א
עד מתי נאמן הדיין לומר לזה זכיתי. ובו סעיף אחד:
כל זמן שבעלי דינים עומדים לפני הדיין נאמן לומר לזה חייבתי ולזה זכיתי נסתלקו מלפניו אינו נאמן ואם אין בידו פסק דין ודוקא בשודא דדייני אבל דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות שלפי הטענות יזכה הזוכה ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות וכל זה דוקא בדיין א' אבל שנים נאמנים לעולם ואפי' אם יש ב' עדים שמכחישים אותם: הגה וה"ה אם קבלו עליהם פשרן לזמן כל מה שאומר תוך זמן נאמן אבל אם כבר כתב ונתן להם הפשרה אין לו רשות להוסיף או לגרוע (אפי' תוך הזמן) אע"פ שאומר שכך היתה כוונתו (ב"י בשם רשב"א):
באר היטב חשן משפט
כ״ג
א
נסתלקו. כתב הסמ"ע בשם הרשב"א במי שנתן לחבירו שטרות ונשבע הלה שלא יגבה לעצמו מאותן החובות כלום ואח"כ נתגלגל הדבר שבאו לידי סכסוכים וקבלו ביניהן פשרן א' שכל מה שיפשר ביניהם עד לזמן פלוני יהא קיים ועשה פשרה שיתנו פטורים זה לזה חוץ משט"ח הנ"ל יהיו בתוקפן כמו שהם היום ואח"ז נתגלה שהנותן קבל מקצת דמי החובות קודם שנתנו הפטורים ועכשיו אומר שהו' פטור ממה שקיבל מאחר שיש לו פטורים ואף שנאמר בהן חוץ משט"ח מ"מ כיון שמבואר כמו שהם היום ואז כבר קיבל המעות והפשרן אומר ג"כ שכך היתה כונתו בפשרה ופסק שצריך להחזיר מה שקיבל מאחר שלא נודע בעת נתינת הפטורים אדרבה הוא בחזקת שלא קיבל באשר שנשבע ואין עדות הפשרן מועיל כיון שהבע"ד שוב אין עומדין לפניו עכ"ל:
ב
שודא. ענין שודא דדייני ופירושו עיין בסמ"ע ובש"ך:
ג
נאמנות. ואפי' בעודן לפני הדיין אינו נאמן אלא צריך לברר ולומר הרי אתה טענת כך ואתה כך לפי טענותיכם אתה זכאי ואתה חייב. סמ"ע:
ד
יסתור. משמ' דאם סותרים טענות הראשונות אין הדיין נאמן לומר כך טענו אפי' עודן לפניו שאין הדיין נאמן אלא לומר לזה זכיתי כו' מה שתלוי בדין. ש"ך:
ה
שנים. דאז בתורת עדות אומרים ונאמנים כ"כ הסמ"ע ובתשובת ן' לב סי' קט"ז פסק דגם פשרנים שנתבררו לדון ולפשר כפי ראות עיניהם נאמנים הם לפרש דבריהם וכתב עוד דאם יש בשטר פשר לשון הסובל ב' פירושים יכולים לפרש ולומר לכך נתכוונו אע"פ שלשון האחר מרווח יותר ואין המוחזק יכול לומר קים לי כלשון האחר אבל אם הלשון שמפרשים הוא דחוק צ"ע וע"ש עוד סי' קי"ט ולכל דבריו הסכים מהר"א ן' ששון סי' ק"כ ע"ש עכ"ל הש"ך:
ו
שמכחישים. פי' שאומרים ששמעו מדיינים אלו שפסקו כך ואפשר לומר שטעו בשמיעתן לכך נאמנים הדיינים עצמן יותר מהם ומה"ט נרא' דדוק' ב' דיינים נאמנים טפי מב' עדים אבל עד א' ודיין אין נאמנין יותר מב' עדים דעלמ' ואף שבד"מ כתב דנאמנים היינו נגד בע"ד אפי' בשודא לאחר שנסתלקו אבל לא טפי מעדים קאמר. סמ"ע:
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ג
א
א) בריית' קידושין דף ע"ד ע"א:
ב
ב) כדמפ' שם בגמ'
ג
ג) שם בגמ'
ד
פירוש שאינו תלוי בטעם אלא הכל לפי ראות עיני הדיין וכו' והתו' פי' שודא ל' השלכה דכל מה שירצה הדיין לעשות יעשה דהפקר ב"ד הפקר וכו' כמ"ש בסי' רנ"ג
ה
ד) טור וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל ו' וכ"כ הריב"ש בתשו' סימן ש' ות"ד דבריי' ביחיד מומחה שדן אותם בעל כרחן איירי או בדקבלו עלייהו אבל בב' דיינים נאמנים לעולם:
ו
ה) שם וכן כ' הרא"ש בכלל הדיינים סי"ח:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ג
א
וכ"ז דוקא כו' אבל. ב"מ ל"ב א"נ תרי מגו תלתא:
(ליקוט) וכ"ז בדיין כו'. דלא גרע משאר כל אדם וכן מסיים בתוספתא פ"א דב"מ אבל אין הדין לפניו ה"ה כאחד מכל האדם (ע"כ):
ב
ואפי' אם. כן מ' שם דקאמר אייתי תלתא את כו' א"נ כו' מ' דבדרך לא זו אף זו קאמר ש"מ דתרי מגו תלתא עדיף מתרי סהדי:
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
כ״ג
א
(סי' כ"ג מחבר ס"א) ואפי' אם יש שני עדים. נ"ב יעוין בשו"ת הרא"ש כלל נ"ו דין ו' שנראה שם שהעדים לא היו בעת הטענות רק בגמר דין ויש לו' שלכך האמין יותר להדיינים ומטעמו שכתב שם בזה"ל ואין זה כשני כתות המכחישי' זא"ז דהתם השני כתות שמעו הענין זאת אומרת כך שמענו או ראינו וזאת אומרת כך שמענו או ראינו אבל כאן שהדיינים שמעו דברי הבעל דין ודקדקו בדבריהם לידע היכן הדין נוטה יותר הם יודעים וזוכרים אמיתת הפס"ד מן העדים בשמיעה אחת שמעו ותלינן בהו טעותא כו' עכ"ל ובלשון השאלה כתב שם בזה"ל והיה שם בשעת גמר דין שני עדים ואח"כ יצא הדבר כתוב וחתום כולי בענין א' כו' ושני הברורים בענין אחר או' עכ"ל. וצ"ע לדינא היכא שהעדים היו גם בעת הטענות ואומרים שרמו על נפשם לשמוע הכל מראש ועד סוף ויש ביניהם ובין הדיינים הכחשה ואם נאמר שגם בכה"ג מאמינים יותר להדיינים כי היה עליהם לדקדק בדברי הבע"ד א"כ נימא בכל ב' כתות עדים המכחישים זה את זה היכא שאחד מהכתות הוזמנו לעדות זה והכת השניה לא הוזמנו רק במקרה עמדו וראו יהיו המזומנים נאמנים יותר ונתבטל דברי הכת שמודים שלא הוזמנו ולא היה לדקדק ולירמי אנפשם מה שראו או שמעו אז וראיתי להב"ח שנחית לדקדק במה שהערותי בסוף דבורי ומחלק בין הנושאים בסברא שיש לפקפק עליה:
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ג:א׳
א
נסחלקו מלפניו. ואיכא למידק מהא דאמרינן בפרק המדיר (כתובות דף ע"ב) ואלו יוצאת שלא בכתובה העובר' על דת ואיזו דת משה מאכילתו שאינו מעושר ומשמשתו נדה ומפרש לה בש"ס שם דאמרה פ' חכם טיהר לי את הדם דאזיל שיילי' ואשתכח שיקרא וכתב שם הר"ן ז"ל והרשב"א ז"ל כתב דעפ"י חכם בלבד אינה מפסדת כתובתה דע"א הוא אלא דוקא באמרה פ' חכם טיהר לי ביום פ' ואתו עדים ואמרו עמנו הי' במקום פ' או לא זזה ידינו מתוך ידו אבל עפ"י חכם עצמו אינו מפסד' כתוב' דע"א הוא אבל הרמב"ן ז"ל כתב בפרק שבועת העדות כדאמרינן בפ' המדיר פ' טיהר לי את הכתם ואזל שיילי' ואשתכח שיקרא דאלמא אף על גב דאיהי מיהמנא כיון שאמר בשם פ' ואזל שיילי' ואמר דשיקרא הוא לא מיהמנא ולא מצית למימר אשתכח שיקרא עפ"י עדים דהא קאמר ואזל שיילי' וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני האומר משמו נאמן וכך קבלתי דין זה עד כאן לשונו ועיין בח"מ באבן העזר סימן קט"ו שכתב דגם דעת הרמב"ם והרא"ש הוא כהרמב"ן ואפילו לענין ממון ממש ואפילו הכי סמכינן על החכם כיון שהיא אומרת משמו ועיין ב"ש שם סק"ד. ולפי זה קשה נסחלקו מלפניו אמאי אינו נאמן כיון שזה אומר פ' חכם זיכה לי את הקרקע וזה הדיין שאמר משמו מכחישו ומ"ש פ' חכם טיהר לי את הכתם או פ' חכם זיכה לי את הקרקע ולפי מ"ש הבית יוסף בי"ד סימן קפ"ו שהקשה דברי הרא"ש אהדדי ומחלק בין איסורא לממונא א"ש אבל לפי דעת הרמב"ם והסמ"ג דמשמע מדבריהם דגם לענין ממון הראשון שאומר משמו נאמן יותר וכמ"ש הבית שמואל באבן העזר סימן קט"ו ועיין שם. ונראה דלענין זה נאמן החכם הדיין לומר לא זכיתי לך כיון שהוא אומר משמו והוא מכחישו אבל לומר שזיכה לחבירו בזה אינו נאמן ויכול להכחישו ולומר לא זכיתי לזה דבזה אין כוחו מהחכם הדיין שמכחישו ואומר לא זכיתי לזה אלא לי ופלגינ' דיבורי'. ולפי זה נרא' דכשנסתלקו מלפניו ואינו חוזר הדין לשודא והבעל דין לא מצי אמר כבר זיכה אותי בקרקע כיון דבזה שאומר משמו יכול הדיין להכחישו. אלא שאומר ידעתי שלא זיכה לחבירו ואם כן אם השני רוצה עוד בשודא הדר דינא לשודא ומ"ש הסמ"ע דינא דהני יתפשרו או מחלקין אותו ביניהן היינו אם השני אינו רוצה עתה בשודא כי מתייר' שמא יתהפך סברת הדיין בשודא וכמו שכתבו התוספות אבל אם השני שהדיין מסייעו רוצה עוד בשודא הדין עמו וכמ"ש. ובזה ניחא ליישב קושיות הריטב"א בהא דפריך בש"ס וניחזי זכותא ממאן נקט ומשני דקריע זכותי' הא כיון דנסחלקו מלפניו אינו נאמן אם כן מאי ראי' מן הפס"ד דלמא עתה כתב את הפס"ד ועיין שם שכתב דקושיות הש"ס ארישא בעודן לפניו ומדברי השלחן ערוך אינו נראה כן אלא משמע דגם בנסתלקו מלפניו נאמן ע"י פסק דין וכבר הקשה הש"ך וע"ש. ולפי מ"ש ניחא דכיון דאי' פסק דין נותנין הקרקע למי שיש בידו הפס"ד דאם יאמר אידך כבר זיכה אותי בזה הדיין שאומר משמו נאמן יותר ואם יאמר לא זיכה לחבירי אם כן הרי הוא עתה זכאי ע"י פסק דין דהא גם עת' אם רוצה בשודא הדין עמו וא"ש דברי הרמב"ם שכתב אם אין פסק דין ומשמע דיש בידו פסק דין לעולם נאמן וכן מוכח מלשון הרי"ף שהבי' קושיא ופירוקא וניחזי זכותא דקריע זכותי' ולפי מ"ש הריטב"א דקאי ארישא אם כן אינו נפקוחא לדינא כלל ולפי מ"ש ניחא ודו"ק:
כ״ג:ב׳
א
אם אין בידו. עיין ש"ך שהעלה מדברי הבית חדש היכא דאיכא פסק דין ואינו מפורש כגון שכתב סתם קרקע פ' שלך ודעת הב"ח היכא דהוא מסייע למי שהפס"ד בידו נאמן לפוטרו משבועה יובש"ך חולק כיון דע"כ מיירי דאין שום א' מוחזק בקרקע אין הדיין נאמן לסייע כיון שאינו מוכח מתוך הפס"ד וזה טוען ממני נפל ודמי לדלקמן סימן מ"ט בשני יוסף בן שמעון דחיישינן לנפילה והוא תמוה דהא אנן קיימא לן דאין חוששין לנפילה וכדאמרינן בבא בתרא דף ק' גבי עובדא דבי רב הונא ואמר רב ממך מהאי דנפק מתותי ידי' משמע ולנפילה לא חיישינן. וטעמא דשני יוסף בן שמעון הוא בשטר קנין דוקא ומשום דכותבין שטר ללוה בלא מלו' עיין שם בסימן מ"ט. ואפשר לומר דכיון הש"ך למ"ש בס"ק הקודם ליישב דברי השלחן ערוך דמה מהני הפס"ד אם נסחלקו מלפניו שמא כתב עכשיו והעלה דמיירי בשלחן ערוך דשניהם מודים שנכתב הפס"ד קודם שנסחלקו ועיין שם בש"ך וכיון דאינו מועיל הפס"ד אלא ע"י הודאתו ולהכי כשאומר נכתב קודם אלא שפס"ד הוא שלי וממנו נפל נאמן במגו וכמבואר בסימן נ' ע"ש. ואם כן לפי מ"ש בס"ק הקודם דאפילו אינו מודה מהני הפס"ד לא שייך מגו:
כ״ג:ג׳
א
שנים נאמנים. עיין ש"ך שהעלה דבדין שאינו שודא ואמרינן להדר ולדייני' לא שייך נאמנות ואפילו בשנים ע"ש. ובזה ניחא ליישב קושיות מוהרש"א בפרק קמא דסנהדרין ד' ה' בדברי תוספות שכתבו בהא דאמר שמואל שנים שדנו דיניהן דין ז"ל ה"ה אפילו חד והא דנקט שני' לאשמעינין דאפילו שנים נקראו בית דין חצוף והקשה מוהרש"א נימא הא דנקט שנים כי היכא דלהוי סהדי עליו דכה"ג אמרו בש"ס גבי פשרה בשנים ה"ה אפילו חד והא דנקט שנים כי היכא דליהוי סהדי עליה ונראה לפי מה שכתבו תוספות בפ' הכותב דשודא לא מהני אלא בפני מומחה ועיין שם ואם כן לא משכחת בהו תורת עדות אם שיעידו על הקבלה הא בע"כ דנו ואם שיאמרו שכך נפסק בדין שאינו שודא לא שייך נאמנות דליהדר ולדייני' ואם יעידו על הטענות שכך טענו בפניהם ושלא להחליף את הטנות ליתי' דשמואל לא קאמר אלא שנים שדנו דיניהן דין אבל באודייתא מודה שמואל דצריך שלשה וכמה שכתבו תוספות בפרק קמא דסנהדרין וכיון דהודאה בעי שלשה ובפני שנים לא הוי הודאה אם כן הוא הדין הטענות יכול להחליף כל שלא היו שלשה וכמ"ש סימן ג' סק"ג ועיין שם ולהכי הוכרחו תוספות לפרש דאפילו שנים נקראו בית דין חצוף:
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ג
א
נאמן לומר כו'. ועד"מ ב"י סי' י"ב (מחס"ז) דכ' בשם הרשב"א על ☜ ראובן ושמעון שנתן אחד מהן שטרות לחבירו ונשבע שלא יגבה לעצמו מאותן חובות כלום ואח"כ נתגלגלו תביעות ביניהם ולקחו פשרן א' ביניהן שכל מה שיעשה ביניהן עד זמן פלוני יהא קיים ועשה הפשרן פשרה ביניהן שיתנו פטורים זה לזה חוץ משטרי חובות הנזכרים יהיו בתוקפן כמו שהם היום ואח"כ נתגלה שהנותן קבל מקצת דמי החובות קודם שנתנו הפטורים ועכשיו אומר שהוא פטור ממה שקבל שהרי נתן לו פטורים אח"כ ואע"פ שאמרו חוץ מש"ח הנ"ל מ"מ אמר כמו שהם היום ההוא ובאותו היום כבר קיבל המעות והפשרן אומר שכן היתה כוונתו בפשרה והשיב שצריך להחזיר מה שקיבל שהרי בשעת הפטורים לא נודע אז שקבל ואדרבא הוא בחזקת שלא קיבל מאחר שנשבע ע"כ ואין עדות הפשרן מועיל כיון שלא אמרו בעוד שבעלי דינים עומדים לפניהן כדאמרי' גבי דיין עכ"ל:
ב
בשוד' דדייני. פי' יש דינים שאין הדיין יכול לברר הדין מתוך הטענות ודינם הוא שהדבר תולה בראות הדיין ליתנו למי שיראה לדיין שהיתה דעת הנותן קרובה אליו ויש מפרשים שהדיין הרשות בידו ליתנו לא' משניהן למי שירצה בלי טעם וכמ"ש לקמן ס"ס קל"ח ובסי' רנ"ג ע"ש והנה אלו אחר שידונו בשודא המה מחולקים כל אחד אומר לי זיכה ואינם רוצים לדון מחדש לפני דיין זה או לפני אחר שמא ישתנה דעתו כיון דלא זיכה לזה ע"פ הדין לפי טענתו בהא קאמר דתלוי בנאמנות הדיין כ"ז שעומדין לפניו דאז רמיא אנפשיה לאדכורי למי חייב ולמי זיכה משא"כ כשנסתלקו מלפניו ודינא דהני אם כבר נסתלקו יתפשרו אהדדי או מחלקין אותו ביניהם ואם האחד מוחזק אמרי' לשני המע"ה ועפ"ר:
ג
לא שייך בו נאמנות. פי' ול"מ כשנסתלקו מלפניו דאין שייך לומר דאינו נאמן אלא דינו כאלו עומדים לפניו שהדיין מציע לפניהן טענותיהן ושע"פ זיכה לזה וחייב לזה כמ"ש או טוענין מחדש לפניו ע"פ טענותיהן הראשונות ולאו כל כמיניה לסלק נפשם מדין זה אלא אפי' בעודן לפניו אין סומכין על נאמנותו דהדיין אלא צריך לברר דבריו ולומר להן הרי אתה טענת כך וכך ואתה כך והרי לפי טענותיכם אתה זכאי ואתה חייב:
ד
ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות. פי' דלא יהיו מחולקים איך היו הטענות דאם היו מחולקין א"א לומר שהדיין יציע לפניהן טענותיהן ועמ"ש בפרישה עוד מזה:
ה
בדיין א'. כגון ביחיד מומחה או קבלוהו עליהן טור:
ו
אבל שנים נאמנים לעולם. דאז בתורת עדות אומרים ונאמנים:
ז
ואפילו אם יש שני עדים שמכחישים. העדים מעידין איך ששמעו מדיינים אלו שפסקו כך ואפשר לומר שטעו בשמיעתן ולכך נאמני' הדייני' עצמן יותר מהן ונראה דמה"ט דוקא שני הדיינים נאמנים טפי משני עדים אבל בעד אחד ודיין אינם נאמנים יותר משני עדים דעלמא ואף שכתב מור"ם בד"מ שלו דנאמנים היינו לומר דנאמנים נגד בעל דין אף בשודא לאחר שנסתלקו אבל לא טפי מעדי' קאמר ודו"ק:
ח
שני עדים. נרא' דה"ה טפי משנים דתרי כק' עדים דמי:
ט
ה"ג או לגרוע אפי' תוך הזמן אע"פ כו' וכן הוא שם:
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ג
א
נסתלקו מלפניו בס' קצה"ח הקשה דהא כיון שאחצר פלוני חכם זיכה לי הקרקע והחכם מכחישו אינו נאמן כמו בפ' חכם טיהר לי הכתם ואישתכח שיקרא. ותי' דמ"מ בהא שלא זיכה לחבירו נאמן ומזה יצא לידון בדבר החדש דיכול הדיין לחזור ולעשות שוד' מחדש ולית' דשם גבי פ' חכם טיהר הכתם או תיקן הכרי אין האשה נאמנת רק מטעם עד וגם החכם נאמן מטעם עד דעד אחד נאמן באיסורין ושפיר כיילי הפוסקים דכל מי שיש לו נאמנות מטעם עד ואמר עדות משם אחר והאחר מכחישו בטל עדותו ועדות החכם לא נתבטל ממילא נשאר נאמנות החכם דעד א' נאמן באיסורין ואף שנוגע אח"כ לכתובה שהוא ממון מ"מ עיקר העדות הוא באיסורין משא"כ הכא כיון ששניהם מודים שכבר נפסק הדין והקרקע של א' והמוחזק שאומר לי זיכה והקרקע שלי לאו מטעם עד נאמן רק מטעם מוחזק והחכם אינו נאמן להוציא מיד המוחזק ממילא המוחזק נאמן וכן במקום שאין אחד מוחזק דהדין כל דאלים גבר אין החכם נאמן לקלקל הדין דכד"ג דע"א אין לו נאמנות בשום דבר בממון וטענת הבע"ד טענה מעליות' הוא שיהיה בו דין כד"ג ואפי' באיסורין כל שהבעלים נאמנין מטעם בידו כתב הרמ"א בתשובה דאין החכם נאמן ושוד' מחדש א"י לעשות כיון דבהא שניהם מודים שאין לדיין שוב כח שכבר עשה שלו והקרקע כבר הוא רק של אחד מהן וטעה בדבר הפשוטים בלא"ה לא דמי להא דפ' חכם טיהר וכר' כמה שכתבתי בספרי חוות דעת סי' קפ"ה ע"ש. ואפי' לפי טעותו לא א"ש מה שמיישב קושית הריטב"א דהנה הא דאין הדיין נאמן. הוא מטעם דאומר בדדמי א"כ אינו נאמן במה שאומר שזיכה כבר וצריך לעשות שוד' מחדש דמה לי אם אומר בפה שזיכה לזה שצריך לעשות שוד' מחדש כמ"ש בעצמו ומה לי שכתב כן בפס"ד:
ב
אינו נאמן. ואם הדיין ובע"ד אח' אומרים שלא נפסק עדיין ועכשיו רוצה הדיין לפסוק ואחד אומר כבר פסק הדיין וזיכה לי. מוכח מדברי הרשב"א בחי' לקדושין דף ע"ד שהקשה דיהיה נאמן הדיין לומר שזיכה לזה במגו שהיה אומר עדיין לא פסקתי הדין והכי קאמינ' ותי' דבשוד' גם בע"ד השני לא יתרצה למיהדר ולדייניה כיון שהוא אומר שכבר זיכה אותו ובשאר דינים ג"כ אין הדיין נאמן במגו שלא פסק עדיין כיון ששני הבע"ד מודים שכבר פסק הרי מוכח מדבריו דבכה"ג שרק בע"ד אחד אומר שככר זיכה לו והדיין ובע"ד השני אומרים שלא נפסק עדיין הדיין נאמן ואפי' בנסתלקו מלפניו כיון שיש עדים שקיבלו לדיין אבל אי ליכא עדים שקיבלו לדיין ונסתלקו מלפניו נאמן הבע"ד במגו דלא קיבלו לדיין ואין לו דין מגו בעדים כיון שכבר נסתלקו שוב אין לדיין שם שני עדים:
ג
אם אין בידו פס"ד. עש"ך שכתוב בפסק דין שכתוב בו סתם קרקע זה שלך דמצי אידך לומר ממני נפל. והקשה התומים הא לנפילה לא חיישינן כמו בשטרא שכתוב בו לויתי ממך ע"ש. וכוונתו בודאי במקום דליכא מגו כגון דאיכא עדים שנתן זה הפס"ד לאחד מהן קודם שנסתלקו מפניו רק שאין זוכרין למי נתן דאל"כ נאמץ במגו שהיה אומר שנתן הפס"ד אח"כ דאז אין הדיין נאמן כמ"ש הש"ך ס"ק א' ובמקום שיש לו מגו נאמן בטענת נפילה: כמבואר בסי' נ' אבל גם במקום שאין לו מגו נרא' דצדקו דברי הש"ך דדוקא בשטר ראיה לא חיישי' לנפילה מטעם דאמרינן ביבמות קי"ז אי לנפילה מיזהר זהיר ביה והיינו כיון דהשטר היא ראיה שכשהוא בידו אין השני יכול להכחישו מש"ה זהיר ביה משא"כ פס"ד שאין הפס"ד שבידו ראיה כלל דהא שכנגדו יכול להכחישו ולומר שנתן לו הפס"ד אחד שנסתלקו מלפניו ואם יודה יודה בכל וא"צ לראיה ולא זהיר ביה ובן אם עדים יהיו יודעין שניתן קודם שנסתלקו מלפניו מסתמא יהיו יודעין הכל הפס"ד ולא זהיר ביה ולא חיישינן שיהיו העדים יודעים רק מקצת הדברים כמ"ש הרשב"א בחי' לקידושין דף ע"ד עיין שם מש"ה חיישינן לנפילה. גם מה שכתב באורים דהדיין נאמן לומר שהגיע הפס"ד לידו קודם שנסתלקו במגו שיכול לומר עדיין לא פסקתי ועכשיו אני פוסק כך לית' דאם כן יהיה נאמן לומר לזה זכיתי במגו אלא ודאי דאין זה מגו כיון שהבע"ד מודים שכבר נפסק הדין וכמה שכתב הרשב"א בחי' שם ובש"ך שם סעיף קטן ג' יש שם ט"ס וכצ"ל או שאומר לזה שאין הפס"ד בידו זכיתי וכו' וצריך לומר דמיירי שאין אחד מהם מוחזק וכו' ובש"ך ס"ק ז' יש ט"ס שני פעמים כתב שם אינו יכול וצ"ל יכול ובש"ך ס"ק ט' יש ט"ס וצ"ל והוא מתשובת הרא"ש כלל נ"ו סי' ו' וכו':
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ג
א
נאמן לומר. ה"ה פשרן א"נ רק כשעומדין לפניו. אמנם הביא הסמ"ע באחד שנתן לחבירו שט"ח לגבות ונפל טענות ביניהם ונתפשרו ועשו לו פטורין וכתבו בפטור חוץ מהשט"ח יהיו בתוקפן כמו שהן היום ואחר כך נתגלה שהנותן גבה מקצת מהחובות קודם שנתן הפטורים ועכשיו אומר שהוא פטור ממה שקיבל שהרי נתן לו פטורים אחר כך ואף על פי שאמרו חוץ משט"ח הנ"ל מ"מ אמר כמו שהם היום ההוא ובאותו היום כבר קיבל המעות והפשרן אומר שכן היתה כונתו בפשרה. והשיב שצריך להחזיר מה שקיבל שהרי בשעת הפטורים לא נודע אז שקיבל ואדרבה הוא בחזקת שלא קיבל ואין עדות הפשרן מועיל כיון שלא אמרו בעוד שבע"ד עומדין לפניהם כדאמרינן גבי דיין עכ"ל והדיין נאמן כ"ז שעומדין לפניו אפילו יש לשכנגדו מגו דלא קבלתיך לדיין כיון דנאמן בזה כשנים הוי כמגו במקום עדים וע"ב ס"ק ב':
ב
נסתלקו מלפניו. וע"ב ס"ק ב' דאם הבע"ד אומר שכבר זיכה לו והדיין ובע"ד השני אומרים שלא נפסק עדיין הדין נאמן הדיין אפילו בנסתלקו מלפניו כיון שיש עדים שקיבלו לדיין אבל אי ליכא עדים שקיבלו לדיין ונסתלקו מלפניו נאמן הבעל דין במגו דלא קיבלי לדיין ואין לו דין מגו בעדים כיון שכבר נסתלקו שוב אין לדיין שם שני עדים:
ג
אינו נאמן פי' כשני עדים אבל נאמן כמו עד אחד אם אינו קרוב או פסול וזקוק לשבועה המכחישו והוי כעד א' המסייע לפטור משבועה. ודינא דהני אם אחד מוחזק הממע"ה אם שניהם מוחזקין יחלוקו ואם שניהן אינן מוחזקין כל דאלים גבר או יתפשרו ביניהם סמ"ע:
ד
אם אין בידו פס"ד. משמע דכשיש בידו פס"ד נאמן ודוקא ששניהם מודים דכתב לו הפס"ד בעוד דלא נסתלקו מלפניו אבל אי אח"כ נכתב הפסק למה יהיה נאמן בכתיבת פס"ד יותר מבאמירתו בפה דאינו נאמן ש"ך והיכא דנכתב בפסק סתם מבלי הזכרת שם רק קרקע פ' שלך וישנו ביד ראובן ושמעון טוען שלי היתה ונפל ממנו ומצאתו אתה נאמן ש"ך: (וע"ב ס"ק ג' דל"מ אם ישלו מגו לומר שנכתב הפס"ד אחר שנסתלקו מלפניו ודאי נאמן בטענת נפילה אלא אפילו אין לו מגו נאמן):
ה
ודוקא שודא. וה"ה אם קבלוהו שידון לפי אומד דעתו דא"י לחזור ולדון שמא ישתנה דעתו ואומדנו:
ו
שלא יסתור טענות. פי' שמחולקים שהדיין אומר כך טענת והם מכחישים אינו נאמן כשנסתלקו לכ"ע וכן הדין בעומדין לפניו והם סותרים הטענות אף בזו דעת הש"ך דאין הדיין נאמן וכן מוכח ברשב"א בחי' לקדושין והיה בהעלם עין מהתומים:
ז
בדיין אחד היינו מומחה או אינו מומחה וקיבלוהו עליהם לדעת הסמ"ע א"צ קנין ולדעת הש"ך הוי תרתי לריעותא:
ח
אבל שנים אפילו במקום דלא שייך שודא לא אמרינן מה נ"מ יחזרו וידונו דזה לא אמרינן בשנים:
ט
ואפילו אם יש ב' עדים. הרא"ש בתשו' כלל נ"ו סי' ו' נתן טעם דהואיל דהדבר רמיא אנפשא של הדיינים יותר מן העם השומעים כי הדיינים מדקדקים יות' מן העדים ולכך הדיינים נאמנים יותר מן העדים ואם דיין אחד ועד אחד אומר כן ושני עדים מכחישים אין להדיין וע"א יותר נאמנות דאף דמצטרפי' שלא יהיה בע"ד יוכל להכחישן מ"מ אין כאן סברא שיש להם יותר נאמנות משאר עדים דהא הך עד שמצטרף עם הדיין גם כן אומר בשמיעה בעלמא וה"ל דבריו של דיין חד נגד תרי סמ"ע:
י
שכך היתה כונתו היינו כשהפי' שרוצה לפרש בתוך דברי שטר הפשר הוא משמעות רחוק אבל אם סובל משמעות שני פירושים והוא שרוצה לפרש כך ולשון שטר פשר סובלתו יש להם לפרש כוונתו בכל אופן ואפילו פשרן אחד אפשר דנאמן לומר לכך נתכוון במה שנכתב בשטר פשר דכיון שלא נתפרש כאלו לא דן וכיון דלא דן אכתי נשאר הרשות בידו לחזור ש"ך:
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ג
א
ובלבד שלא יסתור כו' ע' בתשובת מהרשד"ם ח"מ סימן ט' ומ"ש מהריק"ש בהגהותיו וע' בס' מגן גבורים סי' א' וסי' פ"ט עכ"ל בר"י:
ב
אבל שנים. עבה"ט עד אבל אם הלשון שמפרשים הוא דחוק צ"ע כו' ועיין בתשובת הרב מו"ה משה רוטנבורג חח"מ סימן ח' שכתב לכאורה צ"ע מ"ש מעדים (ר"ל לקמן סימן מ"ו סל"ז בש"ך ס"ק קי"ב בשם תשובת מהר"ם אלשיך דהעדים יכולים לפרש בשטר אף פירוש דחוק) וצריך לחלק דבשלמא בעדים שמעידים על המעשה כיון שמעידים שכך היה המעשה ומתרצים דבריהם הראשונים שלא יהיה הכחשה מש"ה נאמנים משא"כ בפשרנים שעיקר ההגדה על אומד דעתם א"כ כיון שפשטות כתבם משמע כן אינם יכולים לשנות בפירוש דחוק ע"ש (וע"ל ס"ק ד') ועמ"ש לקמן סימן מ"ב ס"י ס"ק י"ב:
ג
שמכחישים אותם. עבה"ט שכ' פי' שאומרים ששמעו מדיינים אלו שפסקו כך כו' ועיין בס' מים עמוקים בתשובת הראנ"ח שם סימן פ"ו בעובדא שראובן מכר לשמעון חזקת חנות ואחר עבור י' שנים תבע ראובן שיחזיר לו החנות בטענה שבזמן המכר התנה עמו שכל זמן שיחזיר לו מעותיו יחזיר לו החנות ובאו עדים על זה וקצת מהם מעידים שהיה דבר שמעון תוך ב' או ג' שנים לא יותר ואלו העדים הם ג"כ דייני החנות שנמכר על ידם ואחרים מעידים כי דבר שמעון היה בכל הזמנים ולא שם הגבלת זמן כו' והאריך שם בדברי הגמ' פ' א"נ בשמעתא דמכר לו את השדה כו' ואחר זה כתב וז"ל ומ"מ כיון שבא בשאלה שהעדים המעידים שדבר שמעון היה תוך ב' או ג' שנים הם דייני החנות שנמכר על ידם משא"כ האחרים נראה שסומכים על עדות הדיינים יותר מעדות האחרים וכיוצא לזה כתב הרא"ש ז"ל בתשו' ב' דיינים נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו לעולם ונאמנים הם יותר מן העדים המכחישים אותם דרמו אנפשייהו ומדכרו טפי מן העדים ששמעו מפיהם ואין זה כשני כתי עדים המכחישים זא"ז כו' ואפילו מי שיראה לחלק ולומר דשאני התם דהם דקדקו יותר לידע להיכן הדין נוטה אבל הכא אע"פ שהם היו הדיינים מ"מ תנאי זה ב' הכתות שמעוהו בשוה שכפי הנראה שלא היה תנאי זה מכלל דיינותם שנמכרה החנות על ידם מ"מ י"ל שעדות הדיינים עדיפא טפי שכיון שהם היו המפשרים וגומרים הענין ועומדים שם לגמור ענין זה הוי להו אינהו כמזומנים להעיד משא"כ האחרים שלא היה להם עסק בענין כלל וכיוצא בזה כ' הריב"ש ז"ל בדין גט אחד כו' ואפילו מי שירצה לחלק גם בזה וכן אם העדים האחרים מעידים שהיה התנאי מפורש לעולמים דבכה"ג אין לחלק בין מזומנים לשאינם מזומנים דלא שייך לימר כן אלא כשאינם מעידים על הדבר די"ל כיון שלא היו מזומנים לא נתנו לבם אבל כשהם מעידים על מציאות איזה ענין לא שייך לחלק כלל דמשום דלא הוזמנו לא עבדי לבדות מלבם מה שלא שמעו מ"מ אין מוציאין מיד הקונה דאפילו חשבינן להו ב' כתי עדים המכחישים זא"ז אוקי תרי להדי תרי ואוקי חנות בחזקת מי שהוא בידו ואע"פ שאם ניתן לחנות דין קרקע קרקע בחזקת בעליה עומדת מ"מ כיון שלדברי כולם קרקע יצא ראשונה מחזקת המוכר וקם ליה בחזקת לוקח אלא שלדברי האחרים הוא צריך להחזירו מכח התנאי כל שיש ספק בענין אין מוציאין אותו מחזקתו וכיוצא בזה עצמו כתב הרשב"א ז"ל בתשובה סימן תתקע"ב כו' עכ"ל ע"ש עוד:
ד
אין לו רשות להוסיף כו'. עיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ב סימן קע"ה דדוקא בחד משום דחיישינן שמא נשתנה דעתו וחשיב כנוגע בעדות אבל שנים דאין סברא לומר שנשתנה דעת שניהם אף שכבר כתבו הפשר יכולים לפרש דבריהם (אפילו בדוחק כל שאין סותרים את דבריהם) דהא אפילו בעדים שכתבו השטר איתא בסימן מ"ו ובש"ך ס"ק קי"ב שיכולין לפרש אפילו בדוחק וק"ו בדיינים דעדיפי מעדים כו' וכן מבואר בלבוש שכ' תחלה הגהת רמ"א ומסיים אבל שנים נאמנים לעולם ע"ש וע' לעיל ס"ק ב':
ה
ואפילו תוך הזמן. עש"ך סק"י עד משא"כ בהך דמהרי"ן לב שהכוונה שאומר אינה תוספות או גרעון רק ביאור הדברים ע' שם ולזה הסכימו באו"ת ובנה"מ ע"ש אכן בס' בר"י אות א' כ' דהרב מהר"ש בן חסון בס' בית שלמה ח"מ סימן כתב דתשוב' הרשב"א (מקור דברי רמ"א אלו והובא בב"י לעיל סימן י"ב מחודש ז') הוא הפך דברי מהריב"ל הנזכ' ותירוצו של הש"ך דחה שם חדא דגם בההיא דתשובת הרשב"א הלשון מתפרש שפיר ועוד דמה ענין ההיא דנאמן הדיין (דמייתי הרשב"א שם) והוא ז"ל כ' דיש ליישב דברי מהריב"ל באופן אחר שלא יהיו נגד דברי הרשב"א הנזכ' דלא אמר מהריב"ל אלא כשיש שני פירושים בהפשר ואין סברא או חזקה מבחוץ להכריע אחד מהפירושים אבל בההיא דהרשב"א דהלשון מתפרש שפיר כמו שאומר הפשרן אך מכח שלא נודע שלקח ראובן מאותן השטרות ואדרבה בחזקת שלא נטל כיון שנשבע נגרע כח הדיין הפשרן לפרש כמו שפי' ובכי הא הוא דקאמר הרשב"א דאינו נאמן כו' ע"ש. וכתב עוד הרב בעל בר"י דמהר"ם מינץ בתשובה סימן ק' כ' דאין הדיין נאמן לפרש דבריו והביא ראיה מההיא דהפועלים דפליגי מתיבתא עם הקדוש ב"ה בספק קדמה בהרת לשער לבן (ואי הוי תלוי בדעת מאן דכתב וחתם הפסק אם כן הכי נמי הקב"ה כ' ונתן התורה לא הוי פליגי עם קודשא ב"ה כו' כן הוא במהר"מ שם) אך גדול בדורו מהר"א יצחק ז"ל דחה ראיה זו בשתי ידים דההיא דהפועלי' טעמא דלא בשמים היא וכבר נחלט הדבר לחכמי הדור אבל כשפוסק אחד כ' פסק ומשתמע לישניה לתרי אנפי מה"ת דלא יהא נאמן לומר לזה כוונתי כו' ע"ש עוד:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
כ״ג
א
[ש"ך אות א] ונסמוך עלה עכ"ל. נ"ב עיי' בתשו' ר' ברוך איגינץ סי' ג':
ב
[שו"ע] אם יש ב' עדים. נ"ב עיי' תשו' הראנ"ח ח"ב סי' פ"ז:
ג
[הגה] אין לו רשות להוסיף. נ"ב אם הפשרנים הסכימו שתיהם על דבר א' במוצא שפתים אחד עם חבירו או שאמרו הסכמתם בפני עדים כ"ז שלא הודיעו הפשר להבע"ד יכולים לשנות מן הסכמתם הקודם. ת' אהלי יעקב למהריק"ש סי' מ"ב:
ד
[הגה] או לגרוע. נ"ב גם בזה בשניים נאמנים. כ"כ בעיר שושן והסכים לזה בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קע"ה:
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ג:א׳
א
נסתלקו מלפניו כו' אם אין בידו פסק דין משמע דבאם יש בידו פסק דין נאמן אף שנסתלקו מלפניו ומפרש דמאי דפריך בש"ס וניחזי זכותא מאן נקט אסיפא פריך. אבל הריטב"א כ' בפ' עשרה יוחסין וז"ל וניחזי זכותא מאן נקט פי לאו אסיפא קאי דכיון דלא מהימן מנפשיה אמאי מהימן משום זכותא דנקטהאי ומאי ראיה איכא להימנוה טפי אי לא סמכי' אזכות' דנקט לחוד בלאו דידיה אלא ארישא פרכינן למה לן לנאמנותו של דיין ניחזי זכותא מאן נקט ונסמוך עלה עכ"ל ומ"מ נראה דלענין דינא לא פליג הריטב"א על הט"ו דהט"ו מיירי כששניהם מודים שהפסק דין נכתב מיד קודם שנסתלקו אך שמחולקים שלא נפסק כן מלפניו והריטב"א מיירי כשהבע"ד. או' שהפסק נתן לו אחר שנסתלקו ואין להקשות אמאי פי' הריטב"א כן י"ל דקשה ליה מאי פריך לישני הכי ולמה ליה לאוקמה דקריע זכותא:
כ״ג:ב׳
א
אם אין בידו פסק דין דאלו יש בידו פסק דין הרי מפורש בו הדין וא"צ לנאמנותו וכן פי' הב"ח וכתב עוד דאפשר לפרש דהיכי דכתוב בפסק דין בסתם קרקע פלוני היא שלך והפסק ביד א' מהן והאחר טוען אני הוא שזכיתי בדין וממני נפל ואתה מצאתו או לקחתו מידי וכיוצא בזה נאמן הדיין לומר זה שהפסק בידו זכיתי וא"צ אפי' היסת כההיא עובדא דשני טוביה כו' אבל אם אין פסק דין בידו או שאומר לזה שהפס"ד אינו בידו זכיתי אינו נאמן דאינו נאמן אלא כשמסייע לאותו שהפסק דין בידו לפטרו משבועה עכ"ד וצ"ל דמיירי שאין אחד מהם מוחזק דאלו מי שפס"ד בידו מוחזק אפי' אין פס"ד בידו נאמן הדיין לפטרו משבועה דלא גרע מעד דעלמא ואלו שכנגדו מוחזק אין הדיין נאמן אף שהפס"ד בידו כיון שאין מוכח מפס"ד גופיה וזה טוען ממני נפל ודמי נמי לדלקמן סי' מ"ט לשני יוסף בן שמעון שאין אחד יכול להוציא שטר על חבירו ע"ש אלא מיירי דומיא דנכסי לטוביה שלא הי' שום אחד מוחזק ועדיין דברי הב"ח צ"ע לדינ' דכיון שאין מוכח מפס"ד גופ' אמאי יהא נאמן טפי מעד דעלמא להפסיד דלזה שכנגדו כיון שהוא בחזקת שניהן ודו"ק:
כ״ג:ג׳
א
ודוקא בשודא דדייני כתב הב"ח וז"ל כתב בשלטי הגבורים פרק עשרה יוחסין דלאו דוקא שודא דדייני אלא הה"נ כשקבלוהו עליהן לדון אותם כפי אומד דעתו אינו יכול לחזור ולדון אותם פעם שנייה שמא יהפוך לבבו באומד דעתו והרי כבר זכה הזוכה בדינ' וכך מבואר מתשובת הריב"ש בסי' ת"ד דלאו דוקא בשודא דדייני אלא ה"ה בשאר דינים דכוותיה עכ"ל הב"ח ומ"ש וכך מבואר מתשובת הריב"ש כו' ליתא דאע"ג דהריב"ש שם מיירי משאר דינים דכוותיה מ"מ הא מיירי שם שביררו שני דיינים לזמן ופסק דשנים נאמנים לעולם דלא גריעי מעדים ואי משום שלא ביאר הריב"ש שיחזור וידונו היינו משום שעבר הזמן ומכ"ש לפי מ"ש לקמן בשם תשו' מהרי"ן לב דבשנים לא שייך דליהדר ולדיינו אך בשלטי גבורים שם משמע כמ"ש הב"ח משמו ונראה משום דס"ל כפי שטת רש"י וסייעתו דלקמן סי' ר"מ דשודא דדייני היינו למי שסברת הדיין נוטה יותר אבל מדברי התוס' והמרדכי פ' עשרה יוחסין והתוס' והרא"ש פ' חזקת הבתים והתוס' והריטב"א והר"ן פרק הכותב מבואר דשודא דדייני דוקא שהקשו על פרש"י שפי' שודא דדייני שסברת הדיין נוטה אי כפירושו אמאי לא ליהדר ולדייניה דמסתמא לא יהפוך סברתו ראשונה ע"ש וא"כ הדין שכתב הב"ח בפשיטות דה"ה בשאר דינים א"י לחזור ולדון הרי רבו החולקים עליו וא"כ צ"ע לדינא:
כ״ג:ד׳
א
לא שייך בו נאמנות. אפי' בעודן לפניו כ"כ הסמ"ע וכן משמע בפוסקים וכן הוא בריטב"א שם ובתשו' ן' לב סי' קי"ו ס"ג להדיא והוא פשוט:
כ״ג:ה׳
א
ובלבד שלא יסתור טענות הראשונים. משמע דאם סותרים טענות ראשונים אין הדיין נאמן לומר כך טענו אפי' עודן לפניו שאינו נאמן דיין אחד רק לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי מה שתלוי בדין משא"כ בזה:
כ״ג:ו׳:א׳-ב׳
א
בדיין אחד. כגון ביחיד מומחה או בקבלו עלייהו טור וריטב"א ושאר פוסקים ואף למ"ש בשם הרא"ש וטור לעיל סי' כ"ב ס"ק ב' דקבל חד כשלשה לא מהני י"ל דמיירי הכא שקבלו בקנין וכמ"ש שם:
ב
כתוב בתשו' מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סי' תקל"ג על ראובן שאמר לא באתי לדין לפני אותו דיין ולא הנחתי כלום עליו ואפטרופס משיב באת לפניו והונח עליו אשיבכם אלופי החתומים לפי סכלותי דגרסי' פ' י' יוחסין נאמן הדיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי בד"א שבעלי דינים עומדים לפניו ובנדון זה הרי רב בעיר וגם בעלי דינים הא גמלא והא קבא והא מדי נשאל לרב ודמי לבע"ד עומדים לפניו ואפי' אם תמצא לומר דלא דמי לבעלי דינים עומדים לפניו כי שמא עברו ימים הרבה שנפסק הדין ויש לחוש לשכחה מ"מ יחזור וידון אותם מאחר שקבלוהו עליהם ואם יאמר ראובן לא קבלתיו עלי גם לזה נאמן הדיין דהא פריך התם ולהדר ולדייניה ומשני בשודא דדייני ואמאי לא משני כגון שהא' אומר איני רוצה לדון לפניו ולא קבלתיו עלי אלא ש"מ שלזה נאמן הדיין מדלא מצי לאוקמה אלא בשודא דדייני ושלום שמואל יהודה בר מנחם הלוי עכ"ל ודבריו תמוהים בעיני דא"כ לא שבקת חיי לכל בריה דאדם אחד יוציא ממון שיאמר זה קבל אותי לדיין וכך פסקתו והא דלא משני ש"ס הכי היינו משום דפשטא דברייתא מיירי ששניהם מודים שקבלו מדקתני נאמן הדיין לומר לזה זכיתי כו' משמע דאינן מכחישים רק בפסק דין ולא בקבלה ועוד דאי מכחישים בקבלה פשיטא דאפילו עומדים לפניו אין הדיין נאמן שאין הדיין נאמן רק מה שתלוי בדין ולהכי לא מצי ש"ס לשנויי הכי דא"כ אמאי נאמן כשעומדים לפניו (וע' מ"ש לעיל סי' כ"ב סקי"ג תמצא ראיות לדברי) גם מ"ש בנדון זה הרי הרב וגם בעלי דינים הא גמל' והא קבא והא מדי נשאל לרב ודמי לבע"ד עומדים לפניו כו' אינו נראה לפע"ד דמה בכך שהם בעיר סוף סוף כיון שאין עומדים לפניו ונסתלקו ממנו אינו נאמן וגם דבריו גופיה שכתב ואפי' אם תמצי לומר כו' נראה דלא ברירא ליה הך מלתא ולדידי אין כאן את"ל כלל אלא כך הוא עיקר הדין:
כ״ג:ז׳
א
אבל שנים נאמנים לעולם והב"ח כתב לקמן סי' ל"ט דמדברי ראבי"ה שהביא המרדכי פ"ק דמציעא דכתב דטעמא דבפסק דין [אינו ל"ג] יכול לומר פרעתי שלא נכתב אלא מפני שאין נאמנים לומר לזה זכינו ולזה חייבנו מוכח דס"ל דאף שני דיינים אין נאמנים וכן מוכח מפי' רש"י שפירש טעמא דבע"ד עומדים לפניו נאמן משום דרמי' עליה ומדכר וכשאין עומדים לפניו אינו נאמן משום דלא רמיא עליה למדכר השתא לפי זה בשני דיינים נמי איכא למימר הכי ואע"ג דהמרדכי פ"י יוחסין וכן בתשובת מהר"מ ד"פ סי' תקכ"ח כתב בשם ראבי"ה כהרא"ש ואפשר דהך דכתב במרדכי פ"ק דמציעא הוא לפי מה שקבל מאביו שקבל מריב"א הלכה למעשה כמפורש שם והך דתשובת מהר"ם הוא טעמ' דנפשיה והך דקבלתו עיקר עכ"ל ואין דבריו נכונים דפשיטא דאין להעלות על הדעת דשני דיינים לא יהיו נאמנים וכי גריעי מעדים ומ"ש רש"י דלא רמי' עליה היינו בדיין א' דהאמינוהו כל זמן שעומדים לפניו מטעמא דרמיא עליה ומדכר וכשנסתלקו תו לא רמיא עליה למדכר ולא האמינו כשנים ואינו אלא כעד א' אבל פשיטא אם יש אפי' עד א' עמו דנאמנים וכ"ש שני דייני' וראיה שהרי הריטב"א כתב כפירש"י וכתב דשנים נאמנים לעולם וכ"כ בתשובות ן' לב ספר ג' סי' קי"ט ע"ש וכן בעיר שושן כ' טעמא דרמיא עליה ומדכר ואפ"ה כתב דשנים נאמנים לעולם ע"ש. ומ"ש ראבי"ה טעמא דבפסק דין [אינו ל"ג] יכול לומר פרעתי שלא נכתב אלא מפני שאין נאמנים כו' כבר הרגיש מהרל"ן חביב בתשובה סי' ק"ט בזה ותירץ וז"ל שבספרי כתיבת יד המרדכי אינו כתוב בלשון רבים אלא בלשון יחיד כ' ה"ר אבי"ה ה"ה אם כתב לו פסק דין וחייבו כו' מפני שאין הדיין נאמן לומר כו' אלא בזמן שבעלי הדין לפניו ומ"ש בספרי הדפוס הכל בלשון רבים טעות נפל בספרים בודאי או שר"ל דיינים דעלמא ועי"ל דכי היכא דכשהדיין הוא א' לבד אין הפס"ד לראיה ביד התובע שלא כתב אותו אלא מפני שאינו נאמן ככה כשהם ב' או ג' אין הפס"ד ביד התובע לראיה עכ"ל עי"ל דיאמר דהפס"ד מועיל לענין שא"צ לחזור ולדונם לפמ"ש לקמן ס"ק שאח"ז דהיכא דאפשר למידייניה אף שנים אין נאמנים ובהכי אתי שפיר דלא תיקשי דהא ראבי"ה מיירי בסתם פס"ד בלא שודא ודוק (ושוב בא לידי ספר ראבי"ה ועיינתי בו וראיתי שכתב להדיא דשנים נאמנים ואפ"ה אין הפס"ד לראי' משום כיון שבא' אינו לראיה ה"ה בשנים ע"ש וז"ל ראבי"ה סי' אלף כ' אבל אין בעלי דינים עומדים לפניו אינו נאמן דדוקא דיין אחד אינו נאמן אבל דיינים שנים ושלשה נאמנים כעדים דעלמא ובתוספתא דקידושין גרסי' אבל אין בעלי דיני' עומדי' לפניו הרי הוא כא' כל אדם פי' כעד דעלמא ופעמים שיחיד מומחה דן יחידי ואינו נאמן וכותב פסק דין לאלתר כו' עכ"ל וכל זה מבואר דלא כהב"ח ע"ש) וכ"פ הריב"ש סי' ש' וסי' ת"ד כהרא"ש בסתם וכן הוא בתשובת מהר"ל ן' חביב שם ובתשו' ן' לב ספר ג' סי' קט"ז וקי"ט ובתשו' מהרשד"ם סי' ט' ובתשובת מהר"ש כהן ס"ב סי' פ"ג ובתשן' מהר"א ן' ששון סי' ע"א וסי' ק"כ ושאר הרבה האחרונים דשנים נאמני' לעולם וליכא מאן דפליג וכן הלכה רווחת בישראל ודלא כהב"ח (ע' בתשובת מהר"ר רבי יוסף טראני סי' קמ"א):
כ״ג:ח׳
א
נאמנים לעולם בתשובת ן' לב סי' קט"ז נשאל על פשרנים שעשו פשרה כו' וכ' דצריך לעיין הא דשני דיינים נאמנים לעולם אי דוקא בשודא דדייני הוא אבל היכא דאינו שודא דדייני אמרי' דליהדר ולידיינוהו או דלמא דוקא בדיין א' אמרינן הכי אבל בשנים א"צ אפי' לחזור ולדון והכי מסתברא וכן נראה מדברי הטור שכ' וכל זה דוקא בדיין א' כו' משמע דאכולה מילתא קאי ולמאי דקאמר נמי ודוקא בשודא דדייני וכו' וכיון דכן עלה בידינו דאלו הפשרנים שנתבררו לדון ולפשר כפי הראות בעיניהם שהוא נאות ויושר הם נאמנים לפרש דבריהם כו' ע"כ דבריו ואין דבריו מוכרחים כל כך די"ל דאין שני' נאמנים אלא היכא דלא אפשר למידייניה אבל היכא דאפשרי למהדר ולדייניה לא שייך נאמנות כלל דהא אפשר למיקם עלה דמילתא: ומ"ש הטור וכל זה כו' קאי אפי' נסתלקו מלפניו וכן אפי' סותרי' טענות הראשונות מ"מ הדין שלו בפשרני' אמת דכיון שנתבררו לדון ולפשר כפי ראות עיניהם לא שייך לומר דאפשר למיקם עלה דמלתא ולא ידעתי היאך תלוי זה בזה וכ' עוד שם דאם יש בשטר פשר לשון סובל שני פירושים יכולים לפרש ולומר כך נתכוונו אע"פ שהל' האחד מרווח יותר ואינו יכול המוחזק לומר קים לי כהלשון האחר אבל אם הלשון שמפרשים הוא דחוק צ"ע וע' עוד שם בסי' קי"ט. ולכל דבריו הסכים ג"כ מהר"א ן' ששון סי' ק"ך ע"ש:
כ״ג:ט׳
א
ואפי' אם יש שני עדים שמכחישים כו' דהעדי' מעידי' איך ששמעו מדייני' אלו שפסקו כך ואפשר לומר שטעו בשמיעתן לכך נאמני' הדייני' עצמם יותר ונראה דמה"ט דוקא שני הדייני' נאמני' טפי משני עדי' אבל בעד א' ודיין אין נאמני' יותר משני עדי' דעלמא ואף שכתב מור"ם בד"מ שלו (והוא מתשובת הרא"ש כלל ו' סי' י"ד ומביאו ב"י) דנאמני' היינו לומר דנאמנים נגד בעל דין אף בשודא לאחר שנסתלקו אבל לא טפי מעדים קאמר עכ"ל סמ"ע:
כ״ג:י׳
א
ואפי' תוך הזמן שאין הזמן אלא ליתן לו זמן שיפסוק מה שיפסקו תוך אותו זמן אבל אחר שפסק וכתב ונתן שוב אין לו רשות להוסיף ולגרוע שם. ובתשובת ן' לב ספר ג' סי' קי"ט כתב דאפי' פשרן א' אפשר דנאמן לומר לכך נתכוון במה שנכתב בשטר פשר דכיון דלא נתפרש ה"ל כאלו לא דן וכיון דלא דן אכתי נשאר הרשות בידו לחזור ע"כ ולפ"ז צ"ל דהרב והרשב"א מיירי כשאותו כתב אינו סובל פי' אותו תוס' או גרעון כהך עובדא דאיתא בתשובות רשב"א שכתב בפשרה שהכל נמחל חוץ משטרי המתנה שישארו בתוקפן והפשרן אמר שכיון שמה שלקח משטרי המתנה קודם לכן יהא ג"כ נמחל כו' ע"ש וכן כל כיוצא בזה משא"כ בהך דמהרי"ן לב שהכוונה שאומר אינה תוספת או גרעון רק ביאור הדברים ודו"ק:
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
כ״ג
א
(ובלבד שלא יסתור) משמע דאם יש חילוק טענות ביניהם אינו נאמן לסייע לא' מהן אע"פ דכאן מיירי במומחה כמ"ש הטור בהדיא ולעיל סי' ג' כתב שם דמומחה דינו כג' הדיוטות לכל דבר היינו במה שאינו תלוי בהכחשה אלא בהודאה שמודה בפניו הוה הודאה כמו בפני ג':
ב
(ע"ש) ואפי' יש ב' עדים נראה דעת הרא"ש דכל שהם בעלי מעשה כמו דיינים או פרנסים הוה הדין כן מה שא"כ בשנים שמיוחדים לשמיעת איזה דבר או לראותו אז אין נאמנין טפי מאחרים ששמעו או ראו שמעידין להיפך וצ"ע בזה:
אורים ותומים, תומים
כ״ג
א
בידו פס"ד עיין אורים מ"ש בשם הש"ך בפס"ד שלא נזכר שם בע"ד כלל רק שדה פלוני שלך והלה טוען שלי היה הפסק ונפל ואתה מצאתו ודפסק הש"ך דאם אין הלה שפס"ד בידו מוחזק בחפץ ההוא שאינו מועיל נאמנות הדיין יותר מע"א. ואני תמה למה לא יזכה זה שהפס"ד בידו דהא נכתב לכ"ע בשעה שלא נסתלקו ואי דחבירו טוען שלי היה וממני נפל הא קי"ל לנפילה לא חיישינן אפילו לנפילה דרבים כמבואר בסוף גט פשוט ובשני יב"ש יש טעם אחר שם דכותבין שטר ללוה אעפ"י שאין מלוה עמו או כמ"ש הרשב"ם שם פרעתי והחזרתי לך השטר ועיין לקמן סי' מ"ט ע"ש בזה באריכות אבל לנפילה אפילו נפילה דרבים לא חיישינן ולכך ברור אם הפס"ד בידו דזוכה דבידו מה בעי הא לנפילה לא חיישינן:
ב
בשודא דדיינא פי' רש"י שדיין ידון לפי שיקול דעתו הנכון עם מי כגון שני שטרו' מתנה יוצאים ביום אחד ידון הדיין למי היה דעת הנותן יותר קרוב' ולזה נתכוון והקשו התו' אם כן איך אמרו בהך ענין דלא מצי למהידר ולדון הא הך אומד הדעת דהיה לו מקודם יהיה לו עוד ולכך פי' הם שהדבר ביד הדיין ליתן למי שירצה בלי אומד דעת הנותן כלל ולכך א"א לחזור ולדון כיון שאינו תלוי בסברא כלל. ומזה הקשה הש"ך על הב"ח וש"ג דפי' דה"ה אם קיבלו אותו שידון לפי סברתו ואומד דעתו דא"י לחזור ולדון דהא הכי כתבו התו' להדיא דכה"ג יכול לחזור ולדון דאין הסברא משתנה עכ"ל ולא הבנתי קושי' דהא לפי' רש"י בשודא עכצ"ל דלא כתו' דאף בהך גוונא הדעת והסברא משתנה ולקמן בסימן ר"מ ס"ג סתם הטור והש"ע כדעת רש"י ועיין מ"ש לשם וא"כ דינו של הש"ג והב"ח אמת ויציב דמ"ש הך משודא:
ג
ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות וכתב הש"ך בס"ק ה' דאפילו בע"ד עדיין לא נסתלקו אם הם מכחישים לדיין לומר לא כך טענו אינו נאמן הדיין לומר כך טענו עכ"ל ולא נראה כן מדברי הריטב"א דהקשה למה משני הגמרא בשודא דדייני ולא תי' דמיירי דמכחישים הטענות ומשני דמסתמא איירי ביש כאן שטרי טענות' ע"ש ולפי הש"ך א"א לאוקמי בהכי דא"כ איך קתני בזמן שהבע"ד עומדים לפניו הדיין נאמן לזה זכיתי הא במכחישים הטענות אינו נאמן ואיך קתני לחלק בין עומדים לפניו לאינם עומדים אלא ברור בעומדים לפניו יש לדיין כל נאמנות הן בענין טענות והן בפס"ד שלו ודלא כש"ך:
ד
אבל שנים נאמנים ואפילו במקום דליכא שודא א"י לטעון להדר ולחזור ולדין דכיון דשנים נאמנים דכך דנו כ"כ מהר"י בן לב והש"ך פקפק ע"ז בס"ק ח' דכל מה דאפשר לברורי ל"ל נאמנות דידהו וכפי מ"ש הש"ך בס"ק ז' הגי' שראה בראב"י דלכך כותבי' פס"ד בשנים שדנו אף דנאמנים הואיל באחד שדן צריך פס"ד. מוכח כהריב"ן לב דאל"כ הל"ל בקיצור דרוב משפטים ודברי ריבות אינם דברים התלוים בשודא וא"כ לולי הפס"ד יהיה צריך לחזור ולדון ויהיה אין קץ למשפטם. ולכך צריכים לכתוב וכן משמע בתשובת הרא"ש כלל ו' סי' ט"ו דבנדון שלו לא היה משפט התלוי בשודא ומ"מ פסק הרא"ש דשנים נאמנים לעולם כך פסקנו ולא הצריך הרא"ש לחזור ולדון אלא ברור כיון דשנים נאמנים דבר תורה א"צ לדון עוד דל"ל הטרחא דמה בירור יהיה עכשו כשיחזרו וידון מן מקודם הלא תרי כמאה. משא"כ ביחיד שדן דנאמנותי דילי' לא ד"ת רק מתקנה הואיל וקבלהו עליו בזו אמרינן הואיל ואפשר להתברר שיחזור וידון ל"ל נאמנות דילי' ופשוט:
אורים ותומים, אורים
כ״ג
א
נאמן לומר כו' ה"ה פשרן גם כן כשבע"ד אין עומדין לפניו אינו נאמן לומר כך וכך היתה הפשרה רשב"א בתשובה סמ"ע והוא מבואר בהגהת רמ"א:
ב
אינו נאמן כו' פי' כשני עדים אבל נאמן כמו עד אחד אם אינו קרוב או פסול וזקוק לשבועה המכחישו והוי כע"א המסייע לפטור משבועה כה"ג ופשוט:
ג
אם אין בידו פס"ד משמע דכשיש בידו פס"ד נאמן מיהו העלה הש"ך בשם ריטב"א לקדושין דפי' דנודע דכתב לו הפס"ד בעוד דלא נסתלקו מלפניו אבל אי אחר כך נכתב הפסק למה יהיה נאמן בכתיבת פס"ד יותר מבאמירתו בפה דאינו נאמן. ונראה דאם קבלוהו לדון סתם בלי קביעת הזמן והדיין והבע"ד שהפסק בידו אומר שהגיע לידו קודם שנסתלקו ושכנגדו מכחישו דהדיין נאמן דהרי יכול לומר עדיין לא פסקתי כלום ועכשיו הריני פוסק כך דהרי רשות בידו לפסוק כל זמן. והרי עדיין לא נסתלק מהדין. ול"ל דהוי מגו דבי תרי דהא הבע"ד יכול לשתוק ובפרט בדבר הנוגע לממון של הנתבע ועיין בחדושי רשב"א לקידושין ועיין מ"ש לקמן בכללי מגו ע"ש והיכי דנכתב בפסק סתם מבלי הזכרת שם רק קרקע פלונית שלך וישנו ביד ראובן ושמעון טוען שלי היתה ונפל ממני ומצאתו אתה. עיין ב"ח וש"ך העלה דאם הדיין מסייע לזה שהפס"ד בידו והוא מוחזק פשיטא דהא הוי כע"א המסייע ונאמן הדיין ואם אין מוחזק בשדה או חפץ ההוא או שכנגדו מוחזק אין הדיין נאמן דאין הדיין נאמן יותר מע"א ועיין תומים שהעליתי דכיון דהפסק נכתב בשעה שלא נסתלקו נאמן זה שהפסק בידו דלנפילה לא חיישינן:
ד
ודוקא בשודא כו' ה"ה אם קבלוהו שידון לפי אומד דעתו דא"י לחזור ולדון שמא ישתנה דעתו ואומדנו ב"ח בשם ש"ג ועיין תומים:
ה
התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות דאם אין עומדים לפניו הוי כעומדים לפניו ומציע הדיין טענתם ופוסק ואין רשות בידם לסלק וכן בעודן לפניו אין מועיל נאמנות של דיין כלל דהטענות והתביעות הם מבררים הדין מי הוא זכאי ומי הוא חייב כפי התורה ומשפט ה' אמת לא ישתנה בזמן מזמנים ומה צורך לנאמנות דהדיין סמ"ע וש"ך:
ו
שלא יסתרו טענות פי' שמחולקים שהדיין אומר כך טענתם והם מכחישים דא"כ א"א לדיין להציע הטענות ולברר ע"י הדין כי הוא אומר לא כך היו הטענות ואין הדיין נאמן כשנסתלקו לכ"ע אבל עומדים לפניו והם סותרים הטענות אף בזו דעת הש"ך דאין הדיין נאמן אפילו בעומדים לפניו ועיין תומים דלא נראה כן:
ז
בדיין א' היינו מומחה או אינו מומחה וקבלוהו עלייהו ולדעת סמ"ע א"צ קנין ולדעת הש"ך הוי תרת"י לריעותא. והקשה כה"ג איך אפשר לרא"ש לומר ביחיד שאינו מומחה וקבלוהו עלייהו הא על כרחך לא איירי רק בשודא דדיינא דאל"כ קשיא קושית הגמרא ולחזור ולדייניה ואם כן איך אפשר ליחיד בלתי מומחה לדון בשודא הא דעת הרא"ש כר"ח דלא אמרינן שודא רק ביחיד מומחה ולא קשה מידי או כדעת הש"ג הנ"ל דקבלוהו לדון באומד או דאיירי דקבלוהו לדון בשודא ובזה לכ"ע אפי' אינו מומחה יכול לדון בשודא כיון דקבלוהו עלי' ואין אחר הקבלה כלום. ואם הוא מכחיש לדיין א' שאומר שלא קבלהו לדיין כלל והדיין אומר שקבלהו האריך הש"ך לחלוק בס"ק ו' על תשובת מהר"ם דפוס פראג ופוסק דהבע"ד נאמן ולא ידעתי מה צורך לאריכו' הלא מבואר כן להדיא לעיל סימן כ"ב סוף ס"א והוא מתשובת הרא"ש דאם מכחיש לדיין דאין הדיין נאמן ופשוט:
ח
אבל שנים כו' אפילו במקום דלא שייך שודא לא אמרינן מה נ"מ יחזרו וידונו דזה לא אמרינן בשנים ועיין תומים:
ט
ואפילו יש בו עדים כו' הרא"ש בתשובה כלל נ"ו סי' ו' נתן טעם דהואיל דהדבר רמיא אנפשי' יותר על הדיינים מן העם השומעים כי על הדיינים דבר חוק ומשפט הם מדקדקים ביותר בדין הזה והעדים השומעים הם עבידי דטעו ולכך הם הדיינים יותר נאמנים וכ"כ הסמ"ע ואם דיין א' וע"א אומר כך ושני עדים מכחישים אין להדיין והע"א ההוא יותר נאמנות דאף דמצטרפי שלא יהיה בע"ד יוכל להכחישן מ"מ אין כאן סברא שיש להם יותר נאמנות משארי עדים דהא הך עד שמצטרף עם הדיין ג"כ אומר בשמיעה בעלמא וה"ל דבריו של דיין חד נגד תרי סמ"ע:
י
שכך היה כוונתו היינו כשהפירוש שרוצה לפרש בתוך דברי שטר הפשר הוא משמעות רחוק אבל אם סובל שני פי' והוא רוצה לפרש כך ולשון שטר פשר סובלתו יש להם לפרש כוונתו בכל אופן כן העלה בספר כה"ג מפי רוב מחברים עיין שם וכן משמע בש"ך:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, חושן משפט
כ״ג
א
(סעיף א') בד"א בדיין א' כגון במומח' או קבלוהו עליהם נ"ב כן הוא בש"ך בשם הטור והפוסקים משמע מזה שדוקא אם מתחלה הי' רק דיין אחד אז נאמן כ"ז שלא נסתלקו מלפניו אבל אם היו תחלה שלשה או שנים ואח"כ הלך האחד לדרכו ונשאר דיין א' אף שהבע"ד עומדין עדיין לפניו א"נ. דאל"כ הו"ל לפרש בפשיטות דמיירי כגון שהשנים הלכו לדרכם ונשאר רק אחד. ולמה להו לפרש במומחה או קבלוהו וכו' והטעם נראה דלא מבעיא אי נימא כנ"ל. דמה שנאמן בעודן לפניו הוא מטעם המני' וכו' ואף שהם כתבו דיחיד מומחה אף שלא קבלוהו ג"כ נאמן י"ל דס"ל דכיון שנתנ' לו התורה נאמנות לענין למיפסק הדין יש לו נאמנות לגמרי ואין נאמנות לחצאין ולכך כ"ז שהם לפניו נקרא דיין ונאמן מכח שהתורה האמינתו ולכך נאמן לגמרי ולפ"ז פשיטא דא"ש דאם יש שנים עוד עמו א"כ לא היה נאמן לבדו על גוף הדין ולכך אינו נאמן אף לומר לזה זכיתי. ואף לפמ"ש במק"א שהטעם דרק מדרבנן מהימן. י"ל דלא עשו חז"ל תקנה זו רק באם הי' מתחלה רק חד דאז זה הוי מילתא דשכיחי ועבדו רבנן תקנתא אבל באם כבר נחית לשלשה אז מילתא דל"ש שילכו לדרכם תיכף בעודם לפניו ולכך לא הימנוהו בזה רבנן. ועוד י"ל דלפרש"י הטעם דבעינן לפניו דרמי אנפשי' ומזכיר לפי"ז י"ל דלא רמי היא אנפשי' רק אם הוא לבדו פסק הדין מתחלה אז רמיא אנפשי' למידכר כ"ז שהוא לפניו. אבל אם היו עוד שנים עמו בשעת ישיבת הדין אז לא רמי אנפשי' הוא לבדו למדכר וא"נ אף בעודם לפניו ועוד דמה לי שנסתלקו הבע"ד מה לי שנסתלקו הדיינים. וכיון שנסתלקו שני הדיינים חשוב נסתלקו ושוב אין הדיין נאמן דזה דומה כאלו נסתלקו הבע"ד וזה נכון וברור ודו"ק:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב חשן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות אמרי ברוך על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
קצות החושן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מאירת עיניים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, ביאורים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
נתיבות המשפט, חידושים על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך חושן משפט
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, תומים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אורים ותומים, אורים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5