א
שטר שיש בו רבית או קרוע ובו ב סעיפים:
שטר שיש בו ריבית מפורש אינו גובה בו את הריבית אבל גובה בו את הקרן אפי' ממשעבדי אבל אם כלל הקרן עם הרבית פסול מפני שיבא לגבות בו הרבית: הגה מיהו אם החייב מודה צריך לשלם לו הקרן (מהרי"ק שורש י"ז וי"א דפטור דקנסינן למלוה וא"צ לשלם לו (שם בשם מרדכי וכ"כ התוס' שם ובכ"מ) מיהו אם המלוה הלוה ע"י שליח והשליח עשה שטר וכלל קרן עם רבית גובה הקרן מ"מ דאמר לתקוני שדרתי שלוחי ולא לעוותי לכלול הקרן עם הרבית (מהרי"ק שם) וע' בי"ד סימן קס"א עוד מדינים אלו שטר שבא לפנינו קרוע קרע ב"ד והוא שקרוע במקום העדים והזמן והתורף או שקרוע שתי וערב פסול ואם ניכר שנעשה בסכין אפי' אם לא נקרע שתי וערב פסול נקרע לשנים גרע טפי מקרע ב"ד ופסול: הגה ואם יש עדים שנקרע באונס דינו כמי שנמחק שטר חובו וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"א ואם היה נקרע שלא בקרע ב"ד (אם) נראה לדיין שהיה בו קרע ב"ד והוסיפו על הקרע כדי להעלים הקרע ב"ד אין גובין בו אבל בלא"ה אין חוששין (בעל התרומות שם נ"ז):
ב
נמחק או נטשטש אם רישומו ניכר כשר ואם לאו פסול הרקיב ונעשה ככברה כשר: הגה ואם אכלו עש או עכברים בראשו כל שניכר המלוה והלוה ועיקר הענין בסופו מכשרינן ליה (תשובת הרא"ש כלל ס"ח סימן כ"ט ותשובת מיימוני דמשפטים סי' ס"ב):
באר היטב חשן משפט
נ״ב
א
הקרן. אפילו מפורש בו רבית דאורייתא כמ"ש התוספות והרא"ש ושאר פוסקים והט"ו בי"ד ס"ס קס"א ודלא כט"ז שם דלא דק בזה וכבר השגתי עליו בספרי נקה"כ מיהו דעת הרמב"ן דהעדים פסולים כו' ומביאו הב"ח במסקנתו וכ"כ הר"ן בתשוב' בשם איכא מ"ד וכ"כ הה"מ בשם הרמב"ן וכתב שכן עיקר וכן מסקנת הב"ח ובעל ג"ת. הלכך נרא' דהוי ספיקא דדינא ונ"מ אי תפס בעהש"ט לא מפקינן מיני' עוד כתב בספר ג"ת כשנכלל רבית דרבנן עם הקרן יראה לי דלכ"ע גבי ממשעבדי דלא גזרו קרן אטו רבית אלא בדאוריית' וגם להרמב"ן לא נפסלו העדים כיון דלא עברו אדאוריית' ע"כ ומיירי שידוע שהעדים החתומים על השטר ידעו שיש בו רבית דאל"כ בלא"ה העדים כשרים להרמב"ן וע"ל סי' ל"ד ס"ג בהג"ה עכ"ל הש"ך וכתב עוד דמ"ש הסמ"ע דהערב דינו כמלוה ולוה היינו כמ"ש קצת פוסקים אבל יש פוסקים דערב דינו כעדים וכן נרא' מדברי המחבר בב"י סי' ל"ד ובש"ע שם ס"י שכתב המלוה והלו' בריבית פסולים ולא מנה ערב ועדים עמהם ע"כ:
ב
פסול. כתב הסמ"ע ולא מהני אם יכתוב עליו דלא ניתן לגבות הרבית כיון דמתחל' נכתב בפיסול ע"כ. וכתב הש"ך דהיינו אם נרא' פסולו בב"ד שוב אין לו תקנה אבל אם המלו' כתב על גביו קודם שנרא' השטר בב"ד מהני וכמ"ש בסי' מ"ה סי"ד וע"ל סי' מ"ג ס"ו גבי שטר מוקדם עכ"ל:
ג
מודה. וה"ה אם יש עדים על הקרן כ"כ מהרי"ק ולפי מ"ש הפוסקים דהעדים לא נפסלו א"כ גם העדים החתומים על השטר נאמנים על הקרן. ש"ך:
ד
דקנסינן. כ"כ התוספות בב"ק דלא דמי לשטר מוקדם (כמ"ש בסי' מ"ג ס"ז) דהשטר פסול אבל לא מפסיד המלוה משא"כ כאן דהלוא' נעשה באיסור עכ"ל הסמ"ע אבל הש"ך חולק על דין זה וכ' שאין דברי הסמ"ע נכונים דלא כתבו התו' כן אלא לר"מ דקניס היתרא אטו איסור' אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו משמע שם להדיא מדבריהם דדמי לשטר מוקדם דאינו מפסיד גוף ההלוא' כו' ע"ש שהאריך בזה (גם הט"ז השיג על הסמ"ע בזה ומסיק וכתב ז"ל ונרא' דלא קי"ל כהך י"א כל עיקר כיון שמהרי"ק פירש בהדיא דגובה הקרן וכן משמעות המרדכי והגהות מיי' וגם דעת הטור יש לפרש דמיירי בלא הודא' עכ"ל):
ה
שליח. כתב הש"ך דהיינו דוקא לסברא האחרונ' אם החייב מודה אבל לסברא הראשונ' אין חילוק בהלוה ע"י שליח דהקרן גובה לעולם מבני חרי כשהחייב מודה וממשעבדי או כשאין החייב מודה לא גבי הקרן אף שהלו' על ידי שליח דמ"מ השטר נפסל כן נ"ל עכ"ל:
ו
והתורף. כתב בס' ג"ת דמשמע מדברי הפוסקים דשלשתן בעינן והשיג על תשובת הר"ן סי' פ"ו ע"ש באורך ובנ"י פ' גט פשוט כ' כדברי הר"ן ומביאו הב"ח בסתם. ש"ך:
ז
וערב. כתב הש"ך נרא' דבעינן ש"ו על כל כתב השטר דאל"כ נתת דבריך לשיעורין ולא מסתבר לומר דבקריעת ש"ו כל שהוא מיפסיל ועוד דלפעמים מזדמן קריעת ש"ו כל שהוא בכפלי השטר ע"י משמוש השטר והנחתו עכ"ל:
ח
לשנים. נראה דבקרע ב"ד אפי' בכפליו פסול דלא מחלקינן בש"ס ופוסקים בנקרע קרע ב"ד בין בכפליו או לא אלא סתמא אמרינן דבמקום העדים והתורף והזמן או ש"ו פסול וא"כ ה"ה בנקרע לשנים דגרע מקרע ב"ד ומה דמשמע מתשובת הרא"ש דבכפליו כשר היינו שלא בקרע ב"ד וטעמא דמילתא דודאי לא שכיח שבמשמוש היד יתקרע בפעם א' בכפליו רק שדרכו להתקרע מעט מעט וא"כ ה"ל לילך לב"ד קודם שנקרע קרע ב"ד או לשנים ומדלא עשה כן נראה שנעשה בכונה כנ"ל ודלא כהסמ"ע וב"ח ע"כ לשון הש"ך:
ט
באונס. כתב הסמ"ע דהיינו שנקרע במקום שהשטר נפסל אבל במקום שהשטר כשר אין הב"ד עושין לו שטר אחר דהואיל וזה כשר יגבה בשט"ח זה וכ"כ הרשב"א בתשובה עכ"ל:
י
אבל. כגון שמצא נקב אין אומרים במקום נקב קרע ב"ד הי' דאין פוסלין השטר מספק רשב"א סמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ב
א
א) בריי' ב"ק דף נ' ע"ב וב"מ דף ע"ב ע"א
ב
ב) טור כפירש"י שם וכ"כ התוס' שם והא דהשטר כשר ולא מיפסלי העדים כיון שעוברים על לא תשימון עליו נשך תירצו התוס' דלא תשימון וגומ' במלוה ולוה יערב משמע לאינשי כדאמרי' בב"מ דף ה' ע"ב גבי לא תחמוד
ג
ג) כחכמים דקי"ל כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו תוס' והרא"ש שם
ד
ד) וכ"כ התוס' שם ממשמעו' הגמ'
ה
ה) שם ונלמד מתוך דברי התוס' שם
ו
ו) וכ' הסמ"ע בשמו שם דה"ה אם יש עדים כמה היה הקרן
ז
ז) בריי' ב"ב דף קמ"ח ע"ב
ח
ח) כדמפ' רב יהודה שם
ט
ט) כדמפרש אביי שם מדהביאו הרי"ף והרא"ש דברי שניהם ולא הכריעו ביניה' דמשמע דס"ל דלא בא אביי לחלוק אלא להוסיף וכן פירש הרשב"א וכ"כ בה"ת וה"ה בשם רב האי וש"פ
י
י) שם בשם תשו' אביו הרא"ש
יא
כ) שם בשם בה"ת
יב
וכ' הסמ"ע אם נקרע בכפליו אפי' לגמרי תולין אותו במשמוש היד
יג
ל) בריי' שם
יד
מ) טור בשם התוס'
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ב
א
(ליקוט) שטר כו'. עבה"ג סק"ג וראיה מיבמות ל"ו דסוגיא שם כרבנן. תוס' שם ושם (ע"כ):
ב
אפי' ממשעבדי. מדקאמרי' שם אר"ל במחלוקת מ' דלרבנן גבי ממשעבדי:
ג
אבל אם. מדקאמר שם אפי' תימא רבנן כו' ואם איתא הא כאן נמי נגזור:
ד
מיהו אם. דלא קיי"ל כר"מ דקנסי' רק משום גזירה כמו במוקדמין:
ה
וי"א. כן למד מתוס' שם וב"ק ל"ב דלר"מ אפי' מודה אי עדים פטור אבל אינו כן אלא לר"מ דהתו' כ' שם ד"ה שטר ואין להקשות כו' והתם אינו מפסיד לו' וכולל רבית למד תוס' משט"ח מוקדם בד"ה וחכ"א וכן בב"מ ע"ש:
(ליקוט) וי"א דפטור כו'. כמ"ש תוס' לר"מ דלשון אינו גובה כו' מש' אף כה"ג ועוד מדאמרי' בב"ק שם דלר"מ קנסו גופן משום שבחן ושם לגמרי קנסוהו ועוד תניא בתוס' המוציא שטר שיש בו רבית יקרעוהו בא לב"ד יקרעוהו ואף במלוה ע"פ תניא שם המלוה את חבירו ברבית ובא לפני ב"ד קונסין אותו ואינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית שהיה רמ"א שטר שיש בו רבית כו' ועתו' שם ושם ולמד מזה אף לרבנן בכה"ג אכן ליתא דרבנן ל"ל קנס כלל אלא בכה"ג כ' תוס' דדמי לשטר מוקדם דלא גבי משום גזירה אבל קנס ל"ל כלל וכבר השיגו הט"ז והש"ך (ע"כ):
ו
מיהו. ועוד דאין שליח לדבר עבירה. שם:
(ליקוט) מיהו אם כו'. זהו לס' אחרונה אבל לס' ראשונה אין נ"מ. ש"ך (ע"כ):
ז
ואם ניכר. דאין חילוק בין קרע ב"ד אלא שזה ניכר שהוא במזיד וז"ש שם נקרע פסול נתקרע כו'. ר"ל במזיד בשיגג ואיזהו נקרע ר"ל מהיכן אנו יודעין:
ח
נקרע לשנים. דאין שם שטר עליו כלל וכ"ש הוא דבמתכוין הוא:
ט
ואם יש. כנ"ל ונלמד מנמחק ונשרף וכנ"ל בסי' מ"א ע"ש:
י
ואם היה כו'. ב"מ ק"ח:
יא
(ליקוט) אבל בלא"ה כו'. דאין פוסלין השטר מספק וכנ"ל כל שאינו ניכר שנקרע במזיד כגון קרע ב"ד אין פוסלין וכמ"ש ברפ"ד דסנה' ובפ' ג"פ שמא אחרוהו כו' (ע"כ):
יב
ואם אכלו. כנ"ל במחק ולמד מהתו' וכאן לד"ה כשר דלאו בפשיעותא אבל אם אין עיקרו ניכר פסול כמו נמחק ונטשטש ואין דומה לקרע כמו בס"ת דקרע הבא בב' שיטין דיתפור אבל חסר אפי' אות א' דפסול. הג"מ:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ב:א׳
א
שטר שיש בו ריבית. והקשו בתוספות הא העדים פסולים שעוברים בלאו דלא תשימון ואע"פ שאין מרויחין יש להם לפסול מידי דהוי אעבריין אוכל נבילות להכעיס דקיימא לן כאביי דפסול. ובמשנה למלך פ"ד מהל' מלוה וז"ל יש לחקור בקושיא זו שהרי אין בלאו זה מלקות מדלא הביאו רבינו בפי"ו מסנהדרין וכ"כ הרב החינוך סימן ע"ד וכתב הטעם משום שהרי אפילו המלוה אינו במלקות שניתן להישבון ואינו בדין דהני דאתי מחמתי' יתחייבו מלקות וכו' וכיון שכן לא מפסלי לעדים שהרי כתב רבינו בפ"י מעדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות ומשמע דאם אינו חייב מלקות לא מיפסל וע"ש: אמנם בכנסת הגדולה סימן ל"ד כתב ז"ל אמר המאסף לא נהירא לי טובא דמ"ש הרמב"ם ז"ל בפרק קמא מהלכות עדות איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות לאו למימרא שאין בו מעשה שאין בו מלקות דלא פסילי דאם כן כל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין או שניתן לתשלומין או שניתק לעשה או לאו שבכללות שאין לוקין לא יהי' נפסל לעדות וזה אינו שהרי כתב הרמב"ם גנב או גזל שהוא לאו שניתן לתשלומין או עשה מלאכה בשבת שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין שפסול לעדות ובשלמא גבי גנב או גזל היינו טעמא משום דהוי רשע דחמם אבל עשה מלאכה בשבת למה יפסל כיון דאינו לוקה וכ"ת דאיירי שהתרו בו למלקות ולא התרו בו למיתה זה דוחק גדול דבהתרו בו למלקות יפסל והתרו בו למיתה לא יפסול עיין שם דלשטתו לא בעינין כלל חייבי מלקות. אבל דברי כנה"ג תמוה דמ"ש שגנב או גזל הא הרמב"ם עצמו ביאר טעמו של דבר בפ"י מעדות ז"ל עוד יש שם רשע שהן פסולין לעדות אף על פי שהם בני תשלומין ולא בני מלקות הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם דחמס פסול שנאמר כי יקום עד חמס באיש וגם מ"ש מעושה מלאכה בשבת מבואר בהדיא ברמב"ם טעמו פ"י שם ז"ל איזהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליו מלקות זהו רשע ונפסל לעדות שהרי התורה קראה למחויב מלקות רשע שנאמר והי' אם בן הכות הרשע ואצ"ל חייבי מיתות בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות עד כאן לשונו ומבואר להדיא דגם מתויב מיתת בית דין נקרא רשע ותמהני איך נעלם כל זה מהמעיין הגדול כנה"ג. ואם כן קושיות משנה למלך ודאי קשה כיון דבעינין חייבי מלקות דוקא. ועיין שם במשנה למלך הביא בשם ג"ת שער מ"ו דעדים לוקין ודוקא מלוה היא דאינו לוקה דאיתי' בהשבה אבל עדים לית בהו צד תיקין בהשבה כיון שאין לוקחין הריבית ונשאר להם לאו דלא תשימון במקומו גם בס' בני שמואל רצה להוכיח מדברי הנימוקי דעדים הוי בני מלקות אלא דאח"כ כתב דהיאך יתחייבו הערב והעדים מלקות הא הוי לאו שאין בו מעשה והמ"ל כתב שם דכשחתמו בשטר הוי לאו דאית בי' מעשה ועוד שאפילו לא חתמו אפשר דלוקין כיין דאשכחת לאו זה ע"י מעשה אף בדליכא מעשה לוקין וראי' ממ"ש רבינו בפ' י"ג משכירות דאם חסמה בקול לוקה ותמה ה"ה הא לאו שאין בו מעשה הוא ותירץ דשאני חסימה כיון שישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הוי כמעשה והקשה עליו לחם משנה דאם כן מאי פריך בש"ס מעדים זוממין לחסימה הא בעדים זוממין לא משכחת מעשה ותי' דלפי מ"ש רבינו בפ"ט מהל' עדות משמע דאדם יכול להעיד בכת"י אם כן עדים זוממין נמי יכול להיות במעשה שיכתב עדותו והוי כמעש' ע"כ ואם כן גבי ריבית נמי כיון דמשכחת לה ע"י מעשה כגון בחחימ' אף שלא חתמו לוקיו דומי' דעדים זוממין עד כאן לשונו המ"ל. אבל בעיקר דברי לחם משנה. קשה לי דהא דעת הרמב"ם דחותכין עדות שבשטר מד"ם בפ"ג מהל' עדות ואם כן מדאורייתא עיקר עדות בע"פ ולא יתכן ללקות משום דאית בי' מדברי סופרים ואפילו למאן דאמר עדות שבשטר דאורייתא אפילו הכי בהזמ' דעת בעל המאור דבעינין דוקא מפיהם. וזה שהקשו ז"ל נראה כיון דמרבנן על כל פנים פסולי אפילו אין בו מלקות אם כן שפיר הקשו תוספות דעדים פסולים או אפשר דתוספות ס"ל דלא כהרמב"ם אלא אפילו אין בו מלקות פסילי מדאורייתא ועוד דנהי דאם לא עשו מעשה אין לוקין על כל פנים אם חתמו ועשו מעשה לוקין: ובעיקד קושיא שהקשו תוספות וכל הראשונים דעדים פסולים נראה ליישב לפי מה שהקשו תוספ' בפרק קמא דחולין גבי שוחט בשבת שחיטחו כשירה. דהא הוי מומר לחלל שבת ושחיטתו פסולה ותי' בתוספות שם דבפעם אחת לא הוי מומר והר"ן בחידושיו כתב כיון שאין נעשה מומר עד גמר שחיטה אין שם מומר עליו אלא מאותה שחיטה ואילך וראי' לדבר מדאמרינן בפרק אותו ואח בנו דלרבנן דאמרי שחיטה שאינו ראויה שמי' שחיטה שחט ראשון לשולחנו ושני לע"א חייב משום אותו ואת בנו ואם איתי' דשחיטה ראשונה שחיטת מומר הוי אמאי מחייבי רבנן והא אין שחיטה כלל אלא נחירה בעלמא אלא ודאי אין שם מומר עליו אלא מאוחה שחיטה ואילך עיין שם ואם כן נראה דה"ה הכא נמי כיון דבמלוה על פה לא עברו העדים על לא תשימון דכיון דאפשר דלא אתי לידי גבי' לא עברי אלא דווקא בעדות שבשטר עברי וכמו שנסתפקו מהרא"ש סימן קס"ב ועיין שם במשנה למלך הנזכר דהוכיח מדברי המרדכי פ' איזהו נשך דבמלוה על פה לא עברי על לאו דלא תשימון ואם כן כיון דלא עברי אלא בשעת חתימתן לא נעשו פסולין אלא משעת חתימתן ואילך אבל מה שחתם בהכשר הוא והשטר כשר ודו"ק: ☜ומצאתי במוהרי"ט בענין זה באורך ומשיג שם על דברי מוהרש"ך ולענ"ד דברי מוהרש"ך נכוני' ולכן נעתיק כל דברי מורי"ט שם בח"א סימן.קל"ת ז"ל ועל מה שבא בשאלה שיש חרם שלא ימצא שום עד בקידושין אם לא יהי' שם החכם מרביץ חורה בקהל והפרנסים הנה ראיתי מ"ש הרב המובהק כמהור"ר שמואל די מודינא ז"ל שהואיל ועברו על חרם הקהל הם פסולים ונתבטלה עדותן לגמרי. וגם ראיתי להרב סגן הכהנים ז"ל בתחלת ספר שלישי שאף הוא נראה בעיני חכמתו כן אלא שהוקשה בעיניו שמעשים בכל יום נעשין קידושין כאלו בפני הרבנים הקדושים אשר בארץ המה ולא אחד מהם שהורה היתר מטעם זה לכך אמר דאפשר מטעמא דמלתא שאנו מקיימין עדותן לפי שלא נפסלו אלא מכאן ולהבא אחר שנתקדשה אבל בשעת הקידושין כשרין היו ומותיב הרב אנפשיה חיובתא מאותה שאמרו בפרק קמא דחולין השוחט בשבת וביה"כ שחיטתו כשירה ומוקי לה בגמרא אפילו במזיד והקשו התוספות אי במזיד האיך שחיטתו כשירה והא מומר לחלל שבת אסור לאכול משחיטתו ע"כ אלמא אף על פי שאינו נקרא מומר אלא בשחיטה זו נפסלה שחיטתו ותי' דהתם בשעה שהתחיל לשחוט כדי נטילת נשמה עבר על חילול שבת ושחיטה כשירה לא הוי עד גמר שחיטה אלו דבריו ז"ל. ואיני רואה דבריו בזה במה שדן שהם כשרים לפי שבשעה שנמצאו העדים בשעת הקידושין כשרים היו ולא קדם להם פסול ולאחר הקידושין הוא דנפסלו גדולה מזה אמרו בפלוגתא דר"י ורבנן בשנים שהם מעידים אותו שגנב והם מעידים אותו שטבח בעדות א' בבח אחת תכ"ד והוזמו על הטביח' סברוה דכ"ע תכ"ד כדיבור דמי ורבנן סברי עד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל וכיון דמההיא שעתא דקא מתזמי אתזם אגניב' דלא קא מתזמו לא אתזם ור"י סבר למפרע הוא נפסל וכיון דמיד כי אסהידו הוא דאפסלו כי אתזמי להו אטביחה אתזמי נמי אגניבה דתכ"ד כדיבור אלמא למאי דאפסק כאביי דלמפרע הוא נפסל אפילו מה דאסהיד תחלה תכ"ד לא מיהמן כ"ש בעדו' עצמ' ועוד מוכח מההיא דחז"ה שהבאתי למעלה האי אייתי סהדי וכו' ועוד ראיה וכו' ותו עדיין לא הועיל הרב ז"ל במה שאמרו שבשעת הקידושין כשרים היו ולא נפסלו עד אחר הקידושין שהרי בשעת העדות עכשיו פסולין גמורין הן דתחלתו וסופו בכשרות בעינן וכו' וכיון דהשתא מיהא רשיעי נינהו לא מקבלין סהדותייהו כלל גם בהאי דפרקה לההיא דשוחט בשבת טעמא משום דבשעה שהתחיל לשחוט כו' אין פרוקו נכון דבהחחלת השחיטה אף על פי שעשה חבורה לא מחייב דמקלקל הוא ותנן בהאורג כל המקלקלים פטורים ודווקא בשחיטה חשיב תיקין כדכתבו שם תוספות שמוציאו מידי אמ"ה ומכשירו לאכילה הלכך הכשר שחיטה וחלול שבח באין כא' ומעיקרא דדינא פירכא דנראה לי שיש לפקפק בפסולין של עדים אלו הואיל ואפשר היו שיעידו על הקידושין ולא ימעלו בחרם כגון שלא הוזמנו מתחלה לכך אלא שזרק לה קידושין פחאו' ואף על פי שבנדון זה הדבר מוכיח מתוכו שמזידים ומכוורם היו מכל מקום בהאי מלתא פלגינן דיבורא ונאמין להם שנתקדשה ולא נאמין להם שעברו על חרם דאדם קרוב אצל עצמו ע"ש: אמנם הכינותי לבי ליישב דברי סגן הכהנים שיהיו נכונים וזה יצא ראשונה על ראשון מ"ש להביא ראיה מהא דאמרינן גבי עדי גניבה וטביחה שהוזמו על הטביחה בטלה עדות הגניבה ולא אמרינן דלא נפסלו אלא מכאן ולהבא ומה שהעיד בעת רשעתו כשר הוא דע דיש חילוק בין רשע דחמס ובין רשע דאינו דחמס והוא דרשע דאינו דחמס צריך להיות דווקא מחייבי מלקות לדעת הרמב"ם ורשע דחמס אפילו אין בו מלקוח פסול משום דחשיד למשקר בשביל הנאת ממון ויש חילוק והפרש גדול בין רשע דחמס לרשע דאינו חמם אף על גב דשניהם פסולין וז"ל הנימוקי יוסף פרק זה בורר שבועת שוא על עמוד של אבן שהוא של זהב ואף על גב דלאו רשע דחמס הוא וחלמודא פסק כאביי דלא בעינן רשע דחמס ולאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קא עביד אלא טעמא דאביי משום דרחמנא פסלי' לרשע מעדות והאי רשע הוא וכתיב אל חשח רשע עד אבל בעלמא בשאר איסורים דלא שייך עדות דאפילו ע"א כשר בהם ואפילו אשה ליכא למיפסלה עד כאן לשונו. הרי דרשע דאינו פסולו משו' משקר אלא דגזה"כ הוא אל תשת רשע עד אבל לא משום דעבר עבירה דנימא דחשיד גם כן בעדות שקר דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לד"א אלא פסולו הוא גזה"כ כמו קרוב ואשה ולכן במקום שהכשירו פסולין גם בזה כשר אבל רשע דחמס כגון גזלנין גם בעדות אשה פסול משום דתשיד למשקר משום הנאת ממון ומה"ט נמי כתב במשרים חלק ו' גבי חתם בכתב עד שלא נעשה גזלן ואח"כ נעשה גזלן דבעינן הוחזק כת"י בבית דין קודם שנעשה גזלן משום דחיישינן דלמא עחה אחר שנעשה גזלן חתם וזייף וגבי חתנו לא בעינן הוחזק כת"י בבית דין קודם שנעשה חתנו משום דקרוב אינו משקר אלא פסולו משום גזירת הכתוב וביאר שם במשרים חתם עד שלא נעשה גזלן וכנ"ל והוא שהוחזק כת"י בבית דין וכן הדין בעד זומם וכתב בתוספות דיש להסתפק אם נפסל בשאר עבירות שאינו חמס אם נפסל בכך עד כאן לשונו. והיינו משום דכיון דרשע שאינו חמס אינו חשוד למשקר משום דעבר עבירה דחשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר אלא דגזירת הכתוב אל תשת רשע עד והתורה פסלו אפילו אינו משקר וכמו קרוב ואשה ומשום הכי ברשע לא בעינן הוחזק כת"י בבית דין ועמ"ש בסימן מ"ו סעיף קטן ט"ז דזה נוטה יותר דגבי רשע דאינו דחמס לא בעינן הוחזק כיון דאינו משקר וכמו בחתנו. אבל בעד זומם לא אסחפק' דודאי בעינן הוחזק כת"י קודם דהא חשוד לאותו דבר להעיד שקר. ולפי זה ודאי רשע דאינו דחמס דאין פסולו אלא מצד גזירת הכתוב אינו נפסל אלא מה שהעיד אחר שנעשה רשע אבל מה שהעיד בשעת רשעתו כשר כיון דאינו משקר וכמו שכתב הר"ן גבי שחיטח מומר אבל עד זומם או רשע דחמס דהוא פסול משום משקר אם כן השחא דחשדינן אותו למשקר מה שהעיד אח"כ מכ"ש מה שהעיד בשעה שמשקר דהא חשוד לאותו דבר וההיא דמרובה בעד זומם וכן מה דמייתי מוהרי"ט שם מעדות מוכחשת מדברי תוספות גבי לא נחלקו עיין שם התם עד שקר הוא וחשוד לאותו דבר ואם כן טפי ראוי לפסול מה שהעיד בשעה דידעינן דמשקר אבל ברשע דאינו דחמס ובההיא דעברו על החרם דאינו חשוד למשקר דחשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר ופסולו גזירח הכתוב כמו קרוב אם כן לא מיפסל רק מה שהעיד אחר שנעשה רשע והוא נכון: ☜ומה שהשיב מוהרי"ט אעיקר דדינא דנימא פלגינן דבורא ונאמין להם שנתקדשה ולא נאמין להם שהוזמנו עיין שם נראה לענ"ד דלא אמרינן פלגינן דיבורא אלא גבי פלוני רבעני לרצוני דאין הרביעה תלוי בזה אם הוא לרצונו או לא וכן בהרגנוהו דבאין להעיד שמת ולא תליא בזה אם הוא הרגו או לא כיון דאנו יכולין לקבל עדותן שהעידו ומה שבאין לפסול עצמן אין נאמנין על עצמן דאדם קרוב אצל עצמו מה שאין כן בקדושין אם העידו שראו קידושין אחורי הגדר לאו כלום ומילי דהשטאה הוי כל שלא ראו המקדש והמתקדשת את העדים וכמבואר באבן העזר סימן מ"ב דקידושין בעי עדים דוקא ואם כן אלו שמעידין שהוזמנו להיות אצל הקידושין הרי העידו שנתקדשה בפני פסולין ואם כן לא הוי קידושין כלל ואינו אלא השטאה ועדים שבאו להעיד על קידושין צריכין להעיד שנתקדשה בפני עדים כשרים וכיון דהם לא העידו כן אלא הם אמרו שאין כאן קידושין מאתר שאמרו שהי' ע"י הזמנה ונעשה הקדושין בפני פסולים ואיך נוסיף על עדותן שנתקדשה בפני עדים כשרים מה שהם לא העידו אלא על מילי דכדי והוא השטא' וכיון דעיקר העדות הוא שנתקדשה בפני עדים כשרים לא שייך פלגינן דבורי' להוסיף בעדותן מה שלא העידו כלל וכמ"ש ולהכי צריך מוהרש"ך לדון בדבר משום דלא היה פסולים בשעת קידושין אלא אח"כ ואם כן הרי העידו על קדושין גמורים שנתקדשה בפני עדים כשרים אפילו הוזמנו לקדושין כשרים היו. ומשום הכי בשעת הגדה הבית דין מקבלין עדותן אף על גב דהשתא פסולים המה דהשתא פלגינן דיבורי' ואמרינן שלא הוזמנו לקידושין כיון דהעידו על קידושין גמורין ה"ל כמו פ' רבעני לרצוני דפלגינן דיבורי' כיון דאין המעשה תליא בזה ודו"ק: ומ"ש מוהרי"ט להשיב במ"ש מוהרש"ך בדברי תוספות שהקשו גבי שוחט בשבת הא הוי מומר לחלל שבת ואף על גב דחילול שבת ושחיטתו באין כאחד ולא'נפסל אלא מכאן ולהבא וכתב משום דחילול שבת קודם גמר שחיטה ובזה השיג מוהרי"ט דהא קודם גמר שתיטה עדיין מקלקל הוי. הנה לא על הסגן תלונתו כי אם על הרמב"ם דכתב בפי' המשניות פרק קמא דחולין ז"ל השוחט בשבת אם הי' שוגג שחיטתו כשירה ושמא תאמר ולמה לא תהא שחיטת מזיד בשבת כשירה הואיל ואינו מחלל שבת ואין שתיטתו פסולה אלא אחר גמר שחיטתו ואם שחט אח"כ שחיט' שניי' הוא שיהי' אסור דע שמשיתחיל לעשות חבורה בצוואר הבהמה הוא מחלל שבת קודם שישתט שום דבר מן הוושט וגרגרת ואם תרצה לבאר יותר מזה תאמר בשעה שישחוט קצת הסימנין קודם שיגמור השחיט' הוא מחלל שבת ובשעה שיגמור השחיטה הוא פסול עד כאן לשונו. ואם כן אין תימה אם גם התוספות סברי כשטת הרמב"ם דנעשה פסול מתחלת שחיטה ובר"ן בחידושי' כתב דבשבת נמי לא מחייב עד גמר שחיטה דמקמי הכי מקלקל בחבורה הוי ופטור עיין שם אבל הרמב"ם ותוספות נראה דסברי דחייב מתחלת שתיטה אף על גב דמקלקל הוי משום דהוי מקלקל ע"מ לתקן כיון דדעתו לגמור השחיטה ומקלקל ע"מ לתקן חייב כדאי' בפ' האורג ואם כן התוספות והרמב"ם מודי דלא מיפסל אלא משעת שחיטה ואילך אלא דהרמב"ם ותוספות סברי דנעשה פסול מתחלת שחיטה והר"ן סובר דלא נעשה פסול בתחלת שחיטה ואם כן מבואר להדיא דכ"ע מודי דלא מיפסל אלא משעת שעשה העבירה ואילך אבל לא בשעת עבירה ואחרי דברי הר"ן נמשכו מוהרש"ל וש"ך בי"ד סימן ב' עיין שם והרי שני עדים נאמני' הרמב"ם והר"ן דאינו ראוי לפוסלו אלא מרשעתו ואילך ואפילו התוספות לא פליג אלא משום דסברי דפסול מתחלת שחיטה וכשטת הרמב"ם ואם כן הוא הדין הכא בעדים שחתמו על ריבית לא מיפסל השטר אלא מה שיעידו אח"כ הוא דמיפסל. ועיין בתוספות פרק קמא דסנהדרין דף ט' ד"ה לרצונו רשע שכתבו הא דאמרינן בפרק קמא דמכות נרבע יציל משום דהוי רשע. ולכאורה קשה לפי מ"ש דאותו עדות לא נפסל. משום דשטת תוספות פרק קמא דמכות דקא"פ אינו מציל אלא כשבא לבית דין והעיד ועיין שם ואז בשעת הגדה כבר נפסל ואפילו לפי מה שכתבו תוספות שם דרא' נמי מציל נמי לא קשה לפי מה שכתבו תוספות בסנהדרין שם דאפילו לרבא דבעי רשע דחמס נרבע מיקרי רשע דחמס שעושה עבירה להנאתו וכבר כתבנו דגבי רשע דחמס דחשדינן למשקר פסול באותו דבר שנעשה רשע ודו"ק והוא ענין נבחר. וע"ד אסמכתא נאמר אל תשת רשע עד הקדים רשע לעד וגבי עד חמס כתיב כי יקו' עד חמס באיש ולא בעינן חמסותו קודם לעדותו:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ב
א
אבל גובה בו את הקרן כו' בתוס' ובהרא"ש ובטור כתבו דאפילו מפורש בו ריבית קצוצה שהוא דאורייתא דינא הכי ואין העדי' נפסלי' במה שחתמו על שטר כזה ועברו על לאו דלא תשימון עליו נשך דקאי נמי אעדי' משום דלא משמע לאינשי דקאי אעדים כי אם אלוה ומלוה וערב. ועיין פרישה:
ב
מפני שיבא לגבות בו כו' בפרישה כתבתי דלא מהני אם רוצה לכתוב עליו דלא ניתן השטר לגבות הריבית כי אם הקרן דמכל מקום מתחלה נכתב בפסול דהרי יכולים לגבות בו גם הרבית ומ"ה קנסינן ליה גם הקרן שלא להגבותו ממשועבדים:
ג
מיהו אם החייב מודה כו' וה"ה אם יש עדים כמה היה הקרן וכ"כ שם מהרי"ק:
ד
וי"א דפטור כו' וכ"כ התוס' בב"ק בפ"ג וכ' שם דל"ד לשטר מוקדם (כמ"ש בסי' מ"ג ס"ו) דהשטר פסול אבל לא מפסיד המלוה וטעמו דשם רק השטר נעשה באיסור משא"כ כאן דהלואה נעשה באיסור וגם סיים שם ולא אמרינן הא הלוה חוטא ונשכר דשאני לוה דלא היה כוונתו להרויח משא"כ המלוה ואף דשם כ"כ אליבא דר"מ ובסוף פסק כרבנן מ"מ יש נ"מ לדינא אם כלל הקרן עם הריבית דבזה מודים רבנן דפסול וכדפסק כאן ודו"ק:
ה
קרע ב"ד כו'. נקרא זה קרע בית דין מפני שדרך הבית דין כשרוצין לפסול שטר או גט קורעין בקרעין הללו וכן מפורש בפ' ג"פ ועפ"ר:
ו
ואם ניכר שנעשה בסכין כו' הטעם דכל שנעשה בסכין אמרינן במתכוין נעשה כדי לפסלו:
ז
נקרע לשנים כו' פי' ואינו מעורה כלל:
ח
גרע טפי כו' ופסול בדרישה כתבתי דהיינו דוקא כשאינו נקרע בכפליו אבל נקרע בכפליו אפילו לגמרי תולין אותו במשמוש היד וכשר עיין שם:
ט
שנקרע באונס כו' היינו שנקרע במקום שהשטר נפסל בזה אבל במקו' שהשטר כשר אין הב"ד עושין לו שטר אחר דהואיל וזה כשר יגבה בשט"ח זה כן כתב רשב"א בתשובה סי' תש"ח ד"מ ג':
י
ה"ג ואם היה נקרע שלא בקרע בית דין אם נראה כו' וכן הוא בד"מ שם וכ"כ ליישב של"ת דברי ב"ת אדברי הרשב"א עיין שם:
יא
אבל בלא"ה כו' כגון שמצא נקב אין אומרי' במקו' נקב קרע בית דין היה דאין פוסלין השטר מספק עכ"ל רשב"א שם ד"מ ג':
יב
הכי גרסינן הרקיב או נעשה ועפ"ר:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ב
א
שטר שיש בו רבית עש"ך שהביא קושית התוס' דהא העדים פסולין ובקצה"ח תי' דהעדים לא נפסלו אלא משעת חתימ' ואילך ומדמ' זה למ"ש התוס' גבי שוחט בשבת דלא נעש' מומר עד אחר שחיט' וחולק על מהרי"ט ח"א סי' קל"ה שמבי' ראי' מב"ק דף ע"ג גבי גניב' וטביחה דלמ"ד למפרע נפסל דהיכא דאיתזמי להו אטביח' דגם עדו' גניב' נפסל ובקצה"ח מחלק דדוק' בעידי הזמ' דנעש' חשוד לעידי שקר משא"כ ברשע ושאר עבירו' דלא נפסל רק מגזירת הכתוב לא נפסל רק מהחתימ' ואילך ע"ש ודבריו תמוהין דמה ראי' משחיטה דשם מומר בעינן ומומר היינו איתחזק דהא הרבה ס"ל דבעינן ג"פ אבל ודאי דרשע הוא בשעה שעושה העבירה ואדרבה המהרשד"ם מותיב אנפשי' מדברי תוס' אלו ומביא ראיה מדבריהם שנעשו פסולין בשעת עבירה וכוון למה שכתבתי והוא מביא ראיה להכשיר מדברי התוס' אלו וכן באה"ע סי' קכ"ג מבואר דבעדים שחתמו בשבת בגט שאינ' מגורשת מדאורייתא ואף דבגט צריך לחתום שמו ושם אביו וכיון שכ' ב' אותיות נפסל כמ"ש הב"ש שם מ"מ הא בדיעבד אפי' לא פי' שמו אינו פסול רק מדרבנן ורבנן דפקיעי שמייהו מבואר בגיטין דף מ"ו דרב הושעי' חתם עצמו ע' ואפילו לכתחלה כשר וא"כ אם חתם עצמו ע' עד כשר והרמב"ם פי"א דשבת כתב דבב' אותיות שווין אינו חייב רק כשהן שם והרי לא נעשי' עבירה רק אחר שגמר כל חתימתו ואפ"ה הגט בטל מדאורייתא ועוד קשה דניהו דלא נפסל רק אחר חתימה מ"מ השטר פסול דהא הרי"ף כ' גבי חתם עצמו בשטר עד שלא נעשה חתנו דקודם שיצא מת"י העדים לא מהני והובא דעתו לעיל בסי' מ"ו סעיף ל"ה וע"ש במ"ש דבשטרי דלאו הקנאה כ"ע מודו מטעם דהא כ' הר"ן בפ' המגרש דהא דכשר בע"ח לבד דכשמוסר בע"ח הן הן הע"מ ע"ש ומכ"ש הכא בשטר שיש בו רבית שידוע שמסרו ליד הבע"ד אחר שנפסל ובכה"ג אפילו בנעשה חתנו שבאו עדים שתיכף אחר החתימה קודם שמסרו אפילו ללוה נעשה חתנו ודאי דפסול אפילו להך דעה דאנן ע"מ אנן ע"י הע"ח משום דהיאך בא לידה והיינו ע"כ העדים מעידין שמסרו ליד הבע"ד אבל כשנעשו פסולים בעודן בידן מאן מעיד שנמסר השטר ליד הלוה או הגט ליד הבעל דלמ' הן בעצמן מסרו ליד הבעל והאשה כיון שנעש' קא"פ קודם המסיר' וגז"ה הוא שלא יהיו נאמנין לשום דבר וא"כ אנן שמעידין על המסיר' מפי עדים פסולין מעידין. גם מה שהסכים בקצה"ח עם הדיעה שהביא המהרי"ט להכשיר בעובדא דידי' שנתנו חרם שלא יהי' שום עידי קדושין רק אותן שייחדו הקהל ובאו עדים אחרים שנתקדש' בפניהם ומטעם הנ"ל דלא נעשו פסולין עד אחר הקדושין וע"ז הקשה שם המהרי"ט דנהי דבשעת קדושין היו כשרים מ"מ בשעת הגדת עדותן פסולין הן ואעיקרא דדינא הקש' דנהי דכשהזמינו פסולין אף בשעת קידושין מ"מ מה"ת לא נא' פלגינן דיבורא שנתקדש' בפניהם ולא הזמינו לעדים וע"ז כ' בקצה"ח לחלק דאם נא' דאם הוזמנו לעדים נעשו פסולין בשעת קידושין הרי הן כאומרין שנתקדשו בפני עדים פסולין והוי כאו' לא נתקדש' והאיך נא' שנתקדש' בפני עדים כשרים וזה הוי כהוספות בדבריהם משא"כ אם נאמר דאפילו אם הוזמנו כשרים הן בשעת קדושין רק דעכשיו לפי דבריהם פסולין מכח שהוזמנו להעיד אמרי' פלגינן דיבורא ע"ש ולפי דבריו אם באו ב' עדים ואומרין שנתקדש' בפנינו רק רשעים אנחנו אינה מקודשת ותמוהים דבריו ואין בזה שום הוספ' רק כיון דאין אדם משים עצמו רשע דאין שם עדות על עצמו כלל והוה כאילו לא אמרו כלל שהן רשעים רק שנתקדש' בפניהם והקידושין קיימין דבמה שאמרו שנתקדש' בפניהם דסתמו כשרים הן מקודשת וראי' לזה מכתובות גבי עדים שאמרו כת"י היא זה ופסולי עדות היינו דנאמנין לפסול השטר וכ' הר"ן שם דאם אמרו פסולי עדות מחמת עביר' דפלגינן דיבורא וכן קיי"ל בח"מ סי' מ"ו וה"נ הרי השטר תלוי בהא דאם פסולין הן השטר לאו שטר הוא לענין משעבדי כמו שהקידושין אינן קידושין בעדים פסולין ואפ"ה אמרינן פלגינן דיבורא אך דברי מהרי"ט גופייהו שהביא ראי' לפסול העדות שעשו עביר' בשעת חתימ' מהא דק"ל בהוזמו על הטביח' שנפסל גם עדות גניב' ראייתו תמו' דהא שם פסלו גם העדות שהעידו על הגניב' אף שהי' קודם שהעידו בשקר על הטביח' ובודאי אם העדים עברו שאר עבירה תכ"ד אפי' עברו ע"ז תכ"ד של עדותן לא נתבטל העדות דהא לא אמרי' הוכיח סופו על תחילתו כמבואר בחולין דף מ' גבי שחט ואח"כ חשב ופי' רש"י דאמרינן אח"כ נכנס בו יצה"ר והמיר דתו וזה שייך לי' אפי' תכ"ד רק משום כבודו דרשב"ג החמירו שם וע' בי"ד סימן ד' סעיף ב' בט"ז ואפי' לרשב"ג נרא' דדוקא שם שייך לו' הוכיח סופו על תחילתו ובודאי מחשבתו הי' כן בתחיל' ושם מחשב' פוסלת אבל לענין פסול עדות דלא נעש' רשע במחשב' ודאי דלא נתבטל העדות דלמפרע ובב"ק אמרו בהדיא טעם אחר בזה משום עדות שבטל' מקצת' בטל' כולה וכ' רש"י שם וז"ל דר"י סבר דלמפרע נפסל ועדות שבטל' מקצת' בטל' כולה דכול' עדות אחת הוא ומוכח מזה דאי לא הי' על כולה שם עדות אחת דהי' כשר אף שנעש' רשע תכ"ד וכן כ' השיט' וז"ל דה"ל כעדות שתחילת' בכשרות וסופו בפסלות ומסיים וש"מ מהא דר"י דעדות שהוזמ' בסופו אע"פ שלא הוזמ' בתחילת' בטל' ודוקא בתובע א' ונתבע א' דומיא דגניבה דטביח' וכו' ע"ש מוכח מדבריו דבב' תובעים ונתבעים דלא שייך בהו עדות שבטל' מקצת' בטל' כולה לא נתבטל אף שבודאי עשו עביר' תכ"ד לא נתבטל עדות הראשונ' מוכח כמ"ש:
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ב
א
גובה בו את הקרן. דהעדים לא נפסלו משום דלא תשימון לא משמע להו בעדים:
ב
מפני שיבוא. ואפי' כותב ע"ג השטר שלא נכתב רק לגבות בו הקרן מ"מ הואיל ומתחלה נכתב בפסול וכבר נראה פסולו בב"ד אבל אם כתב קודם שנראה פסולו בב"ד מהני ש"ך:
ג
אם החייב מודה. וה"ה אם יש עדים אחרים או אפי' אותן עדים דהא לא נפסלו כמש"ל:
ד
וי"א דפטור. והש"ך מסיק דלא קיי"ל כן:
ה
שקרוע ש"ו ודוקא על פני כל השטר ש"ך. ואם נקרע בכפליו לא מיפסל סמ"ע וכן נוהגין או"ת:
ו
דינו כמו שנמחק. ודוקא שנקרע במקום הפוסל אבל אם לא נקרע במקום הפוסל אין ב"ד עושין שטר אחר סמ"ע:
ז
ונעשה ככברה. פי' או נעשה ככברה סמ"ע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ב
א
את הקרן. עבה"ט עד הלכך נראה דהוי ספיקא דדינא כו' וע' במל"מ פ"ד מה' מלוה דין ו' מענין זה עש"ה. ומ"ש עוד כתב בס' ג"ת שם כשנכלל רבית דרבנן כו' דלא גזרו קרן אטו רבית אלא בדאורייתא כו' ובגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב לכאורה לא נראה כן בדעת תוספות דהרי כדתירצו דמיירי בריבית דרבנן הוסיפו לחדש דין דבעבירה דרבנן בעינן רשע דחמס ולפי סברת ג"ת לא הוצרכו לזה דלפ"מ דמיירי ברבית דרבנן י"ל דמיירי בכלל רבית עם הקרן דלא ידעו העדים בפסולו אע"כ דס"ל לתוס' דגם בזה גזרינן קרן אטו רבית עכ"ל גם בס' שער משפט כתב ראיה זו מדברי התוס' והוסיף עוד בראיות ומסיים וכ"נ מדברי המחבר ביו"ד סימן קס"א סעיף י"א דאף ברבית דרבנן כשנכלל קרן ורבית אינו גובה את הקרן וז"ב עי' שם:
ב
וערב פסול. ע' באר היטב דדוקא על כל כתב השטר דאל"כ נתת דבריך לשיעורין כו' וע' בתומים שכתב דלא נראה כן מדברי הריב"ש אולם אם נקרע רק באיזה מלוה לכ"ע לא פסול ע"ש. גם בס' גט פשוט לאה"ע סי' קכ"ה ס"ק צ"ב כתב ע"ד הש"ך הנ"ל שאין דבריו מוכרחים ומשמעות הפוסקים הוא דקריעת שתי וערב אפי' בשיטה א' מיפסל ע"ש:
ג
נקרע לשנים. עבה"ט עד ודלא כהסמ"ע. וע' באו"ת שכ' דכבר נהגו לפסוק כהסמ"ע והוא מלתא דשכיח ואין בו ריעותא כלל ע"כ וכ"כ בנה"מ ובס' עט"צ ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
נ״ב
א
[ש"ך אות א] דע"כ לא גזרו התו' וכו'. נ"ב לכאורה לא נראה כן בדעת התוס' דהרי כשתרצו דמיירי ברבית דרבנן הוסיפו לחדש דין דבעבירה דרבנן בעי רשע דחמס ולפי סבר' גד"ת לא הוצרכו לזה דלפי"ז דאיירי בריבית דרבנן י"ל דמיירי בכלול ריבית עם הקרן דלא ידעו העדים בפסולו אע"כ דס"ל להתו' דגם בזה גזרינן קרן אטו ריבית:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ב:א׳
א
אבל גובה בו את הקרן. אפי' מפורש בו רבית דאורייתא כמ"ש התו' והרא"ש ושאר פוסקים והטור והמחבר ביורה דעה ס"ס קס"א דהעדים לא נפסלו בכך דלא תשימון עליו נשך לא משמע לאינשי אלא במלוה ולוה כדלעיל סי' ל"ד סעיף י' ודלא. כבעל טו"ז בי"ד שם דלא דק בזה בדעת המחבר וכבר השגתי עליו בספרי נקודות הכסף שם: מיהו דעת הרמב"ן דהעדים פסולים ומפרש דמיירי בש"ס בשטר שכתוב בו סתם ולא ידעו העדים שיש בו ריבית וגובה הקרן אפי' ממשעבדי ולא גזרינן שמא יגבה הרבית כדפסלינן לעיל סי' מ"ג שט"ח המוקדמי' אפי' מזמן שני דלמא אתי למיגבי מזמן ראשון דהתם אי גבי מזמן ראשון הרי הכל אסור שטרף מן הלקוחות שלא כדין כל הממון אבל כאן אפי' יגבה את הרבית בקרן שבשטר לא עביד איסורא ולא קנסי' היתרא אטו איסורא עכ"ד ומביאו הנמוקי יוסף במסקנתו וכ"כ הר"ן בתשובה סי' פ' בשם איכא מ"ד ועיין עוד שם בסי' ל"ג וכ"כ הרב המגיד פכ"ד מה' מלוה בשם הרמב"ן וכתב שכן עיקר וכן מסקנת הבית חדש ובעל גדולי תרומה שער מ"ו ח"ב: מיהו מ"ש בס' ג"ת שם דבשטר שיש בו ריבית מפורש שכתבו התוס' דשמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים דכיון דהתוספות לא אמרו אלא בלשון שמא יראה פשוט שאין ספיקם מוציא מידי ודאי של הרמב"ן ז"ל ומה גם להוציא עכ"ל דבריו צ"ע דהא רק בפ' א"נ כתבו כן בלשון שמא אבל בפ' המניח ופרק המוכר פירות לא כתבו בלשון שמא אלא בלשון וי"ל כמו בשאר מקומות ועוד דהא דעת הרא"ש והמרדכי והטור נראה ג"כ דכשרים וכדאיתא בב"י סי' ל"ד וכן דעת הגהת אשר"י ושלטי גבורים ושאר פוסקים וכמ"ש בספרי נקודות הכסף בי"ד סי' קס"א ע"ש הלכך נראה דהוי ספיקא דדינא ונראה שגם דעת הג"ת כן והיינו דמסיים ומה גם להוציא ונפקא מינה אי תפס בעל השטר לא מפקי' מיניה: עוד כ' בספר נ"ת שם כשנכלל רבית דרבנן עם הקרן בזה יראה לי דלכ"ע גבי בו ממשעבדי דע"כ לא גזרו התוס' קרן אטו רבית אלא בדאוריית' וגם להרמב"ן ז"ל לא יפסלו העדים כיון דלא עבר אדאוריי' עכ"ל ומיירי כשידוע שהעדי' החתומי' על השטר ידעו שיש בו רבית דאל"כ בלאו הכי העדים כשרים להרמב"ן וק"ל (ע"ל סי' ל"ד סעיף ג' בהג"ה) ל' הסמ"ע דלא תשימון עליו נשך לא קאי רק אלוה ומלוה וערב ע"כ. והיינו כמ"ש קצת פוסקים אבל יש פוסקים דערב דינו כעדים הביאם ב"י לעיל סי' ל"ד וכ"כ הטור שם בשם הרא"ש וכן נראה מדברי המחבר שם בב"י וגם בש"ע שם סעיף י' שכ' המלוה והלוה ברבית פסולים ולא מנה ערב ועדים עמהם:
נ״ב:ב׳
א
פסול. ולא מהני אם יכתוב עליו דלא ניתן לגבות הרבית כיון דמתחלה נכתב בפסול סמ"ע. והיינו כיון שנראה פיסולו בב"ד שוב אין לו תקנה אבל אם המלוה כותב על גביו קודם שנראה השטר בבית דין מהני וכדלעיל סי' מ"ה סעיף י"ד וכן כתבתי לעיל סי' מ"ג ס"ק י"א גבי שטר מוקדם ע"ש:
נ״ב:ג׳
א
מיהו אם החייב מודה. וה"ה אם יש שני עדים על הקרן מהרי"ק שם. ולפי מ"ש הפוסקים דהעדים לא נפסלו א"כ גם העדים החתומים על השטר נאמנים על הקרן. וע' בס' אגודות אזוב דף ע"ט ע"ב:
נ״ב:ד׳
א
וי"א כו' מ"ש הרב כן בשם יש אומרים צל"ע שלפע"ד ליכא מ"ד הכי וכמו שאבאר גם מה שכתב הסמ"ע וכ"כ התו' בב"ק בפ"ג וכתבו דל"ד לשטר מוקדם כו'. אין דבריו נכונים דלא כתבו שם התו' כן אלא לר' מאיר דקניס היתרא אטו איסורא אבל לרבנן דקי"ל כותייהו משמע שם להדי' מדבריהם דדמי לשקר מוקדם דלא נפסל רק השטר אבל אינו מפסיד גוף ההלואה ומה שמסיים בסמ"ע דמדר' מאיר נשמע לרבנן לא נרא' כלל דרבנן לא קנסי כלל התירא אטו איסורא רק דפסלי השטר היכא דיש לחוש שמא יגבה הרבית משום גזירה אבל קנסא היכא דלא שייך גזירה לא שמעינן להו לרבנן כלל ולא מצינו בתוס' ושאר פוסקים קנס בזה. ואדרבה משמע מכל הפוסקים דמדמו לה לשטר מוקדם ובשטר מוקדם לכ"ע גובה כשחייב מודה כדלעיל סי' מ"ג סעיף ז' וכן הוא ברבינו ירוחם נתיב ב' ריש חלק ד' להדיא וז"ל וזה מיירי שכתוב בשטר רבית מפורש אבל אם השטר כתוב סתם ויש עדים אחרים שמעידים שיש בו רבית אינו גובה הקרן אלא מבני חרי לפירש"י ולקצת מפרשים אינו גובה אפילו מבני חרי זולתי כשחייב מודה או שיש לו עדים אחרים עכ"ל הרי גובה כשחייב מודה או כשיש לו עדים וגם מ"ש הרב בדרכי משה בשם הגה' מרדכי פ' איזהו נשך דפטור (וגם בהצעת החידות בספר האגור מצאתי וז"ל אדם מלוה לחבירו מעות בשטר וא"י לגבות כלום מן הלוה בדין אף על פי שיש ללוה לפרוע ומודה הלוה ולא מחל לו המלוה הפתרון כגון שטר שיש בו רבית וזקף הקרן עם הרבית בשטר שהשטר פסול ואין גובין בו אפי' הקרן פ' איזהו נשך עכ"ל) נלפע"ד דלא מוכח שם מידי דמ"ש שם אבל רבינו יונה אומר דפסולים הם לגמרי דאפילו מבני חרי לא גבי אף על פי שלוה מודה כו' (אשט"ח המוקדמים קאי התם ומדמי התם שטר שיש בו רבית לשט"ח המוקדמים ע"ש) פרושו שלוה מודה שהשטר נכתב על פי דבריו. תדע דהא דברי הגהת מרדכי שם הם מועתקים אות באות מדברי התוס' פרק מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז ע"ב) בשם ר"י כאשר נראה בעין למעיין שם (ומה שכ' בהגהת מרדכי שם אבל ר' יונה אומר צ"ל ר"י אומר כדאית' בתוס' שם ואם הוא ר' יונה נמי מוכח דפירושו כמו שכתבתי דאל"כ תיקשי דהא הטור ח"מ סי' מ"ה כתב בשם ר' יונה להפך ע"ש) דמדמה התם שטרי חוב המוקדמים לשטר שיש בו רבית דפסול לגמרי ואינו גובה מבני חרי אע"פ שהלוה מודה כו'. וא"כ ע"כ פירושו כמו שכתבתי דהא ס"ל לר"י דשט"ח המוקדמים גובה הקרן מבני חרי כשהוא מודה שהוא חייב או כשיש עדים שהוא חייב וכדמשמע להדיא מדברי התוספות פ' המניח (בבא קמא דף ל') ובפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ד) וכן כתבתי לעיל סי' מ"ג ס"ק י"ד בשם האחרונים לדעת ר"י וכן משמע להדיא בריב"ש סי' שפ"ב לדעת ר"י (ודוחק גדול לומר דהאי אך יש לדחות שבתוספות והגהות מרדכי שם הוא מדברי ר"י עצמו דדוחה דאין להביא ראיה משטר שיש בו רבית לשט"ח המוקדמים ונמצא דבשטר שיש בו רבית סבירא ליה לר"י דאין גובה מבני חרי אף על פי שהלוה מודה דפשט לישנא דהתוספות והגהת מרדכי שם לא משמע הכי ועוד שהרי בפסקי תוס' פרק מי שמת (וכן הוא בהגהת אשר"י שם) כתב שטרי חוב המוקדמים אינו גובה מבני חרי ואפילו הלוה מודה עכ"ל והיינו ע"כ דברי ר"י בתוס' שם. ועוד ראיה מפסקי תוס' הנ"ל דהא בתוס' שס כתוב אך יש לדחות כו' והיאך כתבו בפסקי תוספות בפשיטות דאינו גובה מבני חרי אף על פי שהלוה מודה אלא ודאי מדכתבו התוספות שם בתר מה שכתבו אך יש לדחות כו' מיהו לישנא דפסולים משמע פסולים לגמרי שלא לגבות מבני חרי עכ"ל הרי משמע דפסולים לגמרי ועל זה היה עיקר פלפולם ומ"ש בפסקי תוספות ואפילו הלוה מודה פירושו כמו שכתבתי שמודה שהשטר נכתב ע"פ דבריו והיינו כמסקנת התו' דלישנא דפסולים משמע לגמרי ואם היה כוונתם אע"פ שהוא מודה שהוא חייב לא היה מוכח ממסקנת התוס' מידי ודוק כי זה ברור) אלא ודאי מ"ש בתוספות והגה' מרדכי שם דאפילו מבני חרי לא גבי אף על פי שלוה מודה פרושו מודה שהשטר נכתב על דבריו. ועוד ראיה שהרי כתבו התו' והגהות מרדכי שם וז"ל וראיה מדקאמר ר"ל באיזהו נשך דהך משנת (דשט"ח המוקדמים) מיתוקמ' כר' מאיר דאמר שטר שיש בו רבית קנסי' אותו ואינו גובה בו לא את הקרן ולא את הרבית והיינו אפילו לוה מודה ואפי' מבני חרי לא גבי התם דהא תניא בתוספתא המוציא שט"ח שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעהו וה"ה הך משנה דהכא משמע פסולים לגמרי עכ"ל ואם איתא מאי ראיה מייתי להיכא דהלוה מודה שהוא חייב עדיין שהוא פטור הא התם לא מוכח אלא שיקרעו השטר אלא ודאי מה שכתב אפילו הלוה מודה ר"ל שמודה שהשטר נכתב ע"פ דבריו והיינו שכתבו מתחלה והיינו אפי' לוה מודה ואפי' מבני חרי כו' ולא כתבו בהפך ואפי' מבני חרי לא גבי והיינו אפי' לוה מודה כו' ודוק. ואין להוכיח כן ממ"ש הגהת מרדכי פ' א"נ שם במאי גבי להאי קרן כו' וי"ל דלוה מודה כו' ולעיל מיניה כתבו והאי דגובה את הקרן על ידי שטר זה בפירש לו את הרבית כו' אלמא דכשלא פירש לו את הרבית אינו גובה כלל. הא ודאי ליתא דהמעיין בהגהת מרדכי שם יראה דשני תירוצים נינהו ודברים הראשונים הם דברי ר"י והיינו שכתב שם מיד בתר הכי פירוש ר"י ומה שכתב אח"כ אינו מדברי ר"י. נמצא ר"י דפי' לעיל דמיירי שפירש לו את הרבית אינו מפרש דמיירי כשהלוה מודה אלא מיירי כשבא לגבות ממשעבדי או מן הלוה על ידי השטר והיינו שכתב והאי דגובה את הקרן ע"י שטר זה כו'. וראיתי בתשובת משאת בנימין סי' ל"ד כתב ג"כ וז"ל דהיכא שכלל הקרן והרבית יחד איכא פלוגתא דרבוותא ואית דאמרי אפי' חכמים מודו דאינו גובה לא את הקרן ולא את הרבית ואפי' כשחייב מודה לו על הקרן אלא שיש חולקים כו' ואין ספק שנמשך לדעת הרב וכמו שנמשכו הסמ"ע והעיר שושן לדעתו אבל לפע"ד ליכא למ"ד דלא גבי קרן כשחייב מודה וכמו שכתבתי כל זה נ"ל ברור ומצאתי בתשובת מהר"י יוסף ן' לב ספר ג' ס"ס כ"א כ' וז"ל ושוב עיינתי במ"ש הרא"ש בתשובותיו כלל ק"ז סימן כ"ז ולפי מה שאני מבין מתוך דבריו ליהנהו להנהו מילי שכ' מהרי"ק שורש י"ז עכ"ל ולפעד"נ עיקר כדברי מהרי"ק ע"ש במהרי"ק שורש י"ז כי דבריו ברורים בטעמם ודו"ק ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל ק"ח סי' כ"ב לישנא דקנסו לאו דוקא הוא אלא לומר דהיכא דאיכא חששא דיגבה שלא כדין קנסי' ליה לפסול השטר ומיירי כשהלוה טוען פרעתי אבל אין כוונתו לומר דקנסי' היתרא אטו איסורא שלא לגבות מהלוה גופיה כשהוא מודה וכה"ג כתבו הרמב"ם ובעה"ת וטור והמחבר לעיל סימן מ"ג סעיף ז' גבי שט"ח המוקדמים קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין כי' הרי דבע"כ צריך לפרש התם לישנא דקנסו היכא דשייך גזרה דהא גבי מבני חרי וה"ה הכא כן נ"ל ברור לדינא:
נ״ב:ה׳
א
מיהו כו' על ידי שליח כו'. היינו דוקא לסברא האחרונה וכן משמע להדיא במהרי"ק שם דקאי אחייב מודה אבל לפי הסברא הראשונה אין חילוק בהלוה על ידי שליח דהקרן גובה לעולם מבני חרי כשחייב מודה וממשעבדי או כשאין החייב מודה לא גבי הקרן אף שהלוה ע"י שליח דמ"מ השטר נפסל כנ"ל:
נ״ב:ו׳
א
והוא שקרוע במקום העדים והזמן והתורף וכתב בספר גדולי תרומה שער נ"ז דמשמע מדברי הפוסקים דשלשתם בעינן והשיג אתשובת הר"ן סימן פ"ו ע"ש באורך ובנמוקי יוסף פ' גט פשוט כתב כדברי הר"ן ומביאו הב"ח בסתם:
נ״ב:ז׳
א
או שקרוע שתי וערב. נראה דבעינן ש"ו על כל הכתב של השטר דאס לא כן נתת דבריך לשעורין ולא מסתבר לומר דבקריעה ש"ו בכל שהו מיפסל. ועוד דלפעמים מזדמן קריעה ש"ו כל שהו בכפלי השטר על ידי משמוש השטר והנחתו לשנים:
נ״ב:ח׳
א
נקרע כו'. כ' בסמ"ע דהיינו דוקא כשאינו נקרע בכפליו אבל נקרע בכפליו אפי' לגמרי תולין אותו במשמוש היד וכשר ע"כ וכה"ג כתב הב"ח דמשמע מתשובת הרא"ש דבכפליו אפי' במקום העדים והזמן והתורף כשר ואין דבריהם מוכרחים. ונראה דבקרע ב"ד אפי' בכפליו פסול דלא מחלקינן בש"ס ופוסקים בנקרע קרע ב"ד בין בכפליו או לא אלא סתמא אמרי' דבמקום העדים והזמן והתורף או ש"ו פסול. ואם כן ה"ה בנקרע לשני' דגרע מקרע ב"ד ומה דמשמע מתשו' הרא"ש דבכפליו כשר היינו שלא בקרע ב"ד. וטעמ' דמילת' דודאי לא שכיח שבמשמוש היד יתקרע בפ"א בכפליו רק שדרכו להתקרע מעט מעט וא"כ ה"ל לילך לב"ד קודם שנקרע קרע ב"ד או לשנים ומדלא עשה כן נראה שנעשה בכוונה. כן נ"ל:
נ״ב:ט׳
א
אבל בלאו הכי אין חוששין. כגון שנמצא נקב גדול אין אומרים קרע ב"ד היה וזה נטל סביבותיה דאין פוסלי' השטר מספק רשב"א שם:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
נ״ב
א
(סעי' א' וי"א דפטור) לא מצאתי מי שסובר כן ובסמ"ע כ' שהוא דעת התו' ותימה דהרי המרדכי בפ' איזהו נשך כ' ג"כ כדברי התוס" הנ"ל דהיינו דהא לא קנסו רבנן הוי בריבית מפור' אבל בנכלל קנסי' וחיישי' שמא יגבה הכל ואפ"ה פי' מהרי"ק לדברי המרדכי דדוקא מכח השטר לא גבינן בריבית נכלל אבל בהודאה גובה הקרן והוכיח כן מדברי התלמוד לרבנן דרבי מאיר ונמצא שאין שייכות לההיא דהתוס' לעיל ורבנן ולא מצאתי סברת הי"א הזה אלא מדברי הטור בי"ד סי' קסא שכ' ברבית הנכלל אין גובה קרן ורבית משמע גם הקרן אפי' אם הודה דומיא דרבית כמו שדקדקו לעיל מל' ר"מ בגמ' שאמר ל' זה ונראה דלא קי"ל כהך י"א כל עיקר כיון שמהרי"ק פי' בהדיא דגובה הקרן וכן משמעות המרדכי והגה"מ וגם דעת הטור יש לפרש דמיירי בלא הודאה:
אורים ותומים, תומים
נ״ב
א
אבל גובה הקרן כו' ועדים לא מפסלי כתבו התו' דלעדים לא משמע דלא תשימון על עדים קאי ובפרק א"נ כתבו התו' ושמא לא תשימון לאינשי במלוה משמע להו ולא בעדים וכתב הגי"ת הרי דתו' גופי' מספקא לי' הך דינא והש"ך כתב דאף דבא"נ מספקא לי' בדוכתי אחריני פשיטא ליה והנכון אתו ועלה ברוחי לומר הא דכתבו התו' ושמא וכו' אין הספק בסברא אי אמרינן כן רק הספק בעדים דאף דאמרינן דלא משמע ליה אין זה מוחלט וכי אינו במציא' שהם בני תורה יודעי דין ודת ויודעים שאסור לעדים ג"כ ושנו מה ששנו חכמים ואלו עוברים בל"ת וכו' רק הואיל וספק אולי לא ידעו אוקמינן אחזקת כשרים כמש"ל בסי' ל"ד מזה באריכות אבל הדרינ' בי' מלישנא דתו' דכתבו ושמא ל"ת לאינשי וכו' והל"ל לעדים ולא לאינשי דלאינשי עכצ"ל ודאי משמע כן רק הספק אם העדים הם בכלל המוני עם דלא ידעו או לא אם כן לא הל"ל לתו' לאינשי אלא ודאי דבגוף הדבר נסתפקו התו' וזה ברור:
ב
פסול וכו' ודעת הרמב"ן להכשיר דכיון דלא נעשה פיסול בקרן ולא דמי לשטר מוקדם דנעשה פסול בכל השטר עיין שם ועיין בש"ך דיכול מוחזק לומר קים ליה כרמב"ן ויש להבין לרמב"ן מה פריך הגמרא לר"י למה ליה הטעם במוקדם משום גזרה שמא יגבה מזמן ראשון נימא הטעם משום לא ניתן לכתוב ומשני נהי דלא ניתן לכתוב מזמן ראשון וכו' וקשה עדיפא הל"ל להקשות בשטר שיש בו רבית כללו עם הקרן מ"ט דחכמים דגובה הקרן הא לא ניתן לכתוב כלל וגרע ממוקדם ואף דנימא דגם בי' שייך תי' נהי וכו' דהקרן ניתן לכתוב מכל מקום בס"ד דלא אסיק הך סברא ה"ל להקשות מ"ט דרבנן בשלמא אי איירי בשטר שמפורש קרן לחוד לא קשי' דהא לא ניתן לכתוב דכיון דקרן מפורש בפ"ע מיקרי ניתן לכתוב וכ"כ באסיפת זקנים להדיא בשם הרמב"ן גופי' ע"ש אבל אי איירי דכולל קשה דודאי לא ניתן לכתוב ודמי למוקדם לגמרי ול"ל הואיל ולא ידעו עדים דיש בו רבי' מיקרי ניתן לכתוב דהם כתבו לפי תומם ולכך קשי' ממוקדם דשם יד עדים היה במעל הזה דא"כ מה פריך שם משבח קרקעו' וכו' נימא דהעדים דכתבו שטר מכירה לא ידעו שהיא גזולה ובתימם כתבו כראוי. ואולי י"ל דאמימר דאמר שם הך שמעת' דרבא דיש הבדל בין ניתן לכתיב והקשה רבינא לרבא דאמר הכי תקשי לי' לר"י ל"ל טעם גזירה נימא לא ניתן לכתוב ולכך לא הוי מצי להקשות קושי' זו לרבא מן שטר שיש בו רבי' דה"א דבאמת מיירי בשטר שמפורש בו רבי' ואי קשה ה"ל עדים פסולים כדעת הרמב"ן זה אינו דרבא סבירא ליה בעינן עד חמס ואוכל נביל' שלא לתיאבון לא מפסל ולכך הקשה מן מוקדם אבל לדידן דקי"ל כאביי דלא בעינן עד חמס הכריח הרמב"ן דינו דע"כ איירי באופן דכולל הקרן ורווחים דלא נפסלו עדים ומכל מקום במסקנ' לא קשה מן לא ניתן לכתוב דגוף הקרן ניתן לכתוב והוי כמו במוקדם דאמרינן ניתן לכתוב מזמן שני וק"ל
ג
וי"א דפטור כו' כפי מה שנרשם מקור הדין הוא הגהת מרדכי פרק א"נ שהם מועתקים מתו' ב"ב קנ"ז ע"ב ד"ה המוקדמים כו' דכתב דרביט יונה מפרש שטר מוקדמין פסולין דקתני הוא לגמרי אפילו מב"ח לא גבי אעפ"י שחייב מודה וראי' מדאמר ר"ל בפירקין דהך משנה כר"מ דסבירא ליה שטר שיש בו רבי' קונסין כו' והיינו אפי' הלוה מודה ואפילו מב"ח וכו' והדר תנא הך משנה דהכא משמע דפסולין לגמרי אך יש לדחות דשאני התם דעביד לי' שומא אבל הכא לא עביד ליה שומא מיהו פסולים לגמרי משמע דלא לגבות מב"ח וכו' עכ"ל ומזה למד הרמ"א דגבי רבי' אפילו חייב מודה פטור דקעביד ליה שומא והרב הש"ך האריך לחלק בראי' ומפרש מ"ש המרדכי חייב מודה לא שהודה לו שחייב לו רק שהודה שצוה לעדים לכתוב ע"פ וכו' והדוחק הזה מבואר וא"צ לפרשו דלשון חייב מודה לא כן משמע וגם אם השטר נעשה בעדים ולא נפסלו מה נ"מ אם הוא אומר שנכתב בצווי שלו או לא העדים לא ישקרו בשום אופן אך באמת לא הבנתי ראי' הרמ"א מה"ג הנ"ל דהמרדכי דביקש להוכיח דפסולין אפילו כשחייב מודה מהא דסבירא ליה לר"מ דשטר רבי' פסול אפילו בחייב מודה וצריך לפרש הא קי"ל כר"י דמשנה לא אתיא כר"מ רק כרבנן דמכשיר בשטר ריב' רק במוקדמים פסול משום גזרה וצ"ל דס"ל לה"ג ר' יוחנן דאמר אפילו תימא רבנן וכו' משמע דלא נחלק עם ריש לקיש בדינא ובפירוש של פסולין אי פירושו של פסולין בחייב מודה או לא ואם כן כיון דחזינן לריש לקיש דמוקי כר"מ מדמה לי' לרבי' ואם כן ע"כ פסולים פירושו דחייב מודה אף ר' יוחנן צ"ל כן וע"כ צ"ל מחשש שמא יגבה מזמן הראשון קנסינן להפסיד מעותיו אפילו חייב מודה ואם כן במכ"ש בכולל קרן עם רבי' ולא נחלקו ר"מ ורבנן בשטר שיש בו רבי' רק במפרש בו רבי' אמנם לפי מה דדחה ה"ג דש"ה דעביד ליה שומא אם כן אף לר"ל דסבירא ליה הך דמוקדמים ר"מ היא מכל מקום מודה דאף לר"מ פסולים רק לב"ח הואיל ועביד פסול בזמן אבל כשחייב מודה לכ"ע גובה אם כן נהפך הוא אף לרבנן אליבא דר"י פסול דמוקדמים איירי בשאין חייב מודה אבל כשחייב מודה גובה ולא קנסו לקרן מחשש שמא יגבה כו' אם כן אף בכולל רבית עם קרן מהכ"ת לומר לרבנן דאפי' חייב מודה מפסיד כיון דחזינן דגבי מוקדם לא סבירא להו כן ואין לנו שום ראיה או סברא דנימא כן ומהכ"ת לומר כן ודחי' ה"ג קי"ל להלכה לעיל סי' מ"ג אם כן אף זהו כמוהו ואין כאן ראי' כלל אמנם נראה ראי' לדין זה מדברי תו' דהקשה בממ"נ אי איירי דמפרש רבי' הא מפסלי עדים ואי לא מפרש אף לרבנן איך גובה הא יש לחוש דיגבה אף רבי' וקשה מה קושי' דילמא באמת מפסלי עדים רק כשחייב מודה איירי ולכך קתני לשון גובה וא"ג ולא פסול וכשר דשטר ודאי מפסל רק אי המלוה מצי לגבות מלוה הואיל ומודה סבירא ליה לר"מ דאין גובה דקנסו אותו כמ"ש תו' להדיא ולרבנן גובה דלא סבירא ליה קנסא ואיירי בכל גוונא בין מפורש בי' רבי' ובין אינו מפורש ולא קשה אם כן שטר דנקט למה הל"ל סתם במלוה ברבית אי קנסו או לא די"ל רבותא קמ"ל אפילו בשטר וכלל קרן עם ריב' דיש כאן חשש דיכול לתבוע אף רבי' ואף דהלוה יצעק דהוא ריב' לא יהיה נאמן דהרי שטרו סתם בידו מכל מקום סבירא להו לרבנן דלא קנסינן משא"כ במלוה ע"פ הרי אין בידו לתבוע רבי' דלוה יטעון רבי' הוא ונאמן במגו דלהד"ם או פרעתי וטובא קמ"ל ועכצ"ל דבאמת כה"ג סבירא ליה לתו' דגם לחכמים אינו גובה קרן אפילו חייב מודה דהא קי"ל בהמניח כרב דקנסו גופן משום שבחו דקנין גופי' קמזיק ובכולל קרן ורווחא ג"כ קרן גופא מזיק דעי"כ בא לכלל רבי' ואם כן ל"ל לרבנן גובה ואי איירי רק בפירש בו רבי' ובאמת העדים פסולים רק בחייב מודה ולר"מ קנסו ולרבנן כיון דלא קנסו וגם ליכא חששא דיגבה רבי' גובה הקרן הואיל וחייב מודה אף דשטר נפסל דא"כ קשה מה אריא שטר דנקט ול"ל כהנ"ל דהא מפורש בו הרבי' ועכצ"ל דיש לו דין שטר אפילו באין חייב מודה ושפיר הקשה הא מפסלו עדים וא"ש: וכן ממ"ש מקודם הגהת מרדכי מוכח כהנ"ל דכתב גובה הקרן וא"ת במה קני' לי' להאי קרן אי בעדים בשלמא למ"ד פלגינן דבור' א"ש אלא למ"ד ל"פ דיבורי' בפ"ק דסנהדרין במאי קני' לי' וי"ל דבתרווייהו לוה ומלוה מודה דחייב וגובה קרן מב"ח ולא ממשעבדי דמלוה ע"פ עכ"ל פי' הש"ך דהא אינו מדברי ר"י דר"י דתי' לעיל דעדים אינם נפסלים באנפי שונים ולתי' זה א"צ להנ"ל ויפה כתב אבל מכל מקום צריך להבין קושיתו דאי איירי דאין הרבי' מפורש בו והעדים כדין עשו שחתמו השטר לתומם מה קושי' למה לא יגבה הקרן ומה גריעות' יש בו ואי בשביל דאין הב"ד מניחי' לו ליטול הרבי' דלא למעבד איסורא יהיה שטר חספא דלא יגבה בו הקרן ומה ענין זה כלל להך דפלגינן דיבורא האמור בפ"ק דסנהדרין דמיירי שם אי אדם קרוב אצל עצמו אלא ברור דסבירא ליה דמיירי דמפורש בו רבי' ולכך הקשה הא עדים פסולים וה"ל חספא בשלמא למ"ד פלגינן דבורא ואמרינן דמה דהוא לפסול עצמו פלגינן אף בזו אמרינן על זו על הקרן חתמו ולא על הרבי' דיכולים עדים לומר ע"ז חתמנו ולא על זה וכ"כ הריטב"א למ"ש ב"י להדיא דלא מפסלי דאמרינן ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ע"ש אבל למ"ד לא פלגינן אם כן לא אמרינן דע"ז לא חתמו דהא סתמא חתמו ומהכ"ת נימא דלא חתמו לפסול עצמן דהא ל"פ דבור' ותי' דאיירי דהוד' הלוה דחייב וגובה ע"פ הודאתו וזה ברור בכוונתו וקשה השתא דאתי' להכא מה קושי' דיפסלו עדים נימא דלא מפורש בי' הרבי' ואם כן לא מפסלי ואי קשה ניחוש דלמא יגבה ריב' נימא דמיירי דחייב מודה ועכצ"ל דסבירא ליה במקום שיש חושש דיגבה אף הריב' אף רבנן קנסוהו דלא יגבה קרן אפילו בחייב מודה כהנ"ל בדברי תו' וכן מורי' להדיא דברי הרא"ש בתשובה כלל ק"ח סי' נ"ב כמ"ש מהרי"ן לב דכתב להדיא אם יש עדים שבתוך סכום השטר נכלל הרבי' דאין גובה קרן כלל ולא הזכיר אם חייב מודה אי לא וגם ס"ל דשורת הדין דחייב הלוה לשבועת היסת אם כופר רק היותו חשוד פטור משבועה כמ"ש אח"כ אנדון אחר ע"ש בתשובה אלא ברור דסבירא ליה אף דחייב מודה קנסוהו רבנן ואין גובה כלל ודלא כש"ך דכתב דמיירי באין חייב מודה. וזהו מ"ש רק להליץ בעד הרמ"א כי יש לו יתד לתלות בו אבל להלכה נראה עיקר כרוב הפוסקים דחייב לשלם ובפרט דקשה קושי' התו' וכי חוטא נשכר דגם לוה עבר בלאו ותי' התו' דחוק וכן נראה ברור ולא מצי כלל לומר קים לי' כי דעת רוב מחברים חולקים:
ד
והוא שקרוע וכו' דעת הר"נ בתשובה סי' ע"ה דאם יש קרע בא' משלשתן דפסול ואולם הגי"ת השיג עליו דלשון הגמ' משמע דצריך להיות הקרע בכל שלשה מקומ' והנה מדברי הריב"ש תלמידו נראה שחולק בזה ארבו הר"נ דכתב בסי' שפ"ג על כתובה חצי ראשון נחתך הטעם לפוסלו דילמא היה בחצי הראשון קרע שתי וערב וחתכו להעלים הקרע ע"ש ולא קאמר בקיצור דילמא היה הקרע במקום הזמן א"ו דזה לא מפסל וכן נראה דהשואל שם בתשובת הר"נ הוא הריב"ש ודעתו שם דבעינן בכל שלשה מקומו' הקרע והנה יש להבין דהא ראי' השואל שם מהא דאמרינן בפ"ב דגיטין גזי' לזמן ויהבי' ניהלי משמע כריב"ש דאל"כ איך יוכשר דילמא הקרע היה שם וחתך להעלי' הקרע והר"נ השיב דאין ענין דודאי אלו היה ידוע שנחתך שלא לסיבת פרעון או דבר שהוא פוסל השטר לא היה נפסל אבל כשיצא קרוע במקום הזמן אנו חוששין שמא מחמת או פרעון נקרע ונפסל ודבריו בלתי מובנים לי דגם שם בבא הגט חתוך הזמן מי יודע סיבתו ואולי היה שם קרע וחתכהו להעלים הקריעה והפיסול ואי איירי דיש עדים מעידים שחתכו אם כן אף הם יהיה יודעים אימת היה ולא שייך חיפוי דהעדים ידעו אי קודם או לאחר הזמן הזכות נעשה והרשב"א בחידושיו להנ"ל הקשה להסוברים דגזי' לזמן כשר לכתחילה דעדיף מאלו לא כתב זמן כלל הקשה מי יימר דהיה כתוב בו זמן ואולי היה קרע בעלמא ולכך העלה דבאמת לכתחילה פסול רק בדיעבד כשר ע"ש וש"מ דסבירא ליה דאין כאן עדי חתך דאם לא כן אין מקום לקושיתו ומכל מקום העלה דכשר בדיעבד וקשה דילמא היה במקום זמן קרע וחתכו והר"נ גופי' כתב בפ' המגרש דקרע בגט לדעת רמב"ם כשר בע"מ ולדעת הרשב"א בטל והתם גבי גזי' לזמן ליכא ע"מ דאל"כ יאמרו באיזה זמן היה כנ"ל ומורה בירור דעת רשב"א דקרע בזמן לחוד לא מפסל. והיה נראה דסבירא ליה להר"נ כמו דבאמת נראה בפ' המגרש שלכך דעתו נוטה לראב"ד דגט שנתקיים אעפ"י שיש בו קרעים מכל מקום כשר ואם כן כאן דחוששין לחיפוי והבעל יעשה כל תחבולות אפס להציל בת אחותו יכתוב גט וישלח ע"י אשה הגט לב"ד לקיים והב"ד לא יתנו אל לב הזמן דדיינים חותמים אעפ"י שלא קראהו ולאחר הקיום יחתוך הזמן ואין כאן חשש פיסול דלו היה בו קרע כיון שנתקיים כשר ויהיה חיפוי וא"ש אך לשון הר"נ בתשובה הנ"ל סתום למאוד וקשה לומר שלזה נתכוון וגם אם כן לשיטת הרמב"ם דחולק אראב"ד ופוסל אפילו ביש בו קיום דין זה ליתא ולכן צ"ע: (ועיין תו' ב"מ דף ז' ע"ב ד"ה דאית בו זמן וכו' וכתבו בדבר שאם ניטל נפסל השטר לא שמין העילוי רק שמין בניטל הזמן ש"מ דאם נחסר הזמן כשר ולא אמרינן דילמא קרע היה שם וחתכו וזהו דלא כר"נ ול"ל דמחסרו בעדים אם כן לא מקשו התו' שם על רש"י מהך דנמחק שטר פסול וכ"כ התו' שם והטור לקמן סי' ס"ה דבע"מ יכול לחתוך חתימת עדים ולמה יוכשר דילמא פרעו וקרע במקום עדים ועכשיו חתך מקום עדים ול"ל דחותכו בעדים כמ"ש דא"כ אין מקום לקושי' התו' על רש"י וש"מ דשלשתן בעינן דדוחק לומר בישנו לע"מ לכ"ע אין קרע פוסל בעדים דיכול לומר על ע"מ סמכתי ועיין לעיל סימן מ"ד באורים ס"ק ו' ז' ע"ש):
ה
או שקרוע שתי וערב כו' כתב הש"ך ס"ק ז' דצריך קריע' ש"ו על כל השטר הנכתב דאל"כ נתת דבריך לשעורי' ולא מסתבר דבקריעת ש"ו כל דהו יפסול ולא משמע כן בריב"ש הנ"ל דפסל בכתוב' שבא לפניו חתוכה חצי מטעם דנחתך בסכין הוי כקריעת ש"ו ומטעם הואיל ועובר ע"פ כולה ועוד שמא היה נקרע ש"ו וכל שנקרע ש"ו יהיה באיזה מקום שיהיה פוסל ע"ש הרי דלא היה הקרע הולך ע"פ כל השטר ומכל מקום פוסל הריב"ש וזהו דלא כש"ך וצ"ל אף לריב"ש דבקרע באיזה מילות לא מפסל דאל"כ עדיין קשה בגזי' לזמן כנ"ל דילמא במקום ההוא היה קרע ש"ו אלא דבמקום קטן כזה לא שייך קרע ש"ו:
אורים ותומים, אורים
נ״ב
א
אבל גובה את הקרן וכו' דעדים לא נפסלו משום דלא תשימין לא משמע להו בעדים ועיין מ"ש תומים ועיין מש"ל סימן ל"ד:
ב
פסול כו' ועיין תומים שי"ל קים ליה כרמב"ן דגם בזה גובה קרן ועמ"ש:
ג
מפני שיבא וכו' ואפילו כותב ע"ג השטר דאין לגבות בו רק הקרן מכל מקום הואיל ומתחלה נכתב בפיסול לא מהני סמ"ע והש"ך כתב אם כתב ע"ג קודם שנראה פסולו בב"ד מהני וצ"ע ועמש"ל סימן מ"ג גבי מוקדמים:
ד
אם החייב מודה ה"ה אם יש עדים אחרים או אותן עדים לרוב הפוסקים דלא נפסלו דלא משמע להו איסורא ש"ך:
ה
וי"א דפטור כו' משום קנס הואיל ואפשר לגבות גם הרבית ולא קשה א"כ חוטא נשכר דהא הלוה ג"כ עובר דהלוה עושה אותו בע"כ ומה ה"ל למעביד ועיין בתומים שבררתי מאין הוציא הרמ"א דין זה ומ"מ להלכה העליתי כדברי הש"ך דלא קי"ל כהך וי"א וחייב לשלם הקרן אם חייב מודה:
ו
קרע ב"ד פי' דרך ב"ד כשפוסלין הגט או שטר שעושין כך סמ"ע:
ז
והוא שקרוע כו' עיין תומים כי דעת הר"ן באחד מן שלשה מקומות שנקרע מפסל השטר והנחתי בצ"ע כי נר' לכאורה כי ריב"ש חולק ומוכיח מגמ' כוותי' ע"ש:
ח
או שקרוע ש"ו דעת הש"ך דצריך להיות נקרע על פני כל השטר ועיין תומים דלא נר' כן מדברי ריב"ש אבל מכל מקום אם נקרע רק באיזה מילות לכ"ע לא פסול:
ט
נקרע לשנים ואינו מעורה כלל וכתב הסמ"ע אם נקרע בכפלים לא מפסל והש"ך פקפק בקרע ב"ד או נקרע לגמרי ואינו מעורה וכבר נהגו לפסוק כסמ"ע והיא מילתא שכיח ואין כאן ריעותא כלל:
י
דינו כו' דוקא בנקרע במקום הפוסל עושין לו קיום ושטר אחר כדלעיל אבל אם לא נקרע במקום פסול אין ב"ד עושין לו שטר אחר סמ"ע בשם רשב"א:
יא
אבל בלאו הכי אין חוששין ולא אמרינן דילמא במקום נקב היה קרע והוא הוסיף לעשות ממנו קרע דלא מחזיק' ריעותא לפסול שטר רשב"א ומוכח מדברי ריב"ש סי' שפ"ג בנחתך הוי ריעותא דאין זה שכיח ודרך להיות נעשה ממילא כי אם בכוונת מכוון ולכך חוששין אולי היה שם קרע הפוסל ע"ש ותומים:
יב
ונעשה ככברה פי' או נעשה ככברה סמ"ע ואין חילוק אם נקבים גדולים או קטנים רשב"א:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
נ״ב
א
(סעי' א') שטר שיש בו רבית מפורש וכו'. נ"ב גרסי' בש"ס פ"ה דב"מ ת"ר שטר שיש בו רבית ופרש"י כגון שכתוב בו פ' לוה מפ' ברבית כו"כ לזמן פ' וכו'. הנה לכאורה שינה רש"י קצת בלשונו ממ"ש בפ' המניח ששם פי' בקיצור כגון שכתוב בו פ' לוה מפ' מנה ברבית ולא הזכיר בלשונו ברבית כו"כ לזמן פ' ונראה דרש"י כיון כוונה מיוחדת כמו שאגיד דודאי להס"ד דהש"ס דפ' המניח דס"ד דטעמא דר"מ משום דקנסו גופן אטו שבחן בזה אין סברא לחלק בין נזכר בשטר כמה סך הרבית או לא רק כיון שהזכיר בל' השטר שהי' ההלוואה זו ברבית שוב ראו לקנוס הקרן משום הרבית לר"מ. אבל למה דדוחה התם הש"ס וכן בפ' המוכר פירות דטעמא דר"מ משום דבשעת כתיבה עביד לי' שומא וכו' ולכך בעינן דוקא שהשטר יהי' מועיל לגבות הרבית אז כיון שאפשר להמלוה לגבות הרבית. ע"י שטר זה א"כ משעת כתיבה עביד לי' שומא ולפי"ז היינו דוקא כשמפורש בשטר כמה סך הרבית ועל איזה זמן אז מן השטר ניכר בסוף כמה רבית עולה להמלוה בחוב זה. א"נ ע"י כתיבת שטר זה עביד לי' שומא אבל אם נזכר בשטר זה רק סתם שהלואה זו הי' ברבית ולא נזכר באיזה סך ואיזה ענין אז עדיין א"א לגבות הרבית ע"י זה השטר ואז ל"ש בזה משעת כתיבה עביד לי' שומא ולכך במס' זו פרש"י לפי המסקנא דהתם דלכך קנסינן התירא אטו איסורא משום דתיכף נעשה ההיזק דמשעת כתיבה עביד לי' שומא לכך הוכרח לפרש דמיירי בפירוש הרבית כמה הוא על איזה זמן. ובפ' המוכר פירות פירש שם הרשב"ם ג"כ דמיירי שהלוה לו מנה במאתים לזמן פ' וכו'. אף דהתם לס"ד לא ידע מהך תירוץ דכתיבה עביד לי' שומא היינו דרשב"ם לא ס"ל כרש"י רק ס"ל דאף להס"ד דש"ס לא קנס ר"מ התירא אטו איסורא רק אם מפורש סך הרבית כמה הוא דבלא"ה כיון דלא ניכר כלל מזה סך הרבית הוי כאלו לא הזכיר בו רק הקרן לבד ומודה ר"מ דלא קניס וזה נכון. ויש נ"מ מזה לדינא אף לדידן דקיי"ל כרבנן דגובה הקרן. ולפרש"י והתוס' דמפרשי דמיירי בפירש לו הרבית ובע"כ מוכח דאין העדים נפסלים בכך מ"מ לפי דעת הסוברים דהא דגובה הקרן כרבנן היינו משום דהוי לאו שאין בו מלקות ואינו נפסל רק מדרבנן ומדרבנן ס"ל דבעינן הכרזה אף לאותו עדית ע"ש בה' מלוה ולוה. ולפי"ז עכ"פ היכא דהכריזו עליהם המה נפסלין מכאן ולהבא. ולפי"ז י"ל דהתוס' כאן ובפ' המניח ובפ' המוכר פירות רוצין מתחלה לחלק הא דעדים נפסלין היינו דוקא בכולל הקרן עם הרבית אבל אם הוא מפורש הרבית דלא אתי' לכלל גבייה שהב"ד לא יגבו אותו אין עוברין בזה בלאו רק שדחו זה מכח מה דאמרי' בש"ס דמשעת כתיבה עביד לי' שומא וכו' ולפי"ז נראה דהיינו דוקא אם מפורש כמה הוא הרבית בשטר זה אז נק' שומא אבל אם אינו מפורש סך הרבית בשטר גם לא כלל הקרן עם הרבית רק נכתב סתם שהי' הלואה זו ברבית זה ודאי דלא נק' שומא כלל ולא נפסלו העדים בזה ובפרט לפי מ"ש המ"ל בשם מוהרא"ש שבשביל בע"פ לא עברו העדים רק בשטר או כשלא ידעו העדים אף בע"פ כמה סך הרבית זה. ודאי לא נק' שומא ולא עברו בלאו כלל וז"ב לפענ"ד ודוק היטב. ואף דעכ"פ מועיל השטר אף בלא הוזכר בו רק סתמא לגבות בו פרוטה עכ"פ אך י"ל חדא דלמא אף בפחות מש"פ הי' נק' אצלו רבית ומ"ש שהי' הלואה זו ברבית אפשר שהי' כוונתו אף בפמש"פ וא"א לגבות ע"י שטר זה אף פרוטה גם אם נכתב ברבית סתמא. י"ל דהי' ע"י רבית מוקדמת שכבר שילם לו הרבית מקודם על ההלואה וא"א שיגבה המלוה הרבית עתה ע"י שטר זה משא"כ כשנכתב סך הרבית שנותן לו סך כו"כ לזמן הזה אז גובה ע"י השטר שמסתמא לא שילם לו קודם הזמן קודם שעלה סך החיוב כמו בשכירות דאינו משתלמת אלא לבסוף גם י"ל כיון דעכ"פ לפי האמת היה הקציצה יותר מפרוטה ובשטר לא פירשו כן העדים א"כ לא כתבו כפי מה שהיתה השומא באמת ולכך לא מקרי זה שומא לגבי העדים כיון דלא כתבו כפי האמת לא מחשב זה עדות שיתחייבו העדים עליו וק"ל. וע' בחיבורי ליו"ד סי' קסב מ"ש בזה באריכות ודו"ק: (שם באותו סעי' א') נ"ב הנה בס' קצוה"ח ר"ל דלכך אין העדים נפסלים בחתמו על הרבית משום שלא נעשו רשעים עד לאחר החתימה ע"ש שהאריך בזה מכמה מקומות בש"ס. ואם אמנם גם אנכי אמרתי בילדותי סברא זו עכ"ז הדרנא בי שזה אין סברא כלל בשלמא לענין שחיטה לא קפדינן רק שיהי' בשעת מעשה כשר הוא ולכך אמרי' שבאותה שחיטה לא נעשה מומר כלל ועדיין הוא כשר אבל בעדים אין שם עדים עליהם רק אם ראוי' לבוא לב"ד להעיד על מעשה זו אז נחשבים עדים. אבל אם בשעת מעשה תיכף ידוע שלא יוכלו לבא להעיד בב"ד שיהי' נפסלין בודאי אין עליהם שם עדים דהרי ל' עדים מורים עי"ז שראוי' להעיד בב"ד וכל שאין ראוי' להעיד לא נק' עדים ולכך אף אם בשעת ראי' כשרים כיון שהדבר ידוע תיכף בשעת מעשה שאח"כ לא יוכלו להעיד בב"ד שיהיו נפסלין תיכף לאו שם עדים עליה' כלל וכמ"ש בחידושי לאהע"ז סי' ל"ה בזה ולכך הקשו שפיר שהרי העדים נפסלים ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5