שולחן ערוך, אורח חיים ק״פ: דיני פרורי הפת. ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני פרורי הפת. ובו ה סעיפים:
אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון:

כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן ואם עשה כן מחזי דלשם ע"א עביד שנאמר העורכים לגד שלחן:

קודם שיטול ידיו יכבד הבית שלא ישארו שם פירורין וימאסו במים של נטילה אף על פי שמותר לאבד פרורין שאין בהם כזית שמא יהא השמש עם הארץ שמותר להשתמש בשמש עם הארץ ויניח גם פרורים שיש בהם כזית שאסור לאבדן ביד לכך יכבד תחלה ועכשיו אין אנו נוהגים כך מפני שאין אנו מסלקין השלחן ואנו נוטלים הידים חוץ לשלחן במקום שאין שם פירורים וליכא למיחש למידי:

אע"פ שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית מכל מקום קשה לעניות:

נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב:

ועכשיו אין אנו נוהגין כן כו' מ"מ טוב ונאה לנקות המפה להסיר בשעת ברכה (מהרמ"י):

נוהגין לכסות הסכין כו'. ונהגו שלא לכסותו בשבת וי"ט וי"א שאין לחלק בין שבת וי"ט לשאר ימים (מהררמ"י):

המזון. דאין הברכה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין אלישע ושונמית:

שלימה. מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן א"צ להסיר ט"ז והב"ש פרק חלק עיין מ"א ובש"ך י"ד סי' קע"ח וביד אהרן. (ועיין בספר אליהו רבה שהסכים עם מהרי"ו) הלבוש בי"ד שם כתב דהנוהגים לערוך שלחן בליל שבת בפת שלם ומניחין אותו שם כל הלילה יש למחות בידם דודאי לא נתפשט זה אלא מחק ע"ז ע"ש. וכ"כ בספר נגיד ומצוה ע"ש. והט"ז בי"ד וכאן מיישב ומקיים המנהג שעושין לכבוד השבת ע"ש. והיד אהרן כתב עליו דבריו תמוהים ע"ש:

לעניות. היינו אם משליכן במקום שדורסין אבל אם משליכן למים שרי. מ"א ע"ש:

הסכין. דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם. וטעם ב' לפי שפעם אחת הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו ע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה ב"י. וכתב ט"ז והמעשה היה בחול ע"כ גזרו ג"כ בחול. ולטעם הא' י"ל דכיון דאין בונין מזבח בשבת וליכא רמז למזבח ובמדינתנו אין נוהגין לחלק בין שבת לחול. עיין בתשובת באר עשק סי' ע"ז. כתב בשלחן של ארבע שיש לכסות הפת בשעת בה"מ שלא יראה בושתו ועי' סי' תע"ג:

הרא"ש ומרדכי שם

סנהדרין צ"ב

ברכות נ"א ונ"ב

הר"ר יונה שם

תוס' שם בברכות ובחולין ק"ה

רוקח והרד"א ושבולי הלקט.

ס"א אין כו'. תוס' מ"ב א' ד"ה סלק כו' ע ש:

ס"ב אבל לא יביא כו'. ר"ל אם יש פתיתין על השולחן אבל אם אין פתיתין על השולחן מותר להביא אפי' שלימה:

ס"ג שמותר כו'. כן הוא מסקנא שם:

ס"ה נוהגים כו'. עמ"א דהטעם כו' שולחן דומה למזבח כמ"ש סוף חגיגה ובפ"ג דמדות שהמזבח נברא להאריך כו' וכן בשולחן כמ"ש בפ"ט דברכות ג' דברים כו':

[א] [לבוש] מזומנין לעני וכו'. ומזה הטעם אמרו חז"ל המאריך בשלחנו מאריך ימיו דילמא אתא עניא ויהיב ליה, והטעם דהמאכיל לעני על שולחנו או שולח מנות לאין נכון לו הוי כמקריב קרבן במזבח ואי ליכא עני יתן מחיר כסף שיווי המאכל, גם ידבר בדברי תורה כי התורה מכפרת יותר מקרבנות. וכתב של"ה דף פ"ו דראוי והגון שיתן הטוב שבשולחן בפרט אם הוא עני חשוב שאז יראה מזה שקיבלו בסבר פנים יפות, ושבח אני את הקהילות המחזיקים לומדים בחורים על שולחנם כל השנה כאחד מבניהם של בעל הבית, ובזה יצאו הבעל הבית משני דברים דהיינו חלק עניים ודברי תורה כי סתם בחור עני ומדבר דברי תורה ובודאי מה שנאכל על השולחן בזה ערבית ושחרית נחשב כשני תמידין וביחוד כשהוא מכבד את הבחור הלומד את התורה להניח לפניו המשובח שבשולחן:

[ב] פת שלימה וכו'. כתב באר שבע דף ק"ד המנהג פשוט באשכנז להסיר פת שלם מעל השולחן בשעת ברכת המזון וכן כתב מהרי"ו. ואני תמה דדוקא להביא פת שלם לאחר שגמר מלאכול הוא דאסור משום העורכים לגד השולחן אבל אם כבר מונח על השולחן בשעת אכילה אז אין צריך להסירו מאחר שהוא אינו עורך וכן הוא בזוהר פרשת תרומה, ועוד שהרי פשטא דלישנא דש"ס כל שאינו משייר פת משמע אפילו פת שלם, עד כאן, ונמשך אחריו הש"ך ביו"ד סוף סימן קע"ח וכל אחרונים. ולעניות דעתי ליישב טעמו דמהרי"ו דצריך להסיר משום הנכנסים שיסברו שהניחו אותו אחר האכילה, גם יש לומר דלשון פת משמע פרוסה כדכתיב ואקחה פת לחם, וכן בברכות דף ל"ט צריך שתכלה ברכת המוציא עם הפת ורצה לומר כשתפרוס הפרוסה עיין שם, ועוד דלשון רש"י בש"ס שם כל שאינו משייר פת וכו', ועוד הא כתב במשמרת הבית ושל"ה דלישנא דש"ס משמע כדברי מהרי"ו סתם ונכון לחוש לדבריו. ומה שכתב מהזוהר פרשת תרומה נראה שכיוון למה שכתב הזוהר זה לשונו הפתורא לא יהא בריקניא דהא לית ברכתא משתכחא על פתורא ריקנא דכתיב הגידי לי מה יש לך בבית דהא ברכאין עלאין לא שריין אלא באתר שלים עד כאן לשונו. ונראה שהבין באתר שלים דהיינו לחם שלם, ולעניות דעתי אין ראיה מזה דהכי קאמר שלא יהא שולחן ריקם, אבל שיהא הפת שלם לא בעינן והיינו שלא הזכיר בשל"ה מדברי זוהר:

[ג] [לבוש] ומיחזי כמכין וכו'. במהרי"ו שם עוד טעם דאין הברכה מצוי בדבר שלם דהוי כמו דבר שבמדה, וכתב באר שבע לא נהירא דאם כן מוציא למה מברכין על פת שלם, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דבמוציא מברך עליו להשם יתברך וצריכין שלם משום הקריבהו נא לפחתך כדלעיל סימן קע"ז אבל כשמשייר בברכת המזון הוא משום שיחול עליו הברכות שמברכין ומתפללין שאל יחסר לנו מזון לעולם ועד ושיפרנסינו בכבוד כדאיתא במדרש הנעלם רות, גדול כח ברכת המזון שמוסיף ברכה על מעשה ידיו וכמבואר בזוהר שם אמרינן שפיר דאין הברכה חל על השלם:

[ד] חוץ לשולחן וכו'. משמע דמי שנוהג להביא שמש אליו המים לשולחן צריך ליזהר, וכן כתב הב"ח והט"ז חולק דדוקא בזמן הש"ס שהיה מסלקין השולחן יש לחוש שעל ידי ניעור השולחן נפלו פירורין, עד כאן. לא דק דהא ריש פרק אלו דברים אם היסבו על השולחן מכבדין את השולחן משיורי אוכלין שנתפזרו עליו, וכן כתב לחם חמודות דבסעודת גדולות שנוטלין על השולחן אפילו במים ראשונים יש ליזהר לסלקן עיין שם, ומסתמא נוטלין בכלי וחיישינן משום ניצוצות:

[ה] [לבוש] שכל המאבד וכו'. דוקא כשדורסין עליהם אבל כשאין דורסין עליהם אף שמאבדין במים אין קשה לעניות כיון שאין בהן כזית מטה משה ועיין סימן רס"ב:

[ו] [לבוש] מזבח וכו'. ובמטה משה כתב הטעם כי ידוע שכל אותיות של אל"ף בי"ת יש בברכת המזון חוץ מן ף', והטעם שאין מלאך א"ף שצ"ף קצ"ף שולט בכל סעודה שמברכין ברכת המזון בשמחה ובכוונה לכן מכסין הסכין לרמוז לזה דבשעת ברכת המזון אין חרבו של מלאך המות שולט. כתב בספר חסידים סימן ק"צ אסור להרוג כינה על השולחן שאוכלין עליו, וכל ההורג כינה כאילו הורג על המזבח ואסור לכתוב בספר פלוני חייב לי כך וכך:

[ז] [לבוש] גם לפי טעם וכו'. ובתולעת יעקב כתב טעם לדבר כי אסור לנפת ברזל על המזבח כי הברזל כחו של עשו וכו', ובשבת שאין שטן ואין פגע רע והכוחות ההם שובתות אין לסלקן, עד כאן. עוד כתב בשבת אין לזכור בחורבן הבית רק בבנין המקדש שיבנה, עד כאן. ולפי זה מתורץ נמי קושית הבית יוסף כי בשבת אין זוכרין לחורבן ולא חיישינן שיקח הסכין ויתקע בלבו, וכן בתשובת באר עשק סימן כ"ז פסק שאין לכסות בשבת:

א) [סעיף א'] אין להסיר וכו' דהברכה אינה שורה על דבר רק אלא כשיש שם דבר כענין אלישע ושונמית. זוה"ק פ' לך לך דפ"ח ופ' יתרו דפ"ו ע"ב ופ' תרומה דף זק"ן ע"ב. מ"א סק"א. ובלבוש כתב הטעם כדי שיהא ניכר לכל שמברכין לשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו. ועוד עיין טעם אחר לקמן אות ד' יעו"ש:

ב) שם אין להסיר וכו' ויש שנוהגין שלוקחים כל הלחם והמפרה ומניחין אותו לפני המברך כדי שיהא נראה וניכר שמברך על הלחם. טור. וב"ח. ונראה ה"ד אם אוכלים כולם על שלחן אחד או כגון שהסירו שלחנות הקטנים מלפני כל אחד ונשאר שלחן המברך בעד כולם אבל אם נשאר עדיין כל אחד שלחנו לפניו צריך שיהיה על כל שלחן שיירי פת כדי שתשרי עליו ברכה כנז"ל בשם הזוה"ק:

ג) שם אין להסיר וכו' ויש מהמקובלים שכתבו שאין להסיר כלום מעל השלחן אפילו העצמות והקליפין עד לאחר בהמ"ז שניצוצות הקדושה הדבוקים בעצמות וקליפין הם יוצאין ע"י בהמ"ז. חס"ל אות א' בן א"ח פ' שלך לך אות ב' וכן אין להסיר המלח מעל השלחן עד אחר בהמ"ז שיהא כדוגמת המזבח המכפר דכתיב על כל קרבנך וכו' וגם הוא מגין מן הפורענות. קשל"ה. בי"מ אות א' ואזהרה שמענו שלא להוציא מן השלחן שום דבר להאכיל לבהמה חיה ועוף הטמאים קודם בהמ"ז ח"ו. חס"ל שם בן א"ח שם ועיין לעיל סי' קס"ז אות קמ"א:

ד) [סעיף ב'] כל מי שאינו משייר פת וכו' שנאמר אין שריד לאכלי על כן לא יחיל טובו. סנהדרין צ"ב ע"א. ובזה"ק שם פ' יתרו החמירו מאד ואסמכוהו אקרא דלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא שלא ישא את שם ה' על שפתיו לברך בהמ"ז על שלחן של שוא וריקנו חס"ל אות ב':

ה) המדקדקים נזהרין שלא ישאר שום כלי ריקם על השלחן בשעת בהמ"ז. תפארת שמואל על הרא"ש ס"פ ג' שאכלו. ברכ"י סימן קפ"ג אות א' זכ"ל אות ך' חס"ל שם. בן א"ח שם אות ד' וכן יש ליזהר מלהיות שם איזה אוכל שהוא סרוח או מאוס משום דכתיב זה השלחן אשר לפני ה':

ו) שם לא יביא פת שלימה וכו' משמע דאין אסור אלא א"כ מביא פת שלימה אחר שאכל אבל אם היה מונח כבר על השלחן א"צ להסירה. וכ"מ בהדיא ברש"י סנהדרין צ"ב ע"א ומביאו ב"י. וכ"כ הדרישה וט"ז סק"א ומ"א סק"ב. מיהו מהרי"ו בפסקיו סימן מ' כתב דיש להסיר פת שלם מן השלחן בשעת בהמ"ז משום דאין ברכה מצויה בדבר המנוי ודבר שלם הוי כדבר המנוי יעו"ש. והביאו ד"מ אות א' והדרישה שם ומט"מ סימן ש"ה וכתב שם המט"מ דנכון לחוש לדבריו. והביאו מ"א שם וא"ר אות ב' יעו"ש. אמנם בזוה"ק פ' יתרו שם כתב וז"ל ובג"כ בעי ב"נ לסדרא על פתוריה חד נהמא או יתיר לברכה עלוי ואי לא יכיל בעי לשיירא מההיא מזונח דאכל על מה דיברך ולא ישתכח דיברך בריקניא עכ"ל משמע דאפילו לכתחלה יוכל להביא יותר בתחלת הסעודה כדי להשאר פת שלם בעת בהמ"ז. וכ"כ מק"מ שם יעו"ש. וכ"כ בס' באר שבע דף ס"ט ע"ד ודף ק"ג ע"ג דאם היה מונח על השלחן בשעת אכילה א"צ להסירו ותמה על מהרי"ו שכתב להסירו יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' יעו"ש. וכן הסכים הש"ך ביו"ד סימן קע"ח סק"ה יעו"ש וכ"נ דעת הי"א בהגב"י יעו"ש אלא שמ"ש שם הש"ך להשוות דברי מהרי"ו לב"ש כתב שם הי"א דזה אינו דודאי דברי מהרי"ו הוא הפך הזוהר יעו"ש. וכ"כ הברכ"י אות א' דמ"ש הא"ר להליץ בעד מהרי"ו דבריו דחוקים ורחוקים ומה שהשיג על הוכחות הב"ש מזוהר תרומה נעלם ממנו לשון זוהר פ' יתרו יעו"ש. נמצא דדעת הזוה"ק ורש"י ומרן והרבה פו' דאם היה לחם שלם כבר משעת אכילה א"צ להסירו בשעת בהמ"ז וכבר כתבנו לעיל סימן כ"ה אות ע"ה דכל דבר שלא נתבאר בהדיא בתלמוד ונחלקו בו הפו' דנקטינן כדברי הזוה"ק יעו"ש. וכן הסכימו האחרונים ר"ז אות ג' בי"מ אות ב' בן א"ח שם אות ג':

ז) שם לא יביא פת שלימה וכו' ולפ"ז אם נגמר הפת בשעת אכילה ורוצה להביא עוד כדי לברך עליו בהמ"ז מן הטעמים שכתבנו לעיל באות א' יש להביא דוקא חתיכת פת ולא פת שלם ואם הביא פת שלם יש לאכול ממנו מעט כדי שיהא שבור וגם כדי שיהא נראה שלצורך אכילה הביאו והגם דהגר"א כתב דאם לא נשאר פתיתין על השלחן מותר להביא אפילו שלימה מ"מ כיון דמסתמיות הזוה"ק והש"ע משמע דאין להביא. וכ"נ דעת האחרונים יש להחמיר:

ח) שם לא יביא פת שלימה וכו' כתב הלבוש ביו"ד סימן קע"ח סעיף ג' שיש למחות ביד הנוהגין לערוך השלחן בליל שבת בפת שלם ומניחין אותו שם כל הלילה יעו"ש מיהו הט"ז שם סק"ז כתב להתיר מטעם שמניחין אותו לכבוד שבת וכן כתב בסימן זה סק"א יעו"ש. אמנם בש' הכוו' דף ע"ב סוף ע"ד כתב וז"ל מנהג מוז"ל להניח השלחן במקומו בליל שבת והמפה פרוסה על השלחן וכוס של הקידוש ושל בהמ"ז (נראה דאו או קאמר או של קידוש או של בהמ"ז וכ"מ בפע"ח ומ"ח) מונח עליו והיה מניח כל שהוא טפות יין בכוס ההוא כדי להשאיר שם ברכת ליל שבת בסוד אסוך שמן הנז' באלישע כנז' בזוהר. גם היה משייר בשלחן תחת המפה הפרוסה קצת פתיתין ופרורין של פת לסיבה הנז' אבל לא לחם שלם משום העורכים לגד שלחן ולא אקרי הכי אלא בלחם שלם עכ"ל. וכ"כ בפע"ח ש' השבת פי"ח. מ"ח מס' ליל שבת פ"ה אות ו' נגיד ומצוה. נמצא דלדעת האר"י ז"ל אפילו אם משייר מן הסעודה לחם שלם אם להניחו שם על השלחן כל הלילה אסור משום עורכים לגד שלחן וזהו כס' הלבוש ואנו אין לנו אלא דברי האר"י ז"ל דרוח אלהין קדישין ביה:

ט) [סעיף ג'] קודם שיטול וכו' וימאסו במים וכו' ואע"ג דמים אחרונים אין נוטלין על גבי קרקע כדלקמן סימן קפ"א אלא לתוך הכלי מ"מ חיישינן שמא ינתזו ניצוצות ויפלו על הפירור. מאמ"ר אות ב':

י) שם ועכשיו אין אנו נוהגין כן וכו' ולפ"ז בסעודות גדולות שנוהגין להביא השמש מים אחרונים ורוחץ למסובין כל אחד ואחד במקומו בעודם על השלחן צריך לכבד השלחן מן הפירורין כדי שלא יפלו עליהם ממי הרחיצה וימאסו ואם מפני שצריך להניח פירורי לחם על השלחן בשעת ברכה יש לחזור ולהניחם אחר הרחיצה או יש לעשות בדרך זה דהיינו שמקבצין אותם מעל השלחן אל מקום אחד שבשלחן ולכסותם עד אחר הרחיצה כדי שלא יפלו עליהם ממי הרחיצה. וכן יש לעשות במים ראשונים שנוהגין בסעודות גדולות ליטול למסובין על השלחן לכסות הלחם עד אחר הרחיצה כדי שלא יפלו עליו ממי הנטילה. אבל כיבוד הבית אין מועיל לדידן כיון שאין מסלקין השלחן והפירורין אינם כ"א על השלחן. ומכל מקום אם אירע שנפלו פירורין לארץ צריך לכבד אותם שלא ידרסו עליהם מפני שקשה לעניות כמ"ש בסעיף שאח"ז:

יא) שם וליכא למיחש למידי. ומ"מ טוב ונאה הוא לנקות המפה ולהסיר הפירורין קודם שיברך כדי שיהיה השלחן טהור ונקי בשעת ברכה. לבוש. ולפי מ"ש לעיל אות ג' דאין להסיר מעל השלחן אפילו עצמות וקליפין עד אחר בהמ"ז יעו"ש נראה דיש לקבץ אותם אל מקום אחד מן השלחן כדי שיהא שאר השלחן נקי או ליתן אותם בתוך כלי והכלי יהא מונח על השלחן:

יב) [סעיף ד'] אעפ"י שמותר לאבד פירורין שאין בהם כזית. יש מי שאומר שאין בכל אחד מהם כזית אלא פחות מכזית אבל בין כולם יש יותר מכזית ולא נהירא אלא פי' שאין בכולם כזית ואז ליכא איסורא. ברכ"י אות ג' בשם מהר"א אזולאי יכתב שכן הכריח מהר"א גלאנטי בפי' הקדמת הזוהר אשר לו מלשון הזוהר יעו"ש והביאי שע"ת אות ג' מיהו הבי"מ אות ד' כתב שמדברי הרא"ש ז"ל בפירושו למס' דמאי פ"ז מ"א משמע כפי' היש מי שאומר שהביא מהר"א אזולאי ושכן מוכח מדברי א"ח דל"א ע"ב אות ל"ג יעו"ש:

יג) שם מ"מ קשה לעניות. וכ"ה בזוה"ק פ' עקב דף ער"ב ע"ב יעו"ש. ודוקא כשדורסין עליהם אבל כשאין דורסין עליהם אף שמאבדין במים אין קשה לעניות כיון שאין בהם כזית. מ"א סק"ג. א"ר אות ה' ר"ז אות ה' בי"מ אות ה' וכתב שם המ"א שאף להפסידן במים של נטילה כיון שאין בהם כזית לית לן בה יעו"ש מימו עיין חכ"צ הנוספת בליקוטים אות ו' שהשיג עליו דדוקא להשליכן לנהר משא"כ ליטול ידיו עליהם יעו"ש והביאו א"ח אות א' ועיין א"א אות א' וע"כ יש להחמיר:

יד) איתא בפסחים קי"א ע"ב תלאי בביתא קשי לעניותא. ופירש"י התולה פתו באויר בתוך סל אחד. ולא אמרן אלא ריפתא אכל בשרא וכוורי לית לן בה. פארי (פי' מורסן) בביתא קשי לעניותא. כשורא (פי' פירורין) בביתא קשי לעניותא:

טו) [סעיף ה'] נוהגין לכסות הסכין וכו' הטעם כתב ב"י בשם הרוקח משום דשלחן דומה למזבח ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל. ובשם רבי שמחה כתב טעם אחר משום דפעם אחת היה אחד מברך בהמ"ז וכשהגיע לברכת בונה ירושלים ונזכר חרבן הבית לקח הסכין ותקעו בבטנו וע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה יעו"ש. ובמט"מ סימן ד"ש כתב עוד טעם אחר בשם בן דינאי לפי שברכת יעקב אבינו הוא מטל השמים ומשמני הארץ וברכת עשו הוא ועל חרבך תחיה לכן עתה בבהמ"ז שמזכירין ברכת הארץ שהיא ברכתו של יעקב מכסין הסכין שהיא ברכתו של עשו כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. ומטעמא דנפשיה כתב לפי שכל אותיות של אלף בית יש בבהמ"ז חוץ מן פ' וכתב הרוקח סימן של"ו ותשב"ץ סימן שט"ו שבאי להודיענו שאין מלאך אף שצף קצף אנף זעף נגף רשף שולט בכל סעודה שמברכין בהמ"ז בכוונה לכך מכסין הסכין לרמוז לזה דבשעת בהמ"ז אין חרבו של מ"ה שולט יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ב' ועוד נ"ל ט"א משום דבבהמ"ז אנו מבקשין שתבנה ירושלים ובהמ"ק בנין עולם וארמון על משפטו ישב ועל זמן ההוא נאמר לא ישא גוי אל גוי חרב וכו' ולכן מכסין הסכין בבהמ"ז לרמוז כי בעה"י תתקיים בקשתנו על בנין ירושלם ובהמ"ק ולא תראה עוד חרב ומלחמה בעולם בב"א. וכ"ז טעמים פשטיים אמנם בש' רוה"ק דף יו"ד כתב בשם האר"י ז"ל שמי שהוא משורש קין צריך להזהר להסיר הסכין מעל השלחן בעת בהמ"ז לגמרי ולא יספיק לכסותו בלבד יען כי כלי הזיין הם בקין כנודע עכ"ל וכבר כתבנו לעיל בסימן קס"ז אות מ"א בשם האר"י ז"ל שאין אנו יודעים מי הוא זה משרש קין ואי זה היא משורש הבל לפי שנתערבו הניצוצין וצריכין הכל להסיר הסכין מעל השלחן בשעת בהמ"ז ולא די בכיסוי יעו"ש. ולפ"ז לא יש חילוק כי גם בשבת ויו"ט צריך להסיר כי השורש אינו משתנה בשבת ויו"ט:

טז) כתב בס' שלחן ארבע שיש לכסות הפת בשעת בהמ"ז שלא יראה בושתו. והביאו מ"א סק"ד וכתב ועיין סימן תע"ג עכ"ל ור"ל דשם כתוב בהגה סוף הסימן כשאוחז הכוס בידו יכסה הפת וכתב מ"א שם הטעם שלא יראה בושתו וא"כ הכי נמי לפי שמברכין בהמ"ז על הכוס צריך לכסות הפת שלא יראה בושתו מיהו לפ"ז יש לדחות דשאני התם לפי שאומרים השבח על היין ולה על הפת יראה בושתו אבל הכא לא בא הכוס כ"א בעבור הפת שאכלו ומברכין עליו בהמ"ז וא"כ כיון שמכוחו בא לא שייך בזה בושה כ"א שמחה וע"כ אדרבא א"צ לכסותו אלא יהיה גלוי לראות בשמחתו ועיין בס' בגדי ישע שגם הוא תמה על הרב שלחן ארבע והניח בצ"ע יעו"ש וכן המאמ"ר אות ד' דחה דברי השלחן ארבע מט"א וכתב דהמנהג פשוט היפך דברי הרב הנז' יעו"ש. וכ"כ הברכ"י אות ב' בשם מהר"א אזולאי דלא שייך טעם בזה שלא לבייש הפת מאחר שכבר בירכו עליו ברכת המוציא יעו"ש ומ"ש בפסיקתא זוטרתי פ' עקב ומאחר שכסו השלחן לברך בהמ"ז והביאו הברכ"י בשיו"ב י"ל דכסו השלחן במפה שלו משום כבוד הברכה ולעולם היו מניחים לחם למעלם מן המפה כדי שתשרה עליו ברכה מיהו בשו"ת באר עשק סימן כ"ז כתב עוד טעמים שיהיה הפת מכוסה בשעת בהמ"ז יעו"ש והביאו הבי"מ אות ז' אמנם לפי הטעמים שכתבנו באות א' נראה שצריך להיות הפת גלוי בשעת בהמ"ז יעו"ש. וכן עמא דבר:

אין להסיר. דהברכ' אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין אלישע ושונמית:

לא יביא פת שלימה. מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן אין צריך להסירה וכ"כ ב"ש וכ"כ בהג"ה בב"י בשם זוהר תרומה וכן דקדק מלשון רש"י, ובס' עסיס רמונים להרמ"ע שער ח' כתוב וז"ל וזהו סוד שיור פתיתין לאחר המוציא למי שא"א להכין בתחלת הסעודה ככר שלם לב"ה כמבואר בזוהר דבכה"ג עדיף טפי עכ"ל והוא בזוהר יתרו עמוד קנ"ז ומיהו מלשון הגמרא דקאמר הא דאיכא שלימה בהדיה משמע דאפילו מונחת מקודם יסירנה וכ"כ מהרי"ו וכתב מט"מ שיש לחוש לדבריו אבל הוא לא ראה דברי הזוהר ואפשר שהזוהר מפרש הגמרא הא דאיכא שלימה בהדיה כלומר אם יש לו שלימה ומביא פתיתין הוה ליה כאלו עע"א ובזה מדוקדק הלשון יותר בגמרא דפירש"י אינו מתיישב אחר הלשון ומכל מקום מודה הזוהר דאסור להביא שלם בשעת ב"ה ובשבת לא יסיר השלם עד אחר ב"ה:

קשה לעניות. כ"כ הרב"י בשם התוס' וצ"ע דאטו ב"ה לא חייש לעניות ואמאי קאמר שיטול ידיו תחלה אלא ע"כ דלא קשה לעניות אלא כשדורס עליהם אבל אם משליכן למים שרי וכדאיתא בחולין פכ"ה בהדיא והביאו בתוספות שם ע"ש וזה כוונת התוס' דקשה להו ל"ל לב"ה להזכיר כיבוד הבית כלל הל"ל דאין צריך לכבד הבית אלא עכצ"ל אף ב"ה מודה דצריך לכבד הבית אח"כ שלא ידרסו על הפירורין וק' לעניות ואף ע"פ שמפסידן במים של נטילה כיון שאין בהם כזית לית לן בה ואם יש בהם כזית אסור לאבדן אפי' אין דורס עליהן כמ"ש סימן קע"א כנ"ל ברור: ובזה מיושב קושיות התוספות ספכ"א דשבת על רש"י דגריס התם אסור לאבדן ביד דהתם מיירי כשמשליכן במקום שדורסין עליהם כמ"ש רש"י מדלא קתני זורקן ע"ש:

שלא לכסותו. דהטעם משום ששלחן דומה למזבח ובמזבח כתיב לא תניף עליהם ברזל ובשבת אין בונין מזבח וליכא רמז למזבח ולפי זה דוקא בסכין של ברזל צריך לכסותו (שלחן ארבע) ובלבוש כתוב דאין נוהגין במדינתנו לחלק בין שבת לחול, כתוב בש"א שיש לכסות הפת בשעת ברכת המזון שלא יראה בושתו עסי' תע"ג:

(א) אין להסיר – כדי שיהא ניכר לכל שמברכין להשי"ת על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו וגם דהברכה אינה שורה על דבר ריק אלא כשיש שם דבר כענין פך שמן של אלישע:

(ב) כל מי שאינו וכו' – דצריך לשייר כדי שיהא מזומן לעני שיבוא וכעין שאמרו חז"ל המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו דלמא אתא עניא ויהיב לו וגם כדי שיודה להשי"ת על חסדו שהשפיע לנו מטובו ששבענו והותרנו כדכתיב אכול והותר:

(ג) אינו רואה סימן ברכה – כדכתיב אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו וכתב של"ה דראוי ונכון שיתן להעני הטוב שבשלחן ובפרט אם הוא עני חשוב שמזה יראה לו שמקבלו בסבר פנים יפות. ומשבח אני את הקהלות שמחזיקין לומדים בחורים על שלחנם כל השנה כאחד מבניהם ובזה יוצא הבעה"ב בשני דברים מצות חלק עניים וגם מצות דברי תורה על השלחן דסתם בחור כזה עני הוא וגם ידבר בדברי תורה על השלחן ובודאי מה שנאכל על השלחן שחרית וערבית נחשב כשני תמידין וכו' עכ"ל והובא בא"ר:

(ד) אבל וכו' – ר"ל אם יש פתיתין על השלחן אבל אם אין פתיתין על השלחן מותר להביא אפילו שלמה ובשם הזוהר כתבו שטוב לעשות כן לכתחלה:

(ה) לא יביא וכו' – עיין במ"א שכתב דה"ה אם יש שלמה על השלחן לא יביא פתיתין ופמ"ג כתב דה"ה לא ישייר פתיתין על שלחנו כשיש שלמה ויש מקילין בדבר שא"צ להסירן מעל השלחן ובפרט בשבת בודאי לא יסירן עד לאחר בהמ"ז בין הפתיתין ובין השלמה שהכל יודעין שבשביל כבוד שבת הוא מונח:

(ו) קודם שיטול ידיו – למים אחרונים:

(ז) יכבד הבית – מקום שאכלו שם אם הסיבו ע"ג קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסיבו על השלחן מכבדין את השלחן משיורי אוכלין שנתפזרו שם [רש"י] ותר"י פירשו דהכיבוד הוא במקום שדרך לסלק השלחן קודם נטילה לבהמ"ז צריך לכבד הקרקע של מקום השלחן דחיישינן שנתפזרו שם פירורי פת ובאופן זה מיירי המחבר כאן שכתב דעכשיו שאין מסלקין א"צ לכבד והיינו הקרקע שתחת השלחן אבל כשנוטלין הידים בכלי על השלחן כמנהגנו לכו"ע צריך לנקות הפירורין סביב וכדלקמיה:

(ח) שאין אנו מסלקין – משמע דמלפנים היו נוהגין לסלק וצ"ל דהיינו מלפני כל המסובין אבל מלפני המברך לא וכמו שכתב בס"א שאין להסיר וכו':

(ט) ואנו נוטלים וכו' – ואם יושבין במקומן ונוטלין הידים בכלי על השלחן אף עכשיו הדין הוא שצריך לנקות השלחן עצמו מפירורי הפת שלא ימאסו מנצוצי מי הנטילה וכנ"ל מרש"י ונראה דמ"מ ישאיר לחם על השלחן במקצוע אחד שיהיה מונח עד אחר בהמ"ז וכנ"ל בס"א ויהיה קצת רחוק ממקום הזה:

(י) קשה לעניות – ודוקא לדרוס עליהם דהוא בזוי גדול אבל כשמשליכן למים אפילו כשנאבדין עי"ז אין חשש כיון שהוא פחות מכזית ויש מחמירין כשיש הרבה פירורין ויצטרפו לכזית:

(יא) לכסות הסכין – בב"י ב' טעמים האחד דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם דע"כ כתיב לא תניף עליהם ברזל וע"כ אחר שגמר אכילתו ורוצה לברך בהמ"ז מכסה הסכין וטעם שני בשם רבינו שמחה לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו וע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה:

(יב) ונהגו שלא לכסותו וכו' – הטעם שאין מקפידין ע"ז בשבת ויו"ט עיין באחרונים:

שלימה עבה"ט ועיין בא"ר ובבר"י שנעלם ממנו לשון הזוהר פ' יתרו דף פ"ז דקאמר בעי ב"נ לסדרא על פתורא חד נהמא או יתיר לברכא עליו (ובאמת במג"א מבואר שכתב מדברי הזוהר פ' יתרו ומפרש דהיינו מתחלת הסעודה) והביאו יד אהרן ובמקדש מלך שם האריך בזה ע"ש:

לעניות עבה"ט ועיין בר"י בשם מז"ה שהאלקי מהר"א גלאנטי ז"ל בפירוש הקדמת הזוהר כתב להכריח דדוקא כשאין בכל הפירורין יחד כזית ליכא איסורא ע"ש:

הסכין עיין בה"ט ובבר"י כתב שכמדומה שראה בשם הקדוש מהר"מ קורדאווירו ז"ל שאין לכסות בי"ט וכן ראיתי למז"א מהר"א אזולאי בהגהותיו כת"י לפי ששבת וי"ט רמז לעוה"ב שבאותו זמן מיתוק החיצונים בלע המות לנצח עכ"ל כו' ע"ש. ומ"ש לכסות השולחן כו' בבר"י כתב בשם מז"ה טעם אחר שלא יפלו ממים אחרונים על הפת וימאס דלא שייך בושת כיון שברכו עליו המוציא. ובבר"ו כתב שבמקומם אין מי שנוהג כן רק באיזה עיר ראה קצת נוהגין כן ע"ש:

לא יביא פת שלימה. עמ"ש בי"ד סימן קע"ח שאין איסור מה שנהגו קצת לערוך השלחן בליל שבת בפת שלם כל הליל' מפני שהוא כבוד שבת ולא כלבוש דאוסר שם. ונראה פשוט שלא הזהירו אלא שלא יביא פת שלם קודם ברכת המזון אבל אם היתה כבר על השלחן שהיו סבורים לאכול ממנה אין צריך לסלקה כלל וכן מבואר ממ"ש ב"י שמביא שלמה לאחר שאכל כו' ורבים טועים בזה:

ואנו נוטלין כו'. כ' מו"ח ז"ל א"כ אותם שנט"י במים אחרונים ויושבין על השלחן צריך לכבד את הקרקע גם בזמן הזה ול"נ דיש עוד חילוק בזה דבזמן התלמוד היו מסלקין השלחן ויש לחוש שמא על ידי ניעור השלחן נפלו פירורים וגם במקום שנוטלין אין מצוי פירורין

נהגו לכסות הסכין. בב"י ב' טעמי' האחד דברזל מקצר ימי האדם ואינו דין שיהיה מונח על השלחן שדומה למזבח שמאריך ימי האדם דע"כ כתיב לא תניף עליהם ברזל. וטעם ב' בשם רבינו שמחה לפי שפעם אחד הגיע אחד לברכת בונה ירושלים ונזכר חורבן הבית ותקע סכין בבטנו ע"כ נהגו לסלקו בשעת ברכה. וכ' ב"י שמה שנוהגין בשבת וי"ט שלא לכסותו לפי טעם רבינו שמחה אין לחלק. ומ"מ מנהגן של ישראל תורה היא עכ"ל. וצריך טעם למה הוקשה לו זה דוקא לטעם רבינו שמחה ולא לטעם האחר ואפשר דקאמר אפי' לטעם ר"ש וכ"ש לטע' הראשון דלר"ש היה אפשר קצת לומר בשבת וי"ט אין האדם מיצר כ"כ ונ"ל דלטע' ר"ש אתי שפיר כי הגזירה שגזרו בזה היה מעין המעשה כדמצינו בשבת שלא יצא אדם בסנדל המסומר משום מעשה שהיה וגזרו דוקא כעין המעשה שנעשה בסנדל מסומר דוקא וכן בפרק בתרא דיבמות שגזרו על מי חטאת וכו' משום מעשה שהיה בספינה ה"כ המעשה היה בחול ע"כ גזרו כן בחול דוקא ועמש"ל סימן קנ"א ס"ו ע"ז: