שולחן ערוך, חושן משפט מ״ג: שצריך לכתוב זמן בשטר וכל דיני האיחוד והקדימה בפרטות ובו כט סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

שצריך לכתוב זמן בשטר וכל דיני האיחוד והקדימה בפרטות ובו כט סעיפים:
כותבים בשטר זמן הלואה כדי שנדע מאיז' לקוחות יטרוף שהלקוחות שקנו קודם זמן הלואתו אינו יכול לטרוף מהם ואם לא כתב בו זמן כשר לגבות בו ממנו אבל אינו יכול לטרוף מהלקוחות שיכולים לומר קנינינו קודם הלואתך ויש מי שאומר שאם קנה אחר שראו העדים השטר כתוב וחתום טורף מהם שובר שאין בו זמן כשר ויד בעל השובר על העליונה (תשובת הרא"ש כ' ע"ג):

ב

אם השמיט הסופר ולא כתב לבריאת עולם (ב"י משמעות הפוסקים) וגם לא כתב חמשת אלפים כשר ואפי' השמיט גם המאות ולא כתב אלא הפרט הקטן כשר: הגה אבל אם כתב האלפים וגם הפרט הקטן ודילג המאות או העשרות פסול (ריב"ש סי' שכ"ב):

ג

אם כתב אלפים והשמיט חמשת כשר:

ד

אם כתב ברביעי עשרים יום לחודש שבט ודלג בשבת כשר:

ה

אם כתב ברביעי לשבת כ"ב לתשרי ונמצא שאינו מכוין שרביעי בשבת של תשרי של אותה שנה הי' ביום (ארבע) ועשרים אפ"ה כשר:

ו

כתב ידו א"צ שיכתוב בו זמן:

ז

שטרי חוב המוקדמים פסולים שהרי טורף בהם לקוחות שלא כדין ולפיכך קנסו אותו חכמים ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין גזירה שמא יטרוף בו מזמן ראשון שהקדימו ואם יטעון הלוה פרעתי דינו כטוען כן בשאר שטרות ואם טען להד"מ הוחזק כפרן ויש אומרים דפסול לגמרי (טור בשם ר"י והרא"ש והוא בפרק א"נ וריב"ש סי' שפ"ב מיהו ראיות הריב"ש שם יש לדחות וכמ"ש בספרי ע"ש):

ח

בד"א שגובה מבני חורין כשלא הקדימו העדים זמנו בכוונה: הגה (טור בשם י"א ור"נ פ"ק דר"ה בשם הרז"ה ור' שמשון פ' בתרא דשביעית וברטנורה שם ובעה"ת ריש שער נ"ו) וי"א דהעדים נאמנים בזה אע"פ שכתב ידן יוצא ממקום אחר וה"ה בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו העדים נאמנים לומר שטעו (ר"ן ריש ר"ה) ויש חולקין [ע' בטור שתי הדיעות] אבל אם הקדימוהו בכוונה ודאי אפי' מבני חורין אין גובין שהרי העדים פסולים שחתמו שקר:

ט

שטר מתנה שהיה לו לכתוב בשנת נ"ח וכתב בשנת נ"ז ומוכיח מתוכו שהוא טעות סופר שכתוב בו ותנו לפלוני חתני ובזמן נ"ז עדיין לא היה חתנו וחתום בשטר גברא רבא בתורה ובחסידות אין כל זה מציל מלפסול השטר ומ"מ אם העדים קיימים ואין כתב ידן יוצא ממק"א יכולים לחתום שטר אחר מזמן שני ואם כתב ידם יוצא ממקום אחר שוב אין נאמנים מ"מ המקבל מתנה נאמן לומר טעות היה מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא הוא ובשנת נ"ז קנו מידו:

י

שטר מוקדם דכתיב ביה מקמי חתימת סהדי שטרא דנן איכתוב ביום פלן ולא אחתים עד יום פלן כשר:

יא

אפי' ראו העדים שהלוה לו ואמר הלוה כתבו וחתמו השטר ותנו ביד המלוה אם לא היה שם קנין כותבין בשטר יום שנמסר בו ולא יום שהלוה לו:

יב

שטרי חוב המאוחרים כשרים שהרי הורע כוחו של בעל השטר שאינו טורף אלא מזמן השטר ואע"פ שלא כתבו בו שהוא מאוחר ה"ז כשר במה דברים אמורים שכתוב דאקני אבל אם לא כתוב בו דאקני פסולים (וכן כתוב בסי' רנ"ח) אלא א"כ מפורש וכתוב בו ואיחרנוהו: ואין לאחר שום שטר לכתחילה דמיחזי כשיקרא (רבינו ירוחם נ"ד ח"ד):

יג

הא דשטרי חוב המאוחרים כשרים דוקא בשטרי הלואה אבל בשטרי מקח וממכר אפי' מאוחרים פסולים אלא אם כן (כתב) האיחור בפירוש: (הש"ך גורס כאן הג"ה דלעיל אין לאחר שום שטר לכתחלה וכו'):

יד

שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי שטר מאוחר הוא וכשר ואין חוששין שמא מוקדם הוא ובאחד בשבת או בי"א בתשרי נכתב אלא מעמידין השטר על חזקתו שהדבר ידוע שאין כותבין בשבת ולא ביוה"כ ולפיכך איחרוהו ויש מי שאומר דאי אמר אשתבע לי חייב לישבע ודוקא בשטר מקויים אבל אם אינו מקויים על בע"ה להביא ראיה:

טו

כל שטר הבא לפנינו אנו תולים שנמסר בזמן הכתוב בו חוץ מהיכא דאיתרע כגון שנפל דכיון דאתייליד ביה ריעותא אינו יכול לגבות בו עד שיביא ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו אם אין בו קנין:

טז

אם נכתב בלילה ונחתם ביום שלאחריו כשר שהיום הולך אחר הלילה אבל נכתב ביום ונחתם בלילה פסול בד"א כשאין עסוקים באותו ענין אבל עסוקים באותו ענין כשר ודוקא שלא לקח מיד בקנין אבל לקח מיד בקנין אפי' לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר לפיכך עדים שראו הקנין ואיחרו לכתבו עד אחר זמן אם זוכרים לזמן הקנין יכתבו הזמן מאותו היום ואם לאו יכתבו מיום הכתיבה:

יז

יש מי שאומר דהא דאמרי' דעסוקין באותו ענין כשר היינו דוקא בשטרי הלואה אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקנין או בשטר לא:

יח

כשכותבין יום שקנו בו סומכים זמן הכתיב' לאותו יום וכותבין קנינו מפלו' ביום פ' וכתבנו ומסרנו ליד פלוני וכשכותבים יום שעומדים בו סומכים הכתיבה לאותו יום שחותמים וכותבים קנינו מפלו' וכתבנו וחתמנו ביום פלוני ומסרנו לפ' ואי לא מיחזי כשיקרא (מיהו אם כתבו סתמא במקום פלוני קנינו מפלוני לא מיחזי כשיקרא) (רבינו ירוחם נ"ד ח"ב והוא טור מבעה"ת):

יט

אם אינם זוכרים ליום הקנין לא יאמרו ברור לנו שקנינו ממנו בתשרי ואין אנו יודעים בכמה ולפיכך נכתב מתחלת חשון שזה מיחזי כשיקרא יש מי שאומר שאם זוכרים שקנו ממנו בתחלת תשרי או באמצעו או בסופו יכתבו בשליש הראשון של חדש פלוני או באמצעו או בשליש אחרון:

כ

מי שנמסרה להם עדות במדינה אחת וכתבו העדים במדינה אחרת אין מזכירים בשטר מקום שנמסרה בו העדות אלא מקום שכתבו בו חתימת ידם ודוקא כשאין כותבין זמן הקנין וכותבין זמן הכתיבה אבל אם זוכרים זמן הקנין וכותבים אותו אז יכתבו המקום שנעשה בו הקנין שאם יכתבו מקום הכתיבה נמצאו משקרים ופסול וכשכותבים מקום הכתיבה כותבים כך אמר לנו פלו' וכתבנו במקום פ' אבל כשכותבי' מקום שנמסרו הדברים כותבים אמר לנו פלו' או קנינו מפלו' במקום פלו' וכתבנו וחתמנו ומסרנו לפלו':

כא

הא דאמרינן שכותבים מקום הכתיבה אע"פ שקנו במקום אחר דוקא שאין המטבע משתנה ממקום הקנין למקום הכתיבה או אפי' אם משתנה ובלבד שכתוב בשטר המטבע שיוציא במקום פלו' אבל אם המטבע משתנה ממקום המסירה למקום הכתיבה ואין כתוב בשטר (מטבע) היוצא במקום פלו' לא יכתבו אלא שם מקום שמסרו הדברים שם שמטבע אותו מקום נשתעבד ואם יכתבו מקום אחר היה משתעבד ממטבע היוצא במקום כתיבת השטר:

כב

שטר שאין כתוב בו מקום שנכתב בו כשר (ומוכח לעיל סי' מ"ב סי"ד):

כג

ראובן ושמעון שיש לכל אחד מהם שטר על לוי בשל ראובן כתוב בכ"ה (נ"א) בחמש בניסן ובשל שמעון כתוב בניסן סתם ואין ללוי אלא שדה אחת שאין בה כדי חובת שניהם נותנים אותה לראובן דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות שקנו מלוי מאייר ואילך שיאמרו לו זמנך מא' בניסן והנחנו לך מקום לגבות חובך והוא אותו שדה שגבה ראובן כי שלא כדין גבה שאתה מוקדם לו לפיכך אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבו מלקוחות שקנו מאייר ואילך:

כד

אע"פ שאין כתוב בשובר לא עידי השטר ולא זמנו כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים ממילא אמרי' שהשובר נכתב על אותו שטר:

כה

מי שהוציאו עליו שטר חוב בניסן סתם והוציא מחילה שזמנ' בי"ח בניסן יש כח במחיל' זו לבטל החוב:

כו

ראובן הוציא שט"ח על שמעון שזמנו ביום כך ושמעון הוציא שובר על שטר זה כתוב באותו יום בעצמו יד בעל השטר על התחתונה:

כז

ראובן הוציא שט"ח על שמעון שזמנו ה' בניסן ושמעון הוציא שובר שנכתב בחמשה בניסן כתוב בו שמחל ראובן לשמעון כל תביעות שהיו עליו עד אותו היום ראובן גובה שטרו דבלשון העולם עד ולא עד בכלל אבל אם היה כתוב שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו עד עכשיו הוי ספק ומספיקא לא מפקינן ממונ':

כח

שני שטרות שנעשו בשנה מעוברת א' כתוב בו אדר סתם וא' כתוב בו אדר שני ואין ללוה נכסים כנגד שניהם נותנים למי שכתוב בו אדר סתם ואם בשניהם נכתב אדר סתם הוי כמו שכתוב בשניהם אדר ראשון ונותנים למי שזמנו קודם במספר ימי החודש (וע' בא"ח סי' תכ"ז כיצד כותבין ובאה"ע סי' קכ"ו) כל זמן הכתוב בשטר כגון עד הפסח או עד הקציר דנים אותו כמו בנדרים:

כט

אם כתוב בשטר עד אחר הפסח היינו עד שיעברו רוב הימים שבין פסח לעצרת (עד כאן יום כ"א):

א

לטרוף. ואפילו מבני חרי יש נ"מ אם הי' על הלו' ב' שטרות ואין לו קרקע אלא כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש זמן בשטרו די"ל הלואתו הי' מקודם להלואת האחר עכ"ל הסמ"ע וע"ל סכ"ד:

ב

מהם. כתב הש"ך שכן נ"ל עיקר וכן מוכח מפ"ק דב"מ גבי גט אשה וגט שחרור שנפל כו' ע"ש:

ג

שובר. לא ידעתי למה כתבו הלא מבואר הוא בסכ"ד ובסי' נ"ד ס"ג עכ"ל הש"ך וע"ל סי' שמ"ב ס"ח:

ד

הקטן. ובב"י מסתפק אם השמיט גם העשיריות ולא כתב רק האחדים אי כשר או לא וכתב שדעתו נוטה להכשיר. ש"ך:

ה

פסול. והש"ך השיג על דין זה ע"ש באורך:

ו

ודלג. הטעם דחסרונו מוכח מתוכו. סמ"ע:

ז

כשר. כתב הסמ"ע וא"ל הא אמרינן דבתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחא היינו דוקא כשמעיד ע"פ אבל כשכתוב בשטר הטעות מוכח ממ"ש בצדו ואי משום שיש טעות ב' ימים י"ל דבשני עיבורים טעה. וז"ל הש"ך ומה שסתם הרמ"א כאן כדעת המחבר ובא"ע סי' קכ"ו סכ"א כתב דיש חולקין אולי דוקא בגיטין נ"ל להרב להחמיר או דשאני הכא בחדש תשרי כ"ב בו דהוא שמיני עצרת דע"כ השטר מאוחר ומ"מ ר"ת חולק בהדיא וכן מסיק בפסקי מהרא"י וצ"ע לדינא וע' בתשובת מהראנ"ח סי' ק"י עכ"ל:

ח

זמן. הטעם כתב הסמ"ע כיון דאין טורפין בו מלקוחות וכתב הש"ך וכן אם יש על הלו' עוד שטרות אין לזה דין קדימ' דאל"כ הי' צריך לכתוב בו זמן אלא ודאי חיישינן לקנוניא שהלו' יקדים הזמן עכ"ל:

ט

חורין. ואפילו אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן הראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שלא יטרוף בו כי אם מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשועבדים משום קנס כיון דמתחלתו הי' ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון כ"כ הסמ"ע וכתב הש"ך דמסתבר כדבריו דכיון שנרא' פסולו בב"ד שוב אין לו תקנ' ולפ"ז אם המלו' בעצמו כתב עליו קודם שנרא' בב"ד שלא ניתן לטרוף מזמן ראשון נרא' דכשר עכ"ל:

י

לגמרי. מדברי הטור מוכח דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"ם הוחזק כפרן מכח שטר זה רק דאם טוען פרעתי נאמן כ"כ הסמ"ע בשם מור"ש והש"ך כתב דלא מוכח מידי כו' אלא דהוי כמו חספא בעלמא ופסול לגמרי ואע"פ שהעדים כשרים ובדרך שיתבאר ודלא כבעל ג"ת אבל מ"מ לכ"ע גובה מהלו' עצמו כשהוא מודה או שיש עדים בזה וכ"כ בתשובת מהרש"ך ס"ב סי' קנ"ח ובתשובת מוהר"א ששון סי' קמ"ה והוא פשוט עכ"ל (ועיין מ"ש הגאון ח"צ בהגהת ט"ז שתופס דברי מור"ש לעיקר שאינו פסול לגמרי ע"ש):

יא

בכוונה. ז"ל הנ"י כגון שכתבו שטר ללו' בלא מלו' והוא לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא מ"מ מאן דעביד לא פסיל ע"כ ותלמידי רשב"א כתבו דמשכחת גם כן דבשע' שחתמו חשבו שכבר נעשית ההלוא' ואח"כ ראו שהי' מלו' לו דמי אותו השטר והעידו כן עכ"ל הסמ"ע:

יב

מצויים. כתב הסמ"ע דהריב"ש סי' שפ"ב האריך וכתב על עדים שהי' להם לכתוב בשטר ל"ד שנים וכתבו ד' שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילות לטעות בהכי עכ"ל ד"מ והש"ך כתב דדבריו תמוהים דליתא כן בריב"ש וגם הב"י מכשיר להדיא בזה ע"ש:

יג

חולקים. כתב הש"ך משמע דלהי"ח אפילו בדבר שהעדים מצויין לטעות אין נאמנים לומר שטעו והא ליתא דבזה כ"ע מודים כו' וכ"כ המחבר בסי' כ"ט ס"א וז"ל וכן בכל טעות שהעדים מצויים לטעות בו נאמנים הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד ולא הזכיר שום חולק וגם הרמ"א לא כתב שם כלום ואם כן דברי הרב כאן צל"ע וצריך לדחוק דמ"ש וי"ח לא קאי רק אריש דבריו וק"ל עכ"ל:

יד

מציל. דטעות זה אינו ניכר מתוכו כ"כ דאין הכל יודעים שלא הי' חתנו וגם אין בודקין אחר זה. סמ"ע:

טו

ואין. היינו כי"ח שהביא הרמ"א בסמוך דבכת"י יוצא ממ"א אינם נאמנים לומר שהוא מוקדם והא דלא הגיה כאן כלום שסמך על מ"ש בס"ח ובע"ש כתב דאם כת"י יוצא ממ"א ואין להם מגו אין להם לחתום שטר אחר וכן נרא' שהבין הסמ"ע ולא נהירא לחלק לענין כתיבת שטר אחר בין כת"י יוצא או לא ונרא' דאף שיוצא ממ"א יכולים לכתוב שטר אחר מזמן השני ועיין בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג וק"י עכ"ל הש"ך:

טז

יכולים. טעמו של דבר עיין בש"ך באריכות ס"ק כ"ב ע"ש (ועיין מ"ש הט"ז בזה):

יז

כשר. דליכ' למיחש שלא ימחק זה דביני ביני דא"כ יפסל שטרו במה שיהי' ריוח כשיעור ב' שיטין בין השטר לחתימת העדים וגם ירא' המחיק' וע"ל סי' מ"ה. סמ"ע:

יח

שנמסר. ולהפוסקים כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף בלא קנין כשנמסר למלו' זכה למפרע מיום שהלו' לו וע' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' צ"ט עכ"ל הש"ך (והט"ז כתב דאף הרא"ש שכתב לפסוק כאביי מ"מ לענין הלכ' בטל דעתו בשאר מקומות ועפ"ז צדקו דברי הטור בהרב' מקומות דמוכח דלא קי"ל עדיו בחתומיו כו' עכ"ל):

יט

דאקני. ז"ל הסמ"ע מקור דין כתיבת דאקנה יתבאר לקמן סי' ק"ד וקי"ב ע"ש דנתבאר דאנן קי"ל גם בדאקנה שהוא ט"ס אם לא שכתוב שאר האחריות ולא כתוב אחריות דאקנה ע"ש עכ"ל:

כ

ואיחרנוהו. דאז ליכא למיחש דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנה ומכר דהמע"ה ומזמן השטר אינו ראי' שהרי כתוב בו שהזמן מאוחר. סמ"ע:

כא

מקח. נ"ל ה"ה שטר מתנ' דזיל בתר טעמא. ש"ך:

כב

פסולים. כתב הש"ך נ"ל דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר מכר כשר ולפ"ז מסתמא כשר עד שיתברר שלא הודיעו עכ"ל:

כג

לכתחל'. אם לא שא"א בענין אחר כמ"ש בסי"ט וס"כ ושאר דוכתי דאז הוי כדיעבד. ש"ך:

כד

אמר. אבל הב"ד אין טוענין עבורו שישבע וקמ"ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע אבל בטענת מזוייף או אמנה או שיש בו רבית לא כמ"ש בסי' פ"ב ס"י מ"מ בטענת מוקדם משביעינן ליה דהא ע"כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך ומשמע דאי ליכא ריעותא לפנינו א"י להשביעו שאינו מוקדם דלא גרע מאם כתבתי ללוות ולא לויתי או אמנה. וא"ל ממ"נ אי טוען שישבע לו שלא פרעו הא בלא"ה צריך לישבע לו כן ואי לא פרעו ישלם לו י"ל דטוען שפרעו אלא שאינו רוצ' שישבע על כך שחושד אותו שיורה לעצמו שום היתר על שבוע' זו אבל זה יודע שלא ישבע שאינו מוקדם א"נ מיירי שאומר לא לויתי דבשטר כשר לא משבעינן ליה כנ"ל לכך טען דמוקדם הוא וע"ז צריך לישבע כיון דאיכ' ריעות' אלא שקש' על המחבר דהא פסק לעיל ס"ז דגוב' מבני חרי אם כן למה ישבע ודוחק לומר דמפרשו לענין לקוחות אם כן ל"ל דטען אשתבע לי הא בלא"ה צריך לישבע נגד הלקוחות ונרא' דמיירי שטוען שהעדים הקדימו בכוונה ופסולים שחתמו שקר עכ"ל:

כה

בזמן. כ"כ הטור ג"כ וזה אתי שפיר להפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו כמ"ש בסי' ל"ט סי"ג אבל לדעת התוספות והרא"ש והטור דפסקו דעדיו בחתומיו זכין לו צריך דין זה ביאור עכ"ל הסמ"ע. והש"ך תירץ דיש חילוק בין גיטין לשאר שטרות ע"ש:

כו

ראיה. והא דמהני ראי' ולא חיישינן שמא פרעו כמ"ש בסי' מ"א ס"ד שאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו אבל כאן המלו' בעצמו מצאו וע"ל סי' ס"ה סי"ג עכ"ל הסמ"ע (והט"ז תמה עליו וכתב דקושיא מעיקרא ליתא דמיירי בשטר מכר שיש בו אחריות נכסים דלא שייך שם פרעון או שהלקוחות יודעים שלא נפרע אלא שיש חשש קדימ' ע"כ צריך להביא ראי' אבל בעלמא לא חיישינן וזה עיקר עכ"ל):

כז

קנין. דאם קנו מידו טורף מזמן הקנין גם איכא כמה דיעות דבשטרי אקנייתא לא בעינן שיבא לידו כלל. סמ"ע:

כח

פסול. כתב הסמ"ע בשם ד"מ וז"ל אמרי' בפ"ב דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בליל' דמשעת גמ"ד נשתעבד ולא מיקדי מוקדם עכ"ל וז"ל הש"ך וכתוב' איכא פלוגתא בין הפוסקים אי כמעש' ב"ד דמיא וכו' והרשב"א בחדושיו פסק דכמעש' ב"ד דמיא יע"ש עכ"ל:

כט

מרובה. ז"ל הסמ"ע בר"ס ל"ט כתב המחבר דאם יש עדים שקנו מידו אפי' אם לא נכתב גובה ממשעבדי ולפ"ז צ"ל דמ"ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרוב' אינו ר"ל דצריכים לכתוב ולחתום אלא אם המלו' חפץ בזה שחושש שמא ישתכח העדות אז יכתבו זמן הקנין ועוד יש לחלק בין אם עידי הקנין לפנינו או לא ע"ש והש"ך כתב דלא נהירא לחלק בכך ובחנם דחק דודאי דעת הרא"ש והטור דדוקא כשנכתב אבל דעת המחבר כרוב הפוסקים עכ"ל (והט"ז מחלק דהתם מיירי דוקא תוך הזמן והכא מיירי לאחר זמן פרעון תבעו והעדים חתמו תוך זמנו ובחנם טרח הסמ"ע בזה עכ"ל:

ל

שאומר. ומהרמב"ם ושאר פוסקים לא משמע כן שלא חילקו בכך ש"ך. (וכ"כ בט"ז ע"ש):

לא

חיוב. שם מסיים בטעמו ז"ל דבמה יתחייב ביום כו' ונלע"ד דכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתב לו השטר עד הליל' כן חיובו בקנין מיירי דלא קנה עד הליל' וביום התעסק בהסכמתו וחיובו בדברים וגומר החיוב בליל' בשטר או בקנין אבל אי קנה בק"ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה מאותו שעה עכ"ל הסמ"ע:

לב

הכתיב'. כתב הסמ"ע דצריך להגיה סומכין הקנין לאותו יום כו' ור"ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעש' באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבין יום שעומדים אז סומכין הכתיב' אצל אותו יום ולא הקנין עכ"ל וגם הש"ך כתב שכן עיקר וע' בתשובת מהראנ"ח סי' מ"ג:

לג

כשיקרא. ר"ל דצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב"י ד"מ וע"ש שהביא הרב' דעות שחולקים בזה וס"ל דהשטר פסול עכ"ל הסמ"ע (והט"ז כתב דיש לחלק דברישא אין פיסול רק מיחזי כשיקרא אבל בסיפא יש כאן פיסול ע"ש):

לד

מיהו. כתבו הסמ"ע והש"ך דהג"ה זו עיקר מקומה בס"כ דהא לא איירי כאן מדין מקום אלא מזמן כו' ע"ש (וכ"כ בט"ז וע"ש):

לה

לא. ז"ל הר"ן אם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא הי' באותו זמן באות' העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשקרא לא חיישינן. סמ"ע:

לו

ולפיכך. . ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ"ה מחזי כשיקרא דאל"כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר בסי"ב עכ"ל הסמ"ע. והש"ך השיג על דין זה ומסיק וכתב ונ"ל היתר ברור שאם יודעים שקנו ממנו בתשרי ואינן יודעים בכמה בחדש מותרים לכתוב מתחלת מרחשון מיהו בחידושי רשב"א לא משמע כן עכ"ל וע"ש:

לז

הראשון. וליכא למיחש דיגב' בו מתחלת השליש דהמע"ה. סמ"ע:

לח

אז. משמע דס"ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד אבל הרב' גאונים ס"ל דבזה כותבין ב' המקומות עכ"ל הסמ"ע:

לט

ופסול. ז"ל הש"ך ול"נ עיקר שאין השטר נפסל בכך בדיעבד כדעת רש"י ותוספות ושאר פוסקים וכן מוכח מדעת המחבר עצמו בסכ"א דאי ס"ד דאף דיעבד פסול היאך ישנה את השטר משום המטבע ואם כן קשה על המחבר דדבריו סותרים זא"ז ואולי ס"ל לחלק אבל אין נרא' כן כו' ע"ש:

מ

מקום. כתב הר"ן ואפילו שתי עיירות בתחום א' אפ"ה א"צ לכתוב אלא מקום הכתיב'. סמ"ע:

מא

שוים. כתב הסמ"ע וא"צ להיות שוים בכל ענין כמ"ש בסי' ע"א ס"ט בשטר שיש בו נאמנות כו' ע"ש ולא בא כאן אלא לאפוקי אם הסך שכתוב בשובר לא נמצא בזה השטר שביד המלו' אז ודאי לא קאי השובר עליו וע"ל סי' נ"ד ס"ג ששם מקור דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם עכ"ל:

מב

דבלשון. צ"ע דבד"מ דחה דין זה וס"ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכ' ומור"ם לא השיג עליו עכ"ל הסמ"ע וכתב הש"ך דהרב' פוסקים אחרונים נתעוררו בשתי תשובות הרא"ש דסתרי אהדדי בדין זה אבל באמת נרא' דלק"מ דהרי הרא"ש גופו כתב בתשוב' האחרונ' דאם כתב עד עכשיו הוי ספיקא א"כ בתשוב' הראשונ' שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שהיו לו עליו עד היום הזה דמי ממש לעד עכשיו כמו ע"כ לא יאכלו כו' עד היום הזה. וישם אותה יוסף לחוק עד היום הזה וכו' וכאלה רבות עצמו מספר אבל בתשוב' אחרונ' שכתוב שמחל לו כל התביעות שלו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח ור"ל עד התחלת ה' בניסן כנ"ל ברור עכ"ל:

מג

סתם. כתב הסמ"ע דה"ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון ה"נ כאילו נכתב בשניהם אדר ראשון וז"ל הש"ך ובי"ד סי' ר"כ ס"ק פ"ז הארכתי בזה והעליתי דאין נותנים אותו למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וע"ש וע"ל סי' שי"ב סט"ו עכ"ל:

מד

שיעברו. ז"ל הסמ"ע ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין ב' ימים מספק נשאר מ"א יום. ומ"ש רוב הימים הוא ל"ד אלא מיד שעובר המחצ' חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבתא ולאחר שבתא וכ"כ הר"ן בהדיא מחצית. נמצא דלבני ארץ ישראל החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל מיד אחר כ' יום ומחצ' וכן אם כתב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים עכ"ל והש"ך השיג ע"ז וכתב דרחוק מן השכל ליתן לו זמן רב כזה לכך נרא' פירוש ר"ח ז"ל דאחר הרגל הוא ט"ו יום אחר הרגל ואין חילוק בין רגל לרגל וכבר נודע שכל דברי ר"ח הם דברי קבל' מחכמי הש"ס שהי' גאון קדמון וכמ"ש הרא"ש ושאר פוסקים בכמ' מקומות ועוד שנ"ל מקור לדבריו מפ"ק דתענית כו' ע"ש וכתב עוד דמ"ש המחבר רוב הימים הוא דוקא ודלא כהסמ"ע גם מ"ש הסמ"ע דלבני א"י חל החיוב מיד אחר כ"א יום כו' לא דק דמסוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ג יום ולדידן מ"ב יום נמצא דכ"א יום לכ"ע ליכא רובא ולבני א"י אפי' פלגא לא הוי עכ"ל:

א

א) ל' הטור ממסקנת הגמ' ב"מ סוף דף ז':

ב

ב) ר' ירוחם נ"ד ח"ב מחס"א:

ג

ג) כמ"ש לעיל סעיף ח' וע' לקמן סעיף כ"ד וסי' נ"ד

ד

ד) טור בשם ר"י וכן כתב התוס' אהא דא"ר נחמן ספרא דוקנא כתביה ע"א דף י' ע"א:

ה

ה) מרדכי בשם ר"י מווינא מדלא כ' אלפיים בשני יודין מהס"ג:

ו

ו) תשובת הרא"ש כלל מ"ה מחס"ה

ז

ז) ג"ז שם הכשיר לענין גט וכ' הה"ר ישראל בכתביו סימן י"א ☜דלא מכשיר הרא"ש אלא כשהטעות מוכח וכמ"ש בא"ה בסי' קכ"ו סעיף כ"א:

ח

ח) הרשב"א בפרק המגרש משנה ג' גיטין פסולים מסי"ט

ט

ט) ל' הרמב"ם בפ' כ"ג מה' מלוה ולוה ממשנה ה' פ"י דשביעית

י

י) וכ"כ הטור בשם הרי"ף ורש"י וכן כ' ה"ה של זה הסכימו הרמב"ן והרשב"א.

יא

כ) כדמפרש ר' יוחנן ב"מ דף ע"ב ע"א:

יב

ל) טור לדעת הרי"ף ורש"י

יג

ובסי' מ"ה ס"ח בשם רבינו יונה

יד

מ) טור בשם ר"י וכ"כ שם בשם הרמב"ן והרשב"א

טו

נ) כגון שטעו בשנת המלך או שטעו בעיבורו של חדש או שאמרו אנוסים מחמת נפשות היינו ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואם כתב ידן יוצא ממקום אחר איירי שעדים מעידים שהיו אנוסי' אונס נפשות טור וכ"כ התוספות ב"מ דף ע"ב ע"א וה"ה שם

טז

ס) שם ושם וכ"כ הריב"ש בסי' רס"ד מס"ו:

יז

ע) הרשב"א בתשובה מחס"ה:

יח

פ) ולא שייך בזה למימר דכבר עבדי שליחותייהו דכיון שבטעו' כתבוהו ה"ל כאלו לא נכתב מעולם

יט

צ) אבל עדים אחרים שראו ג"כ הדבר יכולים לכתוב לו שטר כיון שהוא שטר מתנה מיוחדת

כ

ק) ואפי' יש עדים שבפניהם נכתב השטר מ"מ אפשר לומר שהקנין היה בזמן השטר וסתם קנין לכתיבה עומד שם בתשוב'

כא

ר) הג"א מיי' פכ"ג מה' מלוה ולוה בשם העיטור מחס"ט

כב

ש) ב"י בס"ס ל"ט מסכ"ט לדעת בה"ת בשער מ"ח

כג

ת) מימרא דרב המנונא ב"ב דף קמ"א ע"ב

כד

א) שם במשנה דשביעית

כה

ב) מסוגיית הגמרא ב"ב דף קנ"ז ע"ב

כו

ג) בריית' שם דף קע"א ע"א

כז

ד) טור בשם בעל העיטור

כח

ה) גם זה שם בשמו

כט

ו) וסיים שם ☜אע"ג דליכא מערער אנן טענינן ליה

ל

ז) טור וכן מוכח מסוגיא דגמ' ב"מ דף י"ג ע"א וכ"כ התוס' והרא"ש בפ"ב דגיטין דף י"ז ע"ב בד"ה עד שעת וכו'

לא

ח) ב"י דאם יש בו קנין מעת הקנין נשתעבדו הנכסים

לב

ט) משנה גיטין דף י"ז ע"א

לג

י) מימרא דר"א בר צדוק שם דף י"ח ע"א

לד

כ) טור וכ"כ הרא"ש והר"ן מהא דאמר רבה בר שילא להנהו כתבי שטרי אקנייתא ב"ב דף קע"ב ע"א

לה

ל) וכ' הרא"ש דמוקדם לא הוי דכיון דנכתב השטר עדים מפקי לקלא משעת הקנין וכו' וכיוצא בזה כ' הנ"י וסיים בשם ר"י אבל כשלא נכתב הקנין אינו גובה מנכסים משועבדי' דהא בטליה לקליה וצ"ע דלעיל ריש סי' נ"ט כ' המחבר אפי' לא נכתב גבי ממשעבדי ובסמ"ע כ' ליישב זה בדוחק ולפעד"נ דלעיל איירי בשטרי הלואה דאלי' קניני' משום דזוזי משעבדי ליה וכמ"ש בסעיף שאחר זה בשם הר"ן לפיכך אפילו לא נכתב הקנין גובה ממשועבדים והכא איירי בשאר קנינים שנתחייב בקנין

לו

מ) הר"ן מסי"ב

לז

נ) ומפרש שם משו' דזוזי משעבדי ליה וכיון שהם מזומנים לחתום איכא קלא וכו' וכ"כ הנ"י וסיים אבל כשלא נכתב הקנין לא גבי דהא בטל קליה

לח

ס) ואע"ג דאיכא קלא במילי ודאי לא משתעבד

לט

ע) טור בשם הרשב"א וכ"כ ה"ה בשמו בפכ"ג:

מ

פ) אבל השטר אינו נפסל בכך בית יוסף:

מא

צ) טור וכן כ' בעה"ת בשער נ"ו מהא דאמר רבא בר שילת וכו' לעיל וכת' הב"י שזהו פי' מוכרח להא דאמר רבא וכו' שאם לומר שלא יכתבו יום שאינם זוכרים כלל ההוא משום ספק פסול נמי הוי דלמא מוקדם הוא:

מב

ק) בית יוסף בשם מורו ה"ר יעקב בי רב:

מג

ר) ל' הרמב"ם בפכ"ג מהא דאמר רב לספרי וכן א"ל רב הונא וכו' כי יתביתו בשילה וכו' שם

מד

ש) טור וכ"כ הריב"ש בת' בסי' שפ"ב בשם הרמב"ן:

מה

ת) ה"ה בשם הרשב"א שם בפ"ג והביאו הב"י מסי"ג:

מו

א) טור בשם הרמ"ה

מז

ב) וכן הוא בטו' והרב סמ"ע כ' בע"א ע"ש

מח

ג) כמ"ש לעיל סי' מ"ב סעיף י"ד

מט

ד) ברייתא כתובות סוף ד' ק"י וכ"כ הרמב"ם שם סוף פי"ז והטור בסימן ס"א בשם הרא"ש וש"פ

נ

ה) ל' הטור מעובדא דהנהו תרי שטרי לקמיה דרב יוסף כתובות דף צ"ד ע"ב ופרש"י דאיירי בשטרי הלואה וכן פי' הרמב"ם בפ"ב:

נא

ו) ת' הרא"ש ריש כלל ע"ז מטעם דיד בעל השטר על התחתונה כיון שהוא בא להוציא ממון מסט"ו

נב

ז) ג"ז שם מסט"ז

נג

ח) ג"ז שם ואף ע"ג דלא שכיח שהחיוב והפטור נעשו ביום אחד אינו נמנע להיו' כן כי מקרי האדם רבים ובכיוצא בזה חיישי' לפריעת בת יומא כדאיתא בב"מ דף י"ז ע"א:

נד

ט) ג"ז מסי"ו

נה

י) משנ' כל שזמנו קבוע ואמר עד אינו אסור אלא עד שיגיע נדרים דף ס"א

נו

כ) טור מבריי' שם דף ס"ג ע"א ופסקו הפוסקי' הלכה כר' יהודה דאדר א' כותבין סתם וכ' הב"י שהדין פשוט:

נז

ל) ר' ירוחם נ"ד ח"ד מחס"כ

נח

מ) מבואר בי"ד סי' רי"ט

נט

נ) גם זה שם מסכ"א

ס

המחבר חלק כל הד' טורים מהש"ע לל' חלקים לחזור בכל יום חלק א' ובכאן כלה החלק הכ"א:

א

כותבין. גטין כ"ו א' ר"ה ב' ב"ב קס"ד ב' והרבה מקומו':
(ליקוט) כותבין בשטר כו'. מתני' פ"ג דגטין ומקום הזמן כו' ובתוספתא פ' בתרא דב"ב גופו של שטר ביום פ' בשבת פ' בחדש פ' בשנה פלונית במלכות פ' לא כ' בו היום ידו על התחתונה כל אותה שבת לא כ' שם שבת ידו על התחתונה כל אותה חדש לא כ' בו שם חדש ידו על התחתונה כל אותה שנה לא היה כ' בו שנה ידו על התחתונה כל אותה מלכות (ע"כ):

ב

ואם לא כו' אבל כו'. ב"מ ז' ב':

ג

ויש מי. ב"ב קע"ו הוחזק כו' שאני כו' הלא"ה גובה מיום שהוחזק:
(ליקוט) ויש מי כו'. ירו' פ"ג דיבמות תני ג' גטין הללו גובה מבני חורין א"ר ירמיה בד"א בשלא הוחזק השטר ביד המלוה אבל אם הוחזק השטר ביד המלוה גובה ממשועבדין (ע"כ):

ד

שובר שאין. שם קע"א ב':

ה

וגם לא. מדקאמר שם דלמא שבקיה כו':

ו

אם כ'. אם כו'. כנ"ל ב"ב קע"א א' ת"ר כו':
(ליקוט) סי' ג' ד' ה' אם כו' כיון שהוא טעות דמוכח כמו שטר שנכתב בשבת בי' בתשרי (ע"כ):

ז

כתב ידי. גטין פ"ו א'. כ' בכת"י כו' מדנקט ביש עדים אין בו זמן ולא נקט אצל כת"י אין בו זמן:
(ליקוט) כת"י כו'. עתוס' דיבמות ל"ב ד"ה כתב כו' אר"י דכתב בכת"י כו'. וכ"כ הרא"ש שם וזהו הטעם שאמרו בירו' ג' גטין הללו גובין מב"ח והכל משום זמן (ע"כ):

ח

ולפיכך כו' ואם יטעון כו'. שם גזירה כו' מ' ממשעבדי דוקא ועוד שם ע"ב אלא הא כו' ומאי קו' הא משום זה גובה מב"ח וכשר:
(ליקוט) ולא יגבה כו'. ממ"ש נהי לא גבי כו' ול"ק מב"ח מיהא כו' ועוד ממ"ש שם ב' אלא כו' (ע"כ):

ט

וי"א. דפסולין מ' לגמרי וראית ס' הראשונה דחו שם תוס' ד"ה שטר וע"ש:
(ליקוט) וי"א כו'. מדנקט פסולין ועוד מדמדמי ר"ל שם לשטר שיש בו רבית ובתוספת' מ' דשטר שיש בו ריבית פסול לגמרי דתני המוצא שטר שיש בו רבית יקרענו בא לב"ד יקרעוהו וע"ל סי' נ"ב ס"א (ע"כ):

י

(ליקוט) בד"א כו'. תוס' פ"ג דב"ק ופ"ה דב"מ וש"מ וע"ש (ע"כ):
(ליקוט) בד"א כו'. דהא מדמי גמ' שטר מוקדם לרבית לר"מ דקנסינן אלמא דדמי לריבית ושם העדים פסולין (ע"כ):

יא

וי"א דהעדים. ירושלמי:
(ליקוט) וי"א דהעדים כו'. ירושלמי פ' בתרא דשביעית שט"ח המוקדמין פסולין מפני שמייפה כחן והמאוחרין כשרין מפני שהוא מורע כחן מי מודיע שמעון בר ווא בשם ר' יוחנן החתומין בשטר לא כן ארשב"ל עשו דברי החתומין בשטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד תמן שאמרו לא חתמנו כל עיקר ברם הכא אמרי ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו. רז"ה ספ"ק דר"ה. והרמב"ן חולק ומוקי להירושלמי בשאין כת"י יוצא ממקום אחר דנאמן במגו כמ"ש בפ"ב דכתובות ודבריו צ"ע דא"כ מאי כרי' שם והארשב"ל עשו כו' כיון שאין כת"י יוצא ממ"א כמ"ש בכתובות י"ח ב' כל כמיניה כו' והארשב"ל כו' אבל ברישא נאמנים והכי הל"ל והא לא משוו נפשייהו רשיעי כמ"ש בגמ' שם וע"ל ר"ס כ"ט (ע"כ):
(ליקוט) וי"א כו'. מל' הרב כאן מ' דקאי אעדים שלא יהיו פסולים והשטר ידוע שהוא מוקדם כ"ה בסמ"ע אבל בטור מ' דקאי שנאמנים להעידו שהוא מוקדם לפסול אותו וכ"מ בירושלמי שהביאו הרז"ה מי מודיעו וכן ל' הטור ובמה יודע שהוא מוקדם י"א כו' אלא ממש"ש אבל לדעת ר"י כו' והוא דברי תוס' בב"מ סד"ה שטר ועב"י אבל קשה ההיא דשט"ח כו' וי"ל כגון כו' מ' דקאי אעדים שלא יפסלו וצ"ל דמ"ש בטור שם לפיכך נאמנין לומר כו' קאי אעדים שלא יפסלו ולמד כמו שנאמנים לפסול השטר מטעם שע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ה"ה לגבי עצמם וע"ז כ' אבל לדעת ר"י כו' וכ"ה דברי הרב ואמת הוא שה"ה לפסול השטר דפליג הרז"ה והרמב"ן (ע"כ):

יב

אע"פ. כפי' הרז"ה:

יג

וה"ה. ב"ב קס"ח א':

יד

ויש חולקים. הרמב"ן שפי' הירושלמי בשאין כת"י כו' אבל בכל טעות כו' לא פליג:

טו

(ליקוט) שטר שהיה כו'. כיון שאין מוכיח מתוכו כמו שבת ויוה"כ שאין הכל יודעים אם היה חתנו או לא אז (ע"כ):
(ליקוט) שטר כו' אין כ"ז כו' ר"ל מה שמוכיח מתוכו אין מציל דאין זה טעות מוכח לכל דאין הכל יודעים אם היה חתנו ול"ד למ"ש בסגד"ה ועדיין שייך הגזירה שמא יגבה מזמן ראשון וגם מה שחתום גברא רבא אינו מציל אלא שמסתמ' לא חתמו בכוונה אבל מ"מ שטר מוקדם הוא וכמ"ש בס"ח בד"א כו' והרשב"א ס"ל כדעת תוס' דלגמרי פסולים אפי' מב"ח ואף שלא הקדימוה בכוונה כנ"ל וכמש"ל מ"מ המקבל מתנה כו' וכמש"ל דאינו גובה ממשעבדי דשטר פסול הוא וז"ש בסי' קמ"ו סכ"ה הביא כו' וישבע היסת דאם נחשב כשטר גמור א"צ לישבע כלל וזש"ש בתשו' והביאו ב"י שם ואם יש עדים אחרים כשרים שראו כשקנו מידו בשנת נ"ח יכולים לכתוב ושטר מתנה משנת נ"ח דעדי מתנה א"צ שיהו מזומנין לעדות כדמוכח פ' י"נ כו' והא ודאי ע"כ בלא אחריות איירי דאל"כ בעדים הרבה שראו יכול לכתוב כמה פעמים ואין כותבין בכה"ג כמ"ש קע"א א' ועסמ"ע ס"ק ט"ז וכמש"ל סי' ל"ט ס"ה ע"ש וע"כ צ"ל דשטר הראשון פסול אפי' מבני חרי ואף בשאין כת"י יוצא ממקום אחר מדקאמר ומ"מ אם כו' יכולים לחתום כו' אבל שטר הראשון פסול מ"מ (ע"כ):

טז

(ליקוט) ומ"מ אם העדים כו'. עסמ"ע וש"ך (ע"כ):
(ליקוט) ומ"מ כו'. דס"ל כרמב"ן בהג"ה בס"ח וכפי' הרב שם לענין עצמם שלא יפסלו כנ"ל וז"ש ואם כתב כו' אין נאמנין דפסולים הן ומ"ש יכולים כו' עבה"ג ול"ש כו' וכמ"ש בסי' מ"ט ס"ו בש"ע והוצרך לזה אף במתנה שיש בה אחריות ולכתוב בה אחריות דבזה אין כותבין שני שטרות ויכו' לכתוב מזמן שני כיון דקנו מידו בשנת נ"ח כמש"ש בתשו' שראו שקנו' מידו בשנת נ"ח ושם ואע"פ שהעדים אומרים עכשיו שלא קנו כו' ודלא מש"ש דעדים אחרים יכולים לכתוב כו' היינו בלא אחריות כנ"ל וז"ש אח"כ א"נ יעידו לפני ב"ד כו' ר"ל כדי לגבות ממשעבדי (ע"כ):

יז

(ליקוט) מ"מ המקבל כו'. ר"ל לגבות מב"ח דממשעבדי ודאי לא גבי בשטר פסול וכשיטתו כנ"ל דאף מב"ח אינו גובה (ע"כ):

יח

(ליקוט) מיגו כו'. ובהחזיק בה שני חזקה וכמ"ש בב"ב ל"ב ב' והלכת' כו' ועתוס' שם ד"ה והלכת' כו' אבל בלא"ה קי"ל דמגו להוצי' לא אמרי' בשטר פסול וכמש"ש בזוזי (ע"כ):

יט

שטר. ב"ב קע"א ב' שטרא דנא אחרנוה וכתבנוה כו' וה"ה למוקדם. בה"ת:
(ליקוט) שטר מוקדם כו'. כמו במאוחר בסי"ב (ע"כ):

כ

אפי' ראו. ב"מ י"ב ב' י"ט א':
(ליקוט) אפי' ראו כו'. כמ"ש אייתי ראיה אימתי מטא כו' וכנ"ל סי' ל"ט סי"ג (ע"כ):

כא

ואע"פ. כ"מ שם:
(ליקוט) ואע"פ שלא כו'. שם קע"א ב' והאידנ' דלא כתבי' הכי כו' ועבה"ג (ע"כ):

כב

בד"א. שם קנ"ו ב' וכס' הראשונה בסי' קי"ב ס"א:
(ליקוט) בד"א כו'. כשיטתו דאינו גובה אא"כ כתוב בהדיא מסוגי' דשם מ"ד ב' והא דפריך שם משט"ח המאוחרין הכי פריך בשלמ' אי אמרי' גובה י"ל דכתוב בו דאקנה. מ"מ ע"ש (ע"כ):

כג

אא"כ כנ"ל:

כד

ואין לאחר. שם קע"ב א' א ידעיתו כו' וכמש"ל סי"ט (ע"כ):

כה

אא"כ כתב. שם גבי שט"ח:
(ליקוט) אא"כ כו'. כמ"ש בשט"ח שם בגמ' (ע"כ):

כו

וי"א כו'. דקי"ל יד בעה"ש על התחתונה רק דאחזוקי סהדי בפסולין לא מחזקינן לכן דוקא במקוים אבל לא מקוים לא אפי' ליכא מערער. בה"ת:
(ליקוט) ויש מי כו'. כיון שיש בי ריעות' וכמ"ש בפ' הכותב מרעינן שטר' אפומיה ופי' הגאונים דלא גבי אלא בשבועה (ע"כ):

כז

(ליקוט) ודוקא כו'. דבכה"ג אפי' אמנה יכול לטעון כמ"ש בר"ס מ"ו אע"ג דאין העדים נאמנים ע"ז אפי' אין כת"י יוצא ממקום אחר כמ"ש בכתובות י"ט א' כ"ש כה"ג דהעדים נאמנים ע"ז לד"ה כמ"ש בס"ח ועבה"ג וכ"כ בע"ה וכ' דלהכי מכשרי' דלא לפסול העדים ומעמידים אותן על חזקתן משא"כ בכה"ג (ע"כ):

כח

(ליקוט) כל שטר כו'. תוס' בב"מ י"ט א' ד"ה אימת כו' וכמ"ש י"ג א' י"ב ב' כל שטרי לא ריעי כו' כיון דנפל כו' (ע"כ):

כט

(ליקוט) ואפי' לא כו'. וה"ה לא חתמו כלל כמ"ש בסי' ל"ט ש"ך דלא כסמ"ע (ע"כ):

ל

(ליקוט) שהוא מתחייב בקנין. ולא קנו עד הלילה. סמ"ע וש"ך ודלא כבה"ג (ע"כ):

לא

(ליקוט) וס"כ כשכותבין כו' מי שנמסרה כו' ודוקא כו'. הכל נלמד מהא דא"ר בר שילא כו' דמיחזי כשיקרא וכמ"ש בסי"ט (ע"כ):

לב

מיהו. צ"ל סוף ס"ך:
(ליקוט) מיהו אם כו'. די"ל קנינו כמו וקנינו מפ' והוי ענין בפ"ע (ע"כ):

לג

יש מי. גטין יז ב' אהני לשבוע כו':
(ליקוט) יש כו'. כמ"ש בפ' מי שהיה נשוי בניסן סתמא ותוספת' וכנ"ל בס"א (ע"כ):

לד

(ליקוט) משקרים ופסול. ר"ל אע"ג דלמחזי כשיקרא כשר בדיעבד כמ"ש בסי"ב בהג"ה ואין כו' וכמש"ש אבל כאן שקר גמור ופסול וכמ"ש בגיטין פ"א אבל דעת תוס' שם ורש"י בסנה' ל"ב א' דבשטרות כשר מהא דסנה' שם והפוסלים מפ' כפי' תוס' בסנה' שם ועתוס' דכתובות כ"א ב' ד"ה האמר ור"י כו' (ע"כ):

לה

(ליקוט הא כו' שמטבע כו' כמ"ש בכתובות ק"י ב' דמסתמא הלוה לו מאותו המטבע וכמ"ש בסי' מ"ב סי"ד וכ"ש בשטר שמתחייב א"ע שממטבע אותו המקום נשתעבד כמש"ש נשא אשה ובגמ' מקולי כתובה כו' משא"כ בכתובה (ע"כ):

לו

(ליקוט) ראובן כו'. עבה"ג ורש"י פי' בשטרי מכר (ע"כ):

לז

אע"פ שאין. שם קע"א ב' וערשב"ם שם:

לח

מי. כנ"ל בסך"ג ומגמ' הנ"ל נלמד:
(ליקוט) מי כו'. כנ"ל סכ"ג וכאן להיפך דיד בעל השובר על העליונה (ע"כ):

לט

ראובן שהוציא. ב"מ י"ז א' א"ל ר"ז לר"א כו' וכ"ש לדידן דקי"ל כרב כהנא שם:

מ

ראובן הוציא. דשטרות הולך אחר לשון נדרים כמ"ש בנדרים ס"ג א' וכמ"ש בסך"ח:

מא

(ליקוט) שני שטרות כו'. כר"י והרמב"ם פ' כר"מ ועבי"ד סי' ר"כ ס"ח שם כ"ב הס' (ע"כ):

מב

(ליקוט) וע' בא"ח כו'. ששם כ' לכתוב שניהם בפירוש ומ"מ בדיעבד כ' שם בא"ה כר' יהודה (ע"כ):

מג

אם כתוב. גטין ע"ז א' יתיב ר"ז כו' וה"ה כאן מחצה ול"ק רוב אלא לבני א"י שלהם מ"ג ימים ויד בעה"ש על התחתונה:

א

(ש"ך סק"ב) מדאמרי' בפ"ק דמציע' כו'. נ"ב אישתמטי' דברי חדושי רשב"א שם ד"ה ומ"ש משט"ח המובא באס"ז. גם צ"ע לפ"ד הש"ך דאינו גובה רק מזמן שראו העדים הגט בידה א"צ לפסול לגמרי מדין מוקדם דהא קודם שנפל ממנה הגט דלא איתרעי דאם היתה באה לגבות היתה יכולה שתגבה מזמן הכתוב ולא היה ביד הלקוחות לומר לה אייתי ראיה כפי שיטת התוס' והפוסקים שחולקי' על רש"י ולשיטת רש"י אין כאן תועלת בזמן ואף בלא ריעותא צריכא לראיה וע' בתומים:

ב

(נה"מ ס"ק א') ובתומים הקשה כו'. נ"ב יעוין באס"ז לב"מ דף י"ט בדברי הריטב"א בד"ה דאמרינן אייתי ראיה ומ"ש משט"ח כו' כיון שאינן מוכח מתוכו כו' אינו גובה כו' יעו"ש:

ג

(ש"ך ס"ק י"ט) דברי הרב צל"ע כו'. נ"ב יעוין ב"ש אה"ע סימן קנ"ב ס"ח י"ג:

א

סעיף כט (עד אחר הפסח) ר"ח סתם אינו יכול להוציא עד יום ב'. ואם הוא בשבת"ק אם לא ידע אין ראי' שהכוונה א'. וגם בלא ידע הלוה כ"ה. וגם אם ידעו י"ל שכ"ה ויומתן למוצאי שבת"ק:

א

בת"י א"צ. עיין ש"ך דאם יש על הלוה עוד שטרות אין לזה דין קדימה דחיישינן לקנוניא ועמ"ש בזה בסימן ס"ט סק"א:

א

ואם טען להד"מ. כתב הסמ"ע דהוחזק כפרן ודעת הש"ך דפסול לגמרי ואפילו טוען להד"מ דהשטר חספא בעלמא הוי ע"ש: אמנם אם העדים לפנינו וזוכרין ההלואה וטוען להד"מ ודאי הוחזק כפרן דאף על גב דהשטר פסול לגמרי כיון דהעדים כשרים ודאי לא מיהמן לומר להד"מ והכא דמיירי באופן שהעדים כשרים דאם הקדימו בכוונה ודאי לכולי עלמא השטר פסול וכיון דהעדים כשרים אם כן ודאי כשטוען להד"מ והעדים זוכרין בע"פ הרי הוא הוחזק כפרן וכן כתב כנה"ג בשם מוהר"א ששון ועיין תוספות פ' א"נ דהקשו מנא ידעי שהוא מוקדם ויש שתירצו כגוי שאין כת"י יוצא ממקום אחר עיין שם ולדעת הרמב"ם באין כת"י יוצא ממקום אחר צריכין לזכור הלואה ועיין סימן מ"ו סעי' י' והיכא דעדי' זוכרין הלואה ודאי לא מצי טעין לא הד"מ וכמ"ש מיהו לפי מ"ש שם בסימן מ"ו דהיכא דזוכרין שחתמו על השטר בציוי הלוה ה"ל כמי שזוכרין הלואה עיין שם אם כן הכא במוקדם אפילו זוכרין שחתמו על השטר בציוי הלוה מצי טעין לא הד"מ כיון דהשטר פסול:

א

שהעדים מצויים לטעות. ונראה דהיינו דוקא העדים החתומים על השטר נאמנים במידי דמצויים לטעות אבל עדים אחרים הבאים להעיד בדבר שמצויים לטעות ואין עדי השטר לפנינו בזה הוי תרי ותרי ומהני תפיסה אבל העדים עצמם נאמנים במצויים לטעות ואפילו תפס מלוה מפקינין מיניה:

א

לא כתב דאקני. עיין בהרב המגיד שהניח ב צריך עיון על הרמב"ם שסתם מאוחרין כשרין ולא התנה דצריך דאקני: ונראה ליישב והוא דהרמ"א כתב בסימן ר"ט בשם י"א דהא דאין מקנה דשלבל"ע היינו בסתם אבל אם פי' לכשיהי' בעולם קני והוא דעת המרדכי בפ' מי שמת ובר"פ י"נ דכיון דאין הקרן אלא לכשיהי' בעולם מהני כיון דאז בשעת הקנין כבר בא לעולם ובסימן ר"ט שם הוכחנו דלעולם לא מהני קנין בדשלבל"ע אפילו אם התנה לכשיהי' בעול' מהא דפריך פ' מי שמת ואי אמרת אין אדם מקנה דשלבל"ע מאוחרין אמאי כשרין דאקני הוא והא קיימא לן מאוחר עד דמטא זימני' לא טריף ואם כן אין הקנין חל אלא מזמן הכתוב בשטר ואז כבר באו הנכסים לעולם ומוכח דאין לחלק: עיין בתוספות פ' יש בכור (בכורות דף מ"ט) וז"ל וא"ת אי הנך משעבדי דנכסים שקנה מאביו ניחא אבל בנכסים שקנ' הוא היכא משתעבד לפדיונו דהא אימת חל החיוב פדיון עצמו כשהביא שתי שערות שנעשה גדול ותו לא אשתעבד נכסים שקנ' אח"כ דלא כתב לכהן דאקני וכו' וי"ל דנכסים שקנה אח"כ חל עלייהו שעבוד לענין פדיון ואף ע"ג דלא כתב דאקני דכל שעתא ושעתא רכיב עלי' חיובא דפדיון הבן וכיון דחשבת לי' כמלוה בשטר הוי כאלו נכתב אחרי שקנה הקרקעות עד כאן לשונו וביאור הדברים בשאר חוב לא נתחייב רק באותו שעה שקיבל מעות הלואה או בשעה שחתם בשטר היכא דמחייב עצמו בשטר וכמבואר בסימן מ' ומאותו שעה נשתעבדו נכסיו ואתר הלואה או אחר חיוב השט' תו ליכא עלי' חיוב רק לפרוע מה שנתחייב בשעה שנתחייב ואם כן הנכסים שקנה אח"כ הוי לי' דאקני אבל פדיון הבן וכי לא נתחייב רק בשעה שהביא שתי שערות הא כל שעה ושעה רכיב עלי' חיוב משעה שנעשה גדול עד שנותן הפדיון ומשום הכי לא הוי דאקני כיון דקנה נכסים קודם החיוב. ואם כן לכאירה גבי מאוחר נמי רכיב עלי' חיוב מזמן הכתוב בשטר דהא אדם יכול לחייב עצמו אף על פי שאינו חייב ואם כן הרי רכיב עליה חיוב חדש מזמן הכתוב בשטר וכיון דקנה נכסים קודם זמן הכתוב בשטר לא הוי דאקני דה"ל כמו פדיון דאף על גב דנתחייב משעה שנעשה גדול רכיב עלי' חיוב גם אח"כ וכן במאותר רכיב עלי' חיוב מזמן הכתוב בשטר אלא דשאני פדיון דכיון דמלוה הכתובה בתורה בכתובה בשטר הוי' לי' כאלו קנה נכסיו אחר החיוב שבשטר אבל הכא גבי מאוחר לפי הס"ד דלא מהני שעבוד דאקני משום דהוי דבר שלבל"ע א"נ נהי דקנה נכסים אחר החיוב שבשטר מכל מקום אם אין כתוב בו אחריות לאו כלום ואינו גובה ממשעבדי אלא אם כן כתוב בו אחריות נכסים או אחריות ט"ס וה"ל כאלו התנו ואי נימא אין אדם משעבד דבר שלבל"ע הרי הוא ככותב לו שדה זו קנוי' לך לכשאקתנה דלא מהני וכיון דהאחריות שבתוכו נכתב או הותנה קודם שבאו הנכסים לעולם לא מהני מידי כיון דדאקני לא משתעבד אבל למסקנא דקיימא לן דאקני משתעבד תו אין צריך דאקני דממילא משתעבד הנכסים שקנה אחר זמן הכתוב בו בשטר דהא רכיב עליו חיובא מזמן הכתוב בו כמו בפדיון כיון דיכול לחייב עצמו בשטר אף על פי שאינו חייב והאחריות שבתוכו מהני לי' לנכסים שקנה אחר זמן הכתוב בו כיון דדאקני משתעבד והוא נכון ולפי זה אין. לאחר השטר שלא מדעת הלוה דאפשר אין הלוה רוצה בחיוב שיתחייב מתוך השטר כמו שאין כותבין דאקני בלא דעת הלוה למאן דאמר דאקני לאו ט"ס:

א

כל שטר. הקשו בסמ"ע ובאחרונים על הטור דהא ס"ל עבדל. והבית חדש כתב בזה דאפילו עבז"ל היינו דוקא כשהלוה מצוה שיעמוד השטר בידם בשביל המלוה או בסתם אבל באומר בפירוש שיתנו בידו לא שייך עבז"ל והיכא דאיתרע בנפילה חיישינן לכך ובש"ך השיג דאם כן מאי פריך בש"ס לאביי ממתני' דמצא שטר חוב דהא בנפילה חיישינן שאמר שיתנו לידו ולק"מ דודאי אביי דס"ל שם איקרי וכתב לא אמרינן אם כן ליכא למיחש בנפיל' שמא אמר הלוה תנו לידי דאם כן היאך היו עדים רשאין לכתוב וניחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי אבל הטור אף דפסק כאביי דאמר עבז"ל אבל באיקרי וכתב שפיר ס"ל כרב אשי דנפילה חיישינן לאיקרי וכתב ואם כן חיישינן שמא אמר תנו אותו ליד' וז"ב:

א

מקום. עמ"ש בסימן מ"ט סק"ד:

א

בה' בניסן. עיין בר"ן פרק מי שהי' נשוי גבי כולם יוצאים בשעה אחת חולקת בשוה וכתב שם הרי"ף לחלק בין הודאות והלואות לשטרי מתנה דס"ל לשמואל שודא וכתב הר"ן בטעמא וז"ל לפי שהשטרות דהלואה אפילו לוה מזה תחלה וכתב ומסר לו ואח"כ כתב ומסר לאחר אפילו הכי חולקין בשוה לפי שאין שעבוד השטר חל אלא משעה שמוכיח מתוכו דהיינו מסוף היום דהא שטר שכתוב בו ניסן סתמא אינו טורף מהמשועבדים אלא מסוף ניסן וכדמוכח בסמוך ואפילו באו עדים שבראש חודש לוה שהרי אינו טורף מהמשועבדים אלא בשביל הקול ואין הקול אלא מזמן שמוכח מתוכו עיין שם ודברי הר"ן לא יכולתי לפרש דהא גבי עובדא דבסמוך מוכח איפכא בהני תרי שטרי דאתו לקמי' דרב יוסף חד הוי כתוב בי' ניסן סתמא וחד הוי כתוב בה' בניסן ואתו לקמי' דרב יוסף ואוקמה להאי דה' בניסן א"ל אידך ואנא אפסוד א"ל את ידך על התחתונה את בר כ"ט בניסן א"ל ונכתוב מר טירפא מאייר ואילך א"ל יכול למימר את בר חד בניסן עיין שם אם כן משמע דאי הוי בר חד בניסן הי' גובה בחד בניסן דאם אינו גובה אלא מסוף ניסן היאך קאמר אימר את בר חד בניסן מאי הוי כיון דאפילו הכי אינו גובה אלא מסוף ניסן כיון דאינו מוכח מתוכו והר"ן מפרש לההיא עובדא בשערי הלואה וכמ"ש בסמוך ואם כן אדרבה מוכח להיפך דאם אתברר דמטא לידי' מחד בניסן גובה מחד בניסן ואפילו אי נימא דהר"ן מפרש לההיא עובדא בשטרי אקנייתא וכמ"ש ברא"ה שם דאז אם נתברר שהוא בר חד בניסן גובה מחד בניסן ע"י הקנין מכל מקו' קשה היכי כתב כדמוכח בסמוך כיון דהתם לאו משום דאינו גובה אלא מסוף ניסן אלא משום ספיקא הוא דאינו גובה דהא אי הוי אתברר הי' גובה מחד בניסן וצריך עיון ואפשר דאינו מביא ראי' אלא הא דמספקא על כל פנים אינו גובה אלא מסוף ניסן וכיון דאינו גובה אלא מסוף ניסן תו לא הוי מוכח מתוכו ומשום הכי אינו גובה אפילו נתברר שהוא בר חד בניסן כיון דאינו מוכח מתוך השטר בשטרי דלאו אקנייתא ואכתי צריך עיון:

א

אבל אינו יכול לטרוף מהלקוחות כו'. בפרישה כתבתי שנראה שאפי' מבני חרי יש נ"מ אם יש על הלוה שני שטרות ואין לו אלא קרקע כדי לשלם לא' מהן דאז מגבינן לזה דיש לו זמן בשטרו דיאמר הלואתי הי' מוקדם להלואת השני שאין זמן בשטר:

ב

טורף מהן. הטע' משום דמשע' כתיב' העדים מפקי לקלא ובודאי שמעו הלקוחות ואינהו הוא דאפסידו אנפשייהו אלא שבלא ראוהו העדים יכולי' הלקוחות לומר קנינינו קוד' להלואתו וזה ברור בעיני ולא כע"ש שכתב ז"ל שהם מפקין ליה לקלא כו' ע"ש דמשמע מלשונו שעידי הראיה מפקי לקלא וז"א דלא מצינו דמפקי לקלא אלא עדים המיוחדי' על הקנין או על החתימה וק"ל:

ג

שובר שאין בו זמן כשר. וע"ל בסעיף כ"ד מ"ש המחבר עוד מזה ולקמן סי' נ"ד ס"ג יתבאר דתחיל' תיקון השובר היה כך שבאם אין העדי' יודעים הזמן הנכתב בשטר שלא יכתבו שום זמן בשובר שמא אחרו עידי השטר הזמן ע"ש:

ד

ולא כתב לבריאות עולם. קמ"ל דלא מצו הלקוחות למימר אין המנין דזמן השטר מתחיל לבריאות עולם אלא איזה שנים אחר בריאות עולם ונמצא קנינינו קודם להלואתו:

ה

וגם לא כתב כו'. פי' אפי' השמיט שניהן כשר:

ו

אם כתב אלפים והשמיט כו' הטעם דאין לומר דאלפי' ר"ל שני אלפי' דמיעוט רוב שנים דא"כ אלפיי' בשני יודין הל"ל כ"כ במרדכי שם:

ז

ברביעי עשרים יום לחודש כו'. הטעם דחסרונו מוכח מתוכו:

ח

היה ביום שנים ועשרים כו'. טעות סופר הוא האי שנים וצ"ל ארבע וכ"כ במרדכי שם ריש ר"ה נשאל לראבי"ה על שטר שכ' בו בד' בשבת בכ"ב בתשרי ונמצא שאינו מכוון בימים לפי שר"ה של אותו שנה היה ביום שני ורביעי בשבת הרביעי (פי' של שבוע הרביעי) לא היה כ"ב בחודש אלא כ"ד ועוד שכ"ב בחדש הוא יום שמיני עצרת שאין כותבין בו והשיב נ"ל דאינו נפסל בכך דתניא שטר שזמנו כתוב בשבת שטר מאוחר הוא וכשר (וכמ"ש המחבר בסמוך סי"ד) ואי משום שרביעי בשבת לאו היינו כ"ב בחדש י"ל דהסופר טעה לפי שלא היה בקי בעיבורו של חדש (פי' וסבר שעברו לאלול והיה ר"ה ביום ג' ועמ"ש בסי' ל' דל"ת הא בתר רוב החדש לא אמרינן דטעו בעיבורא דירחי דהיינו דוקא כשמעיד ע"פ משא"כ כשכתוב בשטר דהטעות מוכח ממה שכתוב בצדו עמ"ש שם עוד מזה) ואי משום שיש טעות שני ימי' איכא למימר כי בשני עיבורי' טעה א"נ מפני ששני ימים של ר"ה קדושה א' הן וכיומא אריכתא דמי וסבר ה"נ למנין החדש ה"ל כחד יומא נמצא שביום ה' שלאחריו חשבו שהוא שני לחדש ויום רביעי דשבוע הרביעי שאחריו יהיה כ"ב לחדש עכ"ל בקצת תוספ' ביאור ע"ש:

ט

כתב ידו כו' א"צ וכו'. והטעם כיון דאין טורפין בו מלקוחות ועמ"ש בהגד"מ מזה:

י

אלא מבני חורין. בדרישה כתבתי דאפי' אם יקנו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן ראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שטר זה לא יטרוף בו כ"א מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשועבדי' משום קנס כיון דמתחלת כתיבתו היה ראוי ועומד לטרוף בו מזמן ראשון ועד"ר:

יא

דפסול לגמרי. עפ"ר ובהגד"מ שם כתבתי בשם מור"ם דמוכח מדברי הטור מיניה וביה דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"ם אינו נאמן והוחזק כפרן מכח זה השטר אבל אם טוען פרעתי נאמן ע"ש:

יב

כשלא הקדימו העדי' זמנו בכונה כו' וז"ל נ"י פ' א"נ דף ק"א ע"א דמשכחת לה שהם כשרי' להעיד כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה והלוה לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה אלא בשטר אקנייתא מ"מ מאן דעביד לא פסיל עכ"ל ותלמידי רשב"א כתבו שם דמשכחת ג"כ כגון שבשעה שחתמו חשבו שכבר נעשית המלוה ואחר זמן ראו שהי' מלוה לו מעות דמי אותו שטר והעידו כן עכ"ל ד"מ ח':

יג

דהעדים נאמנים כו' שהרי הוא ניתן לכתוב מזמן שנעשית ההלוא' לפיכך נאמנים לומר לא נתכוונו לחתמו אלא מזמן שנעשית ההלואה ולא הרגשנו בשעה שחתמנו שהוא מוקדם אבל לדעת ר"י אם כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנים אא"כ מעידים עליהן שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו שטעו בשנת המלך (דאז נאמנים במיגו דאי בעי הוה אמרו אין זה חתימת ידינו) וכ"כ הטור ושהרא"ש גם כן הסכים לזה ע"ש (הג"ה ובריב"ש סי' שפ"ב האריך בזה וכתב על עדים שהיה כתוב בשטר ד' שנים והיה להם לכתוב ל"ד שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמנים דאין רגילין לטעות בהכי עכ"ל ד"מ ח'):

יד

אין כל זה מציל מלפסול השטר ול"ד למ"ש המחבר בסעיף ה' דאם כותב ברביעי בשבת כ"ב לתשרי כו' דכשר דשאני התם דהטעות ניכר מתוכו דכיון דכתוב בו ברביעי בשבת ואותו רביעי היה כ"ד יום לחדש איצטרכי' למיתלי דטעו בעיבורא דירחא כו' וכמ"ש שם מה שא"כ טעות זה דאינו ניכר מתוכו כ"כ דאין הכל יודעים שלא היה חתנו וגם אין בודקין אחר זה ועוד דשם ליכא אלא במה שלא דקדקו לראות אחר הזמן משא"כ כאן דאיכא למיקנסיה דהא יכול לטרוף מזמן הראשון וכמ"ש בס"ז ע"ש ודו"ק:

טו

יכולים לחתום שטר אחר ולא שייך בזה למימר דכבר עבדי שליחותייהו דכיון שבטעות כתבוהו ה"ל כאלו לא נכתב מעולם וכמ"ש בסמ"ט ס"ז:

טז

שוב אין נאמנים כו' שם בתשובת הרשב"א כתב ע"ז (והביאו בד"מ ס"ז ע"ש) בקיצור. אבל עדים אחרים שראו ג"כ הדבר יכולים לכתוב לו שטר אחר שלא יהיה מוקדם דעידי המתנה אין צריך שיהיו מזומנים לעדים כו' א"נ יעידו לפני ב"ד והב"ד יכתבו לו שטר מעשה ב"ד בקבלת עדים אלו עכ"ל והטעם דבמתנה א"צ שיהיו מזומנים דדוקא בעידי הלואה דאיכא למימר שעדים שהזמין כתבו וחתמו ויהבו שטר למלו' והלוה כבר פרע לו ולקח שטרו מידו ואיך יתנו אלו שאינן מזומנים לו שטר לגבות בו שנית משא"כ במתנה מיוחדת דלא שייך לגבות בו ב"פ וק"ל:

יז

מיגו דאי בעי אמר כו'. וסיים שם ברשב"א ואפילו יש עדים שאמרו שבפניהן כתב השטר אחר זמן זה שנכתב בהשטר מ"מ אפשר לומר שהקנין היה בזמן השטר וסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל:

יח

דכתיב ביה מקמי חתימת סהדי כו' דליכא למיחש שמא ימחק זה דביני ביני דא"כ יפסל שטרו במה שיראה ריוח כשיעור שני שיטות בין השטר לחתימת העדים וגם יראה המחיקה וע"ל סי' מ"ה:

יט

כותבין בשטר יום שנמסר בו הבעה"ת מסיים בטעמו ז"ל דשטרי לא קניא אלא או משע' דמטי לידו דמלוה או משעת קנין בשטרא דאקנייתא עכ"ל. ולפ"ז מאי דפסקו התו' והרא"ש והטור דקיימא לן כאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו למפרע ה"נ אפי' נכתב זמן בשטר ביום א' שא"ל הלוה לכתוב ולחתום ולא מסרוהו ביד המלוה אלא אחר כמה ימים טורף מזמן הכתיבה וכמ"ש בס"ס ל"ט ע"ש:

כ

אבל אם לא כ' בו דאקני פסולים כו' ז"ל הטור וטעמא משום שמא לוה בניסן וקנה קרקע ואחרו העדי' זמן שטר הלואה וכתבוהו מסיון ואח"כ מכר הקרקע ונמצא אלו כתבו הזמן מניסן לא היה טורף להקרקע שקנה באייר כיון דלא כ' לו דאקני ובשביל האיחור שכתבו מסיון גובה אותו שהרי קנאו קודם הזמן הנכת' בשטר עכ"ל: ומקור דין כתיבת דאקני יתבאר לקמן בסימן ק"ד וקי"ב ע"ש בדברי הטור והמחבר ושם נתבאר דקי"ל דגם אחריות דדאקני אמרו ביה שהוא ט"ס וכאלו נכתב דמי אם לא שכתב בהשטר אחריות ולא כ' בו אחריות דדאקני ע"ש ובפרישה בסי' זה:

כא

אא"כ מפורש וכתוב בו ואחרנוהו פי' ואז ליכא למיחש להא דאף אם לוה ואח"כ קנה לא יבא לגבות מזה שקנ' ומכר דהמע"ה שהיה בידו בשעת הלותה דמזמן השטר אין ראיה שהרי כתבו בו שהזמן הוא מאוחר ובעיר שושן כתב בזה ז"ל דכשכתב בו ואררנוהו ידעו שלא יגבוהו בו ממשועבדי' מזמן הכתוב בו דשמא קנה אחר ההלואה ומכרה קודם שנכתב עכ"ל ולא ידעתי למה כתב ומכרה קודם שנכתב דגם אם מכרה אחר שנכתב שטר ההלואה אינו גובה ממנו כיון דבשעת הלואה עדיין לא קנאה דהא קי"ל לוה ואח"כ קנה ומכר אינו טורף מיד הלוקח וכמ"ש לקמן סי' ק"ד ע"ש. ועוד אי מכרה קודם שנכתב שטר ההלואה היאך ס"ד לטורפה מיד הלוקח כיון ששטר המכירה הוא קודם זמן ההלואה וצ"ע:

כב

אפי' מאוחרים הטעם מפורש לקמן בסימן רנ"ט בטור ובדברי המחבר סס"א ז"ל דאיכא למיחש שמא אח"כ חזר ומכרה להמוכר ומוציא אח"כ זה השטר שזמנו אחר אותה מכירה ויאמר הדרי וזבינתיה ממך עכ"ל ע"ש:

כג

ואין חוששין שמא מוקדם כו' הטעם דכל שטר שנכת' ונחתם מוקמ' ליה אחזקה וכאלו נחקרה עדותן בב"ד דמי גמ' ועפ"ר:

כד

ובאחד בשבת כו' בטור כתב שמא בשני בשבת נכתב והמחבר ל' רמב"ם נקט ועפ"ר שם כתבתי דאין נ"מ לדינא בינייהו אלא דהטור אורחא דמלתא נקט ע"ש:

כה

דאי אמר אשתבע לי כו' אבל אי לא אמר הב"ד לא טוענין עבורו שישבע ע"ז וקמ"ל בזה דאף דאין משביעין המלוה אלא כשטוען הלו' שישבע לו שלא פרעו משום דכל שטר עומד להפרע ולא כשטוען הלוה מזוייף הוא או שטר אמנה הוא או שטר שיש בו ריבית וכמ"ש הטור והמחבר בסימן פ"ב ס"י ע"ש מ"מ משביעין ליה אטענה שטוען שהוא מוקדם דהא ע"כ השטר לאו בזמנו נכתב בשבת עפ"ר:

כו

אנו תולין שנמסר בזמן הכתוב בו כו' כל' הזה כתב ג"כ הטור ע"ש. ולהפוסקים דאין עדיו בחתומיו זכין לו למפרע וכותייהו פסק המחבר בסי' ל"ט סעיף י"ג איתא ל' זה ודין זה שפיר כפשוטו אבל לדעת התו' והרא"ש והטור דפוסקין דעדים בחתומיו זכין לו צריך ל' זה והדין זה ביאור וכתבתיהו בפרישה ע"ש:

כז

עד שיביא ראיה שבח לידו וכו' והא דמהני ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו ולא חיישי' שמא פרעו כמ"ש בסי' מ"א ס"ד בשטר שנאבד דשאני התם דאין השטר בידו שנאבד או שהוא ביד אחר שמצאו משא"כ כאן דהמלוה בעצמו מצאו וע"ל סי' ס"ה סקל"ט מ"ש מזה:

כח

אם אין בו קנין כבר נתבאר זה כמה פעמים דכשקנו מידו אפילו לא נכתב ונמסר השטר עד זמן מרובה טורף מזמן הקנין וגם איכא כמה דעות דבשטר אקניית' אפילו למאן דמצריך כתיבה לא בעינן שיבא לידו כלל:

כט

אבל נכתב ביום ונחתם בלילה כו' ז"ל ד"מ ר"ס י"ט אמרי' בפ"ב דגיטין מעשה ב"ד נכתב ביום ונחתם בלילה דמשעת גמר דין נשתעבד ולא מיקרי מוקדם עכ"ל:

ל

אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר ע"ל ר"ס ל"ט דכתב המחבר ז"ל ואם יש עדים שקנו מיניה אפילו אי לא נכתב גובה ממשעבדי עכ"ל והוא מדברי ב"ת שכ"כ בשער נ"ו בשם תשובות הרי"ף וב"י וד"מ הביאו שם ומטעם שהקנין יש לו קול וטורף בו אפילו בלא כתיבת השטר וכ"כ הרמב"ם והראב"ד והמרדכי ע"ש ולפי זה צ"ל דמ"ש כאן אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה אינו ר"ל דצריכין לכתוב ולחתום אלא איירי באם המלוה חפץ שיכתבו שמא ישתכח העדות או שירחקו העדים נדוד שאז יכתבו זמן הקנין וכמ"ש והוא קצת דוחק ובדריש' כאן ובהגד"מ בסי' ל"ט ס"ה כתבתי דרך אחר בישוב דברי הטור והרא"ש גם כתבתיהו בקצרה לעיל בסמ"ע ר"ס ל"ט והוא דיש חילוק בין שאם הם עידי הקנין לפנינו ושומעין מהם שזוכרין זמן הקנין אז אמרינן כיון דזיכה לו המוכר בעין יפה בקנין מסתמא אפקי קלא משעה ראשונה ומ"ה אף אם לא נכתב השטר כלל טורף משעה ראשונ' משא"כ כשאין העדים לפנינו דיש לחוש דהעדי' עצמן לא שמו לבם לזמן הקנין ושכחוהו ולא מפקי קלא דבכזה אינו טורף אא"כ יש שטר לפנינו כתוב בו זמן הקנין דאז ע"י השטר אנו רואין דלא נשכח מהעדי' זמן הקנין ואף שנכתב אחר הקנין זמן מרובה מ"מ הרי ראינו שלא שכחוהו מ"ה טורף מזמן הקנין וע"ש שכתבתי שבזה מיושב כמה ענינים ובו נתיישב ג"כ דל"ת דברי המחבר אהדדי ע"ש ודו"ק:

לא

דוקא בשטרי הלואה כו' הטעם דבהלואה המעות משועבדים מאותו זמן שנתנם כיון שעסוקין באותו ענין:

לב

אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקנין כו' שם סיים בטעמו ז"ל דבמה יתחייב ביום ואע"ג דאיכא קלא במילי ודאי לא משתעבד עכ"ל. ונלע"ד דחיובו בקנין דומיא דחיובא בשטר קאמר וכמו דבחיובו בשטר מיירי דלא כתבו לו השטר עד הלילה כן חיובו בקנין מיירי דאינו קונה לו בקנין עד הלילה וביום מתעסק בהסכמתו ובחיובו בדברי' וגומר החיוב בלילה בשטר או בקנין אבל אי קנו ליה בק"ס על חיובו ביום ודאי משתעבד ליה בקנינו מאותו שעה לרעת הרי"ף והרמב"ם וסייעתו הנ"ל אפילו בלא שטר כלל ולהרא"ש אם יכתוב אחר כך בלילה משועבד למפרע מזמן הקנין וכמ"ש בדרישה בארוכה ומ"ש אע"ג דאיכא קלא ר"ל כיון דעסוקין באותו ענין המה אפקי לקלא ודו"ק:

לג

סומכין זמן הכתיבה כו' כן הוא הגירסא ג"כ בספרי הטור שבידינו ברישא ובסיפא סומכים הכתיבה וצריכין לפרש דבל' סומכין דקאמר ר"ל סמך בעלמא כדרך הטפל הנסמך להעיקר אבל קשה על מ"ש בסיפא שסומכין הכתיבה לאותו יום שחותמין ומשמע בכל ענין אף שהכתיב' והחתימה היו ביום א' ולמה קאמר שם שהכתיבה היה סמך וטפל בעלמא ולא עיקר כמו החתימה כיון דהיה ביום א' גם במה הוא ניכר שהוא טפל כיון דקאמר שכותבין שקנינו מפלוני וכתבנו ביום פ' וצריכין להגיה ולכתוב או סומכין הקנין וכיון דצריכים להגיה יותר נראה להגיה ברישא סומכים הקנין לאותו יום כו' וכמ"ש בפרישה ולגירסא זו יהיה פי' סמיכה כפשוטו וכ"כ במ"מ ור"ל שמפרשים בשטר שהקנין דוקא נעשה באותו יום ולא הכתיב' וכשכותבים יום שעומדים אז סומכין הכתיבה אצל אותו יום ולא הקנין ע"ש ודו"ק:

לד

ואי לא מיחזי כשיקרא ר"ל וצריך ליזהר בכך אבל השטר לא מיפסל בהכי ב"י ד"מ ט"ו וע"ש שהביא הרבה דעות בזה שחולקים וס"ל דהשטר פסול:

לה

מיהו אם כתבו סתמא במקום פלוני כו' ברי"ו סיים שם וכתב ז"ל לא מחזי כשיקרא אפילו נמסר במקום אחר דמסתמא אכתיבה לחוד משמע עכ"ל והג"ה זו נדפסת כאן שלא במקומה דהא כאן לא איירי מדין מקום אלא מזמן ועיקר מקומה היא בסמוך בסוף סעיף כ' אמ"ש שם ז"ל כשכותבין מקום הכתיבה כותבין כך אמר לנו (ור"ל אמר לנו בל' הודאה או התחייב נפשו בקנין וכמ"ש בבבא שאחר זו) פלוני וכתבנו במקום פ' כו' ע"ז קאי ההג"ה ללמדינו דאפי' לא כ"כ בפי' אלא כ' במקום פ' קנינו מפלוני והקנין לא היה באותו מקום פלוני אפ"ה לא מיחזי כשיקר' אלא מפרשינ' דמ"ש קנינו מפלוני כאלו כ' וקנינו בוי"ן ור"ל במקו' פלוני כתבנוהו וגם קנינו מפלוני קודם לכן ואינו מבקש לו' שבאותו מקו' קנו ממנו וז"ש רי"ו ואפי' נמסר במקום אחר ר"ל נמסר העדות בל' הודאה או בקנין דמסתמא אכתיבה לחוד משמע ר"ל מ"ש סתמא במקום פלוני לא קאי אלא אכתיבה לחוד ולא אהמסירה ומור"ם כתבו כאן משום דמדין מקום נלמד לדין זמן כגון אם כתבו ביום פלוני ודו"ק. ואף שבד"מ ג"כ כתוב דברי הרי"ו אהאי דינא דכותבין יום הכתיבה ולא יום הקנין כו' ע"ש מ"מ נראה כמ"ש:

לו

לא מחזי כשיקרא וז"ל הר"ן פרק הזורק דאם אחרו השטר וכתבוהו לא חיישינן שמא לא היה באותו זמן באותו העיר שכתבו בו השטר דלספק מחזי כשיקרא לא חיישינן ד"מ י"ז:

לז

ולפיכך נכתב מתחלת חשוון ואפילו נכתב בשטר שאחרוהו או שנכתב בו דאקני אפ"ה מחזי כשיקרא כמ"ש מור"ם לעיל בסמוך ס"ס י"ב ע"ש דאל"כ פשיטא דלא יעשהו מאוחר מחשש שנתבאר שם בסי"ב וק"ל:

לח

בשליש הראשון כו' וליכא למיחש דיגבה בו מתחלת השליש דהמע"ה וק"ל:

לט

אז יכתבו המקום שנעשה בו הקנין מלשון זה משמע דס"ל דאין כותבין בזה אלא מקום הקנין לחוד ועפ"ר שם כתבתי דהרבה גאוני' ס"ל דבזה כותבין שני מקומות ע"ש:

מ

ואין כתוב בשטר היוצא במקו' פלוני בטור כתב ואין כתוב בשטר המטבע היוצא כו' וא"צ להגיה תיבת המטבע דאיירי נמי כשבשני המקומות מטבע א' כגון דרייא"ר טאל"ר אלא שבמקו' א' אותו מטבע שוה יותר מחמת משקל':

מא

שמטבע אותו מקום נשתעבד בסי' מ"ב סי"א כ"כ ע"ש:

מב

שטר שאין כתוב בו מקום כו' עמ"ש מזה בסי' מ"ט בפרישה ובסמ"ע. (הג"ה כתב הר"ן פרק אין צדין דאפילו שתי עיירות בתחום א' אפ"ה א"צ לכתוב אלא מקום הכתיב' ד"מ י"ו):

מג

ה"ג בשל ראובן כתוב בכ"ח בניסן אבל בטור כתוב בה' בניסן וכתבתי בפריש' ג"כ דנ"ל דצ"ל כ"ח בניסן ולרבותא כתב כן דאף ע"פ כן נותנין לו ולא לשמעון דאיכא למימר דהלואתו של שמעון היתה בכ"ט בניסן וזהו שסיימו וכתבו דשמא שטרו של שמעון היה בסוף ניסן ע"ש:

מד

אם יכתבו הרשאה זה לזה יגבו כו' דאז בא עליו הא' בכחו ובכח של שני ויגבה ממנו ממ"נ:

מה

כיון שסכום המעות של השטר והשובר שוים כו' לא צריכי' להיות שוים בכל ענין דהא כתב הטור והמחבר לקמן בסי' ע"א ס"ט ז"ל שטר שיש בו נאמנות והלוה מוציא כתב יד המלו' שקבל ממנו סכום פלוני וסכום פלוני ביום פלוני והמלו' טוען שאותו כתב ידו הוא מעסק אחר הדין עם הלוה עכ"ל ומ"ש המחבר כאן ומ"ש שם שניהם מתשובת הרא"ש ולא בא למעט כאן אלא לאפוקי אם היה כתוב בשובר שהוא על שטר שביד המלוה עליו על סך כך וכך ונמצא שאין אותו סך בזה השטר שמוציא המלוה עליו דאז ודאי לא קאי עליו השובר והיו רגילין לכתוב בשובר שהוא על השטר שסכומו כך וכך לטובת המלוה כדי שלא יוציא עליו השובר אשאר עסקים כ"א אענין שנתנו לו עליו וז"ש הטור והמחבר לקמן בסי' נ"ד ס"ב ז"ל כשאין זוכרין זמן הנכתב בשטר יכתב ויחתם על השטר שסכומו כך וכך וכו' ששם מקום דין שובר איך כותבין לתקנת שניהם גם בסוף סי' נ"ג כתב המחבר ז"ל שמא פרע לו אותו של מאה וכתב לו שובר כו' שם איירי גם כן בסגנון שרגילין לכתוב בשובר ולא שצריך לכתוב כן וכמ"ש בסי' ע"א כנ"ל ודו"ק:

מו

יש כח במחילה זו כו' דהמע"ה:

מז

שזמנו ביום כך פי' זמן ההלואה:

מח

כתוב באותו יום בעצמו כו' הטעם דאף ע"ג דאמרי' חזקה אין אדם פורע ביומו מ"מ זימנין דפרע ביומו והרי שובר שנכתב אותו היום לפנינו וה"ל כראינו שפרעו דהמע"ה וכ"כ הטור בשם הרא"ש בסי' נ"ד ס"ז ע"ש:

מט

דבל' העולם עד ולא עד בכלל צ"ע דבד"מ דחה דין תשובה זו וס"ל דלא אמרינן בשובר עד ולא עד בכלל וכאן פסקו המחבר להלכה ומור"ם לא השיג עליו ועיין בהגד"מ שם כתבתי ישוב אשני תשובות הרא"ש שכ' מור"ם שם דסתרן אהדדי ונרא' שכן הי' דעת המחבר דלא סתרי אהדדי ומשום הכי הביא הב"י שניהן וגם כאן בש"ע שפסקו להלכה ודוק:

נ

ואם בשניה' כתוב אדר סתם כו' עפ"ר שם כתבתי דה"ה אם בא' כתוב אדר סתם ובשני כתוב אדר ראשון דה"ל כאלו נכתב בשניהן אדר ראשון:

נא

כמו בנדרי' ודין נדרים נתבאר בי"ד סי' ר"ך בדברי הטור והמחבר ע"ש:

נב

עד שיעברו כו' דה"ל כאלו אמר אחר שבת דק"ל דעד יום ג' מקרי אחר שבת ומיום ד' ואילך מקרי קמי שבת וה"נ לענין אם אמר עד אחר פסח ובין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין כל י"ט שני ימים מספק נשאר מ"א יום ומ"ש עד שיעברו רוב הימים נראה דל"ד עד שיעברו קאמר אלא מיד שעובר המחצה חל עליו החיוב כמו שאמרו בקמי שבת ולאחר שבת הנ"ל וכ"כ שם בר"ן בהדיא מחצי' וכך כתב בהגד"מ בסי' מ"ב סעיף ט"ו ע"ש נמצא דלבני א"י החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל מיד אחר כ' יום ומחצה וק"ל וע"ש עוד אחר זה. (הג"ה וכן אם כתוב בשטר עד אחר סוכות יש לו ג' חדשים שם):

נג

עד כאן יום כ"א פשוט הוא דאין זה ענין למ"ש לפני זה אלא שהמחבר חלק כל הד' טורים מהש"ע על ל' חלקים וכוונתו היה שילמדו ויחזרו חלק א' בכל יום באופן שבכל יום ילמד ויחזור ויהיה בקי בכל הד' טורים וכמ"ש בהקדמתו לש"ע וזהו שכתב כאן ע"כ יום כ"א ובדפוס קדמון דויניצא' ראיתי שנדפסו בו המקומות כלות כל חלקי שלשים יום ובכאן כלה החלק הכ"א ומדלא נדפסו כלות דשאר החלקי' בספרים שבידינו וכלות חלק זה נדפס נראה שכוונת המדפיס היה שהוא מצורף למ"ש לפני זה ור"ל דרוב הימים שבין פסח לעצרת היינו סוף כ"א יום ולפ"ז תיבת כאן הוא ט"ס וצ"ל עד יום כ"ח ושיבוש הוא בעיני דא"כ מנינא ל"ל:

א

ויש מי שאומר. ע' ש"ך שהסכים לדיעה זו (") ובתומים הקשה דמ"ש משטר מאוחר דאמרי' דדעתו היה שלא יחול השיעבוד עד הזמן. א"כ ה"נ באין בו זמן. וכן בב' שטרות היוצאין ביום אחד אף דנמסר לא' מקודם הואיל ואינו ניכר מתוך השטר איזו מוקדם שניהן שוים וכו' ע"ש שהאריך. ולפענ"ד נראה לחלק דהא קיי"ל דאחריות ט"ס הוא ומטעם דלא שדי אינש זוזי בכדי ובכתוב בו אחריות מקצת לא אמרינן ט"ס הוא א"כ ה"נ א"ש דבאין בו זמן ע"כ אנו מבטלין השיעבוד מכל וכל ממילא אמרי' ט"ס הוא כמו בגוף אחריות כשלא נכתב משא"כ בשטר מאוחר או בשני שטרות שנכתבו ביום אחד דאין מבטלין השיעבוד רק עד הזמן שמוכח מתוך השטר הוי ככתוב בו מקצת אחריות דלא אמרי' בי' ט"ס ואפשר דליכא פלוגתא כלל בין הפוסקים דמאן דס"ל לא מהני עדים מיידי דידעינן דלא היה ט"ס רק בכוון לא נכתב בו זמן מדעת הלוה שלא ציוה לכתוב זמן. ומה שתמה בתומים על הראיות שהביא הש"ך משיחרור וגט דאין הנידון דומה כלל דשם אינן באין מכח שיעבוד וקול רק כשמבררין אפי' בעידי גירושין ושיחרור ממילא הבעל והאדון מכרו דבר שאינו שלהם. ועוד דשם נכתב זמן בגט רק משום שנפל חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי וכיון שמבררת שהיה בידה קודם נפילה חזר הגט לכשרותו וגובה מזמן הכתו' וכו' ע"ש ולפעד"נ ליישב דבריו דמה שמביא ראיה מגיטין דף י"ז נראה כוונתו דמוכח מהא דר"ל דסבירא ליה משוב פירות דסבירא ליה משעת חתימ' ואם לא יכתבו זמן תפסיד הפירות שמשעת חתימה עד שעת נתינה שלא כדין דמשעת נתינה תוכל ליקח כתב מב"ד כמ"ש התו' שם והא דסבירא ליה לרבנן בד"ה ר"ל דר"ל שם משעת חתימה ולא משעת כתיבה היא מטעם דליכא קלא עד שעת חתימה כמ"ש התו' בד"ה ר"ל אמר ע"ש. ואם נאמר דבשטר שאין בו זמן אפי' משעת חתימה ליכא קלא כדין מפסדת פירות משעת חתימ' ואמאי פסלי שאין בו זמן הא כל שמפסדת כדין כשר כמ"ש התוס' בגיטין דף נ' בד"ה כתב בכת"י אלא ודאי דאפי' בשטר שאין בו זמן ע"ה מוציאין קול וממילא מועיל אף בשטר לענין לקוחות ומה שמביא ראיה בגט שנפל כוונתו דבגט שנפל משמע דהבעל מוציא הפירות מהלוקח אפי' בלא מעות כמו בכל גט ואף דבלוקח מגנב מחוייב להחזיר דמים מפני תקנות השוק וע"כ צ"ל דבגט קלא אית ליה מהני כלוקח מגנב מפורסם ומזה מוכח דגם בשטר שאין בו זמן איכא קלא דהא שטר שנפל הוי כשטר שאין בו זמן דמחמת שנפל חיישינן שלא הגיע לידו ביום שנכתב כמבואר בסי' ס"ה בש"ך ס"ק ל"ה והוי כאין בו זמן ומזה מוכח דגם בשטר שאין בו זמן איכא קלא והוי כגנב מפורסם כנ"ל בכוונת הש"ך שלא יחשב כטוע' ח"ו:

ב

אם כתב ברביעי בעשרים יום. עיין תשובת הרא"ש ובאורים דאף דדין פשוט הוא דהא אם לא נכתב יום השבוע כלל כשר מ"מ קמ"ל באם ידעינן שנעשה ביום כ"א והוא מוקדם רק שידעינן שרביעי בשבת היה ביום כ"א הטעות מוכח בתוך השטר וכיון דלא נכתב בד' בשבת הוי אמינא דליכא בירור בזה קמ"ל:

ג

הי' ביום ארבע ועשרים. עיין ש"ך סק"ז שהקש' דבאה"ע כתב בזה ויש חולקין וכאן סתם דכשר ועיין בתומים שכ' דמחלוקת הרא"ש והריב"ש הוא דהרא"ש ס"ל דלא תלינן שטעו בימי השבוע דלא שכיח לטעות בימי השבוע והריב"ש ס"ל שתלינן הטעות שטעו בימי השבוע וכו' ע"ש. וכוונתו נראה דהיינו שעמדו ביום שני בשבת וטעו וסברו שהוא יום רביעי בשבת. ולפנ"ד נראה דאין סברא כלל לתלות הטעות בזה. ולפענ"ד נראה פשוט דהנה ע"כ שטר מאוחר הוא דהא הזמן הוא שמיני עצרת ואם כן יש לומר שנכתב מקודם רק שאחרו הזמן ובזה שייך לומר שאחרו וטעו באחר רובו של חודש וגם בשני עיבורים דדוקא אחר שקבעו הב"ד החודש אמרי' אי אפשר שלא שמעו הקביעות ברובו של חודש וגם בשני עיבורים אמרי' בש"ס הטעם דלא טעו כיון דהוה אחר רובו של חודש ראשון משא"כ הן שכתבו מקודם זמן י"ל שטעו אפילו בשני עיבורים דמהיכן היה להן לשמוע הקביעות וגם לא שמעו קול שופר של הקביעות וכ"כ התומים בשם שבות יעקב ע"ש. וידוע דבמאוחר אין הגט ושיעבוד חלין עד הזמן וע"כ מן הסתם אחרוהו מדעת הבעל והלוה ובגט ודאי דמיירי מדעת הבעל דאי כשאחרוהו שלא מדעת הבעל פסול לגמרי דהוי שינוי בשליחות שהוא היה רוצה לגרש' מיד. וא"כ יש לנו לספק אם הבעל או הלוה אמר להם שלא יחול רק עד כ"ב לחודש ומחמת שהם טעו בעיבורא דירח' חשבו שהכ"ב לחודש הוא יום רביעי נמצא מה שכתבו ברביעי נכתב בטעות והזמן מתחיל מכ"ב שיום כ"ב הנכתב בשטר הוא עיקר או אפשר שהבעל והלוה אמר להם שיתחיל מיום רביעי בשבת ומחמת טעותם בעיבור' דירחא חשבו שרביעי הוא כ"ב לחודש ובאמת הוא כ"ד לחודש נמצא שיום כ"ב כתבו בטעות ואין הזמן מתחיל עד יום רביעי שהוא כ"ד לחודש וא"כ ממילא בשטר לא אתי לידי גוביינא שלא כדין דתמיד יד בעל השטר על התחתונה ובכל ספק נחזיק לגריעותא לבעל השטר הן נגד דאקני נאמר שכ"ב עיקר והוי דאקני. וכן נגד לקוחות שקנו בכ"ג נאמר שרביעי הוא עיקר משא"כ בגט דהן לענין בת אחותו לא יקטילנ' מספק ואיכא חיפוי והן לענין פירות עיקר התקנה של הזמן היה לטובתה ומחמת ספק לא תוכל לגבות והוי כאין בו זמן ובמקום שהזמן נכתב בשקר או בטעות לא אמרינן דאהני לקמי' כמבואר בסוגיא שם ועיין עוד בתומים שהקשה בממ"נ אם הבית דין ידקדקו אח"כ בהזמן למה להם להפוסקים להכניס עצמם באיזה אופן טעו הא ליכא כאן חשש שיגבה מזמן ראשון ואי חיישינן שמא ברוב השנים ישכחו הב"ד אופן וסדר הקביעות מה בכך שטעו מ"מ הא איכא חשש שיגבו שלא כדין. ותירץ כיון דשטר מאוחר הוא ונכתב מוקדם ליכא חשש גבייה שלא כדין ע"ש ותמיה לי דהא במאוחר אין חל השיעבוד עד הזמן המבואר בשטר ושמא אמר להם הלוה שיכתבו מיום הרביעי ואז אין השיעבוד מתחיל עד יום רביעי שהוא כ"ד לחודש והב"ד שלא ידעו סדר הקביעות יטרפו מיום ך"ב לחודש ולפענ"ד נראה דהוצרכו הפוסקים לכתוב אופן הטעות כגון דידעי' שבודאי ציוה לכתוב בכ"ד דממ"נ כשר דתלינן בטעות דאם לא היה אפשר בטעות היו תולין בחזר' דכיון שמאוחר הוא ומקודם נעשה רק שרצה שלא יחול השיעבוד עד הזמן א"כ יש לתלות בחזר' דהכל הולך אחר התחתון והדין לחשוב מכ"ב וכיון דידעינן שהיה בכ"ד נפסל לזה כתבו דתלינן בטעות ולא בחזר' כלל וכשר. ועוד נראה דאפשר דלא תלינן כלל בחזרה דהוי כדבר א' רק דאם לא היה אפשר לתלות בטעות וע"כ כתבו בשקר א"כ יש לפסול השטר לענין משועבדים דהא לא ידעינן מאיזה זמן יטרוף כיון דע"כ הזמן בשקר נכתב והוי כאלו לא נכתב בו זמן כלל אף דאין העדים נפסלין כיון דלא אתי לידי גביה שלא כדין מ"מ עכשיו אין יודעין מאיזה זמן יטרפו קמ"ל דהעיקר הוא מיום רביעי וכ"ב בטעות נכתב וזה נראה פשוט:

ד

כתב ידו אין צריך שיכתוב בו זמן. עש"ך סק"ח דאפי' נגד בע"ח אין צריך דין מוקדם דחיישינן לקנוניא שהקדים הזמן בכוונה ועיין תומים שכ' דלא מיבעיא נגד מלוה ע"פ מאוחר ודאי דלא חיישינן לקנוניא דמה לו לשקר הא בלא"ה יכול להפקיע שיעבידו במכר או במתנה וכדומה וכמ"ש הרשב"א בתשוב' הביאו הב"י בס"ס מ"ו שנסתייע ממנו הש"ך בס"ק זה אלא אפי' נגד שטר מאוחר גם כן לא חיישינן לקנוניא להנך דס"ל דבפס"ד אף דנאמן לומר פרעתי מ"מ גובה ממשעבדי ולא חיישינן לקנוניא כ"א בנפסל ואיתרע ומביאים ראיה מהא דתנן מצא שט"ח אם אין בו אחריות יחזיר ואמאי ניחוש לקנוניא שרוצה להפקיע משיעבוד הבע"ח המאוחר אלא ודאי דגם בכת"י המוקדם קודם למלוה בשטר וא"כ ליכא למיחש לקנוניא בשטר שנפל אם ירצה לעשות רמאות יכול ליתן לו כת"י המוקדם ע"ש שהאריך: ולפענ"ד נראה דהדין עם הש"ך לא מיבעיא נגד שטר מאוחר ודאי חיישינן לקנוניא דהשטה מקובצת הביא בשם הריטב"א אהא דאמר התם לא חיישינן לפרעון ולקנוניא ז"ל אף ע"ג דהאומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן דילמא עביד קנוניא על בעלי חובותיו שלא יגבו מעותיו שמחייבין לו אבל לפרעון ולקנוניא דלקוחות שיעשה כן לגבות מלקוחות שלא כדין לא הי' חייש שמואל ע"ש. א"כ חילוק זה ממש יש לחלק בין פס"ד שהוא להוציא מלקוחות לא חיישינן לקנוניא היכא דלא נפל אבל לקנוניא שלא יגבה ממנו הבע"ח מאוחר ודאי חיישינן לקנוניא כמו באומר שטר אמנה הוא זה אלא אפי' נגד בע"ח בע"פ ג"כ צדקו דברי הש"ך דחיישינן לקנוניא ואף דבלא"ה יכול להפקיע השיעבוד במתנה ליתא דא"כ לדבריו אם יש עליו מלוה בשטר ובא לגבות מטלטלין שיכול להפקי' שיעבודי' במכר ומתנה כשלא כתב לו מטלטלים אגב מקרקעי יהיה ג"כ נאמן לומר שחייב עוד לאחרים במגו כי האי ובהדיא מבואר בסי' צ"ט בש"ך סק"ה דאינו נאמן בזה המגו משום דמיחזי כרשע שמבריח נכסיו מבע"ח שלו ונותן מתנה לאחרים ובודאי אם החזיק כת"י בב"ד קודם שהוחזקו המטלטלין בב"ד ודאי דנאמן כמ"ש שם הש"ך אבל בקרקעות ומטלטלין שהוחזקו בב"ד קודם שהוציא זה הכת"י בב"ד לדחות את המלוה בע"פ בעדים המאוחר ממנו אינו נאמן לומר כן בפה דלא משגיחים על מה שיכוין להפקיע השיעבוד במתנה כמ"ש הש"ך שם ה"נ לא מהני אם הוציא עליו הכת"י דשמא עתה נתן לו הכת"י לקנוניא כמו שאינו נאמן עתה כשאומר כן בפה ובכה"ג מיירי הש"ך כאן ולא דמי כלל למ"ש הרשב"א שהביא הב"י הנ"ל דשם מיירי שכתב בחייו שהודה שהן של זה ובאותו שעה היה בידו ליתנם לי כפי הודאתו ודאי דנאמן ודמי להא דסי' נ"ו סעיף ז' דבאותו שעה עדיין לא הוחזקו המטלטלין שלו בב"ד וגם אינו נראה שעושה כן להבריח דהבעל בחייו יכול לעשות בשלו כמו שירצה ואין בזה שייכות הברחה ולא שייך התירוץ שכ' הש"ך בסק"ה אבל בבורח שבא עליו בע"ח אפי' מלוה על פה בעדים ודאי דצדקו דברי הש"ך דלא מהני מה שאחר מוציא כת"י אחר שנתחזקו הקרקעות והמטלטלים בב"ד ומה שהקשה משטר שאין בו אחריות דלמה מחזירים הא איכא למיחש לקנוניא נגד בע"ח המאוחרין ג"כ לא קשה דבשיטה מקובצת בב"מ דף י"ט כתב וז"ל אכתי לכתחילה ניחוש דילמא יזיף ביני וביני ואית להו לבע"ח למיגבי מהאי ארעא ולא מצי גביה מיניה ושלא כדין הוא וכההיא חששא דלעיל דאתי בע"ח וטריף לקוחות שלא כדין לא דמי דהתם אי טריף שלא כדין בגזילה ממש בא לידו אבל מקבל מתנה זה אע"פ שהוא מונע בע"ח בשטר מוקדם זה שלא יטרפנ' ממנו ושלא כדין הוא עושה מ"מ שדה שלו הוא מעמיד בידו עכ"ל אלמא דלא חיישינן רק להוצא' מלקוחות שהוא גזל ממש אבל משום מניעת טירפא לא חיישינן ומה"ט מחזירים שטר שאין בו אחריות דליכא רק חשש מניעת טירפא ושדה שלו הוא מעמיד בידו משא"כ בכת"י והבע"ח לפנינו דאיכא ודאי מניעת טירפא דמי לאומר שטר אמנה דא"נ לחוב לאחריני כן נראה לי ברור והוא ז"ל האריך בפלפול שאינו ראוי לחדש דינים מפילפול כזה:

ה

אלא מב"ח עש"ך סקי"א דאם המלוה בעצמו כ' עליו קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לטרוף אלא מזמן זה כשר ע"ש ונראה דע"כ מיירי דאיכא גם כן עדים שראו בידו מזמן שני דהוא בעצמו ודאי דאינו נאמן אימת מתחיל הזמן שני דכיון דהוא מוקדם הוי כאלו אין עדים שוב על הזמן אימת היה והוא אינו נאמן לומר שמיום פ' התחיל הזמן חדש אלא ודאי דאיכא עדים אך א"צ עדים שראו מסירת השטר דאפי' עדים שראו בידו השטר יכול לכתוב הזמן שראו העדים בידו ואחר כך יביא העידי ראיה לב"ד ויגבה מזמן ההוא ואם יש לו מגו כגון שא"י שהוא מוקדם רק על פיו נאמן במגו מאימתי התחיל הזמן שני. ובתו' הקש' דא"כ מה מקשה הש"ס בב"מ י"ז על שטר שנמחל שיעבודו ות"ל דה"ל מוקדם הא במוקדם מהני שיכתוב ע"ג משא"כ בנמחל שיעבודו נלע"ד לתרץ דהנה לכאורה קשה הא דאמר בשטר שפרעו דאינו חוזר ולוה בו מטעם דנמחל שיעבודו הא הטעם פשוט דהא איכא פסידא דלקוחות ששמעו הפרעון ואהלוא' שנית לא נכתב השטר ולא יצא קול וכעין סברא זו כתבו התו' בדף י"ג ע"א ע"ש. וע"כ צ"ל דקמ"ל דאפי' אם לוה שנית ומסר השטר בע"מ דאז איכא קול בהלוא' שנית אפ"ה פסול מטעם כיון דההלוא' של השטר והעדים החתומים נמחל שיעבודו הוי מזויף מתוכו וכמבואר בסי' מ"ח וכיון דמיירי בע"מ והפסול אינו רק משום מזויף מתוכו ודאי שיש לו תקנה גם כן דמהני אם יכתוב עליו שנעשה הלוא' שנית דאז לא אתי למסמך אע"ח וע"כ דמיירי אם לא יכתוב עליו שאינו מתקנו כלל ושפיר מקש' דה"ל מוקדם ובתומים תי' כיון דמבואר בסי' מ"ה בסעי' ט"ו דצריך לתקן השטר קודם שנרא' פסולו בב"ד ביום שנכתב וע"כ צ"ל דמיירי בעדים דבלא עדים אינו נאמן שכתב עליו ביום זה אימר עתה כתב והקדים הזמן וכיון דיש עדים אף לענין נמחל שיעבודו מהני דהוי כע"מ ולא ידעתי מאי קאמר דהא ודאי דמהני כשכותב בפני הלוה וכותב בו שאותו היום שכותב מתחיל הזמן וסגי בזה ודאי לא הוי כע"מ ומה שהקש' הש"ך בהא דמי שפרע מקצת חובו דיכתוב שובר ע"ג השטר ותי' בדוחק לק"מ דהא מבואר בסי' מ"ד סעיף ו' דשטר שיש בו מחק מאחריו דכשר א"כ יש לחוש שהמלוה ימחוק השובר ואפי' לדעת הש"ך דפוסל מ"מ נרא' דדינו כמו ספק שבשטר דמהני תפיס' ואין לעשות תיקון שיועיל אחר כך תפיס' ובגוף הדין שבת' הש"ך דמהני כשיכתוב עליו אין לומר דמיירי שיכתו' למטה מחתימת העדי' דזה אינו דהרי לא תיקן פסולו כיון שיכול לחתכו ולגבו' ממשעבדי מזמן ראשון וכן א"ל דמיירי שיכתוב על השטר נגד הכת' או ביני שיטי דהא עדיין יכול למוחקו ולהמחבר כשר במחק ביני שיטי או מאחוריו וכן קשה על המחבר שכ' שהב"ח יכתוב וצ"ל דכוונתו שיעביר קולמוס על הזמן הכתו' בשטר שיהי' הכתיב' עדיין ניכר דאם יעשה מחק גמור יפסול השטר רק יעש' העברת קולמוס בקו על הזמן ואז לא יסמכו על הזמן הכתו' בשטר רק על הזמן הכתו' למטה וכשיביא עדים על יום כתיבתו כמו בסי' מ"ה סעי' ט"ז וכו':

ו

דפסול לגמרי עש"ך סקי"ב דפסול אפי' נגד להד"ם ובתומי' השיגו ומבי' ראיה משטר שלא ניתן לכתו' וראיה זו ממש הביא הרמב"ן בתשוב' ע"ז והדין עמו ואפי' בשטר שנמחל שיעבודו מהני לענין להד"ם ואף דכל שטר שלא נכת' כתיקון חכמים אינו שטר לענין פרעתי אבל מפי כתבם לא הוי כיון שנכתב בציווי הלוה והטעם נרא' דהא בכל שטר העדים אינן מעידין על ההלוא' רק כיון שמעידין שנכתב בציווי הלוה אנן עדי מסיר' אנן כמ"ש הפוסקים מטעם דהאיך בא ליד המלוה וע"כ מסרו לו ולהעיד שנכתב בציווי הלוה מהני אפי' מפי כתבם כמ"ש בס"ס ל"ט ועל המסיר' אנן סהדי ומה"ת יפסל מטעם מפי כתבם מה שאין כן כשלא נכת' ונמסר בציווי הלוה ומעידין הן על גוף הענין ודאי דהוי מפי כתבם:

ז

דהעדים נאמנים. אי"ה בסי' מ"ו יתבאר זה ומ"ש הפוסקי' דהעדים נאמנים לומר על זה לא חתמנו הוא דוקא בזמן כמ"ש הרשב"א גיטין כ"ו דאין דרך של עדים לדקדק בזמנו של שטר והוי כדבר המצוי לטעות (ועש"ך סקי"ט ויש שם ט"ס וצ"ל דלדעת ר"י והרא"ש א"נ אא"כ אין כת"י יוצא וכו' עוד יש ט"ס בס"ק זה וצ"ל דתירצו דעדים אינן פסולים דיכולין וכו'):

ח

יכולים לחתום שטר אחר. עש"ך סקכ"א שהקשה דלמה לא יהיו יכולין לכתוב שטר אחר מזמן השני אפילו כ"י יוצא ממקום אחר כיון דלא עשו שליחותן ועוד למה יהיו נאמנים לפסול השטר דילמא בשנת נ"ז קנו מידו ולכך פי' הש"ך דודאי מן הסתם השטר כשר דתלינן שבשנת' נ"ז קנו מידו והמקבל נאמן ע"ז וע"ז קאי דאם אין כת"י יוצא ממ"א נאמנים לפסול השטר ולומר שלא היה בשנת נ"ז רק בשנת נ"ח ולכתוב שטר כשנת נ"ח ולהכחיש המקבל שיאמר שהיה קנין בשנת נ"ז אבל כשכת"י יוצא ממקום אחד אינו נאמן להכחיש המקבל ולקרוע השטר שנכתב בשנת נ"ז ולכתוב שטר אחר כשנת נ"ח וסיים המחבר דכשכ"י יוצא ממ"א דהעדים א"נ להכחיש השטר ולומר שהיה בשנת נ"ח והשטר כשר כשנת נ"ז ומ"מ אף המקבל מודה שהיה בטעות ושנכתב בשנת נ"ח נאמן במגו שהיה אומר שבשנת נ"ז קנו מידו ואף דהעדים היו מכחישין אותו מ"מ כיון שכת"י יוצא ממקום אחר נאמן דבתומים השיגו דלשון המחבר והרשב"א אינו סובל פי' זה ומפרש בתומים דמיירי שהמקבל מודה שנעש' בשנת נ"ח ק"ס ומסתמא אמרינן דהעדים פסולים כיון שהמקבל מודה שהשטר מוקדם רק כשאין כ"י יוצא ממ"א נאמנין להכשיר עצמן ולומר טעינו בשנת המלך במגו דהיו אומרים לא התמנו אבל כשכת"י יוצא ממ"א א"נ להכשיר עצמן וא"י לחתום שטר אחר עכ"ל וגם דבריו תמוהים דמה מגו יש להן לומר לא חתמנו ולכתוב שטר אחר כיון דהמקבל אומר שחתמו על שטר מוקדם אף אם יאמרו העדים שלא חתמו על שטר זה מעולם מ"מ הן פסולים נגד המקבל כיון שמודה שהן פסולין נגדו וכמ"ש התוס' בכתובות דף מ"ד בד"ה א"ב אורועי סהדי ואין שום חילוק בין כת"י יוצא ממ"א ע"פ עדים או ע"פ המקבל דהמקבל נאמן על עצמו כמאה עדים גם קשה עליו דהא מ"מ יש להן מגו דמשנת נ"ז קנו מידו ומ"ש לתרץ הוא דרך רחוק ורחוק כמבואר למעיין בדבריו. לכן נלפענ"ד לפרש דודאי העדים כשרים ונאמנים במגו דמשנת נ"ז קנו מידו וגם נאמנים לומר טעינו כשהוא מצוי לטעות אפי' בלא מגו רק כוונת המחבר לענין אם יכולין העדים לכתוב שטר משנת נ"ח כשיש צורך להמקבל כגון שיש להנותן עדים שבין שנת נ"ז לשנת נ"ח מכרו המקבל לאחר וא"כ אם נחזיק להשטר מתנה זו שהיה בשנת נ"ז דהיינו שקנו מידו בשנת נ"ז דמסתמא אמרינן כן וכמ"ש ממילא השדה של הלוקח ואף שהעדים אומרי' ששקר הוא מה שנכתב בשטר נ"ז והיא שנת נ"ח א"כ בשעת מכירה היה דבר שאינו שלו ומכירתו לאו מכירה אין בכך כלום דהעדים אינן נאמנין דהא חוזרין ומגידין הן כשכתב ידן יוצא ממ"א וא"נ ומחזיקין להשטר שהיה בשנת נ"ז משא"כ כשאין ב"י יוצא ממקום אחר נאמנין שהיה טעות והקנין לא היה רק בשנת נ"ח ממילא המכירה לאו מכירה היא כיון דבשעת מכירה היה שאינו שלו וכן נ"מ לענין אם מכרו המקבל שלא באחריות או נתנו במתנה לאחר ובא בע"ח שלא כתב בשט"ח דאקני לטרוף דאם האמת שהוא בשנת נ"ז הוי דקנה ובע"ח טורף ואם הוא בשנת נ"ה הוי דאקני ואינו טורף ולכך כשכת"י ייצא ממ"א א"נ ומחזקינן להשטר שהוא משנת נ"ז שהק"ס היה בשנת נ"ז משא"כ כשאין כ"י יוצא ממ"א נאמנין לומר שהוא משנת נ"ח ובטעות נכתב שנת נ"ז כנ"ל:

ט

מזמן שני. עמ"ש ש"ך סקכ"ב עד כיון דבאמת שטר זה פסול אף מזמן שני א"י לכתוב וכו' דבריו תמוהין דהא מיירי שהיה קנין וכדמשמע ברשב"א הביאו הסמ"ע סקי"ז ובקנין ודאי דיכולין לכתוב מזמן השני שהיה בקנין בעת ההוא:

י

חתימת סהדי ואם כתב כן בשיטה אחרונה לכאורה היה נרא' דתליא בפלוגתא המבואר בסי' מ"ה סעיף י"ד וט"ו דאם נאמר דמועיל להכשיר השטר אפי' אם לא היה ביום שנכתב כשר אפילו היה בשיטה אחרונ' דאין לומר שמא כתבו בעצמן כדי להכשיר השטר דהא כ' הש"ך בסקי"א דאם כתב עליו קודם שנרא' בב"ד דכשר ונם אין לחוש שמא ימחקנו דאם ימחק אותו נפסל דחיישינן שמא מחק חובתו. אמנם לדעת האומר דאינו מועיל להכשיר שטר כי אם ביום שנכתב ומדעת הלוה כמבואר בסי' מ"ד פסול כאן כשהוא בשיטה אחרונה דחיישינן שמא כתב בעצמו כן כדי להכשיר השטר אמנם נרא' דאף הש"ך בסקי"א ע"כ כוונתו שיש עדים שמעידין על זמן שני דאלת"ה מאן מעיד על הזמן שני ומה בכך שהוא כתב על השטר שהלואה נעש בסיון אף שנכתב בניסן מ"מ דילמא נעש' בתמוז וא"ש מה שהצריך שיהיה כתוב קודם חתימת סהדי דאז כשר לגבות כיון שהעדים שבשטר מעידין עי זמן שני ולפ"ז צריך להיות קודם שיטה אחרונ' דוקא ודוקא כשנתברר שהוא מוקדם אבל בלאו הכי נאמן במגו:

יא

לא כתב דאקני. ובספר קצה"ח כתב דשטר מאוחר לא צריך לדאקני דבמאוחר אין הזמן השיעבוד חל עד הזמן הוי כחיוב אחר שקנה כמ"ש התוס' בבכורות דף מ"ט לענין פדיון הבן ע"ש ולאו כלום הוא דפדיון הבן שאני דבכל יום ויום הוי כציוו חדש מרחמנא משא"כ בשטר מאוחר דהחיוב כבר נעשה מזמן ההלוא' תדע דאם ימות קודם שהגיע הזמן הכתוב בשטר חייבים היורשים לשלם רק ממשעבדי לא לטריף עד הזמן רק דהוי כהתנה שלא יטרוף ממשעבדי עד הזמן אבל גוף החיוב לא נתחדש וזה פשוט:

יב

אבל בשטרי מקח וממכר עש"ך סקכ"ח וז"ל נ"ל דה"ה לשטר מתנה וכו' ואף דשטר מתנה מסתמא אין בו אחריות ואינו רק לראיה להעמיד השדה בידו ונגד טענת להד"מ פסק המחבר לעיל סעיף ז' דכשר אפילו במוקדם מ"מ נ"מ באופן שאם אחרוהו בכוונה שהעדים פסולים וגם נ"מ שאם שטר מקנה הוא כיון שחז"ל פסלו להאי שטרא הוי חספא בעלמא ופסול לקנות בו השדה וכ"כ התוס' בגיטין דף י' בד"ה חספא דלענין ערכאות אף דמהני ג"כ לענין להד"מ מ"מ לא מהני לקנות בו ול"ד לשטר שיכול להזדייף דשם כיון דא"א לבוא לידי ריעותא דהא צריך ע"מ לא פסלוהו חז"ל לענין שטר מקנה אבל שטר שיכול לבוא לידי ריעותא פסלוהו רבנן והוי חספא בעלמא ואין בו תורת שטר לקנות בו רק דהעדאת עדים הוא לענין להד"מ אבל אין בו דין שטר ולא מהני לקנות בו ובזה אפשר לומר בהא שכ' המחבר בטוען אישתבע לי בסעיף י"ד דמיירי בשטר חיוב או שטר מתנה שטוען אישתבע לי שאינו מוקדם ולא נקנה בהשטר:

יג

אבל אם אינו מקויים על בעל השטר להביא ראיה והוא תמוה דבאינו מקוים אפי' ליכא ריעותא בשטר נאמן לטעון כל הטענות במגו דמזוייף וכן הקשה התומים:

יד

כל שטר. עיין סמ"ע וש"ך סקל"ג ובסי' ס"ה יבואר אי"ה ומ"ש בס' קצות החושן דהטור סבירא ליה כאביי וסבירא ליה דחיישינן לאיקרי וכתוב גם בתומים כתב זה:

טו

אבל בשטרי חיוב ע' ט"ז הקשה מגט ולא ידענא מאי משיא ליה דאליבא דר' יוחנן דאמר משעת כתיבה בלא"ה תמוהין דברי הרא"ש וע"כ צ"ל כמ"ש בס' תורת גיטין ע"ש ולא קשה רק להרא"ש דס"ל דהא דעסוקין באותו ענין כשר קאי אמתניתין דגיטין וק' לר"ל דאמר משעת חתימה אך הא ג"כ לא קשה דהא כתבו התוס' בגטין י"ג ד"ה ר"ל אמר משום פירות וז"ל ולרבנן אע"ג דראוי לגרש כיון דליכא נמי קול אין הנעל מפסיד אלמא דהפסד פירות תלוי בראוי לגרש וקול דמי לשאר שטרות ולא דמי לשטר חיוב:

טז

ולפיכך נכתב מתחלת מרחשון עיין ש"ך ובתומים השיג והדין עמו:

יז

וכן אין שמעון יכול לטרוף מלקוחות. עיין תומים שכתב דלהך דיעה שסבירא ליה בשטר שאין בו זמן דאפי' ראו שטרו בידו מ"מ אין טורף ממשעבדי אינן יכולין הלקוחות לומר הנחנו לך מקום לגבות דהא על חודש ניסן מחל שיעבודו וכו' ע"ש. ולפעד"נ דאפי' להך דיעה יכולין הלקוחות לומר הנחנו לך למאן דסבירא ליה דמלוה ע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר א"כ יכולין הלקוחות לומר כיון דהא שדה בני חורין הוא ואת בר חד בניסן את ושמענו הקול מאחד בניסן שלוית דכל שטר יש לו קול ונהי דתחלת השיעבוד משועבדים ודינך כמלוה ע"פ מ"מ הנחנו לך מקום לגבות מבני חורין דהא את קודם לבר ה' בניסן ואת הוא דאפסדת נפשך שלא כתבת זמן בשטר אכן למאן דס"ל דמלוה ע"פ אינו מוקדם יפה כתב:

א

מאיזה לקוחות. ה"ה בב"ח יש נ"מ כי המוקדם קודם לגבות מב"ח מאוחר אפילו מבנ"ח ולכך צריך זמן סמ"ע:

ב

אחר שראו העדים הטעם דע"ח מפקי לקלא רק שלא ידעי' זמן אבל מאותו זמן שראו העדים שבודאי כבר נכתב גובה והש"ך הכריע שהעיקר כדיע' זו:

ג

לבריאת עולם ול"ח שמנה לאיזה מנין אחר דודאי לא שינה המנהג שנהגו למנות מב"ע:

ד

ודלג המאות והש"ך הכשיר בדיעבד:

ה

אם כ' אלפים דאין לומר ב' אלפים דאם כן בתרי יודין הוה ליה לכתוב אלפיים:

ו

ידלג בשבת כשר דחסרונו מוכח מתוכו סמ"ע וע"ב דין מחודש בזה:

ז

הי' ביום עשרים וארבע הטעם דכיון דשטר מאוחר הוא דהא כ"ב הוא ש"ע ותלינן דשטר מאוחר י"ל שכתבוהו מקודם ואז אפשר לטעות אפי' בשני עיבורים ואחר רובו של חודש כיון שלא טמעו הקביעות עדיין:

ח

כ' ידו הטעם דלא מהני הכת"י אפי' נגד מלוה ע"פ שהוא מאוחר דחיישי' לקנוניא שהקדים הזמן בכוונה וע"ב) (דאם החזיק הכת"י בב"ד קודם שנודע מהשטרי חוב המאחרים שהיו בידו ליתן המטלטלין שלו ליד מי שהכת"י בידו ל"ח לקנוניא:

ט

אלא מבני חורין. וקורעין השטר או כותבין ע"ג השטר שלא ניתן לגבות רק מבנ"ח ואי תבעו ויש לו פס"ד גובה אפילו ממשעבדי מזמן הפס"ד אבל אין מניחין השטר בידו שלא יגבה בו ממשעבדי ש"ך:

י

גזיר'. שקנסוהו הואיל שבא פסולו לפני ב"ד שלא יגבה אפי' מזמן ב' ואם כ' המלוה ע"ג השטר קודם שנראה הפסול בב"ד שטר זה לא ניתן לגבות רק מזמן ב' כשר (וע"ב דוקא שיש עדים) שראו ביום שנכתב עליו דחיישי' דלבסוף הקדים הזמן וכבר נמחל שיעבודו או"ת) (וגם התיקון שיכתוב עליו הן בב"ד שכ' המחבר וכן שיכתוב המלוה שכתב הש"ך ז"ל מיירי באופן זה שיעביר קולמס על הזמן הכ' בשטר ויכתוב הזמן למטה דאז שוב ליבא חשש שיחתכנו:

יא

דפסול לגמרי. ונאמן לומר פרעתי אבל א"נ לו' להד"מ סמ"ע וכן עיקר דלא כהש"ך ששובר דהוי מפ"כ ונאמן לומר להד"מ וע"ב ואם הלוה מודה חייב לשלם לכ"ע ש"ך:

יב

כשלא הקדימו העדים. כגון שכתבו ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דאע"ג דאסור לענות כן בשטר דלאו הקנא' מ"מ מאן דעביד הכי לא מיפסל וכ"מ שנוכל לתלות טעות בדבר המצוי לטעות לא כסלינן לעדות:

יג

העדים נאמנים. ומ"מ בדבר דל"ש לטעות א"נ לומר טעינו ולפסול השטר:

יד

ויש חולקין הש"ך מסיק דבדבר דשכיח לטעות כ"ע מודים דנאמנים:

טו

אין כ"ז מציל. דאין זה מוכיח מתוכו דמי יודע אם הי' זה חתנו וגם אפשר שהי' אריסו בזמן ההוא ונקרא ג"כ חתנו רשב"א בתשו':

טז

מלפסול השטר. ואף למאן דס"ל דמוקדם כשר לבנ"ח מ"מ בשטר מתנה פסול לגמרי או"ת:

יז

יכולין לחתום שטר אחר. עי' הפי' בבאורים:

יח

דכתיב ביה מקמי חתימת. והיינו שכ' בו קודם שיטה אחרונה וע"ב:

יט

המאוחרים כשרים. ואינו טורף רק מזמן המאוחר דהוי כאילו מחל לו השיעבוד עד אותו יום:

כ

אפי' המאוחרים פסולים. הטעם שמא המוכר לא ידע שאיחרוהו ואולי יחזור ויקח ממנו ואח"כ יוציא זה שטרו המאוחר ויאמר חזרתי ולקחתי ממך ולפ"ז אם הודיעו למוכר שאחרוהו כשר ש"ך:

כא

דאי אמר אשתבע לי. אבל אי לא טען לא טעני' ליה להאי אפי' בטוען לא לויתי ש"ך:

כב

עד שיביא ראיה מיירי בשטר דליכא למיחש לפרעון אבל כשהמלוה בעצמו מצאו א"צ להביא ראיה ש"ך:

כג

ונחתם בלילה פסול. אבל במעש' ב"ד כשר דמשעת גמ"ד נשתעבד סמ"ט:

כד

בקנין. והיינו דהקנין נעשה בלילה וביום שלפניו ציוה לעשות קנין נשתעבד סמ"ע:

כה

מיהו אם כתבו סתמא. אין כאן מקומו ושייר לסעיף שאח"ז בסעיף כ' דשם נאמר שלא נאמר שלא יכתבו זמן הכתיבה ומקום הקנין:

כו

אז יכתבו המקום. ודעת הרבה פוסקים דכותבים שניהם נמסר לנו במקום פ' וכתבנו במקום פ' סמ"ע:

כז

אלא שם המקום. ואפי' שני המקומות אחד בתוך תחום של חבירו:

כח

כיון שסכום. לאו דוקא אפי' שטרו אלף זוז והוא יש לו שובר שפרע מנה לא יוכל לומר שהוא על שטר אחר רק נפרע בשטר מנה ולאפוקי אם נכתב בשובר על שטר שסכומו כך וכך ובשטר זה שהוציא המלוה נכתב סכום אחר דהוי ידים מושיחו' דאין השובר על שטר זה סמ"ע:

כט

עד אותו יום. כ' בתשו' הרא"ש עובדא הי' בראובן הוציא שטר וכתב בה' בניסן ששמעון חייב לו מנה ושמעון הוציא שובר נכתב בה' הנ"ל וכתוב ביה שראובן מחל כל תביעת ממון שהיה לו עליו עד יום הזה ופסק אע"ג דלא שכיח דאדם פורע ביומו מ"מ זמנין דפרע והרי שובר מעיד ה"ל כראינו שפרע ע"ש ברא"ש וסמ"ע:

ל

דבלשון העולם ולכאור' תשו' זו סותר לדין שלפני זה דשם ג"כ כתוב בשובר שנמחל כל תביעות עד אותו יום וכ' בש"ך לחלק בין אומר עד היום הזה ובין או' עד ה' בניסן דלא הוי בכלל ועד היום הזה הוי בכלל:

לא

ואם בשניהם נכתב אדר סתם. וה"ה בזה דכ' באחד באדר סתם ואחד אדר ראשון הוי לי' כאילו נכתב בשניהם ראשון:

לב

עד שיעברו רוב ימים וכן בחג עד שעברו ג"ח והש"ך כ' שיש לחוש לדעת ר"ח דהיינו ט"ו ימים אחר החג ובשבוע' יש להחמיר ולחוש לשיטת ר"ח וכ' הסמ"ע כשעובר המחצה תיכף חל והש"ך כ' דוקא רוב אם לא בנשבע לפרוע דאז חייב תיכף בעובר רק חצי זמן:

א

טורף מהם. עבה"ט בשם ש"ך מ"ש וכן מוכח מפ"ק דב"מ כו' וע' בתשובת נו"ב תניינא סי' כ"ט מ"ש בזה. וע' בתשובת משכנות יעקב סי' כ"ב מה שכתב בזה:

ב

אפ"ה כשר. עבה"ט וע' בתשובת חוט השני סי' ט"ל אודות שטר שכתב לו בט"ו באב שנת שלש מאות וארבעים ושבע וזמן פרעון קודם ר"ה דשנת ש"ס דהיינו בערך ב' שנים וניכר הדבר שהסופר טעה שהי' לו לכתוב שנת שנ"ז וכ' שמ"ז והעלה שם שהשטר כשר כיון שהטעות מוכח מתוכו ולא אתי לטרוף לקוחות שלא כדין ואפי' החולק בנידון ברביעי בשבת כ"ב בתשרי מודה הכא עש"ב:

ג

המאוחרים כשרים. כ' הש"ך ס"ק כ"ה וז"ל לשון הב"י מחו' י"א מדברי בעה"ת שער נ"ו משמע שהמוציא על חבירו שטר מאוחר עד דמטי זימנא לא טריף ע"כ ולא ידעתי למה הוצרך לכתוב כן בשם בעה"ת הלא ש"ס ערוך הוא בפ"ק דע"ז דף י' כו' עכ"ל. וע' בתשובת נו"ב סי' י"א שכ' ליישב דברי הב"י בזה בטוב טעם (וע' בתשו' שיבת ציון סי' ק"ד מ"ש על דברי הנו"ב שם) ושם מבואר דבשטר מאוחר לבד מה שאינו יכול לטרוף מהלקוחות עד דמטו זימנא גם מהלו' עצמו אינו יכול לגבות עד זמן הכתוב בשטר שאין חיוב הפרעון חל עד הזמן ההוא. ואף דלשון רש"י שם ועד דמטי זימנא לא טריף אינו יכול לטרוף לקוחות כו'. מ"מ בגמרא אין הלשון כן רק הלשון בגמרא האי שטר מאוחר הוא נעכבי' עד דמטי זימנא ולא טריף מבואר דהוא שני ענינים ותרתי רצו לעשות בשטר ההוא. חדא שאפי' מהלוה עצמו לא יוכל לבקש פרעון חובו עד דמטי זימנא. והב' דלא טריף שמלקוחות שלקחו בין ההלואה לזמן הכתוב בשטר לא טריף כלל אפילו אחר שיגיע זמן פרעון לפי שמחל שעבודו כל משך שבינתים ונמצא שקנו קודם שהתחיל שעבודו כו' ע"ש עוד בענין אם יכול לטעון פרעתי במשך שביני ביני ויובא לקמן סי' ס"ט ס"ב סק"ד ובס"ס ע"ח סק"ה:

ד

האיחור בפירוש. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל ובשטר קנין כה"ג לדעת תוס' פ"ב דגיטין והוא דיעה א' בש"ע אה"ע סי' קכ"ז ס"ט אינו קונה הקרקע עד זמן הכתוב בו ואף אם רצה להקנות מיד אינו קונה בשטר הזה מיד וכ"כ להדיא הר"ן בגיטין שם אבל לדעת הראב"ד וסייעתו קנה מיד עכ"ל:

ה

משקרים ופסול. עבה"ט ועמ"ש לעיל סי' לד ס"ט ס"ק י"ט:

ו

נותנים אותה לראובן. בגש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב לפי שזמנו מבורר ושמעון אין זמנו מבורר וכ' הרא"ה שכן הדין במלוה שזמנו בה' בניסן טורף מלוקח שזמנו בשטר שלו שמכירתו בניסן סתמא ולענ"ד דין זה צ"ע מאוד די"ל דדוקא בב' שט"ח דעכ"פ השדה משועבד לשניהם ויש לראובן ודאי שעבוד מש"ה יהבינן ליה כיון דזמנו מבוחר וגם שניהם אינם מוחזקים אבל להוציא מלוקח מספק שעבוד מנין לנו. וע' בהר"ן ובהה"מ שהביאו בשם הרשב"א בב' לקוחות א' ב' בניסן ואחד ניסן סתמא הבע"ח טורף מזה שישנו ניסן סתמא ואינו יכול לומר שמא אני באחד בניסן והנחתי לך כיון שאין נפרעים הוא מטעם תקנה על הלוקח לברר שהוא מוקדם משמע ג"כ דרק בכה"ג דשעבודו ודאי עליו אלא דאין נפרעים כו' אבל בדינא דהרא"ה דאנו דנין על עיקר השעבוד א"י להוציא מספק וצ"ע עכ"ל:

א

[ש"ך אות ח] אלא ודאי חיישי' לקנוני'. נ"ב ע' בתולדות אדם להרמב"ן סי' כ"ח דמ"מ אם כבר הגב' לזה ע' הכ"י שיש בידו א"י בעה"ש המאוחר להוציא מידו בטענת קנוניא:

ב

[שו"ע] אלא מבני חורין. נ"ב בדרישה דהו"ה אם לוה עוד מאחת אפי' הב"ח מיקרי משועבדים דשייך ג"כ הגזירה שיטרוף אף מאשר שנשתעבדו למלוה שהלוה לפניו ואח"כ דחה אותו דאפשר דל"ש כ"כ הגזירה ע"ש:

ג

[ש"ך אות יט] דהא היש חולקים הם. נ"ב וע' מ"ש הש"ך לקמן סי' ע"א ס"ק ל"א ודוק היטב:

ד

[שו"ע] אלא אם כן האיחור בפירוש. נ"ב ובשטר קנין כה"ג לדעת תוס' גיטין ד' י"ח וזהו הדיעה אחד בש"ע אה"ע סי' קכ"ז ס"ק ט' אינו קונה הקרקע עד זמן ההוא ואף אם רוצה להקנות מיד בשטר הזה אינו קונה מיד אבל לדעת הראב"ד וסייעתו שם קונה מיד:

ה

[שו"ע] נותנים אותה לראובן. נ"ב שזמנו מבורר ושמעון אין זמנו מבורר וכ' הרא"ה שכן הדין בלוה שזמנו ה' בניסן טורף מלוקח שזמן שטר מכירתו ניסן סתמא. ולענ"ד דין זה צ"ע מאוד די"ל דדוקא בב' שט"ח דעכ"פ השדה משועבד לשני ויש לראובן ודאי שיעבוד מש"ה יהבינן לי' כיון דזמנו מבורר וגם שניהם אינם מוחזקים אבל להוציא מלוקח מספק שיעבוד מנין לנו וע' בר"ן והה"מ שהביאו בשם הרשב"א בב' לקוחות אחד ה' בניסן וא' ניסן סתמא הבע"ח טורף מזה שזמנו ניסן סתמא ואינו יכול לומר שמא אני בא' בניסן והנחתי' כיון דאין נפרעין הוא מטעם תקנה על הלוקח לברר שהוא מוקדם משמע ג"כ דרק בכה"ג דשיעבודא ודאי עליו אלא דאין נפרעין אבל בדינא דהרא"ה דאנו דנין על עיקר שיעבודא א"י להוציא מספק וצ"ע:

ו

[שו"ע] והנחנו לך מקום לגבות. נ"ב ואף דלא מצי לגבות משמעון לא כאשתדף נכסי כיון דבגרמתו לא יכול לגבות דלא פירש בשטרו זמן הלואתו. כ"כ בת"ש:

ז

[שו"ע] יד בעה"ש על התחתונה. נ"ב מקור דין זה בתשו' הרא"ש ושם כתב אע"ג דסתם הלואה ל' יום ל"א דלא עביד אינש דפרע אלא בקובע זמן. לפי"ז משמע דאיירו הכא דוקא בלא נזכר קביעות זמן בשטר. אבל תמוה לי כיון דכ' מקודם דשובר גרע מריעות דנפילה לענין לא עביד אינש דפרע ביומיה וכיון דבנפילה אתרע אפי' בת"ז מכ"ש בשובר וצלע"ג:

ח

[שו"ע] ומספיקא לא מפקינן ממונא. נ"ב ראובן שמחל לשמעון מחילה גמורה מכל דבר וכל שעבוד ואח"כ הוציא ראובן על שמעון שטר מכר באחריותיו אין האחריות בכלל המחילה ואין בכלל אלא מה שהי' מדברים או בעסקי ממון מלוה ופקדון ועסק שתוף תשו' הרשב"א בתולדות אדם סי' רי"ז בל' מחילת כל תביעה אינו נכלל מה שבבירור מגיע לו במלוה בעדים או בשטר ת' מבי"ט ח"א סי' שי"ד:

ט

[ש"ך אות מו] והעליתי דאין נותנים אותו. נ"ב ע' בס' גט פשוט לה' גיטין סי' קכ"ו ס"ק ל"ב שהסכים בדין המחבר ע"ש:

א

אבל אינו יכול לטרוף מלקוחות כו'. כתב הסמ"ע דה"ה מבני חרי יש נ"מ אם יש על הלוה ב' שטרות ואין לו אלא קרקע כדי לשלם לאחד מהן דאז מגבינן ליה דיש לו זמן בשטרו דיאמר הלואתי הי' מוקדם להלואת השני ע"כ ופשוט הוא וכ"כ הטור והמחבר לקמן סעיף כ"ג ועיין לקמן ס"ס ק"ד ובב"ח סוף סעיף א' כתב וה"ה בלאו ה"ט כו' אלא לפי שמסתמא אין אדם מלוה לחבירו אא"כ יודע שיש ללוה קרקע כדי מעותיו כו' עכ"ל ולא ידענא מאי קאמר דא"כ גם משום טריפת לקוחות א"צ זמן דהא אין גובין ממשעבדי במקום שיש בל"ח ועוד וכי מה יודע המלוה ממי לוה אפשר שלוה עוד מהרבה בני אדם מכל א' וא' כשיעור קרקע שלו או ילוה עוד מהרבה בני אדם:

א

ויש מי שאומר כו'. לפע"ד כן עיקר מדאמרינן בפ' קמא דמציעא (דף י"ט ע"א) גבי גט אשה וגט שחרור שנפל דאינן טורפין מזמן הכתוב בהן דשמא לא ניתן לידם אלא לאחר זמן אלא כי אתאי למטרף אמרי' להו אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך הרי דזה הוי כאין בו זמן שהרי הזמן אינו מועיל להן לטרוף ואפילו הכי משמע דמהני לטרוף מזמן שמביא עדים שראו הגט בידם וכן משמע מדברי הפוסקים בפ"ב דגיטין בסוגיא דמפני מה תקנו זמן בגיטין משום פירות כו' בדף י"ז ע' שם ודוק:

א

שובר שאין בו זמן. לא ידעתי למה כתבו הלא מבואר הוא לקמן סעיף כ"ד סי' נ"ד סעיף ג':

א

ולא כתב אלא הפרט קטן. כגון שלא כתב רק שלא פ' וכה"ג והוא עומד בשנת פ' וכתב ב"י ומספקא ליה היכא שלא כ' שנת פ"ד אלא שנת ד' נפרט אי כשר או לא ודעתי נוטה להכשיר עד כאן:

א

ודילג המאות כו'. לא ידעתי למה פסק כן בפשיטות שהרי בב"י הניחו בצ"ע וכתב דאפשר דמהרא"י דוקא בגיטין פסק כן (עיין בא"ע ס"ס קכ"ז) משום אומרא דעריות ולא בשטרות ומביאו ד"מ וגם נלפע"ד דראי' מהרא"י יש לדחות. הראי' הא' דמייתי וז"ל מדכתב אשר"י בשם ר"י שאם דילג לבריאת עולם כשר משום דתלינן בדילוג הסופרים ואי לא כתב כלל רק הפרט נמי כשר ומייתי ראיה אחריתי ע"ז מש"ס ולמאי אצטריך הראיה אמאי לא אמרינן בפשיטות דתלינן בטעות סופר דמסתמא לא נכתב שטר זה לפני כמה אנפי' עכ"ל. נלפע"ד דלאו ראייה היא דכוונות הרא"ש דלא נימא דלמא הסופר לא מנה לבריאת עולם אלא לאיזה ענין אחר מאוחר וא"כ יאמרו הלקוחות קנינינו קדמה לשטרך וכדאמרי' בש"ס פ"ק דע"ז דף ט' סבור רבנן למימר האי שטר מאוחר הוא כו' ועלה קאי הרא"ש התם להדיא וכן הוא בס' התרומ' שחבר רבינו ברוך להדיא בסי' קל"ו ע"ש והוא מדברי התוס' שם. הראיה הב' דמייתי מהרא"י שם וז"ל ותו דבמרדכי כ' על שדילג ארבע ולא כתב אלא אלפים ומסתמא גם כן פרט המאות והשנים והכשירו א"ז בדיעבד דאף על גב דהיה לומר מיעוט אלפים שנים ואם כן היה מוקדם מדלא כתב אלפים בשני יודין אין לפרשו אלפיים הא קמן דאי היינו יכולין לפרש אלפיים לא הוה מכשיר אע"ג דע"כ ידעינן מבחוץ דלא לפני אלפים נכתב וע"כ ה"ט דכל היכא דהזמן כתוב לפנינו כהלכתו לא תלינן בטעות עכ"ל נראה ג"כ דלאו ראיההיא דהא ודאי אלפים משמע נמי שנים כדאמרי' בכל דוכתי מיעוט רוב שנים אלא דמשמע נמי יותר משנים והלכך כל היכא שאין כ' בשני יודין יש לפרשו כראוי אבל אם היה כתוב בשני יודי"ן לא הי' אפשר לפרשו כלל בענין אחר כי אין לתלות בשום דילוג או טעות שהרי כתוב להדיא אלפיים בשני יודי"ן ובעל כרחו היה מוקדם אבל הכא הא י"ל שדילג המאות וי"ל שהוא מוקדם וכיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי טפי מסתבר לתלות בדילוג משנאמר שהוא מוקדם ודמי לכתב אלפים בלא ב' יודי"ן דתלינן דדילג ארבע וה"ה הכא ונרא' דגם הריב"ש סי' שפ"ב לא פסל רק בדילג העשרות אבל לא במאות ומ"ש שם בתשו' וכבר הוכיח ר"י ז"ל מההיא דפ"ק דע"ז כו' דילמא שבק לאלפא קמא ונקטיה לאלפא בתרא אבל בנדון זה דכ' כלל קמא ושבק לפרטא מציעאה והדר כתב לפרטא בתרא ודאי מוקדם הוא עכ"ל קאי דוקא אמ"ש שם בתשו' בדילוג העשרות והחילוק בין דילג המאות לעשרות קל להבין וכ"כ בתשובת מהר"ר משה מינץ סי' ט' בהך דתשובת מהרא"י הנ"ל דדילג המאתים להכשיר בדיעבד וז"ל כיון דדילג הרבה שנים יותר מדאי מה שהוא ע"כ צריכנא למימר וליישב דהאי שבק ודילג מאתים בשלמא אי הוה הדילוג שנים מועטים אז הוה חששא דמוקדם כו' אבל עתה דדילג מאתים א"כ ליכא חששא כו' דהאי גברא לא היה קודם מאתים מה לו להקדים כ"כ יש לדונו דשוכח כו' ועוד האריך ע"ש (ועיין בתשובת מהרא"ן חיים סי' ק"י) וכן נלע"ד עיקר (ונראה דגם מהרא"י לא מחמיר אלא בגיטין ולא בשטרות וכן נראה מדבריו למעיין שם ואף בגיטין יש צדדין להקל ודו"ק):

א

והשמיט חמשת כשר. הטעם נתבאר בס"ק הקודם:

א

היה ביום ארבע ועשרים כו' כשר דתלינן דטעו בעיבורא דירחא. ור"ת במרדכי שם חולק ומייתי ליה בפסקי מהרא"י ס"ס י"א ע"ש וגם הרב בהגהת בא"ע סי' קכ"ו סעיף כ"א כ' דיש חולקין והוא דעת הריב"ש סי' קי"ז ותימה על מה שסתם כאן כדברי המחבר ואולי דוקא בגיטין נראה לו להרב להחמיר או שאני הכא בחדש תשרי כ"ב בו דהוא שמיני עצרת דעל כרחך השטר מאוחר וכדלקמן סעיף י"ד ומ"מ ר"ת חולק להדיא וכן מסיק בפסקי מהרא"י שם דבא"ז דסנה' מייתי דרבינו תם ועוד שני גאונים עמו פסלו שטר כזה ע"ש ונראה טעמם דבתרי יומי לא אמרינן דטעי או בתר רובא דירחא לא אמרינן דטעי כדלעיל סי' ל' (ועי' בתשו' מהרא"י ן' חיים סי' ק"י) וצ"ע לדינא:

א

כתב ידו א"צ כו'. הטעם כיון דאין טורפין בו מלקוחות עכ"ל סמ"ע וכן אם יש על הלוה עצמו עוד שטרות אין לזה דין קדימה דזה הוי כמו משועבדים דאל"כ היה צריך לכתוב בו זמן וכדלעיל ס"ק א' אלא ודאי חיישינן לקנוניא שהלוה יקדים הזמן וכן הוא בתשו' הרשב"א שהביא ב"י ס"ס מ"ז ועמ"ש בסי' מ"ח:

א

ולפיכך קנסו כו'. וע' לקמן סי' נ"ב מה שכתבתי בזה בס"ק ד':

א

ולא יגבה בשטר מוקדם אלא מבני חורין. נראה דהיינו לומר כשבא לב"ד בשטר כזה לתבוע את הלוה גובה בו מיד מבני חורין וקורעין את השטר או שכותבין לו פס"ד על הלוה וממילא טורף אף ממשעבדי מיום שנכתב הפס"ד אבל אין מוסרים לו השטר שיגבה מהלוה מבני חורין דהא יש לחוש שיגבה בו ממשעבדי מזמן ראשון:

א

אלא מבני חורין. ואפי' אם יקחו הב"ד השטר בידם ולא יתנו לטרוף מזמן ראשון או שיכתבו ב"ד על השטר שטר זה לא יטרוף בו כ"א מזמן זה אפ"ה אינו גובה ממשעבדי משום קנס כיון דמתחלת כתיבתו היה ראוי ועומד לטרוף מזמן ראשון ע"כ ל' סמ"ע. ואף שבש"ס ופוסקים לא מוכח מידי די"ל דאינהו מיירי בשטר שהוא כתוב מכל צד שא"א לכתוב עליו עוד שום דבר וכה"ג צ"ל בפ' ג"פ בש"ס ופוסקים גבי פלוגתא דר' יודא ור' יוסי במי שפרע מקצת חובו יחליף כו' ולא אמרי' יכתוב על גביו. וכה"ג צ"ל בכמה דוכתי מ"מ לענין דינא מסתבר כדברי הסמ"ע דדמי לדלקמן סי' מ"ה סעיף י"ד דכיון שנרא' פיסולו בב"ד שוב אין לו תקנה ע"ש ולפ"ז אם. המלוה בעצמו כתב עליו קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לטרוף אלא מזמן זה כשר וכן נראה ודוק:

א

וי"א דפסול לגמרי הוא דעת ר"י וסיעתו בטור ע"ש וכ' הסמ"ע ס"ק י"א דמוכח מדברי הטור מיניה וביה דאינו ר"ל נפסל לגמרי מכל וכל אלא אם טוען להד"מ אינו נאמן והוחזק כפרן מכח זה השטר אבל אם טוען פרעתי נאמן עכ"ל ולפ"ד לא מוכח מידי דנהי דדעת ר' יונה בטור לקמן סי' מ"ה הוא כן אבל דעת ר"י בעל התוס' שהביא הטור כאן אינו כן (ולא הביא הטור סי' מ"ה דברי ר' יונה אלא בשביל דינים אחרים ע"ש) אלא אדרבה משמע מדבריו דנפסל לגמרי מכל וכל וכן משמע בתוס' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ"ז ע"ב) בשם ר"י ע"ש וכן מוכח בהריב"ש סי' שפ"ב לדעת ר"י דמייתי ראיה לדברי ר"י מהא דפריך בש"ס פ"ק דמציעא (דף י"ז) תיפוק ליה דה"ל מוקדם ומאי פריך הא שטר שנמחל שעבודו עדיף דלא גבי אפי' מבני חרי. ואם איתא הא גם לדברי ר"י אכתי קשיא הא שטר שנמחל שעבודו עדיף דיכול לטעון להד"ם כדמשמע בפרק חזקת (בבא בתרא ד' ל"ב ע"ב) גבי ההוא ערבא דמייתי הריב"ש גופיה שם ע"ש. וכן כ' הב"ח לדעת ר"י פסול מכל וכל וכ"כ בתשו' מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה שם משמע בטור לדעת ר"י והרא"ש ע"ש. והכי משמע נמי מדכתבו ר"י והרא"ש דפסולים לגבות מבני חרי משום דלישנא דפסולים משמע דפסולים לגמרי כו' ע"ש וכן משמע בפסקי מהרא"י סי' י"ג שכתב וז"ל דאשר"י נראה דסבר כדברי התוספות דבשטר מוקדם לא גבי אפי' מבני חרי משמע דכמו אספא בעלמא הוא עכ"ל וכן נראה מדברי הר"ב:

א

דפסול לגמרי אע"פ שהעדים כשרים ובדרך שיתבאר ודלא כבעל גדולי תרומה דף שכ"ט ע"ד שכתב שטעם הרא"ש הוא מפני שהעדים פסולים שכתב והלא העדים פסולים כו' והתוספות כתבו דאין גובה אפילו מבני חורין בשטר ודקדקו מלשון פסולים כו' אלמא לתרץ קושייתם דעדים פסולים נינהו קאמרו דאין גובה אפי' מבני חרי עכ"ל ושגג שגגה גדולה דא"כ מאי מייתי הרא"ש שם מחלוקת בזה פשיטא דלכ"ע היכא דהעדים פסולים השטר בטל לגמרי וגם מאי פריך התם בש"ס ומייתי לה הרא"ש לגבי מזמן שני ול"ל לש"ס דגזירה דשמא יגבה מזמן ראשון כו' אלא ודאי הרא"ש מיירי בגווני דהעדים כשרים וכמ"ש הרא"ש שם ואפ"ה כתבו התוס' דשט"ח המוקדמים פסולים לגמרי וזה פשוט מאד:

א

לגמרי. השטר אבל מ"מ לכ"ע גובה מהלוה כשהוא מודה שהוא חייב או כשיש עדים בזה וכמו שכתבתי לקמן סי' נ"ב ס"ק ד' וכ"כ בתשובת מהר"ש כהן ספר ב' סי' קנ"ח ובתשובת מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה וכן נראה מבואר מדברי הסמ"ע והב"ח ושאר אחרוני' והוא פשוט:

א

במה דברי' אמורים כו' כשלא הקדימו זמנו בכוונה כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה והלוה לא לוה עד לאחר זמן ואע"ג דאין לכתוב שטר ללוה בלא מלוה אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי (ויש פוסקים דמותר משום דעדיו בחתומיו זכין לו וכמ"ש לעיל סימן ל"ט סעיף י"ג וע"ש) מ"מ מאן דלא גמיר דרב אסי לא מיפסל כ"כ הר"ן פ"ק דר"ה והנמ"י פ' א"נ וכ"כ הריב"ש סי' שפ"ב וה"ה ר"פ כ"ג מהל' מלוה בשם הרמב"ן והרשב"א. ומשמע מכאן להדיא דכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ה"ל מוקדם ופסול לגמרי אפי' לגבות מזמן שני לפוסקים דלא כאביי וכדעת הטור סעיף ז' שחולק על הרמ"ה (ובב"ח כתב טעם לדברי הרמ"ה מש"ס דפ' א"נ גבי הא דקאמר התם הכי השתא התם נהי דלא ניתן לכתיב מזמן ראשון כו' ולפע"ד אין משם ראיה ע"ש) דס"ל דהיכא דניתן לכתוב מזמן ראשון כגון כתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי טורף לקוחות מתשרי ע"ש וכן נ"ל מן הש"ס פ"ק דמציעא דף י"ז ע"א גבי הא דפריך התם תיפוק ליה דה"ל מוקדם ע"ש. וכן ראיתי בפי' המשנה להרמב"ם פ' בתרא דשביעית שכתב ג"כ דהיכא דפרע לו וחזר ולוה ממנו בזמן אחר בשטר הראשון או שכ' לו שטר בניסן ולא לוה עד תשרי ואין בשטר קנין או שלוה בניסן והקדים הזמן מאדר בכל אלו ה"ז שטר מוקדם ואינו גובה אפי' מזמן אחרון עכ"ד. וכ"כ בעל העיטור דף ד' סוף ע"א. וכן מוכח לפע"ד ג"כ ברש"י פ"ק דמציעא דף י"ג ע"א ד"ה הני מילי כו' גבי מ"ש שם ואי קשיא לך ש"ח המוקדמים פסולים במאי מוקים לה אביי כו' ע"ש ודו"ק: וראיותי בס' גידולי תרומה שער נ"ו ח"א שכ' על אופן הראשון שכתב הרמב"ם בפי' המשנה דלעיל וז"ל ותימא דא"כ האיך מהני לגבות מבני חרי כדבריו ז"ל בחבור הרי אספא בעלמא הוא שוב מצאתי לרב בעל ל"מ ז"ל הקשה ע"ז מדאקשינן בש"ס נהי דלא גבי מזמן ראשון ניגבי מזמן שני כו' ואי נמחל שעבודו אין לו לגבות כלל מן הדין ע"ש והוא תמיה עצומה עכ"ל ס' ג"ת. ולפע"ד ל"ק מידי מה שהקשה הג"ת ובעל לחם משנה שהרי הרמב"ם לא בא אלא לומ' דבכה"ג הוי נמי מוקדם (וכדמשמע להדיא בפ"ק דמציעא דף י"ז) אבל מנמחל שעבודו לא מיירי ומיירי בגוונא דלית ביה משום נמחל שעבודו כגון שמוסרו לו עתה בזמן שני (או שנוטל עתה קנין חדש כמ"ש המרדכי פ' כל הגט בשם רשב"ם והר"ב לקמן סי' מ"ח) בפני העדים החתומים בו דעידי מסירה כרתי וכמ"ש המרדכי פ' הכותב בשם ר"י ומביאו ב"י והר"ב לקמן סי' מ"ח ואפ"ה פסול משום מוקדם ולהכי כ' המרדכי שם דמהני דוקא ביום החתימה ע"ש וזה ברור. [ובזה ניחא נמי מה שהביא הטור בסעיף ז' דברי הרמ"ה וחולק עליו דהא איהו פסק לעיל סי' ל"ט כאביי ובב"ח דחק בזה אבל לפי מ"ש ניחא דנפקא מיני' לשטר שלוה בו ופרעו ומוסרו לו בפני עידי החתימ' בזמן אחר דלהרמ"ה לא הו"ל מוקדם כיון דניתן לכתוב מזמן ראשון ולדעת הטור ה"ל מוקדם וכבר כתבתי דדברי הטור עיקר]:

א

כשלא הקדימו כו'. ובאופנים שכתבתי לקמן ס"ק י"ט או באופן שכתבתי בסמוך בשם הפוסקים דכתבו שטר ללוה בלא מלוה ולא לוה עד לאחר זמן דכשרים העדים. ומשמע בריב"ש סי' שפ"ב ובה' המגיד ריש פכ"ג מה' מלוה דבהך דכתבו שטר ללוה בלא מלוה או בטעות דעיבורא דירחא העדים עצמן נאמנים בזה אפי' כת"י יוצא ממקום אחר אף להרמב"ן ע"ש אך בנמ"י פ' א"נ משמע לכאורה דכ' ללות בניסן ולא לוה עד תשרי אין נאמנים להרמב"ן רק בשאין כת"י יוצא ממק"א ויש ליישב דמה שכ' אחר כן בשם הרמב"ן לא מיירי בכתב ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ע"ש וכן משמע בר"ן פ"ק דר"ה שכ' איכא למימר כגון דהוי השטר מוקדם במידי דעבידי אנשי למיטעי ביה כגון שכתבו שטר ללוה בלא מלוה כו' ואח"כ כ' בתר דברי הרמב"ן אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למטעי לית ביה משום חוזר ומגיד כו' ע"ש:

א

ויש אומרים דהעדים נאמנים בזה כו'. כלו' אע"פ שאין אומרים טעינו בעבורא דירחא וכה"ג נאמני' לומר שהוא מוקדם ולא נתנו לב לזה כי לא חתמו רק על גוף השטר ולא על הזמן כי נאמנים העדי' לומר על זה חתמנו וע"ז לא חתמנו וכ' בסמ"ע ס"ק י"ג בהג"ה וז"ל ובריב"ש סי' שפ"ב האריך בזה וכ' על עדים שהיה כתוב בשטר ד' שנים והיה להם לכתוב ל"ד שנים ואמרו שטעו ופסק דאין נאמני' דאין רגילים לטעות בהכי ע"כ לשון ד"מ ח' עכ"ל סמ"ע ודבריו תמוהים דליתא כן בריב"ש וגם הב"י מכשיר להדיא בזה והבאתי דבריו לעיל ס"ק ד' והיה נראה שט"ס יש כאן וצ"ל שהי' כתוב בשטר ק"ד שני' והי' להם לכתוב קל"ד שנים כו' וכן הוא בריב"ש ואין להקשות א"כ היינו הך דכ' הרב בהגה' סעיף ב' ומאי קמ"ל י"ל דהרב לא אשמועינן אלא דבכה"ג פסול ואפשר דמיירי שנודע שנכתב כן בפסול או שהעדים הלכו למ"ה ואינם לפנינו והסמ"ע אשמועינן בשם הריב"ש דאפי' העדי' לפנינו ואומרים שטעו בזה אין נאמני' אך שראיתי בדרכי משה כ' מתחלה בסעיף ב' דברי הריב"ש שה"ל לכתוב בשטר קל"ד וכ' ק"ד ואח"כ בסעיף ח' כ' דברי הריב"ש אלו כמ"ש הסמ"ע כאן וא"כ דבריהם צ"ע:

א

וה"ה בכל טעות כו' וכ' הריב"ש (סי' שפ"ב) שסיים הרז"ה וצריך ב"ד הגדול ולהחמיץ הדין עכ"ל ב"י וכן הוא בהר"ן שם ובדברי הרז"ה בס' המאור שם:

א

ויש חולקין דברי הרב צל"ע דמשמע דלהיש חולקין אפי' בטעות שהעדי' מצויין לטעות אין נאמני' לומר שטעו וכן נראה מדבריו בד"מ ע"ש והא ליתא דהא היש חולקין הם הרמב"ן ור"י והרא"ש והם מודים בזה וכמו שאבאר באמת בב"י ובד"מ הביאו דברי הר"ן בקצר' ע"ש אבל כשתעיין בהר"ן עצמו פ"ק דר"ה תראה שמתחילה הביא דברי הרז"ה וכ' אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפ' א"נ דהאי ירושלמי בשאין כת"י יוצא ממק"א אבל ודאי כל טעותא דעבידי עדים למיטעי ביה לית ביה משום חוזר ומגיד דהכי מוכח ההיא דפ' ג"פ (ההיא תברא דהוה חתים עליה רב ירמיה) עכ"ל והכי משמע מדברי הרב המגיד ריש פרק כ"ג מהל' מלוה והריב"ש סי' שפ"ב דאף להרמב"ן נאמני' העדי' עצמם לומר שטעו בעיבורא דירחא או בשער טעות דעבידי למיטעי ע"ש ומ"ש הטור וז"ל ובמה יודע שהוא מוקד' י"א כגון שהעדים החתומי' בו מעידי' שהוא מוקדם הם נאמנים ואפי' אם כ' ידן יוצא ממק"א שהרי הוא ניתן לכתוב מזמן שנעשית ההלואה לפיכך נאמנים לומר לא נתכווננו לחתום אלא מזמן שנעשית ההלואה ולא הרגשנו בשעה שחתמנו שהיה מוקדם אבל לדעת ר"י אם כת"י יוצא ממק"א אין נאמני' אא"כ מעידים עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאין כת"י יוצא ממקום אחר ואמרו שטעו בשנת המלך וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל עכ"ל לאו למימרא דלדעת ר"י והרא"ש אין נאמנים אא"כ אין כת"י יוצא ממק"א אף בטעות שהעדי' מצויין לטעות דא"כ אמאי נקט הטור דוקא טעינו בשנת המלך הל"ל נמי טעינו בעיבורא דירחא וכדאית' בתוס' והרא"ש ועוד דא"כ קשה מנ"ל להטור הא בדעת ר"י והרא"ש (ואע"פ שמדברי הב"ח נראה דה"ה טעינו בעיבורא דירחא וכ' שהוציא כן מדברי התוס' בשם ר"י פ"ב דכתובות מ"מ דבריו לא נהירין כלל למעיין שם) אלא נראה ברור דאין כוונת הטור רק שר"י והרא"ש חולקין על סברת הי"א שהוא סברת הרז"ה ובעל התרומות ריש שער נ"ו דס"ל דאפי' כת"י יוצא ממק"א נאמני' לומר על זה חתמנו ועל זה לא חתמנו אפי' אין אומרי' שטעו כגון שאין לתלות כלל הדבר בטעות יכולים לומר לא נתננו לב לחתום על זמן השטר ועל זה ודאי ר"י בעל התוס' והרא"ש חולקים שהרי הקשו והלא העדים פסולים והוצרכו לדחוק כגון שיש עדים אחרים שמעידי' עליהם שהיו אנוסים מחמת נפשות או שאומרים טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא עכ"ל ואם איתא הלא מעיקרא לק"מ שהרי העדים עצמם יכולים לומר לא נתננו לב לחתום על זמן השטר אפי' לא טעו בשנת המלך או בעיבורא דירחא אלא ודאי ס"ל דכשכת"י יוצא ממק"א אין נאמנים. וס"ל להטור דטעינו בשנת המלך הוי טעות דלא עבידי למטעי ולהכי אין נאמנים אלא כשאין כת"י יוצא ממקום אחר אבל אם אין אומרים טעינו בשנת המלך אין נאמנים אפי' כשאין כת"י יוצא ממקום אחר דמשוי נפשייהו רשיעי ודמי לאנוסים היינו מחמת ממון או שטר אמנה לקמן סי' מ"ו סעיף ל"ו דאין נאמנים אפי' אין כ"י יוצא ממק"א מטענת דמשוי נפשייהו רשיעי ע"ש) ואף על גב דלכאורה משמע מדברי התוס' והרא"ש שמה שמתרצים או שאומרים טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא קאי גם אשכ"י יוצא ממקום אחר (ודלא כנראה מב"י וב"ח ע"ש) מ"מ התוס' והרא"ש לא באו אלא לתרץ קושייתם והלא העדים פסולי' כיון שבע"כ עדים אחרי' מעידי' שהשטר מוקדם ואם כן חתמו שקר ועל זה תירצו דעדי' אינם פסולי' דיכולי' להתנצל עצמם ולומר טעינו בשנת המלך או בעיבורא דירחא (ובזה ניחא נמי דל"ק כלל מה שהקשה בס' גדולי תרומה ריש שער נ"ו על דברי התוס' הנ"ל וז"ל ואיכא למידק לפי דבריה' במ"ע אי בשכת"י יוצא ממקו' אחר היאך נאמנים לומר טעינו ואי בשאין כ"י יוצא ממ"א הא אפילו הם עצמן נאמני' לומר אנוסי' היינו מחמת נפשות ודוחק לומר דתירוץ ראשון מיירי בכת"י יוצא ממק"א ותירוץ שני באין כת"י יוצא ממ"א עכ"ל ולפי מ"ש לק"מ דכולהו מיירי בשכת"י יוצא ממ"א ואפ"ה נאמני' לומר טעינו להתנצל עצמם כשיש עדים אחרים שמעידי' שהוא מוקדם וכדפי' ודוק) אבל מ"מ הם עצמם אינם נאמני' לומר שהוא מוקדם ושטעו בשנת המלך רק כשאין כת"י יוצא ממ"א דטעות בשנת המלך אינו מצוי כל כך מ"מ במילתא דעבידי למיטעי אי נאמני' הם עצמם לא הוזכר בטור ובתוס' והרא"ש ומן הסברא נראה שמודי' בזה שנאמני' (וכשתירצו התוס' והרא"ש שאומרי' שטעו בעיבורא דירחא יכול להיות דמיירי אף כשהם עצמם אומרי' שהוא מוקדם) שהרי הם עומדי' בשטת הרמב"ן וכיון דהרמב"ן מודה לזה וכמ"ש לעיל למה נאמר שהם חולקי' וכ"כ המחבר לעיל סי' כ"ט בסתם דבכל טעות שהעדי' מצויים לטעות בו נאמני' הם בעצמם ואין בזה משום חוזר ומגיד והוא מרברי הר"ן הנ"ל דבפ"ק דר"ה ולא הביא המחבר או הר"ב שם שום חולק וא"כ דברי הר"ב בכאן שכתב ויש חולקין צל"ע. וצריך לדחוק דמ"ש הר"ב ויש חולקין לא קאי רק אריש דבריו וק"ל:

א

אבל אם הקדימוהו בכוונה כו'. כ"כ ב"י במחו' ו' בשם הריב"ש סי' רס"ד (והוא ג"כ בריב"ש סי' שפ"ב) ולא ידעתי למה הוצרך לכתוב כן בשם הריב"ש שהרי הוא פשוט בתוסי בב"ק דף ל' ובב"מ דף ע"ב ובב"ב דף צ"ד וברא"ש פ' א"נ ובהגהת מרדכי ובנ"י שם ובהר"ן פ"ק דר"ה ובתשו' סי' פ"ז ובה' המגיד ר"פ כ"ג מה' מלוה בשם הרמב"ן ורשב"א ובעה"ת ריש שער נ"ו ור' ירוחם נתיב ו' חלק ו' ושאר הרבה פוסקי':

א

אין כל זה כו'. כלו' דלא תימא דהא ליכא למיחש שיגבה מזמן ראשון דהא בשנת נ"ז עדיין לא הי' חתנו וא"כ מה שנכתב נ"ז יהא משמעותו נ"ח ויהי השטר בתקפד מנ"ח אלא ה"ל כאלו לא נכתב בו חתני והשטר מוקדם והוא פסול וקאמר ומ"מ אם העדי' קיימי' כו' כלו' השתא מפרש באיזה ענין השטר פסול. וקאמר אם אין כת"י יוצא ממקו' אחר הכל תלוי בעדי' ונאמני' לומר שנעש' בשנת נ"ח ויכולי' לכתוב לו שטר אחר מזמן שני ולא מזמן ראשון ואם כ"י יוצא ממקו' אחר אין נאמנין שנעש' בשנת נ"ח (והיינו כהיש חולקין שהביא הר"ב בסמוך לעיל ס"ח דבכ"י יוצא ממ"א אין נאמני' לומר שהוא מוקדם ולא הגיה כאן כלום שסמך אמ"ש בסמוך) ואם המקבל מתנה אומר שבשנת נ"ז קנו מידו נאמן ואם מודה שנעש' בשנת נ"ח הוא פסול מ"מ המקבל מתנה נאמן לומר טעות הי' מגו דאי בעי אמר שטרא מעליא כו' והיינו כשכת"י יוצא ממק"א. ובעיר שושן כ' ואם כת"י יוצא ממ"א ואין להם מגו אין נאמני' לחתו' שטר אחר כו' וכן נראה שהבין בסמ"ע ס"ק ט"ז ולא נהירא לחלק לענין שיכתבו שטר אחר מזמן שני בין כת"י יוצא ממ"א או לא ונרא' דאף שכת"י יוצא ממ"א יכולי' לכתוב שטר אחר מזמן שני אלא כוונת הרשב"א כמ"ש והמחבר ודוק. וגם מ"ש הע"ש אח"כ וז"ל א"נ הכא יש תקנה למקבל המתנ' אם אין כת"י יוצא ממ"א הוא בעצמו יודה ויאמר ששטר זה טעות הוא והשתא יהא נאמן במגו דאי בעי אמר ודאי שטר מעליא הוא כו' לא נהירא כלל ואולי ט"ס יש בדבריו וצ"ל אם כת"י יוצא ממ"א. עיין בתשו' מהר"א ן' חיים סי' מ"ג וסי' ק"י:

א

יכולי' לחתום שטר אחר מזמן שני. דאלו לא עשו שליחותן שהרי הוא אמר להם לכתוב בשנת נ"ח והם כתבו בשנת נ"ז כו' כ"כ ב"י בשם הרשב"א (וכ"כ בסמ"ע) ולא ידעתי למה הוצרך לזה דהא בשטר מתנה ק"ל דכותבין אפילו כמה שטרות וכדמוכח להדיא בפ' גט פשוט ריש דקע"א וכמ"ש ב"י בשם הרשב"א גופיה לעיל סי' מ"א מחו' ח' ולקמן סי' מ"ט מחו' ב' וסי' רל"ט ס"א ואין לומר דמיירי במתנ' שיש בה אחריות דא"כ היאך יכתבו לו שטר אחר מזמן שני הא אתי למיטרף לקוחות שלא כדין בשטר מתנה זה שלא נכתב רק עתה אחר הזמן השני ואע"פ שאין כת"י יוצא ממ"א ואית להו מגו מ"מ כיון דבאמת שטר זה פסול אף מזמן שני אינן יכולין לעשות לו שטר אף מזמן שני והכי מוכח מדברי ה' המגיד ר"פ כ"ג מה' מלוה בשם הרמב"ן והרשב"א והגהת מרדכי פ' א"נ והטור ושאר פוסקי' שכתבו דמשכחת לה שיודע שהשטר מוקדם כגון שאין כת"י יוצא ממ"א ואומרי' אנוסי' היינו מחמת נפשות או טעינו בשנת המלך וכה"ג והא בכה"ג אית להו מגו ואמאי לא יטרוף לקוחות אף מזמן שני יעשו לו העדי' עצמם שטר מזמן שני אלא ודאי כיון שהשטר הראשון פסול אין יכולי' לעשות לו שטר מזמן שני דיטרוף שלא כדין מזמן שני דהא לקוחות לא ידעי משום שטר מזמן שני וא"כ ה"ה הכא בשטר מתנה שיש בה אחריות. ועוד דא"כ היאך מסיק הרשב"א ואם יש עדי' אחרי' כשרי' שראו שקנו מידו בשנת נ"ח יכולי' לכתוב לו שטר המתנ' משנת נ"ח דעידי מתנה א"נ שיהיו מזומני' לעדות כדמוכח בפ' יש נוחלין גבי שלשה שנכנסו נבקר החולה א"נ יעידו בפני ב"ד והם יכתבו לו שטר מעשה ב"ד בקבלת עדים אנו עכ"ל והא במתנ' שיש בה אחריות מוכח בפ' גט פשוט דעדים לא יעשו שטר אחר רק ב"ד וכמו שנתבאר לעיל סי' מ"א (והכא נראה דאפילו ע"פ ב"ד לא מהני לעשות שטר אחר מזמן שני אם המתנ' היא באחריות מטעם שכתבתי ודוק) וגם ההוא דיש נוחלין אינה ענין נכאן דהתם לא מיירי ממתנ' שיש בה אחריות וכן משמע בסמ"ע ס"ק ט"ז דהרשב"א מיירי בסתם מתנה שכ' וז"ל והטע' דבמתנ' א"צ שיהיו מזומני' דדוקא בעידי הלואה דאיכא למימר שהעדי' שהזמין כתבו וחתמו ויהבו שטר למלו' והלוה כבר פרע לו ולקח שטרו מידו (ע"ל סי' ל"ט סעיף ה') משא"כ במתנ' מיוחדת דלא שייך לגבות בו ב' פעמי' עכ"ל ואי במתנה שיש בה אחריות הא איכא נמי למיחש שיגבה ב' פעמים וכדאיתא בש"ס ולעיל סי' מ"ח אלא ודאי מיירי בסתם מתנה ולכך יכולי' העדי' לכתוב לו מזמן שני שאינה אלא להעמיד המתנ' בידו ולא יהא אלא שמעידין כן בעל פה שנתן לו מתנה זו בזמן פלוני שהרי היא שלו בזמן פלוני. וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ל"ל טעמא דאלו לא עשו שליחותן וגם אמאי מסיק ואם יש שם עדים אחרי' כו' הלא אפילו העדי' עצמם יכולי' לעשות לו שטר אחר של מתנה ואולי זמן שני דקאמר היינו זמן של עכשיו ומיירי שמיד בשנת נ"ח נודע הפסול ומיירי במתנ' באחריות ודלא כסמ"ע וצל"ע:

א

ולא יום שהלוה לו. ולהפוסקי' כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו אף בלא קנין כשנמסר למלו' זכה למפרע מיום שהלו' לו וכבר הארכתי בזה לעיל סימן ל"ט סעיף י"ג ס"ק ל"ו (עיין בתשו' מבי"ט ח"ב סי' צ"ט):

א

שטרי חוב המאוחרי' כשרי'. כתב בתשובת מהר"א ן' ששון סי' קמ"ה אע"פ שאחרוהו שלא מדעת המלו' ופשוט הוא ולחנם האריך שם בזה ופלפל והניח בצ"ע ע"ש כי היאך יעלה על הדעת לפסול שטר שנכתב למלו' מפני שאחרוהו וגרעו כחו:

א

המאוחרי' כשרי'. ל' ב"י מחו' י"א מדברי בעה"ת שער נ"ז משמע שהמוציא על חבירו שטר מאוחר עד דמטא זמני' לא טריף עכ"ל ולא ידעתי למה הוצוך נכתוב כן בשם בעה"ת הלא ש"ס ערוך הוא רפ"ק דעכו"ם דף ט' סבור רבנן למימר האי שטר מאוחר הוא ולא טריף עד דמטא זמניה ומביאו הב"י ריש סי' זה:

א

אבל אם לא כתב בו דאקני פסולי'. ולהי"א לקמן ר"ס קי"ב דגם בדאקני אחריות ט"ס כשרי' הכא אף בלא כתוב בו דאקני אא"כ שפירש בו בלא דאקני וע"ש בסי' קי"ב ס"ק א' שהעליתי בזה וגם ישבתי להי"א על נכון מה שהקש' ה' המגיד על הרמב"ם וגם מה שהקש' על הרשב"א ע"ש:

א

פסולי'. מפני שטורף הנכסי' שקנה אחר ההלואה עד כתיבת השטר שלא כדין:

א

אבל בשטרי מקח וממכר. נ"ל ה"ה שטר מתנה וזיל בתר טעמא (עיין בתשו' מ"ש לס' משפטים סי' ס"ה שהאריך להקשות על בעל העיטור ע"ש):

א

אפי' מאוחרים פסולי'. הטעם איתא בש"ס ופוסקי' דאיכא למיחש שמא אח"כ יחזור וימכרנ' להמוכר ויוציא אח"כ זה השטר שזמנו מאוחר ויאמר חזרתי ולקחתי ממך פעם שנית וכתבוהו הטור והמחבר לקמן סי' רל"ט. ונ"ל דמסתמא לא יוטל ממנו השטר מכירה שכתב לו שהוא ללא צורך דאע"פ שהחזיר לו השטר לא חזרה המכירה או המתנה דקי"ל כחכמים דפליגי ארשב"ג בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ט) וכדלקמן סי' רמ"ג ס"ט וגם גוף השטר הוא של לוקח כיון שהוא נותן שכר הסופר כדלקמן סי' רל"ח ובע"כ כשרוצה המוכר לחזור וליקחנו צריך לשמור גוף השטר מכירה החדש כמו שאר לוקחים וגם יוכל הלוקח לומר אע"פ שגוף השטר בידי לא אתננו לך כיון דבע"כ צריך אתה שטר מכירה מחדש א"כ תשמור שטרך כמו שאר לוקחים ואם לא תרצה לא אמכור לך (אבל בשט"ח מאוחרים יטול ממנו השטר עצמו ובטל החוב בזה וגם גוף השטר של לוה הוא וצריך המלוה ליתן לו גוף השטר כדלקמן סי' נ"ז כיון שהלוה נותן שכר הסופר כדלעיל ס"ס ל"ט יתן לו וכשלא גוף השטר כד אירכס ליה יכתוב השובר סתם וכדלקמן סי' נ"ד ס"ג כנ"ל) ונלפע"ד שבחנם דחק רשב"ם דף קע"א ע"ב לפרש גבי שטר מכר דאירכס ליה וכתב לו שובר כו' ע"ש דהא גבי שט"ח הוא דקאמר בש"ס בתר הכי דאירכס ליה וכותב לו שובר אבל בשטר מכר לא קאמר בש"ס הכי אלא ודאי כדפרישית: כתב הב"ח וז"ל ועוד איכא טעמא רבה דכ' זבין ללוקח ראשון בניסן וכ' שטרא בתשרי והדר זבין ללוקח שני באייר וכתב ליה באייר כי אתא ב"ח טריף מלוקח ראשון שזמנו מאוחר שלא כדין טריף ותו איכא טעמא דכי לוה בניסן וזבין באייר ולוה עוד בסיון וכתב לתרווייהו דאקני השתא אי עבדי' האי שטרא מאוחר וכתב ביה דזבין השדה בתמוז אתו הנהו תרי מלוין ויחלוקו השדה שלא כדין שהרי הכל הוא לראשון כיון דזבנה באייר מקמיה דלוה עוד בסיון עכ"ל ודבריו תמוהין מאד דמ"ש ועוד איכא טעמא רבה כו' ליתא אפי' טעמא כל דהו דכי בשביל שיש הפסד ללוקח באיחור השט' יפסיד הלוקח שטרו הלא יאמר הלוקח מה לכם לפסידא דילי אנא ניחא לי בהפסדה ובקיום השטר. ובכל דוכתא לא פסלינן לשטרא אלא כשיש בו ריוח לבעל השטר אבל לא כשמגרע כח בעל השטר. גם מ"ש ותו איכא טעמא כו' נלפע"ד ג"כ דלאו טעמא הוא כלל דהא כיון שאפשר שלקחו הלוקח וחזר ומכרו למוכר וחזר ולקחו ממנו פעם שנית כדאמרי' הדרית זבנית מינך א"כ אין השטר המאוח' ראיה שאז דוק' קנהו ופשיט' שיכול המלו' ראשון לטעון שקנהו ג"כ קודם לכן וזה השטר המאוחר הוא על קניה אחרת מאי אמרתמאן לימא לן דקנהו מזמן הראשון הא השתא נמי יוכל הלוקח לכבוש השטר מכירה ומאן לימא לן דקנהו מזמן הראשון ועוד יש לסתור טעם זה בדרכים אחרי' ודוק. תימה גדולה על הב"ח איך בדה מלבו טעמים שלא הוזכרו בש"ס ובשום פוסק דבש"ס ובכל הפוסקי' לא קאמרינן אלא טעמא משום דילמא הדר זבין מוכר מיניה כו' משמע להדיא דברשות המוכר שטרי מקח מאוחרים כשרים דהא כיון דידע המוכר דשטרו מאוחר לא זבין ליה מיניה עד דהדר ליה שטרא ולפי טועמיה של הב"ח אפי' ברשות המוכר ה"ל להיות פסולים אלא ודאי כדפי' וזה ברור:

א

פסולים. נ"ל דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר מכר כשרי' ולפ"ז מסתמא כשרים עד שיתברר שלא הודיעו ודוק:

א

אין לאחר שום שטר לכתחלה. אם לא שא"א בענין אחר כדלקמן סעיף י"ט וך' ושאר דוכתי דאז הוי כדיעבד:

א

דאי אמר אשתבע לי כו'. משמע דר"ל שטוען אשתבע לי שאינו מוקדם וכן פי' הסמ"ע והב"ח. וקשה לי על המחבר א"כ למה ישבע בשלמא על הטור לק"מ דלטעמיה אזיל דכ' בס"ו שמסקנת הרא"ש ששט"ח המוקדמים פסולי' אפי' לגבות מבני חרי ואפשר שגם בעל העיטור סובר כן אבל על המחבר קשה דהא פסק בסתם לעיל סעיף ז' דגובה מבני חרי. ודוחק לומר דהמחבר מפרשו לענין לקוחות. ועוד דא"כ ל"ל דאמר אשתבע לי הא בלא"ה צריך לישבע נגד הלקוחות דקיי"ל טענינן ללוקח ונראה דמיירי שטוען שהעדים הקדימו בכוונה ופסולים שחתמו שקר וכן משמע בדברי בעל העיטור שהביא הבעל התרומות סוף שער נ"ו וז"ל אבל לפסול את השטר אחר שנתקיים ולאחזוקי סהדי בפסולים לא מחזקינן ומסתברא דאי אמר לשתבע לי משתבע ליה אבל לא נתקיים השטר על בעל השטר להביא ראיה ואמרינן ליה קיים שטרך ואות לדינא עכ"ל וכן משמע בבעל העיטור עצמו דף ד' ע"א ע"ש:

א

אשתבע לי. שאינו מוקדם אע"פ שאינו טוען אשתבע לי דלא פרעתיך חייב וישבע דאע"ג דבטוען אמנה או כתבתי ללות ולא לויתי אין צריך לישבע וכדלקמן סי' פ"ב סעיף י' הכא כיון דזמנו בשבת איכא ריעותא. דמוקדם וצריך לישבע וכ"כ הסמ"ע ס"ק כ"ה והב"ח ומשמע דאי ליכא ריעותא לפנינו א"י להשביעו שאינו מוקדם דלא גרע מאמנה וכתבתי ללות ולא לויתי. ואין להקשות ממ"נ אי טוען שפרעו ישבע לי בלא"ה צריך לישבע לו שלא פרעו ואי אין טוען שפרעו ישלם לו י"ל דטוען שפרעו אלא שאינו רוצה לומר לישבע לי דלא פרעתיו שחושד אותו שישבע כן שמורה לעצמו איזה היתר על שבועה זו אבל זה יודע שלא ישבע שאינו מוקדם לכך אומר ישבע לי שאינו מוקדם א"נ מיירי שטוען לא לויתי דאפי' טוען לשתבע לי שהלוה לי לא משבעי' ליה בשטר כשר כדלקמן ספ"ב סעיף י' דלא משבעינן אלא בפרעתי כיון דשטר לפרעון הוא עומד לכך טעין לישבע לי דלאו מוקדם הוא וע"ז צריך לישבע לו כיון דזמנו בשבת ואיכא ריעותא דמוקדם לפנינו וכמ"ש: כל שטר כו' שנמסר כו'. כ"כ הטור. והקשה הסמ"ע ושאר אחרונים דהא הטור ס"ל לעיל ס"ס ל"ט כאביי דעדיו בחתומיו זכין לו והב"ח כ' בסי' ל"ט סי"ו וסכ"ד ובסי' זה סעיף י' דאפי' לאביי דעדיו בחתומיו זכין לו היינו דוקא כשהלוה מצוה שיעמוד השטר בידם בשביל המלוה או בסתם אבל כאן דאיתרע בנפילה חיישינן דילמא אמר לעדים שיתנוהו לידו של לוה דהשתא לא זכה בו למפרע כו' עכ"ל ודבריו תמוהין דהא מוכח להדיא בש"ס פ' שנים אוחזין בכמה דוכתי דאפי' אומר בפי' שיתנוהו לידו של לוה אמר אביי עדיו בחתומיו זכין לו חדא דהא אביי מתרץ (בדף י"ג ע"א) מתני' דכותבי' שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו אפי' בשטרי דלאו אקנייתא ומשום עדיו בחתומיו זכין לו כותבי' שטר ללוה כו' משמע שמוסרים השטר ליד הלוה ועוד דא"כ מאי פריך לאביי מהך דמצא גיטי נשים וכו' נמלך עליהם מאי הוי והא אמרת עדיו בחתומיו זכין לו וכן בתר הכי פריך לאביי ממתני' דקתני מצא שטרי חוב כו' ומתרץ אביי ה"ט דחיישינן לפרעון ולקנוניא ולשמואל דאמר לא חיישינן לפרעון ולקנוניא כו' שמואל מוקי למתני בשאין חייב מודהכו' ואם איתא הא מעיקרא לק"מ דבמתני' כיון דנפל חיישינן דילמא אמר לעדים שיתנוהו לידו של לוה ולא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכן גבי שובר משני אביי (דף כ' ע"א) שובר בזמנו טורף ועדיו בחתומיו זכין לו והא התם איתרע בנפילה והכי מוכח נמי ממ"ש התוס' והרא"ש גבי אוקימתא דר' אבא בר ממל דהיינו דלא כאביי כו' ע"ש והכי מוכח נמי להדיא ממ"ש הנ"י בשם הרנב"ר ומביאו הב"י וד"מ וסמ"ע לעיל סי' ל"ט ס"ק ל"ט דלאביי בכל ענין עדיו בחתומיו זכין לו. וכדי שלא נשוי להב"ח טועה כל כך לומר שהוא נגד כל הנך סוגיות ופוסקים צריכים אנו ליישב דבריו בדוחק דודאי לאביי בכל ענין עדיו בחתומיו זכין לו רק דהטור הכריע מסברתו ופסק בנפילה דלא כאביי כך צ"ל כוונת הב"ח אע"פ שפשט לשונו לא משמע כן ע"ש. ועוד אפשר ליישב דבריו בדרכים אחרי' דחוקים. אבל אין דבריו נ"ל דאין התחלת קושיא זו שנבוכו בה האחרוני' מ"ש הטור כאן וכל שטר הבא לפנינו כו' והלא הטור פסק לעיל ס"ס ל"ט עדיו בחתומיו זכין לו והוא בשום לבעוד מאי מהני ראיה שבא לידו מזמן הכתוב בו הא אכתי איכא למיחש לפרעון ולקנוניא כדלקמן סי' ס"ה ואע"פ שבסמ"ע ס"ק כ"ו הרגיש קצת בזה ותירץ דשאני הכא כיון דהמלוה בעצמו מצאו וכ"כ לקמן סי' ס"ה ס"ק מ' אין דבריו נ"ל דהא דין זה לקוח מהתו' והרא"ש פ"ב דגיטין וכדאיתא בב"י ושם כתבו בהדיא שמצאו אחר ועוד דהיכא דהמלוה מצאו בעצמו א"צ להביא ראיה כלל וכמ"ש הרשב"א בתשו' והמחבר לקמן סי' ס"ה ס"ב ע"ש ודוחק לומר דהרשב"א והמחבר מיירי שם דאין חוששים לפרעון אבל צריך להביא ראיה על המסירה וגם בתשו' רשב"א גופה לא משמע כן דמסיים שם בתשו' הרי זה כמי שנפל לו שטר בחצר חברו ומצאו קודם שיבא ליד אחר שאין חוששים לו דלא איתרע שטר אלא כשנולד לו ספק ביד אחר עכ"ל. אבל המעיין בהרא"ש פ"ב דגיטין יראה שעיקר הפלפולשם קאי אגיטין והמעיין שם בהרא"ש יראה לעינים שדברי הטור מועתקים מדברי הרא"ש לשם. וא"כ שטר דנקט הטור כאן דומיא דגט קאמר דליכא למיחש ביה לפרעון ולקנוניא וכן לא שייך ביה לומר עדיו בחתומיו זכין לו וכדמוכח להדיא בש"ס פ' שנים אוחזין (בבא מציעא דף י"ט ע"א) דגבי גט וכה"ג שהוא שטר של חובה לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו וכ"כ התוס' שם להדיא וה"ק הטור וכל שטר הבא לפנינו דלא שייך ביה לומר עדיו בחתומיו זכין לו אפי' ליכא ביה למיחש לפרעון ולקנוניא צריך להביא ראיה על המסירה היכא דאיתרע בנפילה וכ"כ הטור ברמזים פ"ב דגיטין וז"ל כל גט ושטר הבא לפניני לא חיישינן שמא מאוחר הוא אלא תולין שביום שנכתב נמסר אבל אי איתרע בנפילה צריך להביא ראיה מתי בא לידו עכ"ל ולפי זה ניחא נמי הא דכתב הטור לעיל דברי הרמ"ה וכ' עליו ואין נראה לחלק כו' משום דנפקא מינה לענין גיטין וכה"ג דלהרמ"ה בכתב גט ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי לא הוי מוקדם. כן נ"ל ודוק:

א

נכתב ביום ונחתם בלילה כו'. וכתובה איכא פלוגתא בין הפוסקים אי כמעשה ב"ד דמיא ונכתב ביום ונחתם בלילה כשר אולא והזכירום הרא"ש והר"ן פ"ב דגיטין וה' המגיד ר"פ כ"ג מה' מלוה ע"ש והרשב"א בחדושיו שם פסק דכמעשה ב"ד דמיא וע"ש:

א

אפי' לא חתמו אלא לזמן מרובה. וה"ה אפי' לא חתמו כלל דקי"ל קנין יש לו קול וטורף אפי' לא נכתב כלל כדלעיל ריש סי' ל"ט וכן דעת רוב הפוסקים ודלא כהרא"ש וסייעתו ומ"ש הסמ"ע לעיל ר"ס ל"ט וכאן ס"ק כ"ט לחלק בין כשהעדים לפנינו או לא לא נהירא ובחנם דחק דודאי דעת הרא"ש וטור דדוקא כשנכתב אבל דעת המחבר כרוב הפוסקים:

א

יש מי שאומר כו'. ומהרמב"ם ושאר הפוסקי' לא משמע כן שלא חילקו בכך:

א

שהוא מתחייב בקנין. ולא קנו עד הלילה וכ"כ בסמ"ע ופשוט הוא:

א

סומכים זמן הכתיבה ויש גורסים זמן הקנין ועיקר כדאיתא בסמ"ע וב"ח ועי' בתשו' מהר"א ן' חיים סי' מ"ג:

א

מיהו אם כתבו סתמא במקום כו' הג"ה זו שייכה בסעיף כ' וע' בסמ"ע:

א

לא יאמרו כו' דין זה לא מסתבר כלל ואף שבב"י כ' שאנו מוכרחים לפרש כן דאל"כ למהליה לטעמא דמיחזי כשיקרא הא משום ספק פסול דדילמא מוקדם הוא וגם בבעל התרומות נראה שהוציא כן מהש"ס מ"מ לפע"ד אינו מוכרח כלום ורבה בר שילת קאמר דאי לא ידעי יומא דקנו ונראה להם שקנו ממנו בתחלת תשרי והם מסופקים בכך לא יכתבו בשטר בסתם שקנו ממנו בתחלת חדש תשרי שאם יבואו לידי בירור שקנו ממנו בתחלת חדש תשרי יתנו לו השטר ואם לא יתברר יקרעו דשטר דמ"מ בשעת כתיבה מיחזי כשיקרא וה"נ אמרי' בש"ס פ' הכותב ושאר דוכתי האי אשרת' דדייני דכתיבה מקמי דנחוי סהדי אחתימת ידייהו פסולה דמיתחזי כשיקרא ונתבאר לקמן סי' מ"ו סכ"ד והיינו אפי' שלא יתנו השטר עד אחר שיודו העדים על חתימת ידם פסולה כיון שבשעת כתיבה לא הודו ואף החולקים שם י"ל דמודו כאן או אפשר שהחולקים שם פליגי נמי הכא ולכך הרא"ש בפ' ג"פ השמיט בדברי רבה בר שילת דמיחזי כשיקרא משום דס"ל דבשאר שטרות שאינן מעשה ב"ד קי"ל דלא חיישי' למיחזי כשיקרא וכמ"ש בפ' הכותב. וגם ראיתי בבעל העיטור דף ד' ע"ב שכ' על רבה בר שילת וז"ל ומסתברא כיון דקי"ל בעלמא למיחזי כשיקרא לא חיישי' כתבי יומא דבריר להו וכתבי ואחרנוהו עכ"ל וא"כ אפי' יהיה פי' הש"ס כהבעה"ת וב"י מ"מ הא הבעל העיטור פסק דלא קי"ל הכי ע"כ נלפע"ד היתר ברור שאם יודעים שקנו ממנו בתשרי ואינן יודעין בכמה מותרים לכתוב מתחלת חשון מיהו בחדושי רשב"א פ' כל הגט משמע כהטור ובעה"ת שכתב שם דאמרינן בגט פשוט אי ידעיתו יומא דאקניתו בי' כתובו ואי לא כתובו יומא דכתביתו ביה ואי לא מחזי כשקרא כלומ' אבל יומא דלא קנו ביה ולא יומא דכתבו ליה לא אע"ג דודאי קנו מיניה מקמי ההוא יומא דכתבי אינהו משום דמיחזי כשיקרא עכ"ל וצ"ע:

א

משקרי' ופסול. ולי נראה עיקר כרש"י ר"פ אחד דיני ממונות ורבי' ירוחם נ"ד ח"ב שאין השטר נפסל בדיעבד בכך ומביאם ב"י וכן דעת התוס' בשם ר"י בגיטין סוף פרק הזורק (גיטין דף פ') סוף ע"א וכן נראה דעת הבעל העיטור דף ד' ע"ב ע"ש וכן משמע להדיא מדברי התוס' פ"ב דכתובות דף כ"א ע"ב בשם ר"י ע"ש ולענין מה שהקשה הנ"י ר"פ אד"מ אפי' רש"י מהך דגטין מיושב מתוך מה שכתבו התוס' בגטין שם דדוקא בגטין פסולים בדיעבד ולא בשאר שטרות וכ"כ הר"ן ומרדכי ואגודה פרק הזורק וכן נלפע"ד דעת הרמ"ה והטור שהביא המחבר לקמן סעיף כ"א דאי ס"ד דס"ל דאף דיעבד פסול היאך ישנה את השטר משום המטבע וא"כ קשה על המחבר שהעתיק לקמן סעי' כ"א דברי הטור בשם הרמ"ה ואולי ס"ל לחלק אבל אין נרא' כן וגם לא משמע כן מדברי הטור והרמ"ה מדכתבו לא יכתבו אלא שם המקו' שמסרו הדברי' שם ואם איתא דאפי' דיעבד פסול ה"ל לתקוני בכל מה דאפשר שלא יפסול השטר והכי הל"ל אבל אם המטבע משתני יכתבו מקום שנמסרו הדברים וגם מקום החתימה דהיינו קנינו במקום פלוני וכתבנו וחתמנו במקום פלוני ודוק:

א

בשל ראובן כתוב בב"ח בניסן. בטור כתוב בה' בניסן וכתב בסמ"ע דצ"ל ג"כ בכ"ח בניסן ואין צורך דהטור לישנא דהש"ס נקט ובש"ס מעשה שהיה כך היה ע"ש:

א

כיון שסכום כו'. ואינו על סך אחר ממילא אמרינן שהשובר נכתב על אותו שטר והשובר כשר. ואמרינן דהעדים לא ידעו זמן השטר לכך כתבו סתמא וכדלקמן סי' נ"ד ס"ג ועיין מ"ש שם:

א

יד בעל השטר על התחתונה. וכ"כ הריב"ש סי' ת"ר שאם לא נודע איזו נכתב קודם יד בעל השטר על התחתונה ואם ידוע שהשובר קודם השטר בתקפו וע"ש:

א

דבלשון העולם עד ולא עד בכלל כו'. בד"מ דחה דין זה מפני הדין שכתב הרא"ש והמחבר בסי' שלפני זה וז"ל כתב הרא"ש בתשו' כלל ע"ו על ראובן שהוציא שובר שכתוב בו שמעון מחל לו כל תביעת ממון שהיה לו עליו עד היום הזה ושוב הוציא שמעון שטר שראובן חייב לו מנה וזמן השטר והשובר ביום א' יראה דיד בעל השטר על התחתונה עכ"ל וכתב ב"י דכ"כ הרשב"א ודלא כתשו' אחרת של הרא"ש בכלל ע"ו דכתב דעד ולא עד בכלל ואין אותו היום בכלל ד"מ ואין דבריו נכונים ואם כדבריו שתשו' הרא"ש סותרים זא"ז יותר ה"ל לדחות תשובה הראשונה שהרי התשובה האחרונה ברורה בטעמא דאיתא בכמה דוכתי בש"ס בנדרים דבשטרות דנין כמו בנדרי' והוא מוסכם מכל הפוסקים וגבי נדרים איתא להדיא בש"ס ופוסקים דאם אמר עד הפסח אינו אסור אלא עד שיגיע ואין הפסח בכלל דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ועד ולא עד בכלל וכמו שנתבאר בי"ד סי' ר"ך סעיף י"ב אבל באמת נראה שאין התשובות סותרות זא"ז וכמו שאבאר וע"כ פסק המחבר את שתיהן ונראה שגם הרב חזר בו ולכך לא השיג כאן על המחבר. והנ' כבר נתעוררו האחרונים בישוב שתי תשובות הרא"ש אלו. גם מהרשד"ם סי' קי"א דחק עצמו בזה. ובתשובת מהר"א ן' ששון סי' פ' וסי' קצ"ג כ' לתרץ וז"ל התשוב' הראשונה מיירי ששניהם מודים שמחל לו גם אותו יום אלא שטוען שזה השובר נעשה בבקר והשטר מאוחר הוא שנעשה בערב וזה או' להיפך ולכך מספיקא לא מפקינן ממונא אבל בתשובה הב' בעל השטר טוען שלא מחל לו אותו היום וכי תימא לעיל נמי יהיה נאמן במה דאמר ששטרו מאוחר במגו דאי בעי אמר שלא מחל לו אותו יום נראה דמגו להוציא לא אמרי' כשנעיין בדברי התוס' פרק ח"ה והרא"ש שם נראה שסוברים דאף בשטר לא אמרי' מגו להוציא עכ"ל ומ"ש כשנעיין בדברי התו' כו' ליתא דאדרבא המעיין בדברי התוס' והרא"ש שם יראה להדיא שסוברים דהיכא דאיכא שטרא לא הוי מגו להוציא וכדמוכח מהך דסטראי דלקמן סי' נ"ח ויותר ה"ל לתרץ לפי דרכו שכתוב בשובר להדיא שגם יום זה בכלל או שיש לו עדים בזה: אבל לפע"ד מעיקרא ל"ק מידי דהרי הרא"ש גופיה כתב בתשובה האחרונה דאם כ' עד עכשיו הוי ספיקא א"כ בתשובה הראשונה שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שהיו לו עליו עד היום הזה דמי ממש לכתוב עד עכשיו כיון שעומד באמצע היום וכותב עד היום הזה ועוד דלשון עד היום הזה הוא בכל מקום עד עכשיו כמו על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה עד היום הזה וישם אותה יוסף לחק עד היום הזה ולברך בשמו עד היום הזה ואזנים לשמוע עד היום הזה ולא ידע איש את קבורתו עד היום הזה יד אבשלום עד היום הזה וישבו שם עד היום הזה וכאלה רבות עצמו מספר אבל בתשובה האחרונה שכתוב בו שמחל לו כל תביעות שיש לו עליו עד ה' בניסן הוי כאומר עד הפסח רוצה לומר עד התחלת ה' בניסן כן נ"ל ברור:

א

נותנים למי שכתוב בו אדר סתם. ובש"ך בי"ד סי' ר"ך ס"ק כ"ז הארכתי בזה והעליתי דאין נותנים אותו למי שכתוב בו אדר סתם אלא יחלוקו וע"ש. ועיין מ"ש לקמן סי' שי"ב סעיף ט"ו ס"ק ט"ו:

א

היינו עד שיעברו כו'. דין זה נ"ע דנא מסתבר זמן רחוק כל כך ומכ"ש דקשה דלפי זה אם כתוב בשטר אחר חג השבועות או אחר חג הסוכות היינו עד רוב הימים וכ"כ הר"ן ס"פ מי שאחזו להדיא דלפ"ז אם נשבע לפרוע אחר חג הסוכות יש לו ג' חדשים וזמן רב כזה דחוק מן השכל. לכך נראה כמו שפי' רבינו חננאל הביאו הר"ן והרשב"א בחדושיו והרא"ש שם דאחר הרגל היינו ט"ו יום אחר הרגל ולא שלא פסח או שבועות או סוכות ואע"פ שהרשב"א והר"ן שם כתבו על דברי ר"ח שלא נתברדו דבריו היינו משום שלא ידעו מנין לו כן אבל כבר נידע שכל דברי ר"ח הם דברי קבלה מן חכמי הש"ס שהיה גאון קדמון מהגאוני' וכ"כ הרא"ש ספ"ק דנדה וס"פ שבועת הדיינים ושאר פוסקים בכמה מקומות שדברי ר"ח דברי קבלה ועוד שנ"ל מקור נדברי ר"ח מפ"ק דתענית ומייתי לה בפ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ח) ע"ח ר"ג אומר שואלין על הגשמים ב' במרחשון ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע אחרון שבא"י לנהר פרת וק"ל הכי נמצא דכל פעם שהיו ישראל עולים לרגל לא היו יכולין להגיע לבתיהם אחר הרגל אלא בט"ו יום והיה דומה להם כאלו הם עדיין בא"י עסוקים בעניני הרגל כל זמן שלא היו עוברים הנהר הגדול נהר פרת וא"כ אחר הרגל מיקרי ט"ו יום ואע"ג דהשתח אנן בגולה מ"מ לשון אחר הרגל נמשך מהם וכה"ג אשכחן טובי וגם הרא"ש ס"ס מי שאחזו נראה שפוסק כר"ח וכ"כ ברמזים שם וכ"פ בפשיטות בטור ת"ע סי' קמ"ד וגם רבי ירוחם בחנק אוה נתיב כ"ד ח"א הביא דברי ר"ח בלי שום חולק עליו. ותימה עליו על מ"ש בסתם בס' משרים נ"ד ח"ד דעד הפסח היינו עד שיעברו רוב ימים שבין פסח לעצרת. ואפשר ר' ירוחם מחלק בין פסח לשאר רגלים אע"פ שהוא דוחק לפרש דבריו שבנתיב כ"ד בשני רגלים וכן משמע להדיא בעיר שושן דדוקא בפסח דינא הכי שכתב וז"ל דכיון דפסח ועצרת שייכי להדדי שסופרים ספירה מפסח עד עצרת הם כולם נחשבים כמו שבוע אחת כו' ע"כ ולפי זה מ"ש הר"ן דלתשובת הרי"ף ה"ה בסוכות יש לו ג' חדשים אינו מוכרח די"ל דדוקא בפסח פסק הרי"ף כן ע"ש. ולפ"ז אפשר דגם המחבר לא קאמר אלא בפסח ולא בשאר רגלים. אבל בדברי הרמ"ה שהביא הר"ן שם מבואר דבכל רגל חשבינא ליה המחצית ע"ש. ובשלטי גבורים ס"פ מי שאחזו כתב וז"ל ואם אמר אחר הרגל הרי הוא כאלו אמר אחר החדש ונותני לו כל ימי השבת שהם אחריו כבקו' הראיות עכ"ל ואני לא ידעתי ראיה לזה. עכ"פ נראה מדבריו להדיא ג"כ דאחר הרגל אינו זמן רב רוב ימים שבין רגל לרגל. ונראה דהרמב"ם פ"ט מה' גירושין והסמ"ג שם והלכות גדונות וראב"ן שהשמיטו דין אחר הרגל דבס"פ מי שאחזו היינו משום דס"ל דכיון דבש"ס קאמר דלית הלכתא כר' מאיר דאמר ל' יום אחר הרגל ולא פי' בש"ס הלכתא מאי אלמא דלש"ס גופא מספקא ליה והלכך הוי ספיקא דדינא עד כמה נקרא אחר הרגל:

א

רוב כו'. כתב בסמ"ע דרוב לאו דוקא וכ"כ בר"ן מחצית נמצא דלבני א"י החיוב עליו מיד אחר כ"א יום ולבני ח"ל אחר ך' יום ומחצה עכ"ל ולפעד"נ דרוב דוקא וכן הוא בר' ירוחם נ"ד ח"ד שיעברו רוב הימים כו' ור"ל כגון היכא דיש בין רגל לרגל מספר נפרד היינו עד שיעברו רוב הימים דלא מסתבר לחלוק יום א' והר"ן מיירי היכא שיש מספר זוגי א"נ המחבר ור' ירוחם דמיירי להדיא בזמן הכתוב בשטר ולכך צריך רוב דיד בעל השטר על התחתונה אבל ר"ן מיירי להדיא בנשבע לפרוע לו ובשבועה אזלינן לחומרא ודמי למ"ש הרשב"א בתשו' והמחבר לקמן סי' ע"ג סעיף ט' בנשבע לפרוע לו בראש חודש פלוני שחייב לפרוע לו ביום הר"ח הראשון מטעם ספיק' דאורייתא לחומרא ע"ש כנ"ל. גם מ"ש הסמ"ע דלבני א"י חל החיוב מיד אחר כ"א יום כו' וכ"כ לעיל מיניה דבין סוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ב יום ולדידן שעושין כל י"ט שני י"ט מספק נשאר מ"א יום כו' וכ"כ אח"כ דמ"ש המחבר עד כאן כ"א יום אין ר"ל רוב הימים שבין פסח לעצרת דהיינו כ"א יום דא"כ מנינא למה לי אלא הוא רשימה לחזור הש"ע עד כאן בכ"א יום כו' ולא דק דמסוף פסח לתחלת עצרת הוא לבני א"י מ"ג יום ולדידן מ"ב יום נמצא דכ"א יום לכ"ע ליכא רובא ולבני א"י אפי' פלגא לא הוי:

א

(סעיף ז' וי"א דפסול לגמרי) מ"ש הסמ"ע בשם מור"ש דלא לגמרי פסול והמעיין בתו' פ' א"נ דף ע"ב יראה דלגמרי פוסל ר"י ואפשר דהוכחת מור"ש ממ"ש הטור בשם הר"ר יונה סי' מה סעיף ז' דאפי' במוקדמים נראה לו לדון כן ולעד"נ דהר"ר יונה שם הוא דעה שלישית דמחלק בין טענת להד"מ לטענת פרעתי ולא הביאו הטור שם אלא לענין הרחקת שני שיטין דיש טעם לדבר משום דאפשר להכשירו במילוי א"ה נלענ"ד דברי מור"ש עיקר מדאכפל הטור למצוא אופן שיהי' השטר מוקדם ולא כתב בפשיטות דמיירי כגון שהמלוה מודה שהוא מוקדם ואף שאינו נאמן לפסול העדים נאמן הוא על עצמו אלא ודאי דהכא מיירי שאין העדים פסולים בעיקר ההלוא' אלא שאין לו דין שטר וממילא אם טוען להד"מ הוחזק כפרן אבל אם הי' המלו' מודה שהעדים הקדימוהו בכונה אפי' אם אמר להד"מ הי' נאמן וכן משמע מדברי התו' פ' המניח דף ל' ע"ב דלא הפסיד השטר אלא מתורת שטר אבל עדות העדים קיימת ואיני נאמן לומר להד"ם כיון שהעדים כשרים ומפיהם ולא מפי כתבם לא שייך הכא תדע דאי לאו משום שמא יגבה מזמן ראשון הי' גובה מזמן שני וגם אין נרא' לו' דמ"ש הטור ובמה יודע היינו לסברת רי"ף דמשמע אף לס' הרא"ש קאמר ולענין דינא ודו"ק ע"כ:

ב

(ס"ט יכולים לחתום על שטר אחר) מ"ש הסמ"ע ס"ק ט"ז בשם רשב"א דעידי מתנה אינם צריכים להיות מזומנים ע"כ לא מיירי ביש בה אחריות נכסים דאל"כ הוה כהלואה כמ"ש סי' מ"א ס"א מכאן נ"ל דקי"ל כרשב"א לעיל סי' מ"א ס"ג הבאתיו לעיל דשטר צוואה לא קאי לגוביינא דהא בפ' י"נ גבי שלשה שנכנסו לבקר את החולה מוכח דאין עידי הלוואה צריכין להיות מזומנים כמו שהביא זה ב"י כאן בשם רשב"א ואי אמרת דשטר צוואה קאי לגוביינא הא נפיק מיניה חורבא דיגב' הרבה פעמים ע"י הרבה עדות אלא ע"כ דלא קאי לגוביינא:

ג

(סעיף י"ג דוקא בפטרי הלוואה) ברמב"ם לא משמע חילוק זה כמ"ש הר"ן עצמו ותו ק"ל דבפ"ב דגיטין דף י"ח נמאן דלא ס"ל כשמואל אלא אף בשאר שטרות בעינן עסוקים באותו ענין משמע שם דשאר שטרות דומיא דכתוב' וכתוב' לא אשתעביד במידי ביום שנכתב אלא הקנין שעושה בלילה הוא שעוש' השיעבוד דהא אין על הכתובה שם הלואה אלא מחייב עצמו בדבר שלא נתחייב מעולם ואפי' בכתוב' גדול' כמ"ש רבינו סי' ס' ושייר שטרות נמי דכותי' ותו ק"ל מ"ש מגט דמהני עסוקים באותו ענין בנכתב ביום ונחתם בלילה כמ"ש באבן עזר סימן קכ"ז לדעת הרא"ש והב"י בשם הרשב"א דלהרמב"ם לא מהני מטעה אחר כמ"ש ב"י שם ואני מטעם דאין שעבוד ביום ליכא למ"ד ונמצא ל' הר"ן בחילוק זה יחיד לגבי הרמב"ם והרשב"ם:

ד

(סי"ח מיחזי כשיקרא) נראה דיש חילוק בזה דברישא דאם כותב שקר קנינו מפלוני וכתבני ומסרנו לפלוני כו' ביום פלוני אין פוסל רק מיחזי כשיקרא אבל בסיפא דאי כותב שקר קנינו ביום הכתיב' וא"כ יכתוב וכתבנו ומסרנו יש כאן פיסול דהא אותן הנכסים שקנה יום שלפני הכתיבה לא נשתעבד למלו' לטרוף לקוחות כל שלא כתבו לי דאיקנו וכשיסמוך יום הקנין ליום הכתיבה יוכל לטרוף אותם כל שלא נראה מתוך השטר שהקנין היה קודם הכתיבה דאז לא הי' יכול לטרוף עד שיברר שקנה הלוה קודם בקנין וע' מ"ש בסימן רצ"ט מזה:

ה

(תו שם מיהו אם כתבו כו') סידר הסמ"ע הג"ה זו לסעיף כ' אלא מ"ש הסמ"ע וז"ל ומ"ש קנינו כו' חסר וי"ו פירושו כאלו כתב בוי"ו וקנינו הוא פי' תמוה ונ"ל ד"א בפי' הג"ה זו ודאי דקאי על מ"ש בסעיף כ' נמצאו משקרים ופסול וה"ק מיהו סגי אם כתב סתם במקום פלוני קנינו מפלוני וכתבנו וחתמנו ביום פלוני דלא מחזי כשיקרא דהמקים שזכר תחל' קאי על הכתיב' דבתרי' דודאי אם היה כותב קנינו מפלוני במקום פלוני וכתבנו כו' אז היה מוכח מוי"ו של וכתבנו שהיא מפסקת בין הזכרת המקום לכתיבה משא"כ עכשיו שכתב תחכ' שפיר י"ל דה"ק במקום פלוני נעשה זו דכבר קניני מפלוני ועכשיו כתבנו ונתננו ביום פלוני וזה מבואר בדברי רבינו ירוחם אלא דק"ל איך שיהי' פי' דברי ר"י לא היה לרמ"א להביאם להלכה דדברי המחבר סעיף זה חולק ע"ז כמ"ש נמצאו משקרים ופסול דמשמע דאין לכתוב קנינו מפלוני ביום פ' וכתבנו וחתמנו במקום פ' וכן מבואר בסה"ת בהדיא שער כ"ו וז"ל אבל אם כתב יום הקנין כותב אותו זמן במקום שהיה הקנין דמיחזי כשיקרא אם יכתוב בחדש שעבר ויכתוב שנכתב במקום שהוא עומד עכשיו עכ"ל ש"מ דגם זה מחזי כשיקרא כיון דאיכא למיטעי שהמקום קאי גם על הקנין וכ"ש בדברי ר"י דלעיל דאיכא למיטעי שהקנין במקום הנזכר סמוך לו לפניו ונראה דמש"ה הביא הב"י בל' מחלוקת דברי ר"י על דברי הרשב"א שהם הדברים של סעיף כ' וצ"ע על רמ"א שמשמע מדבריו כאלו אין כאן מחלוקת:

ו

(סעיף כ"ג בשל ראובן כ' בה' בניסן) כך היה מעש' בגמרא והטור והמחבר נמשכים אחר לשון הגמרא ובחנם הגיה בסמ"ע בזה:

א

ויש מי שאומר שאם קנו וכו' והש"ך בס"ק ב' הסכים וכתב שכן עיקר והביא ראי' כאשר אכתוב אח"כ. ולדידי צ"ע דין זה למאוד כי נראה לכאורה דאין לדין זה עיקר ושרש לדינא כי בכתובות דצ"ד כתבו התו' בד"ה שני שטרות הלואות הנכתבים ביום א' אף דנכתב ונמסר השטר לאחד קודם לשני מ"מ כיון דאין ניכר מתוך השטר השעבוד אין חל אלא מיום מחר דאז ניכר מתוך שטר השעבוד ולכך שעבוד שניהם באים כאחד. אף דנמסר לזה קודם ולא לבד ביום אחד אלא אפי' בחודש אחד או שנה אחת הדין כן כי כך כתבו הרא"ה והריטב"א והר"נ לכתובות שטר שכתב בו שנה סתם אע"פ שבאו עדים שנכתב תחילת השנה או באמצע' מ"מ אינו גובה ממשעבדי אלא לבסוף השנה דקודם לזה אינם מוציאין קול. והרי שנה זו סתם הוה לאותו שנה כשטר שאין בו זמן כי לא נודע איזה יום בשנה ומכל מקום הסכימו דאפילו ראו עדים תחילת השנה מכל מקום אין טורף לקוח' רק מסוף שנה שניכ' שעבודו בשטר ולא מקדם כי אין לו קול ואם כן מכ"ש בשטר שאין בו זמן דמחל שעבודו וגם יש לפקפק מהא דאמרינן בע"ז דף יו"ד בשטר מאוחר דאתא לב"ד דאמרינן דלא טריף עד דאתא זימנא אעפ"י דהוחזק בב"ד קודם לכן מכל מקום לא טריף עד זמן הנזכר בשטר ומ"ש שטר מאוחר ומ"ש שטר שאין בו זמן כלל מיהו זה יש לדחות דגרע מאוחר מן שטר שאין בו זמן דבמאוחר הואיל ואיחרו הוה כאלו אמרו העדים והתנו שלא יחול השעבוד כי אם משעת הזמן הנזכר בשטר משא"כ בלא נכתב זמן כלל וכעין סברא זו צ"ל בשמעתי' דנכתב ביום וכו' בגיטין דהעלו שם התו' בד"ה ר"ל כו' דגט מאוחר אין חל הגירושין רק מיום הנכתב בגט וקודם לזה לא אף אם בא ליד אשה תיכף ואלו בגט שאין בו זמן בדיעבד מגורשת מיום נתינה. וצ"ל הואיל ואחרו גרע טפי דדעתו דלא יחול כלל עד הגיע זמן הנכתב בשטר אך עם כל זה הדבר דחוק חדא דתינח בשטר מאוחר הנכתב מדעת הלוה כמו בגט מאוחר דודאי נכתב מדעת הבעל דאל"כ אין לך קפידא ושינוי שליחות יותר מזה דדעתו לגרשה תיכף והם אחרוהו ולא יחול עד לזמן ההוא והוא שינוי גמור מדעת הבעל אבל בנתנו לו שטר מאוחר בלתי דעת לוה מ"ש מאין בו זמן ועוד בגט שפיר י"ל בשלמא במאוחר דעתו שלא יחול גט עד זמן הכתוב בו אבל אין בו זמן כלל אם אין דעתו לגרש לאיזה צורך נתנו אבל כאן בשטרי שעבוד כמו דאמרינן במאוחר דדעתו דלא יחול שעבוד רק מזמן הכתוב בו אף באין בו זמן כלל נימא דעתו שלא יחול שעבוד כלל ויהיה כשטר שאין בו אחריות וכת"י וכהנה מלוה בעדים אבל נניח הדוחק הזה מ"מ קשה כמש"ל בשטר שכתב בו סתם שנה זו והאי דאותו שנה הוי כשטר שאין בו זמן ואם מהני בשטר שאין בו זמן עדים שראו השטר אף בזו יועיל. דמ"ש דל"ל הואיל והזכיר שנה ולא פרט באיזה יום בו הוי כאומר סוף שנה והרי זה כמאוחר וכאלו אומר שלא יחול שעבודו עד משלם שנה ההיא דזה אינו דהא דעת התו' ורבים מהמחברים דסבירא להו דגט מאוחר אין חל הגט עד שיגיע הזמן הכתוב בו ואלו שטר גט שכתוב בו בשבוע פלוני ולא הזכיר השנה והחודש מגורשת תיכף משעת נתינה כמבואר שם בגמרא בשמעת' הנ"ל וכן בש"ע א"ע סי' קכ"ז ס"ז ע"ש ועכצ"ל דזה אין דינו כמאוחר דנימא דעתו שאז יחול הגט רק תיכף משעת נתינה חל ואם כן לדינו של הרי"ו היה ראוי לחול השעבוד מיד אם נודע אימת נכתב וזהו דלא כדעת מחברים הנ"ל איברא דבזה י"ל דדעת הרי"ו כדעת ר"ת דסבירא ליה שם בתו' דכתוב' בשמעת' דשני שטרות וכו' דלכך סבירא ליה לשמואל שני שטרי הלואה היוצאים ביום אחד יחלקו ולא שודא משום נעילת דלת אבל מדינא אף בהלואה אם ביום א' ידעינן דנמסר לזה קודם לזה חל שעבודו מקודם והוא מוקדם לשני וא"כ מכ"ש באין בו זמן דאם ראו השטר מוקדם דשעבודו קודם ללקוחות שקנו אחריו אך מלבד דזה א"א לומר בכוונת רי"ו דהא הוא גופי' כתב נתיב ט"ו ח"א דב' שטרות מהלואה היוצאים ביום אחד דאין חל שעבודם אף דנמסר לאחד מקודם רק משעה דמוכח מתוכו ולכך בשטרי הלואה יחלקו ולא שודא וזהו כדעת הרי"ף ותו' וסייעתם ודלא כר"ת דנתן טעם מפני תקנות המלוה ונעילת דלת. אף גם דתמהני איך העלים עין מירושלמי פ' המגרש והביאו גם כן הרשב"א בחדושיו שם על הא דתנן שלשה גיטין פסולים וחד מינייהו אין בו זמן ומפרש בירושלמי דאין גובה משעבדי ר' בניסא אמר מפני קנוני' (פי' דלקוח' יאמרו אנו מוקדמים ממך ואף דלוה אמר שלוה מקודם חיישינן לקנוני') ר"א אומר מפני שהוא פסול (פי' לית ליה קלא לענין שעבוד לקוח') עד בדין בשלוה הזקן ושעבד הזקן פי' הוא לוה והוא מכר לוה הזקן ושעבד הבן אין לך למימר משום קנוני' אלא מפני שהוא פסול פי' בשלוה האב בשטר ואין בו זמן ומת ובנו מכר נכסיו של אביו ואם כן ודאי השטר שלוה בו אביו מוקדם ולא מ"ל הלקוח' אנו קודמים ומכל מקום אינו גובה ש"מ הטעם משום שהוא פסול דל"ל קלא עכ"ל הרי מבואר להדיא בלוה אב ומכר הבן דודאי היה השטר קודם לקנינו מכל מקום אינו גובה משום דל"ל קלא וכ"כ הרשב"א בחדושיו לגיטין להדיא בביאור דלית ליה קלא וכתב הוא אצל בני חרי ואינו כתב אצל משעבדי. ודלא יהיה מזה תיובתא לר"ת צ"ל או דסבירא ליה דכך הפי' משום נעילת דלת דלית ליה קלא או דלענין טריפת לקוחות מודה רק ר"ת מיירי שם בנכסי' ב"ח וסבירא ליה מלוה ע"פ מוקדם קודם למאוחר וקשי' ליה למה קיי"ל יחלקו אפילו בב"ח ולכך נתן טעם משום נעילת דלת ודוק ועיין מ"ש בסי' ק"ד בזה. או דסבירא ליה הך דירושלמי מתני אמשנה ג' גיטין פסולים ומוקמינן כר"מ דע"ח כרתי וא"כ כל זמן שאין הזמן השעבוד מוכח מתוכו לא חל אבל לר"א דסבירא ליה ע"מ כרתי תיכף חל השעבוד משעה שנמסר דמה בכך דאין בו זמן מכל מקום ע"מ מפקי' לקול ואין נ"מ אם זמן כתוב בשטר ודין זה צ"ע (ועיין מש"ל בסי' נ"א ע"ש) ועוד לענין שעבוד לקוח' דבעינן מוכח מתוך השטר שפיר אמרי' כל זמן דלא נזכר הזמן לא חל השעבוד משא"כ לענין מלוה ע"פ המלוה ע"פ מוקדם קודם בגבי' אם כן מה נ"מ בזמן של שטר ור"ת איירי שם לענין ב"ח דעל המשנה קאי חולקים בשוה ולענין ב"ח לא תלי' בזמן של שטר כלל ועיין מש"ל בסי' ק"ד ע"ש. זהו מה שי"ל לר"ת אבל על דין רי"ו קשי' לי' הירושלמי דלא מיירי בע"מ כלל. ולכן ברור אף כי נסתם לשונו מכל מקום מיירי רי"ו בשטר שיש בו קנין ולא נזכר בו זמן ובזו אף הרא"ה וריטב"א והר"נ מודים דאם ראו עדים השטר דגובה מזמן הראי' כמבואר שם והטעם נכון דדל שטרא וליכא כאן כלל עדי קנין מוציאין קול ולו יהיה דלא נכתב שטר כלל מכל מקום גובה ממשעבדי דעדי קנין מוציאין קול ובשביל שנכתב שטר ולית בי' זמן לא גרע רק לא ידעינן אימת נעשה הקנין אבל כשראו השטר אם כן ודאי כבר נעשה קנין פשיטא דגובה מאותו יום אבל זולת זה הקנין נראה ברור דלא גובה ואין בזה פקפוק ועיין מ"ש בסי' ק"ד בזה. והנה הרב הש"ך ביקש להביא ראי' לדברי רי"ו ובמח"כ הרמה שלא בעיון כתב כי מה שמביא מתו' שמעתי' נכתב ביום דכתבו אף דליכא זמן בגט רק היא מביא' ראי' אימת הגיע הגט לידה טורפת הפירות שמכר הבעל בנכסים ומזה שפט ה"ה כאן בשטר שאין בו זמן ואין הנדון דומה כלל דשם לא באה האשה לטרוף מחמת שיעבוד דצריך קלא רק כשמבררת שנתגרשה אם כן הנכסים שלה וכל מה שמכר הבעל כאפס וכאין יחשב כי אין אדם מוכר דבר שאין לו ואפילו אין בידה גט כלל רק מביאה עדי גירושין אין הלוקח זוכה בפירות לאחר גירושין ומ"ש משני שטרות מכירה או מתנה ביום אחד דאמרינן לכ"ע אם נתברר שנמסר לזה ראשון אין לשני כלום והטעם מפני שאין אדם מוכר דבר שאינו שלו ואף זו כיוצא בו כיון שנתגרשה הרי הוא שלה ומה יועיל מכירת הבעל ואין ענין זה לשעבוד כלל וזה פשוט ומכ"ש דאין ראי' מהא דאמרינן בב"מ פ"ק בגט שנפל דמחזירין בזמן שהבעל מודה דאמרינן כי אתי' למטרוף דצריכ' להביא ראי' אימת מטי לידה וביקש הש"ך לסייע מזה דהא זה דומה לאין בו זמן ומהני הבאת ראי' כשראה הגט בידה קודם נפילה דהא כבר כתבנו דאם מביא ראי' דהגט היה בידה מה שמכר אחר כך הוא כמוכר שאינו שלו כי מאז חלו גירושין והוי כשטר מתנה וכמש"ל. וזהו הדין היה נהוג בכל שטרות לולי דאמרינן דלית ליה קלא ועוד הא באמת נכתב הזמן בגט רק דאנו חוששין הואיל ונפל אולי כתב ליתן ולא נתן ולכך לא השליכו לאיבוד אבל כאשר תביא ראי' שהיה בידה קודם נפילה ליכא ריעותא ואם כן חזר הגט לכשרותו וגובה מזמן הכתוב ועיין בש"ך דלקמן סי' ס"ה ס"ק ל"ה כתב ג"כ כמ"ש בביאור ועיין מ"ש שם. ומזה נראה דכתב המחבר לכתחיל' הטעם דכותבין זמן משום טריפ' לקוח' ולא נתן הטעם משום טריפ' ב"ח דמלוה מוקדם קודם למלוה מאוחר כמ"ש הסמ"ע משום דבזה אפשר לתקן שיראה שטרו לב"ד או לעדים ומאז יש לו קדימה גבי ב"ח דאין הטעם משום קלא רק משום שעבודא המוקדם ואם נתברר דחובו קודם אף שעבודו לגבי ב"ח קודם וכ"כ התו' גבי גט דבשביל פירות לא תקנו זמן דהרי תוכל להרא' לב"ד ואף בזו בשביל חוב מאוחר לענין גבי' בני חורין הרי תוכל להראות לעדים ולכך נתן טעם משום לקוח' ובזו לא מהני הרא' השטר שאין בו זמן דל"ל קלא ולכך בעינן דיש בו זמן וא"ש ודוק:

ב

היה ביום כ"ד כו' עיין סמ"ע ס"ק ח' דהעתיק דברי מרדכי דאמרי' דטעו בתרי עבורי דירחי וכתב הסמ"ע אף דלאחר רובו של חדש לא אמרינן דטעו וכן בתרי עבורי דירחי י"ל בין בע"פ ובין בכתב דמוכח דטעו ודבריו סתומים ונראים כדחוקים כי בתו' פ' ג"פ גבי שטר שזמנו בשבת מוכח דס"ל דאפילו בכתב לא טעו אחר רובו של חדש איברא בבע"ת שער נ"ז דכתב גבי מוקדם דטעו דחשבו דאדר היה חסר ולכך מלך שעמד בל' אדר חשבו שהוא ניסן ולכך כתבו באדר שנה ראשונה ובאמת הוא שנה שניה דאדר היה מלא. ואף דזה היה אחר רובו של חדש ש"מ בכתב טעו ויש לדחות ע"ש. אבל כבר כתבתי לעיל בסי' למ"ד בתומים ס"ק י"ג דודאי הטעות מוכח או בקביע' דירחי או בימי השבת וימי שבת לא שכיח כלל דטעו כמ"ש הרא"ש ולכך אין לנו או דנימא דמ"מ טעו בקביע' דירחי ואם הוא ל"ש או דחזרו ושניהם כשר בד"מ משא"כ שם בד"נ דבעי דו"ח הן דאמרינן דחזרו והן דאמרינן דטעו מכל מקום בצרי לי' חקירות דהא לא אמרו על יום השבת וימי החדש בדוח"ק ולכך שם בד"נ פסול וכאן כשר וא"ש. איברא יש לדקדק מה לו למרדכי להכניס עצמו בטעות איך ומה באיזה אופן טעו הא ליכא כאן חשש פיסול דיגבה מזמן ראשון דהא מוכח מתוך השטר הטעות ואיך יגבה מן הלקוח' בספק והממע"ה וכן נראה מדברי התו' איזהו נשך דף ע"ב ד"ה שטר וכו' דכתבו דמשכחין מוקדם ולא נפסלו העדים כגון דטעה בשופרא בין מלא לחסר ולא הזכירו בכמה בשבת אלא בכמה בחדש ע"כ והיינו דאילו הזכירו ימי שבת גם כן תו ליכא חשש מוקדם דהא פסלו מבואר ול"ל דלא סבירא ליה כדעת התו' כנראה דעת הריב"ש בסי' קי"ז דפוסל אף דמוכח הטעות משום דאולי הב"ד לא ידקדקו בבא השטר לפניהם לאחר זמן מרובה אם כוונו ימי חודש לימי שבוע כי כבר נשכח ברב ימים קביע' השנים וחדשים בימים ההם ובשנה ההיא דא"כ מה בכך דטעו העדים בקביע' החדש מכל מקום מוקדם הוא וכי פסלינן מוקדם הואיל ועדים עשו רשעות רק אנן פסלינן דאתו למגבי מזמן ראשון אף דהעדים טעו וכתבו שלא במתכווין. וכמ"ש התו' אשר כתבתי בא"נ הנ"ל ופשוט. וצ"ל דאף דליכא חשש גבי' שלא כדין כמ"ש דהא הטעות מוכח מכל מקום העדים אילו ליכא למתלי בטעות פסולים הם דכתבו שקר ואף דלא נ"מ לממון כמ"ש דמוכח מתוכו מכל מקום הא חתמו שקר עכ"פ והם פסולים ואם כן אף השטר נפסל אף דבעדותן לא נ"מ לדררא דממון ולכך טרח במרדכי דאמרינן דטעו ולא נפסלו כלל. אך זהו דוחק ויותר נר' לומר דסבירא ליה כמ"ש לריב"ש דלא מהני מוכח מתוכו להכשירו מתורת מוקדם כמ"ש דאולי ברב ימים ושנים לא ירגישו הדיינים בהבדל שיש בין ימי חודש לימי שבוע וישכחו הקביע' ואי קשה אם כן מה בכך דטעו עכ"פ יגבו שלא כדין מיום כ"ב לחדש ואילך זה אינו דבלח"ה קשה קושי' הסמ"ע והש"ך הא בשני עבורי דירחי לא טעו וגם לאחר רובו של חדש אלא דזהו אם אומרים וכותבים לאחר רובו של חדש שכבר נתפרסם קביעתו א"א לומר דטעו אבל בשטר זה דמאוחר הוא אמרינן באייר נעשה והם אחרו לכ"ב בתשרי ואם כן קודם שבא תשרי הם טעו בחשבונ' ובקביעתם וחשבו כי יהיה אלול ותמוז מעובר וכדומה עד שעלה בחשבונם שכ"ב בחדש יהיה ברביעי בשבת וכן כתבו בשטר ואם כן לא קשה מידי דבזה ודאי טעו דהיה מוקדם לקביעת חדשים זמן רב ובזו ודאי טעו ולפ"ז גם מה שהקשיתי מיושב דלא קשה מה בכך דטעו מכל מקום יגבו מן כ"ב תשרי שלא כדין דאין כאן שלא כדין דהא אנן אמרינן דבאמת אחרו השטר וכתבו שטר מוקדם לתשרי חדשים רבים ואחרוהו על תשרי אם כן ליכא כאן חשש גבי' שלא כדין וא"ש וכמעט פי' זה מוכרח כמ"ש ואחר כתבי זה מצאתי בספר שב יעקב בחלק א"ה סי' ט"ו שכתב שם בשם מחו' הגאון בעל שבות יעקב ע"ש גם כן דאמרינן אחרוהו ולכך טעו בעבורי' דירחי ולא שייך הקושי' דלאחר רובו של חודש והנאני שכוונתי לדעתו איברא הגאון בעל שב יעקב בסוף התשוב' כתב דעדיין הך קושי' דטעו בשני עבורי' לא אמרינן אינו מיושב ולא דק כלל דהא בסנהדרין דף מ"א ע"ב אמרינן דהטעם דבתרי ירחי לא טעו הטעם משום דהוי לאחר רובו של חדש לראשון ואילו הם שהקדימו קודם חל חודש כלל פשיטא דבתרי קביע' גם כן טעו דהוי קודם רובו של חודש ואף דדחה שם הגמ' היינו דלא תפשוט מיני' כדרך סוגי' הגמרא אבל באמת לפי דקי"ל להלכה דאחר רובו של חדש לא טעו אמרינן באמת זהו הטעם דבתרי קביע' דירחי לא טעו משום דהוי לאחר רובו של חדש ומהכ"ת לחדש טעם אחר ובשגם דלפי' דחי' הגמרא דתרי שופרא לא טעו היינו כששמע השופר ואמרי' איך אפשר דהסיח דעת ולא שמע קול שני שופרות אבל העדים דכתבו מקדם והא ליכא כאן שום קול שופר ופשיטא דטעו כי לא שמעו כלל שום שופר ופשוט ועיין תו' ב"ב דף קע"א ד"ה שאם כו' דכתבו אעפ"י שכתב בשני של שבת שניה בתשרי ותשרי חל אז בשבת ל"א דטעו בקביע' דירחי דידוע היום ההוא שהוא יה"כ ע"ש וא"כ אף כאן בשמיני עצרת ועכצ"ל דאחרוהו וכתבוהו. והנה הש"ך בס"ק ז' הקשה דכאן סתם הרמ"א דשטר כשר ואילו בא"ע סי' קכ"ו סכ"א בגט שנכתב בו ברביעי בכ' לחדש דמכשיר מחבר כמו כאן והרמ"א כתב דיש חולקין והוא דעת הריב"ש וכאן סתם כמחבר ול"ק דהא לפי מ"ש כל טעם כשרותו דאמרינן אחרוהו ולכך טעו אפילו לאחר רובו וזהו בשטרות אבל בגט הא בסי' קכ"ז ס"ט כתב גם כן דעת הרמב"ם לפסול מאוחר ולכך כתב וי"ח אך לפ"ז בשטר דלא כתבו בי' דאקנאי גם כן מאוחר פסול כמבואר בסי' זה אם כן אף השטר הנ"ל פסול דל"ל דמוכח מתוכו האיחור ואם כן מספק לא יכול לגבות מדאקני דהא אמרינן לפמ"ש דחוששין דהב"ד לא ירגישו בההבדל שיש בין ימי החדש לימי שבוע דסותרים זא"ז כמ"ש אבל לפי מ"ש בסי' למ"ד בשם תשובת הרא"ש סי' מ"ה דין כ"ח דכתב ואע"ג דלאחר רובו של חדש לא טעו העדים הכא ע"כ טעו דהרי דבריהם מכחישים זא"ז ולא תלה הדבר דאמרינן אחרוהו וטעו קודם רובו של חדש ש"מ דסבירא ליה אפילו בלי זה כשר וכמש"ל דכיון דע"כ טעו בחד יותר תלינן בטעות החדש אף דהוה לאחר רובו משנתלה בימי שבת ובד"נ שאני דבצרי ליה חקירות וכמ"ש ונראה דגם ריב"ש סבירא ליה זה הסברא רק מחולק עם הרא"ש בזה דלרא"ש מחזיקין בודאי דטעו בימי חודש וימי שבת אמת ויציב ולריב"ש הדבר ספק במה לתלות הטעות. ולכך בד"מ אף הריב"ש מודה דכשר דהא עדים אמרינן דטעו וגבי' שלא כדין ליכא דהא יש כאן ספק בשטר הניכר לב"ד ולא סבירא ליה כמ"ש דהב"ד לא ירגישו דב"ד מידק דייקי כמ"ש בתו' איזהו נשך הנ"ל ואם כן איך אפשר לגבות שלא כדין הן ממה שקנה כבר והן מדאקני דזיל הכי קמדח' וזיל הכי קמדחי דהרי כאן ספק בשטר אבל בגט אדרבא יש כאן חיפוי דהיא תזנה בכ' ולא תהרג דמספיקא לא קטלינן דהיא תאמר אולי יום חדש אמת ובכ' נתגרשה. ולכך בגט פסול והרא"ש סבירא ליה דימי השבת ודאי אמת ולכך כתב אם תזנה בכ' תהרג ע"ש וליכא חיפוי אבל הריב"ש סבירא ליה דספיקא הוא ולכך פסול ובד"מ מודה דכשר ואם כן א"ש דכאן השמיט הרמ"א דעת הריב"ש דבד"מ מודה ולא נחלק עם הרא"ש רק בגט. ובאמת לולי דהביא רמ"א שם בא"ע סי' הנ"ל דעת הריב"ש לויש חולקים הייתי אומר דאין כאן מחלוקת דודאי הוא הדבר אשר כתבתי בגט הבא לפנינו וכתוב בו כ' לחודש ברביעי בממ"נ אין לפוסלו דאף דליכא למתלי בטעות אם כן חזרה הוא ואיזה מהם דנכתב באחרונה הוא האמת ומה פסול יש בזה. והתו' דכתבו בא"נ דטעו ולא כתבו ימי השבת ולא פי' דאף דכתבו ימי שבת מכל מקום כיון דהוא באחרונה ימי חודש בתר ימי חודש הולכין ואם כן הרי זה מוקדם הטעם חדא דבטעות יום אחד בחודש דעבידי למטעי תלינן בטעות ולא בחזרה. ועוד התו' לשיטתן דסבירא להו אפילו קודם דו"ח א"י לחזור כמ"ש בפסחים וסנהדרין וכיון שהגיד וכו' עיין לעיל ריש סי' כ"ט ולמ"ד ס"ק י"ג מ"ש שם בתומים אבל ריב"ש סבירא להו דלא כתו' דמצו לחזור בי' וליכא כאן חשש פסול אבל בתשובת הריב"ש סי' קי"ז בעובדא דשם היה כתוב בשטר י"ז בחודש וידוע היה דנמסר ונכתב בי"ט כמ"ש הריב"ש שם והיה בי"ט וכן סיי' דהגט נכתב ונמסר בי"ט ואם כן הרי כאן מוקדם דמה בכך דכתב ימי שבוע מכל מקום כיון דנכתב אח"כ ימי חודש הא חזרה והרי ע"פ גט מגורשת מי"ז ואילך וזהו היה שקר דהיה הגט ניתן בי"ט ולכך פסלו וא"ש ודוק וצ"ע כי נר' בגט הבא ולא נודע באמת באיזה יום נעשה אמרינן חזרה הוא:

ג

כת"י וכו' והנה הרב הש"ך מחולק עם הרב מהר"ם מלובלין בהא דקי"ל מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה ע"פ מאוחר ודעת המחבר לקמן בסי' ק"ד דקודם בב"ח אפי' למלוה בשטר מאוחר אם כאן שני כת"י וזמנו של אחד קודם לחבירו או זמנו קודם לשטר אי אמרינן דקודם לגבות ודעת מהר"ם דיש לו משפט קדימה ולא חיישינן לקנוני' כיון דלא איתרע בנפילה לא חיישינן כלל לקנוני' ואולי הרב הש"ך חולק וסבירא ליה דחיישינן לקנוני' ואולי כתבו היום והקדימו ליום מוקדם לשנים קדמוניות ונשען על תשוב' הרשב"א הביאו הב"י בסי' מ"ו בסופו וגם דכתב כאן דאין לכתוב זמן בכת"י ואלו יש בו דין קדימה בב"ח עדיין ה"ל לכתוב בו זמן וכ"כ הש"ך לקמן בסי' מ"ח ע"ש. והנה מדברי הש"ך למדנו דסבירא ליה אפילו בגבי' וקדימה לענין מלוה ע"פ מאוחר אין לכת"י קדימה דאמרינן קנוני' הוא עושה. וזה לא נראה כלל דהא מה שייך קנוני' אם רוצה להבריח מן ב"ח מאוחר הרי יכול למוכרו וליתן במתנה וכדומה או לשעבד בשטר וליכא כאן קנוני' כלל וכן מבואר בתשובת הרשב"א הנ"ל דכתב דראובן דנתן כתב הודאה שחצי מנכסיו ששייך לשמעון והוא מוקדם לכתובת אשתו ופסק רשב"א דחיישינן לקנוני' ואין מזיק לכתוב' אשתו אף דזמן של כת"י קודם לכתובה אבל על מטלטלין אם לא כתב לה מא"ק נאמן דמה יש לחוש לקנוני' מה לו לשקר הרי יכול בלא"ה להפקיע שעבודה במכר או במתנה וכדומה עכ"ל ע"ש והדבר מבואר כמ"ש והבו דלא לוסיף דבלא"ה הך חששא דקנוני' לא מסתבר ליה למהר"ם הנ"ל ומכ"ש בכה"ג. איברא אם יהיה לו משפט קדימה נגד מלוה בשטר מאוחר לדעת המחבר דסבירא ליה מלוה בשטר מאוחר מאוחר בגבי' ב"ח בזה באנו למחלוקת הר"ם והש"ך ויש לש"ך ראי' מדברי רשב"א בתשובה הנ"ל שכתב חוששין לקנוני' מיהו יש לדחות ראי' מרשב"א דסבירא ליה אפשר בכל דוכתי דחיישינן לקנוני' אבל לפי דעת התו' והרא"ש והטור דס"ל לעיל בסי' ל"ט בפס"ד אף דנאמן לומר פרעתי מכל מקום גובין מלקוח' וכמש"ל בקיום דברי הסמ"ע וצ"ל הטעם דלא חיישינן לקנוני' ולפרעון במקום דלא איתרע בנפילה אם כן אף כאן כיון דלא נפל ל"ל לקנוני' כלל גם י"ל בתשובת הרשב"א כיון דהוא נגד חזקה דאמרינן מסתמא כל מה שיש ברשות אדם הוא בחזקת שלו ואם כן זה בא בכת"י להודות דחצי מכל נכסיו אינו שלו איתרע הכת"י דהוא נגד חזקה ולכך חיישינן לקנוני' הואיל וחזקה אלימת' כזו עד שאפילו מגו לא אמרינן בי' כמבואר לקמן סי' צ"ט באריכ' עיין שם. אבל כאן מי יימר דחיישינן לקנוני' אך בתו' גיטין דף ג' ע"ב ד"ה כתב בכת"י ואין בו זמן כתבו התו' להדיא שאם יש ביד אשה גט מכת"י בעלה בזמן מ"מ אינה יכולה להוציא הפירות מלקוח' הבעל מזמן אחר גט הנ"ל דיאמרו קנוני' עשה הבעל עמך ועכשיו דגרשך והקדים הזמן ודוחק לומר דשם גם כן ריעותא דכתב גט בכת"י בלי עדים כי לא משמע כן שם בלשון התו'. ואם כן משמע כדברי הש"ך ועיין תשוב' הרמב"ן סי' כ"ב דנסתפק אי חיישינן בכת"י לקנוני' והעלה הממע"ה ע"ש ולכאורה ראיה ברורה לדברי מהר"ם מגמרא דב"מ במצא שט"ח דאמרינן באין בו אחריות נכסים דיחזור דל"ל למידי וקשה עדיין איך יחזור לר"א דילמא כתב ללות ולא לוה ובין כך הלוה בשטר והוא רוצה להפקיע שעבודו ומחזירו לזה והרי הוא מוקדם בזמן וגובה ממנו בשלמא למ"ד דוקא למלוה ע"פ מאוחר מוקדם ולא למלוה בשטר מאוחר כדעת הרא"ש לק"מ כמ"ש דהרי בידו בלא"ה להפקיע מן המלוה ע"פ באופנים טובי כמ"ש אבל לדעת המחבר דאף למלוה בשטר מאוחר לו הקדימה קשה דא"א לו להפקיע שעבודו אם לא בקנוני' כזה ועכצ"ל כדעת מהר"ם דבכת"י מוקדם למלוה בשטר מאוחר גובה וכשכת"י בידו ל"ל לקנוני' ואם כן כשחייב מודה יחזיר דאי כוונתו לקנוני' הלא יכול לכתוב כת"י בזמן מוקדם למאוד ומי מעכב ע"י לעשות תחבול' כזה ברמי' אבל לדעת הש"ך קשי' וצ"ל דלר' אסי בלא"ה לק"מ דהא כבר בררנו לעיל בסי' ל"ט לדעת הרא"ש דגם ר"א סבירא ליה עבחז"ל לגוף השעבוד רק סבירא ליה כל כמה דלא מטי הך שטרא ליד מלוה לית ליה קלא וא"כ לענין קדימה בני חורי' דלא תליא בקלא רק בשעבודא לא שייך דלמא כתב ללות ולא לוה דהא עבחז"ל ועכשיו דחייב מודה ומטו לידו חל שעבודו דב"ח למפרע כמו לאביי ורש"י ורי"ף לא סבירא ליה הך מילתא דהרא"ש לכך קשי' לי' לר' אסי קושי' זו דילמא משום פשיטי דספרא ילוה עכשיו ויהיה פסידא למלוה ע"פ מאוחר ולכך פירש"י דלא חיישינן דילוה מחדש דזה לא חיישינן דמי פתי ילוה מעות על שטר שנפל ועיין אסיפת זקנים וכל חשש דכבר לוה בו והואיל ונפסל אין חושש לשומרו וזהו בשטר שיש בו אחריות דנפסל ממשעבדי אבל באין בו אחריות דהוא רק לגבות ב"ח ולזהו לא נפסל דהא רש"י סבירא ליה מוקדמים כשרים לב"ח אם כן נזהר בו לשומרו וליכא כאן חשש פיסול וריעותא בנפילה והרי"ף סבירא ליה כתו' דלא חיישינן דכבר לוה בו אמנם גם עתה אינו מלוה בו כרש"י רק לקנוני' יאמר דלוה בו ולגבי ב"ח במלוה ע"פ מוקדם למלוה ע"פ מאוחר לא שייך קנוני' כמ"ש דהא מצי למזבן אך לאביי קשי' דסבירא ליה דחיישינן לפרעון ולקנוני' אם כן אף בשטר שאין בו אחריות ניחוש דלמא פרעו ופקעו שעבודו ועכשיו דחייב מודה להחזירו להפקיע שעבודו למלוה בשטר המאוחר ויש לומר דהא דמלוה ע"פ מוקדם קודם אפילו למלוה בשטר מאוחר בב"ח היינו למ"ד שעבוד' דאורייתא כדלקמן סי' ק"ד באריכ' ע"ש והתו' כתבו גיטין דף נו"ן ע"א ד"ה כיון כו' דאביי סבירא ליה שעבוד' ל"ד ע"ש (ועיין מש"ל ריש סי' ל"ט) ואם כן ליתא להך דינא דיש למלוה ע"פ מוקדם דאין קדימה. מיהו לדעת האומרים דבשטר שא"י לגבות משעבדי נאמן לומר פרעתי כמו בכת"י בלא"ה לאביי לק"מ דאנן מחזירין ואם בא הוא ומלוה בשטר מאוחר לגבות מב"ח יטעון המלוה בשטר אולי פרעו דהא אין בו אחריות ואי קשה תוך זמנו מא"ל דהא סתמא קתני הא לא קשי' דאביי סבירא ליה ריש ב"ב דאדם פורע תוך זמנו ולק"מ ועי"ל לפי מש"ל בסי' ל"ט דמוכח בבכורות בפ' יש בכור במה דסבירא ליה לר"מ במת אב עד שלא פדה וחלקו נכסים דאין לכהן כלום משום דאחי' שחלקו לקוח' הן היינו אי שעבוד' ל"ד אבל אי דאורייתא מה בכך הא תקון עולם לא שייך בי' והדרן לדין תורה מלוה ע"פ גובה מלקיח' ועיין לעיל מזה באריכ' ואם כן לר"מ ודאי אין למלוה ע"פ קדימה למלוה בשטר מאוחר וכל הסוגי' התם לר"מ דסבירא ליה אין בו אחריות נכסים יחזיר ולדידי' לק"מ דאין כאן קנוני' דאין לו דין קדימה כלל. ובזה נראה להבין המשך תו' בב"מ דף י"ג ד"ה היינו וכו' דכתבו וסברי רבנן אחריות ט"ס הוא ולכך לא יחזיר אפילו אין בו אחריות נכסים וכו' תימא אמאי קאמר משום דחיישינן לקנוני' לימא משום דחיישינן דלמא כבר פרעו ונמחל שעבודו ועתה רוצה לחזור וללות בו כדי להרוויח פשיטי דספרי ומלוה נמי רוצה בכך וכו' עכ"ל והדבר תמוה מה שייכות יש לקושי' זו במה דהקדימו דבריהם דטעמא דרבנן החולקים משום דסבירא להו אחריות ט"ס הלא לא קרב זה אל זה ובקצרה הוי ליה להקשות דילמא הטעם משום דרוצה לחזור וללות בו אמנם ברור לפמ"ש דצ"ל דברי התו' דמה נ"מ אם יאמר הטעם משום קנוני' או משום שמא ירצה ללות בו הא ודאי קנוניא שכיח יותר כמ"ש הרי"ף דלא חיישינן דילוה באמת דמהכ"ת ילוה בשטר מוקדם רק חיישינן לקנוני'. רק צ"ל קושי' התו' כך דסבירא ליה לדינא מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה ע"פ מאוחר ולא למלוה בשטר כדעת רוב המחברים ועיין לקמן סי' ק"ד ע"ש ואם כן כך הקושי' דלמה חוששין רק הך חששא לפרעון וקנוני' ואם כן באין בו אחריות יחזיר דליכא למיחש לקנוני' דהא יכול בלא"ה להפקיע מן ב"ח במכירה ומתנה כנ"ל אמאי לא חיישינן דרוצה ללות בו עוד הפעם דחייש לפשיטי דספר' ואם כן אפילו אין בו אחריות נכסים לא יחזיר דלמא פרעו ונמחל שעבודו והוא יזיף בו זימנא אחרינא כדי שלא יתן פשיטי דספר' ויהיה גובה בקדימה שלא כדת וזהו כוונת קושי' התו'. אך לכאורה אין זו קושי' דהא י"ל ר"מ ס"ל שעבוד' לאו דאורייתא ואלו סבירא ליה ש"ד באמת אף בלי אחריות נכסים לא יחזיר ולכך הקדים התו' דרבנן דפליגי אר"מ וסבירא להו אפילו אין בו אחריות נכסים לא יחזיר הטעם משום דסבירא להו אחריות ט"ס כדאמרינן בגמרא להדיא ולא אמרינן דבאמת אף רבנן סבירא להו כר"מ דלאו ט"ס רק טעמם דאזלו לשיטתם דפליגי בבכור' שמעת' הנ"ל אר"מ וסבירא ליה דשעבודא דאורייתא ולכך לא יחזיר ועכצ"ל דאף ש"ד לולי אחריות ט"ס ה"א דחוזר והקשה התו' שפיר למה הא יש לחוש דחוזר ילוה בו וכו'. ותי' דלא חיישינן וכו' וא"ש ומזה מוכח דאף בכת"י חיישינן לקנוני' כמ"ש דאל"כ בלא"ה ליכא למיחש כמש"ל עפ"ז כתבתי בחדושי לפירש"י שכתבתי דסבירא ליה לכך אמרינן ולא לוה עד תשרי היינו קודם נפילה לתרץ קושי' זו יש לתרץ מה שנתקשו התו' בהא דאמרינן שם קשי' לר"א בחדא לשמואל בתרתי דהא גם לר"א איכא תרתי דלפמ"ש י"ל דברייתא דקתני אין בו אחריות היינו דמפורש בו דלא יגבה רק מב"ח דזהו לכ"ע מודה ר"מ גובה מב"ח כמ"ש התו' בפ"ק ואי קשה אם כן תו ל"ל אחריות ט"ס ואם כן מ"ט דרבנן די"ל חייב מודה אף בב"ח יש לחוש כקושי' הנ"ל משום ב"ח מוקדם ור"א סבירא ליה דחיישינן דילמא ילוה עכשיו כמ"ש התו' רק ר"מ סבירא ליה שיעבודא לאו דאורייתא אבל חכמים סבירא להו ש"ד ויש לחוש לחשש במלוה ע"פ ג"כ ולשון זה וזה גובי' משועבדים דמלוה ע"פ מוקדם למלוה בשטר מאוחר ג"כ משועבדים קרוי ולק"מ אמנם שמואל דאמר המוצא שטר הקנאה ואי אמרינן דלא סבירא ליה כאביי וגם דאקרי וכתיב לא אמרינן אם כן מה איריא הקנאה אפילו בלי הקנאה נמי ואי סבירא ליה דאקרי וכתוב אמרינן אם כן למה מוקי מתניתין באין חייב מודה ועכצ"ל דסבירא ליה כאביי עבחז"ל ולכך דוקא הקנאה דבעינן מטו לידו ואם כן תו ל"ל דטעמא דחכמים דילמא אף בב"ח כתב בניסן ולא לוה עד תשרי דהא עבחז"ל וא"ש בתרתי ודוק וכלל העולה לדינא מלוה ע"פ מוקדם למלוה ע"פ מאוחר גובה במשפט קדימה אפילו כתב"י דליכא למיחש לקנוני' כמש"ל אבל למלוה בשטר מאוחר אין גובה בכת"י דחיישינן לקנוני' כי בלא"ה רבו האומרים דאין למלוה ע"פ קדימה נגד מלוה בשטר מאוחר כמ"ש לקמן בסי' ק"ד וגם דעת התו' בפ' ג"פ דף קע"ה ד"ה המלוה וכו' דאף מלוה ע"פ בלי עדים ליכא למ"ד דש"ד ואם כן בלא"ה בכת"י ליכא קדימה ואף דחלקו ע"ז רבים מחברים כמש"ל מכל מקום בצירוף זה ודאי לא אמרינן בכת"י ויש לחוש לקנוני' כמ"ש הרשב"א אך לפ"ז עדיין קשה למה אין לכתוב זמן בכ"י דהא עדיין מועיל לדין קדימה נגד ב"ח מאוחר במלוה ע"פ וצ"ל כמש"ל בריש סי' דכשאין שייך קדימ' לגבי לקוח' דתלי' בקלא לא תקנו זמן דהרי יכול להרא' כת"י תיכף אחרי הגיע לידו לעדים ויגבה בקדימה מב"ח כיון דלא שייך בי' קלא משא"כ בשטר דלא מועיל הרא' לב"ד דלית ליה קלא וכ"כ התו' להדיא בגט דלא תקנו זמן דהרי יוכל להרא' בב"ד וא"ש:

ד

ולא יגבה בשטר מוקדם כו' כתב הש"ך ס"ק י"א דאם המלוה בעצמו כתב עליו קודם שנראה בב"ד שלא ניתן לטרוף אלא מזמן זה כשר עכ"ל ובאמת כדבריו נראה מתוך מ"ש הטור בסי' מ"ה אות זי"ן בשם רבינו יונה דהא דפסלינן שטר שהרחיקו עדים ב' שיטין מכל מקום לא יכול המלוה לטעון להד"מ כיון שנתנה עדות זו להכשיר אלו מלאהו בקרובים ואפי' שט"ח המוקדמים נ"ל לדון כן עכ"ל ויש להבין הא נותן טעם דלכך לא יכול לטעון להד"ם משום דיש מקום להכשיר השטר במלאהו בקרובי' ואם כן לא שייך לומר עליו דהוא חספא בעלמא דהרי ניתן לכתוב בשט"ח המוקדמים מה איכא למימר הא לית בי' שריותא כלל ועכצ"ל כסברת הש"ך ואם כן אף בזו הרי מצאנו לו תקנה להכשירו והרי זה כמו מלאהו בקרובים ולכך נאמן לומר להד"ם או י"ל דמסתמא מניחין עדים שטה אחת פנוי בין שטר לחתימה כנ"ל ואם כן יכול לכתוב זמן שני ולמדין מתחתון ואי דהוה בש"א הא חובתו למידן כדלקמן בסי' מ"ה ועימ"ש שם. ודברי הש"ך נראי' מהנ"ל אך קשי' מה פריך בגמרא ב"מ דף ט"ו ע"א על ר"י דאמר שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולוה בו שכבר נמחל שעבודו ופריך הגמרא אימת אלימא למחר וליומא אחר תיפוק לי' דה"ל מוקדם ומה איריא שכבר נמחל שעבודו וקשה מה קושי' בשביל חשש מוקדם הא מצינו לו תקנה שיכתוב ע"ג דלא ניתן לגבות אלא מיום שלוה בו שנית אבל בשביל שנמחל בו שעבודו לית ליה תקנה זו ולכן נר' דודאי דהא דצריך לכתוב ע"ג היינו ע"ד משל אם לוה בתשרי בב' בו ושטר נכתב בניסן צריך לכתוב בו ביום דלוה כי אם יכתוב ביום שאחריו דרך משל בג' בתשרי דהשטר ניתן לגבו' מב' בתשרי עדיין הוא מוקדם דכל זמן דלא כתב ע"ג נמחל שעבודו ואם כן אין לו שעבוד רק משעה שכותב כן ואם הוא כותב בג' בתשרי צריך לכתוב שעבודו יתחיל בג' אף דהיה הלואה קודם דשטרא חספא כל זמן שלא כתב עליו וכ"כ הטור וש"ע לקמן סי' מ"ה סט"ו במלאהו בקרובי' ע"ש. וזהו ברור ולפ"ז אף זה יש להוסיף דלא מועיל כשכתב בכ"י דאנו אמרינן לאו כל כמיני' דהיום כתבת על השטר וקדמת הזמן על תמול שלשום וכל זמן שלא נכתב עליו השטר חספא בעלמא כנ"ל ואין אתה נאמן דהית' כותב תיכף בו ביום כפי מכתבך על השטר ולא מפיך קיים לעשות שעבוד למפרע רק צריך לכתוב בעדים וא"כ מאותו יום שכותבים העדים חל השעבוד ול"ל דמשקר דהעדים אומרי' כן וא"ש דברי טור דסבירא ליה דגם מוקדם ניתן לכתוב לענין להד"ם דהרי יוכל להכשירו כשיכתוב ע"ג בעדים ע"ש. ולפ"ז קושי' הגמרא שפיר בר"י דאמר אינו חוזר ולוה משום שנמחל וכו' תיפוק ליה דה"ל מוקדם ול"ל דכותב עליו במאן אי בכת"י לאו כל כמיני' ואי בעדים היינו עדי הלואה והם משוים ליה שעבוד חדש ולא שייך נמחל שעבודו כלל ועיין לקמן סי' מ"ח בהג"ה וע"ש כמ"ש שם דהא הם כותבים דמעכשיו יתחיל דה"ל הלואה ושעבוד חדש:

ה

וי"א דפסול לגמרי הרב הש"ך בס"ק י"ב דעתו לחלוק על הסמ"ע לומר להך דיעה אפילו להד"ם מצי לטעון וצריך לומר להך סברא שכתב הטור דנודע דהוא מוקדם דאיירי דעדים אומרים טעינו או עדים אחרים אומרים אנוסים היו והיינו אנוסים להקדים הזמן דאי על גוף הלואה פשיטא דפסול ומה ענין זה למוקדם דאמרינן משום גזרה שמא יגבה מזמן ראשון. ואם כן איך במציאות לומר להד"ם דל שטרא מהכא הא הוחזק כפרן מפי עדים הללו המעידים דהלואה אמת רק נעשה מוקדם לסיבה נזכרת בדברי הטור וצריך לומר לשיטת הטור דסבירא ליה כאביי עבחז"ל י"ל דעדים אומרים בזמנו הקדמנו לסיבת טעות או לסיבת אונס ובזמנו שכתבנו מסרנו ליד הלוה דכך הדין דמותר לכתוב ללוה שטר ולא ידענו אי הלואה נעשית או לא והלוה טוען להד"ם ממני נפל או הפקדתי בידך וכן לדידן דלא קי"ל כאביי צ"ל דעדים אמרו עברנו על הך דר"א ומסרנו השטר ליד לוה אעפ"י דאסור לעשות כן מ"מ לא נפסלו העדי' בשביל כך כמ"ש הר"נ בפ"ק דר"ה ע"ש ואם כן עכשיו הנדון בין ש"ך לסמ"ע אי נאמן לומר לא הלותני מעולם וא"ש. והנה לדינא נראה ברור כסמ"ע דהא כתב הטור להדיא בסי' מ"ה דעת ר' יונה בהרחיק שני שיטין דמ"מ הוי שטר לענין להד"ם וכן הדין בשטר מוקדם ולדעת הש"ך צ"ל דהביאו הטו' להסכים עמו בדין הרחקת ב' שיטין אבל לא בדין מוקדם וזהו נראה בעליל לדוחק אף גם יש להבין מ"ש למה בהרחיק ב' שיטין דהרי בידו לזייף להוסיף חובת הלוה אין מספר ובזה לא נחלק ר"י ור"ל מעולם דפסול וגם הוא בכלל גזרה שמא יגבה מזמן ראשון כמ"ש במוקדם דהרי יכול למחוק הזמן ולכתוב זמן אחר ימים ימימה ולקיימה בשיטה שלפני ש"א ואם כן היינו מוקדם וגרע הימנו נאמר בי' דהוי שטר לענין להד"ם ובמוקד' דהוא רק גזירה לר"י שמא יגבה מזמן ראשון ואין בו חשש זיוף לענין ב"ח כלל נפסל לגמרי דגם להד"מ מצי לטעון דבר זה הוא נגד הסברא מהיפוך להיפוך עד שאפילו החולקים וס"ל במוקדם כשר לב"ח מודים בהרחיק ב' שיטין דפסול לגבות בני חורי' ולסברת הש"ך דנאמן לטור וסייעתו הוא להיפך דשם מהני לענין להד"ם וכאן יפסול וכן משמע לקמן סי' ע' ס"ו במוכר שדהו באונס דהמעות הנז' בשטר אין לו דין מלוה בשטר ונאמן לומר פרעתי משמע בבירור דלהד"ם לא קבלתי ממך כלל ומסרתי לך שטר מכירה בלי מעות וכדומה א"נ וצ"ל אע"ג דאמרי' בגמ' דלא ניתן לכתוב. מ"מ לענין להד"ם נקרא שטר ואם כן ע"כ מוכח דגם שטר מוקדם נקרא שטר לענין להד"ם דאל"כ מה פריך בגמ' ל"ל טעמא שמא יגבה מזמן הראשין לימא דלא ניתן לכתוב וקשה מה קושי' עדיפא מיני' קאמר דאפי' להד"ם לא מצי למיטען אלא עכצ"ל דגם משום הך גזרה שמא יגבה כו' לא מצי לטעון להד"ם והדבר מוכרח וכן נר' מדברי התו' ב"מ דף י"ב ע"ב ד"ה ולא לוה וכו' דהעלו דכל חשש בשטר שנפל דילמא כתב לוות ולא לוה כלל קודם נפילה ולכך נפל אבל ל"ל דבאמת לוה קודם נפילה רק היה מוקדם דא"כ מכל מקום נזהר בשמירתו ולמה נפל ואילו בדף ז' ע"ב ד"ה בזמן כו' כתבו בכתובה שנפל דליכא למיחוש דילמא כתב בניסן ולא נשא עד תשרי דהא משתעבד מאירוסין ומשמע לולי זה היינו חוששין לכך וזהו שלא כדבריהם הנ"ל וכבר עמד בזה המרש"א והניחו בצ"ע. ולכן נראה דגם התו' סבירא להו סברת שארי מחברים דאף דבאמת לוה הואיל והוא יודע שהוא מוקדם והוא חספא בעלמא אינו נזהר בשמירתו אך סבירא להו לתו' דמ"מ אף דמצי לטעון פרעתי מכל מקום הא א"י לטעון להד"מ אם כן השטר לו לתועלת דעי"כ צריך להודות בגוף הלואה ואם כן מהכ"ת לא יזהר בשמירתו דהר הוא לו לצורך אם הרבה אם מעט וזהו בשטר הלואה אבל התם בכתוב' באשה היושבת תחת בעלה אם כן להד"ם לא שייך שם דהרי נשואה לפניך ופרעתי יכול לטעון על כתוב' המוקדם ואם כן לאיזה צורך תזהר בו כשהיא מוקדם ושפיר י"ל כשאר מחברים אף דהיא נשאת בו מכל מקום הואיל והוא שטר מוקדם אין חושש בשמירתו וא"ש ודוק ודברי הסמ"ע מוכרחים וכן יש קצת ראי' מתו' ומטור דחתרו למצוא דרך איך נדע שהוא מוקדם ולא אמרינן דמיירי דמלוה מודה שהוא מוקדם דהיינו שהעדים טעי' באופן דלא מפסלי עדים (דבמפסלו לא איירי הגמרא דא"כ לא שייך בי' גזרה וזהו דלא כהגאון מהר"ץ בהגהותיו לט"ז) וצ"ל דא"כ איך נאמן לומר פרעתי הא יש לו מגו דלא היה מוקדם ול"ל דהוי מגו להוציא דהא במקום שטר אמרינן ואם כן מוכח דהוי שטר ואלו אפילו להד"ם מצי לטעון דהוי כחספא כמ"ש הש"ך אם כן הוי מגו להוציא כהך דשטרי זייפא בפ' חזקת ולקמן סי' מ"ח עשיתי סמוכי' גם כן לדעת הסמ"ע מהך דנדרים במי שהשליש שט"ח וכו' בדברי הרא"ש שם ובו יתיישב מ"ש הש"ך מדפריך הגמרא על שטר שנמחל שעבודו ת"ל דה"ל מוקדם ש"מ מוקדם ה"ל כחספא דלפמ"ש שם אף בנמחל שעבודו לא מצי לטעון להד"ם ע"ש ועכ"פ הדין ברור כדעת הסמ"ע והבו דלא לוסיף דבלא"ה רוב מחברים פסקו דלענין ב"ח הוי שטר גמור ולא נפסל רק ממשעבדי. מהכ"ת נרבה במחלוקת וכן צ"ל בר"י שכתב דלכך בהרחיק ב' שיטין הוי שטר לענין להד"ם משום דיכו' למלא' בקרובי' וקשה תינח ביומו לאח"כ נפסל דלאח"כ הא אי אפשר למלא' דה"ל מוקדם כמ"ש ר"י והש"ע לקמן סי' מ"ה סט"ו ע"ש ואם כן כשעבר יומו נעשה חספא כמו שטר הנכתב בא' בניסן כשעבר יום ולא לוה נפסל אף זו כיוצא בו דביומו אף במוקדם ליכא פיסול. ועכצ"ל או דר"י לשיטתו דסבירא ליה אף מוקדם הוי שטרא לענין להד"ם או דהרי יכול למחוק זמן עליון ולכתוב זמן של יום דמלאהו בקרובים ולקיימו דהרי מורחק ב' שיטין ואם כן אף לענין מוקדם הרי יכול לכתוב זמן בש"א וכמש"ל ואם כן כיון דקי"ל לקמן סי' מ"ה ס"ז כרבינו יונה גבי הרחקה ב"ש אף לענין מוקדם ע"כ כוותי' סבירא ליה:

ו

וי"א דהעדים נאמנים וכתב הסמ"ע בשם ד"מ בשם ריב"ש דהעדים דהיה להם לכתוב בשנת קל"ד וטעו וכתבו ק"ד (כך הגי' נכונה כמ"ש הש"ך וכן הוא בריב"ש סי' שפ"ב) דאין נאמנים שטעו והקשה הא כבר נאמר בהגה בס"ב דאם שכחו העשירית דפסול ותי' הש"ך דקמ"ל אפילו העדים לפנינו ואמרו שטעו דא"נ והניחו בצ"ע ואין תי' זה נכון כי אם יש מקום לחלוק אין מדברי ריב"ש ראי' לפסול דשם בעובדא דריב"ש לא היו לפנינו העדים כלל ומנ"ל דלא מצו להתנצל עצמן. איברא דבאמת על כפל הדברים לא קשי' מידי דלעיל קמ"ל דשטר פסול כמו שארי מוקדם ואם כן לדעת מחבר כשר לבני חורי' אבל כאן קמ"ל העדים פסולים דלא שכיחי דטעו ואם כן הם פסולים ואפילו לב"ח פסול השטר וכן מבואר שם בריב"ש בתשובה דפוסל שטר חליצה המוקדם אף בגוף המעשה א"צ לשטר מכל מקום סבירא ליה שעדים הם פסולים ומאן מסהיד על החליצה אבל לא ידעתי איך החליט הדין דלא שכיח לטעות בין קל"ד לק"ד עד שאתה שומע לדברי התלמיד היה שומע לדברי הרב כי הר"ן רבו בתשובה סוף שו"ת שלו השיב לריב"ש והכשירו ופסק להדיא דאין העדים פסולים הואיל וטעו בדבר שמצוי' לטעות והרי אף זו סבירא ליה דהוי כמצוי לטעות ולכן דין זה צ"ע:

ז

ויש חולקים הש"ך בס"ק י"ט האריך דמשמע מתוך דברי הג"ה וכן מד"מ דלדעת זו אפי' במה שעדים מצוים לטעות אינם נאמנים אם כת"י יוצא ממקום אחר ואינו דעתו כן דבזה כ"ע מודים בדבר שמצוים לטעות כגון עיבור' דירחי דנאמנים אפילו בכת"י יוצא מן מ"א ולא נחלקו רק בטעינו בשנות המלך דלא מצוי לטעות ובזו לסברא קמיית' נאמני' אפי' יוצא כת"י ממ"א ולסבר' הטור ותו' א"נ ע"ש שהאריך במ"ש ראי' שלו אחת לאחת ודבריו צ"ע כי נרא' ברור כדברי הרמ"א כי מ"ש דדעה קמיית' איירי אפילו בדבר שאין עדים מצוים לטעות רק אומרים ע"ז לא נתנו לב אם כן איך כתב הרז"ה ומכאן אנו לומדים דכל טעות שעדים מצוין לטעות נאמנים הם לעצמן ע"ז ולית בי' משום כיון שהגיד שוב וכו' ובגמ' דילן מצינו כיוצא בו בהאי תברא דחתים עליה וכו' עכ"ל ע"ש ואם הך דמוקדמים נאמנים אפילו בדבר שאין מצוי' לטעות משום דאין מדייקי' כ"כ בזמן כמ"ש הש"ך אם כן מה ראי' דבעלמא הם יכולים לחזור בעדותן בדבר שמצוים לטעות כיון דבכאן נאמנים אפילו בשאין מצוי לטעות ושאני הכא דאין דרכם לדקדק ואיך כתב ומכאן אנו למדי' וכו' והביאו דוגמא מהך תברא כו' אשר ענין של זה לא כשל זה ועוד הדבר מבואר בס' אסיפת זקנים באיזהו נשך שהר"ש ווידא"ש הקשה על הרמב"ן מהך תברא וכתב רמב"ן סבירא ליה דאין נאמנים בשכת"י יוצא ממ"א אפילו בדבר שאפשר ומצוי לטעו' ולא כן הוא דההיא תברא וכו' קשי' לי' ע"ש והרי דבר מבואר דדעת החולקים בעצמן לא אמרו רק בדבר שעדים מצוי' לטעות ובכל זה דעת רמב"ן וסייעתו דוקא באין כת"י יוצא ממקום אחר וכן מצאתי בחדושי רשב"א גיטין דף כ"ו פיסקא אלא ארוסה מי אית ליה פירי כתב להדיא דאין דרך של עדים לדקדק בזמנו של שטר והביא ראי' מהך ירושלמי דיכולים עדים לומר ע"ז חתמו כו' הרי דסבירא ליה דהוי כמצוי לטעות ומכל מקום דעתו כהרמב"ן כמו שכתב הה"מ בשמו וכמו שכתב בחדושיו בריש ראש השנה עיין שם הרי אף דמצוי לטעות מכל מקום בעינן דאין כתב ידם יוצאים ממקום אחר ומה שכתב ראי' מהטור דהשמיט לומר דיש שייכות למוקדם באמרם טעינו בקביעות החודש אני אומר אם כן לשיטתו מי ניחא למה ליה לטור לומר באין כת"י יוצא ממקום אחר דוקא טעינו בשנת המלך ולא מפרש ליה בכל גוונא אפילו ביוצא ממקום אחר רק אמרו טעינו בקביע' דירחי א"ו דגם זה צ"ל אין כת"י יוצא ממ"א ואם כן מה לו לדוחק דיהיה כל הקדימה בשטר רק יום אחד וקודם רובו של חודש הלא י"ל טעינו בשנת המלך והוא לזמן רב וכצ"ל בגמ' דסנהדרין דף ל"ב דפריך הגמ' תקשי לך מתניתין שטרי מאוחרים אמאי כשרים אי בעינן דו"ח ופירש"י דלמה מתרצים דבריהם דמאוחר הוא נימא שטר זייפא הוא ומה שעדים אחרים אמרו שראו הלואה הלואה אחריתי היא וקשה מה קושי' דילמא בהך דמאוחרים י"ל דאחרו רק יום א' ובמוקדמים מכל מקום פסול אבל במאוחרים כשרים דאנן אמרינן דטעו בקביע' דירחי דזה מתרצים אפילו בעדים ד"נ דבעי דו"ח ומהכ"ת נימא דמשקרי ואפילו לדעת המהרש"א שכתבתי לעיל סי' למ"ד דאם שנים אומרים בב' לחודש והוזמו לא אמרינן דטעו בקביע' דירחי הכא ודאי כיון דאלו עדים אחרים אמרו שהיה הלואה ביום שלאחריו וכיון דעדים מעידים על יום שלאחריו אמרינן דטעו כמ"ש שם מהרש"א להדיא ועכצ"ל דדחיק לי' לגמרא לאוקמי שט"ח מוקדמים ומאוחרים רק ביום א' לבד וקודם רובו של חודש דכולי האי דחוקים לי' ואף בטור י"ל כן ובפרט דהך טעות דשנות המלך הוא הטעות דקביע' החדש כמ"ש בעה"ת דמלך עמד בל' של אדר כי היה אדר מלא ואם כן בהגיע ניסן הרי כאן שנה שניה והוא חשב כי היה אדר חסר ואם כן עמד בניסן והרי כאן שנה ראשונה (ועיי' בחדושי לר"ה שכתבתי דמה"ט קבעו בניסן ר"ה למלכים ולא תשרי כי הוא ר"ה לכל כמ"ש רש"י משום חשש טעות הלזו ולכך קבעו בניסן דאדר לעולם חסר' וכן הדבר בטור ולק"מ. וממקום שמביא ראי' מדברי המ"מ פרק כ"ג מהל' מלוה דכתב לדעת הרמב"ן ורשב"א אם טעו בעיבורא דירחי לא נפסלו וכן הריב"ש בסי' שפ"ב ומשמע אפילו כת"י יוצא ממקום אחר יש ראי' להיפוך דמן המ"מ ומן ריב"ש אין ראי' דהם לא שאלו במה יודע שהוא מוקדם דאיירי דנודע כמו בעובדא דריב"ש שהיה כתוב בו שנת ק"ד ואז לא שייך שטר חליצה כי אז בעלה חי וכן י"ל בשטר חוב שכתוב בו מוקדם לזמן רב ונודע כי העדים ממש לא היו גדולים אז או לא היו באותו עיר או המלוה והלוה היו אז במד"ה מיום לידתו עד זמן קרוב ואם כן הרי זה מוקדם בהכרח רק השאלה דעדים יהיה פסולים דהקדימו בכוונה וע"ז יפה תי' הרמב"ן ורשב"א דבמה שנוכל לתלות בטעות המצוי פשיטא דאין לפסול לעדים אם יכולים לתרץ דבריהם דטעו ולכך כל השאלה דעדים יפסלו ולא שאל במה יודע דהוא מוקדם ובזו פשיטא דאין פוסלים בטעות שמצוי לטעות רק כל הנדון אם לא נודע שהיה מוקדם רק המה אמרו שטעו ובקשו לפסול השטר בזו אמרינן לאו כל כמיני' ומה בכך דמצוי לטעות אנו אמרינן דלא טעו ושטר כשר וזהו פשוט. והש"ך השוה השאלה במה יודע וכו' והשאלה דעדים יפסלו להדדי וזה אינו ומעתה נבוא לדברי התו' ורא"ש פ' א"נ דהקשו דעדים יפסלו ותי' דאמרו עדים אחרים שהיו אנוסים מחמת נפשות או דעדים עצמן אמרו טעינו בשנות המלך ובקביע' דירחי וכ"כ הרא"ש ולא הזכירו כלל דאיירי דכת"י א"י ממקום אחר כמו הטור וגם בעדים אחרים כתבו דאמרו אנוסים היו ואילו בעדים עצמן אמרו דטעו ולא הזכירו דאמרו אנוסים היו מחמת נפשות וכבר עמד הש"ך בזה וכתב דאיירי בכת"י יוצא ממקום אחר ונאמנים שלא לפסול עצמן אפילו בטעות דלא שכיחא וזהו ליתא. כמ"ש הריב"ש בסי' שפ"ב להדיא ומן אותו טעם פוסל לשט"ח משום דאין עדים נאמנים להכשיר עצמן במה דלא מצוי לטעות. וכן הר"ן בתשובה הנ"ל שהכשיר לא הכשיר רק במה שמצוי לטעות וזהו ברור ופשוט ואל"כ מעולם לא יהיה עדים נפסלים דיאמרו טעינו במה שאין מצוי לטעות ודבר זה לא נשמע ולא נר' כלל להכשיר עדים בטעות דלא שכיחי כלל אלא ברור דהאמת כמ"ש הש"ך דהתו' ורא"ש מדסתמו דאיירי אפי' בכת"י יוצא ממקום אחר רק התו' ורא"ש לא שאלו שאלת הטור במה יודע כו' די"ל דנתברר בעדים שהיה מוקדם כמש"ל רק השאלה א"כ עדיו נפסלים וע"ז תי' דיש עדים דאמרו שהיו אנוסים מ"נ או דעדים עצמן אמרו שטעו ונאמנים אפי' בכת"י יוצא ממקום אחר ולכך לא אמרו רק בטעות דלאו כל כמיניה לומר אנוסים היינו להכשיר עצמן אמנם הטור דשאל במה יודע כו' בזה סבירא ליה לטור דאם הם אמרו דהוא מוקדם דבעינן דוקא כת"י אינו יוצא ממ"א. לכך הזכיר הטור דוקא כת"י אינו יוצא ולא התו' משום דשאלת הטור אינו שאלת תו' וזה ברור ונכון ומעתה מדברי התו' מבואר דטעינו בשנת המלך הוי מצוי לטעות דאל"כ בכת"י יוצא ממקום אחר איך נאמנים להכשיר עצמם וכל כמיניה בדבר שאין מצוי כמ"ש הריב"ש והר"ן הנ"ל וכמו דהסברא והשכל מחייב ועכצ"ל דהוי מצוי לטעות ואפשר כמש"ל דטעינו הוא נולד מן הקביע' דירחי כמ"ש הבע"ת ומ"מ סבירא ליה לטור דוקא באין כת"י יוצא ממ"א ש"מ דסבירא ליה דאפילו במה שמצוי לטעות לפסול השטר א"נ וכל כמיני' אלא באין כת"י יוצא ממ"א וזה ברור ומוכח מדברי שניהם תו' ורא"ש והטור. גם נראה דצ"ל מה דהוקשו המחברים כמ"ש הכה"ג בשמם וכן הקשה בט"ז וכן הוא בס' א"ז דלשיטת האומרים דירושלמי מיירי באין כת"י יוצא ממקום אחר אם כן מה פריך מר"ל הלא אמר ר"ל עדים שחתמו בשטר כמו שחקרו עדותן בב"ד דמה קושי' הא מילתא דר"ל הוא כת"י יוצא ממקום אחר וכאן איירי באין יוצא ממקום אחר והלא משנה שלימה היא בכתוב' עדים שאמרו אנוסי' היינו וכו' דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר דנאמנים ולישב נראה או דהקושי' הוא דלר' מאיר דסבירא ליה בפ"ב דכתובות דף י"ח ע"ב דאפילו אין כת"י יוצא ממ"א אין נאמנים לומר אנוסים מחמת נפשות היינו דסבירא ליה מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו ע"ש בתו' וברש"י ור' לקיש גופי' בפ' א"נ מוקי ליה הך מתניתין דשט"ח מוקדמים כר"מ וא"כ אליבי' קשה הא כמו שנחקרה עדותן ולר"מ הוי כמו שנחקרה עדותן אפילו באין כת"י יוצא ממקום אחר והקושי' נכונה וכן משמע בנ"י להדיא או י"ל דהקושי' הוא לשיטת ר"ן דסבירא ליה אפילו אין כת"י יוצא ממ"א ואמרו אמנה ומודעות היה דברינו אין נאמנים ופי' התו' שם ד"ה אמר ר"נ כו' דסבירא ליה דלא אתא ע"פ ומרע לשטרא ואע"ג דאמרינן במשנה דאם אמרו אנוסים היינו וכו' דנאמנים דהתם לא נעשה השטר בדין כלל וליתא לשטרא כלל וחספא בעלמא הוא אבל באמנה ומודע' נכתב השטר בדין והם באים לפוסלו אחר כך לא מהימנו וכו' עכ"ל ואם שטר מודע' קרוי ניתן לכתוב מכ"ש שטר מוקדם דהרי ניתן לכתוב מזמן שני ולא מבעיא לדעת האומרים דא"נ לומר פרעתי פשיטא דניתן לכתוב אלא אפילו לדעת האומרים דנאמן לומר פרעתי מכל מקום כבר העלינו כדברי הסמ"ע דלא מצי לטעון להד"ם והיינו כמו שטר מודע' דניתן לכתוב בשביל זוזי דיהיב כמ"ש הר"ן אע"ג דמצי לטעון פרעתי רק להד"ם לא מצי לטעון ואף זו כמוהו ופשיטא דיותר יש קיום לשטר במוקדם מן שטר מודע' הנעשה באונס ואם כן קשה לר"ן איך נאמנים אפילו באין כת"י יוצא ממ"א דמ"ש מאמנה ומודע'. ולכך מתרץ ירושלמי דאמרו עדים על זה חתמו וכו' וטעינו בדבר המצוי לטעות ואם כן הן לר"מ דסבירא ליה דאין נאמנים היינו באנוסים היינו מחמ' נפשות דל"ש כמ"ש התו' וכן באינך דאיכא חזקה דמלוה ועדים מידק דייקי כמבואר בגמרא שם אבל בדבר דשכיח כגון הך דמצוי לטעו' בזמן ויש להם מגו אף ר"מ וכן ר"נ מודה דמהני מגו ולא דמי לאמנה ומודע' דלא מהני מגו לר"ן משום דלא שכיחי כלל ולכך לא אתא ע"פ ומרע לשטרא דהוי כאילו שטר מעיד להדיא דלא כדבריו אבל בענין הנ"ל דשכיח ויש להם מגו לכ"ע נאמנים וא"ש ומיושב כל הקושי' ומזה ברור בידים מוכיחי' דהוא טעות שמצוי לטעות כי אין מצוין לר"מ וכן לר"נ אין מועיל מגו דמזייף וגם היה קושי' הנ"ל במקומו מה קושי' ליה מר"ל כנ"ל וברור ובזו יש להבין דברי הטור דכתב דעדים אחדים העידו שאנוסים היו או שהם אמרו שטעו בשנת מלך ולא כתב גם כן שהם אומרים אנוסים היינו בשלמא בעדים אחרים לא שייך לומר דהעידו דטעו דאטו בתוונא דלבם יתבי ואולי אמרו בכיון כאלו טעו ולבבם מלא מרמה וכ"כ הב"ח ע"ש אבל באותן עדים למה לא כתבו דאמרו אנוסים אבל לפמ"ש ניחא דהטור ליישב משנה שטרי מוקדמים קאתא ואם כן אף לר"ן צריך ישוב ולר"ן כמו מודע' אינם נאמנים אפי' באין כת"י יוצא ממקום אחר ה"ה באומרים אנוסים היינו מחמת נפשות דהיינו מודע' דמ"ש דהא לא היה אנוסים רק על הקדמ' זמן ולא על גוף השטר ואם כן ניתן לכתוב ולא אתא ע"פ ומרע לשטרא היינו מודעה וזה לא שכיח כמו מודע' ולכך כתב הטור דאמרו טעינו וזה שכיח אבל אנוסי' מ"נ היינו תלי' במחלוקת ר"ן ור' אשי וא"ש. וכן י"ל בתוס' בב"ק ד"ל ע"ב ד"ה וחכמים וכו' דהקשו בשט"ח מוקדמים דיש מעמידין אותו כר"מ אבל לרבנן כשרים ואפילו לר"מ אין פסול אלא מטעם קנס ואמאי הלא עדים פסולים וכו' ויש להבין למה לא הקשו בפשיט' לר"י דאמר חכמים היא וגזרה שמא יגבה כו' ולא קאמר בפשוט משום דעדים פסולים אלא דלחכמים שפיר י"ל דאין כת"י ממ"א ואמרו אנוסי' מחמת נפשות ונאמנים במגו אבל לר"מ ליכא למימר כן דר"מ סבירא ליה דאין נאמנים ולכך הקשו לר"מ ודוק. אך יותר י"ל דלחכמים לא רצו להקשות דילמא חכמים כר' יוסי סבירא להו דאוקמינן בפ' ז"ב דסבירא ליה כרבא דבעינן עד חמס ואלו לא הוי עד חמס כמ"ש התו' בפרק א"נ ולכך הקשה מר"מ דסבירא ליה כאביי דלא בעינן עד חמס וא"ש וזהו נראה יותר נכון. אם כן לדינא לפי דקי"ל לקמן סי' מ"ו כרב אשי דנאמן לומר מודעה דין זה אם אמרו אנוסים מ"נ היינו להקדים השטר צ"ע כי לפי הטעם ניתן לכתוב ג"כ כתב מודע' ולכך פליג ר"א אבל זולת זה מודה לר"נ אף לר"א באמרו אנוסים מ"נ היינו להקדים הזמן א"כ דלא שייך כאן ניתן ליכתוב וצ"ע ועיי' לקמן סי' מ"ו ובמ"ש שם. ובגוף הקושי' שהקשה על הרמב"ן מהך תברא וכו' נראה דס"ל לרמב"ן ודאי בע"פ מצי לחזור בדבר שמצוי' לטעות אבל בכתב לולי דכת"י אין יוצא ממקום אחר דאית ליה מגו אמרינן דלא אתא מילתא ע"פ ומרעי לשטרא ואינו נאמנים דבשטרא העומד לימים רבים מידק דייק וכן משמע בתו' הנ"ל במילתא דר"נ דס"ל דאין נאמנים במגו באמנה ומודע' אף דבעלמא אית ליה מגו משום דלא אתא ע"פ ומרע לשטרא ע"ש הרי דאלים מילתא דשטרא יותר ממילתא דע"פ וא"כ הך תברא דב"ב כבר מבואר ועיין מש"ל בסי' מ"ט ס"ב דכל החזרה דאמרינן דצירב' מדרבנן לאו אורח' למידק אין הכוונה כמ"ש בשטר דבזה פשיטא דמצי לחזור דהא סמיך אאשה וקרוב רק כל החזרה דהיה מתחילה אמר לא היא ואח"כ אמר היא היא ע"ש כמ"ש באריכות. וזה הכל בע"פ שאמר דלאו היא אמר היא היא אבל לגרוע מילתא דשטר לא אם לא דאין כת"י יוצא ממקום אחר דאית ליה מגו ובזה יובן דברי הר"ן דהעתיק דהרמב"ן חולק וס"ל דאין נאמנים אא"כ אין בכ"י ניכר ממ"א וכתב ואין כאן מקום להאריך אבל זהו ודאי כל טעותא דעבידי עדים למטעי לית בהו משום חוזר ומגיד ומזה ביקש הש"ך להוכיח דס"ל אף הרמב"ן מודה בכה"ג דא"צ לכת"י שלא יהיה יוצא ממקום אחר ובאמת אינו רק כוונתו וזהו ודאי אף דנחלקו בשטר' אבל בע"פ יכול לומר וזהו שסיים ולית ביה משום חוזר ומגיד וזהו כוונתו באמת דאעפ"י דנחלקו בשטר בעדות בע"פ מודי' וכן דעת הרמ"א ומה עמקו מחשבותיו דלעיל בסי' כ"ט העתיק דברי הר"ן בכל מה שהעדים מצוים לטעות וכו' ולא הזכיר חולק כי הוא בע"פ אבל כאן בעדות שבשטר הזכיר דעת החילקים דבעי דוקא מגו וזהו נכון. ומתשובת הרא"ש כלל מ"ה סי' ג' דמשמע דחשש אולי טעו העדים י"ל בגט משום חומרא דא"א החמיר הרא"ש וכהנה חששו יותר בא"א טובא. והנה אם אמרו כתבנו בניסן ולא לוה עד תשרי דעברו אר' אסי דעת הש"ך בס"ק ט"ז דנאמנים אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר ולי נראה דאפשר דאפילו אין כת"י יוצא ממקום אחר לא מהימנים דיש להבין בר"ן פר"ק דר"ה דהקשו מתחילה והלא עדים פסולים במוקדם ותי' דכתבו ללות בניסן ולא לוה עד תשרי דאע"ג דעברי דר"א מ"מ מאן דלא ידע דר"א לאו רשע הוא. ואח"כ הביא הך ירושלמי מי מודיע שהוא מוקדם ומביא דעת הרז"ה ורמב"ן דנאמנים לומר טעינו למר באין כת"י יוצא ממקום אחר ולמר אפילו ביוצא ממקום אחר הואיל והוא עביד לטעות וכבר נתקשה בזה בספר בית יעקב בדף מ"ו ע"ש דבממ"נ מתחילה מה פריך והלא עדים הן פסולים ולמה לא תי' בטעות דעבידי למטעי לא שייך פסול ובקושי' שני' דהוקשה מי מודיע לימא דע"ז אמרו טעינו ברב אסי וכתבנו ללות בניסן וכו' אלא נראה דודאי אם הם באים לפסול השטר ואמרו טעינו בדרב אסי לאו כל כמיני' כיון דעולה היא לא מהימני לומר לא ידענו לבטל השטר והגע עצמך אם אמרו אנוסי' היינו מחמת ממון ולא ידענו דאסור לחתום שקר בשביל אונס ממון וכי יהיו נאמנים לבטל השטר וכן באונס נפשות דאמרינן לר"מ דא"נ משום דה"ל ליהרג ופריך הגמ' אילו אתו לאמלוכי וכו' ולא אמרינן בקיצור דהא לא ידעו זה אלא דלאו כל כמיני' לומר כן לבטל שטר רק אי בלא"ה נודע דהיה כן רק הם עברו דר"א א"א למפסלם כלל. דאין לפסול לא' אם לא בדבר ברור כמ"ש סי' ל"ד סכ"ד ע"ש ולכך כששאל בירושלמי מי מודיע לא מצי למימר כה"ג דמ"מ הם אינם נאמנים ולאו כל כמיני' ולכך מוקי ליה באופן אחריתי דטעו בקביע' דירחי וכו' רק דקשי' ליה להר"ן למה שאל לירושלמי מי מודיע ולמה לא שאל דהא עדים הם פסולים וזהו קושי' יותר חזקה ולכך משני דבזהו אילו נודע שהוא מוקדם רק אם באים לפסול העדים י"ל כהנ"ל דטעו בדר' אסי ובזו אין כאן פיסול אבל מ"מ השאלה מי מודיע דלענין לבטל השטר אינו נאמן דטעה בדר"א אף דנאמן בזה להכשיר עצמו וזה נכון וכן מורה לשון הנ"י כמ"ש הש"ך וכל דברי הריב"ש והמ"מ הוא הכל שלא לפסול לעדים ולא איירי כלל לבטל שטר. ובלא"ה הך דינא צ"ע כי נראה כי תו' בפ"ק דר"ה דף ב' ד"ה לשטרות חולקים דהקשו ברש"י דפי' דהעדים אומרים ראינו הלואה בכסליו ושטר נכתב בתמוז ולא ידעינן איזהו קודם דפסלינן מספיקא הא לא פסלינן שטר בספק כדתנן בשטר שנכתב בשבת ושטר שזמנו בא' בשמיטה והוזמו וקשה מה קושיא בשלמא התם הוי עדים מפסלי' ואוקמינן עדים בחזקת כשרות ולכך אמרינן אחרוהו וכ"כ בעה"ת להדיא דלכך אמרינן בשטר שזמנו בשבת כשר דלא למפסל לעדים אבל בעדים שכתבו ללות ולא לוה לא מפסלי כסברת הר"ן הנ"ל א"כ כיון דליכא חזקת כשרות מסייע מספיקא לא מכשירין לשטרא דהממע"ה ויד בעל השטר עה"ת ולכך נראה דס"ל לתו' דעדים הרשיעו לכתוב ללות ולא לוה ואף המה פסולין וא"כ הבו דלא לוסיף דנימא לבטל השטר ואין לדקדק הר"ן דתי' למה לא יפסלו העדים ותי' דכתבו ללות בניסן וכו' וקשה לאביי מא"ל דסבירא ליה עבחז"ל ואפשר לומר כגון ששני יב"ש בעיר אחד ואמר לו לוה לעדים כתבו שאני חייב ליוסף ב"ש זה וכתבו שטר והיה בידם וקודם תשרי נמלך ולוה מיב"ש השני ואם כן הרי זה מוקדם דלא שייך עבחז"ל דהא בשעת כתיבה לא נתכוונו לזכות לזה יב"ש רק אח"כ הלוהו משני ובאמת לולי מוקדם היה כשר דלא בעינן שטרות לשמה כמו בגיטין אבל עכשיו הוה מוקדם רק עדים לא נפסלו בכך דסבירא ליה דמותר לעשות כן וכמ"ש הר"ן לגבי הך דר' אסי ובזה יש להבין דברי הטור דהביא דברי רמ"ה דאם כתב בניסן ולא לוה עד תשרי לא הוה מוקדם וגובה מזמן שני והקשה עליו הטור ע"ש והקשו הא לטור דס"ל עבחז"ל לא יש להך דינו במציאות וע"ש שדחקו ולפמ"ש ניחא דאם כתבו בניסן ללות מיב"ש זה ולוה בתשרי מיב"ש השני וא"כ לא שייך עבחז"ל דהא לא כתבו לזכות לזה יב"ש רק להשני ואם כן הוי מוקדם ולדעת רמ"ה לא הוי מוקדם דהא לא שקרו עדים וע"ז השיג הטור דמה בכך סוף כל סוף הוי מוקדם וא"ש ובאמת יש לפקפק קצת בזה הדין דאם נכתב ליב"ש זה אי מהני ליב"ש אחר דאף דלא בעינן בשטרות לשמו כמו בגיטין מכל מקום על כל פנים השיעבוד לא חל על יב"ש זה דהעדים לא נתכוונו לזה אך ודאי דאם מסר השטר לו בעדים ודאי דמהני דלא גרע שטר שלוה בו ופרע דקי"ל דנמחל שעבודו ומכל מקום אי מסרו לו בע"מ מהני כדלקמן סי' מ"ח והרי זה במכ"ש ויש להקשות קצת אם כן עדיין לאביי קשה איך כותבין שטר ללוה דילמא יכתוב בניסן ליב"ש זה וימסור בתשרי ליב"ש אחר ואם כן הוי ליה מוקדם ולא שייך עבחז"ל ול"ל דבאמת בהוחזקו שני יב"ש אין כותבין שטר ללוה בלי מלוה דהא אביי ס"ל אף דלא הוחזקו חיישינן לשני יב"ש כמבואר ביבמות וכמ"ש הגמ' בשמעתה הא אמר תנו וכו' ועיין לקמן בסי' מ"ט מ"ש בזה וצ"ל כולי האי דכתב בניסן ולא ילוה עד תשרי ויזדמן שני יב"ש וילוה מהשני אף לאביי לא חיישינן וצ"ע ועוד י"ל דאם כתב ללות בניסן ולא לוה ומת והיורש לוה בתשרי הוה מוקדם דלגבי יורש לא הוי מטו לידו ולא קרוי עבחז"ל כמבואר בתו' בשמעתא הא בי' והא בברי' ע"ש (ולשיטה זו דהך סברא דכתב ללות שייך רק לר"א ולא לאביי ישבתי בחידושי קושי' התו' על רש"י כתוב' דף י"ט ע"א ד"ה טעמא דלרש"י בעדים כ"ע סבירא להו דנאמנים רק בהודאת בע"ד נחלקו ובב"ב ס"ל לר"י דאף בעדים נחלקו ע"ש דס"ל לרש"י ר' יוחנן לשיטתו דלא ס"ל עבחז"ל כמ"ש התו' ב"מ דף י"ו ע"ב ד"ה אף ע"ש וא"כ שפיר י"ל דס"ל לר"מ דאין עדים נאמנים ול"ק מוקדם היכי משכחת ליה די"ל דכתב ללות וכו' משא"כ סוגי' דכתוב' כאביי ועיין רא"ש פ"ק דב"מ דרבא גם כן סבירא ליה כאביי ורבא דמשני כך וס"ל עבחז"ל ואם כן אילו ס"ל לר"מ דאין עדים נאמנים מוקדם איך משכחת ליה ודוק) ובגוף הדין אעפ"י שאיני כדאי להרים ראש מכל מקום לדינא נראה כדעת הי"א דהא כבר כתבנו לעיל בסי' ל"ד להרז"ה דס"ל דעדים נאמנים דטעו בשנת מלך וכדומה אפילו בכת"י יוצאים ממקום אחר א"כ הזמה בשטר איך משכחת ליה הלא מצו למימר דטעו בשנת המלך ומה יועיל שכתב השטר בזמנו כתבנו מכל מקום אם יהיו נזומים יאמרו טעינו ועוד דאם הוא מצו לטעות ואומרים על זה לא חתמנו אם כן איך אפשר להזימו הא על זה לא חתם כלל ולא על זה הוי כנחקרה עדותו כלל א"כ מה שייך בי' הזמה כיון דלא חתמו עליו כלל ואם כן המחבר דכתב לעיל דעת הרי"ף והרמב"ם דהוי הזמה בשטר ש"מ דלא ס"ל כהרז"ה רק כרמב"ן ולדידהו לא קשה גם כן מכל מקום איך יהיה הזמה גבי' הא העלינו דלפסול עדות אמרינן דטעו במכ"ש בהזמה די"ל דאיירי בדבר דלא נוכל לטעות בקל אבל להרז"ה דס"ל דאמרי על זה לא חתמנו ולא הוי כנחקרה עדותן בב"ד איך שייך בי' הזמה. ועוד נראה דהרז"ה דכתב בפ"ג דיבמות דלכך לא הוי שטר מפי כתבם דהוא בשליחו' הלוה או המקדש והקשה עליו הרמב"ן דעדיין קושי' הרי"ף במקומו במה דאמרינן דאי לא דכירי העדים זמן שטר קדושין זימנא דחזו בכתבא ומסהדי מה בכך ימסרו השטר לב"ד ואין צריך לעדות שלהם ולזכירתן כלל ע"ש ונר' דהרז"ה אזיל לטעמו דס"ל דעל זמן השטר לא נחקרה עדותן כלל וע"ז י"ל לא חתמנו וטעינו אם כן אף דבד"מ כ"ז דלא אמרו טעינו מוציאין ממון מתקנת' דרבנן מכל מקום לקטול נפש ודאי דא"ס על זמן הנזכר בשטר קידושין ועל חזקה כיון דעל זה לא נחקרו עדותן כלל ואיך נקטול נפש על דבר דלא נחקרו עדותן ולא סמכינן על זמן קידושין אם לא דיעידו בע"פ הזמן ואם כן שפיר י"ל דחזא בכתביו ופשוט וכ"כ העיטור באות זמן לאחר שהביא ירושלמי הנ"ל דיכולי' לומר על זמן לא חתמנו כלל והעלה דמיירי אפילו בכת"י יוצא ממ"א כתב והיינו דגר' בפ"ד אחין אי דחזא בשטר' רחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם וכו' דלא אמרינן בזמן כמי שנחקרו עדותן בב"ד דמי וכו' עכ"ל והוא הדבר שכתבתי ולכך לק"מ להרז"ה והרמב"ן דטען עליו אזיל לשיטת דלא סבירא ליה הך דרז"ה כמ"ש וא"כ הרי"ף ותו' ורמב"ם דכולם משני שינויי אחריני בהך דפ"ד אחין ש"מ דלא ס"ל הך סברא של הרז"ה דנימא דאפי' בכת"י יוצא ממקום אחר לא יהיה ע"ז נחקרה עדותן ואם כן אחרי רבים להטות גם יש דמות ראי' לדעת זו מהך גמ' ריש פרק אד"מ שהבאתי לעיל דפריך הגמרא ולפריך ממתניתי' דקתני מאוחרים כשרים איך דייקינן בהך סהדי דלמא משקרי ופירש"י אע"ג דעדי' מעידים על הלואה שהיה מוקדם הך ה"ל מלוה ע"פ והנך עדי בשטר משקרי והקשה הגאון מהר"ם לובלין דמה קושי' דלמא מאוחרים כשרים איירי דליכא עדי אחריני רק הם עדי שטר אמרו אחרנהו ואם כן הם נאמנים ולא שייך למפסל סהדי וכתב דרש"י סבירא ליה דאין עדים מהשטר בעצמן נאמנים כי עדים אחרים אבל על הטור וסייעתו קשה ותי' מה קמ"ל מאוחרי' כשרים פשיטא ודבריו במ"ש רש"י לא סבירא ליה דעדים עצמם נאמנים תמהני איך נעלם מעין חכמתו דברי רש"י בריש ר"ה דפי' דעדי השטר אמרו כתבנו בתמוז וראינו הלואה בכסליו ולא נודע אם מאוחר או מוקדם ע"ש הרי דסבירא ליה עדי עצמן נאמנים גם מה שתי' פשיטא תמהני הלא איכא תנא דפוסל במאוחר בפ' ג"פ משום דכותבין שובר ואם כן קמ"ל דלא חיישינן ועוד הא קמ"ל דדאקני משעבד דאל"כ אף מאוחר פסול. ולכן נר' דסבירא ליה דהא קתני רישא פרוזבל מוקדם כשר ומאוחר פסול וע"כ איירי דעדים אחרים מעידין כן דל"ל אותן עדים מי מהימני ול"ל דאין כת"י יוצא ממקום אחר מה בכך הא פרוזבל ודאי דא"צ קיום דהא נאמן לומר פרוזבל היה לי ואבד אף דלא ראינו כלל ומ"מ נאמן משום חזקה לא שביק וכו' ע"ש ומכ"ש בדאית קמן והמלוה טוען שהוא אמת דא"צ קיום דלא יהיה דנאבד לגמרי ומה"ט מכשירין אין בו זמן עיין לקמן סי' ס"ז סל"ה ע"ש וזה פשוט דלא גרע מאלו נאבד לגמרי ואם כן לית להו מגו דמגו שלהם אינו דהוי מ"ל אין זה כת"י דמגו בי תרי לא אמרינן רק מגו דשתקי וזהו לא יפסול פרוזבל ואם כן מי מעיד על קדימ' פרוזבל ואחרו ע"כ עדים אחריני ובזו קתני שטר מוקדמין פסולי' ואיירי בהך גוונא דפרוזבל כדקתני בברייתא כשר בפרוזבל פסול בשט"ח וכו' והיינו בעדי אחרינא ושפיר קשה איך דייקינן בהך סהדי וא"ש. אך זהו הכל דאינם נאמנים רק באין כת"י יוצא ממ"א אבל להרז"ה וסייעתו קשה קושי' מהר"ם הנ"ל ונר' ליישב בדוחק דכי אמרינן דעדים יכולים לומר ע"ז לא חתמנו ולא דקדקו כהוגן בזמנא דשטרא היינו במסקנ' דחזי' לן הגמ' דד"מ לא בעי דו"ח אבל לס"ד דאף ד"מ בעי דו"ח אם כן הזמן הוא עיקרו של עדות וע"ז סובב והולך כל עדות אם כן איך ס"ד דלא ידקדקו היטב לחתום בזמן כראוי דאף דסבירא ליה להרז"ה דבשטר לא שייך הזמה כמש"ל מכל מקום כיון דצריך דו"ח לברר ולדעת אמיתותו של עדות והוא הכל תלוי בזמן אם כן לא שייך ע"ז לא חתמנו דזה יותר מוטל עליהם מן שם מלוה ולוה ולכך בס"ד ע"כ אין העדים נאמנים רק עדים אחרים אמנם במסקנא דקי"ל אין עדים צריך דו"ח בד"מ שפיר קאמר הוא הירושלמי דיכולים לומר ע"ז חתמנו וכו' דלא תלי' בי' גוף העדות (ולפ"ז צ"ל לפמש"ל בישוב הך פ"ד אחין דסבירא ליה גם שטר קדושין א"צ דו"ח וזהו דלא כמש"ל לדעתו בסי' ל"ד ע"ש ודוחק) אבל לשיטת הרמב"ן התי' מרווח כמ"ש. ובאמת לולי דמסתפינא הייתי אומר אף דנימא בפי' ירושלמי דסתם דבכל מקום עדים נאמנים לומר מוקדם הוא אפילו בכת"י יוצא ממקום אחר מ"מ לדינא לא קאי דירושלמי לשיטתו דסבירא ליה בפ"ב דכתובו' דעדים נאמנים לומר אמנה הוא ולי' בי' משום אל תשכן באהליך עולה דלא קאי אלא למלוה ולא לעדים ואם כן אף מוקדם סבירא ליה דלית בי' משום עולה דאין לך מוקדם יותר משטר אמנה ולכך יכולים לומר לא דקדקנו בשטר בזמנו דהאמין הלוה למלוה דהא אפי' על אמנה יכולים לחתום אבל לפי דקי"ל בגמ' דידן דעדים אין רשאים לחתום על אמנה דה"ל עולה אף מוקדם כיוצא בו ה"ל עולה וצריכי' לדקדק בזמנו של שטר בתכלית הדקדוק ומהכ"ת שיהיה נאמנים בשכת"י יוצא ממ"א ועוד זה צריך לפרש הא דכתב הטור בעדים אחרים מעידים שהם אנוסים מחמת נפשות להקדים נר' דלא פסול לגמרי דהוי ליה תרי ותרי דמסתמא דעדות לא הוי לי' אנוסי' מחמת נפשות ואם כן ה"ל כאלו מעידים בפי' דלא היה אנוסי' מחמת נפשות ועדים אחרים העידו דהיה אנוסי' ה"ל תרי ותרי ועיין לקמן סי' מ"ו סל"ז והדבר מבואר:

ח

לפסול השטר וכו' אין להקשות הא דין זה איירי במתנה בלי אחרי' כמ"ש הש"ך ס"ק כ"ב מדהכשיר הרשב"א אפילו עדים אחרים ליכתוב וכמ"ש הסמ"ע בס"ק ט"ז ואם כן הא המחבר סתם לעיל כדעת האומרים דאין מוקדם פסול רק לגבות משעבדי אבל לב"ח כשר ואם כן כאן כל ענין השטר להחזיק המתנה ולא להוציא מיד לקוח' אם כן אף דהוא מוקדם כשר לב"ח ואם כן קשי' למחבר ונראה אף מחבר דוקא גבי שט"ח סבירא ליה דכל חשש פיסול יש בהקדמת זמן שיגבה משעבדי שלא כדין אף במה דקנסהו חכמים לא קנסהו אלא מבלי לגבות משעבדי כלל אבל מב"ח גבי דבזהו לא נעשה פיסול אבל במתנה במוקדם יש חשש פיסול בגוף המתנה דאם נתן לשמעון באייר ובניסן לוה מיעקב או מכרה ליעקב היה יערב טורף השדה משמעון ועכשיו שהם הקדימו המתנה לאדר הוא מוקדם ליעקב ואם כן הפיסול בגוף המתנה וקנסוהו חכמים דלא יהיה שטר מתנה לגוף מתנה מועיל כלל ולכך אף למחבר השטר פסול:

ט

יכולים לחתום שטר אחר מזמן ב' והש"ך בס"ק כ"ב הקשה דהא איירי במתנה בלי אחריות דהא כתב דעדים אחרים שהיה שם במעמד הקנין יכולים לכתוב לו שטר אחר ש"מ דלית בי' אחריות דאי איירי באחריות איך עדים אחרים יכולים לכתוב ואם כן למה נתן הרשב"א הטעם דאלו לא עשו שליחתן דהוא צוה להם לכתוב שנת נ"ח והם כתבו שנת נ"ז ולכך לא שייך בהו עדים שעשו שליחתן וכו' מה צורך לכל זה הא בלא"ה כותבין עשרה שטרות על שדה אחד במתנה וקושי' גדולה היא לכאורה אבל נראה לפמ"ש לעיל סי' ל"ט וסי' מ"א כי אמרינן דעדים אחרים יכולים לכתוב היינו כשאין הנותן מוחה אבל כשמוחה לכתוב ה"ל מפי כתבם ועיין מש"ל בסי' מ"א בתומים ס"ק ו' ע"ש. ולכך כי אמרי' דעדים אחרים יכולים לכתוב היינו כשאין הנותן מוחה אבל כשמוחה א"י לכתוב אעדי הללו שהיו עדי קנין כמבואר בתשובת רשב"א שהיה במתנה ההוא קנין. יכולים לכתוב ואעפ"י שנותן מוחה כיון שכבר צוה לכתוב וקנו ממנו אלימא מילתא דקנין וכמ"ש הרשב"א בתשוב' סי' אלף ל"ז וכ"כ הש"ך לעיל סי' ל"ט ס"ק י"ג ע"ש דכך דעת הרשב"א ואם כן הרי כותבים למקבל אפילו עומד וצוח וזהו כשלא עשו שליחתן אבל אם כבר עשו שליחתן הרי הם כעדים דעלמא וחזר הדבר כשהנותן מוחה דא"י לכתוב כמו בשארי עדים אבל כשלא עשו שליחתן הרי כותבין אף שהנותן מוחה וא"ש ומ"ש מזמן השני פשוט דמיירי משנת נ"ח דהיינו זמן שני דהא אף דשטר נתבטל מכל מקום היה קנין ובפרט מתנה אבל מאוחר לשנת נ"ח רק מזמן הכתיבה עכשיו א"י לכתוב דבמתנה שטר מאוחר פסול וכמש"ל בסי' מ"א ס"א ע"ש להדיא. ומה שטען הש"ך אם כן בכל שטרי מוקדמי' דקי"ל דאפילו מזמן השני אינו גובה ומ"מ לא נפסלו העדים כדלעיל בסעיף שלפני זה יכתבו עדים שטר מזמן השני דהא לא עשו שליחתן ולמה לא יטרוף אף מזמן השני לא הבנתי דבריו דהרכיב המילות אהדדי דמה שאמרו שם במוקדם דאפילו מזמן שני לא נגבה היינו שטר שנכתב בתשרי שנת נ"ח והם טעו בשנת המלך והיה כותבים בשנת נ"ז והפסול נתברר בב"ד בשנת ס' וה"א דיגבו משנת נ"ח דשם באמת נכתב שטר וקמ"ל דלא דקנסהו חכמים וזהו זמן שני האמור שם והיינו זמן נ"ח אבל אם באו עדים לכתוב שטר חדש א"י לכתוב רק משנת ס' כי השטר עד ס' היה חספא ואם יכתבו משנת נ"ח הוי מוקדם וצ"ל לכתוב שנת ס' ומזו לא מיירי פשיטא דיכולים לעשות כן ומאן מעכב ע"י רק עד שנת ס' א"י לגבות וכמו כן אם היה קנין בשנת נ"ח יכולים לכתוב לעולם משנת נ"ח דנהי דהאי שטרא הוא חספא מ"מ מזמן קנין יכולים לכתוב רק לא נחתינן בפסול מוקדמי' אם העדים יכתבו שטר חדש רק כל הפיסול אי שטר זה כשר או פסול ואם הלכו עדים למד"ה ולא רצו לכתוב שטר חדש אי יש בשטר ההוא תוקף לגבות אבל שיהיה הם כותבים שטר חדש מהכ"ת לא כיון שלא נפסלו ואם הלוה מוחה תלי' בפלוגת' דלעיל סי' ל"ט ס"ד ע"ש וזה פשוט וכל דברי הש"ך בזה תמוהי':

י

שוב אינו נאמנים לפי מ"ש הסמ"ע והע"ש פי' דאינן נאמנים לכתוב שטר אחר והש"ך בס"ק כ"א תמה למה לא יהיו יכולים לכתוב שטר מזמן השני כיון דלא עשו שליחתן ומה בכך דכת"י יוצא ממקום אחר ועוד למה יהיו נאמנים לפסול השטר ולכן פי' הוא דבאמת כך הפי' דאינם נאמנים לפסול השטר ואין צורך להאריך בסתירתו כי הלשון של תשובת הרשב"א ומחבר אינו סובל כלל פי' כי הלא פתח ואומר דאין שום דבר מציל מלפסול השטר וכן מה שכתב ומ"מ המקבל מתנה נאמן וכו' מה מכל מקום הא סיים דאינם נאמנים וכשר השטר ואיך שייך ומ"מ ולפי דברי הש"ך צ"ל תחילה דמ"מ אם מקבל מתנה מודה דפסול ומ"מ יש לו מגו ועיקר חסר בדבריו הנ"ל וגם בתשובת רשב"א משמע להדיא דפסול ולכך נראה פשוט דזה ידוע עפ"י הודאת המקבל שכל הקנין והמתנה נעשה בשנת נ"ח ואם כן השטר ודאי פסול דמה בכך דנימא העדים טעו מ"מ השטר פסול דה"ל מוקדם ולא מיקרי מוכח מתוכו הטעות דכתוב דהיה חתנו דלפעמים לארוס נקרא ג"כ חתנו כמ"ש הרשב"א בתשובה כ"י הביאו מהרא"ש בתשובה סי' ל"ז ע"ש. רק הרי אנו באים לעדים לדון עליהם אם הם כשרים או פסולים דכתבו שטר מוקדם וסבירא ליה לרשב"א לטעות משנת נ"ח לשנת נ"ז אין העדים מצוים לטעות ולומר דמ"מ כשרים רק בשנת נ"ז קנו ובשנת נ"ח כתבו דהא הם מודים דלא קנו בשנת נ"ז רק בשנת נ"ח ואם כן העידו שקר ולא כל כמיני' לומר דטעו במה שאין מצוים לטעות והם פסולים ומגו דלא יודו וירמרו דקנו בשנת נ"ז ליכא דהא ה"ל מגו דבי תרי ומגו דאי בעי שתקי לא אמרינן דנימא דשתקי והיה אנו מתנצלים אותם דקנו בשנת נ"ז והוה מעמידין אותם בחזקת כשרות דסבירא ליה לרשב"א דאין שנים מכוונים לדעת א' רק מגו דשתקי אמרינן דאחד היה שותק ולא איכפת לי' בחבירו וכמש"ל בדיני מגו ע"ש ואם כן כאן אם אחד ישתוק הא השני אמר דלא קנו בשנת נ"ז וגם המקבל הוה כעד בדבר הזה דמה לו להעיד בזה דהוא שקר ושיהיו שניהם שותקי' ה"ל מגו דבי תרי דגם בשתיקה א"א לשנים לכוון הדברים שיהיו שותקים ועוד אם ישתקו לא נאמר דקנו בשנת נ"ז דא"כ ה"ל לומר כן ובאמת שיאמרו ה"ל מגו דבי תרי ולכך הם פסולים לעדות. אבל באין כתבם יוצא ממ"א יש להם מגו דטעו דהיו שותקים ואין זה כת"י כלל ובזו לא אמרינן דאם אחד היה שותק היה עד השני וגם המקבל מצרף להכחישו דאין המקבל נאמן לומר שחתם השטר לטובתו ואם כן שפיר ה"ל מגו. ואם כן דברי הרשב"א נכונים דאם אין כת"י יוצא ממקום אחר השטר מכל מקום פסול דהא עכ"פ יכול לגבות מזמן ראשון ומה בכך שטעו אבל אם כת"י אינו יוצא יש להם מגו דטעו להכשיר עצמן. ואם כן כיון דהם כשרים יכולים לכתוב שטר אחר דהא לא עשו שליחתן כלל אבל אם כת"י יוצא ממ"א לית להו מגו דלא חתמנו וגם דקנו מן שנת נ"ז דה"ל מגו דבי תרי ואם כן תו לא מהמני דטעו דלא שכיח לטעות ומגו לית להו ואם כן הם פסולים לעדות וכיון דפסולין אף מזמן שני א"י לכתוב שטר אף דלא עשו הם שליחתן דמ"מ פסולים הם ואיך יכתבו שטר אחר אמנם אף דשטר פסול וגם א"י לכתוב שטר אחר הני מילי דכשאין המקבל יודע אם בטעות או בכוון הקדימו הזמן אבל אם הוא טוען שיודע שהיה בטעות יכול ליקח מהם שטר אחר וכשר לו מגו דבעי היה השטר זה שבידו כשר דהא יכול לומר בשנת נ"ז קנו וכו' ואי דהעדים הודו דקנו בשנת נ"ח הא יכול להכחיש דכיון שהגיד וכו' ואם כן נאמן הוא להכשיר השטר שיכתבו לו מכאן ולהבא וא"ש. והדבר מדוקדק וזך ובהיר ובאמת ה"ל לומר דיש לו מגו דבאמת הכל נעשה בשנת נ"ז דהא חתנו אין כאן ראי' דהיה ארוס כמ"ש רק המחבר קיצר דבאמת הרשב"א כתב מתחיל' דיש לו מגו זו רק כתב אח"כ אפילו עדים ראו בשנת נ"ח החתימה מכל מקום יכול לומר דהיה הקנין בשנת נ"ז ותפס מחבר הך אחרונה משום דדחוק לי' דחתנו קאי על ארום. וע"ש בתשוב' מהר"א ששון סי' הנ"ל וצ"ל במ"ש הרשב"א דהיו עדים דחתמו בשנת נ"ח דלא הכשירו השטר דאל"כ איך שייך אין כת"י יוצא ממ"א דהן הן עדי הקיום ואפשר באמת כוון לזה אם כת"י יוצא ממ"א דהיו עדים הללו ועכ"פ דברי רשב"א פשוטי' ונכוני':

יא

מגו דאי בעי וכו' ועיי' באורי' שכתבתי בשם רשב"א דאם עדים אחרים ראו הקנין יכולים ג"כ לכתוב שטר ואין להקשות דאם כת"י יוצא ממ"א אם כן עדים פסולים מה יועיל שאר עדים הא ה"ל נמצא אחד מהן קרוב או פסול דהא הם ראו הקנין ובשעת קנין אף הם היו כשרים רק לאח"כ בשעת החתימה קלקלו וכתבו שקר ונפסלו אבל בעת הקנין עדים היו כשרים דלא נפסלו למפרע ולכך אף העדים שהיו בצירוף לא נתבטלו ופשוט:

יב

מאוחרים כשרים והא דקי"ל לקמן בסי' פ"ה ס"ג דראובן הוציא שטר על שמעון ושמעון הוציא על ראובן מאוחר לז"פ שלו יכול לטעון אילו הייתי חייב לך כיצד אתה לוה ממני היה לך לתבוע ממני חובי ואם כן לכאורה קשה איך מאוחרים כשרים הא נפק מני' חורבא דראובן חייב לשמעון באדר לפרוע באייר וניסן נצרך שמעון למעות ולא היה יכול לתבוע מראובן כי לא מטא זימני' ולוה מראובן על שטר ואילו כתבו העדים האמת לא היה כאן שום טענה לראובן לבטל חוב שיש לשמעון כי כאשר לוה לא היה אז זמן פרעון אבל העדים שמאחרים לכתוב עד סיון וכבר כלה ז"פ ואם כן אם יבא שמעון בחובו יאמר הא שטרך דלוית' ממני בסיון ואילו אני חייב לך כיצד לוית ממני ויהיה נלקה בלי משפט. וצ"ל כיון דבלא"ה לזה יש שטר כשר בידו וכל טצדקאו' אנו עושי' כדי לקיים השטר מבלי לבטלו ואם כן הואיל ושטר מאוחר כשר אם יטעון שמעון כן בניסן לויתי ממך רק העדים אחרוהו נאמן דכיון דקי"ל שטרי מאוחרים כשרים והא דבסי' פ"ה איירי בשטר שידוע שנכתב בזמנו דלית בי' דאקני או דהעדים מעידים דלא אחרוהו אבל אם טוען כן דאחרוהו נאמן ומהכ"ת לפסול השטר באומדנ' מה שיש לומר דתרי שטרות כשרים וכה"ג אמרו בשטר שהוזם דאחרוהו ואף זה כיוצ' בו. וגם י"ל בלא"ה לא חששו לדבר שאינו מצוי דאל"כ לפי דקי"ל כותבין שובר איך מאוחרים כשרים כקושי' הגמ' בשילהי ב"ב ואי אין כותבין זמן בשובר ואם כן כל שטרא איתרע דהא אין זה מספיק דאם לוה בניסן ופרע באייר בשובר בעדים בלי זמן והעדים ימותו באייר והם שאחרו השטר עד סיון יגבה ממנו דל"ל דהך שובר מוסב על הך שטר דודאי שובר נכתב מקדם דהא עדי שובר כבר מתו קודם זמנו של שטר ואם כן שטר מאוחר לשובר ועכצ"ל דלא חששו לדבר בלתי מצוי דמיתה לא שכיח. ואם כן אף דלעיל יש לישב כן דלא שכיח דילוה הוא לראובן ויחזור וילוה ממנו ואם יש לראובן מעות פורע ולכך לא חששו שוב מצאתי בחדושי רמב"ן שהקשה קושי' זו דילמא מייתי סהדי ותי' דלא שכיח או דאי טען דבשביל כך נכתב סתמא דלא ידעינן זמן דשטר מהימן ושני תי' עולים להנ"ל ג"כ ובפרט תי' אחרון דאי מצי לטעון על שובר הידוע דנכתב קודם זמן שטר דהא עדים מתי' דהשטר מאוחר ה"ה דמצי לטעון כהנ"ל ופשוט אך אפשר לומר בהך קושי' בשובר דאולי ימותו עדים דהלוה אפסיד אנפשי' דה"ל ליקח שובר מיד המלוה גופי' ותו ליכא למיחש דאם ימות המלוה יהיה נזכר דשטר מאוחר דהא כתבו דהוא המלוה ופשוט:

יג

אבל בשטר מו"מ וכו' כתב הש"ך דרשב"ם פי' דימכור לו שדהו בניסן ע"ת שאם יגיע לו מעות שיחזרנה לו וחזר הוא והחזיר לו מעות בתמוז וכששאל שטר מקנה אמר אירכס' לי' וכאן כ"ע מודים דכותבין שובר דאל"כ לא יחזיר לו שדהו ומה יפסיד לי' כשיכתוב לו שפדוהו בתמוז והם כתבוהו לשטר מכירה שהיה ראוי לכתוב בניסן על תשרי וטען חזרתי ולקחתי ממך השדה והא שטרא עכ"ל והקשה הש"ך ל"ל אירכס לי' אפילו בלי אירכס כיון דצריך לעשות מכירה חדשה מה לו להחזיר שטרו הלא מכל מקום צריך מכירה חדשה ואין זה קושי' לרשב"ם דסבירא ליה הלכתא דאותיות נקני' במסירה לחוד ואם כן יכול להחזיר שטרו ויקנה שדהו כרשב"ג דסבירא ליה חזרה שטר חזרה מתנתו דסבירא ליה אותיות נקני' במסירה ורשב"ם פסק הלכה כן בפרק הספינה וא"ש. אך האיש לדקדק דלמה פי' דבשעת מכירה התנה עמו שאם יחזיר לו מעות דיחזיר לו שדהו ולא פי' כפשוטה דמכר לו בלי תנאי בהחלט גמור רק אח"כ חזר ליקח הימנו וימכור לו ואח"כ יהיה שטר הראשון מאוחר לו וכן פירשו כל המחברים ונר' לומר כמו דאמרינן דלכך שטר הלואה מאוחרים כשרים אף דכותבין שובר משום דיכול ליקח שובר בלי זמן ואם לא לקח איהו דאפסיד אנפשי' ואם כן יש לדקדק אף בשטרי מכר יהיה מאוחרים כשרים וכשחוזר ולוקח הימנו יקח ממנו שטר מכירה בלי זמן כמו בשובר ול"ל דבשלמא המלוה מוכרח ליתן שובר כרצון הלוה דאל"כ לא יפרע אבל המוכר לא ירצה ליתן שטר מכירה סתם דהא ודאי מאן דמוכר לא מכר אלא בשביל דאיצטרך לי' זוזי ואף הוא מוכרח לעשות כרצון הלוקח ולכך מפרש הרשב"ם דאין מוכר שדהו ללוקח ברצון בשביל דאיצטרך לי' זוזי רק מוכרח למכור מפני תנאי שמוכרח להחזירו כשיתן לו מעות ואם כן אין כאן הכרח על המוכר ואדרבה המוכר יחפוש כל עיכובים אפס לא יהיה צריך להחזיר השדה ולכך מי יכריחו ליתן שטר מכירה בלי זמן שלא יהיה יכול לעולם לחזור ולקנות השדה משום אדם כי תמיד יבוא אחר כך בשטר זה. ויתן השטר בזמן והלוקח למען יגיע לשדהו יקבלו ואתא לידי פסידא זהו שנ"ל בישוב דבריו. ואף שהרמב"ן הקשה כן דליקח שובר במכירה בלי זמן ותי' דלוקח זמן משום אחריות י"ל דרשב"ם סבירא ליה דאינו חושש לב"ח כמ"ש התו' בב"ב דף מ"ו ד"ה לוקח כו' ואעפ"י דרשב"ם חולק היינו גבי עדות דאפילו בנגיעה רחוק לא יעיד אבל סבירא ליה ג"כ כתו' דעיקר אחריות הוא משום גזולה וזהו לא שייך כאן דהא מכרה לו ובשביל ב"ח לחוד לא חיישינן לאחריות ולכך לא חשב ליישב כמ"ש הרמב"ן וכ"כ התו' בריש ג"פ ד"ה מקושר שכתבו ע"ש ויותר נר' דקשי' לי' לרשב"ם הא דאמרינן שם בשטרי אקניית' דפי' הרשב"ם שטרי מכר או מתנה דאי לא ידעו יום מתנה או יום מכירה יכתבו יום שכתבו בו השטר הא בשטרי מתנה או מכירה אף מאוחר פסול ועיי' מ"ש לעיל ובסי' רל"ט מ"ש בזה ולכן סבירא ליה לרשב"ם דודאי בסתם שטר מכירה ומתנה ליכא לחוש דבין כך יחזיר ויקחנה מהלוקח ושוב יוציא הלוקח שטר מאוחר דמסתמא יחוש המוכר הואיל והדין כותבי' שטר מאוחר אולי הערים הלוקח לכתוב שטר מאוחר ואולי העדים כתבו שטר מאוחר ולכך חושש מבלי ליקח אם לא בהראות לו השטר וכדומה לסלק עצמו מחשש הנ"ל וזולת זה לא יקחנה וגם איהו אפסיד אנפשי' כששומע שאמר דנאבד שטר מכירה ירגיש בערמה דמי לא משמר שטרו ומוכר מוכרח למכור בשביל זוזי מה שאין כן לוקח יכול ליקח ממקום אחר אבל באופן שכתב הרשב"ם במוכר על תנאי שאם יביא לו מעות שיחזירנה לו וע"כ בהתנה לזמן דאל"כ איך יאכל פירות השדה מעולם דהא ה"ל רבית וכי בכדי לקח השדה וע"כ על זמן שאם יביא לו מעות לשנה או שתי' דבזה ליכא רבי' דה"ל כמשכנת' עיין לקמן סי' ר"ז בש"ע וסמ"ע ס"ק י"א ואם כן לפ"ז ליכא למיחש לערמת הלוקח שיאחר הזמן דא"כ הזמן לפדי' השדה נמשך יותר. וגם ליכא למיחש דעדי' מעצמן יאחרוהו דהא הם מזיקי' ללוקח בזמן הפדי' דנמשך יותר ואם כן תו לא חשש המוכר שהיה מאוחר ולוקח השדה ובאמת היה מאוחר מכל מקום ויפסיד שדהו ואם כן משום לא פלוג פסלוהו לכל שטרי מתנה ומכר המוקדמים אך זה טרם דאמרינן דתקן ר' ספרא לכתוב שובר בלי זמן אבל בתר דתקן אם כן בשלמא בשטרי מכר סתמא איך שייך שובר ואי יתן שטר מכירה בלי זמן הא איתרע אחריות וכדומה דאולי מכרה לאחר ויאמר השני דהוא מוקדם וכמ"ש הרמב"ן אבל בזה דנותן לו שובר דפדה שדהו אם כן מה אחריות יש כאן לחוש אם פדה והחזיר לו שדהו אין כאן מקום לב"ח של הלוקח לגבו' דהא אין לו על השדה רק חוב ומשכנת' ואם נתן לו שובר דפדהו הרי נסתלק שעבודו ואין ללוקח הבא מכח לוקח ראשון שלקח בתנאי או ב"ח הבא מכחו שום טענה בו ושפיר י"ל דכותבין שובר בלי זמן ואם כן הדר הדין לדידן בכל שטרי מאוחר כשר הן בהלואה והן במכר ומתנה ולכך אמרינן לקמן לדידן דאי לא ידע יומא של קנין יכולים לכתוב יום שנעשה הכתיבה אף דהוא מאוחר. והא דחששו בהלואה שיפרע ולא יחוש למאוחר דגם בזה י"ל דרוב שטרי הלואה יש בו ז"פ ואם כן חושב ג"כ מהכ"ת יאוחר זמן שטר ואם כן אף זמן פרעון יומשך והיינו הך ודוק. ויש להרשב"ם ראי' מהא דאמרינן בריש פ' גט פשוט מקושר שכתבו עדיו מתוכו רחב"ג מכשיר שיכול לעשותו פשוט ואמרינן בדף קס"ד הא חוששין דלמא יזיף ופרע ומפיק שטר מאוחר ומשני הגמרא דסבירא ליה אין כותבין שובר וקשה הא סתם אמרינן מקושר וכו' משמע אפילו בשטרי מקח וממכר דהא עיקר גט מקושר ופשוט ילפינן משטרי מקח וממכר דאקח ספר המקנה גלוי וחתום והתם מא"ל אבל לפי' רשב"ם ניחא דבסתם שטרי מו"מ בלי תנאי ליכא למיחש למידי ודוק:

יד

מו"מ וכו' כתב הש"ך בס"ק כ"ח נ"ל ה"ה שטר מתנה דזיל בתר טעמא עכ"ל ואם כי מסתבר דבריו היה לכאורה מקום לומר לפי' התו' ב"ב דף קס"ד ע"ב ד"ה השתא כו' דהא דאמרינן במקושר שיעשנו פשוט ויהיה מאוחר והוא יפרע בין כך ויפסיד כהנ"ל כתבו התו' ויפסידו לקוח' שלא כדין אבל משום פסידא דלוה לא איכפת לן דאיהו הוא דאפסיד אנפשי' בשלוה בהא שטרא וכו' ע"ש אם כן י"ל מכ"ש בסתם שטר דה"ל לאסיק אדעתי' דהוא אפשר מאוחר ולא ליקח ממנו שנית השדה אם לא באופן המועיל ואם לא עשה כן אפסיד אנפשי' דיש לחוש למאוחר כמש"ל בשם תו' ריש פ' ג"פ ולכן לכאורה נראה דלא חששו רק בשטרי מכר דשם יש פסידא דלקוח' דהוא יחזיר ויקחנה ממנו ויבא נגזל ויטרוף ממנו ובא לוקח ראשון ועושה עם נגזל קנוני' להניח השדה יום יומיי' אצלו ויטרפו ממנו ואחר כך יבא הוא בשטרו מאוחר לב"ד ויכתבו לו אדרכ' על לקוח' שלא כדת ולפסידא דלקוח' חששו אבל במתנה דלית בי' אחריות לא חששו ולהא דהוא יחזור ויקחנה מיד המקבל ויחזור וימכרנה ליד אחר בחשון ויביא המקבל השטר מתנה של תשרי ויאמר מתנתי קודמת לשטרך ושלי הוא דזהו גם כן כמו בנותן הראשון דהא הך דנתנה למקבל במתנה אי' לי' קלא כמ"ש הב"י בסי' רל"ט ע"ש בסמ"ע ואם כן אף' הוא לא היה לו ליקח עד שיתברר דלי' ליה למקבל שטרא ואם סמך על מוכר שלו הפסיד על נפשו ולא חששו רק לפסיד' גבי לקוח' כמ"ש תו' להדיא ולכך לא נזכר בכל דוכתי' רק שטרי מכר ומה שהביאני לזה להבין דברי התו' שם ב"ב דף קע"ב ד"ה אי ידעיתו כו' דכתבו לר"י דל"ש במכר ול"ש במתנה מיירי דאפי' בשטר מכר משכחת לי' כגון דכתבו מדעת שניהם (כן הוא גי' אמתי כפמ"ש מהרש"א בשם ת"י ע"ש) דללקוח' ליכא הכא פסידא כלל דיש קול למו"מ וליכא למיחש למידי עכ"ל והדבר לכאורה מחוסר הבנה מה טעם הרשב"ם דסבירא ליה דוקא במתנה ולא במכר הא יש לו שעבוד נכסי' משעת לקיח' דהמוכר שדהו בעדים גובה ממשעבדי ובתו' יש יותר להבין מה זה דחידש דכתבו מדעת שניהם וכתב הרב מהרש"א נ"ל דר"ל לאפוקי אי לא נכתב מדעת שניהם כההיא דשנינו כותבין שטר למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו אין כאן קול למו"מ אפילו באקניית' ואיכא פסידא לקוח' עכ"ל ודבריו לכאורה תמוה דאם יש כאן אקניית' ויש לו קול מה נ"מ אם נהי' מדעת שניהם הלא על זה אמרינן בב"מ בשטר אקניית' דלכך כותבין בשאין לוה עמו דיש לו קול בשטרי אקניית' ומהרש"א גופי' כתב באותו ששנינו כותבין שטר למוכר וכו' ומזה מוכח דאעפ"י דאין לוקח עמו יש לו קול דאל"כ איך כתבינן לר"א דמוקי לי' בשטרי אקניית' וגם מה יועיל עכשיו דנכתב מדעת שניהם לעשות קול למפרע דהא כותבין עכשיו ומקדימים הזמן ליום הקנין וכי בשביל שעכשיו נכתב מדעת שניהם יחול הקול למפרע וגם במרדכי אחר הביאו דברי רשב"ם וריב"א דסבירא להו דוקא במתנה הביא דברי ר"י וז"ל ולר"י נראה ל"ש מכר ול"ש מתנה כדאמרינן בפ"ק דב"מ ר"א מוקי לה בשטרי אקניית' וטעמא דעדים מפקים לקלא משעת קנין דסתם קנין לכתיבה עומד עכ"ל הרי להדיא דאפילו קנין למוכר לחוד יש לו קול. ודלא כמ"ש מהרש"א וגם יש לדקדק לפי דברי ר"י במרדכי אם כן ה"ה הלואה נמי ולמה נקט רק שטרי מכר ומתנה וכבר עמדו בזה מחברי' עיין בס' בני יעקב דף מ"א שהאריך בזה ולכן היה נראה הא דמוקי לי' בשטרי מתנה דוקא לא משום רישא דאי ידעו יומא דקנו דיכתבו יום הקנין דזה שייך אף במכר וכמ"ש הוא באמת בנוסח' רשב"ם שלפנינו דאיירי ג"כ הך סברא אפילו במכר רק סיפא לא יתכן דאי לא ידעו יכתבו יומא דקיימו בי' והא ה"ל מאוחר ושטרי מאוחר במו"מ פסולים כקושי' הב"י וסמ"ע לקמן בסי' רל"ט וכמש"ל בדברי רשב"ם ולכך מפרש לי' רק בשטר מתנה ולפמש"ל לא חששו הך חששא במתנה דלית בי' אחריות כלל וכמ"ש דאיהו אפסיד אנפשי' וכנ"ל אמנם ר"י פי' לי' אף בשטרי מכר דמשום מוקדם ליכא חששא דאי' לי' קול רק במאוחר וסבירא ליה לר"י כמ"ש הטור והש"ע לקמן סי' רל"ח דכי כותבין שטר מכר דלא נתרצו שניהם לקנין רק למוכר בלתי לוקח צריכין לכתוב בתוך השטר דכבר פרע הלוקח המעות ליד המוכר בעד קנין ההיא אבל כשנכתב מדעת שניהם יכולים לכתוב דלא פרע עדיין דמי זבינא ע"ש. ואם כן הא דחיישינן דיחזור ויקחו מן הלוקח והוא יבא בשטרו המאוחר היינו אם כתב בי' דפרע דמי זבינא אבל אם כתב בי' דנשאר חייב דמי זבינא אם כן מה חשש יש כאן אם יבוא עליו שנית חזרתי ולקחתי הא צריך ליתן מעותיו וכיון דצריך ליתן מעות אם כן מה פסידא יש ואי דבין כך הוקרה מלבד דזה חשש רחוק אף גם ה"ל שבח ואין גובה ממשעבדי וכבר כתבנו דלא חששו רק לפסיד' דלקוח' וזהו דברי תו' די"ל בשטר מכר כגון שכתבו מדעת שניהם וכיון דכתבו מדעת שניהם הרי דיכולים לכתוב דלא קיבל המעות ואם כן ליכא חשש כלל דיקנה ממנו ויבא אח"כ בש"מ מאוחר ולכך סיימו דמשום לקוח' ליכא היינו משום מוקדם דהא יש לו קול כמ"ש המרדכי רק חייש אי לא ידעו דכותבים מאוחר אם נכתב בכה"ג ליכא תו חשש כלל ודבר נכון בעצמותו. ובהכי ניחא דלא פירש בשטרי הלואה דהא אמרינן שם דקודם דאמר ר' ספרא לספרי דיכתבו שובר בלי זמן אפי' שטרי הלואה מאוחרים פסולים אם לא דכתבו שטרא דנן אחרנוהו וידוע דר' ספרא היה בזמן ר' זירא ואביי ורבא כנודע בסדר היוחסין ור"ז אמר הלכה בשם רבא בר שיל' בגיטין דכ"ו ע"ב ע"ש ובס' יוחסין אות ר' וא"כ דהיה מוקדם מזמן ר' ספרא בימיו היה שטר הלואה מאוחר דלא כתב בי' אחרנוהו פסול ולכך בהני שטרי אקניית' דלי' בי' הך דכתבו אחרנוהו וכו' בהלואה פסול ולא מוכשר רק בשטרי מכר ומתנה ולא בהלואה ול"ק כמ"ש המרדכי דקנין יש לו קול אף בהלואה דכאן טעם אחר אי' בי' משום אי לא ידעו וכו' כן נראה לכאורה בישוב דברי תו'. אך באמת קשה עלי לומר פי' בדברי התו' נגד נושא כלי התו' הוא רבינו מהרש"א ז"ל וגם בלא"ה יש לישב דמ"ש המרדכי בשם הר"י כנ"ל משמע דאפילו בשטרי הלואה אמרינן מזמן קנין אית ליה קלא ולא כן כתבו התו' בסנהדרין דף ל"ב ד"ה חיישינן דבשטר הלואה אף דנעשה בניסן הקנין אי כתבו זמנו מניסן ה"ל מוקדם ופסול ולא איירי באקניית' רק בשטר מתנה ומקח וגם יש להבין כי דברי רשב"ם סותרי' זא"ז דכאן בהך דשטרי אקניית' כתבו להדיא דבשטרי הלואה לא יכתבו יום הקנין והשיג על ר"ח דסבירא ליה דיום קנין מהני ואילו בדף קנ"ז ע"ב פי' רשב"ם להדיא בשטרי הלואה דאם קנו בניסן וכתבו השטר באייר והקדימו לניסן כשר ומביא ראי' מהך דאי ידעיתו יומא דאקניית' ולכן נראה דבאמת יש להבין איך ס"ד לחלוק אר"ח הא גמ' ערוכה היא בב"מ דבשטרי אקניית' אף למוכר וללוה כותבין ואם נאמר דפי' כרש"י בין ילוה ובין לא ילוה והיינו משעת כתיבת השטר אף דלא ילוה משתעבד אבל דקנין לחוד בלי כתיבה כהך דהכא דאחרו לכתוב לא חל השעבוד למפרע משעת קנין דזהו נגד מ"ש מרדכי בשם ר"י להדיא כמש"ל ולכן נר' לומר דס"ל דאביי ור"א מחולקי' בזה דר"א דמוקי למשנה כותבין שטר ללוה בלי מלוה בשטרי אקניית' סבירא ליה ע"כ דקנין משוי' ליה שעבוד דשטרא ל"ל דהא לא מטא שטרא לידו ובמה חל השעבוד ומה בכך דכתב בשטר הא לא הגיע השטר ליד מלוה וע"כ בקנין וא"כ בקנין לחוד משתעבד דמה יועיל הכתיבה אם לא הגיע ליד מלוה אבל אביי סבירא ליה עבחז"ל ואם כן י"ל קודם דנכתב השטר אף אלף קניני' לא משווי' לי' שעבוד לענין קיל רק בנכתב הוא דחל שעבודא דעבחז"ל אבל קודם לכן לא חל שעבודא ולכך הא דכתב המרדכי בשם ר"י דמשעת קנין חל שעבוד ויכול לכתוב היינו לר' אסי אבל התו' בסנהדרין פי' אליבא דאביי ולכך תי' דלא מהני לכתוב מעת קנין ולר"א באמת צ"ל תי' אחר וכמש"ל ע"ש וגם כאן בב"ב דעת התו' דרבא ב"ש אמר למילתא אליבא דאביי דס"ל עבחז"ל ולא אמרינן דקנין משוי ליה קול בלי כתיבה ולכך ס"ל לתו' דלא מיירי בשטרי הלואה רק בשטרי מקח דהקול לא מחמת קנין רק מכח המוכר שדהו בעדים דגובה ממשעבדי וסבירא ליה לתו' דהא דאמרינן המוכר שדהו בעדים גובה מנכסים משועבדים היינו כשהלוקח מוכרח ליקח השדה אם כן נגמר המכירה ועדים מפקי לקלא אבל אי כותבין שטר למוכר בלתי ידיעת הלוקח דלאביי מותרי' לכתוב דעבחז"ל ואם כן אין הלוקח מוכרח ליקח השדה אעפ"י שנכתב השטר כדלקמן סי' רל"ח ואם כן כיון דלא ברירא דיקח הלוקח אין העדים מוציאי' קול דנמכר שדהו דהא עדיין הדבר בספק ולכן כתבו התו' שפיר דאפילו בשטר מכר משכחת לי' אפילו לאביי והיינו דכתבו מדעת שניהם פי' דנכתב בשטר דהוא מדעת שניהם אז יש לו קול מחמ' מוכר שדהו בעדים תיכף משעת קנין אבל אי לא נעשה מדעת שניהם א"כ אין לכתוב מזמן קנין דלא שייך עבחז"ל וגם מוכר שדהו לא שייך בי' כלל אבל מדעת שניהם יש קול למו"מ והיינו מטעם מוכר שדהו בעדים וא"ש וזהו כוונת מהרש"א אי נכתב השטר באופן דלא נודע דהלוקח מרוצה דהא מותרי' לכתוב משעת שהמוכר מצוה דעבחז"ל אז אין לו קול פי' קודם כתיבה אפילו באקניית' דלא שייך המוכר שדהו כיון דלא בריר' לי' דיקנהו הלוקח וא"ש מה שכתב דאין כאן קול דקנין לא מהני ומוכר שדהו וכו' גם כן לא אמרינן בדבר דלא פסיק' לי' וכן יובן מה שכתבו התו' בגיטין דף י"ח ע"א ד"ה אף כתובה וכו' דאם קנו על תוספ' כתוב' בע"ש דיש לחתום במ"ש דה"ל קלא כמו שטרי אקניי' בב"ב ואע"ג דסבירא להו לתו' בשטרי הלואה לא מהני קנין אלא דהתו' אזיל לשיטתן כמ"ש גיטין דף נ"א ע"א ד"ה או דילמא וכו' דכתבו דפסיק' כי האי ה"ל כמו מוכר שדהו בעדים דאי' לי' קלא והא דבעי קנין משום דזולת קנין לא מהני פסיקא למשעבדי כדאמרינן בפרק הנושא דאינו כתובי' אצל משעבדי ע"ש ונכון ומעתה גם סתירה ברשב"ם י"ל דכאן נמשך רשב"ם בפסק הלכה אחר אביי דאפשר דסבירא ליה כתו' דהלכה כמו אביי דעבחז"ל ולכך לא סבירא ליה דקנין יש לו קול כמש"ל ולכך השיג אפסק ר"ח ומוקי לי' רק בשטר מתנה והא דלא מוקי לי' בשטר מכר ומשום מוכר שדהו בעדים כו' דלא משמע ליה דנעשה מדעת שניהם או דאזיל לשיטתו דסבירא ליה בעדים צריך לפרש אחריות ועיין מש"ל סי' קי"ו ע"ש אבל לעיל בדף קנ"ז פי' הכל אליבא דר' אסי וכמו שסיי' רשב"ם שם ודלא כאביי דסבירא ליה עבחז"ל הרי דכל מילתו שם אמור לר' אסי דביקש לפרש המשנה אף לר' אסי ולכך מפרש באופן דאי' בי' מוקדם לכ"ע ולר"א מודה רשב"ם לפסק ר"ת דקנין מהני ומשעת קנין אי' לי' קלא בהלואה ובכל השטרות ולק"מ. ולכן אף לענ"ד מסתבר פי' כמ"ש בדברי תו' מכל מקום לדינא אין לזוז מדברי ש"ך דאף במתנה המאוחר פסול כמו בשטר מכר:

טו

פסולים כו' כתב הש"ך ואם הודיע למוכר שאיחרו השטר כשר ואם כן שטר מאוחר הבא לפנינו כשר דאמרינן מסתמ' הודיעו למוכר דחזקה שעושים כהוגן עכ"ל ודבריו לדינא צ"ע דא"כ אף למ"ד כותבים שובר בשטרי הלואה דינא הכי דמ"ש כשיהיה הלוה יודע לא יפרע בלתי שטר וכדומה ואם כן כשבא לפנינו שטר מאוחר כשר דחזקה עדים עשו כהוגן ולא כן משמע בגמרא גבי שטר שזמנו בשבת דאמרי' דלכך מאוחר כשר לכ"ע הואיל ומוכח מתוכו הא בלא"ה אנו אומרי' דעשו כהוגן ודוחק לומר דאיירי כשידוע דלא הודיעו ללוה ודוחק ועוד מה טרח הב"י לקמן בסי' רל"ט ליישב הקושי' במ"ש הטור דאי לא ידעו יום אקנייתא במו"מ דיכתבו יום כתיבה דילמא איירי דמודיעים למוכר. ולכן נראה אף דדין ראשון מסתבר מכל מקום מסתמא אמרינן דלמא שכחו להודיע או טעו בכה"ג דלאו כל עדים הך דינא גמירי והשטר פסול כמשמע' כל הפוסקים בסתימת דבריהם הא אם נודע דהודיעו למוכר אפשר לומר דכשר כדעת הש"ך כי בלא"ה הך דיחזור ויקחנה הוא רק חששא בעלמא:

טז

דאי אמר אשתבע וכו' הקשה הש"ך הא אף דהוא מוקדם הא לדעת המחבר גובה מב"ח אפילו דהוא מוקדם ואי לגבי לקוח' הא בלא"ה צריך לישבע דאין גובי' מלקוח' אלא בשבועה ותי' דאם הוא מוקדם העדים פסולים וכל השטר נפקע ובאמת קושי' שלו יש ליישב דאף דטוענין ללקוח' לישבע היינו לפרעון וכדומה אבל על מוקדם כ"כ דלא טען הלוקח לא טענינן לי' כלל כי הוי כמו שטר אמנה וכדומה דלא טענינן ואילו לא הוה ריעות' לפנינו לא הוה מצי להשביעו בזה כלל ואם כן די כי נימא דישבע כשטוענין כן אבל לא שהב"ד ישביעוהו. אך בלא"ה צריך לומר דכל הטענה מחמ' פסול עדים דמחמת שטר מוקדם הוי מוכח מתוכו וליכא חשש דיגבה מקודם וכדאמרינן שם לר"י דפוסל במאוחר משום דכותבין שובר בזה מודה דכשר דמוכח מתוכו וכן צ"ל שם בתו' דהקשו מה אירי' מאוחר דלמא טעו בקביע' דירחי וקשה מה בכך מכל מקום מוקדם הוה ופסול כמ"ש התו' בפ' א"נ דמוקדמי' דפסולי' משום גזירה וכו' ואיירי דלא נפסלו העדים כגון דטעו בקביע' דירחי הרי דמ"מ השטר פסול וצ"ל דכאן בזמנו בשבת לולי פיסול העדים איי כאן פיסול משום מוקדם כי מוכח מתוכו רק כל החשש משום פיסול עדים ולכך הקשו דנימא דטעו וכו' ואם כן אף דהא דטען אשתבע לי היינו לפסול עדים דזולת זה אין כאן פיסול ולפ"ז צ"ל כתי' התו' דאיירי לאחר רובו של חודש דאל"כ מה בכך דהוא מוקדם כקושי' התו' דילמא טעו ואין עדים נפסלים דזהו דלא כסמ"ע לעיל דסבירא ליה בכתב אפילו לאחר רובו דחודש טועי' וגם מוכח דלא כש"ך דסבירא ליה להרז"ה דעדים נאמנים על מוקדם איירי אפילו בדבר שאין עדים מצוים לטעות מכל מקום יכולים לומר לא חתמנו דא"כ לא נפסלו עדים כלל ומה טיבו של שבועה זו והבעל עיטור מרא דהך דינא פוסק כהרז"ה כהנ"ל אלא ברור דלאחר רובו של חודש וכדומה דלא עבידי לטעות אין העדים נאמנים ונפסלו ולא נאמנים דטעו מיהו נראה אפילו קודם רובו של חודש יכול להשביע דאנן אמרינן הואיל וריעות' בשטר אולי יודה דמלוה בהלואה היה בשני בשבת והם הקדימו לזמן שחל בשבת וא"כ הקדימו לב' ימים ונפסלים ודאי דבב' ימים לא טעו ובהכי מדוקדק דברי הטור דכתב ואין חוששין שמא נעשה הלואה בב' בשבת וברמב"ם כתב בא' בשבת וכבר עמד בזה בפרישה עיין סמ"ע ס"ק כ"ד ותי' דחוק ע"ש אבל נר' דהטור העתיק דינו של בעל עיטור הלזו דיכול להשביעו ולכך כתב הטור דיש חשש דילמא נכתב בב' בשבת ויש כאן חשש פיסול עדים אבל אילו היה רק חשש על א' בשבת תו ליכא כאן פיסול עדים דבחד יומא טעו ולכך כתב החשש משום דאולי נעשה בב' בשבת וע"ז משביעין אותו והרמב"ם דהשמיט דינא דב"ע באמת כתב בא' בשבת ודוק:

יז

אשתבע כו' הקשה הש"ך בלא"ה ישבע דלא פרעו ותי' דאולי ע"ז יורה היתר לישבע בשקר משא"כ מוקדם ועוד תי' דאם הוא מוקדם אף לא לויתי נאמן משא"כ כשאינו מוקדם ויש נ"מ בין תי' אלו אם המלוה אומר א"י אי מוקדם או מאוחר הוא רק אשבע דלויתיך ולא פרעתני לתי' ראשון אינו מועיל ולתי' שני מועיל ונר' כתי' השני כי תירוץ ראשון דחוק למאוד ובלא"ה הך דינא דבעל עיטור צ"ע כי לא מצאתי לו ראי' ברורה ולכאורה דברי תו' בריש ר"ה לא סבירא להו כן דהקשו על רש"י דס"ל דאם אין העדים יודעים אי תמוז קודם לכסליו או כסליו קודם לתמוז מספיקא פסלינן לשטרא הא בהך דשטר בזמנו בשבת מכשירין השטר מספק. וקשה הא כתבו שם דצ"ל לפירוש רש"י דהודה המלוה והלוה דהלואה אחת היא דאל"כ מנא ידעינן וקשה אם כן יהיה המלוה נאמן במגו דלאו מוקדם הוא במגו דאמר דלאו הלואה אחת היא ועכשיו דאמר הלואה אחת היא ומאוחרת יש לו מגו דנאמן ומגו להוציא לא הוה במקום שטרא ובפרט לשיטת רש"י דאפילו מוקדם גמור כשר לב"ח ועכצ"ל דמיירי דגם המלוה א"י אי תמוז קודם לכסליו או להיפוך כמו דאין העדים יודעים ואם כן לא שייך מגו בא"י וקשה אם כן פסול דהא צריך לישבע דלאו מוקדם הוא וזה א"י לישבע דהא א"י וכיון דא"י לישבע מפסיד כדין כל שבוע' בנשבע ונוטל ואם כן יפה כתב רש"י דמספיקא פסלינן ואין מקום לקושי' התו' וצריך לומר דהפי' לא דעכשיו אמרו הבע"ד בב"ד דהלואה א' רק הפי' דעדים דהעידו דהיה הלואה וכתיבת השטר בזמן נפרד היה באופן זה דהעידו דידעו אותו דכך הודו אז המלוה והלוה בפניהם דדא ודא אחת היא ההלואה והשטר ולכך מעידי' כן ואם כן אף דהמלוה צועק בב"ד דהא שטר מאוחר לא מהימן דה"ל מגו למפרע אבל זה סבירא ליה לתו' לדוחק דגם המלוה לא ידע אימת נעשה הלואה דזה לא שכיח ולא על זה תקנו חז"ל בא' בניסן ר"ה למלכים בחששא דלא שכיחי. ועי"ל דבלא"ה צריך לדקדק במה דכתבו דהודה המלוה והלוה דהלואה אחת היא ויש להבין למה נקטו בלשונם הלוה וכי נ"מ בהודאת הלוה הלא עיקר נ"מ במלוה במה שמודה לחובתו דה"ל כק' עדים אלא דזהו סבירא להו לתו' לדוחק דלא יטעון המלוה ברי דהוא מאוחר דאל"כ מה צריך רש"י כלל לומר דעדים מעידים שהיה הלואה וכתיב' השטר בחדשים נפרדים ולמה לא אמרינן דאין עדים כלל לפנינו רק המלוה אומר דהיה ההלואה בכסלו וכתיבה בתמוז ולא נודע איזה מוקדם ומאוחר אלא ודאי דזה דוחק דלא ידע המלוה אמתיות הדבר ואם כן קשה לתו' הא יש למלוה מגו ולכך כתבו התו' דהלוה אמר ג"כ דהלואה אחת אבל טוען א"י אם מוקדם או מאוחר וכל טיבו לגבות מלקוח' ואם כן אין הלוה נוגע כלל אם הוא יגבה או לוקח יחזיק בשדהו דמ"ש דה"ל לוה רשע לגבי ב"ח כמו לגבי לוקח ועיין לעיל סי' ל"ז ולכך לית לי' מגו דאי הוה אמר שני הלואות הן היה הלוה מכחישו וה"ל מכחיש העד משא"כ עכשיו דאומר מאוחר אין כאן הכחשה דלוה לא ידע כמו העדים ואם כן ה"ל מגו להכחיש העד ולא אמרינן ולכך דייקו התו' בלשונם דהודה הלוה ג"כ הרצון דהוא ג"כ במעמד הב"ד דאלו ליתא לפנינו היה המלוה נאמן במגו או דאם היה מכחישו וטוען להד"ם וכדומה דבלא"ה מכחישו ה"ל מגו וא"כ אין כאן מתו' סתירה לדברי בעל עיטור:

יח

על בעל השטר להביא ראי' פי' אפי' לא טען אנן טענינן לי' אבל קשה מה טוען הלוה אי טוען להד"ם או פרוע הוא מה איריא דזמנו בשבת אפילו אין בו ריעות' דזמן כלל מכל מקום הא קי"ל לקמן סי' פ"ב דנאמן לטעון להד"ם ופרעתי במגו דמזויף ואי דמודה דחייב מה נ"מ דמוקדם הוא מ"מ אי מודה דחייב לכ"ע חייב לשלם ואף דהעדים פסולים ואי איירי לטעון ללקוח' הא העלה הש"ך לקמן סי' ק"ו דטענינן ללקוח' מזויף אפילו הלוה מודה דמקוים ואם כן דל קדימת הזמן מהכא הא טענינן לי' מזויף הוא ובשלמא לעיטור לא קשה די"ל דאזיל לשיטתו דסבירא ליה ביש נאמנות בשטר אף דאינו מקיים והוא מוד' שכתבו אינו נאמן לטעון פרעתי או להד"ם כדלקמן בסי' מ"ו בטור וש"ע אבל ביש בו ריעותא דמוקדם מודה העיטור אעפ"י דיש בו נאמנות דנאמן במגו דהא איתרע וכ"כ בספר בני יעקב דף כ"ח דבזה מודה בעל העיטור אבל לפי מה דקי"ל לקמן בסי' פ"ב דלא כבעל העיטור קושי' זו במקומו. ולכן היה נראה בשנדייק לשון הב"ע וגם הבע"ת העתיק כן בשער מ' וז"ל אבל לא נתקיים על בעל השטר להביא ראי' ואמרינן לי' קים שטרך ואע"ג דליכא מערער ועדים מצוין טענינן לי' אנן עכ"ל מילת ועדים מצוין מורה דיש עדים המצוים לקיימו רק דקודם שבא לב"ד עדיין לא נתקיים אף דיש עדים מצוין לקיימו מכל מקום הב"ד לא מקיימין אותו דמה לב"ד להזדקק לשטר דיש בו חשש פיסול דאפשר דהוא מוקדם וכ"כ הרמב"ן בב"ב גבי הלכת' כוותי' דרבה בארע' ע"ש דאיירי בשטר שאינו מקוים ועדים מצוין לקיימו רק הואיל והודה דשטרא זייפי הוא אין ב"ד נזקקין לקיימו ולית לי' מגו ע"ש ואף כאן כיוצא בזה הואיל וריעותא לפנינו ועדיין אין מקוי' אין הב"ד נזקקין לקיימו וטענינן לי' דפסול וזהו דדייק אע"ג דליכא מערער ועדי' מצויין והיינו מצוין לקיימו מכל מקום טענין לי' וא"ש ומיושב הקושי' שהקשתי כי דבר גדול קמ"ל בזה דלא מהני תו קיום:

יט

כל שטר וכו' כגון שנפל כו' הקשה הסמ"ע והב"ח על הטור דהעתיק דין זה והוא סבירא ליה כאביי עבחז"ל ואם כן מה צורך לראי' לו דהאמת דלא נמסר ביום שכתב הא עבחז"ל ותי' הב"ח דבנפל חיישינן אולי אמר בפי' לעדים שיחתמו ויתנו השטר לידו לא ליד המלוה ואז לא שייך עבחז"ל עכ"ל ותמה הש"ך בס"ק י"ט דהוא נגד כל סוגי' דשמעת' דב"מ מצא שט"ח וכו' דאמרינן לאביי לא יחזור משום דחיישינן לפרעון ולקנוני' ואלו להב"ח עדיין החשש דילמא אמר ליתן בידו ונר' דדברי ב"ח הן דברי התו' שם ב"מ דף י"ג ד"ה משום כו' דהקשו לאביי לא הוצרך עבחז"ל דאף דסבר כר"א ודאקרי וכתוב לא אמרינן מכל מקום חיישינן לפרעון וקנוני' ותי' דהא דאמרינן משום וכו' דאקרי וכתוב לא אמרינן מילתא באפי נפשי' היא ולא שייך להא דאמר אביי עבחז"ל עכ"ל וכתב מהרש"א דדבריהם בלתי מובן דמהיכי פסיקא לי' דלא ס"ל כר"א וכו' ועוד כיון דע"כ מסברא דנפשי' סבירא ליה לאביי דעבחז"ל אם כן נימא דמה"ט לא ניח' לי' בשנויא דר"א אמנם נראה ברור כך דאביי סבירא ליה עבחז"ל ומשני המשנה כאן דלכך לא יחזיר משום דחיישינן לפרעון ולקנוני' וביקש הגמרא לתרץ תינח הא דמוקי לי' משנה דב"ב דכותבין שטר ללוה וכו' משום דעבחז"ל ניחא אבל מה דוחק' דמשנה דכאן דקתני לא יחזיר משום פרעון וקנוני' לימא הטעם כר"א משום דכתב ללות ולא לוה ואי דעבחז"ל דילמא צוה לעדים שימסרו בידו דזה שכיח דמהכ"ת יצוה לעדים להוציא קול שלוה ולהוזיל נכסים במה דבאמת לא לוה ועיין ברא"ש דכתב דהוא דבר תימ' דישתעבד במה דלא לוה ולכך חיישינן וע"ז קאמר הגמרא משום דקשי' לי' לאביי כיון דאין כותבין כו' דאקרי וכתוב לא אמרינן ואם כן צריך אביי לשנוי' חיישינן לפרעון וקנוני' דאי צוה לעדים שיהיו חותמים ומוסרי' לידו באופן דלא שייך עבחז"ל אם כן עדיין אין רשאים לכתוב ואם כן חזר הדבר למה ניחוש לזה הא ודאי עדים עשו כהוגן ואי דילמא אקרי וכתבו נגד הדין ולא חששו למוקדם כיון דריעותא לפניך דנפל אביי לא סבירא ליה הך דנימא דלמא אקרי וכתב ואם כן עדיין קשה יחזיר וע"כ צ"ל אביי חיישינן לפרעון וקנוני' וא"ש ואין זה ענין כלל להך דסבירא ליה עבחז"ל רק מילתא באפי' נפשי' דהגמרא הוצרך לומר כן דלא תקשי למה ליה פרעון וקנוני' כמ"ש וזהו כוונת התו' משום דקשי' ליה אביי לא ניח' ליה שנויא דר"א (ופי' ולכך הוצרך לומר חיישינן לפרעון וקנוני') ולא קאי אדאמר אביי עבחז"נ דזה ודאי מסברא אמרה אבל עדיין המ"ל כשנויא דר"א דחיישינן דילמא כתוב ללות וצוה למסור בידו ולכך קאמר דלא סבירא ליה דאקרי וכתוב ולכך משני חיישינן לפרעון וכו' וזה ברור להמעיין בכוונת התו' (כי הך מילתא אלא הא דתנן מצא גיטי וכו' הוא רק הפסק מאמר מתוספ' גאון כמ"ש מפורשי' עיי' בס' א"ז והמשך הדברים בגמרא דרבינא ור"א כך ליכא למיחש דאקרי וכתוב אלא מתניתין דקתני וכו' והוא הדברים בעצמותן כמ"ש בהמשך ונכון וראוי וא"ש) כי הך מימרא שם בב"ב הוא עבחז"ל אבל כאן דלא אמרינן דילמא צוה לעדים למסור בידו ולא שייך עבחז"ל ואי דעדים אינם רשאים לעשות כן בנפל חיישינן דלמא אקרי וא"צ לומר דחיישינן לפרעון וכו' ולכך אמרינן באפי' נפשי' דלא סבירא ליה דאקרי וכו' וא"ש והדברים ברורים. ולפ"ז דהעלינו דהך שני מילתא דאביי דעבחז"ל ודאקרי וכתב לא אמרינן לא תלי' זה בזה והם עניני' נפרדי' אם הן י"ל הטור פסק כהך דאביי דעבחז"ל אבל בשביל זה אינו חיוב לומר דסבירא ליה הך מילתא דאביי דאקרי וכתוב לא אמרי' כי זה לא תלי' בזה כלל כמ"ש התו' וכמ"ש בביאור דבריהם ובזה אמרינן דאקרי וכתב חיישינן וחוששין כמ"ש ב"ח דאמר לעדים כתבו והבו לי דלא שייך עבחז"ל ולכך בנפל חיישינן וא"ש ודברי הטור ותו' עולים כאחד. והש"ך ביקש ליישב דקאי על גט אשה דחובה הוא לאשה ולא שייך עבחז"ל וכתב דבהא ניחא מ"ש הטור לחלוק על הרמ"ה בנכתב בניסן ולא נתנו עד תשרי דס"ל להרמ"ה דלא נפסל במוקדם והטור השיגו והקשו הא לטור פשיטא דלא הוי מוקדם דהא ס"ל עבחז"ל ג"כ מיושב דאיירי בגט אשה ודכוותי' דלא שייך זכות הוא לו ודבריו בלתי מובני' דאם נפרש גט אשה בלבד איך שייך כל שטר כיון דלא שייך רק בגט אשה ואי כוונתו ביתר שטרות כמו גט אשה כמו דכתב הש"ך להדיא עדיין הקושי' הא הטור דס"ל כאביי דאקרי וכתוב לא אמרינן וא"כ איך יהיה העדים רשאים לכתוב כיון דלא שייך בי' עבחז"ל וחזר הקושי' להש"ך כמ"ש לשיטת הב"ח והש"ך לא סבירא ליה מש"ל בישוב הב"ח ובפרט מ"ש בקושי' הטור על רמ"ה דמיירי בגט דא"כ חולק הטור הא הוא גופי' מכשיר בא"ע בגט דיתן לה ע"י שליח דקלא אית ליה ולכן דבריו אינם סובלים כלל בכוונת הטור ובאמת לפמש"ל בס"ק ז' בישוב דברי הטור ברמ"ה דנ"מ בשני יב"ש בעיר אחת ואם כן אף זהו מבואר דמיירי בהך אופן דלא שייך עבחז"ל ועדים כהוגן כתבו כמש"ל באריכ' וא"ש ולק"מ. וגם י"ל דנמצא בתר דמת לוה והיורש אמר להחזירו ולא יחזיר דלמא כתב ללות ולא לוה ולא מהני עבחז"ל דלא מטי לידו בחיי הלוה וכמ"ש התו' במשנת דיתקאות וכו' ע"ש. אך יותר נראה דגם קושי' הסמ"ע קשה מה מהני שיביא ראי' שמטי לידו הא קי"ל חוששין לפרעון ואולי נפרע ומ"ש הסמ"ע דמיירי דידוע דנאבד מידו דחוק דא"כ אף על כתב ללות לא צריך ראי' דמ"ש חששא דפרעון או חששא דכתוב ללות וכו' ולכן נראה ברור דמיירי בשטר מכר ומתנה העומדים רק להחזיק קרקע בידו ולא שייך בהו פרעון כמש"ל סי' ס"ה ע"ש בסי"ד בסמ"ע וש"ך וליכא חששא רק דלמא כתב ליתן ולא נתן כדתנן שמא כתובי' היו ולא נתנה ומעתה גם הך קושי' דלטור סבירא ליה עבחז"ל מיושב דאנן חיישינן דילמא כתב ליתן ולא נתן ונמלך ונתנם לאחר בו ביום ואם כן אם נחזיר לזה יבא זה ג"כ בשטר וידונו ב"ד יחלוקו או שודא דדיינא כדין ב' שטרות היוצאים ביום אחד ואם כן אפשר דיזכה זה בכל השדה כשודא של הדיין וזה שקר דאף דעבחז"ל לא זכה בו רק מסוף היום כמ"ש התו' והרא"ש בב"ב וכתוב' דף צ"ב ולזה שנמסר השטר מכר אי מתנה זוכה תיכף ושייך לאחר ולא לו ואם כן אין להחזיר וכבר הקשו התו' והרא"ש כן בשובר לאביי דסבירא ליה דלכך תחזיר השובר משום דלא חיישינן דמכרה כתוב' לאחר דשובר בזמנו טריף דעבחז"ל דדלמא מכרה כתוב' בו ביום שנכתב השובר ועדים לא זכו לו רק בכלות היום וקדמה מכירתו ותי' דלא שכיח דתמכור הכתוב' ביום שכתבה שובר לבעלה ע"ש וזהו במכירת כתובה דלא שכיח דתקבל פרעון מבעלה ותמכור וגם גוף מכירת כתוב' לא שכיח כמ"ש הרא"ש דמי יקנה כתוב' במקום שיש בו חששו' רבו' וספיקו' עצומות אבל במוכר שדהו או נותן דמעשה בכל יום שרוצה למכור לזה ונמלך לתתם לאחר וע"ז נשנ' כל שמעתי' דב' שטרות ביום א' ע"ש ואם כן שפיר יש לחוש דילמא נמלך ולא נתנם בו ביום ונתנם לאחר ואם כן אחר זכה בו דהא זה לא הגיע השטר כלל בידו בו ביום ואי דעבחז"ל בו ביום לא זכין לו כלל והשני מוקדם ויש כאן קלקול הדין בחזרתו ולכך צריך להביא ראי' שהיה בידו דתו ליכא חשש עיות הדין וכתורה יורו הדיינים ומכ"ש לשיטת ר"ת דסבירא ליה שם דף צ"ב בכתוב' כמש"ל ריש סי' זה דסבירא ליה אף במלוה חל תיכף שעבוד בו ביום רק לכך בשני שטרי הלואה לא עבדינן שודא משום תקנה ואם כן יש לחוש דילמא כתב למכור ולא מכר ולוה בו ביום מאחר ואם כן תיכף חל שעבודו של מלוה על שדה זו דבו ביום לא שייך עבחז"ל ואם יחזיר לו שטר מכירה לא יוכל מלוה לגבות דיאמר הא קניני שוה עם שעבודך וא"ש. ואי קשה אם כן עדיין אין העדים רשאים לכתוב לאביי שטר מכירה למוכר בלתי לוקח דאולי לא ימסרו בו ביום ובו ביום ימסור השטר מכירה לאחר ואם כן יצא קלקול כמ"ש ומה הועיל אביי בתי' שלו ז"א דעדים א"צ לחוש לזה כ"כ דלא נפל אבל השתא דנפל חוששין כל החששות אפי' בזה וכן צ"ל בתו' וברא"ש דהקשו בב"מ בדף כ' במילתא דאביי דאמר שובר בזמנו טרף וכו' ולא הקשו כן בפשיטות אמילתא דאביי דמוקי להך משנה דב"ב כותבין שטר וכו' בלי אקניי' רק עבחז"ל דמ"מ איך כותבין דילמא לא יתנם עד למחר ובו ביום יתן לאחר והאחר זוכה וכשימסור השטר יהיה שני' שווים א"ו דכולי האי לא חשו אם לא נפל ולכך לא הקשו רק לקמן בשובר שנפל ולזה נר' דנתכוון מהרש"א בכתוב' שמעתי' הנ"ל דהקשה לאביי עבחז"ל איך כותבין שטר ללוה וכו' דילמא בו ביום לא ילוה עד למחר ובו ביום ימכור שדהו ואם כן הלוקח קודם דבו ביום לא שייך עבחז"ל וכשיגיע השטר למלוה יטעון בו ביום הגיע לידו ותי' דמה בכך מכל מקום אינו גובה מלוקח שלקח בו ביום ע"ש וקשה עדיין לא יתיישב לפיר"ת דסבירא ליה דהלואה ג"כ זוכה בו ביום שיחול השעבוד אם כן איך כותבין שטר למוכר דילמא לא יתן וילוה בו ביום ואם כן שורת הדין דשעבוד דמלוה חל על השדה והוא יתן השטר מכר ללוקח ולא יוכל מלוה לגבות כמ"ש מהרש"א אלא דצ"ל דזה לא קשי' לי' דעדים אינם צריכי' לחוש לכך ובנפל שטר מכירה באמת לא יחזיר כמ"ש רק בכותבין שטר ללוה שפיר הקשה מהרש"א ול"ל כמ"ש דמתחיל' לא חיישינן ובנפל באמת לא יחזיר דא"כ מה זה דטרח אביי בב"מ בהך דמצא שט"ח דלא יחזיר למצוא טעם וקאמר משום פרעון וקנוני' ולא קאמר הך טעמא דילמא כתב ללות ולא לוה בו ביום כמ"ש ושפיר הקשה ולכך תי' דבשטרי הלואה ליכא חששא אבל בשטרי מכר באמת אי נפל אין מחזירין והוא דברי טור וא"ש ועיי' מש"ל בסי' ס"ה יותר מזה והדברים ברורים ועיין מ"ש שם בשם גליון תו' וע"ש:

כ

אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה כשר ואפילו נכתב בו ביום רק לא חתמו רק לאחר כמה ימים דכשר דכיון דהיה הכתיבה ביום קנין וזהו כוונת ר"ח הובא בעיטור במאמר זמן דכתב דאי נכתב ביום שקנו מיני' ונחתם לאחר כמה ימים דכשר דלא אשכחן נכתב ביום ונחתם בלילה דפסול אלא בגט אשה עכ"ל ותמהו עליו דהא אפילו ר"ש דמכשיר שם בגט פוסל בשאר שטרות ועיי' בס' בני יעקב שהאריך וכוונת ר"ח פשוט דסבירא ליה כר"א דבשטרי קנין כותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו אעפ"י שלא יגיע השטר ליד מלוה אפילו לאחר כמה ימים מכל מקום כשר ומזה למד ר"ח דה"ה בנחתם לאחר כמה ימים גם כן כשר דמ"ש דהא עיקר זכי' תלי' במסירה והא המסירה ליד מלוה לא נעשה רק לזמן מאוחר ומ"מ כשר משום דקנין משוי' לי' קלא אם כן ה"ה אם החתימה מאוחר דמ"ש מסירה מחתימה רק דהא חזינן בגט דיש הבדל דאם נכתב ונחתם ביומו אעפ"י שנמסר לאשה בזמן מאוחר כשר כדתנן כותבין גט לאיש וכו' וגיטין הבאים ממד"ה ואם נכתב ביום ונחתם בלילה פסול הרי דאין דמיון שוה. וע"ז קאמר ר"ח דלא אשכחן נכתב ביום ונחתם בלילה פסול והמסירה מאוחרת כשירה אלא בגט דשם יש טעם משום בת אחותו ומסירה מאוחרת קלא אית ליה אבל בשאר שטרות ודאי דין חתימה ודין מסירה א' ובמקום שמסירה מאוחרת פסול ה"ה חתימה מאוחרת ובמקום דמסירה מאוחרת כשר אף חתימה מאוחרת ולכך אין טענה מר"ש דפוסל בשאר שטרות דשם לא איירי בשטרי קנין ואף מסירה מאוחרת פסול וכל כוונת ר"ח דאין בשום שטר הבדל בין מסירה לחתימה זולת בגט וא"ש:

כא

אם זוכרי' זמן קנין וכו' יש לדקדק דהא רשב"ם חולק וסבירא ליה דהא דאמרינן בשטרי אקניי' אם ידעתן יומא דאקניי' כתבו יומא היינו בשטר מכר ומתנה שאין בו אחריות וכתב הבעה"ת בשער נ"ו ח"א דין ז' דמסתברא דרשב"ם אזיל לטעמו דסבירא ליה אע"ג דסתם קנין לכתיבה עומד מכל מקום יכול לחזור כ"ז שלא נכתב ואם כן אשתכח דהוי מלוה ע"פ וכו' פי' דעי"כ אינו מוציא קול כי אולי יחזיר בכתיבה ואם כן צ"ל דהבעה"ת דחולק בזה ארשב"ם אף דההיא חוזר בשטר ואינו חוזר בשדה גמרא ערוכה היא ואיך יחלוק בעה"ת (וקושי' זו הקשה בס' בני יעקב דף מ"א ע"ב) עלי' דסבירא ליה כמ"ש רשב"א בתשובה אלף ל"ד דההיא חוזר בשטר איירי בלי קנין אבל בקנין א"י לחזור מן שטר כלל ולק"מ וצ"ל אע"ג דרשב"ם סבירא ליה לעיל בחוזר בשטר אפילו במתנה וממכר יכול לחזור משטר אע"ג דקנו ולדידי' מי ניחא והא בהך דשטרי אקניית' דכותבין יום אקניית' מודה רשב"ם דבמתנה ומקח בלי אחריות כותבין דסבירא ליה לבעה"ת הואיל וסבירא ליה לרשב"ם דיכול לחזור בקנין מן הכתיבה אין לקנין קול דכל הקול הואיל ועומד לכתיבה וכיון דכל רגע בידו למחות בשטר לא מפקי לקלא אבל בשטר מתנה ומקח בלי אחריות דא"צ לקלא רק להעמיד השדה פשיטא דכותבין ולא נ"מ אי אית ליה קלא או לא ואם כן מה יועיל החזרה בשטר הא א"צ לקול ולכן הגי"ת ובני יעקב דף הנ"ל הוקשו על בעה"ת דהא רשב"ם אמר למילתי' במתנה ג"כ דחוזר ולפמ"ש ניחא דהא דכתב בעה"ת הואיל ויכול לחזור לא חל שעבודו הוא טעם דל"ל קלא וא"ש. אבל עכ"פ קשה דכיון דבעה"ת תלה הדינים זה בזה אם כן המחבר דהביא לעיל סימן ל"ט ב' דיעות אי בקנין יכול לחזור משטר או לא אם כן לא ה"ל לסתום פה דבהלואה יש לו קול משעת הקנין וצ"ל דסבירא ליה אעפ"י דבעה"ת תלה הסברות הללו זו בזו מכל מקום הרא"ש לא סבירא ליה דהא הרא"ש פוסק בשטר קנין אפילו בהלואה יכולים לכתוב מיום קנין כמבואר בפסקיו פ' ג"פ והוא דסבירא ליה אפילו בקנו מיניה יכול לחזור בשטר כהנ"ל בריש סי' ל"ט ע"ש ועכצ"ל דסבירא ליה דלא תלי' אהדדי דעל כל פנים העדים מוציאין קיל דאע"ג די"ל כמ"ש הנ"י דאם לא נכתב כלל דלא גבי מכל מקום מוציאין קול בחזקת שלא ימחה כלל ולכך יש לכתוב יום דאקניית' דהא העדים מוציאין קול כל זמן שלא מחה בהו לכתוב וניגרר המחבר אחרי דברי הרא"ש בזה דלא כבעה"ת:

כב

יכתבו מיום הכתיבה יש לי ספק אי צריך לכתוב דאקני ואם לאו פסול כדלעיל בשטרי חוב המאוחרים או לפי מ"ש הב"י לקמן בסי' רל"ט דבשטרי מו"מ יכתבו יום הכתיבה ולא הוי מאוחר דדילמא בין כך הדר המוכר ולקח השדה מלוקח דא"כ ס"ל קלא ע"ש ובסמ"ע ואם כן אף כאן אילו בין זמן קנין וזמן כתיבה קנה הלוה שדה קלא אית ליה ופשיטא דלא יכתבו אבל אם לא שמעו ודאי דלא קנה בנתיים שדה וליכא חשש פיסול כלל ואולי יש לחלק דשם יותר קלא אית ליה דהוא מילתא דתמי' דזה מכר שדהו וחזר לקחה המוכר ובפרט כי הך דינא גופי' שכתב הב"י צ"ע כי מה שהקשה על הטור דהיכי כתב דיכתבו זמן הכתיבה הא ה"ל מאוחר די"ל כמ"ש לעיל בפי' דברי התו' דמיירי דכתב דמכרה אבל לא נזכר דפרע הלוקח מעות ואם כן תו ל"ל למידי וכמש"ל באריכו' ואם כן דין זה צ"ע:

כג

שהוא מתחייב בקנין או בשטר לא פי' הסמ"ע בס"ק ל"ב דחיוב קנין פי' דקנו בלילה אבל אם קנו ביום הא יש לו קול מיום וגם שעבוד חל ביום דתיכף דעשה קנין סודר נשתעבד ואין מקום לטענת הר"נ דבמה נשתעבד כיון דלא קיבל זוזי מבעוד יום ולא נכתב שטר מבעוד יום דהא קנו ולכאורה יפה דיבר אלא דקשי' מה טען הר"נ על הרמב"ם במה נשתעבד בעוד שלא נגמר השטר הא תיכף באומר לעדים אני מתחייב לפלוני מנה מתחייב אפילו שלא חייב לו מעולם והרי זה חייב כאילו קיבל לידו מעות מן מלוה ואם כן נשתעבדו נכסים למלוה כמו דנשתעבדו לו אילו הלוהו דמ"ש כיון דחייב בחיוב גמור ודוחק לומר דהר"נ לגרמי' כתב דלא סבירא ליה דינו של רמב"ם דהאומר חייב אני לך דחייב בלי שטר ובלי קנין דבפ' הנושא משמע דסבירא ליה כרמב"ם ועוד אם כן המחבר דסתם לעיל סי' מ' כרמב"ם לא ס"ל להביא פה דעת הר"נ כלל וכבר נתקשה בזה הרב בעל בני יעקב והניחו בצ"ע ולכן היה נראה דסבירא ליה לר"נ דאעפ"י דהאומר בפני עדים חייב אני לפלוני מנה חייב היינו כשכבר כלה אותו ענין אבל כ"ז דעסוקי' באותו ענין הרי ק "ל דאפילו במתחייב בקנין יכול לחזור בו ומכ"ש באומר סתם הריני מתחייב כל זמן שעסוקים באותו ענין יכולים לחזור ואם כן אין כאן חיוב ברור ולא נשתעבדו נכסים דהדי בידו לחזור ואם כן אף בקנין כן דמה בכך דקנו מבעוד יום הא עסוקים באותו ענין עד הלילה וא"צ לדוחק הסמ"ע אלא דמ"מ צ"ע דמה בכך דיכול לחזור מכל מקום כל דלא חזר חל שעבוד למפרע וצ"ע. ואולי י"ל בגוף הקושי' דכי אמרינן בחייב עצמו בפני עדים דחייב היינו באומר חייב אני לך סתם אבל באומר כתבו לו שטר שאני מתחייב לו ודאי דאינו מתחייב עד שיגיע השטר ליד המלוה והגע עצמך שמואל קאמר המוצא שטר הקנאה יחזיר דלא חיישינן לפרעון אם כן אף בלי הקנאה בדלית בי' אחריות יחזיר דהא אמר לעדים חייב אני לי וכתבו שטר ואם כן מתחייב אף דלא הלוה לו ומבואר לקמן סי' ס"ה דאם אין חייב מודה לא יחזיר וכן מבואר בגמרא וקשה הא מתחייב באמירתו וצריך לומר דהואיל ואמר כתבו שטר לא נתחייב רק במסירת השטר ליד מלוה וקודם לכן לא נעשה חיוב ואם כן אף זהו כמוהו וצ"ע:

כד

ולפיכך נכתב מתחילת חשון כו' מקור הדין הוא מגמרא הנ"ל אי ידעית' יומא דאקנית' כתבו יומא דאקניתא ואי לאו כתבו יומא דכתבו ואי לאו מחזי כשקרא ודייקי מה אירא דמחזי כשקרא תיפוק ליה דאם לא ידעו בבירור יום שקנו בי' פשיטא דצריכין לכתוב יום הכתיבה דאם לא כן אולי יקדימו הזמן שלא כדין ולזה פי' אפי' יום הברור להם כהך דינא דנסתפקו באיזה יום בתשרי אבל ברור להו דלא נעשה בחשון מכל מקום אסור לכתוב בחשון והש"ך בס"ק מ' כתב דלא נראה כן רק פי' דלא יכתבו עדים שטר ויהיה אצלם עד עמדם על בירור הזמן ואם לא יעמדו יקרעו השטר מכל מקום הכתיבה אסור דעל כל פנים כשכתבו תחילה לא היו יודעים ונכך אסיר. וכתב דבאמת להך דלא סבירא ליה דחוששין למחזי כשקרא לא סבירא ליה הך דינא ולכך הרא"ש בפרק גט פשוט השמיטו וזה נראה שהיה עיקר סמיכתו שחולק על הרשב"א שהביא להדיא דסובר כמ"ש בש"ע וכן בעה"ת ובאמת לא היה אז למראה עיני הכהן דברי הרא"ש במרובה דכתב להדיא גבי הרשאה דלא חיישינן למחזי. כשקרא וכתב אע"פ דיש חלוקים במחזי לשקרא כהאי דג"פ אי ידעיתו יומא דאקנייתא כו' כי היכי דלא מחזי כשקרא ומודים כ"ע דחיישינן להאי מחזי כשקרא וכו' ועוד נ"ל דהני דמי להדדי משום דליכא חששא אלא דנר' ככותב שקר אבל התם (פי' בג"פ) איכא למיחש לפסול עדים כי ימצא שלא היו באותו מקום ביום שנכתב בו עכ"ל הרי מבואר דפוסק לדינא הך דבפ' ג"פ משום דמחזי כשקרא ועל כן מפרש כמ"ש הרשב"א וכן בעה"ת דיכתבו יום הברור להם ולכך חשש להזמת עדים דאי כמ"ש הש"ך מה הזמה יש כאן אי לא נתברר להם יום הקנין הא יקרעו השטר ואם יתברר הא אין כאן הזמה דבאמת היו בו ביום במקום ההוא דהא לא ישקרו ועכצ"ל כמ"ש הבע"ת דיכתבו יום הברור שלא היה בו הקנין ולא הכתיבה ואם כן אולי לא היו ביום ההוא הן או המלוה והלוה באותו מקום וצ"ל הא דכתב דיש לחוש לפיסול עדים והא בגמרא דב"ב אמרינן להדיא הטעם משום דמחזי כשקרא דודאי אין העדים נפסלים בב"ד דהא טענינן ליה אחרנוהי וכמ"ש בפרק אד"מ רק בעיני העולם והמוני עם יהיו נחשבים כפסולי עדות כי לא יתנצלו בעדים שהיה מאוחר ואם כן מחזי כשקרא כי האי שיהיה בעיני המוני עם לפסולי עדות ועדי זוממין חיישינן. ועיין בפלפלא חריפתא לב"ק ותראה גם כן כמ"ש ובהא ניחא במה שהקשה בס' בני יעקב דברי הרא"ש אהדדי דכתב בפרק הזורק על הא דאמרינן כי יתיבי בהיני כתיבו בהיני אע"ג דנמסר לכם מילי בשילי דטעמא שלא יאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר ע"ש ואילו בפ' ג"פ נתן הטעם משום מחזי כשקרא ע"ש אבל לפי מ"ש ניחא דהא יאמרו לעדים אין חשש בב"ד כי יטענו אחרנוהו כו' רק בעיני עולם דיאמרו לעדים עמנו הייתם ויהיו נחשבין כזוממין ומשקרים והיינו מחזי כשקרא האמור בפרק ג"פ דיהיו בעיני הבריות כמשקרים ועדים זוממים ומחזי כשקרא כי האי וודאי חיישינן וא"ש ולא ק"מ דברי הרא"ש אהדדי ובני יעקב הניח בצ"ע ולק"מ והדבר מבואר כי הרא"ש מפרש בגמרא כמו שפי' הבע"ת ורשב"א ומה שכתב הש"ך בשם ב"ע דכתב ומסתברא כיון דקי"ל בעלמא למיחזי כשקרא ל"ח כתבו יומא דבריר להו וכתבו ואחרנוהו עכ"ל גם מזו ראיה דהב"ע מפרש כמ"ש בעה"ת דאי כש"ך אי אתברר להו אין כאן איחור ואיך יכתבו ואחרנוהו אלא דמפרש דיכתבו בחשון ואם כן הוא מאוחר אלא דבריו בלא"ה תמוהין דאי מכל מקום צ"ל ואחרנוהו מה מיחזי כשקרא שייך כאן וכן טען עליו בתשובת מיימוני בס' משפטים ע"ש וצ"ל דמפרש מחזי כשקרא כך דהעולם יאמרו שהם מעידים שקר ולכך לא כותבים יום ברור רק כתבו ואחרנוהו כדי שלא יבאו מעולם לידי הזמה ושקרן מיבעת בעית דאילו האמת אתם למה לא יזכרו יום הקנין או יכתבו יום הכתיבה אבל להיות כי כל דבר שקר בודים יום מלבם כדי שא"א להכחישן וזהו הפי' דמחזי כשקרא דמביאים עצמן לחשדא אבל לפי דקי"ל דל"ח לכך מותרים לכתוב אבל יכתבו ואחרנוהו וכו' ולא שייך חשש הזמה דהא מבואר בו ואם כן פשוט דהדין בש"ע אמת וחס ושלום לפקפק בו ואין בדברי הש"ך ממש כלל (ומוכח מדברי רש"י ותוספות בפרק קמא דראש השנה דאפילו בדיעבד יש לפסול דפי' דלכך תקנו בא' בניסן ר"ה למלכים דיכתבו בכסליו הלואה בתמוז ולא ידע איזה מוקדם דקשיא להו לתו' ולאביי דסבירא ליה עבחז"ל מי ניחא ולא פי' כפשוטה דקנו מיניה בתמוז ולאחר כמה שנים בא לכתוב שטר ולא כתבו יומא דקנו שהוא תמוז רק כתבו בכסליו ואם כן הספק אי תמוז קודם לא כתבו מוקדם ואי כסליו קודם ה"ל מוקדם ולכך בא' בניסן ר"ה והוא מאוחר ול"ק מן עבחז"ל דאם כסליו קודם הקדימו לכתוב ואיך שייך עבחז"ל ואין צריך לכל הדחוקים של תו' דהודו מלוה ולוה דהוא הלואה אחת וכו' אלא ברור דסבירא ליה דכה"ג דאינם כותבים לא יום הקנין ולא יום הכתיבה רק זמן ממוצע מחזי כשקרא ופסול ואם כן א"א לומר כן מיהו מתו' אפשר דאין כאן קושיא כל כך די"ל דאזלי לשיטתן דסבירא להו דאין קנין מועיל שיכתבו יום קנין בשטרי הלואה אבל ברש"י פי' המפורשים עיין בא"ז דסבירא ליה כרי"ף בשטרי קנין ומ"ש באקנייתא בין ילוה או לא ילוה היינו קנין וכ"כ רבים מן המחברים ע"ש באסיפת זקנים ומכל מקום לא פי' כן ש"מ דסבירא ליה כה"ג הוי מחזי כשקרא ודוק. ואין להקשות אם כן לפי זה ל"ל הטעם במוקדם משום גזרה שמא יגבה מן זמן ראשון תיפוק לי' דמחזי כשקרא וקשה לשיטת האומרים דפסול דיעבד דאפשר לומר בטועים לא פסלינן במחזי כשקרא ולא פסלוהו רק אם מתכוונים אבל לא בטועים ומוקדם פסול אף בטועה ולק"מ ועוד אפשר לשיטת הרא"ש דטעם משום הזמה אם לא הזכיר שם מקום כלל בשטר כשר דהא ל"ל להזמה אבל מוקדם מכל מקום פסול וא"ש ותי' ראשון נראה יותר):

כה

נמצאו משקרים ופסול הש"ך בסעיף קטן מ"א הקשה דהא בסכ"א כתב הש"ע בשם רמ"ה דאם המטבע משתנה ממקום מסירת הדברים למקום כתיבה יכתבו מקום המסירה ואי בדיעבד פוסל איך התירו לכתוב בכותבים יום הכתיבה מקום המסירה (וצ"ל דסתימת לשון משמע דאין כותבים ביה שנמסר להם ביום פלוני דא"כ פשיטא) ולכך האריך להסכים עם דעת רש"י בפ' אד"מ ותו' וסייעתם דסבירא להו דבדיעבד כשר בשארי שטרות זולת גיטין ע"ש. ואני תמה דהא לכאורה מוכח דפסול דהא קשה קושית התו' בפ' אד"מ בשטר שזמנו בא' בניסן בשמיטה והוזמו דאמרינן אחרוהו דל"ל הך טעמא דאחרוהו דילמא באב היה כותבים בא' בניסן דאז היה קנין רק הואיל ונכתב באב במקום ההיא כתבו אותו מקום ואין כאן מאוחר כלל. ותי' התו' בשטרי הלואה אין לכתוב יום הקנין דוקא בשטרי מו"מ ע"ש ואזלי לשיטתן דסבירא להו בשטרי קנין אין לכתוב בשטרי הלואה כמש"ל דעתם בס"ק י"ד באריכות אבל לפי דקי"ל כדעת הפוסקים דאף בשטרי הלואה כותבין מיום הקנין אם כן הקושיא במקומו ל"ל הטעם דאחרוהו אשר יש בו תנאים רבים דוקא למ"ד אין כותבין שובר בזמן המשנה וגם דכתב ביה דאקני וגם רק בשטרי הלואה ולא במו"מ כהנ"ל ולא קאמר כמ"ש התו' דכתבו יום הקנין ועכצ"ל לדינא נכון כמ"ש הר"נ לחלק וכן נר' דעת הנ"י דאם כתבו הקנין ניסן בירושלים ואחרוהו בזמנו וכתבו בו תשרי אבל המקום כתבו ירושלים כשר ולא שייך מיחזי כשקרא וכמ"ש הר"נ דהוא ספק מחזי כשקרא הוא ובנ"י משמע הטעם דעל זמן אינם מדקדקים כ"כ אבל על מקום ודאי מדקדקים דהרי יכולים לדעת באיזה מקום שהם כותבים ולכך אין כאן פסול אבל אם כתבו באמת זמן הקנין בניסן וכתבו בבל במקום ירושלים זהו ודאי פסול דמשקרים להדיא ובמקום לא שייך טעות ואם כן קושית התו' מיושב דבשלמא דאמרינן אחרוהו אמרינן באדר נכתב ואז היו העדים במקום הנזכר בשטר והם אחרו זמן עד ניסן ובניסן באמת לא היו שם משא"כ אילו נאמר דלא אחרוהו רק זמנו של הקנין היה באמת בניסן כמ"ש בשטר רק הם כתבו מקום אחר זהו שקר באמת ויודעים בשעת כתיבה שהוא שקר וא"ש והדבר מוכרח אלא שנר' לפי זה אם היה קנין בניסן בירושלים וכתיבה בתשרי בבבל יכולים לכתוב תשרי ירושלים דאין כאן מחזי כשקרא כי בבאו מזימין יאמרו באמת היה נכתב בניסן ואז היה בירושלים רק אחרוהו הזמן לתשרי וזה כשר למעבד כהנ"ל ומי מפיס אימת היה הכתיבה אם בתשרי או בניסן ונאחר עד תשרי ולכך כשר אבל אם נכתב זמן קנין בניסן ונכתב מקום בבל והיה אז בירושלים פסול דזהו מחזי כשקרא בבא המזימין דהא אינם רשאי' לשנות מקום כתיבה בכותבים זמן הקנין כהנ"ל וזהו ברור ומעתה אין כאן קושיא ממ"ש הרמ"ה והש"ע לקמן בסכ"א דאם מטבע משתנית אף דכותבין זמן הכתיבה יכתבו מקום הקנין דזהו לכתוב מקו' הקנין ולאחר הזמן עד שעת כתיבה בררתי דמותר אבל כאן נאמר דיכתבו זמן הקנין וישנו מקום הקנין ויכתבו מקום הכתיבה זהו פסול כדמוכח מהך דסנהדרין ולק"מ ולכך כתב המחבר הך דינא דנמצא משקרים ופסול ארישא דכתבו הזמן קנין ושינו מקומו ונראה דאף רש"י מודה לדין זה דרש"י לא פי' רק בהא דשטר שנכתב בא' בניסן בבל והוזמו דאמרינן הקנין היה באדר בבבל והם לא כתבו השטר רק בניסן. ואף דלא היה אז בבבל מכל מקום כתבו מקום בבל הואיל והוא מקום הקנין וזהו נכון כמ"ש דכתבו מקום הקנין רק אחרו הזמן וזהו כשר לשיטת הר"ן וכמ"ש אבל שיכתבו זמן קנין וישנו מקומו זהו לא מצינו ברש"י ואין כאן מחלוקת כלל וכן נראה תו' גופי' גיטין דף פ' ד"ה כי יתביתו כו' אע"ג דמתחילה עלה ברוחם לחלק בין גיטין לשאר שטרות מהך קושיא דריש פרק ד"מ דאמרינן אחרוהו וכו' ואילו בגיטין תנן היה במזרח וכתב במערב פסול ע"ש אבל לבסוף דכתבו ועי"ל דגט מאוחר ודאי כשר טפי שנכתב מקום הכתיבה באמת ואע"ג דבזמן הנזכר שם אינם עומדים שם יתלהו אחרוהו וכתבו אבל אם היה במזרח וכתבו במערב שאינו כותב מקום שעומד שם אותו שעה פסול כו' כי פעמים נודע שלא אחרוהו ויאמרו הקדימהו עכ"ל והיינו כמש"ל לכתוב זמן קנין ולשנות המקום פסול אבל לכתוב מקום הקנין ולאחר הזמן כשר ומעתה אין צריך לחילוק בין גט לשטר כי שם בפד"מ אמרינן דכתבו באמת מקום קנין רק אחרו הזמן ולק"מ וכן מורי' דברי מהרש"א דכתב דכל קושיא התו' מהך דסנהדרין הוא מישך שייך בהך קושי' דגט מאוחר למה כשר הא אפשר דהוי שינוי מקום ע"ש ולכי זה אם קושיא זו מיושבת ממילא גם ראשונה מיושבת. אלא דהתו' אין להם ראיה בשארי שטרות לפסול אבל לפמ"ש לדידן דסבירא ליה דכותבין מיום הקנין הדבר מוכרח וממש אין כאן מחלוקת:

כו

וכן אין שמעון יכול לטרוף כו' הש"ע סתם הדין ולענ"ד נר' דתלי' במחלוקת לעיל ריש סימן מ"ג דלדעת הסוברים בשטר שאין בו זמן אפילו ראו שטרו בידו מכל מקום אין טורף ממשעבדי צ"ל דכאן איירי בשטר שיש בו קנין דוקא דאל"כ איך אמרו הלקוחות להך שכתב בו ניסן סתם הנחנו לך מקום לקוחות שקני אחר אחד בניסן הא על חדש ניסן מחל שעבודו בעת הלואה ולא חל שעבודו כלל איך שייך הנחנו לך מקום והגע עצמך שטר מאוחר דקי"ל דעד מטי זימנא לא טריף אם כן יאמרו לקוחו' שקנו אחר כך הנחנו לך מקים אותן לקוחו' שקנו קודם זמנך אלא זה אינו דכיון דמחל שעבודו עד היום ההוא ה"ל עד אותו יום מלוה ע"פ ומשם מתחיל מלוה בשטר וכמו ראובן דיש לו אצל שמעון מלוה ע"פ ולבסוף נמלך ועשהו מלוה בשטר וכי יאמרו הלקוח' הנחנו לך מקום אותן לקוחת שקנו בהיות המעות מלוה ע"פ וזהו ודאי אינו ואף מאוחר כיוצא בו עד זמן הנזכר בשטר נמחל שעבודו וה"ל מלוה ע"פ וכן הדין בשטר דכתב ביה ניסן סתם דהעלו כמש"ל בס"א הרא"ה והר"ן והריטב"א דאפילו ראו שטרו בידו בתחלת ניסן אין גובה רק מסוף ניסן דאז מתחיל שעבודו ועד סוף ניסן נמחל שעבודו וא"כ היינו מאוחר לגמרי בשלמא לדעת הי"א שהוא דעת רי"ו דאם ראו מוקדם סוף ניסן דגובה מיום ההוא וצ"ל דלא דמי למאוחר ולא נמחל שעבודו לגמרי אם כן שפיר י"ל הנחנו לך מקום אבל לפי דעה ראשונה וכמש"ל דגם הרי"ו מודה בזה אין לדין זה שורש רק צ"ל דמיירי בשטרי קנין דאז לכ"ע מתחיל השעבוד תיכף ולא שייך נמחל שעבודו כלל ולכך יכולם לומר הנחנו לך מקום וחפשתי ומצאתי כן להדיא ברא"ה לכתובות דהעלה לבסוף דהנך עובדי דשני שטרות בחד ניסן סתם וחד ה' ניסן איירי בשטרי הלואה כפי' הרמב"ם והטור והש"ע. וכתב מיהו בשטרי הלואה סתמא לא אתיא דהא אין השעבוד חל אלא מזמן דמוכח מתוכו ואפילו היו עדים דהוא בר א' בניסן ראוי לטירפא מאייר ואילך כיון דאין השעבוד חל אלא מאייר אלא דמיירי בשטרי אקנייתא עכ"ל ע"ש ואם כן הדבר מבואר כמ"ש ולכן ברור אף הריטב"א והר"ן דסתמו דבריהם ופי' בשטרא הלואה סתמא כפי' בשטרי קנין וילמוד סתום מן מפורש כדברי הרא"ה. ואין להקשות אם כן למה לנו הטעם בסעיף י"ט דלא יכתבו מתחלת חשון משום מחזי כשקרא תיפוק לי' דמפסידים ללוקח דאם נכתב בתשרי סתם אם כן כל לקוח' שקנו בחשון יכולים לומר הנחנו לך מקום מאותן נכסים של תשרי ועכשיו דנכתב בחשון הרי יגבה מאותן לקוח' ולא יכול לומר הנחנו לך מקום ומפסידים ללקוח' דבאמת אולי נעשה בא' בתשרי והיה מוקדם לגבות. ואף דנימא הואיל ונכתב להדיא חשון ה"ל מחילה על שעבוד היא גופי' קשיא דאם כבר נשתעבדו נכסים בשעת קנין מה מהני מחילה אחר כך והרי זה כאילו כותב ללוקח שני דין ודברים אין לי בך דא"י לגבות מלוקח ראשון דיאמר מי צוך שתכתוב כן כדלקמן סימן הי"ח ע"ש ודוחק לחלק בין הך לדלקמן סימן קי"ח ולומר דכיון דקנו העדים והם אחרו לכתוב הוה ליה תחלת שעבוד אדעתא דעדים ומעולם לא חל שעבוד ואין דומה לכותב הוא דין ודברים וכו' וצ"ל כיון דעל כל פנים לקוחות שקני מחשון ואילך משועבדים או לאותו שלוה תשרי סתם או לאותו שלוה סוף תשרי רק אם באים לגבות זיל הכא קמדחי' ליה זיל הכא קמדח' לי' אבל באמת מכל מקום אין עול ללקוח' לטרוף הימנו כי באמת משועבדים לא' מהן והם דאפסדו אנפשיהו דלקחו קרקעות המשועבד לב"ח וכי ידעו הם דעדים ישכחו זמן קנין ולכך לולי דחיישינן לשקרא היה מותרים לכתוב ואין כאן עול ללקוח' מכ"ש לפמ"ש הכה"ג דכופין לכתוב זה לזה הרשאה דפשיטא ליכא פסידא דסוף סוף יבא בהרשאה ויגבה איברא דלשון לפיכך אם יבא וכו' משמע דלא כופין וכמ"ש כה"ג בעצמו ע"ש:

כז

דבלשון העולם עד ולא עד בכלל תמהו כל מחברים דבסעיף הקודם הוא ג"כ תשובת הרא"ש ונאמר שם ראובן שהוציא שטר שחייב לו שמעון מנה ושמעון הוציא שובר נכתב ביום ההוא ונאמר בו שמחל לו ראובן כל תביעות שהיה לו עליו עד היום הזה ופסק הרא"ש אע"ג דפריע' בת יומא ל"ש מכל מקום זימנין דפרע ויש כח ביד השובר לבטלו. והרב הש"ך תי' לחלק דבעובד' ראשונה נאמר עד היום הזה והוה כמו עד עכשיו כדכתיב בקרא הרבה עד היום הזה ואותו יום בכלל אבל בתשובה שנית נאמר שמחל עד ה' בניסן הוה כאומר עד הפסח ואין עד בכלל עכ"ל ובתשובה שניה לא נזכר לשון הש"ך שמחל לו עד ה' ניסן רק הלשון שמחל לו עד אותו היום והיה השובר נכתב בה' בניסן אבל בשובר היה כתוב שמחל לו עד אותו יום וכן כתב הרא"ש אחר כך עד מעכשיו משמע דרישא איירי שכתב בו עד היום. וצ"ל להש"ך דיש חילוק אם נאמר עד היום או עד היום הזה ולא הבנתי מה יתן ומה יוסיף לזה מילת הזה שיהיה עי"כ פי' עד בכלל והש"ך טרח להביא פסוקים רבים ולחנם טרח דבלשון התורה עד בכלל ויבוא עד חברון והיה בחברון כנודע וכהנה רבות במקרא אבל אנו דנין עכשיו על לשון בני אדם אי עד בכלל ואם כן מה יועיל הזה והאומר קונם כל הפירות שנתלשו עד היום אם נתלשו ביום ההוא מותר בו ולדברי הש"ך האומר עד היום הזה אם נתלשו בו ביום יהיה אסור בו והרי זה דבר חדש. ולכן נראה דהא כבר בררנו לעיל בקונטרס התפיסות וכן לעיל סי' מ"ב דכל שאנו באנו לבטל החוב ודאי מכח מחילה בחנם צריך בירור לשון דאל"כ אנו מפרשי' בלשון מחילה הפחות וכ"כ לקמן סי' ס"ה סכ"ג ע"ש ובש"ך דכל דמחילה מכח לשונו אנו מפרשי' דבר פחות משא"כ אי הספק בפרעון דאמר שטרך פרוע אנו אומרים הגדול פרוע דהוא מוחזק ע"ש. ועיי' מש"ל סי' מ"ב בישוב דברי מהרי"ק ולכן נראה דלק"מ דשם בתשובה ראשונה נראה ברור דהלוה טוען פרעתי דהא פלפל הרא"ש אי פרעון בת יומא חיישינן ואי הטעם דמחל אם כן למחילה בת יומא ודאי אין הפרש בין בו ביום לימים אחר כך אלא דשם טען פרעתי ואם כן דטוען פרעתי אף דיש ספק אי ניזול בתר לשון נדרים לשון בני אדם או אחר לשון תורה כיון דספק בפועל אי פרעו או לא הממע"ה ואמרינן אולי העדים תפסו לשון תורה ומספיקא לא מפקינן ממון משא"כ תשובה אחרונה דמיירי דידוע דלא פרעו רק מחל לו ואנו באנו לדון אי סובל לשון מחילה אף על אותו שטר או לא אם כן דאין כאן ספק רק אי לשון מחילה סובב ג"כ אי לא כל שאין במחילה לשון מבורר לא איתרע שטרא כההיא דלקמן שטר מחול לך דאין נמחל רק הקנין וה"ה בזה כיון דלשון בני אדם עד ולא בכלל אין לשון מחילה סובל לבטל השטר וא"ש ולכך עד עכשיו דהספק אינו בלשון רק בעובדא בפועל אי נכתב קודם שטר לא שייך על השטר ואי נכתב אחר כך שייך ג"כ על השטר ואין כאן ספק בלשון רק במעשה אי היה קודם שטר או אחר כך פשיטא דמספיקא לא מפקינן ממון ואין מחייבין לפרוע ולכך לא כתב הרא"ש בתשובה ראשונה דאף באמת לא פרעו ביומו דל"ש מ"מ דילמא מחל כמ"ש דבזה אין הבדל דאם אנו באנו לבטל שטר מכח מחיל' אם כן הספק בלשון ובזה אמרינן במחילה הפחות כדלקמן בשטר מחול וע"ש וא"ש:

כח

נותנים למי שכתוב אדר סתם הרב הש"ך בי"ד הקשה שם בסי' ר"כ דהביא המחבר גם כן דעת הרמב"ם דפוסק כר"מ דאמר בנדרים דס"ג כשהוא כותב אדר ראשון כותב א"ר והשני כותב סתם ואמרינן לר"מ אע"ג דתנן במשנה הנודר עד אדר היינו אדר ראשון היינו כשלא ידעו שאז נתעברה השנה אבל בדידע מן עיבור אסור עד אדר שני ופי' הרא"ש דסתם כותבי שטרות ידעו מן עיבור ואם כן איך פסק כאן דסתם אדר הוא אדר ראשון. ואפשר לומר דקשי' ליה למחבר איך אמרינן דאדר ראשון כותבים אדר ראשון אם כן הא דקי"ל בעדיות דמעברין שנה כל אדר עד ר"ח ניסן אם כן בשטרי מו"מ דקי"ל מאוחרים פסולים וכן שטרי הלואה בדלית בי' דאקני וכן בגט להרמב"ם מאוחר פסול אם כן הם שכתבו בכ"ח באדר ולא ידעו שנתעברה השנה וע"כ כתבו אדר סתם ואחר כך בכ"ט נתעברה השנה והמוכר חזר ולקחה ביו"ד באדר שני ממנו או שקנה שאר נכסים גב' הלואה ואם כן ברב ימים ושנים יוציא זה שטרו ובו אדר סתם בכ"ח בו וידונו הב"ד לאדר שני והרי הוא מאוחר ויוציא במו"מ השדה מיד המוכר ובהלואה יגבה מהנכסים שקנה באדר שני שלא כדת ודוחק לומר דהאי קלא אית לו דב"ד עברו השנה בסוף אדר ואותו זמן צריכי' באמת העדים לכתוב אדר שני ואם בא שטר באדר סתם דנין שהוא באדר ראשון דזה דוחק וברב ימים מי ידע שהיו מעברין בסוף אדר וידונו כפי הדין ויהיה שטר מאוחר שלא כדת. ולכן סבירא ליה להב"י דכך הפי' כל זמן שהם כותבים השטר בשני אדרים הואיל לפרקים יודעים מעיבור ולפרקים אינם יודעים כדי שלא לחלוק בלשון הכתיבה וגם דלא ליפוק מיניה קלקלה לעולם כותבין אדר ראשון סתם ואדר שני אדר תנין ותו ליכא חשש כלל רק מה שכותבין מניסן ואילך על אדר ד"מ זה עשה בירח אדר כך וכך וכדומה כשמזכירים אז אדר כיון דאז ודאי ידעו מן קביעו' העיבור אז כותבים אדר ראשון לר"מ ראשון ולר' יהודה אדר סתם וזהו דאמרינן הא דידע בעבורי דשתא והא דלא ידע כו' פי' בזמן דהכל יודעים שהוא מניסן ואילך והא דלא ידע וכו' פי' עד ניסן דיש שנים דידוע העיבור ושנים שאינו ידוע ואין לחלוק בין כתיבה לכתיבה ולא נפק מיני' תקלה כלל וא"ש דכאן מיירי דכותבין באדר אז לכ"ע אדר ראשון סתם ושני אדר תנין ואין בזה פקפוקי' כתב בכה"ג דאם נכתב שיפרע סוף אדר י"ל סוף אדר שני והיינו כמ"ש המחבר בי"ד סי' ר"כ דסוף אדר היינו אדר שני ואף דר"ן תמה על גרס' זו דכיון דמיירי דלא ידע מן עיבור אם כן מהיכי תיתי יאמר דנתכוון לאדר שני ונר' דיש לומר אולי כוון לאדר שיהיה נקבע ע"פ ב"ד ואם יעברו יהיה אדר שני ולכך כיון דהוי ספק ספק נדרים להחמיר ולכך אדר מן תחילת אדר ראשון עד סוף אדר שני ובזה נראה ה"ה באומר עד חצי אדר ג"כ אסור עד חצי אדר שני דהוא לשון ספק ודלא כב"ח בי"ד המתיר ואם יש שבועה לפרוע בסוף אדר חיוב שבועה עליו מספק לפרוע סוף אדר ראשון:

כט

עד שיעברו רוב ימים והש"ך בס"ק מ"ז הביא דעת ר"ח דסגי בט"ו ימים אחר החג והש"ך דחק למצוא טעם ולדעתי לא אמרה ר"ח רק אחר פסח דידוע קודם ל' יום דדרשינן בהל' עצרת חל חובת עצרת כנודע קודם ל' יום לפסח חייב לבער הואיל ודרשינן בהל' פסח וכן סוכה ישינה ל' יום ע"ש ואם כן ל' יום לפני עצרת קרוי קודם עצרת ומישך שייכי לעצרת וא"כ אחר פסח עד ל' יום שלפני עצרת הוא ט"ו יום במכוון ולא דיבר כלל בסוכ' וצ"ע:

א

מאיזה לקוח' יטרוף כו' ה"ה בב"ח יש נ"מ כי מלוה מוקדם קודם לגבי' ממלוה מאוחר אפילו בב"ח ולכך צריך זמן סמ"ע ועיין תומים שכתבתי טעם דלמה כתב הש"ע טעם שנדע לטרוף מלקוח' ע"ש:

ב

וי"א שאם קנו וכו' כתב הסמ"ע דבאמת עדי כתיבה מפקי לקלא רק לא ידעינן באיזה זמן היה הכתיבה אבל מן אותו זמן שראו השטר ודאי כבר נכתב ולכך גובה והש"ך הכריע כדין זה ואני הארכתי בתומים כי לא נראה דין זה רק בשטר שיש בו קנין ולא נזכר זמן אימת נעשה קנין אבל בלי קנין אפילו ראו שטר מ"מ אינו גובה דל"ל קלא ע"ש. ואם נכתב בלי זמן רק היה ע"מ אי גובה מן זמן שהיו עדים שראו השטר יש בו ספק דאפשר לומר מפקין לקלא ודין זה צ"ע ועיין לקמן סי' נ"א:

ג

שובר שאין בו זמן כו' עיין לקמן סי' נ"ד מ"ש בזה באריכ' כי שם מקומו:

ד

ולא כתב לבריאת עולם כשר ואין לומר דילמא למנין אחר מנה ומוקדם או מאוחר הוא דהואיל דכך נהגו למנות לבריאת עולם לא חיישינן דמנה למנין אחר כדאמרינן בגמרא דאז היו רגילים למנות למלכות יון דלא חיישינן למנין אחר תו' בע"ז:

ה

אלא לפרט קטן כגון תצ"ד לא כתב רק צ"ד ואפילו לא כתב רק ד' גם כן כשר דהא לית בי' חשש מוקדם דלא יגבה רק אותן שקנו אחר שנת צ"ד והראה שטרו לב"ד טרם בוא שנת תק"ד דאם יראה אח"כ יאמרו שנכתב בשנת תק"ד והם מוקדמי' לו ופשוט:

ו

ודילג המאות וכו' ובש"ך מכשיר בדיעבד ונכונים דבריו ובפרט כי מהר"ם מינץ ג"כ מכשיר ויכול לומר המוחזק קים לי':

ז

אם כתב אלפים וכו' דאין לומר אלפים שני אלפים וה"ל מוקדם דא"כ בתרי יודין ה"ל למכתב אלפיי' סמ"ע ולדבריו במקום שהיה לו לכתוב חמש מאות ושמונה לבריאת עולם וכתב מאות ושמנה פסול דס"ל סתם מאות שנים ואין כאן הוכח' דנתכוון ליותר וגם שטר שכתב בו שנתחייב לשלם אלפים חייב לשלם שלשה אלפי' דאילו כוונת העדים לשני אלפים ה"ל אלפיי' בב' יודין (ואפשר לחלוק) אבל הש"ך כתב דאף אלפים י"ל פירושו רק שני אלפים ומ"מ כשר דמהכ"ת לומר שהוא מוקדם רק אם כתב אלפיי' בשר יודין ודאי מוקדם דא"א לומר בפי' יותר מב' אלפים כיון דכתוב אלפיי' וצל"ע:

ח

מדלגו בשבת כשר דחסרונו מוכח מתוכו סמ"ע ולא ידעתי צורך לכל הדין הזה דלו יהיה דלא קאי כלל אשבוע מה נ"מ ואלו השמיט כל מנין השבוע וכי יש בו קפידא כמבואר בא"ע גבי גט ומכ"ש בשטר ופשוט והרא"ש דכתב זה בתשובה הוא דשם היה כתוב בכ"א ונכתב ברביעי בכ' ולזה פלפל הרא"ש אי נימא דלא הוה מוקדם דהא מוכח מתוכו דהי' בכ"א בכ' דהא לא היה ברביעי או נימא דרביעי לא קאי על י"ש ולכ"כ דהוי י"ש אבל בנ"ד מה נ"מ. ולכן צ"ל דהש"ע נתכוון ג"כ לאופן זה דכתב בכ' לחודש וידוע דלא נכתב רק בכ"א רק הטעות מוכח מתוכו הואיל וכתב ברביעי וא"כ כשר כמ"ש הרא"ש רק דל"ת הא לא נזכר ברביעי בשבת ולזה תאמר סתמא כפי' דמיירי בד' לשבת וא"ש:

ט

היה ביום כ"ד אפ"ה כשר עיין תומים דהעליתי דלא מבעיא דכתוב בשטר דאקני דדינא שטר מאוחר כשר דפשיטא דכשר דאמרי' דהקדים לכתוב שטר זה לזמן מרובה ואחרוהו לכ"ב בתשרי והואיל והיה בזמן מוקדם לא ידע על בורי' קביעו' חדשים כסדרן וטעו בשני עיבורי דירחי ולכך חשב דיום ד' יקלע בכ"ב אלא אפילו דלא כתב דאקני וא"כ אם מאוחר הוא פסול מ"מ כשר כיון דיש כאן סתיר' ביום השבוע תלינן הטעות בעדים ולא נפסלו וגם גבי' שלא כדין ליכא למיחש דמוכח מתוכו ועיין מ"ש אם נודע דנעשה בכ"ד לחודש והם כתבו בכ"ב בזו יש לומר דפסול אף דמוכח מימי שבוע דהיה בכ"ד דאולי חזרה הוא והולכין אחר אחרון ע"ש:

י

כת"י א"צ זמן עיין תומים דהעליתי דודאי לפי דקי"ל מלוה ע"פ מוקדם קודם למלוה ע"פ אפילו יש בידו כת"י מוקדם קודם בגבי' ב"ח ולא חיישינן לקנוני' ומ"מ אין כותבין זמן דהא יכול להראות כת"י בעדים ויגבה מזמן הראי' ועיין מש"ל בסעיף א' אבל אם היה לו קדימה למלוה בשטר מאוחר דקיי"ל סי' ק"ד דיש למלוה ע"פ קדימה בב"ח אפילו למלוה בשטר מאוחר בזו לא אמרינן בכת"י דחיישינן לקנוני' וע"ש שהארכתי.

יא

אלא מב"ח וכו' וקורעים השטר או כותבים ע"ג שטר זה אין לגבות בו משעבדי כלל רק מב"ח ולא מניחים השטר סתם בידו דילמא ילך לב"ד אחר שאינם יודעים מפסלו ויגבה בו משעבדי ופשוט הוא ש"ך.

יב

גזירה וכו' ואפילו יאמר שיכתבו ב"ד עליו שלא יגבה אלא מזמן שני מכל מקום קנסהו הואיל ובא שטר לפני ב"ד ויש בו פיסול סמ"ע וש"ך והעלה הש"ך דאם כתב הוא ע"ג שטר קודם שהיה בא לב"ד שטר זה אינו אלא לגבות מזמן השני כשר ועיין תומים דעשיתי לזה סמוכים מדברי הטור אבל העליתי דבו ביום שכותב בו ביום מתחיל השיעבוד ואם כן צריך לכתוב דוקא ע"י עדים ולא בכת"י דחיישינן דלבסוף הקדים הזמן וכבר נמחל שעבודו ע"ש בראי' מגמ':

יג

דפסול לגמרי ונאמן לומר פרעתי ואי נאמן לומר להד"ם דהיינו דעדים מסרו השטר ליד לוה ועכשיו טוען הלוה לא לוית אותי וממני נפל וכדומה דעת הסמ"ע דאין נאמן ודעת הש"ך דנאמן ועיין תומים שהבאתי ראיה לדברי הסמ"ע והעיקר כדבריו ואם הלוה מודה דחייב לכ"ע חייב לשלם ולא קנסו חכמים שיהיה ממונו מופקע ש"ך ופשוט:

יד

שלא הקדימו העדים כו' כגון דכתבו ללות בניסן ולא לוה עד תשרי ואף ע"ג דבשטרי דלית ביה קנין אסור לעשות כן מכל מקום אי עבדי כן לא נפסלו וכגון דחשבו דנותן המעות ובאמת היה רק אמנה או דטעו בדבר שמצוים לטעות ועיין תומים דהעליתי אפילו כת"י יוצא ממקום אחר ואפילו מבורר הקדימה מכל מקום כל שנוכל לתלות הטעות בדבר שמצוי לטעות לא פסלינן לעדים ומוקמינן אותן בחזקת כשרות לד"ה ובזו לית מחלוקת ע"ש ומכ"ש אי עדים אחרים אומרים שהיו אנוסים מ"נ אבל עדי השטר להכשיר עצמן אם כת"י ניכר ממ"א עיין תומים:

טו

וי"א דהעדים נאמנים כו' עיין תומים דהעליתי אפילו לדעת זו דוקא בדבר דמצוי לטעות אבל בדבר שאין שכיח לטעות לכולי עלמא אינם נאמנים לפסול השטר ולאו כל כמיניה ולכך אם אמרו טעינו בכך וכך שנים בחשבון מה שאין שכיח לטעות לא מהמני:

טז

ויש חולקים עיין תומים שהארכתי דדעת זו סבירא ליה אפילו בדבר שמצוים לטעות אם כת"י יוצא ממקום אחר אינם נאמנים ואע"ג דלעיל בסי' כ"ט מבואר בלי חולק דבדבר שמצוו לטעות יכולים לחזור ולית בי' משום חוזר ומגיד התם בע"פ אבל כאן בשטר לא אתא ע"פ ומרע לשטרא וזהו דלא כש"ך המשיג על הרמ"א ובאין כת"י יוצא ממ"א והם אמרו שטעו בשנת המלך וכדומה בדברים דשכיח לטעות נאמנים במגו ואם אמרו כתבנו ליתן בניסן ולא לוה עד תשרי עיין תומים דנסתפקתי אף דלא מפסלו בכך כהנ"ל מ"מ אפשר דאינם נאמנים לפסול השטר דה"ל עולה כשטר אמנה ע"ש וכן אם אמרו אנוסי' מחמת נפשות היינו עיין תומים דתלי בשני פירושי' לקמן סי' מ"ו גבי מודע' ניתן לכתוב ואי עדים אחרים אמרו עליהם שהיו אנוסי' מ"נ וכת"י יוצא ממקום אחר ה"ל תרי ותרי ולא קרעינן ולא מגבינן בי' ועיין תומים:

יז

אין כל זה מציל וכו' דאין זה מוכח מתוכו כמו לעיל ס"ה דמי יבחין אם היה אז חתנו בשנת נ"ז או לא סמ"ע וגם אפשר דהיה ארוס בשנת נ"ז ונקרא ג"כ חתנו רשב"א בתשובה כ"י הובא תשובת מהרא"ש סי' ל"ד ע"ש ועיין תומים:

יח

מלפסול השטר דאע"ג דס"ל למחבר דמוקדם כשר לב"ח לגבי מתנה מודה דפסול לגמרי עיין תומים מילתא בטעמא

יט

יכולים לחתום כו' דכיון דיש להם מגו נאמני' לומר דטעו וא"כ הם כשרים ויכולים לחתום וכן בכל שטרי מוקדמים אם נשארים עדים כשרים יכולים לחתום שטר שני דלא עשו שליחתן עיין תומי':

כ

שטר אחר כו' ודאי אם לא מוחה הנותן בלא"ה יכולים לכתוב אפי' עשרה שטרו' במתנה כדלעיל סי' מ"א רק במוחה ס"ל לרשב"א דהואיל ולא עשו שליחתן א"י למחות וכותבין ע"כ אבל אילו עשו שליחתן והנותן מוחה א"י נכתוב בע"כ:

כא

ומזמן שני פי' משנת נ"ח דמאוחר במתנה פסול כדלעיל סי' מ"א ועיין תומים:

כב

שוב אין נאמנים פי' דאין נאמנים דטעו דלא עבידי לטעות וא"כ העדים פסולים ואין אפשר לכתוב שטר אחר ומגו ליכא דה"ל מגו דבי תרי עיין תומים בביאור דבר זה:

כג

מ"מ המקבל וכו' פי' זה הכל דאם אין המקבל יודע אם טעו או כוונו להקדים אבל אם אומר שיודע שטעו יכול הוא ליקח מהם שטר חדש ונאמן להכשירו במגו וכו' דאעפ"י דעדים מכחישים ואמרו דלא קנו רק בשנת נ"ח מ"מ לאו כל כמיניה כיון שהגיד כו' ועיין תומים מ"ש דכל הסעיף איירי דמקבל מודה דנכתב בשנת נ"ח ע"ש:

כד

ובשנת נ"ז קנו מידו וה"ה דמצי למימר דהכל נעשה בשנת נ"ז ומילת חתנו אין ראי' כהנ"ל הואיל והיה ארוס רק דמיירי דיש עדים שראהו חותם בשנת נ"ח ועיין תומים וכתב הסמ"ע בשם רשב"א דה"ה אם יש עדים אחרים שראו שקנו מידו יכולים לכתוב שטר מתנה בלי אחריות דכותבין אפילו עשרה שטרות וכו' או יעידו לפני ב"ד וב"ד יכתבו ועיין מש"ל בסי' מ"א דבב"ד אפילו הנותן מוחה אבל עדים לא עי' מ"ש שם:

כה

דכתיב בי' כו' צ"ל קודם שטה אחרונה דאין למדין מש"א ואף דחובתו למדין דילמא העדים לא כתבוהו והוא כתבו לבסוף להכשיר ועיין מש"ל ס"ק ד' בתומים אבל אם כתבו קודם ל"ל דימחק אותו דמחק יפסול השטר ועיין לקמן סי' מ"ה כי שם מקומו:

כו

ולא יום שהלוה לו אע"ג דשעבוד' דאורייתא מ"מ לית ליה קלא עד זמן כתיבת השטר ואפילו שכתב השטר רק לא מסרו בו ביום למ"ד דל"א עבחז"ל הוי מוקדם אבל לטור דס"ל עבחז"ל כשר אף דלא נמסר רק לזמן מרובה אח"כ:

כז

המאוחרים כשרים ואינו טורף רק מזמן המאוחר ולא מקודם כלל דהוה כאלו נמחל שעבודו עד אותו יום גמ' דע"ז עיין תומים מ"ש בזה ועיי' לקמן סי' נ"ד ע"ש:

כח

שכתב בו דאקני וכו' דשמא לוה ממנו בניסן והוא קנה באייר ומכרו בחשון ומ"מ לא משתעבד למלוה בניסן דקנה ומכר בלי דכתב למלוה דאקני לא משתעבד אבל הם דאחרו השטר לתשרי א"כ חל שעבודו עליו דכבר היה ללוה השדה כשהלוה וטורף מלקוח' שקנו בחשון שלא כדת ועיין לקמן סימן קי"ב אי אמרינן דאקני ט"ס ועיין מ"ש שם באריכות:

כט

אלא אם כן מפורש וכו' דאז לא מצי לגבו' מלוקח בחשון דהוא טוען אייתי ראי' דהיה ללוה בעת הלואה שדה זו שלקחתי כי מן זמן של שטר ליכא ראי' דהרי מאוחר הוא ואם לא כתב בי' דאקני השטר פסול אף לגבות מן נכסי' שהיה לו קודם שלוה דקנסינן גזירה שמא יגבה מנכסים שקנה אח"כ כמו במוקדם כה"ג וה"ה לדעת התו' והרא"ש אפילו מב"ח פסול לגבו' כמו במוקדם ונרא' ג"כ דאם העדי' כתבו בכוון מאוחר פסולים ג"כ כמו במוקדם כיון דלית בי' דאקני שוה מאוחר לדין מוקדם בכל אופנים ופשוט:

ל

אפילו מאוחרים פסולים לקמן בסי' רל"ט מבואר הטעם דהמוכר לא ידע שאחרוהו ואם כן אולי יחזור ליקח השדה מלוק' וכותב לו שטר ואח"כ יוציא לוקח שטר זה שנתאחר והוא מאוחר לקנינו ויטעון חזרתי ולקחתי ממך ע"ש ועיין תומים שהארכתי בזה בישוב דברי רשב"ם ולמה לא מהני כאן כמו בהלואה דאמרינן דיקח שובר בלי זמן אף כאן כשחזר ולקחה הימנו יקח ממנו שטר מכירה בלי זמן ע"ש:

לא

מאוחרי' וכתב הש"ך ה"ה מתנה דזיל בתר טעמא ועיין תומי' שכתבתי דיש אפשר לפקפק בהו וגם העליתי בתומי' דאם לא נכתב בשטר מכר שקיבל המעות מיד הלוקח בעד השדה כדלקמן סי' רל"ח אפשר דאף מאוחר כשר דהא ליכא למיחש דיחזור ויקחנה ממנו והדר יבא הלוקח ראשון בשטר המאוחר דהא יצטרך לשלם מעות וליכא כאן חשש פסידא גדול ע"ש מ"ש בזה:

לב

פסולים וכתב הש"ך דאם הודיעו למוכר שאחרו השטר תו ליכא למיחש למידי ולכך אם בא לפנינו שטר מו"מ מאוחר אמרינן חזקה דעשו כהוגן והודיעו למוכר ועיין תומים כי לא נראה כן מסתמא דגמ' ופוסקים ואעפ"י שדין ראשון אפשר אמת דאם הודיעו למוכר שפיר דמי מ"מ בסתם כ"כ דלא ידעינן כן יש לפוסלו דבזה לא שייך חזקה וכו' דאולי שכחו או טעו בדין ע"ש:

לג

אין לאחר וכו' אם לא דא"א כגון דשכחו יום הקנין ש"ך:

לד

שטר שזמנו בשבת כו' פירוש דכתב ביו"ד לחודש וחושבין ונמצא שמכוון ליום השבת וכן ביו"ד בתשרי דכתב לחודש גוי' ועולה החשבון מכוון לי"כ כ"כ רשב"ם בב"ב:

לה

ואין חוששין שמא מוקדם כו' כי מעמידין השטר והעדים בחזקת כשרות בכל אופן:

לו

בא' בשבת כו' עיין תומים שכתבתי הטעם למה כתב הטור בשני בשבת ע"ש:

לז

דאי אמר וכו' דוקא אמר אבל אי לא טען לא טענינן לי' היינו דטוען להד"ם אבל אי טוען הוא או לקוח' פרעתי בלא"ה צריך לישבע ובפרט הבא ליפרע מלקוח' רק איירי דטוען להד"ם ואע"ג דבמוקדם אין נאמן להד"ם ומכ"ש לדעת מחבר הכא שאני דאם הוא מוקדם העדים פסולים וא"כ כל שטר נפסל וצ"ל דאיירי בטעות שאין מצוי לטעו' ועיין תומים שהארכתי ע"ש:

לח

חייב לישבע עיין תומים דהסכמתי דאם המלוה אמר א"י אם הוא מוקדם רק אשב' שלויתיך ולא נפרעתי דמהני ואע"פ דיש ב' תי' בש"ך ע"ש:

לט

אבל אם אינו מקוים כו' עיין תומים דהעליתי דאפי' אפשר לקיימו רק דאינו מקוים בבא לפני ב"ד תו לא מקיימינן אותו דיש כאן ריעות' ולא הב"ד נזקקין לקיימו וצ"ע:

מ

עד שיביא ראיה וכו' והא דמהני ראיה ולא חיישינן כיון דנפל אולי פרעו כתב הסמ"ע דאיירי דמלוה גופיה מצאו ועיין בתומים שכתבתי דליכא למימר הכי דא"כ אף בכתב ללות ולא לוה לא חיישינן וא"כ מה צריך ראי' וכן הקשה בט"ז ועיין תומים שכתבתי דאיירי בשטר מכר ומתנה דלא שייך בהו פרעון ובזה ישבתי מה שהקשו על הטור דהעתיק הך דינא והא ס"ל עבחז"ל ע"ש מ"ש ובישוב דברי הב"ח ע"ש:

מא

אם אין בו קנין דביש בו קנין אפי' לא מטי לידו כלל מכל מקום זוכה בו ועיין מש"ל בסי' ל"ט ע"ש:

מב

נחתם בלילה פסול ובמעשה ב"ד כשר דמשעת גמר דין נשתעבד סמ"ע ובכתובה בלי קנין איכא מחלוקת בפוסקים אי דמי למעשה ב"ד או לא ש"ך והב"ש בא"ע פוסק להדיא דכשרה כמעשה ב"ד והיינו עיקר כתובה אבל לא תוספ':

מג

אפילו לא חתמו אלא לזמן מרובה כו' עיין לעיל ריש סימן ל"ט שכתבתי דאפילו לא נכתב כלל גובה ממשעבדי משמע קנין וכאן רבותא דאמר דלא מבעיא כשלא נכתב כלל לא דמי למוקדם אבל בחתמו לזמן מרובה והקדימו הזמן ה"א דמוקדם הוא ומחזי כמעידים שקר ויפסול וקמ"ל דמכל מקום כשר ע"ש:

מד

יכתבו מיום הכתיבה עיין בתומים שהעליתי בספק אי לא נכתב דאקני אי כשר או פסול כשארי שטרי מאוחרי' דפסולי' בדלית בי' דאקני ע"ש:

מה

בשטרי הלוא' דביום נתן המעות א"כ תיכף משועבד נכסיו והואיל ועסוקין באותו ענין ה"ל קלא ולפ"ז אם לא נתן המעות ליד לוה רק עד הלילה ג"כ פסול לשיטה זו דבמה ישתעבדו נכסי':

מו

שהוא מתחייב בקנין כו' פי' הסמ"ע דהיינו דבלילה עשה קנין וביום צוה רק לכתוב ושיעשה ק"ס א"כ במה ישתעבד ביום אף דעדים מפקי לקלא מ"מ אין כאן שעבוד לחול ומכ"ש בלא עשה קנין כלל וא"כ השעבוד מתחיל מיום חתימת השטר ולא מכתיבתו אבל אם עשה קנין ביום תיכף חל שעבוד כמו אם הלוה לו מעות דמ"ש. ועיין תומים די"ל אפילו קנין הואיל ויכול לחזור בו לא חל שעבודו וע"ש במה שכתבתי בישוב קושי' הרב בני יעקב ע"ש:

מז

זמן הכתיבה ובסמ"ע הגיה סומכין הקנין לאותו יום וכן נכון וכ"כ הש"ך:

מח

ואי לא מחזי כשקרא וצריך ליזהר בכך אבל בדיעבד לא נפסל בכך ד"מ וע"ש שהביא הרבה דיעות החולקים וס"ל דפסול סמ"ע ולא מצאתי שום דיעה שיחשב בכה"ג יפסול בדיעבד הא כל דין זה אין לו שורש בגמ' רק הרשב"א חידשו מסברא ומהכ"ת לומר דפסול בדיעבד זהו לא שמענו רק לקמן בסעיף שלאח"ז יש דיעות:

מט

מיהו אם כתבו סתמא כו' אין כאן מקומו רק שייך לסעיף שאח"ז בסעיף כ' דשם נאמר לכתוב שיהיה הזמן ומקום מסכימים כאחד ולא יכתוב זמן הכתיבה ומקום הקנין וכן להיפוך וע"ז נאמר דאם כתבו סתמא כשר סמ"ע וש"ך:

נ

שזה מיחזי כשקרא עיין תומים מ"ש דאע"ג דבעלמא לא חיישינן הכא חיישינן דיהיו בעיני הבריות נחשבים כזוממים כי אולי בו ביום שכותבים שאינו זמן קנין וזמן הכתיבה לא היו באותו מקום העדים או הבע"ד ויהיו בעיני עולם נחזקים לשקרנים ומעידי שקר ע"ש בישוב דברי הרא"ש ובהך דינא י"א דאם מ"מ כתבו כן בדיעבד פסול דזהו מבואר בגמ' מבלי לעשותו ועיין תומים מ"ש ראיה לזו מתו' ורש"י דר"ה וכתב הסמ"ע בס"ק ל"ז והא דלא קאמר בלא"ה דפסול מחשש הנזכר בסעיף י"ב דיש לומר דאיירי דכתוב בהו דאקני או דאחרנוהו ומ"ש דכתב בי' דאקני נכון הוא ועיין מש"ל ס"ק מ"ד דיש לספק אי צריך דאקני ע"ש אבל מ"ש דכתבו ואחרנוהו עיין תומים שטענה זו טען בתשוב' מיימוני על העיטור דאם כתבו ואחרנוהו מה חשש מחזי כשקרא יש בו וע"ש מ"ש בישוב העיטור אבל לפי פי' כל המפורשים לא קאי ואם כן ליכא חשש כלל ומותר ודלא כסמ"ע:

נא

בשליש הראשון ואינו גובה רק עד סוף שליש הראשון דגבי אותו שליש הוי כאין בו זמן:

נב

אז יכתבו המקום שנעשה בו הקנין וכתב סמ"ע ס"ק ל"ט דדעת הרבה רבוות' דכותבים שניהם נמסר לנו במקום פלוני וכתבנו במ"פ ע"ש ונראה דכ"ע מודי' דבדיעבד כשר דהא הך ברייתא ריש פרק אד"מ מבואר דאין פוסל בדיעבד עיין תומים:

נג

משקרי' ופסול עיין תומים דוקא בהך בבא דכתבו זמן קנין וכתבו מקום כתיבה פסול אבל להיפוך דכתבו מקום הקנין ואחרו הזמן וכתבו זמן כתיבה לא נפסל לכ"ע ע"ש:

נד

לא יכתבו אלא שם המקום וכו' ואפילו אין כותבין רק זמן של כתיבה מכל מקום בזה לא נפסל הואיל וכתבו מקום קנין וזמן אחרוהו ואין כאן פיסול וכמ"ש בתומים בישוב קושי' הש"ך ע"ש. וכתב הסמ"ע בשם הר"ן דהוא הדין אם שני מקומות הם זה בתוך תחום של חבירו מכל מקום הוי שינוי מקום כמו היני ושילי דהוי זה בתוך תחום של חבירו דאמרינן בביצה דהוי מכתפי ביום טוב אהדדי ע"ש:

נה

בכ"ח בניסן ובמקצת נוסח' כתוב כ"ה בניסן וכן הוא בגמ' ואין נ"מ לדינא כלל:

נו

יכול לטרוף וכו' עיין תומים שהעליתי דוקא בשטר שיש בו קנין אינו גובה מר"ח אייר ואילך ע"ש מ"ש באריכות:

נז

אם יכתבו הרשאה משמע אם רוצים אבל אין בית דין כופין לכתוב הרשאה כלל ועיין תומים:

נח

כיון שסכום וכו' לאו דוקא אפי' שטרו אלף זהובים והוא יש לו שובר שפרע מנה לא יכול לומר שהוא על סטראי רק נפרע בשטר מנה וכמ"ש לקמן סי' ע"א ס"ט ע"ש רק לאפוקי אם נכתב בשובר על שטר שסכומו כך ובשטר זה שהוציא המלוה נכתב סכום אחר דהוא ידי' מוכיחים דאין השובר על שטר זה סמ"ע ופשוט:

נט

כתוב באותו יום עצמו עובדא בתשובת הרא"ש היה ראובן הוציא שטר נכתב בה' בניסן ששמעון חייב לו מנה ושמעון הוציא שובר נכתב בה' הנ"ל כתוב בי' שראובן מחל לו כל תביעות ממון שהיו לו עליו עד היום הזה. ופסק הרא"ש אף על גב דלא שכיח דאדם פורע ביומו מכל מקום זימנין דפרע והרי שובר מעיד כראינו שפרע ע"ש ברא"ש וסמ"ע:

ס

דבלשון העולם וכו' עיין תומים מ"ש כל מחברים דלכאורה תשובה זו סותר לדין שלפני זה דשם ג"כ כתוב בשובר שמחל לו כל תביעות עד אותו יום ועיין בש"ך לחלק בין אומר עד היום הזה ובין אומר עד ה' ניסן דלא הוי בכלל ועד היום הזה הוי בכלל ואני דחיתי דבריו וחלקתי דהך בסעיף כ"ו איירי שטוען הלוה שפרעו ולכך נכתב בשובר כך ואם כן דהספק בפרעון הוי כאומר שטר א' פרע דהגדול פרוע דהממע"ה משא"כ הך בסעיף כ"ז דאין הלוה אומר דפרע רק בא לטעון מכח שטר מחילה שמחל וכל שיש ספק בלשון מחילה ידו על התחתונה כדלקמן שטר מחול לך אין לו מחול אלא קנין. ואם כתוב בו עד עכשיו דגם הספק אין בלשון שטר רק במעשה בפועל אם נכתב קודם שטר ולא נבטל השטר או נעשה אח"כ והשטר בטל וכיון דיש ספק במעשה ולא בלשון שטר הממע"ה וא"ש ודוק:

סא

ואם כתב בשניהם אדר סתם וכו' וה"ה בזה דכתוב באחד אדר סתם ואחד אדר ראשון הוי ליה כאילו נכתב בשניהם ראשון ועיין תומים בנכתב לפרוע סוף אדר או חצי אדר יכול לדחות עד סוף חצי אדר שני אבל אם נשבע ספק שבועות להחמיר וחייב לפרוע באדר ראשון ע"ש:

סב

עד שיעברו רוב ימי' וכן בחג עד שיעברו שלשה חדשים והש"ך כתב שיש לומר כר"ח וכמ"ש הטור בא"ע סי' קמ"ז דהיינו ט"ו ימים אחר חג ובשבוע' יש להחמיר ולחוש לשיטת ר"ח וכתב הסמ"ע כשעובר המחצה תיכף חל והש"ך כתב דווקא רוב' אם לא בנשבע לפרוע דאז חייב תיכף בעברה רק חצי זמן כו' ועיין תומים מ"ש בכוונת ר"ח ע"ש:

א

ש"ך ס"ק מ"ה בדרכי משה נ"ב עיין חידושי למס' סוכה מ"א ע"ב עד עיצומו של יום עיי"ש יתיישב היטב:

א

סעיף א כותבין בשטר זמן הלואה נ"ב גרסינן במסכת ע"ז דף יו"ד ההוא שטרא דהוה כתוב ביה שית שנין יתירתא. מתקיף לה רב אחא בר יעקב ממאי דממלכות יוונים מנינן דילמא ליצ"מ מנינן וכו' והאי מאוחר הוא וכו' והנה בעו"הר לא יכולתי להבין פשט דברי הש"ס דבממ"נ אם סבירא ליה דמספקא יש לחוש דילמא מאוחר הוא א"כ למה לי להאריך ולהרשות מכח דילמא ליצ"מ מנינן הו"ל להקשות בפשיטו' ממאי דהסופר קחשיב מתחלת מלכות יון דילמא חשיב כמו אנן והאי מאוחר הוא ואם ס"ל דמספקא אין לחוש למאוחר כפירוש רש"י ד"ה ספרא דיקנא דלא ניחא לך למימר מאוחר הוא לפי שאין דרך למחול שיעבודו שמא ימכור זה כל נכסיו א"כ מה"ט ל"ק נמי מה דפריך ודלמא ליצ"מ מנינן. הרי מזה עצמו מוכח דלא הוי ליצ"מ. דאם הוי ליצ"מ א"כ הוי מאוחר והרי אין דרך למחול שעבודו ובודאי אינו מאוחר ומונה למלכות יון מתחלת המלכות. ולהבין זה נראה בעזה"י דהכלל כך הוא. דהיכא דאין ספק רק על כוונת הסופר מה כוון אז סגי בהוכחה זו דאין דרך לעשות שטר מאוחר וזה מעיד על כוונת הסופר עצמו. אבל אין די בהוכחה זו להוכיח ממנו על כל מנין שלנו דמה אלים הסופר להוכיח על כל תקנת חז"ל. גם עוד נקדים דהיכי דהוי אפשר למיתלי בטעות. דעבידי למיטעי אז די בהוכחה זו לומר למתלי בטעות דלא עבידי למיטעי וטפי מוכח דהוי מאוחר ובזה א"ש כוונת הסוגיא דודאי אם ידעינן דאין מונין למלכות יון רק דהספק הוי על כוונת הסופר בזה הוי הוכחה דאין דרך לעשות שטר מאוחר לכך טפי איכא למיתלי בטעות כיון דאנן נמי מנינן ליון א"כ למנות מתחלת המלכות הוי טעות דעבידי למטעי. אבל אם אפשר לומר דאנן מנינן ליצ"מ א"כ מן הוכחה זו ומן הסופר אין להוכיח מנינו. וכיון דאפשר לומר דאנן מנינן ליצ"מ. א"כ לתלות דהסופר טעה ומונה למלכות יון ולתחלת מלכות זה הוי טעות דלא עבידי למטעי ובפרט לטעות בתרתי. ואם כן כיון דהוי טעות דלא עבידי למטעי טפי יש לחוש דמאוחר הוא. כנלפע"ד כוונת הסוגיא. שוב ראיתי בתורת חיים הרגיש קצת בסוגיא זו ונדחק ליישב אך לפימ"ש יותר נכון בעזה"י:
שם סעיף א' ויש מי שאומר שאם קנה אחר שראו העדים השטר וכו' נ"ב עיין בש"ך מה שהקשה על זה ועיין בחיבורי לאו"ח ה' פסח בתשובתי למיקאלאייוב מ"ש בזה בישובו. ולמה כתב בשם י"א משום דרש"י וראב"ד חולקין בזה ע"ש:

ב

סעיף י"ב הא דשט"ח המאוחרים כשרים וכו' נ"ב אם גם מן הלוה אינו גובה או ממנו גובה ובדין שטרי מכירה הנכתבים מאוחרין מדעת המוכר מה דינם ע' בתשובתי לאו"ח ה' פסק מה שכתבתי בזה: סעיף י"ז יש מי שאומר דהא דאמרינן דעסוקין באותו ענין כשר היינו דוקא וכו' נ"ב עי' בסמ"ע הטעם ולפי"ז נראה דה"ד נמי בכתובה אם לא היה החופה והקנין רק בלילה והכתובה נכתבת ביום פסולה אף שהיו עסוקים באותו ענין כיון דכתובה לא קבל ממנה שום דבר כנגד מה שמוסיף לה ומה שמתחייב הוי רק ע"י החופה שכנסה לחופה ובזה מתחייב לה כתובה (ואף דהש"ך כתב דמהרמב"ם משמע דליכא חילוק מ"מ ספיקא דדינא הוי ואין גובין מספק בפרט נגד הכרעת המחבר) דומה ממש לשטר חוב או קנין שלא מהני עסוקין באותו ענין. ואין דומה לשטר הלוואה שהחייב מתחיל מזמן המעות שנתן ביום וכן אף למ"ד בש"ס גיטין י"ח דכתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה דכמעב"ד דמי גם כן פרש"י שם להדיא דוקא כשכנסה לחופה ביום אבל אם לא כנסה לחופה ביום לא מהני. וה"ה נמי למאי דדוחה שם הש"ס דאין טעמו מכח דעב"ד רק מכח דהוי עסוקין באותו ענין ג"כ בעינן שיהי' החופה אז דומה לשטרי הלואה אבל אם לא הי' החופה רק בלילה לא מהני עסוקין ופסולה בכתובה כן נלפע"ד נכון לדינא. ומכש"כ לפמ"ש דבעינן שיהיה החופה ביום כפרש"י כן נראה לי ודו"ק. והבית שמואל בסי' ס"ו הביא בפשיטות דכשר בכתיבה נכתב ביום ותימא שלא הביא כלל הדעות שהביא הש"ך בס"ק ל"ד כאן וצ"ע וכויין מה שכתבתי באהע"ז סי' ס"ו בזה:

ג

סעיף כח נותנין למי שכתוב בו אדר סתם וכו' נ"ב עיין בש"ך שהעלה כאן וביו"ד סי' ר"כ דיחלוקו והטעם כיון דדעת הרמב"ם הוי דאדר סתם הוא אדר שני עיי"ש ולכאורה קשה למה לא נימא כיון דמי שכתב בו אדר סתם עכ"פ אף אם הכוונה על אדר שני עכ"פ שוה הוא למי שכתב בו אדר שני והי' הדין שיחלוקו. ולכך אף אם הוי הכוונה אדר שני ג"כ היה הדין שיחלוקו. ואם הוי הכוונה אדר ראשון מגיע לו הכל. וא"כ כיון דיש לו' ודאי בחצי וספק בחצי שני נימא אין ספק מוציא מידי ודאי. וכמ"ש האו"ת בסי' ק"ד יעו"ש. ומזה הי' ראיה למ"ש שם דהיכי דאין הספק בכוונתו רק בהדין ממש אין הספק מכריע הדין. א"כ ה"נ דאף אם בעהש"ט התכוין על אדר ראשון אם הוי הדין דסתם אדר הוי שני אזלינן רק בתר השטר מה שמשמע מלשונו. כמו אם נמסר השטר באמצע היום דלא חשבינן רק מסוף היום כיון דאין כותבין שעות א"כ ה"נ לא חל רק משני. וא"כ אין הספק בכוונתו רק בעיקר הדין. ולא שייך אין ספק וכו'. מיהו י"ל דמיירי שאותו שכתב בו אדר סתם כתב בו היום מאוחר מיום של המפורש בו באדר שני. ולכך אף שכתב בו אדר סתם הוי ספק. דאם הוא אדר שני הוי הראשון מוקדם שזמנו קודם ולכך הוי ספק וספק מי קודם ולכך יחלוקו. אבל אם לא נכתב בו זמן החודש רק סתם בחודש זה אף להש"ך הוי הדין שנותנין למי שכתב בו אדר סתם לדעת האו"ת הנ"ל. מיהו לפימ"ש בחיבורי לחו"מ סי' ל"ט דלא שייך בספקא דדינא אין ספק מוציא מידי ודאי. אז בכל יחלוקו כנ"ל וא"ש דעת הש"ך ומ"ש כאן בש"ע דנין בשטרות כמו בנדרים. זה אינו שייך לדידן דזה דוקא במקום שמדברים בלשון תורה אבל במקום שמדברים בלע"ז וכתב בלשון תורה הולכין בתר לשון תורה כמ"ש הש"ך ביו"ד סי' רי"ז בשם רבינו ירוחם. וא"כ ה"ה בשטרות ודו"ק:
(סעיף כ"ח) ב' שטרות שנעשו בשנה מעוברת וכו' נ"ב עיין בחיבורי ליו"ד מהדורא ה' סי' רנ"ט מ"ש שם דרך אגב השייך לכאן לחיבורי נ"ז סי' ר"כ דף כ"א עיי"ש מה שנ"מ לכאן וזה חידוש דין שם ודו"ק: