שולחן ערוך, אורח חיים קע״ט: איזה דברי' קרוין היסח הדעת בסעודה שצריך לברך ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

איזה דברי' קרוין היסח הדעת בסעודה שצריך לברך ובו ו סעיפים:
גמר סעודתו ונטל ידיו מים אחרונים אינו יכול לאכול ולא לשתות עד שיברך ברכת המזון ואם אמר הב לן ונברך הוי היסח הדעת ואסור לשתות אלא אם כן יברך עליו תחילה ואכילה דינה כשתיה להרא"ש אבל להר"ר יונה והר"ן אכילה שאני שאע"פ שסילק ידו מלאכול ואפילו סילקו השלחן אם רצה לחזור לאכילתו אין צריך לברך פעם אחרת שכל שלא נטל ידיו לא נסתלק לגמרי מאכילה:

מי שסומך על שלחן אחרים אפי' אמר הב לן ונברך לא הוי היסח הדעת עד שיאמר בעל הבית:

אם לא אמר הב לן ונברך וגם לא נטל ידיו משנטל הכוס לברך הוי היסח הדעת:

כשאדם נכנס לבית חבירו ויש שם חבורות הרבה שאוכלים וכל אח' מושיט לו כוס יש מי שאומר שמברך על כ"א בורא פרי הגפן כי בכל פעם הוא נמלך:

הקרואים בבית בעה"ב לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אחר זה אינם צריכים לברך אלא על הראשון:

אכל כל מאכל ולא אכל מלח שתה כל משקה ולא שתה מים ביום ידאג מפני ריח הפה ובלילה מפני ריח הפה ומפני אסכרה (פי' חולי חונק) והאוכל מלח אחר אכילתו לא יאכל בגודל (גודל הוא האצבע הגס. אצבע הוא קרוב לגס. אמה הארוך. קמיצה הוא הסמוך לקטן. זרת הוא הקטן) דקשה לקבור בנים ולא בזרת דקשה לעניות ולא באצבע דקשה לש"ד אלא באמה ובקמיצה (וע"ל סי' ק"ע למה אין אנו נוהגים באכילת מלח ושתיית מים):

ואם אמר הב לן ונברך כו' ויש אומרים כשמוזגין כוס לברכת המזון אפילו בלא דיבור הוי כאומר הב לן ונברך (מהרש"ל):

ולא לשתות. אבל להפסיק בדבור מותר וכ"מ סי' קפ"ג ס"ו מ"א. והאר"י ז"ל אוסר עיין ש"ע שלו מעשה ע"ז:

ונברך. דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו להב ונברך. דלהב לן ונברך סגי לברך המוציא וא"צ בה"מ אבל בנטל ידיו צריך דוקא בה"מ תחלה וט"ז חולק וס"ל דבכ"מ א"צ רק ברכת המוציא ולא בה"מ ע"ש. וכ"כ המ"א שאין חילוק בין נט"י להב לן ונברך ע"ש. ועיין יד אהרן ובתשובת נאמן שמואל סי' ז'. כתב מהרש"ל י"א כששופכין כוס לבה"מ אפי' בלא דיבור הוי כאומר הב לן ונברך. עטרת זקנים:

הדעת. דודאי דעתו אם ירצה בעה"ב לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ולכן נ"ל אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בע"ה לא יאכל וישתה עמו ונמלך אח"כ צריך לברך וכל שכן כשנטל ידיו. מ"א:

בעה"ב. ואז כולן אסורין. ונ"ל דוקא כששתקו והסכימו לדבריו. מ"א:

משנטל הכוס. ודינו כנט"י. מ"א:

נמלך. ע"ל סי' קע"ד ס"ה מ"ש בשם הט"ז:

הראשון. דאתכא דבע"ה סומכין שיודעים שיתנו להם כל צרכן משא"כ בשמש ס"ס קס"ט שנמלך הוא בכל פעם. וט"ז חולק וכתב דצריך לברך על כל מין ומין שנותנין לו. ע"ש שכ' דדברי הרב כאן תמוהים מאד והיד אהרן הרבה להקשות על הט"ז והעלה ומקיים כפסק הש"ע ע"ש:

ברכות מ"ב

פסחים ק"ו:

תוס' שם בברכות

ב"י מדברי ר' ירוחם

כל בו בשם הר"מ

ב"י בשם הרי"ף

ברכות מ'

שבולי הלקט

ס"א ונטל כו'. כ"ה מסקנא שם:

עד כו'. ערש"י שם ד"ה אסור מלאכול כו' וכ"כ הרמב"ם ספ"ו מה"ב משום דתכף לנט"י כו'. ע"ש והטור חלק עליו ומשוה להב ונבריך וכ"כ ברמזים אבל ב"י מדייק מרא"ש שם שכ' ואי אמר הב כו' לפי' רש"י כו' מ' שס"ל כרש"י וז"ש עד כו' אבל ברא"ש בע"פ ס"ח מ' כדברי הטור שכ' אע"ג דמשו כו' הא קי"ל כו' וכן שם ס"י דהא ליתא דהא מכי כו' וע' תוס' בברכות שם בד"ה תיכף כו' כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך וה"ה כו' אבל תר"י שם כ' כדברי ב"י וז"ש שם תיכף כו' ועמ"א שיישב דברי הרא"ש בברכות וגם דברי רש"י שם י"ל שאזיל לשיטתו בפ' ע"פ ק"ג ב' ד"ה כיון כו' כ"ש בנט"י אבל בחולין פ"ו ב' חזר בו וכ"ד כל הפוסקים וכמש"ד ואם כו'.

ואם כו'. עתוס' בחולין שם ד"ה אסור כו' ורא"ש שם:

ואכילה כו'. וכ"ד תוס' שם ד"ה תיכף וד"ה אתכא ושם מ"ז א' ד"ה אילו וע"ל סי' קצ"ז ס"א וסי תעד ס"ב אבל כ"ז דברי תוס' הן אבל נראה עיקר כהר"י מעובדא דשב"ש ובזה מתורץ קושית תוס' דפסחים ק"א ב' ד"ה כשהן והשתא אם לא היה כו' דכל אמוראי דשמעתין ס"ל סילק כמו נט"י וז"ש ולית הלכתא כו' וכן נראה דבריו שצריך בהמ"ז דוקא בנט"י:

אבל להר"י כו'. מדקא' נט"י דוקא מ' אבל הב ונבריך לא ולכן אמרו שסילוק לא מהני אע"ג שבשתיה מהני הב ונברך שהוא מטעם סילוק ומש"ש ולית הלכתא כו' משום דלאכילה כו' כנ"ל וכ"מ שם מ"ח א' שנצטרף שב"ש אע"ג שאמרו הב ונברך ולא חלקו עליו אלא משום שלא אכל כזית דגן ועתוס' מ"ז א' ד"ה אילו כו' וצ"ע:

ס"ב מי כו'. כמש"ש אתכא כו' בסילוק כסברתם:

ס"ג אם לא כו'. כמו בנט"י משום דתיכף כו' ואסור להפסיק וה"ה כאן כמש"ש נ"א ב' ועתוס' שם ד"ה אין כו':

ס"ד כשאדם כו'. כמ"ש בע"פ ק"ג א' תינח בי ר"ג כו':

ס"ה הקרואים כו'. עתוס' דברכות מ"ב א' ד"ה אתכא כו':

עד שיברך בהמ"ז – עיין מ"ב מש"כ דדעת כמה פוסקים דמים אחרונים דומה להב לן ונברך ודי כשיברך המוציא על מה שירצה לאכול אך הב"ח והמ"א כתבו דלכתחלה יש ליזהר בזה. והנה כאשר נתבונן בודאי אין להקל בזה לכתחלה דמצינו לכמה גדולי הראשונים שמחמירין בזה והוא דעת רש"י ורשב"ם ואו"ז והביא כן בשם רבו והרמב"ם וראב"ד [הובא ברשב"א] ורשב"א ורבינו יונה [וכ"כ הגר"א בדעתו שהוא סובר כהב"י דלא כמ"ש הט"ז דגם הוא מודה דבנטילה שניה שרי וכן מרשב"א שכתב הטעם משום דכבר הכין עצמו לבהמ"ז משמע ג"כ דאין מועיל נטילה שנית] והרא"ה בביאורו להרי"ף בברכות ג"כ כתב דאסור אפילו אם ירצה לברך המוציא משום דכיון שנטל ידיו לברכה הא קביל עליה לברוכי בהמ"ז ואף בהבא ונברך כמה מהם החמירו לאכול אף בברכה משום דהכין עצמו לבהמ"ז ונסתלק מהסעודה אבל רבו המקילין בזה [רי"ף ור"ח ורש"י בחולין התירו בברכה וגם התוספות ורא"ש וסייעתייהו הנ"ל ולר"י ור"ן מותר באכילה אף בלי ברכה] אבל עכ"פ בנטל ידיו בודאי יש להחמיר וכן הוא מסקנת הגר"א בביאורו ע"ש שכתב שצריך בהמ"ז דוקא בנט"י:

ואפילו סלקו השלחן – היינו שסילק הלחם ושארי מזון מעל השלחן [כדפירש"י שם בגמרא] והנה מלשון זה משמע דזה חשיב היסח הדעת טפי מן הב ונברך וא"כ להרא"ש דמצריך לברך בהב ונברך כ"ש בסילוק השלחן אבל באמת אינו כן דזהו רק לשיטת רבינו יונה והר"ן דהסוגיא דברכות מיירי רק לענין אכילה אבל להרא"ש אדרבה הב ונברך חשיב היסח הדעת טפי ובסילוק השלחן ס"ל דלא חשיב היסח הדעת כדמוכח בגמרא שם דקאמר במסקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא דקאי גם אסילוק וכדפירש"י שם. והנה בשו"ע לא מבואר בהדיא לדעת הרא"ש רק בהב לן ונברך אבל בסתם אם הסיח דעתו מלאכול ולשתות עוד ולא אמר הב לן ונברך לא הוזכר בשו"ע כלל לדעת הרא"ש אם זה מצריכו לחזור ולברך או לא [והנה הרמב"ם פסק בהדיא דאם גמר בלבו שלא לאכול ולשתות עוד ואח"כ נמלך לאכול ולשתות חוזר ומברך אף שלא שינה את מקומו והובאו דבריו בב"י היפך מדעת הר"ן ור"י ומה שאמר שם בגמרא מתחלה גמר אסור מלאכול ולבסוף מסיק על זה ולית הלכתא הכי מפרש הרמב"ם דגמר היינו דגמר סעודתיה ומתחלה רצה הגמרא לומר דזה ג"כ חשיב היסח הדעת דמסתמא כיון שגמר ממילא הסיח דעתו ועל זה מסיק לית הלכתא ככל הני שמעתתא אבל אם גמר בלבו בהדיא שלא לאכול ולשתות עוד זה עדיף מגמר וסילוק השלחן. כ"ז הוא במגדול עוז ודבריו נכונים מאד בדעת הרמב"ם וכן הוא ג"כ דעת הרא"ה דהיכא דנמלך שלא לאכול ואח"כ חוזר ואוכל צריך לברך לפניו] דאפשר דהוא מפרש בגמרא גמר היינו שגמר סעודתו וע"ז מסיק ולית הלכתא וכו' דאף דסילק השלחן אמרינן דעדיין היה דעתו כשיזדמן לו לאכול שיאכל אבל אם הסיח דעתו בהדיא מלאכול ולשתות עוד אפשר דלדידיה זהו עדיף גם מסילוק השלחן וכמו לדעת הרמב"ם ודומה להב לן ונברך ומצאתי בספר בית מאיר דגם הוא העיר בזה ולבסוף מצדד ג"כ לומר כן לדעת הרא"ש דהיסח הדעת מהני אף באכילה להצריכו לחזור ולברך וכ"כ הגר"ז:

אם רצה לחזור לאכילתו וכו' – עיין בפמ"ג שכתב דלאו דוקא בפת ה"ה בשאר מידי דמזון ג"כ לא נסתלק להרר"י ור"ן באומר נברך ברכה אחרונה ואם רוצה לאכול עוד רשאי בלא ברכה ראשונה:

אין צריך לברך וכו' – הנה להלכה לא הכריע המחבר בהדיא כמאן ונראה לכאורה דדעתו כהרר"י ור"ן שהם רבים אכן בסימן קצ"ג ס"א סתם המחבר כדעת הרא"ש דהב ונברך הוי גמר סעודה [עי"ש במגן אברהם סק"ב] דבאמת דעת הרא"ש לאו יחידאה הוא בזה דגם הרמב"ם ס"ל דמשאמר הב לן ונברך אסור לאכול [והוא סובר דאף בברכה אסור וכמו שמובא בב"י ע"ש] וכן הוא ג"כ דעת התוספות בברכות מ"ב ד"ה תיכף ע"ש וכן הוא ג"כ דעת האו"ז באות קע"ז ובאות קצ"ד ע"ש וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א בברכות מ"ח ד"ה יהבו ע"ש ואח"כ מצאתי בא"ר שהביא עוד הרבה פוסקים שסוברין כן כהרא"ש ע"ש וכתב דדעת הרר"י בדבר זה יחידאה הוא ועיין במאמ"ר שהשיג עליו דבהר"ן הביא דבר זה בשם הרמב"ן והר"ר משולם דקיימי בשיטה זו עי"ש באורך ומ"מ איך שיהיה הרוב פוסקים סוברין כהרא"ש דאין חילוק בין אכילה לשתיה ומסיק בא"ר דנ"ל להלכה למעשה דבהב לן ונברך לא יאכל עד שיברך לפניו אמנם בביאור הגר"א כתב דנ"ל לעיקר לדינא כהרר"י והר"ן מהך עובדא דשמעון בן שטח בברכות מ"ח [ועיין בפסחים ק"ג ע"ב ד"ה כיון שהקשו קושיא זו ותרצו דגם זה באמת לגרמיה הוא דעבד אלא דבלא"ה דחי ליה וכ"כ גם הרשב"א בברכות מ"ח] וע"כ לא נוכל להכריע לדינא בזה ויש ליזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן ונברך דהוי ספק ברכה וכ"כ בדה"ח. וכן אם הסיח דעתו בהדיא שלא לאכול אף שלא אמר הב לן ונברך ג"כ נכון מאד ליזהר לכתחלה שלא לאכול דגם בזה יש הרבה ראשונים שסוברין להחמיר בזה וכנ"ל:

אפילו אמר הב לן וכו' – עיין מ"ב ומשמע מפמ"ג בסק"ג בא"א דאם נטל ידיו אמרינן דמסתמא בודאי הסיח דעתו בכל גווני וכ"כ בחי' רע"א בשם תשובת פרח שושן ובספר מטה יהודה חולק ע"ז ע"ש וכן בספר מנחת שמואל:

לא הוי היסח הדעת – עיין מ"ב והוא מלשון המ"א ולכאורה משמע מזה דכשאין בעה"ב אוכל ושותה עוד והאורח נמלך ממחשבתו הראשונה ורוצה לאכול ולשתות דאסור דהרי אמר הב לן ונברך והסיח דעתו אבל באמת יש לומר דכל זמן שלא אמר בעה"ב הב ונברך לא חשיב היסח הדעת של האורח כלל דבודאי לא הסיח דעתו עדיין בבירור כ"ז שלא אמר בעה"ב הב לן ונברך וכן מורה לשון השו"ע והלבוש ע"ש אח"כ מצאתי בספר מנחת שמואל שכתב ג"כ כדברינו:

עד שיאמר בעה"ב – וה"ה גדול השלחן [א"ר בשם צ"ל] ולשון המחבר שכתב על שלחן אחרים לכאורה משמע דוקא מפני דעת בעה"ב אדם מבטל דעתו אבל לא באופן אחר וכן משמע קצת בפמ"ג ע"ש וצ"ע למעשה:

משנטל הכוס – ולענין שאר המסובין תלוי בזה אם המברך הוא בעה"ב בעצמו [או גדול השלחן לפי דעת הא"ר הנ"ל] פשוט דכל המסובין בתריה גרירן אבל אם המברך הוא אחד מהמסובין המברך בעצמו בודאי חשוב היסח הדעת אצלו ושאר מסובין תלוי דבר זה בדעות הפוסקים לקמן בסימן קפ"ג אם המסובין רשאין להשיח אחר שנטל הכוס בידו דלדידהו בודאי אין נגררין בתריה כ"ז שלא הסיחו דעתם ולא אמרו נברך בהמ"ז:

סעיף ה' הקרואים בבית בעל הבית לאכול מיני פירות. נ"ב עיין בט"ז שחולק על דין זה ובס' א"ר מכריע כהש"ע ולפענ"ד נראה דהדין עם הט"ז כי אף אם יהי' כוונת התוס' כהבנת הב"י וכמ"ש הפרמ"ג שכן הוגה בש"ס שלנו דבריהם בעצמם תמוהים דודאי מה ענין דאתכא דבעה"ב סמכי' לזה התם בתוך הסעודה לא בעינן דעתו בודאי ואף אם לא היה דעתו מותר לאכול תוך הסעודה רק היכא דבפירוש סילק מלאכול אסור לאכול עוד ולכך ממילא דהוי אתכא דבעה"ב הוי ספק ואינו עושה סילוק ונשאר סתמא כאלו לא אמרו הב לן ונברך אבל בפירות אם אין לפניו מן הראשונים דאז מן הדין חייב לברך עליהם רק אם נימא דהוי דעתו בפירוש א"צ לברך עליהם ומנ"ל דאתכא דבעה"ב עושה כוונה להיות כאלו כוון בודאי דלמא אינו עושה רק ספק או סתם ולכך העיקר כהט"ז ומ"ש הא"ר דספק ברכות להקל זה תמוה דזה שייך במה שלא הוי ברכת הנהנין או אף בברכת הנהנין אם כבר אכל לברכה אחרונה דאין בידו לפטור בענין אחר אבל בברכה שלפניה לא לתהני ולא לברוך אם הוי לו ספק ודוק היטב.

[א] [לבוש] יש אומרים הרשות וכו'. זה לשון מלבושי יום טוב דעת הטור וכבר דחהו בית יוסף עד כאן לשונו. ואני אומר דבאמת שדחהו בית יוסף לגמרי וכתב דלכולי עלמא בנטל ידיו אסור לאכול ולשתות לגמרי עד שיברך ברכת המזון, ושכן פסק הרא"ש וכן סתם ופסק בשולחן ערוך. אבל פליאה בעיני שלא יצא הבית יוסף ידי חובות עיונו בזה שמצאתי בבעל הלכות גדולות דף י' ואי בעיא למישתא מים או למיטעם מידי בתר דמאשי ידיה מברך ושותה והדר מברך ברכת המזון, עד כאן. הרי להדיא כדברי הטור, וכן מוכח לי בספר שבלי הלקט דף י"ט ע"ב וספר תניא סימן כ"ה, וכן משמע מדברי רש"י סוף פרק אלו דברים עיין שם ודו"ק כי קיצרתי, וכן כתב להדיא בספר תניא דף ל"ד ע"ב, ובספר זכרון לר"י הכהן פרק כיצד מברכין. וראיתי שגם הב"ח חולק על בית יוסף במה שכתב דהרא"ש היא נגד דעת הטור, והאריך ומפרש דהרא"ש סבירא ליה כטור, ומכל מקום מסיק הב"ח ומגן אברהם בסוף דירא שמים לא יאכל וישתה אף בברכה אחר שנטל ידיו עיין שם. וגם עליו התמיה ואין ספק שאילו ראה הב"ח דברי גדולים הנזכרים לעיל שהבאתי היה פוסק להלכה למעשה כטור. ויותר תימא עליהם שלא ראו דברי הרא"ש פרק ערבי פסחים והביאו בית יוסף גופיה לקמן סימן רע"א שכתב זה לשונו, אף על גב דמשי ידיה אין צריך לברך ברכת המזון אלא מברך על מה שאוכל וישתה כמו בהב לן ונברך עד כאן לשונו. הרי מפורש דהרא"ש סבירא ליה כטור וכן משמע בתוס' שם דף מ"ב ובמרדכי וקיצור פסקי הרא"ש שם ואבודרהם דף קל"ג להדיא, וגדולה מזו כתב בחידושי רשב"א שם דהב לן ונברך גרוע מנטל ידיו דהא קיבל עליו בפירוש לברוכי, לכן אני אומר להלכה למעשה כדברי יש אומרים אלו שכתב הלבוש שהרשות לאכול ולשתות כשמברך לפניו ומכל מקום אם אינו רוצה לאכול ולשתות עוד אסור להפסיק בדיבור כן נראה לי, וכן משמע במגן אברהם ובב"ח אפילו בלא דיבור אין להפסיק שיעור כ"ב אמה ועיין לעיל סימן קס"ו ולקמן סימן קפ"א:

[ב] [לבוש] ויברך תחילה וכו'. ואם הוא לחם צריך גם נטילת ידים, וכן משמע בתוס' ברכות דף מ"ב ד"ה ר' זירא וכו':

[ג] [לבוש] ואינו מזקיק וכו'. כתב הב"ח אף שרשב"ם ורשב"א פרק כיצד מברכין לא פסקו הכי מכל מקום אין להחמיר כי בטלה דעתם ברוב פוסקים עד כאן לשונו. ואשתמיטתיה דברי הרשב"א פרק כיסוי הדם שפסק להדיא כמו רוב פוסקים דאינו מזקיק ברכה אחרונה, גם בפרק כיצד מברכין מסיק וכתב זה לשונו, אבל הרי"ף לא כתב כן:

[ד] [לבוש] ויש אומרים דהב וכו'. זה לשון השולחן ערוך ואכילה דינו כשתיה להרא"ש אבל להרבינו יונה ור"ן אכילה שאני וכו'. ונראה מדבריו לפסק הלכה כהרבינו יונה ור"ן כי הרא"ש הוי יחיד לגביה, וכן משמע בלחם חמודות דף נ"א. ואני תמה על בית יוסף הא תוס' פרק כיצד מברכין דף מ"ב ד"ה איכא וכו' וד"ה תיכף וכו' כתבו להדיא כהרא"ש וכן ראיתי במרדכי ואגודה וחידושי רשב"א שם וכלבו דף כ"ד ותשב"ץ סימן שי"ד, ורבינו ירוחם דף קנ"ט וספר צידה לדרך וספר זכרון להגאון ר"י הכהן ואבודרהם שם להדיא, ואם כן רבינו יונה ור"ן ודאי יחידאה הם. גם תמיהני על בית יוסף מנא ליה דהר"ן סבירא ליה כרבינו יונה הא כתב זה לשונו, בפרק כיסוי הדם כתב ר' משולם ולענין נמלך צריך לחזור ולברך על השחיטה ואינו דומה ליושב ואוכל בתוך סעודתו דאף על פי שגמר בלבו שלא לאכול אינו חוזר ובוצע כדאמרינן אפילו גמר ואפילו סילק מותר לאכול עד שיטול ידיו דהתם משום דיש קבע לאכילה ופעמים שאדם יושב בסעודה קטנה וממשיך לסעודה גדולה, אבל לשחיטה אין קבע, ומשום הכי נמלך וחוזר ומברך עד כאן לשונו. ואם כן אפשר דסבירא ליה לר"ן דאכילה אסור כשתיה והיינו כל שאמר הב לן ונברך או שנטל ידיו דבסילק השולחן לבד לא הוי היסח הדעת, ולזה מתרץ בשחיטה דקיימא לן דבסילק לבד הוי היסח הדעת הוא משום דלשחיטה אין קבע ודו"ק. והבית יוסף הבין מדבריו דבשתיה קאמר דאין לו קבע לכן אסור בהב לן ונברך, ולא ידעתי מנא ליה דמדברי הר"ן הנזכר לעיל מבואר דאין חילוק, וכדמשמע פשטא דש"ס, ובר מן דין נדחק הבית יוסף מאוד בפירוש הר"ן עיין שם ולמאי שכתבתי רווחה שמעתתא דר"ן. שוב מצאתי בחידושי רשב"א פרק כיסוי דם שכתב נמי ללשון הר"ן רק במקום תיבת, אבל לשחיטה אין קבע, ונראה וניכר כבית יוסף שהיה גם לפניו נוסחא זו בר"ן וזה גרם לו לדחוק כדבריו, וכן במעדני מלך דף נ"ב משמע כן. אבל לעניות דעתי ברור שנוסחא מוטעת הוא אבל לשתיה דבשתיה מאן דכר שמיה, ועוד בר מן דין קשה על בית יוסף דהא הר"ן כתב הב לן ונברך ברכת המזון אם כן על כרחך בקביעות סעודה מיירי דאי למתק השתיה קיימא לן בסימן רי"ב דאין לברך עליו לא לפניהם ולא לאחריהם, וכבר כתב הוא גופיה דשתיה בתר אכילה גרירא, ואי אכילה מותר הוא הדין שתיה ובלאו הכי דבריו דחוקין. אלא הנכון והאמת כמו הנוסחא שלפני אבל בשחיטה וכאשר פירשתי וכן צריכין להגיה בחידושי רשב"א. גם נראה לי ראיה ברורה לזה דאם לא כן יהיה לדברי רשב"א סותרים שהרי הבאתי בשמו בפרק כיצד מברכין דאף בהב לן ונברך אסור באכילה ואדרבה שכתב שהוא גרע מנטל ידיו, אלא ברור כדפירש רש"י. לכן נראה לי להלכה למעשה שלא יאכל אם אמר הב לן ונברך עד שיברך לפניו ועיין לקמן סימן קצ"ו סעיף א'. כתב מגן אברהם סוף סימן ר"ח דצריך גם ברכה אחרונה ואין ברכת המזון פוטרות דלא גרע ממשך ידו מפת בסימן קע"ז סעיף ב', עד כאן. ולעניות דעתי אפשר לחלק מהתם אף שאוכל נשאר במשיכתו מן הפת מה שאין כן בנמלך הוי כמו שחוזר לפת וזה נראה דעת של"ה שם:

[ה] [לבוש] ושתיה ברור וכו'. לפי זה קשה ברכה ראשונה נמי לא ליבעי בשתיה, וצריך לומר שהלבוש הבין כן בדברי בית יוסף, אבל כבר כתבו הב"ח וט"ז שיש טעות סופר בבית יוסף וצריך לומר אלא דקשה דמאחר וכו', ולי נראה דצריך לומר ואין נראה לפרש, גם נראה דהלבוש הגיה מדברי בית יוסף עד שמשמע פירושו ונכון הוא שהרי כתב בית יוסף וכן דעת הרבינו יונה וכו' ודו"ק, וכבר כתבתי דבלאו הכי דברי בית יוסף בזה לא נראה לי:

[ו] בעל הבית וכו'. או גדול השולחן ספר צידה לדרך דף נ"ז, ונראה לי דוקא כשישתקו והסכימו לדבריהם:

[ז] [לבוש] ואפילו הוא עצמו וכו'. נראה לי אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בעל הבית לא יאכל וישתה ונמלך אחר כך צריך לברך וכל שכן כשנטל ידיו מגן אברהם, וכן משמע בפירוש רש"י [ברכות] דף מ"ב ד"ה אתכא:

[ח] אינם צריכין וכו'. הט"ז תמה על השולחן ערוך שפסק כן משום שפירש בבית יוסף בדוחק דברי תוס' דף מ"ב והיינו דבי ריש גלותא לשון קושיא, אלא פירש דסייעתא הוא דהולכין אחר דעת בעל הבית ואף שהאורח סובר שיתנו לו יותר שמא לא יתן בעל הבית עיין שם שהאריך. ולי נראה דהשולחן ערוך שפסק כן סמך על מה שכתב בית יוסף בשם הרי"ף ולכך פירש גם דברי תוס' כן עיין שם ודו"ק, ועוד שגם פירוש הט"ז דחוק ושאר ראיותיו בקל יש לדחותן עיין שם ואין להאריך ועוד שספק ברכות להקל:

[ט] [לבוש] לשם רע וכו'. כתב מלבושי יום טוב בבית יוסף כתב לשם רע וכן הוא בשולחן ערוך ולי נראה שהוא ראשי תיבות לשחין רע:

א) [סעיף א'] גמר סעודתו וכו' אינו יכול לאכול וכו' אבל להפסיק בדיבור בין מים אחרונים לברכה מותר. כ"כ בכ"מ סוף פ"ו מה"ב לדעת הרמב"ם ז"ל והביאו מ"א סק"א. אבל לדעת הרא"ש כתב בב"י בסימן זה דאסור להפסיק אפילו בדיבור יעו"ש. וכן דעת המ"א שם וכ"כ א"ר אות א' א"א אות א' זכ"ל אות ס' וכ"כ לעיל סימן קס"ו אות ז' יעו"ש. וכ"כ בשה"מ פ' עקב דצריך ליזהר מאד שלא להפסיק כלל בין מים אחרונים לבהמ"ז אפילו בד"ת וכתב שפעם אחת בא אדם אחד לפני ואמר לו כי זה לו שני ימים שאירע לו כאב חזק בכתפו ונסתכל בו האר"י ז"ל וא"ל כי בא לו כאב זה מפני שהפסיק בין מים אחרונים לבהמ"ז בקריאת פרק משניות ועבר על מ"ש רז"ל תכף לנטילה ברכה דהיינו נטילת מים אחרונים ולכן תכף נהפך נכתף והרגיש בו כאב יעו"ש. ועיין לעיל סימן קס"ו ובדברינו לשם בס"ד:

ב) שם אינו יכול לאכול וכו' דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו לאמר הב לן ונברך. דבנטל ידיו לכ"ע אינו יכול לאכול ולשתות עד שיברך בהמ"ז. ובאמר הב לן ונברך לכ"ע לשתות א"צ כ"א ברכה ראשונה על מה שרוצה לשתות ובלאכול להרא"ש צריך ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול ולהר' יונה והר"ן גם ברכה ראשונה א"צ לברך. ומיהו דעת הטור בין בנטל בין אמר הב לן שניהם שוים ובין לאכול ובין לשתות א"צ כ"א ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול או לשתות יעו"ש. וכ"כ הב"ח דהרא"ש ס"ל כהטור ודלא כמ"ש ב"י יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"א. מ"א סק"ב. וכ"כ א"ר אות א' בשם כמה פו' דס"ל כהטור יעו"ש. מאמ"ר אות א' וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה נראה לענין דינא דלכתחלה יש ליזהר ובין נטל ובין אמר הב לן לא יאכל עוד ולא ישתה עד שיברך בהמ"ז. אך אם הוצרך לחזור לאכול או לשתות מחמת איזה סיבה אז אם נטל צריך לברך ברכה ראשונה על מה שרוצה לאכול ולשתות עוד ואח"כ חוזר ונוטל ומברך בהמ"ז ועולה הברכה גם על אכילה ושתייה ראשונה כדעת הטור ודעמיה אבל אם רק אמר הב לן ונברך ולא נטל לשתיה מברך אבל לאכילה אינו מברך כדעת הר' יונה והר"ן משום סב"ל ורק יש להרהר הברכה בלבו. ועיין לקמן אות ו' ואות ז':

ג) שם ואם אמר הב לן וכו' וי"א כשמוזגין כוס לבהמ"ז אפילו בלא דיבור הוי כאומר הב לן ונברך. מהרש"ל. עט"ז אות א' אבל הנוהגים לאכול מפרוסת המוציא בסוף הסעודה כשאוכל הפרוסה בסוף הסעודה לא הוי סילוק פתה"ד אות א' ועיין בדברינו לעיל סימן קס"ז אות קל"ז ודוק:

ד) שם הוי הסח הדעת וכו' משמע בתו' ברכות דף מ"ב ובפסחים דף ק"א ובטור סימן תע"ז וברא"ש פ"ז דחולין דכל מקום שצריך לברך משום הסח הדעת צריך ליטול ידיו ג"כ והטעם דכל שהסיח מלאכול מסתמא לא נזהר משמירת ידיו מ"א סק"ב. ח"א כלל מ"ד אות ד' וגם אם אם אמר ברי לו שנזהר בשמירתם לא מהני. א"ח אות א' והביא ראיה מפ"ז דטהרות מ"ח יעו"ש. ומיהו לא יברך על הנטילה כמ"ש לעיל סימן קס"ד אות ט"ז וכ"כ ח"א שם:

ה) שם אא"כ יברך עליו תחלה. כתב המ"א סימן ר"ח ס"ק כ"ח דצריך גם ברכה אחרונה ואין בהמ"ז פוטרת דלא גרע ממשך ידו מפת בסימן קע"ז ס"ב יעו"ש. אבל הא"ר בסימן זה אות ד' כתב דיש לחלק דהתם אף שאוכל נשאר במשיכתו מן הפת משא"כ בנמלך הוי כמו שחוזר לפת וזה נראה דעת השל"ה שהביא מ"א שם עכ"ד. וכ"נ מסתמיות דברי הש"ע דא"צ כ"א ברכה ראשונה לבד:

ו) שם אבל להר' יונה והר"ן אכילה שאני וכו' והטעם לחלק בין שתייה לאכילה כתב ב"י בשם הר"ן דשתייה משום דאין לה קבע כי אמרו הב לן ונבריך הוי נמלך וצריך לחזור ולברך אבל אכילה יש לה קבע שפעמים שאדם יושב בסעודה קטנה ונמשך לסעודה גדולה ומשו"ה אפילו גמר ואפילו סילק מותר לאכול עד שיטול ידיו וא"צ לברך יעו"ש. והביאו הט"ז סק"ב וכתב דאם לא בא אלא לשתייה לחוד אסור לשתות בלא ברכה אבל אם בא לאכול ומחמת זה נגרר לו לשתות ודאי א"צ ברכה לשתות דבזה שפיר אמרינן דגריר בתר אכילה יעו"ש וכ"כ המאמ"ר אות ג' ר"ז אות ג' וכתב שם הר"ז אבל אם צמא לשתות מחמת אכילתו ראשונה צריך לברך יעו"ש:

ז) ואם גמר בלבו מלאכול או מלשתות ואח"כ נמלך לאכול או לשתות כתב הרמב"ם פ"ד מה"ב דין ז' דחוזר ומברך וכתב מרן ז"ל שם בכ"מ דהיינו ברכה ראשונה דוקא וכ"כ בב"י בסימן זה יעו"ש. וכתב בד"מ אות א' אפשר דכן הוא דעת רש"י ורשב"ם כהרמב"ם יעו"ש. ובכ"מ שם סוף פ"ו כתב שאם אמר הבו וניטול ידינו מותר לאכול ולשתות ובתנאי שיחזור ויברך בתחלה דלא גרע מגמר בלבו מלאכול שצריך נחזור ולברך יעו"ש. מיהו מדברי הש"ע כאן משמע דלהר"י והר"ן בין אם גמר בלבו שלא לאכול ובין אמר הבו וניטול ובין אמר הב לן ולברך כולם שוים וכל שלא נטל ידיו אין צריך לברך על האכילה אפילו ברכה ראשונה וכ"כ באה"ע דאם גמר בלבו שלא לאכול או שסילק השלחן אפ"ה רשאי לאכול ולשתות בלא ברכה וכתב כי כן הוא דעת כל הפוסקים רק לדעת הר"י מיד שהסיח דעתו מן הסעודה אסור לשתות בלא ברכה דס"ל דגמר מלאכול שוה להב לן ונברך וגם להר"י שרי לשתות שאר משקין זולת יין לא ישתה בלא ברכה יעו"ש והב"ד הזכ"ל אות ס' יעו"ש ומיהו כבר כתבנו דדעת הרמב"ם בגמר בלבו שלא לאכול ולשתות ונמלך גם על האכילה צריך לחזור ולברך ולדעת הד"מ אפשר דכ"ה נמי דעת רש"י ורשב"ם כנז' וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה לכתחלה יש ליזהר ואם גמר בלבו שלא יאכל ולא ישתה עוד או אם אמר הבו וניטול שאין לאכול ולשתות עוד עד שיברך בהמ"ז ובדיעבד אם הוכרח לאכול או לשתות מאיזה סיבה אין לחזור ולברך משום דק"ל סב"ל אלא יהרהר הברכה בלבו וכמ"ש לעיל אות ב' יעו"ש:

ח) שם אכילה שאני וכו' וכן אם נמלך לאכול שאר דברים הבאים מחמת הסעודה אף שאין בדעתו לאכול פת כלל אין צריך לברך עליהם שכיון שאם רצה לאכול פת אין צריך לברך המוציא אינה כסעודה אחרת בזה"ז שאין נוהגין להסיר השלחן קודם בהמ"ז כמ"ש בסימן קע"ז. ר"ז אות ג' ומיהו כבר כתבנו לעיל דלכתחלה יש ליזהר שלא לאכול לצאת אליבא דכ"ע:

ט) שם אכילה שאני וכו' ול"ד בקבע לאכילת פת דה"ה שאר מידי דמזון לא מסלק בהב ונברך ברכה אחרונה לחלק ואם רוצה לאכול עוד להרר"י והר"ן רשאי בלא ברכה ראשונה. מש"ז אות ב':

י) [סעיף ב'] אפילו אמר הב לן וכו' וה"ה אם נטל ידיו לא הוי הסח הדעת עד שיאמר בעה"ב. מט"י אות ב':

יא) שם לא הוי הסח הדעת וכו' דודאי דעתו אם ירצה בעה"ב לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו. ולכן נ"ל אם בשעת אמירתו הסח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בעה"ב לא יאכל וישתה עמו ונמלך אח"כ צריך לברך וכ"ש כשנטל ידיו מ"א סק"ג. א"ר אות ז' י"א בהגה"ט. ר"ז אות ו' ח"א כלל מ"ד אות ב' חס"ל אות ד' דה"ח אות ד' ומ"ש המ"א וכ"ש כשנטל ידיו ר"ל שנטל וגם הסיח דעתו בבירור שלא יאכל עוד דאם רק נטל ידיו ולא הסיח דעתו בבירור הוי כמו הב לן דלא חשיב הסח הדעת כמ"ש באות הקודם יעו"ש. והאי דצריך לברך באמר הב לן והסיח להר"י והר"ן דוקא על השתייה ולהרא"ש גם על האכילה ולענין דינא כבר כתבנו לעיל אות ב' יעו"ש:

יב) שם עד שיאמר בעה"ב. או גדול השלחן. צל"ד דף כ"ז. א"ר אות ו' זכ"ל אות ס':

יג) שם עד שיאמר בעה"ב. ואז כולם אסורים. ב"י בשם התו' והמרדכי. ונ"ל דוקא כששתקו והסכימו לדבריו. מ"א סק"ד. א"ר שם. י"א בהגב"י. ר"ז שם. ח"א שם. חס"ל שם. ומשמע ששתקו וגם הסכימו בלב ואפשר כל ששתקו הוה כך ועוד דאיכא לזות שפתים. א"א אות ד' ולפ"ז צריך שיאמרו בפי' שרוצים לאכול ולשתות עוד. וה"ה דה"ח שם:

יד) [סעיף ג'] משנטל הכוס לברך וכו' נ"ל דדינו כנט"י מ"א סק"ה. ועיין לעיל אות ב' מ"ש שם בענין נוטל ידיו אם יכול לחזור ולאכול קודם בהמ"ז וא"כ ה"ה לכאן בנטל הכוס לברך ומיהו בלבוש כתב דהוי כמו הב לן ונברך. וכ"כ בסדה"י והביאו הפת"ע יעו"ש אמנם כ"ז הוא לפי מ"ש בסימן קפ"א סעיף יו"ד שיש נוהגים שאין ליטול מים אחרונים אבל לפי מה שנכתוב שם בשם הזוה"ק והאר"י ז"ל דאף בזה"ז חובה הוא ליטול מים אחרונים א"כ בלא"ה הא כבר נטל ידיו קודם נטילת הכוס ונכנס בדין נטל ידיו הכתוב לעיל בסעיף ח' ובדברינו לשם בס"ד:

טו) שם מנטל הכוס בידו וכו' ועיין לקמן סימן קפ"ג סעי' ו' ובדברינו לשם בס"ד:

טז) [סעיף ד'] וכל אחד מושיט לו כוס וכו' פי' והוא אינו קובע עמהם בשתיה. ט"ז סק"ג. ור"ל דאל"כ אצ"ל כ"א פ"א כמ"ש בסעיף שאח"ז. ולענין דינא כבר כתבנו לעיל סימן קע"ד אות כ"ז דהאידנא אין מברך על כל כוס וכוס יעו"ש וכ"כ המש"ז בזה הסימן אות ג' ר"ז אות ז':

טוב) שם יש מי שאומר וכו' הא דכתב יש מי שאומר לאו משום דיש פלוגתא בזה אלא כי כן דרך מרן ז"ל כשתהיה סברה יחידית כותב אותה בשם יש מי שאומר וזה הסברה כתבה רק הכלבו בשם הר"ם כמ"ש בב"י יעו"ש:

חי) [סעיף ה'] הקרואים בבית בעה"ב וכו' אין צריך לברך וכו' דאתכא דבעה"ב סומכין שיודעין שיתנו להם כל צורכן משא"כ בשמש סס"י קס"ט שנמלך הוא בכל פעם. מ"א סק"ז. מיהו הט"ז סק"ד חולק וכתב דצריך לברך על כל מין ומין שנותנין לו יעו"ש. אמנם הרב י"א בהגב"י והמט"י אות ג' והמאמ"ר אות ו' והנה"ש אות ד' כולם דחו דברי הט"ז והסכימו לדברי מרן ז"ל יעו"ש וכ"כ המש"ז אות ד' דגי' התו' שלפנינו מסכים לדברי הש"ע יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ח' דפי' הט"ז דחוק ושאר ראיותיו יש לדחותם ועוד שסב"ל יעו"ש. וכ"כ שם המט"י דאין לנו אלא דברי מרן ב"י והש"ע דכן הוא מנהג העולם וכן עיקר עכ"ד. וכן הסכימו האחרונים. ר"ז אות ז' ח"א כלל ס' אות ה' קיצור ש"ע סימן נ"ז אות ו' חס"ל אות ח' וכ"כ לעיל סימן קס"ט אות טו"ב יעו"ש:

יט) שם א"צ לברך וכו' ואם נמלך ממש אז צריך לברך שנית. ח"א שם. קיצור ש"ע שם. וכן אם האורח גמר בדעתו שלא לאכול עוד ואח"כ חזר בו ורוצה לאכול צריך לברך שנית אם הוא מדברים שא"צ ברכה במקומם כמ"ש לעיל סימן קע"ח אות ך' יעו"ש. וגם אם הם מדברים הצריכים ברכה במקומם יש ליזהר לכתחלה שלא לאכול עוד אם גמר בדעתו שלא לאכול לצאת מפלוגתא:

ך) שם א"צ לברך וכו' ואם לא היה בדעת בעה"ב ליתן להם יותר רק לבקשת האורחים נתן להם עוד אין צריך לחזור ולברך ח"א שם. קיצור ש"ע שם חס"ל שם. וכתב שם החס"ל נראה דה"ה אם לא היו הפירות בבית בעה"ב אלא שבאותה שעה בא לו מנחה ממ"ח והם לא לא מזה עכ"ז אין צריך לברך דדעת האורחים בשעת ברכה על כל מה שיביאו לפניהם עכ"ד. ונראה דה"ד שיש מאותו המין עוד לפניהם או שיש בדעת בעה"ב להביא עוד מאותו המין לפניהם אבל אם לא נשאר מאותו המין לפניהם וגם אין בדעת בהע"ב ליתן עוד לפניהם ואח"כ הביאו המנחה ורוצה ליתן להם מן המנחה צריך לברך שנית דהא פנים חדשות באו לכאן אשר לא עלה על דעת שניהם וגם לא יש מאותו מין לפניהם. ועיין לקמן סימן ר"ו סעיף ה' ודוק:

כא) [סעיף ו'] אכל כל מאכל וכו' והאדנא נשתנו הטבעים. מ"א סק"ח. והרב בסימן ק"ע סעיף כ"ב נתן טעם אחר שפת שלנו במלח הוא ומשקים שלנו במים הם אלא שהמ"א כתב אפילו ליכא מלח ושתה מי פירות וכדומה ליכא היזק משום דנשתנו הטבעים. וכ"כ א"א אות ח' ומ"מ נכון להזהר:

כב) שם אכל כל מאכל וכו' וכתבו רבוותא כיון דאי לא אכל ולא שתה הוי סכנה אין צריך לברך מידי דהוה אשותה משקה לרפואה שאין צריך לברך. ב"י בשם שה"ל. לבוש. ור"ל גם אם אוכל המלח ושותה המים אחר בהמ"ז אין צריך לברך כיון שהוא משום רפואה. וכ"כ העו"ת אות א':

כג) שם דקשה לקבור וכו' בס' הזכירה דף ך' ע"א כתב הנוהג קלות ראש בסעודה בניו קטנים מתים ר"ל יעו"ש והביאו הרו"ח אות ג' ועי"ש:

כד) שם קשה לש"ד וכו' בזה יש ג' נסחאות דרוב הדפוסים שכתוב בהם ר"ת לש"ד היינו שפיכית דמים. ובלבוש כתב לשם רע. ובא"ר אות ט' כתב בשם המי"ט דבב"י כתב לש"ר והוא ר"ת לשחין רע יעו"ש מיהו המחב"ר אות ג' כתב שראה בשה"ל כ"י שבלת קע"ט שכתוב בהדיא לשם רע יעו"ש:

כה) שם הגה. ועיין לעיל ססי' ק"ע למה אין אנו נוהגין וכו' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

ש"ע ס"א הוי היסח הדעת. פי' לא הוי אלא היסח הדעת ואינו מזקיק רק לברכה ראשונה אבל נטל ידיו מזקיק גם לבהמ"ז והטעם עיין ט"ז:

ט"ז רסק"א לפירש"י ורשב"ם. משמע דהסוברים דהב ונברך אינו מזקיק רק לברכה ראשונה לא דמי לנט"י דבנט"י כ"ע מודו דמזקיק לבהמ"ז:

שם דאין הפסק בין מעשה וכו' דהיסח הדעת זוקק לברכה ראשונה אם רוצה לאכול לפי שכבר נסתלקה ברכה ראשונה כשהסיח דעתו מלאכול אבל אין היסח הדעת מזקיקו לבהמ"ז דמאי נ"מ אם יאכל פעם אחרת ויברך על ב' סעודות בהמ"ז דלא מצינו שיש חשש הפסק בין מעשה ולברכה אחרונה רק בין ברכה ראשונה למעשה חשו להפסק כגון בין נט"י לברכת המוציא אבל אחר אכילה כל זמן שאין רעב מאותה אכילה מצי לברך עכ"ל התוספות והרא"ש:

מ"א סק"א להפסיק בדיבור. דאע"ג דאמרינן תיכף לנט"י ברכה מ"מ דיבור בעלמא אינו מבטל התכיפה כ"כ הכ"מ והביא ראיה מסימן קפ"ג דלא נאסר בשיחה אלא משנטל הכוס בידו והשיבו המ"א מסי' קס"ה דמאן דמפרש תיכף לנט"י קאי גם בין נט"י להמוציא אסור להפסיק בשיחה כ"ש בין נט"י לבהמ"ז דחמיר וכ"כ הב"י בסימן זה:

שם כמ"ש שם ס"א. לא ידעתי מהו ואולי ט"ס הוא וכוונתו על מ"ש המ"א ר"ס קפ"א בשם רי"ו דמוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים א"כ יצוייר שנותנו לו הכוס קודם נט"י משא"כ אי אמרינן דנוטלין קודם המזיגה אין מצוייר כלל דין זה וק"ל:

סק"ב ומ"ש פ' כיצד מברכין וכו'. לפרש"י דס"ל דהב לן מזקיק לבהמ"ז משום תיכף לכן אסור בשום עסק אבל לרא"ש דלא הוי רק היסח מותר בעסק אחר דלא שייך ביה תיכף רק כשנטל ידיו אמרינן תיכף אבל לענין לשתות נט"י והב לן שוים:

ט"ז סק"ב משא"כ בשתיה. ס"ד דהב"י דר"ל אם לא אכלו רק שתו ואמרו הב היו סילוק ואסורים בשתיה בלי ברכה אבל אם אכלו ואמרו הב לא הוי סילוק ומותרים באכילה ושתיה לכן הקשה מתלמידי דרב דמשמע דאכלו:

שם ודאי טפי מגריר גריר. ודינו כאכילה:

מ"א סק"ה דדינו כנט"י. פי' דאע"ג דכ' המ"א סק"ב דנט"י והב לן שוים לענין דא"צ בהמ"ז מ"מ נ"ל לענין להפסיק בשום עסק כמו שביארתי באות הקודם:

ט"ז סק"ד של האורח לענין הסילוק. דשם אמרינן דאף אם סלקו השולחן מהאורח וחישב שכבר נגמר הסעודה ונסתלק מ"מ א"צ לברך אם נותנים לו אח"כ משום דדעת האורח אינו דעת דסמיך אתכא דריש גלותא. ה"נ אף שהאורח חישב שיש כל מיני פירות לבה"כ ונחשב אצלו קרוב לודאי שיביאו עוד מ"מ אין דעת האורח חשוב דעת ועדיין צריך ביאור קצת ועיין:

מ"א סק"ו וכ"מ סי' ח' וסי' קע"ד ס"ה כצ"ל:

אינו יכול לאכול. אבל להפסיק בדבור מותר וכ"מ סי' קפ"ג ס"ו (כ"מ) ועסי' קס"ו מ"ש דאסור וגם הראיה אינה ראיה דהתם מיירי שנתנו לו הכוס קודם נט"י כמ"ש ס"א:

עד שיברך ב"ה. אפי' רוצה לברך תחלה אסור כ"כ הרב"י מל' הרא"ש פ' כ"מ שכ' וז"ל ולית הלכתא וכו' דתכף לנט"י ברכה ואי אמר הב לן ונברך כנטל דמיו דמי לפרש"י כו ע"כ משמע דבנטל ידיו לכ"ע לא מצי אכיל עכ"ל הב"י וצ"ע דבקיצור פסקיו בהדיא כתב דאם מברך בתחלה אחר נט"י מצי אכיל וכמ"ש הטור ואיך יהי' סותר בקיצור מ"ש באורך וכ"מ ברי"ו שאין חילוק בין הב ונברך לנט"י והוא תלמיד הרא"ש, ועוד דהרא"ש עצמו כ' בפ' ע"פ בהדיא וז"ל אף ע"ג דמשהו ידיהו ואיתסר להו למיכל הא ק"ל דהב לן ונברך א"צ ב"ה וסגי בהמוציא ע"כ וכ"כ בסי' י' וז"ל דהא מכי אמר הב לן ונברך אסור לשתות בלא בפה"ג ק"ו כשנטל הכוס לברך והתם כשנטל ידיו איירי וכ"מ בב"י סי' תע"ז ודוחק לומר דצורך מצוה שאני דה"ל לפרש ועוד דהא מדמי לי' להב לן ונברך לכן נראה דדעת הרא"ש דנט"י נמי אם רוצה לברך יכול לחזור ולאכול ויכול ליטול ידיו שנית סמוך לברכה ומ"ש פ' כ"מ ה"פ תיכף לנט"י ברכה וא"כ אסור להפסיק ביניהם בשום עסק והב לן ונברך כנטל ידיו דמי לפירש"י וכו' דס"ל אפי' רוצה לברך תחלה אסור לאכול דבעי לברוכי תכף א"כ אסור להפסיק בעסק אחר אבל להרא"ש רשאי להפסיק בעסק אחר דהב לן ונברך אינו אלא היסח הדעת ויש מחלקין כו' היינו שס"ל שיש עוד חילוק בין נט"י והב לן ונברך דהיינו בין אכילה לשתיה וכו' ע"ש כנ"ל ברור בדעת הרא"ש והרב"י קיצר בהעתקתו, ולכן פי' פירוש אחר והב"ח פי' ג"כ פי' אחר והרואה יבחר מ"מ סובר דנ"י והב לן ונברך שוין ומ"מ כתב דבעל נפש יחמיר לעצמו לברך תכף אחר נט"י וכ"כ תר"י ועמ"ש סי' קצ"ז: משמע בתו' דף מ"ב ובפסחים דף ק"א ובטור סי' תע"ז וברא"ש פרק ז' דחולין דכל מקום שצריך לברך משום היסח הדעת צריך ליטול ידיו ג"כ והטעם דכל שהסיח מלאכול מסתמא לא נזהר משמירת ידיו ועיי' ססי' קס"ד לענין ברכה:

לא הוי היסח. דודאי דעתו אם ירצה בעל הבית לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ולכן נ"ל אם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בע"ה לא יאכל וישתה עמו ונמלך אחר כך צריך לברך וכ"ש כשנוטל ידיו:

שיאמר בע"ה. ואז כולן אסורין (תוספ') ונ"ל דוקא כששתקו והסכימו לדבריו:

משנטל הכוס. נ"ל דדינו כנט"י ועמ"ש ס"א בשם הרא"ש:

כל אחד מושיט. ואפילו עדיין לא שתה כל כוס הראשון צריך לברך כמ"ש בי"ד סימן י"ט ס"ז ועסי' ר"ו ס"ה וכ"מ סימן קע"ד ס"ה:

אינו צריכים לברך. דאתכא דבע"ה סומכין שיודעים שיתנו להם כל צרכן מה שא"כ בשמש ס"ס קס"ט שנמלך הוא בכל פעם:

אכל כל מאכל. והאידנא נשתנו הטבעים:

(א) לאכול – וה"ה שיש ליזהר לכתחלה שלא יפסיק בדבור אפילו מעט דתיכף לנטילה ברכה [ומהאי טעמא יש ליזהר שלא לשהות שהיה מרובה אחר הנטילה וכ"ש שלא לעסוק באיזה עסק] אך אם צריך להפסיק בדבר נחוץ או בדיעבד אם הפסיק יטול ידיו שנית כדי להיות תיכף לנטילת מים אחרונים ברכה:

(ב) עד שיברך בהמ"ז – ולא דמי להב לן ונברך דמותר לאכול ורק שיברך המוציא מתחלה וכדלקמיה דכיון שנטל ידיו אסור להפסיק. והנה יש כמה פוסקים דס"ל דאין איסור לאכול אף בנטל ידיו ורק שיברך המוציא מתחלה וכ"כ האחרונים להקל ורק דאחר אכילתו יטול ידיו שנית שתהא סמוכה נטילה לברכה אלא דלכתחלה דעת הב"ח והמ"א דצריך ליזהר בזה ועיין בבה"ל מה שכתבנו עוד בזה. וכ"ז לענין אכילה אבל להפסיק בדבור כשאינו רוצה לאכול ולשתות או להתעסק באיזה עסק אסור לכו"ע [א"ר וכ"מ מכמה אחרונים לעיל בסימן קס"ו]:

(ג) הב לן ונברך – פי' תן לנו כוס לברך וכשמברכין בלא כוס אם אומרים בואו ונברך ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת. וכן אם הסיח דעתו בהדיא בלבו מלשתות עוד ואח"כ רוצה לשתות ג"כ צריך לברך מתחלה על המשקה:

(ד) לשתות – ואם מסובין רק לשתיה ואמרו בואו ונברך ברכה אחרונה ג"כ דינא הכי דהוי היסח הדעת ואסור לשתות עוד בלא ברכה:

(ה) ואכילה דינה כשתיה – דבגמרא לא נזכר בהדיא רק לענין שתיה וס"ל דה"ה לאכילה:

(ו) שסילק ידו מלאכול – ר"ל אפילו גמר בדעתו שלא לאכול:

(ז) ואפילו סלקו השלחן – זהו מלשון רבינו יונה והיינו אף דס"ל דזה חשיב היסח הדעת טפי מהב ונברך אפ"ה לא מהני לענין אכילה ועיין מש"כ בבה"ל בדעת הרא"ש בזה:

(ח) לחזור לאכילתו וכו' – כתב הט"ז דאם מחמת אכילה זו שחזר לאכול נגרר לבו גם לשתיה א"צ ברכה לדעה זו גם על השתיה דבתר אכילה גרירא אף שאמר מתחלה הב לן ונברך ולא מיירי השו"ע בתחלה לענין שתיה דמצריך לברך לכו"ע רק כשלא חזר גם לאכילה:

(ט) לא נסתלק – משום דדרך להגרר מאכילה קטנה לגדולה לא חשיב היסח הדעת גמור אלא כשנטל ידיו משא"כ בשתיה בהיסח הדעת כל דהו כבר נסתלק משתייתו וצריך לברך שנית כשנמלך. ועיין בבה"ל שהבאנו הרבה פוסקים שסוברים כדעת הרא"ש דבהב ונברך חשיב גמר סעודה ואף באכילה אסור בלא ברכה וכן סתם המחבר לקמן בסימן קצ"ז ס"א עי"ש וע"כ לכתחלה בודאי יש ליזהר שלא לאכול אחר שאמר הב לן ונברך וכ"פ בדה"ח. ודע דמי שצריך ברכה באמצע סעודה צריך נטילה ג"כ דכיון דהסיח דעתו לא שמר ידיו ורק ברכת נט"י אין לו לברך:

(י) לא הוי היסח הדעת – דודאי דעתו אם ירצה בעה"ב לאכול ולשתות עמו יאכל וישתה עמו ואם בשעת אמירתו הסיח דעתו בבירור שאף שיאכל וישתה בעה"ב לא יאכל וישתה עמו ונמלך אח"כ צריך לברך [היינו לדעת רבינו יונה בשתיה לבד ולהרא"ש אף באכילה] וכ"ש כשנטל ידיו דמהני [מ"א וש"א]:

(יא) עד שיאמר בעה"ב – ואז כל המסובין אסורין ודוקא כששתקו והסכימו לדבריו אבל אם האורח דעתו לאכול ולשתות עוד רשאי אף שאמר בעה"ב הב ונברך וטוב שיגלה לפני המסובין שלא היה לו היסח הדעת שלא יחשבוהו כנמלך:

(יב) משנטל הכוס וכו' – ועדיף מהב לן ונברך דכיון שנטל הכוס בידו אפילו בשיחה אסור להפסיק כדלקמן בסימן קפ"ג ס"ו:

(יג) הוי היסח הדעת – ודינו כנטילת ידים [מ"א] ולפ"ז לדעת המחבר לעיל בס"א אסור שוב בין באכילה ובין בשתיה לכו"ע ועיין לעיל בסק"ב במ"ב מש"כ לענין נטילת ידים:

(יד) כשאדם נכנס וכו' – היינו שלא קראוהו להיות נקבע עמהם לשתות ככל המסובין:

(טו) הרבה – וה"ה בחבורה אחת כשכל אחד מושיט לו כוס דעל כל כוס וכוס הוי נמלך וכדלקמיה:

(טז) נמלך – דאינו יודע אם יושיטו לו כוס אחר ואפילו אם הושיטו לו כוס אחר בשעה דעדיין לא גמר לשתות כוס הראשון נמי דינא הכי דצריך לחזור ולברך עליו בפני עצמו כיון שבשעה שבירך לא היה דעתו ע"ז שלא היה יודע שיושיטו לו עוד. וכ"ז דוקא בסתמא אבל אם בשעת ברכתו היה דעתו שתעלה הברכה על כל מה שיתנו לו א"צ לברך על כל כוס אף שלא היה יודע אז אם יתנו לו מ"מ מהני דעתו לזה ובמקום שהמנהג שמושיטין כוסות הרבה למי שנכנס במסיבת הקבועים לשתיה אז אפילו בירך בסתמא על כוס אחד אמרינן דדעתו היה על כל מה שיתנו לו וא"צ שוב לברך על כל כוס וכוס. ומ"מ טוב יותר שיכוין בשעת ברכה על כל מה שיתנו לו:

(יז) הקרואים וכו' – דכיון שהם קרואים אף כשמברכין תחלה בסתמא ג"כ דעתם על כל מה שיביאו לפניהם שיודעים דדרך בעה"ב להביא הרבה מינים זה אחר זה. [ולא דמי לס"ד הנ"ל וכן לשמש בסימן קס"ט ששם אינם יודעים שיתנו לו עוד ובודאי מסתמא לא ברכו אלא על מה שלפניהם לבד] ואף אם הסיחו דעתם אח"כ שסברו שלא יביא להם עוד ג"כ אין זה היסח הדעת גמור כיון דתלוים בדעת בעה"ב וכנ"ל בס"ב ולכן אם הביא להם בעה"ב אח"כ א"צ לחזור ולברך:

(יח) למה אין אנו נוהגים – היינו משום דכל האכילות שלנו מעורב מתחלה במלח וכן כל המשקה שלנו כשכר ומי דבש וכדומה מעורב במים ע"כ אין להקפיד ע"ז מיהו בלא"ה אין להקפיד בזמנינו דהאידנא נשתנו הטבעים [מ"א]:

(במ"א ס"ק א') ועיין סימן קס"ה מ"ש הרא"ש דאסור וגם כצ"ל:

(מ"א ס"ק ב') והתם כשנטל ידיו מיירי נ"ב וק' לדבריו ה"ל להרא"ש להוסיף בק"ו כ"ש שנטל הכוס לברך ע"ש:

(שם) נט"י ועמ"ש שם ס"ב כצ"ל:

ס"א יברך עליו תחלה. וצריך לברך ג"כ בסוף דלא עדיף מסולק דלעיל סי' קע"ז ס"ב. מג"א סי' ר"ח סקכ"ד:

שם אם רצה לחזור לאכילתו. משמע דבנטל ידיו גם כה"ג הוי היסח הדעת תשו' פרח שושן כלל א' סעיף א':

שם אם רצה לחזור לאכילתו. וכן בהב לן ונבריך דגורם רק לאסור בשתיי':

ונטל כו'. דעת הש"ע לחלק בין נטל ידיו להב לן ונברך בזה דלענין הב לן כו' סגי נברך המוציא וא"צ ב"ה ובנטל ידיו צריך ב"ה תחלה ואזל לטעמיה שכ' בב"י והקשה על הטור שהשוה נטל ידיו להב לן כו' ממ"ש הרא"ש פר' כ"מ וז"ל ואי אמר הב כו' כנטל ידיו דמי לפרש"י והרשב"ם שפי' כיון דאמריתו הב כו' אסר לכו למשתי עד דמברכיתו ב"ה ויש מחלקין בין אכילה לשתיה ולא מסתבר עכ"ל משמע מדבריו דנטל ידיו אסור לאכול עד שיברך ב"ה כו' עכ"ל ול"נ תמוה דהא הטעם שכתבו התו' והרא"ש לענין הב כו' הוא שייך ממש בנטל ידיו דהא שם הוה הטעם דאין הפסק בין מעשה לברכה אחרונה וברכה אחרונה קאי על כל מה שאכל כבר דמ"ש ב"י לפני זה וזה שייך נמי בנטל ידיו כו' ותו שהרי כתב התוס' בכ"מ וז"ל הלכך כיון שנטל ידיו באחרונה אסור לאכול עד שיברך וה"ה אם אמר הב לן כו' אפי' בלא נטילה עכ"ל הרי השוו אותם וזהו בעצמו דברי הרא"ש שנמשך אחר התוס' וכוונת הרא"ש היתה כן דקמ"ל נטל ידיו הוה כהב לן כו' ועל שניהם אמר אח"כ לפירש"י ורשב"ם צריך דוקא ב"ה ולא נתכוין שם לפסוק כרש"י ורשב"ם דסמוך על מ"ש בכסוי הדם דלא קי"ל כרש"י ורשב"ם שמצריכים ב"ה בהב כו' אלא ברכת המוציא וכו' וכאן לא אמר רק שלפי' רש"י ורשב"ם הוין אלו תרתי שווין וכן להפוסקים דבהב כו' א"צ רק ברכה ראשונה ממילא גם בנטל ידיו הוה כן ולא עלתה ע"ד הרא"ש לחלק ביניהם בזה וכמ"ש הטור בהדיא ודברים מכוונים לע"ד ומ"ש ב"י בשם הרר"י שאחר שנטל אין לו לשתות אפילו בברכה דכיון שנטל ידיו יש לו לברך דתכף לנט"י ברכה עכ"ל זה ודאי מחלק בין נטל ידיו להב כו' מטעם תכיפות לא מטעם הפסק וכמ"ש אח"כ גם ב"י ואפי' לפ"ז נ"ל אם רוצה לאכול או לשתות אחר שנטל ידיו וליטול ידיו שנית אחר זה הרשות בידו דהא יקיים שפיר תיכף לנטילה ברכה ואין צריך ב"ה תחלה דודאי נחשב הנטילה הראשונה כמים בעלמא לא בתורת מים אחרונים דהא אין חשש משום היסח הדעת כמ"ש גם ב"י רק משום התכיפה ורבינו יונה לא מיירי מזה כלל דבזה מודה רבינו יונה וה"ה הרא"ש לפ"מ שפי' בו ב"י דס"ל כרבינו יונה מ"מ בהא מודה. וגם הטור נראה דע"ד זה ס"ל דנטל ידיו אין צריך לב"ה היינו שיטול ידיו שנית אח"כ. ובב"י כתב דכיון שנטל ידיו כדי להיות מזומן לברכה הוה כהתחיל כבר בברכה ואסור להפסיק באכילה ושתיה כלל כו' זה תמוה מאוד דאפילו הכין עצמו ואין כאן היסח הדעת למה לא יוכל לחזור בו דהא אין כאן הזכרת ש"ש לבטלה דהא אין לנו אלא חשש תכיפה. גם רמ"א כתב בסימן קצ"ז דנטילת ידים הוי כהב לן כו'. ונלע"ד שלענין הלכה אין להחמיר יותר מזה שיטול ידיו שנית שוב ראיתי בפ' ע"פ בברייתא דבני חבורה שכתב הרא"ש וז"ל ואף על גב דמשו ידייהו ואתסר להו למיכל הא קי"ל הב לן ונברך אין צריך ב"ה עכ"ל. הרי בהדיא כדברי והב"י אשתמיט מיניה דברי הרא"ש אלו ובאמת אין נטילת ידים חמירא כלל מהב לן כו' ובשניהם א"צ רק ברכת המוציא ולא ב"ה ואין שייך כאן להחמיר דיש לחוש לברכה לבטלה:

אכילה שאני. כ"כ ב"י בשם הר"ן והרר"י דבאכילה לא מסתלק בסילוק קטן כגון הב לן ונברך דדרך להגרר מאכילה לאכילה אלא דוקא נטל ידיו משא"כ בשתיה שמסתלק בסילוק כל דהו. וכ' ע"ז הב"י דקשה מעובדא דתלמידי דרב דהוי יתבי בסעודה ואמרו הב לן ונבריך דהוי סילוק ש"מ דגם לענין אכילה הוי כן ותירץ דבקבועים לאכילה קאמר דהב לן ונבריך הוי סילוק לשתיה ואסור לשתות בלא ברכה ומותר לאכול (אלא דק') דמאחר שאינו מצריך ברכה לאכילה אינו בדין שצריך ברכה לשתיה שבאות' סעודה כיון דכולהו חדא סעודה היא שתיה בתר אכילה גרירא כו' עכ"ל. וב' תיבות אלו דהיינו (אלא דקשה) הוספתי להגיה בדברי ב"י וכ"כ מו"ח ז"ל דאל"כ אין משמעות לדבריו ובלבוש העתיק הדברים כהוייתן והוא טעות. ועל קושיא זו של ב"י נ"ל דאם לא בא אלא לשתיה לחוד אסור בלא ברכה אבל אם בא לאכול ומחמת זה נגרר לו לשתות ודאי א"צ ברכה לשתות דבזה שפיר אמרי' דגריר בתר האכילה. ועוד נ"ל לפ"ז דלא אמרו כן אלא בשותה משקה דדרך לשתותו מחמת תענוג אפילו בלא צמאון ודאי טפי מגרר גריר מאכילה וזכר לדבר מ"ש יין טובא מגרר גריר כנלע"ד:

וכל אחד מושיט כו'. פי' והוא אינו קובע עמהם בשתיה וע"ל סימן קע"ד:

הקרואים בבית בע"ה כו'. כ' זה ע"פ פירושו בדברי התוס' בפ' כ"מ דף מ"ב וז"ל אתכא דר"ג סמכי' וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אח"ז י"א שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינ' יודעי' אם יתן להם בע"ה יותר והיינו דבי רבי גמליאל וכב"י וז"ל ונראה שהם מקשי' על אותם שמצריכים לברך אכל חד וז"ש היינו דבי ר"ג כלומר וכיון דהיינו דבי ר"ג א"צ לברך על כל אחד וי"ל מ"ש משמש שהוא מברך על כל כוס כו' ונ"ל דשמש שאני שאינו עשוי לאכול ולשתות בעודו עומד עליהם א"כ הוי נמלך אבל אורח יודע הוא שיביאו לו לאכול ולשתו' כל צרכו ויותר ומאכלים ופירות ומינים ממינים שונים ולכן כשמברך תחלה דעתו על כל מה שיביאו לו תחלה וסוף עכ"ל. והוקשה לו להרב בדברי התוס' דהיאך הביאו י"א ראיה מן תכא דבי ר"ג ששם אדרבא א"צ לברך היפך היא וע"כ פי' הרב דהאי דכתבו והיינו דבי ר"ג הי' קושיא לסתור דברי י"א שהביאו תחלה ותמהני על פה קדוש בפי' זה שהוא נגד משמעות הלשון שא"כ היה להם לומר וזה אינו דהיינו דבי ר"ג ואם היה נראה להרב לפרש פי' דוחק בדברי התו' לא הי' לו להכניסו בפסקי הש"ע כמ"ש דמ"ש הרב לחלק בין הך דהכא לשמש מצד דאדם יודע שיביאו לו כל צרכו תמוה מאוד הוא היאך יצא ידי ספק זה דשמא אין לו לבע"ה פירות יותר מזה המין או ב' מינין והיאך יהיה פטור אפי' מעשרם מינים התחת אלקים הוא זה האורח שיודע שיש לו לבע"ה כל המינים שבעולם עד שלא יסתפק האורח ע"ז. ותו דפסקינן בסימן ר"ו בטור וש"ע אין מברכים על האוכל או משקה עד שיביאוהו לפניו. וכב"י וא"ת מ"ש מאמת המים ואפשר דשאני התם שאפשר לו שלא יביאו לו אבל המים סופן לבוא עכ"ל וא"כ ה"נ אפשר שלא יהיה לו לב"ה אותן המינין כולן שמביאין לו באמת ואנן בעינן שלא יברך אלא על מה שנראה לו ודאי שיהיה לו כההיא דאמת המים וגם מוכח כן מדלא פסקינן על השמש שיתכוין על כל מה שיתנו לו וכן מההיא דס"ד אם כל אחד מושיט לו כוס אלא ודאי דאין מועיל הכונה אלא במה שברור לפי דעתו שיתנו לו עוד. ובאמת הדברים של תוס' כפשוטן דהכל הוא מדברי הי"א וה"ק דאין משגיחים בדעתו של אדם שסובר שיתנו לו יותר ולא יצטרך לחזור ולברך אלא תלוי בדעת בעל הבית המזמנו וא"כ הדבר ספק אם יתן לו או לא דומיא דכאן בתכא דבי ר"ג דא"צ לברך על כל כוס מטעם דאנו הולכין אחר דעת בעה"ב ולא אחר דעתו של האורח לענין הסילוק ממילא א"צ לברך ה"נ כאן לא אזלינן רק בתר דיעה של בעה"ב ולא אחר דעת האורח וממילא צריך לברך כאן על כל מין ומין שנותנין לו כיון שהוא מסופק בדבר ודברי הרב כאן תמוהים מאד לעניות דעתי: