שולחן ערוך, אורח חיים קע״ח: איזה דברים קרוים הפסק בסעודה. ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

איזה דברים קרוים הפסק בסעודה. ובו ז סעיפים:
היה אוכל בבית זה ופסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו ויצא לו לפתח ביתו וחזר הואיל ושינה מקומו צריך לברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך בתחלה המוציא ואח"כ יגמור סעודתו אבל אם דבר עמו בתוך הבית אע"פ ששינה מקומו מפנה לפנה אינו צריך לברך (ועיין לקמן סי' רע"ג אם היה דעתו לאכול במקום אחר לא מיקרי שינוי מקום והוא שיהיו שני המקומות בבית א' וע"ל סי' קפ"ד):

חברים שהיו יושבים לאכול ויצאו לקראת חתן או לקראת כלה אם הניחו שם מקצתן חוזרים למקומן וגומרים סעודתן ואינם צריכים לברך שנייה ואם לא הניחו שם אדם כשהם יוצאים צריכין ברכה למפרע וכשהם חוזרים צריכים ברכה לכתחלה וכן אם היו מסובין לשתות או לאכול פירות שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו ולפיכך מברך למפרע על מה שאכל וחוזר ומברך שנית על מה שהוא צריך לאכול והמשנה מקומו מפנה לפנה בבית אחד אינו צריך לחזור ולברך אכל במזרחה של תאנה זו ובא לאכול במערבה צריך לברך : הגה ויש חולקים בכל מה שכתוב בסי' זה רק סוברין ששינוי מקום אינו אלא כהיסח הדעת ולכן אם שינה מקומו למקום אחר אין צריך לברך אלא לפני מה שרוצה לאכול אבל לא על מה שכבר אכל (תוס' ורשב"ם והרא"ש ומרדכי פרק ע"פ וטור) ודוקא שלא הניח מקצת חברים בסעודה ואכל מדברים שאין צריכים ברכה במקומן אבל אם הניח מקצת חברים או אפילו לא הניח ואכל דברים שצריכין ברכה במקומם אפי' מה שרוצה לאכול אחר כך אין צריך לברך (סמ"ק וא"ז) ולכן מי שפסק סעודתו והלך לבית אחר או שהיה אוכל וקראו חבירו לדבר עמו אפי' לפתח ביתו או למקום אחר כשחוזר לסעודה א"צ לברך כלל דהא פת צריך ברכה במקומו לכולי עלמא מיהו אם הסיח דעתו כשחוזר ודאי צריך לברך על מה שרוצה לאכול אח"כ (ב"י ורשב"א) ואין חילוק בין חזר למקום שאכל כבר ובין סיים סעודתו במקום אחר (רמב"ם פ"ד ור"ן) וכן נוהגין במדינות אלו מ"מ לכתחלה לא יעקור ממקומו בלא ברכה דחיישינן שמא ישכח מלחזור ולאכול (הר"ר מנוח ור"ן) מיהו לצורך מצוה עוברת כגון שיגיע זמן תפלה מותר (כל בו הל' פסח ועסי' קפ"ד):

יש מי שאומר שאם היה בגן ורוצה לאכול מפירות כל אילן ואילן כיון שברך על אילן אחד אינו צריך לברך על האחרים והוא שבשעה שבירך היה דעתו לאכול מאותם האחרים אבל מגן לגן צריך לברך אפילו אם הם סמוכים ואפי' אם כשבירך תחלה היה דעתו על הכל:

אם אכל פת במקום א' וחזר ואכל במקום אחר אינו מברך בהמ"ז אלא במקום השני כמו שנהגו הולכי דרכים שאוכלי' דרך הילוכם ויושבים ומברכין במקום סיום אכילתם:

י"א ששבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם ויש אומרים דדוקא מיני דגן: הגה ויש אומרים דוקא פת לבד: (ב"י סי' קפ"ד בשם רשב"א והגהות מיימוני פרק ד'):

מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל אפי' אם אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל שחייב להפסיק ואי אפשר לו לאכול עד שיתפלל עם כל זה לא הוי הפסק:

אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי לא הוי הפסק: הגה וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות כגון שהוצרך לנקביו וכיוצא בזה:

למפרע. פי' לכתחלה צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ואם לא בירך קודם שעקר צריך לחזור למקומו ולברך בהמ"ז ואח"כ יאכל במקום שירצה רק שיברך המוציא תחלה ועי' סי' קפ"ד:

שכבר אכל. דהברכה אחרונה על אכילתו שניה עולה לכאן ולכאן רק לפניה צריך לברך כדין נמלך:

א"צ לברך. ואז אפי' הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים א"צ לברך דלקבעיה קמא הדר. ב"י מ"א:

לבית אחר. והא דכתב רמ"א לעיל והוא שיהא שני המקומות בבית אחד היינו לדיעה שפוסק שם דצריך לברך למפרע אבל להיש חולקים שמביא רמ"א אינו כן. ובספר אבן העוזר מסיק דכשהולך ומשנה המקום באמצע הסעודה ואפי' הסיח דעתו שוב מאכילה כשחוזר לסעודתו אינו צריך לברך הן על פת הן על כל הדברים הבאים מחמת הסעודה אבל דברים שלא באו מחמת הסעודה אף שבירך תחלה עליהם אם הסיח דעתו מהם צריך לחזור ולברך. (ועיין בספר אליהו רבה מה שתירץ על קושית ב"ח על רמ"א וכן בספר זכרון לר' ישמעאל הכהן פסק כדעת רמ"א דלא כב"ח):

לברך. וג"כ ליטול ידיו ולא יברך עיין סי' קס"ד:

אחר. אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך. מ"א ע"ש:

דחיישינן שמא ישכח. לפי טעם זה אם מזמינים אותו לאכול למקום אחר שרי וכן המנהג פשוט. אבל הב"ח כתב דוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא לעקור אבל בלא"ה אסור לעקור דלכתחלה צריך לברך במקומו וכ"כ רמ"א בתשובה ס"א מ"א. וט"ז האריך והעלה המנהג בינינו שאוכלין קצת בביתם והולכים לסעודת נשואין לגמור הסעודה וזהו כשהיה דעתם מתחלה ללכת אח"כ שם. וכן בהולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתו. ואם אירע הדבר שהלך למקום אחר שלא לאכול שם וחזר לסעודתו. אם אכל מה שצריך ברכה במקומו כנזכר בס"ה אז א"צ לברך תחלה שנית וכ"ש לא למפרע בהמ"ז. ואם אכל פירות או שתה יין והלך וחזר צריך לברך תחלה על מה שישתה בחזרתו. ואם הסיח דעתו מן האכילה בשעה שהלך בכל גווני צריך לחזור ולברך שנית על מה שיאכל ע"ש. ועיין יד אהרן. (כתב בס' ברכת אברהם דף קנ"ד אם בירך על פרי א' ולא אכל ממנו שם והוליכו למקום אחר צריך לחזור ולברך בבית שני וברכה שעשה במקום הראשון הוי ברכה לבטלה ע"ש):

אחר. איירי בדיעבד דלכתחלה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ"ש ס"א:

המינים. ולכתחלה יחמיר לברך במקומו וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל ז' המינים וכמ"ש ס"ב דספק ברכות להקל. מ"א:

הפסק. ומ"מ נ"ל דנט"י בעי דהוי היסח הדעת מ"א. כתב הע"ת וברכת אברהם דוקא עמד והתפלל במקומו אבל הלך לבה"כ להתפלל הוי הפסק ע"ש ובא"ז כתב דמשמע בלבוש אפי' הלך לבה"כ לא הוי הפסק וט"ז העלה דלמעשה יש ליזהר בזה דלא אמרינן דלא הוי הפסק אלא במתפללין באותו חדר או שהניח מקצת חברים ע"ש: (כתב רמ"א בסי' רע"ב דמבית לסוכה חשוב כמפינה לפינה והשיג הנ"ץ עליו ובספר אליהו רבה מיישבו ופי' כדעת רמ"א ע"ש באריכות):

פסחים ק"א

לשון הרמב"ם בפ"ד מה"ב

ב"י מלשון הרמב"ם

פסחים שם ול' רמב"ם שם

שם והוא מהירושלמי

והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך הראב"ד וכדלקמן ס"ג

אורחת חיים

סמ"ק בסי' קי"ט

הרמב"ם בפ"ד וכדעת הרשב"ם

הרא"ש

התו' ורא"ש שם ובפרק כיסוי הדם

רא"ש בפ"ק דתענית בשם הראב"ד

ס"א היה כו'.שם שינוי מקום כו' ל"ש אלא בבית כו' וכרב ששת דר"ח איתותב ואע"ג דשנינהו רנב"י לא סמכינן אשנוייא. רי"ף. ואף שהרא"ש תמה עליו וכ' שאין בגמ' שנוייא מבורר מזה כיון דאשכחן דר"י ס"ל כן ות"ק פליג עליה יחידאה הוא וכ' בכ"מ כיון דר"י וריב"ל פליגי בספ"ז דעירובין ופ"ג דסנהדרין אי בד"א לפרש וקי"ל בכ"מ כריב"ל כמ"ש בתוס' ברפ"ד דמגילה וש"פ אזדא תי' דרנב"י:

או שהיה כו'. בתוספתא והביאו תוס' הפליג כו' וכמו שכתב הר"ן שם דשינוי מקום הוא בין שהלך הוא למקום אחר ולא חזר למקומו בין שהלך וחזר למקומו ממש"ש בני חבורה כו':

לפתח ביתו כו'. ר"ל מפתח ביתו וכ"ה בכ"מ דהוי כמו מבית לבית וכנ"ל ואף שחזר כמו בס"ב:

אבל כו'. כמ"ש בס"ב המשנה וכמ"ש בגמ' שם וכגי' הרי"ף ורא"ש אבל מפנה כו' ועתוס' שם סד"ה אלא ושינוי מקום היינו כו' ובד"ה כשהן בתוספתא דברכות בע"ה כו' הפליג כו' ולרמב"ם הפליג משיצא מפתח ביתו:

אע"פ ששנה כו'. שם אבל מפנה כו' ופ' כר"ש אע"ג דרנב"י תי' מאן תנא כו' תי' אליבא דר"ח דר"ח ס"ל בד"א לחלוק אבל ר"ש ס"ל כריב"ל דבד"א לפרש וכשיטתו בסנהדרין כ"ד ב' וכן קי"ל:

וע"ל כו' אם כו'. ר"ל כמו בקידוש דדין שינוי מקום שוה בשניהם ועיין תוס' שם א' ד"ה אבל ממקום כו' והרא"ש שם ס"ה אבל מפינה כו' והכא גרסינן כו' ודלא כהר"ן:

ס"ב חבירים כו'. כפל כאן משום חדושו דהניחו שם כו' ובס"א השמיענו דמבית לבית הוי שינוי מקום וכן חזרתו לבית כנ"ל:

מקצתן כו'. דמש"ש זקן כו' ל"ד וכמש"ש בברייתא שנייה:

וכן כו'. קמ"ל בזה אף ר"ח מודה דגם בזה מהני מקצת חברים ועמ"ש למטה בהג"ה והמשנה מפנה כו' וכמ"ש ר"ח שם ור"ח ודאי בפירות מיירי כמש"ש ותו יתיב כו':

אבל כו'. ירושל' והביאו תוס' שם ד"ה אלא כו':

וי"ח כו'. ממ"ש שם בחולין ק"ז השמש מברך כו' ולא הצריכו ברכה למפרע וע' ר"ס קע"ט ואם אמר כו' אבל הרי"ף סובר דוקא בהיסח הדעת אבל לא בשינוי מקום ועוד הביאו תוס' ראיה ממ"ש וכשחוזרין טעונין כו' ואם איתא פשיטא אלא דה"ק לכתחילה קודם שיצאו צריכין שמא ישהו כו' וכמ"ש למטה מ"מ לכתחלה כו' ועתוס' שם ד"ה כשהן ובחולין פ"ו ב' ד"ה אסור:

ודוקא כו' או כו'. כר"ח דת"כ. רשב"ם ותוס' ד"ה אלא ורא"ש וש"פ וצ"ל דרי"ף ל"ג להאי ת"כ וכ' ודוקא כו' וכ"ד הרמב"ם וש"ע לעיל שכ' וכן אם היו כו' מ' שהן שוין. וכ"כ סמ"ק דלא כב"י שכ' דבדברים שאינן טעונין ברכה במקומן אין חילוק בין הניחו או לא כיון דדבר שאין לו קבע הוא וליתא דא"כ ל"ל לגמ' לדייק מדקתני עקרו רגליהן מכלל כו':

ולכן כו' דהא כו'. כמ"ש בפ"ח דברכות:

מיהו אם כו'. כמ"ש בתוספתא דפסחים וחולין בד"ה הנ"ל וכמ"ש בתוספתא שהביאו שם הפליג כו' וכשהוא חוזר כו' וכפירושם דא"צ לברך אלא על מה שרוצה כו' וה"ק כשיוצא צריך לברך בהמ"ז ואם לא בירך בהמ"ז כשיוצא מ"מ כשחוזר צריך לברך לכתחלה וכמו שפי' בברייתא דפסחים כנ"ל:

ואין חילוק כו'. כמ"ש בס"א בשם הר"ן וכן לענין טעונין ברכה במקומן שנתחדש בהג"ה וכמ"ש ר"ח שם מבית לבית ובברייתא חברים כו' דפריך חזרו כו':

מ"מ כו'. תוס' שם ושם דז"ש בגמ' כשהן יוצאין טעונין כו':

מיהו כו'. כמש"ש בני חבורה כו' ומ' דוקא בכה"ג וז"ש לעיל מ"מ לכתחילה כו':

כגון כו'. שם בברייתא שנייה:

ס"ג יש מי כו' והוא כו'. הוא שיטת הראב"ד בהשגות על הירושלמי הנ"ל אכל במזרחה כו' כ' והוא שלא היה דעתו מתחלה לכך וכמ"ש בס"א בהג"ה וע"ל כו' והוא כו' וז"ש כאן אבל מגן כו' ואפי' אם כו' וע' תוס' ק' ב' ד"ה ידי קידוש כו' ודעת הרמב"ם וש"ע בס"ב כיון שאינו רואה מקומו ואינו מוקף מחיצות לא מהני דעתו ועב"י ומ"א:

ס"ד אם אכל כו'. כ"כ הר"ש בהגהת סמ"ק וכפי' רשב"ם שם ורש"י בד"ה אבל דברים כו' על קביעות כו' וד"ה לקיבעיה כו' ודלא כמ"ש סמ"ק לקיבעיה כו' שצריך לחזור למקום הראשון והא דרבב"ח בפ"ח דברכות מיירי שלא ה"ל פת שם:

כמו כו'. בספ"ז שם האוכל ומהלך כו' ופי' סמ"ג שיושב במקום האחרון:

ס"ה י"א כו' רשב"ם שם ד"ה אבל וכגי' בת"כ דר"ח לשתות יין כו':

וי"א כו'. תוס' שם ד"ה אלא כו' ע"ש וראייתם אין עליה תשובה וכן עיקר וכ"כ הרי"ף ורא"ש:

וי"א כו'. מדסתמו בגמ' ולא פרשו ש"מ שסמכו על מתני' דברכות ולא הוזכר שם אלא פת והוא ס' ראשונה בתוס' אלא פת כו' ונזהר תוס' מקושיא דא"כ מאי דברים וכ' וכל מיני פת אבל עיקר כמ"ש אח"כ דאכתי לא הל"ל דברים דהכל בכלל פתהוא:

ס"ו מי שנזכר כו'. עתוס' שם ק"ב א' ד"ה ועקרו כו' ובחולין פ"ז א' ד"ה משתא כו' וערא"ש בע"פ ספ"ד ועמש"ל סי' תע"ד:

ס"ז אדם כו'. דלא כהראב"ד שפי' מ"ש בתענית י"ב א' א"ד א"ר ל"ש כו' אף באמצע סעודה דטעון ברכה למפרע ולכתחילה ובפסחים ק"כ ב' א"ל אביי מינם כו' דהוי הפסק סעודה וליתא דשם לאחר אכילה קא' ולקולא והא דפסחים שם כפי' רשב"ם במצת אפיקומן משום ב' מקומות ע"ש ול"ד למ"ד בתוספתא דברכות הנ"ל בע"ה כו' הפליג. כו' דשם איכא היסח הדעת אבל שינת עראי ליכא היסח הדעת ותדע דאמרינן בפ"ב דסוכה דישן שינת עראי בתפילין ואע"ג דאסור להסיח דעתו מהם וכ"ג תר"י והרא"ש בפ"ג דברכות:

וכן כו'. אה"מ. וכמ"ש בתוספתא הנ"ל דוקא בהיסח הדעת:

דברי רשות. ר"ל כמ"ש בסי' תע"ד דאחר שהתחיל הדבר לא הוי הפסק אלא דבר הקבוע חובה ואף תפלה בס"ו ואין שהות כו' אע"פ שחובה אינו קבוע לה ועמש"ש:

לפתח ביתו – עיין מ"ב ועיין בפמ"ג שתמה על המ"א בסק"ב שמעתיק דכשרואה מקומו מהני א"כ אמאי הוא שינוי מקום ביצא לפתח ביתו ולא נהירא דלמא מיירי כשהפתח נעול ובפרט אם נימא דמבית לבית לא מהני רואה מקומו בודאי לק"מ דלהרמב"ם ביצא חוץ לפתח ביתו הוי כמבית לבית כמו שכתבו האחרונים:

המוציא – ואם הפליג והסיח דעתו נוטל ידיו ומברך גם נטילת ידים ואם לא הסיח דעתו משמירת ידיו יש לעיין בדבר לענין נטילה:

בבית אחד – עיין במשנה ברורה דהיינו בחדר אחד כ"כ המ"א ושארי אחרונים דמחדר לחדר אף בבית אחד הוי שינוי מקום וכ"מ בסימן רע"ג ובס"א כאן [עי"ש בטור וב"י שסוברים כן בפשיטות] אלא דאם רואה מקומו הראשון או שהיה דעתו בזה בשעת ברכה יש להקל בזה כמ"ש למעלה בס"א ולפ"ז אם אכל פירות ומשקין שאין טעונין ברכה במקומן ונכנס באמצע לחדר אחר שאין רואה מקומו הראשון אסור לו לאכול שם בלא ברכה לכו"ע [דאף לדעת ההג"ה לקמיה בפירות ומשקין מודי] ואף בחזר למקומו יהא טעון ברכה לכתחלה. והנה ד"ז אף שהוא כתוב בכמה אחרונים קשה מאד להזהר בזה וכמדומה שאין העולם נוהגין כן וחפשתי במקורי הדין ומצאתי שאין דין זה מבואר דהמעיין בפסחים ק"א בתוד"ה אבל וברא"ש שם יראה דזהו רק לפי גירסתם דגרסי בגמרא גבי קידוש אבל ממקום למקום וכו' [ולדידהו דין קידוש במקום סעודה ושינוי מקום שוין] אבל אם נגרוס אבל מפנה לפנה לא נהיה מוכרחים לומר דסובר הגמרא דמפינה לפינה ומחדר לחדר שוים אחרי שהם תחת גג אחד ואם נחמיר במחדר לחדר ה"ה דצריך להחמיר במפינה לפינה [דאל"ה מאי מייתי הגמרא ראיה מרב ענן דהתם הוי מאיגרא לארעא] וא"כ כד מקילינן אח"כ במפינה לפינה לענין שינוי מקום נכלל בענין זה גם במחדר לחדר דדוקא במבית לבית מקרי שינוי לענין שינוי מקום וכלישנא דגמ' שם ל"ש אלא מבית לבית דהא לפי גירסא זו ע"כ דצריך לחלק בין דין שינוי מקום לדין קידוש במקום סעודה וכמ"ש בחידושי מהר"ם חלאו"ה [שהי' תלמיד הרשב"א] דלענין קידוש בעינן מקום סעודה ממש ומקום פיתא גרים לכך אפילו מפינה לפינה אסור אבל לענין שינוי מקום בעקירה גמורה תליא מילתא ומפינה לפינה לא הוי עקירה ע"ש. והנה גירסא זו סבור מינה וכו' אבל מפינה לפינה לא מצאתי בכמה ראשונים והוא בפירוש ר"ח ובבה"ג וברי"ף וכן בחידושי מהר"ם חלאו"ה [והנה אף מי שירצה לדחות ראיה זו ויאמר דעכ"פ לא מצינו היתר בהדיא בגמרא לענין שינוי מקום אלא במפינה לפינה וכמו שמסיים הגמרא אבל מפינה לפינה לא אשיב לו גם איסור לא מצינו דאדדייקת מסיפא דלישנא דייק מראש המימרא דקאמר הגמרא לא שנו אלא במבית לבית ומחדר לחדר לא הוי בכלל זה] והנה דעת הרמב"ם כתב בב"י דהוא סובר ג"כ כהתוס' והרא"ש דקידוש במקום סעודה ושינוי מקום דינם שוה וכי היכי דמחמרינן במחדר לחדר לענין קידוש ה"ה דמחמרינן לענין שינוי מקום ולא מקילינן אלא מזוית לזוית באותו חדר אבל מהרה"מ בפכ"ט מהלכות שבת מוכח בהדיא דסובר דדעת הרמב"ם להיפך דמחלקינן בין קידוש במקום סעודה ובין שינוי מקום בסעודה ובשינוי מקום אף מחדר לחדר לא הוי שינוי מקום דגם הוא גורס שם בגמרא לגבי קידוש סבור מינה וכו' אבל מפנה לפנה לא וכו' [וכגרסת הגאונים הנ"ל] ומפרש שם דדבר זה קאי על מחדר לחדר דמפנה לפנה היינו מפנה אחד שבבית לפנה השני שבסוף הבית אף שבאמצע מתחלקים חדרים הרבה [והוכיח פירוש זה מדברי הגאונים עי"ש ובזה מתיישב שפיר הגמרא דמייתי ראיה מרב ענן דמיירי מאגרא לארעא על מפנה לפנה דגם מפנה לפנה הכונה מחדר לחדר עי"ש ואפשר דגם כל הגאונים הנ"ל דגרסי מפנה לפנה ס"ל כן ומתפרש הסוגיא בפשיטות] ולפיכך היקל הרמב"ם גבי קידוש מזוית לזוית דזהו אינו בכלל מפנה לפנה שבש"ס וא"כ גבי שינוי מקום דקאמר בגמרא דדוקא מבית לבית אבל מפנה לפנה מותר ע"כ קאי נמי על מחדר לחדר דזה נקרא מפנה לפנה וכנ"ל [ומיושב לשון הש"ס דקאמר רק מבית לבית הוי שינוי מקום דמשמע דכל שבתוך הבית לא הוי שינוי] והרמב"ם שהעתיק נמי בעניננו גבי שינוי מקום כלשון הגמ' דמפנה לפנה בבית אחד מותר לפ"ז בע"כ כונתו ג"כ אף על מחדר לחדר דכיון שהוא בבית אחד מותר ולא הזכיר בתחלה לאסור אלא מבית לבית [ומדויק מאד מה ששינה הרמב"ם לשונו דלגבי קידוש קאמר מזוית לזוית וכאן כתב מפנה לפנה]. היוצא מדברינו דלהרה"מ דעת הרמב"ם דמחדר לחדר לא הוי שינוי מקום וגם מדעת בה"ג ור"ח ורי"ף ע"פ גירסתם נראה כן וגם מצינו לרש"י שסובר בהדיא לענין שינוי מקום דמבית לעליה לא הוי שינוי מקום וה"ה מחדר לחדר דהוא גורס בשניהם אבל ממקום למקום לא [וע"כ דמחלקינן בין קידוש לשינוי מקום בסעודה] וכן באור זרוע העתיק דבריו לדינא עי"ש וע"כ אף דראוי ונכון לחוש לכתחלה לדעת האחרונים שלא ליכנס אפילו מחדר לחדר באמצע אכילתו בדברים שאין טעונין ברכה אחריהן במקומן אם לא שהיה דעתו לזה מתחלה בשעת ברכה מ"מ הנוהג להקל בזה אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך וכנ"ל ועכ"פ בדיעבד בודאי אין להצריך ברכה בהן דמידי ספיקא לא נפקא וספק ברכות להקל וביכול לראות מקומו הראשון בודאי יש להקל אף לכתחלה וכנ"ל בסס"א במ"ב:

ואכל דברים שצריכין ברכה וכו' – היינו שמתחלה אכל דברים הצריכים ברכה במקומן אבל במקום שהלך עתה בתוך הסעודה אפי' שתה יין [ומיירי שבירך מתחלה על היין בסעודת הפת] או מים א"צ לברך דהא ע"כ צריך לחזור לקביעותו הראשון והוי כעומד באמצע הסעודה [מ"א בשם תוס' וש"א]:

אם הסיח דעתו כשחוזר ודאי וכו' – הנה אף דבאבן העוזר הקשה על סתימת הדין מהא דסי' קע"ט דאיתא שם דלענין אכילה דעת הר"י והר"ן דלא חשיב היסח הדעת ומחמת זה רצה לחדש דלענין פת אין היסח הדעת גורם ברכה שניה בעניננו כבר סתמו כמה אחרונים [הגר"ז והבית מאיר והמגן גבורים] שלא כדבריו מטעם דהתם איירי כשיושב במקום אחד אמרינן דדרך האדם אחר שנמלך לחזור ולאכול וע"כ לא חשיב היסח הדעת משא"כ בעניננו כשעקר והלך ממקומו:

צריך לברך על מה וכו' – וצריך ג"כ ליטול ידיו ולא יברך [אחרונים]:

בלא ברכה – משמע מזה דדעת הרמ"א דכשהוא יוצא טעון ברכה ובאמת המעיין בהר"ן יראה דדבריו שם הוא רק לשיטתו דע"י עקירה ממקומו נחשב כגמר סעודה וצריך אח"כ ברכה לכתחלה ולכן כתב דצריך לברך גם בהמ"ז קודם שיצא אף דאפשר לשוב ולברך חיישינן שמא ישכח וכמו בכל גמר סעודה דהכי קי"ל בסימן קפ"ד משא"כ לדעה זו דלא נחשב ע"י היציאה לגמר סעודה דחוזר לסעודתו לאכול בלי שום ברכה כלל מנ"ל להצריך לכתחלה בהמ"ז קודם שיצא ואדרבה הלא יש בזה משום ברכה שא"צ כשמברך באמצע סעודתו ואח"כ מצאתי שהגרע"א בחידושיו עמד בזה עי"ש. אמנם נראה לומר דמקור דברי הרמ"א הוא מתוספות והרא"ש שכתבו לשיטתם הנ"ל בהג"ה דבהמ"ז למפרע לעולם א"צ ע"י שינוי מקום לכו"ע דאינו אלא כהיסח הדעת דמצריך רק ברכה לכתחלה ואפ"ה כתבו דמשום עצה טובה שמא ישהא עד שירעב ויפסיד הבהמ"ז צריך לברך כשעוקר ממקומו לצאת וכן רמז הגר"א בביאורו מקור לדין זה מדברי התוספות וא"כ מסתברא לכאורה לומר דזה שייך גם לדידן דס"ל כר"ח ומ"מ אפשר לומר דזהו נמי רק לרב ששת שם דמצריך ברכה ראשונה עכ"פ מן הדין ביציאתו דחשיב כהיסח הדעת ולכן אמרינן דיברך גם בהמ"ז קודם יציאתו שמא ישהא עד שירעב כיון דבלא"ה הסיח דעתו מאכילתו אבל למאן דס"ל דא"צ ברכה לכתחלה כשחוזר לסעודת פת דלא חשיב היסח הדעת לדידיה גם בהמ"ז א"צ כשיוצא אף מצד עצה טובה דלא שייך לברך באמצע סעודה וכנ"ל. והנה לכאורה יש להוכיח זה מברייתא גופא דקאמרה דכשהניח שם זקן וחולה א"צ ברכה כשיוצא ולא ברכה לכתחלה כשחוזר והיינו אף מצד עצה טובה והטעם בע"כ הוא כמו שכתבנו דכיון דלא חשיב היסח הדעת אין שייך לברך וא"כ ממילא ה"ה לדידן דסבירא לן דלעולם אין חשיב היסח הדעת אבל זה יש לדחות דאפשר דהטעם הוא דכיון דהניח שם זקן או חולה לא ישהא כ"כ אבל כשלא הניח חיישינן לזה וזה אפשר דגם ת"ק דר' יהודה מודה לזה ולא פליגי אלא לענין כשחוזר אי טעון ברכה לכתחלה אבל באמת כן מוכח מברייתא שניה דס"ל לת"ק בהדיא דסבירא לן להלכה כוותיה דאף כשיוצא אין טעון ברכה והיינו ע"כ כמו שכתבנו משום דעומד באמצע סעודה. ואחר העיון נראה דמקור דברי הרמ"א יש להם סמך מדברי הכלבו והמאור ע"ש במאור דדייק מדקתני בברייתא ראשונה לקראת חתן וכן בשניה לבהכ"נ או לבהמ"ד משמע דדוקא באופן זה אמרו דמותר להם לעקור משום דהוא דבר מצוה אבל בלא"ה לא ויותר מזה מוכח שם בהמאור דאפילו ר' יהודה דמיקל בשהניח מקצת חברים הוא משום דהוא דבר מצוה אבל בלא"ה אין לו לעקור ממקומו דחיישינן דלמא ממשיך ולא הדר לברוכי בדוכתיה [ופליגי ת"ק ור"י דת"ק סבר דכיון שעוקר רגליו לדבר מצוה אין לנו לחוש דלמא ממשיך אף בלא הניח מקצת חברים ור"י סבר דאין לנו להקל בזה רק בשהניח דאל"ה הוי כגמר סעודה לפי שיטתו שם]. אמנם עדיין קשה דבאמת גם בדברי הכלבו לא נזכר דיברך בהמ"ז קודם שיצא וגם במאור לא נזכר בהדיא ולא כתב רק דלדבר הרשות אסור לו לצאת דלמא ממשיך וכו' ואפשר דכונתם בזה שיגמור סעודתו ויברך אבל לא שיברך בהמ"ז באמצע סעודתו ויצא לדבר הרשות ואח"כ כשיבוא לגמור סעודתו יברך עוד ויגרום ברכה שא"צ [ויתכן דזהו ג"כ כונת המאור בסוף דבריו שכתב עד שיברכו דהיינו שיגמור סעודתו ויברך] ואפשר דגם כונת הרמ"א הוא כן דיגמור סעודתו ויברך וצ"ע. אכן אם הוא משער שאפשר שיפלוג הרבה מסתברא דיברך מקודם ובפרט אם לא הניח מקצת חברים בודאי נכון לברך ואין לחוש לברכה שא"צ כי נוכל לצרף לזה דעת המחבר דסתם כהרמב"ם והגאונים דפסקו דבכל גווני משיצא מפתח ביתו צריך לחזור ולברך:

דחיישינן וכו' – עיין במ"ב אף דבמאור משמע דבדברים שאין טעון ברכה במקומו מותר לו לעקור לכתחלה אף לדבר הרשות קודם שיברך [והא דקאמר בדף ק"ב ע"א בגמ' דטעונין ברכה למפרע כשיוצא אף לרבנן צע"ג לדידיה ואפשר דכונת הגמרא דבזה רשות לו לברך משא"כ בדברים הטעונין ברכה במקומן לרבנן אין רשאי לברך כשיוצא כיון דס"ל דכשיחזור א"צ ברכה לכתחלה נמצא דכשמברך ברכה למפרע גורם ברכה אח"כ לכתחלה בכדי] מ"מ לטעם התוספות והרא"ש שכתבו דשמא ישהא כתבו כמה אחרונים דשייך אף בדברים שאין טעונין ברכה במקומן ובפרט דבזה נפסקה האכילה ביציאתו דבלא"ה צריך ברכה לכתחלה כשיאכל אח"כ:

עוברת – כ"כ בכלבו אבל במאור לא משמע כן דהוא לא כתב רק דלדבר הרשות אסור ובפרט לפי דברי התוספות והרא"ש בפ' כיסוי הדם דהא דקאמר דטעונין ברכה למפרע הוא רק משום עצה טובה בעלמא שמא ישהה מסתברא דהיכא דהוא לדבר מצוה אפילו אינה עוברת אין לחוש לזה וקצת הוכחה ג"כ לזה דאי מיירי הברייתא כשהמצוה עוברת אי יברך בהמ"ז מקודם אמאי מחמיר ר' יהודה בשלא הניח מקצת חברים לברך בהמ"ז קודם שיעקור:

דברי רשות – לאו דוקא דה"ה אפילו הפסיק בדבר מצוה כגון שהתפלל באמצע הסעודה וכנ"ל בס"ו אלא מפני שמצינו שדבר שהוא לחוב קבוע כגון מה שמפסיקין בהלל ואגדה בין כוס לכוס כיון שהוא לחוב שמחוייבין תמיד להפסיק חשיב הפסק וצריך לברך על כל כוס וכוס בפ"ע לכן נקט דבר רשות [הגר"א בביאורו וכוון בזה ליישב מה שהרגיש הפרישה]:

כגון שהוצרך לנקביו וכו' – מבואר לעיל דזה דוקא בסעודת פת אבל בפירות או משקין הוי הפסק מחמת היציאה ממקומו וכשחוזר למקומו צריך ברכה:

סעיף ו' מי שנזכר בתוך הסעודה שלא התפלל. נ"ב דהנה אם לא הי' לו שהות כלל להמתין אף כרגע או ב' עיין בט"ז סי' רע"א סק"ד שמשמע מדבריו דבכה"ג הוי הפסק וצריך לברך אבל לדעת המג"א שם בסק"ו מוכח דאף בכהאי גווגא א"צ לברך ע"ש ודו"ק:

(סעיף ז') אדם שישן בתוך סעודתו שינת עראי לא הוי הפסק. נ"ב עיין במג"א שכתב דעכ"פ נטילת ידים בעינן דהוי היסח הדעת וכ"מ בטור והביא ראיה מע"פ וכו'. הנה לפענ"ד אין זה ברור דיש מקום לחלק בזה לפמ"ש התוס' בחגיגה דף כ"א ד"ה האונן ומחוסר כיפורים שכתבו שם וז"ל ותירץ הר"י דלא שייך היסח הדעת לפסול רק דומיא דהתם שהי' בידו ואסח דעתו הימנו אבל היכי שאין בידו כגון שאבד לא שייך היסח הדעת לפסול והביא הר"א ראיה לדבריו מפרק ג"ה דאמר התם נמצא בעזרה אברים עולות חתיכות חטאת ומשמע שעולה יקריבנה וחטאת תאכל ולא נפסלה בהיסח הדעת עכ"ל. והנה מידי דברי בזה אזכיר תחלה לפרש גוף דבריהם התמוהים מאד. חדא מ"ש מפרק ג"ה הנה שם אין עיקר מקומו רק הביא דרך גררא ומקורה היא פרק ז' דשקלים ושם סיים בירושלם זבחי שלמים זה וזה טעון עיבור צורה ויצא לבית השריפה א"כ מפורש להיפוך מדבריהם שכתבו שעולה תקריב וחטאת תאכל ונשאלתי על זה מידידי הרב המאוה"ג מוה' צבי הירש שור מזאמישטץ והשבתי לו דדבריהם נכונים אך ט"ס יש בדבריהם. דהנה ראייתם מוכרח דהמעיין פ"ב דפסחים דף ל"ד פליגי שם ר"י ור"ל בהיסח הדעת אם הוי פסול הגוף או פסול טומאה דר"י ס"ל פסול טומאה הוי ובעי עיבור צורה ור"ל ס"ל פסול הגוף הוי ולא בעי עיבור צורה ופריך שם כמה פירכות ולא פריך מהמשנה דשקלים דקתני בנמצא בעי עיבור צורה ואמאי הרי הוי היסח הדעת ואי ס"ד פסול הגוף הוי למה לי עיבור צורה ובע"כ מוכח כדעת ר"י דבנאבד לא נחשב היסח הדעת וזה ראיה ברורה. והנה עיינתי שם בירושלמי במקומו פריך כן הירושלמי וז"ל שם ר"א בשם ר"א הסיע הדעת טעון עיבור צורה א"ר הושעיא מתניתין אמרה כן תעובר צורתו ויצא לבית השריפה א"ר יוסא ויאות לאכלו אין אתה יכול שמא נתקלקלה צורתו לפיכך צריך למימר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ופירש שם הק"ע דהכוונה דדוחה דהתם לאו משום היסח הדעת טעון עיבור צורה רק מכח חשש שמא כבר עברה צורתו ופסול לכך בעי עיבור צורה אבל לא משום היסח הדעת דאין פסול היסח הדעת בעזרה ע"ש. והנה מה דפירש דכוונת הירושלמי דלא משום היסח הדעת פסלה במתניתין יפה פירש ופירושו מוכרח בלשון הירושלמי. אך הטעם למה באמת לא נחשב היסח הדעת ולא ליבעי עיבור צורה זה דוחק לומר דבעזרה לא שייך היסח הדעת. אך לדברי הר"י אתי שפיר דהכוונה דבמנצא לא נחשב היסח הדעת ולכך זה יהיה כוונת הר"א וט"ס יש בפג"ה רק צ"ל ראיה מפ"ז דשקלים מן הירושלמי דקאמר שם גבי אברים עולות חתיכות חטאת דהטעם מכח שמא כבר עברה צורתו לכך בעי עיבור צורה ויצא לבית השריפה משמע הא לאו הך חששא הוי עולות יקריבו וחטאת תאכל ומ"ט לא נפסל מכח היסח הדעת ולא לבעי עיבור צורה ובע"כ מוכח דבכהאי גוונא לא נחשב היסח הדעת, ואולי אפשר הוי הט"ס בענין אחר. אך עכ"פ כוונת הראיה כמ"ש ולפ"ז נראה דה"ה בנטילת ידים לא נחשב היסח הדעת רק אם מסח מדעתיה כגון אם מדבר עם חבירו או אומר הלל ואגדתא דמזה מיירי הש"ס שהביא המג"א זה נקרא היסח הדעת אבל אם ישן זה נחשב כמו אבידה דאינו מדעת והוי כמו אונס ואף דאינו אונס ממש גם אם מאבד איזה דבר לא נחשב אונס דהרי ש"ש חייב עלה ואעפ"כ לא נחשב היסח הדעת ולפ"ז נראה דה"ה אם קפצה עליו שינה לא נחשב היסח הדעת. ובזה יש לחלק אם הניח עצמו לישן מדעתו זה נחשב מדעת ונחשב היסח הדעת ויש ללמדו מראיות המג"א מע"פ אכל אם לא שכב עצמו לישן רק שקפצה עליו שינה שלא מדעתו נראה דאין זה היסח הדעת ובנטילת ידים דרבנן הלכה כדברי המיקל דספק נט"י לקולא כנלפענ"ד נכון לדינא ובסעיף הקודם גכי תפלה דלא הוי הפסק ציינתי שם בגליון הש"ע וזה"ל ואם לא היה שהות כלל אפי' רגע או שתים לשהות עוד עיין בט"ז לקמן סי' רע"א סק"ד שבכהאי גוונא הוי הפסק וצריך לברך ולדעת המג"א ס"ק יו"ד מוכח דאין צריך לברך אף בכהאי גונא ע"ש ודו"ק היטב עכ"ל בגליון הש"ע שלי:

[א] בתוך הבית וכו'. פירוש בתוך החדר כמו שכתב אחר כך גבי שינו מקומו, וכן מבואר ומוכח בבית יוסף משולחן ערוך:

[ב] [לבוש] בבית האחד וכו'. צריך עיון רב הא רמ"א כתב והוא שיהיה שני המקומות בבית אחד וכן פסק רמ"א ריש סימן רע"ג, גם שם צריך עיון בלבוש סעיף ב', גם בסעיף ה' שם מבואר דסבירא ליה דאף מבית לבית מהני דעתו וצריך עיון. ודוחק לומר דמה שכתב בבית האחר היינו בחדר אחר וכדפירשתי לעיל, ועוד אכתי הוה ליה לכתוב דבית אחר גמור לא מהני. מיהו הכא יש לומר דכתב כן לפי המסקנא, ובסעיף ב' דבדברים הטעונין ברכה במקומן אין צריך לברך, ואף דקיימא לן הכא אף באין דעתו עליו בשעה שקובע מכל מקום הא לכתחילה אסור קא משמע לן להכא דכיון שדעתו לכן מותר אף לכתחילה כמו שכתב הב"ח אלא דכל זה דוחק. ועוד הא קיימים בסעיף זה אליבא דפוסקים דאף בפת צריך ברכה ואולי סבירא ליה ללבוש מסברא דאף למאן דאמר דאין חילוק בין טעון ברכה במקומו או לא מכל מקום כשדעתו לכך מודים דיש חילוק. ולפי זה אפשר דזה כוונתו נמי לקמן בסימן רע"ג, וסבירא ליה לענין זה, דיין דמה לפת, אבל כדעיין בתוס' והרא"ש ור"ן בפרק ערבי פסחים דף ק' מוכח ומבואר דלענין קידוש אי אפשר לומר הכי ולא מהני כלל מבית לבית ואדרבה מסברא גרע בקידוש כיון שלא אכל מידי רק עשה קידוש. שוב נדפס ספר ט"ז וראיתי בס"ק ט' דשקיל וטרי בענין זה ולא הזכיר מדברי לבוש ותימא עליו:

[ג] וצריך לברך וכו'. כיון שאינו רואה מקומו הראשון (מגן אברהם). וצריך עיון דבבית יוסף משמע בזה אפילו רואה מותר דיהיב טעמא כיון שאינה מפסקת ולא קאמר שאינה רואה והיינו דפירש הראב"ד דמיירי הכא שלא היה דעתו מתחילה לכך, אבל בסעיף ה' מאילן לאילן מיירי שדעתו לכך. ועל כל פנים נראה לי אף שגם מוקף במחיצה צריך לברך בזה ודו"ק ועיין ברכת אברהם דף מ"ז:

[ד] או אפילו לא הניח וכו'. משמע דאף בדברים שאין טעונין ברכה במקומן אם הניחו מקצת חבירים אין צריך לברך, וכן כתב רמ"א בשם סמ"ק ואור זרוע. אבל הב"ח האריך לחלוק על רמ"א דלכולי עלמא בדברים שאין טעונין אין חילוק בין הניחו מקצת חברים, ודברי סמ"ק פירש בענין אחר עיין שם באריכות, וכן כתב הט"ז ובספר מגן אברהם הסכים לרמ"א ומתרץ דברי סמ"ק בדוחק. ולעניות דעתי לתרץ בריוח ולהחזיק פסק רמ"א כי על פירוש הב"ח תמיהני שכתב דסמ"ק פסק כרי"ף דאין חילוק בין דברים הטעונין וכו' הא כתב בסמ"ק להדיא והביאו הוא גופיה זה לשונו, אכל פת במקום אחד וחזר ואכל פת במקום אחר צריך לחזור ולברך ברכת המזון ואין צריך לברך במקום שני לפניו אבל ביין ופירות צריך לברך לפניו, הרי דנראה לו ממש כשיטת הרא"ש והם יש אומרים דיש חילוק בין דברים הטעונין. ומזה מבואר נמי שפירוש רמ"א נכון דאם לא כן תיקשי כיון דמחלק בין דברים הטעונין, אם כן למאי כתב דין דהניחו מקצת חברים, אלא לאשמועינן דאף בדברים שאין טעונין אם הניחו מקצת אין צריך לברך וכן משמע בנחלת צבי ודייק כן מש"ס עיין שם. וכן נראה לי דעת הסמ"ג שכתב נמי דין דהניחו מקצת חברים אף דפסק בשיטת הרא"ש, והב"ח סעיף ב' תמה על הסמ"ג ולעניות דעתי כדפירשתי. ועוד הא כתבו רמ"א גם כן בשם אור זרוע והב"ח לא זכר מדבר אור זרוע אלא כתב דכולי עלמא סביר להו דאין חילוק. ועוד שבספר זכרון להגאון ר"י הכהן פרק כיצד מברכין משמע כדברי רמ"א, וכן מצאתי להדיא בספר ברכת אברהם דף ע"ג וש"ג, וכן נראה לי ראיה מפסחים דף ק"ב דקאמר על ברייתא דהניחו מקצת חברים מאן תנא עקירות רבי יהודה, וקשה מאי לשון עקירת ורש"י ורשב"ם דחקו ומפרשי מאן תנא להך ברייתא דקתני אף על גב דדברים הטעונין צריך ברכה רבי יהודה הוא עד כאן לשונו, ולא הועילו כלום דאכתי קשה למה לי תיבת עקירות כלל. לכן נראה לי דמרמז בזה דאין כוונתו דברייתא כולה דוקא רבי יהודה הוא דאתיא אפילו לרבנן והיינו בדברים שאין טעונין ברכה במקומן אלא למאי דתנא בברייתא לשון עקירות דמשמע דקאי על דברים הטעונין כדפירש רש"י קודם זה, זה אתיא כרבי יהודה ודו"ק. מבואר מזה דאף בדברים שאין טעונין אין צריך לברך כשהניח מקצת חברים, גם משמע הכי מדברי שולחן ערוך המועתקין מדברי רמב"ם פרק ד' מהלכות ברכות מדכתב על חילוק אם הניחו שם מקצת וכו' וכן אם היו מסובין לשתות או לאכל פירות וכו', משמע דחילוק בין הניחו שם מקצת יש נמי בפירות לכולי עלמא לא בעי ברכה במקומן. והשתא ניחא קושיות כסף משנה מרמב"ם על שהוצרך לכתוב וכן אם היו מסובין וכו' ודו"ק. ועוד יש לומר דקא משמע לן דאף בדברים שאין טעונין בעי ברכה למפרע, ולאפוקי ממה שכתב הר"ן פרק ערבי פסחים דאין צריך ברכה למפרע לכולי עלמא. אבל בכסף משנה תירץ דאכילה דלעיל הייתי מפרש מידי דאין טעונין, ואתא לאשמועינן דהוא הדין לשתות יין ואכילת פירות שבעת המינין שהן טעונין ברכה לאחריהן במקומן, עד כאן. ותימא לי דאכילה דלעיל ודאי מדברים הטעונין ברכה במקומן הוא מדכתב ופסק סעודתו דמוזכר בש"ס וכל הפוסקים על פת, ועוד מדכתב וחוזר ומברך בתחילה המוציא וכו', אלמא דיושב בסעודת פת, ועוד דהא הרמב"ם לא הזכיר בשתיה ששותה יין גם בפירות שהן משבעת מינין, והא דהניחו מקצת מהני היינו כשחזר למקומו, אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך דהוה ליה כיחיד. כתב מגן אברהם בסימן ר"י אם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר למקומו צריך לברך שנית בתחילה אפילו בפת דהא אין טעון ברכה אחרונה ואם חזר ואכל פחות מכשיעור מצרפין לברכה אחרונה, עד כאן, ודוקא כשלא שהא בכדי אכילת פרס:

[ה] שמא ישכח וכו'. ולפי זה כשמזמינין לו בתוך הסעודה לאכול למקום אחר שרי, וכתב מגן אברהם שכן המנהג פשוט, אבל הב"ח כתב כיון שאין דעתו בשעת המוציא לאכול במקום אחר אסור דלכתחילה צריך לברך במקומו, וכן כתבו הר"ן ותשובת רמ"א סימן י"א, גם יש לומר דאף שמזמינין לאכול יש חשש שיארע שלא יאכל בתשובת רמ"א. גם נראה לי מסימן קפ"ד דאין צריך לברך במקום קביעות הראשון אלא במקום שאוכל שנית. כתב בספר ברכת אברהם דף קנ"ד אם בירך על פרי אחד ולא אכל ממנו שם והוליכו למקום אחר צריך לחזור ולברך בבית שני וברכה שעשה במקום הראשון הויא לה ברכה לבטלה, עד כאן, משמע שם אף דאין הפסק בזמן:

[ו] כיון שבירך על אילן וכו'. אפילו אין רואה מקומו כיון שמוקף מחיצות מגן אברהם, משמע דאם אינו מוקף אף מאילן לאילן באותו גן אסור, ודוקא כשאינו רואה אבל ברואה משמע דמותר כדלעיל גבי אכל במזרחה של תאינה. אבל הט"ז כתב דמאילן לאילן גרע ואפילו רואה אסור כל (שכן) [שאין] מוקף ולא נהירא:

[ז] שבירך וכו'. ולעיל סעיף ב' במזרחה של תאינה מיירי שלא היה דעתו לכך כדלעיל, ולפי מה שכתבתי במסקנתי להחמיר דשבעת מינין טעונין ברכה במקומן ואם כן לדידן אף באין דעתו לכך מותר אלא דלשון הלבוש שכתב הוי להו אחרים כנמלך, משמע דזה הוי היסח הדעת ממש דצריך לברך בכל דבר. אכן בארחות חיים שהביא הבית יוסף לא נזכר טעם זה ומשמע דלא הוי נמלך אלא מדין שינה מקומו אתינן עלה, וכן משמע קצת מבית יוסף וכל אחרונים כמו שכתבתי דכיון דתאינה מפסקת הוי כשני מקומות ודו"ק. שוב מצאתי בכסף משנה פרק ד' מהלכות ברכות זה לשונו, פירוש שהיה דעתו לגמור סעודתו במזרחו ואחר כך נמלך לגמור במערבה ולא שנמלך לאכול יותר ממה שהיה בדעתו לאכול, עד כאן, הרי דלא מיירי הכא בנמלך ממש וצריך עיון:

[ח] אבל מגן לגן וכו'. קשה הא פסק סוף סעיף א' כשדעתו לאכול אפילו מבית לבית אין צריך לברך, ועל רמ"א לא קשה דיש לומר דמגן לגן הוי כמבית לבית דפסק דלא מהני דעתו, ועיין מה שכתבתי בריש סימן זה לחלק בין פת לפירות שאינן משבעת המינים. אלא דקשיא דמכל מקום מחדר לחדר למה לא מהני, וצריך לומר דסבירא ליה ללבוש כר"ן שהביא בית יוסף בסימן רע"ג דגם במחדר לחדר לא מהני דעתו, וכן פסק המרדכי פרק ערבי פסחים וצריך עיון:

[ט] ויש אומרים דוקא וכו'. ולענין הלכה יש ליתן אפילו שבעת מינים דין דברים הטעונין ברכה במקומן משום ספק ברכות להקל (ובה"מ) [ואין מברכין] (ב"ח). כתב רמ"א בסימן רע"ג בשם המרדכי דמבית לסוכה חשוב כמפינה לפינה, והשיג בנחלת צבי באריכות על רמ"א דהמרדכי דוקא בדעתו לכך מתיר עיין שם. ולעניות דעתי דברי רמ"א נכונים דממרדכי נלמד לדידן דהמרדכי לטעמיה בפרק ערבי פסחים דגם מפינה לפינה לא מהני אם לא שדעתו לכך, אבל לדידן דקיימא לן דמהני אף באין דעתו לכך, אם כן נשמע ממרדכי מדמדמה לה למפינה לפינה לענין דעתו לכך הוא הדין לדידן דמתירין מפינה לפינה אף באין דעתו לכך. מיהו מבואר במרדכי שם דמיירי כשמחיצה מפסקת בין חדרו לסוכה דמחיצת הסוכה לא חשיב מחיצה, אבל בשאר סוכה ודאי לא הוי כמפינה לפינה אלא מחדר לחדר וכמו שכתבו תוס' והרא"ש ריש ערבי פסחים. והשתא ניחא דליכא פלוגתא בזה בין הפוסקים ודברי רמ"א אינם נגד תוס' והרא"ש ודו"ק. ומה שכתב הלבוש לקמן הטעם שכן דרך לפנות בעת הגשמים וכו', לא ראה במקור הדין במרדכי שם וכדאמרן, גם דקאי שם על יום טוב אחרון של חג דאם ערך בסוכתו מקדש בבית והולך לסוכה עיין שם:

[י] ועמד והתפלל וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ואפשר דאפילו לכתחילה מותר, וכתב עולת תמיד נראה לדעת המחבר דוקא עמד ומתפלל במקומו, אבל הלך לבית הכנסת להתפלל פשיטא דהוי היסח הדעת, וכן כתב בספר ברכת אברהם סימן ק"ד עד כאן לשונו. משמע דלדעת רמ"א אף בהולך לבית הכנסת להתפלל לא הוי היסח הדעת וכן מבואר כמו שכתבו רמ"א ולבוש סוף סעיף ב' מיהו לצורך מצוה וכו', וכן כתב בשל"ה דף רס"א בסעודת פורים. שוב נדפס ספר ט"ז וראיתי שהאריך לדקדק דהוי הפסק וצריך לברך אם לא שהניח בבית מקצת חברים וראיותיו קלושין ובקל יש לדחותן ובפרט מה שתמה מסימן תע"ד דמברכין על כוס וכוס לא קשה מידי, דהתם טעמא משום דכל חדא מצוה בפני עצמה הוא כמו שכתב הוא גופיה ומגן אברהם שם. מכל מקום לכתחילה אפשר ליזהר בזה, מיהו בדברים שאין טעונין ברכה במקומן הוי היסח הדעת לכולי עלמא וכן כתב בספר ברכת אברהם שם, מיהו כתב בסימן קי"ד דאם היה דעתו לחזור למקומו כשיצא אין צריך לחזור ולברך כשחוזר למקומו עיין שם, ואין להקשות ממה שכתבתי בס"ק ב' דהתם כשאוכל במקום אחר מיירי אבל הכא אינו אוכל במקום אחר אלא חוזר למקומו, ועיין לעיל סימן ח' ס"ק [ט"ו], וסימן כ"ה ס"ק [י"ד] וצריך עיון:

[יא] לא הוי הפסק וכו'. ומכל מקום נראה לי דנטילת ידים בעי דהוי היסח הדעת וכן מפורש בטור מגן אברהם. ויש לדחות דהטור קאמר למאן דאמר דהוי הפסק עיין שם ועיין לקמן סוף סימן רל"ג שכתב הוא גופיה אף שנטל לאכילה צריך נטילה לתפילה הרי דמשמר ידיו יותר לתפילה מאכילה, שוב מצאתי להדיא בים של שלמה פרק כיסוי הדם סימן י' דאין צריך נטילת ידים:

א) [סעיף א'] הואיל ושינם מקומו צריך לברך למפרע וכו' פי' לכתחלה צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ואם לא בירך קודם שעקר צריך לחזור למקומו ולברך בהמ"ז ואח"כ יאכל במקום שירצה רק שיברך המוציא תחלה. מ"א סק"א. וכ"כ הט"ז סק"ב. וזהו לפי דברי מרן ז"ל אבל לפי דברי מור"ם ז"ל לקמן בהגה ס"ב אם אכל דברים שצריכין ברכה במקומם אפילו מה שרוצה לאכול אח"כ א"צ לברך יעו"ש. וכן הסכימו האחרונים כדברי מור"ם ז"ל משום דק"ל סב"ל וכמ"ש לקמן אות י"ד יעו"ש. ומיהו יש נוהגין כשהולכין בתוך הסעודה למקום אחר או לדבר עם חבריהם שיקחו בידם חתיכת פת כדי שלא יסיחו דעתם מאכילת הפת וגם כדי שלא יסיחו דעתם מהנטילה ויצטרכו ליטול פעם אחרת כמש"ל סימן ק"ע אות י"ג יעו"ש. ועיין לקמן אות ך':

ב) שם אעפ"י ששינה מקימו מפנה לפנה וכו' פירוש דוקא מפנה לפנה בחדר אחד אבל מחדר לחדר צריך לברך. עו"ת אות א' וכ"מ בב"י. וכ"כ הלבוש. א"ר אות א' ר"ז אות א' ונ"מ לדידן לדברים שאינם צריכין ברכה במקומם שצריך לברך על מה שרוצה לאכול עוד וכמ"ש לקמן בהגה ס"ב יעו"ש:

ג) שם מפנה לפנה וכו' ואפילו הוא טרקלין גדול לענין זה חשבינן כל הבית כאלו היה מקומו שאכל וא"צ לברך ואפילו לא היה דעתו מתחלה בשעה שבירך לשנות מקומו לזוית אחרת אעפ"כ א"צ לברך. ח"א כלל נ"ט אות ד' ר"ז אות א':

ד) שם בהגה. אם היה דעתו וכו' וה"ה כשרואה מקומו לא מיקרי שינוי מקום כמ"ש רסי' רע"ג. מ"א סק"ב וכתב שם המ"א סק"ג דאפילו רואה דרך חלון או אפילו רואה מקצת מקומו לא הוי שינוי מקום. וכ"כ המחה"ש סק"ב ר"ז אות א' ח"א שם אות ו' מיהו בס' אבן העוזר חולק וכתב כל שהולך לחדר אחר אפילו רואה מקומו הראשון שינוי מקום מיקרי הן לענין שצריך לחזור למקומו הראשון לברך שם בהמ"ז והן לענין שצריך לחזור ולברך בדברים שאין טעונין ברכה במקומם יעו"ש והביאו הזכ"ל אות ס' שע"ת אות א' ונראה דלכתחלה יש ליזהר ובדיעבד יש לסמוך אדברי מ"א משום סב"ל:

ה) שם בהגה והוא שיהיו שני המקומות בבית אחד כתב הב"ח דלא כתב כן בהגה אלא לדברי הרמב"ם שפסק כרב ששת דבשינוי מקום צריך לברך למפרע ובתחלה אפילו בדברים הטעונים ברכה במקומם אבל לרב חסדא דבדברים הטעונים ברכה במקומם א"צ לברך כלל בשינוי מקום לא למפרע ולא בתחלה אפילו לא היה דעתו לאכול במקום אחר אעפ"י דלכתחלה ודאי אין לעקור ממקומו הראשון לאכול במקום אחר כדכתב בכלבי מ"מ אם מתחלה כשקבע לאכול במקומו הראשון היה דעתו לאכול במקום אחר רשאי לכתחלה לילך למקום אחר ולגמור סעודתו אפילו בב' בתים או יותר. וכתב שכן נוהגין יעו"ש וכ"כ הלבוש עו"ת אות א' ט"ז סק"ז וסק"ט. ועיין לקמן אות ח' ואות כ"ג יעו"ש:

ו) [סעיף ב'] ויצאו לקרת חתן וכו' ל"ד אלא אפילו אם יצאו לדברי הרשות ברכת אברהם ח"ד סימן ק"ד וק"ז שכנה"ג בהגה"ט אות ב' וכ"כ הרמב"ם בתשו' פאר הדור סימן ק"א. בי"מ אות ג':

ז) שם אם הניחו שם מקצתם וכו' אעפ"י שאינם מן היושבים לאכול. מהריק"ש ואפילו נשים מהני. מער"ק פ"ד מה"ב. זכ"ל אות ס' מיהו הער"ה אות ג' כתב דבעינן דוקא מן החברים. שהיו יושבין ואוכלין עמהם יעו"ש. וכ"נ דעת המחב"ר אות ב' יעו"ש. בי"מ אות ד':

ח) שם כשהם יוצאים צריכין ברכה למפרע וכו' ואם לא ברכו כשיצאו צריכים לברך כשיחזרו. כ"כ ב"י לדעת הרמב"ם שפסק כרב ששת. וכ"פ בש"ע ס"א. אבל התו' בפסחים ק"א ע"ב ד"ה כשהן והרא"ש שם כתבו דאינו אלא לכתחלה ועצה טובה קמ"ל שמא ישהה כ"כ שיהיה רעב מחמת סעודה ולא יעלה לו בהמ"ז על מה שאכל אבל אם יצאו ולא ברכו בהמ"ז כשחוזרין אין לברך כ"א המוציא לבד. וסיימו שם התו' דאין הלכה כאותן הברייתות אלא אפילו ברכה לכתחלה לא צריך דק"ל כרב חסדא דאמר לקיבעי קמא הדר יעו"ש. והב"ד ב"י. וכ"פ מור"ם ז"ל לקמן בהגה וכבר כתבנו שם דכן הסכימו האחרונים כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש. ועיין לעיל אות ה' ולקמן אות כ"ג:

ט) שם וכן אם היו מסובין לשתות וכו' כתב המ"א סק"ג דאתא לאשמיענן אפילו בשתיה אם הניחו מקצתן א"צ ברכה וכמ"ש בהגה וכ"מ בכל הפוסקים כרב ששת שדין שתיה ואכילה שוין וכ"מ ברי"פ ורי"ו וכ"כ בש"ג בהדיא ודלא כהב"ח שחולק ופי' פירוש דחוק בהגת סמ"ק יעו"ש ועיין לקמן אות ט"ז:

י) שם המשנה מקומו מפנה לפנה וכו' ר"ל ואוכל בפנה האחרת א"צ לחזור ולברך על מה שרוצה לאכול שם וממילא משמע ג"כ דא"צ לברך למפרע על מה שאכל קודם שיעקור ממקומו כיון דהכל רשות אחד דאי רוצה לחזור ולאכול בפנה רארשונה כבר השמיענו לעיל ססעי' א' יעו"ש. ומ"ש הט"ז סק"ד כבר כתב עליו המש"ז שהוא קצת מגומגם יעו"ש. ועיין מאמ"ר אות ו':

יא) שם בבית אחד. פירוש בחדר אחד. מ"א סק"ד. א"א אות ד' ועיין לעיל אות ב':

יב) שם צריך לברך. כיון דתאנה מפסקת ואינו רואה מקומו הראשון ב"י ומ"א סק"ה ואין חילוק אם אוכל מהתאנה עצמה או דברים אחרים תחת התאנה וכ"מ בב"י. ונ"ל אם הוא בחדר אחד אעפ"י שיש מקום גבוה באמצע כגון אחורי התנור שאינו רואה מקומו הראשון א"צ לברך כיון שמוקף מחיצות חשוב הכל אחד מ"א שם י"א בהגב"י. וכתב הא"א אות ה' דתרתי בעינן אין מחיצות ואין רואה מקומו הראשון הא רואה מקומו אף באין מחיצות או מחיצות אף באין רואה כמו אחורי התנור וכתב שכ"מ בב"י יעו"ש:

יג) שם צריך לברך ונ"ל דאם יש אויר בין עלי התאנה ורואה מקומן הראשון או שהתאנה במקום שהוא מוקף מחיצות א"צ לברך כמ"ש באות הקודם יעו"ש וכ"מ בב"י והוא שהיה דעתו בשעת ברכה לאכול גם במערבה כמ"ש לקמן ס"ג דאל"כ הו"ל נמלך וצריך לחזור ולברך. ועוד נ"ל דלפי מ"ש מור"ם ז"ל דדברים הצריכים ברכה במקומם א"צ לברך עליהם לא למפרע ולא לכתחלה אפילו אוכל בבית אחר ובס"ה כתוב דכל ז' המינים צריכים ברכה במקומם וכן דעת האחרונים כאשר יבואר שם א"כ לפי זה אפילו אם אינו רואה מקומו וליכא מחיצות א"צ לחזור ולברך ובלבד שלא הסיח דעתו כמ"ש בהגה. והוא שיאכל שיעור ברכה אחרונה במזרחה כמ"ש לקמן אות י"ט וגם במערבה אם רוצה לברך שם ברכה אחרונה וכמ"ש לקמן אות כ"ג יעו"ש:

יד) שם הגה. ויש חולקין בכל מה שכתוב בסימן זה וכו' וכ"פ הב"ח. ט"ז סק"ט. סו"ב במק"ח אות א' א"א אות י"ב ר"ז אות ג' ח"א כלל נ"ט אות ט"ו דה"ח אות א' קיצור ש"ע סימן מ"ב אות י"ט. וכ"כ הזכ"ל אות ס' דהאחרונים פסקו כמור"ם ז"ל משום דס"ב להקל. וכ"כ החס"ל אות א' יפ"ל אות ב' בן א"ח פ' בהעלותך אות ב' ועיין בדברינו לעיל סימן ח"י אות ז' ודוק:

טו) שם בהגה. אבל לא על מה שכבר אכל. משום דברכה האחרונה שמברך על אכילתו שניה עולה גם לאכילתו ראשונה אבל לפניה צריך לברך כדין נמלך. וכ"ז הוא אם פוסק מלאכול והולך למקום אחר אבל אם אוחז הפרי בידו והולך ואוכל ליכא בזה שינוי מקום כיון שאין קבע לפירות וא"צ לחזור ולברך. וע"כ יש נוהגין כשאוכלין פירות ונצרכו לצאת חוץ באמצע האכילה לוקחים בידם פירות ע"ד לאכול בדרך הילוכם כדי שלא יצטרכו לברך שנית:

טז) שם בהגה. ודוקא שלא הניח מקצת חברים וכו' משמע דאפילו בדברים שאין טעונין ברכה במקומן מהני אם הניח. מיהו הב"י והב"ח והט"ז סק"ו חולקין וס"ל דבדברים שאין טעונין ברכה במקומן אפילו אם הניחו לא מהני והוי שינוי מקום יעו"ש. אבל המ"א סק"ג הסכים לדברי רמ"א וכתב ליישב דברי הסמ"ק יעו"ש. וכן הסכים א"ר אות ד' וכתב שכן הוא דעת כמה פו' כדברי רמ"א יעו"ש. וכ"ה הסכמת האחרונים כמ"ש לקמן אות כ"א יעו"ש. ועיין לעיל אות ט':

טוב) שם בהגה. ואכל דברים שצריכין ברכה במקומם וכו' ואז אפילו הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים א"צ לברך דלקבעיה קמא הדר. ב"י בשם תו'. מ"א סק"ו. א"א אות ו':

חי) שם בהגה. והלך לבית אחר וכו' משמע אפילו שני המקומות אינם בבית אחד והא דכתב רמ"א לעיל ס"ה והוא שיהיו שני המקומות בבית א' היינו לדעת הרמב"ם שפוסק כרב ששת דאפילו בפת צריך לברך למפרע אבל ליש חולקין דקיימי השתא כרב חסדא שבפת הוי קביעות אפילו בבית אחר לגמרי. ט"ז סק"ז. וכ"כ לעיל אות ה' יעו"ש:

יט) שם בהגה. דהא פת צריך ברכה במקומו וכו' והוא שאכל כזית פת דצריך בהמ"ז במקומו אבל אם אכל פחות מכשיעור והלך לחוץ וחזר למקומו צריך לברך שנית בתחלה אפילו בפת דהא אין טעון ברכה אחרונה ודינו כשאר דברים. מ"א סימן ר"י סק"ה. א"ר אות ד' ר"ז אות ג' ח"א כלל נ"ט אות ט"ז. זכ"ל אות ס' ואם חזר ואכל פחות מכשיעור מצטרפין לברך ברכה אחרונה אם לא שהה בכדי א"פ. מ"א שם. א"ר שם. ח"א שם. ושיעור כדי א"פ עיין לקמן סימן תרי"ב סעיף ג"ד:

יט) ואם אכל פחות מכזית פת והניח שם חברים ויצא לחוץ נראה דא"צ לחזור ולברך שנית לס' מור"ם ז"ל ודעמיה כמו דמועיל בהניח לשאר דברים שאינם צריכים ברכה במקומם:

ך) שם בהגה. ומיהו אם הסיח דעתו וכו' אמנם בס' אבן העוזר מסיק דכשהולך ומשנה המקום באמצע הסעודה אפילו הסיח דעתו מאכילה כשחוזר לסעודה א"צ לברך הן על פת הן על דברים הבאים מחמת הסעודה אבל דברים שלא באו מחמת הסעודה אף שבירך בתחילה עליהם אם מסיח דעתו מהם צריך לחזור ולברך יעו"ש. והביאו הזכ"ל אות ס' וכ"כ החס"ל אות א' בן א"ח פ' בהעלותך אות ב' וע"כ לצאת מספק יש נוהגין כשיוצאין באמצע סעודה לחוץ או לגמור סעודתם במקום אחר כשיש איזה צורך לוקחים בידם חתיכת פת כדי שלא יסיחו דעתם וכמ"ש לעיל אות א' יעו"ש:

כא) שם בהגה. ואין חילוק בין חזר למקום שאכל וכו' אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך דשם הו"ל כיחיד. מ"א סק"ז. א"ר אות ד' ר"ז אות ב' ח"א כלל נ"ט אות ג' חס"ל שם ועיין לעיל אות ט"ז:

כא) כתב בס' ברכת אברהם דף קנ"ד אם בירך על פרי אחד ולא אכל ממנו שם והוליכו למקום אחר צריך לחזור ולברך בבית שני וברכה שעשה במקום הראשון הויא לה ברכה לבטלה. והביאו א"ר אות ה' וכתב ומשמע שם אף דאין הפסק בזמן עכ"ד. והזכ"ל אות ס' כתב דלדינא אם אירע כזה פשיטא דאצ"ל ולברך אלא דוקא כשהוא מבית לבית אבל מחדר לחדר וב' המקומות בבית אחד והיה דעתו מעיקרא לאכול שם או אם רואה מקומו ואפילו לא בירך ע"ד כן אצ"ל ולברך יעו"ש. ועוד נראה לי דאם כשהוליכו היה ע"ד לאכול בדרך הליכתו אצ"ל ולברך כיון דאין קבע לפירות וכמ"ש לעיל אות ט"ו יעו"ש ועיין סימן ר"ו ס"ג ומ"א שם סק"ד:

כב) שם בהגה. וכן נוהגין במדינות אלו. וכן נוהגין בספרד משוס סב"ל כמ"ש לעיל אות י"ד יעו"ש:

כג) שם בהגה. ולכתחלה לא יעקור ממקומו בלא ברכה דחיישינן שמא ישכח וכו' ולפי טעם זה אם מזמינים אותו לאכול למקום אחר שרי דלא שייך האי טעמא וכן המנהג פשוט אבל הב"ח כתב דוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא לעקור אבל בלא"ה אסור לעקור. דלכתחלה צריך לברך במקומה כמ"ש סימן קפ"ד. מ"א סק"ח. א"ר אות ה' וכ"כ הט"ז סק"ט. וכ"כ לעיל אות ה' יעו"ש. וכן כתבו האחרונים. וכתב המש"ז אות ט' דדוקא כשאוכל בבית אחר כזית מפת דאז גם מקום השני הוה מקומו ומברך שם אבל אם אכל פחות מכזית וכ"ש שאכל פירות או שלא אכל כלל לא מהני דעתו ואפי' עבר צריך לחזור למקומו שאכל ויברך בהמ"ז יעו"ש וכתב עו"ש המש"ז ואע"ג דהמ"א סימן קפ"ד סק"ד כתב בשם הל"ח אפילו לא אכל כזית אפשר זהו דוקא דיעבד אבל לעקור מתחלה מכאן ע"ד לאכול שם כזית בעינן מפת ולא מכסנין מכ"ש שלא לאכול כלל לא מהני דעתו לכתחלה יעו"ש. וכ"כ דה"ח אות א' קיצור שלחן ערוך סימן מ"ב אות י"ט:

כד) שם בהגה. שמא ישכח וכו' ולפ"ז אם אינו הולך כ"א דוקא להביא איזה דבר לצורך סעודה ותיכף חוזר למקומו ולסעודתו שרי דלא שייך האי טעמא שמא ישכח:

כה) שם בהגה. ולכתחלה לא יעקור וכו' מי שאכל תמרים ועקר ממקומו והלך למקום אחר לאכול לחם ואחר שאכל כזית פת רוצה לאכול תמרים שלא מחמת קביעות סעודה כתב הפ"ת בשם תשו' מהר"ם סימן נ"ו שצריך לחזור ולברך עליהם דהא כשאכל כזית פת במקום השני ונתחייב לברך שם בהמ"ז פקע ליה קביעות ראשון דבהמ"ז פוטרת תמרים כמ"ש סימן ר"ח סימן י"ז יעו"ש מיהו ממ"ש לעיל סימן קע"ד אות כ"א נראה שא"צ לחזור ולברך. יעו"ש ודוק. וזהו דוקא בדיעבד אבל לכתחלה לא יעקור עד שיברך מעין ג' ואח"כ ילך לאכול לחם כדמשמע כאן בהגה וכמ"ש לעיל סימן קע"ד אות ל"ה יעו"ש:

כו) ושם בהגה. שמא ישכח וכו' דעת האחרונים בכל דבר הצריך ברכה אחרונה אפילו בנ"ר יזהר לכתחלה שלא יעקור ממקומו עד שיברך דחיישינן שמא ישכח:

כז) [סעיף ג'] יש מי שאומר וכו' הא דכתב זה בשם יש מי שאומר לאו משום דאיכא פלוגתא בזה אלא כי כן דרך מרן ז"ל סברה יחידית כותב אותה בשם יש מי שאומר וזה הסברה הביאה ב"י בשם א"ח לבד יעו"ש:

כח) שם א"צ לברך וכו' אפילו אין רואה מקומו כיון שמוקף מחיצות. מ"א סק"ט. א"ר אות ו' ר"ז אות ט' ח"א שם אות י"ג. בי"מ אות ה' דה"ח אות ה' וכתב שם הא"ר וז"ל משמע דאם אינו מוקף אף מאילן לאילן באותו גן אסור ודוקא כשאינו רואה אבל ברואה משמע דמותר כדלעיל גבי אכל במזרחה של תאנה אבל הט"ז סק"ט כתב דמאילן לאילן גרע ואפילו רואה אסור כל שאין מוקף ולא נהירא עכ"ל וכ"כ הר"ז שם דכל שרואה מקומו הראשון אפילו אינו מוקף א"צ לברך יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' בהעלותך אות יו"ד יעו"ש וכ"כ לעיל אות י"ב יעו"ש. ועיין גם באות י"ג ודוק:

כט) שם והוא שבשעה שבירך היה דעתו וכו' משמע הא אם לא היה בדעתו לאכול כ"א מאילן אחד מברך ואפילו בגן אחד וכ"כ ב"י ר"ז שם. חס"ל אות ו' בן א"ח שם. ומיהו נראה אם בירך בסתם וקודם שגמר אכילתו מאילן אחד נתן דעתו לאכול גם מן השני ומן השלישי דא"צ לחזור ולברך וכמ"ש לקמן סימן ר"ו ס"ה יעו"ש. ועיין ח"א שם ודוק:

ל) שם אבל מגן לגן צריך לברך וכו' היינו משום דהו"ל כשני בתים ובזה גם הרב בהגה מודה ודלא כמ"ש הלבוש דהו"ל כמו מחדר לחדר. עו"ת אות ב' יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות יו"ד משום דהוי כב' בתים ודלא כלבוש. וכ"כ הר"ז שם. ח"א שם אות י"ד:

לא) שם ואפילו אם משבירך תחלה היה דעתו וכו' היינו משום שהם מוקפים והו"ל כב' בתים כמ"ש באות הקודם אבל אם לא היו מוקפים ורואה מקומו הראשון נראה דמהני דעתו כמ"ש לעיל אות כ"ח יעו"ש. וכן אם היו פירות הגן מין ז' שצריכין ברכה אחרונה במקומם אפילו אינו רואה מקומו והם מוקפות א"צ לברך כמש"ל אות י"ג יעו"ש:

לב) [סעיף ד'] וחזר ואכל וכו' פי' דלכתחלה אסור לאכול במקום השני עד שיברך אלא דאם עבר ואכל מברך במקום השני דגם זה מיקרי ברכה במקומו. מ"א סק"י. מאמ"ר אות י"א. בי"מ אות ו' מיהו אם בתחלת ברכת המוציא היה דעתו לגמור סעודתו במקום אחר מותר אף לכתחלה כמ"ש לעיל אות ה' ואות כ"ג יעו"ש:

לג) שם כמו שנהגו הולכי דרכים וכו' דהם מותרים לאכול דרך הילוכם כיון שלא קבעו מקום לאכילתם כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה"ב דין א' יעו"ש:

לד) [סעיף ה'] יש אומרים וכו' וכ"ה לקמן בש"ע סימן קפ"ד ס"ג. ולכתחלה יחמיר לברך במקומו. וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל ז' המינים דספק ברכות להקל. מ"א ס"ק י"ב. א"ר אות ט' א"א אות י"ב ר"ז אות ג' ח"א שם אות ט"ו וכלל ן' אות כ"ד. דה"ח אות ג' בי"מ אות ז' חס"ל אות ג' בן א"ח שם אות ג' והגם דדעת הט"ז סק"ט והגר"א לברך בשינוי מקום על חוץ ממיני דגן אנן ק"ל כהסכמת האחרונים שעל כל ז' המינין אין לחזור ולברך בשינוי מקום משום דסב"ל ועיין לעיל אות ך' דמשמע שם דאפילו אם הסיח דעתו כששינה מקומו א"צ לחזור ולברך על דברים הצריכים ברכה במקומם יעו"ש. וכ"כ בן א"ח שם וכ"מ בחס"ל אות א' יעו"ש. וע"כ יש ליזהר לכתחלה כשמשנה מקומו ויוצא לחוץ שיקח מן הפירות או מן הכסנין בידו כדי שלא יסיח דעתו. ועיין לקמן סימן קפ"ג סעיף יו"ד ובדברינו לשם בס"ד:

לה) [סעיף ו'] עכ"ז לא הוי הפסק. ואע"ג דאמרינן בחולין דפ"ז ע"א דבהמ"ז חשיבא הפסק משום דמשתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ה"ד גבי בהמ"ז שהוא סילוק והיסח הדעת על מה שאכל ושתה משא"כ בתפלה. טור וב"י לבוש. ט"ז סק"י. ר"ז אות ז':

לו) שם לא הוי הפסק. דוקא שעמד והתפלל במקום ההוא אבל אם שינה מקומו והלך לבהכ"נ להתפלל פשיטא דהוי הסח הדעת. ברכת אברהם ח"ד סימן ק"ד. שכנה"ג בהגה"ט אות ג' וכ"כ הט"ז שם. ומיהו מדברי העו"ת אות ג' משמע דדוקא לדברי הש"ע הוי הפסק ההולך לבהכ"נ אבל לדברי רמ"א אף בהולך לבהכ"נ להתפלל לא הוי הפסק יעו"ש. וכ"כ א"ר אות יו"ד וכתב שכ"כ השל"ה דף רס"א בסעודת פורים יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות ט"ו. ומשמע דזה ההסח הדעת הוי בין לנט"י בין להמוציא אלא דלדברי הש"ע הוי הסח הדעת ולדברי רמ"א לא הוי ועיין באות שאח"ז:

לז) שם לא הוי הפסק ומ"מ נטילת ידים בעי דהוי הסח הדעת אא"כ שמר ידיו שאז פטור. מ"א ס"ק י"ג. בי"מ אות ח' וכתב בא"א ה"ד הסח הדעת לנט"י אבל לא הסח הדעת לברכת המוציא יעו"ש וכ"כ הר"ז אות ז' ח"א כלל מ"ד אות ה' דה"ח אות א' מיהו הא"ר אות י"א כתב דגם נט"י לא בעי וכתב שכ"כ ביש"ש פ' כיסוי הדם סימן יו"ד יעו"ש וכ"פ באה"ע והב"ד הזכ"ל אות ס' שע"ת אות יו"ד יעו"ש. וע"כ נראה לענין דינא כיון דאיכא פלוגתא בזה דברכת המוציא לא יברך אפילו בהלך להתפלל בבהכ"נ כיון די"א דאפילו אם שינה מקומו והסיח דעתו לא יברך כמש"ל אות ך' אבל נטילת ידים יש ליטול בלא ברכה אם הלך לבהה"נ בכל גוונא אבל אם התפלל במקום סעודה א"צ ליטול כי אם דוקא בהסיח דעתו מידיו:

לח) שם לא הוי הפסק. וה"ה אם היה אוכל מז' מינים או שותה יין והלך להתפלל לא הוי הפסק כמש"ל אות ל"ד יעו"ש. אבל אם היה אוכל פירות שברכתם בנ"ר הוי הפסק מיהו נראה אם התפלל במקומו לא הוי הפסק כיון דלא יש שינוי מקום ותפלה עצמה לא הוי הפסק כמש"ל אות ל"ה יעו"ש:

טל) [סעיף ז'] שינת עראי. היינו כגון שמתנמנם מיושב על אצילי ידיו כמ"ש לעיל סימן מ"ז אות כ"ג יעו"ש. ואם ישן שינת קבע על מטתו משמע דהוי הפסק וכ"כ הר"ז אות ח' דשינת קבע הויא סילוק והסח הדעת יותר מדאי וחשובה הפסק לד"ה אעפ"י שישן במקום סעודתו עכ"ד:

מ) שם לא הוי הפסק. משמע דבין לנטילת ידים בין להמוציא לא הוי הפסק. וכן משמע מדברי הלבוש שכתב דלא הוי הפסק ולא הסח הדעת. מיהו המש"ז בסוף הסימן כתב אפשר דנטילת ידים בלא ברכה בעינן וכן כתב דה"ח אות ח' קיצור ש"ע סימן מ"ב אות כ"ב. וכ"כ אנן לעיל בסימן קס"ד אות ט' דבנט"י יש להחמיר וליטול אפילו בישן פחות מס' נשמי ודלא כח"א יעו"ש. ואם ישן ס' נשמי או יותר זהו ודאי צריך נט"י בלא ברכה כמ"ש בש"ע לעיל סימן ד' סעיף ט"י ובדברינו לשם אות נ"ה גבי הישן ביום יעו"ש ולא גרע הישן בתוך הסעודה דפוסל בה נמי הסח הדעת ודוק:

מא) שם הגה. וכן אם הפסיק בשאר דברי רשות וכו' כללא דמילתא כל דבר שדרך האדם לעשות לפעמים באמצע עסקיו דרך אקראי בעלמא מיקרי ולא הוי הסח הדעת. לבוש. זכ"ל אות ס':

מב) שם כגון שהוצרך לנקביו וכו' וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפ' ע"פ בפסקה דלא יפחתו לו לו דאין בה"כ וברכת הנקבים מפסקת כיון דאינן חובה בסעודה וה"נ תפלה יעו"ש. והביאו ער"ה אות ט' וכ"כ מהריק"ש דאפילו דמצריכין למשנה מקומו מחדר לחדר בזה לא יצריכו לברך וכן ראוי לנהוג עכ"ד. והביאו י"א בהגב"י. מחב"ר אות ג' זכ"ל שם. בי"מ אות ט' חס"ל אות אות ד' בן א"ח שם אות ח' וכן ברכת ענט"י אין לברך משום דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל כמ"ש לעיל סימן קס"ד אות טו"ב יעו"ש. וכן כתב בן א"ח שם. וכל מ"ש בסעיף זה דלא הוי הפסק בסעודה ה"ה לדברים הצריכים ברכה במקומם כמ"ש לעיל אות ל"ח יעו"ש:

ש"ע רס"א היה אוכל. שני הסעיפים הם לשון הרמב"ם וקשה דכל ס"א הוא מיותר דנכלל במ"ש בס"ב דלבית אחר צריכים ברכה ומפינה לפינה א"צ ברכה. וי"ל דמס"ב לא מוכח אלא כשהן יוצאים טעונים ברכה למפרע כו' אבל היכא דיצאו בלא ברכה ואח"כ חזרו לא משתמע מיניה אם צריך לברך למפרע מש"ה כ' ס"א. אע"פ שכ' זה הוצרך לכתוב ס"ב להשמיענו דין הניחו מקצתן דבס"א מיירי מיחיד האוכל ולא שייך לפלוגי בין הניח מקצתן והא דלא כלל הרמב"ם בחד בבא בקצרה משום דכל דינים אלו שבשני הסעיפים הם ברייתות במקומות מחולפים ודרך הרמב"ם לכתו' בלשון השנוי בברייתא כל זה בב"י:

ט"ז סק"א דאוכל על דעת. הואיל שלא בירך אחריהן במקומן עדיין לא נגמרה הסעודה וקביעתה:

שם טעונין ברכה למפרע הרמב"ם שהוא דעת המחבר מפרש דחייב לברך למפרע משום דשינוי מקום הוי עקירה וסילוק וחייב בבהמ"ז ויש חולקין שברמ"א ס"ל דשינוי מקום אינו רק בהיסח דעת ומזקיק לברכה להבא ולא למפרע ומפרשי' ל' ברייתא זו דעצה טובה הוא כמו שסיים הט"ז:

שם א"צ ברכה. היינו רמב"ם אבל ליש חולקין לא פליגי דהא דשוה מ"ד לא מצריך ברכה למפרע אלא דרך עצה טובה. מיהו לשון הט"ז דבתרתי פליגי ל"ד דאפי' להרמב"ם לא הוו רק פלוגתא א' דהיינו בפת לר"ח כשחוזרין א"צ ברכה בתחלה על מה שרוצה לאכול ולר' ששת דוקא בהניח מקצת חברים. אבל בלא הניח צריכין ברכה תחלה וק"ל:

שם בהגה בבית אחד. מחדר לחדר ולאפוקי בס"ב בבית אחד פירושו בחדר אחד ובזה תבין דברי המ"א סק"ד דאלו בחדר א' אפילו לא היה דעתו כו' והא הוי מפינה לפינה. וברואה מקומו שבמ"א יש להסתפק אם דוקא מחדר לחדר והוה כמו מבית לחצר שברע"ג או אפשר אפילו בשני בתים כמו לקמן רסי' קצ"ה לענין זימון:

ש"ע ס"ב אכל במזרח. קשה הא זה הוי מפינה לפינה י"ל דהתם כתלים של בית מקיפים ב' הזויות הלכך חשיבי במקום אחד. משא"כ התאנה עומדת במקום שאין מחיצות ולפ"ז תאנה לאו דוקא אלא דבמקום שאין מחיצות אפי' שינוי מקום כל דהו הוי שינוי. ומיהו אפשר דבמקום שאין מחיצות כל שרואה מקומו הראשון לא הוי שינוי מקום ומזרח תאנה ומערבה שאני דתאנה מפסקת הו"ל ב' מקומות וזה נראה יותר עכ"ד הב"י ובזה תבין דברי המ"א סק"ה וס"ל דמ"ש בב"י דתאנה מפסקת פירושו ואינו רואה מקומו וס"ל עוד תרתי מצריך הב"י שאין מחיצות וגם אין רואה מקומו וק"ל וכן משמע מלשון הב"י שכ' דבמקום שאין מחיצות כל שרואה וכו' מכל מקום דביש מחיצות אפילו אין רואה כגון שמפסיק א"צ ברכה:

ט"ז סק"ג ואע"ג דפשיט טפי. היינו קושית הכ"מ שבמ"א סק"ג ותירץ הט"ז דמ"מ הוי רבותא בפירות דאפילו בהניח והמ"א חלק דמניח מהני גם בפירות ע"ש:

ט"ז סק"ו יתבאר בסמוך פירושו. הוא בט"ז סק"י:

מ"א סק"ו א"צ לברך. על השתיה הזה משום שלא נתבטל קביעות הסעודה:

ט"ז סק"ז משמע אפי'. ואפי' לא היה דעתו מתחלה וברמ"א אפי' בהיה דעתו בעינן דוקא בית א':

סק"ז וכן משמע בגמ' פסחים ד"ק דאפי' קידשו בבה"כ ושתו צריכים לברך על יין ששותים בביתם אע"ג דקידוש פוטר יין שבתוך הסעוד' הכא כיון שעקרו מבה"כ צריכים לברך:

ש"ע ס"ג שבשעה שבירך אע"ג דמפינה לפינה בסעיף א' ב' א"צ דעתו התם לא הוי נמלך על האכיל' דלחמו הוא אוכל משא"כ כאן שאוכל פירות האילן אם לא הי' דעתו הוה ליה נמלך ממש:

ט"ז סק"ח אפילו בפת דלא מהני דעתו אלא מחדר לחדר בבית אחד משא"כ מבית לבית כמבואר ס"א בהג"ה:

שם אפילו מבית לבית אפילו לא היה דעתו מתחל' דכך הוא להפוסקים כרב חסדא:

שם ועיין בסמוך. בס"ק שאח"ז דמשמע דדעתו מהני גם מבית לבית בפת:

סק"ט והמנהג בינינו לעשות כן וכו'. תיבת כן פירושו שהולכין לכתחל' (כמו במצוה עוברת) אלא דבזה צריך דעתו לכך:

שם ססק"ט דינו כמגן לגן. ונראה דהמ"א חולק על זה דכ' בסק"ט. אפי' אין רואה כיון שמוקף והרא' לס"ב היינו למ"א סק"ה דשם כ' דתרתי לריעותא צריך שאין מחיצות ואין רואה (כמו שביארתי באות וא"ו) א"כ כוונתו דאם רואה א"צ מחיצות וס"ל דאפי' שהוא אילן אחר מ"מ לא דמי כמגן לגן דהתם שיש מחיצות הוי כמבית לבית ודו"ק:

ט"ז סק"י כמו דאמרינן גבי ב"ה. בחולין דפ"ז אם אמרו הב לן ונברך אסור להם לשתות כיון דמשתי וברוכי בהדדי א"כ כבר סלקו עצמם מסעודתם ועיין בסי' שאח"ז:

מ"א ס"ק י"ג אסח דעתיה. לענין נטילה הוי היסח הדעת אבל לא להמוציא אע"ג דכת' רמ"א ס"ב מיהו אם מסיח דעתו כו' ע"ש הך דהכא לא הוי היסח הדעת:

צריך לברך למפרע. פירוש לכתחלה צריך לברך ב"ה קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ואם לא בירך קודם שעקר צריך לחזור למקומו ולברך ב"ה ואחר כך יאכל במקום שירצה רק שיברך המוציא תחלה ועסי' קפ"ד:

דעתו לאכול. וה"ה כשרואה מקומו (הראב"ד) עסי' רע"ג:

וכן אם היו. הקש' הכ"מ הא ק"ו הוא זה דהא בשתיה או באכילת פירות כ"ע מודו דצריכין ברכה וא"כ מאי וכן דקא' ותירץ דאתא לאשמועי' דלא נימא דאכילה דרישא איירי בדברים שאין טעונין ברכ' כו' ע"ש, ודוחק הוא דה"ל לפרש בהדיא ברישא לאכול פת ול"נ כפשט' דאתא לאשמועינן אפי' בשתיה אם הניחו מקצתן אין צריך ברכה וכמ"ש בהג"ה וכ"מ בכל הפוסקים כרבי ששת שדין שתיה ואכילה שוין וכ"מ ברי"ף ורי"ו וכ"כ בש"ג בהדיא דלא כהב"ח שחולק ופי' פירוש דחוק בהגה' סמ"ק, ול"נ שדברי הסמ"ק כפשטן שהג"ה קאי על מ"ש בסמ"ק והניח מקצת א"צ ברכה וקאמר ההג"ה דזה קאי אכל מילי אפי' בדברים שאין טעונים ברכה במקומן דאלו בדברים שטעונים ברכה במקומן אפילו לא הניח א"צ ברכה כן הוא ברור וכן משמע בגמ' דאי סלקא דעתך דפשוט היא דלר"ח אין חילוק בין הניח ללא הניח כמ"ש הב"ח א"כ ל"ל להמקשן להוכיח מדקתני עקרו ונדחקו בפי' הר"ן והרמב"ן הו"ל להקשות מדחלק בין הניח ללא הניח קשיא לר"ח אלא ע"כ גם לר"ח יש חילוק כמ"ש רמ"א מסמ"ק וא"ז:

בבית א'. פי' בחדר א' עסס"ח בהג"ה:

צריך לברך. כיון שאינו רואה מקומו הראשון ועס"ג ונ"ל אם הוא בחדר אחד אף ע"פ שיש מקום גבוה באמצ' כגון אחורי התנור שאינו רואה מקומו הראשון אין צריך לברך כיון שמוקף מחיצות חשיב הכל א' עב"י:

דברים שצריכין. ואז אפי' הלך למקום אחר בתוך הסעודה ושתה יין או מים אינו צריך לברך דלקבעי' קמא הדר. (ב"י תוס'):

ואין חילוק. אבל בהניח מקצת חברים בשאר דברים בעינן דוקא שחזר למקומו אבל כשאוכל במקום אחר צריך לברך דשם ה"ל כיחיד וכ"מ בגמ' דקאמר היכא ששמעו קידוש בב"הכ צריכים לברך שנית על יין שבביתם אף על פי שהניחו שם אורחים האוכלים בב"ה:

דחיישינן שמא ישכח. לפי טעם זה אם מזמינים אותו לאכול למקום אחר שרי דלא שייך האי טעמא וכן המנהג פשוט אבל הב"ח כ' דוקא כשהיה דעתו בשעת ברכת המוציא לעקור אבל בלא"ה אסור לעקור דלכתחילה צריך לברך במקומו כמ"ש סי' קפ"ד וכ"מ בר"ן בהדיא וכ"כ רמ"א בתשו' סי' א' ע"ש, מיהו מהני דעת כמ"ש סס"א:

א"צ לברך. אפי' אין רואה מקומו כיון שמוקף מחיצות עס"ב:

וחזר ואכל. פי' דלכתחלה אסור לאכול במקום השני עד שיברך כמ"ש ס"א אלא דאם עבר ואכל מברך במקום השני דגם זה מקרי ברכה במקומו:

כמו שנהגו. דהם מותרים לאכול דרך הילוכם כיון שלא קבעו מקום לאכילתם כמ"ש הרמב"ם פ"ד ע"ש:

י"א שז' המינים. ולכתחלה יחמיר לברך במקומו וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל ז' המינים וכמ"ש ס"ב דספק ברכות להקל:

לא הוי הפסק. מ"מ נ"ל דנ"י בעי דהוי היסח הדעת וכ"מ בגמ' פ' ע"פ (וכ"מ בטור) נטל ידיו בטבול ראשון צריך שיטול ידיו בטבול שני מ"ט איידי דבעי לומר אגדתא והלילא אסח דעתיה ועסי' צ"ב ס"ה אלא א"כ שמר ידיו שאז פטור וערסי' קע"ט מ"ש:

הנה מפני שהסימן הזה יש בו פרטים רבים ע"כ אקדים לזה הקדמה קצרה כדי להקל על המעיין: הנה בענין שינוי מקום [היינו שהתחיל לאכול והלך למקום אחר ורוצה לאכול שם או שרוצה לחזור למקומו הראשון ולאכול שם] קי"ל דצריך לחזור ולברך ויש בזה ג' דברים שצריך לבאר. א) מהו שינוי מקום אם מבית לבית או מחדר לחדר. ב) באיזה דברים שייך דין שינוי מקום. ג) אם שינה מקומו מה דינו בזה ונחזור לבאר אחד אחד. ענין שינוי מקום הוא לא מיבעיא אם הלך באמצע אכילתו מבית זה לבית אחר בודאי הוי שינוי מקום ואפילו אם יצא רק חוץ לפתח ביתו בתוך אכילתו ג"כ בכלל שינוי מקום הוא ואינו מועיל אפילו היה דעתו לזה בשעת ברכה שישנה מקומו ואפילו אם שינה רק מחדר לחדר ג"כ סוברים הרבה פוסקים דהוא שינוי מקום [ועיין במש"כ בזה בבה"ל] אך בזה יש חילוק דאם היה דעתו בשעת ברכה לשנות המקום מחדר לחדר מותר כיון שהוא תחת גג אחד. ומזוית לזוית אפילו טרקלין גדול לא הוי שינוי מקום כלל כיון שהוא חדר אחד ואין צריך כלל דעתו לזה. ובאיזה דברים שייך שינוי מקום איתא בזה פלוגתא בגמרא [פסחים ק"א ע"ב] דרב ששת סבר בין אם אכל פת ובין שאכל פירות ושארי משקין דינם שוה בזה דצריך לחזור ולברך ורב חסדא סבר דוקא אם אכל דבר שאין טעון ברכה במקומו ר"ל כגון פירות ומשקין שאין מחויב דוקא לברך ברכה אחרונה שלהן במקומו הראשון וע"כ אמרינן דתיכף שעקר ממקומו נתבטל קביעתו וצריך לחזור ולברך כשירצה לאכול עוד אבל אם אכל פת [וי"א דה"ה כל דבר שהוא משבעת המינים] שהוא דבר שצריך לברך במקומו דוקא וע"כ אמרינן בהו דאפילו אם עקר ממקומו עדיין לא נתבטל קביעותו הראשונה וכל היכא שאוכל על דעת קביעות הראשונה הוא וכאלו יושב במקומו דמי ואין צריך לברך עליו המוציא ונחלקו הפוסקים בזה הרמב"ם וסייעתו פסקו כרב ששת דבכל גווני צריך לברך וזהו טעם שני סעיפים הראשונים והרא"ש וסייעתו פסקו כרב חסדא וזהו דעת הגהת הרמ"א שהובא בסוף סעיף ב'. וכל זה הוא לענין לחזור ולברך אבל לכתחלה אין לעקור ממקומו לכו"ע בכל גווני. ומה דינו של שינוי מקום נחלקו הפוסקים ג"כ בזה הרמב"ם וסייעתו סוברים דמשחזר למקומו בתחלה צריך לברך בהמ"ז [או הברכה אחרונה כשאכל דבר שחייבין עליו לברך ברכה אחרונה] על האוכל שאכל מקודם ואח"כ יחזור לברך ברכה ראשונה על מה שהוא רוצה לאכול עתה וזהו המוזכר בסעיף א' ושארי פוסקים סוברים דאין צריך לברך רק הברכה ראשונה על מה שהוא רוצה לאכול אבל הברכה אחרונה יוצא במה שמברך אחר אכילה השניה ויהיה קאי על שניהן וזהו המוזכר בריש הג"ה שבסוף ס"ב ולמעשה נקטינן הכל כדעת הפוסקים המובא בהג"ה ויתר פרטי הדינים המסתעפים לזה יבואר הכל אי"ה בתוך הסימן ועתה נתחיל לבאר את דברי הסימן:

(א) היה אוכל בבית זה – ומיירי באוכל יחידי דאם אכל ביחד עם עוד אנשים ונשארו בני חבורתו במקומן א"צ לחזור ולברך לכו"ע ע"י יציאתו וכדלקמן בס"ב:

(ב) והלך וכו' – ואפילו לא נשתהא שם כלל שתיכף חזר למקומו הראשון אפ"ה שינוי מקום מקרי וכדלקמיה וכ"ש אם רוצה לגמור סעודתו במקום השני:

(ג) לבית אחר – וה"ה לחדר אחר ג"כ בכלל שינוי מקום הוא אם לא שהיה דעתו מתחלה לשנות לחדר אחר וכדלקמיה בהג"ה ע"ש:

(ד) או שהיה אוכל וכו' – אשמועינן בזה אע"פ שלא פסק מסעודתו כלל אלא שקראו חבירו לדבר עמו דיבור בעלמא ויצא לקראתו מפתח ביתו וחזר הוי כמו שינוי מבית לבית:

(ה) לפתח ביתו – ר"ל שיצא חוץ לפתחו דאם מדבר עמו על הפתח אין זה שינוי מקום:

(ו) צריך לברך וכו' – דע"י היציאה ממקומו חשיב כנפסקה סעודתו לגמרי ומה שאוכל אח"כ כסעודה אחרת דמיא ולכן מברך בהמ"ז למפרע והמוציא על להבא:

(ז) למפרע – ובמקומו הראשון. ולכתחלה כשרוצה לצאת ממקומו צריך לברך בהמ"ז קודם שיעקור כמ"ש ס"ב ורק בדיעבד כשלא בירך מתחלה צריך אח"כ לחזור ולברך בהמ"ז במקומו שכך הוא מצותו ואח"כ יברך המוציא ויאכל במקום שירצה:

(ח) וחוזר ומברך המוציא – והיינו כשעומד באמצע סעודת פת וכ"ש אם לא אכל מתחלה רק פירות או משקין בודאי שייך בהו שינוי מקום וכדלקמיה בס"ב:

(ט) מפנה לפנה – היינו באותו חדר ואף שאין נראה לפניו מקומו הראשון מחמת הפסק דבר מתשמישי הבית כמו תנור או פאראוואן וכיו"ב אין זה שינוי מקום כיון שהוא בחדר אחד:

(י) ועיין לקמן וכו' – ר"ל דשם מיירי לענין שינוי מקום גבי קידוש וה"ה לעניננו:

(יא) אם היה דעתו – ר"ל שבשעת ברכה חשב לאכול גם במקום ההוא:

(יב) בבית אחד – היינו תחת גג אחד ואפילו מחדר לחדר או מבית לעליה ואף שאין רואה מקומו וה"ה אם רואה מקומו הראשון שאכל שם אפילו דרך חלון ואפילו מקצת מקומו נמי מועיל אף שלא היה דעתו מתחלה. ודוקא מחדר לחדר באותו בית אבל מבית לבית אף שסמוכין זה לזה מסתפקים האחרונים דאפשר דאין להקל ע"י ראית מקום. ודע שלפי המבואר לקמן בהג"ה דאנו נוהגין כהפוסקים שלא לברך ע"י שינוי מקום כשעומד באמצע סעודת פת תו אין נ"מ לדינא כל החילוקים האלו שהזכרנו לענין שינוי מקום רק לענין מסובין לאכול פירות ושארי משקין דבהם לכו"ע שייך דין שינוי מקום:

(יג) לקראת חתן וכו' – וה"ה כשיצא לדבר הרשות והא דנקט לקראת חתן לרבותא דבלא הניחו שם אדם צריך לברך בהמ"ז מקודם שיצאו אף שיוצאין לדבר מצוה:

(יד) מקצתן – ואפילו רק אחד:

(טו) לברך שניה – היינו ברכת המוציא אף ששינו מקומן בינתים דכיון שנשאר מקצתן במקומן לא פסקה סעודתן בהיציאה:

(טז) כשהם יוצאים וכו' – דכיון שלא הניחו שם אדם נפסקה סעודתן ע"י היציאה וכשאוכל אח"כ הוי כסעודה חדשה:

(יז) כשהם חוזרים וכו' – באמת כבר כתב זה בס"א וכפל הדברים בשביל החידוש דהניח מקצת חברים או למה שכתבנו בסקי"ג:

(יח) וכן אם היו וכו' – אשמועינן דגם בזה מהני הניח מקצת חברים כמו בסעודת פת:

(יט) פסק אכילתו – וגרע מהיסח הדעת שאין מברכין רק ברכה לכתחלה כשחוזר לאכול דזה נחשב כסעודה אחרת לגמרי:

(כ) ולפיכך מברך וכו' – היינו כשלא בירך ברכה אחרונה קודם יציאתו מברך עתה כשחזר וכמו לענין פת לעיל בס"א:

(כא) למפרע – ובזה א"צ לחזור למקומו דוקא אלא יכול לברך אפילו במקום השני דרק בפת מצותו לכו"ע לחזור ולברך במקומו כדלקמן בס"ה:

(כב) בבית אחד – פי' בחדר אחד [מ"א וש"א] ועיין מש"כ בבה"ל:

(כג) אינו צריך וכו' – ואף ששינה מקומו לגמרי לאכול בזוית האחרת א"צ לחזור ולברך דזה אינו נחשב שינוי מקום ואף שאין רואה מקומו הראשון כגון שמפסיק תנור וכיו"ב כיון שהוא בחדר אחד:

(כד) אכל במזרחה וכו' – ואין חילוק בין שאכל שם פת ושארי דברים או שאכל פירות התאנה עצמה:

(כה) צריך לברך – כיון שהתאנה מפסקת ואינו רואה מקומו הראשון ומיירי שלא עמדה התאנה בתוך היקף מחיצות דאם עמדה בתוך היקף מחיצות אף שאין רואה מקומו א"צ לברך דחשיב הכל מקום אחד וכמש"כ לעיל בשינה מקומו בחדר אחד ועיין לקמיה בס"ג לענין מאילן לאילן. ואם היה דעתו בשעת ברכה לאכול גם במערבו של אילן י"א דמהני בכל גווני:

(כו) ויש חולקים וכו' – בתרתי פליגי על דעה ראשונה אחד דהם לא מצרכי ברכה למפרע לעולם מחמת שינוי מקום ורק ברכה לכתחלה קודם שיאכל שנית דחשיב רק כהיסח הדעת ולא כמה שסילק סעודה הראשונה לגמרי וע"כ הברכה אחרונה עולה לשניהם וגם ס"ל דגם זה שצריך ברכה ראשונה הוא רק בעומד בסעודת פירות או משקין דתיכף ביציאתו חוץ לפתח ביתו נפסקה סעודתו [אם לא הניח שם מקצת חברים ואפילו הלך רק לעשות צרכיו לקטנים] אבל בפת ומיני דגן שצריכין לחזור ולברך במקומן לא נפסקה הסעודה בהיציאה וא"צ אף ברכה ראשונה וכאלו לא שינה מקומו כלל אם לא שהסיח דעתו מלאכול עוד וכדלקמיה:

(כז) אבל אם הניח וכו' – דכיון שנשארו מקצתן ואפילו אחד במקומו לא נפסקה הסעודה וחוזרין לאכול או לשתות בלי שום ברכה אף שהיתה מסיבתן לאכול פירות או משקין:

(כח) ואכל דברים וכו' – כתב במ"א סימן ר"י דוקא כשאכל כזית דאם אכל רק פחות מכזית פת קודם שיצא דינו כמו פירות דהא א"צ לברך אחריו וממילא מיד שיצא לחוץ צריך ברכה ראשונה אף שחזר למקומו וע"כ צריך ליזהר לכתחלה שלא לצאת ממקומו אף מחדר לחדר [היכי שאין רואה מקומו] קודם שיאכל כזית:

(כט) או שהיה אוכל וכו' – אף שלא אשמועינן בבבא זו שום רבותא נקט לישנא דהמחבר בס"א ופסק להיפך:

(ל) ודאי צריך לברך – ברכה ראשונה כדין היסח הדעת ואח"כ יברך בהמ"ז על הכל:

(לא) ואין חילוק בין וכו' – אלעיל קאי והיינו באוכל דברים הטעונין ברכה במקומו ולא הניח מקצת חברים ואשמעינן דאף כשמסיים סעודתו במקום אחר ג"כ א"צ לברך דעל סמך סעודה ראשונה אוכל אבל כשאוכל דברים שאין טעונין ברכה במקומן כגון פירות וכיו"ב [או ששותה משקין] אף שהניח מקצת חברים לא מהני אלא כשחוזרין לחבורתן לסעודתן הראשונה אבל לאכול או לשתות במקום אחר צריכין ברכה לכתחלה [מ"א וש"א]:

(לב) סיים סעודתו – ואם אכל גם שם פת מבואר בס"ד דמברך שם בהמ"ז כיון דשם הוא סיום סעודתו:

(לג) לכתחלה לא יעקור – ר"ל אף שעומד באמצע סעודת פת ורוצה לצאת ע"מ לחזור ולאכול ולברך דלדעה זו אינו מצריך שום ברכה ביציאתו מ"מ לכתחלה לא יצא דחיישינן שמא ישכח לחזור ולאכול ולברך במקומו [או שישהא עד שירעב ויפסיד בהמ"ז לגמרי] ואם מזמינים לו לאכול פת במקום אחר דאז לא שייך האי חששא כיון שהולך לאכול שם ויברך שם אחר אכילתו כמ"ש בס"ד אפ"ה לכתחלה לא יעקור ממקומו עד שיברך דרק בדיעבד כשכבר יצא אמרינן דמותר לו לאכול ולברך במקום השני דגם שם מקומו הוא אבל לכתחלה מצותו לברך במקומו שאכל קודם שיצא אם לא שהיה דעתו בשעת המוציא לאכול גם שם דאז חשיבי שניהם מקומו ומותר אף לכתחלה ואפילו מבית לבית מהני מחשבתו לדעה זו וכן נהגו כשהולכין לסעודת נשואין שמכוון מתחלה לאכול שם:

(לד) ממקומו – בתוספות ורא"ש משמע דאין להחמיר בזה רק כשיוצא ע"מ להפליג דאז חיישינן להנ"ל אבל כשיוצא ע"מ לחזור לאלתר מותר:

(לה) בלא ברכה – עיין בחידושי רע"א מה שכתב בזה ועיין בבה"ל שהכרענו לדינא דאף דלכתחלה בודאי נכון לנהוג כהרמ"א שלא לצאת לדבר הרשות מ"מ כשיוצא אין לו לברך אם יציאתו הוא ע"מ לחזור ולגמור סעודתו דחשיב כעומד באמצע סעודה ויש בזה חששא דברכה שא"צ רק אם הוא משער שאפשר שיפליג הרבה נכון יותר שיברך בהמ"ז כשיוצא:

(לו) דחיישינן וכו' – ואפילו אם לא אכל פת אלא פירות ושארי דברים משמע מכמה אחרונים דנכון ליזהר לכתחלה שלא לצאת ממקומו עד שיברך ברכה אחרונה:

(לז) אינו צריך לברך – ואפילו אין רואה מקומו שהאילנות מפסיקין ול"ד לאוכל במזרחה של תאנה ובא לאכול במערבה דצריך לברך דכאן מיירי שמוקף מחיצות דחשיב כמו מקום אחד כנ"ל ויש מאחרונים שפירשו דמיירי באין מוקף מחיצות וטעם ההיתר בזה הוא משום שהיה דעתו לזה מתחלה וכמש"כ לעיל בהג"ה דדעתו מהני אף מחדר לחדר ואף שאין רואה מקומו מחמת הפסק האילנות לא חשיב אלא כמו מחדר לחדר ולפ"ז גם לענין מזרחה של תאנה מהני דעתו ולהכי כתב המחבר בשם יש מי שאומר משום דאין דין זה ברור דליהני דעתו באין מוקף מחיצות דהוא רק שיטת הראב"ד [הגר"א בביאורו]:

(לח) והוא וכו' היה דעתו – כמו בחדר לחדר בעלמא דבעינן דוקא דעתו וכנ"ל בס"א בהג"ה ובח"א כלל נ"ט ראיתי שמחלק בענין זה בין מוקף מחיצות לאינו מוקף מחיצות דבמוקף מחיצות לא בעינן דעתו בפירוש אלא אפילו מסתמא אמרינן דדעתו על כל האילנות [אם לא שהיה דעתו מתחלה לאכול רק מהאחד ואח"כ נמלך לאכול גם מהשני דאז צריך לברך] ובאינו מוקף מחיצות בעינן שיהיה דעתו בשעת ברכה גם על השני [ואם לא היה דעתו אפילו רואה את מקומו הראשון ג"כ אינו מועיל כיון שאינו מוקף מחיצות ט"ז ודה"ח]:

(לט) ואפי' וכו' – משום שינוי מקום דהוי כמבית לבית דלא מהני דעתו לכו"ע כמש"כ לעיל בס"א בהג"ה ואפילו אין הגן מוקף מחיצות כיון שכל אחד הוא בפני עצמו חשיב הוא כמו שני בתים ואפילו רואה מקומו הראשון ג"כ אינו מועיל. מי שבירך על הפרי לאכול כאן ולא אכל ממנו ושינה מקומו כתב הא"ר בשם ברכת אברהם דאינו יוצא בברכתו [ולפי מש"כ לעיל בס"ב בבה"ל הוא דוקא מבית לבית אבל מחדר לחדר לא] וכתב הח"א דאפילו אם אוחז הפרי בידו והולך ואוכל יש בו משום שינוי מקום אם יצא ממקומו הראשון שקבע עצמו לאכול לחדר אחר ולא היה דעתו מתחלה לזה דכל פתיתה ופתיתה הוא דבר אחר עי"ש ולפי מה שכתבתי לעיל יש ליזהר בזה רק לכתחלה אבל בדיעבד אין לחזור ולברך מחמת שינוי מקום שמחדר לחדר:

(מ) וחזר ואכל – ואף דלדעת המחבר לעיל בסעיף א' וב' אסור לאכול במקום השני על סמך סעודה הראשונה אלא צריך לברך מקודם בהמ"ז על אכילה ראשונה והמוציא על להבא וגם דעתו לא מהני מבית לבית צ"ל דכאן מיירי שכבר אכל דאז מברך במקום השני דגם זה מקומו הוא ולפי מה שאנו נקטינן כדעת ההג"ה לעיל בסעיף ב' רק לכתחלה אין לעקור ממקומו עד שיברך במקומו אבל אם כבר עקר מותר לאכול כאן על סמך סעודה הראשונה ואם היה דעתו לזה מהני בסעודת פת אף לעקור לכתחלה מבית לבית וכנ"ל:

(מא) אלא במקום השני – דכאן הוא סיום סעודתו:

(מב) הולכי דרכים – דהם לכו"ע מותר להם להלוך ולאכול ואף אם אין רואין מקומן הראשון מחמת מרחק הדרך או שמפסיקין אילנות משום דהם לא קבעו עצמן לכתחלה לאכול במקום שברכו ורק לילך ולאכול ולכן אין נחשבין כלל עי"ז עוקרין ממקומן ואם היה דעתן לאכול סעודתן במקום שברכו המוציא ונמלכו לגמור סעודתן דרך הליכתן כ"ז שרואין מקומו הראשון מותר להם לאכול דחשיב מקום אחד אבל באין רואין מחמת מרחק הדרך או מחמת הפסק אילנות חשיב שינוי מקום ובפירות צריך לברך שנית ובפת ג"כ אף לדעת הגהה לעיל עכ"פ לכתחלה אין להם לעקור ממקומן בלא ברכה כמבואר שם. אך אם מתחלה חשב לאכול מעט במקומו והשאר לאכול בדרך מהני ואף בהפסק אילנות דרק מבית לבית לא מהני דעתו באכילת פירות אמנם אם התחיל לאכול בבית והלך לדרך הרי הוא כמו מבית לבית דלא מהני דעתו בפירות וצריך לחזור ולברך ובפת מהני דעתו ואף לענין לכתחלה:

(מג) לאחריהם במקומם – ואם הלך משם צריך לחזור למקומו ולברך כמו לגבי פת:

(מד) מיני דגן – מפני חשיבותן שנקרא מזון:

(מה) לבד – כתבו האחרונים דלכתחלה יחמיר לברך במקומן אפילו בז' מינים וכן לענין שינוי מקום א"צ לברך על כל השבעה מינים כמו על הפת אם שינה מקומו לפי מה שפסק בס"ב בהג"ה ודעת הגר"א בביאורו דדעה האמצעית היא העיקר לדינא ולפ"ז פירות של שבעת המינים דומים לסתם פירות דשייך בהו שינוי מקום לכו"ע:

(מו) וא"א לו לאכול – ר"ל דלכאורה יש לדמותו להב לן ונברך דלמ"ד דאין רשאי לאכול צריך לברך כשחוזר לאכול אבל באמת לא דמי דהתם הטעם משום דהוי היסח הדעת וסילוק משא"כ הכא דלא הסיחו דעתם מלאכול:

(מז) לא הוי הפסק – ולדעת המחבר בס"א הוא דוקא כשמתפלל בביתו אבל אם הולך לבהכ"נ הוי הפסק אכן לפי מה שאנו נקטינן כדעת ההג"ה בס"ב לא הוי הפסק אף כשהלכו לבהכ"נ ורק אם לא הסיחו דעתם מלאכול. כתב המ"א דאף דהמוציא א"צ לברך מחמת הפסק התפלה אבל נט"י צריך דשמא לא שמר ידיו אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דאף נט"י אינו צריך דבעת התפלה בודאי שמר ידיו מלטנפם. אבל בזה דוקא אם מתפלל בביתו אבל אם הלך לבהכ"נ והתפלל שם כשחזר צריך ליטול ידיו ובלי ברכה:

(מח) שינת עראי – ואפילו אם שהה משך זמן לערך שעה כיון שנאנס בשינה לא מקרי הפסק וא"צ לברך המוציא [אבל נט"י בעי ובלי ברכה פמ"ג] ואם ישן על מטתו שינת קבע הוי הפסק דזהו סילוק והיסח הדעת לד"ה:

(מט) לנקביו – ונטילת ידים צריך כמבואר בסימן קס"ד ע"ש:

(במ"א ס"ק ג') ול"נ כפשטה דאתא כו'. נ"ב וק' א"כ אמאי לא אשמעינן הך רבותא בברייתא דעקירה דאתי' כר"י ולאשמועינן כחא דהיתרא דאפילו בדברים שאינן טעונין ברכה במקום מהני הניח מקצת חבירים ומרן הגאון הביא ראיה מברייתא דיומא דף ל' שהביאו תוס' דיבר עם חבירו והפליג נוטל ומפ' תוספות ד"ה דמברך המוציא וק' הא התם איירי בהניח מקצת חבירי' כדקתני מחזיר טפיח על האורחים א"כ אמאי נוטל ידיו ומברך דהא בהניח מקצת חבירים לכ"ע א"צ לברך אלא ע"כ איירי התם בדברים שאינן טעונין ברכה במקומן כדאוקי רב חסדא בלשתות ולא מהנו הניח מקצת עכ"ל בספר אשל אברהם ולא אוכל להבין דאל"כ אמאי תני בברייתא מחזיר טפיח על האורחין ולא תני מחזיר טפיח על המסובין אלא להכי דייק התנא ונקט אורחים שבאו אח"כ ובתחלה אכל לבד ואם היו מסובין אחרים עמו לא צריך נט"י ולא ברכה בתחלה כיון דהניח שם מקצת חבירים ואדרבא לפי זה יש ראיה דמהני הניח אפי' בדברים שאין טעונין ברכה במקומן דהא ר"ח מוקי הברייתא בישבו לשתות:

(מ"א ס"ק ז') וכ"מ בגמ' דקאמר כו' נ"ב דבריו תמוהין היכי הוי הניח מקצת כיון דלא קבעו האורחים במסיבה דאלת"ה מה יענה לשיטת הרמב"ם דחשיב יין מדברים הטעונים ברכה במקומן ומהני הניח אפילו כשאוכלים במקום אחר ולי נראה לקיים דבריו ולא מטעמיה דכל שאתה פוטרו מלברך משום הניח אינו כ"א אחר שחזרו למקומן וכן הוא להדיא ברש"י וברמב"ם בדברים הטעונין ברכה במקומן פירוש והולך למקום אחר לסעוד. ע"ד קביעות הראשונה הלך לברך ברכה א' על שתיהן לקיבעא קמא הדר כלו' ע"ד סעודה הראשונה אוכל עכשיו לסיים סעודתו משמע פי' קובע גמר סעודה במקום אחר ובהניח מקצת פי' אין צריך לברך ברכה שלאחריה הואיל ועתידין לחזור ומן הסברא הוא כיון דמטעם הניח צריך לחזור למקום קביעת החבירים ודוק:

ס"ב בהג"ה ואכל דברים שצריכים ברכה במקומם. ואכל כשיעור שצריך ברכה אחרונה. מג"א לקמן רסי' ר"י:

מג"א סק"ג אפי' בשתייה. עדיין דחוק קצת דהא המחבר לא הזכיר מזה דבשתיי' מברך למפרע על מה שאכל ול"א דהוי כנמלך דא"צ רק ברכה לכתחלה ולא למפרע וכמ"ש הר"ן באמת בכוונת פרכת הש"ס מדקתני ועקרו היינו דאלו מיירי בדברים שאינן טעונין ברכה במקומם הוי רק כנמלך וא"צ ברכה למפרע. ואפשר דלא ניחא להמג"א בכך כי לשטת הר"ן דמצד ברכה במקומו צריך ברכה למפרע זהו רק קודם שיוצאים. אבל אם יצאו וחזרו ורוצים עוד לאכול אין מברכים למפרע. ומה הפרש אם יברכו קודם אכילה או אח"כ. א"כ כיון דכ' המחבר ביצא ממקומו וחזר צריך לברך למפרע ממילא נודע דהטעם משום דפסקה סעודה. וממילא ה"ה בשתייה כן דצריך לברך תחלה על מה ששתה ונלע"ד ראי' להט"ז דבפירות לא מהני הניח מקצת חבירים ממה שהביא המחבר סעיף ה' י"א ז' המיני' טעונים ברכה. ולכאורה יפלא למאי זכרם המחבר כאן בסי' זה דמיירי בשינוי המקום הא המחבר פסק בכל דבר ש"מ צריך לברך. ושרש דין אם טעונים ברכה לאחריה במקומה נזכר לקמן סי' קפ"ד. כי שם ביתו אבל בסי' זה דמיירי רק לענין ש"מ דצריך לברך. אין נ"מ בזה. אע"כ דנ"מ לענין הניח מקצת חבירים דלא מהני בדברים שאינן טעונין ברכה לאחריהם במקומם ועדיין צ"ע. ומסתפקנא לדעת הט"ז אם הסיבו על הפת ויצאו ממקומם קודם שאכלו כזית אם מהני הניח. דאף דלר"ח נראה דפחות מכשיעור פת הוו כמו דברים שאינם טעונים ברכ' לאחריה' במקומם כתב להדיא המג"א סי' ר"י ססק"א. דהיינו מטעם דמ"מ עדיין לא נתחייב בברכה לאחריו. ואין עליו חיוב לחזור למקומו. והוי העמידתו סילוק גמור. אבל לענין מעלת הניח דלא מהני לפירות היינו כיון דאין קובעים עליו לא הוי הסיבתן הסיבה כמו דאין מזמנים על הפירות א"כ י"ל כל שהסיבו על דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומם אלא דעדיין לא אכלו כשיעור י"ל דמהני. וצ"ע לדינא. ואא"ז הגאון מו"ה ר"א ברודא זצ"ל בספרו אשל אברהם הסכים ג"כ להט"ז:

שם (הר"ר מנוח והר"ן) לא ידעתי איה כן דעת הר"ן. דלא כ"כ רק לרש"י דבשינוי מקום שצריך ג"כ בהמ"ז ואף אם יצא ולא בירך בהמ"ז וחזר למקומו דצריך לברך תחלה בהמ"ז וזהו כדעת הרמב"ן במלחמות אבל לר"ח בוודאי א"צ לברך בהמ"ז דהא לא מחשיב כלל ש"מ. והרי ברייתא ערוכה חבירים שהיו מסובים ועקרו לצאת לבה"כ כשהם יוצאים אין טעונים ברכה למפרע. הרי אף דלכתחלה א"צ ולדעת הפוסקים כהר"ח פוסקים כהך ת"ק. ואם נימא דהת"ק מיירי בשעה עוברת דהוי צורך מצוה. א"כ אמאי קתני בברייתא הראשונה דכי יצאו לקראת חתן דהוא ג"כ לדבר מצוה דכשיוצאים טעונים ברכה למפרע. אע"כ דשאני התם דהך ברייתא משוי ליה ש"מ. וכיון שכבר נגמר סעודתו דמה שיאכל אח"כ הוי סעודה אחרת מש"ה צריך לברך בהמ"ז מיד כשיוצא מטעם שמא ישכח ומה"ט אף שיצא וחזר צריך לברך בהמ"ז תחלה שכבר נתחייב בבהמ"ז. וע' בהרמב"ן ותמצא. אבל למאי דקיי"ל כר"ח שעדיין לא נגמר סעודתו דמה שיאכל אח"כ הוא גמר סעודתו א"צ לברך ברכות המזון ודו"ק:

מג"א סקי"ב דספק ברכות להקל לדעתי צל"ע לדינא בזה דאף דלהפוסקים דז' מינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם הדין דשינוי מקום א"צ לברך. מ"מ עתה לדידן דמכח דספק דרבנן לקולא קם הדין דא"צ ברכה ממקומו וממילא נעקר מקביעתו כיון דאינו עומד לחזור למקומו ול"ש לקיבע' קמא הדר ממילא קיימא הדין דהוי שינוי מקום וצריך לברך ול"ש בזה ס' דרבנן לקולא וצ"ע:

ט"ז סק"י והנה יש תימא למנהגינו. גם בדרישה הרגיש בזה וכ' קצת לחלק כמ"ש הט"ז והמג"א סי' תע"ד:

למפרע עבה"ט ועיין מג"א מ"ש בס"ק ב' כרואה מקומו הראשון לא מקרי שינוי מקום וע"ש באבן העוזר שהאריך בדיני שינוי מקום וכתב דמחדר לחדר אפילו רואה מקומו לא מהני אם לא דעתו מתחל' לאכול בחדר האחר כו' ע"ש: (י) הפסק עבה"ט וע' במג"א שהביא ראיה מע"פ כיון דבעי למימר אגדתא והילולא הסיח דעתו כו' ובאה"ע השיג עליו כיון דקי"ל דידים של היסח הדעת פסולים לתפלה לא חיישינן שמא יסיח דעתה משא"כ באגדתא והילולא דלשאר ברכות דמי ע"ש וע' ביד אפרים מ"ש על דברי הט"ז לענין הניחו מקצת חבירים כו' ע"ש:

היה אוכל בבית זה. כדי לברר ההלכה נזכיר קצת מן הסוגיא והפלוגתא בין הפוסקים אי' בפ' ע"פ יתיב רב חסדא וקאמר הא דאמרן שינוי מקום צריך לברך לא אמרן אלא בדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם במקומן פי' רשב"ם כגון פירות דכיון שעמד והלך למקום אחר עמידתו זו היא גמר סעודתו והך סעודה אחרית' וצריך לברך שנית אבל דברים הטעונים ברכ' לאחריהן במקומן כגון פת א"צ לברך מ"ט לקיבעא קמא הדר דאוכל ע"ד סעודה ראשונה ורב ששת אמר א' זה וא' זה צריך לברך מתיבי בני חבורה שהיו מסובין לשתות ועקרו רגליהן לצאת לקראת חתן כשיוצאין אין טעונין ברכ' למפרע וכשהן חוזרין אין טעונין ברכ' לכתחל' בד"א שהניחו שם זקן או חולה [בטור כתוב מקצת חבירים] אבל לא הניחו שם כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין צריכין ברכה לכתחלה מדקתני עקרו מכלל דבדברים הטעונין ברכה לאחריהם במקומן עסקינן ואפ"ה אם לא הניחו שם זקן טעונין ברכה כו' קשי' לר"ח אר"נ ב"י מאן תנא עקירות ר"י דתניא חבירים שהיו מסובים ועקרו רגליהם ללכת לב"ה כשהן יוצאין אינן טעונין כו' אר"י בד"א בזמן שהניחו כו' תני' כותיה דר"ח הרי לפנינו דבתרתי פליגי ר"ח ורב ששת דלר"ח בפת א"צ ברכה למפרע כו' ולר"ש צריך ותו דלר"ש יש חילוק בפת בין הניחו מקצתה ולר"ח אין חילוק אלא בפת פטור אפי' בלא הניח ובפירות חייב אפי' בהניח וכ"פ ב"י לר"ח וכ"מ בת"כ דר"ח לא זכר כלום מן הניח. ולר"ש דמחלק בין הניח או לא פשוט דהיינו בפת דוקא אבל בפירות דאין שייך ברכה במקומ' אפי' הניח צריך לברך. וכ"מ מברייתא דר"י דנקט ועקרו דמשמע דאיירי בפת וע"ז מחלק ר"י בין הניח או לא אבל בפירות אין חילוק ויש כאן פלוגתא בין רי"ף ורמב"ם להתוס' והרא"ש בתרתי. חדא דרי"ף ורמב"ם פסקו כר"ש ול"ג האי ת"כ דר"ח דלעיל והתוס' והרא"ש פסקו כר"ח. שנית דלרי"ף ורמב"ם במקום שאמרו טעונין ברכה למפרע הוא חייב בדבר ולהתוס' והרא"ש אין חייב לברך למפרע אלא חייב לברך על מה שיאכל אח"כ דהברכ' של ב"ה שפיר תעלה אף על אכילה ראשונה והא דאמר טעונין ברכה למפרע היינו דרך עצה טובה שמא יעכב עד שיהא רעב ולא יצא אז בב"ה על אכילה א' ובזה נתבארו הדיעות שמביא הש"ע ורמ"א של' הש"ע בס"א וב' הוא ל' הרמב"ם שפוסק כרב ששת:

והלך לבית אחר. פי' דלאו שפיר עביד דהי' לו לברך למפר' דהיינו ברכה אחרונ' קודם הליכתו כמ"ש בס"ב כשהן יוצאים צריכין ברכה למפרע אלא כאן מיירי שפתאום הלך ולא בירך למפרע מ"מ צריך לברך למפרע כשיחזור למקומו:

וכן אם היו מסובין כו'. בזה אין חילוק בין הניח או לא דאפילו הניח צריך לברך דבפירות אין שייך קביעות כמ"ש בסמוך דלר"ש אין חילוק בזה ולא אמר ל' וכן אלא אחד מילתא דהיינו שבזה גם כן שינוי מקום מברך והיינו בכל גוני ואף על גב דפשוט טפי בפירות שצריך לברך מבפת דרישא מ"מ אמר ל' וכן כיון שכאן חייב אפי' בהניח:

מפינה כו' אין צריך לחזור ולברך. מל' לחזור משמע לכאורה שאוכל בפינה האחרת גם כן ואז א"צ לחזור לכאן לברך אלא מברך בפינה האחרת שם וזה אינו דאם כן אפי' מבית לבית א"צ לחזור למקום הראשון וכיון שאוכל במקום השני ג"כ כמ"ש בס"ד אלא כאן מיירי שלא אכל בפעם השנית אלא חוזר לפינה הא' לגמור סעודתו א"צ לחזו' לבה"מ ולברך שנית המוצי' והל' קצת מגומגם דהי' לו לכתוב א"צ ברכה למפרע:

ויש חולקין. הוא שיטת התוס' והרא"ש שחולקי' בתרתי וכמ"ש ע"כ כתב בכל מ"ש בסימן זה:

ודוקא שלא הניח כו'. תמוה הוא כיון דקי"ל כר"ח עכשיו ממילא אין חילוק בזה כמש"ל דבפירות אפי' בהניח חייב לברך ובפת אפי' לא הניח א"צ לברך ובאמת הג"ה זו מן הסמ"ק שהעתיק ב"י וז"ל חבורה שהיו יושבים מסובים ועקרו רגליהם ללכת כשהניחו מקצת חברים אין טעונים ברכה לא למפרע ב"ה ולא המוציא אפילו בדברים שאינם טעונים ברכ' לאחריהם במקומן דאלו בדברים הטעונים אפי' הניחו נמי דשינוי מקום א"צ לברך לפניהם בדברים הטעונים כו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דהא הסוגיא משמע דבדברי' שאינם טעונים דהיינו פירות אין חילוק בין הניח או לא וכמש"ל ומלבד זה כ' ב"י דאין הדברים של הסמ"ק מכוונים דכתב לא למפרע ב"ה משמע דאיירי בפת ואח"כ העמיד בדברים שאינ' טעונים ברכה במקומ' עכ"ל. ועוד תמוה מאוד שכ' תחלה אפי' בדברים שאינ' טעונים משמע שעכ"פ מיירי גם בדברים הטעונים אלא שלענין רבותא אמר אפי' באינם טעונים וזה סותר מ"ש אחר כך. ונ"ל דחסרון תיב' א' יש שם דהיינו תיבת הניח וההצעה כ"ה דמ"ש הסמ"ק עד אפי' הוא לשונו מן הפנים ומן אפילו והולך הוא הגהת סמ"ק שהוא רבינו פרץ דהפנים ס"ל כר"ש וע"כ כתב תנא דהניח לענין פת ובהג"ה חולק על הפנים וכת' שלא קי"ל כך אלא אפי' הניח בדברים שאינם טעונים לאחריהם במקומ' דאלו כו' ור"ל דלא קי"ל כר"ש אלא כר"ח ומ"ה באינם טעונים אפי' הניח צריך ברכה ובטעונים אפילו לא הניח א"צ ברכה. כלל העולה שאליבא שיטת התוספות והרא"ש לא איכפת לן כלל בהניח או לא ובסמ"ג יש ג"כ חילוק דהניח ויתבאר בסמוך פירושו ע"כ אין מקום לדברי רמ"א בזו לחלק בין הניח או לא אלא בין טעוני' לאין טעוני':

ולכן מי שפסק כו'. משמע אפי' שני המקומות אינם בבית א' והא דכתב רמ"א לעיל והוא שיהיו שני המקומות בבית א' היינו לדעת הרמב"ם שפוסק כר"ש דאפי' בפת צריך לברך למפרע אבל ליש חולקין דקיימי השתא כר"ח שבפת הוה קביעות אפי' בבית אחר לגמרי ועמ"ש בסמוך בס"ג עוד ע"ז:

ואפי' אם כשבירך תחלה היה דעתו. לכאורה משמע לדיע' הראשונה דין זה אפי' בפת ולהיש חולקין הוא דוקא בפירות אבל בפת מהני אפי' מבית לבית אחר כדלעיל דלקבעי' קמא קא הדר אפי' אם אוכל במקום אחר כמ"ש הסמ"ק וע' בסמוך דלא משמע כך:

אלא במקום השני כו'. נראה דזה מיירי שהיה תחלה דעתו ע"ז דומי' דהולכי דרכי' דנקט אח"כ וק' מזה על מ"ש רמ"א בס"א דדוק' בבית א' אבל בב' בתים לדיעה ראשונה צריך לברך למפרע מ"ש מהך אלא ע"כ דגם דיעה הראשונה שהי' כר"ש ס"ל דאם הי' בדעתו לאכול במקום אחר א"צ לברך דאין זה בכלל שינוי מקום ולא כהגהת רמ"א אלא דק' מ"ש מגן לגן דכ' בסמוך דלא מהני דעתו לכך ונ"ל דגם לדיעה ראשונה ס"ל לחלק בין פירות לפת לענין אם הי' בדעתו לאכול במקום אחר דבפת כיון ששייך בו קביעות מהני זה שהי' בדעתו לאכול שם שאין צריך לברך ופירות לא מהני דעתו לכך כי אין להם חיבור יחד ומזה יש סתיר' על הגהת רמ"א דלעיל אבל על דברי הש"ע שכת' לעיל בס"ב וכשהם חוזרים צריכים ברכ' כו' לק"מ דשם לא מיירי שאוכל במקו' השני אלא חוזר לגמור סעודתו במקום הראשון אבל אם אוכל במקום השני אין צריך לברך אם היה דעתו אבל דברי רמ"א דדוקא במקום א' הם תמוהים ומ"ש ראיה מסי' רע"ג אינו דומה לכאן דשם לא אוכל כלל במקום זה שעושה קידוש רק דעתו לאכול במקום השני ע"כ אין קרוי מקום סעודה אלא אם הוא בבית א' מה שא"כ כאן שאוכל גם כאן ואם היה דעתו לאכול עוד במקום אחר לא בעינן שיהיה בבית א' דוקא כנלע"ד ולענין הלכה למעשה כיון דקי"ל כהתוס' ורשב"ם והרא"ש דבכל דוכת' אנו נגררין אחריהם ע"כ הדין כן הוא דלכתחלה לא ילך אדם מן הסעודה כלל בלא ב"ה אא"כ מצוה עוברת כגון שהגיע זמן תפלה ואז אפי' לא היה דעתו ע"ז מתחלה המנהג בינינו לעשות כן בסעודת מצוה כגון סעודת נשואין שאוכלין קצת בביתם והולכים לסעודת נשואין לגמור הסעודה וזהו בהיה דעתם מתחלה ללכת אח"כ שם וכן בהולכי דרכים שמברך במקום סיום אכילתם ואם אירע הדבר שהלך למקום אחר שלא לאכול שם וחזר לסעודתו אם אכל מה שצריך ברכה במקומו כנזכר בס"ה אז אין צריך לברך תחלה שנית וכ"ש לא למפרע בה"מ ואם אכל פירות או שתה יין והלך וחזר צריך לברך תחלה על מה שישתה בחזרתו ואם הסיח דעתו מן האכילה בשעה שהלך בכל גווני צריך לחזור ולברך שנית על מה שיאכל ובדין פירות של הגן תליא מילתא אם הוא בגן אחד אז מועיל דעתו על כל מה שבגן. ונראה שאפי' אם היה בגן אחד ואינו מוקף מחיצה סביב הוי כמגן לגן שכ"כ ב"י בפי' דברי הרמב"ם כמ"ש בס"ב אכל במזרחה של תאנה כו' ואף שכ' אח"כ הטעם דברואה מקומו הראשון תליא מילתא מ"מ כאן הוא דמן אילן שני רוצה לאכול הוי דינו כמגן לגן דלא מהני רואה המקום הראשון כנלע"ד:

עם כל זה לא הוי הפסק. הטעם בזה דאע"ג דא"א לאכול ולהתפלל כאחד והיה ראוי להיות הפסק כמו דאמרי' גבי ב"ה משתא וברוכי בהדי הדדי לא אפשר ה"נ כ"ה ומטעם זה הצריך הרי"ט באמת לברך שנית המוציא אח"כ וליטול ידיו מ"מ לא פסקו בתו' והרא"ש כן דשאני ב"ה דהוי גמר וסילוק על מה שאכל כבר משא"כ כאן. ונר' דהיינו דוקא אם הניחו מקצת חברים או שלא הניחו ומתפללים באותו חדר שיש הסעודה אבל אם עקרו כל המסובין לילך לב"ה להתפלל שם הוי הפסק וכן מפרש בדברי הסמ"ג וז"ל עוד ומסקי' התם שאם עקרו רגליהם לילך לב"ה כשהן חוזרים אין טעונין ברכה לא למפרע ולא לכתחלה אם הניחו שם חברים אע"פ שהתפללו שם בנתיים עכ"ל ולכאורה ק' כיון דכבר פסק הסמ"ג שם כר"ח וכבר הוכחנו לעיל דלר"ח אין חילוק בין הניח או לא הניח והאיך התנה הסמ"ג בדבר זה להלכה ותו ק"ל למה כ' הסמ"ג בלשון מסקינן והיכן מצאנו הסכמה לזה אלא שהתו' הוכיחו כן מדאמרה בברייתא שמביא בגמ' לתרץ דברי ר"ח שאמרה נעקרו רגליהם לילך לב"ה כו' דמשמע דתפלה לא הוי הפסק. ונל"ל ע"פ מ"ש רבינו בעל ב"י בכ"מ לדחות ראיה של רא"ש דפוסק כר"ח ולחזק דברי הרי"ף ורמב"ם שפסקו כר"ש וז"ל ואני אומר דכיון דאשכחן בפרק ז"ב דפליגי ריב"ל ור"י דלריב"ל כ"מ שאומר ר"י בד"א אינו אלא לפ' דברי חכמים ורי"א שהוא לחלוק וכתבו התוס' בפרק בני העיר דריב"ל ור"י הלכ' כריב"ל וכיון שכן לפום קושט' ליכא פלוגתא בין ר"י ות"ק וקשי' לר"ח אלא דשני ר"נ דאפשר לר"ח למימר דבד"א לחלק ומכיון דק"ל דבד"א הוא לפ' קים לן דהלכ' כר"ש ושיטי' דר"נ לא סמכי' עליה עכ"ל. ובודאי יפה אמר רבינו בעל ב"י בזה וא"כ קשיין דברי התוס' אהדדי דכאן פסקו כר"ח ממילא הוה בד"א לחלוק ובפרק ב"ה כתבו הלכה כריב"ל ממילא הוי לפ' וצ"ע לתרץ זה. ונלע"ד דס"ל להתוס' דבודאי במסקנא הוה בד"א ג"כ כאן לפ' ורבנן ג"כ ס"ל דיש חילוק בין הניח או לא ויש חילוק בדבר דלעיל בבריית' דהבי' המקשן אמרו שם ועקרו רגליהם לילך לקראת חתן או כלה וכאן אמר לילך לב"ה. ויש בזה נפקות' דבכ"מ שעוקרין לענין שיוכל גם שם לאכול לא מקרי עקירה וא"צ לברך והיינו ההיא דלקראת חתן. אבל בעוקרין בענין שלא יוכלו לאכול שם כההיא דלילך לב"ה להתפלל כ"ע מודים דבלא הניחו הוה עקירה וסילוק ואע"ג דבגמ' אליב' דר"ת לא משני כן ולחלק בין עקירה זו דלעיל אלא ניחא ליה לשנות כפשוטו דר"ת דס"ל דר"י חולק עם רבנן בזה אבל אנן דחזי' דמייתי ת"כ דר"ח ממילא הלכה כך וקשי' הלכת' אהלכת' כמ"ש מוכרחים אנו לחלק בין עקירה לקראת חתן ועקיר' לב"ה ממילא נשאר' בריית' דב"ה קיימת להלכ' וע"כ פסק שפיר הסמ"ג כמשמעות הבריית' דאם יש תרתי מילין דהיינו עקירת כולן ולא הניחו מקצתה והלכו להתפלל דאז הוי הפסק אבל אם הניחו לא הוה הפסק וע"כ אמר מסקי' דלפי המסקנ' מוכח כן אע"ג דמתחל' לא היינו תופסין כן לר"ח ואם בעל נפש אתה לומר שלא לסמוך על פלפול זה למחשב הפסק בתפלה אם לא הניחו מקצת כאן מ"מ אני בא לו' כן מצד אחר דרבינו בעל ב"י כ' כאן וז"ל ונר' שאע"פ שהרי"ף בפ' ע"פ נרא' שהוא חולק על הרא"ש שכ' ואמרי רבוואת' דצ"ל בפ"ה על כוס ומסייע להאי סברא כו' שמעי' השתא כי היכי דלענין ב"ה הוי הפסק הכי נמי כיון דלא אפשר למשתי ולמקרי בהדי הדדי צריך לחזור ולברך בתר דגמר הגדה והילולא ע"כ. והרי הגדה וההלל אינם סילוק והיסח דעת על מה שאכל ושתה ואפ"ה כ' שצ"ל בפה"ג וא"כ ה"ה למתפלל בתוך הסעודה כדברי הרי"ט מ"מ כיון דלא נהוג עלמא כהרי"ף שהרי א"א מברכין בפה"ג על כל כוס ההגדה ממילא במתפלל בסעודה לא נקטינן כוותיה אלא כהרא"ש עכ"ל והנה יש תימה על מנהגינו שאנו נוהגים במדינתינו כהרי"ף כמ"ש רמ"א סי' תע"ד דמנהג האשכנזים כן וכ"ד רוב גאונים א"כ אנו תופסין להלכה כסברת הרי"ף דאע"ג דליכא סלוק וגמר צריך לברך אם הוא בענין דא"א דהיינו להתפלל ולאכול ויש לנו לפסוק כדברי הרי"ט אלא שאין בידינו לפסוק נגד הלכה פסוקה כאן דפסק דלא הוי תפלה הפסק מ"מ בדבר זה שאין מפורש בתוס' ובטור וש"ע דאם עקרו כולן והלכו להתפלל בב"ה בדבר זה נחשב גמר וסילוק והוי הפסק ע"כ נלע"ד דלמעשה יש ליזהר בזה דלא אמרי' דלא הוי הפסק אלא במתפללין באותו חדר או שהניח מקצת חבירים כנלע"ד.

בט"ז ס"ק י' והיינו ההיא דלקראת חתן כו' דבריו תמוהין דהא המקשן מייתי הך דלקראת חתן דשם איתא דבלא הניח הוי עקירה וא"כ איך מתרצא הך ברייתא למסקנא דגם ר"י לא מחלק כ"א בעקירה לבה"כ ומכ"ש מ"ש הט"ז ואע"ג דבגמרא לא משני כן הוא תמוה דמה הוי יכול לשנויי כיון דבברייתא איתא דאפי' לקראת חתן דיכול לאכול שם בעינן הניחו דוקא כמ"ש הט"ז דברי הש"ע בס"ק א' ובדוחק יש ליישב דכוונתו דודאי גם לקראת חתן לפעמים משכחת לה שאינו יכול לאכול שם שהוא בשוק וכדומה ולפ"ז הוו מצי לשנויי דר"ח מיירי בענין שיכול לאכול גם שם והברייתא דלקראת חתן מיירי שאינו יכול לאכול שם ולכך תלוי בהניח. ולכן קאמר הט"ז דהש"ס ניתא ליה לשנות כפשוטו דהך לקראת חתן מיירי שיכול לאכול שם כמו דס"ד דמקשה. אבל למסקנא דר"י אינו חולק עם רבנן וע"כ לחלק בין מקום שיכול לאכול. א"כ הברייתא דלקראת חתן שהביא המקשה דחיק ומוקי אנפשיה באינו יכול לאכול שם ומ"ש הט"ז דבד"מ שיכול לאכול כו' והיינו ההיא דלקראת חתן היינו לפי ס"ד דמקשה דהך לקראת חתן מיירי אף בכה"ג ור"ל דהיינו אמקשה מהך דלקראת חתן דפשטא דמלתא משמעי דיכול לאכול שם ואפ"ה צריך לברך בלא הניח כן צריך לדחוק ולפרש דבריו אף שאין זה במשמע מלשונו וצ"ע: