א
באיזו ענין טוען וחוזר וטוען ובו ב סעיפים:
מי שטוען בב"ד טענה א' ונתחייב בה אינו יכול לטעון טענה אחרת שסותרת הראשונה (ואפי' יש עדים על טענה שניה לא מהני) (נ"י פ' ח"ה וע"פ) (כדלעיל ריש סי' ע"ט) אבל אם בא לתקן טענה ראשונה ולומר כך נתכוונתי ויש במשמעותה לשון שסובל זה התיקון שומעין לו בד"א שלא יצא מב"ד אבל אם יצא מב"ד אין שומעין לו דשמא למדוהו לטעון שקר אבל כל מה שטוען חוץ לב"ד יכול לחזור ולטעון אפי' לסתור טענתו הראשונה לפי שאין אדם מגלה טענותיו אלא לבית דין בד"א שאינו טוען וחוזר וטוען לסתור טענתו הראשונה כשנתחייב בדין בטענה ראשונה אבל אם יכול לזכות בדין גם בטענה הראשונה יכול לחזור ולטעון ולזכות בטענה האחרת ואע"פ שלא נתן אמתלאה לטענה הראשונה (טור בשם ר"י מיג"ש ורמב"ם והוא בסוף פ"ז מהלכות טוען) ואע"פ שיצא מב"ד וחזר יש לו לחזור ולטעון ולהפך כל הטענות שירצה מפטור לפטור עד שיבואו עדים (וע' לעיל סי' ע"ט ס"ט) אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו טענתו (הראשונה) שסמך עליה אינו יכול להשיאו לטענה אחרת אא"כ נתן אמתלא' לטענה שסמך עליה ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענ' האחרת והוא שלא יצא מב"ד: הגה וכל זה דוקא לאחר כדי דיבור אבל תוך כדי דיבור יכול לחזור ולסתור טענתו הראשונה (טור) (ד"מ בשם מהרי"ו סי' ט"ו) ובכל זה אין חילוק בין אם טען בראשונה ובא אח"כ לטעון טענה אחרת או אם שתק תחלה ובא לטעון אח"כ אא"כ נתן טעם למה שתק בתחלה (תשובת הרא"ש כלל ס"ד סי' ג' ומהרי"ו סי' ע"ז) ודלא כיש חולקין דאם שתק יכול לחזור ולטעון (הגהות מיימוני פ"ז דטוען בשם מוהר"מ):
ב
י"א שלאחר שכתב טענתו בשטר אינו יכול לחזור ולטעון ואפי' בנותן אמתלאה ואפי' לא הוכחש (וי"א דהב"ד יכתבו הטענות כדי שלא יוכל לחזור ולטעון) (ריב"ש סי' רצ"ח) וע"ל סי' י"ג סעיף ג':
באר היטב חשן משפט
פ׳
א
ונתחייב. אפי' לא חייבוהו ב"ד אלא שלפי טענתו יתחייב בה והכי מוכח ממש"ל בהג"ה וכ"ז דוקא לאחר כ"ד כו' וכ"מ להדיא בתשובת הרשב"א ושאר פוסקים (וכ"פ הט"ז) ע' בתשו' מהר"מ אלשקר ס"ס ל"ט. ש"ך:
ב
עדים. מיהו אם הוא בענין שי"ל נזכרתי שפרעתי מהני אם מביא עדים על טענ' שני' כמ"ש סי' ע"ט ס"ג. שם:
ג
כדלעיל. ואע"ג דשם עיקר הטעם משום דהוחזק כפרן בעדים על שאמר לא לויתי משא"כ הכא דלא באו עדים ה"ט דשם אי לא באו העדים לא הי' מתחייב בטענתו הראשונ' וגם מכח העדים לא נתחייב שהרי אמרו שפרע מ"ה צריך לטעמא דהוחזק כפרן משא"כ הכא בטענתו הראשונ' נתחייב ולמדים משם דכמו התם כיון שנתחייב ע"י כפירתו שאמר לא לויתי תו לא מהימן להפטר נפשו אפי' היכא דאית ליה עדים ה"נ דכוותי' עכ"ל הסמ"ע:
ד
יצא. נ"ל דמיירי שחייבוהו ב"ד ואמרו לו חייב אתה ואע"פ שפשט לשון הט"ו לא משמע לכאור' הכי מ"מ צריך לפרש דבריהם כן דאל"כ אין סברא לומר שלמדוהו לשקר דלמה יעשו כן הלא לפ"ד יזכה בטענתו הראשונ' ולא מסתבר לומר דחיישינן שאחר שיצא הגיד לאחרים טענתו וידעו שיתחייב בדין ולמדוהו לטעון שקר וגם בש"ס לא מצינו חששא זו רק שהכחישוהו עדים דבזה שפיר אמרינן שלמדוהו כו' כיון שרוא' שיתחייב ע"פ הכחשת העדים אבל היכא דלא הכחישוהו עדים ולא א"ל הב"ד חייב אתה אם מתקן טענתו הראשונ' ואומר כך נתכוונתי ויש בלשון זה שסובל התיקון שומעין לו אף שיצא מבית דין כן נרא' לי. ש"ך:
ה
לסתור. היינו בשלא הוד' מתחל' בפני עדים באתם עדי או בהודא' גמור' באופן המועיל לקמן סי' פ"א. שם:
ו
ולזכות. דאמרינן מה לו לשקר אי בעי הוה עומד בטענתו הראשונ' וע' בתשו' מהרי"ו סי' כ"ח באחד שהוד' שמסר חבירו והי' רוצ' אח"כ ליישב דבריו דאינו נאמן. סמ"ע:
ז
לפטור. לאפוקי מחיוב לפטור דא"י לטעון אפי' לא יצא מב"ד אלא שמתקן דבריו ומשמע דאם נתחייב שבוע' א"י לחזור ולטעון להפטר משבועתו וכ"כ בהגהת מיי' ומדברי מהרש"ל שהבאתי בסי' ע"ה (כמ"ש שם בס"ק כ"ג ע"ש) נלמד דהיכא שטען טענ' שהי' כנגדו נשבע ונוטל יכול לחזור ולטעון טענ' שישבע ויפטר ולא מקרי חוזר וטוען דעדיין לא נתחייב דמי יימר דמשתבע זה שכנגדו וצ"ע לדינא ואפשר דמהרש"ל לשערי רב אלפס קאמר וליה לא ס"ל ועכ"פ נרא' דאם כבר פסקו הב"ד שכנגדו ישבע ויטול שוב א"י לחזור ולטעון לישבע וליפטר וע"ל סי' קמ"ו סכ"ד ובטור שם ומ"ש שם בסי"ג וי"ד מדינים השייכים לסי' זה וע' בתשו' מהרשד"ם סי' ק"פ. ש"ך:
ח
דבור. בתשובת הרשב"א כת' באחד שהוד' לחבירו בב"ד ואמר לו זה אל תפרעני אלא בעדים והשיב תכ"ד יש לי בידך משכון ופסק דתכ"ד לאו כדבור דמי וצ"ל דמיירי שהיו משמעות דבריו הראשונים שאין לו אצלו משכון דאל"כ פשיטא שיכול לתקן דבריו לומר כונתי הי' שאני ח"ל ממון ואתה תתן לי משכוני והכל לפי ראות עיני הב"ד אם משמעות לשונו סובל כן וע' בתשו' מהר"י ן' לב ס"א דף מ"ד ובתשו' מבי"ט ח"ב סי' ק"ס שם:
ט
שתק. כת' הסמ"ע דמהרי"ו הביא ראי' לזה מההיא דתרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד כו' דאם איתא במתא איבעי למיתי אלמא כיון דשתק הוה כהוד' שחבירו שפיר טעין כ"ש מלתא דאיהו גופיה מצי למטען ולא קטעין דודאי הוד' דטענתו לאו טענ' היא ועוד טעמא רבה איכא דאי יכול לחזור ולטעון א"כ כל אדם יעש' כן כשירא' שיתחייב בדין ומה כח ב"ד יפה ע"כ וז"ש הרמ"א אפי' שתק תחל' ולמדו מההיא דתרי אחי הנ"ל עכ"ל והש"ך לא כ"כ ע"ש:
י
יכתבו. היינו מדעת שניהן כמ"ש בסי' י"ג ס"ג אלא דבא לאשמעינן דהב"ד יהדרו אחר זה שיתנו דעתם לכתוב הטענות שלא יתחרטו אח"כ ויחזרו ודו"ק עכ"ל הסמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
פ׳
א
לשון הטור מהא דזה אומר של אבותי וכו' ומודה עולא וכו' ב"ב דף ל"א ע"א
ב
שם כעולא דאיפסק הלכתא כוותי' שם
ג
שם דמודה עולא גם בזה:
ד
שם והיכא דאשתעי מילי אבראי וכו'
ה
לשון הרמב"ם ספ"ג מהל' טוען ונטען
ו
כמו שביאר דבריו הרשב"א בת' והביאו הכ"מ שם וגם הב"י ז"ל ☜שלא נאמרו דברים הללו במה שמודה הטוען לנטען ושמתחייב עצמו בב"ד באותה טענה שא"א לטעון ולחזור ולטעון בב"ד מחיוב לפטור אלא מפטור לפטור וכו' והאריך בזה ע"ש
ז
כ"ה בטור אבל ברמב"ם איתא האחרונ' וכנלע"ד כוונתו טענ' האחרונ' שכבר טען כמה טענות מפטור לפטור וע"ז כת' כל זמן שלא הכחישו טענתו האחרונ' יכול עוד לטעון מפטור לפטור משא"כ הטור שלא העתיק אלא שיכול לטעון טענה אחרת ולא הזכיר מפטור לפטור הוכרח לכתוב טענה הראשונה
ח
ע' בת' רשב"א אלף ס' שתוך כדי דבור של חבירו לאו כדבור דמי וכתב בסמ"ע דלא דמי להא דלעיל ריש סימן כ"ט דתוך כדי דבור של חבירו מהני בעדות דשאני התם דשניהם מחשבי לדבור אחד.
ט
בעל נ"י בפ' ג"פ ובספ"ק דמציעא כ"כ הר"ן שם והרשב"א בת' אלף וס' וביארו שם כיון שלא חזרו בהם עד שנכתבו דאז ודאי בדוקא הם טוענים:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
פ׳
א
(ליקוט) ואפי' יש עדים כו'. ערשב"ם ל' ב' סד"ה וה"מ. ומדברי רבא אין ללמוד כו' שאילו היה כו' וכ"כ תוס' ד"ה עביד כו' ורא"ש שם (ע"כ):
ב
כדלעיל כו'. ונאמן ע"ע כו' ע"ש:
ג
(ליקוט) בד"א שלא יצא כו'. ע"ל סי' ס"ז סל"ג בהג"ה דוקא לאחר פס"ד והוא מתשו' הרשב"א סי' שי"ג (ע"כ):
ד
אפי' לסתור. כפירשב"ם שם שטעמא דגמ' עביד אינש כו' שייך אף כה"ג:
ה
בד"א כו'. כמו בעובדא דשם וכמש"ל סי' ע"ט ס"ט ע"ש ובספ"ק דב"מ מאי שטרי בירורין שטרי טענתא. וס"ל נ"י שם שהיו כותבין הטענות כדי שלא יוכלו לחזור בהן דקודם שנכתבו יכולין לחזור בהן מפטור לפטור כגון שאם אמר תחלה לא לויתי חוזר ואומר לויתי ופרעתי כו':
(ליקוט) בד"א שאינו כו'. ממ"ש הדר א"ל אין כו' דתיבת הדר יתירא וערשב"ם שם הדר א"ל אין כו' דמשום שהיו מפסידין כו' וכ"כ הרא"ש שם וא"ל לאשמעינן דה' כאביי זה בלא"ה מוכח מדקא' א"ל אביי כמ"ש רשב"ם שם וע"ש ל"ג ב' (ע"כ):
ו
(ליקוט) אבל אם יכול. ואע"פ כו' ואע"פ כו'. הכל מטעם מגו ועסמ"ע (ע"כ):
ז
(ליקוט) אבל מאחר שבאו כו' א"כ כו' והוא כו'. הוא עובדא דגמ' שם (ע"כ):
ח
וכ"ז כו'. עשבועות ל"ב א' ב':
ט
ובכ"ז אין חילוק כו'. ממ"ש בכתובות צ"דא' הכא אמר אילו כו' ולא אמרן כו' אלמא אין יכול לטעון אחר שלא בא וטעון ושתיקתו כהודאה וכ"ש בפני ב"ד:
י
אא"כ נתן טעם. דאמתלא נאמן אפי' טען תחלה כנ"ל:
יא
ודלא כיש חולקין כו'. וראייתם ממ"ש טוען וחוזר וטוען כ"ש בכה"ג וליתא דוקא בשנתן אמתלא דומיא דטוען וחוזר וטוען כנ"ל אא"כ כו':
יב
י"א כו'. ב"מ שם כנ"ל:
יג
ואפי' בנותן אמתלא. כ"פ הרשב"א בתשו' שם:
יד
ואפי' לא הוכחש. כ"פ הנ"י שם וכנ"ל:
טו
וי"א כו'. כמ"ש במתני' שם:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
פ׳:א׳
א
מי שטוען בב"ד עיין בתשובת מוהרש"ש הלוי ח"א סי' כ' וסי' כ"א אם יכול לחזור מטענתו הראשונה ע"י אמתנא כמו שאמרו לענין איסור באשה שאמרה אשת איש אני וחזרה ונותנת אמתלא לדבריה נאמנת וע"ש דעת מוהר"ש הלוי דמהני גבי ממון כמו באיסור דאם הקילו בערוה החמור' כ"ש בממון הקל ושכן פסק מוהרשד"ם: ומוהר"א חסון נחלק עליו וז"ל הגע עצמך שאדם הודה מעצמו הודאה באופן שא"י לו' לא משטה ולא השבעה הנאמר שיוכל לחזור וליתן אמתלא או טענת אנוס וכו' ותא חזי דאפי' במקום איסורא כ' הרא"ה והביאו הר"ן בפ"ב דכתובות ז"ל כתב הרא"ה דאי אמרה מקודשת אני לפ' לא מהימנין לה בשום אמתלא דכיון שהודית שנתקדשה לו לאו כל כמיני' לחוב לו ולהפקיע עצמה ממנו וע"ש דברי מוהר"ש שנתחזק בדבריו וז"ל ונוראות נפלאתי לפי קוצר דעתי ותבונתי מדברי הרב שכתב דבממונא לא מהני אמתלא וכי נעלם מפני כבודו והוד שכלו מ"ש הרמב"ם הל' טוען ספ"ז ז"ל יש לטעון בב"ד לחזור ולטעון טענה אחרת להכחיש' טענה הראשונה וסומכין על טענתו האחרונ' אע"פ שלא נתן אמתלא לטענתו הראשונה וכו' אבל מאחר שיבואו עדים ויכחישו כו' אינו יכול להשיאו לטענ' אחרת אא"כ נתן אמתלא לטענה שסמך ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענה האחרת הרי בפי' דבממונא איירי הרמב"ם וכתב דאמתלא מהני וע"ש עוד בסי' כ"ב מ"ש מוהר"א הלוי ז"ל דהא קיי"ל דנותן אמתלא לדבריו בכל מקום נאמן וכמ"ש הרמב"ם בהרבה מקומות ובפ"ז מטוען פי' הדבר כו' ואין זה צריך לפנים דהא קי"ל שהמודה לחבירו ק' די"ל שלא להשביע או טענת השטאה ומה אמתלאה גדולה ואפ"ה נאמן ולא עוד אלא אפי' הרא"ה שכתב גבי אשה שאמרה מקודשת אני לפ' כו' אפ"ל דאולי לחומר איסור א"א כ"כ אבל בממונא יודה דמהני דהרי ההוא עובדא דהוי קרי לי' קב רשו וקאמר התם דנאמן לומר שלא להשביע והרי דהתם יחד בפי' לאנשים שהי' חייב ואמאי לא נאמר התם דאינו נאמן לחוב ולהפקיע מה שכבר הודה ע"ש. ולענד"נ כדברי מוהר"א חסון דלא מהני אמתלא' בממון וכדמוכח מדברי הרא"ה דל"מ אמתלאה כשאמר' מקודשת אני לפ' ומשום דל"מ אמתלא' אלא גבי איסור אבל מה שבין אדם לחבירו ל"מ ומה שהביא מוהר"ש הלוי ראי' מדברי הרמב"ם פ"ז מטוען לאו ראי' דהא התם רוצה לתקן דבריו הראשונים וכמ"ש הרמב"ם ויש במשמעה כמו שהשיא בזאת הטענ' וכהא דאמרינן גבי זה אומר של אבותי דנאמן אח"כ לומר לקוח והא דאמינא של אבותי דסמכינא עליו כדאבהתי אבל אם חוזר מטענתו הראשונה וטוען טענ' אחרת שאינו במשמעות הראשונה אלא אומר אמתלא' במה שהוצרך לומר כך בראשונה זה לא שמענו מדברי הרמב"ם ומ"ש מוהר"א הלוי מעובדא דקב רשו כו' ומה אמתלאה גדולה ונאמן וצ"ל דהיינו דוקא בטענת השטאה והשבעה נאמן לפי שדרך כל העולם בו לומר על דרך השטאה או השבעה ומש"ה נאמן בכך ותדע דהשבעה עדיפא משאר אמתלאה דהא גבי השבעה דעת כמה פוסקים דאפי' לא טען טענינן ליה ואמתלא אפי' באיסור ל"מ אלא כשאומר בפי' אמתל' שלו ואפי' לדעת הפוסקים דגם השבעה לא טענינן ליה היינו משום דאמרינן מסתמ' אם הי' השבע' הוי טוען כן ומדלא טען כן ש"מ שלא הי' להשביע אבל אם טען כן הרי הוא נאמן כיון דהוא אמתלא' שנוהגין בו רוב העולם ומש"ה היכא דמת טוענין בעד היורשים שלא להשביע אמר כן ואלו אמתלא' ודאי אין הב"ד טוענין עד יאמר כי הוא זה אמתלא' שלו וכ"מ מדברי הש"ע בסי' פ"א שכתב חילוקי דינים השטא' דוקא ע"י תביע' אבל במוד' מעצמו לא השבע' דוק' במוד' מעצמו אבל תובעו לא ולא זכר בש"ע שיש עוד טענ' הפוטרת גם בתובעו ובמוד' מעצמו והוא אמתלא' א"ו בממון אין לנו שום טענ' הפוטרת אלא מה שאמרו בש"ס השטא' או השבע' דבזה רגילי אינשי והיכא דלא שייכי הני לא מצי הדר בשום אמתלא' אא"כ נתן אמתלא' ליישב טענתו הראשונ' וכדברי הרמב"ם פ"ז מטוען ודברי הש"ע כאן וזה נרא' ברור ועמ"ש בסי' פ"א ס"ק כ"ג:
פ׳:ב׳
א
ונתחייב בה. ז"ל כנה"ג ודוק' כשטוען טענ' שהטוען עצמו יודע שנתחייב בה אבל כשטוען טענ' שהוא סובר שפוטר את עצמו בה אע"פ שהדין לחיוב יכול לחזור ולטעון מוהר"י אדרבי סי' קמ"ט ואין התשוב' לפני ולא אדע מה טעם בה כיון דאמרו סתם הודאת בע"ד כמא' עדים מה הפרש בין יודע מחיובו ובין אינו יודע. והנה אם נאמר טעמא דהודאה כמ"ש מוהרי"ן לב דהיא מתורת חיוב ומתנ' אם כן א"ל כיון דאינו יודע אם יתחייב לא הוי חיוב אבל לפי מה שמבואר אצלינו בסי' ל"ד סק"ג דהודא' הוי משום נאמנות ומשום דהתור' האמינו על נפשו לכל אדם בין באיסור בין בממון ע"ש וא"כ אין לחלק. וגם בתשובת שב יעקב ראיתי שכתוב כעין זה גבי שויא אנפשיה חד"א דאם לא ידע דהוא איסור לא שייך שויא חד"א אבל לי נרא' דלפי מ"ש בסי' ל"ד דהוא מטעם נאמנות א"כ אין לחלק כיון דדבריו מקבלין כמו מאה עדים וכן מוכח מהא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דלא ידע דיתחייב ואפ"ה מקבלין הודאתו ממנו דלא פרע ואם נאמר דהטעם דיכול לחזור מפטור לפטור הוי משום מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' וכמ"ש הפוסקים א"כ כיון דלא ידע דנתחייב לא הוי מחיוב לפטור ואית ליה מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' כיון דאינו יודע שנתחייב מתוכו אלא ודאי בטענתו שחוזר קושטא קאמר אבל לפי מה שיבואר בס"ק ג' דאינו משום מגו א"כ אין לחלק ואפי' לא ידע שנתחייב בה לא מצי חוזר:
פ׳:ג׳
א
מפטור לפטור מדברי הפוסקים משמע דהא דחוזר וטוען מפטור לפטור הוי משום מגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' וכ"כ הטור בשם הרב ר' יוסף בן מגש דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' וע' ש"ך סי' ע"ט ס"ק כ"ג ע"ש וקשה לי דא"כ כי אתי עדים אח"כ והכחישו טענתו הראשונ' אמאי מהימן בחזרתו דהא תנן פרק האשה שנתארמל' אשה שאמר' אשת איש אני ונתגרש' נאמנת הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת ואע"ג דאתי עדים לבסוף משמע דליכ' מגו וכן במוד' בשטר שכתבו ופרעתי דנאמן במגו והיכ' דאתי עדים לבסוף לקיים אינו נאמן לומר פרעתי ולא אמרי' כבר הימני' במגו וא"כ ה"נ אי נימא דאין לו לחזור מדבריו הראשונים וטענ' גרוע' היא זו החוזרת אלא שהאמינו במגו דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' אם כן כי אתי עדים להכחישו אח"כ בטענתו הא תו ליכא מגו וכמ"ש ולכן נרא' דחוזר מפטור לפטור הוי טענ' מחמת עצמה כיון דעדיין לא נתחייב לא שייך הודאת בע"ד וכמי שלא נחקר' עדותו דמי דיכול לחזור והא דנקטו הפוסקים לישנא דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' לאו בתורת מגו קאמרי דליהוי מה לי לשקר אלא כיון דאי בעי עמד בטענתו הראשונ' ועדיין לא נתחייב בה לא שייך בה הודאת בע"ד כמא' עדים ותדע דהא כת' מוהרש"ל ביש"ש פרק הגוזל בתרא סי' נ"ה דאם נתחייב התובע שבוע' ועדיין לא נשבע יכול הנתבע לחזור ולא הוי מחיוב לפטור כיון דעדיין לא נשבע לא הוי חיוב גמור ע"ש ומגו ודאי לא שייך בזה דהא אם עמד בטענתו הראשונ' יצטרך לשלם ע"י שבועת התובע ועתה רוצ' לפטור עצמו לגמרי א"ו לאו משום מגו הוא והא דאמרינן אי בעי עמד בטענתו הראשונ' היינו דכ"ז שהבריר' בידו לעמוד בטענתו הא' לא הוי הודאת בע"ד ויכול לחזור וז"ב ועמ"ש בסי' ע"ט ס"ק ט':
פ׳:ד׳
א
מאחר שיבואו עדים ונרא' היכי דטען להד"מ וחזר וטען פרעתי ואח"כ הוציא התובע שטר הוי חזר' מחיוב לפטור ואע"ג דהחזר' הי' קודם שהוצי' השטר כיון דעדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד ואם העידו עדים בב"ד אחר נמי הוחזק כפרן וכמ"ש הריב"ש והובא בסמ"ע ריש סי' ע"ט וא"כ שטר לא גרע וה"ה אם הוציא כתב ידו הוי כאלו עדים העידו כבר והוחזק כפרן:
פ׳:ה׳
א
לאחר כ"ד בד"מ הביא תשובת הרשב"א סי' אלף ס' בא' שהוד' לחבירו בב"ד ואמר לו השני אל תפרעני אלא בעדים והשיב הנתבע תכ"ד יש לי בידך משכון והשיב הרשב"א דתוך כ"ד של חבירו לאו כדיבור דמי והובא גם כן בסמ"ע. ובש"ך כת' ז"ל וצ"ל דמיירי שהי' משמעות דבריו הראשונים שאין לו אצלו משכון דאל"כ פשיטא שיוכל לתקן דבריו ולומר כך נתכוונתי שאני חייב לו ממון ואתה תתן לי משכון שלי והכל לפי ראות עיני ב"ד אם משמעות לשונו סובל כן עכ"ל. ולי נרא' דא"צ בזה ראות עינים אלא ודאי אינו נאמן לומר משכון יש לי בידך דהוא אינו אלא טענת יש לי בידך כנגדו דאינו נאמן אלא במגו וכמבואר בסימן כ"ד ואלו הוי אמר לחבירו מנה לי בידך ואמר לו הן ואחר כמה ימים אמר משכון יש לי בידך ודאי אינו נאמן אלא במגו דפרעתי ואם א"ל בשעת הודאה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' דלית ליה מגו ודאי אינו נאמן ואחר כדי דיבור נמי הוי כמו לאחר ימים ואינו נאמן אלא במגו דלא הודה ולא מהני דהוי מגו דלמפרע וזה פשוט ועיין בש"ע סי' פ"ח סעיף כ"א ועמ"ש בסי' קמ"ו סק"ט:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
פ׳
א
ונתחייב בה. בס"ס זה מוכח דאפי' לא חייבוהו בפי' אלא שנראה מטענתו שיתחייב בה ע"ש:
ב
כדלעיל ר"ס ע"ט. ר"ל דשם נתבאר דאפי' באו עדים ואמרו שלוה ופרע לאשמעינן להו ולטענתיה שאמר שפרע ואע"ג דשם עיקר הטעם משום דהוחזק כפרן בעדים על שאמר לא לויתי וכמ"ש שם מה שא"כ הכא דלא באו עדים ה"ט דשם אי לא באו עדים לא הוה נתחייב בטענתו הראשונה וגם מכח העדים לחוד לא נתחייב שהרי אמרו שפרע מ"ה צריכין לטעמא דהוחזק כפרן משא"כ הכא דבטענתו הראשונה נתחייב ולמדים משם דכמו התם כיון שנתחייב ע"י כפירתו שאמר לא לויתי תו לא שמעינן ליה להפטר נפשו אפי' היכא דאית ליה עדים ה"נ דכוותיה היכא דנתחייב ע"י טענת עצמו תו לא שמעינן ליה להיות פטור אפי' אית ליה עדים וק"ל:
ג
אבל אם בא לתקן כו'. ועיין בתשובת מהרי"ו סי' כ"ח בא' שהודה שמסר חבירו והיה רוצה אח"כ לישב דבריו אינו נאמן:
ד
לחזור ולטעון ולזכות כו'. דאמרי' מה לו לשקר אי בעי הוה עומד בטענתו הראשונה:
ה
וע"ל סי' ע"ט כו'. ר"ל דשם נתבאר דאפי' אם באו עדים אחר חזרת טענתו לא אמרי' דידע דיבואו עדים מ"ה הקדים נפשו לחזור מטענתו הראשונה ואין כאן מה לו לשקר:
ו
והוא שלא יצא מהב"ד. הטעם דאי יצא מהב"ד אמרי' שמא אחרים למדוהו ולתרץ דבור טענתו הראשונה:
ז
וכל זה דוקא לאחר כדי דבור כו'. וכתב בתשובת רשב"א סי' אלף ס' בא' שהודה לחבירו בב"ד ואמר לו השני אל תפרעני אלא בעדים והשיב הנתבע תוך כדי דבור יש לי בידך משכון והשיב הרשב"א דתוך כדי דבור של חבירו לאו כדבור דמי עכ"ל ד"מ ס"ס פ' וע"ל ר"ס כ"ט לענין עדות אם עד אחד חזר תוך כדי דבור של עד השני דמהני מטעם דשניהם מחשבי לדבור אחד:
ח
אבל תוך כדי דבור כו'. אדלעיל קאי אמי שטוען תחלה טענה שנתחייב בה והיינו אפי' בלא עדים וכמ"ש שם וחזר בה תוך כדי דבור דאלו בהאי דינא דבאו עדים והכחישו אין שייך לומר תוך כדי דבור דתוך כדי דבור דטענתו בעינן ולא של העדאת העדים וכמ"ש לעיל בר"ס כ"ט ול"ח ע"ש גם בנתחייב תחלה בטענתו לחוד קצת קשה דל' נתחייב משמע דנתחייב ע"י ב"ד וא"כ לא הוה תוך כדי דבור לטענתו. מיהו באמרו לו ב"ד חייב אתה אין בו כדי שיעור תוך כדי דבור דהיינו שלום עליך רבי והיותר נראה מ"ש ונתחייב בה אינו ר"ל שכבר פסקו שנתחייב בה דזהו פשיטא אלא ר"ל דהכל יודעין דיתחייב בה וכמו שמסיק וכתב בכל זה אין חילוק בין אם טען בראשונה כו' ר"ל שטען בראשונה וירא שיתחייב בה וכמ"ש ל' מהרי"ו בסמוך:
ט
ובכל זה אין חילוק כו'. מהרי"ו שם הביא ראיה לדברים הללו ז"ל זה דמי לההיא דאמר רב הונא הני תרי אחי או שותפי דאית להו דינא בהדי חד כו' עד אבל אם איתא במתא איבעי למיתי אלמא כיון דשתיקה הוה כהודה שחבירו שפיר טעין כ"ש מילתא דאיהו גופיה מצי למיטען ולא קטעין דודאי הודה דטענתו לאו טענה הוא ועוד טעמא רבה איכא דאי יכול לחזור ולטעון א"כ כל אדם יעשה כן כשיראה שנתחייב בדין וא"כ מה כח ב"ד יפה עכ"ל וז"ש מור"ם אפי' שתק תחלה ולמדו מההיא דתרי אחי הנ"ל:
י
י"א שלאחר שכ' טענתו כו'. דכל דכתב ודאי מידק דייק בטענתו:
יא
דהב"ד יכתבו כו' היינו מדעת שניהן כמ"ש לעיל בסי' י"ג ס"ג אלא שבא לאשמעי' דהב"ד יהדרו אחר זה שיתנו דעתם לכתוב הטענות שלא יתחרטו אח"כ ויחזרו ודו"ק:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
פ׳
א
ונתחייב בה. פי' לא שחייבוהו ב"ד כבר אלא שמתוך אותה טענה הי' מחויב בב"ד סמ"ע וש"ך:
ב
א"י לטעון. היינו אחר כ"ד אבל תכ"ד יכול לחזור בכל גוונא ש"ך:
ג
ואפי' יש עדים. והיינו כדלעיל אמר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע א"י לומר פרעתי וחייב לשלם. והקשה הסמ"ע הא לעיל כתב הטעם משום דהוחזק כפרן ע"ש שדחק. ולק"מ דעל הך דיטעון פרעתי כבר א"צ להטעם דהוחזק כפרן דבלא"ה הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי:
ד
אבל יצא מב"ד. דעת הש"ך דוקא אם כבר נתחייב בב"ד אבל אם עדיין לא נתחייב אף שיש בטענתו כדי להתחייב בב"ד מ"מ ל"ש טענת שקר אגמרוהו:
ה
מפטור לפטור. אבל לא מחיוב לפטור ואם בטענה הא' יתחייב שבועה ובשני' פטור משבועה א"י וחייב שבועה וכן אם בטענה הא' הי' שכנגדו נשבע ונוטל ובטענה שני' הוי הוא נשבע ונפטר הדין כטענה הא' ונשבע ונוטל כן העלה הש"ך בס"ק ה' ונכון הוא:
ו
אבל תכ"ד. ובעינן תכ"ד שלו ולא של חבירו אע"ג דבעדות תכ"ד של העד השני חשוב תכ"ד התם כל העדאת עדים הכל חד הוא אבל דיבורו של זה ושל בע"ד שכנגדו לאו חד הוא ולכך בעינן תכ"ד שלו דוקא רשב"א:
ז
שלאחר שכתב. דכל שנכתב בשטר ודאי מידק דייק בטענתו ול"ש ביה חזרה יראה דאם שותק לטענות שכנגדו הו"ל ג"כ שתיקה כהודאה לכ"ע דל"ש דמיישב עצמו להשיב' כיון דכל תשובותיו נכתבים בספר ובהא אפי' אמתלא לא מהני או"ת:
ח
דהב"ד יכתבו. פי' בעינן דעת שניהם אבל הב"ד יהדרו זה על זה שיסכימו לכתוב כדי שלא יהיה חזרה ואין קץ לדברי רוח:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
פ׳
א
או אם שתק תחלה. עי' באר היטב וע' בתשובת ושב הכהן סי' ס' שהאריך בזה ובסוף דבריו כ' דמ"ש הרמ"א אא"כ נתן טעם למה שתק נראה יותר לומר דמיירי בלא יצא מב"ד אך לדינא לפע"ד יש לצדד ולומר דמהני אפילו יצא מב"ד וצ"ע למעשה ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
פ׳
א
[שו"ע] מפטור לפטור עד שיבואו עדים. נ"ב המהרח"ש בתשו' נסתפק אם גם בתובע הדין כן שיכול להפך התביעות מטענה לטענה:
ב
[שו"ע] א"י לחזור ולטעון. נ"ב ע' מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' ל"ו שכ' דמ"מ לא הוחזק כפרן ואם חייבו ב"ד וחזר ואמר פרעתי נאמן וכן על טענתו עכשיו צריך התובע לישבע ע"ש ובתשו' רמ"א סי' ל' לא משמע כן:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
פ׳:א׳
א
ונתחייב בה. אפי' לא חייבוהו ב"ד אלא שלפי טענתו יתחייב בה והכי מוכח ממ"ש לקמן בהג"ה וכל זה דוקא לאחר כדי דבור כו' וכן משמע עוד להדיא בתשו' רשב"א סי' אלף ס' דלקמן ס"ק ז' ושאר פוסקים (ועיין בתשו' מהר"ם אלשקר ס"ס ל"ט):
פ׳:ב׳
א
ואפי' יש עדי' כו'. מיהו אם הוא בענין שיכול לומר נזכרתי שפרעתי מהני אם מביא עדים על טענה שניה כדלעיל סי' ע"ט ס"ג:
פ׳:ג׳
א
אבל אם יצא מבית דין כו' דשמא למדוהו כו'. נ"ל דזה מיירי שחייבוהו ב"ד ואמרו לו חייב אתה ואף על פי שפשט לשון הט"ו לא משמע לכאורה כן מ"מ צריך לפרש דבריהם כן דאל"כ אין סברא לומר שמא למדוהו לטעון שקר דלמה ילמדו אותו עתה לטעון שקר הלא לפי דבריו יזכה בטענתו הראשונה ולא מסתבר לומר דחיישינן שאחר שיצא הגיד לפני אחרים טענתו וידעו שיתחייב בדין ע"פ טענתו ולמדוהו לטעון שקר וגם בש"ס לא מצינו האי חששא דשמא למדוהו לטעון שקר רק אחר שבאו עדי' והכחישוהו וכמ"ש הרמב"ם והמחבר לקמן דבהא ודאי שפיר אמרי' שלמדוהו לטעון שקר כיון שרואה שהכחישוהו עדי' ויתחייב אבל היכא דלא הכחישוהו עדי' ולא אמרו לו הב"ד חייב אתה אם מתקן טענתו הראשונה ואומר כך נתכוונתי ויש במשמעותו לשון שסובל זה התיקון שומעין לו אף שיצא מב"ד. כן נ"ל:
פ׳:ד׳
א
יכול כו' לסתור טענתו הראשונה. היינו בשלא הודה מתחלה בפני עדים באתם עדי או בהודאה גמורה באופן המועיל לקמן סי' פ"א:
פ׳:ה׳
א
מפטור לפטור. לאפוקי מחיוב לפטור דא"י לטעון אפי' לא יצא מב"ד אלא כשמתקן דבריו. ומשמע דאפי' לא היה חייב רק שבועה א"י לחזור ולטעון להפטר עצמו משבועה וכ"כ בהגהת מיי' ספ"ז מה' טוען וז"ל ואם בדבריו הראשונים יש חיוב שבועה או ממון והאחרון לפטור או איפכא שהראשון לפטור שבועה או ממון והאחרון לחיוב הלך אחר ל' החיוב דהודא' בע"ד כמאה עדים עכ"ל: ומדברי מהרש"ל שהבאתי לעיל סי' ע"ה ס"ק כ"ה נלמד דהיכא שטען טענה שהיה כנגדו נשבע ונוטל יכול לחזור ולטעון טענה שישבע ויפטר ולא מיקרי חוזר וטוען דעדיין לא נתחייב דמי יימר דמשתבע זה שכנגדו וצ"ע לדינא. ואפשר מהרש"ל לשערי רב אלפס קאמר וליה לא ס"ל. ועכ"פ נראה דאם כבר פסקו הב"ד שכנגדו ישבע ויטול שוב אינו יכול לחזור ולטעון לישבע ולפטור ודו"ק. וע"ל סי' קמ"ו סעיף כ"ד ובטור שם ומ"ש שם בסעיף י"ג וי"ד מדינים השייכים לסי' זה (ע' בתשובת מהרשד"ם סימן ק"פ):
פ׳:ו׳
א
הראשונה. ויש ספרים איתא בטור האחרונה וכן הוא בהרמב"ם עצמו. והוא יותר נכון:
פ׳:ז׳
א
וכ"ז דוקא לאחר כדי דבור כו'. וכתב בתשו' רשב"א סימן אלף ס' בא' שהודה לחברו בב"ד ואמר לו השני אל תפרעני אלא בעדים והשיב הנתבע תוך כ"ד יש לי בידך משכון והשיב הרשב"א דתוך כ"ד של חברו לאו כדבור דמי עכ"ל והביאו האחרונים וצ"ל דמיירי שהיו משמעות דבריו הראשונים שאין לו אצלו משכון דאל"כ פשיט' שיכול לתקן דבריו ולומר כך נתכוונתי שאני חייב לך ממון ואתה תתן לי משכון שלי והכל לפי ראות עיני הב"ד ואם משמעות לשונו סובל כן (עיין בתשוב' ן' לב ספר א' ד' מ"ד בתשו' מבי"ט ח"ב סי"ו ק"ס):
פ׳:ח׳
א
ודלא כיש חולקין כו': וכ"כ בד"מ וז"ל כתב מהרי"ו סע"ז דאין אדם יכול לטעון טענה שלא טען כבר דהואיל שלא טענה תחלה הוי כאלו הודה שאין זו טענה אבל בהגהת מיי' פ"ז דטוען ונטען פסק בשם מוהר"ם דאע"ג דשתק תחלה יכול לחזור ולטעון וע"ש ובתשו' הרא"ש כלל ס"ד סי' ג' כתב כדברי מהרי"ו וכתב שם מיהו יוכל אח"כ למימר על מנת שתעשה דבר פלוני טענתי הכי וע"ש כיצד עכ"ל ד"מ ודברי הר"ב תמוהים לי דפשיטא דאין חולק על הגהת מיי' בשם מוהר"ם דמהרי"ו והרא"ש שם מיירי להדיא שטען מתחלה טענה אחרת שנתחייב בה וע"ש אבל אה"נ דמוכח למ"ש הגה' מיי' שם וז"ל כתב מורי רבינו ז"ל דכ"ש אם אדם טוען על חברו טענות הרבה ושתקהלה באחת מהטענות דלא חשיבא שתיקה כהודאה אא"כ אמר אתם עדי ושתק שהרי אפי' טענתו יכול ליישב אע"ג דנראה קצת כסותר דבריו הראשונים כ"ש שיכול ליישב טעם שתיקתו דשתיקתו לאו כהודאה דמיא ע"כ גם מ"ש הר"ב בשם תשו' הרא"ש שם מיהו יכול אח"כ למימר ע"מ שתעשה דבר פלוני טענתי הכי ליתיה כלל בתשובות הרא"ש שם ואדרבא איתא שם דלא יוכל לומר ע"מ כן טענתי הכי וע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
פ׳
א
(בש"ע סעיף א' ונתחייב בה) פירש הסמ"ע שאף שלא יצא הפסק עדיין אלא שנרא' מתוך טענתו שיתחייב וכן נרא' עיקר ומוכח כן מדכת' בד"א כו' אבל אם יכול לזכות כו' משמע אף על גב דלא זכה עדיין ה"נ נתחייב דרישא:
אורים ותומים, תומים
פ׳
א
אבל יצא מב"ד כתב הש"ך בס"ק ג' דנ"ל דוקא כשכבר פסקו ב"ד שחייב מכח טענתו אבל אם עדיין לא פסקו ב"ד דלא אמרינן דטענת שקר אגמרהו דהא הוא חושב דגם בטענה שטען מתחילה יזכה בדין ודבריו הם בלי ראיה כלל ולשון הטור ומחבר מורה דקאי על לעיל על מי שטען טענה שנתחייב בה ובזה הש"ך גופי' פירש שהוא פירושו לא שנתחייב כבר בב"ד רק עומד להתחייב ועלה קאי הך חלוקא בין יצא מב"ד ללא יצא ש"מ דאף בכה"ג אי יצא מב"ד לא מהני טענתו וכן משמע מדברי ר"י הלוי והרמב"ם דכתבו אם אף בטענת ראשונה יכול לזכות אף דיצא מב"ד וחזר יכול לחזור ולטעון ולדברי הש"ך קשה מה אע"פ שיצא מב"ד וחזר דהא זהו אף דלא זכה בטענה ראשונה אין נ"מ ביצא מב"ד דהא עדיין לא נתחייב מב"ד. ומה איריא דיכול לזכות ועיין ריב"ש סי' שכ"ז באלמנה שטענה שהבית שלה מבעלה הראשון ואח"כ כשהראה לה שטר הודאה מבעלה ראשון חזרה לטמון שבעלה שני' קנא' וכתב השואל דאין לה לחזור ולטעון הואיל ויצאה מב"ד והריב"ש בתשובתו כתב יפ' אמרה אלא שא"צ לזה דהא הוי מחיוב לפטור ע"ש ואלו התם לא נפסק כלל מפי ב"ד דבר כנראה להדיא בתשובה ההוא ע"ש וכן ריב"ש סי' שצ"ב בא' שהודה שנתן לו ראובן כוס למשכנו ואחר כך טען שמשכנו באמת ונתן לראובן המעות וכתב הריב"ש אף על גב דקי"ל כשיצא מב"ד אין חוזר וטוען היינו כשמפרש דבריו בפי' רחוק אבל זה אין מפרש דבריו בפרוש רחוק דאמר דנתן למשכנו וכן נעשה הרי לולי כן לא היה אפשר לטעון אף דלא נפסק עדיין דבר על טענתו כמבואר שם בתשובה באריכות ולכן הדבר מבואר דלא כש"ך:
ב
אין שומעין לו כתבתי בס"ב הקודם בשם ריב"ש לחלק דוקא כשמפרש דבריו בפי' זר ורחוק הוא דיש הבדל בין יצא מב"ד ללא יצא אבל כשמפרש בפי' פשוט אף ביצא מב"ד נאמן ומילתא דפשיטא לי' לריב"ש מספקא לי' לתו' ור"י בב"ב דף ל"א דאם אמר של אבותי והאי אייתי סהדי דה"ל שני חזקה והוא מפרש אבותי לקחו ממך דהוא פי' קרוב כדאמרי' שם אפילו נהרדעי דס"ל אין טוען וחוזר טוען בזה מודים וכמ"ש רשב"ם דאין עוקר דבריו כלל דשניהם אמת ומ"מ כתבו התוס' בד"ה ומודה וכו' דמספקא לר"י אי נפק חוץ לב"ד אי נאמן. ואמת דמדברי הרי"ף והרא"ש שהעתיק הך ומודו נהרדעי דאם אמר של אבותי שלקחו ממך דטוען וחוזר וטוען משמע כריב"ש דאל"כ למה העתיקו הא קי"ל דלא כנהדרעי דבכל גוונא טוען וחוזר וטוען אפי' באומר דסמיך עליו כאבהתי א"ו דקמ"ל הואיל ונהרדעי מודים בכה"ג דהוא פי' קרוב אפי' יצא מב"ד יכול לטעון דאלו הוי בגדר חוזר וטוען לא היה נהרדאי מודים:
אך מדברי הטור ומחבר לקמן סי' קמ"ו סכ"ד מבואר להדיא דאפילו בהך טענה דאבותי לקחו ממך בעינן שלא יצא חוץ לב"ד ואפילו ספק ליכא כמ"ש הר"י דשם הך מוחזק בקרקע וזה ברור:
ג
ודלא כיש חולקים הוא מהר"ם בהג"ה מיימונות פ"ז מהל' טוען ונטען דאם אדם שותק בתחילה על טענת חבירו דיכול לחזור ולטעון ומהרי"ו כתב דאין אדם יכול לטעון טענה שלא טענה כבר דהואיל ולא טענה מתחילה הוי כאלו הודה והכריע הרמ"א כמהרי"ו הואיל והרא"ש בתשובה סי' ס"ד דין ג' מסכי' והרב הש"ך השיג דמודים הרא"ש ומהרי"ו למהר"ש בשתיקה רק הם מיירי שטענו תחילה טענה שנתחייב בה ועכשיו באי' להוסיף בטענה מה שלא טען תחילה. אבל בשתיקה מודים למהר"ם והאמת אתו בתשובת הרא"ש דשם אמר מתחילה שהבטיחו לתת לו רביעית מהחביות של יין ואח"כ ביקש לומר שתנאי הי' ע"מ שיקח ג"כ רביעית בקנין היין ע"ש ושפיר כתב הרא"ש דהוי כחוזר וטוען לכ"ע. אבל במהרי"ו א"א לכוון דברי הש"ך דהא מהרי"ו הביא ראיה משני שותפין דקטען אחד ושותפו אית במתא ולא קטען ש"מ קבוליה עליו וסיים מהרי"ו אלמא כיון דשתק אחולי קמחיל והוי כמו שהודה דחבירו שפיר טען וכ"ש מילתא דאיהו גופיה מצי לטעון ולא קטען וכו' עכ"ל הרי דמיירי להדיא משתיקה ולא כמ"ש הש"ך דטען להדיא טענה שנתחייב בה דזה אין ענין כלל להך דשותף דאיתא במתא ומה צורך מהרי"ו להביא ראיה ממקום אחר והלא ממקומו נלמד בפ' חזקת אי טוען וחוזר וטוען אלא ברור דמיירי בשתיקה. והנה נראה דהך דינו של מהרי"ו ומהר"ם תלי לכאורה בפלוגתא דאמוראי ב"מ דף ל"א בגזל לא' מה' וא"י מאיזה מהן גזל דס"ל לר"ט מניח גזילה ביניהם ומסתלק ושאל גמרא והלה מה קטען ר"י אמר רב הלה שותק דשתיקה דהכא לאו כהודאה דמצי אמר האי דשתקי לכל חד דאמינא דלמא האי ומחשב לישב עצמו ור"מ אמר רב הלה צווח אבל שותק שתיקה כהודאה דמי הרי להך מ"ד אף דא"ל אמתלא גדולה דחשב לישב בלבו לדעת מי הוא זה ואיזה מ"מ הוי שתיקה כהודאה. והריטב"א בב"מ כתב דהוי ספיקא כמאן מהך אמוראי הלכתא אמנם לפי מ"ש הגהת הרא"ש בשם א"ז וביותר כפי מ"ש בא"ז בשם תוס' שאנץ ותלמיד הרב ז"ל הלכה כהך מ"ד דלאו הוי כהודאה וכתב נראה דכל דבר שיש לתלות שתיקתו לפי שמחשב בלבו מה יאמר לא אמרי' שתיק' כהודאה ואל"כ היה כל אדם נתפש שאין יכול למה' ולענות ואפילו בהך דהכא אם טען ואמר מה ששתקי לפי שהייתי מחש' בלבי להכירך אם אתה את אשר גזלתיך אם לאו ה"נ דמהימן אבל אם לא טען לא טענינן ליה. ע"ש הרי דדעת' לפסוק כהך מ"ד והן ממש דברי מהר"ם ולענ"ד מכאן למדו מהר"ם ואמת כי לשון הגהת הרא"ש משמע דאפילו להך מ"ד הלה צווח כתבו כן דיכול לומר אמתל' זו כנראה מלשונו אבל לא כן משמע בגמ' דזה הוא דאמרינן בגמ' למ"ד הלה שתק דהאי דשתק דאמינא וכו' וכן מבואר באסיפת זקיני' דלמדו זאת להך מ"ד דס"ל אפילו הלה שותק. וא"כ לשיטת האס"ז הך מילתא במחלוקת שנוי' אבל נראה הואיל הרי"ף ורמב"ם ורא"ש השמיטו להך פלוגתא כלל ואף דליכא נ"מ לגבי גזל דקיי"ל כר"ע דצריך לשלם לכל אחד מ"מ נ"מ בלקח מא' מחמשה דקיי"ל דמודה ר"ע לר"ט וקושיא זו הקשה הריטב"א ז"ל ולא תירץ כלום ולכן צריך לומר דהם ס"ל בעלמא פשיטא דלא שייך שתיקה כהודאה כדאמרינן דחושב להתיישב אבל בגזל אין אדם נעשה ברצון גזלן לכל א' ולכך לא ה"ל לשתוק ולומר א"י אם גזלתיך ולא גזלתי רק לא' ולכך הוי שתיקה כהודאה ולפ"ז בעלמא ליכא נ"מ בין הפלוגתא דפשיטא דלא הוי כהודאה רק בגזל ובגזל הא קיי"ל דצריך לשלם לכל א' ולק"מ. ולכן דברי מהר"ם לענ"ד מוכרחים מהנ"ל. ולכן נראה דלא פליגי כלל רק מהר"ם מיירי קודם שיצא מב"ד וא"כ יכול לומר אמתל' הנ"ל כי חשבתי כי נתתי ללבי ליישב במה להשיבך דהא מהר"ם נתן טעם דהרי אפי' טענתו יכול ליישב אע"ג דנראה קצת סותר לדבריו הראשונים ומכ"ש דיכול לישב שתיקתו דלאו כהודאה דמי הרי זה בא ללמד ונמצא למד דוקא במקום שיכול לישב טענתו והיינו בלא יצא מב"ד אבל ביצא מב"ד הא אין יכול ליישב טענתו ואף שתיקתו א"י ליישב. וכל פילפול הגמ' הנ"ל הכל מיירי באותו מעמד כנראה מלשון דגמ' ע"ש אבל מהרי"ו איירי ביצא מב"ד כמ"ש מראיה דשותף דזה כבר נפסק הדין בין שותפו ושפיר י"ל אגמרוהו טענת שקר וכמ"ש מהרי"ו דא"כ כל אדם יעשה כן כשיראה שיתחייב בדין וא"כ מה כח ב"ד יפה והיינו הדבר מבואר דכבר נפסק הדין ויצא מב"ד וא"כ כמו דא"י ליישב טענתו אף שתיקתו א"י ליישב ולק"מ ושניהם כאחד ישרים ונכונים:
אורים ותומים, אורים
פ׳
א
ונתחייב בה פי' לא שחייבהו ב"ד כבר אלא שמתוך אותו טענה יהיה מחויב בב"ד סמ"ע וש"ך:
ב
א"י לטעון היינו לאחר כדי דיבור אבל תוך כ"ד יכול לחזור בכל גוונא ש"ך ופשוט:
ג
ואפילו יש עדים וכו' והיינו כדלעיל אמר לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע א"י לומר פרעתי וחייב לשלם. והק' הסמ"ע הא לעיל הטעם משום דהוחזק כפרן ע"ש שדחק ולק"מ דעל הך דיטעון פרעתי כבר אין צריך להוחזק כפרן דבלא"ה הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי וזהו השגת ראב"ד על הרמב"ם ועיין מש"ל סימן ע"ט בתומים סק"ב ולק"מ:
ד
אבל אם יצא מב"ד דעת הש"ך דוקא דכבר נתחייב בב"ד אבל אם עדיין לא נתחייב אף שיש בטענתו כדי לחייב בב"ד מ"מ לא שייך טענת שקר אגמרהו ואני בררתי בתומים מכמה ראיות דליתא לדינו ובכל גוונא לא מצי לטעון כשיצא מב"ד ע"ש:
ה
אין שומעין עיין תומים דאפילו אם מפרש פי' כפשוטו ולא פי' זר ורחוק ממשמעות דבריו הראשונים מ"מ אין חוזר וטוען כשיצא מב"ד ודלא כריב"ש:
ו
מפטור לפטור אבל לא מחיוב לפטור ואם בטענה ראשונה נתחייב שבועה ובשני פטור משבועה א"י וחייב שבועה וכן אם בטענה ראשונה היה שכנגדו נשבע ונוטל ובטענה שניה היה הוא נשבע ונפטר הדין כטענה ראשונה ונשבע ונוטל כן העלה הש"ך בס"ק ה' ונכון הוא:
ז
אבל תוך וכו' ובעינן תוך כדי דיבור שלו ולא של חבירו אע"ג דבעדות תוך כדי דיבור של העד שני חשוב תוך כדי דיבור התם כל העדאת עדים הכל חד הוא אבל דיבורו של זה ושל בע"ד שכנגדו לאו חד הוא ולכך בעינן כ"ד שלו דוקא רשב"א:
ח
ודלא כיש חולקין עיין תומים שכתבתי דנראה דיש חולקין דבריהם עיקר והיינו בקודם שיצאו מב"ד ודברי מהרי"ו אחר שיצא מב"ד ולא פליגי כלל עיין שם שהארכתי בראיה מגמרא:
ט
שלאחר שכתב וכו' דכל דנכתב בשטר ודאי מידק דייק בטענתו ולא שייך בזה חזרה ונראה דאם שותק לטענת שכנגדו ה"ל ג"כ שתיקה כהודאה לכ"ע דלא שייך דמישב עצמו להשיבו כיון דכל תשובתו נכתבים בספר והא אפילו אמתלא לא מהני:
י
דהב"ד יכתבו כו' פי' בעינן מדעת שניהם אבל הב"ד יהדרו על זה שיסכימו לכתוב כדי שלא יהיה חזרה ואין קץ לדברי הרוח:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5