שולחן ערוך, אורח חיים קפ״א: דיני מים אחרונים ובו י סעיפים: – עם 21 מפרשים

דיני מים אחרונים ובו י סעיפים:
מים אחרונים חובה:

מים אחרונים אין נוטלי' על גבי קרקע אלא בכלי מפני רוח רעה ששורה עליהם ואם אין לו כלי נוטל על גבי עצים דקים וכיוצא בהן:

אין נוטלי' בחמין שהיד נכוית בהם מפני שמפעפעין [פי' מבעבעין מל' שחין אבעבעות] את הידים ואין מעבירין את הזוהמא:

אין צריך ליטול אלא עד פרק שני של אצבעות:

צריך שישפיל ראשי אצבעותיו למטה כדי שתרד הזוהמא:

אם המסובין רבים עד חמשה מתחילין מן המברך ואם הם יותר מתחילין מן הקטן ונוטלי' דרך ישיבתן ואין מכבדין זה את זה ליטול עד שמגיעין לחמשה האחרונים וכיון שלא נשארו אלא חמשה שלא נטלו מתחילין מן המברך:

אין מברכין שום ברכה על מים האחרונים:

י"א שמים אחרונים אינם צריכים נגוב ולהרמב"ם מנגב ואח"כ מברך:

מים אחרונים נוטלים בכל מיני משקים:

יש שאין נוהגין ליטול מים אחרונים ואפילו לנוהגי' כן אדם שהוא אסטניס ורגיל ליטול ידיו אחר הסעודה לדידיה הוו ידים מזוהמות וצריך ליטול ידיו קודם ברכת המזון:

מים אחרונים חובה. וא"צ לשפוך על ידיו אלא פעם א' (מרדכי ס"פ אלו דברים) וגם אינם צריכין שיעור (ספר שלחן ארבע) ואין נוטלין בחמין שהיד נכוית בהם אבל בפושרין לית לן בה:

מתחילין כדי לעיין בד' ברכות של ברכת המזון (ב"י) אין צריך לשפוך על ידיו כ"א פעם א' (ב"י ולבוש) וגם א"צ רביעית למים אחרונים ונוטלין בכל מיני משקה חוץ מיין משום ביזוי כמבואר בסי' קע"א:

יש שאין נוהגין ליטול מים אחרונים משום דמלח סדומית אין בינינו ולידי' מזוהמות אין אנו מקפידין:

חובה. מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין. רי"ו מ"א:

בכלי. ומ"מ אין לרחוץ ידיו מתוך הכלי ובאמצעים שרי. יש"ש מ"א:

עצים. וה"ה על הרצפה דאין רוח רעה שורה אלא ע"ג קרקע מ"א. כתב החייט דבמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע וכתב המ"א נ"ל דתחת השלחן שרי ואע"ג דלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני וביני:

נכוית בהן. ורש"ל פסק דוקא בצוננין:

פרק שני. שלמעלה מהפרק אין מגיע ליכלוך המאכל:

לה' האחרונים. ושיערו חכמים כשיעור נטילת הארבע יכול המברך לעיין בד' ברכות של בה"מ. וש"מ דהא דאמרינן תיכף לנט"י ברכה לאו תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו להפסיק בכדי לא מפסיקינן. מ"א:

מברך. וביש"ש כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים:

משקין. וה"ה במים הפסולין לראשונים מ"א ובש"ג כתב דיש לזהר במים אחרונים שיהיו ראוין לשתיה ולא יהיו מרים וסרוחים וגם כח אדם בעינן כמו הראשונים. מים אחרונים אין צריכין שיעור וא"צ לשפוך על ידיו אלא פעם א'. וב"ח כתב לא נהגו האידנא לנקות הידים לא ביין ולא בשמן:

שאין נוהגים. והמקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים:

חולין פרק ח' והביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ח דברכות

שם בגמ'

שם בגמרא

טור והרשב"א

סוטה ד'

ברכות מ"ז

טור בשם בה"ג ורב עמרם

ממשמעות דברי רשב"א בת"ה והכל בו בשם הראב"ד

שולחן ארבע והכל בו בשם הראב"ד

תוס' שם בברכות נ"ג

ס"א מים כו'. פ"ח דחולין וספ"ק דעירובין:

ס"ב מים כו'. חולין ק"ה א':

מפני וכו'. שם ב':

ואם אין כו'. שם א' וכלישנא בתרא וכ"פ בת"ה והטור אבל הרמב"ם פ' כלישנא קמא וכ' בכ"מ שטעמו כיון דלישנא קמא סתמ' דגמ' הוא ועוד דמילתא דסכנתא אזלינן לחומרא כמ"ש בפ"ק שם וכ"פ בש"ע ובאין לופ' שיש לסמוך ארשב"א וטור:

ס"ג בחמין שהיד כו'. כלי' בתרא שם וכמש"ל סי' ק"ס ס"ו:

ס"ד א"צ כו'. וכ"כ בת"ה ש"א בשם הראב"ד ז"ל ועמ"א וכ"ז לפירש"י ורשב"א וראב"ד וש"פ שמפ' לחולין עד הפרק היינו עד פ"ב של אצבעות ואע"ג דקי"ל כשמואל לחומרא בתרומה היינו משום סרך תרומה משא"כ באחרונים וזהו דעת הראב"ד והרשב"א כאן כמש"ל:

ס"ו מן המברך כו'. כמש"ש ולמקום כו' מסייע כו' אלא משום דגדול מברך כמש"ש מ"ז א' לה"ק מן הגדול וערש"י ד"ה למקום כו':

ונוטלין דרך כו'. כמש"ש מ"ז א' אין מכבדין כו' והא דבחמשה האחרונים מתחילין מן הגדול לאו משום כבודו אלא משום הברכה וכמ"ש שם מסייע כו' וכדי שיעיין בבה"מ כמש"ש בר פחתי כו' רשב"א ועמ"א:

ס"ז אין כו'. עתוס' דחולין שם ד"ה מים כו' ואסמכתא ובה"ג כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ח דברכות והרמב"ם ועתוס' דשבת כ"ה ב' ד"ה חובה כו' והרבה חולקין וע' בראב"ד ות"ה ורא"ש וטור:

ס"ח י"א. עמ"ש בסי' קע"ג ס"ג דאף במים ראשונים כל שאין חשש טומאה כגון מטביל ורביעית פ"א א"צ ניגוב כמ"ש ס"ס קכ"ח כ"מ כאן ולהרמב"ם ספ"ו דברכות וכשיטתו דלא כ' במ"ר דמטביל א"צ ניגוב ולא נקרא נטילה בלא ניגוב:

ס"ט מים כו'. ע' רא"ש פ"ז דברכות סל"א ואית דגרסי משנתן כו':

ס"י יש כו'. משום דמלח סדומית אינו מצוי בינינו תוס' ספ"ק דערובין וספ"ח דברכות וע' רא"ש שם ואע"ג דדריש התם מקרא אסמכתא הוא כמש"ש על שמן ושם מ"ב א' כגון אנן כו' וע"כ מש"ש שמן מעכב את הברכה היינו לרגילין וה"ה מש"ש כשם שמזוהם כו' ועתוס' דחולין שם ד"ה מים כו' וז"ש ואפי' כו' לדידיה הוי כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ח דברכות והטור ובכה"ג אמרינן והייתם כו' אבל כל זה ליתא ומ"ש תוס' בספ"ק דערובין י"ז ב' ד"ה מים כו' עכשיו דבריהן דחויין מעיקרן דשם קאי על מתני' דארבעה דברים פטרו במחנה כו' ומרחיצת ידים כו' ואמר אביי שם דממים אחרונים לא נפטרו במחנה משום דחובה משום מלח סדומית כדמפ' ר"ח בר אשי שם ואי ליכא טעמא דמלח סדומית אז פטורין במחנ' ממי' אחרונים כמו ממ"ר אבל בלא מחנה חייבים במ"א כמו במ"ר וכן תי' הרא"ש בסברא הנ"ל בספ"ח דברכות סוגיא דחולין ק"ה וכ"כ רי"ן וכ"ה בר"מ ח"ג רמ"ו וכן עיקר:

אלא בכלי – ואם צריך ליזהר שלא ישפכם אח"כ למקום מדרס בני אדם לכאורה תלוי בפלוגתא דלפי טעם הלבוש דהיתר הכלי הוא משום שלא ידרסו ע"ז בני אדם לפ"ז אסור לשפכם אח"כ במקום שעוברים בני אדם וכדלעיל בסימן ד' ס"ט לענין מי הנטילה של שחרית אבל לפי טעם ש"פ שאין רוח רעה שורה על המים כשרוחצם בכלי מותר ואין דומה להנ"ל בסימן ד' דהתם הרוח רעה שורה על הידים וכשרוחץ ידיו אפילו בתוך כלי שורה על המים הרוח רעה מן הידים אבל באמת יש לדחות דאפשר אפילו אח"כ כשמערה המים אחרונים מן הכלי על הקרקע שורה עליהם רוח רעה וכן משמע קצת לשון רש"י [חולין ק"ה] ד"ה קינסא ע"ש דכל שהמים אחרונים מוטלין ע"ג קרקע רוח רעה שורה עליהן:

עד פרק שני וכו' – עיין בביאור הגר"א דמוכח מניה [לפי מה שביארו בדמשק אליעזר] דדין זה תלוי בפלוגתא הנ"ל בסימן קס"א ס"ד דלדעת הדעה הראשונה שם יהיה הדין בנטילת מים אחרונים עד סוף קשרי האצבעות עם פיסת היד. וטוב לנהוג כן לכתחלה לצאת ידי הכל כשיש לו מים:

מן הקטן – עיין במ"ב כדי שלא יהא הפסק רב לגדול המברך בין נטילה להברכה והוא מהרשב"א וכהיום שכולן מברכין בעצמן א"כ אף אם יתחילו מן הקטן יהיה הפסק גדול מן הנטילה לברכה להנוטלין ידיהם בראשונה מהנכון שיושיטו מים על השלחן לנטילה באיזה מקומות [ולא כוס אחד לכל המסובין שעי"ז ימשך הרבה] כנלענ"ד:

סעיף א' מים אחרונים חובה. נ"ב עיין במג"א סק"א כתב ב"י סי' קנ"ח מים ראשונים מצוה ואחרונים חובה למה נ"מ וכו'. ע"ש מ"ש בזה. אך לדעתי י"ל דנ"מ לפמ"ש הרמב"ם בהלכות שבת פ"ה גבי הדלקת נר בשבת חובה שכתב דאינו רשות שיהיה הברירה בידו אם ידליק או לא ידליק וכן לא הוי מצוה שלא יהיה מחויב לרדוף אחריה לעשותה רק הוי חובה שמחויב לרדוף אחריה שיעשנה עכ"ל דהובא בתיו"ט פ"ב דשבת וא"כ מוכח דלשון מצוה מורה אף שבאמת מצוה לעשותה שהרי כבר מיעט שאינו רשות לומר שאם ירצה לא ידליק א"כ מוכח דהוי מצוה להדליק ואעפ"כ עדיין יש לומר דאדם אינו מחוייב לרדוף אחריה לעשותה אבל לשון חובה משמע שמחויב לרדוף אחריה שיעשנה וא"כ ה"נ יש לו' כיון דקי"ל לעיל סי' קס"ג דאם אין מים לאחריו תוך מיל ולפניו תוך ד' מילין מותר לאכול בלא נט"י א"כ מוכח דאינו מחויב לרדוף אחריהם ביותר והיינו כיון דהוי רק מצוה אבל מים אחרונים הוי חובה ומחוייב לרדוף אבתרייהו וא"כ אם יש לו יכולת למצוא מים אף יותר ממיל לאחריו וד' מיל לפניו נמי מחויב לחזור או לילך עבורן לכך קאמר דזה הוי מצוה ואינו מחויב לרדוף אחריהם וזה הוי חובה ומחויב לרדוף אחריהם ואתי שפיר ודו"ק: ועיין במג"א ד"ה כתב הטור וכו' כתב רבינו ירוחם וכו' ואין סדר למשנת הטור נ"ב עיין בסי' ר"ע בהלכות שבת מ"ש בשם הב"ח שם ס"ל דיש סדר למשנת הטור וצ"ע ודבריו סתרי אהדדי וצ"ע:

[א] הם חובה וכו'. כי הראשונים אם ירצה לא יאכל, אבל אחרונים כיון שאכל נתחייב בברכה ולכך אם אכל ואין לו אלא מים אחרונים וצריך לאכול סעודה שלישית מבטל סעודה האחרת ונוטל לברכת המזון, אבל אם לא אכל מאכל לח ואין ידיו מזוהמות מברך בלא מים אחרונים ואחר כך נוטל ידיו ועולה לו לכאן ולכאן, ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו כן כתב הכלבו דף ט"ז. מבואר דאם רוצה לאכול ויש לו רק מים פעם אחת נוטל ראשונים ולא אחרונים דאז אמרינן גם באחרונים אם ירצה לא יאכל ולא יתחייב ודלא כמגן אברהם, מיהו האידנא אפשר דלעולם נוטלין לסעודה ולא לאחרונים כיון דהרבה מקילין בה:

[ב] [לבוש] ועוד דמים וכו'. ליתא דאם כולם אין נוטלין אם כן לא חיישינן שיתן לו סימן באכילתו כי אומר שכיון שלא נטל ולא קנח את פיו יודע מה שאכל והיינו שכתב בסוף סימן והאידנא וכו' וקל להבין:

[ג] עצים דקים וכו'. לשון הכלבו דף ט"ז עצים דקים או אבנים או קוץ, והחינוך כתב דהוא הדין כל דבר שחוצץ בינו לקרקע, וכתב מגן אברהם דאפילו כשיש רצפה שרי. כתב הכלבו בשם הראב"ד אלו דברים שבין ראשונים לאחרונים, ראשונים צריכין רביעית ואחרונים כדי שידיח בהן את הידים ראשונים אין נוטלין אלא מתוך כלי, ואחרונים מכל דבר, ואין צריך כח אדם, וחציצה אין פוסל בהן, וכל מים כשרים לאחרונים אף שנעשה בהן מלאכה אף שהן עכורים הרבה ואפילו פרה שותה מהן ואפילו חמי טבריא שהן מרים, ראשונים אין נוטלין לחצאין אחרונים נוטלין לחצאין, ראשונים שפשוף בגופו או בכותל צריך נטילה אחרת, אחרונים אין צריך עד כאן דבריו בקצרה, וכולהו הילכתא נינהו, וכן מבוארים בתורת הבית הארוך ודלא כעולת תמיד שכתב בשם שלטי גיבורים קצת דברים היפך זה. כתב מגן אברהם דתחת השולחן שרי ליטול כיון שאין עוברים ואף שלפעמים מסלקין מכל מקום יתנגבו ביני וביני:

[ד] [לבוש] אבל פושרין וכו'. ורש"ל פרק כל הבשר סימן י"א פסק דדוקא בצוננין:

[ה] אין צריך וכו'. ואם המאכל מגיע מכאן ואילך צריך רחיצה (כלבו שם):

[ו] [לבוש] וטעמא דאין וכו'. קשה הא כבר אמר הטעם משום תיכף לנטילת ידים ברכה, ובאמת המעיין בבית יוסף יראה דמי שאמר זה לא אמר זה דרש"י פירש הטעם משום סילוק שולחן ורשב"א קאמר טעמא דהפסק, וגם רש"ל פרק כל הבשר סימן מ"ב לא דק בזה שכתב האידנא דליכא סילוק שולחן אפילו הן מאה מכבדין להמברך ולא הרגיש שיש עוד טעם משום הפסק. והשתא ניחא מה שתמה הב"ח וט"ז על הטור שפסק דין זה ובסימן ק"פ כתב שלא היו נוטלין השולחן מהמברך, דלא קשה מידי דסבירא ליה טעמא דהרשב"א, ועוד נראה לי דכיון שדרכן לסלק השולחן נקט רש"י הכי אבל באמת גנאי הוא לגדול שישב בטל וימתין עליהם אפילו כשאין מסלקין השולחן, וכן דעת הלבוש:

[ז] מן המברך וכו'. ושוב אין מכבדין זה את זה (הרא"ש):

[ח] [לבוש] ויש חולקין וכו'. שצריכין ניגוב ואחר כך מברך, מלבושי יום טוב. אפשר דתיקן בזה דדוקא למברך צריך ניגוב משום הכון לקראת אבל האחרים אין צריכין ניגוב לכולי עלמא, וכן כתב רש"ל פרק כל הבשר סימן י'. גם נראה לי לדינא דסברא ראשונה עיקר כי דעת רוב פוסקים המה הכלבו בשם הראב"ד וארחות חיים וספר שולחן ארבע וכן כתב הרשב"א להדיא בתורת הבית דף קנ"ט ובקצר דף נ"ט, ולכן תמיהני על רבינו בית יוסף שכתב דמשמע הכי מרשב"א הא כתבו להדיא בשני מקומות:

[ט] [לבוש] והאידנא וכו'. כתב מלבושי יום טוב ולכך אין מדקדקין בדין שבסעיף ו' אפילו כשנוטלין אלא מתחילין מן הגדול ונוטלין דרך ישיבתן, עד כאן. ועיין לעיל סק"ו ושל"ה דף פ"א ורש"ל שם הזהירו מאוד לנהוג במים אחרונים, עיין שם. וכתב הב"ח דאין להפסיק בין מים אחרונים לברכת המזון אפילו בדברי תורה וכן כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא המביא מעשה דחכם אחד קרא משנה בא לו כאב גדול בכתף שלו משום שעבר על דברי תיכף דחז"ל, עד כאן. ואין להקשות ממה שהעליתי בסימן קע"ט דרשות לאכול ולשתות אחר מים אחרונים כשמברך לפניו דהתם נראה דחוזר ונוטל מים אחרונים אחר האכילה ושתיה וכן נראה מפרישה שם. כתב רש"ל שם שחמיו והוא נהגו שהביאו כוס של ברכת המזון מלא והיה משטף אותה בידו ואגב רחץ בהן ידיו למים אחרונים ובזה מתקיים שתי מצוות אחת שטיפת הכוס ואחת מים אחרונים, עד כאן. וזה סותר קצת למה שכתבתי קודם זה דאין נוטלין מים אחרונים מתוך הכלי שהרי מים הללו מקבלים הזוהמא והידים מקבלין שוב מהן, אבל באמצעיים אין קפידא דסוף סוף מנקין הידים, עד כאן. ובאמת סברתו אינו מוכרח דכיון שמנקה הידים אפשר דמותר אף באחרונים, ועוד הא כתבו הפוסקים דאמצעיים ואחרונים שוין הן לגמרי אם לא מה שהוזכר בפירוש וכאשר נתבאר בסימן קע"ג. כתב של"ה דף פ"ג נוהגין לומר מזמור על נהרות בבל וכו' קודם ברכת המזון להזכיר חורבן בית המקדש ובשבת ויום טוב אומרים מזמור בשוב ה' את שיבת ציון וגו', עד כאן. ונראה טעמא משום דבשבת אין לזכור החורבן כמו שכתב סוף סימן ק"ב, ועיין לקמן סימן קפ"ג:

א) [סעיף א'] מים אחרונים חובה. דאיתא במס' ברכות דף נ"ג סוף ע"ב והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים אחרונים וכו' והטעם אז"ל במס' חולין דף ק"ה ע"ב מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים ואמר אביי ומשתכח כי קורטא בכורא. ופרש"י ז"ל ואמרו חכמים (במס' ברכות דף מ' ע"א) על כל אכילתך אכול מלח וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמי להו ולפיכך צריך לנטלן עכ"ל. והר' יונה כתב בפ' אלו דברים וז"ל אומר הרמב"ם ז"ל שאעפ"י שעכשיו אין לנו מלח סדומית יש לחוש מפני מלח אחר אחר שטבעה כמלח סדומית ואם יעביר ידיו ע"ג עיניו קודם נטילה יסמא את עיניו עכ"ל. ורי"ו כתב בשם רי"ד שאעפ"י שלא אכל מלח חובה ליטול ידיו משום דמים אחרונים (יומא פ"ג ע"ב) הרגו את הנפש עכ"ד. והב"ד ב"י. וזהו הטעמים לפי הפשט וכבר כתבנו בכ"מ כי כל דברי רז"ל הם ע"פ הסוד אלא שמלבישים אותם בדרך פשט כדי לשכך האוזן. ובזוה"ק פ' תרומה דף קנ"ד ע"ב גילה סוד מים האחרונים שכתב וז"ל דבתר דאכיל ב"נ ואתענג אצטריך למיהב חולקא דתמצית לההוא סטרא. ומאן איהו מים אחרונים ההוא זוהמא דידין דאצטריך למיהב לההוא סטרא חולקה דאצטריך ליה וע"ד ודאי אינון חובה. חובה אינון ובאתר דחובה שריין ואיהו חיובא על ב"נ למיהב ליה חולקה דא. וע"ד לא איצטריך לברכה עליה כלל דהא ברכה לאו איהו בההוא סטרא עכ"ל. וכ"כ בסה"מ פ' עקב וז"ל ענין מים אחרונים דע כי ס"א עומד על השלחן כנז' בזוהר פ' תרומה ויכול אז לשלוט עליו יותר משאר זמנים ובפרט בהיות האדם יחידי ואין שם ג' אנשים כדי לברך ברכת זימון כי ע"י ברכת זימון מסלק ס"א משה כנז' פ' בלק בעובדא דההוא ינוקא וצריך להזהר מאד בכוונות מים אחרונים כדי שלא יקטרג עליו אבל ע"י זו המתנה שנותן לו כנודע מסתלק הס"א והולך לו כי בתחלה היה אורח ואח"כ אם לא יכוין בבהע"ז היטב יעשה בעה"ב ויקטרג עליו ובפרט בהיותו יחידי בלי זימון כנז' עכ"ל וכוונת מים אחרונים כבר כתבנו אותה לעיל סימן זק"ן אות כ"א יעו"ש. נמצא שמים אחרונים יש בו חיוב הרבה לפי סודם של דברים שמגרש הס"א וע"כ הזהירו בו רז"ל ואמרו שהוא חובה. ומה"ט נ"ל דאין ליתן ידו על שפמו בעוד שהם לחות ממים האחרונים כיון דאלו המים חלק הס"א. ועיין עוד לקמן אות כ"ז ומ"ש לעיל סימן קנ"ח אות ו' יעו"ש:

ב) וה"ה המודד מלת צריך נטילה כמ"ש בחולין שם ול"ד מידד אלא כיון דנגע במלח צריך נטילה דחיישינן שמא יתן ידיו על עיניו:

ג) כתב רי"ו מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים. ומיהו מסידור הטור והש"ע משמע דנוטלין קודם ומ"מ בגמ' משמע כמ"ש רי"ו ואין סדר למשנת הטור. מ"א ריש הסימן ר"ז אות ו' קיצור ש"ע סימן מ"ה אות ב' ומיהו מ"ש מוזגין ל"ד דהא מזיגת כוס בהמ"ז בברכת הארץ כמ"ש לקמן סימן קפ"ג ס"ב יעו"ש. אלא ר"ל שמדיחין וממלאין ונותנין אותו לפני המברך קודם שנוטלין הידים:

ד) שם מים אחרונים חובה ואין צריך לשפוך על ידו אלא פ"א. מרדכי פ' אלו דברים. וגם א"צ שיעור. ס' שלחן ארבע. ב"י עט"ז אות א' ר"ז אות ד' וכ"מ ממ"ש לעיל סימן זק"ן אות כ"א יעו"ש ועיין סו"ב אות א' שכתב בעת רחיצתך תאמר זה חלק אדם רשע מאלהים וכ"כ קצת מהאחרונים אבל הנלע"ד דאין כל אדם יוכל לומר זה דחיישינן שמא יתעוררו נגדו החיצונים וגם בדברי האר"י ז"ל לא נזכר שצ"ל זה וע"כ שב וא"ת עדיף:

ה) כתב הר"י ז"ל בפ' אלו דברים י"א שלא הצריכו מים אחרונים אלא כשאוכל דבר הראוי ליקרב על גבי המזבח ואין זה כלום והר"ן ז"ל בפ' כ"ה כתב י"א שלא הצריכו מים אחרונים אלא בדבר שאינו קרב על גבי המזבח וכתב הב"ח ונקטינן דאידי ואידי בעי מים אחרונים ואין חילוק בין המברך לשומעים כולם צריכים ליטול ידיהם קודם בהמ"ז אם נזהרין במים אחרונים. שכנה"ג בהגב"י אות ב' עו"ת אות א' וכבר כתבנו לעיל אות א' דלדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל כל שאכל כזית פת חל עליו חובת מים אחרונים כדי לגרש הס"א יעו"ש. וגם כתבנו לעיל סימן קנ"ח אות ג"ן דאף אם לא אכל כ"א רק פירות אם נתלכלכו ידיו מחמת המאכל צריך לרוחצם כדי לברך בנקיות יעו"ש:

ו) יזהר שיהיו מים האחרונים מעט ולא ירבה בהם כי המה חלק הס"א ואם ידיו מזוהמות הרבה מן התבשיל וכן פיו ושפמו שצריך להם מים הרבה ברחיצתם טוב שירחצם קודם נטילת מים אחרונים אדעתא לאכול עוד אח"כ ויהיו אלו כמו מים אמצעיים וכן יעשה שאחר שירחצם יאכל חתיכת פת מן השלחן כדי שלא תהיה נחשבת רחיצה ההיא למים אחרונים ואחר שיאכל חתיכת הפת וכיוצא יטול מים אחרונים מעט ויברך בהמ"ז. בן א"ח פ' שלח לך אות ט' וכן כתב כף החיים סימן כ"ה אות ב':

ז) שם מים אחרונים חובה ונראה דמ"מ אין החיוב עליו יותר ממים ראשונים דהיינו לפניו ד' מילין ולאחריו מיל כמ"ש לעיל ריש סימן קס"ג יעו"ש. ואם הוא רחוק יותר משיעור הנז' נ"ל דיש לנקות ידיו בעפר או בצרור כמ"ש לעיל סימן ד' סעיף כ"ב יעו"ש. ועיין לקמן אות כ"ו:

ח) [סעיף ב'] אלא בכלי וכו' ואם אין לו כלי מיוחד למים אחרונים או שמתעצל לקום ואין לו מי שישמשנו יכול לעשות בתוך הקערה של אוכל נפש הרקה כמ"ש בעיקרי הד"ט סימן ט' אות טו"ב אך טוב שיסירנה מעל פניו בעת הברכה ויניחנה מן הצד חוץ מהשלחן כף החיים שם אות ג' וכ"כ לעיל סימן קע"ג אות ט"ו יעו"ש:

ט) שם אלא בכלי וכו' ומ"מ אין לרחוץ ידיו מתוך הכלי ובאמצעיים שרי. יש"ש. מ"א סק"א וכתב שם הטעם דאחרונים באים להעביר הזוהמא וא"כ כיון שרוחץ מתוך הכלי נהי דהמים היו מעבירין הזוהמא מעל ידיו מ"מ שוב נדבקו המים עם הזוהמא בידיו משא"כ אמצעיים דהיינו בין גבינה לאכילת בשר דאין באין כ"א להעביר מאכל הדבוק בידיו מהני אפילו רוחץ תוך כלי דעכ"פ עובר המאכל מעל ידיו ושוב אין המאכל נדבק בידיו. מחה"ש. ולפ"ז נראה דאם היו מים רבים בענין שאף אם יחזרו המים לידיו לא יהיה בהם זוהמא אף במים אחרונים שרי לרחוץ מתוך הכלי מיהו לפי סודם של דברים שהם חלק הס"א נראה שצריך להיות דוקא ע"י שפיכה:

י) שם אלא בכלי וכו' אבל א"צ כלי ליטול ממנו כמו גבי נט"י הראשונים. לבוש. ור"ל שאפי' כלי הפסול לנט"י הראשונים כמ"ש לעיל סימן קנ"ט כשר למים אחרונים. וכן כתב הכלבו סימן כ"ג בשם הראב"ד אלו דברים שבין ראשונים לאחרונים. ראשונים צריכין רביעית ואחרונים כדי שידיח בהם הידים. ראשונים אין נוטלין אלא מתוך כלי והאחרונים מכל דבר. וא"צ כח אדם. וחציצה אין פוסל בהם. וכל מים כשרים לאחרונים אף שנעשה בהם מלאכה ואף שהם עכורים הרבה ואין הפרה שותה מהני ואפי' חמי טבריא שהם מרים ראשונים אין נוטלין לחצאין אחרונים נוטלין לחצאין ראשונים שפשף בגופו או בכותל צריך נטילה אחרת אחרונים א"צ עכ"ד בקצרה. והביאו א"ר אות ג' וכתב דכולהו הלכתא נינהו וכן מבואר בתה"א ודלא כעו"ת שכתב בשם ש"ג קצת דברים היפך זה עכ"ל ועיין לקמן אות כ"ה:

יא) שם מפני רוח רעה וכו' ויש סכנה לעובר עליהם לבוש. סו"ב אות ב':

יב) שם נוטל ע"ג עצים דקים וכו' כדי שלא יתקבצו הרבה במקום אחד. לבוש. עו"ת אות ב' ולפ"ז משמע דאע"ג שלא נטל על גבי קרקע רו"ר שורה עליהם ואין לדרוס עליהם וא"כ אם נטל בכלי צריך לשפכו במקום שאין עוברים שם בני אדם כמו בנט"י שחרית אבל מדברי הש"ע דדוקא אם נוטל בקרקע רו"ר שורה עליהם אבל אם נטל בכלי או על דבר אחר אין רו"ר שורה עליהם וכ"נ דעת האחרונים כמ"ש באות שאח"ז ומ"מ לכתחלה יש ליזהר:

יג) שם על גבי עצים דקים וכו' או אבנים או קש. כלבו שם. וה"ה כל דבר שחוצץ בינו לקרקע. ס' החינוך. ומשמע דאפילו כשיש רצפה שרי דאין רו"ר שורה אלא על גבי קרקע. מ"א סק"ב. א"ר שם. סו"ב אות ג' ר"ז אות ב' בי"מ אות א' בן א"ח שם אות יו"ד. ומיהו כשיש כלי צריך בכלי דוקא. א"א סוף הסימן יעו"ש:

יד) כתב החייט דבמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע ולכן נ"ל דתחת השלחן שרי ואע"ג שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני ביני. מ"א שם. א"ר שם. סו"ב שם. י"א בכגה"ט ר"ז שם. ח"א כלל מ"ו אות ג' בי"מ אות ב':

טו) [סעיף ג'] אין נוטלין בחמין שהיד נכוית וכו' וצ"ע אטו בשוטה עסקינן שיכוה ידיו. ובגמרא איתא שהיד סולדת בהן והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו כמ"ש סימן שי"ח סי"ד. מ"א סק"ג. ור"ל וא"כ הגדול אין ידיו נכוית לפי שעור ידיו קשה ואפ"ה אסור לרחוץ בהם. מחה"ש:

טז) שם אין נוטלין בחמין וכו' אבל פושרין שפיר דמי טור. לבוש. עט"ז ומיהו רש"ל פכ"ה סימן י"א פסק דדוקא בצוננין והביאו מ"א שם. א"ר אות ד' וכ"כ הרא"ה בס' החנוך מצוה ת"ל דמים אחרונים צ"ל מים קרים יעו"ש. והביאו היפ"ל אות ב' ואם היו חמין ונצטננו עיין בדברינו לעיל סימן ק"ס אות ל"ב שכתבנו דיש פלוגתא בזה יעו"ש ונראה דלמים אחרונים לכולא עלמא שרי:

טוב) [סעיף ד'] א"צ ליטול אלא עד פרק שני וכו' וטעמא לפי שאין מגיע למעלה משם לכלוך המאכל. ב"י. לבוש. מ"א סק"ד. והיינו שני פרקי האצבעות א"א אות ד' ח"א כלל מ"ו אות א' ואם המאכל מגיע למעלה מזה צריך לרחצו. כלבו שם. א"ר אות ה' מאמ"ר אות ד'. ומיהו בס' שלחן ארבע כתב שי"א שצריך ליטול עד מקום שהאצבעות כלים. והביאו ב"י וכ"כ לעיל סימן זק"ן אות כ"א בשם האר"י ז"ל שבמים האחרונים צריך ליטול י"ד פרקי היד דהיינו כל האצבעות שיש בהם י"ד פרקים כידוע וגם כתבנו שם הכוונות שלהם יעו"ש וכ"כ בסידור הרש"ש ז"ל יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סימן כ"ה אות ע"ה דדבר שלא נזכר בהדיא בגמרא ונחלקו בו הפו' דעת המקו' יכריע יעו"ש. וגם בדעת מרן ז"ל נמי י"ל אלו היה רואה דברי האר"י ז"ל בשה"מ היה פוסק כמותו וע"כ לענין דינא צריך ליטול כל האצבעות דהיינו עד כף היד כדברי האר"י ז"ל שכתב סודם של דברים:

חי) [סעיף ו'] אם המסובין רבים עד חמשה וכו' הטעם משום דחז"ל שיערו שא"צ זמן לעיין בבהמ"ז אלא כדי נטילת ארבעה ולפיכך במשך זמן שיטלו הארבעה יעיין בבהמ"ז. ב"י. עו"ת אות ד' ושמעינן מינה דהא דאמרינן תיכף לנט"י ברכה ל"ד תיכף ממש אלא בכדי שיעור זה. ומיהו אפשר למיפסק ממש בכדי לא מפסקינן אלא תכף לנטילה ברכה. ב"י בשם הרשב"א. עו"ת אות ד' ט"ז סק"ג. מ"א סק"ה:

יט) שם מן המברך וכו' ושוב אין מכבדין זה את זה. ב"י בשם הרא"ש ט"ז סק"ד. א"ר אות ז' וה"ה כשנוטלין ידיהם בין תבשיל לתבשיל אין מכבדין ל"ח פ"ג שאכלו אות ל"ד בשם תהר"י. זכ"ל אות מ':

כ) שם ואם הם יותר וכו' שאם היה המברך נוטל תחלה היה צריך להפסיק הרבה בין הנטילה לברכה שכן שיערו חכמים שדי לו בעיון הברכות אם ימתין בכדי שיטלו ד' ואם ימתין יותר הוי הפסק בין נטילה לברכה וכבר אמרו חז"ל תכף לנטילה ברכה והאי תכף ל"ד אלא בכדי שיוכל לעיין בברכות. לבוש. ומסיק הב"ח דאפילו בד"ת אין להפסיק בין נטילה של מים האחרונים לבהמ"ז יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' עו"ת אות ה' א"ר אות ט' וכ"כ לעיל סימן קע"ט אות א' בשם האר"י ז"ל יעו"ש. וכתב מהר"א אזולאי בשם הירושלמי כל מי שתוכף לנט"י ברכה אין השטן מקטרג באותה סעודה והביאו הברכ"י אות ג' יעו"ש. ומיהו מזמור למנצח ופסוקי אברכה וכו' לא הוי הפסק כיון שהם לצורך הברכה וכמ"ש לעיל סימן זק"ן אות כ"ב בשם האר"י ז"ל יעו"ש:

כא) שם ואם הם יותר וכו' והאדנא שכולם מברכין כ"א בפ"ע ברכת המזון אע"ג שא' מברך בקול רם והם רבים אפילו הכי צריכין להמתין מלברך בהמ"ז בלחש עד שיתחיל המברך בקול רם משום ברכת הזימון ואע"ג דהוי יותר מכ"ב אמה וכדומה. מש"ז אות ג':

כב) [סעיף ז'] אין מברכין שום ברכה וכו' במרדכי פ' אלו דברים כתב דיחיד אינו מברך עליהם אבל ג' שאכלו שמזמנין צריך לברך. והביאו ד"מ אות ב' וגם י"א שאם היו ידיו מזוהמות מברך כמ"ש בטור אבל מסתמיות דברי הש"ע משמע דאפילו אם הם ג' או יותר שמברכין ברכת הזימון או שהיו ידיו מזוהמות אין לברך על מים אחרונים. וכ"מ מדברי הזוה"ק שהבאנו לעיל אות א' דהא דאין מברכין עליו משום שהוא חלק הס"א יעו"ש וא"כ לפ"ז לא שייך לחלק בין יחיד לרבים או לידים מזוהמות דבכל ענין אין לברך וכן עמא דבר:

כג) [סעיף ח'] ולהרמב"ם מנגב וכו' וביש"ש פכ"ה סימן יו"ד כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים. מ"א סק"ו. והאדנא שכולם מברכין בלחש כולם צריכים לנגב. א"א אות ו' וכ"כ מחה"ש:

כד) [סעיף ט'] בכל מיני משקין משמע אפילו ביין מותר מיהו בלבוש כתב חוץ מיין שאעפ"י שמנקה אין נוטלין בו משום בזיונו של יין וכ"כ הר"ז אות ח' ועיין לעיל סימן ק"ס סעיף י"ב והב"ח כתב דלא נהגינן לנקות הידים לא בשמן ולא ביין יעו"ש. וכ"כ העו"ת אות ו' ובנ"ץ האריך כאן וכתב ומיירי באין לו מים כ"א משקין אז מותר הא יש לי מים אין ליטול במשקין. א"א אות ט' וכ"כ מאמ"ר אות ז' יעו"ש. ח"א כלל מ"ו אות ב' חס"ל אות ח' בן א"ח פ' שלח לך אות י"א:

כה) שם בכל מיני משקין. וה"ה במים הפסולין לראשונים. מ"א סק"ז ר"ז שם ח"א שם בי"מ אות ר' דה"ח אות ד' וכ"כ לעיל אות יו"ד יעו"ש. מיהו הריא"ז והב"ד בש"ג פ' אלו דברים כתב דכמו שבמים ראשונים אינם נוטלין אלא במים הראויים לשתיית בהמה וצריכין שיהיו מכח אדם אף מים אחרונים כיוצא בהם עכ"ד. והביאו כנה"ג בהגב"י. ונראה לענין דינא כיון דדעת האחרונים להתיר הכי נקטינן רק דלכתחלה יש ליזהר וכ"כ החס"ל אות ו':

כו) ואם עבר ולא נטל יטול לאחר בהמ"ז. חס"ל אות ח' בן א"ח שם. ונראה דה"ה אם היה בדרך ולא היה לו מים ליטול וגם לא שאר משקין ובירך בהמ"ז דיטול אח"כ. ועיין לעיל אות ז':

כז) [סעיף יוד'] יש שאין נוהגים ליטול וכו' דליכא מלח סדומית האדנא ומשום ידים מזוהמות ליכא דאין מקפידין על כך טור בשם התו' מ"א סק"ח עט"ז אות ג' אמנם איתא בילקוט ראובני ס' ויקרא דאיוב לא עשה כס' מים אחרונים והא גרמא ליה היסורין יעו"ש. והביאו כף החיים סימן כ"ה אות ד' וכ"כ בשו"ת רבי יעקב ממרויש סימן כ"ה שהיה שואל ומשיבין לו מן השמים דמים ראשונים ואחרונים דבר שבקדושה הם וכל דבר שבקדושה המקיל בו מקילין ימיו ושנותיו עכ"ל. וכ"כ הברכ"י אות ז' בשם מהר"א אזולאי והביאו הזכ"ל אות מ' חס"ל אות א' כף החיים שם אות ח' ועי"ש אות ט' שדחה ס' האומרים אם יש זימון א"צ מ"א יעו"ש. ומ"ש המו"ק לחלק בין זמן התלמוד לזמנינו לפי שהיו אוכלים באצבעותיהם כבר השיב על דבריו הפתה"ד אות ג' והיפ"ל אות ג' יעו"ש וכ"מ מדברי הזוה"ק והאר"י ז"ל שכתבנו לעיל אות א' דלא יש חילוק ובכל ענין צריך ליטול יעו"ש:

כח) שם לדידיה הוו ידים מזוהמות וכו' אין ליתן לכתחלה לברך ברהמ"ז לקטוע אצבע או למוכי שחין דלא גרע מידים מזוהמות. חות יאיר סימן קע"ו. י"א בהגה"ט. זכ"ל אות מ' בי"מ בדיני מי המברך אות ב':

כט) שם וצריך ליטול קודם וכו' ואפילו רוצה לברך על היין וידיו מזוהמות צריך לקנחם קודם. ס"ח סימן נ"ח ותתנ"ג. מ"א סק"ט. זכ"ל שם וה"ה כל הברכות אם מזוהמות אסור לברך. א"א אות ט' וכ"כ לעיל סימן קנ"ח אות ג"ן יעו"ש:

מ"א סק"א מתוך הכלי פירוש שישכשך ידיו תוך הכלי אלא ישפוך מהכלי על ידיו:

כתב ב"י ר"ס קנ"ח בשם א"ח מים ראשונים מצוה אחרוני' חובה למאי נ"מ לבטולי הא מקמי הא שאם אכל ויש לו מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון ג' סעודות בשבת ולא יהיה לו מים מבטל הסעודה האחרת ונוטל ידיו לברכ' מפני שכבר נתחייב בברכה ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו ידיו ומברך עכ"ל משמע מדבריו דאם רוצה לאכול ויש לו רק מים ליטול פעם א' נוטל ראשוני' ולא אחרונים כיון שאסור לאכול עד שיטול ידיו וצ"ע א"כ מאי חומרא דאחרונים מראשונים וצ"ל דאסור לו לאכול אא"כ יש לו מים ראשונים ואחרונים לסעודה זו וערסי' קפ"ב וצ"ע ול"נ דקושיא מעיקרא ליתא דנ"מ להולכים במחנ' שפטורי' מראשונים וחייבים באחרונים כדאי' ספ"ק דעירובין וכן כתב התוס' בחולין דף ק"ה ועסי' קס"ג דאם אין מים א"צ לבטל הסעודה ונ"ל דעכשיו ראשונים עדיפי אפילו למי שנזהר באחרונים דאינה חובה כ"כ דהא ליכא מלח סדומית, כתב רי"ו מוזגין הכוס ואח"כ נוטלין לידים ועסי' קס"ו מיהו מסידור הטור והש"ע משמע דנוטלין קודם מ"מ בגמרא משמע כמ"ש רי"ו ואין סדר למשנת הטור: אלא בכלי. ומ"מ אין לרחוץ ידיו מתוך הכלי ובאמצעיי' שרי (יש"ש):

עצים דקים. וה"ה כל דבר שחוצץ בינו לקרקע [החינוך] ומשמע דאפילו כשיש רצפה שרי דאין רוח רעה שורה אלא על גבי קרקע, כ' החייט דבמקום שאין עוברים ושבים שם יכולים ליטול על גבי קרקע ולכן נ"ל דתחת השלחן שרי ואף על גב שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני ביני:

שהיד נכוית. וצ"ע אטו בשוט' עסקי' שיכוה ידיו ובגמ' איתא שהיד סולדת בהן והוא כל שכריסו של תינוק נכוית הימנו כמ"ש סי' שי"ח סי"ד ורש"ל פסק דוק' בצוננין:

עד פרק ב'. שלמעלה מהפרק אין מגיע לכלוך המאכל:

לה' אחרוני'. ושיערו חכמים בשיעור נטילת ד' יכול לעיין בד' ברכות של ב"ה וכן נמי בשיעור זה ליכא הפסק בין נטיל' לברכה ומשמע מהא דאמרי' תכף לנט"י ברכ' לאו דוקא תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו אפשר דבכדי לא מפסקינן כלל (ב"י רשב"א עסי' קס"ו):

מנגב. ביש"ש כתב דוקא המברך צריך לנגב ולא האחרים:

בכל מיני משקין. וה"ה במים הפסולים לראשונים:

יש שאין נוהגין. דליכא מלח סדומית האידנא ומשום ידים מזוהמות ליכא דאין מקפידין על כך:

הוי ידים מזוהמות. אפי' רוצה לברך על היין וידיו מלוכלכות צריך לקנחם קודם [ס"ח נ"ח ותתנ"ו]:

וצריך ליטול. משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו:

(א) מים אחרונים וכו' – הטעם משום שהידים מזוהמות הן מן האכילה ופסולות לברכה וסמכו חז"ל אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים והתקדשתם אלו מים ראשונים (שיקדשו ידיהם קודם האכילה לטהרם מטומאה כמו שנתבאר לעיל בסימן קנ"ח) והייתם קדושים אלו מים אחרונים ואפילו למי שאינו מברך בעצמו אלא שומע לצאת מפי המברך ויותר מזה אפילו כשאין ידיו מזוהמות כלל מן האכילה ג"כ חייבו חז"ל בנטילת מים אחרונים והוא מפני חשש מלח סדומית דבכל סעודה הלא נמצא מלח ויש לחוש שמא מעורב בהן מעט ממלח סדומית שמסמא העינים למי שנוגע בם ואח"כ יגע בעיניו ואף עכשיו שאין מצוי מלח סדומית בינינו יש לחוש למלח אחר שטבעה כמותה ועיין בסעיף י':

(ב) חובה – ואם יש לו מים מצומצמים צריך למעט במים ראשונים כפי שיעור המבואר בסימן קס"ב סעיף ב' בכדי שישאר לו מעט למים אחרונים ואם אין לו רק כפי שיעור מים ראשונים הם קודמים אפילו למי שנזהר תמיד במים אחרונים דהאידנא דאין מצוי מלח סדומית בינינו אינם חובה כ"כ כמו מים ראשונים יש אומרים דמתחלה אין לו לאכול אא"כ יודע שיהיה לו ג"כ מים אחרונים ומ"מ אין החיוב עליו יותר ממים ראשונים דהיינו בלפניו ד' מילין ולאחריו מיל ואם בתוך שיעור זה לא נמצא מים אעפ"כ מותר לו לאכול וגם לברך אח"כ בהמ"ז וכל אימת שימצא מים אח"כ יטול ידיו משום חשש מלח סדומית:

(ג) אלא בכלי – ולא יתחוב ידיו בתוך הכלי לרוחצם אלא ישפוך המים על ידיו שירד לתוך הכלי:

(ד) מפני רוח רעה – ויש חשש סכנה לעובר עליהם ובמקום שאין עוברים שם יכולים ליטול ע"ג קרקע ולכן מותר ליטלם תחת השלחן ואע"ג שלפעמים מסלקין השלחן מ"מ יתנגבו ביני וביני:

(ה) ואם אין לו כלי – דכשיש לו כלי ישפכם דוקא בתוך הכלי:

(ו) וכיוצא בהם – כמו אבנים דקים וקוצים וכל כה"ג שנבלעים בהם המים ואינם מתקבצים למקום אחד ויש מקילין ליטול אף ע"ג רצפה אם אין לו כלי ליטול בתוכו דס"ל דדוקא ע"ג קרקע ממש שורה עליהם רוח רעה אבל לפי מה שכתב הלבוש יש להחמיר בזה:

(ז) בחמין – אבל פושרין דהיינו שאין היד סולדת בהן מותר ורש"ל פסק דוקא בצוננין ומיהו אם אין לו כ"א אלו הפושרין בודאי אין להחמיר:

(ח) נכוית בהם – ל"ד דבודאי אין אדם נוטל ידיו במים כאלו שיכוה בהן אלא ר"ל שהיד סולדת בהן ושיעורו כל שכריסו של תינוק נכוית בו [מ"א]:

(ט) שמפעפעין – מרככין את הידים ומבליעין בהן את זוהמת התבשיל [רש"י] ונ"ל דחמין שנצטננו מותר ליטול בהן:

(י) עד פרק שני – שלמעלה משני פרקי אצבעות אין מגיע לכלוך המאכל [ומן אצבע האגודל צריך ליטול פרק ראשון] ואם היה המאכל מגיע מכאן ואילך צריך רחיצה גם למעלה [א"ר בשם בלבו] ועיין בבה"ל. ורע עלי המעשה שראיתי שיש אנשים אשר המה זהירים בנטילת מים האחרונים אבל אינם יוצאים חובת הדין כלל וכלל דאינם נותנים כ"א איזה טיפים מים על ראשי האצבעות עד אשר אפילו עד סוף פרק הראשון אינה מגעת ולפעמים יוצאים בנגיעה בעלמא במים וידיהם נשארים מטונפות מזוהמת המאכל כבראשונה ובאמת מן הדין צריך לרחוץ לפחות עד סוף שני פרקי אצבעות וכנ"ל:

(יא) שתרד הזוהמא – מן הלכלוך שבידיו ע"י הנטילה:

(יב) מתחילין מן המברך – כדי שיעיין בארבע ברכות של בהמ"ז בתוך הזמן שיטלו אלו הד' אנשים הנשארים ואע"ג דהיום המנהג שכל אחד מהמסובין מברך לעצמו ואין יוצאין בברכתו מ"מ לא נשתנה הדין דגם היום מהנכון שיאמרו המסובין כל ברכה וברכה בלחש עם המברך שמברך בקול רם כדאיתא לקמן בסימן קפ"ג ס"ז וגם ברכת הזימון צריך המברך לומר לפניהם משו"ה צריך לעיין קצת מתחלה:

(יג) מן הקטן – היושב בסוף המסבה והטעם הוא כדי שלא יהא צריך המברך להמתין הרבה אחר נטילתו עד שיטלו כולם וגנאי הוא לו וגם דהוי הפסק:

(יד) ואין מכבדין וכו' – דאין זה כיבוד במה שירמוז לו שהוא ירחץ תחלה ידיו המזוהמות:

(טו) מתחילין וכו' – כדי שבשיעור הזמן שיטלו הד' את ידיהם יוכל הוא לעיין בבהמ"ז וכנ"ל ואף דקי"ל דתיכף לנטילה ברכה בשיעור זה לא חשיב הפסק ומיהו אפשר דבכדי אין להפסיק כלל:

(טז) מן המברך – וכיון שנטל הוא ידיו אותן הד' שאצלו אין מכבדין זה את זה אלא דרך ישיבתן נוטלין:

(יז) אין מברכין וכו' – דלפי הטעם שבארנו לעיל בסק"א משום חשש מלח סדומית דהוא סכנה לעינים בודאי אין שייך לברך על נטילה זו כמו שאין מברכין על שמירה משאר סכנות כגון המסנן מים בלילה מפני סכנת עלוקה וכיוצא בזה ואפילו לפי הטעם הראשון שכתבנו לעיל דהנטילה היא כדי להסיר הזוהמא מעל ידיו קודם בהמ"ז שלפי טעם זה היה ראוי לברך על נטילה זו מ"מ לא נהגו כן לפי שעכשיו אין עושין המצוה כתקנת חכמים ומנהגם שהיו נוהגים למשוח הידים גם בשמן ערב אחר הנטילה להעביר את הזוהמא מהידים וכיון שאין אנו עושים המצוה כתיקונה נהגו שלא לברך בכל גוונא:

(יח) אינן צריכין ניגוב – כיון שאינם באים רק לנקות את הידים גם בלא ניגוב הן נקיות:

(יט) ולהרמב"ם וכו' – ס"ל דלא נקרא נטילה בלי נגוב ועיין לעיל סוף סימן קע"ג משמע דעת המחבר להקל בזה מ"מ לכתחלה טוב לנגב ידיו לצאת דעת כולם [ח"א]. כתב הב"י בשם ספר שלחן של ארבע וכן הביא בא"ר בשם הכלבו דמים אחרונים אין צריכין שיעור אלא שיהא בהן כדי להדיח בהן את ידיו ובספר מעשה רב הביא דהנהגת הגר"א היתה ברביעית:

(כ) נוטלים בכל וכו' – שגם הם מנקין הידים מזוהמא כמו מים ומיירי באין לו מים כ"א משקין הא יש לו מים אין ליטול במשקין [פמ"ג]:

(כא) מיני משקין – אפילו בשמן ודבש וחלב חוץ מיין מפני חשיבותו. כתבו האחרונים שכל מיני מים הפסולים לראשונים דהיינו שנעשה בהן מלאכה או שנשתנו מראיהן ואפילו מים שנפסלו משתית בהמה וכה"ג מ"מ כשרים לאחרונים וגם אין צריך להם כלי וכח גברא כראשונים ואין חציצת הידים פוסלת בהן. גם אין צריך לשפוך על ידיו אלא פעם אחת:

(כב) שאין נוהגים וכו' – מפני שאין מלח סדומית מצוי בינינו ומשום ידים מזוהמות אין חוששין הואיל ועכשיו אין מקפידין לרחצן מלכלוך המאכל אין זה קרוי זוהמא לנו. ודעת הגר"א בביאורו דצריך ליטול גם האידנא [דטעם מלח סדומית וידים מזוהמות גם עתה שייך וכמ"ש בס"א] וכ"כ המ"א בשם המקובלים דכל אדם יזהר במים אחרונים וכן החמיר המהרש"ל בים של שלמה וכ"כ הברכי יוסף ע"ש שהחמיר הרבה בזה:

(כג) וצריך ליטול ידיו וכו' – ר"ל דזה מדינא צריך ליטול ידיו במים אחרונים לכו"ע וכתבו האחרונים שאפילו רוצה לברך על היין או פירות באמצע הסעודה צריך לקנחם מקודם כיון שידיו מלוכלכות והוא איסטניס:

(כד) קודם בהמ"ז – וצריך ליזהר שלא להפסיק בין הנטילה לבהמ"ז אפילו בד"ת:

בכלי עבה"ט ועיין לעיל סי' קע"ג מ"ש שם בשם הח"צ והא"ר ע"ש:

לה' האחרונים ועבה"ט ובשם האר"י ז"ל כתבו שאסור להפסיק אפי' בדברי תורה ע"ש:

מים אחרונים חובה. דאמרו חכמים אחר כל אכילתך אכול מלח ויש מלח סדומית שמסמא העינים וכיון דנגע במלח כי הדר יהיב ידיה אעיניה מסמא להו לפיכך צריך לנוטלן:

מתחילין מן הקטן. פירש"י שגנאי הוא שיסלקו השלחן מלפני הגדול כשיטול ידיו וימתין שם וישב בטל לפיכך מתחילין מהקטן היושב בסוף ואין מסלקין השלחן מלפני הגדול עד שיגיעו המים לה' שאצלו וחוזרין ומתחילין מהגדול ונוטלין שלחן מלפניו עכ"ל. וזה שלא כמ"ש הטור בסי' ק"פ שלא היו נוטלין השלחן מלפני המברך:

לה' אחרונים. דשיערו חכמים שבשיעור נטילת הארבעה יוכל המברך לעיין בד' ברכות של ב"ה וש"מ דהא דאמרינן תכף לנט"י ברכ' לאו תכף ממש אלא בכדי שיעור זה ומיהו להפסיק בכדי לא מפסקי' כ"כ ב"י בשם רשב"א:

מתחילין מן המברך. ואח"כ אין מכבדין זה את זה (ב"י בשם הרא"ש):