שולחן ערוך, אורח חיים תקי״א: הבערה ולהחם מים מותר בי"ט ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

הבערה ולהחם מים מותר בי"ט ובו ד' סעיפים:
מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה: הגה י"א דאסור להחם בית החורף ביום טוב דלפעמים אין הקור גדול ואינו אלא למפונקים והוי כמרחץ ומוגמר דאסור (ב"י בשם תשובה אשכנזית ונהגו להקל):

מותר להחם בי"ט מים לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו ואפילו אינו רוחצו בבת אחת: הגה אבל מותר לרחוץ תינוק במים שהוחמו ע"י ישראל בי"ט (מרדכי פ"ג) אבל אסור לחמם לצרכו אפילו על ידי עכו"ם (מהר"א מפראג) אבל כשצריך להם לבשל או להדיח אז מותר להרבות בשבילו (כל בו) ודין חמי טבריה כמו בשבת כדאיתא סי' שכ"ו (ב"י) אבל במים שהוחמו מעי"ט מותר לרחוץ כל גופו אפי' כאחד מיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור: הגה ויש אוסרים בכל ענין וכן נוהגין (טור והרא"ש):

אדם מותר לטבול בי"ט מטומאתו:

אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים בין להריח בין לגמר הבית או הכלים אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר אפי' אם מפזרן על גבי גחלת של עץ: הגה ואסור לסחוף כוס מבוסם על הבגדים משום דמוליד בהן ריחא (המגיד פ"א והגהות אשירי ספ"ב דביצה):

דוקא חוץ למרחץ. אבל אסור לרחוץ גם פניו ידיו ורגליו תוך המרחץ גזירה שמא יבא לרחוץ כל גופו (ב"י הר"ן):

להחם. וע"י עכו"ם שרי ואם הקור גדול כ"כ שהמאכלים נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש. מ"א:

גופו. שאינו שוה לכל אדם אלא למעונגים:

תינוק. כיון דהו' רביתיה לא גזרו. מרדכי. והאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג' ימים אף בי"ט אסור לרחצו. מ"א:

להרבות. היינו דוקא בפעם אחת אבל אסור להוסיף עליו כמ"ש ססי' תק"ג:

מוגמר. ומותר להביא כלי מלא נקבים ומכסין אותו מעי"ט ופוקקין נקביו ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר ואפי' בשבת מותר. רש"ל:

למתקן. אפי' טובים לאכילה בלא"ה אלא שרוצה למתקן יותר נמי שרי. מ"א:

ריחא. עסי' תרנ"ח ס"ב ומה"ט כתבו הט"ז בסי' זה והמ"א בסי' זה ובסי' קכ"ח דאסו' ליתן מי וורדים בשבתות וי"ט לתוך המים לצורך נטילת ידים לכהנים ואפי' ששופכים מעי"ט מ"מ מולידין ריח בי"ט ע"י הכהנים וכ"כ הלק"ט ח"א סי' י"ט. אבל בתשו' גינת ורדים חא"ח כלל ג' סימן ט' כתב דבידים אין שום איסור כלל כי אם במים דודאי קמוליד ריחא דאסור. וכ"פ בתשובת ח"צ סי' צ"ב דבידים אין שום איסור כלל ע"ש. (אבל בספר א"ר כתב כיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריח ע"ש):

משנה ביצה כ"א וכב"ה

הרי"ף ותוס' והא דאמרו להן חכמים משנה שבת ל"ח

טור בשם הרי"ף ורמב"ם בפ"א וסמ"ג

משנה ביצה י"ז וכב"ה

משנה שם כ"ב וכחכמים

שם בגמרא וכשמואל

שם כ"ג וכרבא

ס"א י"א כו' דלפעמי'. עמ"א ס"ק ג':

והוי כמו מרחץ. עתוס' בשבת ל"ט ב' ד"ה וב"ה כו' ואור"י כו':

ומוגמר. פ"ב די"ט כ"ב ב'. וכתיבות ו' א':

ונהגו להקל. שהרי במתני' שאמרו מותר לעשות מדורה כו' לא חילקו בין קור גדול או לא וכן להחם חמין לרגליו אם צריך הרבה או לא וכן בכ"ד שמותר בי"ט:

ס"ב מותר כו'. שם לרגליו וה"ה לידיו וכמ"ש בשבת שם אלא פניו ידיו ורגליו אימא סיפא כו' ושם מ' א' תניא כוותיה כו' וז"ש אבל כו'. ואפי' כו':

אבל מותר כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיומא דמותר ברחיצ' ביה"כ משום דרביתיה וה"ה כאן:

אבל אסור. כמ"ש תוס' ד"ה הנ"ל בשבת שם שאסור לעשות מן התורה הבערה בי"ט משום רחיצה כמו בשבת ואמרו בעירובין ס"ח א' דאפי' ע"י עו"ג אסור לחמם לצורך קטן אפי' בשביל מילה ואפי' בחש"מ אמרו בפ"ב דמ"ק כל שאינו עושה כו':

אבל כשצריך כו'. כמ"ש בעירובין שם נחים ליה אגב אימיה ואע"ג דלגדול אסור כמ"ש בספט"ז דשבת וכל שכן בישראל העושה כמ"ש בפ"ק דחולין ועבסי' תק"ג שבי"ט אף לגדול מותר:

אבל במים כו'. כמ"ש בשבת מ' א' ת"ר מרחץ כו' מעי"ט כו' מדאמר בשבת למ"ש רוחץ ובי"ט אמר למחר ע"כ לאחר שאסרו בחמין שהוחמו מע"ש ואפ"ה בי"ט מותר ועיין בתוס' שם ד"ה אלא כו' פי' בקונט' כו' ושמא יחלק כו' ובירושלמי פ"ג דשבת ופ"ב די"ט חמין שהוחמו בי"ט וכן חמין שהוחמו מע"ש לשבת רב ושמואל חד אמר מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו וחרנה אמר מרחיץ בהן כל גופו איברים איברים ולא ידעין מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דאמר שמואל מרחיץ בהן פניו ידיו ורגליו רב דו אמר כו' וקאמר בי"ט ובע"ש מ' דבעי"ט בכ"ע מותר וכן בתניא כוותיה דשמואל לא הזכיר עי"ט:

מיהו דוקא כו'. שבת שם ויוצא ומשתטף כו' דוקא ובנתחמם מעי"ט איירי כמ"ש פקקו נקביו מעי"ט כו':

ויש אוסרין כו'. דמ' שם דכל הגזירות שם היה אף בי"ט כמש"ש ומשרבו כו' וקאי אי"ט שבשבת לא הוזכר זיעה שם ובפ' המביא אמרו להזיע וקודם גזירה וזיעה לא אסרו אלא משום חמין שהוחמו מבע"י כמ"ש רש"י שם ד"ה ועדיין היו כו' ומ"ש ויוצא ומשתטף מפרשים בצונן וכמ"ש בתוס' שם ד"ה אלא. ומיהו בתוספתא גריס כו' ע"ש וט"ס שם בתוס' ורש"י וצ"ל מעי"ט ומה דפלגינהו שם פקקו נקביו מע"ש כו' פקקו כו' ע"ש בתוס' ד"ה למ"ש כו' וכ"מ בירושלמי פ"ג דשבת ועיין מרדכי פ"ב די"ט וס' ראשונה ס"ל דגזירה דזיעה היה משום שהיו רוחצין בחמין שהוחמו בי"ט:

ס"ג אדם כו'. ע' סי' שכ"ג ס"ד מש"ש:

ס"ד ואסור לסחוף. גמ' די"ט שם:

להחם ביום טוב מים לרחוץ וכו' – ומוכח בגמרא דלרחוץ ידיו ורגליו מותר אפי' אם חימם המים כדי לרחוץ כל גופו דעשה איסור בזה מ"מ לא קנסוהו על רחיצת פניו ידיו ורגליו מהם [כן מוכח שם בדף ל"ט ע"ב בקושית הגמרא דקאמר שם לימא תנן סתמא כב"ש וכו' ע"ש]:

ידיו – המחבר שינה מלשון המשנה ביצה כ"א דתנן חמין לרגליו והוא כתב ידיו ובעו"ש כתב דצ"ל ידיו ורגליו ובבגדי ישע כתב דצ"ל פניו ידיו ורגליו ונראה להם שהוא ט"ס ובאמת כן הוא מבואר בתוס' שם ידיו ורגליו וכ"מ בסוגיא דשבת דפניו ידיו ורגליו שרי כמש"כ הגר"א וכן מבואר להדיא ברמב"ם וכן ברש"י [שבת ל"ט ע"ב ד"ה והא תניא] וכן במאירי ביצה בסוגין דפניו ידיו ורגליו שרי. ומ"מ יש לעיין אולי דבימינו אין רחיצת רגליו שוה לכל נפש ונשנה זה רק בימיהם שהיו הולכין הרבה יחף בלי מנעלים ודומה רגליו לשאר איברי הגוף אכן לפי מה שנכתוב לקמן בשם הרא"ש והרשב"א דמקצת שאר איברי הגוף דומה לפניו ידיו ורגליו דמותר בודאי אין להחמיר בזה:

אבל לא כל גופו – עיין מ"ב דחוץ מפניו ידיו ורגליו חשיב אינו שוה לכל נפש כן מבואר בתוס' ומרדכי ובחינוך מצוה רצ"ח דרק פניו ידיו ורגליו הוא שוה לכל נפש אבל כל גופו אינו אלא למעונגין והוי מלאכה דאורייתא בחימום עבורם וכמו שהעתיקו אחרונים כאן ולכאורה לפ"ז ה"ה אף לאבר אחד חוץ מפניו ידיו ורגליו אסור וכן מוכח במאירי שכתב הטעם דזה הוא הרגילות כמו שאמרו רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו לכבוד קונו וכן משמע קצת בחינוך הנ"ל אלמא דדוקא אלו שרי ובחמד משה ראיתי שהעתיק דכל שאינו רוחץ רוב גופו שרי והעתיק זה מסימן שכ"ו לענין שבת במים שהוחמו מע"ש שכתוב שם נמי דפניו ידיו ורגליו שרי ולא כל גופו וכתב שם הרמ"א דגם שאר איברים שרי כל שאינו רוחץ רוב גופו ולכאורה אינו דומה לשם דשם המים כבר הוחמו מע"ש ורק איסור גזירת רחיצה נגעו בו וס"ל להרמ"א דכל שאינו רוחץ כל גופו אין ע"ז שם רחיצה משא"כ כאן דמיחם חמין ביו"ט שאינו מותר מלאכה ביו"ט אלא לדבר השוה לכ"נ ואמרינן דלפניו ידיו ורגליו שרי דדבר זה שוה לכל נפש ולא כל גופו ומאי נ"מ אם יחם לצורך כל גופו ממש או הרבה איברים מגופו כל מה שרוחץ חוץ מפניו ידיו ורגליו לכאורה אינו שוה לכל נפש הוא. ואף להרמב"ם וסמ"ג והגאונים דלדידהו אין בו איסור דאורייתא רק משום גזירה מ"מ כיון שלא נזכר בגמרא להקל אלא פניו ידיו ורגליו [שהוא דבר הרגיל] משמע לכאורה דשארי אברים אסור דאל"ה היה להם לכלול דכל שאינו רוחץ כל גופו או רובו מותר והכל בכלל [וגם דין דסימן שכ"ו אינו פשוט כ"כ לפ"ז] אלא דראיתי דמקור הדין דרמ"א דסימן שכ"ו נובע הוא מהרא"ש הלכות מקואות בסופו הביאו הב"י שם ומדבריו מוכח דה"ה בעניננו דס"ל דלרגליו לאו דוקא דה"ה לשארי איברים אבל מ"מ לדינא בעניננו לא הגיה הרמ"א בזה ומשמע לכאורה דלא נראה לו להקל כדעתו אלא שם לענין רחיצה דהוא דרבנן לכו"ע אבל לא להחם חמין שהוא דאורייתא לכמה פוסקים ובמאירי הלא מוכח להדיא דאסור והוא חולק להדיא גם על הדין דשכ"ו דכתב שם להדיא בשבת דאף אבר אחד חוץ פניו ידיו ורגליו אסור וכ"נ גם דעת רש"י שם גבי מיחם אלונטית בפשוטו והב"י הרגיש בזה ודוחק לפרשו עי"ש ומכל זה נראה לכאורה דבעניננו שיש בו חשש איסור דאורייתא עכ"פ אין להקל אלא דביורה דעה סי' קצ"ט העתיק המחבר דינו דהרא"ש להלכה אלא שהעתיקו בשינוי קצת שלא כתב דמותרת להחם קיתון לרחוץ בית הסתרים כמו שכתב הרא"ש [לשיטתו דרגליו לאו דוקא] אלא כתב דמותרת לרחוץ בית הסתרים במעט מים שהוחמו אפילו ביו"ט ואולי בכונה שינה לשונו אכן לדינא בש"ך שם הביא בשם המ"ב דחולק על הרא"ש ודעתו נמי דאולי רק לפניו ידיו ורגליו התירו עי"ש [וגוף הספר אינו בידי] ואף להמחבר אין לדמות רחיצת רשות לרחיצת בית הסתרים דאולי סמך המחבר על הרא"ש רק התם דהוא לצורך טבילת מצוה אמנם אח"כ מצאתי בחידושי הרשב"א בשבת דדעתו נמי דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא דה"ה שאר איברים כל שהוא רק מקצת גופו שרי וכהרא"ש ועיין בשע"ת במה שכתב בשם מחזיק ברכה להקל וכן משמע דעת הנו"ב במ"ת סימן כ"ה בסופו עי"ש:

אין עושין מוגמר וכו' – ולענין שתיית טיטו"ן ביו"ט יש דעות בפוסקים והובאו באחרונים יש מהן שאוסרין [הכנה"ג והמ"א בסימן תקי"ד והקרבן נתנאל בפ"ב דביצה והח"א] משום דהבערה זו אינו שוה בכל נפש כמו מוגמר וגם דמצוי בו כיבוי כשמדליק ע"י נייר או גחלת ומשליכם כדרכו בחול והרבה מקילין [דרכי נועם המובא בבה"ט ושלחן עצי שטים והברכי יוסף ועיין בשע"ת שהביא עוד ועיקר טעם כולם משום דעכשיו שהרבה רגילין בזה נעשה שוה בכל נפש] ורק שצריך ליזהר מכיבוי וכמו שכתב בשע"ת ובפ"ת דהיינו שלא להבעיר מנייר ורק משלהבת וגם מגחלת מותר דהיינו לקחת גחלת בוערת ומיד שהדליק הטיטו"ן ישליכנו בחזרה על האש בענין שלא יהיה כיבוי כלל וגם שלא לכסות במכסה (דעקעל) שאינו מנוקב ושלא להרבות עוד טיטו"ן בעוד שהתחתון בוער וגם בציגארין רגילין בחול להסיר הנשרף באצבע או לדוחפו בקיר יש ליזהר בזה ביו"ט דיש בו משום כיבוי. עוד כתב בשע"ת דיש שנהגו להחמיר ביו"ט ראשון ובשני י"ט של ר"ה ולהקל ביו"ט שני וכן נוהגין לעשות ומ"מ הנוהגין להקל אף ביו"ט ראשון אין למחות בידן ורק שיזהרו בענין כיבוי וכנ"ל וכ"ז דוקא באותן מקומות שהעולם רגילין בזה והוא דבר השוה בכל נפש דאל"ה מדינא אסור. ואפילו במקומות שרגילין הכל בזה ואז אין איסור מצד ההבערה עכ"פ יש להזהר ולהזהיר להעם שיהיו זהירין מחשש כיבוי וכנ"ל:

במחבר ס"ב מותר להחם ביו"ט. נ"ב ולהחם מקוה ביו"ט עיין תשובו' ח"ס או"ח סי' קמ"ו וסי' קמ"ח ובסימן קמ"ו כת' ע"ד המורה אשר הורה הוראת שעה להחם המקוה ביו"ט שני לצורך טבילת אשה חולשת אשר לא תוכל לטבול במים קרים וציוה לבשל אצל האש וגם ליקח מהמים שביורה לצורך אכילה וכת' דכיון דביו"ט שני היה העובדא יצא לפני המורה ניהו בדינו טב הורה לצורך שעה אמנם לא בעינא דלימטי שיבא מכשורי להמציא קולא חדשה שלא שערום אבותינו ומהגו בו איסור. ע"כ מכאן והלאה לא אומר בזה לא איסור ולא היתר ולאחר שסיים תשובתו אשר בה האריך לברר דין זה לאיסור כת' אח"כ ועתה נדפס הספר נודע ביהודה מהדורא תניינא ע"ש חאו"ח סי' כ"ה וכבר הורה זקן. ובסי' קמ"ח חזר לדבר בענין זה וכת' שכבר נשאלה שאלה זו לפניו ועתה שכבר התיר הנוב"י ביו"ט בע"ש ע"י ע"ת ועיין גם בפרי מגדים סי' תקי"א וראוי לסמוך עליהם וכ"ש במקום רפואה מצויה והגם כי איני מתיר כי מיראי הוראה אינני ואני שונא חדשות אבל במקומו' שנהגו להתיר עפ"י הוראת הגאונים הג"ל אין מזחיחין אותם]:

[א] [לבוש] ואפילו מערב יום טוב וכו'. דקדק לכתוב נוהגים אבל מדינא נראה לי עיקר כפסק הבית יוסף דאפילו כל גופו בבת אחת מותר דהא המתירים הם גאונים ורי"ף ורמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ומגיד ור"ן ועוד שראיתי רבינו ירוחם תלמיד הרא"ש דעתו נוטה להתיר נגד רבו וכן בשבלי הלקט דף ל"ד הביא כל דעות והסכים להתיר וכן ריא"ז בשלטי גיבורים, גם אני תמה על מה שכתב בית יוסף דאגור כתב בשם תשובת רשב"א לאסור הא ראיתי בעבודת הקודש לרשב"א דף מ"ג שמתיר להדיא, ועיינתי באגור גופיה סימן תר"פ כתב הרשב"א שנהגו לאסור ולא רצה להתיר עד כאן לשונו, ונראה דדעתו להתיר אלא דהשאילה היה במקום שנהגו לאסור לא רצה להתיר לשנות להם מנהגם, ומכל מקום מבואר דהרשב"א מתיר וכן באגור גופיה הביא במסקנתו דברי שבלי הלקט הנזכר לעיל להתיר, ועוד אני אומר דמשמע בר"ן פרק כירה בד"ה איתמר וכו' ובד"ה ולעיין וכו' דלרחוץ אבר אבר לכולי עלמא מותר בחמין שהוחמו מערב יום טוב ובדוחק יש לפרש דבריו בעניין אחר ודו"ק וכן בכלבו דף ס'. כתב שבלי הלקט בירושלמי פרק ב' דביצה מתיר כל גופו אבר אבר, עד כאן, וכן ראיתי בירושלמי גופיה שם ובפרק כירה להתיר והשתא אפרש דעת המתירין דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ [לא] ואפילו חוץ למרחץ כתב הר"ן דוקא להשתטף אבל לא לרחוץ מיהו אם הוחמו וכו' משמע דאף לאוסרין לעיל מותר בתינוק וכן מבואר באגודה וכן משמע במרדכי דלא כמגן אברהם וכל שכן שמותר בחמין שהוחמו מערב יום טוב ובהכי מוקי לה הבית יוסף בשם המרדכי, ובספר עולת שבת כתב דהבית יוסף לא הבין דברי מרדכי לכן קשה עליו, עד כאן, והוא טעה דמה שכתב הבית יוסף וצריך עיון וכו' הוא לשון המרדכי עצמו והבית יוסף לא מקשה כלום, ומה שכתב המרדכי בשם ירושלמי נראה לי דמיירי בגדול ולא בתינוק ובלאו הכי דברי מרדכי צריכים עיון:

[ב] [לבוש] דומיא דממלא וכו'. כן כתב בכלבו דף ס' וקשה מה הוצרך לדמות לבשר הא בסוף סימן תק"ג ממלא חבית של מים אף שאין צריך אלא לקיתון אחד והוא מש"ס מיהו בכלבו יש לומר דלכך מדמה לבשר להורות דמותר להוסיף אבל במים צריך ליתן בפעם אחת, וכן מצאתי בדרישה דכיון דצריך לרחיצה מותר להוסיף וכלבו שכתב דכולה חד טירחא סותר לזה וכן מגן אברהם פסק בפשיטות דאסור להוסיף ולא הרגיש בכל הנזכר לעיל, גם יש לומר טעמא כיון דהוספה אינה אלא דרבנן כמו שכתב עולת שבת סימן תק"ג לא החמירו ברחיצה וצריך עיון. כתב מגן אברהם האידנא דאף בחול פעמים אין רוחצין אותו שתים או שלושה ימים אף ביום טוב אסור לרחצו, עד כאן, ולעת הצורך יש להקל:

[ג] להחם מים וכו'. אפילו אינו ראוי לשתיה (רבינו ירוחם), שהדבר הזה צריך לכל נפש והרי הוא בכלל מה שאמר הכתוב אשר יאכל לכל נפש (עבודת הקודש), ובמרדכי וברוקח והלבוש כתבו שהתירו מתוך והוא מר"ן:

[ד] על ידי ישראל וכו'. אבל על ידי כותי מותר וכשקור גדול כל כך שמאכלים השמנים נקרשים מותר אף בישראל דהוי צורך אוכל נפש (מגן אברהם):

[ה] [לבוש] מפני וכו'. זה קאי על להריח אבל לגמר אינו אוכל נפש כלל דלאו הנאת הגוף הוא כדפירש רש"י בביצה דף כ"ב. כלי של ברזל מלא נקבים ומעשנים אותה מערב יום טוב ופוקקין הנקבים ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאליו ושרי אפילו בשבת (ש"ס וים של שלמה):

[ו] למתקן וכו'. אפילו טובים לאכילה אלא שרוצה למתקן יותר שרי דזה נמי צורך אוכל נפש כמו שכתב הלבוש טעמא, ומה שכתב מגן אברהם טעם דמשום כיבוי ליכא שסופו מבעירו וכו' לא נהירא דזה אינו אלא לרי"ף אבל לשאר פוסקים הוי כיבוי גמור כמבואר בשבת דף קל"ד ובמאור ופוסקים סוף פרק ב' דביצה ועיין סימן תק"י ס"ק ו', גם קשיא לי על מה שכתב בית יוסף בשם הר"ן וכיון שכיבוי אין כאן הבערה אין כאן אמאי הא כיבוי בגחלים והבערה הוא שמבעיר הבשמים וכן פירשו רש"י ותוס' ביצה דף כ"ג דעל גבי חרס כיבוי ליכא הבערה איכא וכן משמע בר"ן גופיה קודם זה:

[ז] ואסור לסחוף וכו'. ראיתי בקצת קהילות ששופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד לתוך המים ביום טוב לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסורו קא עבדי דמולידין ריח במים ואפילו שופכין בערב יום טוב מכל מקום מולידין ריח ביום טוב על ידי הכהנים וזה ניחא להו ומכוונים לכך (ט"ז) וכן משמע מגן אברהם, ולעניות דעתי כיון דשמן עצמו מעורב במים לא הוי מוליד ריח דשאני סחופי כסא שאין שם אלא ריחא ולא ממשא, אף שסברא זו ברורה בעיני מכל מקום אביא ראיה מסימן רי"ז סעיף ג' שאין מברכין על כלי מוגמר לפי שאין עיקר אלא ריח ואם יש תמצית בשמים במים מברכין דלא פליגי בסימן רי"ו סעיף ו' אלא בשסיננו הבשמים לגמרי ממים ואף בזה העליתי שם לברך גם כששופכין על ידי כהנים המים עצמם, גם מלילה ביד מתירין לכולי עלמא בסימן שכ"ב סעיף ה' ולא אמרינן דמוליד ריח בידים ואם נאמר דאין מתכוין ליד הא להניח אתרוג בבגד אוסר הרוקח ורמ"א בסימן תרנ"ח אלא כדאמרן ועיין סימן תרנ"ח סעיף ב' עוד:

[ח] דמוליד. ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה (רש"י):

ידיו. עיין ת' ביו"ד סימן ר"נ ופשיטא דאשה מותרת לרחוץ עצמה כדרכ' בחול ע"מ ללבוש לבנים בצונן ובחמין שהוחמו מערב יו"ט נמי מותרת בקצת אברים ואפשר אפילו נמי בהוחמו בי"ט אך תזהר שלא תביא לידי סחיטה ועיין ט"ז סימן שפ"א ס"ק ב' ות' ס"ח סימן מ"ו ותשובת משאת בנימין:

דמוליד. ובת' נ"ב סימן ד' למד זכות על מה שנוהגין היתר למזוג יין במי ורדים בשבת. שתיית טוטין בי"ט התירו בתשובת בית יהודה סי"ח:

א) [סעיף א'] מותר לעשות מדורה וכו' אע"ג דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו וכו' הא דהתירו במדורה משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך. ב"י בשם הר"ן. ט"ז סק"א. מ"א סק"א. מיהו הב"ח כתב דמדורה דהנאת כל גופו היא דמיא לאוכל נפש ושרינן ליה בלא מתוך יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' א' וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה דטעם היתר המדורה לב"ה משום דאך אשר יאכל לכל נפש כלל הנאות הגוף כולם יעו"ש. וכ"מ בעה"ק שער ג' או' ה' שהטעם הוא משום דכל דבר שצריך לכל נפש הרי הוא בכלל מש"ה אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם יעו"ש. ועיין לקמן או' יו"ד.

ב) שם הגה. י"א דאסור להחם בית החורף ביו"ט. משמע מלשון מהרי"ל דדוקא יהודים אסור לחממו אבל ע"י עכו"ם שרי. מ"א סק"ב. א"ר או' ד' וכ"כ האחרונים. ועיין לקמן או' ז':

ג) שם בהגה. דלפעמים אין הקור גדול וכו' כלומר כשאין הקור גדול יש איסור בדבר ונ"ל דאם הקור הגדול כ"כ שהמאכלים השמנים נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש. מ"א סק"ג. א"ר שם. וכ"כ האחרונים. והיינו אף לדעת האוסרים בכה"ג שרי:

ד) שם בהגה, דלפעמים אין הקור גדול וכו' וה"ה דאין לעשות מדורה להתחמם כנגדה לסברא זו אלא בשעה שהקיר גדול כ"כ עד שרוב בני אדם צריכים להתחמם כנגד המדורה. ר"ז או' ב':

ה) שם בהגה. ואינו אלא למפונקים. פי' אדם מצונן או מעונג. ר"ז או' ב' וכיון דאינו אלא למפונקים לא הוי שוי לכל נפש:

ו) שם בהגה. והוי כמרחץ ומוגמר דאסור. כמרחץ לקמן סעי' ב' דאסור להחם מים לרחוץ כל גופו. ומוגמר לקמן סעי' ד' דאסורים ג"כ מטעם זה שאינו שוה לכל נפש כיעו"ש:

ז) שם בהגה. ב"י בשם תשו' אשכנזית. והיא תשו' מהרי"ל כמ"ש בב"י וכ"כ המחה"ש סק"ב, וכ"כ הכנה"ג בכמה מקומות על מ"ש בב"י מצאתי בתשו' אשכנזית שהיא תשו' מהרי"ל:

ח) שם בהגה. ונהגו להקל. שהרי במתני' שאמרו מותר לעשות מדורה וכו' לא חילקו בין קור גדול או לא וכן להחם חמין לרגליו אם צריך הרבה או לא וכן בכל דבר שמותר ביו"ט. ביאורי הגר"א:

ט) שם בהגה. ונהגו להקל. וכ"כ הלבוש. חמ"מ או' א' ר"ז או' ב' אבל ח"א כלל צ"ה ו' ט' פסק כדעת האוסרים דאם אין הקור גדול אסור להחם בית החורף רק ע"י עכו"ם, וכ"פ קיצור ש"ע סי' צ"ח או' כ"ט:

י) [סעיף ב'] מותר להחם ביו"ט מים לרחוץ ידיו וכו' והטעם כתב ב"י בשם הר"ן דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך, וכ"כ קצת האחרונים. אבל הרשב"א בעה"ק שער ג' או' ה' כתב הטעם משום דדבר זה צריך לכל נפש והרי הוא בכלל מ"ש הכתוב אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ"א דין ט"ז ועיין לעיל או' א' ולקמן רסי' תקי"ח יעו"ש:

יא) שם. מותר להחם ביו"ט וכו' ואפי' מים שאינם ראויים לשתייה. עה"ק שם. רי"ו. א"ר או' ג' מ"ב או' ח':

יב) שם. לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו וכו' ממ"ש אבל לא כל גופו משמע דידיו לאו דוקא אלא ה"ה פניו ורגליו שרי, וכ"כ הרמב"ם בהדיא בפי' המשנה ובחיבורו פ"א דין ט"ז מחמין חמין ביו"ט ורוחץ פניו ידיו ורגליו. וכ"כ הכלבו סי' נ"ח. רוקח סי' רצ"ט, וכן מוכח ברש"י שבת ט"ל ע"ב ד"ה והאי תנא. וכ"כ הלבוש. וכ"כ בתשו' ב"ד סי' ר"ץ. שו"ג או' ב' ר"ז או' א' ביאורי הגר"א. בגדי ישע. מק"ק סי' מ' או' א' ועיין לעיל סי' שכ"ו סעי' א':

יג) שם. לרחוץ ידיו אבל לא כל גופו וכו' דדבר השוה לכל נפש בעינן וזה אינו ראוי אלא לבני אדם מעונגים אבל ידיו ורגליו שוה לכל נפש. ב"י בשם התו' לבוש, ט"ז סק"ב. מ"א סק"ד. אבל הרמב"ם שם כתב הטעם דכל גופו אסור משום גזירת מרחץ. וכ"כ בש"מ פ"ב דביצה בשם הריטב"א יעו"ש. ונ"מ דלטעם הראשון דאינו שוה לכל נפש אסור להחם מים ביו"ט לכל גופו מה"ת ולטעם השני מדרבנן כמ"ש הער"ה או' ב' יעו"ש. וא"כ לטעם הראשון דאסור מה"ת אסור לעשות ע"י ישראל לחולה שאין בו סכנה כמ"ש העו"ש או ב' ובס' בגדי ישע ולטעם השני שאינו אלא מדרבנן שרי אלא שצריך שינוי לפי סברא הג' לעיל סי' שכ"ח סעי' י"ז דק"ל כוותיה יעו"ש. וכ"כ מ"ב בשער הציון או' ט':

יד) שם. אבל לא כל גופו וכו' או אפי' רוב גופו. חמ"מ או' ב' משמע הא אם אינו רוב גופו מותר וידיו ורגליו לאו דוקא אלא ה"ה שאר איברים אם אינו רוב גופו מותר להחם מים ביו"ט לרחוץ אותם וכ"מ ממ"ש הרא"ש בפ' תינוקת ומחמם קיתון של מים להדיח בית הסתרים כב"ה דמתירין להחם חמין ביו"ט לרגליו אבל לא לכל גופו יעו"ש. והביאו ב"י סי' שכ"ו וכ"פ בש"ע יו"ד סי' רצ"ט סעי' ו'. מיהו בתשו' משאת בנימין סי' ה' כתב דאפשר דבחמין שהוחמו ביו"ט אסור לרחוץ שאר אברים חוץ מפניו ידיו ורגליו ומסיק לענין רחיצה לליבון דבין בשבת בין ביו"ט ובין בט' באב ובין ביוה"כ תלבוש ותציע כדרכה כשאר ימות השנה והרחיצה צריך לשנות קצת שלא תרחץ רק באותו מקום ובין ירכותיה בין בחמין בין בצונן ובשבת וביו"ט בצונן אפי' כל גופה ובחמין דוקא באותו מקום ובין ירכותיה ודוקא בחמין שהוחמו מע"ש ומעיו"ט וכ"ז מדינא אבל כמדומה שלא נהגו הנשים לרחוץ ולא ללבוש לבנים בשבת ויו"ט והיכא דנהוג נהוג יעו"ש, והב"ד הש"כ שם ס"ק י"ב. אכן דעת הרשב"א בחי' לשבת שם ט"ל ע"ב כדעת הרא"ש דפניו ידיו ורגליו לאו דוקא אלא דה"ה שאר איברים כל שהוא רק מקצת גופו שרי יעו"ש. וכ"מ בניב"י מה"ת חא"ח ססי' כ"ה יעו"ש. וכ"כ המחב"ר או' ג' שראה בתשו' כ"י למהר"ר יוסף ראוינה מרבני איטליא הקדמונים שהתיר להחם ביו"ט ולרחוץ הרחיצה ההכרחית ללבוש הלבנים יעו"ש. והב"ד השע"ת. וע"כ כיון שיש מפקפקים להחם ביו"ט בשביל שאר איברים אין להקל כ"א במקום ההכרח:

טו) שם. אבל לא גופו וכו' אשה שאירע ליל טבילתה בשבת שלאחר יו"ט צידד להתיר להחם חמין מע"ש להפיג צינת המקוה שיהיו פושרין לטבול ליל שבת ונהגו לבשל ב' או' ג' ביצים באותה היורה שמחמין המים ואעפ"י שיש לטעון נגד המנהג יש להניחם במנהגם מהיות טוב אבל אין להתיר רחיצת כל גופם במים חמין אלו כמו שנוהגות בשאר הימים קודם טבילה דהוא אסור והערמת הביצים מגן שויא אלא ראוי שתחוף ותרחוץ היטב מעיו"ט כל גופה בחמין וביו"ט תדיח למטה בחמין ותעיין היטב בגופה קודם טבילה כמ"ש ביו"ד סי' קצ"ט. שו"ת זר"א חא"ח סי' ע"א. מחב"ר או' ד' ועיין לקמן או' ל"ג:

טז) שם. אפי' אינו רוחצו בבת אחת. אלא אבר אבר אסור. עה"ק שער ג' או' ה'. מ"מ פ"א דין ט"ז. בד"ה. כנה"ג בהגב"י. שו"ג או' ד' מאמ"ר או' א' ר"ז או א' מ"ב או' י"א:

טוב) שם הגה. אבל מותר לרחוץ תינוק וכו' דכל מידי דאית ביה רביתא לתינוק לא גזרו בזה רבנן. מרדכי בפ"ב דביצה. ב"י. לבו"ש. ונ"ל דהאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצים אותו ב' או ג' ימים אף ביו"ט אסור לרחצו. מ"א סק"ה. מיהו החמ"מ או' ג' כתב דאין חילוק בין בזמניהם לזה"ז אלא החילוק בין תינוק לתינוק דכל שרגילים שלא לרחצו ב' או ג' ימים לאו היינו רבותיה ואסור. אבל כל שרגילין לרוחצו בלי הפסק אף האידנא שרי עכ"ל. ואף לדברי המ"א הנז' כתב א"ר או' ב' דלעת הצורך יש להקל וכ"כ א"א או' ה' ח"א כלל נ"ה או' יו"ד. ועיין לקמן או' כ"ט:

חי) שם בהגה. שהוחמו ע"י ישראל ביו"ט. כגון שחממו לצורך עצמו (לשתיה או לרחוץ פניו ידיו ורגליו) או שעבר וחממו. ד"מ או' א' אבל לגדול אף במים שהוחמו לצורך דבר אחר ביו"ט אסור לרחוץ בהם כל גופו. חמ"מ או' ב' ר"ז או' א' מ"ב או' י"ב:

יט) שם בהגה. אבל אסור להחם לצרכו וכו' משום שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש. לבוש:

ך) שם בהגה. אבל אסור להחם לצרכו וכו' ואפי' לצורך מילה. ד"מ או' א' אם לא במקצת חולי. ח"א כלל צ"ה או' יו"ד. קיצור ש"ע סי' צ"ח או' ל' מק"ק סי' מ' בליקוטי רימ"א או' ב' מ"ב או' י"ג. והיינו ע"י עכו"ם קיצור ש"ע שם:

כא) שם בהגה. אז מותר להרבות בשבילו. ומן השיריים רוחצים גם התינוק דכילא חדא טירחא היא דומיא דממלאה אשה קדרה בשר שנת' לעיל סי' תק"ג ומותר מהאי טעמא. לבוש. והוא מדברי הכלבו שהביא ב"י ולפ"ז משמע דמותר להוסיף אחר שנתן הקדרה על האש כמו בקדרה של בשר וכ"כ הדרישה או' א' אכן דעת האחרונים להחמיר כמ"ש באו' שאח"ז:

כב) שם בהגה. אז מותר להרבות בשבילו. וה"ד בפעם א' אבל אסור להוסיף עליו כמ"ש סס"ו תק"ג. מ"א סק"ו. א"א או' ו' מחה"ש. חמ"מ או' ב' ר"ז או' א' ח"א שם. קיצור ש"ע שם. מק"ק סי' מ' או' ג' מ"ב או' י"ד:

כג) ולענין ווינדלי"ן שא"א לרחוץ תינוק קטן כ"כ אם לא ישימו תחתיו הסמרטוטין בעריבה אם יש להם ווינדליין מכובסים ונגובין י"ל דשרי ליתן בעריבה דהוה דרך ליכלוך ואם אין לו כ"א מלוכלכין י"ל אפ"ה הוי התינוק כחולה שאין סכנה אם רגיל הוא ברחיצה וכמו קטן ביותר שצריך לרחיצה מותר אף זה להשים דחולה שאין סכנה מותר איסור דרבנן ושרייתו זהו כיבוסו הוי מלאכה שא"צ לגיפה דאין עושה זה בשביל כיבוס רק להציע תחת הקטן שרי וטוב לעשות ע"י שינוי מעט שיתן הסמרטוטין תחלה ויערה עליהם מים. מש"ז סי' ש"ב או' ה' ועיין בא"א שם או' כ"ד שכתב דזהו דוקא בווינדלי"ן אבל להניח בגד בעריבה אסור משום כיבוס יעו"ש. והב"ד המק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ג' מיהו במ"ב שם כתב דמה שנוהגין ליתן מטפחת ווינדלי"ן בעריבה תחת הקטן בעת הרחיצה יש בזה איסור כיבוס ועכ"פ יש ליזהר שיהיו הווינדלי"ן נקיים מכבוסים מכבר דבלא"ה אין להקל ליתנם לתוך המים כ"א ע"י עכו"ם ואפי' אם הם נקיים ומכובסים טוב ליתנם לתוך המים ע"י עכו"ם אם אפשר יעו"ש. וע"כ אם אפשר יש ליזהר ביו"ט לרחצם בלי מטפחת הנז' כדי להינצל מחשש כיבוס.

כד) שם. אבל במים שהוחמו מעיו"ט מותר וכו' דאין כאן דבר שחייבין עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה אלא גזירה היא וכי גזרינן בשבת אבל ביו"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעיו"ט. ב"י בשם הרי"ף ט"ז סק"ג. וזהו לפי פסק הש"ע שפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם ודעמייהו כמבואר בב"י. ועיין לקמן או' כ"ח:

כה) שם. אבל במרחץ אסור. אפי' פניו ידיו ורגליו. ב"י בשם או"ח. והטעם כתב הלבוש גזירה שמא יבא לרחוץ כל גופו. וכ"כ עט"ז. שו"ג או' ו' ר"ז או' א' מ"ב או' ט':

כו) שם. אבל במרחץ אסור. היינו אפי' בבית החיצון של מרחץ אסור לרחוץ בחמין שהוחמו מעיו"ט ולא הותר שם אלא להשתטף בהם. ב"י בשם הר"ן. שו"ג או' ו' מאמ"ר או' ג' מ"ב או' ט"ז:

כז) שם. אבל במרחץ אסור. דאסרו חכמים רחיצה במרחץ משום גזירת הבלנין שהיו מזלזלין בזה לעשות באיסור כמבואר בשבת מ' ע"א יעו"ש:

כח) שם הגה, ויש אוסרים בכל ענין. הוא דעת הר"י והרא"ש שהביא הטור שאוסרים לרחוץ כל גופו אפי' במים שהוחמו מעיו"ט והטעם כתב הר"ן גזירה עיו"ט אטו יו"ט כי היכי דגזרינן התם ע"ש אטו שבת יעו"ש והב"ד ב"י. וכ"כ הט"ז סק"ד. ודוקא כל גופו כאחד אבל אבר אבר לכ"ע מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מעיו"ט. א"ר או' א' וכ"כ בחידושי הרשב"א והריטב"א. מ"ב או' ח"י:

כט) שם בהגה. ויש אוסרים בכל ענין. נ"ל דלדידהו אסור לרחוץ תינוק כיון דס"ל דיו"ט ושבת שוין הם ובשבת פשוט דאסור לרחוץ תינוק אלא לצורך מילה כמ"ש סי' של"א. מ"א סק"ז. וכ"כ הר"ז או' א' אמנם העו"ש או' ב' כתב על דברי מור"ם הנז' דהיינו דוקא בגדול אבל קטן מותר לרחוץ בחמין שהוחמו מבע"י. וכ"כ א"ר או' א' דאף להאוסרים מותר בתינוק וכן מבואר באגודה וכ"מ במרדכי דלא כמ"א וכ"ש בחמין שהוחמו מעיו"ט יעו"ש. וכן הסכים המאמ"ר או ד' והשיג על דברי המ"א הנז' וכ"ה דעת הנה"ש או' א' והחמ"מ או' ד' והשיגו על דברי מ"א הנז' וכ"פ מ"ב או' ח"י. ועיין לעיל או' טו"ב.

ל) שם בהגה. וכן נוהגין. וכ"כ הלבוש דאפי' במים שהוחמו בעיו"ט נוהגין לאסור לרחוץ כל גופו משום גזרה שמא יחמם ביו"ט וירחץ כל גופו. ואפי' לרחוץ בהם חוץ למרחץ נהגו לאסור עכ"ל. וכ"כ הר"ז או' א' וסיים דאעפ"י שהעיקר כסברא הראשונה בכל זה מ"מ כבר נהגו במדינות אלו (ר"ל במדינות אשכנז) להחמיר כסברא האחרונה ואין לשנות המנהג עכ"ל. וכ"כ מ"ב שם. וכמדומה דגם בספרד יש נוהגים להחמיר שלא לרחוץ כל הגוף אפי' במים שהוחמו מעיו"ט ונהרא נהרא ופשטיה:

לא) [סעיף ג'] אדם מותר לטבול וכו' דאע"ג דגבי כלים חדשים אסור משום תיקוני מנא באדם מותר דאין נראה אלא כמיקר. ט"ז סק"ה. מ"א סק"ח. ובענין טבילת כלים עיין לעיל סי' תק"ט סעי' ז' וסי' שכ"ג סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד. ובענין טבילת אדם עיין לעיל סי' שכ"ו סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד:

לב) וכתב א"א או' ח' דביו"ט הוצאה מותר ומ"מ סחיטת שער יש לחוש ע"כ. ומיהו מ"ש דביו"ט הוצאה מותר רמז אל מ"ש סי' שכ"ו סעי' ז' דאסור בשבת ביו"ט מותר ולענין סחיטת שער עיין לעיל בדברינו לסי' ש"ך או' ק"י ואו' קי"א יעו"ש.

לג) ולענין אם מותר להחם מים ביו"ט למקוה לנשים שחל טבילתן בליל יו"ט עיין מש"ז או' ה' שכתב להחם מים למקוה קרה מאד ויש כמעט חולה סכנה אפשר לומר דמקרי שוה לכל נפש ולהפשיר רק הקור לא שיהא חמין וע"י עכום י"ל דשרי אלא שכתב ומ"מ לא רצה להתיר זה משום דבמקומו נהגו איסור להחם ביו"ט יעו"ש. וכ"כ בסדרי טהרה על יו"ד סי' קצ"ז סוף או' ט' דלפ"ז היה היה מקום לומר דה"ה רחיצה בחמין ביו"ט ב' שרי אפי' בחמין שהוחמו באותו הלילה דיו"ט ב' שרי אפי' בחמין שהוחמו באותו הלילה די"ט ב' ע"י עכו"ם במקום שיש ביטול עונה אם לא תטבול בחמין אלא שנהגו להחמיר ואין להקל יעו"ש. והב"ד בתשו' רע"א סי' י"ז וכתב דאף דסיים הס"ט דאין להקל מ"מ כיון שהוספנו בהיתר דהוי שבות דשבות במקום מצוה והר"ן מתיר אפי' ע"י ישראל כדאי לנו לסמוך ע"י עכו"ם ואף להחולקים על הר"ן ואוסרים על ידי ישראל וממילא אף דהוחמו ע"י עכו"ם אסור מחמת רחיצת כל גופו במים חמים מ"מ נראה להתיר שלא יהיה המים חמים רק פושרים וגם זה עדיין אינו מחליט להקל אבל להחם מיו"ט אחד לשני איני מסכים כלל וכלל רק אם יקח הישראל מהמים לשתות בעשיית קאפ"ק וכדומה ועכ"פ אם המים פושרים יעו"ש. וכ"כ הנוב"י מה"ת סי' כ"ה להסכים עם חכם אחד שהורה להתיר ביו"ט שני של פסח להסיק תחת יורה ע"י עכו"ם לצורך תבשיל של קאפ"ע שישתה היהודי שבמרחץ מיורה זו והשאר יניח לזוב למקוה לצורך טבילת נשים בליל שבת וכתב דיפה עשה במקום שיש מניעת הטבילה מחמת הצינה וביטול פ"ו וגם יש צד עוד להיתר מחמת שצריכה חמין לחפיפה שיש היתר אפי' ביו"ט כמ"ש ביו"ד סי' קצ"ט ססעי' ו' וא"כ ביו"ט לצורך שבת ג"כ יש היתר ע"י עירוב תבשילין יעו"ש. והב"ד השע"ת או' ד' וכן בתשו' עולת שמואל סי' ל' מתיר ג"כ כהנוב"י ובשם הגאון רבי בצלאל ר"ב הביא שהתיר גם ע"י ישראל וכתב שכ"פ הגאון ר' זלמן עמריך יעו"ש. ומיהו בתשו' חת"ס סי' קמ"ו פקפק בהיתר ליקח מהמים לשתות דשמא אחר שכבר לקחו לשתות יוסיפו עדיין אש ועצים ועוד שדרכן של נשים להוסיף מים להיורה כל שעה אך ביו"ט ב' צידד להתיר לצורך טבילה יעו"ש, וע"ש עוד סי' קמ"ח שכתב דבמקום שנהגו להתיר ע"פ כוראת הנוב"י והמש"ז אין מזניחין אותם יעו"ש. ועוד עיין בס' בית מאיר על יו"ד סי' קצ"ז שכתב דלהחם חמין לצורך טבילת מצוה שאינה כלל לתענוג אלא להציל מן הצער ובפרט בזמן הקור ובמקומות הקרים ובודאי דומה לעשיית מדורה להתחמם כנגדה דשרי ביו"ט ואין זה נכנס באיסור רחיצה בחמין כל הגוף ביו"ט יעו"ש. ועוד בענין עיקר הדין אם מותר לנשים לטבול במקוה שיש בו מים חמין איכא פלוגתא כמבואר ביו"ד ססי' ר"א וכתב שם מור"ם ז"ל בהגה ומ"מ יש להחמיר אם לא במקום שנהגו להקל אז אין למחות בידם יעו"ש. וא"כ במקום שאין נוהגין להקל אפי' בחול אסור לחמם המקוה ובמקום שנהגו להקל מחמת צינה ביו"ט כיון שרבו הדיעות בזה אין להקל כ"א ע"י עכו"ם ויבשל שם בעל המקוה איזה דבר וגם יכוין כי מחמם המים כדי שירחצו בו הנשים בית הסתרים וגם שלא יהיו המים חמים כ"כ אלא פושרין. ועוד עיין בענין טבילת חמין בשבת בדברינו לעיל סי' שכ"ו או' ל"ג יעו"ש:

לד) [סעיף ד'] אין עושין מוגמר וכו' דכתיב אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש וזה אינו אלא למפונקים או למי שריחו רע. רש"י ביצה כ"ב ע"ב. ב"י. לבוש. עו"ש או' ד' מ"א סק"ט:

לה) שם. אין עושין מוגמר וכו' כתב הכנה"ג סי' תר"ח בהגב"י דאסור לשתות הטוטו"ן ביו"ט משום מכבה. והב"ד מ"א סי' תקי"ד סק"ד וכתב דלו נראה דאסור משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש. וכ"כ א"ר שם או' ג'. ק"נ על הרא"ש סוף פ"ב דביצה. ח"א כלל צ"ה או' י"ג. אמנם בתשו' דרכי נועם חא"ח סי' ט' כתב דמותר וליכא משום מכבה ולא משום מוגמר יעו"ש והב"ד בתשו' ב"ד סי' רצ"א. י"א סי' תקי"ד בהגה"ט. וכ"כ בתשו' ב"ד סי' רצ"ז שהוא מותר יעו"ש. וב"כ הרב פה"א ח"א פ"א מה' יו"ט דף ל"ח ע"ב וז"ל והאידנא בירושלים עה"ק נוהגים רוב הת"ח ככולם לשתותו רק בט"ב עד לאחר חצות היום אין שותין אותו עכ"ל וכ"כ הברכ"י בסי' זה או' ב' על דברי ק"נ הנז' שאינם מוכרחים כי הטאבקו הוא עונג יו"ט והוא שוה לכל נפש משא"כ מוגמר ולגזור משום ע"ה שיבאו לכבות אינו מחוור דאין לנו לגזור גזירות מדעתינו כמ"ש הפר"ח בכ"מ וכפרט עתה דרוב השותים ביו"ט בגלילותינו אך יש להזהירם שלא יבואו לכבות יעו"ש. וכ"כ בספרו מחב"ר בסי' זה או' א' שהמו"ק בסי' ר"י מתיר לשתות הפיפ"א ביו"ט ובסי' זה המו"ק הנז' הרחיב הדיבור אף הוא היה מתכוין לדחות כל טענות החולקים אחת לאחת והעיד שהגאון אביו מהר"ץ היה שותהו ביו"ט ואף שבימי חורפו מנע מלשתותו אמר לו חסיד גדול ורב מובהק אחד שלא יפה עשה דמאחר שרגיל בו מצטער ביו"ט ומונע שמחת יו"ט וחזר לנהוג בו היתר יעו"ש וכתב עו"ש המחב"ר בשם חכם א' חסיד ומלומד בנסים שהיה נוהג ג"כ היתר ביו"ט רק שהיה נזהר להדליקו מן הנר הדלוק ולא ע"י גחלת שיבא לידי כיבוי והיה מכוין ליתן שמן בנר כשידליק בלילה שיעור שתדליק לילה ויום חוץ מיו"ט של ר"ה שמחמיר וגם בט"ב אבל בשאר תעניות של ציבור וכ"ש בתענית יחיד נוהג היתר יעו"ש. והב"ד השע"ת או' ה' אלא שכתב שם השע"ת שהוא נוהג להחמיר ביו"ט ראשון וב' ימים של ר"ה וט"ב ובליל ב' של פסח אחר הגדה משום הפגת טעם מצה יעו"ש. וכ"כ המש"ז בסי' זה או' ב' ובא"א או' ט' דהאידנא כ"ע רגילין ביה מיקרי שוה לכל נפש ומ"מ ליתן בתוכו בושם אסור דזה אין שוה לכל נפש יעו"ש. וכ"כ בתשו' כתב סופר סי' ס"ו שרבו המתירים על האוסרים ורק שצריך ליזהר בכמה דברים שלא יבא לאיסור כיבוי דהיינו שלא לכסות במכסה (דעק"ל) שאינו מנוקב ושלא להרבות עוד טוטו"ן כשהתחתון בוער ובאלו הציגאר"ן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו דרכם להסיר הנשרף באצבע או לדחפו בקיר וכל פעם נופל אש וניתק ממנו ניצוצות שיש בהם ממש ויש בו משום כיבוי גם צריך ליזהר שלא ליקח גחלת מן מדורת האש להדליק בו כי מיד כשהוא נוטל הוא מכבה כמבואר בהרא"ש ביצה כ"ב ובש"ע סי' תקי"ד יעו"ש. והב"ד רב פעלים ח"ב סי' נ"ח וכתב וע"כ צריך המורה להזהיר העם בשני דברים אלו דהעולם רגילים בהם. והיינו שלא יסיר הנשרף באצבעו או ידחנו ע"י הכותל או ע"י הכלי. וגם יזהר שלא יביאו לו גחלת מן הכירה כדי להדליק ממנה הסיגאר"ה אלא ידליק הסיגאר"ה מן הכירה עצמה מן הגחלים שבה בהיותם מונחים בכירה ואם יש אורחים מסובים וצריך להביא לכולם ביחד מן הסיגאר"ה יעשה כך ידליק סיגאר"ה אחת מן הכירה ויביאנה לפני האורחים וכל אחד מן האורחים ידליק סיגאר"ה שבידו מן הסיגאר"ה הזאת עכ"ל. ועוד עיין מזה בדברינו לעיל סי' ר"י או' ל"ד ואו' ל"ה ובסי' תק"ב סוף או' ט"ל ובענין ליל פסח סי' תפ"א או' ד' ובענין ט"ב סי' תקנ"ד או' ג' ובענין תענית לקמן סי' תקס"ז על סעי' ג' יעו"ש:

לו) הנזהר שלא לשאוף מעלה עשן ביו"ט אם יכול לטלטל הקנה ששואפין בו ביו"ט עיין מחב"ר או' ב' מה שהאריך בזה והביא דברי הרב משכנות יעקב בתשו' כ"י דמתיר וגם דברי שער המלך בה' לולב פ"ז דין כ"ה והעלה דמי שנוהג איסור ולדעתו אסור מדינא אסור אף לטלטל אך מי שלדעתו הוא מותר מדינא אלא שנוהג חומרא על עצמו מותר לטלטל יעו"ש, והב"ד השע"ת או' ה'. וא"כ כ"ש למי שלדעתו מותר גמור הוא ואינו שאפו לפי שאינו מורגל בו דמותר לטלטל. אבל לשאוף אסור ביו"ט למי שאינו מורגל בו כמ"ש לעיל סי' ר"י או' ל"ה יעו"ש:

לז) ניירות סיגאר"ה שהם עשויים כמו כיסים שמתוקנים ובאים כך מערי אירופ"א וכל אדם הלוקח אותם ימלאם בידו טוטו"ן לשתות עשן שלהן ה"ז אסור למלאם ביו"ט משום מתקן מנא אלא ימלאם ויתקנם מעיו"ט. בן א"ח פ' במדבר או' כ"א. וכ"כ בספרו רב פעלים ח"ב סי' נ"ט יעו"ש, אבל לכרוך הטוטו"ן באותן ניירות שעשויין כמו פנקס קטן והוא שמסירין נייר א' מן הפנקס ונותנין בתוכו טוטו"ן וכורכין אותו ומדבקים בפה עיין להגאון מהרי"ש בתשו' שואל ומשיב קמא ח"ב סי' קנ"ח דף פ"ו שכתב דביו"ט ראשון יש לאסור לדבק הנייר אבל ביו"ט שני מותר יעו"ש. מיהו המש"ז בסי' זה או' ב' כתב דלקרוע הנייר צריך מעיו"ט גם נייר שכתוב בו אותיות יש לאסור דהוי מוחק עכ"פ מדרבנן וקריעת נייר ביו"ט י"ל אב מלאכה הוא כל שאין מקלקל וכ"כ בא"א סי' תקי"ד או' ד' יעו"ש. משמע הא אם הפריד אותם מן הפנקס מעיו"ט וקרע אותם מותר לדבק אותם בפה ביו"ט וכן העלה בתשו' רב פעלים הנז' דקריעת הנייר אסור ביו"ט כמ"ש הא"א אלא יכין זה מעיו"ט אבל הכריכה יעשה ביו"ט ודלא כמהרי"ש ז"ל ודוקא בכה"ג דא"א לעשות הכריכה בעיו"ט מפני שתחזור ותפתח ותשפך אבל בהיכא דאפשר לתקן מעיו"ט צריך להורות שיעשו בעיו"ט ולא ביו"ט יעו"ש:

לח) שם. אין עישין מוגמר וכו' אבל מ"מ מותר להביא הכלי של ברזל והוא מלא נקבים ומעשנים אותם מבע"י ופוקקים הנקבים מעיו"ט ולמחר פותחים הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאליו ושרי אפי' בשבת, יש"ש פ"ב דביצה סי' ל"ד. שכנה"ג בהגה"ט או' ב' עו"ש או' ד' א"ר או' ה' מ"ב או' כ"ג:

טל) שם. דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים וכו' ואפי' ע"ג גחלים שהובערו כבר אין לפזר מיני בשמים כדי לגמר את הבית או את הכלים דכיון שאין כאן צורך אכילה כלל לא התירו אפי' הבערה מועטת שהבשמים מתבערים על הגחלים ואעפ"י שהבערה הותרה אפי' שלא לצורך אכילה מ"מ לא הותרה אלא א"כ יש בה צורך יו"ט וצורך זה הוא שוה לכל נפש. ר"ז או' ו':

מ) שם. על הגחלים וכו' ואפי' בגחלת של חרס (פי חרס שניסק לצלות עליו בשר) משמע בש"ס דאסור משום דקא מוליד ריחא בחרס ולא שרי אלא לגמר בה פירות מידי דהוה אבשרא אגומרי יעו"ש וכ"כ מ"ב או' כ"ב:

מא) שם. למתקן לאכילה וכו' דזה הוי אוכל נפש אפי' לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי ביו"ט כדאמרינן בכתובות דף ז' ע"א. רש"י ביצה כ"ב ע"ב. ב"י. עו"ש או' ד' ט"ז סק"ו. מש"ז או' ו':

מב) שם. למתקן לאכילה וכו' ואפי' טובים לאכילה אלא שרוצה למתקן יותר שרי. ב"י. עו"ש שם. מ"א סק"י. א"ר או' ו' שו"ג או' ט' חמ"מ או' ג' ר"ז או' ד' מק"ק סי' מ' או' ו' מ"ב או' כ"ד:

מג) שם. אפי' אם מפזרן ע"ג גחלת וכו' דאין כאן משום מכבה דבאוכל נפש מותר כיון דא"א מעיו"ט משא"כ בחרדל בסי' תק"י דאפשר מעיו"ט. לבוש. ט"ז סק"ז. ומ"ש המ"א סק"י דמשום כיבוי ליכא שסופו מבעיר כתב עליו הא"ר שם דלא נהירא דזה אינו אלא להרי"ף אבל לשאר פו' הוי כיבוי גמור אלא דמותר מטעמא דלבוש יעו"ש. מיהו הר"ז או' ד' כתב כדברי מ"א. והנ"מ עיין באו' שאח"ז:

מד) וכתב הב"ח דלפי גירסת הרי"ף דבבישרא אגומרי ליכא כיבוי הם גבי עישון פירות ליכא כיבוי דסופו מבעיר ומשום הבערה נמי ליכא דהניחו ע"ג האש הדלוק לקדרה ומשום אולודי ריחא נמי ליכא כיון שאינו מכוין להריח אלא להכשיר וכתב שכ"כ הר"ן והעתיקו מדברי הרמב"ן יעו"ש. וכ"כ המאה"ש סק"י דלטעם הרמב"ן תחלת הבערה ע"כ לא היה לצורך עישון פירות כ"א לצורך בישול וכמ"ש מ"א לעיל סי' תק"י סק"ו יעו"ש אמנם לפי מ"ש מ"א סי' תק"ז סק"ט דהרב"י ס"ל כשיטת רש"י דבין עישון פירות ובין בשרא אגומרי מיקרי אוכל נפש ממש אפי' לעשות תחלת ההבערה לצורך עישון פירות ג"כ מותר יעו"ש ומיהו הר"ז או' ה' פסק כדברי האוסרים וכתב שאין לעשן פירות כ"א ע"ג גחלים שהובערו כבר לצורך אוכל נפש או לצורך שאר דברים שמותר להבעיר בשבילם ביו"ט יעו"ש. וכתב עוד הר"ז באו' ז' דאפי' לעשן פירות אין היתר אלא כשמתכוין כדי שילקטו הפירות טעם הבושם ויהיו יותר טובים לאכילה אבל אסור לעשן פירות כדי שילקטו ריח הבושם ובאכילתו אותם יהנה מריחם הטוב לפי שאסור להוליד ריח ביו"ט בדבר בלא היה בו ריח יעו"ש והיינו לדעת האוסרים ליתן ריח במים ביו"ט כמבואר שם בק"א או' א' יעו"ש. ועיין לקמן או' מ"ח:

מה) שם הגה. ואסור לסחוף כוס וכו' כ"פ הרשב"א בס' עה"ק ורי"ו ח"א וריא"ז והג"א ספ"ב דביצה וכן דעת הרמב"ן והר"ן דמוליד ריח אסור במכוין יעו"ש ודלא כהרב ראשון לציון בשיטתו יעו"ש. ער"ה או' ג'.

מו) שם הגה. ואסור לסחוף כוס וכו' ואע"ג דמותר למלול בשמים להריח בהם כמ"ש לעיל סי' שכ"ב סעי' ה' שאני התם ריחא מיהא איכא ואסופי הוא דקמוסיף ריחא. ביצה כ"ג ע"א. מ"א ס"ק י"א. ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר דשאני הכא שהריח הוא שם רק שמוסיפו במלילתו שיצא הריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש. מ"א שם. חמ"מ או' ג' מק"ק סי' מ' או' ח' מ"ב או' כ"ו:

מז) שם הגה. ואסור לסחוף כוס וכו' וכתב הרוקח סי' רי"ט מכאן שאסור להשים אתרוגים על בגדים ביום טוב משום שמוליד ריחא עד כאן לשונו וכ"כ מהרי"ל והב"ד מור"ם ז"ל לקמן סי' תרנ"ח בהגה סעי' ב' מיהו רש"ל ביש"ש פ"ב דביצה סי' ל"ד חלק על דברי מהרי"ל הנז' וכתב דהיכא דאין מכוין למגמר שרי יעו"ש. והב"ד הט"ז סק"א וכתב דדבריו נכונים יעו"ש. וכ"ה דעת המט"י בסי' שכ"ה או' א' וכ"כ הר"ז או' ז' דמותר להניח מיני בשמים על הבגד אם אינו מתכוין להוליד ריח בבגד יעו"ש מיהו הט"ז בסי' שכ"א סק"ז כתב כדברי מהרי"ל דאע"ג דלא מכוין לריחא אסור יעו"ש. וכ"ה דעת המ"א סי' תרנ"ח סק"ב. וכן הסכים א"ר שם או' ג' ח"א כלל קמ"א או' ך' קיצור ש"ע סי' קל"ז או' ז'. ומ"מ אתרוג שהיה מונח מעיו"ט על הבגד ונטלו מותר להחזירו ביו"ט דאינו מריח יותר בשביל כך. מ"א שם ובסי' זה ס"ק י"א. ב"ד סי' תנ"ז חמ"מ או' ג' ח"א שם. קיצור ש"ע שם. ועיין עוד מזה לעיל ס' שכ"א או' מ"ג וית' עוד לקמן בסי' תרנ"ח בס"ד:

מח) שם בהגה. משום דמוליד בהן ריחא. ומה שיש נוהגין לשפוך שמן של ריח לתוך המים לצורך נטי' ידי הכהנים לדוכן איסורא קעבדי דמולידים ריח במים ואפי' שופכים בעיו"ט מ"מ מולידין ריח ביו"ט ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכוונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן. ט"ז סק"ח. וכ"כ מ"א ס"ק י"א ובסי' קכ"ח ומיהו יש חולקים ע"ז ומתירין ולענין דינא כבר נת' לעיל סי' קכ"ח או' מ"ד קחנו משם:

מ"א סק"ג עי' סימן תרל"ט ס"ה כצ"ל:

(ט"ז סק"ח) קהילות ששופכין שמן וע' ח"צ סימן נ"ב:

לעשות מדורה. דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך:

יש אומרים דאסור. משמע מלשון מהרי"ל דדוקא יהודים אסור לחממו אבל ע"י עכו"ם שרי:

דלפעמים אין הקור. כלומר כשאין הקור גדול יש איסור בדבר ונ"ל דאם הקור גדול כ"כ שהמאכלי' השמני' נקרשים שרי להסיק דהוי צורך אוכל נפש עסי' תר"מ ס"ד:

לא כל גופו. שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים:

לרחוץ תינוק. כיון דהיינו רביתיה לא גזרו (מרדכי) ונ"ל דהאידנא דאף בחול לפעמים אין רוחצין אותו ב' או ג' ימים אף בי"ט אסור לרחצו:

מותר להרבות. היינו דוקא בפעם א' אבל אסור להוסיף עליו כמ"ש ססי' תק"ג:

ויש אוסרין. נ"ל דלדידהו אסור לרחוץ תינוק כיון דס"ל די"ט ושבת שוין הן ובשבת פשוט דאסור לרחוץ תינוק אלא לצורך מילה כמ"ש סי' של"א ועיין במרדכי ולכן סידר ההג"ה ראשונה לעיל דקאי לדיעה ראשונה:

מותר לטבול. דנראה כמיקר עמ"ש סימן שכ"ו:

מוגמר. דאינו שוה לכל נפש:

למתקן לאכילה. משמע מלשונו דאפי' טובים לאכילה אלא שרוצה למתקן יותר שרי דמשום כיבוי ליכא שסופו מבעיר ומשום אולודי ריחא ליכא שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין כמו בשרא שצולין אגומרי עסי' תק"ז ס"ד:

ואסור לסחוף. ואף על גב דמותר למלול עשבים כמ"ש סי' שכ"ב ס"ה דהתם ריחא מיהא איתא ואסופי היא דקמוסיף (גמ') ואין להביא ראיה מכאן דבגד שמריח כבר מותר ליתן עליו בשמים שיריח יותר דשאני הכא שהריח הוא שם רק שמוסיפו במלילתו שיצא הריח משא"כ בבגד דמ"מ מוסיף ריח חדש, ומ"מ אתרוג שהי' מונח מעי"ט על הבגד ונטלו מותר להחזירו בי"ט דאינו מריח יותר בשביל כך (עסי' תרל"ח), ופשוט דאסור ליתן דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו דלא כמו שנוהגין קצת לעשות ליטול ידי הכהנים:

{א} מותר לעשות מדורה – דאף דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קי"ל דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותר אף שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא שוה לכל נפש וצורך יו"ט וי"א דכל מידי דהנאת הגוף בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא ורק שיהא שוה לכל נפש:

{א} מותר לעשות מדורה – דאף דכתיב בתורה אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם קי"ל דמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותר אף שלא לצורך אוכל נפש ובלבד שיהא שוה לכל נפש וצורך יו"ט וי"א דכל מידי דהנאת הגוף בכלל אך אשר יאכל לכל נפש הוא ורק שיהא שוה לכל נפש:

{ב} י"א דאסור – ודוקא על ידי ישראל אבל ע"י עכו"ם לכו"ע שרי והמנהג להקל אף ע"י ישראל וכדלקמיה:

{ב} י"א דאסור – ודוקא על ידי ישראל אבל ע"י עכו"ם לכו"ע שרי והמנהג להקל אף ע"י ישראל וכדלקמיה:

{ג} להחם בית החורף וכו' – היינו שאין מבשל שם שום תבשיל רק להחם בלבד:

{ג} להחם בית החורף וכו' – היינו שאין מבשל שם שום תבשיל רק להחם בלבד:

{ד} דלפעמים אין הקור גדול – פי' בזמן שאין הקור גדול שאין דרך סתם בני אדם להקפיד על צינה זו דאם נזדמן ביו"ט שהיה קור גדול כמו שמצוי לפעמים בפסח וסוכות מותר לכו"ע ואף אם לא היה קור כ"כ שצריך להבעיר מפני צינה ורק שהמאכלים השמנים [שבשלם בכירה] יקרשו מחמת קור מותר לו לכו"ע להבעיר תנור בית החורף להעמידם שם כדי שלא יקרשו דהוא צורך אוכל נפש ממש:

{ד} דלפעמים אין הקור גדול – פי' בזמן שאין הקור גדול שאין דרך סתם בני אדם להקפיד על צינה זו דאם נזדמן ביו"ט שהיה קור גדול כמו שמצוי לפעמים בפסח וסוכות מותר לכו"ע ואף אם לא היה קור כ"כ שצריך להבעיר מפני צינה ורק שהמאכלים השמנים [שבשלם בכירה] יקרשו מחמת קור מותר לו לכו"ע להבעיר תנור בית החורף להעמידם שם כדי שלא יקרשו דהוא צורך אוכל נפש ממש:

{ה} אלא למפונקין – דכיון דאינו אלא למפונקין לא הוי שוה בכל נפש:

{ה} אלא למפונקין – דכיון דאינו אלא למפונקין לא הוי שוה בכל נפש:

{ו} כמרחץ ומוגמר – היינו דין דלהחם מים לצורך רחיצת כל גופו דס"ב דאסור מטעם זה ודין דמוגמר בס"ד לקמיה דאיסורו הוא גם כן מטעם זה:

{ו} כמרחץ ומוגמר – היינו דין דלהחם מים לצורך רחיצת כל גופו דס"ב דאסור מטעם זה ודין דמוגמר בס"ד לקמיה דאיסורו הוא גם כן מטעם זה:

{ז} ונהגו להקל – כיון דעיקר מלאכת ההבערה בשביל קור הוא מלאכה המותרת דהוא שוה בכל נפש לא קפדינן אם הקור גדול או קטן:

{ז} ונהגו להקל – כיון דעיקר מלאכת ההבערה בשביל קור הוא מלאכה המותרת דהוא שוה בכל נפש לא קפדינן אם הקור גדול או קטן:

{ח} מים – אף שאינן ראוין לשתיה רק לרחיצה:

{ט} ידיו – וה"ה פניו ורגליו דרחיצת פניו ידיו ורגליו הוא דבר השוה לכל נפש ומ"מ לא ירחצם במרחץ שמא יבוא לרחוץ שם כל גופו [ב"י]:

{י} אבל לא כל גופו – פי' להחם מים כדי רחיצת כל גופו דרחיצת כל גופו הוא דבר שאין שוה לכל נפש רק למעונגין הרגילין בזה:

{יא} אפילו אינו רוחצו בבת אחת – אלא אבר אבר דבמים שהוחמו ביו"ט אסור לרחוץ בכל גווני:

{יב} אבל מותר וכו' ע"י ישראל ביו"ט – פי' כגון שעבר וחממו או שהוחם לצורך שתיה או פניו ידיו ורגליו דשרי ולגדול אסור אף בכה"ג לרחוץ ביו"ט [אף להמתירין רחיצה בחמין שהוחמו מעיו"ט] כיון שעכ"פ הוחמו ביו"ט אבל לקטן מותר דהיינו רביתיה ולא גזרו בו. ודוקא בקטן שרגילין לרחצו בכל יום אז אמרינן היינו רביתיה אבל כל שרגילין שלא לרחצו ב' או ג' ימים אז לאו היינו רביתיה ואסור:

{יג} אפילו ע"י עכו"ם – דלכמה פוסקים הוא איסור דאורייתא דרחיצת כל הגוף אינו שוה לכל נפש וע"י עכו"ם הוא שבות ואפילו לדעת הסוברים דהוא איסור דרבנן עכ"פ הוי שבות דשבות מיהו במקום חולי קצת יש להתיר:

{יד} מותר להרבות בשבילו – כדי שישאר גם לקטן לרחיצה ובלבד שלא יוסיף מים בקדרה לאחר שהעמיד אותה על האש רק שיקח מתחלה כלי גדול. ולענין מה שנוהגין ליתן מטפחת (ווינדלי"ן) בעריבה תחת הקטן בעת הרחיצה והנה יש בזה איסור כיבוס דשורה אותם במים וע"כ יש ליזהר עכ"פ שיהיו הווינדלי"ן נקיים מכובסים מכבר דבלא"ה אין להקל ליתנם לתוך המים כ"א ע"י עכו"ם. ואפילו אם הם נקיים ומכובסים טוב שיתנן לתוך המים ע"י עכו"ם אם באפשר כ"ז ביארתי לעיל בסימן ש"ב ס"י בבה"ל ע"ש:

{טו} מעיו"ט מותר – אף דבשבת אסור אף אבר אבר וכ"ש כל גופו כאחד כדאיתא בסי' שכ"ו ביו"ט קיל טפי:

{טז} אבל במרחץ וכו' – היינו אפילו בבית החיצון של מרחץ אסור לרחוץ בחמין ולא הותר שם אלא להשתטף בהם:

{יז} אסור – דאסרו חכמים רחיצה במרחץ משום גזירת הבלנין שהיו מזלזלין בזה לעשות באיסור כמבואר בשבת דף מ':

{יח} ויש אוסרין בכל ענין – דס"ל דאין חילוק בין שבת ליו"ט ואסרו רחיצה ביו"ט כמו בשבת. [ודוקא כל גופו כאחד אבל אבר אבר לכו"ע מותר לרחוץ] ואפילו להשתטף באותן חמין אסור לדעה זו. מיהו לענין תינוק גם לדידהו מקילינן ביו"ט יותר מבשבת ומותר לרחצו אפילו בחמין שהוחמו ביו"ט וכנ"ל וכ"ש בחמין שהוחמו מעיו"ט. אכן בתינוק שאין מורגל כ"כ אף בימי החול ברחיצת כל הגוף אפשר דאף בהוחמו מעיו"ט יש להחמיר ולעת הצורך בודאי יש להקל. ועיין בא"ר שכתב דרוב הפוסקים ס"ל כדעה ראשונה אלא שנוהגין לאסור ואין לשנות המנהג:

{יט} וכן נוהגין – ולענין אשה שחל טבילתה ביו"ט הסכימו כמה אחרונים שצריך ליזהר שלא יהיה במקוה רק פושרין דאל"כ אסור לטבול בה וכ"ז אם הוחמו המים מעיו"ט אבל ביו"ט אסור להחם ע"י ישראל וע"י עכו"ם יש להקל וכ"ז להחם בליל יו"ט ב' אבל להחם ביו"ט א' לצורך ליל ב' אין להקל כלל אם לא שהישראל יקח מהמים לשתות מהם קאפע או להדיח כליו דבזה מותר מדינא כדין ממלא חבית מים המבואר בסוף סי' תק"ג ורק שצריך ליזהר בכל זה שלא להוסיף אח"כ מים להיורה אלא בתחלה ימלא כל היורה מים כפי השיעור הצריך לו:

{כ} אדם מותר לטבול וכו' – ר"ל אע"ג דכלי אסור להטבילו ולטהרו מטומאתו ביו"ט מפני שנראה כמתקן הכלי עי"ז אדם שאני מפני שהוא נראה כמצנן עצמו במים [גמרא] ועיין לעיל סימן שכ"ו ס"ח במ"ב ובה"ל שם ביארנו כל פרטי דין זה:

{כ} אדם מותר לטבול וכו' – ר"ל אע"ג דכלי אסור להטבילו ולטהרו מטומאתו ביו"ט מפני שנראה כמתקן הכלי עי"ז אדם שאני מפני שהוא נראה כמצנן עצמו במים [גמרא] ועיין לעיל סימן שכ"ו ס"ח במ"ב ובה"ל שם ביארנו כל פרטי דין זה:

{כא} מוגמר – דהוא דבר שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים ולא הותר ביום טוב ולענין שתיית טיטו"ן ביום טוב עיין בבה"ל:

{כא} מוגמר – דהוא דבר שאינו שוה לכל נפש אלא למעונגים ולא הותר ביום טוב ולענין שתיית טיטו"ן ביום טוב עיין בבה"ל:

{כב} על הגחלים – בגחלים של עץ אפילו אם הובערו לצורך אוכל נפש דיש בזה משום מכבה [הגחלים בתחלת נתינתן] ומבעיר שמבעיר הבשמים וכ"ש אם הבעיר הגחלים בשביל זה ואף בגחלת של חרס [פי' חרס שניסק לצלות עליו בשר] משמע בש"ס דאסור:

{כב} על הגחלים – בגחלים של עץ אפילו אם הובערו לצורך אוכל נפש דיש בזה משום מכבה [הגחלים בתחלת נתינתן] ומבעיר שמבעיר הבשמים וכ"ש אם הבעיר הגחלים בשביל זה ואף בגחלת של חרס [פי' חרס שניסק לצלות עליו בשר] משמע בש"ס דאסור:

{כג} לגמר הבית – דוקא כשעושה זה ביום טוב אבל מותר ליקח מעיו"ט כלי של ברזל מלא נקבים ומעשנין אותה בבשמים ופוקקין הנקבים ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאליו ושרי לעשות כן אפילו בשבת [גמרא]:

{כג} לגמר הבית – דוקא כשעושה זה ביום טוב אבל מותר ליקח מעיו"ט כלי של ברזל מלא נקבים ומעשנין אותה בבשמים ופוקקין הנקבים ולמחר פותחין הנקבים ונמצא הבית מתגמר מאליו ושרי לעשות כן אפילו בשבת [גמרא]:

{כד} למתקן לאכילה – ואפילו טובים כך אלא שרוצה למתקן יותר שרי:

{כד} למתקן לאכילה – ואפילו טובים כך אלא שרוצה למתקן יותר שרי:

{כה} של עץ – אף דיש בזה משום מכבה ומבעיר כנ"ל שרי דדבר זה שוה לכל נפש הוא דאף עניים מתאוין למתק אכילתן אלא שאינו מצוי להם ואף דבחרדל בסימן תק"י אסור בכה"ג התם משום דאפשר מבע"י שכן דרכו. ודע דיש מן הפוסקים שסוברין דדוקא אם הגחלים הובערו מכבר לצורך או"נ לקדרה וכה"ג אבל אסור להבעיר עצים לכתחלה כדי לפזר מיני בשמים תחת הפירות ע"ג גחלתן:

{כה} של עץ – אף דיש בזה משום מכבה ומבעיר כנ"ל שרי דדבר זה שוה לכל נפש הוא דאף עניים מתאוין למתק אכילתן אלא שאינו מצוי להם ואף דבחרדל בסימן תק"י אסור בכה"ג התם משום דאפשר מבע"י שכן דרכו. ודע דיש מן הפוסקים שסוברין דדוקא אם הגחלים הובערו מכבר לצורך או"נ לקדרה וכה"ג אבל אסור להבעיר עצים לכתחלה כדי לפזר מיני בשמים תחת הפירות ע"ג גחלתן:

{כו} ואסור וכו' על הבגדים – ואפילו בגד שמריח כבר אין ליתן עליו כדי שיריח יותר ומ"מ אתרוג שהיה מונח מעיו"ט על הבגד ונטלו ממנו מותר להחזירו דאינו מריח יותר בשביל כך:

{כו} ואסור וכו' על הבגדים – ואפילו בגד שמריח כבר אין ליתן עליו כדי שיריח יותר ומ"מ אתרוג שהיה מונח מעיו"ט על הבגד ונטלו ממנו מותר להחזירו דאינו מריח יותר בשביל כך:

{כז} משום דמוליד וכו' – ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה:

{כז} משום דמוליד וכו' – ואסור מדרבנן שהמוליד דבר חדש קרוב הוא לעושה מלאכה חדשה:

{כח} ריחא – וה"ה דאסור ליתן ביו"ט דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו:

{כח} ריחא – וה"ה דאסור ליתן ביו"ט דבר המריח לתוך המים כדי שיריחו:

(בש"ע ס"ב) מותר להחם כו' עיין באשל אברהם ועיין בש"ך יו"ד סי' קנ"ט ובמח"ב כ' בשם תשובה כת"י מ"א מרבני אטליא שהתיר להחם ביו"ט ולרחוץ הרחיצה הכרחית ללבוש לבנים ועיין לעיל סי' שכ"ו:

(שם) ס"ג אדם מותר כו' עיין בחוט השני ס' ע' אשה שטבלה בליל יו"ט אחר לידתה בשוגג מותרת לבעלה כיון שהיתה שוגגת ואפילו היתה מזידה לא היה מקום לאסור מדינא בדיעבד רק משום מיגד' מילתא אבל בשוגגת ודאי מותרת מיד אף שלכתחלה אין לעשות כן ובמזיד' יש להחמיר לפרוש אותה לילה אכל אח"כ פשיטא דמותרת בלא טבילה אחרת ע"ש ועיין ביו"ד סי' קצ"ז:

להרבות עיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' כ"ד וכ"ה באחד שהורה היתר להחם היורה שבמרחץ ע"י נכרי ביו"ט שחל בע"ש לצורך שיבשל ממנו בעל המרחץ מחמין אלו שביורה תבשיל קאווע וישתה מאותו ביו"ט ושאר החמין שביורה יזובו למקוה להפיג צינתן ויצאו עליו עוררין והוא ז"ל כתב שאין מזניחין אותו במקום שיש מניעת הטבילה וביטול פ"ו וגם יש צד להיתר מחמת שצריכה חמין לחפיפה שיש היתר אפי' ביו"ט כמ"ש ש"ך יו"ד סי' קצ"ט וא"כ ביו"ט לצורך שבת גם כן יש היתר על ידי עירוב תבשילין ע"ש ועיין במח"ב בשם זרע אמת שיש שנוהגין היתר בכה"ג להתיר ביו"ט שבע"ש ע"י שמבשלין ביורה ב' או ג' ביצים יש להניחם במנהגם ומ"מ רחיצת כל גופה בחמין אסור רק תחוף ותרחץ היטב בעיו"ט כל גופה בחמין וביו"ט תדיח למטה בחמין ותעיין היטב בכל גופה קודם טבילה כמ"ש ביו"ד סי' קצ"ט ע"ש:

מוגמר עיין לעיל סי' ריו"ד שם כתבתי בענין שתיית טוטין ביו"ט ובקרבן נתנאל פ"ב דביצה כתוב לאסור וחולק על שו"ת דרכי נועם והבר"י חולק עליו ודעתו להתיר ואין לגזור משום ע"ה שיבואו לכבות שאין לגזור מדעתינו אך יש להזהירם שלא יכבו ע"ש ובספר מור וקציעה כתב בשם אביו הגאון הח"צ ז"ל שהיה שותה ביו"ט אף שבימי חרפו מנע מזה אמר לו חסיד גדול רב מובהק שלא יפה עושה כיון שרגיל בו מצטער ביו"ט ומונע משמחת יו"ט וחזר לנהוג בו היתר ע"ש ועיין במח"ב שכתב בשם חכם וחסיד מוהר"ר ליפא ז"ל שכתב שהוא היה נוהג היתר ביו"ט רק שנזהר להדליק מן הנר הדלוק ולא ע"י גחלת שיבא לידי כבוי וכך ראה שנהג רבו ז"ל חוץ מי"ט של ר"ה שמחמיר וגם בט"ב אבל בשאר תענית של צבור וכ"ש תענית יחיד נוהג היתר עכ"ל וכ"כ בספר ים יששכר להתיר רק שאין להדליק מהגחלת רק מהשלהבת ע"ש וכן נהגתי שלא לעשן בי"ט ראשון וב' ימים של ר"ה וט"ב ובליל ב' של פסח אחר הסדר משום הפגת טעם מצה ומ"מ אני מפרט בפה ביו"ט שאיני עושה כן משום סרך של איסור וכמ"ש סי' ריו"ד שיהיה מותר בעת הצורך כיון שרבים וגדולים מתירים בכל ענין ובענין הדלקה יש ליזהר שלא להדליק ע"י נייר כמנהג בחול רק ע"י שלהבת כמש"ל ואף ע"י גחלת שרי ליקח גחלת בוערת ומיד שהדליק הטוטין ישליכנה על האש בענין שאין כאן כבוי כלל ועיין בשער המלך הל' לולב שאף מי שנוהג איסור לשתות טוטין ביו"ט אעפ"כ מותר לטלטל הקנה ששואפין בו כיון דחזי לאחריני' ע"ש באורך וכן דעת בעל משכנות יעקב ובמח"ב האריך בזה ודעתו שמי שנוהג איסור ולדעתו אסור מדינא אסור אף לטלטל אך מי שלדעתו הוא מותר מדינא אלא שנוהג חומרא על עצמו מותר לטלטל ע"ש:

ריחא. עבה"ט ועיין בשמש צדקה סי' ד' ועיין בח"צ סי' צ"ב שהביא דברי הט"ז ודעתו להתיר לסוך את הידים בשמן ערב ומים המריחים בין בשבת ובין ביו"ט ואפי' ליתן בשמים לתוך המים בשבת לרחוץ בהן מותר כמו שמותר לתת תבלין לתוך הקדירה בשבת דבאוכלין ומשקין לא שייך אולידי ריחא וע"ש דגם היכא דאיכא צביעה באוכלין לא שייך צביעה ולכן מותר למזוג יין אדום בשבת ע"ש ועיין בר"י בשם נחפה בכסף שהעלה שיש להחמיר שלא לתת בשמים במים בשבת לרחוץ בהם אך אם נתונים במים מע"ש מותר לרחוץ בהם ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' מ"ב מ"ש בענין זה על דברי אביו הגאון ז"ל ודעתו שאין להתיר למי שמחמיר להטיל ריח לתוך המים ביו"ט ע"ש:

לעשות מדורה. כתב הר"ן טעמא משום דמתוך שהותרה הבערה לצורך כו' ולעיל סי' תק"א כתב ב"י בשם מהרי"א קושי' על הר"ן ועמ"ש ע"ז שם:

לרחוץ ידיו כו'. דידיו ורגליו שוה בכל נפש אבל כל הגוף אינו אלא למפונקים ואנן בעינן דבר השוה לכל נפש:

אבל במים שהוחמו מעי"ט כו'. דאין כאן דבר שחייבים עליו משום שבות ולא משום רשות ולא משום מצוה וכי גזרינן בשבת אבל בי"ט שרי לרחוץ כל גופו בחמין שהוחמו מעי"ט:

ויש אוסרין בכל ענין. מכח גזירה אטו חמין שהוחמו בי"ט:

אדם מותר לטבול. דאע"ג דגבי כלים חדשים אסו' משום תקוני מנא באדם מותר דאין נראה אלא כמיקר. ועמ"ש סי' שכ"ג מדין הטבלת כלים חדשים:

למתקן לאכילה. דזה הוא אוכל נפש אפי' לעניים אלא שאין מצוי להם ודמי לנזדמן לו צבי בי"ט כדאיתא פ"א דכתובות:

אפי' אם מפזרן כו'. דאין כאן משום מכבה דבאוכל נפש מותר כיון דא"א מעי"ט משא"כ בחרדל בסימן תק"י דאפשר מעי"ט:

כוס מבושם על הבגדים. בגמ' סחופי כסא אשיראי אסור משום דמוליד ריחא פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראי' של מלבוש להכניס בהם ריח טוב אסור דקא מוליד ריחא בשיראי' משמע שמכוין זה שיכנס הריח בבגד. ובמהרי"ל כתוב אסור להניח אתרוג על סרבל בי"ט ראשון משום דמוליד ריח' דומיא דכסא על שיראי בפ"ב דביצה וכתב רש"ל ע"ז ותימ' לי הא לא אסר להניח הכוס אלא כדי למגמר כמ"ש הא"ז והא ראייה דנקט שיראי' ולא סתם בגד אלא שדרך שמגמרין אותן אבל היכא דאין מכוין למגמר נראה דשרי דלא שייך כאן לומר פסיק רישא אלא במלאכה ממש אבל הגימור גופיה אינה מלאכה אלא הכבוי וההבערה עכ"ל. ודבריו נכונים ול"ד למ"ש ססי' ש"כ דמי שידיו צבועים מן מי פירות יזהר שלא יגע במפה משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע המפה דצובע היא אב מלאכה וע"כ הוה פסיק רישיה: וראיתי בקצת קהילות השופכין שמן של ריח שקורין שפינגר"ד לתוך המים בי"ט לצורך נטילת ידי הכהנים לדוכן ואיסור' קא עבדי דמולידין ריח במים ואפי' שופכים בערב יום טוב מ"מ מולידין ריח ביום טוב ע"י הכהנים וזה ניחא להו ומכונים לכך ע"כ יש למנוע מלעשות כן: