שולחן ערוך, חושן משפט ט׳: שלא ליקח שוחד והתרת שכר בטלה ובו ח' סעיפים: – עם 18 מפרשים

א

שלא ליקח שוחד והתרת שכר בטלה ובו ח' סעיפים:
מאוד מאוד צריך הדיין ליזהר שלא ליקח שוחד אפי' לזכות את הזכאי ואם לקחו צריך להחזירו כשיתבענו הנותן וכשם שהלוקחו עובר בלא תעשה כך הנותנו עובר בלפני עור לא תתן מכשול ולא שוחד ממון בלבד אלא אפי' שוחד דברים וכל דיין ששאל שאלה פסול לדון זה שהשאילו במה דברים כשלא היה לו לדיין להשאיל אבל היה לו להשאיל כשר שהרי גם זה שואל ממנו: הגה ודוקא ברגיל לשאול ממנו אבל באקראי בעלמא ולא מוכח שעושה משום הדין לא (מהרי"ק שורש י"ז):

ב

אם קדם התובע ושלח מנחה לדיין קודם שיזמין לנתבע לדין אין הנתבע יכול לפוסלו אא"כ הדיין רוצה לחשוך עצמו מאותו דין ממדת חסידותו (כגון שיודע שנתקרב דעתו לזה) (טור):

ג

נהגו לעשות לב"ד קופה שפוסקין ממון לפרנסת ב"ד ומגבין אותה בתחלת השנה או בסופה ואין בו משום תורת שוחד ותורת אגרא כי חובה על ישראל לפרנס דייניהם וחכמיהם וגם אם יש נדבות או הקדישות סתם לוקחים מהם: הגה ויותר טוב לגבות מתחלת השנה שיהא מוכן להם כדי שלא יצטרכו להחניף או להחזיק טובה לשום אדם (טור):

ד

כל דיין שיושב ומגדיל שכר לסופרים ולשמשים הרי זה בכלל הנוטים אחרי הבצע:

ה

הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטלים אלא א"כ ידוע שלא נטל בהם שכר ואם אינו נוטל אלא שכר בטילתו מותר והוא שיהיה ניכר לכל שאינו נוטל אלא שכר בטלתו כגון שיש לו מלאכה ידועה לעשות בשעה שיש לו לדון אומר לבעלי הדין תנו לי שכר פעולה של אותה מלאכה שאתבטל ממנה והוא שיקבל משניהם בשוה אבל אם אינו ניכר כגון (שאין לו מלאכה ידועה אלא) שאומר שמא יזדמן לי שכר בקניית סחורה וסרסרות ובשביל זה מבקש שכר אסור (ע"ל סי' ל"ד סעי' י"ח):

ו

אין לדיין להניח לתלמיד בור שישב לפניו שלא ישא ויתן עמו ויטה מדרך האמת:

ז

תלמיד היושב לפני רבו ורואה זכות לעני והרב רוצה לחייבו חייב ללמד עליו זכות ואם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק:

ח

תלמיד היושב לפני רבו ורואה שטועה בדין אל יאמר אשתוק עד שיגמור הדין ואסתרנו ואחזור ואבננו כדי שיקרא על שמי אלא יאמר לו דרך כבוד רבי כך וכך למדתני:

א

מאוד. משום דחמדת האדם אחר הממון לכך הזהיר באזהרה כפולה וטעם שוחד דרשו רז"ל שהוא חד ר"ל הנותן והמקבל נעשים גוף א' וכיון דאסור לקבלו מחד אסור ג"כ לקבל מתרווייהו בשוה ואפי' משניהן יחד אע"ג דלא שייך שם ה"ט. סמ"ע:

ב

כשיתבענו. אבל בלא תביעה א"צ להחזירו כיון דלא קבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות הזכאי ול"ד לרבית דכתיב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות בו. סמ"ע:

ג

דברים. כתב הסמ"ע דר"ל שוחד עניינים כמו ההוא דנטל גדפא או כיסה רוק שלפני הדיין וגם שוחד דברים ממש אסור כגון להקדים לו שלום אם אינו רגיל בכך וכל כיוצא בזה כמו שאסרו דברים כאלו גבי רבית בי"ד סי' ק"ס ע"ש:

ד

שאלה. ואי עביד לאחשובינהו ש"ד. טור וע' ב"ח. ש"ך:

ה

להשאיל. אפילו לא השאילו עדיין כיון דיש לו להשאיל אז שאלתו ששאל ממנו אין עליו תורת שוחד שהרי גם הוא יכול לשאול ממנו כשירצ'. סמ"ע:

ו

קודם. אפי' אם בשעה ששלח לו היתה תביעתו מפורסמת שיתבענו באותה תביע'. סמ"ע:

ז

סתם. לאפוקי אם הקדישו לשום דבר מיוחד דאז אסור לשנותו לדבר אחר כמ"ש בא"ח סי' קנ"ג ובי"ד סי' רנ"ו. סמ"ע:

ח

ידוע. כתב הסמ"ע פירוש ואז אותו הדין הוה דין אע"פ שנטל שכר על דינים אחרים שדן לפני זה ולאחריו ול"ד לעובר עביר' א' שכל דיניו ועדותיו בטלים עד שעושה תשוב' דשאני הכא דלא עבר על לאו אלא משום קנס הוא וע' בתשו' מהר"ם פדואה סי' מ' ובריטב"א ס"פ האיש מקדש:

ט

בשוה. והרמב"ם מסיי' ומזה בפני זה (והה"מ) [והכסף משנה] נתן טעם לדבר ע"ש. ש"ך:

י

אסור. כתב הש"ך בשם הב"ח דשכר פשרה שרי ליטול וכ' הסמ"ע דאם הוא בעל מלאכ' אף שאינו מתעסק במלאכתו בשעה שבאו לדון לפניו מ"מ כיון שהדבר תלוי בו אף שמכוער הדבר לכתחל' מ"מ בדיעבד דינו דין:

יא

לעני. ובזה עדיף העני מעשיר דאם רואה זכות לעשיר יכול לשתוק מדכתיב ודל לא תהדר בריבו משמע להדרו נגד העשיר אסור כשהוא דיין אבל כשאינו דיין רק יושב לפני רבו יכול לשתוק ולא יפסיד לעני בדבורו. ט"ז בשם מהר"ל מפראג:

א

א) ל' הטור מברייתא כתובות דף ק"ה: ע"א

ב

ב) אפילו לקבל מתנה מבעל דין לאחר גמר דין כמ"ש הרא"ש אעובדא דבר חמא סנה' דף כ"ז ע"א והביא הרמ"א לק' בסי' ל"ד

ג

ג) וכ"כ הרמב"ם ריש פ' כ"ג מהלכות סנה':

ד

ד) שם ושם וכ' הב"י ופשוט הוא

ה

ה) ברייתא שם וכעובדא דשמואל ועובדא דאמימר וכו' דמייתי שם:

ו

ו) מימרא דרבא בר שילא שם

ז

ז) שם

ח

ח) טור בשם תשובה להגאון:

ט

ט) מעובדא דר' ישמעאל ברבי יוסי שם

י

י) ואם עשאו בפני בעל דין חבירו ☜איסור' נמי איכא דודאי יסתתמו טענותיו מוהר"ר דוד כהן בית ו':

יא

כ) שם בשם ה"ר ר' יהודה ברצלוני:

יב

ל) שם בפכ"ג ממימרא דשמואל שבת דף נ"ו ע"א:

יג

מ) משנה בכורות דף כ"ט ע"א

יד

וכן דקדק הר"ן בספ"ב דקדושין מדתנן דיניו ולא תנן דינו

טו

נ) מעובדא דקרנא כתובו' דף ק"ה ע"א

טז

ס) שם בגמ' ודוקא שהתנה כן מתחלה אבל אם לא התנה ודן א"צ ליתן לו אלא כפועל בטל מאותה מלאכה שנתבטל ממנה כמבואר בי"ד סי' קע"ו ולקמן סי' רס"ה

יז

ע) שם

יח

פ) טור וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל נ"ו סי' ו':

יט

צ) ברייתא שבועות דף ל' ע"ב

כ

ק) שם בברייתא דף ל"א ע"א

כא

ר) וה"ה כששניהם עשירים או עניים אלא לרבות' נקט זכות לעני וכו' אע"ג דאיכא עליו כבוד רבו וכבוד עשיר אפ"ה לא ישתוק מוהרש"ל

כב

ש) שם בברייתא:

א

מאד מאד. ת"כ אר"ש וביותר במקום כו' ועוד החמירו בפ' בתרא דכתובות ר"י בר אלישע ור"י בר"י ושאר עובדין שם:

ב

ואם לקחו. תמורה ד' ב' רבא אמר כו' ושם ו' ע"ב בריבית קצוצה כו' וה"ה כאן וז"ש כשיתבענו כו' שם יוצאה בדיינין:

ג

וכשם שהלוקחו. נלמד ג"כ מריבית ב"מ ע"ה ב':

ד

ולא מוכח. שם מנין לנושה כו' ואינו רגיל. דוקא משום דמוכח וע"ש תוס' דף ס"ד ב' ד"ה אבל כו':

ה

אם קדם כו'. כתובות ק"ה ב' וכפי' תוס' שם ובסנה' ח' א' ע"ש:

ו

נהגו לעשות. שם ק"ה א' גוזרי כו' וע"ש תוס' ד"ה גוזרי כו':

ז

ויותר טוב. שם ב' מאי דכתיב מלך כו':

ח

כל דיניו. תוספתא פ"ג דבכורות והביא הר"ן ספ"ב דקדושין:

ט

אא"כ. שאינו מהפסולין להצריך תשובה רק קנס חכמים על אותו דין שנטל שכר שעבר על מה אני כו' וחוששין לכל הדינים שמא נטל שכר עליהן כמ"ש בתוספתא החשוד להיות נוטל כו' כל דיניו בו' ר"ן בשם רמב"ן וז"ש החשוד שאין האיסור אלא שמא נטל וכן בירושלמי ריש סנה' תמן תנינן הנוטל שכרו לדון דיניו בטלין כיני מתנ' החשוד ליטול שכרו ודן וכו':

י

אלא יאמר לו. סנה' צ"ט ב' כגון דיתיב קמי רביה כו' ושם פ"א א' לא תימא כו' וכ"ש לרבו וכן בחגיגה פ"ב תרשיני לומר דבר א' ובמ"ק פ"א למדתני רבינו כו':
(ליקוט) אלא יאמר כו'. ל"ה א' לא תענה כו' וכפי' תוס' שם בד"ה דיני לפי הראשון דקאי נמי אד"מ ועסמ"ע סי' י"ח סק"ב בפי' דברי התוס' (ע"כ):

א

(מחבר ס"ק ד') שיושב ומגדיל שכר. נ"ב ברמב"ם איתא שיושב ומגדיל מעלתו כדי להרבות שכר:

א

סעיף א' (שוחד דברים) אודות מדת חסידות של מניעה ממשפט ע"י דאפרח מיני' גדפא כבש"ס הק'. יש לומר שאין זה רק בשעשה לו מאי שמקרבא הנייתא הנאה הנוגעת רק להדיין ואין בה צד הנאה להבעל דין. שבזה גם שהנאה זו אין בה שוה פרוטה מ"מ קירוב הדעת יש בזה. גם שלא שייך בזה חצי שיעור אסור מהתוה"ק. לפי מה שכתבתי במקומות רבים. שרק כשחזי לאצטרופי שייך איסור חצי שיעור. וכאן כיון שפעולת הפרחת גדפא גם אם הי' עושה על מנת קבלת שכר לא הי' שייך בזה מאי דקיי"ל בריש הלכות גזילה.. שחצי שיעור אסור ממדת חסידות גם שכיון שאין מקפידים כל כך על כזה הוא מותר מהתוה"ק. ששם הטעם משום שיוכלו ליטול ממנו פירות הרבה או יהרסו כל הגדר שלו. כמעשה סדום ח"ו מה שאין כן בפעולה שאין דרך העולם להקפיד על כזה על שכר. אולי גם ממדת חסידות מותר להנות מחברו שלא כפי דעתו ורצונו. ובפרט במה שידוע שגם אם לא הי' לו משפט לפניו הי' ג"כ עושה לו פעולה זו. שעי"ז נסתלק חשש שוחד לגמרי. מ"מ אמרו חז"ל שיש למנוע ממדת חסידות כי מ"מ יש מעין קירוב הדעת לפי שעה מצד מקרבא הנייתא כי אולי לולי שיש לו משפט לפניו לא הי' זריז כל כך למהר הפרחת גדפא. והקדמת הפרחת הגדפא הוא הנאה מה שאין כן בזה שעוש' בשביל קירוב הנא' לעצמו כגון נר הדולק על השלחן ובעל דין אחד הסיר הפחם כדי שידלק יפה אולי אין בזה קירוב הדעת גם במדת חסידות ומ"מ יש לומר ג"כ שכיון שהאתו קרובה יש למנוע וצל"ע היטב: המושיט לחם לסעודה לפני הדיין. נרא' שאין זה כעין חשש שוחד דברים והנאות. כיון שאיננו מושיט משלו רק משל בעל הסעוד' ואיצ"ל בהושטה שוה לפני כל המסובים. דפשיטא דלא דמי בזה להמדת חסידות שיש בהוצאות הנוצה ושארי מילי שבר"פ שני דייני. כי שם עשה להדיין לבדו מה דמקרבא לי' הנייתא אך גם כשלפני המסובין פת שאינו נקי כל כך והושיט לפני הדיין פת נקי ביותר. מ"מ קיל בזה מהנהו מילי דחסידתא שבש"ס הק' כנ"ל. גם אם לקח הדיין מידו ואכל ונודע שרק אליו הושיט זה ודאי. וגם אם דעתו של הדיין אסתנסיית ונהנה מזה שהוא יפה יותר. על כל זה כיון שיש ספק אולי גם בלתי זה האיש היו מושיטין לו כן בעל הסעוד' גופי' או מי משלוחיו דשם וספק במדת חסידות קיל טובא:

ב

(עוד מצאתי) לגבי מדת חסידות שאמרו חז"ל בר"פ שני דייני. שע"י הפרחת גדפא פסלו את עצמם למשפט. וקיימא לן גבי רבית שגם הקדמת שלום ודברים יש בהם קפידא. אך קיימא לן שם שמה שהי' נותן גם בלאו הכי או הי' מדבר כן גם בלאו הכי אין בזה קפידא בדררא דרבית. והרי הפרחת העוף משמע שהוא מה שהי' גם בלאו הכי ודאי וכי נחשדו הגרועים שבעם בני ישראל למס חסד כזה מריעיהם. ומשמע שעל כל זה יש בזה מדת חסידות למנוע את עצמו מהמשפט ועמ"ש בשו"ת מוהרי"ק ז"ל. שעובדות דשם בר"פ שני דייני כולם הם בדרך מדת חסידות. אך על כל זה נרא' שאין שום צד פתחון פה במה שהי' נעשה כן גם ע"י אדם אחר. כגון מה שנוהגים להמתין על הראב"ד בהתחלת התפילה וכדומה. שגם אם הבע"ד הוא אבל מתפלל לפני העמוד וממתין על הדיין שבא להזדקק במשפטו. כיון שגם אם הי' מתפלל מי שיהי'. הי' ממתין עליו. ומלבד זה הרי מצוות לאו להנות ניתנו ואין בזה משום הנאה ונטי' לכ"ע ולא שייך בזה שום דררא דמדת חסידות. אך צלע"ע בההיא דגדפא. שאולי עשה כל כך מהירות וזריזות עד שהי' ניכר שלולי המשפט לא הי' עושה כן. ואם נימא שיש בזה מדת חסידות בקפידא. גם במה שהי' עושה גם בלאו הכי נרא' שהחילוק בין זה לרבית הוא מצד שגם שאין בזה משקל קבלת הנאה ממש עי"ז העסק דוקא כיון שהי' עושה כן גם בלאו הכי על כל זה יש בזה צד חשש תקלה במשקולות שברעיונותיו. ונתעורר בו באולי איזה צד קירוב הדעת אז בזה. גם שהי' עושה כן גם בלאו הכי ומעין מ"ש בתה"ד לגבי הלכה שאינה פסוקה שבתפלה יש טרדא גם במה שצריך להיות לו התאפקות ברעיונותיו. להוציא מלבו מחשבות הטרדא שגם זה מטריד התפילה. וכן הוא באולי בזה מצד גדר מדת חסידות שכיון שנתעורר לפום רהיטא אז איזה קירוב הדעת גם שיוכל אז לבטל דבר זה כאן מצד מה שהי' זה נעשה גם בלי עסק זה. על כל זה יש צד מדת חסידות לירא בזה מנטי'. ואולי גם מדת חסידות אין בכל הנזכר בש"ס שם רק במה שבלא זה לא הי' עושה או מדבר בגינו כן. וכדקיימא לן גבי רבית ולא מצאנו שם גם מדת חסידות בזה כלל וצלע"ע:

ג

שם (ששאל שאלה) אודות מדת חסידות שאמרו חז"ל דדיין דשאיל שאילתא מבעל דין פסיל לי' לדינא. נרא' שאי אפשר לתקן זה רק ע"י שיחשוך את עצמו מהדין ההוא. שהרי אין בזה תקנה ע"י השבת הממון. כיון שמ"מ הי' טובת הנאת השאלה או ההלואה בין התחלת המשפט לסופו. ובפרט במה שיש בו חשש הסתתמיות הטענות ע"י מה שידוע קבלת ההנאה כמ"ש הש"כ ז"ל בשם מוהרד"ך ז"ל. וטובת הנאת השאלה אי אפשר להשיב במה שחוזר בעינו בלי שום פחת ואינו עשוי להשכיר. ובפרט בהלואת ממון שאי אפשר לשלם עבור טובת ההנאה דהוה לי' אגר נטר והרי הי' קבלת הטובה במה שאי אפשר להשיב. לזה יחשוך את עצמו מהמשפט. ואולי בהלואה אין מדת חסידות כלל בזה. ואין זה כדשאיל שאילתא כי יש שם טובת הנאה שהרי הי' מותר לקבל שכר עבור שאילת מטלטל ההוא ושישכירנו לו. מהשאין כן בהלואה שכיון שהפקעתא דרחמנא הוא בזה מלקבל שכר ההלואה. ממילא אין בזה טובת הנאה. אך מ"מ נראה שכל שיש חשש שאולי לולי המשפט לא הי' מלוה לו כלל ולא הי' עובר על מצוות הלויית חן. מצד שהי' בלבו שירויח בה ממון מסתמא או שלא הי' נותן לו רק בעסקא כנהוג או שהי' מלוה לאחר ולא לו. עי"ז יש בזה צד טובת הנאה ואין מועיל מה שאסור ליטול רבית כיון שעל כל פנים מצד סוגיא דעלמא יש בזה טובת הנאה. אך אם יש אומדנא ברורה שהי' נותן לו בדרך ההלואה גם בלאו הכי נרא' שאין בזה גם מדת חסידות. והעיקר להבחין בעצמו להשמר מנטי':

ד

סעיף ב' (ושלח מנחה לדיין) במהרי"ק ז"ל שורש ט"ז וכ"א אודות הנאת הדיין במה שאינו מפורש שמצד המשפט. וכתב שם הרבה היתרים. אך אודות הסוס דשם לכאורה צ"ל שהי' בדרך זה נהנה וזה לא חסר. ולא קיימא לאגרא וכדומה כי לולי זאת כיון שהי' זה בין הטענות לפסק דין הי' נוטה להחמיר בל"ת מהתוה"ק. שגם כשנותן סתם בלא"ה יש להחמיר דאל"כ לא יהי' משכחת מלקות בזה הלאו כי אם כשפירשו שניהם בפיהם לשם שוחד אחר התראה. אכן הנרא' שכן הוא לפי האמת מהתוה"ק שאין איסור רק כשכוונתם לשומר והוא בין הטענות לפס"ד. ואין ספק שאיירי שם דקיימא לאגרא ולמיגר והוא דררא דממונא לגמרי דאל"ה לא הי' צריך לצדד שם ולחלק בין פ"א לכמ"פ. וגם שאין הכרע מזה כלל שכמו דקיי"ל ברבית שאסור גם בדלא קיימא לאגרא ולמיגר. וכן אסור ברבית גם פחות מש"פ כדקיי"ל ח"ש אסור מהתורה בכל האיסורים. רק כעין קיסם לחצוץ שיניו שמותר ליטול מגדר של חברו. נרא' דשרי ג"כ לגבי רבית ושוחד. אבל מה שאינו בגדר הפקר לכל בלי שום קפידא לדעת כל אדם איני מותר גם בשוחד כמו ברבית. וא"כ הי' אפשר לומר דמוהרי"ק ע"ה לא איירי כ"א בדלא קיימא לאגרא ולמיגר כנ"ל. שאין איסור כ"א מדרבנן. משא"כ היכא שיש דררא דאיסור תורה הי' מקום לאסור דספיקו לחומרא. ואולי הי' כונתו מצד המשפט ולא מצד מה שהי' נותן בלא"ה. אך זה ליתא שהרי אין איסור בתוה"ק על הנותן שוחד כלל והאיסור רק על המקבל. כמש"ה לא תקח כו' וכמ"ש במק"א בשו"ת. וכשהמקבל עובר יש איסור על הנותן מצד לפני עור כו'. וא"כ מלבד מה שי"ל דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין ואין אדם חוטא ולא לו. וכיון שידוע שהי' נותן בלא"ה אין לנו לחשוש כלל אולי כונת הנותן לשם שוחד. אך גם בלא זה אין חשש כי גם אם כוונת הנותן לשם שוחד. כיון שהמקבלו יודע בעצמו שאין כוונתו לשוחד ונוטל רק מצד שהי' נוטל בלא"ה אין שום חשש פת"פ דנדנוד איסור כלל על המקבל. וא"כ גם על הנותן אין שוב שום איסור ממילא כיון שאין כאן מכשול על המקבל ע"י כוונת הנותן תהי' מה שתהי'. ומה שרצה אחד מהצדדים לחשוש על הדיין שם בשו"ת מהרי"ק ע"ה. והכוונ' היא מצד שאולי הי' כוונת המקבל לשם שוחד על זה שפיר פסק מהרי"ק ע"ה. שאין פ"פ בזה והיינו מצד חזקות כשרות ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין ואין אדם חוטא ולא לו. ולא שביק התירא ועביד איסורא ולמה נתלה בכוונתו שהי' נטיה לשם שוחד כייו שזה הוא מה שהי' ג"כ בלא המשפט לגמרי וכמו שא"א להטיל חשש על דיין או עד בלא ראות עליה' פסול כה"נ בזה. שהרי נטילה זו אין בה שום צד ריעותא כיון שהי' נוטל כן גם בלא"ה. ואולי כ"ה כוונת דברי הגאון שבטור ח"מ סי' ט' וש"ע שם שכיון שהוא מה שהי' נותן לו בלא"ה ג"כ אין כאן נדנוד שוחד גם שנטל אחר הידיעה שיזדקק למשפטו מיד. ורק כשמרגיש בעצמו שנטה דעתו ונתעורר אצלו בחי' אהבה עי"ז בנטי'. אז מדת חסידות למנוע א"ע והיינו מצד מ"ש שם במהרי"ק ע"ה שאין אהבה פוסלת מדינא כ"א אהבה רבה כשישבינות. ואהבה קטנה מזו היא במדת חסידות לבד וכ"ה בנטיית דעתו ע"י הדורן לאהבה קצת שאין בזה רק מדת חסידות למנוע א"ע כיון שגדר שוחד אין כאן שהרי הי' נותן בלא"ה ג"כ ומסתמא לא הי' הכוונ' לשוחד כנ"ל. והמקבל יודע בעצמו שלא כוון לשוחד ועכ"ז נוטה קצת לדרך אהבה ובמק"א כ' בהבנת דברי הגאון. שהכוונה מצד שהוא שוחד במוקדם קודם הטענות ואין בו איסור תורה אך אין זה מספיק ששוחד מוקדם מ"מ אסור מדרבנן. גם כיון דמיירי גם אחר הידיעה שיזדקקו תיכוף למשפטו נראה שדבר זה כמו אחר שמיעת הטענות. ויש בזה גם איסור תורה אלי הי' הכוונ' לשם שוחד. וא"כ אלו לא הי' זה מה שהי' נותן לו בלא"ה ולא הי' היתר בזה כלל שהרי הוא שוחד ממילא ועזרו מוכיח עליו במה שעזרו במתנה עכשיו במה שלא הי' רגיל בלא"ה. וגם אם הי' ספק אם הי' נותן בלא"ה נרא' שהוא בכלל ספק דאורייתא. ואסור לו ליטול שאולי לא הי' נותן בלא"ה והר"ז שוחד ממילא מצד הנותן ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שנותן לשם שוחד. ובמה מצי המקבל לאשתמוטי נפשי' משוחד בזה ואם לא איפוא בדרך זה. מדוע נותן לו עכשיו וראי' לזה מסוף מס' כתובות דף ק"ה דלא אשכחינין היתירא כ"א כשנוטל משני הצדדים ובשכר נטילה ע"ש בש"ס שמבואר שם שגם כשנותן סתם הוא שוחד גמור ולא אמרינין שיהי' כוונת הנותן מה שהיא עכ"פ כוונת המקבל תינה לשוחד רק בדרך מתנה בעלמא או דזכי כמהפקירא כדאמרינן בגיטין. נתתי שדה לפלוני דיש בזה משום הפקר ע"ש. ובש"ס שם מבואר שאין היתר כ"א מצד שכר בטילה. לזאת אין לפרש דברי הגאון ע"ה כ"א דאיירי במה שהי' נותן בלא"ה ג"כ שבזה אין שום חשש איסור וכנ"ל: כתבתי במק"א אודות מתנות. ויש לומר עוד. שיש ספק ספיקא בהנותן מתנה בין הזדקקות למשפט בין גמר המשפט. מה שאולי הי' נותן סך זה גם בלאו הכי וכגון משלוח מנות או שכר כתיבת הזמנת וכדומה ביני ביני. ספק אולי הי' נותן כן בלא"ה וספק אולי על כל פנים לא נתן רק על הספק מצד שכבר אפשר שיתלה הדיין הנתינה בלא"ה. ומ"מ משום זה לבד אין תועלת שאולי גם הנותן על צד הספק הוא בכלל שוחד גמור שהרי כל שוחד אפשר שלא יטה לבבו עי"ז. ויש כמה טבעם דכפוי טובה ומכל שכן בעם בני ישראל ששייך בזה ביותר מצד בחי' חמרא למרי' וטבותא לשקיי' איננו קבוע כל כך בהם. ומ"מ צלע"ג בזה כיון ששוחד פשוט על כל פנים יודע הנותן שהמקבל יודע ודאי שנתן לו רק לשם שוחד. אך בדבר הידוע שכן הוא דרך הבריות ליתן כל כך שכר כתיבת הזמנה או שכר פשר כזה ופחות שבערכין ג"כ נותנים כן מצד הדרך ארץ. בזה נרא' דלא שייך גם מדת חסידות למנוע את עצמו מזה וכל שכן בשכר פשרה שגם שהניח הוא תחילה כיון שנוהגים להשוות שני הצדדים גם בשכר פשר וכמ"ש במק"א ומנהג זה ידוע. יש לומר ג"כ שגם אלו הניח הוא פחות אולי הי' מניח חברו כפי שעכשיו הניח והי' גם הוא משלים ע"י חברו. והו"ל ספק ספיקא. ספק שהוא נותן בלי הצטרפות משפט המעותד וספק שגם אם הוא נותן מצד זה מ"מ כיון שאין זה מצד בחירתו לבד ואלו הי' צריך להשלים אא"כ לכפי סך זה וכנ"ל וכל שכן כשלא התחילו עדין משפט רק הי' עיקול כדי שיהי' אח"כ משפט ביניה' ואין ידוע שיש ביניה' הכחשה בזה כלל ואולי חברו מודה לו רק שאינו רוצה לשלם לו ולזה הי' העיקול ומצד זה גם שאח" ישפטו בניהם בהכחשה על כל פנים הוא נדון כדורן שלפני התחלת הזמנה למשפט כי העיקול אין בו משום הזמנה למשפט וכנ"ל. ועל כל פנים נרא' שאם כשאחר כך באים למשפט ויש בזה שקלא וטריא שמצטרך הרב להזדקק לזה הברירה בידו להשיב אז מה שנטל משני הצדדים ולכ"ע אין ע"ז חשש עוד. ועל כל פנים כן הוא הטוב והנכון:

ה

(עסמ"ע סק"ז) ההיא שבשם מוהרד"ך ז"ל צל"ע אם הוא מן התוה"ק או מדרבנן ויש מקום לומר שהוא בכלל מש"ה ויסלף דברי צדיקים דקאי אהסתתמיות טענות מצודקים גם כשמרגיש בעצמו שלא הי' נטי' בההיא דשם. אך מ"מ ל"ש בזה שם שוחד וצלע"ע היטב. וכשידוע לכשנגדו שניתן דורן ואינו ידוע אם הוסיף על הרגילות בלא המשפט. נראה שגם אם יש בזה איסור דאורייתא מ"מ אין זה בגדר ספק דאורייתא גם שלפי האמת הי' הוספה באולי. אי גם ודאי הוספה כי מ"מ שכנגדו מוטל להכריע ספיקו לכף זכות לומר דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן וכיון שזה מזדקק להמשפט בודאי אין בו נטי'. ובודאי לא הי' הוספה על הידוע לו ברגילות לפי סדר שנים שעברו בהנשכח בפורים וכדומה. וגם שאין סמיכה על מה שמרגיש בעצמו שאין בו נטי' לומר שעל ידי זה מוטל על שכנגדו להכריע לזכות שלא הי' נטי' ושלא יסתתמו טענותיו. כי מ"מ הזכרת קבלתו הטוב' מסתם הטענו' כפי סברת דיעות הבריות כמו שבכל שוחד הי' צד לומר' שכיון שהשי"ת סבת כל הסבות וגם כל הבחירות בידו כחומר ביד היוצר שעי"ז אין נטי' מהנכון לרצון לפני הש"י ע"י שוחד ומ"מ הודיעתנו התוה"ק ששוחד הוא בחי' שהוא חד (וזמש"ה יעוור עיני חכמי' שחכמה תחי' בעלי' לידע שע"י כל מוצא פי' ה' יחיה אדם) שמצד בחי' חמרא למרי' וטיביתא לשקיי'. יש החזקת טובה עד שנעש' חד עמו ואינו רואה חובתו כמו שאינו רואה חובה לעצמו. וגם אם מרגיש בעצמו שהוא דבק כ"כ בהשי"ת שהכל כלא קמי' עד שאינו משגיח כלל על השלוח. מ"מ אין זה מועיל שהרי קבעתה התוה"ק. ורצון עשי"ת לימ' לפעלא טבא יישר חילו שלא להיו' כפוי טובה נגד הבוחר בטוב וע"ז מיוסד כל שכר ועונש. וכמו כן יש בחי' הסתתמיו' טענות ע"י סגנין דעת הבריות הלמדים ממה שקבעתה התוה"ק איסור שוחד. אך מ"מ כשמסופק אולי לא הי' הוספה יש לו לדון לזכות היטב: כשנודע לו ששלח לואחד מאומה בתורת שוחד. ולא קיבל מעיקרו פשיטא שאין על ידי זה חשש והרי זה כלא נשלח אליו כלל מעיקרא. אך אם קיבל כבר והוציא המעות והוא בא להשיבם כדי להנצל מדררא דשוחד צלע"ע אם מועיל כי יש סברא לומר שאם ירצה הנותן לא יקבלם מידו ואין ההשבה רק ע"י רצון זה שנתן ויש קירוב הדעת ומ"מ נוטה שמועיל וצלע"ע היטב: הי' לפני סכסוך בין אנשים. והלכו מלפני קרוב להתפשר. וע"י זה הסחתי דעתי לגמרי מזה ואחר כמה חדשים שלח אחד מהם משקה בשבת"ק שאינו זמן שליח אז מבע"ב אחרים ולא עלה בלבי אז שום רמז חשוש' כי מ"מ לפעמים שולח איזה בעה"ב גם בשבתות שבאמצע השנה. ואחר שני חדשים נתעורר ביניהם התביעה שמכבר ולא הי' לפני דיינים אחרים שיהי' עליהם סמיכה בזה. גם שאני חושש על משלחת שבין תחנת המשפט לסופו כשהיא מה שאינו ודאי שהי' שלוח גם אם לא הי' משפט זה מ"מ לא עלה בלבי שום חשש זכרון בשעת שלוח המשקה הנ"ל כי נשכח לגמרי מלבי כל הסכסוך שהי' ביניהם לפני כמה חדשים וסברתי בשעת הסכסוך שבודאי יתפשרו תיכוף וכעת שנזדקקתי ביניהם הי' ג"כ היסח הדעת בלבי מלקרוא להמשלח כנ"ל שלא בפני שכנגדו לפני הדיין שהי' עמו ולהשיב לו שווי המשקה. והתחלתי להראות להדיין מקום משקל בהמשפט השני צדדים שהי' מקום לזכות המשלח יהובחן שמפורש שהזכות נוטה לשכנגדו ומ"מ חששתי אח"כ בנפשי שאולי גם בזה שייך חשש מנטי' שאולי כשיוכרע לזכות המשלח יהי' צער בנפש לחשוד את עצמי ע"י זה הרצון נוטה לבחור שלא יהי' זכות להמשלח בזה. וביני ביני הודה שכנגדי מאליו על פי טענות של אנשים עמו שאין טענתו כפי סגנון הרגיל ומתקבל לשומעים. ואמר שהוא רק מספר בטענתו ועי"ז טוען להוציא משכון וגם שלא נגמר ביניהם עדיין לח משפט ולא פשר כבר נמלטתי בעזהי"ת מחששות גרם מום בזה. וסברא הנ"ל לבחור נגד המשלח להנצל מחששות משקולית בנפשו מוכרע מההיא דסי' ט' ס"ב שאין לחוש לה במכל שכן ממה שאין חושש אולי הי' נטי' ע"י הדירן בסגנון מעין נטי' שמפורשת בתוה"ק ע"י שוחד וכ"ש בנטי' כנ"ל שאין לחוש לה לכ"ע. אך אולי דרך חסידית שייך גם בזה להשמר היטב: משלחת של פורים זה כמה שנים שאינני רואה אנליהם כלל כמה שינח כל אחד ואחד רק זוג"ה תחי' מקבלת ואיש א' כותב כדי לידע למי להשיב משלוח מנות ואיני רואה הכתיבה ההיא וזה לפנים משוה"ד כמ"ש במק"ח שכשיש ס"ס להיתירא אין חשש בכזה ויש ספק שמא אין כוונת המשלח לדררא דשוחד. והי' שולח כן מצד פורים בלא המשפט יסכר שאם אין זה מה שהי' שולח כן בכל השנים בלא המשפט שמא בשנה זו הי' לו איזה רייח ידיע או איזה סבה שיתנדב לשלוח עכשיו יותר מבכל שנה מצד מצוות מעשר ריוח וכדומה. ובסי' ט' ר"ב מבואר שכשאינו מרגיש בעצמו נטי' ע"י שילוח הדורן גם שהי' בשעה שידע ודאי שיבואו לפניו למשפט אין חשש. אך יש חשש ששם הייני דוקא כל עוד שלא התחילו במשפט כלל דלא שייך בזה שוחד מדאורייתא שהרי זה כרבית מתוחרת שהוא רק מדרבנן. ובדרבנן די כשאין מרגיש בעצמו נטי' ובפרט כשיש עוד ספק אחד חילי לת הי' כיונת המשלח לשם שוחד ספק דרבנן לקולא מה שאין כן בין תחלת המשפט לסופו. ואולי מהתוה"ק עיקר האיסור בעדנא דעסק בהנוגע להמשפט מה שאין כן כשבזמן שבינתים אין עסוקים בזה כלל ואולי עיקר האיסור מהתוה"ק כשאין מרגיש בעצמו שום נטי' הוא רק כשפירש בסגנון שוחד וכן רבית שמהתוה"ק הוא רק בשימה מפורשת וצל"ע בכל זה ועכ"פ מצינו לחז"ל שהחמירו להם במדת חסידות בהפרכה שבס' ב' דייני ולזה בין תחלת המשפש לסופו טוב להזהר במה שיש בו ספק אולי לולי המשפט לא הי' עושה כן. אך במה שידוע שכמה שנים גם בלא המשפט הי' עושה כן קיל טפי. אך אם חושש בעצמו שלא יבלבלוהו מחשבות (חסר תיבות) יש בזה מדת חסידות להזהר כשנקל לפי סגנון הבריות שלא להשגיח כלל להפרט של השליחיות וכנ"ל. וזה נקל בעיר קטנה וכשמרגיש בזה ריחוק מהפסד עי"ז על פי סגנון שלו שאין ב' בני אדם שווים בסגנון שלהם במדותיהם ובסבותיהם מבחוץ ועי"ז אין שום פתחון פה על מי שאינו עושה בזה מדת חסידות הן מצד שלא שם שיקול דעתו בזה הן מצד שחושש צד גרעון עי"ז. והי' משפט לאחד מבני עיר עם אחד מבני הכפרים השייכים לכאן והייתי בסעודת ברית מילה אצל חתן בן הכפר שנזקק למשפט עבור בתו שהשיא לבן עיר כנ"ל. בין תחלת המשפט לסופו והזהרתי שלא יתן אבי האשה כנהוג ליתן בסעודה. ואח"כ לא הי' סוף במשפט ההוא בפורי' שאחר כך ושלחתי לבעה"ב אבי בן שהשיא לבת בן הכפר. שלא ישלח כלל בפורי' והזהרתי בביתי שאם ישלח יחזירו לו משלחת שלו ולא שלח בזה הי' צד להקל ביותר במה שידוע שכן הוא סגנון שלו בכל שנה. וכ"ש אחר שאיני רואה כלל אל פרטיות המשלחת אך כיון שכשיודע שכנגדו מהדורן יש חשש הסתתמיות טענות כמ"ש הש"כ ז"ל שם בסי' ט' ס"ב לזה שייך בזה דרך מדת חסידות שהבן כפר אין דרכו לשלוח בפורי' ואולי יוודע לו ע"י השליח שאבי חתנו שלח ולא יהי' יודע שאיני רואה לפרטיות המשלחת ואולי יסבור ג"כ ששלח יותר מהרגיל וגם שמשורת הדין אין לחוש בזה כלל בשל פורי' שהוא הנהוג בלאו הכי ומוטל לדון לכף זכות שאין ריעותא בזה לגרם נטי' ולא שייך חשש הסתתמות טענות ומכ"ש שיש ספיקות רבות בזה על כל זה יש בזה דרך מדת חסידות עכ"פ למישנקל לו ליהזהר בכזה בעיר קטנה ולפי סגנון שלו:

ו

סעיף ג' (נהגו לעשות לב"ד קופה) אודות מה שכתב בשו"ת מיהרר"מ אלשיך ז"ל סי' נ"ב אודות פרעון שכירות לחכם העיר שלא יהי' בזה חשש נטי' ח"ו בקירוב הדעת להנותנים לו. וכתב שהיותר טוב הוא שיהי' פרנסתו מקופת הצדקה ע"ש. הנה במדינות אלו כפי סגנון של גביית הצדקות אי אפשר שיוספק הצטרכות חכם העיר עי"ז ולא יגיע לשליש ולרביע בהקהלות הקטנות או גם הממוצעות או באולי גם בקצת מקהלות ק' הגדולות ועל פי הרוב הנותנים למתן בסתר דבר מסוים שאיננו קטן הרבה רושם בצדו על מה הוא נותן. וכבר אי אפשר לבטל צדקה דביקור חולים ודכוותה ועל כל פנים נלמד מתורת רבינו משה אלשיך ז"ל. שאין חשש במה שאי אפשר שלא יתמנו על הצדקה כמה אנשים שהרי אין צדקה נגבית רק בשנים ומתחלקת בשלשה. וצ"ל חושבים חשבונות של מצוה בזה. ולומר שעי"ז העלם יעלים החכם את עיניו מאלו שבידם טובו בסדרי פרנסתו. ויש חשש נטי' בזה כי הסברא ג"כ מכרעת כיון שהוא מצוה שאפשר לעשות ע"י אחרי'. ואם לא יהי' אלו הגובים ומתעסקי' בזה ימצאו רבים מתעסקים בכזה ואדרבא יתנו מהון ביתם באהבה שיגולגל על ידיהם זכות המצוה. עפי"ז אין בזה משום נגיעה כלל גם לגבי דיינים שפסול אוהב לזה. שהרי אין בזה משום התעוררות אהבה פרטיית אליו ואם יש משום אהבה לעוסקים במצוות הרי על כל פשעים תכסה אהבה זו שכשם שאוהב לשעוסקים במצוות כן יאהב ממילא שלא ינטה מדרך המצוה ושלא יהי' בלבו שום נטי' שאינה נכונה לגבי שווי המשפט. ומצד זה הזהרנו בתוה"ק לא תטה משפט אביונך כו' שהוא א' מהשס"ה מצוות לא תעשה שלא יהי' בלבו נטי' ע"י מה שאחד מבעלי דינים מוחזק לרשע. וגם אם אחד שכנגדו הוא צדיק גמור ידוע. והרשע הוא ידוע בהחלטיות ברשע. על כל זה כיון שאהבת צדק ושנאת רשע היא לשם שמים ומצד התוה"ק. והרי התוה"ק ציותה שלא יהי' נטיה ע"פ זה במשפט. עי"ז סר חיש חשש הנטי'. ונראה שגם ברשע רע לבריות שיש עליו שנאה גם אלו כ' מזה בתוה"ק על כל זה כיון שאין השנאה פרטיית מצד הדיין. עי"ז גם שנאתו סרה מהר ע"י מצוות התוה"ק שלא יהי' נטי' במשפט גם באופנים אלו וכמו כן הוא באהבה של המתעסק במצוות שכיון שמצד הנאת עצמו הדבר ידוע ודאי שאין בזה צד נטי' כלל כיון. שבודאי אם לא יתעסק הוא בזה. יהי' מתעסק אחר במקומו בלי שום ספק או צד גרעון. וגם כוונתו של המתעסק אין לתלותה שהיא מצד אהבת אדם ומוקמינן אחזקת כשרות על צד היותר טוב שכוונתו הוא משום אהבת מצוות השי"ת. והרי ידוע. לכל שקמי' השי"ת כל דיירי ארעא כלא חשיבין. וכיון שהחכם סברתו שכוונת המתעסק איננה רק לשם שמים. הרי ממילא אין בזה קירוב הדעת מצד הנאת עצמו. ורק משום האהבה של אהבה מצוות השי"ת יש בזה אהבה. ואהבה זו איננה מטה הדעת מן הדרך הנכון במשפטים מה שאין כן בנותנים ביחוד סיפוק החכם שיש בזה צד הנאת עצמו ודאי כיון שבידם טובו של החכם להוסיף או לגרוע או למנוע. וגם אם כוונתם לשם שמים. מ"מ אפשר הי' להם לעשות מצוותי באופן אחר בממונם שכמעט איננו בנמצא שלא יהי' בעיר איזה עוסק בתוה"ק שיהי' מצוה ליתן לו ג"כ (ולא שייך לומר בזה גם לגבי היותר חשוב בעולם שכיון דקיימא לן דאשה מתקדשת ע"י מה שמקבל ממנה אדם חשוב אם כן אין בזה משום נתינה להאדם חשוב. רק אדרבא כמקבל ממנו בזה כי התוה"ק אסרה שוחד גם לגבי היותר חשובים שבעולם. והיינו מצד שגם שלפעמי' צריכים לשלם עבור השתדלות שיקבל האדם חשוב ממון מזה. על כל זה אחר קבלתו כבר נעשה בבחי' חד עמו ויש קירוב הדעת בהחלט אחר כך. ולזה הוא שמשלימם עבור ההשתדלות שיקבל האדם חשוב כיון שעל ידי קבלתו יהי' בזה קירוב דעתו) ואם כן אי אפשר בזה בלי נטי' וחשש שוחד. והרי בעובדא דגידלני הידוע בסדר אליהו ז"ל רבא וזוטא היו ניכרים לו דברי אמת שכוונתו רק לשם שמים כעין הקרבת ביכורים. ומכל מקום פסל את עצמו למשפטו על ידי זה. וכאן כעת המנהג שיש גובה את הניתן לי נער בער מהיח"ס דפה כי כבר יש הכרעה על הצטרכות הקהלה שנגבה בתוקף על פי שרי הקיר"ה. כבכל המדינה ואין רצוני. ליטול מהנגבה שלא ברצון הטוב הגמור של כל אחד ואחד. לזה לקחו מצד אחר בערך י' או כ' בעה"ב הנותנים לזה ברצון טוב בלי הצטרכות שום כפי' או נגישה. ויש על זה גובה איש א'. וחוץ לזה גובים מנהיגי הקהלה. כל הנתינה ההיא מכל הנותנים. ורובא דרובא מהנותנים לי אינני יודע מהם כלל עכשיו. ואת שאני יודע מהם שהם נותנים להגובה בגיני. גם בזה יש בירור שאין חשש נטי' בזה. שהרי אם לא יגבה מהם בגיני יהי' גוביינא מהם בכפי' ליד המנהיגים. והרי זה ממש כההיא דגובים שכשלא יגבו הם יגבו אחרים וכנ"ל. וכן הוא ממש בזה. ואין תלוי כלל בדעת הנותן אם לפחת או שיהי' איזה גרעון מכפי המוטל על פי ההערכה שעל פי ג' שמאים כידוע ואם כוונת מוהר"מ אלשיך ז"ל מצד שבהגובים ומתעסקים בצדקה שהם מעטים אפשר ליזהר בנקל שכשיהי' להם משפט יסלק את עצמו וידונו שארי לומדים שבעיר כן הוא ג"כ אודות. הנתינה הנ"ל שאפשר שלא לידע מי ומי הנותני' ליד הגובה שבגינו ועכ"פ את שנודע לו בזה מעטים הם ואפשר לסלק את עצמו מן דינם. אך כל זה במדת חסידות שהרי משורא הדין הרי זה כמתנה שנותן לו ודאי גם בלי המשפט ומכ"ש שזו המתנה איננה ניתנת בזמן המשפט ובדרבנן בזה אין להחמיר יותר וצלע"ע:

ז

סעיף ה' (משניהם בשוה) אודות מעות פשר שנותן צד אחד יותר משכנגדו באם ע"י זה מרבה גם חברו ליתן שיהי' שוה מכל צד ונעשה זה לפני הדיינים כתבתי במק"א בזה ונראה שלפי הנהוג שנותנים אחר שכבר מוסכם מה לומר לפניהם בעת שהי' הבע"ד בחוץ הוסכמו הג' דיינים שיאמר הגדול שבהם כן ואח"כ קורים אותם מבחוץ לפנים אז שוב אין שום קפידא בדררא דשוחד בזה שהרי זה כמתנה שאחר המעמד ההוא לגמרי וי"ל דלא דמי לרבית מאוחר כי שם כיון שנותן מה שלא הי' רגיל ליתן בלאו הכי נראה שנותן אגר הלואה או נטר מה שאין כן בזה כיון שידוע שלא יהי' עוד נטי' מכפי ההסכמה ואין מצוי כלל להוציא הבע"ד לחוץ אחר נתינת מעות פסק דין או פשר א"כ הרי נתינה זו ידיעה שאיננה. מצד נטי' כל דהיא בהכרע דהפשר רק שכר סרסרות נותן זה בנדיבות (א' אמר לחבירו באזנו אתה תתן כפל מה שנתתי ונתן כן ואח"כ השלים גם הא' להשוות לכפל בזה אין שום פתחון פה חשש שהרי שניהם לדבר א' נתכוונו ולא הי' כסיפא לי' לומר אין לי להוסיף על מה שנתת) ומלבד זה יש צדדים בספיקות בדרבנן אולי. אין מגמתו מצד נטי' וגם אם מגמתו כן כשאין כוונת הנוטל לשם שוחד אין דררא דאורייתא גם יש בפשרות מה שאין בו איסור הטי' ועכ"פ לא מהתוה"ק גם יש ספק אולי טובת הנאה כזו שעל ידו נתרבה הנתינה הוא רק כנטילא נוצה והוא מדת חסידות כידוע כן י"ל צד זכות על הנהוג והיותר טוב הוא כשנותנים אחר שאמרו לפניהם הפשר והוסכמו לזה שאז אין שום פתחון פה כל דהו לכ"ע בשום צד כי לא דמי לרבית ששייך בו איסור שכר הלואה או נטר מה שאין כן בזה שהקפידא רק אחשש נטי' וליכא רק לפעמים במציאות רחוק אחר הרגל רב עם האנשים לירד לסוף דעת נדיבותם והרי שוה לכל נפש לאיים העדים בבחינת סהדי שיקרא אאגרייהו זילא ואין בטחון שאח"כ לא ישנה מליתן לו עבור הטי' ואין חשש בזה כלל ואין בזה גם לזות שפתים ולא עקשות פה לפי רוח הבריות האומרים שבהמשח גלגל העגלה יוחש מסע הדרך רק זה בבחי' צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו כיון שמוקדם משקל הצדק והנכון קודם הדרך ומה שנותני' אח"כ די' שעתו ואין בו חשש למפרע כלל ועכ"פ בפשר ובספיקות כלל מוכרע לכ"ע לזכות כתבתי: במק"א שגם כשאחד מבעלי הדיני' נותן מעות פסק קודם לחברו ונותן בשופי ועי"ז נותן גם חברו סך זה כנהוג וידוע לכל שצריך להיות שוה משני צדדים עכ"פ יש על זה היתר שיש בזה ס"ס ספק שמא הי' חברו נותן יותר אם הי' הוא המתחיל או הי' נותן סך זה ממילא וספק שמא אין כוונת שום אחד מהנותנים על שם שוחד רק לשכר בטלה או טירחא בעלמא וכידוע שכן הוא מהסתם. ועל פי הרוב אין נטי' בזה בלבבות במה. שנותני' על השלחן בפרהסיא כנהוג. ומהתוה"ק אין איסור כי אם בשנותן על דרך שוחד והו"ל ס"ס בדאורייתא וספק לגבי גדר דרבנן שאסור גם בלי כוונת שוחד מדרבנן עכ"פ כמ"ש במק"א ממשמעות הש"ס. אך עכ"פ מדת חסידות יש בזה למנוע את עצמו בכזה בפרט כשהנתינה קודם אמירת הפסק דין וגם קודם העיון בו ובכזה אמרתי להם איני רוצה ליטול והפצירו והניחו על השלחן והלכו להם כי הי' מצטרך עוד המתנה לבירור אודות. העיון בהפס"ד אמרתי לאיש א' שיטול לידו המעות ועדיין הוא מושלש בידו ולא שייך בזה קפידא כעין לא תגנוב על מנת לשלם כפל או למיקט כי אין זה רק שם. מה שאין כן בזה גם אם נוטל לידי עצמו על מנת שקודם העיון בהפס"ד יודיעום וישיב להם את שלהם ורק אם לא יצטרכו כלל לפס"ד בזה אז יטול המעות בכשרות גם על זה אין שום קפידא כיון שהם יהבו לי' מדעתן ורצונם ואודות חשש קירוב הדעת כיון שנוטל על מנת להחזיר מה לי החזיר להם תיכף מה לי שנוטל על מנת להחזיר כנ"ל פשיטא שאין לדמות זה כלל למעין גניבה וגם בשידוע שנותן א' יותר על מנת שוחד מכל מקום אין בזה גם דררא דאיסור דרבנן כלל כיון שאין כאן לא גניבה ולא שוחד כלל אך בהשליש ביד אחר כנ"ל עד לבסוף הרי זה על צד היותר טוב ולא שייך ע"י זה קירוב הדעת בחששא רחוקה שכשיזדקק להם לא יטול מזה כלל: לכאורה יש מקום לומר שכיון שהתובע הוא המזמין להמשפט ועל ידו הי' מה שיהי' ניתן מעות הפסק דין משני הצדדים וגם ששניהם נותנים בשוה מכל מקום הרי התובע הגורם בזה לכל המעות. ויש חשש בזה. וכל שכן כשבוחרים בדיין שמעיר אחרת שנגרר על ידי התובע שבחרו וגם שביד הנתבע לבחור לו אחר ולסרב בזה. על כל זה התובע הוא המתחיל ולפעמים בעירו גרע טפי שהנתבע אין ברירה לבחור אחר ולא הממונה בעירו. והתובע על ידי תביעותיו נגרר מעות הפס"ד והרי זה כעין מה שאמרו אז"ל ב"פ האומנים שלכך אומנים שומרי שכרהם מצד טובת הנאה שבחר בהם ליתן להם הרווחה על ידי הפעולה ולא בזולתם אך מכל מקום יש בזה זכות על כל דייני צדק דעב"י שנוהגים כן. כי כיון שכבר נעשה זה למנהג קבוע ליתן שכר משני הצדדים הרי זה כנותן מה שהי' רגיל בלאו הכי גם כן וכן הוא בזה שידוע לכל שלא מצד נטי' באים בזה וגם הו"ל כההיא דדורן שקודם הזמנה למשפט וכבטוש"ע סי' ט' וכ"ה בזה שההזמנה והטובת הנאה באים כאחד. והיכר של הטובת הנאה בא קודם ההזמנ'. מכל שכן להנהוג עכשייו לסדר תחלה כל הפס"ד על בוריו בלי שום פקפוק וספק ואח"כ מכניסין הבע"ד ואז מניחין את מעות הפס"ד שניהם בשוה שאין בזה רק מעיף חששא דשוחד מאוחר באולי והרי זה רק פתחון פה דחששא דרבנן. אשר ספיקא שבזה לקולא והעיקר ליזהר בלב מנטי' כבש"ע שם. וזה נקל טובא מצד בחי' כמים הפנים לפנים כן לב אדם לאדם. והרי' לא עלה לב מעולם שיהי' עיקר דעת התובע בעשותו התביעה. רק כדי שעל ידי זה יסובב שיטלי הדיינים מעות פס"ד ופשיטא וידוע לכל שעיקר מגמתו של כל תובע הוא רק בשביל עצמו כדי שיקבל הוא את מה שהוא רוצה ועל פי הרוב נתינת מעות פס"ד לא עלה על לבו לשום זכרון כל דהו ואתוא ממילא די' שעתו ובהיסח הדעת. לגמרי ועל כל פנים שום התעוררות אהבה אין בזה (וגדר שוחד הוא רק התעוררות אהב"ה גי' אחד בבחי' שוחד שהוא חד בלשון תרגום אחד בלשון הק' וכתוב אבן חן השוחד בעיני בעליו. והיינו בחי' אהבה כמש"ה אילת אהבים ויעלת חן. וכתיב אוהב טהר לב חן שפתיו כו' והרי התעוררות האהבה הוא רק בבחי' אני אהבי אהב והעיקר הוא רק מצד הלב) וכבר כתבתי במק"א דלא שייך בחי' שוחד מהתוה"ק כי אם כשהנותן יודע שהמקבלו לוקח בתורת שוחד והוא נותן לו אדעתא דהכי וכל שכן בזה שידוע שהטובת הנאה (שאין בה דררא דאסור תורה כיון שעל כל פנים נותנים שניהם בשוה. והי' הנתבע מצי לאשתמוטי נפשי' מליתן. ושערי הדחיות לא ננעלו וכל שכן כשהדיינים אינם מונעים את עצמם מלומר הפסק דין כשאין לבע"ד מעות פס"ד בידם ועל כל פנים. כן ראוי ונכון לכל דיינים גם עכשיו שאי אפשר לעשות תקנה כל כך מהר בכל המדינה) איננה ניתנת כלל מצד אהבה או התעוררות חן ועל כל פנים יש בזה כמה ספיקות אך עם כל זה הי' עצהיו"ט לעשות בזה תקנות. כי פרס של הרבנים בלאו הכי מצטרך השגחה גדולה בכל המדינה שיהי' להם הספקה נכונה דרך כבוד כראוי. ויש גם כן דרך במדינות אלו לקבוע נתינה מכל עשיית קארץ מאלץ כידוע שבעיר קטנה יוקבעו מזה דבר מסוים בערך שני זהו' פו' מקארץ בעיר שעין בה בשנה רק ת"ק קאריץ בערך. ובעיר שיש בה אלף די. בזהב פו' מקארץ בערך. אם יתוקנו שארי ההכנסות הנהגות לכדי סיפוק הראוי להרב. וכן לפי ערך וכל הקהל נקל להם שיהי' גובה להם בזה כי הוא מה שאי אפשר להעלימו כל כך בנקשי וכדומה השגחות בתיקונים נכונים בכל כזה. שמעתי דרך זה ליתן ממאלץ והונח לי. ויש גם כן דרכים שונים. נכונים בכל עיר כפי דרכם. אשר כ"ה עצהיו"ט כדי לצאת ידי חובת מ"ש בשו"ת מוהר"ר משה אלשך ז"ל וכמ"ש במק"א בזה. אך פרס של דיינים בקהלות קטנות שאי אפשר בנקל לעשות להם הספקה נכונה. וצריך להיות להם פרנסה אחרת וצריך לעשות סיפוקם ממעות פס"ד. כבר אפשר שיהי' גובה אחר על זה שמש הדיינים או שיעשו כלי שיטילו לשם מעות פס"ד. וכן שמעתי שהונהג באיזה מקומות. והדיינים יקבלו פרס מסויים ואפשר שאיש אחד ישכור הכנסת אלו של מעות פס"ד או גם פשרות. והדיינים יוכל לרשום מי ומי הי' להם משפט או פשר לפניה' ביום ההוא והשוכר יגבה מהם כפי התקנה שתוקבע לפי ערך סך המשפט וכדומה ובפרט עכשיו שכבר יש בכל קהלה גובים פאחט דנרות ודבשר ולא יהי' עליהם למשא בזה. וכבר אפשר לעשות הערך מעין מתנות שקבעתה התוה"ק למען יחזקו בתורת ה'. א' ממאה וא' מס' או נ' או מ' או י' או מ"ח או כ"ד וכדומה כן אפשר לקבוע מנשואין ושידוכין ושומות ותנאים וכתבים ופשרות ופס"ד. וגיטין וחליצות ועזבונות וכן דרך השגחה אחרת מבריתות וסעודות ומדרשות ומשלוח מנות. וחנוכה ורגלים וקלפות שמזה יהי' דרכי ההערכות בסגנון אחר. רק שיהי' משגיחים בזה לנכון. וגם שיש תירוצים נכונים על הסגנון שהי' נהוג עד כה. ואם הראשוני' כו' עכ"ז בבחי' כי חסדך לנגד עיני והתהלכתי באמתיך שכתבתי בזה במקו"ר בשם מוהר"ר משה אלשך ז"ל ראוי להיות מעלים בקודש בדרכי תקנות בכל זה בדרך מדת חסידות להסיר כל גמגום ופתחון פה בכל זה וכיוצא בזה. ואין דנין משאי אפשר שבתחלת יישובי המדינות מתוך תוקף הגליות לא הי' אפשר לתקן אז יותר ומקום הניחו להתגדר לדורות אחרונים להוסיף דרכי מדת חסידות בכל זה כפי האפשריות: גם שאין ליטול מעות פס"ד או פשר מצד אחד יותר. ממה שנותן צד שכנגדו. מכל מקום כשהניחו על השלחן ולא נראה לעינים מי נתן יותר גם שניכר על ידי המטבעיות שאחד נתן יותר. ולפי הסגנון ניכר שלא דיברו ביניהם שיחזיר א' לחברו עבור היתרון החצי. הנה בזה נראה דלא שייך חשש מוקדם או מאוחר בדררא דשוחד כיון שאין בדעתם להוודע מהם מי נתן יותר. ואין עומד להוודע בלי שאלה מהם. אין בזה חשש. וגם חשש של הסתתמיות הטענות לא שייך בכזה כיון ששניהם יודעים שאין זולתם יודע מי העדיף ואומדנא לא שייך בזה כי לפעמים אין ביד א' כל כך כמו ביד חברו שם בבית וגם כשמסופקין אולי אין ידוע לזולתם מי העדיף אין נטי'. מה שמשלמי' לבדה"צ עבור שטר גביית עדות לא שייך טענה על כן דגם שהותר שכר כתיבה מכל מקום הרי הו"ל נוגעים שחתימת ידם שהוא כחקירה הוא רק עבור שכר מצד אחד וגם במקומות שיש תקנה שכר מסוים תמיד שוה בין יועיל בין לא יועיל בין מעט בין עסק גדול מכל מקום כיון דנגיעה פוסלת גם בדרך רחוקה ונפלאה כבסי' ל"ז הו"ל מ"מ צד נגיעה כי יש לומר מעין מה דקיימא לן ג' שנכנסו [לבקר החולה] רצו עושין דין כו' כן הוא תיכף שמיעתן הו"ל כאחר פסק דין ואח"כ נוטלים שכר כתיבה וגם אם עדיין לא הי' שמיעת טענות מ"מ הו"ל שמיעת העדות כפסק דין באופני' אם יהי' טענות כך כן הוא וכפי כל חלקי הסותר שיכולי' להיות אח"כ בענין ההוא ויכולים ג"כ לכתוב חד ליתוהו ויחתמו את עצמם רק ב' כי שמיעת העדות הו"ל כגמר דין והשוטר שבמקום אחר מודים לפניו שכ"ה מהבד"צ ועביד לגלויי מהם ולפי זה גביית עדות שבשכר אם שכחו הב"ד אח"כ הענין אולי אין לעשות על ידי זה בשטר:

א

כשיתבענו הנותן. וכתב הסמ"ע אבל בלא תביעה אין צריך להחזיר ולא דמי לריבית דכתיב וחי אחיך עמך עיין שם ובט"ז כתב דאישתמיטתי' דברי רש"י פרק איזהו נשך (בבא מציעא דף ס"ז) ז"ל ריבית קצוצה וכופין אותו בית דין להחזירו אם תובעו בחיים כו' ומעשה בא' שאין לו ממון רק מה שלקחו ממנו ריבית ועדיין לא החזירוהו ובא המלוה ליקח אותו ריבית מיד האיש מדר' נתן ונ"ל דא"צ ליתן כיון שאין כאן תביעה מהמלו' שיחזירם אין כאן ממון כלל דהרי בעינן תביעה עד כאן לשונו. אבל לענ"ד נראה דכיון דפריעת בעל חוב מצוה וכופין אותו לקיים המצוה כמבואר בפ' הכותב וה"ה ה"נ בזה שאין לו לצאת ידי חובתו כופין אותו שיאמר רוצה אני לתבוע כדי שיהי' לו ממה לשלם ולא יהי' לוה רשע אם יש לאל ידו לפרוע. ועיין משנה למלך פ"ג ממלוה עיין שם טען שמעון שיגבו לו בית דין משטר מתנה שכתב לה בעלה מדר"ן כו' ומה שאמר' שתלה הגבי' ברצון האשה כו' בית דין כופין לה שתתבע כדי שתפרע ע"ש. ואין להקשות מהא דאמרינן בפרק יש נוחלין יצא עליהם שטר חוב בכור נותן פי שנים ואם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי וכתבו שם בתוספות דנ"מ דאם יצא שטר חוב על הבכור עצמו ולא על האחין רשאי לומר איני נותן ואיני נוטל ומפסיד הבעל חוב עיין שם ולמה אין כופין את הבכור שיאמר רוצה אני כדי לפרוע דהתם מיד שאמר הבכור איני נוטל תיכף הפסיד חלק הבכורה דמתנה קרי' רחמנא ואפילו רוצה אח"כ לחזור אינו יכול וכמבואר בשלחן ערוך סימן ער"ח ואם כן אפילו אם הבית דין יכופו לחזור ולומר אני רוצה תו לא מהני לתקן אבל בנ"ד אפילו אם אמר עתה איני רוצה לתבוע הריבית והשוחד עוד ידו נטוי' וכח לו לתבוע בכל עת שירצה ולהכי בית דין כופין אותו בכך לומר רוצה אני וכן בעובדא דמשנה למלך שתלה הגבי' ברצון האשה אף על פי שעכשיו אינו רוצה אם רוצה אח"כ מגיע לה המתנה וכמבואר במגיד משנה פ"ז מהלכות אישות דאומר ע"מ שירצה פ' זמנו לעולם ואפילו אמר בתחלה איני רוצה וחזר ואמר הן נתקיי' התנאי' ע"ש. אלא דאיכא למידק כיון דע"י כפי' הוא אינו אלא אונס ולא רצון ואף על גב דבפרק חזקת הבתים אמרינן תלוה וזבין זביני' זביני כדתניא יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועיין שם בתוספות שכל מה שמחוייב לעשות מצד המצוה אשר מחוייב הוי כמו זביני כיון שאינו עושה בחנם עיין שם היינו דוקא בתלוה וזבין דהיינו להקנות אבל בנ"ד שכופין אותו נזכות דהוי כמו לקנות דלא מהני וכמו שכתב הרמ"א בסימן ר"ה בשם בעל העיטור דוקא אנסוהו למכור גמר ומקני אבל אנסוהו לקנות לא אמרי' אגב אונסין גמר ומקני וה"נ דכוותה דבשלמא יקריב אותו היינו כמו להקנות אבל כפי' זו לקנות היא והוי אונס ולאו רצון הוא: ובזה ניחא ליישב קושיות הראשונים שהקשו בהא דאמרינן חייבי חטאות ואשמו' אין ממשכנין אותו כיון דלכפרה קא אתי והקשו דהא כיון דאמר רוצה ניחא לי' ואם כן נימא דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ועיין בחידושי הרמב"ן פרק חזקת הבתים ובתוספות שם: ולפי מ"ש ניחא דגבי עולה כופין שיאמר רוצה אני דהוא להקנות דהיינו שיקדישנו לגבוה והוא להקנות ותו אין צריך דעתו אבל בחטאות ואשמות בעינן רצון בעלים בכפרה ואי לא ניחא להו בכפרה לאו כלום ואין לכוף אותו על זה דאינו להקנו' אלא כמו לקנות דאפילו תלוה לקנות לא גמר לקנות. (שוב מצאתי בכנסת הגדולה י"ד סימן קס"א) כתב גם כן גבי ריבית דכופין את הלוה לתבוע בכדי שיהי' לו במה לפרוע משום דפריעת בעל חוב מצוה וכמ"ש לעיל: אמנם נראה אם מחל הלוה הריבית והשוחד אין אחר המחילה כלום דהא אי לאו משום שעבודא דר"ן לעולם מהני מחילת הלוה וכאן לא שייך שעבודא דר"ן כיון שלא היה תביעה ותו אין כופין אותו כמ"ש גבי בכור דאם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי דאין כופין אותו כיון דלא מצי לתקן וכן בזה שכבר מחל תו לא מצי תבע ועיין ברמב"ם פ"ד ממלוה דמחיל' מועיל בריבית ולא הוי דשלבל"ע כיון דבעי תביעה וכ"ז שלא תבע לא נתחייב לדעת הטורי זהב דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה הוא כדאי' בפ' האומ' אבל לדעת הגאוני' שם דס"ל דמחילה אינו מועיל בריבית ומטעמ' דידהו דכולהו ריבית מדעתו הוא והתורה אסרתו אם כן ה"נ אפילו מחל הלוה כופין אותו שיחזור ויתבענו ועיין טור י"ד סימן ק"ס ואם מחל אחרי תביעתו לדעת הרמב"ם דמהני מחילה ברבית נראה דגם בזה מהני ולא שייך שעבוד' דר"נ אף על גב דכבר נתחייב דהרי כבר הי' תביעה אפילו הכי נראה דלא שייך שעבודא דר"נ דה"ל דומיא דהענקה וצדקה דלא שייך שעבודא דר"נ וכמבוא' בש"ך סימן פ"ו עיין שם וה"ה ריבית דאינו אלא משום וחי אחיך עמך. אבל גבי שוחד נראה דאם מחל קודם התביע' מהני המחיל' ותו אין כופין אותו וכמ"ש דהא אי אפשר לתקן שכבר מחל ושעבודא דר"נ לא שייך כיון דעדיין לא נתחייב כיון דלא הי' תביעה אבל אם מחל אחרי תביעת הדיין תו לא מהני מחילה דכבר נתחייב מחמת שעבודא דר"נ: מיהו נראה לדעת הגאונים דסברי דלא מהני מחיל' בריבית וטעמא דידהו משום דכל ריבית מדעת הוא והתורה אסרה אם כן הוא הדין בשוחד נמי שייך ה"ט והתורה לא מתלה וזה ברור: אמנם בעיקר הדין לענין ריבית יראה לענ"ד כדברי הסמ"ע דריבית לא בעי תביעה וראי' לזה מהא דאמרי' בפרק הגוזל קמא (בבא קמא דף צ"ד) הגזלנין ומלוה בריבית שהחזירו אין מקבלין מהן והמקבל מהן אין רוח חכמים נוחה הימנו ת"ש הגזלנין ומלוה בריבית אף על פי שגבו מחזירין ומאי ניהו מלוה בריבית אמרי מחזירין ואין מקבלין אלא למה מחזירין לצאת ידי שמים ועיין שם ומשמע אפילו בלא תביעה צריך לחזור דהא התם ע"כ לא היה תביעה דאם הי' רוצה הלוה לתבוע ודאי היה מקבל וכיון דלא היה תביע' למה מחזיר ע"כ מוכח דאפילו בלא תביעה נתחייב בדיבור ואין לומר דלצאת ידי שמים הוא דנתחייב בלא תביע' דליתי' דכבר כתבו תוספות שם דבפ' א"נ לא הוי מצ לשנויי הכא למאן דאמר ריבית קצוצ' אינו יוצאה בדיינים דלצאת ידי שמים שאני דלדידי' אפילו לצאת ידי שמים אינו צריך להחזיר בכפי' וסוגיא דהכא למאן דאמר ריבית קצוצה בדיינין יוצא אלא דתיקנו רבנן דאין מקבלין עיין שם ומבואר דאין חילוק כלל בין דינא דשמים לדין בית דין ואם כן כיון דאינו אלא משום דריבית קצוצה יוצאה בדיינין וכמ"ש ממילא מוכח דמחויב להחזיר בלי תביעה וכן מוכח מלשון הגאונים החולקים על הרמב"ם וס"ל דלא מהני מחילה בריבית משום דכל ריבית הוי מחילה והתורה לא מחל ואי"נ דאינו חייב אלא בתביעת הנותן מאן מוחה לי' שלא יתבע. וגם בזה מצאתי בכנסת הגדולה י"ד סימן קס"א שהעל' דריבית א"צ תביעה וכן עיקר. והנה גם לשיטת הטורי זהב דס"ל דריבית צריך תביעה איכא למידק האיך העלה לפטור את המלוה ובריב"ש כתב בסימן תפ"א אם כתב בשטר שיפרע כ"ז שיתבענו המלוה וחייב המלוה לאחרים יכולים האחרים להוציא ממנו החוב אע"פ שהמלו'אינו רוצ' לתובעו ע"כ והובא בטורי זהב סימן צ"ט ואפשר לחלק דהתם בעובדא דריב"ש החוב הוא תיכף ומיד נשתעבד אלא דתלה זמן הפרעון בתביעת המלוה ולכן איכא שעבודא דר"ן והרי הם המלוים באי כחו של המלוה לתבוע את הלוה אפילו אין המלוה הראשון תובעו אבל בריבית עיקר החוב הוא ע"י תביעה וכ"ז שלא התחיל החוב והשעבוד לא שייך שעבוד' דר"ן ואין לאחרים בו כלום: העולה מזה בשוחד דודאי צריך תביעה אין למלוה בו קודם שיתבענו הלוה ואם הבית דין יכופו אותו לתבוע כבר כתבנו דלדעת בעל העיטור הרי הוא כתלוה לקנות וריבי' א"צ תביע'. ומחיל' בשוחד לדע' הגאונים נראה דלא מהני ולדעת הרמב"ם מהני ולכן אם מחל קודם התביע' ודאי אין כופין אותו דלא מהני הכפי' לתקן וכמ"ש ואם אחר התביעה מחל בשוחד לא מהני דכבר נשתעבד מדר"ן ואף על גב דאי בעי לא תבע עכשיו מכל מקום כיון דכבר תבע תיכף נתחייב ונשתעבד מדר"ן וברבית אפילו אחר התביעה מהני המחילה דכיון דאינו אלא משום וחי אחיך עמך אינו אלא כמו צדקה והענקה:

א

תנולי שכר פעולה. ואם לא התנה דעת הסמ"ע דא"ל ליתן אלא כשיעור שרוצ' אדם לישב בטל מאות' מלאכה שנתבטל ממנה וכמו גבי משיב אביד' אבל הטורי זהב חולק בזה והעלה דאם לא התנה א"צ ליתן לו כלל דהא קיימא לן הפורע חובו שלא מדעתו דפטור הלוה. די"ל מפייס הוינא בלא דמים וק"ו כאן שי"ל הייתי הולך לדיין אחר ותו דכתבו תוספות דכל מי שעושה טובה לחבירו שלא מדעתו אפילו אית לי' א"צ שישלם לו דה"ל מבריח ארי דמצוה קעביד ומה שהביא ראי' מאבידה התם ברי היזקא דאי לא היה המוצא היתה נאבדת לעד כו' עיין שם בט"ז. וחילוק זה שכתב דאבידה ברי היזקא מבואר בתוספות שם בפ' הכונס (בבא קמא דף נ"ח) שהקשו גבי משיב אבידה ושטף נהר חמורו דשכרו מיהו שקיל וליהוי כפורע חובו של חבירו שלא מדעתו ותי' דהתם ברי היזקא עיין שם אבל מכל מקום בעיקר הדין דברי הסמ"ע נכונים דודאי היכא דעשה מעצמו טוב' לחבירו וכמו פורע חוב של חבירו או משיב אבידה שלא מדעתו בזה שייך לחלק בין הפסד הברור ובין הפסד שאינו ודאי אבל האו' לחבירו השלך חמורך ותציל חמורי או זרוק המלאכ' והגבה מציא' שלי ודאי חייב לשלם דהא פורע חובו של חבירו שלא מדעתו איתמר הא אם אמור לו פרע ודאי צריך הוא להחזירו כמבואר בסימן קכ"ט עיין שם סמ"ע סק"ג ואם כן הכא דהדיין סילק עצמו מן המלאכה ונזקק לדין עפ"י דעת בעל דין ודאי צריך שישלמו לו כיון דמדעת הוא וז"ב. מיהו אם דן בע"כ של בעל דין נר' דא"צ לשלם לו שכרו כפועל וכן מבואר להדיא בטור י"ד סימן שי"ב בהיתר בכורות דאם לא התנה צריך לשלם לו שכרו כפועל בטל ומהתימ' על הטורי זהב שהוא סותר משנתו ששנה לנו בי"ד שם ז"ל וכן לענין דן את הדין דאמרינן עלה נוטל שכרו כפועל בטל עיין שם אך מ"ש הסמ"ע דאם לא התנה צריך לשלם כשיעור שאדם רוצ' לישב בטל מאותה מלאכה שנתבטל ממנה וכדין משיב אבידה. אינו נראה כן מדברי הטור בי"ד שם גבי ראיית בכור כתב אם לא התנה א"צ לשלם אלא כפועל בטל לגמרי ועיין שם ואם כן הוא הדין גבי דין דדומה לראיית בכור א"צ לשלם אלא כפ"ב לגמרי והא דבאבידה צריך לשלם כשיעור שאדם רוצה לישב בטל מאותה מלאכה כבר כתב בדרישה שם דאבידה הוי קצת מלאכה ולהכי לא חשיב כפ"ב לגמרי אבל דין לא הוי מלאכה כלל ואין עליו שם רק כפ"ב לגמרי וכן מחלק בטורי זהב שם סימן שי"ב. גם מ"ש הטורי זהב לחלוק על הסמ"ע וז"ל ותו לדברי הסמ"ע היה להרמב"ם וטור לכתוב גם כן דמשלם כפועל כמו גבי אבידה ועיין שם לאו קושיא דהא כבר כתב הדין לענין היתר בכורות ואם כן ממילא ה"ה כאן ואם כן דברי הסמ"ע ברורים דצריך לשלם שכרו מיהו א"צ לשלם אלא כפועל בטל לגמרי וכמ"ש בי"ד סימן שי"ב ותימא על הסמ"ע שלא כתב כן וזה ברור:

א

מאד מאד כו' כן הוא ל' הטור ובפרישה כתבתי דמשום דחמדת ומשיכ' האדם אחר הממון הזהיר באזהרה כפולה וכתב מאוד מאוד ומה"ט גם הטור בי"ד סי' ק"ס בדין ריבית הזהיר בלשון זה וכתב מאוד מאוד צריך ליזהר באיסור ריבית גם בר"ס של"ו בי"ד כתב לענין רפואה ז"ל והוא שיזהר מאוד מאוד כמו שראוי ליזהר בדיני נפשות כו' והיינו מפני חומר פקוח נפש וכן הזהיר באיסור ערוה בא"ע ר"ס כ"א ואב לכולם מה שהזהירו חכמי המשנה בל"ז ואמר מאוד מאוד הוי שפל רוח מפני שטבע האדם למשוך אחר הגאות:

ב

אפילו לזכות את הזכאי כן הוכיחו בגמרא דכתובות דמדכתיב לא תקח שוחד דאילו להטות משפט כבר הוזהר ע"ז כמ"ש לא תטה משפט לא תעשו עול במשפט והטעם מפורש בקרא שנאמר כי השוחד יעור ודרז"ל שוחד נוטריקון "שהוא "חד ר"ל שהנותן והמקבל נעשים גוף אח' וא"א להשמר שלא יטה אחריו וכיון דאסור לקבלו מחד אסור ג"כ לקבל מתרוייהו בשוה ואפילו משניהן יחד אע"ג דלא שייך שם ה"ט וכמ"ש בדרישה ע"ש:

ג

צריך להחזירו כשיתבענו אבל בלא תביעה א"צ להחזירו כיון דלא קבלו אלא מרצון הנותן וכדי לזכות את הזכאי ול"ד לריבית דכתיב ביה וחי אחיך עמך עליך להחזיר לו כדי לחיות בו ועפ"ר:

ד

שוחד דברים בפרישה כתבתי דר"ל שוחד עניני' כמו ההוא דנטל גדפא מהדיין או כסה רוק שלפניו וכן משמע בגמרא מיהו אפילו שוחד דברים ממש ג"כ אסור כמו להקדים לו שלום ולא היה דרכו להקדים לו שלום וכל כיוצא בזה וכמו שאסרו דברים כאלו באיסור ריבית כמ"ש הטור והמחבר בי"ד סימן ק"ס ע"ש:

ה

אבל היה לו להשאיל כו' פי' אפילו לא השאילו עדיין כיון דיש לו להשאיל אז שאלתו ששאל ממנו אין עליו תורת שוחד שהרי גם הוא יכול לשאול ממנו כשירצה ועפ"ר שכן מוכח מלשון הגמרא וכן מוכרחים אנו לפרש דברי הטור וכמ"ש בפרישה ע"ש:

ו

אין הנתבע יכול לפסלו אפילו אם בשעה ששלח לו היתה תביעתו מפורסמת שיתבענו באותו תביעה טור:

ז

ממדת חסידותו וכתב מהרד"ך בית כ"ו הא דאינו אלא מדת חסידות היינו כשעשה כן להדיין שלא בפני בע"ד חבירו אבל בפניו ודאי אסור דודאי יסתתמו טענותיו וק"ל ועד"מ שהביאו:

ח

כי חובה על ישראל לפרנס כו' ילפינן לה מדכתיב והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו:

ט

או הקדשות סתם פי' לאפוקי אם הקדישו לשום דבר מיוחד אז אסור לשנותו לדבר אחר וכמ"ש בא"ח סי' קנ"ג ובי"ד סי' רנ"ו ועפ"ר:

י

ויותר טוב לגבות כו' אמ"ש המחבר ומגבין אותה מתחלת השנה או בסופה קאי:

יא

הנוטים אחרי הבצע בבני שמואל כתיב דלא הלכו בדרכי אביהן ויטו אחרי הבצע ועד"ר מ"ש בזה:

יב

הנוטל שכר לדון כו' גם הנוטל שכר להעיד אין עדותו עדות וכן הוא במשנה בהדיא וכתבו מור"ם לקמן סי' ל"ד סעיף י"ח ע"ש:

יג

אא"כ ידוע שלא נטל כו' פי' ואז אותו דין הוה דין אע"פ שנטל שכר על דינים אחרים שדן לפני זה ולאחריו ול"ד לעובר עבירה אחת שכל דיניו ועדותיו בטלים עד שעושה תשובה דשאני הכא דלא עבר על לאו אלא משום קנס הוח וכמ"ש הרא"ש וע' בד"מ ובהגהותיו עוד מזה:

יד

ואומר לבעלי דין תנו כו' כצ"ל ואומר בוי"ו ודוקא כשהתנה עמהם מתחלה דינא הכי שנוטל מהן כל שכר פעולתו שבטל ממנה ומשום שנאמר אפס כי לא יהי' בך אביון אבל אם לא התנה ודן ואח"כ בא ליטול מהן שכר בטילה (דמוכח) א"צ ליתן להם אלא כשיעור שרוצה אדם ליקח ולישב בטל מאותה מלאכה שנתבטל ממנו כדין משיב אבידה שיתבאר לקמן בסי' רס"ד ורס"ה בענין המקבל עסק מחבירו לענין ריבית כתבו הטור והמחבר בי"ד סי' קע"ז ובדין ראיית מומי בכור בי"ד סי' שי"ב ועמ"ש שם עוד מזה:

טו

ה"ג אבל אם אינו ניכר כגון שאין לו מלאכה ידוע אלא שאומר כו' וכן הוא בטור:

טז

כגון שאין לו מלאכה ידוע כו' עד אסור עיין דרישה שכתבתי שמתשובת הרא"ש משמע (אבל אינו מוכח כ"כ) שגם בכה"ג דיניו בטלין ודוקא בכה"ג שאמר שמא יזדמן לי שכר בקנין סחורה שהוא דבר שאינו תלוי בו ואינו מצוי כ"כ אבל אם בעל מלאכה הוא אף שאינו מתעסק במלאכתו בשעה שבא לדון לפניו מ"מ כיון שהדבר תלוי בו אף שמכוער הדבר ליטול איזה שכר לכתחלה מ"מ דינו דין בדיעבד ועד"ר מ"ש עוד מזה:

יז

להניח לתלמיד בור שישב לפניו עמ"ש בסי"ג בסעיף ד' אמ"ש שצריך שיהיו כל היושבים בב"ד ת"ח וראוים:

יח

ורואה זכות לעני כו' ה"ה כששניהם עניים או עשירים וכתב מור"ש ז"ל דלרבותא נקט זכות לעני כו' דאע"ג דאיכא עליו כבוד רבו וכבוד העשיר אפ"ה לא ישתוק:

א

צריך להחזירו. יש להסתפק בשוכר עדות שקר והעיד לו אם חייב להחזיר כשיתבענו כמו בשוחד. ונראה דאין חייב להחזיר דדוקא ברבית ושוחד דאמר רחמנא לא תקח ומאי דאמר רחמנא לא תעביד אי עבד לא מהני בדאמר בהדיא ה"ט לענין רבית בתמורה דף ו' ע"ב ואביי דס"ל שם ג"כ דיוצאה בדיינין הוא מקרא דוחי אחיך עמך אבל בלאו קרא פטור וע"כ בשוחד דחייב להחזיר דליכא קרא הוא רק מטעם דרבא דאי עביד לא מהני והוי כלא לקח כלל וברשותא דמרא קמא קאי והאי דצריך קרא דוחי אחיך בריבית אין כאן מקומו משא"כ בשוכר עדי שקר דלא כ' רחמנא לאו על הלקיחה רק שלא להעיד שקר דמי לאתנן שנותן שכר בעד ביאה אסורה שא"צ להחזיר וקצת ראיה מהא דראש השנה ך"ב ע"ב ברש"י ד"ה מאתים זוז וז"ל ותהא רשאי לעכבן ואע"פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך וכו' משמע דאם השלים התנאי מדינא א"צ להחזיר וזה ברור:

ב

כשיתבענו. עט"ז דגם בריבית בעינן תובעו. ולכאורה קשה דכיון דשוחד ורבית מש"ה לא לקח עלייהו דהויין ניתק לעשה דבני השבה נינהו א"כ חייב להשיב כדי שלא ילקה כמו בכל ניתק לעשה דלקי בלא קיימו. וע"כ צ"ל דהוא מטעם שכ' התומים כיון דמדעתו נתן חזקתו מחלו כשאינו תובעו. ובזה נסתלק דברי בעל קצה"ח שכ' דכופין אותו שיאמר רוצה אני לתבעו ולמ"ש ליתא דחזקה מחלו. ומה שהביא ראיה מהמשנה למלך ג"כ לאו ראיה הוא כלל דשא"ה שכבר התחיל החיוב רק שתלח הזמ"פ בתביעתו וכמ"ש בעצמו. תדע דהא המ"ל שם כ' דהב"ד כופין את החייב בעצמו אפי' אינו רוצה לתבעו ובשוחד ורבית ודאי דאין הב"ד כופיין הדיין בעצמו ולדעת הגאונים דס"ל בי"ד סי' ק"ס דלא מהני מחילה ברבית ודאי דלא בעי תביעה דהא עיקר הטעם דפטור בלא תביעה הוא מטעם מחילה וכנ"ל. גם מ"ש בקצה"ח להוכיח דבריבית לא בעי תביעה מהא דב"ק נ"ד דמלוה רבית שהחזירו אין מקבלין ממנו ומחזירין לצי"ש ושם איירי בלא תביעה מדאין מקבלין ממנו דע"י תביעה מקבלין ממנו ואפ"ה מחזירין לצי"ש עכ"ל. אין ראיה כלל דאפשר דמיירי שתבעו פעם אחת ולא רצה להחזירו ואח"כ עשה תשובה ומחזיר. גם מ"ש לתרץ קושית הראשונים שהקשו בהא דאין ממשכנין חייבי חטאת כיון דלא ניחא ליה בכפרה כשאונסין אותו הוי כאנסוהו לקנות וכו' לא דמי כלל דבשלמא אנסוהו לקנות ליכא קבלת זוזי ובלא זוזי לא גמר ומקני אגב אונסא לחוד ואפילו מקבל זוזי כיון דהאונס הוא רק על הקנין דלא מהני משא"כ כשהאונס היא על המכירה אמרינן דאגב אנסי דזוזי גמר ומקנה ולפ"ז ה"ה בחייבי חטאות דודאי כל אדם ניחא ליה בכפרה אילו לא היה צריך להוציא מעות רק שיצרו של חמדת ממון תקפו שלא ליתן בהמתו לצורך כפרה כעין שכ' הרמב"ם ס"פ ב' מהל' גירושין ע"ש ומחמת אונסו עד שתשש יצרו והקבלת כפרה שנחשב לזוזי דכמו שכתב התוס' דחיוב מצוה חשיב כקבלת זוזי ה"ה חיוב כפרה נחשב זוזי וכיון דעיקר אונס הוא על הקדש בהמתו וכפרה ודאי ניחא ליה רק ההקדש לא ניחא ליה וממילא כשאונסין אותו שיקדש בהמתו לחטאת כאנסוהו למכור דמיא וכיון שכתבו התוס' דחיוב הוי כקבלת זוזי גמר ומתרצה אגב אונסי דזוזי דמה לי חייב במצוה או שחייב בכפרה:

ג

הנוטל שכר לדון. בכה"ג בשם מהרי"ט כ' ודוקא דין התלוי בשודא וכו'. ולפענ"ד נראה דחז"ל בטלו ממנו שם דיין והוי כטען חוץ לב"ד ויכול להחליף טענותיו וההודאה בפניו אינה הודאה דלאו דיינא הוא:

ד

שכר פעולה. ואם לא התנה עיין סמ"ע וש"ך. ובס' קצה"ח כתב דזה הוי כאומר פרע חובי וכו'. ול"ג דשאני התם דאמר פרע והוו כאומר תן מעותיך משא"כ כאן דלא אמר רק דון לי ולא הזכיר כלל המעות ואפשר דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה ומחשב שכר מצוה כנגד הפסדה:

א

צריך להחזירו. ☜ אבל בשכר עדות שקר והשלים תנאו והעיד א"צ להחזיר וע"ב ס"ק א':

ב

כשיתבענו הנותן. אבל כשלא תבעו אינו חייב להחזיר. וברבית אי חייב להחזיר בלא תביעה מחלוקת הש"ך והט"ז. ☜ ואם הנותן חייב לאחרים ואין לו מה לשלם רק מה שנתן שוחד או רבית אין הב"ד כופין אותו לתובעו וע"ב ס"ק ב':

ג

היה לו להשאיל. אפילו לא השאיל עדיין כיון דיכול להשאיל. סמ"ע:

ד

אין הנתבע יכול. אפילו היה מפורסם בשעה ששלח שיהיה בא לדון לפניו סמ"ע. ודוקא כששלח לו שלא בפני בע"ד חבירו אבל בפניו ודאי אסור דיסתתמו טענותיו סמ"ע וש"ך:

ה

הקדשות סתם. היינו שלא פי' לצדקה פרטית דאפשר לשנותו:

ו

הנוטל שכר. ומה שנתפשט המנהג ליתן שכר נראה דהוא מתקנת הקהל דהא מסייעין על קיצתן וכיון שמחוייבין ליתן מקופת הקהל שכר להדיינים יכולין לתקן שלח ידון שום אדם בלי נתינת שכר ומשכר זה ינתן להדיינים בעד השכירות שחייבים ליתן ומהראוי לירא שמים. לפשר כך עם הקהל בשעה שנתקבל לדיין. ושכר פשרה. ודאי מותר ליקח. ש"ך:

ז

אא"כ ידוע. ואז אותו דין כשר דלא הוי כרשע שיפסול לכל הדינים כי הוא רק קנס חכמים. סמ"ע: (וכן אין פוסלין למפרע כל דיניו שדן דאמרינן השתא הוא דאיתרע):

ח

אומר לבע"ד תנו. דוקא שהתנה אבל לא התנה א"צ ליתן רק כפועל בטל כמו במשיב אבידה בסי' רס"ד ואף דבראיית בכור בי"ד אין חשוב מלאכה כלל מ"מ דין חשוב מלאכה לסדר ולכתוב הטענות. והט"ז כתב דא"צ ליתן לו שכר כלל דיכול לומר אלו אמרת לי הייתי הולך לדיין אחר וכן עיקר וע"ב ס"ק ד':

ט

אם אינו ניכר. ג' חלוקים יש אם עוסק במלאכה בשעה שבאו לפניו מותר לכתחלה ליטול שכר בטלה ואם לא עסק במלאכה רק שידוע שיש לו מלאכה ואמר להם שרצונו לעסוק במלאכה מכוער הדבר ליטול אבל אין דיניו בטלין. אבל אין לו מלאכה כלל רק שאומר אולי אמצא מלאכה דיניו בטלין סמ"ע. ובאו"ת כ' היתר על הדיינים הקבועים ומחמת זה אין עוסקים במשא ובמתן וידוע דאם לא הוקבעו ודאי דהיו עוסקין באיזה מלאכה הוי כמלאכה ניכרת דידוע לכל שבשביל זה הן נרפים ממלאכה. ועוד כיון שנהגו כך ה"ל כאלו התנו:

א

צריך הדיין ליזהר. עמ"ש לקמן סי' ל"ד סי"ח ס"ק כ"ח בשם פלפולא חריפתא דלאו דוקא דיין אלא ה"ה נאמני' על הצבור אף שאין ביניהם דין תורה ע"ש:

ב

כשיתבענו הנותן. עבה"ט שכ' אבל בלא תביעה כו' ועיין בתשו' שבו"י ח"א סי' קל"ה מבואר שם דאף אם לא תבעו זמן רב כל שלא מחלו לו בפי' יוכל לתבעו כ"ז שירצה. אך כ"ז שלא תבעו אין הב"ד נזקקין לו רק אם רוצה לצאת ידי שמים ולשוב בתשובה אזי צריך להחזיר אף אם אינו תובעו ע"ש. ומ"ש ולא דמי לרבית כו' ע' בט"ז שחולק על הסמ"ע בזה דגם ברבית בעינן תובעו וכ"כ עוד ביו"ד סי' קס"א סק"ג וכן מבואר בב"ח וכן הסכימו התומים ובספר שער משפט ובתשו' שבו"י שם. ועיין עוד בט"ז שכתב ומעשה באחד שלא היה לו לשלם ולא נמצא לו ממון רק מה שלקח אחד ממנו ר"ק ובא המלוה לקחת אותו רבית מיד האיש מדר"נ. נ"ל דא"צ ליתן כו' וע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב ס"ס ע"ד שחולק על הט"ז בזה וכת' וז"ל ולפע"ד לא ברירא לי האי הוראה דכיון דנכסיו נשתעבדו למלוה כל זכות שיבא לידו נשתעבד ואין בידו למחול כהיום ואף דמחל בשעת נתינת הרבית מ"מ כיון דהתורה לא מחלה ובידו לתבוע אם כן הוי כאילו המלוה בעל דבר של מי שלקח רבית והוא מוכרח לתבוע ומאי דקאמר דלא בא לחיותו של לוה לא ידענו חדא דאין זה המעות של לוה כלל ועוד אם חסה התורה על חייתו של גופו של לוה ק"ו שחסה תורה על נפשו ונשמתו שלא יקרא לוה רשע ולא ישלם עכ"ל גם בתשו' שבו"י שם כתב שבספרו משפטי יעקב השיג על הט"ז בדין זה ע"ש. ועיין בס' בר"י אות א' שכ' דכפי דברי האחרונים דפליגי על הט"ז ה"ה נמי אם אחר שנתן שוחד לדיין אין כל מאומה בידו רק אותו השוחד שנתן לדיין והנושה בא לקחת את השוחד ההוא מדר"נ דצריך הדיין ליתנו וכופין הבע"ד שיתבענו מהדיין דפריעת ב"ח מצוה וכופין אותו וקצת ראיה ממ"ש בס"ח כו' (שהובא בש"ך לקמן סי' שס"ו) ומאחר דכדי לפרוע לבע"ח יש לו לקבל הגזל והרבית אף דבזה בעלמא אין רוח חכמים נוחה הימנו ה"ה נמי דאם המלוה לא מצא לגבות כ"א משוחד או רבית צריך ליתנם והלוה או נותן השוחד צריכים לתובעו ודלא כהרב ט"ז. וכת' עוד אך כל זה בסתם שהלוה או נותן השוחד אינם טוענים כלום אמנם אם הם טוענים שמחלו השוחד או הרבית אחר נתינתו מחילה גמורה בינם לבין קונם בזה צריך להתיישב אי מהימנינן להו בדיבורם להפסיד למלוה שלהם כו'. וע"ש עוד שהביא דברי השבו"י סי' קל"ה הנ"ל ובמ"ש דכ"ז שלא תבעו אין הב"ד נזקקין לו רק אם רוצה לצאת י"ש ולשוב בתשובה צריך להחזיר אף אם אינו תובעו כו' וכ' עליו דכן כ' בס' לחם יהודה פכ"ג מה"ס דמ"ש הרמב"ם וחייב להחזיר כשיתבענו הנותן ר"ל כשיתבענו לדין על השוחד שנתן לו מוציא ממנו בדיינים דומיא דרבית אבל אם לא תבעו אין מוציאין ממנו אלא הוא מעצמו אסור להשהותו אצלו דלא לטעום טעמא דאיסורא כו' אבל מפשט דברי הרמב"ם ומרן שכתבו צריך להחזיר כשיתבענו משמע אף בבא לצאת ידי שמים אינו חייב להחזיר השוחד מעצמו בלי שיתבענו דעל הרוב מחל לו משא"כ ברבית וטעמא דגבי רבית לא מהני מחילה בעת נתינת הרבית ומש"ה אף אם לא תבעו צריך להחזיר מעצמו דהמחילה שמחל כשנתן לו לא מהני אבל בשוחד המחילה שמחל בעת נתינתו מהני וגם יותר מצוי דהשוחד נותנו ברצון גמור טפי מרבית מש"ה כתבו דא"צ להחזיר רק כשיתבענו דפשט הדברים משמע דמיירי במחזיר מעצמו כו' (ולכאורה לפ"ז אפשר קצת להשוות המחלוקת שבין הסמ"ע ובין הט"ז ודעימיה וצ"ע) ושם חקר עוד אי גם בשוחד הדין כמו ברבית ביו"ד סי' קס"א דליכא שעבוד נכסים וכן הדיין לא מחייב להחזיר כו' עש"ה. וע' בכל זה עוד בקצה"ח ונה"מ ומשובב נתיבות ושער משפט ובס' דברי משפט ובס' דברי חיים הלכות דיינים סי' ב' ובס' בית יהודה ובעטרת צבי ובס' תפארת יעקב ועמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' קס"א סק"ה מענין זה. ועיין עוד בשבו"י שם במי שתבע לאחד מהדיינים שיחזור לו השוחד שהביא לו בשליחות מפלוני והדיין כופר גם טען לו יהי כדבריך לאו בע"ד דידי את אם יתבענו אותו פלוני אדע להשיב לו אי טענתו טענה והאריך שם בדברי תה"ד סי' ש"ח שהביא הש"ך בסי' קכ"א ס"ק מ"ב ובסוף כתב וז"ל היוצא מזה בנ"ד ודאי דהמשלח אינו יכול להשביע את הדיין כיון שהוא אינו יודע אם קבל שום דבר ואי משום שהשליח הגיד לו כיון שהוא נוגע בדבר אינו נאמן כמבואר בתה"ד שם ובש"ע סי' ע"ה סכ"ג בהגה לכן אינו יכול להשביעו אא"כ במעמד השליח וכן אינו יכול להשביע את השליח לבד מהאי טעמא כיון שאינו יודע אא"כ שהדיין מכחישו תחלה כמבואר בש"ע סי' קכ"א סעיף י' וע"ש בש"ך ס"ק נ"ח ונ"ט וגם השליח אינו יכול לתבוע להדיין אם לא שהמשלח תובע מתחלה לשליח דאולי מחל המשלח דכל שאינו תובע אין הב"ד יכולין לכוף להדיין להחזיר השוחד כמשמעות לשון הרמב"ם והש"ע בסי' ט' דחייב להחזיר כשיתבענו הנותן כו' אכן אם המשלח גילה דעתו שלא מחל להדיין מה שנתן לו ע"י שלוחו ודאי דיכול השליח להשביע הדיין ואח"כ נשבע השליח שנתן ונפטר נגד המשלח עכ"ל ע"ש:

ג

הנותנו עובר בלפני עור עי' בתשו' חו"י סי' קל"ו בענין דאי גם בנותן שוחד לשופט ב"נ שייך לפ"ע היותו מצווה על הדינין כו' והזכרתיו בפ"ת ליו"ד סי' קנ"א עש"ה ועיין מה שכתב בתומים בענין זה וע' בס' דברי משפטי שפקפק עליו ושוב הביא דברי הרמב"ן פ' וישלח דכ' בשם ירושלמי דאף ב"נ מוזהר בלא תקח שוחד ע"ש וא"כ אין היתר. גם בליקוטי שו"ת חתם סופר חלק ששי סי' י"ד מענין זה ומסיק שם דלית דין ולית דיין להתיר לתת שוחד לב"נ להטות לו משפט ח"ו מלבד עוולה דהנותן עצמו שרוצה לעשות עול עם שכנגדו ומזה לא עסקינן אך אנן עסקינן בהא דעבר על לפני עור שמכשיל השופט הזה שמקבל וגורם לו לעוות משפט צדקו ואפילו יתנהו לאחר כגון לאוהבו של השופט וכדומה שיתן לזה בחריקתו להטות לו משפט ג"כ עובר על לפ"ע ולא שייך כאן לפני דלפני כו' אך לפעמים היה מותר כגון בדורות הקודמים (ובארצות רחוקות שלא היה משפט ישר בארץ) ורוב פעמים הישראל יודע ברור שהדין עמו ושכנגדו מודה או שידוע ומבורר שהוא חייב לו אלא שקשה להוציא חובו מיד העובד כוכבים הלוה והשופט מתרשל ומתרחם על העובד כוכבים שהוא בעל דתו וסובר שעשה מצוה בזה שלא לנגוש העובד כוכבים עבור ישראל בזה היה מותר ליתן שוחד להשופט לעשות משפט צדק ולא מבעיא דלא הי' הישראל עובר על לפני עור אדרבה מצוה היה עביד דלולא שוחד שלו השופט מטה משפטו של ישראל והיה עובר על ז' מצות שלו ועכשיו ניצול מזה בשוחד כזה וכיוצא בו מיירי בש"ע ח"מ סי' קע"ו סק"ח ומכל שכן בש"ס גיטין כ"ח ע"ב כו' ע"ש. וע' עוד בחו"י שם טעם למה לא כתבה תורה לאו בנותן שוחד כמו ברבית ע"ש. ועיין בס' בר"י אות ג' בדיין עובד כוכבים שנתמנה מכח שר עובד כוכבים והוא רודה במקל וביד חזקה הוא שופט כרצונו ובאו לדון לפניו ראובן ושמעון ודחה דינם עד למחר וראובן ירא שמים ונודע לו כי שמעון בעל דינו אמר לדיין לתת לו שוחד שיטה את הדין ונתרצה ואם הוא יקדים לתת שוחד יהא מוצל מאש בעל דינו ע"כ שאל ראובן אם מותר לו לתת שוחד לדיין הנ"ל לזכות את הזכאי כיון שהדבר ברור שאף אם הוא לא יתן יקח הדיין שוחד משמעון תו ליכא לפ"ע דבלא"ה בדין זה עצמו הדיין לוקח שוחד וגם כי עי"ז יציל להדיין מהטות משפט ואת שמעון מגזל והאריך בזה ומסיק דאין שום היתר בזה ע"ש ומ"ש בפ"ת ליו"ד סי' ק"ס סק"א:

ד

שוחד דברים. עבה"ט ועיין בב"ח מחלוקת הראשונים אי שוחד דברים פסול מדינא או רק מדת חסידות ומתבאר מדבריו דהא דכל דיין ששאל שאלה כו' לכ"ע פסול מדינא ע"ש גם בס' בר"י האריך בזה וכ' בסוף דאף שמהריב"ל בח"ג סי' צ"ו נראה כמסתפק קצת אי הא דשאיל שאלתא חמיר טפי מהנך מ"מ מהריק"ש בתשובותיו כ"י סי' קל"א כתב עליו דמלישנא דהגמ' והטור הדבר ברור דבהא פסול אפילו בדיעבד וכן משמע מדברי הרב חקות הדיינים וכ"כ הב"ח ובתשו' דבר שמואל סי' נ"ד כו' ע"ש. וכ' עוד בשם הרב חקות הדיינים סי' ח' דיש מי שאומר דכל הני דלאו מדינא רק מתורת חסידות זהו בדליכא אחרינא בהדיה אבל אם היה דיין אחר עמו אפילו מדת חסידות ליכא ע"ש וע' בס' תפארת יעקב מ"ש בזה:

ה

ששאל שאלה. עבס' בר"י אות י"א שהביא דבתשו' דבר שמואל סי' נ"ד נשאל ברופא חנם הרגיל אצל הדיין ומרפאהו תמיד ובא לפניו לדין עם בעל דינו אי שרי ליה למדייניה והשיב שאם הוא מרפאהו בחנם יש בו לתא דשוחד כדיינא דשאיל שאלתא אך אם יש לחלק בין כשהיה רופאהו כבר מקודם טרם יצטרך לדון לפניו ובין כשהתחיל לרפאותו בזמן הדין או סמוך לו לפניו או לאחריו שאם היה דרכו בכך מקדם ואח"כ נולדה התביעה בין הבע"ד כשיתמיד מנהגו ברפואת הדיין לא מפסיל בהנאה זו משום שוחד ושמא ה"ה נמי ברגיל מקודם לשאול כלים ואח"כ נתמנה לדיין דאף שיאחז דרכו לשאול אפשר דלא פסיל משום שוחד וילפינן לה ממ"ש ביו"ד סי' ק"ס שהנאת הלוה שהיה עושה מקודם מותרת כו' אבל מחמת האהבה שיש בין הדיין והרופא אותו בחנם מקודם אסור לכתחלה לדונו ואם הוא רופא בשכר הנה מקום לומר דמדת חסידות לסלק עצמו אך אין כח בבעל דינו לפסלו זה תורף דברי הרב דב"ש. והוא ז"ל פקפק עליו וכ' דמה שצדד הרב כשהיה מרפאהו מקודם וכן ברגיל מקודם לשאול כלים לא פסול משום שוחד לא נהירא לי כו' וכ"מ ל' הטור דקאמר כל דיין שצריך לשאול כלים משכיניו פסול משמע בשגם עתה בזמן הדין אין בידו כלים מושאלים כל ששאל וצריך לשאול פסול וכן משמע מדברי רש"י כו' ומיו"ד סי' ק"ס גבי רבית אין ראיה כלל כמבואר למעיין כו' עש"ה:

ו

ושלח מנחה לדיין. ע' בט"ז יו"ד סי' רמ"ו סק"ז שכ' וז"ל ומו"ח ז"ל מסיק דלאב"ד שרי ליקח מתנות להתעשר שיהיו דבריו נשמעין נגד הבריות ובאמת יצא שכרו של זה בהפסדו דנמשך מכשול מזה שמי שיש לו דין לפני האב"ד מקדים איזה זמן ונותן לו מתנה כדי לקרב לבו אליו ואין לך שוחד מוקדם יותר מזה ולא עוד אלא שמקבל שכר תורתו בזה כו' עכ"ל וכבר השיב עליו בס' בר"י דהרי מפורש בתשובת הגאון שהביא הטור ופסקו מרן ומור"ם דאם קדם התובע ושלח מנחה אין בזה כ"א מדת חסידות אם רואה הדיין שנתקרב דעתו וא"כ אין זה מכשול דליכא מדת חסידות ואם ידע בנפשו שלא נתקרב דעתו אין בו אפילו מדת חסידות כו' והאריך בזה. וע"ש עוד בבר"י שהביא בשם תשו' ריח שדה סי' י"ט דיין שהוא סופר שטרות וכתובות העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ואם לוקח מתנות מהיחידים פסול לדונם וכ' עליו דבס' העיטור אות בירורין כ' בשם רב נחשון גאון כותב שטרות אף שנעשה דיין נוטל שכר כתיבה אבל אפשר דהגאון איירי באם שכר כתיבה קבוע כו'. וכ' עוד וז"ל ראובן נדיב ושוע ובהגיע תור כי בא מועד וימי הפורים או ילד יולד לו או איזה שמחה במעונו פזר נתן לחכמי העיר ועתה נצרך לדון עם בעל דינו אין שום מאוכלי פת בגו יכול לדונו ופסול הוא ואפילו ע"י ברירה מהריק"ש בתשו' כ"י סימן קל"א. ואני שמעתי שמקצת גדולי דורינו הרב בעל מחנה אפרים והרב בעל חזון נחום נזהרו בזה שלא לקבל מתנות מהגבירים אבל מקצת גדולים לא נזהרו בזה אף שהיו אבות ב"ד ואולי סמכו דכל שהמתנות שלא בשעת הדין ולא מחמת הדין לא מפסיל מדינא אך נראה דהעיקר כמ"ש מהריק"ש כמתבאר ממ"ש בסמוך (נראה כוונתו על מ"ש בשם תשו' ריח שדה הנ"ל) עכ"ל. ואיני יודע מה חומר יש במתנות אלו יותר ממתנות שבדברי הב"ח הנ"ל שמתיר לאב"ד ליקח מתנות להתעשר והוא ז"ל עצמו הסכים לזה ודלא כהט"ז כמבואר לעיל ואולי י"ל דשאני הכא שהוא דבר המצוי ורגיל כמה פעמים בשנה איכא חשש טפי לאקריבי דעתא ודומה לדיין דשאיל שאלתא דאם הוא רגיל בכך פסול מדינא וצ"ע:

ז

ממדת חסידות. כ' הב"ח נראה דאם הדיין מרגיש דלא שלח לו מנחה אלא לפי שיבא לפניו לדין בין שהתובע שלח או הנתבע שלח אפילו מקמי ימים טובא פסול מדינא כו' ע"ש ועיין בנ"צ מ"ש בזה:

ח

לפרנס דייניהם וחכמיהם. ע' בתשו' חתם סופר חלק ח"מ סי' קס"ד שהשיב בענין קבלת פרס הרבנים (ע' ביו"ד סי' רמ"ו סכ"א) וז"ל דע כי מן התורה ניתנה לכל ישראל בשוה מחוייבים לקיים והגית בו יומם ולילה ויהיו עושים רק כדי חיותם יום יום ומוציאים שארית היום בעבודת השם או עושים בזמן מן הזמנים לצורך גופם כגון ביומי ניסן ותשרי ושארי הזמנים כולם קודש לה' וממילא אין לו לאדם לבקש מותרות וכל מה שיהי' פרוש ומסתפק במועט וירויח זמן לתורה ועבודה קדוש יאמר לו ובתוך אותו זמן המיוחד לתורה ועבודה אם יבא אדם ללמוד ממנו דבר או לשפוט בין אדם לחבירו או להורות לו מחוייב לעשות בחנם ואע"פ שמפסיד לימודו של עצמו ע"י זה כי של חבירו קודם בזה אמנם בזה שעושה לחיותו ולאשתו ולבניו הקטנים המוטלים עליו שלו קודם לשל חבירו וא"צ להתבטל ממלאכתו אם לא יעמידו אחר במקומו או ישלמו לו פרנסת יומו וזה נקרא שכר בטילה דמוכח. אמנם הצבור מחוייבים להעמיד להם אחד שיהיה מוכן ופנוי בכל הזמנים לכל המבקש תורת ה' ימצא מוכן לכך בכל עת והצבור עושים לזה פרנסתו בריוח וכבוד גדול כי אע"פ כשהיה הוא עושה לעצמו היה מצוה עליו לצמצם מ"מ הוא רשאי ולא הם ובודאי אם יש לאל ידו להתפרנס משלו בלי נטילת פרס מהצבור מחוייב הוא לעשות גם זה בחנם אך לאו כל אדם זוכה לשתי שלחנות ואם אינם מספיקים לו די צרכו בריוח אינו מהראוי שיסרב ויבקש הוספה בכל זמן ועידן ולהעמיס על הצבור העמוסים בלא"ה ובכי האי אמרו במס' כתובות ר"פ שני דייני לא רצו מוסיפים להם ופריר לא רצו אטו ברשיעי עסקינן ומשני אלא לא הספיקו אע"פ שלא רצו לקבל מוסיפים להם (ע"ש בסי' כ"ב ובסי' קס"ו שכ' דהפי' לא הספיקו לו דאייקר פירי דא"כ קשה מ"ט לא רצו הרי בתחלה נתמנו ע"מ לקבל צרכי גופם אלא הכוונה שבני ביתם נתרבו ומזה יצא לו להרמב"ם פ"ד מה' שקלים שכ' הם ונשיהם ובניהם ובני ביתם ע"ש) ונחמיה התפאר לחם הפחה לא אכלתי ושרים הראשונים הכבידו על העם ואע"פ שאחז"ל שנענש על שדיבר על השרים הראשונים מ"מ חזינן מיהת מדת חסידות שלא להכביד על העם ולהסתפק במועט אך לפי צוק העתים עת לעשות לה' שהרי מש"ה התירו לכתוב תורה שבע"פ ומכ"ש בזה שאם נחמיר על לומדי תורה בכיוצא בזה ח"ו יניחוהו בקרן זוית עכ"ל. ושם בסי' קס"ו הוכיח במישור את ראשי עיר אחת כי רצו להפחית את שכר הקצוב לרב שלהם ע"פ שינוי המטבע ובאמת ת"ח הממונה על הצבור מחוייבים לעשות לו פרנסתו לא הספיק אפילו אינו רוצה לקבל מוסיפין לו על כרחו ומכ"ש שאין לגרוע ע"ש:

ט

שכר לדון כו'. כ' הב"ח דאם לקחו בתורת שכר א"צ להחזירו בדין דדוקא בלקח בתורת שוחד דאמרה תורה לא תקח אם לקח הוי גזל בידו אבל במה שעבר על מה אני בחנם א"צ להחזיר כו' ע"ש וכ"כ בתשו' סי' נ"א והביאו ג"כ בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קל"ט ומשמע דהסכים עמו. ובגליון ש"ע דהגאון מהר"ם ז"ל בעל תפארת למשה נ"ב וז"ל ולי נראה דצריך להחזיר דכ"מ דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ורחמנא אמר מה אני בחנם וכמ"ש באורך בגש"ך ח"מ סי' ר"ח ובאה"ע סי' י"ז ס"ג עכ"ל גם במל"מ פכ"ג מה"מ דין ה' הביא הרב המגיד דברי הב"ח הנ"ל וכ' עליו דמדברי הריטב"א סופ"ב דקדושין מוכח דס"ל דחייב להחזיר ע"ש וע' במחנה אפרים ה' שכירות סי' ט"ז שהשיג ג"כ על הב"ח מכח דברי הריטב"א וכ' דאע"פ שיש לדחות דאין ראיה מדברי הריטב"א דהתם שאני דכיון דלא אהני לה מידי במאי מקדשה מ"מ נ"ל דצריך להחזיר השכר דהוי נתינה בטעות כו' ע"ש. גם בספר בר"י אות י"ח האריך בזה ומסיק דודאי הריטב"א ס"ל דלא כהב"ח והכי נמי מסתברא דמהיכי תיתי שיזכה מאחר דמעשיו בטלים והנותן שכר לא יהיב אלא דליהני ליה ע"ש וע' בס' שער משפט שהאריך לקיים דברי הב"ח הנ"ל דאין חייב להחזיר כיון דמד"ת דינו דין זכה בו דדומה להא דמבואר בכתובות ר"פ הנושא כ' לכהן חייב אני לך ה' סלעים חייב ליתן ובנו אינו פדוי ואף שהתחייב בפירוש עבור הפדיון ובנו אינו פדוי מטעם גזרה שהא יאמרו פודין בשטרות אעפ"כ חייב לתת לכהן ולא הוי נתינה בטעות כיון דמד"ת בנו פדוי ה"נ כיון דמד"ת דינו דין אלא דחכמים קנסו אותו שדיניו יהיו בעלים לא הוי נתינה בטעות עש"ה. אולם בספר דברי חיים הלכות דיינים סי' ג' השיג עליו דאין דמיון זה עולה יפה דשם עכ"פ מדאורייתא קיים המצוה כו' אך הוא ז"ל כ' אופן אחר לקיום דברי הב"ח דאפשר דכוונת הב"ח באם הבעלי דינים רוצים לקיים הפסק ואינם חוזרים ממה שפסק להם לפי שפסק כדת ולזה יכול הדיין לומר מאחר דאהני מעשי ואתם רוצים בפסקי אין אני מחזיר השכר כו' ע"ש וצ"ע:

י

כל דיניו שדן בטלים. וכן הדין בעדות כמ"ש לקמן סי' ל"ד סי"ח בהגה. וע' בכנה"ג בהגב"י אות ג' שנסתפק אי גם הדינים שדן קודם זה הדין שנטל שכר בטלים או דוקא הדינים שדן מכאן ואילך בטלים ע"ש וגם לקמן סי' כ"ח בהגב"י אות קל"ה נסתפק כן גבי עדות ע"ש אולם בפרישה כאן ס"ט כ' בהדיא דנראה דוקא הדינים והעדות שפסק או העיד אחר שהוא נודע שנטל שכר אבל הדינים והעדות של קודם לכן מסתמא הם כשרים דאוקמא גברא אחזקת כשרות כו' ע"ש (והכנה"ג לא ראה ספר פרישה על ח"מ כי לא נדפס בימיו) . ע' בס' בר"י אות ט"ז שהביא דבספר שונה הלכות ח"ב דף נ"ה תמה על הפרישה והכנה"ג הנ"ל דמבואר בדברי הר"ן והריטב"א נ:פ"ב דקדושין דאפי' מה שדן כבר מקמי מה דנטל שכר דיניו בטלים והוא ז"ל כ' עליו דראה בדברי הר"ן והריטב"א הנזכר ואין שום הכרח מדבריהם כו' ומצאתי להרב חקות הדיינים סי' ל"ח שכ' גבי נוטל שכר להעיד דכל עדות שהעיד מאותו יום ואילך הוא בטל וזה מבואר כדברי הרב פרישה הנ"ל. וכ' עוד בספר בר"י אות ך' וז"ל כ' הריטב"א ספ"ב דקדושין דאם העד נטל שכר להעיד דדינא הוא דעדותיו בטלים אין עדות כשרים נפסלת מפני צירופו ע"ש ונראה דה"ה לדיין שנטל שכר לדון דאין הדיינים אחרים נפסלים מפני צירופו ועמ"ש הרב מל"מ פ"ה דעדות עכ"ל. וכ' עוד דבספר לחם משנה בפי' המשנה פ"ד דבכורות כ' דוקא חשוד בכמה פעמים ועכ"פ שלשה פעמים וכן מבואר ברבינו ירוחם נתיב א' ח"ד שכ' הרגיל להיות נוטל שכר לדון דיניו בטלים. אולם מדברי הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א ספ"ב דקדושין מבואר דאפי' בחד זימנא סגי וכן משמע מדברי הרב חקות הדיינים סי' ח' וסי' נ"ח וכן משמע מדברי הר"ש בן הרשב"ץ בס' תיקון סופרין סוף שער כ"ה ועי' בתשו' הרא"ם ח"ב סי' כ"ד ובפר"ח יו"ד סי' קי"ט ס"ק כ"ח ע"ש. וע' עוד בכנה"ג בהגה"ט אות י"ז שכ' בשם מהרי"ט ח"א סי' ס"ט דהא דדיניו בטלים היינו דוקא במלתא דתליא בשודא דדיינו אבל בדין בעלמא לא בטלו דיניו כיון שפסק כדין והקשה עליו דא"כ מאי פריך בגמ' על קרנא כו' ע"ש ובתומים כ' דלק"מ אך מדברי הרמ"א באה"ע סי' קנ"ד משמע דס"ל דלא כמהרי"ט דהתם בגט לא שייך שודא כו' ע"ש וע' בנתה"מ כ' ולפע"ד נראה דחז"ל בטלו ממנו שם דיין והוי כטען חוץ לב"ד ויכול להחליף טענותיו וההודאה בפניו אינה הודאה דלאו דיינא הוא עכ"ד וע' בס' דברי משפט ובס' תפארת יעקב מזה. וע' בהגה' מל"מ פכ"ג מה"ס דין ה' שכ' דבתשו' מוצל מאש סי' ל"ח כ' בשם הרב מל"מ ז"ל דאם אחר שדן את הדין נטל שכרו אין דיניו בטלים וחלק עליו והביא ראיה מסוגיא דספ"ב דקידושין והוא ז"ל הקשה על ראייתו הנ"ל עש"ה. ולכאורה מדברי הרב מעד"מ בבכורות ס"פ עד כמה אות ר' במ"ש שם וז"ל ועל שכר מאוחר לא שמענו שקנסו ואמרו שאין דינו שדן דין אע"פ שהוא אסור ליקח כדמשמע מדברי רבינו בפ' ז"ב סי' ט"ז עכ"ל מבואר דס"ל נמי כדעת המל"מ ודלא כבעל מוצל מאש הנ"ל אולם בס' בר"י אות י"ט כ' דאין מדברי המעד"מ סתירה מדעת מוצל מאש הנ"ל דהרב מעד"מ איירי היכא דמקמי דינא לא נזכר משכר כלל ומש"ה כ' דלא קנסו בזה שאין דינו דין אף שאסור כההיא דפרק ז"ב דבר חמא קבל כרגא דרב פפא אבל הרב מוצל מאש איירי כששאל שכר קודם דבהכי איירי הרב מל"מ דהביא ראיה מדברי מרן בכ"מ פ"ח דפרה כו' ובכה"ג הוא דפליג הרב מוצל מאש הנ"ל ובהכי גם הרב מעד"מ מודה דלא דמי לשכר מאוחר כיון דמראש מקדם עסקי בנטילת שכר אלא דלא יהבי רק אחר שדן ודאי דקנסוהו רבנן כו' והאריך בזה וגם כ' שם לדחות קושיית הרב המגיה הנ"ל עש"ב וע' בזה בספר שעה"מ פ"ה מה' אישות דין ג' ובספר דברי חיים ה' דיינים סי' ג' עש"ה:

יא

אומר לבעלי הדין. כ' הסמ"ע ודוקא שהתנה עמהן מתחלה דינא הכי שנוטל מהן כל שכר פעולתו כו' אבל אם לא התנה ודן ואח"כ בא ליטול מהן מהן שכר בטילה דמוכח א"צ ליתן לו אלא כשיעור שרוצה אדם ליקח ולישב בטל מאותה מלאכה שיתבטל ממנה כדין משום אבדה כו' עכ"ל והט"ז חולק עליו ודעתו דאם לא התנה אפי' שכר בטלה לית ליה דיכול לטעון אילו היית אמרת הייתי הולך אצל דיין שאינו מבטל ודן בחנם ולכך לא דמי למשיב אבדה ע"ש והסכימו עמו התומים ובספר נה"מ ע"ש. אכן בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ב חולק על הט"ז ומסיק שדברי הסמ"ע נכונים ובפרט עכשיו שהכל יודעין שנותנים שכר ודאי הוי כהתנה בפי' ע"ש עוד דמסיים דאין לדיין ליטול שכר שני פעמים מדין אחד אפי' הביא ראיה לסתור דינו וכמבואר ביו"ד סי' שי"ב לענין קבלת שכר מראיית בכור וכ"כ הב"ח בתשו' סי' נ"א (ובתשו' גאוני בתראי סי' מ"ח) ע"ש:

יב

אבל אם אינו ניכר. ע' באו"ת שכ' היתר על הדיינים הקבועים ומחמת זה אין עוסקים במו"מ וידוע דאם לא הוקבעו ודאי דהיו עוסקים באיזה מלאכה הוי כמלאכה ניכרת וידוע לכל שבשביל זה הן נרפים ממלאכה ועוד כיון שנהגו כך הוי כאילו התנו ע"ש והעתיקו ג"כ בספר נה"מ וע' בזה בתשו' הב"ח סי' נ"א והיא נדפסת ג"כ בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ח על שם מהר"ר יהושע. ושם כ' עוד היתר בדיין שהנך בדרך לדין ביניהם דיכול ליטול שכר וכמ"ש הב"י סי' כ"ח בשם הרשב"א (ובש"ע סי' ל"ד סי"ח בהגה) ע"ש. ועי' בתשו' שבו"י ח"א סי' קמ"ב שכ' טעם אחר ליישב המנהג קלקלתם תקנתם אחר דלית האידנא דידע למידע דין תורה הוי כמו פשר דמותר ליטול שכר כמ"ש הב"ח והוא הסכמת האחרונים (ע' בס"ק שאח"ז) ואפשר שלזה אמרו בש"ס מכוער הדיין כו' ע"ש:

יג

מבקש שכר אסור. עבה"ט בשם הב"ח דשכר פשרה שרי ליטול וכ"כ בתשו' סי' צ"א. ועי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קנ"ט שכתב דאין דברי הב"ח מוכרחים מן הש"ס שלא יהיה זה בכלל מה אני בחנם כיון דמצוה להתחיל בפשרה ואם בע"ד מתרצים בפשרה חזרה הפשרה כמו דין והוי בכלל מה אני בחנם. וגם הב"ח לא התיר אלא לומר לא אומר לכם הפשרה כ"א בשכר ויטול משניהם בשוה וזה בפני זה דכה"ג בדיין לית ביה רק משום מה אני בחנם בזה הוא דמתיר לפשרה אבל לו' לדיין כשתעשה לי פשרה אתן לך כך וכך ה"ז שוחד גמור וכשם שמוזהר שלא להטות הדין כך מוזהר בפשרה ע"ש. וע' בספר שער משפט שכתב יש להסתפק בבע"ד שקבלו לדון לפני קרוב או פסול ונטל שכר לדון אי דינו בטל די"ל כיון שהטעם שדינו בטל הוא משום שעבר על מה אני בחנם ובכה"ג י"ל דליכא חיוב עליו לדון בחנם ומותר ליטול שכר אף לכתחלה כיון דמה"ת פסול לדון אלא שהם קבלוהו עליו כו' ומסיים דצ"ע לדינא ע"ש:

יד

זכות לעני. עבה"ט שכתב ובזה עדיף העני מעשיר כו' אך בסמ"ע בשם מהרש"ל (והובא בבאר הגולה) כתב דה"ה כששניהם עשירים או עניים אלא לרבותא נקט זכות לעני כו' וע' בב"ח שפירש זה הרבותא דאע"ג דעכשיו איכא מיעוט כבוד רבו ביתר שאת דנראה דלא היה רבו חושש לחפש זכותו של עני (ויאמרו שהיה רוצה לישא פנים לעשיר כ"כ הכנה"ג משמו) אפ"ה לא ישחוק כו' ע"ש וע' באו"ת שכ' דנראין דברי מהרש"ל והוא ז"ל פי' באופן אחר למה נקט זכות לעני דהוא לומר שלא יחשוב התלמיד הגם דע"פ שורת הדין יש לפטור להעני מ"מ ברור ע"פ השכל דאמת עם העשיר דאיך יתבע העשיר משופע בנכסיו לרש אין כל ולעומת זה רגיל העני לכפור בעשיר למלא נפשו כי ירעב לכך אמרו דאם שותק עובר משום מדבר שקר תרחק כי אין אמת כאמתה של תורה כו' ע"ש ועיין בס' בר"י אות כ"ג שהסכים ג"כ לדברי מהרש"ל ודלא כט"ז בשם מהר"ל מפראג עש"ב:

א

[שו"ע] שלא ליקח שוחד. נ"ב ואף לאחר שדן הדין ובא הבע"ד ליתן לו מתנה על שהיפך בזכותו אסור לקבלו לקמן סי' ל"ד ס' י"ח בהגה:

ב

[שו"ע] הנוטל שכר לדון כל דיניו שדן בטלי'. נ"ב עיין בתשובת גאונים בתראי סי' מ"ח:

א

מאד מאד צריך הדיין כו' ע"ל סי' נ"ד סי"ח בהגה ובסמ"ע ס"ק מ"ו:

א

וכל דיין ששאל שאלה כו' ואי עביד לאחשובינהו ש"ד טור ועיין ב"ח:

א

אם קדם התובע כו' ע' בתשו' ן' לב ס"ג סימן צ"ז:

א

ממדת חסידותו וכו' וכתב מהרד"ך הא דאינו אלא מדת חסידות היינו כשעשה כן להדיין שלא בפני בע"ד חבירו אבל בפניו ודאי אסור דודאי יסתתמו טענותיו וק"ל עכ"ל סמ"ע:

א

כל דיניו שדן בטלים. ע' בתשו' מהר"מ פאדו' ס"ס מ' וע' בריטב"א ס"פ האיש מקדש וע' ב"ח וסמ"ע ס"ק י"ד:

א

והוא שיקבל משניהם בשוה. והרמב"ם מסיים ומזה בפני זה והרב המגיד נתן טעם לדבר ע"ש:

א

אסור כו' ושכר פשרה כתב בב"ח דשרי ליטול ע"ש:

א

ורואה זכות לעני כו' ה"ה כששניה' עניים או עשירים וכתב מור"ש ז"ל דלרבותא נקט זכות לעני כו' דאע"ג דאיכא כבוד רבו וכבוד העשיר עד כאן לשון סמ"ע ובחידושי אגדות לא כ"כ ועיין ב"ח מה שכ' בזה:

א

בש"ע ס"א כשיתבענו כו' כ' הסמ"ע ול"ד לריבי' אשתמיטי' דברי רש"י פא"נ דף ס"א וז"ל ריבית קצוצה וכופין אותו ב"ד להחזיר אם תבעו בחיים עכ"ל הרי גם בריבית בעינן תביע' והא קמ"ל דיוצא בדיינין כשיתבעו. ומעשה בא' שאין לו ממון רק מה שלקחו ממנו ברבית קצוצה עדיין לא החזירוהו לו ובא המלוה לקחת אותו ריבית מיד אותו האיש מדר"ן ונ"ל דאין צריך ליתן כיון שאין כאן תביעה מן הלוה שיחזירם אין כאן ממון כלל דהרי בעינן תביעה כנ"ל ועוד ראיה מי"ד סי' קס"א דכ' שכופין אותו נקיים עשה דוחי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דנחיה כמ"ש בנ"י פא"נ וכאן לא מטי הריבית נלוה שיוכל להחיות עצמו ע"כ אין מוציאין ייידר"ן וק"ל:

ב

(ס"ה ואמר לבע"ד תנו) וכי' כ' הסמ"ע ס"ק י"ב [י"ד] דאם לא אמר מתחלה כלום דאח"כ צריך לשלם שכר בטילה כפועל בטל ולא נלע"ד כן דהא איתא בסי' קכ"ח בפורע חובו של חבירו שפטור הלוה מטעם דיכול לומר מפייס הייתי כמלוה בלא דמים ק"ו כאן שיכול לומר הייתי הולך לדיין אחר שהיה פנוי ממלאכה ותו דכתבו התוס' ב' הכונס דף נ"ח בפי' דכל מי שעושה לחבירו שלא מדעתו אפי' אית ליה פסידא אין צריך לשלם דה"ל מבריח ארי דמצוה קעביד ה"נ לא שנא ומה שהביא סמ"ע ראיה מאבידה ל"ד לכאן דשם ברי הזיקא דאי לא זה המוציא אבידה היתה נאבדת לעד. וכתבו התוס' בנדרים דף ל"ג והרח"ש בפ' הכונס כל היכא דברי הזיקא חייב לשלם. ותו לפי דברי הסמ"ע היה לו לרמב"ם והטור לכתוב גם כאן דמשלם כפועל בטל כמ"ש גבי אבידה אלא ודאי אין כופין לתת שכר כפועל בטל בזה כיון שלא הותנה כלום תחלה ובסי' של"ה כתבתי עוד ראיות לזה ויש לקיים דברי הרב באם נותן לו מרצון דאין בזה איסור כל שאינו נוטל טפי משכר בטילה דמה שנוטל יותר הוה אגר דינא וזה צ"ע דעכ"פ יש לזה הפסד. ותו בס"ד כל דיין שיושב ומגדיל כו' הטור כ' בזה בשם רמב"ם וקשה דזה תלמוד ערוך גבי בני שמואל ונראה דבגמרא משמע לפירש"י שעשו שלא כהוגן על שישבו בעריהם ולא היו מסבבים בערי ישראל למעט בהוצאות סופרים ושמשים:

ג

(ותו בס"ז זכות לעני) ראיתי למהר"ל מפראג שכ' דבזה עדיף העני מעשיר דאם רואה זכות לעשיר יכול לשתוק ויליף לה מדכתיב ודל לא תהדר בריבו משמע להדרו נגד העשיר אסור כשהוא דיין אבל כשאינו דיין רק יושב לפני רבו יכול לשתוק ולא יפסיד לעני בדבורו:

ד

(בשם הרב מוהר"ר יונה זצלה"ה ותלמיד היושב ורואה זכות לעני כו') הא דנקיט עני ועשיר י"ל ע"ד שפי' רש"י ע"פ לא תגורו של"ת היאך אני פוגם בכבודו של עשיר אזכנו עכשיו וכשיוצא לחוץ אומר לו תן לו כו' להכי נקיט עני ועשיר שהרב אינו טועה בדין וגם אינו רוצה להטותו אלא לפי שעה משום כבודו של עשיר עד שיצא לחוץ ויאמר לו תן לו אע"פ כן אל ישתוק עד כאן):

א

שלא ליקח שוחד בתשובת חות יאיר פלפל אי רשאין ליתן לדיין גוי שוחד היותו מצו' על הדינים שהוא אחד מז' מצות ואם כן אף לא תקח שוחד בכלל האיסור בהו ועובר משום לפני וכו' ולא העלה הרב הנ"ל דבר ברור והעולם נוהגין היתר משנים קדמוניות ואין שם על לב הנ"ל וצ"ל דס"ל דכל הטעם של שוחד דהוא חד דמקרבי' דעתי' גביה וזהו בישראל דקרובים אסורים לדון אבל בב"נ שכל הקרובים מותרי' לדון אין לך קירוב יותר מזה והכל יודעין שדעת האב קרוב לבן יותר מאדם אחר שנותנים לו אלף דינרים ומכל מקום האב כשר לדון בנו הב"נ אף ליתן שוחד להצדיק הצדיק וכו' מותר דמ"ש מקרובים. ואמת כי בגמרא לא מצינו בב"נ דקרוב מותר לדון רק להעיד ויש לחלק דעדות הוא מגזירת המלך וגבי ב"נ לא היה גזירת המלך ברוך הוא. אבל בדין שיש בו טעם דלא חזי ליה חובה אפשר דגם בב"נ אסור. אבל ראיתי בתשובת הב"ח סי' קי"א ותשובת הגאון מהר"צ ז"ל סי' נ"ה בענין בהמה הנרבעת מגוי דהסכימו דהוא עצמו יכול להיות עד ודיין ולא שייך בי' אדם קרוב וכו' אצל ב"נ ע"ש. וא"כ דיכול לדון על ממון עצמו אין לך שחד גדול מזה שהוא חד וכו' ומזה נראה דפשט ההיתר:

ב

כל דיניו שדן וכו' הרב כה"ג כתב בשם מהרי"ט דהא דאמרינן דדינו פסול היינו כשדן דבר התלוי בשודא דדיינא ומסרוהו חכמים בידו לדון כפי דעתו ובזה כשלו חכמים מעשות אבל במה שדן עפ"י התורה והאמת והיושר מהיכי תיתי יבטל וחסדאין מילין. והרב הנ"ל האריך לפלפל דאם כן אין מקום לקושית הגמרא דפריך על קרנא דשקיל אסתרא מזכאי וכו' והיכי עביד הכי והתנן הנוטל שכר וכו' ומה קושיא דלמא הא דנקט קרנא שכר היינו בדינים שאינם מדין שודא וכו' ע"ש ואין כאן קושיא כלל דכי אנו אומרים דמתחילה מותר ליטול שכר לדון דין שאין בו שודא ח"ו הלא ילפינן מקרא מה אני בחנם וכו' ובזו אין לחלק כלל רק אם עבר ונטל אשר קנסוהו חכמים לבטל מעשיו בזו דעת מהרי"ט דאם דן בלתי שודא דלא שייך לבטל מעשיו וקו' הגמרא על קרנא איך שקיל לכתחילה שכר והתנן הנוטל שכר וכו' והיינו דקנסוהו משום דעבר אדאוריית' מבלי ליקח שכר דין ובשל תורה אין הפרש ואיך עבר קרנא אאיסור תורה ופשוט ולא קשה מידי. אך מדברי הרמ"א באבן עזר דטרח לקיים הגט שנסדר מפי הרב הנוטל תשלומין משמע דסבירא ליה דלא כמהרי"ט דהתם בגט לא שייך שודא ומדבריו משמע דלא נחית לענין תחילת רק אם יש לפסול הגט עיין שם (ומה שכתב הרמ"א שם דגט אין צריך בית דין אמת דכן משמע בגמרא אבל בתו' בקדושין ד' ט' דבור המתחיל הא לא דמי כתבו גם כן דהגט הבעל כותב בבית דין ע"ש וכן מצאתי בתרגום יהונתן לתורה על פסוק וכתב לה ספר כריתות דכתב ליה בתרע בית דינא עיין שם ומזה בא מנהג דצריך בית דין בגט):

ג

מדבר שקר תרחק בגמרא דסנהדרין יליף ליה מן לא תגורו לא תכניס דבריך ואילו בשבועות משום מדבר שקר תרחק וכן כתב הש"ע וצריך לומר דברור ביודע שנעשה עול להעני פשיטא דהיא בכלל לא תגורו וכו' אלא מיירי דהתלמיד חושב על פי הדין יש לפטור להעני אבל ברור דאמת עם עשיר דאיך יתבע העשיר משופע בנכסיו לרש אין כל ולעומת זה רגיל העני לכפור בעשיר כי למלא נפשו כי ירעב ואם כן יחשוב אשתוק ולכך נאמר מדבר שקר תרחק כי אין אמת כאמיתה של תורה כי שוא מחשבות בני אדם ויש עשיר מכחש וחומס ויש עני מדקדק בש"פ מבלי לעשוק חבירו ואם כן ברור דלכך נקט עני וה"ה לעשיר כמו שכתב מהרש"ל ועיין אורים:

א

מאד מאד צריך להזהר. היותו חמדת ממון צריך אזהרה רבה וכן גבי רבי' נאמר מאד מאד היותו חמדת ממון סמ"ע:

ב

כשיתבענו הנותן הא כל זמן שלא תבעו אינו מחויב להחזיר ונתן הסמ"ע טעם דל"ד לרבי' דשם כתיב ומי אחיך עמך אהדר ליה כי היכי דחי אבל דעת הב"ח וט"ז דגם ברבית צריך תביעה והטעם דכ"ז דלא תבעו הוי מחילה. וכתב הכה"ג דאם נטל לזכות הזכאי ולחייב החייב א"צ להחזיר ולא כן דעת הסמ"ע והב"ח וכן מוכח ברמב"ם דלא מנה לאו דלא תקח שוחד בכלל ומנין הלאוי' דלוקי' עליהם וע"כ הטעם משום דניתן להשבה ואילו לדעת כה"ג ה"ל למנות הך לאו בכה"ג דנטל שוחד להצדיק הצדיק ואינו להשבון אלא ש"מ דאף כה"ג ניתן להשבון:

ג

אבל היה לו להשאיל אפי' עדיין לא השאיל לו מ"מ כיון דיכול להשאיל אין כאן שחד סמ"ע וב"ח:

ד

אין הנתבע יכול לפוסלו אפי' בשעה ששלח היה מפורסם שיהיה זה בא לדון לפניו. ודוקא שלא בפני בע"ד שכנגדו אבל בפניו הוא יסתום טענתו ואסור בשורת הדין סמ"ע:

ה

הקדשות סתם היינו שאינו מפרש לצדקה פרטיות ומיוחדת דאז א"א לשנותו לדבר אחר:

ו

הנוטל שכר לדון עיי' מש"ל בסי' ל"ד באריכות:

ז

אא"כ ידוע שלא נטל שכר. וא"כ אותו דין כשר אף שנוטל שכר על דיני' אחרים ואין זה כשאר פסול מחמת רשעות דפסול לכל דינים כי הוא רק קנס חכמים ולא קנסוהו אלא מסתם אבל בידוע שלא נטל שכר לא קנסוהו סמ"ע וכן אם נתברר שהיום נטל שכר לדון אין פוסלין למפרע הדין והעדות שהעיד ודן מאתמול כי אין מחזיקין למפרע ואמרינן השתא דאתרע כה"ג:

ח

ואמר לבע"ד תנו כו' דוקא שהתנה עמם כן בתחילה אבל לא התנה כן בתחילה ודן ובא אח"כ ליטול שכר בטילה אין לו אלא שכר פועל בטל כמ"ש לקמן בסי' רס"ד ורס"ה במשיב אבידה ע"ש סמ"ע והט"ז חולק על זה ודעתו דאפי' שכר בטילה ל"ל דיכול לטעון אלו הוית אמרת הייתי הולך אצל דיין שאינו מבטל ודן בחנם ולכך לא דמי למשיב אבידה ונראי' דבריו:

ט

אבל אם אינו ניכר כו' ג' חלוקים יש כאן אם באי' לפניו והוא עוסק במלאכתו ופוסק בשבילו לדון בזו לכ"ע צריך ליתן שכרו והוא מותר לכתחילה ואם לא היה עוסק אז במלאכתו רק ידוע דיש לו מלאכה והתנה עמם כי עי"כ בטל ממלאכתו שרצונו לעסוק בו מכוער הדבר ליטול אבל אם נטל דינו דין אבל אם ידוע שאין לו מלאכה ועסק רק אמר אולי אם לא אהיה מוטרד בדין אמצא מקום להרוויח ולעשות מלאכה בזו אפי' נטל וכבר דן דיניו בטלים. סמ"ע ופרישה. ונראה זהו דיין שאינו פונה מעסקיו תמיד בשביל הדין אבל רבני יושבי על מדין בזה"ז שבשביל שעסקם לדון בין איש לרעהו אינם עוסקים במו"מ ומלאכה ולולי זאת היו בלי ספק עוסקים במו"מ וכדומה כי מאין יהיה להם פרנסתם הוה כמלאכה ניכרת דידוע לכל שבשביל זה הם נרפים מן מו"מ וגם הואיל ונהגו כך ליטול הוה כאלו התנה מתחיל' אדעת' דהכי באי' אצלם לדין אדעת' דמנהגא כנ"ל ומזה פשט' התירא:

י

זכות לעני כו' ה"ה זכות לעשיר רק נקט זכות לעני דה"א הואיל ואיכא כבוד רבו ואימת' דעשיר ישתוק קמ"ל סמ"ע בשם מהרש"ל. והט"ז כתב בשם מהר"ל מפראג דוקא לעני חוב מבלי לשתוק אבל לא עשיר דאינו מחויב לדבר ונראי' כדברי מהרש"ל ועיי' בתומי' מ"ש בדיוק הגמ':