שולחן ערוך, אורח חיים תקי״ב: שלא לבשל לצורך עכו"ם בי"ט ובו ג' סעיפים: – עם 21 מפרשים

שלא לבשל לצורך עכו"ם בי"ט ובו ג' סעיפים:
אין מבשלים לצורך עכו"ם ביום טוב לפיכך אסור להזמינו שמא ירבה בשבילו ודוקא להזמינו: הגה לביתו אבל לשלוח לביתו על ידי עכו"ם שרי (הגהו' מיימוני פ"א בשם א"ז) אבל עבדו ושפחתו וכן שליח שנשתלח לו וכן עכו"ם שבא מאליו מותר להאכילו עמו ולא חיישינן שמא ירבה בשבילו: הגה ומותר להרבות בשביל עבדו ושפחתו באותה קדירה שמבשל בה לעצמו (מרדכי פ"ב דביצה) אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור (א"ח ותוס') וישראל האופה בתנור של עכו"ם וצריך לתת לו פת אחד לא ייחד לעכו"ם אחד קודם אפייה דאז אופה של עכו"ם אלא יאפה סתם ויתן לו אח"כ א' (כל בו):

בני החיל שנתנו קמח שלהם לישראל לאפות להם פת אם אינם מקפידים כשישראל נותן ממנו לתינוק מותר לאפות להם:

אסור לבשל ולאפות לצורך כלבים אבל מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם: הגה אבל אסור להוציא בשבילו מרשות לרשות (הגהת מיימוני והמגיד פ"א) וכן אסור לגבל המורסן לעופות (מרדכי) כי אם ע"י שינוי (כל בו) ומותר להרבות בשביל הכלבים באותה קדירה שמבשל בה לעצמו אפי' אם יש לו דבר אחר שיוכל ליתן לכלבים אם היה רוצה (ב"י בשם הר"ן והירושלמי):

עכו"ם. וה"ה לצורך קראי"ם. הרב בצלאל ורש"ך כתב דיש מתירין. כנה"ג ע"ש:

ע"י עכו"ם. נראה דזה מיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם ע"כ צריך שליח העכו"ם אבל ע"י ישראל אסור אע"ג דבי"ט אין עירוב והוצאה היינו לצורך ישראל אבל לצורך עכו"ם לא. ואם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל שם גם ע"י שליח ישראל שרי ט"ז שם. כ' בס' תניא אחר שתיקן כל צרכי סעוד' סמוך לסעודה מותר להזמינו וכ' המ"א ונ"ל דוקא שלא היה דעתו עליו קודם סעודה כגון שהעכו"ם בא אליו סמוך לסעודה ועיין ט"ז:

מאליו. זו דעת רמב"ם אבל הטור חולק עליו וכתב הט"ז להכריע להלכה דאם בא מאליו והישראל נותן לו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו אין איסור שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישינן שמא יבשל לו קדרה אחרת עוד דמה לי שהזמינו בדרך שליחות לביתו או שהזמינו אחר שבא אליו עכ"ל ע"ש:

אסור. משום דגזרינן שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת ועיין מ"א וט"ז:

יש לו. טעות סופר הוא וצ"ל אפי' אם אין לו וכמ"ש ס"א דבקדירה אחת שרי להרבות בכל ענין. מ"א. וע' ט"ז:

ברייתא שם ובגמ' כ"א

מימרא דריב"ל שם

הרא"ש שם

טור בשם בה"ג ורמב"ם בפ"א מהא דבעי מרב הונא ופשטא שם:

ברייתא שם

הרא"ש שם

ס"א אין כו'. פשוט שם ושם לכם כו':

ודוקא להזמינו לביתו אבל לשלוח כו' אבל עבדו כו' וכן שליח כו' וכן עו"ג כו'. ממ"ש אין מזמנין ול"ק אין מאכילין מ' מזמנין דוקא. המ"מ שם וכ' וז"ש שם מרימר ומר זוטרא כי הוה כו' וסובר שאין האמירה זו מעלה ומוריד וה"ה לכל הנ"ל שמותר וכמ"ש הרא"ש דלזמן העו"ג שהוא חפץ ביקרו וירבה בשבילו ויבשל קדירה לבדה משא"כ בכל הנ"ל וכשיטתו ברפ"ב דמ"ק בי"ט במזונות במזונות ממש וערא"ש שם אבל בשם הראב"ד כתב שם בשכר מזונות וכ"כ הטוש"ע סי' תקל"ז סי"ד וכן פי' נ"י שם לאחר י"ט:

וכן עו"ג כו'. אבל הרשב"א פ' דאמירה מעכב מ"מ:

ומותר כו' אבל לשאר כו'. מדברי הרא"ש הנ"ל דלא אסר ריב"ל אלא לזמן כו' וחיישינן שמא יבשל קדירה לבדה כו' ר"ל אפי' אם מרבה באותה קדירה ואפ"ה אסור שמא יבשל קדירה לבדה מחמת שחפץ ביקרו וכתב דאם לא הרבה בשביל הא"י אלא בקדירה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור והא ליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל ור"ל שמותר להרבות באותה קדירה מ"ש ברפ"ב ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שא"צ כו' דלא כא"ח שכ' דמ"ש ממלאה כו' דוקא לצורך ישראל אף ע"ג שעושה לצורך חול אבל דעת כל הפוסקים אינו כן. ב"י. וכ"ה בירושלמי גבי כלבים בפ"א דחלה הלכה ט' ונעשית בי"ט מתני' דרשב"א דתניא אין עושין מי"ט למי"ט ותניא ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינו אוכל ממנה אלא חתיכה אחת קומקום חמין אע"פ שאינו שותה ממנו אלא כוס אחד אבל לאפות אינו אופה אלא צרכה רשב"א אומר אף ממלא את התנור פת מפני שהפת יפה בזמן שהתנור מלא וכ"כ הכל בו דהירושלמי מתיר במקום שאין לחוש שמא ירבה בשבילו:

וישראל האופה כו'. כמ"ש בפ"ג דפסחים בחלה לא תקרא שם כו':

ס"ב בני החיל כו'. אע"ג שאמרו שם ופליגא דריב"ל כו' מפ' הרמב"ם דל"ק ארב הונא דל"ד לשם דר"ה אם לא היו אופים כל הפת להם לא היו יכולין לאפות פת א' לתתו לתינוק משא"כ בזמנו לא יגרע חלק הישראל שהרי משל ישראל נותן לו אלא דקאי אמ"ש שם ולריה"ג דאמר כו' הני סופלי כו' בשבת מאי איכא למימר כו' אלמא מאי דאסור לעשות מלאכה בשבילו בי"ט אסור לטלטל בשבילו בשבת ופליגא דריב"ל דאמר מזמנין בשבת ומטלטלין בשבילו ואף ע"ג דאין מזמנין בי"ט כו'. מ"מ שם:

אסור לבשל ולאפות כו'. כריה"ג דסתם תנא כוותיה עיסת הכלבים כו' וז"ש לבשל כמ"ש שם והא חזי לכלבים תנאי היא כו' ולאפות עיסת כו' ושם כ' ב' א"כ מת"ל לכם לכם ולא כו' סברי גם כן כר"י הגלילי וכ' הרי"ף וקי"ל סתם במתני' ומחלוקת בברייתא כו' כמ"ש בפ"ד דיבמות והקשה הרז"ה מהא דא"ל אביי לר"י הני סופלי כו' ובהדיא תנן מטלטלין את הנבילה לפני הכלבים ומתירין פקיעי עמיר ומפספסין ומהלקטין ונותנין מים למורסן ונותנין מים לפני כו' אלמא כולהו דלא כר"י הגלילי ותי' הרא"ש דבטלטול ליכא מאן דפליג דהא ב"ה אמרי לכם ולא לכלבים ואמרי מעבירין מעל השולחן כו' שהן מאכל בהמה אלא צ"ל כמ"ש רשב"ם והתוס' שם דסופלי לא חזי אלא ע"י תיקון אלא שלפעמים אוכלים הבהמות ע"י הדחק. ופריך לר' יוסי הגלילי כיון שא"א לתקנו כו' ומה שפריך בשבת כו' פריך אפי' לר"ע כיון שאין ראוי לבהמה אלא ע"י הדחק מוקצה הוא וז"ש כאן אבל מותר כו'. ולפי המ"מ ופליגא כו' א"צ לכ"ז דאנן קי"ל כריב"ל ואף ע"ג דאסור במלאכה בי"ט מותר בטלטול בשבת וי"ט וע"כ צ"ל כן דרמב"ם לא מפרש כפי' רשב"ם דאל"כ מאי ופליגא:

ס"ג אבל אסור כו'. כיון דקי"ל כר"י הגלילי לא הותר שום מלאכה בשבילן והוצאה מלאכה גמורה היא ולא התירו אלא טלטול לבד. מ"מ. וכ"ה בירושלמי רפ"ה ר' יודן בעי מהו להוציא תבן מרה"י לר"ה ולא מתני' היא המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו מתני' כמ"ד לכל נפש אף נפשות בהמה בכלל מה צריכא ליה כמ"ד אין נפשות בהמה בכלל כו' וכ"כ כל הפוסקים דלא התירו שום מלאכה בשביל בהמה וז"ש וכן אסור כו' וכמ"ש הרא"ש מ"ש הני סופלי לחיותא כו' שצריכין תיקון ואסור לריה"ג כנ"ל. וזהו לשיטתו גרסי' תקי"ח אבל לפ"ד הרמב"ם וש"ע שם מותר ועמ"מ פ"א ע"ש ולכן השמיעו בש"ע ועתוס' דכתובות ז' א' ד"ה מתוך כו':

כי אם כו'. שבכה"ג אף בשבת מותר כמ"ש בסוף שבת:

ומותר להרבות כו' אפי' אם אין לו כו'. כצ"ל וכ"כ מ"א ור"ל אם יש לו ד"א ליתן מותר אפי' בקדירה אחרת כמ"ש שם עיסה חציה של א"י כו'. ופי' הר"ן דלא אסר אלא בעיסה מרובה שיש בה יותר ממילוי תנור דבאותו תנור מותר כרשב"א דאין חילוק בין לצורך ישראל לחול או לצורך א"י וכמש"ל וכן הירושלמי כנ"ל ופריך שם בגמרא מעיסת כלבים כו' ומשני הואיל ואפשר ופריך ומי אית ליה כו' והיה יכול להקשות דהא הואיל לא מהני אלא לענין מלקות ולא לענין איסורא דאל"כ יהא מותר לאפות לצורך חול וכמ"ש אינו לוקה אלא דעדיפא מיניה פריך דאף למלקות ל"ל הואיל ומשני אלא ל"ת כו' וצ"ל כמ"ש הר"ן דבכה"ג אפי' איסורא ליכא ועיין בר"ן שם ועיין לח"מ פ"א מהלכות י"ט ומירושלמי הנ"ל דמוקים כרשב"א צ"ל דל"ל נבילה ופליג על אוקימתא דגמ' ומ"מ לדינא ל"פ הגמ' יהירושלמי וז"ש ואפי' אין לו כו'. דאם יש לו אפי' בקדירה אחרת שרי כגמ' דידן ודוקא בכלבים אבל בעבדים ושפחות לעיל ס"א בהג"ה ל"ל ס' ראבי"ה שאומר ג"כ דאפשר לפייסינהו אלא כסברת המרדכי דוקא באותה קדירה וכמ"ש בירושלמי וע' ד"מ ס"ק א':

אין מבשלים לצורך עכו"ם וכו' – עיין מ"ב מש"כ משום דכתיב יעשה לכם וכו'. והנה בסימן תקי"ח כתבנו דאף לענין אפיה ובישול ג"כ אמרינן מתוך שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה נמי שלא לצורך אכן בעינן שיהיה צורך היום קצת ולצורך עו"ג לא מקרי כלל צורך היום וכדמוכח מתוס' כתובות דף ז' ויש בזה איסור תורה ואף לשיטת הסוברים שם בב"י דמה"ת מותר אף שלא לצורך כלל עכ"פ מדרבנן אסור כמו שמוכח במסקנת ב"י שם ועוד נוכל לומר דלצורך עו"ג כיון שגילתה התורה לכם ולא לעו"ג גרע טפי ולכו"ע יש בזה איסור דאורייתא וכן מוכח מהרמב"ם בהלכה י"ג שס"ל דיש בזה איסור תורה ולכאורה מוכח שם בהלכה ט"ו דס"ל דלאו גמור ג"כ יש בזה דאמרינן אהדריה לאיסורא קמא מדכתב שם דאינו לוקה מטעם הואיל ומשמע היכי דליכא טעם זה כגון שבישל סמוך לחשיכה או טריפה לוקה ג"כ אכן מסוגיא דביצה דף י"ב לענין שוחט עולת נדבה דאמר שם דאינו לוקה מטעם מתוך אף דשם ג"כ נדרש לכם ולא לגבוה וע"כ כמש"כ התוס' שם דמטעם מתוך ממעט מלקות ומחמת המיעוט דלכם יש בזה איסור עשה עכ"פ וה"נ בעניננו לדעת הרמב"ם דהותר שלא לצורך כלל אין בזה כ"א איסור עשה [ועיין בלח"מ הלכה ט"ו שהוכיח ג"כ דלהרמב"ם יש בזה איסור דאורייתא וסוף דבריו שם לכאורה נסתר מדברי התוס' הנ"ל] ומה שהוצרך הרמב"ם במבשל לצורך עכו"ם לטעם הואיל אף דבלא"ה אינו כ"א איסור עשה י"ל דמשום אינך נקט כן שכלל שם המבשל לצורך חול עי"ש והעתיק הרמב"ם בזה לשון הגמרא אליבא דרבה (פסחים דף מו) ולכאורה ה"ה בהוצאה לצורך עכו"ם ג"כ הרמב"ם מודה לשארי פוסקים דיש בזה עכ"פ איסור עשה מקרא דלכם וגרע מהוצאה שלא לצורך כלל וכמו לענין בישול ואפיה וכנ"ל וכן מצאתי אח"כ בשמ"ק שכתב דאף לדעת רש"י [וכן לדעת הרמב"ם העומד בשיטתו] דס"ל לענין הוצאה דאמרינן מתוך והותרה לגמרי אף שלא לצורך כלל מ"מ לצורך עו"ג גלתה לן התורה מקרא דלכם דגרע טפי ואסור מן התורה עי"ש אכן מלשון הה"מ משמע דשאני הוצאה מאפיה ובישול ולהרמב"ם דס"ל דהוצאה שלא לצורך כלל נמי מותר ה"ה דמותר לצורך בהמה וה"ה דלפ"ז מותר נמי ג"כ לצורך עו"ג אף שאינו לצורך היום כלל דמחד קרא דלכם נדרוש לתרווייהו והעתיקו הגר"א וכתב דמשום זה השמיט המחבר דין זה דהרמ"א אבל קשה הלא לקמן בסימן תקי"ח ס"ב סתם המחבר לאיסור הוצאה לצורך עו"ג ואפשר דלענין בהמה דנמצאו ראשונים שפסקו כר"ע דמותר מלאכה לצורך בהמה לכן לא רצה המחבר להחמיר לענין הוצאה וסמך בזה על דעת הה"מ שמיקל בזה לדעת הרמב"ם אבל הרמ"א שסתם בסימן תקי"ח אף לענין הוצאה דוקא כשצריך לו קצת וכשיטת המחמירין שם סתם בעניננו ג"כ להחמיר:

אסור להזמינו וכו' – ממה שהביא בשמ"ק בשם הרשב"א משמע דס"ל דאפילו יהיה לו עי"ז איבה אסור וכ"כ הפמ"ג במשב"ז אם לא שהענין נוגע לבטול שמחת יו"ט יש להקל להזמינו לאכול ממה שהכין לעצמו:

ומותר להרבות בשביל עבדו וכו' – עיין מ"ב שהטעם משום דחד טרחא הוא וכדלעיל בסימן תק"ג ולשאר עכו"ם אסור משום שמא ירבה בקדרה אחרת כן ביארו הרבה אחרונים וכדמוכח מד"מ שדעתו דהמרדכי פליג על ראבי"ה וס"ל דבקדרה אחת אפילו א"א לפייסינהו בד"א מותר אכן בספר בית מאיר וכן בא"ר מצדדים דהמרדכי לא פליג אראבי"ה אלא מפרש דבריו דאפילו אפשר לפייסינהו בד"א אינו מותר כ"א באותה קדרה (ע"ש באורך בבית מאיר) ובעבודת הקודש להרשב"א משמע ג"כ כשיטה זו עי"ש אכן מבואר מדבריהם דבעבדים ושפחות מסתמא אפשר לפייסינהו בד"א וא"כ לדינא אין נ"מ כ"כ אמנם לענין בהמה דעת הא"ר בסוף הסימן דיש להקל בקדרה אחת כשמבשל בשביל עצמו להרבות גם בשבילה אף כשאין לו במה לפייסה בד"א דבלא"ה יש כמה ראשונים דסברי דהלכה כר"ע ולא אימעט מלכם אלא עובד גלולים ע"ש:

סעיף א' אין מבשלים לצורך עכו"ם ביו"ט וכו'. נ"ב אציין כאן הערה אחת והוא בש"ס דמכות דף כ"ב דפריך שם ואם איתא משום הבערה לא לחייב דהא אחייב ליה משום בישול וכו'. וקשה לי טובא הרי לענין מלקות מיירי כאן ובע"כ מיירי במזיד. והנה במזיד קשה מה פריך הש"ס בשלמא במה דפריך וללקי נמי משום זורע ביו"ט דבזה הוי בחד מעשה הזריעה והחרישה ולכך שפיר אמר אין חילוק מלאכות ביו"ט וכל העושה הרבה לאוין בב"א אינו לוקה אלא חדא אבל בהבערה ובישול לא נעשה ביחד רק תחלה הבערה ואח"כ מבשל וא"כ מה בכך דאין חילוק מלאכות הרי אם היה מבשל ב' פעמים והוי חד לאו נמי היה חייב על כל אחת ואחת ולא גרע שינוי שמות מאם היה חד שם. ואין לומר דהבערה ובישול הוי ביחד זה אינו דלא משכחת לה ביחד דהרי על בישול אינו חייב רק שיתבשל עכ"פ כמאכל ב"ד וכדמוכח בפ"ק דשבת גבי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותו קודם שיבוא לידי חיוב חטאת מוכח דאינו חייב עד שנאפה א"כ בע"כ הוי הבערה בתחלה ואח"כ בישול וא"כ אם יעשה בישול ובישול בשתי פעמים יהיה חייב בב' התראות לכך גם בהבערה ובישול הוי כן אבל אם הוי כי חד ממש זריעה וחרישה דבזה אם יזרע ביחד ב' מקומות יהיה פטור לכך גם חילוק מלאכות כגון חרישה וזריעה פטור וצע"ג בזה ודו"ק:

[א] לצורך כותים וכו'. והוא הדין קראים ויש מתירין (כנסת הגדולה):

[ב] לשלוח וכו'. משמע אף אם היה בדעתו תחילה לשלוח לו מותר דעל ידי שליחות לא חיישינן שיבשל קדירה אחרת בשבילו מה שאין כן כשאוכל הכותים אצלו חיישינן וזה שכתב רמ"א ולבוש לסוף אבל לשאר כותים וכו' וכן אפשר לכוין דברי ים של שלמה פרק ב' בסימן כ"ג, והט"ז האריך ותמה ובמה שפירשתי מיושב:

[ג] על ידי כותים. ואפילו דרך רשות הרבים וברחוב שמותר בטילטול מותר אפילו על ידי ישראל וכן הדין לכלבים הסכמות אחרונים:

[ד] [לבוש] שבא אצלו וכו'. ורש"ל פסק כטור ורשב"א דאסור בכותים חשוב אם לא שיאמר לו בפירוש אי סגי לך במה שהכינותי לעצמי אכול ואי לא לא אטריח בשבילך וכן פסק רבינו ירוחם. כתב מגן אברהם אחר שתיקן כל צרכי סעודה סמוך לסעודה מותר להזמין כותים כשלא היה דעתו עליו קודם:

[ה] באותה קדירה וכו'. אפילו לא אפשר לפייסינהו בדבר אחר אבל בתנור אחד אסור דכל פת ופת צריך טירחא בפני עצמו אלא אם כן יש לו במה לפייסן (מגן אברהם ועולת שבת בשם ים של שלמה סימן כ"א), וצריך עיון דבסימן כ"ג סתם להתיר בתנור אחד כמו בקדירה, וקיצרתי כיון דבתנורים שלנו נראה לי דאף אפשר לפייסן אסור עיין סימן תק"ז סעיף ו' והוי כשני תנורים. ובזה מיושב לי תמיהת הב"ח על הטור שהשמיט דין דעיסת כלבים דמותר באפשר לפייסן ודו"ק. במרדכי ואגודה פרק ב' דביצה דאף בקדירה שלו אסור אם אי אפשר לפייסינהו וכן כתב בית יוסף בשם ארחות חיים וכן נראה לי דברי לבוש ורמ"א ועיין ס"ק י"ב, ומה שהקשה בית יוסף בסוף סימן זה אמאי שרי לאפות כל העיסה אשתמיטתיה הר"ן שתירץ לה משום דאפשר לפייסנהו הוי כאי אפשר למיפלג:

[ו] אלא יאפה וכו'. והא דבסימן תק"ו סעיף ו' בעיסה בשותפות כותים דאסור שאני התם דאי אפשר לומר שכל חדא וחדא חזי ליה דהכותים לא יתן לו מה שירצה אבל הכא הוא נותן לכותים מה שרוצה, עוד יש לומר דהתם מצי למיפלגי ולאפות חלקו מה שאין כן הכא דצריך ליתן לו דוקא פת אפוי, ולפי זה אם אפשר לסלקו בקמח אסור, ועוד יש לומר דהתם ניכר למפרע ששייך לכותים:

[ז] שנתנו קמח וכו'. והוא הדין כשישראל נותן להם הקמח מחק המלכות אך שאין הישראל רשאי ליתן ממנו פת לתינוק אלא אם כן אפה הכל שרי וכן כתבו התוס' (מגן אברהם), פירוש דבדף כ"א ד"ה חזינן וכו' כתבו תוס' כעין זה לסוף גבי עגל אף שנתנו משלהם מכל מקום אם היו לוקחין ממנו היו מקפידין אם לא על ידי טורח בישול. והנה רש"ל בים של שלמה סימן כ"ב פירש מאי דמיבעי רב הונא הני בני באגא דרמו עלייהו קימחא דבני חילא מהו לאפותה ביום טוב מיירי בקמחן של ישראל ועל זה מסיק בים של שלמה דר' יהושע בן לוי דאמר אין מזמנין ביום טוב פליג ואסור שהרי יכול ליטול מעט בלישא אלא שאין הכותים מניחו, ותמה הט"ז על רש"ל דודאי לא יעלה על הדעת שיתיר רב הונא קמח של ישראל שהרי אפשר לו לאפות בלאו הכי, עד כאן, ולא עיין בדברי תוס' הנזכר לעיל גם תמיהתו תמה דהא הסברא פשוטה כיון שאין הכותים מניחו ליטול אלא עד אחר אפיה הוי כאי אפשר, גם מה שתמה מנא ליה לש"ס דפליגי דילמא מיירי רב הונא מקמח של בני חיל, לא קשה מידי דסבירא ליה לרש"ל דבזה פשיטא דמותר ולא הוה ליה למיבעי ואדרבה נראה לי להוכיח איפכא דרב הונא מיירי מקמח ישראל דאי מקמח של בני חיל אם כן מאי פריך הש"ס ממעשה דעגל דאסרו הא התם הוי של ישראל ושמא איסורם משום בישול כדלעיל, וכל זה לסברת רש"ל הנזכר לעיל אבל לדינא כבר פירשתי דעיקר כמגן אברהם דאין חילוק בין של ישראל לכותים כיון שאין מניחו ליטול עד אחר אפיה או בישול:

[ח] לתינוק וכו'. הקשה הט"ז מסימן תק"ג דאסור בהערמה זו אחר אכילה ובים של שלמה במעשה דעגל היה בין הערבים אחר אכילה, ותירץ באמת אין להתיר אלא דוקא בצירוף מקום שיש אונס שיבוא על ידו ביטול שמחת יום טוב עיין שם באריכות וכן מצאתי בכלבו דף נ"ט זה לשונו, ויש עוד ליחוש שיחטפו להן מה שתיקנו לצורך יום טוב וימנעו משמחת יום טוב ולכך הקילו חז"ל, עד כאן, ולפי זה קשה על רש"י ותוס' שם דפליג רב הונא על עיסה דחצי של כותים בסימן תק"ו סעיף ו' שאני התם דאין אונס:

[ט] [לבוש] והם לא היו וכו'. כן כתב הט"ז בשם המגיד והקשה עליו קושיות תוס' שם ד"ה עיסה וכו' דאסרו לאפות פת כותים אף שנהנה הישראל בפתו שנאפית יפה ותירץ דמשום הנאת יפה לא מתירין אבל הכא לא היה אפשר לאכול כלל מפת זה אם אין אופה כולה כן הוא תמצית דבריו, ונראה לי שיש טעות סופר בדבריו ובמקום ואין לומר צריך לומר ויש לומר, אך תימא עליו שתוס' גופיה כתב כמגיד מיד אחר זה בד"ה חזינן וכו'. והנה המגיד פירש הש"ס ופליגי דר' יהושע בן לוי נראה לי קאי על מה דקאמר הני סופלי דחיותא, נראה לי פירוש גרעיני תמרים דאסור בטילטול מה דאסור במלאכה על זה פליג רבי יהושע בן לוי ואמר מזמנין לכותים בשבת שמע מינה דמותר לטלטל אף דאסור במלאכה בשבילו ביום טוב, ותמה הט"ז דשאני בטילטול בשבת דמותר כיון שהוא ראוי על כל פנים בישראל וכבר דחה רש"ל עבור זה פירוש המגיד, עד כאן. ולעניות דעתי קאי שם על כוסות דנסך דאסור בהנאה וגם אין בטל אגב כוס כמבואר בש"ס שם ואפילו הכי התירו בטילטול, ובזה ניחא לי קושיא אחרת הא שאני סופלי דאין ראוי למאכל בהמה אלא על ידי הדחק כמו שכתבו תוס' שם אבל למאי דפירשתי דקאי על שורי כוסות מיושב מיהו יש לומר דהמגיד סבירא ליה דמיירי שיכול לאוכלן בשעת הדחק שיחלוקו במציאות מיהו בסימן ש"ח סבירא ליה משמע דמקומות מקומות יש, ומכל מקום קשה מנא ליה לומר דפליגי דילמא מיירי באין יכול לאוכלן אלא בשעת הדחק:

[י] לצורך כלבים וכו'. ורש"י פירש באוכל נפש אפילו לבהמה וכתב חזקוני והא דאמרינן לכם ולא לכלבים היינו משום שיכול לחזור אחר מזונותיו עד כאן לשונו, ותימא ש"ס ביצה דף כ"א לכל נפש שומע אני אפילו נפש בהמה תלמוד לומר לכם ולא לכלבים דברי ר' יוסי הגלילי ר' עקיבא אומר אפילו נפש בהמה ומה תלמוד לומר לכם ולא לכותים, עד כאן, ולדבריו תקשה למה ממעט ר' יוסי הגלילי דנפש לא משמע נפש בהמה מקרא דלכם ולא לכלבים הא יש חילוק בין בהמה לכלבים גם ר' עקיבא מאי הוצרך ללמוד מלכם ולא לכותים גם אמר שם כלבים מזונותן עליך אלא ברור דרש"י לא פסק כר' יוסי הגלילי אלא כר' עקיבא כמו שכתב הטור בשם הרז"ה. וחזקוני לא דק בש"ס בזה. ולדידן דקיימא לן כר' יוסי הגלילי אפילו בהמות וחיות ועופות אסור. ואגב אעורר דקשה על מה שכתבו תוס' דף כ"ה דהלכה כר' עקיבא מחבירו הא בילקוט פרשת בא גם על ר' ישמעאל פסק כר' יוסי הגלילי ואפשר כיון דלא נמצא בש"ס דילן לא חש לה וצריך עיון:

[יא] לטלטל וכו'. משמע בתוס' דדבר שאין ראוי למאכל בהמה אלא על ידי הדחק אסור לטלטלו ומדעת הפוסקים משמע דשרי (מגן אברהם). עיין מה שפירשתי בס"ק ט' במגיד מיהו הרז"ה והרא"ש כתבו נמי בתוס', ומה שהקשה הט"ז מאי פריך הש"ס לר' יוסי הגלילי מהני סופלי הא מתירין טילטול מוקצה לא דקדק שפיר דכיון שאין נאכלין לבהמה אלא על ידי הדחק אף לר' עקיבא אסור בטילטול אלא דלר' עקיבא אפשר לרככן מה שאין כן לר' יוסי הגלילי והא דמתיר ר' יוסי הגלילי טילטול היינו מה דראוי לבהמה:

[יב] [לבוש] אלא אם כן יש לו וכו'. תמוה דלשון רמ"א אפילו אם יש לו וכו' ובעולת שבת הקשה על רמ"א דאדרבה יותר סברא להתיר כשיש לו דבר אחר ולכן מגיה דצריך לומר ואפילו אין לו דבר אחר וכו', וכן כתב מגן אברהם ולא הרגישו סותר לזה, גם תימא הא ציין בית יוסף בשם הר"ן וירושלמי, והא בדרכי משה כתב דירושלמי אוסר בקדירה אחת. שוב עיינתי בכל ספרי שולחן ערוך הישנים שלא נזכר תיבות אפילו וכן הט"ז כתב אם יש לו דבר אחר והשתא דברי לבוש מכוונים לרמ"א והוא ברור. לדינא תמוה הא הקשה בדרכי משה על בית יוסף שסותר עצמו במה שמתיר בתחילה בקדירה אחת אף דאין לו דבר אחר, ועוד קשה דרמ"א ולבוש פסקו הכי בסעיף א' מיהו בזה יש לומר דמיירי התם נמי ביש לו דבר אחר ומכל מקום לכותים אחר אסור דחיישינן שירבה בשני קדירות גם מסתמא אי אפשר לפייסן בדבר אחר וכן מבואר במרדכי ואגודה פרק ב' דביצה וכן בארחות חיים שהביא בית יוסף ומכל מקום מה שהקשה על בית יוסף לא קשה מידי דיש לומר דסבירא ליה לחלק דדוקא באפיית פת דכל אחת הוי טירחא בפני עצמו הוא דאסור בשאין לו דבר אחר מה שאין כן בקדירה וכן כתב בים של שלמה סימן כ"ג ואחרונים וכן משמע בר"ן שהביא בית יוסף בד"ה ודוקא וכו', גם מה שכתב דרכי משה בשם תוס' דאסור בקדירה אחת ליתא דתוס' מיירי להדיא מאפיה. כללא דמילתא נקטינן דמותר להרבות בקדירה אחת אף דאין לו לפייסן דלא כרמ"א ולבוש ועוד הא אבי עזרי והר"ז פסקו כר' עקיבא דאפילו נפש בהמה משמע וכן כתבתי בסעיף קטן י' דדעת רש"י הכי וכן כתבתי בריש סימן תק"ט בשם תמים דעים וכן כתב רמב"ן דף ע"ז גם במכילתא פרשת בא סבירא ליה לר' יוסי הגלילי הכי והוא נגד הש"ס, מיהו יש לומר מה דקאמר אך נס"א בב"ח חלק היינו דממעט עכו"ם וגם בהמה וצריך עיון ואפילו בקדירה אחרת אפשר לסמוך עלייהו להקל לעת הצורך אם אפשר לפייסן דהא מר"ן שהבאתי סוף סימן תק"ו משמע דלכולי עלמא מותר באפשר לפייסן אפילו בקדירה אחרת וכן משמע בעבודת הקודש דף מ"ג ע"א, גם נראה לי להקל לעת הצורך בתנורים שלנו:

[יג] יש לו דבר אחר וכו'. צריך עיון הא מסקנת [הר"ן] דאפילו לית ליה מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו אבר אחר כמו שכתב בית יוסף (ט"ז), ומה אעשה שלא עיין שפיר בר"ן דקאי על אית ליה אבל בלית ליה אסור וכן מבואר בבית יוסף וים של שלמה פרק ב' סימן י', ואי קשיא הא קשיא על הבית יוסף ורמ"א וים של שלמה איך פסקו כר"ן דיחיד הוא נגד הרמב"ם ועיטור ורשב"א ומגיד שהביא בית יוסף דמותר בלית ליה וכן מוכח לי במרדכי ואגודה שם וכן משמע בש"ס דקאמר על ונאפית ביום טוב לרבה דאמר הואיל אפילו לית ליה מותר ונאפית ודאי לכתחילה משמע, והא דהקשה הר"ן דרבה דאמר הואיל היינו דאינו לוקה אבל איסורא איכא אומר אני דודאי כולי עלמא סבירא ליה הכי וכמשמעות הש"ס דאם לא כן נתיר כל בישול ביום טוב וכן מבואר בבית יוסף סוף סימן תק"ג בשם הרשב"א גופיה, אלא נראה לי דעת המתירים כמו שכתב בשבלי הלקט סוף סימן ע"ו דגבי הפסד ממון אמרינן הואיל ושריא לכתחילה, עד כאן, אם כן הוא הדין למאכל כלבים ובהמות דנמי הוי כהפסד אם לא יתן להם לאכול. שוב ראיתי בלחם משנה פרק א' דיום טוב האריך לתרץ קושיא זו כיון דעיסה מעורב כלבים עם הרועים אין איסור כל כך, עד כאן, ובאמת דמתורץ הש"ס אבל מרשב"א שם ושאר פוסקים דאף בבישול אמרינן הכי לכן נראה לי עיקר כדפירשתי:

א) [סעיף א'] אין מבשלין לצורך עכו"ם וטעמא משום דכתיב אך אשר יאכל לכל לפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשינן לכם ולא לעכו"ם. ביצה כ"א. ב"י לבוש. ט"ז סק"א.

ב) שם. אין מבשלין לצורך עכו"ם וכו' וה"ה כל מלאכות שמותר לעשות בשביל ישראל ביו"ט לצורך קצת בשביל עכו"ם אסור. ח"א כלל כ"א או' א':

ג) שם. אין מבשלין לצורך עכו"ם וכו' וה"ה לצורך קראים. מהר"ר בצלאל סי' ס"ג בשם הרדב"ז. ובתשו' מהרש"ך ח"ג סי' ט"ו כתב שלדעת מהר"ש חקאן הלוי ז"ל מותר לבשל לצורך קראים ביו"ט. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. א"ר או' א' א"א או' א' מ"ב או' ב':

ד) שם. אין מבשלין לצורך עכו"ם וכו' וה"ה לצורך מומר לע"ז או לצורך מחלל שבת בפרהסיא שהרי הם כעכו"ם לכל דבריהם כמ"ש הרמב"ם בה' שבת פ"ל דין ט"ו וכ"כ מ"מ שם. ונראה דה"ה למומר לדבר אחד להכעיס כיון דהרי הוא כעכו"ם כמ"ש ביו"ד סי' ב' סעי' ה' יעו"ש. ועיין מש"ז או' ב' וה"ה כותים דהאידנא דינם כעכו"ם כמ"ש ביו"ד שם סעי' ח' ונראה דכותים אלו השמרונים הדרים עתה בשמרון ובשכם:

ה) שם. לפיכך אסור להזמינם וכו' ואחר שתיקן כל צרכי סעודה סמוך לסעודה מותר להזמינו. תניא. ונ"ל דוקא שלא היה דעתו עליו קודם סעודה כגון שהעכו"ם בא אליו סמוך לסעודה. מ"א סק"ב. ור"ל דמאחר שבא מאליו סמוך לסעודה מותר להזמינו לאכול. מיהו הט"ז סק"ד כתב דאם מפציר בו שיאכל אצלו אעפ"י שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישינן שמא יבשל לו עוד קדרה אחרת ומה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו וכתב שכ"מ מדברי הרמב"ם דבמקום שיש חשש שמא ירבה לא מועיל מה שכבר הכינו יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ב' וכתב בק"א או' א' דמילתא דפשיטא שאין לסמוך על התניא כנגד הרמב"ם והט"ז וגם המ"א אינו בא אלא לפרש דבריו ולא לקבוע הלכה כמותו עכ"ל. וכ"פ מק"ק סי' ו' או' ב' מ"ב או' ג'. ומשמע דאם אינו מזמינו ומפציר בו אלא רק בפעם א' אומר לו אכול משום דרך ארץ דשרי וכ"ש אם יודע בודאי דהעכו"ם אינו אוכל מזה התבשיל ואינו אומר לו אכול אלא מפני ד"א דשרי. ועיין לקמן או' ט"ז:

ו) שם. שמא ירבה בשבילו. פי' שמא יבשל קדרה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם דאם לא הרבה בשביל עכו"ם אלא בקדרה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור ומשום יש היתר בעבדו ושפחתו דאין לחוש שמא יבשל קדרה אחרת בשבילן. ב"י בשם הרא"ש והר"ן. ט"ז סק"ב. מ"ב או' ד' ומיהו דעת מור"ם ז"ל לקמן בהגה לאסור בשאר עכו"ם בכל ענין וכמ"ש לקמן או' ח"י ואו' כ"ב יעו"ש:

ז) שם. ודוקא להזמינו וכו' והיכא שבא העכו"ם לבית ישראל ביו"ט לבקרו מפני הכבוד ואז מוכרחים לבשל קאו"י כדי להביא לעכו"ם מפני הכבוד אך שותים ממנה גם בעה"ב ושאר בני בית היושבים שם כתב בתשו' רב פעלים ח"ב סי' נ"ו אע"ג דעיקר הכוונה שלהם בבישול הקאו"י להשקות ממנה לעכו"ם שרי משום שהוא צורך גדול משורת דרך ארץ יעו"ש. וכ"כ בספרו בן א"ח פרשת במדבר או' כ"ב:

ח) וכתב עו"ש רב פעלים סי' נ"ז דאם בשלו קאו"י ביו"ט בשביל ראובן ובני ביתו ואח"כ באו גויים לבקר לראובן מותר להשקותם מאותו הקאו"י אע"ג דאח"כ יצטרכו בשביל זה לבשל קאו"י אחרת בשביל בני ביתו של ראובן יעו"ש.

ט) שם. ודוקא להזמינו. דכיון שרוצה לכבדו חיישינן שמא ירבה בשבילו. טור. לבוש. ור"ל שמא יבשל בשבילו קדרה לבדה וכמ"ש לעיל או' ו' יעו"ש:

י) שם הגה. אבל לשלוח לו לביתו וכו' משמע אף אם היה בדעתו תחלה לשלח לו מותר דע"י שליחות לא חיישינן שיבשל קדרה אחרת בשבילו משא"כ כשאוכל הכותי אצלו חיישינן. א"ר או' ב' אמנם ח"א כלל צ"ח או' א' כתב דדוקא כששולח לו ממה שהכין לעצמו אבל אסור להרבות בשבילו אפי' באותה קדרה שמבשל לעצמו יעו"ש. וכ"כ בשלחן עצי שטים. וכ"כ המאמ"ר או' א' ליישב דברי מור"ם ז"ל דהכא כתב דמותר לשלוח לביתו ולקמן כתב אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור וכתב דאפשר לחלק בין שולח ממה שכבר בשל למבשל ומרבה בשבילו באותה קדרה. ומ"ש הט"ז סק"ד דלא חילוקו בין היה דעתו מתחלה לשלוח וכו' כתב עליו המאמ"ר שם דאינו מוכרח יעו"ש. וכ"כ לחלק הנה"ש או' ד' יעו"ש. וכ"ז לדעת האוסרים שכתב מור"ם ז"ל אבל לדעת הרא"ש והר"ן שכתבנו לעיל או' ו' מותר להרבות בשביל עכו"ם בקדרה אחת ולשלוח לביתו ואינו אסור אלא להזמינו אצלו וכמ"ש הנה"ש שם:

יא) וכתב שם ח"א או' ב' ומזה תראה גודל המכשלה שנוהגים רבים לשלוח ביו"ט דורון לנכרי שרוצה לכבדו ומוסיפין בשבילו ולא מיבעיא שאסור לאפות בשבילו חלה א' כמו שנוהגין ומכ"ש שנותנין לתוכו צמוקין שאינם בדוקים מתולעים ואסור לישראל לאכלו או לעשות בשבילו חרעמז"ל ובלינצע"ס דכ"א וא' צריך טרחא לעצמו וגם אין משביח מחמת הריבוי אלא אפי' מה שמרבים לבשל בשבילו דגים אפי' כשמבשל גם לצורך עצמו אסור לבשל בשביל נכרי עכ"ל. ומיהו היכא דאיכא למיחש לאיבה או להפסד ממון יש לסמוך על המתירין. וכ"כ מ"ב או' ו'. והיינו דוקא באותה קדרה שמבשל הישראל לעצמו וגם במאכל שראוי לישראל לאוכלו אם ירצה לאכול כולו. ומיהו יש מקומות שנוהגין לתת דורון לעכו"ם ביו"ט דוקא מיני פירות חיין ומיני מגדנים:

יב) שם בהגה. ע"י עכו"ם שרי. נראה דזה מיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם ע"כ צריך לשלוח העכו"ם אבל ע"י ישראל אסור ואע"ג דאין עירוב והוצאה ביו"ט היינו לצורך ישראל אבל לצורך עכו"ם לא ואם העכו"ם דר תוך הרחוב שמותר לטלטל לשם גם ע"י שליח ישראל שרי כיון דאין כאן איסור הזמנה. ט"ז סק"ג. א"ר או' ג' מ"ב או' ז' ומשמע אף בכרמלית דרבנן אסור ע"י ישראל. מש"ז או' ג' וא"א או' ד' מ"ב שם. והנה"ש או' ג' כתב דמסתמיות דברי הגמ"י משמע דאפי' במקום שמותר הטלטול אסור ע"י ישראל דכל שטורח בשביל הגוי אסור יעו"ש. ועיין לקמן סי' תקי"ח סעי' ב':

יג) שם בהגה. ע"י עכו"ם שרי. אפי' דרך ר"ה. ב"ח. וביש"ש פ"ק דביצה סי' ל"ו אוסר אפי' ע"י עכו"ם, ונ"ל להקל בזמנינו שאין לנו ר"ה גמורה. מ"א סק"ב. חמ"מ או' א' ר"ז או' א' ח"א כלל צ"ח או' א' מק"ק סי' ו' או' ב' וכתב מ"ב או' ח' דהא דמותר לשלוח לו ע"י עכו"ם ואפי' דרך ר"ה היינו היכא דהעכו"ם אלם או מפני דרכי שלום וכמ"ש נעיל סי' שכ"ה סעי' ב' ולקמן סי' תקי"ח סעי' ב' בהגה יעו"ש:

יד) שם. אבל עבדו ושפחתו וכו' דלא אסרינן אלא לזמן את הגוי שהוא חפץ ביקרו ומרבה לו מנות חיישינן שמא יבשל קדרה לבדה והא ליכא למיחש בעבדים ושפחות שבבית ישראל. ב"י בשם הרא"ש והר"ן. עו"ש או' א':

טו) שם. וכן עכו"ם שבא מאליו וכו' והיינו שבא לאחר שהכינו לעצמם. הרמב"ם פ"א דין י"ג. הרשב"א בעה"ק שער ג' או' ב:

טז) שם. מותר להאכילו עמו וכו' כ"כ הרמב"ם שם. וכתב שם המ"מ ומ"ש בגמ' שם מרימר ומר זוטרא כי מקלע להו גוי ביומא טבא אמרי ליה אי ניחא לך במאי דטריחא לן מוטב ואי לא טרחא יתירא אדעתא דידך לא טרחינן סובר הרמב"ם שאין האמירה הזו מעלה ומורידה בהתר הדבר אבל הרשב"א כתב שהאמירה מעכבת עכ"ל ומ"ש אבל הרשב"א כתב וכו' היינו בעה"ק שם. וכ"כ הטור על דברי הרמב"ם הנז' דאינו נראה דאעפ"י שכבר הכינוהו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך אלא צריך שאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמינו בא ואכול עכ"ל. וכ"פ רי"ו וכ"פ היש"ש פ"ב דביצה סי' כ"ג. וכ"כ העו"ש או' א' דיש להחמיר למעשה אלא שכתב דאם אין מכירו יש להקל באמירה זו יעו"ש. והט"ז סק"ד כתב להכריע להלכה דאם בא מאליו והישראל נותן לו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו אין איסור שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אעפ"י שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישינן שמא יבשל לו עוד קדרה אחרת ומה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ב' מק"ק סי' ו' או' ב' שע"ש. מ"ב או' יו"ד. ועיין לעיל או' ה':

טוב) שם. להאכילו עמו וכו' ואם יכול לישמט ממנו ישמט כדי שלא יצטרך לטרוח ולטלטל בשבילו, עה"ק שער נ' או' ב':

חי) שם הגה, ומותר להרבות בשביל עבדו וכו' הנה המחבר כלל עבדו ושפחתו הכנענים ושליח ועכו"ם שבא מאליו בחדא מחתא וע"כ בא הרמ"א לפרש שיש חילוק ביניהם דבעבדו ושפחתו אפי' אם מרבה בקדירתו לכתחלה בשבילם שרי כיון דחד טרחא הוא ולא חיישינן בדידהו שמא יבשל קדרה אחרת בשבילם אבל בעכו"ם הבא מאליו שהוא מכובד אצלו דוקא כשנותן לו ממה שהכין עבור עצמו אבל להרבות בשבילו אפי' בקדרה א' אסור דחיישינן שמא יבשל עבורו לבד עוד בקדרה אחרת. מש"ז או' ה' מ"ב או' י"א. ועיין לקמן או' כ"ב:

יט) שם בהגה. ומותר להרבות בשביל עבדו וכו' ובלבד שלא יאמר בפי' שעושה לכך. יש"ש פ"ב דביצה סי' כ"ג. חמ"מ או' א' מ"ב שם. ועיין לעיל סי' תק"ג או' ט"ו:

ך) שם כגה. ומותר להרבות בשביל עבדו וכו' ודוקא בקדרה שרי להרבות לעבדו ולשפחתו אבל בתנור אחד אסור דכל פת ופת צריך טירחא בפני עצמו אלא א"כ יש לו במה לפייסן, ב"י בשם הר"ן. עו"ש או' א' מ"א סק"ג. א"ר או' ה' מ"ב או י"ב. ובתנורים שלנו יש להחמיר אפי' אית ליה מידי אחרינא לפרנס להו. עו"ש שם. א"ר שם. ח"א כלל צ"ח או' ג' שע"ת. מ"ב שם. ובמרדכי ואגודה פ"ב דביצה כתבו דאף בקדרה שלו אסור להרבות אם א"א לפייסנהו בדבר אחר. א"ר שם. וכתב וכן צ"ל דברי רמ"א ולבוש יעו"ש. ומיהו באו' י"ב כתב דנקטינן דמותר להרבות בקדרה א' אף דאין לו במה לפייסן ודלא כרמ"א ולבוש יעו"ש. וכתב עוד שם ואפי' בקדרה אחרת אפשר לסמוך להקל לעת הצורך אם אפשר לפייסן וכן יש להקל לעת הצורך בתנורים שלנו יעו"ש. וכ"כ מ"ב שם דלעת הצורך יש להקל בתנורים שלנו יעו"ש. ועיין לעיל סי' תק"ז סעי' ו' ובדברינו לשם או' נ"ה:

כא) שם הגה. ומותר להרבות בשביל עבדו וכו' בד"א כשמוסיף בשר בקדרה קודם שנתנה על האש אבל לאחר שנתן הקדרה אצל האש אסור להוסף בה בשר בשביל עבדו ושפחתו או בשביל כלבו ואעפ"י שלצורך החול מותר כמ"ש לעיל סי' תק"ג מ"מ היתר זה אינו מועיל אלא א"כ יכול לאכול כל הבשר ביו"ט אם ירצה אבל כאן שאינו יכול לאכול כל הבשר ביו"ט אם ירצה שיהרי צריך ליתן מקצתו לעבדו ושפחתו וכלבו שמזונותיו עליו אין היתר זה מועיל כלום מטעם שנת' לעיל בסי' תק"ו לפיכך אם יש לו מאכלים אחרים שיוכל ליתן לעבדו ושפחתו או לפני כלבו מותר להוסיף בשבילם בשר בקדרה שמבשל לצורך יו"ט. ר"ז או' ד' מק"ק סי' ו' בליקוטי רימ"א או' ה' מ"ב או' י"ב:

כב) שם בהגה, אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור. כ"כ ב"י בשם או"ח אלא שכתב עליו שאין כן דעת הפו' יעו"ש וכ"כ הט"ז סק"ה דמ"ש או"ח דחיישינן לשמא ירבה דמשמע אפי' בקדרה א' שייך איסור ריבוי זה אינו כמ"ש בב"י בשם הרא"ש והר"ן דדוקא לקדרה אחרת חיישינן יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ה' דמה דמשמע מא"ח לצורך עכו"ם אף באותם קדרה אסור לא ק"ל כן יעי"ש. ומיהו היש"ש פ"ב דביצה סי' כ"ג כתב על דברי או"ח הנז' דמ"מ הדין דין אמת דאיכא למיחש שירבה קדרה אחרת בשבילן יעו"ש. והב"ד הט"ז שם. וכ"פ הר"ז או' ג' וח"א כלל צ"ח או' א' ואו' ג' לחלק יצא דבעכו"ם שרוצה לכבדו אפי' בקדרה שלו אסור להרבות דגזרינן שמא יבשל לו בקדרה לבדו אבל בעכו"ם שאינו חשוב בעיניו לכבדו מותר להרבות באותה קדרה שמבשל לצורך עצמו יעו"ש. ועוד עיין לעיל או ו' ואו' ח"י יעו"ש. ומ"ש במ"א סק"ג הגה דז"ל והמרשים שהרשים בש"ע או"ח ותו' טעה בזה עכ"ל אין כן דעת הט"ז שם ומאמ"ר או' א' ושאר מפרשי הש"ע:

כג) שם בהגה בכל ענין אסור. ומיהו מותר ליתן לעכו"ם חתיכת פשטיד"א או מאווז"א ביו"ט דלא חיישינן שמא ירבה בשבילו רק כשמזמינו על השלחן. ב"י בשם התשב"ץ יש"ש שם וכתב שהוא פשוט. שכנה"ג בהגב"י או' א':

כד) שם הגה. בכל ענין אסור. ואם עשה לנפשו והותיר מותר להאכיל ממנו לעכו"ם או לבהמה. הרמב"ם פ"א דין ט"ו. עו"ש או' א' וכתב והוא פשוט ומרוב פשיטתו השמיטו המחבר:

כה) שם בהגה. וישראל האופה בתנור של עכו"ם וכו' וצ"ל דמיירי הכא בשאין יכול לסלק את העכו"ם בקמח אבל אם אפשר לו לסלק בקמח אסור לאפות בשבילו ומיירי ג"כ בא"א לאפות בתנור אחר אבל בלא"ה אינו ברור להתיר עו"ש שם. אמנם הר"ז בקו"א או' ג' כתב דבכל ענין שרי ממ"נ דאם א"א לסלקו כ"א בפת וא"א בתנור אחר הוי כל אפייה זו לצורך יו"ט ואם אינו מקפיד על פת דוקא ה"ז כמו שאפשר לפייסנהו בד"א ושרי לכ"ע יעו"ש:

כו) [סעיף ב'] בני החיל שנתנו קמח וכו' כ"כ הרמב"ם פ"א דין י"ד. ומ"ש העו"ש או' ג' לתמוה על הש"ע שהרי דרכו בכ"מ שהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת אחת נקטינן הכי והכא תרווייהו פסקו לאסור יעו"ש כתב עליו המאמ"ר או' ב' שלא דקדק כל הצורך בב"ו שהרי כתב בב"י דבכה"ג אף הרי"ף ז"ל מודה ואין שום מחלוקת ביניהם לענין דינא יעו"ש. וכ"כ השו"ג או' ו' דעל פי הדברים האלה שדעת הרי"ף לענין דינא כדעת הרמב"ם סתם לן כוותיה אלא שכתב שתירוצו של הב"י אינו מחוור אצלו ומ"מ לענין הלכה הסכים כפסק הש"ע יעו"ש. וכ"פ הלבוש כדברי הש"ע. וכ"ה דעת האחרונים:

כז) שם. בישראל נותן ממנו לתינוק וכו' והר"ז או' ו' ובקו"א או' ד' כתב דלא שרי אלא א"כ נותן ממש לאכול ולא ע"י שיוכל ליתן יעו"ש. וכ"כ מק"ק סי' ו' או' ה' מ"ב או' י"ג:

כח) שם. מותר לאפות להם. שאם לא יאפו כל הפת לא יניחו ליתן לתינוק פת אחת. מ"מ שם. ומטעם זה אפי' ישראל נותן להם הקמח מחק המלכות אך שאין הישראל רשאי ליתן ממנו פת לתינוק אלא א"כ יאפה הכל שרי. מ"א סק"ד. א"ר או' ז' ר"ז שם. מק"ק שם. מ"ב ל"ז או' י"ד:

כט) שם. מותר לאפות להם. עיין ט"ז סק"ו מה שהקשה מסי' תק"ג דאסור להערים אחר אכילה וכאן משמע דגם לאחר האכילה שרי ומסיים דראוי להורות הלכה למעשה שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש אונס שיבא על ידו ביטול שמחת יו"ט יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ח' בשם הכלבו. וכ"כ הר"ז שם דמחמת הדחק התירו לו להערים שקשה להפטר מבני החיל שיש חיוב מחוק המלכות לאפות להם יעו"ש. וכ"כ מק"ק שם וכ"כ מ"ב בשער הציון או' ל' דאף דכמה אחרונים דחו ראיית הט"ז מ"מ אין לדחות דינו מהלכה שכן נמצא בכמה ראשונים א"ר בשם הכלבו ובחי' הרא"ה ובש"מ בשם הריטב"א יעו"ש:

ל) [סעיף ג'] אסור לבשל ולאפות לצורך כלבים. פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע (ביצה כ"א) ופסקו המחברים כר' יוסי הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים ודלא כראבי"ה והרז"ה דפסקו כר"ע דמתיר לכלבים. ב"ח:

לא) שם. אסור לבשל ולאפות לצורך כלבים. וה"ה דאסור לכל בהמה כדמוכח שם בגמ' וכ"כ הטור והלבוש.

לב) שם. אסור לבשל ולאפות לצורך כלבים. ומשמע שם בסוגיא אפי' בכלבים דמזונותיהם עליו ומכ"ש כלבים של הפקר ולאו דוקא כלבים אלא ה"ה שאר בהמה חיה ועוף. עו"ש או' ד' א"ר או יו"ד. מ"ב או' ט"ז:

לג) שם אבל מותר לטלטל מזונות וכו' ואפי' בשבת. טור. ועיין לעיל סי' שכ"ד שנתבארו כל דיני הכנת מאכל בהמה וה"ה לכאן. וכ"כ מ"ב או' י"ז:

לד) שם. אבל מותר לטלטל מזונות וכו' ואפי' אין לו בהמה בביתו. ר"ז או' ז' מק"ק סי' ו' בליקוטי רימ"א או' ט' ומשמע בתו' דדבר שאינו ראוי למאכל בהמה אלא ע"י הדחק אסור לטלטלו ומדעת הפו' משמע דשרי. מ"א סק"ה. א"ר או' י"א:

לה) שם הגה. אבל אסור להוציא וכו' שהוצאה מלאכה גמורה היא ולא התירו אצל בהמה אלא טלטול לבד שהוא מד"ס. מ"מ פ"א דין י"ג בשם הרשב"א. והב"ד ב"י. והוא בעה"ק שער ג' או' א' וכ"כ הלבוש. ט"ז סק"ח, ומשמע דוקא איסור תורה אבל להוציא דרך כרמלית וכיוצא שהוא מדרבנן שרי מיהו הישי"ע או' ד' כתב דאף הוצאה דרבנן או שאר שבותים דרבנן אסור לעשות לצורך בהמה ורק טלטול מתירין יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ז' דאפי' שבות של דבריהם כגון להוציא מרה"י לכרמלית אסור. וכ"כ מ"ב או' י"ט. וע"י עכו"ם שרי ואפי' דרך רה"ר. ב"ח. מ"ב שם. ועיין עוד לקמן סי' תקט"ז או' ח':

לו) שם בהגה. כ"א ע"י שינוי. ע"ד שנת' בסי' שכ"ד לענין שבת, ר"ז או' ז' ואופן השינוי עי"ש בסעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

לז) שם בהגה. ומותר להרבות בשביל הכלבים וכו' דחד טרחא הוא. לבוש. ואפי' בעכו"ם היה מותר בכה"ג אי לא דחיישינן שלא יבא להרבות בקדרה בפ"ע ובבהמה ליכא למיחש לכך ודומה לעבדו ושפחתו דמותר להרבות באותה קדרה. עו"ש או' ה' ועיין לעיל או' י"ט ואו' כ"א:

לח) שם בהגה. ומותר להרבות בשביל הכלבים וכו' וה"ה בשביל שאר בהמה חיה ועוף כיון דחד דינא אית להו וכמ"ש לעיל או' ל"א ואו' ל"ב:

טל) שם בהגה. אפי' אם יש לו ט"ס הוא וצ"ל אפי' אין לו וכו עו"ש או' ה' מ"א סק"ו. ביאורי הגר"א. ועי"ש בביאורי הגר"א שמפרש דברי מור"ם ז"ל דאם היה לו דבר אחר במה לפייסן אפי' קדרה אחרת שרי להרבות בשבילן אם המאכל הזה ראוי לעצמו יעו"ש. אבל העו"ש שם כתב דבקדרה בפ"ע אפי' יש לו ד"א שיוכל לפייסן אסור לבשל בשבילן יעו"ש. ואפיית הפת בכל ענין אסור לדידן שאופין בתנורים גדולים. עו"ש שם. ועיי' לעיל או' ך' ודוק:

לצורך עכו"ם. וה"ה לצורך קראים (ר' בצלאל סי' ס"ג) ורש"ך ח"ג סי' ט"ו כ' דיש מתירין (כ"ה):

ע"י עכו"ם שרי. אפי' דבר מאכל דרך ר"ה (ד"מ) ועסי' שכ"ה ס"ב ויש"ש אוסר אפי' ע"י עכו"ם ונ"ל להקל בזמנינו שאין לנו ר"ה גמורה: אחר שתיקן כל צרכי סעודה סמוך לסעודה מותר להזמינו (תניא) ונ"ל דוקא שלא היה דעתו עליו קודם סעודה כגון שהעכו"ם בא אליו סמוך לסעודה:

באותה קדירה. אפי' לא אפשר לפייסינהו בד"א דלסברת אפשר לפייסינהו אפי' בקדירה אחרת שרי ומה שכ' הב"י בססי' זה הירוש' בלא מחלוקת נ"ל דלא קי"ל כוותי' דלפי הירוש' דמיירי בתנור א' אפי' לא אפשר לפייסינהו שרי כמ"ש הב"י בעצמו על דברי הא"ח שאין כן דעת הפוסקים ע"ש, ולפי גמרא דידן דטעמא משום דאפש' לפייסינהו אפי' בקדיר' אחרת ובתנור א' שרי והמרדכי לא ס"ל טעמא דאפשר לפייסינהו לכן לא התיר אלא באות' קדירה אפי' לא אפשר לפייסינהו וכו' עכ"ד הד"מ, וא"כ מ"ש כאן אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור היינו משום דגזרי' שמא ירבה בשבילו בקדירה אחרת כמ"ש הרא"ש בהדיא וכ"פ היש"ש (והמרשים שהרשים בש"ע א"ח ותו' טעה בזה): אך מ"ש רמ"א דברי הב"י אהדדי מיושב בדברי היש"ש שכ' דדוקא בקדרה שרי להרבות לעבדו ולשפחתו אבל בתנור א' אסור דכל פת ופת צריך טירחא בפ"ע אא"כ יש לו במה לפייסן וכמ"ש הב"י וכן עיקר וכ"מ בגמ' דאמר ופליגא דריב"ל וכו' ועובדא דבני חילא הוי בתנור א' א"כ משמע בהדיא דאסו' ואפי' לגי' הרמב"ם לא שרי אלא מטעם שאם לא היו אופין כל הפת לא היו נותנין פת אחד לתינוק וכמ"ש ס"ב אבל בלא"ה אסור להרבות בתנור א' אפי' לעבדו ושפחתו או לבהמה אא"כ יש לו במה לפייסן ובקדירה א' שרי אפי' אין לו במה לפייסן ובקדירה אחרת או בתנור אחר אסור אפי' יש לו במה לפייסן דאסור לאפות בי"ט שלא לצורך וכ"כ היש"ש, ודברי הב"ח צ"ע ועב"ח סי' תק"ג בשם מרדכי הארוך ועמ"ש ססי' זה ובסי' תק"ו ס"ו:

מותר לאפות להם. שאם לא יאפו כל שהפת לא יניחו ליתן לתינוק פת א' (מ"מ) ומטעם זה אפי' ישראל נותן להם הקמח מחק המלכות אך שאין הישראל רשאי ליתן ממנו פת לתינוק אא"כ יאפה הכל שרי וכ"כ התו' והיש"ש טרח עצמו להעמיד סוגי' הגמ' בע"א ע"ש:

מותר לטלטל. משמע בתו' דדבר שאינו ראוי למאכל בהמ' אלא ע"י הדחק אסור לטלטלו ומדעת הפוסקים משמע דשרי:

אפי' אם יש לו. ט"ס הוא וצ"ל ואפי' אם אין לו וכמ"ש ס"א דבקדירה אחת שרי להרבות בכל ענין ובש"ע דפוס קראקא דלג מלת ואפי' וכת' אם יש לו וכו' וכמ"ש עיקר ע"פ הד"מ:

{א} אין מבשלין וכו' – וה"ה כל מלאכות שמותר לעשות בשביל ישראל בשביל נכרי אסור:

{ב} לצורך כותים – דכתיב אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם ודרשו חז"ל לכם ולא לכותים לכם ולא לכלבים. ולצורך קראי"ם בתשובת ר' בצלאל סי' ס"ג אוסר ויש מתירין דטועים הם ומנהג אבותיהם בידיהם. ומומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא דינו כעכו"ם:

{ג} להזמינו – ואינו מועיל מה שכבר הכינו כל צרכי סעודה דיש לחוש שמא יבשל עוד בקדרה אחרת בשבילו אחרי שמזמינו ורוצה לכבדו:

{ד} שמא ירבה בשבילו – פי' שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם ומשו"ה יש היתר לקמיה בעבדו דאין לחוש שמא יבשל בקדרה אחרת בשבילו:

{ה} ודוקא להזמינו לביתו וכו' – ר"ל דכיון שרוצה לכבדו ואוכל על שלחנו חיישינן שיבוא לבשל בקדרה אחרת בשבילו אבל לא בששולח לו לביתו:

{ו} אבל לשלוח לו לביתו וכו' – עיין במאמר מרדכי ועוד כמה אחרונים שהסכימו דדוקא אם שולח לו ממה שהכין לעצמו אבל אם הרבה בשבילו אפילו באותה קדרה שבישל ג"כ לעצמו אסור דכיון שמרבה בשבילו חיישינן שיבוא לבשל עבורו בקדרה אחרת ומזה תראה דמה שנוהגין רבים לשלוח ביו"ט דורון לנכרי שרוצה לכבדו ומוסיפין בשבילו שלא כדין הם עושין ולא מבעיא שאסור לאפות בשבילו חלה אחת כמו שנוהגין או לעשות בשבילו חרעמזי"ל ובלינצע"ס דכל אחד ואחד צריך טרחא לעצמו וגם אין אחד משביח מחמת הריבוי אלא אפילו מה שמרבין לבשל בשבילו דגים כשמבשל ביחד גם לצורך עצמו אסור וכנ"ל ויש מאחרונים שמקילין כשמבשל ביחד גם לצורך עצמו ובמקום איבה או הפסד ממון אפשר שיש לסמוך ע"ז:

{ז} ע"י עכו"ם – אבל לא ע"י ישראל ומיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם אפילו אם הוא רק כרמלית אבל אם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל שם גם על ידי שליח ישראל מותר:

{ח} שרי – היכא דאיכא משום דרכי שלום ואפילו דרך ר"ה וכדלעיל סי' שכ"ה ס"ב עי"ש במ"ב:

{ט} עבדו ושפחתו וכן שליח וכו' וכן עכו"ם וכו' – דדוקא כשמזמן העכו"ם אצלו דחפץ ביקרו חיישינן שמא ירבה בשבילו לבשל בקדרה לבדה משא"כ בעבדו ושפחתו וכן כל אלו שבאו מאליו לא חיישינן לזה:

{י} שבא מאליו וכו' – אף אם הוא אדם חשוב כיון שלא הזמינו לבוא ודוקא שבא אחר שכבר הכין סעודתו ויש חולקין דאכתי אם הוא אדם חשוב וראוי לכבוד חוששין שמא ירבה בשבילו אלא צריך שיאמר לו הישראל קודם שמאכילו אם יספיק לך במה שהכינו לעצמנו בא ואכול והט"ז מכריע להלכה דאם בא מאליו והישראל נותן לו לאכול בלי הזמנה והפצרה שיאכל אצלו מותר דבזה אין חשש שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישינן שמא יבשל לו קדרה אחרת עוד דמה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו:

{יא} ומותר להרבות – הנה המחבר כלל דין עבדו ושפחתו הכנענים ועכו"ם שבא מאליו בחדא מחתא ובא הרמ"א לפרש שיש חילוק ביניהם דבעבדו ושפחתו אפילו אם מרבה בקדירתו לכתחלה בשבילם שרי כיון דחד טרחא הוא ולא חיישינן בדידהו שמא יבשל קדירה אחרת בשבילם [אך צריך ליזהר שלא יאמר בפירוש שמבשל בשבילם] אבל בעכו"ם הבא מאליו שהוא מכובד אצלו דוקא כשנותנו ממה שהכין עבור עצמו אבל להרבות בשבילו אפילו בקדירה אחת אסור דחיישינן שמא יבשל עבורו לבד עוד בקדירה אחרת:

{יב} באותה קדרה – ודוקא בב"א דחד טרחא הוא אבל להוסיף אח"כ בשר בשבילם אסור אלא א"כ יש לו מאכלים אחרים שיוכל לפייסם בם ונמצא שכל הבשר היה ראוי בשביל ישראל ואז מותר ליתן להם לאכול מזה. ולענין פת מסקי האחרונים דכיון שיש על כל ככר וככר טרחא בפ"ע ע"כ אין להתיר אפילו אופה בתנור אחד אא"כ יוכל לפייסן בדברים אחרים ונמצא שכל הפת ראוי בשביל ישראל ואז מותר ליתן גם להם לאכול ממנו ולפי המבואר לעיל בסימן תק"ז ס"י כל היתר הפת אינו כ"א בתנורים שלהם אבל בתנורים שלנו אפילו בשביל ישראל אין לאפות יותר ממה שצריך לו אכן לעת הצורך יש להקל גם בתנורים שלנו:

{יג} נותן ממנו לתינוק – יש מאחרונים שכתבו דלא שרי אא"כ נותן ממש לאכול ולא ע"י שיכול ליתן:

{יד} מותר לאפות וכו' – שהרי אם לא יאפה כל הפת לא יוכל ליתן לתינוק אף פת אחד וא"כ נחשבת כל האפיה בשביל פת זה שנותן לתינוק וכיון שאינו מיוחד איזה פת יתנו לתינוק מצינו למימר על כל אחד ואחד זהו שיתננו לתינוק. וכתבו האחרונים דה"ה אם הישראל נותן להם הקמח מחוק המלכות אלא שאין הישראל רשאי לאפות מקמח פת אחת לתינוק אא"כ יאפה להם כל הפת מותר לאפות להם ביו"ט ע"י שיתן פת אחד מהם לתינוק:

{טו} להם – עיין בט"ז שכתב דאין לסמוך על קולא זו דנתינת פת אחת אלא בכגון זה שהוא שעת הדחק:

{טז} לצורך כלבים – אפילו כלבים דמזונותיהם עליו ומכ"ש כלבים של הפקר ולאו דוקא כלבים אלא ה"ה שאר בהמה חיה ועוף אסור לעשות שום מלאכה עבורם דקרא דלכם ממעט עובד גלולים ובהמה:

{יז} לטלטל מזונות וכו' – עיין לעיל בהלכות שבת סימן שכ"ד שנתבארו שם כל הדינים השייכים לענין הכנת מאכל לבהמה וה"ה כאן:

{יח} אבל אסור להוציא וכו' – דלא הותר הוצאה ביו"ט כ"א לצורך האדם אבל לא לצורך בהמה:

{יט} מרשות לרשות – היינו אפילו להוציא מרה"י לכרמלית. וע"י עכו"ם נראה דשרי:

{כ} כ"א ע"י שינוי – שבכה"ג אף בשבת מותר כמבואר לעיל בסי' שכ"ד. ואופן השינוי מבואר שם בס"ג עי"ש:

{כא} בשביל הכלבים – וה"ה שאר בהמה וחיה אפילו לא היו מזונותיהן עליו:

{כב} אפילו אם יש לו ד"א וכו' – ט"ס וצ"ל אפילו אין לו ד"א וכו'. ועיין בביאור הגר"א שמפרש דברי הרמ"א דר"ל דאם היה לו ד"א במה לפייסן אפילו קדרה אחרת שרי להרבות בשבילן אם המאכל הזה ראוי לעצמו דאז חשבינן כאלו מבשל לצורך עצמו וכן מפרש המ"א בסק"ג את דעת הרמ"א וכן מבואר בד"מ אמנם במ"א סק"ג מוכח דלדינא דעתו כדעת המהרש"ל דבקדירה אחרת בשבילן אסור בכל ענין דבזה מוכח דהבישול שלא לצרכו הוא והעתיקו כמה אחרונים את דבריו ועיין בא"ר:

(מגן אברהם סעיף קטן ה') משמע בתוס' וכו' נ"ב לפי מ"ש בסי' שכ"ד סק"ד דחשבינן שיווי אוכלין ע"י הדחק בלא חתיכה לק"מ דאיכא למימר דכל הך סוגיא דאמר אביי לרב יוסף לר"י הגלילי הני סופלא לחיותא אזלי לרב הונא דקא משני אליביה והא ס"ל שיווי אוכלא אסור והני סופלי אפילו נאכלין ע"י הדחק שיווי אוכל הוא משא"כ לדידן דקיי"ל כר' יהודה שינוי אוכלא מותר מ"ה פסקו סתם מותר לטלטול וליתן לפניהם. אבל בלא"ה לק"מ דה"ק מותר לטלטל מזונות וליתן לפניהם בדבר שראוי למאכל בהמה כמות שהוא ואשמועינן לאפוקי מדעת בעל המאור דאוס' כל טלטול מאכל לר"י ואנן קיי"ל כר"י הגלילי:

מג"א סק"ו דבקדרה אחד שרי להרבות בכל ענין ומ"מ קצת קשה דהו"ל להרמ"א לבאר ג"כ דביש לו ד"א שיכול ליתן לכלבים דאף בקדרה אחרת שרי דהא לפי מה דקיימי' דאף באין לו מותר בקדירה א' ממילא מוכח מסוגיין דמוקי' לההי' דעיסת כלבים ביש לו לפייסינהו היינו דבעי לאוקמי אף בב' תנורים וכך מבואר להדי' בד"מ וכמ"ש המג"א סק"ג ומ"מ דעת הב"י דבקדירה אחרת אסור בפ"ע ובאותו קדירה בעי' שיש לו והיינו להוסיף אח"כ אבל למלאות קדירה א' בכל ענין שרי:

לצורך עכו"ם. דכתיב יעשה לכם ולא לעכו"ם לכם ולא לכלבים:

שמא ירבה בשבילו. פי' שמא יבשל קדירה לבדה שלא היה מבשל אם לא בשביל העכו"ם דאם לא הרבה בשביל עכו"ם אלא בקדרה שהוא מבשל בה ליכא חשש איסור כ"כ הרא"ש ומ"ה יש היתר בעבדו דאין לחוש שמא יבשל קדרה אחרת בשבילו ועמ"ש בסמוך בסי' זה מתנגד לזה:

לשלוח לו לביתו ע"י עכו"ם שרי. נראה דזה מיירי שיש איסור טלטול לבית העכו"ם ע"כ צריך לשליח העכו"ם אבל ע"י ישראל אסור אע"ג דאין עירוב והוצאה בי"ט היינו לצורך ישראל אבל לצורך עכו"ם לא ואם העכו"ם דר תוך הרחוב שהוא מותר לטלטל לשם גם ע"י שליח ישראל שרי כיון דאין כאן איסור הזמנה:

וכן עכו"ם שבא מאיליו. ברמב"ם כ"כ וסיים הטעם שכבר הכינוהו וכתב הטור על זה ואינו נראה דאע"פ שכבר הכינוהו אכתי איכא למיחש שמא ירבה בשבילו אם הוא חשוב וראוי לכך אלא צריך שיאמר לו אם יספיק לך במה שהכננו לעצמנו בא ואכול עכ"ל. ונלע"ד להכריע להלכה דאם בא מאיליו והישראל נותן לו לאכול בלא הזמנה והפצרה שיאכל אצלו אין איסור שמא ירבה אבל אם מפציר בו שיאכל אצלו אע"פ שבא מאליו מ"מ כיון שחביב לו שיאכל אצלו חיישי' שמא יבשל לו קדירה אחרת עוד ומה לי שמזמינו דרך שליחות לביתו או שמזמינו אחר שבא אליו ומשמע מדברי רמב"ם דבמקום שיש חשש שמא ירבה לא מועיל מה שכבר הכינו דיש לחוש שמא יבשל עוד קדרה אחרת כנלע"ד. ומ"ש הטור צריך שיאמר לו אם יספיק כו' הכי איתא בגמ' מרימר ומר זוטרא כי הוה מיקלע להו עכו"ם בי"ט א"ל אי ניחא לך במאי דטריח לן מוטב ואי לא טירחא יתירה אדעתא דידך לא טרחי' ומ"ה כ' הרשב"א והטור דצריך שיאמר כן. וק' על הרמב"ם דלא הזכיר אמירה זו וס"ל דאינה מעכבת כמ"ש המגיד. ולמה אמרו מרימר ומר זוטרא דבר זה. ונ"ל דאדרבה יש לדקדק על אמירה זו מה תועלת יש בה כיון שלאו בעכו"ם תליא מילת' אלא בישראל שיזה' שלא ירבה בשביל העכו"ם ואמיר' זו למה וע"כ נ"ל דמרימר ומר זוטר' אמרו כן דרך פיוס להעכו"ם שלא ירע לו על שאינו מבשל בשבילו לפי שלפי דת תורתינו אין לנו להטריח בשבילו וא"כ אין באמירה זו תועלת לדינא ע"כ לא זכרו הרמב"ם והוא נכון:

אבל לשאר עכו"ם בכל ענין אסור. תמוה האי מילתא דב"י כ"כ בשם א"ח וז"ל לא ישלח דורון בי"ט לעכו"ם לא פת ולא תבשיל אם היה בדעתו לשלוח לו שא"א שלא ירבה בשבילו. ומ"ש ממלאה אשה קדירה כו' היינו דוקא בשביל ישראל עכ"ל וכב"י ע"ז דאין דעת הפוסקים כן והיינו מדכ' ב"י קודם לזה בשם הג"מ בשם א"ז דמותר לשלוח לעכו"ם ע"י עכו"ם כו' ורמ"א עצמו הביא זה בתחילת הסי' ולא חילק שם בין היה בדעתו לשלוח לו דאם היה היתר בלא היה בדעתו יש להתיר אפי' היה בדעתו דהא אפי' בלא היה בדעתו תחילה יש חשש שמא יבשל עוד קדירה בשבילו כמ"ש בסמוך בשם רמב"ם אלא ודאי דכאן ע"י שליחות לביתו אין שום חשש שמא ירבה וכן מ"ש א"ח דחיישי' לשמא ירבה דמשמע אפי' בקדירה א' שייך איסור ריבוי זה אינו כמ"ש ב"י בסי' זה בשם הרא"ש והר"ן דדוקא לקדירה אחרת חיישי' כמ"ש תחילת הסי': שוב ראיתי לרש"ל פ"ב דביצה סי' כ"ג שכ' על דברי א"ח הללו וז"ל ול"נ מ"ש לאסור אף בקדירה א' לצורך עכו"ם ממה דמותר להרבות בקדירה א' לצורך ח"ה מאחר שהטעם דחד טירחא הוא ה"נ גבי עכו"ם דדוקא גבי פת הוא דמחלקי' בין ישראל לעכו"ם משום דכל פת טירחא בפ"ע ולא התירו אלא משום שהפת נאפה יפה בזה י"ל דדוקא לישראל התירו כיון דחזי ליה כל פת ויש ג"כ טעם שהפת נאפה יפה אבל לא לצורך עכו"ם אבל גבי קדירה שאין הטעם משום שנתבשל יפה אלא משום חד טירחא ולית בה איסור כלל ה"ה גבי עכו"ם ובלבד שלא יאמר בפי' שעושה לשם עכו"ם אבל מ"מ הדין אמת דאיכא למיחש שמא יבשל עוד קדירה אחרת עכ"ל ואם גם רמ"א נתכוין לזה. לא ה"ל להתיר תחלה לשלוח לביתו מטעם זה:

בני החיל כו'. בפ"ב דביצה אמרי' דר"ה פסק כן אלא דאמרי' שם ופליג' דריב"ל דאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דשמא ירבה בשבילו וא"כ קשה על הרמב"ם שפוסק כהנהו תרתי והטור כ' באמת לאיסור בהך דבני חיל אפי' אין מקפיד כו'. וכ' שהרמב"ם מתיר ואינו כן לפי גי' גמ' שלנו עכ"ל. משמע שהוא סבור דרמב"ם ל"ג הך ופליג' אלא דמ"מ י"ל דהא ע"כ פליגי דרב הונא לא חש לשמא ירבה דהא באמת מרבה כאן בכל הפת שאופה וי"ל דשאני בהא דר' הונא שאין חלק לישראל בקמח רק ע"י הפת שיתן לתינוק כל שאין העכו"ם מקפיד הלכך מותר כיון שהישראל לא יכול ליקח קמח לפת א' לתינוק אם לא שיאפה הכל משא"כ בהא דריב"ל בזימון העכו"ם לא יגרע חלק הישראל אם לא יזמין להעכו"ם וכ"כ ה' המגיד תי' זה. וק"ל דא"כ תקשה לך קושית התוספת בפ"ב דף כ"א על עיסה של שותפות עם העכו"ם שאסור לאפותה בי"ט משום דאפשר למפלג בלישה הא יש היתר שיש הנאה לישראל שהפת נאפה יפה כשהוא מלא התנור ותי' התו' דלא מהני זה אלא אם כל הפת של ישראל דהרשות בידו [לאכול] כל א' או זה או זה ועוד שמא יבואו אורחים אבל הכא חציה של עכו"ם אסור לאפות בי"ט עכ"ל וא"כ חזי' שהנאה של ישראל שהיא תלויה במה ששייך לעכו"ם לא מהני ואמאי מהני הכא מה שיש לו הנאה שיתן לתינוק א' מהם וא"ל דשאני התם דהגוף של ישראל ויוכל לחלק העיסה אלא משום הנאת אפיה יפה רוצה להטריח בשל עכו"ם זה אסור משא"כ כאן שאין לו פת כלל בלי חלק העכו"ם בזה מותר לאפות הכל. וכ' ה' המגיד דאפשר דגם הרמב"ם גרס הך ופליגי בגמ' אלא דמפרש אותו על מידי אחרינא דהיינו דאמרי' שם קודם הני סופלי פי' גרעיני תמרים היאך שדי' לחיותא בי"ט לר"י הגלילי דאמר לכם ולא לכלבים ושני אגב ריפתא מטלטל להו ש"מ דבמקום שאין עושין מלאכה כגון בשביל הבהמה אסור גם הטלטול אלא ע"י ריפתא וע"ז פליג ריב"ל ואמר מזמנין לעכו"ם בשבת ש"מ דמותר לטלטל אע"ג דאסיר במלאכה בשבילו בי"ט. ובאמת אין פי' זה עולה יפה כלל דשאני בטלטול דשבת דמותר כיון שהוא ראוי עכ"פ לישראל וכבר דחה רש"ל שם בפ"ב סי' כ"ב פי' ה' המגיד עבור זה. ופי' דפלוגתא היא בין ריב"ל לרב הונא אם הקמח של ישראל דשם התיר רב הונא ואסר ריב"ל דלא ה"ל לישראל ללוש עבור מעט פת שלו שיתן לתינוק ומוסיף בשביל העכו"ם שהרי יכול ליטול מעט בלישה אלא שאין העכו"ם מניחו. אבל הרמב"ם שכתב שהקמח הי' של בני החיל מותר לאפות ע"כ. ופי' זה תמוה טפי. דא"כ מנ"ל לתלמודא דפליגי דלמא רב הונא מיירי מקמח של בני חיל כמו הרמב"ם ובהדיא משמע כן מל' הגמ' דאמר הנהו בני באגי דרמו עלייהו קימחא דבני חילא כו' מבואר דהקמח הוא של בני החיל ולמה עשה פלוגתא בגמ' בחנם ותו דודאי לא יעלה על הדעת שיתיר רב הונא קמח של ישראל לאפות ממנו לעכו"ם בשביל אפיית פת קטן לתינוק שהיה אפשר לו לאפות בלא"ה אלא צ"ל דרמב"ם ל"ג הך ופליגי בגמ' וכן בה"ג שמביא הטור שס"ל כרמב"ם אלא אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כ' הטור בשם בעל העיטור בסי' תק"ג דהא דיכול להרבות בבישול בי"ט דוקא קודם אכילה אבל לאחר אכילה אינה יכולה לבשל ולו' אוכל ממנו כזית דאין לך הערמה גדולה מזו ע"כ והכא אנו מתירים לאפות לחם עכו"ם בשביל הערמת פת לתינוק ואין לדחוק ולו' דכאן מיירי קודם אכילה דא"כ ה"ל לרב הונא לאפלוגי בהכי כמו דמפליג בין אם מקפידים בריפתא לינוקא או לא ותו דהא בגמ' פרכי' על רב הונא ממעשה דשמעון שלא בא אמש לב"המ מפני שהיה צריך לשחוט עגל לבני חיל וא"ל ר"י בן בבא שלא יפה עשה שהרי אמרה תורה לכם ולא לעכו"ם ואמאי הא חזי למיכל מיניה ולפי מה שתרצה לאוקמי מלתא דר"ה דוקא קודם אכילה לא פריך מידי מההוא דעגל דשם הי' אחר אכיל' דהרי באמש הי' ודבר זה צ"ע טובא דאין ליישבו לפי הנלע"ד והנלע"ד דודאי מצד הדין הערמה אסורה כההיא דבעל העיטור שזכרנו ותלמוד ערוך הוא שם ובלבד שלא יערים אלא דכאן שהיה חיוב עליהם מצד חוק המלכות וקשה להיפטר מזה ומ"ה בקשו עילה למצוא היתר אפי' כל דהו מה שלא מותר בלא"ה ומ"ה לא אשכח שם קושיא אלא בדבר שהיה ג"כ הכרח מצד בולש' שהיו צריכים לשחוט להם עגל ואפ"ה אר"י בן בבא יצא שכרכם בהפסדכם כו' ונ"ל קצת סיוע לזה מדשחט שמעון התימני העגל בי"ט מה ס"ד והלא לכ"ע אמרי' לכם ולא לעכו"ם אלא ודאי דמצד אונס עשה כן דבקשה החיל לחטוף כל מה שהיה להם כדאמרי' שם והוה הפסד שמחת י"ט דלא ה"ל מה לאכול וכדיעה השניה דסי' תקי"ד שמביא רמ"א דמותר להרבות בשביל זה אם חשש שיטריף הכל ה"נ כן ור"י בן בבא ס"ל כדיעה הראשונה דאסור להרבות אפי' בזה ונ"ל דבזה א"ש מאמר ר"י ב"ב שאמר יצא שכרכם בהפסד כ' פירש"י מה שנשתכרת' בממון הפסדת' במה שתענשו על חילול י"ט משמע שאין כאן לא הפסד ולא שכר באמת דיצא זה בזה. ולכאורה דבר זה תמוה הא ודאי עונש על חילול י"ט גדול מאוד בע"הב והיאך נחשב כנגדו שכר ממון אלא ודאי דבאמת אין עונש בע"הב כיון שה"ל מחמת אונס אלא כיון שאין זה היתר ברור לדידיה גיזם עליו שיהיה להם עונש ח"ו ונראה דבדרך זה אמרי' בגמ' דפליג ריב"ל מדאמר מזמנין לעכו"ם בשבת ואין מזמנין לעכו"ם בי"ט דזה מיירי בודאי מצד ההכרח קצת דאל"כ ודאי אין ראוי לאכול עם העכו"ם בפרט בשבת כדאיתא בפר"א כל האוכל עם העכו"ם כאלו אוכל שקצים אלא ודאי דמיירי מהכרח ואפ"ה אסור בי"ט ע"כ פליג ארב הונא דמתיר כיון שיש קצת הכרח ואנן ס"ל דבאמת יש לחלק בין אונס או לא ומ"ה שפיר פסקו ה"ג ורמב"ם כר"ה דס"ל דביש אונס אפי' ממון יש להתיר ע"י הערמה זו דכל חדא חזי' לתינוק אבל לא באופן אחר וההיא דאין מזמנין בי"ט שזכרו הפוסקים הוא במקום שאין אונס דהא לא הוזכר כאן דמזמנין בשבת והא דאמר הטעם משום שמא ירבה בשבילו ולא אסר מטעם אכילה עמו חדא ועוד קאמר בי"ט וכיוצא בזה מצינו בפ' ב"מ וזה א"א לו' בדברי ריב"ל שהרי אמר מזמנין לעכו"ם בשבת משמע דאיירי מאונס ובזה נחה שקטה התלונה על הרמב"ם בזה ממה שהקשו עליו וכן ראוי להורות הל' למעשה שאין לסמוך על הערמה זו דראוי לתינוק אלא דוקא בצירוף מקום שיש אונס שיבוא על ידו ביטול שמחת י"ט כנ"ל נכון וברור בס"ד:

אסור לבשל כו'. דקי"ל כר"י הגלילי דממעט מלכם עכו"ם וכלבים ולא כרע"ק דאין ממעט רק עכו"ם:

אבל אסור להוציא כו'. דלא התיר אלא טלטולי בעלמא אבל איסור דאורייתא לא וק"ל דהא פרכינן בגמרא הני סופלי היכי שדינן לחיותא והיינו מטעם מוקצה כמ"ש ב"י בשם הרא"ש כאן בסמוך כיון דאינם ראוים לאכילה כ"א ע"י הדחק והוצרך בגמרא לתרץ ע"י ריפתא למה לא משני כיון דאין כאן אלא איסור מוקצה שהוא דרבנן שרי כמו שהתירו כאן בטלטול שהוא ג"כ דרבנן ומי הטריחו לחלק באיסורי דרבנן וצ"ע:

אם יש לו ד"א כו'. דאל"כ הא אסור כיון דאפשר למפלגי בעיסה מהו השייך לכלבים וצ"ע למה פסק דצריך שיהיה לו דבר אחר הא מסקנת הר"ן דאפי' ל"ל מותר הואיל ואפשר שתזדמן לו דבר אחר כמ"ש ב"י והקשה ב"י אפי' אית ליה נבילה אמאי שרי לאפות כל העיסה שהרי כיון שכלבים אוכלים ממנה נמצא שא"צ כול' לאדם בי"ט ותי' בשם ירושלמי דאתיא כרשב"א דאמר ממלאה אשה תנור פת מפני שהפת נאפה יפה בזמן שם תנור מלא ולפ"ז צ"ל למה לא הביא הטור דין זה דכיון שכ' הטור בסי' תק"ז דלדידן לא שייך בתנורים שלנו האי סברא ע"כ אסור בזה אבל נ"ל דאין כאן קושיא כל עיקר דכיון דאמרי' דהאי מלתא דאפשר לפייסן במידי אחרינא הוה כמו א"א להפלג בעיסה א"כ ודאי שרי דהוה הכל לצורך האדם והוי כמו בהמ' חציה של עכו"ם דמותר לשוחט' בי"ט דכ"מ בגמרא וכמדומה שהירושלמי פליג בזה אתלמודא דידן במה דמתיר בשביל ראוי לפייסן בנבילה: