שולחן ערוך, חושן משפט קי״ט: המוכר בל שדותיו ולוה שהתנה שיגבה מן העידית ובו ו סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

המוכר בל שדותיו ולוה שהתנה שיגבה מן העידית ובו ו סעיפים:
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת וחזר שמעון ומכר שדה אחת ללוי והיא בינונית ולא נשאר בינונית אחרת ביד שמעון ובא ב"ח לגבות רצה גובה מבינונית שביד לוי רצה גובה ממה שביד שמעון אפילו לא נשאר בידו אלא עידית יכול לגבות ממנו בד"א שגובה מלוי כשלקח בינונית אבל אם לקח עידית או זיבורית א"י לגבות ממנו (וי"א דגובה מן הזיבורית שביד לוקח שני אם לא נשאר ביד הראשון רק עידית) (המ"מ פי"ט ממלוה בשם הרמב"ן והרשב"א) וכן אם נשאר בינונית ביד שמעון אינו יכול לגבות מלוי אפי' אם לקח בינונית וכל זה לא איירי אלא כשקנאם שמעון בבת אחת אבל אם קנאם זה אחר זה וקנה זיבורית באחרונה אינו גובה מלוי:

ב

לוה שהתנה עם המלוה שיגבה מעידית שבנכסיו ומכר העידית ושייר בינונית וזיבורית אין בע"ח טורף מעידית שמכר:

ג

מי שהיה לו עידית ובינונית וזבורית והיו עליו נזיקים וב"ח וכתובת אשה ומכרן לשלשה בני אדם בבת אחת נכנסו תחת הבעלים וגובה ניזק בעידית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית ואם טען כל לוקח לזה שבא לטרוף ממנו אני לקחתי תחילה והנחתי לך מקום לגבות ממנו יש מי שאומר ששומעין לו ואינו יכול לגבות מספק ויש מי שאומר שכיון שאינו ניכר מתוך השטר שהרי שלשתן קנו ביום אחד ואין כותבים שעות קנין שלשתן לא חל עד סוף היום ואז חלו כולם כאחד:

ד

מכרן לשלשה זה אחר זה בשלשה ימים או ביום אחד וכתבו השעות בשטר אם אין בהם דין קדימה כגון שזמנם ביום אחר או שלאחר שנתחייב לכולם קנה וכתב להם דאקנה כולם גובין מהאחרון לא הספיק גובין משלפניו לא הספיק גובין משלפני פניו ואם שטרו של אחד מהם קודם לחבירו ובאים לגבות כאחד כל מי ששטרו קודם יגבה מהאחרון תחלה בין אם הוא עידית או בינונית או זיבורית והמאוחר ממנו גובה משלפניו והמאוחר ממנו גובה משלפני פניו ואם הניזקין קודמים ואחריו בעל חוב ואחריו כתובת אשה הניזקין קודמים לגבות מהאחרון אפי' הוא זיבורית ובע"ח משלפניו אפי' הוא עידית וכתובת אשה משלפני פניו אפילו אם הוא עידי עידית ואם הניזק יפייס ללקוחות הראשונים שיניחו לו לגבות מהם אין ב"ח וכתובת אשה יכולים לערער עליו:

ה

מכרן לאחד זה אחר זה הרי הלוקח נכנס תחת הבעלי' בד"א כשלקח עידית באחרונה (או קנאם בבת אחת (טור) אבל אם קנה זיבורית באחרונה) (שם בשם הרמב"ם) כולם גובים מהזיבורית: הגה י"א דאפילו אם קנה עידית באחרונה דוקא שמת המוכר אבל אם מוכר עדיין חי דיוכל להחזיר השטר הזיבורית למוכר ואז יצטרכו כולם לגבות מן המוכר וה"ה אם קנה זיבורית באחרונה אע"פ שמת המוכר כולן גובין מן הזיבורית לקח בינונית באחרונ' ניזקין ובע"ח בבינונית וכתובה בזיבורית (טור) .

ו

מכרן לאחד זו אחר זו ומכר לו עידית באחרונה וחזר הלוקח ומכר זיבורית ובינונית ושייר עידית לפניו כולם גובים מהעידית נמכר עידית והניח בינונית וזיבורית הניזקין טורפים מהעידית שביד הלוקח השני ומבינונית וזיבורית ששייר לפניו גובה ב"ח מבינונית וכתובת אשה מזיבורית:

א

לוי. ואע"ג דאם היו עדיין ביד שמעון הי' יכול לדחותו לזיבורית באמרו אם אין אתה נוטל זיבורית הריני מחזירם לראובן במכר או במתנה ותצטרך לגבותם ממנו דאין נפרעין מנכסים משועבדים כו' מ"מ לוי א"י לדחותו כיון דאין הזיבורית בידו להחזירם לראובן ושעבוד הב"ח דהיינו בינונית נמצאים ביד לוי יכול לטורפן ולהי"א שכ' הרמ"א בס"ה י"ל דזה מיירי שמת המוכר וכן צ"ל לקמן הרבה פעמים וגם אין לדמות זה לאלו קנה לוי בינונית מראובן והניח בידו זיבורית דהי' גובה דוקא מזיבורית דהן בנ"ח דשאני ראובן דהוא הלוה ועליו מוטל לפרוע חובות עצמו ואית ביה משום תקנת השוק משא"כ שמעון זה דהוא ג"כ לוקח ואינו חייב לב"ח זה כלום מ"ה אין לוי יכול לדחותו על שמעון אלא דברצון הב"ח לגבות מאיזה שירצ'. סמ"ע:

ב

עידית. הטעם דיאמר לו אתה הרחקת שעבודי דהבינונית שמכרת ללוי ואין רצוני לטפל עם לוי אבל אם נשאר ביד שמעון עידית וזיבורית א"י לטרוף מידו כי אם זיבורית אפי' אם כבר מת ראובן דאז א"י לומר אחזירנו כו' כמ"ש הט"ו בסס"ד מ"מ שמעון עומד במקום ראובן וכשם שאם בא ב"ח לגבות מראובן היה מגבהו מזיבורית ולא מעידית כמ"ש בסי' ק"ב גם שמעון יש לו זה הזכות. שם:

ג

א"י. דיאמר לו להכי דקדקתי ולא קניתי בינונית שביד שמעון מפני שרציתי להניח שעבודך בידו. שם:

ד

הזיבורית. פירוש אם ירצה הב"ח והטעם דכיון דלא היה ביד שמעון אלא עידית וזיבורית נמצא דשעבודו דב"ח הי' על הזיבורית שיש להן דין בינונית במקום עידית שעמהן דרצה מזה גובה כו' נמצא דלא פליג האי י"א אמ"ש המחבר לפני זה. שם:

ה

בינונית. דגם שמעון הי' מגבהו מאיזה בינונית שירצה ומה מכר ראשון לשני כו'. שם:

ו

באחרונה. אבל אם קנה שמעון עידית באחרונה ומכר הבינונית ללוי גובה הב"ח מאיזה שירצה כ"כ הסמ"ע וגם הש"ך הסכים לדבריו ודלא כמהרש"ל ע"ש:

ז

טורף. הטור מסיק וכ' ז"ל מידי דהוי אניזק דמן התורה שעבודו בעידית ואם מכרה אינו גובה אלא מזיבורית והב"ח הקשה מנ"ל הא גופא ולא דק דברייתא וש"ס ערוך הוא פ"ק דב"ק ומוסכם מכל הפוסקים. ש"ך:

ח

ניזק. ואע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש קול לנזקין כמו בשטר ולא הי' לו ללוקח לקנותו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דמכאן צ"ע למ"ש בסימן ס"ו סל"ה ע"ש מיהו לענין דינא יש חולקין כמ"ש הב"י וכ"כ בהגהת אשר"י פ"ק דב"ק בשם א"ז דאינו גובה ממשעבדי אא"כ עמד בדין וצ"ע למעשה עכ"ל:

ט

מספק. מיירי שנכסי כל א' מהן או של שנים מהן מספיקין לכל הג' חובות דאל"כ יכתבו הרשא' לאחד מהן והוא יגבה משלשתן והטור מסיק וכתב ז"ל עד שיביאו ראי' מי קנה באחרונ' ור"ל דאם יש בשטרותיהן קנין אז שואלין את העדים למי קנה ראשונה ואם לא נכתב בשטרותיהן קנין אזי שואלין למי בא השטר קנין לידו תחלה הוא הזוכה תחלה. סמ"ע:

י

כאחד. וכ"פ מהרש"ל ביש"ש סימן י"ד ע"ש. ש"ך:

יא

הניזקין. הטור מסיק וכתב ואין הניזקין יכולין לומר א"כ הורע כחנו שכך הדין הוא מי שקדם שעבודו גובה תחלה וא"י לגבות אלא מהאחרון דאם בא לגבות משלפניו יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות. סמ"ע:

יב

יפייס. וה"ה הב"ח יכול לפייס ליטול מהבינונית אם קנה זיבורית באחרונה. שם:

יג

לערער. ז"ל הטור דאמר ליה ניזק כל נכסיו משועבדים דידי נינהו אלא שחכמים תקנו לטובת הלוקח שלא לגבות כ"ז שיש בני חורין וכיון שהם מחלו על התקנה אתם מה לכם עמי ואקח מאיז' שארצה. שם:

יד

שמת. דאז אינו יכול הלוקח לומר אי לא תטלו ממני זיבורית אחזיר השטר להיתומים בכתיב' ומסיר' ותצטרכו ליקח מהם הזיבורית דאף [אם] יחזיר להן אין היתומי' מחוייבים לפרוע חוב אביהן מנכסים שקנו משלהן או ניתן להן במתנה אחר מיתת אביהן שהרי זה קנין חדש הוא וכיון שכן אין הלוקח יכול לסלק הב"ח מעליו כיון שבידו שעבודן. שם:

טו

המוכר. ומהרש"ל פסק דוקא לענין נזקין מהני טעם זה למגבי מבינונית אבל לא שיגבה מזיבורית די"ל לכי תהדר וה"ה לענין ב"ח לא מהני למגבי מזיבורית אלא מבינונית כו' עיין בש"ך:

טז

כולם. הטור מסיק הטעם שהרי אין בידו בינונית וזיבורית שי"ל לא ניחא לי בתקנת' דרבנן כו' מיהו אם ניחא לב"ח טפי בגביית בינונית שביד לוקח שני הרשות בידו שהוא עיקר שעבודו דאלו נשאר ביד לוקח ראשון מסתמא הי' מגבהו מבינונית ולא מעידית נמצא שעבודו בידו. סמ"ע:

א

מימרא דרבא ב"ק דף ח' ע"ב ובכתובות דף צ"ב ע"א

ב

כ"כ הטור ס"ב וכ"כ ה"ה בפי"ט מה' מלוה דין ג' בשם בעל העיטור פירשו רבוותא וכו' וכמ"ש בסוף הסעיף

ג

שם בגמרא באותה מימרא מבוארת כל בבא זו

ד

טור שם וכ"כ ה"ה שם דזיבורית דגבי שמעון משתעבד ליה שקנה באחרונה כיון ששמעון יכול לדחותו אבל זיבורית שנו מה מכר לו ללוי כל זכות שתבא לידו

ה

שם ס"ג וכ"כ בעה"ת בשער ד' וביאר שם משום דלקוחות כערבין הם ותנן לא יתבע מן הערב תחל' (ב"ב דף קע"ג ע"א) ותו דהוי כמלוה דכתב נאמנים בשטרי' דמהני לגבי יתמי ולא גבי לקוחות וכ"פ רוב המורים ובכללם הראב"ד ז"ל

ו

ברייתא ב"ק דף ח' ע"א

ז

טור ס"ד בשם הרמב"ן כ"כ בע"ת בשער ד' שכן השיב לו הרמב"ן כמו גבי אבדה דרך שדהו בכתובות (דף ק"ט ע"ב) ועוד כמה ראיות

ח

שם בשם רבינו יצחק כסברת בה"ת והביא ראיה מהא דאמרינן בפ"ק דב"ק דף ח' ע"א השתא לג' כאחד דאיכא למימר חד מינייהו קדים וכפרש"י שם

ט

ל' הטור שם מברייתא הנזכרת

י

שם כ"כ הרא"ש שם בפסקיו בשם ריב"ש

יא

שם והרא"ש שם בפסקיו שנראה לו כן

יב

ל' הרמב"ם שם דין ו' וכתב ה"ה ברייתא ואוקימתא דגמרא שם

יג

וביאר שם הטעם משום שיאמר זו שאמרו גובין מן האחרונה תקנה הוא ללוקח והרי אומר לוקח אי אפשי בתקנה זו אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו

יד

גם את זה לא ידעתי מה בא ללמדינו בחלוקה זו דפשוט הוא ומבואר בדברי המחבר שכתב לפני זה

טו

שם דין ז' וכתב ה"ה מבואר בסוגיא בפשיטות

טז

שם כרבא דאמר דלוקח שני יכיל לדחותן אצל מה שהיה יכול ראשון. אם לא מכר כלל:

א

בבת אחת. דבזא"ז ולקח זבורית באחרונה לא מצי לגבות מלוי כמ"ש בגמ' שם מה מכר ראשון לשני כו' וכיון דאלו אתי כו' יהי"ל לגבות מזבורית של שמעון מ"מ שם ובעה"ת ש"ד ח"ז וטור וז"ש למטה אבל אם קנאם זא"ז כו' ועתוס' בכתובות צ"ב א' ד"ה ראובן כו' ול"נ כפי' הקונטרס דדוקא כו' ועסמ"ע ס"ק ט' ועמ"ש בס"ה:

ב

אפי' לא כו'. עסמ"ע. וערש"י בכתובות שם ד"ה רצה כו' וכן מ' דלשון רצה הוא במקום שיש לו טובה יותר וע"כ צ"ל דגובה מעדית של שמעון:
(ליקוט) אפי' לא נשאר כו'. הרא"ש ע"ש ועמש"ש (ע"כ):

ג

וי"א דגובה כו'. עסמ"ע וכ' בלשון י"א משום דלכאורה מ' מהגמ' להיפך דקא' אבל זבן עדית וזיבורית כו' דק' אי הניח בינונית גבי לוקח ראשון ל"ל טעמא דלהכי טרחי כו' אפי' אם היה לוקח בינונית דחזיא ליה הא אמר ובינונית נמי לא אמרן כו' אע"כ צ"ל בדלא שבק אלמא אפי' זבין זיבורית אין לגבות מלוקח שני אם נשאר עידית ביד ראשון וכ' הרשב"א בחידושיו שם דלעולם בדשבק וצ"ל להכי טרחי כו' דאי לאו הכי מצי בע"ח לומר אם היה הזיבורית הייתי יכול ליקח הזיבורית דנכנס תחת הבעלים וכמ"ש שם ז' ב' א"כ נעלת דלת בפני לווין משא"כ בדזבין בינונית ושבק בינונית דכוותה דמצי א"ל מה מכר ראשון כו' ושמעון היה יכול לדחותו אצל הבינונית ששייר וכמש"ל סי' ק"ב ס"ב היו לו שלשה כו' אם חפץ המלוה כו'. אבל לדעת הרא"ש והג"ה שם שאף בזיבורית א"י לכופו א"כ הדק"ל וצ"ל דלא כהגה שבכאן וז"ש וי"א שהש"ע כ' אם לקח עדית או זיבורית כו' וכן אם נשאר בינונית כו' מכלל דרישא אפי' לא נשאר בינונית:

ד

לוה שהתנה כו'. דלא עדיף מנזקין ששיעבודו מן התורה בעדית וכמ"ש שם כולן גובין מן האחרון וערש"י ד"ה מן האחרון ותוס' ד"ה אין כו' ובגמ' שם א"ה בנזקין כו' ובגטין נ' א' שט"ח היוצא על היתומין כו' וכ"ש ללקוחות וקי"ל כוותיה כמ"ש הרי"ף שם ושם והתני אברם חוזאה כו' ואפי' לרבא שם דוקא ביתומים אבל בלקוחות מודה מהא דב"ק כנ"ל וכמ"ש הרא"ש שם בב"ק והא דאמר הכא דנזקין שקלי בזיבורית ב"ח כו' היינו כדר' נחמן כו' וגם רב אלפס ז"ל כו' והראב"ד והר' יונה ז"ל חלקו בין יתומים ובין לקוחות ואפי' רבא כו' וכ' הבעה"ת ש"ד ח"ה משום דלקוחות כערבין הם ותנן לא יתבע כו' ועבה"ג וערשב"ם דפ"ג דב"ב מ"ז א' ד"ה ואמרי לה כו' אבל בערב סתם כו' כדקי"ל כו' וכ' ומצינו דלקוחות חמירי מיתומים כמו בנאמנות מפורש ומלוה ע"פ כו':

ה

(ליקוט) מי כו'. עמש"ש במ"א דהרמב"ם סתם דניזקין גובה ממשועבדים דס"ל שעבודא דאורייתא וכשיטת הרי"ף אבל בי"ד סי' ש"ה סט"ז פ' בטוש"ע כשיטת התוס' דאינו גובה וע"ל מש"ש (ע"כ):
(ליקוט) וגובה כו'. אבל תוס' והג"א פ"ק דב"ק שם ס"ג כ' דאינו גובה אלא כשעמד בדין וכשיטתם בפ"ק דקדושין דמ"ש ר"פ שם הלכתא קאי אנזקין וכ"ד ש"פ אבל הרשב"א כ' דבכ"ע גובה וכשיטת הרי"ף דשם ג"כ מיירי בבע"ח ושיעבודא דאורייתא ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) וגובה כו'. כשיטת הרי"ף דשיעבודא דאורייתא אבל צ"ע דא"כ הא דקי"ל עבדים כקרקע דמי וער"ס שס"ג וקי"ל כר"ן בפ"ק דב"ק דכמטלטלי דמי שכן פסיק גמ' בפי"נ ולכן פ' הרי"ף בהא דר"ס שס"ג דלא כרב אבל לא קי"ל כוותיה כמש"ש וע"כ צ"ל לתי' תוס' בב"ק י"ב א' ד"ה אנא כו' וכ"כ ש"פ וכן הקשה הרשב"א שם אבל שם צ"ז א' תי' דאף למ"ד דאורייתא תיקנו שלא לגבות מהיתומים כמו שתיקנו במטלטלין משום דניידי (ע"כ):
(ליקוט) וגובה כו'. וכ"כ רי"ו נל"א סוף ח"א כי קי"ל שעבודא דאורייתא כדברי הגאונים וא"צ עמד בדין דנזקין קלא אית להו וכמש"ש ל"ג ב' וכ"כ רשב"א (ע"כ):

ו

יש מי כו'. כמו באבדה כו' בכתובות ק"ט ב' ובבכור בב"ב קכ"ז א' ופדיון בכור ושני יב"ש בבכורות מ"ח א' וככתובות נ"ד ב' הנהו תרי שטרי כו' ואפי' למוקדם דוחה בטענה דהנחתי לך כו' וה"ה כאן וכמו שפי' שם בשטרי הלואה דלא כרש"י שם וכמש"ל סי' מ"ג סכ"ג ומ"ש בב"ק שם השתא לשלשה דאיכא למימר כו' פי' כיון דלאו בירושלים יתבינן כו' לא חיישי' דלמא כתב ומסר לאחד תחלה או בשטרי אקנייתא וכמ"ש בכתובות צ"ד ב' כתב לאחד ומסר כו' מ"מ כיון דזמנם ביום א' לא חיישי' דלא שכיח כ"כ וכמ"ש שם דשמואל דס"ל כר"א דאמר עדי מסירה כרתי שודא דדייני כאן היא שודא דרבנן ותקנתם שיהיו נכנסים תחת הבעלים וכן לרב דאמר חולקין ג"כ אוקמי אדינייהו אבל מכרן זה אחר זה בכמה ימים ואין בהן זמן ודאי דיש לכ"א לדחות כנ"ל. וא"כ דברי טוש"ע כאן צ"ע שכ' יש מי שאומר כו' ויש כו' הא ביום א' גם הרמב"ן מודה כנ"ל גם מ"ש ס' שניה בשם ר"י בעל התוס' והוא דברי תוס' שם ד"ה דאיכא למימר גם הרמב"ן הביאו וכ' שמסכי' לדבריו וז"ל בבעה"ת שם ש"ד ס"ח וההיא דגרסי' בפ' ארבע אבות בב"ק לשלשה בני אדם כו' דוקא קאמר כאחד כגון שהיו יוצאין שטרות ביום א' ממש כו' כלומר דכיון דלאו בירושלים כו' וכ"פ בעל התוס' לשמועה זו כמ"ש ושאלת בעה"ת לרמב"ן היתה בכמה ימים כמ"ש שם יש לפרש אם מכר נכסיו לג' ב"א זא"ז ואין בשטריהם זמן כו' ועב"ח ודרישה שדחקו עצמן מאד ודבריהם דחוקים וגם הלשון צ"ע שהרי שלשתן כו' לא חל כו' הא ספיקו של הרמב"ן שמא מסר לזה קודם וא"ל דהתוס' לא חייש לזה הואיל ביום א' נכתבו א"כ היינו דברי הרמב"ן ולכאורה מ' כפי מה שמפ' דברי תוס' משום דלא חל כו' דוקא היכא דליכא חששא דמסר וא"כ זה הדעת חייש יותר מס' הראשונה והלשון להיפך וג"כ א"א לומר כן דא"כ מאי קאמ' דאיכא למימר חד כו' הא אין קדימה ביום א' וכמו שהקשה הרשב"א בחידושיו ופי' כנ"ל וכמ"ש הרמב"ן שהתוס' מפ' כפירושו ומדברי רש"י שם י"ל כס' זו ע"ש:

ז

וכתבו השעות. כתובות צ"ג ב':

ח

ואם שטרו כו'. תוס' שם ד"ה אין לו כו' וכ"כ כל הפוסקים ועסמ"ע ס"ק כ"ד וראיה ממ"ש בכתובות צ"ה א' כ' לראשון ולא חתמה כו' ומסקנא שם דאיבדה אף מראשון משום שיכול לומר הנחתי כו' וכמ"ש רש"י שם וכמש"ל סי' קי"ח ס"א ושם ומתני' דכתב כו' ואפ"ה אין יכולה לגבות אף מראשון דאל"כ לא היתה צריכה לטרוף משניה ואף שיש כתובה שניה אלמא דשעבודה על השני וע"ל סי' קי"ח ס"א אבל אם כתבו לראשון כו':

ט

ואם הניזק יפייס כו'. שהרשות בידם כמ"ש בב"ק שם משום דא"ל טעמא מאי אמור רבנן כו' כדרבא כו':
(ליקוט) ואם הניזק כו' דהא אינו אלא משום תקנתא דלקוחות כמש"ש הרא"ש שם (ע"כ):

י

בד"א כו'. שם הב"ע כגון כו':

יא

או קנאם כו'. שם השתא לשלשה כו':

יב

אבל אם כו'. שם אלא פשיטא כו' האי נמי כו':

יג

י"א דאפי' כו'. שם א"ה בנזקין נמי כו' ופי' הרא"ש והרשב"א בחידושיו ור"ח והרמב"ן במלחמות יע"ש ותוס' בכתובות דף ק"ט ב' ד"ה ורבנן כו' ע"ש דה"ה לבע"ח אלא יותר רבותא נקט דלא כתוס' שם. ושם בגמ' אלא הכא ביתמי כו' וא"כ ה"ה בקנה בבת א' דבמוכר חי דגובין כולם מזיבורית וכל הדינים הנ"ל בש"ע דוקא שמת אבל בחי בכ"ע גובין מזיבורית. אבל הרי"ף ורמב"ם השמיטו תי' דגמ' ביתמי וכ' אף במוכר חי וכ"כ בש"ע ותמהו כל המפ' עליהם והרמב"ן במלחמות שם בשם ר"ח כ' דההיא דדחינן לטעמא קמא דאי שתקית לאו דמסלקינן ליה לנזקין מעידית ובע"ח מבינונית בהא דחיתא קלישתא אלא דחינן מלמיהוי טעמא דתנא הכי וכ' הרמב"ן דודאי לאו טענה היא ואנן לא טענינן ליה ואם טעין הכי והם השיבו לכי תהדר טענתם טענה דאין זה מן הדין ולכך כי אתו לקמן מגבינן להו כדיניהם משום טעמא בתרא טעמא מאי אמרו כו' ומאי דמוקים בגמ' ביתמי לרוחא דמילתא דאפי' אם טעין ומ"ש בכתובות אי שתקת ואנן טענינן להו שם משום דא"ל אתינא מכח כו' ומה מכר ראשון כו' ע"ש ולכך השמיט הרי"ף משום דהכל אחר טענתם ואם לא טענו אז אין חילוק בין מת המוכר או חי ע"ש שהאריך וכלל הדבר דכאן אנן לא טענינן ליה וסוגיא דגמ' בדטעין הלוקח. והרשב"א בחידושיו כ' דאין יכול לומר אי שתקת אלא לאוקמי אדינייהו כמו באבדה דרך שדהו אבל לא לגרוע מדינייהו וסוגיא דגמ' כאן סברי דאפי' לגרוע אמרי' הכי אבל אנן לא ס"ל כן וכמ"ש ביבמות לימא בפלוגתא דאדמון כו' ר' אבא דאמר כרבנן אלמא דטעמא דרבנן משום דקם דינא אבל סוגייתינו ס"ל כר' ירמיה שם וכמ"ש שם ור' ירמיה א"ל אנא דאמרי כו' אלמא לאו משום קם דינא אמרי' אי שתקת וקי"ל כר' אבא שם וכמ"ש הרי"ף שם דדחיה בעלמא הוא מאי דאמרי שם א"ל אנא אלא דפליגי בפלוגתא דאדמון ורבנן ע"ש וראיה דאפי' במוכר חי מדאמרי' שם ראובן שמכר כו' רצה מוה גובה כו' ולא אמרן אלא כו' כו' ואם איתא הא אלו הוי גבי שמעון הוי יכול לדחות אצל זיבורית ומה מכר ראשון לשני כו' כמ"ש שם ולס' י"א צ"ל דג"כ בדיתמי עסקינן אע"ג דאין דרך האמוראים לסתום אלא לפרש מ"מ י"ל דרבא גריר אבתרה דההיא ברייתא וסמכו הגמ' על הקודם. רשב"א בחידושיו וכ"כ תוס' בכתובות צ"ב ב' ד"ה אבל ועסמ"ע ס"ק ה' ועפ"ר כו' אבל כ' הרשב"א דזה דוחק וכ' הרמב"ן במלחמות שם הקשה דהא בב"מ ובכתובות שם דלאו אההיא ברייתא איתמר ולא הזכיר יתומים כלל:
(ליקוט) י"א כו'. כ"כ הרא"ש והרשב"א אבל תוס' ונ"י והג"א שם כ' דדוקא בכתובה לאוקמיה אדינא אבל נזקין ובע"ח גובין בבינונית ועתוס' דכתובות ק"ט ב' ד"ה ורבנן שכ' ב' הדיעות ע"ש (ע"כ):
(ליקוט) י"א כו'. אבל ר"ח כ' דההיא סוגיא דלא כהלכתא היא ועמ"ש בשם הרשב"א והוכיח ממ"ש רבא ראובן שמכר כו' רצה מזה כו' דתוס' דחקו דוקא במת המוכר וזהו לפי שיטת הרא"ש בב"ק שם דמ"ש א"ה בנזקין נמי דה"ה בבע"ח אבל לפי' תוס' שם דבבע"ח לא מצי למימר אתי שפיר במוכר חי (ע"כ):

יד

ואז יצטרכי. ורואין כאלו הדר כבר וכמ"ש תוס' ביבמות שם ד"ה דא"ל כו' ע"ש ואנן טענינן להו מדקא' אלא ביתמי ול"ק דלא טעין:

טו

וה"ה. כנ"ל:

טז

לקח בינונית כו'. דלניזק אומר בהאי תקנת' לא ניחא לי וביתמי לשיטתו:

יז

הנזקין טורפים כו'. וכפי שיטתם לדעת ההג"ה ביתמי ולש"ע אפי' המוכר חי:

א

ניזק בעידית וכ' הסמ"ע ואע"ג דאין שטר לנזקין יש לו קול לנזקין כמו בשטר ולא הי' לו ללוקח לקנותן וע"ש. אמנם מדבדי התו' פ"ק דב"ק דף י"ד משמע דהיינו דוקא למ"ד שעבודא דאורייתא ע"ש ד"ה לוה ומכר וז"ל ש"מ לוה ומכר דהש"ס בעי להוכיח דשעבודא לאו דאוריית' דלמ"ד ש"ד א"כ אפי' מלוה ע"פ גובה ממשעבדי אלא משום דלית ליה קלא חשו לפסידא דלקוחות ונזקי' כיון דיש לו קול ממילא גבי ממשעבדי אבל למ"ד שעבודא לאו דאורייתא גם נזקין אינו גובה אע"ג דאית ליה קלא ולא תיקנו אלא בשטר דוקא ע"ש וא"כ כיון דלא הכריעו בזה אי' ש"ד או לאו דאוריי' והניחו בספיקא בש"ך דסי' נ"ט א"כ גם נזקין אינו גובה ממשעבדי וע' בתוס' ב"ק דף ח' גבי מכרן לשלשה בני אדם דנזקין אינו גובה מלקוחות ותירצו שעמד בדין והרב המגיד פי"ט ממלוה תי' לפי שנזקין יש לו קול וע"ש ולמה לא תי' בתו' דנזקין יש לו קול משום דאכתי תיקשי הבריית' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא אך אכתי תיקשי היא גופה מ"ש עמד בדין דגובה לכ"ע ממשעבדי אפי' למ"ד שעבודא לאו דאורייתא וכדאי' ס"פ גט פשוט דפריך לרב ושמואל מחופר בור ברה"ר ומשני כשעמד בדין והא עמד בדין נמי אינו אלא משום דאית ליה קלא דהא מלוה בשטר לא הוי כיון דיכול לטעון פרעתי לדעת כמה פוסקים בסי' ל"ט ובסי' ע"ט ע"ש א"כ מ"ש דגובה ממשעבדי בעמד בדין ואם לא עמד בדין לא כיון דנזקין נמי קלא אית לי' ואי נימא דלמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אע"ג דאית לי' קלא נמי אינו גובה ומשום דבעינן דוקא שטר א"כ עמד בדין מ"ט גובה ולכן נראה לי מזה העיקר כדעת הפוסקים בסי' ל"ט וע"ש דעמד בדין הוי כמלוה בשטר וא"י לטעון פרעתי ומשום דהוא עומד לכתוב וכקנין דעומד לכתיבה ומש"ה גובה ממשעבדי לכ"ע דכיון דהוא עומד לכתוב הוי כשטר ממש ועיין ש"ך סי' ע"ט ס"ק כ"ט אבל לשיטת הפוסקים דפרעתי יכול לטעון ואפ"ה גובה ממשעבדי ומשום קלא קשה הא למ"ד שעבודא לאו דאוריית' לא מהני קלא וצ"ע ועוד קשה ממוכר שדהו בעדים שגובה ממשעבדי וצ"ע אך גם מה שכתבו תוס' דלמ"ד ש"ד ודאי נזיקין גובה ממשעבדי ומשום דאי"ל קלא קשה דפ"ק דמציעא דף ט"ו מוקי רבא ברייתא דלאכילת פירות הבמ"ע כגון שגזל שדה מחבירו מליאה פירות ואכל את הפירות וחפר בו בורות שיחין בא נגזל לגבות קרן גובה מנכסים משועבדים בא נגזל לגבות פירות גוב' מנכסים ב"ח רבה בר רב הונא אמר כו' ופריך הש"ס בין לרבא בין לרבה מלוה ע"פ הוא ומלוה ע"פ אינו גובה מנכסים משועבדים הבמ"ע כשעמד בדין והדר זבין ומאי פריך לרבא הא רבא ס"ל שעבודא דאורייתא וכמ"ש תוס' ר"פ הנזקין. ועיין ברמב"ם פ"א מהל' גזילה ובש"ע סי' שע"ב דכתבו כאוקמתא דרבא לאכילת פירות וכשעמד בדין וע"ש והא התם נזקין הוי ואולי התם כל זמן שלא עמד בדין לית לי' קלא אע"ג דנזקין אית לי' קלא היינו אם ידוע שזה החפץ הוא של פ' הוי לי' מזיק וקלא אית לי' אבל התם כל זמן שלא עמד בדין אינו ידוע אם הקרקע הוא דחברי' וסברי שלו וצ"ע:

א

זיבורי' באחרונ' והוא שם בסוגיא פ"ק דב"ק דף ח' וז"ל הרא"ש והא דאמר הכא דנזקין שקלי מזיבורית ב"ח ולא מעדיות דלקוחות היינו כדרב נחמן פ' הנזקין דף נ' דאמר שט"ח היוצא על היתומים אעפ"י שכתוב בו שבח אינו גובה אלא מזבורית ותנא אברם חוזאה אין נפרעין מנכסי יתומים אלא מזיבורית ואפי' הן נזקין ואע"ג דדחי לי' רבא ומוקי לה כר' ישמעאל שנוייא דחיקא הוא לאוקמי ברייתא דאברם חוזאה דלא כר' עקיבא וגם אביי ס"ל כרב נחמן וגם רב אלפס כתב בהל' גיטין עכ"ל כיון דאביי ורב נחמן בחדא שיטה ה"ל רבא יחיד לגבי' ולית הלכתא כותי' וכו' ועיין בבעל המאור והרמב"ן שנתקשו בזה דברי"ף משמע דפסק כרבא ולזה כתבו לחלק בין יתומים ולקוחות גם הראב"ד והר"ר יונה חלקו בין יתומי' ובין לקוחות ואפי' רבא דס"ל שטר שכתוב בו שבח גובה מעדיות דיתמי אפ"ה מודה דאינו גובה מלקוחות דחשדו חכמים טפי לפסידא דלקוחות וע"ש. ולענ"ד אין כאן קושיא כלל ממה דס"ל לרבא דנזקי' גובה מעדיות דיתמי דהא בלקוחות נמי כה"ג דיתומים שלקח כל הנכסים כאחד הרי נכנס תחת הבעלים וגובה הניזיק בעדיות אלא משום דלקח זיבורית באחרונ' תיקנו חכמים שלא להפסיד לקוחות כיון שהניחו מקום לגבות אפי' הן זיבורית וגבי יתומים דהוי כאלו קנו הנכסים כאחד גובה מעדיות וגם גבי יתומים היכא דשייך הנחתי מקום לגבות נמי אינו גובה אלא מזיבורית אלא דלא משכחת לה ביתומים ממש ואכתי משכחת לה במחזיק בנכסי הגר דהוי דין יורש ולא דין לוקח וכמ"ש בסי' קי"א סק"א ושייך ביה הנחתי מקום לגבות וכמבואר בטור וש"ע סי' ער"ה וא"כ יתומים ולקוחות שוי' דהא גם בלקוחות אם קנו כאחד נכנסו תחת הבעלים וז"ב ולכאור' איפכא קשה לדעת הפוסקים כאביי ורב נחמן וא"כ לא גבי מיתומים אלא מזיבורית ואע"ג דבירוש' זוכה בבת אחת ומ"ש לקוחות דגובה מעדיות היכא דקנו כאחד והא בכל דוכתי חששו טפי לתקנת לקוחות מתקנת יורשים ולפ"ד הטור וש"ע סי' ק"ח דמיתומי' גדולים גובה ודוקא מיתומים קטנים הוא דלא גבי ניחא אבל לפי מ"ש הרב המגיד פ"ח מנזקי ממון בשיטת הרמב"ם אפי' מיתומים גדולים לא גבי קשה וגם לדעת הטור וש"ע בע"ח ודאי לא גבי אפי' מיתומים גדולים וכמ"ש בטור וש"ע סי' ק"ח סעי' י"ח וכדאית' ר"פ הנזקין וא"כ בע"ח אמאי גובה מלקוחות והנה לפמ"ש בטעמא דהך מלתא דבע"ח אינו גובה מיתומים גדולים אלא מזיבורית משום דבע"ח דינו בזיבורית ומשום נעילת דלת דלא תיקנו בבינונית וכיון דלא אסיק אדעתי דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי ליכא נעילת דלת ע"ש ר"פ הנזקין וא"כ אין תימה דיורש עדיף מלוקח דיורש לא אסיק אדעתי' דמית לוה ולוקח אסיק אדעתי' שלא ימכור ומש"ה קם דינא בבינונית. אמנם קשה דהא לפ"מ דמסיק בפ"ק דב"ק דף ח' דאם המוכר קיים אפי' קנו כאחת אינו גובה אלא מזיבורית דמצי אמר מהדרנא שטרא למרי' ולא משכחת אלא כשמת המוכר וע"ש וא"כ כיון דלא מסיק אדעתי' דמית לוה למה תיקנו בזה בלקוחות ולשיטת רש"י שם דלבע"ח לא מצי אמר אי שתקת ומשום דא"ל לכי תיהדר א"כ שפיר משכחת לה תקנה דלקוחות בחיי מוכר ותו לא פקע גם אחר מיתת המוכר כיון דכבר דינו בלקוחות בבינונית אבל לדעת הרא"ש והטור דגם לבע"ח מצי אמר אי שתקת ולא משכחת אלא אם מת המוכר וביותר תמוה לפמ"ש הה"מ בפ"ח מנזקי ממון דניזק אינו גובה מעדיות דיתומים אפי' בגדולים ע"ש וע"כ לאו משום טעמא דלא מסיק אדעתי' שימות ואוקמה אדינא כיון דניזיק דינו בעדיות וע"כ משום תועלת היתומים הוא ואם כן מ"ש לוקח דגובה מעדיות היכא שקנו כאחת והא בכל דוכתי לא גרע לוקח מיורש וצ"ע:

א

ראובן שמכר כל שדותיו כו'. דאלו נשאר שום שדה ביד ראובן הלוה אפי' זיבורית לא היה יכול ב"ח דראובן לטרוף לא משמעון ולא מלוי וכמו שיתבאר בסמוך:

ב

בבת אחת. פי' ובהקנאה אח' דאל"כ אותה שנשארת באחרונה ביד ראובן הי' הב"ח גובה ממנה אף שחזר ומכר אותה אח"כ ג"כ לשמעון וכדמסיק:

ג

והיא בינונית. וידוע דב"ח גובה מבינונית:

ד

ובא ב"ח. פי' בע"ח דראובן:

ה

רצה גובה מבינונית כו'. ואע"ג דאם היתה עדיין ביד שמעון הי' יכול לדחותו מבינונית לזיבורית שקנה ג"כ מיד ראובן באמרו לו אם אין אתה נוטל מזיבורית שבידי הריני מחזיר הזיבורית ליד ראובן במכר או במתנה ותצטרך לגבות ממנו ולא ממני דאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בנ"ח מ"מ לוי אינו יכול לדחותו מטעם זה ולומר הרי שמעון מכר לי כל זכות שהיה בידו דכיון דאין ביד לוי הזיבורית להחזירו לראובן ושיעבודו של הב"ח דהיינו הבינונית נמצא ביד לוי יכול לטרוף מידו ועפ"ר שם כתבתי עוד דלהי"א שכתב מור"ם בס"ה י"ל דזה מיירי שמת המוכר וכן צ"ל לקמן הרבה פעמים וכמו שיתבאר ע"ש. וגם אין לדמות זה לאלו קנה לוי הבינונית מראובן והניח בידו דראובן זיבורית דהי' גובה דוקא מזיבורית דהן בנ"ח דשאני ראובן דהוא הלוה ועליו מוטל לפרוע חובות עצמו ואית בי' משום תקנת השוק משא"כ שמעון זה דהוא ג"כ לוקח ואינו חייב לב"ח זה כלום מ"ה אין לוי יכול לדחותו על שמעון אלא דברצונו דב"ח לגבות ממנו או משמעון:

ו

אפי' לא נשאר בידו אלא עידית הטעם דיאמר לו אתה הרחקת שיעבודי דהבינונית שהיתה בידך ומכרתיהו ללוי ואין רצוני לטפל נפשי עם לוי כ"א עמך ומ"ש לשון "אפי' ר"ל מכ"ש אם נשאר בידו דשמעון זיבורית דיכול לטרוף מידו אם ירצה הב"ח אבל אם נשאר ביד שמעון עידית וזיבורית אינו יכול לטרוף מידו כ"א זיבורית אפי' אם ראובן כבר מת דאינו יכול לומר לב"ח אם אינך נוטל ממני הזיבורית אחזירנו לראובן וכמ"ש הטור והמחבר בסס"ד מ"מ שמעון עומד במקום ראובן וכשם שאם בא ב"ח לגבות מראובן הי' מגביהו מהזיבורית ולא מהעידיות שבידו וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"ב גם שמעון יש לו זה הזכות:

ז

אינו יכול לגבות. דיאמר לוי להב"ח להכי דקדקתי ולא קניתי בינונית שביד שמעון מפני שרציתי להניח לך שיעבודך בידו לטרוף אותו מידו:

ח

דגובה מן הזיבורית כו'. פי' אם ירצה הב"ח וכ"כ בעל מ"מ בהדיא אם "ירצה וכ"כ בד"מ ע"ש והטעם דכיון דלא הי' ביד שמעון אלא עידית וזיבורית נמצא דשיעבודו דב"ח הי' על הזיבורית במקום עידית שעמו ויש לזיבורית זה דין בינונית דרצה מזה גובה רצה מזה גובה נמצא דלא פליג האי י"א דכתב מור"ם אמ"ש המחבר לפני זה וק"ל:

ט

נשאר בינונית ביד שמעון כו'. טעמו דאם היתה נשאר גם זו ביד שמעון היה מגביהו שמעון מאיזה בינונית שרוצה ושמעון מכר ללוי כל זכות שהי' לו מ"ה יכול לדחותו ג"כ להבינונית שהניח ביד שמעון:

י

וקנה זיבורית באחרונה כו'. פי' בכה"ג אפי' קנה לוי מיד שמעון בינונית אפ"ה אינו יכול לטרוף מלוי כיון דהזיבורי' היה בנ"ח ביד ראובן בשעה שקנה שמעון מיד ראובן דאם בא הב"ח לטרוף משמעון הי' דוחהו אצל זיבורית ולוי קנה כל זכות שהי' לשמעון אבל אם קנה שמעון עידית באחרונה ומכר ללוי הבינונית שקנה קודם עידית הב"ח גובה מאיזה שירצה וכן אם קנה בינונית באחרונה ומכרה ללוי אם ירצה גובה מעידית שנשאר ביד שמעון כיון שהרחיק שיעבודו ועפ"ר ודרישה שהוכחתי כל זה מתוס' ואשר"י:

יא

לוה "שהתנה כו'. כן הוא גם כן ל' הטור ור"ל שהסכים עם המלוה על תנאי זה שהתנה עמו המלוה וק"ל:

יב

אין ב"ח טורף מעידית. הטור מסיק וכתב ז"ל מידי דהוה אניזק דשיעבודו מן התורה בעידית ואם מכרה אין הניזק גובה אלא מהזיבורית שביד המזיק שהיא בת חורין ועפ"ר:

יג

מעידית שמכר. אבל מבינונית שנשאר ביד הלוה גובה אע"ג דהלוה דעלמא שיש בידו בינונית וזיבורית אינו גובה המלוה ממנו אלא זיבורית דקי"ל דבשל לוה הן שמין וכמ"ש הטור והמחבר בסימן ק"ב הא נתבאר ג"כ שם דה"מ כשלא הי' להלו' עידית בשעת הלואה נמצא דלא היה שיעבודו דמלוה בשעת הלואה על הבינונית ע"ש משא"כ כשהי' לו עידית בשעת הלוא' ולפי מ"ש אפי' לא התנה עמו שיגבנו מהעידית מ"מ כיון שהי' בידו עידית בשעת הלואה ומכרה גובה מבינונית שבידו ולא כע"ש שמשמעות לשונו הוא דגובה מבינונית מכח שהתנה עמו להגבותו מהעידית עכ"ל ועמ"ש על הע"ש בזה:

יד

וגובה ניזק בעידית. ואע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש לו קול לנזקין כמו בשטר ולא הי' לו ללוקח לקנותו ועפ"ר מ"ש עוד מזה:

טו

אני לקחתי כו'. טענה זו שייכא ג"כ באם קנו שלשתן שוה עידית או בינונית או זיבורית ועפ"ר שכתבתי טעם למה כתב הטור בסגנון זה:

טז

יש מי שאומר ששומעין לו כו' ויש מי שאומר כו' עיין דרישה שם הבאתי ל' הגמרא וכ' בע"ת שער ד' ח"ח ומוכח מינייהו דבאם נזכר בהשטרות שנכתבו ביום א' ולא נכתב בהן שעות לכ"ע אין הב"ד טוענין ללקוחות שמא קדם אחד תחלה דאע"ג דטוענין ליורש וללוקח טענה זו לא טענינן להו לאזוקי להני כיון דודאי שיעבודן עלייהו ואמרינן דאף דג' שטרות הן וכתבן וחתמן סופר א' ועדים א' מ"מ אמרינן שלשתן עד אחר כתיבתן לקחן המוכר בידו ומסרן להן כאחד ושלא פליגי הרמב"ן ור"י אלא כשהלקוחות בעצמן טוענין טענת ברי ואומר שלי נמסר לי בבוקר השכם ושלכם ניתן לידכם אח"כ דבזה סבירא ליה לרמב"ן כיון דטוען כן בברי שומעין לו והמע"ה ועד"ר שם הבאתי ל' בע"ת ושמשמע מלשונו דלא כ' הרמב"ן כן אלא כשלא כתב זמן כלל בהשטרות מ"מ נדחקתי וכתבתי פי' לדבריו כדי ליישב הטור והמחבר שכתבן בל' פלוגתא ע"ש ודו"ק:

יז

ואינו יכול לגבות כו'. מיירי שנכסי כל אחד מהן או של שני' מהן מספיקין לכל הג' חובות דאל"כ יכתבו הרשאה לא' מהן והוא יגבה משלשתן ועפ"ר:

יח

לגבות מספק. הטור מסיק וכ' עד שיביאו ראיה מי קנה באחרונה עכ"ל וראייתו הוא דאם יש בשטרותיהן קנין אז שואלין את פי העדים למי קנה ראשונה. ואם לא נכתב בשטרותיהן קנין אזי שואלין למי בא השטר קנין תחלה לידו הוא הזוכה תחלה:

יט

ואין כותבין השעות בשטר. פי' דע"י זה היה ניכר מי קנה ראשון או אחרון בשעות:

כ

אם אין בה דין קדימה כו'. פי' אלו הג' הבאין לטרוף מהלקוחות אין להם דין קדימה שהנזק והחוב והכתוב' נעשים ביום א' ונתחייב המוכרם לשלשתן ביום א':

כא

או שלאחר שנתחייב לכולם כו'. פי' אפי' היה זה שנתחייב להן זא"ז אבל לא היו לו אז שום נכסים עד אחר שנתחייב לשלשתן:

כב

שנתחייב לכולם קנה, פי' והרי עתה חזר ומכרן מ"ה צריך לכתוב להן דאקני וכדמסיק:

כג

וכתב להן דאקני. נתבאר לעיל ר"ס קי"ב ע"ש:

כד

הניזקין כו'. אפילו הוא זיבורית הטור מסיק וכ' ואין הניזקין יכולין לומר א"כ הורע כאילו שכך הוא הדין מי שקדם שיעבודו צריך לגבות תחיל' ואינו יכול לגבות אלא מהאחרון דאם בא לגבות משלפניו יאמר לו הנחתי לך מקום לגבות ממנו עכ"ל:

כה

ואם הניזק יפייס ללקוחות. ה"ה הב"ח יכול לפייס אם קנה זיבורית באחרונה יכול לפייס ליטול מהבינונית:

כו

אין ב"ח כו' לערער עליו. ז"ל הטור משום דא"ל ניזק כל נכסיו משועבדים דידי נינהו אלא שחכמים תיקנו לטובת הלוקח שאין גובין מהן כל זמן שיש בני חורין וכיון שהם מחלו על התקנה שתקנו לטובתם אתם מה לכם עמי אני אקח מאיזה שארצה עכ"ל:

כז

כשלקח עידית באחרונה. ז"ל הרמב"ם שם בד"א כשלקח עידית באחרונה אבל לקח זיבורית באחרונה כולם גובים מהזיבורית שהרי אומר לניזק ולב"ח הנחתי לך הזיבורית באחרונה לגבות מהן אבל כשלקח עידית באחרונה יאמר זו שאמרו גובין מהאחרונה תקנה היא ללוקח ואי אפשי בתקנה זו אלא כל אחד מכם יגבה מן הראוי לו עכ"ל הרמב"ם בשינוי לשון וקצר לתוספת ביאור וכתב המ"מ שם דלפי דבריו אם קנה בינונית באחרונה נזקין ובעל חוב גובין מהבינונית וכתובה מהזיבורית (והביאו מור"ם בהג"ה) עוד כתב המ"מ שם דיש אוקמת' בגמרא דזהו דוקא כשמתו בעלים הראשונים כו' (וכמ"ש מור"ם די"א כן) אבל הרשב"א כתב דלפסק הלכה לא אמרינן אי שתקת לגרוע מדינא קמא עכ"ל המ"מ נמצא דבזה פליגי הי"א דכתב מור"ם (ר"ל אהרשב"א) וס"ל דאמרינן אי שתקת כו' אפי' לגרוע מדינא קמא. וע"פ מ"ש יתבאר לך דמ"ש בהג"ה או קנאם בבת אחת הוא מתוס' ל' מור"ם ומ"ש אחר זה ז"ל אבל אם קנה זיבורית באחרונה הוא מל' הרמב"ם ושייך לפנים והוא חסר בדברי המחבר:

כח

דוקא שמת המוכר. דכשמת אינו יכול הלוקח לומר אי לא תטלו ממני מהזיבורית אחזיר השטרא דשדה זיבורית בכתיבה ומסירה להיתומים ותצריכו ליקח מידם זיבורית דאף אם יחזיר להן אין היתומים מחוייבים לפרוע חוב אביהן מהנכסים שקנו משלהן (שהרי זה קנין חדש הוא) או ניתן להם במתנה אחר מיתת אביהן וכיון שאין צריך לפרוע אין הלוקח יכול לסלק חובית המוכר מעליו כיון שבידו שעבודן ובכה"ג הדין כמ"ש המחבר ומור"ם שכולם נוטלין מהלוקח כדינם ומטעם שכתבתי אבל מן הבינונית גובה הב"ח אף שקנאם קודם הזיבורית דכיון דדחא להב"ח מן העידית בטענת דלא ניחא לי בתקנת חכמים כו' אלא אתן לך כדינך תו לא מצי למימר ליה כשיבא לגבות כדינו מהבינונית ניחא לי בתקנת חכמים ואגבה לך מהזיבורית שהיתה בת חורין בשעה שקניתי הבינונית דלחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן משא"כ בתרי גופי וכמ"ש אחר זה מיד:

כט

ומ"ש מור"ם וה"ה אם קנה זיבורית כו'. עד סוף ההג"ה כפול הוא דגם לדעת הרמב"ם שכתב המחבר לפני זה הדין כן ומטעם שכתבתי ודע שהמחבר קיצר ולא כתב כאן מ"ש בטור מילתא בטעמא ודינים הנמשכים ממנו בקנאם כאחד או שקנאם זיבורית באחרונ' וז"ל הטור אם המוכר עדיין חי כולם צריכין ליקח מה מזיבורי' שאנו רואים כאלו החזיר למוכר שטר של זיבורית בכתיב' ומסיר' כו' לאו דוקא שיחזור לו שדה אלא אפי' שדה אחר ואפי' יתננה לו במתנ' או אפי' מטלטלין רק שימצא לו שום דבר לגבות ממנו אינן יכולין לגבות מן הלקוחות ואינן יכולין לומר לכי תהדר דכל מה שאדם יכול לעשות רואין אנו כאלו כבר הוא עשוי. וכתב א"א הרא"ש ז"ל דאפי' לא טען אנן טענינן ליה עכ"ל ועפ"ר מ"ש בביאורו:

ל

כולם גובים מהעידית. הטור מסיק בטעמו וכתב ז"ל שהרי אין בידו בינונית וזיבורית שיוכל לומר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן ועפ"ר דשם הוכחתי דמ"ש הטור והמחבר הוא מל' הגמרא דכולם גובין מהעידית היינו משום דסתמא ניחא לי' לב"ח לגבות מהעידית בציר פורתא ממה שיגבה מבינונית טפי פורתא אבל אם ניחא לב"ח טפי בגביות בינונית הרשות בידו לגבות מבינונית שביד לוקח שני שהוא עיקר שיעבודו ואלו נשאר ביד שמעון לוקח ראשון מסתמא היה מגביהו מבינונית ולא מהעידית נמצא ששיעבודו בידו ועד"ר ר"ס זה:

לא

הניזקין טורפין מהעידית. דהא אם נשאר מהעידית ביד לוקח ראשון לא היה יכול לדחות הניזק מגביית העידית שהוא כדינו וגם קנאה באחרונ' דאף אם יאמר לא ניחא לי אכתי דינו דניזק בעידית וכולי האי לא אמרי' דהי' יכול לומר אחזיר שטרא דבינונית או זיבורית למוכר ראשון ולהרא"ש והטור בלא"ה נמי לק"מ דלדידהו אתפריש גבי הני דינא במת המוכר דא"א להדר למוכר וכמ"ש בפריש' ע"ש:

לב

גובה ב"ח מבינונית. ואף אם קנה הבינונית קודם הזיבורית מ"מ אם היו שלשתן בידו ולא היה יכול לדחותו מבינונית כיון שקנה העידית באחרונ' דבחד גופא לא דחינן לכאן ולכאן כנ"ל ולא הורע כוחו דב"ח בשביל שמכר עידית ודו"ק:

א

רצה גובה מבינונית. עסמ"ע ס"ק ה' עד ועיין פריש' מ"ש דלהי"א מיירי שמת המוכר וכו' פי' דגם הת' הראשון לא הוי רק להי"א דהא לדיעה הראשונ' לק"מ רק שכתכ שני תי' להי"א וכן הוא בהפריש':

ב

א"י לגבות. עסמ"ע ס"ק ז' להכי דקדקתי וכו'. וטעם זה הוא מהש"ס בב"ק ל"ח וכתוס' שם ד"ה אבל הקשו דל"ל הטעם להכי דקדקתי הא בלא"ה מצי אמר הנחתי לך מקום לגבות כמו בשאר בינוני' ותירצו דלא איצטריך לטעמא דלהכי טרחי אלא משום דזבין זיבורית דהבע"ח יכול לגבות הזיבורית בע"כ של שמעון אבל בזבין עידית באמת לא צריך לה"ט וכו' הוא קצת דחוק דבש"ס אמר הך טעמא ג"כ בזבין עידית ועוד קשה להך דיעה שהביא הרב בהג"ה בסי' ק"ב סעיף א' דאין הבע"ח יכול לכפותו ליתן לו זיבורית הדרא קושית התוס' לדוכתי'. לכן נראה לפענ"ד דעיקר הטעם בהא דאמרינן כש"ס בשביק בינונית דכוותי' משום דמצי אמר לי' הנחתי לך מקום לגבות כתב בעה"ת בשער ד' משום שכדרך שתיקנו בלוקח ראשון כשיש בנ"ח כך תיקנו בלוקח שני נגד לוקח ראשון כשהניח ביד הלוקח ראשון דכוותיה לגבות וע"ש שגרס כן בש"ס וא"כ נראה דבזבין בינונית ושבק בינונית דכוותי' ובשעת גוביינא נתקלקלו הבינונית שביד הראשון ונעשו זיבורית גובה מיד השני כיון דבשעת גוביינא ליתא דכוותי' דהאי לישנא דהנחתי לך מקום לגבות לא מהני אלא בשישנו בשעת גוביינא כמו בלוקח ראשון כשטוען הנחת ביד הלוה מקום לגבות לא מהני אלא כשישנו בשעת גוביינא דאשתדיף בנ"ח גובה ממשעבדי ה"נ בלוקח שני נגד לוקח ראשון אבל בזבין עידית וזיבורית דהטעם משום דלהכי טרחאי וזבנא ארעא דלא חזי' לך תלוי רק בשטרח ודקדק בשעת מכירה וא"כ אם קנה עידית ושביק בינונית ואחר כך נעשה העידית שביד השני בינונית והבינונית שביד הא' זיבורית וא"כ שיעבודא של הבע"ח בשעת גוביינא ביד השני אפ"ה א"י לגבות כיון דלא פשע בשעת מכירה ודקדק לקנות ארעא דלא חזיא אין גובין ממנו אפי' אם בשעת גוביינא ליכא ביד הא' כ"א זיבורית וכן הדין בזבין זיבורית ונשבחו ועמדו על בינונית והבינונית שביד הא' נעשו זיבורית אפ"ה אינו גובה דבזבין עידית וזיבורית אזלי' בתר שעת הקנין משא"כ בזבין בינונית ושביק בינונית אזלי' בתר שעת גוביינא והפרש גדול יש ביניהם ושפיר איצטריך שני הטעמים בש"ס וז"ב ודוק:

ג

וקנה זיבורית באחרונ' עסמ"ע סק"י וש"ך סק"ר (ויש שם ט"ם ובצ"ל מאחר ששמעון י"ל ניחא לי בהאי תקנתא ותיבת לא ט"ס וכו' ויכול לדחותו אצל עידית ותיבת זיבורית ט"ס) ולכאורה תמוהין דבריהם דהא בב"ק ח' אמרינן פשיטא מכר בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו דלייתי כולהו ושקלי מעידית דהא אחרונה הוא ובינונית וזיבורית ליתנייהו גבי' דמצי א"ל לא ניחא לי וכו' ולדבריהם אין שום הפרש בין היא ראשונ' או אחרונ' הן נגד הראשון הן נגד השני ואח"כ מצאתי בפרישה שעמד בזה ותי' דאשמועי' דאפי' אביי מודה בזה אף דפליג בסיפא ולא הבינותי דאביי רק אמה מכר ראשון לשני פליג אבל נגד לגבות מהראשון מטעם הרחקת שיעבוד אין לדברי אביי ענין לזה כלל, לכן נלפע"ד ליישב דמבואר לקמן סי' זה דאם מכרן בזה אחר זה ושיעבוד כולן שוה דכולן גובין מן האחרון אפי' הן עידית לא הספיק וכו' אבל אם מכר כולן כאחת אפי' לשלש' ב"ח הניזק דוחה להבע"ח להבינונית אפי' הלוקח בינונית הוא אלם. ולפ"ז נראה דאם ראובן קנה כל השדות כאחת ומכר בינונית וזיבורית ושייר עידית לפניו ואין בהן רק כדי לסלק להניזק שאין הבע"ח יכול לדחות להניזק ולומר גם אני רוצה לגבות מהעידית שביד הראשון מטעם שהלוקח הרחיק השיעבוד כי מה לו להניזק הא הניזק לא הרחיק השיעבוד וכיון שמתחל' כשהיו שלשתן ת"י הלוקח ראשון לא הי' שיעבוד הבע"ח על העידית וגם אם הלוקח השני הי' הוא הלוקח מתחלה והבינונית אפי' הוא אלם הי' צריך הבע"ח לילך להלוקח בינונית א"כ השתא נמי א"י לדחות הניזק דאטו משום שהלוקח ראשון הרחיק השיעבוד של הבע"ח יגרע כח הניזק כזה והשתא א"ש הא דקאמר בש"ס דהא אחרונ' הוא וכו' דמשום דאחרונ' הוא לייתי כולהו ואגבי מהעידית דבשקנו כולם ביחד אז הניזק מדחה לבע"ח להבינונית וכנ"ל משא"כ כשהוא אחרונה והבינונית ביד לוקח השני כולן גובין בשוה כנ"ל:

ד

וא"י לגבות מספק. עסמ"ע ס"ק ט"ז. והנה אם אין זמן בשטר מכר או שאין לו שטר כלל רק שבא על הקרקע בטענת חזקה והבע"ח בא לטרוף ממנו בטענה שהוא מאוחר מזמן חובו והלוקח טוען קניני קודם להלואתך לכאור' הי' נראה דכ"ע מודי בהא דהבע"ח מחוייב לברר שזמן חובו מוקדם לקניית הלוקח אפי' לדיעה בתרייתא דשם עיקר הטעם כיון דאין טורפין ממשועבדים במקום שיש בנ"ח הוא רק משום תקנה בעלמא כמבואר בפוסקים אבל הכא כשקנינו קודם מדינא אין יכול לגבות ודאי דצריך הבע"ח לברר אבל אחר העיון נראה דהלוקח צריך לברר כמו בשני שטרי מכר בא' יש זמן ובא' אין בו זמן נותנין אותו למי שיש בו זמן כמבואר במ"מ ברמב"ם פ' ך"ג מה' מלוה ולוה הלכה ז' ע"ש וכן באח' שיש לו שני חזקה וא' יש לו שטר מכר עם זמן מחוייב הבעל שני חזקה לברר שאכל שני חזק' קודם מכירתו של זה כדמוכח בב"ב דף ל' ע"ב גבי וה"נ דאכלה ז' ע"ש והטעם נ"ל דכל שידוע שהי' פעם אחת של המוכר אינו יוצא מחזקת המוכר עד הזמן שיבורר ה"נ לענין שיעבוד דשיעבוד הרי הוא כמכר וכיון דבשטר שיעבוד יש בו זמן ובשטר מכר אין בו זמן נותנין לשטר שיעבוד כמו בשני שטרי מכר אמנם זה דוקא כשלא החזיק לוקח עדיין בקרקע רק שקנאם בק"ס ועתה יש ספק למאן ליתנו אם לבע"ח או ללוקח נותנין אותו למי שיש בו זמן אבל אם הלוקח מוחזק בקרקע אין הבע"ח יכול להוציא ממנו שהממע"ה כדמוכח בתוס' בגיטין דף י"ז שאם לא יהיה זמן בשיחרור העבד אין הלוקח יכול לזכות בהעבד מחמת שהעבד מוחזק בעצמו אף שהלוקח יש לו זמן בהשטר ובהשיחרור אין בו זמן אלא ודאי דא"י להוציא מלוקח אף שאין בו זמן:

ה

ואז חלו כולם כאחד. ואף דקיי"ל ע"מ כרתי ולמי שנמסר תחלה נראה דס"ל כהר"ן פ' המגרש ולפ"ד חלו כולם כאחד ע"ש ועיין עוד בר"ן בכתובות פ' מי שהי' נשוי שכתכ עוד דאפי' לא נכתב זמן בשטר כלל מטעם דכיון שא"י לגבות לא מצי א"ל הנחתי לך מקום לגבות דהוי כאשתדוף בנ"ח ע"ש:

ו

ופייס ללקוחות. עסמ"ע ס"ק ך"ה עד ליטול מהבינונית וכו' ודוקא מבינונית אבל א"י לפייס כדי שיטול בעידית יותר מדינו דכשהלוקח מוחל תקנתא דרבנן הוי כאלו נקנו הכל בכ"א וכן אם הכתובה מוקדמת והעידית נמכר באחרונה דדינא לילך אצל עידית הניזק יכול לפיים הלוקח זיבורית למחול על תקנת חכמים ולדחות הכתוב' לזיבורית כנ"ל ברור:

ז

עידית באחרונה עסמ"ע ס"ק ך"ז עד לגרוע מדינא קמא אפשר שהוכיחו זה דאלת"ה כיון דקיי"ל קם דינא א"כ אפי' מת המוכר לא מהני כיון דכשהוא חי הי' יכול לדחותו מכח אי שתקת אפי' מת נמי כיון שמת אחר שנתחייב ואחר שמכר דקם דינא במו בחד דאתי מכח ארבעה דקם דינא כמבואר ביבמות דף ל"ז ע"ב:

ח

ואז יצטרכו כולם. עש"ך ס"ק י' עד יש ראיה ברורה פי' דהא ג"כ קשה דלימא אי שתקת ואי לאו אהדר שדה אח' למרה וממילא תרווייהו מדחי לי' אלא דוקא בחד מכח ד' דאינו מגרע דינו ממה שהי' קודם קנייתו לא מצי אמר לכי תיהדר אבל בחד מכח חד דמגרע זכותו ממה שהיה קודם קנייתו אמרינן לכי תיהדר. והש"ך מדחה ראייתו דשם כיון דכשהקרקע ביד הלוקח הי' לו דרך וגוף הקרקע שלו לא מצי האי לקנות כלל אותו הקרקע של מקום הדרך משא"כ כאן דאין לו רק שיעבוד ויכול הי' לקנותו:

ט

וה"ה אם קנה זיבורית באחרונ'. עסמ"ע ס"ק ך"ט שהביא דברי הטור עד אפי' שדה אחד וכו' אין הכוונה דאם לא קנה ממנו כלל זיבורית רק בינונית ויש לו זיבורית שלו שיכול לסלקו בשדה שלו זיבורית דהא ודאי ליתא כמבואר בכמה דוכתי דאין יתומים ולקוחות יכולין לסלק רק בזוזי והטעם הוא כמ"ש התוס' בכתובות דלא אמרי' סברא דאי שתקת רק כל היכא שהזכות ממי שבא להוציא שלו בא ע"י הלוקח כגון הכא במה שקנה הזיבורית דאלו לא קנה הזיבורית ממילא הי' גובה הזיבורית מטעם דאין נפרעין מנכסים משועבדים וכיון דהזכות בא ע"י להבע"ח יכול לסלק הזכות שלו ע"י אי שתקת וכן בחד דאתי מכח ד' כיון דהזכות בא ע"י שקנה מהד' משום הכי יכול לטעון אחזיר השטר ואבטל הזכות שעשיתי משא"כ כשקונה עידית ובינונית ויש לו זיבורית שלו דלא יכול לטעון אחזיר שדה זיבורית שלי כי אין יכול להפקיע הזכות שהי' לו שלא מחמתו דאלת"ה באפותיקי מפורש דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי הא י"ל אי שתקת ואי לא אחזיר זוזי להמוכר והוא יסלק אותך כמבואר בסי' קע"ז אלא ודאי כמ"ש רק כוונת הטור כמ"ש הפרישה וז"ל דדוקא כאן שקנה זיבורית מהלו' יש לו טענה הואיל ואי לא קניתי הזיבורית הי' שיעבודך עלה השתא תקח ג"ב אותן זיבורית או אחזיר ללוה מטלטלי שלי או זיבורית שלי במקום זיבורית שקניתי וכו' עד דלאו כל כמיני' לאפקועי שיעבודו שלו והטור בא לאשמועי' דאם מחזיר לו באמת זיבורית שלו אף דחזינן שעושה כן בשביל המלו' שיגביהו זיבורית שלו אפ"ה יכול לדחותו להזיבורית שלו כיון שכבר נתנם הלוה בפנינו ומ"ש הטור שיחזיר מטלטלין אף דבמטלטלין יכול לסלק הלוקח בעצמו להמלו' כמ"ש הסמ"ע בסי' ק"ז כבר יישבו בפרישה:

א

עידית או זיבורית. די"ל למה הרחקת שיעבודי וע"ב דאפילו נתקלקלו הבינונית שביד שמעון ונעשו זיבורית מ"מ אינו גובה מהלוקח שני כיון שדקדק בשעת מכירה וזבין ארעא דלא חזיא ליה וכן בזבין זיבורית ונשבחו ועמדו על בינונית והבינינית שביד האחד נעשו זיבורית אפ"ה אינו גובה דאזלינן בתר שעת קנין אבל בשבק בינונית דכוותיה אזלינן בתר שעת גוביינא ואם ביד האחד נתקלקלו הבינונית ונעשו זיבורית גובה מהשני בינונית:

ב

וי"א דגובה מהזיבורית היינו אם ירצה דרצה גובה מעידית שביד אחד:

ג

וקנה זיבורית באחרונה. ואפילו קנה לוי משמעון בינונית מ"מ כיון שאילו היה ביד שמעון היה יכול לדחותו אצל זיבורית הואיל ואחרונה היא אף לוי יש לו זכות זה דמה מכר ראשון לשני וכו' אבל קנה עידית באחרונה יכול לגבות מלוי כיון דשמעון מצי אמר לא ניחא לי בתקנתא עסמ"ע וש"ך:

ד

ששומעין לו כשטוען ברי סמ"ע) (וע"ב דליקח שאין זמן בשטר או שיש לו שני חזק' ואין לו שטר א"י לטעון נגד הבע"ח הבא לטרוף ממנו קניני קודם להלואתך עד שיברר הזמן שקנה:

ה

וכתב להם דאקנה. אף בניזקין בעינן כתיבת דאקנה. אף דיש קול לניזקין מ"מ בדאקנה ל"ש זה וגם מיירי שקנה אחר דנתחייב לשלם דהדין דיחלוקו וע"ב סק"ג דאם קנה כל השדות כאחת ומכר בינונית וזיבורית ושייר עידית הניזק יכול לדחות להבעל חוב להבינונית שביד שני אבל אם קנה עידית באחרונה אין הניזק יכול לדחות להבע"ח להבינונית וכולן גובין בשוה מהעידית קודם:

ו

יפייס ללקוחות ה"ה בע"ח דהא דאין נפרעים ממשועבדים במקום בנ"ח הוא משום תקנת הלקוחות וכשהלוקח מוחל ל"ש תקנה זו) (וע"ב דמ"מ אין הבע"ח יכול לפייס כדי שיטול עידית יותר מדינו ואם הכתובה מוקדמת והעידית נמכר באחרונה הניזק יכול לפייס הלוקח זיבורית ולדחות להלוקח זיבורית:

א

[סמ"ע אות י] וע' פרישה ודרישה שהוכחתי כ"ז. נ"ב וכן מבואר במהרש"א כתובות. אבל דעת המהרי"ט בחי' אינו כן דהיכי דנסתלק השעבוד אינו יכול לגבות מראשון וכן משמע רש"י בב"ק ד"ה מאי וכו' ע"ש:

ב

[שו"ע] ואז חלו כולם כאחד. נ"ב אפשר דוקא דקנו ג' מיני קרקעות עידית ובינונית וזיבורית דמיני' מיירי הסוגי' אבל אם כולם שוין במין אחד א"י לגבות אלא מן האחרון והיינו דאף דלענין אין נפרעין וכו' דנין כיון דהכל ביום א' ל"ש בי' הנחתי מ"מ הלוקח ראשון זכה בטענת מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו דהא הי' בידו לסלקו באינך דבינונית וגבי אחרון ל"ש מה מכר דהא אז לא הי' בידו לסלקו מהני עדיו' ואך לו יהי' דקנין הג' שלשתן חל בסוף היום מ"מ הא לקוחות יש להם זכות דמה מכר ודינא דהש"ס רק בעידית בינונית וזיבורית דדין מה מכר ל"ש בי' דממנ"פ דזיבורית באחרונ' הי' לא הי' הבע"ח עצמו לסלקו בזיבורי' ובעידית באחרונ' אף להרא"ש דהבריר' ביד הלוה לסלקו בעידית מ"מ ל"ש דמה מכר דמה"ת יתן לו עידית וכמ"ש תוס' כתובות דף צ"ב וצריכי' למיתי עלי' מדין אין נפרעין וכו' בזה אמרי' דהקנין חל בסוף היום ודו"ק:

ג

[ש"ך אות ח] וכ"כ המרש"ל ביש"ש. נ"ב היינו דאף בירור בעדים לא מהני אבל מדברי בעה"ת והר"ן פ' מי שהי' נשוי נראה להדי' דבירור מהני ע"ש:

ד

[שו"ע] כולם גובים מהזיבורית. נ"ב ואם אינו מספיק גובה משלפניו אף אם היא עדיות ואינו יכול לגבות המותר מבינונית שלפני פניו מטעם לא ניחא לי וכו' דאף צריך ליתן כולו בינונית כ"כ פרישה:

א

ראובן שמכר כל שדותיו. עיין בתשו' מנחם עזרי' סי' מ"ו וסי' ס"ט:

א

רצה גוב' מבינוני'. עיין בסמ"ע ס"ק ה' עד ועפ"ר שם כתבתי עוד דלהי"א שכת' מור"ם בס"ה י"ל דזה מיירי בשמת המוכר כו' ומטע' זה דחה מהרש"ל דברי הי"א ע"ש סימן י"ד פ"א ועיין בב"ח:

א

אלא עידית. ומהרש"ל פ"ק דב"ק סי' י"ז חולק על הרא"ש בזה ותמה עליו שרצה לפרש דברי רש"י דב"ק כך ואישתמיטתי' דברי רש"י דפ' מי שהיה נשוי (כתובות דף צ"ב) סוף ע"א דכתב להדיא כן וז"ל הלכך רצה לגבות משמעון עידית גובה דמצי א"ל כו' רצה מלוי גובה כגון שלא ימצא אצל שמעון משל ראובן אלא זיבורית כו' גם מ"ש מהרש"ל שם וכן פי' ר"ן בהריא כדברי עכ"ל לא ירדתי לס"ד דבר"ן דב"ק לא משמע מידי ובר"ן פ' מי שהיה נשוי כ' להדיא כדברי רש"י הנ"ל ע"ש וכ"כ בעה"ת שער ד' סוף חלק ז' בשם רב האי כדעת הרא"ש ע"ש וכן עיקר:

א

וקנה זיבורית באחרונה דוקא נקט זיבורית באחרונה אבל קנה עידית באחרונה יכול לגבות מלוי אם ירצה וכ"כ בסמ"ע סק"י וכן מבואר להדיא בתוס' פ' מי שהיה נשוי ולא יוכל לוי לומר הניח לך שמעון מקום לגבות כמו שפירש"י דכבר הקשו התוס' שם והסמ"ג עשין צ"ד דף קע"ה ע"א בשם ר"י על זה דהא שמעון מצי למימר לא ניחא לי בתקנתא דרבנן שתיקנו אין גובין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין ואע"ג דבב"ק (דף ח' ע"ב) אמרינן דלא מצי שמעון למימר הכי היכא דמכר בינונית ושייר עידית לפניו היינו אם ב"ח רוצה לגבות ממנו אבל אם הב"ח רוצה לגבות מלוי ודאי יכול לומר כן ומהרש"ל פ"ח דב"ק סי' י"ז כ' על דברי תוס' וסמ"ג הנ"ל וז"ל קשה לי הלא ס"ס ג"כ אמר רבא שמכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וא"כ מאחר ששמעון יכול למימר לא ניחא לי בהאי תקנתא ולדחותו אצל זיבורית שקנה באחרונה ג"כ האי זכותא יש ללוי וכ"כ בעל העיטור דוקח בשטר אחד משום האי קושיא וכן הסכים תלמידו של ר"י פרק מי שהיה נשוי וכן הסכים בעל מ"מ וכן בטור סימן קי"ט הלכך אי קנה שמעון בזה אחר זה יכול לדחות הב"ח לאותה שדה שקנה משמעון באחרונה בין היא עידית או זיבורית עכ"ל ואין דבריו נראין ולא ידענא מאי קשיא ליה דנהי שמכר ראשון לשני זכות שתבח לידו מ"מ מ"ש רש"י דמצי למימר הניח לך שמעון בני חורין זה לא אמרינן ונ"מ אם אותה שקנה באחרונה היא עידית דלרש"י לא מצי גבי מלוי ולר"י כיון דמצי שמעון למימר לא ניחא לי בתקנת' דתקינו רבנן גובה מלוי וכ"כ תלמידו של ר"י בפ' מי שהיה נשוי להדיא דהשת' לא אמרינן שמכר שמעון ללוי כל זכותו דודאי אילו הי' ביד שמעון (לא) הי' שמעון דוחהו אצל עידית (ואפשר גם ר"י מודה לתלמידיו באם אותם שקנה באחרונה היא זיבורית ודוק) ונרא' גם דעת הרא"ש כן ומה שהוצרך לפרש דמיירי בשטר א' היינו כמ"ש תלמידו של ר"י שם משום שקנה שמעון זיבורית באחרונה דאז אין יכול לגבות מלוי בינונית והיינו דכתבו הבעל העיטור והמגיד משנה והטור דוקא באם קנה בזא"ז וקנה זיבורית באחרונ' אינו גובה מלוי וכ"כ בעל התרומות ולא כתבו ג"כ הכי בקנה עידית באחרונה וגם מהטעם שכתבו שהרי שמעון היה דוחיהו אצל זיבורית משמע דבקנה עידית באחרונה דלא היה דוחהו אצל עידיות גובה מלוי בינונית ודוק:

א

אין ב"ח טורף מעידית הטור מסיק וכתב ז"ל מידי דהוי אניזק דשעבודו מן התורה מן העידית ואם מכרם אינו גובה אלא מזיבורית והב"ח הקשה מנ"ל הא גופא ולא דק דברייתא וש"ס ערוך הוא פ"ק דב"ק ומוסכם מכל הפוסקים לקמן מסעיף ד' עד סוף כל הסי' וק"ל:

א

מעידית שמכר עיין בסמ"ע ס"ק י"ג עד ולא כע"ש שמשמעות לשונו הוא דגובה מבינונית מכח שהתנה עמו להגבותו מהעידיות עכ"ל כו' ולפע"ד שלא כדת השיג על ע"ש דז"ל ומכר העידית ושייר בינונית וזבורית אין הב"ח גובה מן העידיות שמכר אלא מעידית מה שבידו דעדיין בן חורין הוא דהיינו מבינונית שלו עכ"ל ורוצה לומר במ"ש מעידיות מה שבידו דצריך ליתן לו מאיזה בינונית שירצה הבעל חוב דאע"ג דברשות הלוה ליתן לו מאיזו בינונית שירצה כדלעיל סי' ק"ב ס"ב הכא כיון שהתנה ליתן לו מעידית שבנכסיו צריך ליתן לו מאיזו בינונית שירצה הבעל חוב וז"ב:

א

וגובה ניזק בעידית ואף ע"ג דאין שטר לניזק מ"מ יש לו קול לניזקין כמו בשטר עכ"ל סמ"ע וכ"כ הע"ש והוא מדברי ה' המגיד בשם יש מפרשים וכן משמע להדיא בתוס' פ"ק דב"ק דף י"ד ע"ב למאי דקי"ל שעבודא דאוריית' וכ"פ מהרש"ל פ' קמא דב"ק סימן ט"ו ומכאן צ"ע למ"ש לעיל סי' ס"ו סנ"ה בע"ש ובסמ"ע שם ס"ק פ"ג מיהו לענין דינא יש חולקין וכמו שהביא ב"י וכ"פ בהגהות אשר"י פ"ק דב"ק בשם א"ז דאינו גובה ממשעבדי אח"כ עמד בדין וצ"ע למעשה ובע"ש כתב עוד תירוץ אחר דמלוה הכתובה בתורה כמלוה בשטר דמי ולא כוון יפה דאע"ג דהתו' כ"כ מ"מ להלכה לא כתבו כן דהא קי"ל הילכתא דמלוה הכתובה בתורה לאו כמלוה בשטר דמיא וכמו שנתבאר ביורה דעה סי' ש"ה וכמ"ש הלבוש גופיה שם כן להדיא ע"ש:

א

ואז חלו כולם כאחד. וכ"פ מהרש"ל ביש"ש סי' י"ד ע"ש:

א

דוקא שמת המוכר. עיין בספר המלחמות ריש ב"ק ודוק:

א

ואז יצטרכו כולם לגבות מן המוכר. ומהרש"ל פסק דוקא לענין ניזקין מהני טעם זה למיגבי מבינונית אבל לא שיגבה מזבורית דיכול לומר לכי תיהדר וה"ה לענין ב"ח לא מהני למיגבי מזיבורית אלא מבינונית וכך פירש"י ע"ש סימן י"ד טעמו מיהו מ"ש מהרש"ל שמן הש"ס דפ' שני דייני גזירות שנתבאר לקמן סי' קמ"ח בחד דאתי מכח חד דצריך ליתן לו דרך יש ראיה ברורה לדבריו וע"ש ונ"ל דלאו ראיה היא כלל דהתם כיון שמיד יש לו דרך אצלו היאך יוכל לומר מהדרינ' הלא מיד חייב ליתן לו דרך והרי הוא כמו הראשון וזה שאבדה לו גוף הדרך עצמו שלו הוא בתוך שדותיו משא"כ הכא דיכול לומר אחזיר זיבורית למרא וישלם לך הראשון זיבורית שהרי אפילו היו כולם ביד הראשון הי' יכול למכור עידיות ובינונית ולשלם מן הזיבורית שאין גוף הקרקע של ב"ח רק חוב ממון ושעבוד' אית ליה עליה ואין לו בגוף הקרקע כלום (הג"ה שוב ראיתי בתוס' דכתובות סוף דף ק"ט שתירצו בע"א דלאו ראיה מהא דכתובות ע"ש וכן בתוס' פרק החולץ סוף (יבמות דף ל"ז) וכן מוכח לפענ"ד בספר המלחמות רפ"ק דב"ק):

א

אלא עדית כך דייק הרא"ש בב"ק מלשון רש"י והכריע מסברא דאפילו עדית והיש"ש חולק כמ"ש באורים ותמה הש"ך איך נעלם ממנו דברי רש"י בכתובות דשם מבואר ברש"י להדיא דאפילו לא נשאר ביד שמעון הלוקח הראשון רק עדית רצה גובה הימנו ובאמת גם על הרא"ש כבר תמה הדרישה מה זה שנתחבט בכוונת רש"י עד שהכריע בסברא דאפילו עדית גובה מה שאמורה בכתובות ברש"י להדיא והעלה דלא היה להרא"ש גי' זו ברש"י בכתובת וא"כ אולי היש"ש על דרך הרא"ש וגי' שלו פלפל. אמנם בגוף הדבר קשה לומר דהיה להרא"ש גי' אחרת. ולכן נראה או דברש"י לא משמע דס"ל כמ"ש הרא"ש דאי אמר הב לי זיבורית טפי פורתא דאין מחויב ליתן לו רק אם גילה דעתו דרוצה ליתן לו כמו יוקרא דלקמי. כי רש"י לא הזכיר וסתמא כפי' כמ"ש כל מפרשים דמחויב ליתן לו זיבורית כזולא דהשתא וא"כ הא דקתני בראובן שמכר כל שדותיו לשמעון ומכר שמעון ללוי רצה מזה גובה רצה מזה גובה ל"ל דלא נשאר ביד שמעון רק זיבורית דפשיטא דיהול לגבות הימנו ולא מצי למימר כלך אצל לוי דהא אם כל שדות בידו והוא רוצה זיבורית צריך ליתן לו ובשביל שהרחיק שעבודו יוגרע כחו. זהו מהנמנע ועכצ"ל דקמ"ל בעידית בידו ואלו כל השדות בידו א"י לומר תן לי עדית אבל השתא דהרחיק צריך ליתן לו. והדבר מוכרח אבל הוא הרא"ש נסתפק לדינא ולשיטתו דס"ל דלא מצי לכוף אותו תן לי זיבורית וא"כ ה"א אף אם לא נשאר רק זיבורית ביד שמעון יכול לומר כלך ללוי ששם שעבודך כי שם בינונית קמ"ל דלא וא"ש אף אם בידו רק זיבורית אבל בעידית בידו י"ל דאינו גובה ושפיר נסתפק או יותר נראה כי הרא"ש נתן טעם מה לי שאטריח עצמי לגבות מלוי ורש"י כתב בכתובות מה לי להטריח את לוי לגבות הימנו ונראה דתליא אם שמעון מכר ללוי שדה באחריות או שלא באחריות כי אם מכרה באחריות שפיר טען מה לי להטריחו כי אם אטרוף ממנו עליה דידך הדר וזהו שכתב רש"י מה לי להטריח את לוי ולא כתב אזיק ללוי כי באמת הוא באחריות ובזו לכ"ע אפילו עדית יכול לגבות דיאמר מ"ש אם אגבה מלוקח שני הוא יטרוף ממך עדית. אבל הרא"ש מיירי בלוקח שלא באחריות וא"כ הלוקח ראשון צועק כלך אצל שני ושם תגבה ולא יחזור עלי כלל כי הוא שלא באחריות בזו הוצרך הרא"ש ליתן טעם דמ"מ יאמר מה לי לטרוח ולמה הרחקת שעבודי וא"כ בזו יפה נסתפק ביש לו רק עדית אי מצי לדחותו לגבי לוקח שני כיון שאין כאן רק הטרחא ולוקח שני תו לא יגבה מראשון וא"ש ודוק כי ברורים הדברים:

ב

וגובה ניזק בעדית העלה הסמ"ע וכן דעת רוב מחברים אע"פ שלא עמד בדין דנזיקין יש לו קול והקשה הש"ך דלעיל סימן ס"ו סל"ה הביא מחבר תשובת רשב"א דס"ל מוחל שט"ח מזיק הוא ואינו גובה משעבדי עד דיכתוב שטר ואפילו לקוחת שקנו אחרי מחילתו ולפי מש"ל בסימן שפ"ו דאף הפוסקים דס"ל דינא דגרמי דינא ולא קנסא מ"מ יכולים לסבור דהוא דרבנן רק ס"ל רבנן קבעוהו לדינא ולא לקנסא דנ"מ דאף היורש צריך לשלם וכמו כן לכל הפרש שיש בין דין לקנס אבל מ"מ מודים דהוא דרבנן וא"כ שהוא דרבנן במילתא דרבנן לא שייך שעבודא דאורייתא והיכי דלא שייך שעבודא דאורייתא לא אמרינן קלא אית ליה דמה בכך הא מ"מ ליכא שעבודא וכן מוכח מגמרא סוף ב"ב וכ"מ מתוס' ב"ק דף י"ד ע"ב ד"ה ש"מ וכו' וא"כ פשיטא דצריך שטר. אבל בלא"ה נראה הך דין דלעיל סימן ס"ו הם דברי תשובת רשב"א והרשב"א נראה דס"ל לחלק בין נזקי ממון שורו שנגח ובין אדם שהזיק ומחל שטרו כי הוא בחדושיו לב"ק הקשה למה יגבה נזיקין מלקוחת ותי' דנזיקין אית ליה קול דאמרינן לקמן בפרק המניח בשור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים האי נמי קלא אית ליה דכיון דנגח תורא נגחנא קריה ליה וכיון שכן אגב האי קלא נפיק למה שהזיק עכ"ל הרי דכתב להדיא דלכך אית ליה קלא בדרך אגב הואיל ונפק אשור דהוא נגחן אבל זולת זה לית ליה קלא וא"כ לק"מ דכיון דמוקי ליה בנזיקין נזקי ממונו כמ"ש להדיא ולעיל הוא דהזיק לית ליה קלא וא"ש ודוק. ובהא י"ל דלפי דקי"ל דנזיקין יש לו קול וא"כ אף למ"ד שעבודא ל"ד מ"מ יש לו לגבות משעבדי דהא רב ס"ל מוכר שטרו בעדים הוא דאית ליה קלא גובה משעבדי דאף דאית ליה שעבודא ל"ד וכ"ת א"כ מה פריך הגמ' שילהי ב"ב לרב מהך דיורשי בעל הבור חייבים לשלם. ולפי מ"ש ניחא דנזיקין דהתם לית ליה קלא וא"ש אבל הרשב"א בבב"ק דף י"ד דכתב בשם התום' דוקא למ"ד שעבודא דאורייתא מהני קלא לניזקין לגבות משעבדי הורגש דהא במוכר ס"ל לרב דגובה וחילק בין קלא לקלא דקול אלים כמו מוכר אף לרב גובה אבל קול דלא אלים כמו נזיקין אינו גובה רק למ"ד ש"ד וא"כ בלא"ה לק"מ. אבל הגה"ת הרא"ש והרבה מחברים כמ"ש הב"י והש"ך דס"ל דבעינן דוקא עמד בדין או קנין וזולת זה אינו גובה ואליבם קשה הא גמרא ערוכה בב"ק דף י"ד בפני ב"ד פרט למוכר נכסיו ואח"כ הולך לב"ד ופריך ש"מ לוה ומכר נכסים והלך לב"ד אינו גובה והדר הגמרא וקאמר אלא פרט לב"ד הדיוטות ש"מ דהך דינא ליתא ובמוכר נכסיו קודם שבא לב"ד מ"מ גובה ניזיק ואיך כתבו הם דאינו גובה ול"ל דס"ל דסוגיא גמרא למ"ד ש"ד והם פסקו ל"ד דמלבד דדוחק דיהיה דעתם נגד סתמא דגמרא אף גם הא זהו ודאי להפוסקים שעבוד ל"ד מודים במלוה כתובה בתורה ש"ד כמ"ש הש"ך לעיל סימן ל"ט ואם כן עדיין קשה ולכן לא הבנתי דהש"ך הניח דין זה אם גובין ממשעבדי בלי העמדת בדין בצ"ע כי ברור לפי דעת ממש רובם ככולם בנזיקין ודאי ש"ד תו ליכא ספק כמ"ש הגמ' ואפשר בשור המזיק כ"ע מודים רק דחיקי ליה לומר סתם נזיקין מיירי דוקא בנזקי שור ולק"מ ודוק:

ג

יש מי שאומר ששומעין לו וכו' הסמ"ע והב"ח כולם תמהו על הטור ומחבר דהביאו מחלוקת כשלשתן ביום א' אי מצי מדחי והמעיין בבעה"ת יראה דאף הרמב"ן דחולק לא אמרו בנכתב ביום א' דז"ל הרמב"ן שם בבעה"ת שער ד' ח"א דין ג' והא דגרסינן בפ"ק דב"ק מכרן כולם כאחד נכנסו תחת הבעלים דוקא קאמר כאחד כגון שהיה כל שטרות יוצאים ביום אחד ממש וכו' דלא בירושלים עסקינן דכותבין שעות ולא חיישינן דלמא כתב ומסר לזה וקי"ל ב' שטרות היוצאים ביום א' יחלוקו או שודא הלכך הכא או בחלוקה או מדין שודא מוקמינן ליה אדינא ונכנסו תחת הבעלים דהיינו שודא דרבנן אבל מכרן זא"ז ולא נתברר מי מקודם דוחין אותו עד שיביא ראיה כו' עכ"ל. והרי מבואר דביום א' לא חולק הרמב"ן כלל והוא גמרא ערוכה והאריך בו בדרישה ותי' לחלק דגמרא איירי דנא טען הלוקח כן רק אנן יש לטעין כזו ביום א' לא טענין אבל באין בו זמן אנן טענין ליה. ולכך כתב בסמ"ע דש"ע איירי דהלקוחות טוענין ודבריו דחוקים כמ"ש בעצמו בדרישה ואין לו שרש דמ"ש יום א' מכמה ימים עד שחילק הרמב"ן בינייהו וכמו דיש לספק בלי זמן דלזה נמסר תחילה כן יש לספק ביום א' דלמא לזה נמסר תחילה דע"מ כרתי ואפילו לר"מ שוה יום א' לכמה ימים אם אין בו זמן וכמ"ש הר"ן וריטב"א בכתובות בשמעתא דב' שטרות היוצאים ביום אחד וכו' דמה לי יום א' או חודש א' או שנה אחת או שמיטה א"ו כמו דיש לספק בזה כן יש לספק בזה בשעות ולר"מ ג"כ אין חל עד זמן המוברר דאז ע"ש כרתי ע"ש וא"כ מה זה לחלק בין אין בו זמן לנכתב ביום א' כמו שהאריך בזה הדרישה. ולכן ברור החילוק ברמב"ן אם ידוע שנכתב או נמסר קודם חבירו רק א"א להתברר כי אין בו זמן או שאינו ידוע רק נכתב ביום א' ויש רק חשש אולי נמסר א' קודם לחבירו וזהו מבואר שם דהנדון שנשאל עליה הרמב"ן היה כמ"ש הבעה"ת בריש פסקא דמכרי זא"ז בכמה ימים בהחלט רק לא נודע מי בראש הואיל ואין בו זמן וע"ז שאל אי מצי כל לוקח לדחות אני הראשון והנחתי מקום וע"ז השיב דמצי מדחי וכתב דהא דאמרי' בב"ק דנכנסו תחת הבעלים דהתם ביום אחד כיון דלא כתבינן שעות לא חיישינן דלמא כתב ומסר וכו' והיינו דיש כאן ספקא אם היה כאחד או דלמא מסר לזה תחילה ע"ז כתב דכולי האי לא חיישינן והיינו שודא דרבנן לומר דהיה כולן כאחד ויש כאן ספיקא אולי היה כאחד ואת"ל לא היה כאחד אולי זה לבסוף ולכך השודא דיכנסו תחת הבעלים אבל מכרן זה אחר זה פי' דידוע שהיה זה אחר זה רק לא נודע מי קדם בזו הממע"ה וזהו בירור הדברים ברמב"ן ואין חילוק בין יום אחד לאין בו זמן רק ההבדל אי ידעינן דהיה מכירה זה אחר זה או דאנן מספקינן אבל הזמן אינו מורה כי הכל ביום א' ולא כתבינן שעות כבירושלים. וזהו ברור וא"כ נסתר כל דברי הסמ"ע דמה שייך לטעון ברי הא כל ספק ביום א' הוא אולי לא היה קדימה והחילוק מבואר כמ"ש וזה פשוט וברור. וכן נראה מדברי הב"ח והקושיא במקומו. ומ"ש הב"ח לתרץ דהטור מיירי דידוע דנמסר לא' תחילה זהו דוחק ג"כ בלישנא דהטור והמחבר דה"ל לברר הענין ולכתוב דברים כהוויתן כמ"ש הרמב"ן ולכן נראה כי הרמב"ן דכתב היינו שודא דרבנן להיות נכנס כל א' תחת בעלים הוא דוחק דעד כאן אמרינן יחלוקו או שודא באין אחד מוחזק כהך דב' שטרות על שדה א' אבל באחד מוחזק לכ"ע הממע"ה וכ"כ מהרש"א שם בכתובות להדיא לשטר הלואה ושטר מכר אם יוצאים ביום א' אין המלוה גובה כלל מן הלוקח כיון דהוא מוחזק הממע"ה ע"ש וצ"ל לחלק דשם י"ל דלא משתעבדי כלל אבל כאן שדה אחת ודאי משתעבד ולכך עבדינן שודא אבל מ"מ זה דוחק. רק הרמב"ן היה מוכרח לכך דהא מבואר בגמ' דלקחו ביום א' אע"ג דאיכא למימר חד קדים מ"מ נכנסו תחת הבעלים וצ"ל כתי' שלו ול"ל דלמא הך ברייתא מני ר"מ היא ולדידיה יחלוקו והיינו חלוקה דנכנסו תחת הבעלים והא דקאמר הגמ' דאיכא למימר היינו דאף לר"מ יתכן דמכרו לא' קודם ותיכף קונה רק הואיל וס"ל עדי ח"כ אין נגמר הקנין לענין יחלוקו עד סוף היום וכמ"ש הר"ן באריכות בפרק המגרש ע"ש בהשגתו על הרמב"ן וא"ש ומיושב דקדוק רשב"א בחדושיו דלר"מ לא שייך. דא"ל חד קדים דלפמ"ש א"ש דבאמת חד קדים ומ"מ חל כאחד ע"ש' דרמב"ן אזיל לשיטתו כמ"ש הר"ן שם דס"ל בעצתו עמוקה דאף לר"מ לפי דלא קי"ל עדים בחותמים זכין לו רק כר' אסי אף לר"מ לזה שמכר תחילה קונה בלי שיור ואף אליביה אמרינן שודא וא"כ הך ברייתא דב"ק לדידן איך מתוקמי ולכך הוצרך לומר דהיינו שודא דרבנן להיות נכנסו תחת הבעלים. אמנם הרמב"ן אזיל לשיטתו דס"ל בחדושיו לב"ב שודא היינו חכמים נתנו ביד הדיין לעשות כטוב בעינו מבלי אומדן דעת הנותן למי הקדים או האחיר וא"כ א"ש דכאן כך הוא שודא דחכמים ודיינים לעשות בזה שיכנסו תחת הבעלים. אבל לפי דעת הטור והש"ע לקמן סימן ר"מ דפי' שודא היינו לאמוד דעת ולהשכיל מי היה הראשון א"כ לא שייך בזה תירוץ הרמב"ן דהיינו שודא דהא לא תליא כלל ביד הדיין וה"ל שיחקרו באומד מי שהיה אחרון ממנו יגבו ואיך אמרו לגבות מכולם הא אין ביד הדיין לעשות כרצונו: אך הם אזלי לעומת זה לשיטתן דלא ס"ל כרמב"ן בעצתו העמוקה וכמ"ש הר"ן דליתא בפרט הטור פסק עבחז"ל ומ"מ פסק שודא היינו דפסק בסימן נ"א כר"א. ע"מ כרתי וכן המחבר. וא"כ שפיר י"ל הך ברייתא ר"מ היא אבל לר"א דע"מ כרתי איך נוציא מספק ושודא לא שייך כאן כי אין הדבר תלוי ברצון הדיין כלל. וא"כ יפה העתיקו דברי הרמב"ן אף על לקחו ביום א' דלא שייך שודא לדידן ומגמ' אין ראיה כלל והם נכונים וברורים ובחדושי אמרתי הא דמשני הגמרא שם בב"ק דהך ברייתא איירי ביתמי דהוא לכאורה דוחק דיתמי מאן דכר שמיה אבל לפי הנ"ל ניחא דהא ר"מ ס"ל בנזיקין כתובת אשה בינונית רק ה"מ בגרושה אבל מיתמי אף ר"מ מודה מזיבורית והנה כאן דישנו ביד לוקח צ"ל הא דב"ח נוטל מבינונית אף דאלו היה ביד יתומים היה נוטל זיבורית מ"מ גבי לוקח מבינונית והטעם י"ל כמ"ש שם בגמרא דערב לב"ח צריך לשלם בינונית אף דיתומים משלם זיבורית וא"כ ה"ה לוקח דנכסי בר נש ערבין משא"כ כתובה אמרינן שם דערב פורע בזיבורית דהואיל דעיקרה לאחר מיתה א"כ אף מלוקח אין לה אלא זיבורית דהוי כערב וא"ש וא"כ ברייתא ע"כ ר"מ היא דס"ל עדי חתימה כרתי וקשה לר"מ הא כתובת אשה בבינונית ועכצ"ל ביתמי ובזה בכתובה דעיקרה לאחר מיתה אף מלוקח גובה לר"מ מן זיבורית כמו ערב וא"ש וק"ל:
אך קשה להיפוך ר"י דחולק ארמב"ן ונתן טעם דהואיל דאינו ניכר מתוך השטר קנין שלשתן לא חל אלא עד סוף היום ואז חלו כאחד דזהו הכלל ר"מ דס"ל ע"ח כרתי אבל לר"א דס"ל ע"מ כרתי ליתא לזה וכ"כ התוס' בפי' בשם ר"י בכתובות דף צ"ד ד"ה לימא דלר"מ הוא דאמרינן כן אבל לא לר"א דס"ל ע"מ כרתי ואנן קי"ל כר"א ואפילו לר"מ הא כתבו התוס' שם ה"מ בשטר קנין אבל בשטר ראיה ושדה נקנית בשאר קנינים לכ"ע אפילו ביום א' לא אמרינן סוף היום משויה ליה קנין וא"כ איך סתם פה ולא חילק בין שטרי קנין לשטרי ראיה וצ"ע. ודוחק לומר כי נמשך בתר דעת ר"ת דס"ל שם בשמעתא הנ"ל דלכך בשני מלוין וב' כתובות אמריק דיחלוקו דחשו לנעילת דלת ועשהו כאלו שעבוד אינו חל אלא לבסוף היום ואף כאן מחמת. תקנת הב"ח כמ"ש רשב"א דא"כ כל אדם יערים להפקיע חובו וימכור כל נכסיו ביום א' עשהו כאלו אינו חל הקנין אלא עד סוף היום וזה דוחק בכוונת הר"י. אבל מ"מ לדינא נכון כדבריו מטעם שכתב רשב"א והר"ן הוסיף דה"ל כשנטדף ב"ח דגובה משעבדי:

ד

וכתב להם דאקני וכו' מזו ראיה דלא כש"ך דכתב לעיל בסימן קט"ו דדאקני לא מהני לכתובת אשה דהא חד מנייהו כתובת אשה ומ"מ גובה. ואף לפמש"ל דלכושל יהבינן ה"מ בדלית. לנכסיו כדי לגבות שניהם אבל כאן דיש רק הבדל בין זיבורית לבינונית בזה לא שייך לכושל:

ה

דוקא שמת המוכר וכו' והרי"ף והרמב"ם (ונמשך אחריהם המחבר) השמיטו דס"ל דלמסקנא לא קאי ותמהו המחברים דהא הך סברא מבואר בגמרא ואין לדקדק על רמ"א דנמשך אחרי הטור והרא"ש הא בפרק החולץ דף ל"ז ע"ב ס"ל לר' אבא בספק ויבם דקם דינא וס"ל דזהו הטעם גבי מי שאבדה לו הדרך דקי"ל יקח הדרך במאה מנה משום דקם דינא ולא משום דאי שתקת והגמ' דחי ליה די"ל לא קם דינא רק משום אי שתק'. והטור והרא"ש לא פסקו שם בהחלט כר"א רק כתבו דהוי ספיקא ש"מ דס"ל דיש לומר אי שתקת וכו' וא"כ אף כאן מספיקא לא מפקינן מיד לוקח אבל הרמ"א דלא הגיה בא"ע סימן קס"ה על דברי המחבר דפסק בהחלט דקם דינא ש"מ דלא אמרי' אי שתקת כלל ולמה הביא כאן דברי הטור והרא"ש דאמרי' אי שתקת די"ל חדא דס"ל כמ"ש במקום פסידא לא אמרינן אישתקת ולכך אצטרף לקם דינא. וכאן לא הוי פסידא כ"כ דהא אין כאן הבדל בגוף גביה רק בין עדית לבינונית וכדומה. ועוד עיין מש"ל בסוף קונטרס התפיסות ותראה מ"ש בישוב הרמב"ם דאף דקי"ל קם דינא טעמא דאי שתקת אמת וא"ש ע"ש. והנה הרי"ף והרמב"ם דס"ל למסקנא לא קאי הך סברא אי שתק' וי"ל מנלן זה מה דסתם גמ' קאמר ומוקי ליה ביתמי וכמ"ש מהרש"ל ביש"ש וביחוד קשה על רמב"ם דגבי מי שאבדה דרך נקט הטעם משום אי שתק' ולא משום דקם דינא ע"ש ועיין מש"ל בזה. ונראה דהיה להם הוכחה דגם ברש"י יש להבין דכתב הב"ע דמת המוכר ולא הניח נכסים דמטלטלין דיתמי לא משתעבדי וכו' ויש להבין מה ביקש רש"י בזה אי משתעבדי או לא בממ"נ אי משתעבדי ע"כ דגם מטלטלין לא הניח דאל"כ יטעון הלוקח הנחתי לך מקום ואין כאן ענין כלל להך אי מטלטלין דיתמי משתעבדי או לא. אמנם נראה דרשב"א בחדושיו הקשה מהדרא ליה ודאי בפרעון קאמר וא"כ ביתומים גדולים להדר וה"ל יתומים שגבו קרקע בחוב אביהם ב"ח חוזר וגובה (ובאמת הך דהחליט רשב"א ודאי בפרעון קאמר לא הבנתי דלמה לא נימא דאין חייב לאביהם כלום שכבר פרע דמי מכירה רק סתם מהדרא שטרא למרא בתורת מקח ועוד אי ס"ל דזולת תורת פרעון א"א להדר א"כ מה דוחקיה דגמרא לאוקמי ביתמי כדי שלא יהיה שייך מהדר שטרא למרא לוקמי במוכר חי ולית ליה למוכר זווי גבי לוקח וא"א למהדר. ונראה אף דאין לשון הרשב"א כך משמע מכל מקום הכוונה נכונה דהא יכולים הלוקחים להודות שחייבים לאביהם כאודייתא דאיסר גיורא אף שאינו חייבים באמת. וליתן להם שדה זיבורית בתורת פרעון וה"ל יתומים שגבו קרקע וזהו נר' כוונתו) וקושיא עצומה היא. עד שרשב"א ביקש לפרש דמיירי ביתומים קטנים שהוא רשב"א יחיד בפי' הזה נגד כל מחברים ועיין מש"ל בסימן קי"א מזה. רק מבואר בגמרא בפ"ב דפסחים דקושית הגמרא הא החוב הוי ליה מטלטלין דיתמי לא משתעבדי ומה בכך שגבו קרקע אחר כך הא מכאן ולהבא גובה ותירוץ הגמרא דמשעבדא מדר' נתן וכו'. והנה בקדושין דף ט"ז ע"ב קאמר ר' שמעון הא מני תוטאי היא דאמר לו ולא לבעל חוב ודייקו מחברים דמזה משמע דר' ששת לית ליה דר"ן. ועיין שם דף ט"ו בתוספות ד"ה ואידך ובמחברים ולפי זה דלית ליה לר' נתן אף הך דר' נחמן יתומים שגבו קרקע לית ליה כקושית הגמרא דהא הוי ליה מטלטלין דיתמי. וא"כ ל"ק קושית רשב"א וזהו שדייק רש"י לישב קושית רשב"א וכתב במוכר שמת ולית ליה ודלא תקשי הא יכול ליתן בפרעון ולזה כתב במטלטלין דיתמי לא משתעבד כלל. ואם כן לא מהני לשיטת ר"ש בפרעון דעדיין ה"ל מטלטלין וביתומים שקנו אח"כ ודוק וא"כ קשה נדידן דקי"ל כר' נתן וכר' נחמן דיתומים שגבו קרקע ב"ח גובה הקושיא לדוכתיה לימא מהדר שטרא למרא אפילו ביתומים כקושית רשב"א ותירוץ רשב"א ביתומים קטנים לא ס"ל לדינא כמש"ל בסימן קי"א ועכצ"ל דבמסקנא לא קאי הך סברא דאי שתקת כלל:
אך קשה לפי זה דהדר הגמרא מהך סברא אי שתקת עדיין קשה מה דוחקיה לתרץ דיאמר אי אפשי וברייתא מיירי בלקת בעידית באחרונה נוקמי כסלקא דעתך בגמרא דמכרן בבת אחת ואי דק' קושית הגמרא השתא לג' וכו' דהא טובא קמ"ל דלא נימא אי שתקת וכו' ואם כן אף דקנה בבת אחת מכל מקום יפסיד הניזק מבלי ליקח בעדית קמ"ל דלא. וטובא קמ"ל נגד סלקא דעתך דגמרא בשלמא להרא"ש וטור הא באמת מצי למימר כן רק ביתמי וביתמי תו ליכא רבותא וקשה מה קמ"ל אבל להרי"ף ורמב"ם קשיא. ונראה לישבו בשני אופנים והוא כי כבר עמד בזה הרשב"א דקארי ליה מה קארי ליה דמשני אי שתקת וכו' איך העלים עין מהך קושיא א"ה נזיקין נמי ואי איירי כמו שכתב ביתמי עדיין לא תירץ כלום ולכן נראה דהא כתב רשב"א איך נימא מהדרי שטרא למרא דהיינו הב"ד טוענים כך דהוי כאלו מהודר ואיך נטעון לבטל דין תורה ותקנת חכמים נזיקין בעדית ב"ח בינונית ואיך נימא ונטעון דהוי כמהודר לבטל תקנת חז"ל וד"ת. אך בב"ח וכתובת אשה בלקח עדית באחרונה דהם רוצים ליטול יותר מכפי הראוי להם כגבול חכמים הא שפיר יש לטעון מהדר שטרא למרא והוי כמהודר כדי להעמיד דברי חכמים על מכונו בכל אופן. וזה תי' הגמ' דלגבי ב"ח וכתובת אשה אמרי' אי שתקת כדי להעמיד הדת על תלו אבל לגבי נזיקין שהוא למצוא עילה לבטל הדין לא אמריק והקשה הגמרא ודאי אלו בא ניזק לחודא והוא יטעון אי שתקת וכו' יפה אמרת דאין לטעון לבטל דין הקבוע. אבל כיון שיש כאן ב"ח וכתובה הרוצים ליטול בעדית וא"כ אתה דן דהוי כאלו מהודר שטר זיבורית למרא. וא"כ ממילא אף לענין ניזק הוי כמהודר ואף הוא נלקה שיהיה נוטל מזיבורית דאין כאן הדרא לחצאין וס"ל כמ"ש מהרש"ל בכבישת השטר ע"ש וא"כ בממ"נ או דתכבוש השטר א"כ אף לגבי ניזק ידחהו דהא שטר זיבורית מוכבש ואי לאו אף ב"ח וכתובה ישקלו דהא לא מוכבש שטר זיבורית וקושית הגמרא שפיר ומשני הגמרא דאמרינן אי איפשי ולפ"ז אף במוכר חי תו לא שייך מהדר שטרא בשביל נזיקין דלא אמרי' לבטל הדין ולא קשה א"כ ב"ח וכתובה נמי דלדידהו א"צ לזה דטוען אי אפשי בתקנת חכמים וא"כ מחמת נזיקין לא אמרינן מהודר ומיושב קושיא זו דטרם דתירץ הגמרא אי אפשי אמרי' באמת מהדר שטרא כמ"ש וא"כ ל"ל דאיירי בבת אחת וקמ"ל דלא אמרינן דהא באמת אמרינן וא"ש. ועוד פנים אחר יש בישוב קושיא הנ"ל וקושיא הרשב"א הנ"ל דקארי ליה מה קארי והוא כי ס"ל כמ"ש הרא"ש הדר שטרא למרא היינו קנין חדש. ואפילו להיש"ש דס"ל כבישת השטר כמשמעו מודה דהטעם משום דבידו להדר השטר וא"כ אין כאן עול בכבשו להשטר ולכך ביתמי אף דשייך ג"כ כבישת השטר מ"מ הואיל וא"א לעשות קנין חדש אף לומר דיכבוש שטר ליכא דהא איכא עול. ולפי זה י"ל איך בשביל הבדל בין עדית לבינונית וזיבורית יחזיר השטר למוכר אולי ימעול המוכר וימכרנו לאחרים וה"ל לוה קנה ומכר לא משתעבד ואפילו דנימא דלא ימכרנו אולי חייב לאחרים ג"כ אחר זמן שלשה התובעים הנ"ל ואחרי זמן הלוקח הנ"ל וא"א לו לתבוע מלוקח ואם יהדר זיבורית למוכר יבא הלה בשטרו או אפילו בחוב ע"פ עדים דלית ליה קלא כלל. מ"מ לגבי ב"ח שוים הם כהנ"ל בסימן ק"ד. ויחלוקו ויבאו אלו על הלוקח כי לא יגבו שם במלואו. וא"כ יפסיד הלוקח טובי ומהכ"ת יכניס עצמו בשביל רווחא כל דהוא לאחריות וחשש הפסד גדול כזה ולכן צריך לומר דכ' להו דאקני וא"כ לעולם יש להם משפט קדימה לגבות וליכא כאן חשש הפסד וס"ל לרא"ש ה"מ בב"ח וכתובת אשה דנכתב להם שטר ואף דאקני י"ל דנכתב להם או דס"ד דאקני ט"ס הוא אבל בנזיקין מהכ"ת יהיה להם שטר רק איירי בעמד בדין או דאית ליה קלא אבל עכ"פ לית ליה דאקני כי מאין בא לו דאקני וא"כ א"ש בב"ח וכתובת אשה שפיר מהדר שטרא דאית להו דאקני. אבל בנזיקין לא שייך זה. דהא ל"ל דאקני וא"ש ופריך הגמרא דעדיין אינו מיושב דהא אף בדאקני לא אמרינן ט"ס הוא ומכ"ש לפמש"ל הך ברייתא ר"מ היא ור"מ סבירא ליה אחריות לאו ט"ס הוא כלל. ומכ"ש דאקני ועכצ"ל דאיירי בדכתב ליה וא"כ הא אף בנזיקין נמי יש במציאות דעשה לו שטר וכתב לו. וכמ"ש באמת הטור בסעיף שלפני זה להדיא ואם כן ה"ל להודיענו רבותא טפי דאפילו בנזיקין דד"ת בעדית ולקח עדית באחרונה מ"מ נוטל זיבורית או בינונית בדכתב ליה דאקני ויהיה זה במכ"ש וא"ש אך זהו הכל למהדורא קמא שם בב"ב וכמו שאמר ר"נ דלוה ולוה וקנה ביש לראשון ולשני דאקני לקמא משתעבד אבל לפי דקי"ל במסקנא כמהדור' בתרא דיחלוקו וא"כ עדיין ק' מהכ"ת יהדר אולי חייב לבעל חוב מאוחר לקנינו (ודוחק לומר דיכול לומר אני אהדר זיבורית למוכר במתנה כמ"ש הטור ע"מ שלא יחול עליו שום חוב רק הנ"ל דמהכ"ת יעשה כן שיפסיד אחריות שלו על המוכר אף דלית ליה עוד נשמתו בו יכול להתעשר ודוק) ויש לו גם כן דאקני ויחלקו ויפסיד חצי חובו ועכצ"ל דלמסקנא לא קאי הך אי שתקת ומטעם הנזכר דלא יעשה כן כלל ויפה השמיטו הך דאי שתקת דמהכ"ת יעשה כן:

ו

שמת המוכר עיין מש"ל בס"ק שלפני זה דהקשה הרשב"א ביתומים גדולים יתן הזבורית בתורת פרעון וה"ל יתומים שגבו קרקע וכו' ועיין מ"ש דליכא למימר דמיירי באמת דאין הלוקח חייב כלום למוכר דהא יכול להודות דחייב כדאודיי' דאיסר גיורא אך לפי זה י"ל דמה בכך דמשלם לפרעון מ"מ קשה קו' הגמרא כמש"ל הא ה"נ מטלטלין דיתמי ותירוץ הגמרא דמשעבד מדר' נתן לא שייך כאן דהא בחייו לא היה חייב כלל רק עכשיו נתחייב בהודאתו ואע"פ דהיא מודה דחייב למוכר מזמן קדם מ"מ הא באמת שקר הוא רק ע"פ הודאתו מתחייב אף דשקר הוא ואינו חל רק עכשיו בהודאתו ומרגע זו חל החיוב ולא מקדם ועכשיו כבר נפטר המוכר והלך לו וכי שייך שמשעבד למוכר והמוכר לב"ח הואיל כבר מת ושעבודו חל לגבי יתומים והיתומים אינם חייבים כלום להנך ג' הבאים לגבות ודוק. עכ"פ למדנו אם באמת חייב למוכר בדמי זבינא וכדומה דיכול לומר אף ביתומים אהדר שטר זיבורית בדמי פרעון אך נראה קו' רשב"א ביתמי אינו רק בנזיקין אבל בב"ח ביתמי אינו מפסיד ליטול זיבורית דאם הוא חייב למוכר הא הב"ח בא מכח המוכר בדר"נ וידו כידו לגבות הימנו וא"כ איך אפשר לשלם בזיבורית ב"ח דינו בבינונית ואם ירצו היתומים ליטול ממנו זיבורית אין בידם כי הב"ח בא בכח ר"ן ומשתעבד ליה וגובה חובו כדינו בבינונית ופשוט:

ז

כולם לגבות מן המוכר והיש"ש הסכים עם רש"י ותוס' בב"ק דוקא ניזק בבינונית אבל לא ב"ח דאמר לכי תהדר. ועיין מש"ל בסימן קמ"א ויש קצת ראיה לזה מהא דנקט בברייתא נזיקין וב"ח וכתובת אשה ועדית וזיבורית ובינונית וקמ"ל אי אפשי ולמה ליה כל ג' ה"ל רק לומר נזיקין וב"ח ועדית ובינונית או ב"ח וכתובה ובינונית וזיבורית. אלא דאי הוה קתני הנך תרתי ונקח המובחר באחרונה ד"מ נזיקין וב"ח ולקח עדית באחרונה ה"א לא מטעם אי אפשי רק הוא במוכר חי ולגבי ב"ח דדינו בבינונית אמרי' מהדר שטרא ולא שייך לכי תהדר וכמ"ש התוס' בב"ק היכי דאין מפקיע כח אמרינן מהדר ולא שייך לכי תהדר אבל בנזיקין אין לומר שקול בינונית ואם לאו אהדר בינונית דיאמר לכי תהדר וכמו כן ב"ח וכתובה ובינונית וזיבורית ולקח בינונית באחרונה ה"א ג"כ על ב"ח ליכא למימר שקול זיבורית דיאמר לכי תהדר אבל כתובה לא פקע כחה כלל. ולכך קתני תלתא וא"כ ק' למה יגבו ניזיקין עדית די בינונית וע"כ ביתמי ומטעם אי אפשי ודוק:

ח

מן המוכר וכתב הטור לאו דוקא שיחזיר לו שדה זו אלא אפילו שדה אחרת ואפילו יתנה לו במתנה או אפילו מטלטלין רק שימצא מקום לגבות הימנו וכו' והביאו הסמ"ע ס"ק כ"ט ע"ש והקשה בדרישה אם יש לו מטלטלין מה צורך לדונן ביה דהוי כמהודר וא"כ ביתמי לא שייך זה תיפוק ליה בלא"ה אי אית ללוקח מטלטלין ה"ל כמו דאית ליה זוזי דמצי לסלק לב"ח במטלטלין כמו בזוזי וע"ש מה שתי' בדוחק. ולי קשי' ג"כ א"כ אפותקי מפורש דקי"ל דלוה מצי מסלק בזוזי ולא לוקח אמאי הא מצי למימר אהדר זוזי ללוה והנחתי לך מקום והוי כאלו מהודר ודוחק לומר כמו שאמרו גבי אי אפשי בתקנת חכמים דלא אמרו רק להחזיק ולא להוציא ואף בהך טענה אי שתקת לא אמרו להוציא רק להחזיק ואפותקי ברשותא דמלוה קאי עד שאמרו אם השביח יותר מכדי חובו דנוטל הכל דיאמר קרקע שלי השביח וא"כ לא שייך אי שתקת דזה דוחק ועוד יקשה בכל השדות לרמי ב"ח דס"ל בכתובות דלוקח לא מצי לסלק למלוה בזוזי בכל השדות והוא הניחא דאמרינן בש"ס דלא מצי לסלק בזוזי יקשה למה לימא אי שתקת וכו' ואם לאו אהדר זוזי ללוה והנחתי לך מקום והוי כמהודר וכי יחלקו רמב"ח ורבא פלוגתא חדשה אי מצי לטעון אי שתקת וכו' ופלוגתא חדשה היא זה דיחלקו רמב"ח ורבא מה דגמרא ס"ל כאן לשיטת הרא"ש וסייעתו לדבר מוחלט דיכול לומר אי שתקת. ועוד הא רבא דס"ל דמצי לסלק לא מצי למימר מטעם אי שתקת דהא ס"ל כן אפילו ביתמי וא"כ אי רמב"ח לא ס"ל אי שתקת מנלן דרבא חולק עליו ומנין לחדש פלוגתא מה דלא מצינו וצ"ע לכאורה. ולכן נראה ברור דלא אמרה הטור דיש לזה הדין מקום בכל דבר רק הודיענו דאף בכה"ג יש לומר ליתן במתנה או ליתן זוזי אבל אין זה שייך בכ"מ כי לא שייך רק בזבין שלא באחריות דא"כ בלא"ה אין לו ללוקח לאחר טירופו במוכר כלום ולכך יכול לומר אתן במתנה או במטלטלין וכדומה משא"כ בזבין באחריות ושעבודו על המוכר החי מהכ"ת יתן במתנה הפסיד אחריות שלו וכמו כן דיתן מטלטלין אפילו בהקפה מה דלית ביה דין קדימה ואולי יבא ב"ח אחר ויטרפנה כמש"ל ואי דיתן במתנה ע"מ שלא יחול ב"ח מהכ"ת יתן כן. ובבעה"ת שער ד' חלק ד' בסופו משמע מדברי הרמב"ן דיהיב במתנה ע"ש ואפשר מתנה לאו דוקא רק במכירה רק הואיל ולית ליה דפרע קראהו מתנה דצ"ע בשביל הבדל עדית וזיבורית וכמש"ל איך נדון ביה כאלו מהודר ונטעון כן אף שלא טען הוא בעצמו. ולכן ברור דלא כתבו הטור רק להורות דיש לזה במציאות דאפילו בכה"ג יכול לומר והיינו במקום דלית ליה ללוקח פסידא והיינו שלא באחריות כמ"ש. ומעתה לא קשיא מהך דרמב"ח דהתם מבואר שהשדה היה באחריות: דכתב לו טירפא ובזו לא שייכים דברי הטור ודוק. ומעתה גם קושית הדרישה מיושב דלא ס"ל לטור דאפותקי הוה מוחזק וכמש"ל דהשתא אין אנו צריכין לזה ולפ"ז יתכן שעשהו ג' שדות עדית בינונית זיבורית אפותקי מפורש והלוקח לקח שלא באחריות וא"כ לולי דמהדר מטלטלין לא היה יכול לסלקו בזוזי ומכ"ש במטלטלין דהא הוי אפותקי רק מכח דיכול לומר אהדר זוזי ומטלטלין והוי כאלו מהודר ומצי למימר הנחתי לך מקום. וא"כ תבנא לדינא בלוקח שלא באחריות אפילו אפותקי מפורש יכול לסלקו לב"ח בזוזי או במטלטלין וצ"ע כי לא נמצא כן בשום מחבר:

ט

כולם גובים מעדית וכתב הסמ"ע דאם ירצו יגבו מן לוי שהוא לוקח שני שהוא בינונית וכ"כ בדרישה וקשה א"כ הא דאמרינן בגמרא הטעם דלכך ליתו כולהו ולגבו מעדית דעדית אחרונה היא למה לי הך טעמא בלא"ה אם רוצה ב"ח לגבות מעדית שביד לוקח ראשון גובה כדלעיל סעיף א'. ונראה לומר דהטעם דיכול לגבות עדית מן לוקח ראשון משום דטוען הרחקת שעבודי וא"כ הוא נעילת דלת בפני לוין שיצטרך לילך מלוקח ללוקח ומשויא ליה מן בינונית הך סברא דשעבודו רחוק וצריך לטרוח הרבה כמו זיבורית דגם בזה איכא נעילת דלת כמו דתקנו לגבות מבינונית ולא מזיבורית משום נעילת דלת. כן הדבר בהרחקת השעבוד אבל בכתובת אשה דהניחו על דין תורה בזיבורית א"כ אף זה הרחקת שעבוד לא שייך דמה בכך דהיא זיבורית הא הניחו על ד"ת ולא שייך גבה נעילת. דלת אמנם בזה דלקח עדית באחרונה ולא מצי למימר אי אפשי וכו' אף כתובה גובה מעדית וזהו דדייק הגמרא ליתו כולהו ולגבו מעדית אפי' לכתובת אשה נמי ולכך מוקי ליה לגמרא הך דינא אהך בבא דלעיל בנזיקין וב"ח וכתובה דעיקר רבותא בכתובה ודוק:

א

אחת פי' ביום א' דאלו מכרן זא"ז חל עיקר שעבודו על נכסים האחרונים ומכ"ש אלו לא מכר כל נכסיו רק נשאר איזה קרקע ביד המוכר א"כ תו לא יכול לגבות כלום מהלוקח דיאמרו הנחנו לך מקום:

ב

רצה גובה בינונית שביד לוי ולא מצי לוי לומר הנחתי לך מקום דזהו אם הניח מקום אצל הלוה דהוא עבד לוה ומחויב לפרוע אבל בדלא נשאר ביד לוה רק ביד לוקח ראשון מ"ש זה מזה ולכך לא יכול לדחותו אצל שמעון וגם לא יכול לומר טול זיבורית ואם לאו אהדר שטרא דזיבורית ללוה קמא ותצטרך לגבות ממנו זיבורית או אפשר דמיירי דמת מוכר הראשון וכדלקמן סעיף ה' בהג"ה או דכאן לא שייך דמי יהדר הלוקח שני אין לו עסק עם המוכר הראשון דלא קנה ממנו כלל ולוקח ראשון למה יהדר הא לא טורף ממנו סמ"ע וכ"כ יש"ש:

ג

אלא עידית דיכול לומר למה הרחקת שעבודי ומכרת בינונית ללוקח שני ואיך אטרח ממך אגבה ומכ"ש דאם יש בידו רק זיבורית. אבל אם בידו עידית וזיבורית לא מבעיא אי המוכר ראשון חי דמצי לומר אי שתקת וכו' ואם לאו אחזיר שטר זיבורית למרא אלא אפילו מת דל"ל הכי מ"מ כמו שאלו היה ביד הלוה בעצמו דוחהו מעדית לזיבורית וה"ה הלוקח הבא מכחו סמ"ע והיש"ש חולק אהך דינא בנשאר בידו עידית לבד ודעתו דשמעון דוחהו ללוי ועיין תומים מ"ש בזה והעיקר כהרא"ש ואפי' לוקח שני לקח שלא באחריות וא"כ אם יטרוף ממנו לא יכול לחזור על הלוקח הראשון מ"מ טורף מעדית ע"ש:

ד

אינו יכול לגבות ממנו דיטעון להכי דקדקתי וקניתי קרקע דלא חזי לך כי הנחתי לך בינונית שהוא שעבודך גמרא:

ה

וי"א דגובה מזיבורית היינו אם ירצה דהא שעבודו של ב"ח היה על זיבורית ביד לוקח ראשון כיון שאין לו רק עדית וזיבורית וא"כ אף מלוקח שני גובה סמ"ע ועיין מש"ל בסימן ק"ב מזה באריכות:

ו

אם נשאר בינונית דמה מכר ראשון לשני כל זכות הבא לידו וכמו שראשון ביש לו ב' שדות בינונית יכול לדחותו משדה לשדה כן השני יכול לדחותו לראשון:

ז

וקנה זיבורית באחרונה אפילו קנה לוי מן שמעון בינונית מ"מ אלו היה ביד שמעון יכול לדחותו לזיבורית דהואיל דהוא כאחרונה ה"ל אינך נכסים משועבדים לגבי בני חורין אף לוי יש לו זכות הלזה בכל אופן אבל אם קנה עדית באחרונה יכול לגבות מלוי דשמעון מצי אומר אי אפשי בתקנתא דחכמים וכדלקמן סעיף ה' ע"ש סמ"ע וש"ך דלא כיש"ש החולק:

ח

אין ב"ח טורף דאין התנאי מהני לגבות ממשעבדי במקום שיש ב"ח דהא אפילו נזיקין דד"ת דינו בעדות ומכרו אין גובה מלוקח אם נשאר איזה שדה ביד המזיק כדלקמן בסי' הזה:

ט

מעדית שמכר רק טורף מבינונית אף ע"ג דקי"ל בשלו הן שמין ואם כן נעשים אצל הלוה בינונית עדית דה"מ בשלא היה לו בעת הלואה עדית אבל אם היה לו בעת הלואה כבר חל שעבודו על הבינונית ותו לא פקע סמ"ע ופשוט רק הש"ך דעתו דבבינונית א"י לדחותו מבינונית לבינונית רק ביד המלוה רשות ליקח איזה בינונית שירצה דהיינו כמו עדית והוא שעבד לו עדית ועיין מש"ל בסי' ק"ב:

י

וגובה ניזק בעדית אע"ג דלית שטר ואיך יגבה ממשעבדי נזקין אית ליה קלא ולכך טורף סמ"ע ועיין תומים מ"ש מזה לדלעיל סימן ס"ו סל"ה ומ"ש לחלק בין נזקי ממונו כגון שור שנגח ובין נזקי גופו ע"ש:

יא

יש מי שאומר ששומעין לו דעת הסמ"ע דוקא בטוען ברי אבל אם אין טוען ברי שהוא המוקדם והניח מקום אין טוענין לו ואני הארכתי בתומים דליתא אלא לדעת זו בכל גוונא טוענין לו. גם כתבתי בתומים אע"ג דמדברי רמב"ן בעל דיעה זו משמע דוקא בידעינן דאיכא חד דקדים לחבריה רק לא ידעינן איזהו אבל בדלא ידעינן ויוכל להיות שקנו שלשתן כאחד לכ"ע נכנסו תחת בעלים מ"מ כתבתי דעת הטור ומחבר לשיטתם דאף בזו לדידן דקי"ל ע"מ כרתי מספק לא מפקינן:

יב

שהרי שלשתן קנו ביום א' וה"ה חודש אחד או שאין נכתב זמן כלל דמ"ש דאין הקנין חל רק אחר זמן הניכר מתוך שטר שאז נעשה ועיין תומים:

יג

עד סוף היום כו' עיין תומים כי לפי דקי"ל כר"א עדי מסירה כרתי טעם זה צל"ע אבל מ"מ לדינא נכון מטעם שכתב הרשב"א דאל"כ כל א' יערים למכור נכסיו בזמן א' זא"ז ומפסיד הב"ח והר"ן הוסיף כיון דא"י לטרוף מב"ח ה"ל כנשתדף ב"ח דגובה ממשעבדי ולא קשה מן לעיל סי' מ"ג סכ"ג דשם אפסיד' בידים דלמה לקח שטר בלי הזכרת יום חודש אבל כאן הב"ח לא פעל עולה כלום:

יד

כגון שזמנם ביום אחד פי' הניזקין וב"ח וכתובה כולם נעשו ביום אחד ואין ביניהם דין קדימה:

טו

וכתב להם דאקנה דאז ה"ל לוה ולוה וקנה דיחלוקו וצריך לומר דגם לנזיקין כתב שטר דאל"כ מה דאקני יש בו אף דיש לנזיקין קול על דאקני לא שייך כן:

טז

ואם הניזק יפייס ה"ה ב"ח דמ"ש דכל הטעם הפיוס הוא דזה נתקן אין נפרעין ממשועבדים וכו' לטובת הלוקח ואם הוא אומר אי אפשי הרשות בידו ולכך א"י לעכב וזהו שוה בניזק כמו בב"ח:

יז

שלקח עדית באחרונה. ואין ב"ח וכתובה גובים מן עידית דיאמר אי אפשי בתקנת חכמים שתקנו לגבות מן השדות שקנו באחרונ' רק טול כפי הדין וכן אם קנו בינונית באחרונה נוטל ב"ח ונזיקין בינונית דלגבי נזיקין אינו טוען אי אפשי וצריך לגבות מהאחרון משא"כ לגבי כתובה יטעון אי אפשי ואין לה אלא זיבורית. וס"ל למחבר אפילו מוכר חי לא מצי למימר לנזיקין טול בינונית ואם לאו אחזיר שטרא זיבורית למרא ויהיו בני חורין ותצטרך לגבות אותם דס"ל למחבר ההולך לשיטת הרי"ף ורמב"ם דלא אמרינן סברא זו וטעמו של דבר ומה ראו על ככה בגמרא עיין בתומים שהארכתי:

יח

דוקא שמת המוכר דאז איך יכול להחזיר שטר זיבורית ליתומים מה יהני ויהיה כאלו היתומים קונים קרקע וכי בזו יגבה הב"ח של אביהם מה להם בשל יתומים מה שלא ירשו כלל. ולדעת רשב"א לעיל בסימן קי"א סי"ג בהג"ה דביתומים קטנים גובה משעבדי הדין פה אף במת מוכר אם הניח יתומים גדולים הוי כמו אלו המוכר חי רק צריך דלא הניח רק יתומים קטנים עיין תומים:

יט

דיכול להחזיר וכו' דעת הרא"ש דיעשה קנין חדש ויקנה למוכר ודעת היש"ש דיכבוש לשטר מכירה מתחילה והיינו דאין זה שקר ועול הואיל בידו ליתנו במכירה חדשה א"כ היא היא ולכך ביתומים דא"א ליתן בקנין חדש אף כבישה לא מהני דאנן לא טענינן בעבורו שפת שקר. ודע לשיטה זו אפילו במכרן בבת אחת ובשטר אחד כל זמן שהמוכר חי אין להם אלא זיבורית דיכול להחזיר שטר זיבורית למוכר. וכ"כ התוס' בשמעתא הנ"ל ד"ה מכרן וכו' ועיין תומים שבררתי דוקא דאין ידוע דהמוכר חייב לאחרים אחר כך. אבל זולת זו דהמוכר חייב לאחרים אחר כך ליתא להך דינא דא"א להחזיר למריה דה"ל לוה ולוה וקנה משתעבד לבתרא גם כן. ומפסיד ביותר וצ"ע כי דוחק לומר דין במתנה למוכר ע"מ שלא יחול עליו שום חוב כי אם ג' הנ"ל דזה דוחק ולכן צ"ע. גם העליתי אפילו ביתומים אם הלוקח חייב למוכר יכול לומר אהדר זיבורית בתורת פרעון והיינו לגבי ניזק שלא יגבה רק בינונית אבל לא לגבי ב"ח דדינו בבינונית ע"ש:

כ

ואז יצטרכו כולם פי' נזיקין בזיבורית וב"ח ג"כ ולא מצי אמרו א"כ דאין לנו רווח לכי תהדר דכל מה שיש בידו אנו דנין כאלו כבר מהודר ועומד ואפילו לא טען אנן טענינן ליה. כן דעת הרא"ש והטור והיש"ש מסכים לדעת רש"י ותוס' ב"ק דנזיקין גובה בינונית ויש לו רווחא דאלו מהדר הוי גובה זיבורית אבל לגבות זיבורית וכן ב"ח בזיבורית הרי יכול לומר לכי תהדר ומה אהנית לן דלא מהדרת ועיין תומים דעשיתי סמוכים לדברי מהרש"ל מגמרא ע"ש:

כא

מן המוכר וכתב הטור אפילו יתנם משלו או יתן למוכר זוזי ועיין תומים מ"ש דנראה דוקא בלוקח בלי אחריות אבל באחריות לא שייך דיתן מתנה דמהכ"ת יתן מתנה. ועיין שם דנראה דדין זה דיהיב ליה למוכר זוזי או מטלטלין שכתב הטור איירי באפותקי על כל ג' שדות עידית ובינונית וזיבורית דבלי אפותקי בלא"ה יכול לסלק ע"ש:

כב

לקח בינונית באחרונה דלגבי כתובה טוען אי אפשי ולגבי אינך אומר רוצה אני בתקנתא דרבנן:

כג

כולם גובים מעידית היינו אם ירצה ואם אינו רוצה יכול לטרוף מלוקח שני דקנה שעבוד שלו כדלעיל בסעיף א' סמ"ע ועיין תומים:

כד

הנזיקין טורפין בעדית דלא שייך הנחתי מקום כיון דהוא לוקח שני ופשוט: