א
דין מלוה על פה ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים ובו ו"ס:
אסור להלוות בלא עדים ואפי' לתלמיד חכם אלא א"כ הלוהו על המשכון והמלוה בשטר משובח יותר וכל המלוה בלא עדים עובר משום לפני עור לא תתן מכשול וגורם קללה לעצמו המלוה את חבירו בעדים בלא קנין ובלא שטר אין צריך לפרעו בעדים אלא נאמן בשבועת היסת לומר פרעתיך: הגה אבל אם קבל קנין אפי' בלא שטר לא יוכל לומר פרעתי דהוי כשטר דכל קנין לכתיבה עומד (ב"י בשם התרומות בשער כ"ה ומרדכי פ"ק דכתובות) ויש חולקין (שם במרדכי) וע"ל סי' ל"ט סעיף ה' וכ"מ שנאמן לומר פרעתי נאמן לו' מחלת לי אע"פ שמחילה טענה גרועה היא (מרדכי פ' השותפין וכ"כ לק' סי' פ"ב):
ב
אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני אומרים ללוה הביאם והפטר (שצריך לברר דבריו) (טור) לא באו ואפי' באו והכחישוהו ואמרו לא היו דברים מעולם ישבע היסת ויפטר ואם אומר שהזמינם לעדים כשפרעו אם הכחישוהו חייב לשלם: הגה (ע' סק"ו) וי"א דאין חילוק בין הזמינם או לא וכל שבאו עדים והכחישוהו חייב לשלם אלא שא"צ לברר דבריו (הרא"ש פ' גט פשוט והמגיד פ"ו מה' טוען אליבא דהרמב"ם) ואם לא יוכל להביא העדים לית לן בה וע' לקמן ריש סי' ע"ה:
ג
אמר לו אל תפרעני אלא בעדים בין שאמר לו בשעת הלואה בין שאמר לו אחר שהלוהו צריך לפרעו בעדים ואם אמר שפרעו שלא בעדים אינו נאמן (טור והוא מהרא"ש) והמלוה גובה ממנו בלא שבועה טען ואמר כן עשיתי ופרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים או מתו הרי זה נאמן ונשבע שבועת היסת ונפטר וכן אם אמר אל תפרעני אלא בפני ת"ח או בפני רופאים ואמר בפניהם פרעתיך ואותם עדים שפרעתיך בפניהם מתו או הלכו למדינת הים הרי זה נאמן ונשבע היסת ונפטר:
ד
אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלו' ופלו' ואמר לו פרעתיך בפני אחרים אם באו אותם אחרים והעידו שפרעו בפניהם פטור (מיהו המלוה יוכל לומר שעל חוב אחר קבלם אע"פ שפרעו בעדים הואיל ולא פרעו בפני פלוני ופלוני שאמר) (מרדכי פ' הדיינים) ואם מתו או הלכו למדינת הים אינו נאמן ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני שייחדת ומתו או הלכו למדינת הים נאמן בשבועה שהרי אמר שקיים תנאו ואם מודה שלא פרעו אלא שאומר לא אפרעך עד שיבא פלוני ופלוני שייחדת לי ואפרעך בפניהם אין שומעין לו אלא פורעו בב"ד וכותבין לו שפרעו בפניהם:
ה
אמר לו אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני פרעו בינו לבינו ונאנסו המעות והמלוה אומר בתורת פקדון קבלתים עד שיבואו אותם פלו' ופלו' ותובע שיחזור לפרעו אין בדבריו כלום מאחר שמודה שקבלם (כ"כ בב"ה ועי' סקכ"א) והלה לא בתורת פקדון מסרם הוי פרעון ודברים שאומר זה אינם דברים:
ו
מי שנמחק שטרו וכתבו לו ב"ד שטר אחר דינו כמלוה בשטר ואינו יכול לטעון פרעתי ויש מי שאומר דהוא הדין אם תבע את חבירו על פה ונתחייב לו בדין ולא היה בידו לפרעו וכתבו לו מעשה ב"ד אם טען אח"כ פרעתי אינו נאמן וגובה מהלקוחות מי שמכר שדהו באונס ומסר מודעא קודם לכן בענין שהמכר בטל המעות של האנס שביד המוכר יש להם דין מלוה על פה ואינו טורף ממשעבדי בכח שטר שבידו שאין לו דין שטר שלא ניתן ליכתב וגם נאמן לומר פרעתי (תשובת הרשב"א) וה"ה לכל שטר שלא ניתן ליכתב (וע"ל סי' ס"א ס"ב):
באר היטב חשן משפט
ע׳
א
להלוות. כן הוא בגמרא דעובר על לפני עור לא תתן מכשול שיבא הלוה לכפור מדעתו וגם המלוה גורם קללה לעצמו שיאמרו הבריות שתובע לחבירו מה שאינו חייב לו. סמ"ע:
ב
המשכון. דאז יאמינו לו שודאי הלוהו כיון שהמשכון בידו. שם:
ג
יותר. לפי שנזכר סכום ההלואה כ"כ הסמ"ע ולפ"ז משמע דה"ה כת"י אבל בתשובת מהרשד"ם סי' כ"ג כתב דדוקא שטר אבל לא כתב ידו וע"ש. ש"ך:
ד
פרעתיך. היינו דדוקא לאחר זמן שקבע להלואתו אבל תוך הזמן אינו נאמן וכמ"ש בסי' ל"ט ס"ס ה' ע"ש. סמ"ע:
ה
עומד. וה"ל לחשוש שיש בידו שטר או יקח עוד שטר מעידי קנין דהא כותבין אפי' זמן מרובה אחר ההלואה כמ"ש הט"ו בסי' ל"ט ס"ג ולא ה"ל לפרוע עד שיתן לו השטר או שובר. שם:
ו
חולקין. כתב הש"ך דהעיקר כסברא הראשונה וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם וכן משמע בכמה דוכתי כו' ע"ש וע"ל סי' פ"ב סי"א:
ז
לברר. עיין בסמ"ע שהקשה על הרב דמאן דכתב שצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה"ל להרב לכתוב אדברי המחבר שהן דברי הרמב"ם לדעת הב"י שצריך לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר דמהימן בשבועה ע"כ ולענ"ד זה אינו שהרי הטור כתב ברישא סתם צריך לברר דבריו ומסיק אח"כ דנאמן אפי' בהכחשוהו וכ"כ התוס' בשבועות ריש דף מ"ב ע"ש וכן הוא בשאר פוסקים עכ"ל הש"ך (וכ"כ הט"ז ע"ש):
ח
אלא. מכאן ועד סוף הסימן מיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ נאמן במגו דאמר לא התנה עמו כן. סמ"ע:
ט
צריך. כתב הש"ך דאם מיחה הלוה ואמר דאין רצונו לפרוע בעדים דוקא נאמן לומר פרעתי שלא בעדים ודלא כהר"ן מיהו היכא דהתרה בו בפני ב"ד שאל יפרע לו אלא בעדים מבואר בהרא"ש והטור ור' ירוחם דאפי' מיחה הלוה צריך לפרעו בעדים מאחר שהוצרך להביאו לפני הב"ד וגם ע"ז יש לדחוק דהיאך יכול זה להכריחו שיקבל תנאו בע"כ וצ"ע עכ"ל וע"ש:
י
שבועה. נראה דהיינו דוקא שבועה דלפני הפרעון אבל לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת כדמוכח בסי' ע"א ס"ה דכ"ש הוא מהתם ע"ש עכ"ל הש"ך וכ' הסמ"ע והא דלא מהימן במגו דאי בעי אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למד"ה או מתו דהיה פטור בטענה זו וכמ"ש הט"ו לקמן י"ל דאין זה מגו דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ועוד מדהתנו עמו אנן סהדי דחזקה שלא פרעו שלא בעדים וא"כ ריע טענתו דודאי לא פרעו בינו לבינו עכ"ל והש"ך השיג ע"ז ע"ש וגם מ"ש בסי' קל"ג ס"ב:
יא
פטור. הטעם דאמרינן דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרים אלא כדי שלא ישקר הלוה לומר פרעתיך בפני האנשים שידע שהלכו למד"ה או כבר מתו. סמ"ע:
יב
שקיים. (כתב הט"ז דלרבותא נקט כן דל"ת אם איתא דפרעיה בפניהם היה לו ליקח כתוב וחתום מהם אבל באמת נרא' פשוט אפילו אומר פרעתיך ביחידות נאמן כיון שלא היא אפשר לקיים תנאו):
יג
בפניהם. כדי שלא יוכל המלו' לומר על חוב אחר קבלתים אלא פורעו בבית דין דאז ג"כ אין יכול לומר כן עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דדוחק הוא דא"כ ל"ל בית דין יפרענו בעדים ויאמר שפרעו על חוב זה דמהני אפילו בנאמנות כבי תרי כמ"ש סי' ע"א ס"ג כ"ש כאן ואפי' מאן דפליג התם מוד' כאן אלא נראה דחושש שמא אלו האחרים ימותו או ילכו למד"ה וכשיודע אח"כ שפרעו לפניהם ומתו או הלכו יתחייב לחזור ולפרעו ואינן יכולים ליתן לו כתוב וחתום שלא ברשות המלו' דמפיהם כו' אבל הב"ד כותבים בע"כ ומילתא פסיקתא נקט עכ"ל (וגם הט"ז כתב כן ע"ש):
יד
ודברים. דה"ל דברים שבלב אבל אם בשעת קבלת המעות אמר בהדיא דלשם פקדון מקבלם ונאנסו לא הוי פרעון ול"ד למ"ש הט"ו בסי' ק"ך דאפי' אמר המלוה בפירוש שלא אקבלם בתורת פרעון והלוה השליך המעות בפניו בתורת פרעון נפטר בזה הלוה. שאני הכא דיכול המלו' לומר כ"ז שאין העדים לפנינו הוי כאילו לא הגיע הזמן עכ"ל הסמ"ע (והט"ז השיג עליו דהא קי"ל דפרעון בע"כ הוי פרעון אפילו תוך זמנו ואין חילוק בזה רק לענין חילוף המטבע כמ"ש בסי' ע"ד ס"ב אלא דלא בא כאן למעט רק אם לא הזכיר שום דבר מההלואה אז אי הוי דברים שבלב דברים ה"ל כאילו אמר המלו' בפי' שמקבלם לשם פקדון אף שהלוה אמר שנתן לפרעון מ"מ כל שאין אנו רואין שרצה לעשות בע"כ של מלוה אמרינן מסתמא גם הוא הסכים עם המלוה בשעת הנתינה והביא ראיה מהא דאיתא בש"ס בראשונ' היה נטמן יום י"ב חדש כו' והגאון ח"צ בהגהותיו שם השיב על ראייתו ומ"מ הסכים עמו לדינא וכתב שדבריו נכונים ונימוקו עמו ע"ש):
טו
מעש'. כתב הסמ"ע דזה עדיף מפס"ד שיש בו פלוגתא בסי' ל"ט ס"י והטעם דפס"ד עומד לפרעו מיד משא"כ זה דידוע דלא היה לו לפרוע ונתנו לו המעשה ב"ד להיות בידו לראיה לאחר זמן וע"ל בסי' ע"ט סי"ב (ועיין מ"ש בסי' ל"ט ס"ק י"ז וי"ח בשם הש"ך דהשיג על הסמ"ע בזה ע"ש):
טז
בכח. ר"ל אם בא בע"ח של המוכר וטרפו מיד זה הלוקח אין ביד הלוקח לחזור ולטרוף ממשעבדי שקנה ומכר מוכר הראשון אחר שמכר לזה אבל ודאי אין מוכר הזה יכול להוציא השד' מהלוקח שלקחו באונס עד שיחזיר לו מעותיו דהא מיירי שידוע שנתן לו דמים בעד השדה. סמ"ע:
יז
פרעתי. כ"כ התו' והרשב"א בתשוב' אבל בעה"ת והריב"ש מדמי האי דינא לשטר מוקדם א"כ הא רוב הפוסקים והמחבר גופיה בסי' מ"ג ס"ז פסקו דבשטר מוקדם גובה מבני חרי וע"כ צ"ע לדינא. עכ"ל הש"ך:
יח
שטר. ע"ש ברשב"א דקאי אשטר מכיר' שנעשה ע"ת ויש בו משום איסור רבית דהמכירה בטלה שאין לו דין שטר וע"ל סי' ר"ז ובי"ד סי' קס"א עכ"ל הסמ"ע ועיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס רמ"ט:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
א) ל' הרמב"ם ספ"ב מה' מלוה ממימרא דרב יהודה אמר רב ב"מ דף ע"ה פ"ב
ב
☜דמסתמא לא יכפור אפ"ה יש לחוש שמחמת טרדת למודו ישכח סמ"ע וש"פ)
ג
ב) לפי שהמלוה נאמן בו בשבועה עד כדי דמיו
ד
ג) כעובדא דרב אשי עם רבינא שם ומשובח השטר מהמשכון שאפשר שישכח סך ההלואה משא"כ בשטר
ה
ד) שם ופרש"י שעולה על רוחו של לוה לכפור
ו
ה) שם ופרש"י כשתבעו וזה כופר הכל מקללין אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק
ז
ו) כרב פפא משמיה דרבא ושאר אמוראי שבועו' דף מ"א ע"ב וכדאמר ר' אבהו הא קי"ל וכו' ב"ב דף ק"ע ע"א כ"פ התוס' שם הרי"ף והרא"ש שם הרמב"ם שם ריש פי"א:
ח
ז) מדברי הרמב"ם ספ"ו מה' טוען ונטען לדע' הב"י וכרבא דכל מילת' דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה שם בשבועות
ט
פי' לברר דבריו להפטר משבועה כמ"ש הרמב"ם שם הביאה הטור
י
ח) טור בשם הרמ"ה וכ"כ בעה"ת בשער מ"ה ונ"י בפרק גט פשוט בשם הרבה מהמפרשים וכתב הב"י שכ"כ לדעת הרמב"ם ליישב דלא תקשו הא דא"ל אנא נמי נברר קאמינא ב"ב שם
יא
ט) משנה שבועות דף ל"ח ע"ב
יב
י) רמב"ם ריש פט"ו מה' מלוה וכדעת רבו הר"י ן' מיגש ואפילו לא קיבל עליו הלוה: דעבד לוה לאיש מלוה ודעת הרשב"א והרמ"ה נראין כן וה"ה והר"ן פירשו משום דכל שא"ל אל תפרעני אלא בעדי' אין הלוה עשוי לפרעו שלא בעדים כו' אנן סהדי דשקורי משקר
יג
כ) ל' הרמב"ם שם
יד
ל) כפי גרסתו האמיתית וכתב שם שהגיע לידו במצרים מקצת גמרא ישנה כתיב' כמו ת"ק שנה קודם לזמן הזה ומצא כן הגירסא בשתי נוסחאות וכ"כ הרא"ש בשם ר"ח וכ"כ ה"ה בשם רבינו מאיר הלוי והעיד שכן נמצא בנוסחי דיוקי ועתיקי ובנוסחי דרבוותא קשישי
טו
מ) שם ברמב"ם
טז
נ) שם מעובדא שם דף מ"א ע"ב וכדא"ל רבא לאביי וכדפי' התוס' שם שהי' הלוה טוען שאלו אחרים מתו או הלכו למד"ה אבל אי מייתי סהדי דפרעיה פטור וכ"כ הטור והרא"ש בשם ר"ת והמרדכי בשם רבינו האי:
יז
ס) ומפרש שם ברמב"ם וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסהר כל ימי חייהם שלא ילכו ועוד אם מתו מה יעשה
יח
ע) טור וכ"כ בסי' ע"א בשם ה"ר ישעיה וכן כתב הרשב"א דנהי שהתנה עליו שלא יהיו עדים נאמנים על בית דין לא התנה
יט
פ) שם סעיף י' עובדא לקמיה דרב נחמן שם וכמ"ש התוס' בדיחותא בעלמא הוא דקא מהדר ליה הא אנא והא רב ששת ולאו משום שצריך לקיים תנאו
כ
ע"ל ס"ס ק"ך
כא
צ) בעה"ת שער נ' בשם הראב"ד מס"ד ונתבאר לעיל סי' מ"א
כב
ק) ג"ז שם בשמו ממ"ש הטוען אחרי מעש' ב"ד אינו כלום ב"מ דף י"ז ע"א
כג
ר) טור מעובד' במשכנ' דפרדיס' שם דף ע"ב ע"א
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
ואפי'. שם:
ב
בשבועת היסת. שם מ"ב:
ג
אבל. כתובות כ"א וכפי' רב האי שם ומעיד שיכול להעיד כו' ואי"ל פרעתי:
ד
דכל. ב"ב מ"א:
ה
ויש חולקין. כס' הרמב"ן שחולק עליו ועל סברתו וכמ"ש בסי' ל"ט ס"ג ויש חולקין ועמ"ש שם וע' כתובות ק"ב ב' וגטין נ"א א' בנות כיון כו' ושם דגובה ממשועבדים ובכמה מקומות וכל שיכול לטעון פרעתי אינו גובה ממשועבדים דחיישי' לקנוניא כמ"ש בב"ב קכ"ח ב'. וצ"ע מדברי הרי"ף בפ"ק דב"מ יז א' ועס"ט ולס' הרמב"ן צ"ל דשאכי התם שבתוך זמנו וכמ"ש בסי' לט שם:
ו
וכ"מ כו' אע"ג. ב"ב ה' ב' והלכתא כר"ל כו' ורוצין קצת מפ' להוכיח דאין נאמן לומר מחלתי דא"כ יהא נאמן לומר פרעתי במגו דמחלתי ותי' דמחלתי טענה גרועה. ואינו נאמן אלא במגו דפרעתי וכמ"ש הרא"ש בשבועות בטענת סטראי וז"ש אע"פ שמחילה כו':
ז
אמר פרעתיך. ב"ב קע"א:
ח
שצריך. שם וכגי' הגאונים הל' כר' כו':
ט
לא באו. ר"ל אפי' ישנן להעדים ואין מביאן וכמ"ש ברמב"ם לא באו או שמתו או הלכו כו' מ' דברישא אפי' ישנן לעדים כאן וכמ"ש הרמב"ם שם שאין אנו מצריכין אותן להביאן אלא לברר דבריו ולהפטר אף משבועה כו' ע"ש וס"ל כתי' תוס' שם ובשבועות וסנה' וכמ"ש בירושלמי לא אמר רבי אלא לברר על אמיתת הדברים כו' ופי' כנ"ל וז"ש שם אנא נמי ?לברר קאמינא אבל אם לא באו אף לכתחלה נאמן בשבועת היסת והר"ן ומ"מ כ' דסוגיא דב"ב דחויה מההיא דסנה' כ"ג ב' ע"כ ל"ק רבי כו' אבל בשאר מקומות ס"ל כשיטת הגאונים שהביא הרא"ש בב"ב שם שאם לא בירר או שהכחישוהו פסול וא"א לומר כן דא"כ ע"כ צריך לגרוס בסנה' שם וחכ"א צריך לברר וכפירש"י בלשון אחרון וא"כ לרבנן אין חילוק בין מחמת חזקה או לא וע"כ צ"ל דלא ס"ל כהגאונים שם:
י
ואפי' באו. שבועות מ"א ב' וכשיטתו כנ"ל:
יא
ואם. הרז"ה שחילק בין ההיא דב"ב ובין סוגיא דשבועות ששם מיירי בכה"ג:
יב
וי"א דאין. הרמ"ה שפי' דשבועות שאמר בל' ולאו כו' שאין דבר ברור אצלו והוא מילי דכדי אבל בכה"ג שאמר בש"ע פרעתיך חייב:
(ליקוט) ו"א כו'. דבריו סתומין שלא חילק בין אמר בל' ניחותא או לא וגם דעת ש"ע צ"ע שסותר למ"ש בסי' ק"מ (ע"כ):
יג
אלא שאין כו' ואם. ר"ל דבכה"ג א"צ לברר וכשיטת הגאונים ועסי' ק"מ ס"ד וס"ה:
יד
בין. מתני' שם ל"ח ב' א"ל הן א"ל תנהו כו':
טו
ואם אמר. שם מ"א ב':
(ליקוט) ואם אמר כו'. ואפי' בפקדון כ"כ כל הפוסקים דלא כרא"ש בפ"ג דב"ב סמ"ו שכ' שנאמן בשבוע' התורה במגו דנאנסו כמו בשטר והרא"ש אזיל לשיטתו שכ' בפ' הדיינין סי"ג ואי תיקשי לך כו' וי"ל כו' משא"כ במגו דנאנסו ומ"ש שם אינו נאמן היינו להפטר משבועה וכמש"ש מ"ה ב' בתוס' ד"ה בשטר כו' ותי' כו' אבל המ"מ כ' על קו' הרא"ש הנ"ל שאין כאן דין מגו שה"ה מודה שלא קיים התנאי ואיהו חייב בעצמו בזה כו' וב"י ת' בע"א משום דהוי כמגו במקום עדים וכ"כ הר"ן דאנן סהדי כו' ועבה"ג סק"י (ע"כ):
טז
או מתו. רמב"ם דלא כרמ"ה:
יז
וכן אם. שם ההוא דא"ל כו' דתני הלכתא וכמ"ש בס"ד:
יח
(ליקוט) א"ל כו'. ושיטה אחרת להרי"ף שגורס שם ור"פ משמיה דרבא כו' והלכו למ"ה אינו נאמן ובההוא עובדא פרעין לי באפי ראובן ושמעון מפרש כפרש"י שהעדים הן לפנינו והוא מכחישן והוא מוכרח לפי שיטתו דאי ליתנהו הא בלא"ה אי"ל כן ועוד הוכיח ממש"ש ההוא כו' דתנו הלכתא וגריס אזיל פרעיה באפי סהדי כו' א"ל כיון דקא מודית כו' דוקא משום דמודה אבל גי' שלנו בין דיליה לדיליה ועתוס' שם ד"ה אזל כו' וי"ל כו' כדלקמן ר"ל שם מ"ב א' מהימנת לי כו' ומיהו כו' וערא"ש ור"ן וערמב"ם שחקר והסכים לגי' שלנו (ע"כ): (ע"כ):
יט
אם באו. רמב"ם ותוס' שם אזיל כו' וכמ"ש שם דלא לדחייה אבל בכה"ג מה דיחוי שייך:
כ
מיהו. כפרש"י והרי"ף שם שאפי' באו אין נאמן אבל לא כסברתם רק בכה"ג:
כא
ואם מתו. גמ' שם כרבא וכפירושם כנ"ל:
כב
ואם אמר. כן מ' בגמ' שם כי היכי דלא לדחייה וז"ש שהרי אמר כו':
כג
ואם מודה. כמ"ש התוס' שם הא אנא כו':
כד
מי שנמחק. ב"מ יז א' הטוען אחר כו' ופי' הראב"ד שמיירי בכה"ג וכמ"ש בב"ב קס"ח א':
כה
ויש. ג"כ מהנ"ל:
כו
וגם נאמן. תוס' שם ומוכח מהגמ' ע"ש:
כז
וה"ה לכל. גמ' שם:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
(ש"ך סקט"ז) וא"כ הפוכי מטרתא ל"ל אלא ודאי כו'. נ"ב לפי המבואר לעיל בסי' ל"ג סעיף י"ב בהגהת רמ"א אם נפסק הדין כו' יע"ש בש"ך סק"ט י"ל גם הכא אף לשיטת הסוברים דאחר פרעון יכול לתובעו ע"פ אותן העדים דהוי כמעמד פרעון הראשון בהלואה מ"מ ז"א אלא היכא שהלו' אינו מביא כלל אותן עדים קודם הפרעון ומיד שמכחיש לו המלוה פרעון משלם לו בעדים או בב"ד ואחר כך תבעו על פי העדים במעמד פרעון הראשון להיות כהלוא' ועכ"ז ביאר דברי הגמ' אי פקח הוא אבל אם כבר העידו העדים קודם הפרעון ולא מתקבל עדותו מחמת התנאי שהי' דהוי כאלו פוסלן הלוה בהדיא שלא יהיו נאמנים תו לא מקבלין עדותן אף אחר הפרעון ואמרינן דעבידו לאחזיקו דבריהן הראשונים וע"כ לא שייך הפיכא מטרתא בכה"ג. וגם כוונת המ"מ חדא דמנ"ל לומר שבכל התנאי אל תפרעני אלא בפני פו"פ הוא פוסל העדים וכשם דאמרינן בכל דוכתא דיד בעל השט"ח על התחתונה וה"ה בתנאי השטר או בע"פ כ"כ נימא הכא דלמא לא היה הכוונה על פסול העדים ורק שלא יהי' ביד הלו' לומר פרעתי בפני עדים והלכו להם או מתו וכמו שמפרשים כן לדעת ר"ת והרמב"ם לישנא דגמרא דכי היכא לידמייהו. ומטעם זה נטה הר"ן לדעת ר"ת והרמב"ם ולא כאשר"י וסייעתו ולסברת האלפסי דאמרינן דמסתמא נתכוון המלו' בתנאי זה שיהיו העדים פסולים מה"ת לא נאמר דמסתמא פוסלין אף על נתינת המעות לידו דבאפס פסול זה לא יאמן דבריו נגד העדים אם ישקרו להעיד שקיבל מעות ובאמת לא קיבל ובכה"ג יצטרך להודות ולהציל את עצמו בטענת שקר לומר קבלתי וסטראי הוא והוא יודע בעצמו שלא קיבל מעות מהלוה ולא הי' לו חוב אחר עליו ויעוין במלחמו' שהוצרך להמציא טעם למה לא נאמר שבכלל התנאי הי' גם לפסול עדים שיעידו:
ב
(שם) אבל כשטוען להד"מ ובאו עדים שפרעו בפניהם כו'. נ"ב המעיין היטב בחדושי הר"י במג"ש יראה מבואר מדבריו שאף אם העדים מעידים אחר הפרעון דהמלו' אומר דלית גבי מהנך זוזי נאמן הרי דלא מצריך שיטעון המלו' סטראי
ג
(מחבר ס"ד) ואם אמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני. נ"ב צ"ע היכא שמתו העדי' והוא טוען שפרעו אבל לא בפניהם אם נאמן במגו לשטת הרא"ש שמובא בסמ"ע ס"ק י"ג דלכך אינו נאמן במגו דפרעתי בפני פ' ופ' ומתו משום דיאמרו הרוצה לשקר כו'. וכאן לא שייך סברא זו דהכא הי' מוטל עליו לשלם בפני אותן עדים מה"ת יהי' נראה כשקרן אם הי' טוען שעשה כפי התנאי ממילא אף שאומר שפרעו שלא בפניהם יש להאמינו במגו. ואפשר לומר כיון דבעוד שלא מתו לא הי' נאמן במגו אם כן ריעי טענתו במה שפרעו שלא בפניהם דאם היה המלוה תובע בעוד שהיו העדים קיימים הי' מחויב לשלם ובזה הטעם אינו נאמן גם במגו דפרעו אחר מיתת פלוני ופלוני:
ד
(ט"ז ס"ד) שהרי אמר כו' נרא' פשוט כו'. נ"ב צע"ג דהא בש"ע מיירי שהוא טוען שהפרעון הי' בעוד היו העדים קיימים והי' אז אפשר לו לקיים התנאי וי"ל עוד דאף עתה שכבר מתו ויכול לפטור א"ע בטענות פרעון אחרי שמתו העדים ונתבטל התנאי מ"מ אין להאמינו במגו כשמודה מעצמו שהי' הפרעון קודם שמתו דהוו מגו נגד חזקה כדברי המ"מ ואף לדעת הרא"ש שמובא בסמ"ע ס"ק י"ג שלא נחית לסברת המ"מ י"ל דהכא מודה הרא"ש דריע טענתו של זה שפרע שלא בפני העדים כי בעוד היו קיימים לא הי' לו מגו וכשהי' נתבע מהמלוה היה צריך לשלם שנית:
ה
(ש"ך ס"ק כ"א) ואינם יכולין ליתן לו כתוב שפרעו כו'. נ"ב אינו מובן דהא המלוה יכול לומר שיכתבו או יתן בעצמו בכ"י שובר ונתעורר ע"ז באחרונים ולפענ"ד דיכול לו' דאין עלי חיוב לשמור השובר ואף דבפקדון כותבין שובר ז"א אלא היכא שנאבד השטר ולא בכה"ג שידח' הפרעון עד שישובו פ' ופ' ודמי למ"ש בסי' נ"ד סעיף ג' אמנם לפ"ז צ"ל דנאמן שפרע בפני ב"ד פלוני אף שאין לו מהם כ' ראיה על הפרעון והטעם שבתנאי אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני לא נשלל רק טענת פרעון בפני שארי עדים ולא כשטוען שפרע בב"ד ופורטם בשמם אמנם אם כן קשה למה כתב המחבר וכותבין לו שפרע בפניהם:
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
סעיף א' (והמלוה בשטר משובח) שלא להלוות ולא שטר. מסברא גם על הלוה מוטל כן דהזכירו על המלוה שעליו קרובה השמירה בכך יותר. וגם אחר הלואה כשהמלוה מבקש כת"י מה שאין בכך חשש על הלוה. מסברא נכון להלוה ליתן כתב וביותר כשבשעת הלואה סבר שישלם תיכף ונמשך הפרעון לעיכוב. וביותר כשאינו יודע מתי ישלם ומצפים להרחבת גבול ושמא יתעשר לא שכיח כל כך. וביותר אם המלוה רוצה להמתין לגבות. ממקרקע הלוה מיורשיו. ואין סמך במה שהלוה כותב בפנקסו החוב וראוי ליתן כתב. ואם רוצה להשליש אין מוטל יותר על הלוה וביותר אחר הלואה היטב: רק אם חשש בכת"י תביעה בעש"ג. אם ע"י שלישות אין צד חשש מוטל להשליש. כנ"ל. ועל כל פנים להודות לפני עדים מוטל. והם יוכלו ליתן גם שטר שיפורש בו שלא ממשועבדים ובאופן בטוח מחשש בעש"ג או עוולה ובסוד שלא לאפושי שטרא על הלוה ולהודיע ללוה שישלם לפני העדים אז עדים סתם ולתבוע השטר כשישלם היטב:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳:א׳
א
שצריך לברר. והנה דעת כל הפוסקי' שוין בזה דהיכא דאי אפשר לברר והיינו כגון שהלכו או מתו דלא הפסיד לבד דעת רש"י פ' ז"ב דאפילו היכא דאי אפשר לברר כגון שמתו גם כן הפסיד ועיין בית יוסף וכנה"ג מיהו נראה דאפילו לדע' רש"י דוקא באומר פרעתיך בעדים ולא אמר שמתו או הלכו משום הכי צריך לברר דוקא אבל אומר בפירוש פרעתיך בפני עדים והלכו או מתו ודאי נאמן בדבריו וא"צ לברר וכדאמרינן בשבועות ואם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למדינת הים נאמן:
ע׳:ב׳
א
בשעת הלואה. והוא דעת הר"ן גם כן בפ' שבועת הדיינים דאפילו אמר הלוה אין רצוני לפרוע לך בעדים אפילו הכי צריך לפרוע בעדים ודעת הרא"ש והטור דשלא בשע' הלואה בעינן שיקבל עליו הלוה בפירוש ובשתיקה לא סגי ודעת הרמב"ן דשתיקה מהני אבל אם מיחה א"צ לפרוע בעדים:
ע׳:ג׳
א
לאחר הלואה. עיין ברא"ש וטור דהיכא דהתרה בפני בית דין אל תפרעני אלא בעדים אפילו מיחה הלוה ואמר איני רוצה לקבל תנאי זה אין מחאתו כלום לפי שהוצרך להביאו לפני ב"ד. ובש"ך כתב וגם על זה יש לדחוק דהיאך יכול זה להכריתו לקבל תנאו בע"כ והניח ב צריך עיון. ואפשר דכיון דאם שאל המלוה לפני בית דין לכתוב הפסק כותבין ונותנין לו בע"כ דלוה ותו לא מצי טעין פרעתי כמבואר בטור וש"ע סימן ע"ט דפס"ד אחר שנכתב לא מצי טעין פרעתי אלא כל זמן שלא שאל המלוה לכתוב אין כותבין ולא אמרינן סתמא לכתיבה עומד כמו בקרן וכמ"ש מוהר"ר ישעי' מטראני והובא בש"ך סימן ע"ט עיין שם ואם כן כיון דבבית דין מצי המלוה לעשותו מלוה בשטר ע"י פס"ד ותו לא יוכל הלוה לטעון פרעתי אלא בעדים משום הכי יכול גם כן להטיל עליו התנאים בע"כ דלוה שלא יפרע אלא בעדי' כמו אם הי' שואל לכתוב דהא מלוה בשטר בע"כ ומיהו דוקא שהי' התביעה בבית דין ונתחייב בבית דין דאז מצי לעשותו מלוה בשטר ע"י פסק וכמ"ש אבל אם לא תובעו בבית דין רק שהתרה בפני בית דין אינו יכול להטיל עליו תנאי בע"כ ולעשות מן מלוה על פה מלוה בשטר אלא דוקא נתחייב בבית דין:
ע׳:ד׳
א
אינו נאמן. כתב הסמ"ע ז"ל מכאן עד סוף הסימן מיירי דא"ל כן בפני עדי' דאם לא כן הוא נאמן במגו דאמר לא התנה עמו כן. ובש"ך כתב עליו וכן כתב הרב המגיד ומביאו בית יוסף ופשוט הוא עיין שם ובאמת מדברי הרב המגיד לאו ראי' למעיין שם. ובכנסת הגדולה כתב על דברי הסמ"ע ז"ל ולי נראה דאם איתי' לדברי הסמ"ע לא הוי הפוסקים שתקי מיני' ולכן אני אומ' דאפילו לא התנה כן בפני עדים כל שהודה הלוה שאמר לו כן שוב אינו נאמן במגו דלהד"מ דהוי כמגו במקום עדים דמה"ט גובה המלוה שלא בשבועה דאנן סהדי דמאחר שהתרה בו לא הי' פורעשלא בעדי' עד כאן לשונו. ועיין בתוספות פ' האשה שנתארמלה (כתובות דף י"ח) בהא דפריך שם וליתני מוד' ר' יהושיע באומר לחבירו מנה לי בידך ופרעתיו לך שהוא נאמן ומשני משום דקא בעי למיתני סיפא אם יש עדים יהא קיימא לן המלוה א. חבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדי' והקשו בתוספות אכתי ליתני דאם יש עדי' שא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' אינו נאמן וי"ל דאינו רוצה להאריך בלשונו עיין שם אם כן מבואר מדבריהם דהיכא דליכא עדים על התנאי הוא נאמן במגו דאם לא כן היאך מיתני רישא מודה ר' יהושיע דנאמן במגו. ואכתי אפשר לומר דס"ל לתוספות דאינו נאמן במגו וכמ"ש הכנסת הגדולה דהוי כמגו במקום עדים אלא כיון דאם אמר אל תפרעני [אלא] בפני פ' ופ' לפי גירסא דנאמן אמר לו אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כי היכא דלא לידחי' לומר פרעתיך בעדים והלכו למדינת הים ובזה אם אומר פרעתיך בפני עדים והלכו בזה לא הוי מגו במקום עדים כיון דעבידי אינשי לפרוע הכי דלא ידע שילכו ובזה שפיר נאמן לומר פרעתי בפני עדים והלכו אבל אם יש עדים דליכא מגו אינו נאמן ובזה ניחא דהקשו תוספות ליתני ואם יש עדים שלוה ממנו וא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ולא הקשו מאל תפרעני אלא בעדים סתמא ולפי מ"ש ניחא דבעדי' סתמא אם כן צריך לומר דמיירי שאומר פרעתי בינו לבינו ובזה ליכא מגו וכמ"ש כנה"ג דהוי מגו במקום עדים דכיון שהתרה לפרוע בפני עדים לא עביד דפרע בינו לבינו אבל כי התנה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' וטען פרעתי בעדי' והלכו דבזה היכא דאי' מגו נאמן ולא הוי כמגו במקום עדים וכמ"ש והיכא דיש עדים אינו נאמן וק"ל. ועיין סימן קל"ט דנאמן לומר השכרתי בפני פלוני ופ' והלכו במגו:
ע׳:ה׳
א
פרעתיך בפני אחרים. בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ"א א)"ל רבא להכי קאמר לי' באפי ראובן ושמעון כי היכא דלא נדחי' ופירש"י וזה אומר עדי שקר הם ובתוספות הקשו ואיך נאמן לומר שמשקרין וי"ל כיון דאמר באפי ראובן ושמעון בעי למימר מיהמנת לי כל היכא דאמרת לא פרען עד דפרענא באפי ראובן ושמעון כדלקמן ומיהו הא דקאמר כי היכא דלא נדחי' לא אתי שפיר וכו' לכן נראה לר"י דמיירי דקאמר פרעתיך באפי סהדי והלכו למדינת הים עד כאן לשונו. וכדברי ר"י פסק הרמב"ם והרא"ש וטור וש"ע והראב"ד ס"ל כפירש"י ואם אותן פ'. ופ' הלכו למדינת הים נאמן לומר שפרעו בפניהם ואפילו לפי פירש"י שיש בו נאמנות כבי תרי עד שיפרענו באפילו ראובן ושמעון מכל מקום אין הנאמנות נמשך אלא עד שיפרענו באפי ראובן ושמעון אבל כי פרע באפי ראובן ושמעון תיכף כלתה הנאמנות דידי' וזה מדוקדק בדברי תוספות שכתבו מיהמנת לי כו' עד דפרענא באפי ראובן ושמעון ולא כתבו עד שיעידו ראובן ושמעון דאפילו לא העידו לפנינו כיון דעבד דילי' ופרע באפי ראובן ושמעון תו לית לי' נאמנות אבל הרא"ש כתב לפי פירש"י מיהמנת לי כל אימת דאמרת לא פרען עד שיעידו ראובן ושמעון ומזה משמע דבעינן שראובן ושמעון יעידו דוקא ודברי ר' ירוחם נתיב ג' שכתב דאפילו באו עדים אחרים והעידו שפרע בפני ראובן ושמעון שהלכו דאינו נאמן הוא גם כן נמשך לפי שטת הרא"ש דצריך שיעידו ראובן ושמעון דוקא אבל מלשון תוספות נראה דאפילו בלא עדים כל שאומר פרעתי באפי ראובן ושמעון והלכו נאמן:
ע׳:ו׳
א
לא אפרעך. עי' ט"ז שהקשה דאמאי צריך לפורעו בפני בית דין ולא סגי בעדים כיון דמהני עדים אחרים ותי' משום דצריך ליקח כתוב וחתום והוו מפי כתבם וכ"כ הש"ך ועיין שם ותמהני דהא מבואר בטור וש"ע סימן פ"א דגבי מוחל א"צ לומר כתבו וכ"כ רמ"א בסימן ל"ט סעיף ג' והטעם משום דניחא לי' וכמו שכתב הר"ן בחידושיו פ' ז"ב בהודאת קרקע והעתקנו דבריו לעיל סימן ל"ט סעיף קטן ד' עיין שם וה"ה בפיטור ומחילה ניחא לי' בודאי שיכתבו כיון דליכא הקפדה בדבר ואם כן הדרא קושי' לדוכתי'. ולכן נראה דכל שאומר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' כ"ז שלא באו פ' ופ' עדיין לא הגיע זמנו והוי תוך זמנו דהא מה"ט כתב הסמ"ע בסק"ח דהמלוה יכול לומר לא אקבל עד שיבואו פ' ופ' וכיון דהמלוה יכול לעכב מכ"ש הלוה יכול לעכב ולומר לא אפרעך עד שיבואו פ' ופ' דעדיין לא הגיע זמנך ומשום הכי פורעו בפני בית דין וכיון דעל בית דין לא התנה והוי הבית דין כמו פ' ופ' והוי זמנו וכמ"ש הטור בסימן ע"א בשם הר"ר ישעי' דנהי שהותנה עליו שלא יהא עדים נאמנים על בית דין לא התנה וזה הוא כוונת הבית יוסף שכתב וז"ל אלא פרעו בבית דין וכותבין לו שפרעו בסימן שאח"ז כתבתי בשם הרשב"א דפריעה בפני בית דין מהני וכ"כ שם רבינו בשם הר"ר ישעיה ונתן טעם לדבר דנהי שהתנה עליו שלא יהא עדים נאמנים על בית דין לא התנה עד כאן לשונו ולפי דברי הטורי זהב וש"ך מאי צריך ראי' לזה דב"ד מהני הא אפילו עדים מהני אי לא משום מפיהם ובבית דין ודאי לא בעינן מפיהם ולכן נראה כמ"ש דהיה הלוה יכול לעכב משום דעדיין הוי תוך זמנו ולהכי צריך המלוה לומר פרע לי בפני בית דין וכיון דעל בית דין לא התנה תשיב הגיע זמנו וז"ב ודו"ק:
ע׳:ז׳
א
ודברים שאמר זה. אבל אם המלוה אומר בפירוש שאינו מקבלו בתורת פרעון אלא בתורת פקדון ונאנסו ולא הוי פרעון ואף על גב דקיימא לן פרעון בע"כ שמי' פרעון שאני הכא דיכול המלוה לומר כ"ז שאין העדים לפנינו הרי הוא כאלו לא הגיע זמנו כ"כ הסמ"ע והב"ח וכ"כ בש"ך וקשה דהא גם תוך זמנו מבואר בסימן ע"ד דהיכא דליכא חשש חילוף מטבעות ושאר חששות אין שומעין למלוה אם אינו רוצה לקבל ונרא' דהת' היינו טעמא מפני שקביעת הזמן הי' לטובת הלוה אבל הכא קביעת הזמן לטובת המלוה כי היכא דלא לידחי' ומשום הכי גם עכשיו דכבר אזלא חששא זו דהא פרעי' אין הלוה יכל לכופו תוך זמנו וכה"ג כתב הב"ת בסימן ע"ד דהיכא דהי' בשעת הלואה חשש חילוף מטבעות והי' קביעת הזמן לטובת המלוה יותר מתקנת הלוה הלכך אע"פ שבעת פרעון עברה חששא זו אין הלוה יכול לכופו לקבל תוך זמנו כיון שהיתה מתחלה לתקנת המלו' עיין שם וה"נ דכוותה ואם כן הש"ך שחולק בסימן ע"ד על דברי הבית חדש קשה היכא כתב הש"ך הטעם משום דהוי תוך זמנו הא גם תוך זמן פרעון בע"כ שמי' פרעון ותקנת המלוה עכשיו ליכא כיון דפרעי' עכשיו:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
אסור להלוות בלא עדים כו'. כן הוא בגמ' דעובר אלפני עור לא תתן מכשול (פרש"י שיבא הלוה לכפור מדעתו) וגם המלו' גורם קללה לעצמו שהבריו' יאמרו שתובע לחבירו מה שלא חייב לו:
ב
ואפי' לת"ח פי' אף דמסתמא הת"ח לא יכפרנו מדעתו ולית ביה משום לפני עור לא תתן מכשול ואז ג"כ לא יבא לידי שיגרום קללה לעצמו מ"מ יש לחשוש שמחמת טרדת למודו ישכחנו וישבע שאינו חייב ויגרום לעצמו קללות כנ"ל ועפ"ר מ"ש עוד מזה:
ג
אלא אם כן הלוהו על המשכון. דאז לא שייך בו הני טעמי כ"כ המ"מ וה"ט דלית ביה משום כפירה דהמלוה יהא נאמן בשבועתו עד כדי דמי המשכון וגם אין קללה מהבריות כיון דהמשכון בידו יאמינו לו שודאי הלוהו:
ד
משובח יותר. משום דבהלואתו על המשכון אכתי יש קללה קצת כשהן חלוקין כמה הלוה עליו משא"כ כשהלוה בשטר דהכל רואין הסך שכתוב בו ויודעין ברור שחייב לו והפרעון הוא טענה גרוע דא"כ שטרו בידו מאי בעי וק"ל:
ה
נאמן בשבועת היסת לומר פרעתיך היינו דוקא לאח"ז שקבע להלואתו אבל תוך הזמן אינו נאמן וכמ"ש המחבר לעיל סי' ל"ט ס"ס ה' ע"ש:
ו
דכל קנין לכתיבה עומד. פי' וה"ל לחשוש שיש בידו שטר או יקח עוד שטר מעידי קנין דהא כותבין שטר קנין אפי' זמן מרובה אחר ההלואה וכמ"ש הטור והמחבר בסי' ל"ט ס"ג ולא היה לו לפרוע עד שיתן לו השטר או השובר וק"ל:
ז
מחלת לי כו'. ע"ל סי' פ"ב סי"א:
ח
שצריך לברר דבריו. הרמב"ם לא כתב בל' זה אלא ז"ל אומרים הביאם ותפטר מתו או הלכו למדינת הים ישבע היסת שפרעו שאין אנו מצריכין להביאם אלא לברר דבריו להפטר אף משבוע' שהמלו' לחבירו בעדים אין צריך לפרעו בעדים עכ"ל. הרי שלא כתב סתם שצריך לברר דבריו אלא כתב בצדו כדי להפטר מהשבוע' ומה"נ דקדק הטור שהרמב"ם ס"ל דאפי' באו עדים והכחישוהו יפטר בשבועה וכמ"ש בפרישה אבל מאן דכ' דצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה"ל למור"ם ז"ל לכתוב אדברי המחבר שהן הן דברי הרמב"ם לדעת הב"י שצריך "לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר וכתב דמהימן בשבועה אפי' באו והכחישוהו עפ"ר ובד"מ:
ט
והכחישוהו ואמרו להד"ם כו'. הטעם כיון דלא היה מחוייב לפרעו בעדים אמרינן ביה מילתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתי' וסבור שפרעו לפני הני ולא פרעו אלא בפני אחרים או בינו לבינו:
י
דאין חילוק בין הזמינם כו'. עד"ר שם הוכחתי דדעת הרי"ף ור"ש ורשב"א ור"ן והרא"ש והטור הוא דאפי' לא מתו או הלכו למ"ה כל שיש טרחא להביא עדים אין צריך להביאם אלא נשבע ונפטר ואם באו והכחישוהו גם כן פטור מטעם הנזכר לעיל וכן הוא דעת הרמב"ם לפי' הטור אלא שלכתחלה ס"ל דאמרינן ליה הביאם כדי שאם יאמרו כדבריך לא תצטרך לישבע דבכל דבר אם אנו יכולין לעשות צדדין שאין צריך לישבע עושין ע"ש:
יא
אמר ליה אל תפרעני כו'. מכאן ועד סוף הסי' מיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ הוא נאמן במיגו דאמר לא התנה עמו כן עפ"ר:
יב
בין שא"ל אחר שהלוהו כו'. וכתב הר"ן פרק שבועות הדיינין דלדעת הרמב"ם אף אם אמר הלוה אין רצוני לפרוע לך אלא שלא בעדים אפ"ה צריך לפרוע בעדים והטעם דכל שהתנה מלוה להלוה כן אין מדרך הלוה לפרוע לו בלא עדים כדי להוציא נפשו מהחשד ומהמחלוקת ומ"ה כשיש עדים שהמלוה התנה עמו כן אנן סהדי מכח החזקה דלא פרעו ומש"ה נאמן המלוה בלא שבועה כיון דאנן סהדי וכ"כ המ"מ ר"פ ט"ו ממלוה ומסיים בטעמו דעבד לוה לאיש מלוה ועפ"ר:
יג
אינו נאמן. ואין להאמינו במיגו דאי בעי אמר קיימתי תנאך ופרעתיך לפני פלוני ופלוני והלכו למדינת הים או מתו והיה פטור בטענה זו וכמ"ש הטור והמחבר אחר זה דאין זה מיגו דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ועוד מכח החזקה דאנן סהדי שכתבתי ריע טענתיה דודאי לא פרעו בינו לבינו:
יד
והעידו שפרעו וכו' והטעם דאמרינן דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרים אלא כדי שלא ישקר הלוה לומר פרעתיך בפני האנשי' שידע שהלכו למדינת הים או כבר מתו:
טו
שעל חוב אחר קבלם ע"ל סי' נ"ח וסי' פ"ג מ"ש הטור והמחבר בדין זה:
טז
עד שיבא פלוני ופלוני כו'. כדי שלא יוכל המלוה לומר על חוב אחר קבלתים וכנ"ל:
יז
אלא פורעו בב"ד כו'. דאז ג"כ אין יכול לומר כן ועפ"ר:
יח
ודברים שאומר זה כו' כי אף שאמר זה שבשעה שקיבל המעות היה דעתו לכך ה"ל דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברי' כ"כ רש"י אבל אם אמר בשעה שקיבל המעות בהדי' שלשם פקדון מקבלם ונאנסו לא הוי פרעון ול"ד למ"ש הטור והמחבר לקמן סי' ק"ך דאפי' אם אמר המלוה בפירוש לא אקבלם בתורת פרעון והוא השליך המעות בפניו בתורת פרעון נפטר ממנו הלוה בזה דשאני הכא דיכול המלוה לומר כל זמן שאין העדים לפנינו הרי הוא כאלו לא הגיע זמנם:
יט
וכתבו לו מעשה ב"ד כו'. וזה עדיף מפסקו של דיינים שיש בו פלוגתא כמ"ש לעיל סי' ל"ט סעיף י' והטעם דפסק דין עומד לפרעו מיד מה שאין כן זה דידוע דלא הי' לו לפרעו ונתנו לו המעשה בית דין להיות בידו לראיה לאחר זמן ועיין מה שכתבתי בהגד"מ בזה ועמ"ש בסי' ע"ט סי"ב עוד מדין מעשה בית דין גם כתבתי שם ובסי' ל"ט ס"ט אימת אינו נאמן לומר פרעתי אחר שהודה בב"ד ואימת טורפין לקוחות אם הודה אף שאם היה טוען פרעתי היה נאמן:
כ
ואינו טורף ממשעבדי בכח כו'. בפרישה כתבתי דר"ל אם בא ב"ח של המוכר וטרפו מיד זה הלוקח אין ביד הלוקח לחזור ולטרוף ממשעבדי שקנה ומכר מוכר הראשון אחר שנמכר לזה אבל ודאי אין זה המוכר יכול להוציא השדה מיד הלוקח זה שלקחו ממנו באונס עד שיחזיר לו מעותיו שהרי מיירי שהוא ידוע שנתן לו דמים בעד השדה רק שקנאו באונס וק"ל ועפ"ר:
כא
שלא ניתן לכתוב. ע"ש ברשב"א דקאי אשטר מכירה שנעשה ע"ת ויש במעות שנתן משום איסור ריבית (וכמ"ש לקמן סי' ר"ז ובי"ד סי' קס"א) דהמכירה בטלה שאין לו דין שטר:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
בין שאמר לו בשעת הלואה. עש"ך ס"ק ט' דאפי' בשעת הלואה אם מיח' לוה א"צ לפרעו בעדים ע"ש. ולכאורה תמוה דאם הלוה מוח' והמלוה נתן לו המעות הרי סבר וקיבל המלוה ולכולי עלמא א"צ לפרעו בעדים. וכן הקשה התומים ולק"מ דהא ז"ל הרא"ש אבל שלא בשעת הלואה וכו' כיון דהימני' מעיקרא לא חשש השתא להשיבו וכו' ע"ש משמע דאפי' אם כבר נתן לו המעות בפני העדים והותנ' עליו תנאי זה שלא יפרענו לו שלא בעדים כשלא זזה יד העדים מידו אף דהמלוה א"י להוציא המעות כשמוח' הלוה שכבר קנה המעות מ"מ כיון שלא הימני' בשוב פעם מיקרי בשעת הלואה דאם שתק הוי הודאה דאדעתא דהכי קיבל המעות כמ"ש הרא"ש מה שאין כן כשמוח' ומשמע בתומים דאם הגיע הזמן פירעון ואמר לו או פרע לי תיכף או שאל תפרעני אלא בעדים דהוי כשעת הלואה ולפענ"ד ז"א דמ"מ שייך סברת הרא"ש בב"מ י"ז כיון דהימני' מעיקרא לא חשש להשיבו ולא קיבל עליו ההתראה ומ"ש סברא זו ממ"ש הרא"ש בב"מ י"ז וז"ל ול"ק א"כ מה הועילו החכמים בתקנתם וכו' דהרי תוכל להתרות בשעת גירושין אל תפרענו אלא בעדים וכו' והקשה ע"ז דמה מהני ההתראה אולי ימחה ומזה הוכיח דין הנ"ל ובאמת אין מזה הוכחה דהרא"ש כתב כן לשיטת הרמב"ם דלא מהני מחאה ולענין מ"ש המע"מ בדברי הרא"ש שם שא"כ מאי מקשה ש"ס שם באלמנה מה הועילו חכמים בתקנתן וכו' הא תוכל להתרות ביורשין לק"מ דבאלמנה שייך התספת צררי כשרואה שהגיע קיצו ומש"ה ל"מ התראה באלמנה דאפי' אם תעשה התראה יכולין היורשים לומר אבי התפסתיך צררי ובשעת אירוסין וקידושין לא שייך התראה כמ"ש התומים בעצמו משא"כ בגירושין דלא חיישינן לצררי דהא אפי' במת פתאום ס"ל להרבה פוסקים דלא חיישינן לצררי משא"כ בגירושין כתב הרא"ש שפיר תקנתא דהתראה שתוכל להתרות בשעת גירושין אל תפרעני אלא בעדים:
ב
הרי זה נאמן. עש"ך ס"ך י"ד דמסיק דהמוחזק יכול לו' דס"ל כהרי"ף דס"ל דאינו נאמן צריך לקיים תנאו דהוי ?ד כאילו התנה עמו שלא יהיה נאמן כל זמן שלא יביא עדים ע"ש ולפ"ז כשמיחה הלוה שלא בשעת הלואה דלא נתחייב משום תנאי ואין לחייבו רק משום סברא שכתב הר"ן דחזקה שלא פרע שלא בעדים דלמה היה לו להכניס עצמו בתגר זה לפרוע שלא בעדים וא"כ אי טוען שפרע בעדים ומתו לכ"ע נאמן וכן כתב התומים ופשוט:
ג
שהרי אמר שקיים תנאו עט"ז שכתב שאם כבר מתו פ' ?פ' ואמר שפרעו אחר שמתו ביני לבינו שנאמן כיון שלא היה אפשר לקיים תנאו עיין שם. ולפענ"ד דין זה צ"ע טובא דהא יכול לקיים לפרוע בפני ב"ד דהא כיון שאמר כן כי היכי דלא לידחי' דהיינו שלא יאמר פרעתיך עד שיפרענו בפני פלוני ופלוני או בפני ב"ד או על ידי כת"י המלוה א"כ מה בכך שמתו:
ד
פרעו בב"ד. עט"ז וש"ך דלוקח שובר או אפשר דה"ל מפי כתבם ע"ש ואף דבשובר אין צריך לו' כתבו כמבואר בסי' פ"א סעיף כ"ט מ"מ אפשר שימחה מלכתוב אך מ"מ יפה תמה בתומים הא כיון דהמלוה תובע בפרעון לא יפרע לו עד שיצוה לכתוב שובר ויהיה כשר לכ"ע והעיקר כמו שכ' התומים כיון דדעת הרי"ף דעדים אחרים אינם נאמנים ואי תפס לא מפקינן מיניה כמ"ש הש"ך וכן דיינא דעביד כהרי"ף לא מהדרינן עובדא מש"ה אין צריך הלוה לפרוע אך שהקשה דמ"מ יקח שובר כתיבת יד המלוה. ולפענ"ד נראה דודאי שובר כתב יד מהני אך המחבר בא להשמיענו דין מחודש דשובר מב"ד מהני אף לדעת הרי"ף דלא פסל בתנאו רק עדים ולא ביד:
ה
וה"ה כל שטר שלא ניתן לכתוב. עיין תומים שהקשה הא כל מוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי דאית ליה קלא וא"כ מה בכך דהשטר לא ניתן לכתוב מ"מ הא בלא שטר ג"כ גבי ממשעבדי כמו כל מוכר שדהו בעדים. ולפענ"ד לק"מ דדוקא מוכר כדין גבי ממשעבדי אבל הכא כיון דהמקח אינו כלום הני זוזי למלוה דמי ובהלואה אף דאית לי' קלא לא גבי ממשעבדי עד שהקנה לו בשטר וכל שבשטר פסול אינו גובה ממשעבדי כדמוכח משטר שיכול לזייף וכן כתב התומים בעצמו בסי' מ"ט ס"ק ח' ע"ש:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
אסור להלוות. דאולי ישכח ויכפור ויעבור על לפני עור. גם העולם חושדין אותו שתובע בשקר ואפי' ת"ח דלרוב טרדתו בגירסא חיישינן יותר שמא ישכח:
ב
יותר. לפי שנזכר בו סכום ההלוא' א"כ ה"ה לכת"י ובמהרשד"ם כתב דוקא שטר ולא כת"י ש"ך:
ג
ויש חולקין. הש"ך פסק דהעיקר כהדיע' הא' דא"נ לומר פרעתי נגד עידי קנין:
ד
ואמרו להד"מ דהא חשב שפרעו בפני עדים וטע' דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתי' סמ"ע. והש"ך השיגו דלטעם זה מה חילוק יש בין הזמינם לכן מפרש הא דמלתא דלא רמיא קאי אעדים על דהעדים אינם זוכרים כשלא הזמינם מה שאין כן כשהזמינם. והש"ך מסיק דהעיקר שלא כדעת המחבר ולא כדעת הרב בהג"ה רק ששני הפי' אמת דמלתא דלא רמיא קאי על הלוה והעדים. לכן אם אומר שלא הזמינם אז עם העדים באו והכחישו פטור אפי' אם הלוה עומד בדיבורו ואומר שזוכר בבירור שפרע לפניהם דל"ש שוב לומר מילתא דלא רמיא על הלוה מ"מ פטור די"ל מילתא דלא רמיא על העדים כיון שלא הזמינם וכן אם אומר שהזמינם ובאו והכחישוהו דלא שייך לומר מילתא דלא רמיא על העדים כיון שהזמינם מ"מ אם הוא אומר אח"כ שטעה פטור די"ל דלא מילתא דלא רמיא על הלוה. אבל אם אומר שהזמינם ואח"כ כשבאו עדים והכחישוהו אומר שעדיין זוכר דל"ש שוב לומר מילתא דל"ר לא על העדים כיון שאומר שהזמינם ולא על הלוה כיון שמחזיק דבריו גם אחר שבאו העדים חייב לשלם:
ה
אלא בעדים. מכאן עד סוף הסעיף מיירי שא"ל כן בעדים דאל"כ נאמן במיגו דאומר שלא התנה כן סמ"ע וכאן כ"ע מודו דאמרי' מיגו דהוי כמיגו בענין הנאמנות עצמו כמבואר בסי' ע"א:
ו
צריך עש"ך שאם מוחה בשעת ההתרא' אפי' בשעת הלואה נאמן לומר פרעתי ואם נתחייב על פי ב"ד והותר' בפניהם מהני התראתו וצריך לפרעו בעדים והש"ך סיים גם בזה בצ"ע והעיקר בזה דמהני התרא' בפני ב"ד:
ז
ואם אמר שפרעו. ולא מהימן במיגו דפרעתי בפני פ' ופ' ומתו דמיחזי כשיקרא דיאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדותו ועוד דהוי מיגו במקום חזק' דודאי לא פרעו ביני לבינו כיון שרא' שהמלוה מקפיד ע"ז:
ח
בלא שבוע' קודם הפרעון אבל אחר הפרעון יכול להשביע היסת ש"ך:
ט
בפני פ' ופ'. כתב הש"ך דוקא כשמזכירם בשם אבל אם אמר סתם פרעתיך בפני עדים א"נ:
י
נאמן. והש"ך כתב דהמוחזק יש לומר קים לי כהרי"ף דס"ל דא"נ אבל מיורשים אינו גובה לכ"ע וע"ב סי' ע"א) (ואם יש ע"א שפרע חייב שבוע' אפי' הלו' חי וע"ב סי' ע"א מיהו אם התנה המלוה והלוה מיחה בשעת התרא' לכ"ע נאמן כשאומר פרעתיך בפני עדים ומתו או"ת:
יא
שפרעו בפניהם. זה לשיטת הרמב"ם והמחבר דס"ל לעיל דיש לומר פרעתיך בעדים ומתו א"כ הכא אמרי' לכך ייחד עדים כדי שלא יהי' יכול לומר כך ולא רצה כלל לפסול עדים אבל לדעת הרי"ף שהביא הש"ך לעיל בס"ק הסמוך דא"נ בלא"ה לומר כן עכצ"ל שהי' כוונתו בתנאי זה שהתנ' אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' לפסול שאר עדים ולכך אף שמעידים עדים אמרים שפרעו לא מהימני ומיהו כתב הש"ך דהיינו שהמלו' טוען סטראי ואע"ג דעדים אלו אומרים דעל חוב זה פרע פלגינן דיבורא אם המלוה מודה דאין לו עליו חוב רק זה וטוען סהדי שיקרי נינהו אף להרי"ף א"צ להחזיק סהדי לשיקרי:
יב
פטור. ואם עדים הללו שייחד הלכו למדינת הים או מתו והוא טוען פרעתיך ביני לבינך אינו נאמן דפרעתיך בפניהם ומתו. ואם טוען פרעתיך ביני לבינך אחר שכבר מתו ולא הי' אפשר לקיים שוב התנאי כתב הט"ז דנאמן וע"ב) (דדין זה צ"ע כיון דהי' אפשר לפרעו לפני ב"ד:
יג
שעל חוב אחר. ודוקא במעידים סתם שפרע ולא הזכיר שעל חוב זה פרעו וגם בדין זה הניח הש"ך בצ"ע והעיקר כדעת הרב:
יד
נאמן בשבוע'. ולשיטת הרי"ף א"כ וע"ב סי' ע"א דלשיטת הרי"ף אפי' מת המלוה אז הלוה חייב לשלם ול"ד לנאמנות דלא מהני גבי היורש אבל אם הביא עדים אחרים שראו שפרעו בפני עדים הללו נאמן ש"ך:
טו
פורעו בב"ד. וע"ב טעם למה לא יפרע בעדים או יקח שובר כת"י המלוה:
טז
ודברים שאומר זה. הא אם אמר בפי' בשעת קבלה שמקבלו בתורת פקדון (מהני ואע"ג דפרעון ובע"כ הוי פרעון שא"ה שהתנה שאל יפרענו רק בפני פ' ופ' סמ"ע והט"ז השיגו דודאי לא היה כוונתי בהתנאי (רק) כדי שלא יהיה יכול לו' פרעתי ואם הלוה יאמינו שלא יתבענו פעמים מאי איכפת ליה למלוה מיהו אם אמר בשעת קבלה שמקבלו לפקדון והלוה שותק הוי כמסכים לדבריו ולכ"ע לא הוי רק כפקדון:
יז
ואינו טורף ממשעבדי דהיינו אם יצא השדה מתח"י שבא בע"ח וטרפו אבל אם רוצה אותו שמכר שדהו באונס לטרוף גוף השדה ודאי דא"י אם לא מחזיר לו מעותיו:
יח
וה"ה לכל שטר שלא ניתן ליכתב כגון שיש בו איסור ריבית אבל מכר שדה גזולה קרוי ניתן ליכתב וטורף ממשעבדי ש"ס ב"מ:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
שפרעו שלא בעדים אינו נאמן. עיין בתשובת מים חיים חח"מ ס"ס י"ז שכתב דאפילו אם יטעון דאח"כ ביטל המלוה תנאי זה דאל תפרעני אלא בעדים מחמת שהי' ירא שמא יצטרך מאד למעות ולא יהי' מצוי עדים באותו שעה והלוה לא ירצה לפרוע לו בלא עדים לכן ביטל את התנאי או לסיבה אחרת מ"מ אינו נאמן כו' ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קע"ו סי"א ס"ק י"ד:
ב
הרי זה נאמן עש"ך ס"ק י"ד וע' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ק' מענין זה:
ג
ודברים שאומר. עבה"ט שכתב אבל אם בשעת קבלת המעות אמר בהדי' דלשם פקדון כו' וע' בת' זכרון יוסף חח"מ ס"ס א' שכתב דלאו דוקא בנתנם לשם פקדון סתם אלא אפילו אמר בפי' שנותנו לידו בתורת פקדון כדי שיהיה בטוח על חובו ויכול לזכות בו לאחר הזמן ואתנם בגו זימנא הוי פסידא דלוה וצריך לחזור ולשלם לו כו'. ומה"ט כתב שם במעשה בראובן שהוצרך להשליש מעות נדוניא לבתו והלך הוא והמיועד להיות חתנו והשלישו אצל שמעון צרור וחתום בחתימת שניהם ולבסוף נאנס מיד השליש (תוכן המעשה יובא לקמן סי' רצ"א סי"ח ס"ק ו') ועתה תובע החתן מראובן שיתן לו נדוניא אחרת וראובן השיב נדוניא אחת נתחייבתי ולא שנים דשלשה ולא נתרצית בשליש ההוא ואפשר דמזלא דידך גרם ופסק דהדין עם החתן כי אין להחתן שום תפיסת יד וזכיה בנודוניא עד אחר החופה ולכן כל ההפסד אשר יקרה ח"ו בנדון המושלש הוא על החותן לבד וגדולה מזו נ"ל שאפילו היה החתן אינש מהימנ' בעיני החותן והיה משליש הנדן אצל החתן עצמו בתורת פקדון עד אחר החופה שאז יזכה בהן. וקודם החופה נאנס ממנו ולא היה החתן מפסיד כלום וזה מבואר מדברי הב"ח והסמ"ע והש"ך בסי' ע' ס"ה גבי לוה שמסר למלוה את הסך שחייב לו בתורת פקדון כו' וא"כ ה"ה גבי חתן שהשליש חמיו בידו הנדוני' קודם החופה כו' דאנן סהדי דלאו בתורת פרעון יהבינהו ליה אלא בתורת פקדון ע"פ לזכות בו אחר החופה דמי פתי יתן הנדן לחתנו בתורת פרעון ל' יום קודם החופה ומי יודע מה יולד יום כו' ומעתה נידון ק"ו אם כשהשליש אצל החתן עצמו ההפסד עליו לבד. מכ"ש אם השליש הנדן אפילו במעמד וחתימת החתן אצל איש אחר דודאי ההפסד על החותן לבד וצריך לחזור ולהכניס לנדן בתו קודם החופה נדן אחרת כפי הסך החופה שנזכר בתנאים ראשונים שלהם עכ"ד ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
[הגה] וכל מקום שנאמן. נ"ב ע' בש"ך לקמן סי' ע"ה ס"ק כ"ב:
ב
[סמ"ע אות ט] לאו אדעתי'. נ"ב ע' תשו' הראנ"ח ח"ב סי' מ"א:
ג
[שו"ע] אינו נאמן. נ"ב אם התנה כך על נ' ותבעו ק' וטוען פרעתיך אם זהו מקרי מ"מ מדר"ם ע' ש"ך ספ"ז ס"ק י"ג:
ד
[סמ"ע אות יא] דא"ל כן בפני עדים. נ"ב בכנה"ג חלק על הסמ"ע בזה דלטעמא דהר"ן דהוי אנן סהדי הובא בסמ"ע סקי"ג ה"נ הוי מגו במקום עדים ע"ש. ולענ"ד המעיין בל' הר"ן יראה דהיכי דאינו יכול לברר התנאי ליכא כלל אנן סהדי דסמך בשעת הפרעון אם יוציא המלוה לעז יכפור הכל בלהד"מ והוא ברור. ואף דלדעת כנה"ג נראה אם המלוה מודה שנפרע מקצתו בינו לבינו ויש ללוה מגו דלא התניתי נאמן ממנ"פ דגם לטעם הר"ן דהוי א"ס ליתא הכא כיון דהמלוה מודה שנפרע מקצתו איתרע אנן סהדי וכ"כ המל"מ לשיטת הר"ן ע"ש וע' בב"ח סי' זה שהמליץ סברת הר"ן דאנן סהדי הוי כמו חזקה והוי מגו במקום חזקה וקי"ל דל"א מגו במקום חזקה סי' ע"ח עכ"ל והוא תימא דאדרב' סי' ע"ח דמגו במ"ח הוא בעי' דלא איפשטא והוא חומר' לתובע וקולא לנתבע וע' בש"ך סי' קי"ח סק"ז ולדבריו אתי שפיר דברי הש"ך וגם נסתלק קו' הכנה"ג על הסמ"ע שהתחלנו ודו"ק:
ה
[שו"ע] בפו"פ שייחדם ומתו. נ"ב ואם פו"פ שייחד מתו והוא טוען פרעתיך בפני ב' אחרים ומתו א"נ במגו פרעתיך בפני אותם שייחדת והיינו לטעם הר"ן דאנן סהדי וזה שייך ג"כ הכא אבל לטעם הרא"ש דהרוצה לשקר ירחיק עדותו הכא נאמן דהרי לפי טענתו עכשיו ג"כ מרחיק עדותו. שוב ראיתי בכנה"ג שצידד לומר דגם לטעם הרא"ש א"נ ע"ש ואם הוא טוען פרעתיך ביני לבינך אחר שמתו עדים בודאי נאמן שלא הי' אפשר לו לקיים התנאי וכמ"ש בט"ז אמנם במ"ש דלרבותא נקט הב"י בגוונא אחריני ע"ש בפשוטו י"ל דהמחבר מיירי דידעי' דמשעה שמתו אותם שייחד לא פרע וק"ל:
ו
[שם] ואם הפו"פ שייחד הם קרובים למלוה או ללוה ואומר שפרע בפניהם והם מכחישים י"ל דנאמן דהא אמר שקיים תנאו והם פסולים להעיד שלא פרע בפניהם. ועכ"פ אם בעידן התנאי לא הי' קרובים ואח"כ נעשו קרובים בנשותיהן א"נ להכחישו:
ז
[ש"ך אות כא] שפרעו לפניהם אם לא מרשות המלוה. נ"ב אינו מובן לי דהא יכול לומר פרע לי בעדים אחרים ואני נותן להם רשות לכתוב לך שפרעתי בפניהם:
ח
[סמ"ע אות כ] וטרפו מיד זה הלוקח. נ"ב וכתב שם דאפי' בע"ח מאוחר של המוכר שבשטר גובה מזה ואפי' לדעת המחבר לקמן סי' ק"ד ס' י"ג דמע"פ מוקדם גובה מקודם למלוה בשטר מאוחר הכא מודה ע"ש:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳:א׳
א
ואפי' לת"ח דמסתמא לא יכפור אפילו הכי יש לחוש שמחמת טרדת למודו ישכח:
ע׳:ב׳
א
משובח יותר. לפי שנזכר סכום ההלואה כן כתב הסמ"ע ולפי זה משמע דהוא הדין כתב יד אבל בתשו' מהרשד"ם סי' כ"ג כתב דדוקא שטר אבל לא כתב יד וע"ש:
ע׳:ג׳
א
וגורם קללה לעצמו. שהבריות יקללוהו מחמת שתובע לחבירו מה שאינו חייב לו:
ע׳:ד׳
א
ויש חולקין והעיקר כסברא הראשונה וכן הוא דעת רוב הפוסקים וכמעט כולם וכמ"ש בספרי וכן כתב מהר"ר ישעיה טראני שבתשו' ן' לב סוף ספ' א' עיין שם וכן משמע בכמה דוכתי וכן מדברי הפוסקים והטור. וכן לעיל סי' ל"ט סעיף ג' וריש סי' נ"א ולקמן סי' ע"ה ס"ד בהג"ה וכן מדברי הרמב"ם והטור לקמן סי' פ"ז סל"א וסוף סי' פ"ח וכ"פ בס' אגודות אזוב דף פ' ע"ד ואע"פ שפסק כן משום דלא ידע מאן נינהו היש חולקי' ואשתמיטי' דברי ראבי"ה במרדכי פ"ק דכתובות שהביא בד"מ וגם דעת הרמב"ן בהר"ן פ"ב דכתובות נראה להדיא כן וכן כתב בתשו' מהר"ש כהן ספר שני סי' ס"ד בשם הרמב"ן ע"ש וכן הבאתי לקמן סי' פ"א סעיף כ"ג ס"ק נ"ט שכן כתב הריב"ש סי' תע"ח בשם חכמי הצרפתים מ"מ לענין דינא העיקר כסברא הראשונה וכמ"ש בספרי ע"ש וגם הרמב"ן גופיה כ' בפרק גט פשוט גבי כי כתביתו שטרי אקנייתא וז"ל וש"מ דקנין בלא שטר טורף מן המשועבדים ומכאן סמכו המחברים לומר עוד שאינו יכול לומר פרעתי בשטר עכ"ל ולא חלק על זה:
ע׳:ה׳
א
וע"ל סי' ל"ט ס"ה. דכאמן לו' פרעתי לכ"ע דשאני התם שהזמין אחרים בקנינו וכן מבואר בע"ש שם ע"ש:
ע׳:ו׳
א
אמר פרעתיך כו'. בספרי הארכתי בזה והעליתי דהעיקר כדעת ר"ש והרי"ף והטור ורמב"ן סי' מ"ג דלעולם לא הוחזק כפרן וכהך דבש"ס פ' שבועת הדיינים והוכחתי שם שכן ג"כ דעת הרא"ש (והב"ח כתב וז"ל וכ"פ רבינו הטור בסתם בסי' ע"ט סעיף י"א על סמך מ"ש כאן דהרא"ש והרי"ף והרמב"ם הסכימו דא"צ לברר דאפי' הכחישוהו לא הוחזק כפרן ודלא כמ"ש הרא"ש בפרק ג"פ דמשמע דס"ל דאם הכחישוהו הוחזק כפרן ומביאו ב"י דליתא עכ"ל ולא דק דהרי הטור גיפיה כתב לקמן סי' ק"מ ס"ג כדברי הרא"ש פ' ג"פ והרא"ש ג"כ הא כתב הך דלקמן סי' ע"ט בסתם בפ' כל הנשבעי' אלא ודאי דעת הרא"ש וטור דדוקא בשטר אמרינן הכי כיון דחזקה מכח שטר קאתיא וכדעת הרשב"א והר"ן והרמ"ה וה' המגיד וראיתי בד"מ שהבין ג"כ מדעת הרא"ש כהב"ח וכן נרשם בש"ע שעם המראה מקום ולפע"ד מ"ש ברור) וכן עיקר בדעת הרמב"ם וכמו שהבין הטור מדבריו וכמו שהוכחתי בספרי שם ודלא כהה"מ וב"י לדעתו וכן דעת הרשב"א והר"ן דדוקא בהך דגט פשוט ונתבאר לקמן ר"ס ק"מ בשטר וחזקה צריך לברר כיון דחזקה מכר שטר קאתי וכן דעת הרמ"ה וה' המגיד ותמוה לי על הרב בהג"ה שכתב סתמא דכל שבאו עדים כו' חייב לשלם כו' ולא חילק דהא ודאי ליכא למ"ד הכי דלעולם כשהכחישוהו חייב לשלם דאין פוסק שיחלוק על הש"ס דשבועות הדיינים ובע"כ צריך לחלק איזה שום חילוק וה"ל להר"ב להביא שום חילוק היכא דאינו חייב לשלם וצ"ל דהך י"א הוא דעת הרמב"ם לפי מש"ה ה' המגיד דמחלק בעידי הלואה וא"כ הר"ב קאי על מ"ש המחבר בסעיף א' המלוה את חבירו בעדים כו'. ודוחק וגם תימה על הר"ב שכתב הי"א אלו דהוא דעת יחידאי ודעת רוב הפוסקים אינו כן וכמ"ש ואע"ג דבסמ"ע נרשם במראה מקום ע"ז ר"ן פרק שבועת דיינים מ"מ פשוט דטעות הוא דדעת הר"ן איפכא וכמ"ש ומביאו ב"י ג"כ והע"ש השמיט הגה' הרב. ויפה כוון. ונראה ג"כ לענין דינא כיון דהרמב"ם וה"ר זרחי' הלוי ובע"ת שער מ"א וראב"ן ור' ברוך בהגה' אשר"י (פרק שבועת הדיינים) והנ"י מפרשים מילתא דלא רמיא לאו אדעתיה אעדים (ותימה שהב"י לא הביאם) ורש"י והר"ן והטור ורשב"א בתשו' סי' תתקס"א ושאר מחברים מפרשים אלוה י"ל דשניהם אמת והלכך כל שחוזר בו ואומר דרך שגגה אמרתי שפרעתי בפני פ' ופ' אע"פ שחמר תחלה שהזמינם לעדות לא הוחזק כפרן דמילתא דלא רמיא עלי' שלא היה מחוייב לומר בעדים פרעתיך ויכול להיות שהזמין אחרים או שהי' מדומה לו כן אבל היכא שאחר שהכחישוהו העדים עדיין אומר ודאי בפניכם פרעתי אז יש חילוק אם אומר שהזמינם לכך הוחזק כפרן ואם לאו לא הוחזק כפרן ומה שאין העדי' זוכרים היינו דכיון דלא הזמינם לא רמיא עלייהו ולאו אדעתייהו והפוסקי' וכן המחבר דמחלקים בין הזמינם או לא מוכרחים לפרש מילתא דלא רמיא כו' אעדים ולא אלוה וכמבואר להדיא בס' המאור ובבעה"ת בשם הרז"ה ושאר פוסקים ע"ש ודלא כהע"ש והסמ"ע ס"ק ט' שהעתיקו רק פירש"י ולא כוונו יפה וכ"ש לדברי המחבר דמוכרח עכ"פ לפרש אעדים וכמ"ש ודוק. מיהו אם אחר שאומר פרעתיך בפני פ' ופ' חוזר בו מיד אין צריך להביאם דא"צ לברר אלא לטובת הלוה להפטר אף משבועה. כל זה העליתי בספרי מדעת הרבה פוסקים ושטתם נכון בש"ס ע"ש:
ע׳:ז׳
א
שצריך לברר דבריו כו'. עיין בסמ"ע ס"ק ח' שהקשה על הר"ב דמאן דכתב דצריך לברר דבריו סתם פשיטא דלא מהני שבועה בהכחישוהו ולא ה"ל להר"ב לכתוב אדברי המחבר שהן הן דברי הרמב"ם לדעת הב"י שצריך לברר דבריו סתם כיון דמסיק המחבר וכתב דמהימן בשבועה כו' עכ"ל ולפע"ד זה אינו שהרי הטור כתב ברישא סתם צריך לברר דבריו ומסיק אח"כ דנאמן אפילו בהכחישוהו וכן התוס' בשבועות ריש דף מ"ב ע"ש וכן הוא בשאר פוסקים:
ע׳:ח׳
א
א"ל כו'. מכאן ועד סוף הסי' מיירי דא"ל כן בפני עדים דאל"כ הוא נאמן במגו דאמר לא התנה עמו כן עכ"ל סמ"ע וכ"כ ה"ה ומביאו ב"י:
ע׳:ט׳
א
בין שאמר כו'. כתב הסמ"ע וז"ל וכתב הר"ן פ' שבועת הדיינים דלדעת הרמב"ם אפי' אם אמר הלוה אין רצוני לפרוע לך אלא שלא בעדים אפ"ה צריך לפרוע בעדים כו' וכ"כ הרב המגיד כו' עכ"ל וכ"כ בע"ש בסתם (וכ"כ בתשו' מהר"ר שלמה כהן ספר שני ריש סי' י"א בשם רוב המפרשים) ובאמת כ"כ הר"ן וה"ה שכן נראה מדברי הר"י ן' מגש והרמב"ם ומביאם ב"י אבל לפע"ד לא משמע מדברי הרמב"ם מידי ואדרבא מל' הרמב"ם שכתב צריך לפרעו בעדים מפני התנאי משמע שהלוה לא מיחה כמו כל תנאי שמסכימים שניהם ויכול להיות שגם הר"י ן' מגש לא כתב אלא כדברי הרמב"ם. וגם בלאו הכי דעת הרא"ש וטור להדיא דבין בשעת הלואה ובין לאחר הלואה אם מיחה אינו צריך לפרעו בעדים וכ"כ ר' ירוחם נ"ג ח"ב בשם התו' ושכן דעת כמה פסקנים ונהי דבמה דס"ל להרא"ש וטור ור' ירוחם דשלא בשעת הלואה בעינן שיקבל עליו הלוה בפירוש ולא סגי בשתיקתו לא קי"ל כוותייהו אלא כהרמב"ם והר"ן והרב המגיד ושאר מחברים דאף בששתק מהני אפי' לאחר הלואה וכמ"ש המחבר וגם פשט לשון המשנה משמע ששתק לאחר הלואה מ"מ בהא דס"ל דבמיחה בפי' א"צ לפרעו בעדי' הא גם הרמב"ן ס"ל הכי בהדיא וגם במשנה לא הוזכר שמיחה ומשמע דהלוה שותק וכן משמע פשט ל' הרמב"ם וכמ"ש ובפרט לפי מ"ש הר"ן גופיה שיש שתמהו ולאחר הלואה במה נשתעבד ותירץ שאין הענין מטעם שעבוד אלא משום דכשא"ל אל תפרעני אלא בעדים אין הלוה עשוי לפרעו שלא בעדים ואי טען שפרעו בלא עדים אנן סהדי דשקורי משקר עכ"ל וזה לא שייך כשמיחה בו מתחלה ולא קבל התראתו יכול לומר סמכתי על מחאתי ופרעתי לו שלא בעדים וליכא למימר בהא אנן סהדי מיהא היכא דהתרה בו בפני ב"ד אל תפרעני אלא בעדים אף הרא"ש והטור ור' ירוחם מודו דאפי' מיחה ואומר איני רוצה לקבל תנאי זה צריך לפרעו בעדים מאחר שהוצרך להביאו לפני ב"ד כמבואר בדבריהם להדיא ע"ש וגם על זה יש לדחוק דהיאך יכול זה להכריחו שיקבל תנאו בעל כרחו וצ"ע:
ע׳:י׳
א
ואם אמר שפרעו שלא בעדים ושכח התראה. הרא"ש ומוכח שם דכ"ש אם לא שכח אינו נאמן ע"ש:
ע׳:י״א
א
ואינו נאמן. ואין להאמינו במגו דאי בעי אמר קיימתי תנאך ופרעתיך לפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה או מתו דאין זה מגו טוב דיותר נוח לו לומר פרעתיך ביני לבינך ושכחתי ההתראה שהתרית בי לפרעך בעדי' ממה שיאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני ומתו כי יאמרו העולם הרוצה לשקר ירחיק עידיו הרא"ש. והרב המגיד תירץ שאין כאן דין מגו שהרי הוא מודה שלא קיים התנאי ולפיכך צריך לקיימו דהא איהו מחייב נפשיה בקיום התנאי דאמר דלא קיימיה וכיון דלא נתברר שפרע אמרינן ליה מחייבי' לקיומי תנאך עכ"ל. ותירוץ זה צ"ע. וב"י כתב וז"ל ולי נראה עוד דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בעדים אנן סהדי דלא פרעיה שלא בעדים והיכא דאנן סהדי ליכא מגו ע"כ. ואולי גם הרב המגיד כוון לזה. ועמ"ש לקמן סי' קל"ג סעיף ב' ס"ק ב':
ע׳:י״ב
א
והמלוה גובה ממנו בלא שבועה כו'. נראה דהיינו דוקא שבועה דלפני הפרעון אבל לאחר הפרעון יכול להשביעו היסת כדמוכח לקמן סי' ע"א סעיף ה' דכ"ש הוא מהתם ע"ש:
ע׳:י״ג
א
בפני פלוני ופלוני כו'. משמע דוקא במייחד עדים ואומר בפני פלוני ופלוני אבל אם אומר פרעתיך בפני עדים והלכו למ"ה או מתו אינו נאמן דכיון דלא מייחד עדים מוכחא מילתא דמשקר וכהרמ"ה וטור וכ"כ הב"ח דהכי משמע לישנא דש"ס וכן כתב הרשב"א מיהו היכא דיש רגלים לדבר דאינו יודע או ששכח מי הם העדים נראה דפטור לסברא זו דגורסי' נאמן בלאו הכי הר"ן חולק ע"ש:
ע׳:י״ד
א
נאמן. שהריהוא אומר שקיים תנאו. והרי"ף והר"י הלוי חולקין גם כאן וכן בתשובה להרמב"ן סי' צ"ז כן דעת הראב"ד ונהי דהרב המגיד הקשה על הראב"ד במה שמפרש דגירסא דנאמן מיירי כשאין עדים על התנאי מ"מ בדינא לא הקשה עליו כלום לפי הגירסא אינו נאמן וגם יש ליישב כל קושיותיו של הרב המגיד ועיין בס' גי' תרומה שער כ"ה סוף חלק ב' וכ"כ בהגהת אשר"י פ' שבועת הדיינים דכן הלכה למעשה ואמרי' זיל פרע ליה ובדאתו פלוני ופלוני ואמרי דפרעת ליה מחייב לאהדורי לך מא"ז עכ"ל וכן נראה לפע"ד עיקר בש"ס דמ"ש הר"ן והרא"ש דרב אסי מודה לשמואל דאם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן לא נהירא לי דא"כ ל"ל לרב פפא משמיה דרבא למימר הלכתא כו' ואם אמר כו' והלכו למ"ה נאמן כיון דרב אסי ושמואל תרווייהו ס"ל הכי למה ליה לרב פפא למימר הכי כלל ובפרט לפי מה דמשמע פשטא דמלתא דהלכתא קאי נמי אהא וא"כ קשה ל"ל למפסק הלכתא בהא כיון דרב אסי גופיה מודה בהא ועוד דא"כ דשמואל לא פליג אלא היכא דאמר פרעתיך ביני לבינך (דאז) נאמן במגו א"כ היכי קאמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופ' והלכו למ"ה הא רב אסי גופא נמי מודה בהא ול"ל הא ועיקר מלתא חסר מן הספר והכי הל"ל מתוך שיכול לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למדינת הים יכול נמי לומר פרעתיך ביני לבינך ועוד דכי קאמר תנאי היא ורב אסי דקאמר כת"ק דר' יודא ב"ב דקתני בעדים פרע לי או יתן או יביא ראיה שנתן משמע דלא מהני שום טענה רק או יתן או יביא ראיה שנתן וכשאינו מביא ראיה יתן דוקא ולא סגי בלא ראי' כלל אלמא דלא מהני כשאומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אלא יביא ראיה דוקא ועוד דא"כ מנ"ל לשמואל דר' יודא בן בתירא סבר כותיה דילמא ריב"ב דוקא קאמר יכול לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אבל מגו לית ליה ועוד דלישנא דקאמר שמואל יכול לומר כו' לא משמע מתוך שיכול לומר כו' אלא כפשוטו אלא ודאי הכי פירושא דשמעתא דרב אסי אמר אם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפורעו בעדים וסתמא קאמר צריך לפרעו בעדים משמע האי לישנא דצריך לפרעו בעדים דלא מהני ליה שום טענה רק יביא עדים דוקא שפרעו בפניהן וגם מדקאמר סתמא צריך לפרעו בעדים ולא מחלק בין אם אמר פרעתיך ביני לבינך ובין אם אמר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אלמא דכל גווני לא מהימן רק צריך לפרעו בעדים ושמואל אמר יכול לומר לו פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה אבל כשאומר פרעתיך ביני לבינך מודה לרב אסי ואותבינא עליה דשמואל מדתנן מנה לי בידך א"ל הן א"ל אל תתנהו לי אלא בפני עדים נתתיו לך חייב מפני שצריך ליתן לו בעדים אלמא דלא מהני ליה שום טענה אלא בכל גווני חייב דאל"כ אמאי תנן סתמא חייב ה"ל למתני' לפלוגי בהכי ובפרט דברישא מחלק בין פטור לחיוב הכא נמי ה"ל לחלק דיש צד דפטור ויש צד דחייב ועוד דקתני נמי לישנא שצריך ליתן לו בעדים דמשמע שצריך לברר שפרעו בעדים וכמ"ש התוס' והרא"ש אבל לפע"ד א"צ לזה דיותר נראה דפריך כפשוטו מדקתני סתמא חייב ולא מחלק וכדפרישי' ומשני תנאי היא כו' והשתא בעל כרחך דגרסי' במילתיה דרב פפא משמיה דרבא אינו נאמן דאל"כ היאך פסק כשמואל דהא איתותב שמואל וכמ"ש הר"ן גופיה דרב פפא משמיה דרבא לא פסיק כשמואל משום דאיתותב ומאי דמהדרינן תנאי היא אדחיא מדפריך רב אחא ממאי דבשעת הלוא' קאי כו' ועוד דוחק לומר דפסק כר' יודא ב"ב ולא כת"ק וגם דלא כסתם מתני'. ועוד דהיאך יאמר רב פפא בענין אחד שני מאמרים הסותרים זה את זה דמתחלה קאמר ואם אמר אל תפרעני אלא בעדים צריך לפרעו בעדים והיינו ממש לישנא דרב אסי והאי לישנא משמע דבכל גווני צריך לפרעו בעדים ולא מהני ליה שום טענה אף אם אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למ"ה וכדפירש ובתר הכי מיד קאמר ואם א"ל פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן ועוד דאם איתא דפסק כשמואל לא ה"ל להזכיר דברי רב אסי כלל והל"ל ואם א"ל אל תפרעני אלא בעדים וא"ל פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו למ"ה נאמן: והשתא לא קשה מה שתמה הרמב"ם וכי מה היה לו לעשות וכי יש לו לאסור את העדים בבית הסוהר ועוד אם מתו נמצא זה פורע פעם אחר פעם א"כ נעשית עדות זו עדות בשטר כו' וה"ה הסכים עמו שהוא תמה באמת והבאתיו לקמן ס"ק ט"ו ולפי מ"ש בע"כ לאו תמיה היא דהא רב אסי ס"ל הכי וגם בלא"ה הא תנא קמא דר' יודא ב"ב ס"ל הכי וכמ"ש והיאך ניקום אנן לתמוה מסברא אתנאי ואמוראי אלא ודאי ל"ק מידי דכיון שהתנה עמו כן צריך לקיים תנאו ואינו נאמן בכך ואין צריך לאסור העדים בבית הסוהר או לפרוע אם מתו רק תקנתו שיכתוב שובר וכמו שכ' הראב"ד בהשגות והבאתיו לקמן סעיף קטן ט"ו כל זה נ"ל ברור להלכה. אך למעשה כיון דרבו החולקים והלוה מוחזק צ"ע:
ע׳:ט״ו
א
אמר לו כו' משמע דגם בדין זה אין חילוק בין אמר לו בשעת הלואה או לאחר הלואה אלא לעולם מועיל תנאו אף בלא קנין וכדלעיל ס"ג גבי א"ל תפרעני אלא בעדים. וכן משמע להדיא בהרא"ש פרק זה בורר ובטור לעיל סי' כ"ב סעיף ד' ע"ש אע"ג שמרדכי פרק שבועת הדיינים כתב דרשב"ט פי' דהיינו בקנין הא כתב שם שרבי יואל פליג ועוד נראה דרשב"ט מפרש שבאו עדים אחרים והעידו שפרעו וכמ"ש רש"י והרי"ף דלקמן ודלא כפי' הרמב"ם ור"ח וכן משמע במרדכי התם דמיירי דברי רשב"ט בתר פרש"י והרי"ף וכתב אח"כ ור"ח פי' וכו' וס"ל דזה דמי למהימנה לי כבי תרי ובהימנה כבי תרי ס"ל לרשב"ט התם דבעי קנין וכמ"ש המרדכי שם ואפ"ה פליג ר' יואל דס"ל כראבי"ה שבמרדכי שם דבהימנ' כבי תרי נמי א"צ קנין ולפי זה לדעת רש"י והרי"ף וסייעת' דלקמן דס"ל דאפי' באו עדים אחרים והעידו שפרע אינו נאמן דה"ל כהימני' כבי תרי נראה דכי היכא דס"ל להרי"ף גבי נאמנות כבי תרי דבעי קנין לאחר הלואה וכמו שכתבתי לקמן סי' ע"א סעיף ב' ע"ש ה"ה הכא לא מהני תנאי זה אם באו עדים והעידו שפרע אלא כשהתנה כן בשעת הלואה או שקנו מיניה ועמ"ש בסי' ע"א ס"ב ודו"ק:
ע׳:ט״ז
א
אם באו אותם אחרים כו'. באמת צל"ע בדין זה כי נלפע"ד עיקר בש"ס כהרי"ף וה"ר יוסף הלוי ורש"י וסייעתם וכמו שאבאר וגם ראיתי גדולי הפוסקים שסוברים כן מה שלא הביאם בית יוסף כלל הלא המה ה"ר זרחיהו הלוי בספר המאור והרמב"ן בספר המלחמות וכן בהגהת אשרי פ' שבועות הדיינים כתב וז"ל וכן הלכתא כרב אלפס וכרש"י ולא כמיימוני עכ"ל. ולענין מה שהקשה הרמב"ם פט"ו מה' מלוה על זה וכתב שהוא טעות גדול שהרי באו עדים והעידו שבפניהם פרעו ואין כאן בית מיחוש. יפה תירץ הראב"ד בהשגות וז"ל שאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' באמת נראין דברי הר"ב ז"ל (ר"ל הרי"ף) דאמר פסלינהו לכ"ע לגבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעיה מצי אמר סטראי נינהו והתימה שתמה זה החכם ע"ז ואמר שאפי' אמר בפני פ' ופ' אם יבואו עדים שפרעו בפניהם אין כאן בית מיחוש ותמה על מה שאמרו מהימנת עלי כבי תרי שיפרענו פעם אחר פעם אלא אם יש לו שטר יקרענו ואם אין לו שטר יכתוב לו שובר בכ"י וזה תקנתו לכל ענין עכ"ל ובב"י כתב שה' המגיד סתר דברי הראב"ד ועיינתי בה' המגיד וראיתי שאין סתירתו נכונה לפע"ד ודברי הראב"ד נראין והנה ז"ל ה' המגיד אני תמה בדברי הר"א ז"ל שאמר נראין דברי הר"ב ז"ל דאמר פסלינהו לכ"ע גבי האי פרעון וכי אתו אחריני ואמרי קמן פרעי' מצי אמר סטראי נינהו ע"כ והנה אלו שתי טענות נראות כסותרות זא"ז דאם איתא דפסלינהו אפי' לא מצי אמר סטראי נינהו וכגון שמעידים שמחמת הלואה שהתנ' עליו פרעו חוזר וגובה אות' דה"ל כהאמינו כל זמן שלא יעידו אותם פ' ופ' ואת"ל דטעמא דעדים אחרים אינם נאמנים משום דמצי אמר מלוה סטראי נינהו כל זמן שהעדים מעידים שעל אותה הלואה פרעו דלא מצי אמר סטראי לא יחזור ויגבה והנה הרב ז"ל ארכבה אתרי ריכשי לפי שהוקשה לו איך נפסול אנחנו עדים והוא לא הזכיר כלל פסולם גם לא הזכיר נאמנות כלל עוד כ' והתימה שתמה זה החכם ואמר שאפי' אמר בפני פ' ופ' וכו' ובאמת רבינו לא תמה אלא בדין הראשון לפי שעשו דין מלוה זו כדין מלוה בשטר והוא תמה באמת עכ"ל ה"ה (גם בס' ג"ת סוף שער כ"ה דחק מאד בדברי הראב"ד ע"ש) ולפעד"נ דברי הראב"ד נכונים וכוונתו דלא תיקשי שהרי העדים לפנינו ומעידים שפרעו וע"ז כתב דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ה"ל כאלו פסל כל העדים לגבי האי פרעון וה"ל כאלו האמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא כל זמן שלא יעידו פ' ופ' (וכן הוא בהרי"ף והר"ן טעם הדבר שנפסל וכל העדים חוץ מאלו ע"ש) ומ"ש הראב"ד מצי אמר סטראי נינהו היינו אפי' מעידים העדים שמחמת הלוא' שהתנה עליו פרעו כו' מצי אמר סטראי והעדים הם עידי שקר שהרי פסל כל העדים לגבי האי פרעון (והרי כאלו הימני' מעיקרא כשיכחיש העדים ויאמר סטראי וע"ל סי' נ"ח ס"ק ט') ולא אתא אלא לאפוקי כשטוען המלוה להד"ם דאינו נאמן דנהי דה"ל כהאמינו כבי תרי ופסל כל העדים שיעידו על פרעון זה מ"מ הלא יוכל הלוה לפרעו בב"ד ויתבענו אח"כ ויאמר לו תן לי המעות שלקחת ממני ואם יכפור הרי יביא עדים דנהי דעל הפרעון לא יהיו העדים נאמנים מ"מ ודאי יהיו נאמנים שקבל המעות ממנו דאטו בשביל שפסל כל העדים לפרעון זה יהיו כל העולם נפסלים לו לכל הענינים הלא לא פסלם אלא לגבי האי פרעון ומה ישיב המלוה על זה אם יודה לדברי העדים ויאמר קבלתי בע"כ יחזור וישלם לו ואם יכפור הרי העדים לפנינו ואמרו שקבל ממנו מעות ודאי דמפלגינן דבורייהו (וכדאמרי' לעיל סי' ל"ד סכ"ו ובכמה דוכתי וכה"ג אמרי' בהכותב דף פ"ח ע"א אי פקח הוא יהיב לה כתובתה באפי סהדי קמא ובתרא ומוקי' להנהו זוזי קמאי בהלוא' ופירש"י שם שיאמר לה הרי הן מלוה אצלך שהרי נפרעת כתובתך שנית כו' ע"ש בדברי הפוסקי' והטור בא"ע סי' צ"ו סי"ג ע"ש וע"ל סי' ע"א סעיף ה' ס"ק י"ג) וא"כ בעל כרחך יחזור וישלם לו ואם כן הפוכי מטרת' למה לן אלא ודאי כשטוען המלוה להד"ם פטור הלו' אבל כשטוען סטראי נאמן דאע"פ שיאמרו העדים שקבלם בפירוש על חוב זה שהתנה עליו יכול הוא לומר קבלתי על חוב אחר ואלו העדים שאומרי' שקבלתי על חוב זה עידי שקר הם שהרי פסל כל העדים שיעידו על פרעון זה חוץ מפ' ופ' שהתנה וטענת סטראי בעצמה מעליותא היא אע"ג דלית ליה מגו דלהד"ם דכיון דה"ל כאלו הימני' להכחיש העדים שיעידו על האי פרעון הרי הוא מכחישם ואומר סטראי וע"ז האמינו מתחלה וכמ"ש לעיל סי' נ"ח ס"ק ט' ע"ש ואפי' בנאמנות גופיה שהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא נפרעתי הדבר ברור דכשטוען המלו' להד"ם אינו נאמן נגד ב' עדים שהרי בע"כ יחזור וישלם לו אחר שיפרעם כי יתבענו ויאמר לו תן לי מה שנתתי לך מעות והרי כאן עדים דנהי דעדיה אינן נאמנים על הפרעון משום שהאמינו כבי תרי כל אימת דאמר לא פרענא מ"מ נאמנים על הקבלה דפלגינן דבורייהו ומה ישיב על הקבלה שהרי אמר להד"ם וע"ז הוא מוכחש בעדי' והוא לא האמינו אלא לענין פרעון ולא לכל שאר ענינים וא"כ הפוכי מטרת' ל"ל והא דאמרי' (לקמן סי' ע"א סעיף ה') דבנאמנות כבי תרי א"צ לשלם לו אף אם תבעו אחר הפרעון היינו נמי דוקא כשטוען סטראי כן נלפע"ד ברור ומ"ש ה"ה והנה הר"ב ז"ל ארכבה אתרי ריכשי לפי שהוקשה לו כו' לפענ"ד ליתא דלא ארכב' אתרי ריכשי ולא הוקש' לו להראב"ד היאך נפסול אנחנו עדים כו' ופשוט לו דכיון דא"ל אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ממילא נפסלו שאר עדים וה"ל כהאמינו לגבי כל עולם חוץ מאותם פ' ופ' רק דהוצרך לומר דטוען סטראי מטעמא דפרישית דאל"כ פשיטא דהעדים נאמנים לומר שקבל בפניהם כך וכך מעות דנהי דנפסלו להעיד על הפרעון מ"מ כשרים על הקבלה דה"ל מילתא אחריתי ומ"ש ה' המגיד עוד כתב והתימה כו' עד והוא תמה באמת עכ"ל לאו מילתא היא כלל דעיקר כוולת הראב"ד לומר דמ"ש הרמב"ם על הרי"ף דכשאמר אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' וא"ל פרעתיך בפני עדים אחרים אינו נאמן שזהו טעות גדולה והדין האמת שאם באו עדים שפרעו בפניהן נפטר ואין כאן מקום חשש כו' ועוד כתב הרמב"ם אח"כ אבל אם באו והעידו שפרעו אין כאן בית מיחוש כו' עכ"ל ועל זה קאמר הראב"ד דמה שמתמה זה החכם וסובר שהוא טעות גדול דכיון שאומרים העדים שבפניהם פרעו אין כאן בית מיחוש ותמה תמיה זו על מה שאמרו בש"ס מהימני' עלי כבי תרי דהיאך יפרענו פעם אחר פעם והלא העידי' מעידים שפרעו בפניהם ואין כאן בית מיחוש. אלא ודאי כיון דפסלינהו מצי למימר סטראי נינהו וכמ"ש וא"כ ה"ה הכא כיון שכבר הקדימו הרי"ף והראב"ד דה"ל כפסל כל העדים חוץ מאלו ה"ל כהאמינו כבי תרי וכן מדמי להו הרי"ף להדיא להדדי ע"ש וא"כ בע"כ בהימני' כבי תרי אם יש לו שטר יקרענו ואם אין לו שטר יכתוב שובר וא"כ ה"ה הכא וזה תקנתו לכל ענין ודקדק הראב"ד בצחות לשונו וכתב וזה תקנתו לכל ענין ולא כתב וזה תקנתו גם בזה כדי לכלול ולתרץ ג"כ מה שהק' הרמב"ם בא"ל אל תפרעני אלא בעדי' ואומר שפרעו בפני עדי' ומתו או הלכו למ"ה דאינו נאמן וכי מה הי' לו לעשות וכי יש לו לאסור את העדי' בבית הסוהר כל ימיה' שלא ילכו ועוד אם מתו מה יעש' נמצ' זה פורע פעם א"פ כו' דשפיר יוכל לעשר שיכתוב שובר לכך כ' וזה תקנתו לכל ענין. ובזה נדח' ג"כ מ"ש ה' המגיד והוא תמה באמת ואחרי שבררתי בס"ד שאין בסתיר' ה' המגיד כלום בדברי הראב"ד נראה עיקר בש"ס כהרי"ף והראב"ד וסייעת' חדא דלישנא דאזל ופרעי' כו' וכן באפי סהדי אמר לי' באפי סהדי פרע לי' כו' בש"ס משמע כהרי"ף וכדאיתא בהר"ן גם לא הוזכר בש"ס כלל שהלכו העדים למ"ה ושטען שימתינו לו עד שיבואו העדים והעיקר חסר מן הספר ועוד כיון דהוכחתי בס"ק י"ד דגירסת אינו נאמן עיקר מוכח הכא כהרי"ף דאל"כ למה ליה לרבא למימר להכי קא"ל באפי ראובן ושמעון ומ"ש הר"ן משום דאי לאו הכי יהבינן ליה זימנא הוא דוחק וגם קשה דהא מלישנא דאביי דקאמר באפי תרי פרע לי' משמע דפטור לגמרי ומה דקאמר בש"ס כי היכא דלא לדחיה ל"ק לדעת הרי"ף כדאיתא בהר"ן ואע"פ שאין אני כדאי להכריע בין ההרים הגדולים ובפרט שהבעל העיטור דף ס"ו ע"ב והסמ"ג והראב"ן סי' מ"ג ושאר פוסקים נמי ס"ל כהרמב"ם והרא"ש והתו' והר"ן וה' המגיד מ"מ נלפע"ד אי תפס התובע אפילו בפני עדים מצי למימר קים לי כהרי"ף ורש"י וכר"י הלוי והראב"ד והרז"ה והרמב"ן והג"א ואולי גם המחבר אי הוה ידע דהרז"ה והרמב"ן והג"א מסכימים לדברי הרי"ף וסייעתו לא הוה פסק בפשיטות כדברי הרמב"ם והיה מביא ג"כ סברתם כאן בש"ע שהרי לא הביאם בספרו ב"י כלל. וגם אילו הרגיש שאין בסתירת ה' המגיד כלום הי' מודה מקצת לדברי הראב"ד ואנחנו אחרי שזכינו ת"ל לברר דברי הראב"ד וזכינו לראות כמה אשלי רברבי דמסייע ליה פשיטא דמצי אמר התופס קים לי כוותיהו מיהו היינו דוקא כשטוען המלו' סטראי אבל כשטוען להד"ם ובאו עדים שפרעו בפניהם פטור לכ"ע וכמ"ש ועמ"ש לק' סי' ע"א ס"ק י"ג. ונראה דאם אותו פ' ופ' הלכו למ"ה וזה מביא עדים שפרעו בפנהן נאמן אף להרי"ף וסייעתו דנהי דפסלינהו לכ"ע לבר מהנך סהדי היינו כל כמה דלא מקיים לתנאו אבל כי מסהדי סהדי אחריני דפרעיה קמי פ' ופ' הרי קיים תנאו והרי מתו או הלכו למ"ה וכ"כ הרמב"ן בס' המלחמות. ונראה דאפילו הבעל המאור דס"ל דאף לענין הודאה אין העדים האחרים נאמני' היינו כשהודה בסתם לפניהם שפרעו ומשום דהודאה ופרעון חדא מלתא היא ונמצא דמ"מ לא קיים תנאו אבל כשמעידים שפרעו לפני פ' ופ' הרי קיים תנאו ולפ"ז כשמעידים שבפניה' הודה שפרעו בפני פ' ופ' לכ"ע נאמנים אך בבעה"ת סוף שער כ"ה משמע להדיא דכשמעידים שהלוה קיים תנאו שהם ראו שפרעו בפני פ' ופ'. כמו שהתרוהו כו' דינו שוה להודה בפניהם שנפרע סתם כו' ובמחלוקת דהבעל המאור והרמב"ן היא שנוי' ע"ש וגם ר' ירוחם נתיב ג' ח"ג אחר שכתב מחלוקת הרי"ף והרמב"ם כתב וז"ל והרא"ש תפס עיקר דנאמן ואם הביא עדים שפרעו בפני פו"פ אינו נאמן דלגמרי פסלן לכל עניני פרעון חוב זה כ"כ הר"י הלוי עכ"ל וצ"ע גם דברי רבי ירוחם בלא"ה צ"ע שהרי לדעת הרא"ש פשיטא דנאמנים וצ"ל דמ"ש ואם הביא עדים כו' מילתא באפיה נפשיה היא והיינו דמסיים כ"כ הר"י הלוי והר"י הלוי ס"ל להדיא כשטת הרי"ף ולא כהרמב"ם והרא"ש. ואע"ג דגבי נאמנות כבי תרי כתב שם מיד אח"כ בשם הר"י הלוי דבהודאה נאמנים צ"ל דהודאה עדיף מראו שפרעו לפני פ' ופ' וכך משמע לכאורה בס' המלחמות להרמב"ן דהודאה עדיף טפי ע"ש ומיהו לענין דינא נראה עיקר כהרמב"ן בהא דבהודא' בפני שנים שפרעו סתם נאמנים ולא מצי למימר בכה"ג קים לי כבעל המאור כיון דבלא"ה רבו החולקי' על שיטת הרי"ף וכ"ש בהודה (שפרעו) בפני פ' ופ' או שראו שפרעו בפני פ' ופלוני וגדולה מזו פסק המחבר לקמן סי' ע"א ס"ג דאפילו בנאמנות כבי תרי נאמנים על ההודאה כ"ש כאן ואף שכתבתי שם שדבריו צל"ע היינו בנאמנות כבי תרי משא"כ הכא ובמו שמחלק הרמב"ן להדיא והביאוהו הפוסקים וכמ"ש לקמן ס"ק ך' ע"ש כן נלפע"ד:
ע׳:י״ז
א
והעידו שפרעו בפניהם כו' הטעם (של סברא זו) דאמרי' דלא ייחד עדים כדי לפסול עדים אחרי' אלא כדי שלא ישקר לוה לומר פרעתיך בפני האנשים שידע שהלכו למ"ה או כבר מתו עכ"ל סמ"ע וכן הוא בהרא"ש והר"ן ושאר פוסקי':
ע׳:י״ח
א
פטור כו'. ז"ל השלטי גבורים דף שכ"ג ע"א שלא הזכיר פלוני ופלוני שיהיו נאמני' הם משאר האנשים שמה נשתנו הם משאר העדים ולא הזכיר פלוני ופלוני אלא שלא יוכל לדחותו שפרעו בפני עדים והלכו להם או שמתו אלא אם יבואו עדים אחרי' ויעידו שפרעו בפניהם הרי אלו נאמנים א"ל אל תפרעני אלא בפני ששונים הלכות הרי פסל עליו שאר העדי' והתנה שלא יהו נאמנים עמי הארץ ואם באו אחרים והעידו אינן נאמני' עכ"ל נרא' שהוא מחלק דכשא"ל אל תפרעני אלא בפני אנשים חשובין כגון ששונים הלכות וכה"ג אפי' הביא עדים אחרים א"נ וכן נראה לכאורה מדברי ר' ירוחם נתיב ג' ח"ג שבא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופ' הביא מחלוקת הפוסקים אי נאמן בעדים אחרים ומסיק והרא"ש תפס עיקר דנאמן ומיד אח"כ בסמוך כתב וז"ל א"ל אל תפרעני אלא באפי בי תרי דתנו הלכתא צריך לפרעו בפניהם ואינו די בעדים אחרים כו' אבל באמת מדעת שאר כל הפוסקים נראה להדיא שאין לחלק בזה שהרי הרי"ף דחה דברי האומרים דכשא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ומביא עדים אחרי' שפרעו דנאמני' ממאי דאמרינן בש"ס ההוא דא"ל לחבריה כי פרעת לי פרעון באפי בי תרי דתנו הלכתא אזיל ופרעיה באפי סהדי כו' דמוכח התם דאין נאמנים ע"ש ואם איתא מאי ראיה מייתי הא שאני התם דא"ל באפי בי תרי דתנו הלכתא וכן הרמב"ם פט"ו מה' מלוה והרא"ש והר"ן ובעה"ת סוף שער כ"ה לא דחו ראית הרי"ף אלא מפני שהגרסא היא בספרים ישנים אזיל פרעיה בין דיליה לדיליה. אלמא דאין חילוק בין פלוני ופלוני ובין תנו הלכתא וכ"כ הטור להדיא וז"ל ואם פרעו בפני עדים אחרים והם בפנינו ומעידים שפרעו וכן אם א"ל אל תפרעני אלא בפני עדים ת"ח או רופאים והלך זה ופרעו בפני אחרים בהא איכא פלוגתא לרש"י והרי"ף אינו נאמן ולדעת ר"ח והרמב"ם נאמן ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וכן משמע מדברי שאר פוסקים (שוב ראיתי בספר גידולי תרומה דף קי"ז שדקדק מדברי הרמב"ם שגם הוא מחלק בין פלוני ופלוני ובין תנו הלכתא ואין דבריו נכונים לפע"ד ע"ש) ומשמע דבין ייחד לו העדים חשובים כגון שא"ל אל תפרעני אלא בפני פלוני ופלוני ששונים הלכות או שא"ל סתם אל תפרעני אלא בפני מי ששונים הלכות בכל ענין לר"ח והרמב"ם והרא"ש וסייעתם אם הביא עדים אחרים שפרעו נאמן. וכן נראה מסתימת דברי המחבר:
ע׳:י״ט
א
מיהו המלוה כו'. דברי הרב אלו צל"ע דלכאורה משמע מל' הר"ב שכתב אע"פ שפרעו בעדים כו'. וגם מדתלי טעמא הואיל ולא פרעו בפני פלוני ופלוני שאמר דאפי' העידו העדים שפרעו בפי' על חוב זה שהתנה עליו שלא יפרענו אלא בפני פלוני ופלוני מצי למימר סטראי. ועוד דאם לא כן לא הוי להר"ב לסתום אלא לפרש דהיינו דוקא שמעידים שפרעו סתם אבל באמת זה אינו שהרי לפי שטת הרמב"ם והמחבר וסייעתם דקאי בהו הר"ב לא מפסלו שאר עדים אלא אמרינן תנאי היה כדי שלא ידחוהו שמתו או הלכו למ"ה וא"כ אמאי לא יהיו העדים נאמנים כשמעידים שפרעו בפירוש על חוב זה שהתנה. ואפי' אם נאמר דהר"ב מיירי שמעידים שפרעו סתם (ואע"ג דלעיל בסי' נ"ח אפי' בפרעו סתם א"י לומר סטראי שאני התם דלא היה שום תנאי והלכך כיון שיש עדים אחרים בדבר איתרע ליה טענת סטראי אבל הכא כיון שהתנה שלא יפרענו אלא בפני פלוני ופלוני ופרעו שלא בפניהם ה"ל לפרש בפניהם שפורע על החוב שהתנה וכיון שלא פירש טענת סטראי טענה מעליותא היא) מ"מ קשה מנ"ל להרב הא דהא י"ל דהי"מ דמרדכי דיכול לטעון סטראי קאי בשיטת הרי"ף ורש"י וסייעתם וכן משמע התם במרדכי דמייתי להו אפירש"י דפירש שטוען שעידי שקר הם ולכך יכול לטעון סטראי אפי' כשמעידים בפי' שקבל על חוב זה שהתנה עליו מטעם דפסל כל העדים שיעידו על פרעון חוב זה וכמש"ל ס"ק ט"ו לדעת הראב"ד דקאי בשטת הרי"ף ורש"י וסייעתם אבל לשטת הרמב"ם והמחבר וסייעתם דשאר עדים לא נפסלו א"כ י"ל דאפי' מעידים רק על הפרעון לחוד א"י לטעון סטראי והיינו דכתבו הרמב"ם והמחבר וסייעתם בסתם דהלוה פטור משמע דשום טענה לא מהני למלוה ובכל ענין הלוה פטור אע"פ שהמלוה טוען סטראי: ומל' הרב המגיד שהבאתי לעיל ס"ק ט"ו שכתב ואת"ל דטעמא דעדים אחרים אין נאמנים משום דמצי אמר מלוה סטראי נינהו כו' אין להביא ראי' דהא את"ל קאמר והיינו את"ל דכוונת הראב"ד כן ואיהו לא ס"ל הכי וכבר פרשתי בס"ק ט"ו כוונת הראב"ד ואפשר משמע לי' להר"ב מדכתב המרדכי ולא כמו שפירש האלפסי ורש"י פי' כרב אלפסי דפי' זה אמר עידי שקר הם וי"מ לעולם בדאיתנהו לסהדי וכגון דאמר התובע סטראי נינהו וקאמר רבא דנראה טענתו דלהכי אמר ראובן ושמעון כו' עכ"ל משמע דמתחלה דוחה פי' האלפסי דלא מסתבר שיהא נאמן לפסול העדים אלא מיירי בדליתנהו קמן ואח"כ כתב וי"א לעולם בדאיתנהו לסהדי קמן ואינו פוסל אותם רק שאומר סטראי נינהו וקאמר רבא דנר' טענתו כך משמע לי' להרב וע"מ צריך עיון דיש לפרש המרדכי דמתחל' דוחה פירוש האלפסי דאי אפשר לפרש דאיתנהו קמן ופוסלם דאם כן הפוכי מטרתא למה לי ובתר הכי קאמר ויש אומרים בדאיתנהו קמן ואינו טוען להד"ם אלא טוען סטראי כו' וכמ"ש ועיין ס"ק ט"ו לדעת הראב"ד וגם קשה דה"ל להר"ב לפרש דאינו מכחיש העדים ועוד דמ"מ קשה דהמרדכי קאי בשטת המפרשים דאיתנהו לסהדי קמן משא"כ להרמב"ם והמחבר דמפרשי בליתנהו קמן ומשמע מדבריהם דבאיתנהו קמן בכל ענין הלוה פטור וה"ל להר"ב לכתוב כן בלשון יש אומרים וצ"ע:
ע׳:כ׳
א
ואם מתו או הלכו למדינת הים. אותם אחרים ואינם מעידים כן בפני ב"ד אינו נאמן:
ע׳:כ״א
א
לא אפרעך עד שיבא פלוני ופלוני כו' כדי שלא יוכל המלוה לומר על חוב אחר קבלתים וכנ"ל עכ"ל סמ"ע וכן כתב הע"ש והב"ח והוא דחוק דהא הטור והמחבר לא הזכירו כלום מסטראי ועוד דא"כ ל"ל ב"ד יפרענו בעדים ויאמר שפרעו על חוב זה שייחד לו בפני עדים דמהני אפי' בנאמנות כבי תרי לקמן סי' ע"א סעיף ג' לדעת הטור והמחבר כ"ש כאן ואפי' הרמב"ן דפליג התם מודה כאן כדאיתא להדיא בטור שם ובס' המלחמות להרמב"ן והר"ן פ' שבועות הדיינים ובבעה"ת סוף שער כ"ו ע"ש אלא נראה דחושש שמח ימותו או ילכו למ"ה אלו האחרים וכשיאמר אח"כ שפרעו לפניה' ומתו או הלכו יתחייב לחזור ולפרעו וכדלעיל ואינן יכולין ליתן לו כתוב שפרעו לפניהם אם לא ברשות המלוה דמפיהם ולא מפי כתבם ואין העדים רשאים לכתוב כדלעיל סי' כ"ח סי"ב אלא ב"ד לכך דקדק הטור וכתב אלא פורעו בב"ד וכותבין לו כו' דב"ד כותבין בע"כ ומלתא פסיקתא נקט א"נ נקט ב"ד דקביעי:
ע׳:כ״ב
א
והמלוה אומר בתור' פקדון קבלתים. כלומר דעתי הי' לכך אבל אם אמר בשעה שקיבל המעות בהדיא שלשם פקדון מקבל' ונאנסו לא הוי פרעון וכן כתב הסמ"ע והב"ח וכ"כ בבדק הבית וכתב שדברי הטור אינם מדוקדקים שכתב שאומר שקבלו בתורת פקדון דמשמע שהוא אומר שהוא מוסכ' ביניה' וזה אינו כו' וכמבואר בדברי רש"י עכ"ל ולפע"ד גם דעת הטור כן ודבריו מדוקדקי' שהרי כתב ופרעו לו בינו לבינו והוא מודה לו רק שאומר שקבל כו' משמע שמודה לו שפרעו רק שאומר שקבלו בדעתו בתורת פקדון כו' וכן מבואר בב"ח כוונת הטור ע"ש:
ע׳:כ״ג
א
וכתבו לו ב"ד שטר אחר. באופן שנתבאר לעיל סי' מ"א ע"ש:
ע׳:כ״ד
א
דינו כמלוה בשטר. וגובה מהלקוחות:
ע׳:כ״ה
א
וכתבו לו מעשה ב"ד כו' אינו נאמן כו' אפילו למ"ד לעיל סי' ל"ט דבפסק דין נאמן לומר פרעתי כ"כ הסמ"ע ולעיל סי' ל"ט השגתי עליו ע"ש.
ע׳:כ״ו
א
מי שמכר כו'. עד וגם נאמן לומר פרעתי כ"כ הטור ובב"י לא כתב על דין זה דבר רק כתב שהוא מפ' איזה נשך בעובדא דפרדיסא (ד' מ"ב) ובאמת לא הוזכר בש"ס שם שנאמן לומר פרעתי. ואדרבא משמע לכאור' בש"ס שם דלא מבעי' ליה אלא אי גבי ממשעבדי אבל מבני חרי פשיטא ליה דגבי ואינו נאמן לומר פרעתי רק התוספות שם כתבו דפשיטא ליה דנאמן לומר פרעתי וכן בתשו' רשב"א שהביא ב"י ס"ס זה משמע להדיא דנאמן לומר פרעתי אבל בבעה"ת ריש שער מ"ז כתב דמבני חרי מיהא גבי ואי טעין פרעתי אמר ליה שטרך בידי מחי בעי עכ"ל וכ"כ הריב"ש ר"ס שפ"ב ולפי מה דמדמו הבעה"ת והריב"ש התם האי דינא לשטר מוקדם וכדמשמע לכאור' בש"ס התם דדמי להדדי א"כ הא רוב הפוסקים וגם המחבר גופיה פסק לעיל סי' מ"ג סעיף ז' בשטר מוקדם דגובה מבני חרי וע"כ צ"ע לדינא:
ע׳:כ״ז
א
שלא ניתן ליכתב כו'. עמ"ש בזה לקמן סי' ק"ו:
ע׳:כ״ח
א
וה"ה לכל שטר כו'. עיין בתשובת רשב"א שבב"י ובע"ש מבואר הדמיון (עיין בתשובת מהרשד"ם ס"ס רמ"ט):
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
ע׳
א
(בש"ע ס"א) ואפי' לת"ח בגמ' ס"פ איזהו נשך אמרי' דרבינא לא רצה להלות לרב אשי ר' זוז בלא שטר ועדים וא"ל רב אשי אפי' אנא שלח ליה כל שכן מר דטריד בגירסא ומשתלי וגורם קללה לעצמו משמע דת"ק הוא כ"ש והט"ז כתבה אפי' ת"ח נ"ל דלמ"ד בגמ' גורם קללה לעצמו הוי הת"ח כ"ש משאר אנשי' אבל למ"ד עובר משום לפני עור לא תתן מכשול הייתי אומר בת"ח אין שייך זה ע"כ כ' הטור אפי' ת"ח והטור רוצה לפסוק כמ"ד משום לפני עור דיש נפקותא בין הנך טעמי דלטעמא משום קללה אי אמר לא איכפת לי בקללה אין מוחה בידו אבל לטעם משום לפני עור יש איסור וע"כ כתב אסור להללות ומאי דאיתא בגמ' וכ"ש ת"ח דזה שייך שהוא שוכח יותר ממילא אין שייך ביה עונש של לפני עור לת"מ אבל מ"מ אף לת"ח אסור ולכן כתבו הט"ו לשון אפי' דשייך לענין איסור והיינו כמ"ד לפני עור וכו':
ב
(סעיף ב') הביאם והפטר בטור הביא דברים אלו בשם הרמב"ם דגם הוא ס"ל אם הכחישוהו עדים שאין בכך כלום עכ"ל שס"ל דמאי דקאמר בגמ' צריך לברר היינו בכל מקום שיש אפשרות לברר שלא יצטרך שבועה אין אנו נותנין שבועה בחנם באם אי אפשר לברר או שאומרים העדים לא היו דברים מעולם אז נותנים לו שבועה וא"ל למה כתב הרמב"ם אם מתו או הלכו למ"ה ולא כתב רבותא דאם באו והכחישהו דקמ"ל רבותא אפי' בהלכו למ"ה ואפשר להתברר כשישובו וה"א דאין נותנין גם בזה שבועה קמ"ל דלא ומש"ה ניחא מה שהקשה סמ"ע על רמ"א שהגיה צריך לברר דבריו בדברי הרמב"ם דגם הרמב"ם ס"ל צריך לברר דאין נותנין לו שבועה:
ג
(סעיף ד) (") שהרי אמר שקיים תנאו נראה פשוט אפי' אומר פרעתיך ביחידו' נאמן כיון שלא הי' אפשר לקיים תנאו שהרי מתו ונראה דלרבותא נקט כן דל"ת אם איתא דפרעיה בפניהם היה לו ליקח כתוב וחתום מהם. ע"ש אלא פורעו בפני ב"ד ק"ל אמאי לא סגי בפני עדים הא אמר בסמוך דאר העידו עדים שפרעו הרי זה פטור ואפשר לתרץ שצריך ליקח כתוב וחתום מהם ובעדים הוי מפי כתבם ולא התירו זה אלא לחתום בשטר כמ"ש הטור סי' כ"א וע' מה שכ' ס"ס:
ד
(סעיף ה') והנה לא בתורת פקדון ורש"י כתב אע"פ שזה אומר שבשע' שקיבל והמעות היה דעתו לכך דברים שבלב חזינן דברים ונ"ל דלא בא רש"י למעט דאלו אמר בפי' שאין מקבל רק דרך פקדון שאז הוי פקדון וחייב הלוה באונס זה אינו דבתר הלוה אזלינן כיון שהוא אומר שנותן לשם פרעון אף שהמלוה אינו רוצה בכך הא קי"ל בסי' ק"כ דבפרעון בע"כ הוי פרעון אלא לא בא רש"י למעט רק שאם לא הוזכר שום דבר מההלואה ואז אם המלוה אומר בפי' לא לשם פרעון אני מקבל אז ודאי לא היי דברים שבלב והוי פקדון אבל אי הוה דברים שבלב דברים הוה כאומר בפי' דוקא לפקדון אני מקבל ואף שהלוה אומר שנתנו לשם פרעון מ"מ כל שאין אנו רואין שהלוה רוצה לעשות בע"כ של מלוה אמרי' מסתמא גם הוא מסכים עם המלוה שאינו מרוצה כ"א בפקדון בסמ"ע כתב דכאן לא אמרינן פרעון בע"כ הוי פרעון כיון שאין העדים לפנינו שצריך ליתן בפניהם הוי כלא הגיע זמנו עכ"ל ודבריו תמוהים מאד לענ"ד דאין כאן שייכות קיום התנאי כלל דהא כתב ב"י בשם התוס' דדרך בדיחות' אמר כן רב נחמן בגמר' הא אנא וכו' וכיון דפרעי' פרעי' דהיינו משום דאמרינן שלא היה מתכוין בתנאי זה רק להיות חובו בטוח ולא יוכל לו' פרעתי וכיון דפרעיה בע"כ הרי בטוח ואין לו הפסד גם מה שתלה זה בסמ"ע כאלו הוא תוך זמנו אומר אני דאין חילוק בפרעון בע"כ תוך זמנו או לאחר זמנו דגם תוך זמנו הוי כפרעון רק לענין הנזכר בסי' ע"ד שיש חילוק היינו חילוף המטבע אבל לא זולת זה כההיא דכאן כנלע"ד דכיון שכל מי שהודה המלוה הפרעון הוי כאלו פרעו בפני הני שהתנ' לפרעו בפניהם לכל מילי ממילא אם הוא רוצה להאמינו ולפרעו בינו לבינו צריך לקבלו אפילו בע"כ כמו אם היה שם אותן עדים שהתנה ולרווחא דמלתא אביא עוד ראיית מפרק מי שאחזו דף ע"ד דאיתא שם בראשונה היה נטמן יום י"ב חודש כדי שיהא זה הבית חלוט לו התקין הלל שיהא שובר הדלת וזורק לו מעותיו וכו' ואם איתא דכי אתני אל תפרעני אלא בפני פו"פ יכול הוא אחר כך לומר איני מקבל המעות אלא בפניהם מה הואיל תקנת הלל הלא המלוה יתנ' עמו שלא יפרענו אלא בפני אלו דוקא וכ"ת דמדינא יכול לעשות כן אלא דהלל התקין לבטל הדין זה אינו דהא התם יליף מדאצטריך הלל לתקוני שמע מינה בעלמא לא הוי פרעון בע"כ פרעון הכי איתא בגמרא ללישנא קמא ואמאי לא נימא דגם בעלמא הוי פרעון אלא דאצטריך תקנת הילל אפילו אם הוא התנה אל תפרעני אלא בפני אלו אלא פשוט שגם זהו בכלל פרעון בעל כרחו הוא ולא הוצרך הלל לתקן דבלא"ה אפי' מתנה עמו חייב לקבלו וכן למאי דקי"ל לדידן פרעון בעל כרחו הוי פרעון שוב ראיתי שגם מו"ח ז"ל כתב כמ"ש סמ"ע. דכאן לא אמרינן פרעון בע"כ הוי פרעון מפני שיש כאן תנאי ואמינא אנא אלו דקדקו רבנן בהאי מלתא לא היו כותבין כן (אמר המגי' נ"ל להשיב בעד הרבנים הגדולים ז"ל דודאי תקנת הלל לא היתה משום לתא דתנאי דאם כן הוא יהא מתנה ע"מ שלא יהא חולש מעותיו ללישנה או תנאים אחרים כיוצא באלו ודבר זה אין לו תקנה ובודאי בתנאי אין כאן מקום לתקנה ולא הוצרך הילל לתקן דבל"ה אין הבית חלוט ולא עוד אלא השנה שדר בהו איסורא קעביד שכך הדין בכל התנאים שבעולם אם אין הלה מקיים התנאי המעשה בטל מעיקרא ונמצא מכר אין כאן ומה שדר בה הלוקח ע"ע איסורא קאכיל כדאמרינן בפ' הרבית ושאני ביה בבתי ערי חומה בסתם מכר דהתורה התירתה לאפוקי בתנאי ולא נתקיים אין כאן מכר (וע' בסמ"ע וב"ח סימן קי"א בענין המוכר ע"מ שלא ישתעבד לב"ח) ונמצא בדירתו שכר מעותיו הוא נוטל וזה ברור וד"ק ומהתימ' על הרב בט"ז ז"ל שהביא ראיה זו אמנם לענין דינא נלע"ד דבריו נכונים ונמוקו עמו מסבר' דנפשיה הכתובה למעלה עכ"ה):
אורים ותומים, תומים
ע׳
א
ואפילו לת"ח וכו' הקשו בגמ' דב"מ דף ע"ה ע"ב אמרינן וכ"ש מר דטריד בגירסא ונראה דבלא"ה הק' הכה"ג בשם מהרש"ך דלמה מהני בעדים עדיין יטעון פרעתי וע"ש שדחק ואולי י"ל דכוונתו להלותו בעדים ולומר אל תפרעני אלא בפניהם רק דלא ה"ל לפוסקים לסתומי כולי האי והיה להם לפרש די"ל כן ולכן נראה דהא דיכפור בפועל ויאמר להד"ם לא חיישינן והא לכך אמרו דכופר בכל פטור משבוע' דאין אדם מעיז בפני ב"ח ואם כן איך יש לחוש דיעיז ויכפור ואטו ברשיעי עסקינן רק כל החשש דאולי ישכח ויאמר אינו יודע וכמ"ש התם כ"ש מר דטריד בגרס' דאשתלי ואם כן בשלמא הלוהו בלי עדים יטעון אינו יודע אם הלותני ופטור משא"כ במלוהו בעדים אם יטעון א"י אם פרעתי יהיה מחויב לשלם ולהכחישו בפועל לא חיישינן דאין אדם מעיז וא"ש. ובזה י"ל דהא שם שלח ליה נשדר לי מר עשרה זוזין ואם כן ע"י שליח תו ליכא למיחש דהא יוכל לומר אני פוטר השליח משבועה ונאמן לי כדלקמן בהל' שלוחי' ואם כן ה"ל שליח ע"א ואם טוען אינו יודע ה"ל מחויב שבועה ואיל"מ ולכך ליכא חשש משום עובר לפני עור וכו' דלא יפסיד מעות אמנם לענין גורם קללה לעצמו יש לחוש דמ"מ יאמרו דעושה עול ולזה כ"ש ת"ח דפשיטא דיחשוד העולם דתובע בשקר ולכך אמר וכ"ש וכו' אבל במלוהו בעצמו דיש חשש לפני עור אדרבא שארי אנשים גריעי טפי דת"ח אף דאמר אינו יודע אם הלותני מכל מקום הא לצאת ידי שמים ודאי דחייב ליפרע ות"ח ודאי יצא ידי שמים וליכא לפני עור אבל שארי אדם לא יחוש לפרוע כיון דמדינא פטור ולכך הרמב"ם ומחברים דאיירי במלוה בעצמו נקט אפי' ת"ח וא"ש דבזה לא שייך לפני עור כולי האי:
ב
וי"א דאין חילוק וכו' הרב הש"ך תמה על הרמ"א דליכא למ"ד דסבירא ליה כן דהא גמ' ערוכה היא בשבועות מילתא דלא רמי' לאו אדעת' ודוחק דסבירא ליה לחלק בין מלוה בעדי' למלוה שלא בעדים כמ"ש הה"מ להרמב"ם בחד תי' והן דברי יחיד ותמיהני מהש"ך איך העלים עין דדעת הראב"ד כמ"ש הבעה"ת משמו וכן הגי"ת בשם תומת ישרים הא דאמרינן בגמ' מילתא דלא רמי' עלי' לאו אדעת' לא דמהימן לומר פרוע רק כלפי מילתא דר"ש דאמר הוחזק כפרן וע"ז קאמר רבא מילתא דלא רמי' וכו' ואם כן די דלא מהימן דכבר פרע אבל אי טען פרעתי אחר כך נאמן דלא הוחזק כפרן והרמב"ן בחדושיו. לב"ב מפרש הא דאמרינן לאו אדעת' היינו דיש עדים אחרים מעידים על הפרעון רק ס"ד מדהא שקרי הא נמי שקר' ואולי פרעון ההוא היה סטראי דהא הוד' דעל חוב הזה לא פרע רק בפני אילו והם מכחישים אותו ועז"ק רבא לאו אדעתי' הואיל ולא רמי' עליו וטעה בין עדים לעדים אבל בדליכא עדים לא מהימן כלל והרשב"א בתשובה סי' תתקס"א כ' דעתן וכ' דאין דעתו מכרעת במקום גדולים והיינו הרמב"ן וראב"ד הנ"ל ובדברי הרמב"ם העיקר כמ"ש ה"ה דכן מור' לשונו לחלק באומר סתם פרעתיך בפני פ' ופ' דצריך לברר ואם הכחישו חייב לשלם בין שאמר בלשון שלילא הלא פרעתיך בפני פ' ופ' אך לא מטעם שנתנו דזה יותר רמי' אדעתא מזה דהא הרמב"ם לא מפרש רמי' אדעתא על הלוה כי אם על העדים ומה נ"מ בעדים אם הלוה אמר בלשון החלט או לא וכן הק' ג"כ הלח"מ אלא נראה באומר פרעתיך בפני פ' ופ' הוה כקבלו עליו שיהיה הדבר כמו שיאמרו אם באמת ואם בטעות וזהו כל ענין שצריך לברר דאמרינן בעלמא דאמרינן קיבל על עצמו לבירור הזה יהיה איך שיהיה ואף זו באומר בלשון החלט פרעתי בפני פ' ופ' היינו שמסכי' לכל מה שיאמרו ואם כן אי אמרו דלא פרע אף דאפשר דטעו מכל מקום הא קיבל עליה משא"כ באומר הלא פרעתיך וכו' לא נתכוון רק להזכירו למלוה וליתן לו אות ומופת שיהיה מידכר בפרעון וישים בזכרונו שאלו העדים היו במעמד הפרעון כמו שאמר אח"כ הדין הלא פרעתיך בצד עמוד פלוני. שהוא ג"כ רק להזכיר להמלוה ולכך אף דעדים מכחישים לית לן בו דעדים לא רמו אנפשייהו ולא קיבלן וא"ש ובש"ע לא נזכר הלא פרעתיך לשון שלילא רק פרעתיך ופשיטא דחייב לשיטת הרמב"ם ואם כן הרי כאן הרמב"ם וראב"ד והרמב"ן והרמ"ה דמחייבים והרשב"א מאן להכריע למולם ופשיטא דיש כאן ספיק' דדינא ואי תפס משל לוה אפילו בעדי' לא מפקינן די"ל קים ליה כהנך רבוות':
ג
בין שאמר לו בשעת הלוואה וכו' וכ' הסמ"ע בשם הר"נ דאפילו אין הלוה מרוצה לכך מכל מקום חייב לפרוע בעדים דאנן סהדי כיון דהמלוה גילה דעתו שלא יפרעו אלא בעדים ולא מהימן ליה מה ללוה לצרה זו שיפרע בלתי עדים והש"ך כ' כי ודאי דיכול הלוה לטעון קים ליה כרמב"ן ורא"ש דסבירא להו שלא בשעת הלואה כ"ז שלא נתרצה הלוה בהדיא אעפ"י ששתק למה שאומר לו שלא יפרע אלא בעדים מכל מקום יכול הלוה לומר לא השגחתי בהתרא' שלך ויפה כ' כי פשיטא הממע"ה אמנם מתוך דברי הש"ך משמע דאפילו בשעת הלואה אם מיח' הלוה א"צ לפורעו בעדים רק בשתק אמרינן דנתרצה לתנאי ובאמת כפי שהביא דברי רמב"ן במ"מ ובר"ן לא נזכר לאחר הלוא' ולא בזמן הלואה כי באמת בזמן הלוא' לא יכולתי להבין איך היה הדבר אם מוחה בשעת התנאי שהתנ' מלוה ומכל מקום נתן לו המעות אם כן הרי סביר וקיבל המלו' ולכ"ע א"צ לפורעו בעדים ואי מיירי דמתחילה מיחה ולבסוף בעת נתינת המעות חזר המלוה והתנה ושתק הלוה הא שתיקה כהודא' דמיא לכן ק' עלי לצייר טיב המציאות בשעת הלוא' אלא שאני מוסיף לומר שאם הגיע זמן פרעון והמלוה אומר או פרע לי תיכף או שאל תפרעני אלא בעדים אעפ"י שהלוה מוחה לאו כל כמיניה וצריך לפורעו בעדים דזהו הוי כמתחילת הלוא' וע"ת כן מלוהו והראי' דאל"כ קשי' דברי הרא"ש במ"ש פ"ק דב"מ דר"י שאמר הטוען אחר מב"ד לא אמר כלום לשיטת הרי"ף איירי במקום שאין כותבין כתובה וכ' הרא"ש ול"ק אם כן מה הועילו חכז"ל בתקנתם ומה קמ"ל ר"י הא לעולם יוכל לטעון פרעתי דהרי תוכל להתרות בו בעת גירושין אל תפרעני אלא בעדים וק' מאי יהני התראה שלה אולי ישתוק או ימחה לגמרי ואחר כך בשעה שתים יאמר דפרע לה ואעפ"י שכ' הרא"ש והטור במתרה בפני ב"ד לא מצי לטעון פרעתי הא אמרינן אטו כל דמגבי בב"ד מגבי ועוד הם מיירי שנתחייב עפ"י פס"ד וכמ"ש הואיל וטרח להעמידו בדין ע"כ ע"ש אבל זולת זה שלא העמידו בדין בשביל כך אין הבדל בין ב"ד לחוץ לב"ד כנר' מדברי הרא"ש וטור וה"ל לרא"ש לומר דמתר' בו בעת נשואין ולא בעת גירושין ועכצ"ל כמ"ש ואם כן תוכל לומר או פרע כתובתי תיכף או מכאן והלא' אל תפרעני אלא בעדים ולא מהני מחאתו וזה נר' ברור ואולי סבירא ליה דזה ל"ש שתאמר בעת נשואין אל תפרעני אלא בעדים משום איבה דיאמר עיניך נתת במיתה וגרושין. ובזה י"ל במה דהק' המע"מ אם כן היאך קאמר אביי אלמנה מאירוסין לטעון פרעתי ומה הועילו חכמים בתקנתן הא מ"ל אל תפרעני ודוחק ליישב קושייתו דהא בס"ד טעה אביי וס"ל דר"י אמר למילתא במקום שכותבין דבמקום שאין כותבין בלא"ה א"נ פרעתי דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ש"מ דלא סבירא ליה הך סברא להתרות אל תפרעני אלא בעדים ולשיטה זו שפיר הק' מאלמנה מאירוסין וכו' וזה דוחק דבהך סברא יחלקו בס"ד ובמסקנא לכן יותר נראה דסבירא ליה להרי"ף דלא כתו' בב"ב דבמקום שלא ברור הגבי' אף אביי מודה אין אדם פורע תוך זמנו רק סבירא ליה כדעת ר"י שם דאף בכה"ג סבירא ליה אביי ורבא אדם פורע וכו' ואם כן מה יהני בעת גירושין אל תפרעני הוא יאמר קודם גירושין פרעתיך ואתפסתיך צררי ולכך מיושב נמי להרי"ף דסבירא ליה דר"י אמר למילתא במקום דאין כותבין דהא סוגי' בגמרא דב"מ לר"י במקום דכותבין דכל הסוגי' הכל לאביי ול"ל באין כותבין דפשיטא ומה צורך למילתא דר"י דאל"כ מה מהני בתקנת' דהתרא' לא מהני לאביי כמ"ש ולכך מוקי לר"י במקום שכותבין אבל לדידן דקיי"ל אין אדם פורע תוך זמנו ושפיר יש תקנה בהתרא' אל תפרעני דקודם גירושין ה"ל ת"ז ואם כן טוב' קמ"ל ר"י אבל במקום שכותבין דאתרע מוד' ר"י דנאמן פרעתי באין כתובה בידה ודוק. ובזה מיושב קו' התו' דלמה לא הק' אביי מאלמנה מנשואין דשם שפיר י"ל הא יכולה להתרות ואי בתוך זמנו הא אסור להשהות בלתי כתיבה לר"מ ואביי ביקש להקשות אליב' דכ"ע ולכך פריך מאירוסין ודוק אמנם מכל מקום דייק אביי מילתא דר"י במקום שכותבין דבאין כותבין י"ל פרעתי ת"ז לרבנן דמותר להשהות ודוק. רק אני מסופק באם הלוה לו שלא בעדים אי ג"כ שייך כזה דאפשר דווקא במלוה בעדים דרא"ש נתן טעם כיון דמתחילה הימנוהו יכול לומר אחר כך לא איפכ' לי' ואם הלוהו בעדים על זמן ובמשלם זמנו אמר לו כן אם כן מעולם לא הימנוהו וכן הדין שם באשה היושבת תחת בעלה משא"כ כשמלוהו בלא עדים הרי יכול לכפור בכל ומה נ"מ בזמן אם כן י"ל לעולם בעינן רצוי לוה אלא דלא נראה סברא זו לחלק כשהלוה מוחה להדיא וצ"ע וכ' הש"ך מיהו אם התרה בו בפני ב"ד אל תפרעני אלא בעדים לכ"ע אפילו מיח' אין יכול לפורעו שלא בעדים כ"כ הרא"ש וטור וגם ע"ז י"ל איך יוכל להכריחו לקבל תנאי ולא הבנתי דהרא"ש מיירי בנתחייב על המעות בב"ד כמ"ש להדי' ונתן טעם הואיל והוצרך להביא לב"ד על כך והרא"ש וטור לטעמיה דסבירא ליה לעיל ל"ט דנאמן על פס"ד לטעון פרעתי משא"כ לפי דהכריע הש"ך לעיל דבפס"ד א"נ לומר פרעתי אם כן ליתא לדין זה במציאות דבנתחייב בב"ד בלא"ה א"נ ובלא נתחייב רק סתם מתר' בו בב"ד לא אמר הרא"ש:
ד
ופרעתיך בפני פ' ופ' כו' כ' הב"ח דוקא בפורט' בשם פ' ופ' אבל סתם א"נ דבשלמא במייחד לא מבעיא בהלכו למ"ה דמירתת אולי ישובו ויענו בפניו כחשו אלא אפי' מתו מירתת דילמא יבואו עדים ויעידו שעמם היה ולא זז ידם וכו' אבל בלא מייחד לא מירתת עכ"ל והסכים הש"ך עמו בס"ק י"ג ע"ש ואני תמהני לדבריו דאם אמר סתם לא מהני הואיל ולא מירתת אם כן מה הק' הרא"ש והר"נ דבאומר שפרע שלא בעדים יהיה נאמן במגו דפרעו בפני פ' ופ' והלכו למד"ה או מתו. דאם לא מייחד עדים א"נ ואי דיפורטם בשמם באמת מירתת כמ"ש הב"ח והשתא אי אמר סתם פרעתי בפני עדים לא מהימן מכ"ש באומר שפרע שלא בעדים וע"כ דלא אמרו הב"ח אלא לשיטת רמ"ה ורשב"א אבל באמת הרא"ש והר"נ חולקי' ואם כן הש"ך שבס"ק י"א כתב דעת הרא"ש והר"נ והמ"מ איך החליט פה כרמ"ה ולכן דבריו צ"ע ולענין דינא פשיטא דמצי מוחזק לומר קים ליה כהרא"ש והר"נ והמ"מ ואפשר דהש"ך לס"ל כלל טעם הב"ח רק טעם שכ' הב"י דאם פרע בעדים איך לא ידע בפני מי וגרע טענתו רק לא הל"ל וכן כתב הרשב"א דכ' בפירוש משום דמירתת:
ה
הרי זה נאמן עיין ש"כ דהאריך לומר דנוטי' הדברים לגי' הרי"ף וסייעתו א"נ והדבר שקול ואפשר דמצי המוחזק לטעון קים ליה ואם לא הסכים הלוה לתנאי רק דנימא כדעת הר"י הלוי והר"נ דמ"מ חייב הלוה לפרוע בעדים דאנן סהדי דפרוע בעדים דמה לו להכניס עצמו בתגר בזו לכ"ע בטוען פרעתי בפני פ' ופ' והלכו דנאמן דהא הוא אומר דעשה כן וקו' הרמב"ם במ"ע מה יעשה זה וכי יאסרם וכדומה ותירץ הש"ך דמה בכך הא מחויב לקיים התנאי ל"ש בזה דהא הוא לא התנה כלל וזה פשוט. אך יש לדקדק במ"ש הסמ"ע סקי"א דכל הסעיף איירי בהתנה בפני עדים דאל"כ הא נאמן במגו דלא התנה וכ' ועיין בפרישה ובפרישה הביאו בשם המ"מ ולא הבנתי דבריו דלא נראה ולא נמצא כן בדברי המ"מ אדרבא מוכח להיפוך דהא המ"מ הק' קו' המפורשים דיהיה נאמן פרעתי בינו לבינו במגו דפרעתיך בפני פ' ופ' וכו' ותי' דכיון דהתנה לפורעו בעדים צריך לקיים התנאי ולא מהני בי' מגו כלל וא"כ אם התנה שלא בעדים והלוה מודה בתנאי איך יש לו מגו דלא התנה סוף כל סוף הא בעי לקיים תנאו מכ"ש אם נדחוק בכוונת המ"מ כמ"ש הש"ך ס"ק י"א כדברי הר"ן והב"י דאנן סהדי דל"פ שלא בעדים כיון דראה דמלוה מקפיד דוקא לפורעו בעדים א"כ אף בזו כן דאנן סהדי דפרעו דוקא בעדים וה"ל מגו במקום עדים. והמ"מ לא הק' אהראב"ד רק כך דראב"ד ביקש לומר הא דאמרינן דנאמן לומר פרעתיך בפני פ' ופ' והלכו היינו בלא התנה בעדים וא"כ יש ללוה מיגו דהוא לא התנה כלל ובזו קיים תנאו דאמר דפרע בעדים רק הלכו להם וע"ז הק' המ"מ דא"כ פשיטא דמגו כזו מהני כמו בכל הש"ס דהא כאן ל"ש תי' הנ"ל וא"כ מ"ט דמ"ד דגמרא דא"נ דהא יש לו מיגו וקיים תנאו לפי דבריו ויפה הק' אבל שניהם הראב"ד והמ"מ מודים דבטוען דפרע שלא בעדים דלא מהני מיגו מטעם שכתבתי ולכך לא הק' המ"מ לראב"ד אי אית לי' מגו דלא התנה מה איריא דטוען פרעתי בעדים והלכו אפילו טוען פרעתי שלא בעדים כלל ליהימן ואמת לפי תי' הרא"ש דלכך ל"ל מיגו דפרעתיך בפני עדים ומתו משום דה"ל מגו גרוע הרוצה לשקר ירחיק עדותו או לדעת רשב"ם ב"ב בשמעתי' דאומן דס"ל כרשב"א דוקא בהלכו למד"ה נאמן ולכך ל"ל מגו דמירתת מגו כזו דלא התנה כלל מגו מעליא הוא ונאמן אבל רהיטא דסוגי' הפוסקים הכל כראב"ד והה"מ והר"ן א"כ ליתא לדינו של סמ"ע לפי גרס' הש"ע נאמן כרמב"ם דלענין פרעתיך בפני עדים והלכו או מתו לעולם נאמן ופרעתיך שלא בעדים לעולם אינו נאמן:
ו
והעידו שפרע בפניהם פטור וש"ך האריך כדעת הרי"ף והרבה פוסקים דס"ל דלא מיפטר ובאמת כל זה תלוי בדין הנ"ל דאם אמרינן דאינו נאמן לומר פרעתי בעדים והלכו להם א"כ הך עובדא בגמרא דאמר ליה אל תפרעני אלא בפני פ' ופ' ואזל ופרעו באפי אחריני דקיי"ל דא"נ ע"כ איירי דאיכא הנך אחריני דאל"כ בלא"ה א"נ וש"מ דאעפ"י דאיכא אחרינא מ"מ אינו נאמן דפסלינהו לכולי סהדי אבל ודאי לפי מה דקיי"ל בש"ע כגי' הרמב"ם דנאמן א"כ י"ל דהנך עדים דאמר דפרעו בפניהם הלכו להם וליתנייהו קמי' רק לולי דהתנה היה נאמן אבל הואיל ופרטם בשם תו לא מהימן להרחיק עדותו והדין בש"ע אמת וחד בחברתה מישך שייך אמנם לשיטת הרי"ף וודאי דמסתברי' דברי הראב"ד וכמ"ש הש"ך ופשוט:
ז
מיהו המלוה כו' הש"ך השיג ע"ז דמנלי' לרמ"א דין זה דהמרדכי כ' זה לשיטת הרי"ף דס"ל באומר ומיחד עדים אין עדים אחרים נאמנים ולכך יכול לומר סטראי אבל לשיטת המחבר דגריר בתר הרמב"ם דלא פסל לאינך עדים ליתא להך דינא ע"ש ונראה דרמ"א מיירי דעדים אומרים סתם דפרע וסבירא ליה הרמ"א דנאמן המלוה סטראי והיינו משום דהרא"ש הק' מה צורך לסטראי מגו בלא"ה יהיה נאמן ותי' הרא"ש דטענה גרוע היא דלא שביק הך מלוה ופרע למלוה אחרת עיין לעיל סימן נ"ח וכאן להיפך טענת הלוה גרוע דאם הוא התנה שיפרע בפני פ' ופ' מה לו דפרע בפני אחרים ואם ימותו וילכו להם יפסיד וחזקה דפרע על חוב אחר ולכך מהימן המלוה כיון דאין עדים הללו מעידים ביחוד על פרעון חוב זה א"כ טענת המלוה טענה מעליא היא ובלא"ה הא הרבה פוסקים סבירא ליה דפסלינהו לעדים אחרים וא"כ בנדון כזה לכ"ע אמרינן כן:
ח
אלא פורעו בב"ד כ' הש"ך דהא דלא סגי בעדים דילמא ימותו ולא יהיה נאמן וליקח מהם שובר א"א דה"ל מפי כתבם וכ"כ הט"ז ולא הבנתי דבריהם המלוה דתובע מן הלוה פרעון לא יפרע לו עד דיצוה לעדים לכתוב לו שובר וכשר בלי ספק ולכן נראה דכיון דדעת הרי"ף וסייעתו דא"נ אפילו מביא עדים אחרים וא"כ אי תפס המלוה יוכל לומר קים לי וכן דיין שטעה ופסק כהרי"ף ודאי לא מהדרינן עובדא וא"כ מה ללוה להכניס עצמו בתגר הלזה ולהניח מעותיו בספק שיכול לבוא לחיוב פרעון שנית שלא כדת אך הא קשיא יקח כת"י שובר מהמלוה עצמו ותו ליכא למיחש ואפשר דחושש לדברי רב שרירא גאון דכת"י צריך קיום גמור וא"כ אולי יכחישו כתב ידו ואי' איפוא דימצא קיום גמור ואי דילך לב"ד תיכף לקיימו א"כ למה ליה כל הטרחה כיון שבא לב"ד פורע בב"ד וצ"ע:
ט
וגם נאמן לומר פרעתי והש"ך כ' בס"ק כ"ו דהרב בבעה"ת שער מ"ז כ' להדיא דא"נ לומר פרעתי ויש לתמו' באמת למה העלים המחבר עין מבעה"ת ולא הזכירו כלל ונראה כי הבעה"ת דימה זה למוקדם כמו במוקדם דעתו א"נ לומר פרעתי אף בזה א"נ וכבר תמ' הג"ת דהא גבי שט"ח מוקדמים כ' אע"ג דרי"ף סבירא ליה בכת"י דנאמן לומר פרעתי כאן אולי לא יתברר דהוא מוקדם והרי הוא שט"ח גמור ועוד דהא מזמן השני ניתן ליכתב רק דקנסינן שמא יגבה מזמן הראשון ולכך לא מצי לטעון פרעתי וכל הנך טעמי לא שייכי כלל בזה דלא ניתן ליכתב כלל ודבר מבורר דהא אקני לבנו קטן ודבר עומד להתברר ולכן נראה דבהא דעכת"י נאמן לומר פרעתי נתנו ב' טעמים והרמב"ן כ' משום דאין גובה ממשעבדי אין מקפיד להניחו והרא"ש נתן טעם דבכת"י שוכח ואין מעלה בזכרונו דנתן כת"י ע"ש וא"כ לפי תי' הרמב"ן שפיר יש קו' הא גם שטרי כהאי לא גבייה ביה ממשעבדי וע"ז טרח הבעה"ת לחלק דכאן יש חשש גבייה ממשעבדי דאולי לא יתברר וגם מדינא מזמן שני ניתן ליכתב וטעמים אלו לא שייכי גבי שטרות דנתבטלו מכח מודעות ואונס כמ"ש הג"ת משא"כ לטעם הרא"ש דאין זוכר כו' וזהו לא שייך בשטרי המוקדמים ומכ"ש בשטרי הנעשה באונס דהוא מעשה רבה והוצרך לבטל מחשבתו בתחבולה שיהיה מקנה לבנו קטן א"כ איך יתכן דשכחו לכן ודאי לטעם זה א"י לומר פרעתי וא"כ נראה דגבי מוקדמים כ' הבעה"ת כן לרווחא דמילתא דאפילו נימא כדעת הרמב"ן דתלי' בשעבוד נכסים כתב דגבי מוקדמים אף זו שייך אבל באמת הא סבירא ליה לבעה"ת טעמו של הרא"ש כמבואר בדבריו שער י"ג וכמש"ל סימן ס"ט וכמ"ש הש"ך שם סק"ח א"כ פשיטא דאף במוכר באונס דאין יוכל לטעון פרעתי דאיך יצוייר בזה שכחה וזה ברור ומעתה ל"ק על המחבר דהוא נמשך לעיל סימן ס"ט בתר טעמו של הרמב"ן כמ"ש הש"ך שם ס"ק כ"ב א"כ ודאי דאין לדמות שטרי אונס לשטרי מוקדמין כקו' הג"ת על בעה"ת ולכך אף במוקדמים פסק דא"י לטעון פרעתי בשטרות כאלה פסק דנאמן וכן דייקו מדברי הרמב"ם פכ"ג מהל' מלוה ולוה והיינו דרמב"ם ג"כ סבירא ליה כטעמו של הרמב"ן וכמ"ש הה"מ ולק"מ. ומהטור אף דברור דסבירא ליה כטעמו של הרא"ש לק"מ דלמה פסק דנאמן דפרע דהא הוא סבירא ליה אף במוקדם נאמן לומר פרעתי הואיל ופסלוהו חכמים מגזרת שטר וא"כ כ"ש שטר כזה דלא ניתן ליכתב כלל ולק"מ. והנה בהא דאמרינן מודעה היה דברינו נאמנים משום דניתן ליכתב אי מפרשינן כמ"ש הר"ן דניתן ליכתב להצילו האנוס מיד אונסו ולכך דעת הרא"ש דווקא באין כת"י יוצא ממקום אחר נאמנים א"כ שפיר אמרינן דלית דין שטר דל"נ כלל לטובת הלוקח והרי הוא חספא בעלמא ולא יהיה חוטא נשכר אבל לפי דפסק הש"ע לעיל סימן מ"ו דאף בכת"י יממ"א נאמנים לומר מודעה דברינו וצ"ל הפי' ניתן ליכתב כפי' שני של הר"ן כדי שיצטרך לשלם ללוקח דמי זבינא א"כ הרי ניתן השטר ליכתב לטובת הלוקח כו' ובשביל שיהיה בטוח במעותיו א"כ מהכ"ת לא יהיה לו דין שטר לגבות מב"ח כמו מוקדמים וזהו נראה דעתו של בעה"ת דכ' דלא מהימן לומר פרעתי כמו במוקדם ולדעת מחבר צ"ל כמ"ש לעיל סימן מ"ו כפי' של הר"ן דהיה יכולים לכתוב שטר מודעה בכתב וזה הפי' ניתן ליכתב ולא דשטר זבינא ניתן ליכתב וא"כ הרי הוא חספא בעלמא וזה יותר מסתבר למחבר דלא יקשה דבב"מ אמרינן שטר כי האי לא ניתן ליכתב ובכתובות אמרינן גבי מודעה דניתן אבל לפ"ז ניחא דזה קאי על שטר וזה קאי על מודעה:
י
וה"ה לכל שטר של"נ ליכתב והא דפסקינן במוכר שדה גזולה לקמן סימן שע"ג דהלוקח גובה ממשעבדי בשטרא הא ל"נ ליכתב כבר תי' בגמרא דניחא ליה דליקו בהימנותא ולכך טרח וזבין וא"כ ניתן ליכתב ובזה א"ש דברי תו' ב"מ דף י"ד ד"ה שעבוד כתבו דאם טרפה הנגזל דהוי זוזי דלוקח מלוה בשטר אף דתו' כ' בהאי עובדא בפרדסא דהוי מע"פ ולק"מ וכמעט שאין צורך לכותבו רק ראיתי בתשובת פני משה ח"ב סימן ל"ב ול"ג דנתחבטו בו בקו' זו בתו' הוא וחכם מהר"ש גאון בתי' שוני' ותמהני האיך העלימו עין חכמתם מדברי הגמרא הנ"ל. שוב ראיתי ונתתי ללבי כי תו' ובעה"ת אזלו לשיטתן כי ק' במה שאמרו בגמרא דלכך לא גבייה ממשעבדי הואיל ול"נ ליכתב מה בכך הא אמרינן המוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי ופריך הגמרא הלואה נמי ומשני מאן דזבין בפרהסיא זבין ומאן דיזיף בצנעה יזיף הרי לולי כן היה שורת הדין אף מלוה בעדים גובה ממשעבדי דאי' לי' קלא וא"כ זה שמכר שדהו ומקדם אקני' לבנו הק' עכ"פ העדים שכתבו מכירה ולא ידעו שכבר הקנהו לקטן הוציא קול במכירה דהא בפרהסיא זבין ואם כן אף דל"נ ליכתב כלל ודל שטרא מהכא וזוזי מלוה ע"פ עכ"פ אי' לי' קלא ולא שייך ביה מאן דיזיף בצנעה יזיף וא"כ מה זהו דשטר ל"נ ליכתב מה צורך לשטר אדרבא אי זוזי רק בהלואה ה"ל לגבות ולכך סבירא ליה לתו' דהוא כיון דלא חשבהו חכמים לשטר הרי זה מלוה ע"פ גמור ונאמן לומר פרעתי וא"כ טענין ללקוחתו דפרע ולכך לא גבינן ממשעבדי וזהו עיקר הספק שם בגמרא כמ"ש התו' אי טענין ללוקח פרוע הוא ומשני הגמרא לא ניתן ליכתוב כלל והרי זה מלוה ע"פ וטוען פרוע וכ"כ באסיפת זקנים ע"ש אבל הבעה"ת אזיל לשיטתו דסבירא ליה בשער מ"ז הא דמכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי היינו בדפירש אחריות אבל סתמא לא וצ"ל דסתמא לא משעבדי וא"כ לק"מ דכיון דל"נ ליכתב כלל ה"ל כלא פי' אחריות דאטו כתבה מידי מששא אי' בי' ועמש"ל סי' קי"ו בישוב דברי בעה"ת וא"כ לק"מ כיון דשטר בטל לא טריף ממשעבדי מכח המוכר שדהו בעדים ולכך פסק דא"נ לומר פרעתי וזהו לענ"ד אמת נכון וא"כ כיון דהך דינא במוכר שדהו בעדים לקיי"ל כבעה"ת וכמש"ל סימן קי"ו ובכל גווני גובה משעבדי א"כ דינו של תו' מוכרח דנאמן לומר פרעתי ולק"מ ויפה פסק המחבר ואמת וצדק:
אורים ותומים, אורים
ע׳
א
אסור להלות בלי עדים משום אולי ישכח ויהיה כופר ויעבור על לפני עור וגם העולם יחשוד אותו דתובע מה שאין בו ממש ועיין תומים מ"ש דחיישינן דיטעון אינו יודע ולכך בהלוהו בעדים מותר ע"ש:
ב
אפילו לת"ח עיין תומים מ"ש דבגמרא קאמר אדרבא תלמיד חכם שכיח יותר לרב טרדות לימודו שכיח ביותר שכחה:
ג
משובח יותר דבמשכון עדיין יש סכסוך כמה חייב לו משא"כ בשטר הכל מפורש באר היטב:
ד
ויש חולקים עיין לעיל סי' ל"ט מ"ש בזה באריכות:
ה
שצריך לברר דבריו היינו כדי לפטור משבועה וגם אולי יאמרו העדים בפירוש להיפך שיודעים שלא פרע וכמ"ש הבע"ת בשם רמב"ן ודלא כסמ"ע:
ו
ואמרו להד"ם כו' כתב הסמ"ע דהוא חשב דפרע בפ"ע וטעה כי מלתא דלא רמיא עליה לאו אדעתא והשיגו הש"ך דלטעם זה מה חילוק יש בין הזמינם ללא הזמינם לכן מפרש הוא דאמרינן דהעדים הואיל ולא הזמינם לאו אדעתא דלא רמיא עליהם ואפשר דראו הפרעון ושכחו ומכל מקום האמת עם הלוה:
ז
ואם אמר שהזמינם וכו' הש"ך דעתו אפילו כן אם חזר בו כשמכחישין אותו ואמר טעיתי פטור ואין דבריו מוכרחים ובלאו הכי להרמ"א בכל גווני חייב:
ח
וי"א דאין חילוק והש"ך דעתו לחלוק ע"ז כי רוב רבוותא לא סבירא להו כן ועיין תומים שכתבתי כי ממש רוב גדולי עולם סבירא להו כן ובפרט בדלא אמר הלא פרעתיך וכו' רק סתם פרעתיך דהימנוה לעדים כאשר יאמרו:
ט
בין שאמר לו בשעת הלואה עיין תומים דבשעת הלואה אם התנה המלוה אל תפרעני אלא בעדים והלוה שותק הוי כהודאה לכ"ע כמ"ש הרא"ש ואם הלוה מוחה ואמר איני מקבל עלי תנאי זה והמלוה נתן לו אף על פי כן מעות סביר המלוה וקיבל וא"צ לפרעו בעדים רק שלא בשעת הלואה בזו מחלוקת הפוסקים כי דעת רמב"ן ורא"ש דאפי' שתק הלוה א"צ לפרעו בעדים עד דמקבל עליה כן ואין צריך קנין רק קבלה בעלמא והר"ן כתב לדעת ר"י הלוי והרמב"ם דאפי' מוחה מכל מקום א"נ דפרעו בלא עדים דאנן סהדי דכיון דראה דמלוה מקפיד לא פרעו אלא בעדים והרי זה ספק דינא והמוציא מחבירו עליו הראיה ועיין תומים דהעליתי אם הלוהו לזמן ובמשלם זמנו אמר לו המלוה או פרע לי תיכף או אל תפרעני אלא בעדים כ"ע מודה דה"ל כמו בעת הלואה וא"י למחות הלוה וחייב לפרוע בעדים ואם תבעו בדין ונתחייב בב"ד ואמר לו בפני ב"ד אל תפרעני אלא בעדים אע"ג דאיכא מ"ד דאף על פס"ד נאמן לומר פרעתי בכה"ג ודאי א"נ עיין תומים:
י
ואם אמר שפרעו שלא בעדים וכו' ול"ל מגו דפרעתיך בפני עדים ומתו דמיחזי כשקרא דהרוצה לשקר ירחיק עדותו כ"כ הרא"ש והר"נ והמ"מ נתן טעם דחזקה דלא פרע כיון דרואה דמקפיד המלוה מבלי לפרוע רק בעדים וה"ל מגו במקום חזקה ועיין תומים דנ"מ בין ב' טעמים אם התנה עמו תנאי זה שלא יפרעו כו' שלא בעדים והלוה מודה וטוען שפרעו שלא בעדים לתי' הרא"ש נאמן דמגו זה טוב ולשיטת הר"ן ומ"מ וכ"כ הראב"ד א"נ דגם בזה שייך טעם הנ"ל ולכן הסמ"ע ס"ק י"א דהחליט במיגו זו נאמן צל"ע:
יא
בלי שבועה היינו קודם פרעון אבל אח"כ יוכל לתבוע בב"ד מנה לי בידך כי פרעתי ב"פ וחייב היסת כעל תביעה דעלמא ש"כ:
יב
בפני פלוני ופלוני כו' כתב הש"ך צריך להזכירם בשם אבל לא שיאמר סתם בפני שנים ומתו ועי' תומים כי הרא"ש והר"ן והמ"מ חולקים ע"ש:
יג
נאמן והש"ך האריך כדעת הרי"ף וסייעתו דסבירא להו הגירסא בגמרא א"נ ויוכל המוחזק לטעון קים לי כדעת' וצ"ע מיהו אם התנה המלוה אל תפרעני וכו' והלוה מוחה אפי' להנך רבוותא דסבירא להו דמכל מקום מחייב הלוה לפורעו בעדים בזו לכ"ע נאמן פרעתי בעדים ומתו עיין תומים:
יד
שפרעו בפניהם פטור זהו לשיטת הרמב"ם ומחבר דס"ל דיכול לומר פרעתיך בפני עדים ומתו א"כ אמרינן דלכך ייחד לו עדים כדי שלא יהיה יכול לומר פרעתי בעדים ומתו אבל לא עלה ברוחו לפסול העדים כשהם מעידים בב"ד שפרע אבל לדעת הרי"ף וסייעתו דא"נ בלאו הכי לומר כי עכצ"ל דפסלינהו לאינך עדים ולכך אף דמעידים דפרעו לא מהימני מיהו כתב הש"ך דהיינו דמלוה טוען סטראי ואע"ג דעדים אלו אומרים על חוב זה פרע פלגינן דבורא אבל אם המלוה מודה דאין לו עליו חוב רק זה וטען סהדי שקרי נינהו אף להרי"ף אינו נאמן לאחזוקי סהדי בשקרא:
טו
פטור ואם עדים הללו שיחד הלכו למדינת הים או מתו והוא טוען פרעתיך בינו לבינו אינו נאמן במגו דפרעתיך בפני העדים שאמרת ותליא במחלוקת הרא"ש והר"ן שכתבתי לעיל ס"ק יו"ד והדין דשם שייך גם כן כאן ע"ש ואם טען פרעתי ביני לבינך אחרי שכבר מתו העדים ולא היה אפשר לקיים תנאי נאמן ועיין ש"ך דהעלה ה"ה אם אמר בפני אנשים מסויימים כגון ת"ח או רופאים גם כן הדין שוה כמו דפרט אנשים סתם דמכל מקום אנשים אחרים כשמעידים על הפרעון נאמנים:
טז
שעל חוב אחר כו' עיין תומים דוקא במעידים סתם שפרע ולכך נאמן המלוה שע"ח אחר קבלם אבל אם מעידים להדיא שעל חוב זה פרעו גם בזה אין המלוה נאמן לומר שע"ח אחר קבלם ולא מהימן לאכחושי סהדי:
יז
נאמן בשבועה ולשיטת הרי"ף אינו נאמן וכתב הש"ך דאם הביא עדים אחרים שהעידו שפרע בפני עדים הללו לכולי עלמא נאמנים:
יח
פורע בב"ד עיין תומים טעם למה לא יפרע בעדים ויקח שובר או כת"י מהמלוה ע"ש:
יט
ודברים שאמר זה אינם דברים כתב הסמ"ע הא אלו אמר בפירוש בשעת שקבלו דמקבלו בתורת פקדון מהני ואף על גב דבעלמא קיימא לן פרעון בע"כ הוי פרעון שאני הכא דהוא א"ל והתנה דוקא בפני פלו' ופלו' וכבר השיגו הט"ז והסכים לדינא החכם צבי ונכון הוא דהתנאי היה כדי שלא יוכל הלוה לומר פרעתיך ואם הלוה יאמינו שלא יהיה תופס אותו פעמים מה איכפת ליה למלוה ומיהו אם אמר בשעת קבלה שמקבלו בפקדון והלוה שותק הוי כמסכים לדבריו ולכ"ע לא הוי רק פקדון ובאופן זה מתיישבו דברי רש"י שבועות דף מ"א ע"ב ד"ה כיון וכו' ע"ש:
כ
וכתבו לו מעשה ב"ד עיין מש"ל סימן ל"ט וסימן ע"ט לקמן באריכות:
כא
נאמן לומר פרעתי ואף על גב דגבי מוקדם פסק המחבר דאינו נאמן לומר פרעתי זהו גרע דשם גופו של שטר אמת רק חכמים קנסוהו מה שאין כן זה דכל שטר חספא בעלמא וגרוע מכ"י ועיין תומים מה שכתבתי ליישב דברי בעה"ת דחולק וסבירא ליה דאינו נאמן לומר פרעתי ולמה השמיט מחבר דעתו והא דאמרינן דאין טורף משעבדי היינו אם יצא השדה מתחת ידו כי בא ב"ח וטרפה אבל אם רוצה זה שמכר שדהו באונס לטרוף ממנו גוף שדה ודאי דא"י אם לא מחזיר לו מעותיו סמ"ע:
כב
וה"ה לכל שטר שלא ניתן לכתב כגון שטר מכירה שיש בו תנאי איסור רבית וכדומה אבל מכר שאינו שלו כגון שדה גזולה זהו אמרינן בגמרא דקרוי ניתן לכתב ולכך טורף הדמים ממשעבדי ועיין תומים:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כסף הקדשים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5