדיוקא דסיפא נראה להיפך מדנקט פירות בפירות משמע הא פירות בכלים אין לו אונאה לכך מהא ליכא למשמע מני'. ועפ"י הדין נראה דיש לו אונאה דל"ש לומר הטעם דזה רוצה במחט יותר מבשריון רק כששניהם הם כלים אבל אם בחד צד ליכא כלי ל"ש לומר כן דאל"כ בכל מו"מ בקונה כלי דיש לו עליו אונאה נימא דהלוקח רוצה בהכלי יותר מבמעות ובע"כ כיון דכ' צד איכא מעות יש לו אונאה א"כ ה"נ כיון דבפירות שייך אונאה ול"ש לומר דזה רוצה בזה יותר מבזה. א"כ ה"נ המחליף כלים בפירות יש לו אונאה כמו במוכר בדמים. ומה"ט פסקתי במוכר לחברו חפץ ע"מ שיעשה לו מלאכה כך וכך דיש לו עליו אונאה ממ"נ דמצד חליפין ל"ש בזה כיון דמצד המלאכה לא הוי כלי ודומה לפירות ועדיף מני' ודומה לסחורה דשייך בזה אונאה כמ"ש הרדב"ז הובא באחרונים וא"כ ה"ה למוכר סחורה בחפץ או להיפך דיש לו אונאה ומצד שכירות פועל דאין לו אונאה נראה דבתר הענין אזלינן דאם עשה עיקר משכירות ובעד השכירות הבטיח לו חפץ אז אמרינן דאין לשכירות פועל אונאה אבל באם עשה עיקר במכירת החפץ רק בעד דמי המכירה הבטיח לעשות לו מלאכה יש לו עליו אונאה ודין מכירה יש לו וז"ב ונכון לדינא והבן כי קצרתי מאד:

ד

סעי' כא ע"מ שאין לך עלי אונאה וכו'. נ"ב עיין בפרש"י דמכות ד"ג ע"ב ד"ה אין לו עליו אונאה דהמתנה עמ"ש בתורה תנאו קיים ואם אמר לו ע"מ שאין בו אונאה אין זה מתנה שימחול לו כו'. ודבריו צ"ע דסתרי אהדדי דתחלה משמע דמתנה עמשב"ת תנאו קיים ולא מטעם מחילה א"כ מה בכך שאין כוונתו שימחול לו. ואף דבסוף סיים דהוי מקח טעות אבל מ"מ מה טיבו של מחילה שבכתב כאן ואם כוונתו דגם מתנה עמשב"ת תנאו בטל רק דמהני מכח מחילה א"כ למה כתב מתחלה דהמתנה עמשב"ת תנאו קיים הרי אין זה מתנה עמ"ש בתורה כלל רק מתנה שימחול לו לכך דבריו צ"ע כעת. ואם כוונת רש"י נמי דלכך תנאי קיים מכח מחילה הו"ל עכ"פ לומר דמתנה עמשב"ת בממון תנאו קיים. ומדכתב סתם מתנה עמש"ב תנאו קיים משמע אף שלא בממון ובכל ענין תנאו קיים ולכך דבריו צ"ע דסתרי אהדדי:

ה

סעיף כז הנושא ונותן באמונה וכו' נ"ב הנה בס' נה"מ בסי' זה חידש דין מדעתו דהיכא דכבר ידע המוכר שנתאנה יש לו אונאה מכח דעבר על לא תונו עיי"ש. ולפענ"ד לא נהיר ולא צהיר דין זה. דהא בפחות משתוה אפי' בכ"ש עבר על לא תונו ואעפי"כ אין לו אונאה. ובע"כ לאו בלא תונו תליא מילתא. ואף דהתם הטעם דעד שתות מחיל הנה גם באמונה הוי כן. ול"ש בזה לומר דלא ידע דמחיל דבשלמא דאם קונה בשיווי דדעתו על שיווי החפץ ואז הוי נתינת המעות דרך דמי המקח שנותן לו בעד שיוי החפץ בזה הוי דלא ידע ומחיל אבל בנושא ונותן באמונה דאין דעתו על שיוי החפץ כמ"ש הפוסקים וכן הנה"מ עצמו וא"כ לא הוי הממון דמי המקח רק הוי כנותן לו במתנה רק ע"מ שיתן לו הדבר הזה החפץ במתנה. וא"כ כיון דהוי כנותן הדמים במתנה הרי ידע ומחיל. ונהי דמום מבטל המקח גם בזה היינו באם יש בו מום אין שמו עליו והוי כחפץ אחר. והוי כהתנה ליתן לו חטין ונתן לו שעורים אבל אם הוי זה עצמו בלי מום רק טעות בדמי' כיון דלא הוי דעתו על שיוי הדמים הוי כידע ומחיל דהרי נותן לו זה במתנה והוא יתן לו ד"א ותדע עוד דאם הוי החזרת אונאה מכח דעבר על ל"ת גם בשוגג עבר על ל"ת דאדם מועד לעולם ובע"כ לא מכח דל"ת מחזיר אונאה וז"ב לפענ"ד. דלא כהנתיבות בזה והמע"ה לחדש דין כזה ודו"ק: סכ"ט אלו דברים שאין להם אונאה וכו'. נ"ב עיין בתוס' פרק הכותב ד"ה המוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מונח דאף במוכר שט"ח על הנייר בעלמא נמי אין לו אונאה וצ"ע למה לא העתיקו הפוסקים דין זה וצ"ע: שם בהג"ה וי"א דוקא עד פלגא וכו'. נ"ב עיין בחיבורי לתורה פ' חיי שרה שנת תר"ז שם הבאתי ראי' מן המדרש דפלגא הוי אונאה. גם העלתי שם דאף דכתב הסמ"ע דהוי ביטול מקח היינו רק ישראל מישראל אבל בישראל הקונה מן הנכרי דכסף אינו קונה רק מעט פועל הכסף דהנכרי נסתלק ואח"כ קונה הישראל בחזקה בזה אם הוי אונאה פלגא אז חייב הנכרי להחזיר לישראל כמ"ש הש"ך לעיל דבנכרי שאינה לישראל חייב להחזיר אונאה וביטול מקח אין כאן כיון דנסתלק הנכרי ונעשה הפקר זכה מן ההפקר והקנין קיים ומחזיר אונאה עיי"ש מ"ש פלפול נכון בעזה"י: