שולחן ערוך, אורח חיים קע״ז: דברים הבאים בתוך הסעודה ואחר הסעודה מה דינם. ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

דברים הבאים בתוך הסעודה ואחר הסעודה מה דינם. ובו ה סעיפים:
דברים הבאים בתוך הסעודה אם הם דברים הבאים מחמת הסעודה דהיינו דברים שדרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת כגון בשר ודגים וביצים וירקות וגבינה ודייסא ומיני מלוחים אפי' אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא פוטרתן ולא לאחריהם דבהמ"ז פוטרתן ואם הם דברים הבאים שלא מחמת הסעודה דהיינו שאין דרך לקבוע סעודה עליהם ללפת בהם את הפת כגון תאנים וענבים וכל מיני פירות (וע"ל סי' קס"ח סעיף ח') אם אוכל אותם בלא פת טעונין ברכה לפניהם דברכת המוציא אינה פוטרתן דלאו מעיקר סעודה הם ואינם טעונים ברכה לאחריהם דכיון שבאו בתוך הסעודה ברכת המזון פוטרתם ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות (עם פת) ובסוף אכל עמהם פת אפילו אם בנתיים אכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה אף לפניהם:

ודברים הבאים לאחר סעודה קודם ברכת המזון שהיה מנהג בימות חכמי הגמרא שבסוף הסעודה היו מושכים ידיהם מן הפת ומסירים אותו וקובעים עצמם לאכול פירות ולשתות כל מה שמביאים אז לפניהם בין דברים הבאים מחמת הסעודה בין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם דהמוציא וברכת המזון אין פוטרתן אלא מה שנאכל תוך עיקר הסעודה ודין זה האחרון אינו מצוי בינינו לפי שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד ברכת המזון:

ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות הוו ליה הפירות כדברים הבאים מחמת הסעודה ואפי' אם אוכל מהפירות בתחלת סעודתו בלא פת אינו מברך לא לפניהם ולא לאחריהם ויש חולקין ולכן טוב שיאכל בתחלה מהפירות עם פת ואז אפילו אם אח"כ יאכל מהם בלא פת אינם טעונים ברכה כלל: הגה ואע"פ שאינו חוזר לבסוף לאכול עמהם פת מאחר שעיקר קביעות היה עלייהו (ב"י בשם הר"י):

אע"פ שלא היו הפירות לפניו בשעה שבירך על הפת כיון דללפת את הפת הם באים אינם טעונים ברכה כלל:

אם אחר שבירך על הפת שלחו לו מבית אחרים שאינו סמוך עליהן ולא היה דעתו על הדורון אפי' מדברים שדרכן לבא ללפת את הפת צריך לברך עליהם כדין נמלך: (ולא ראיתי נזהרים בזה ואפשר דטעמא דסתם דעת האדם על כל מה שמביאים לו בסעודה וע"ל סי' ר"ו):

וכל מיני פירות כו' טעונים ברכה לפניהם כו' ופירות מבושלין דינן כמו היין אבל מולייתא של תפוחים או של שאר מיני פירות הפת פוטרן ולא דמי לפת שבא בכסנין (עמק ברכה) וכן כששותין יין שרף אחר ברכת המוציא צריך לברך לפניו (מהרמ"י) וי"א שאין לברך (מטה משה מ"ד) ואני ראיתי בספר קטן שחיבר מהר"ר ישראל גינז בשם הגאון מוהר"ר פייביש ז"ל מק"ק קראקא ליתן היין שרף על השלחן בשעת המוציא ואז ברכת המוציא פוטרתו ואם לא עשה כן יטבול מעט פת לתוכה ויאכל ואז לא יצטרך לברך כמו גבי פירות כדי להוציא נפשיה מפלוגת' ע"כ:

פת. דהן טפלים לפת. ואם אין חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת ומברך עליו המוציא צ"ע אי פוטר המאכלים. דהא לא קי"ל כמ"ד פת פוטר כל מיני מאכלים אלא דוקא בקובע סעודתו על הפת אמרינן דכל המאכלים מחמת הפת הן באין אבל כשאין חפץ לאכול פת אינו פוטר וכ"ש אם אוכל פחות מכזית ואפשר לומר כיון דדרך לקבוע סעודה עליהם אין הפת פוטרתן. לכך יברך עליהם ולא על הפת אם לא בשבת וי"ט. מ"א:

וענבים. ה"ה כל דבר שבא לקנוח אפי' היה לפניו משעה שבירך המוציא ואפי' בפירות מבושלים דאין פת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת מ"א של"ה ועיין בתשובת גינת וררים כלל א' סי' למ"ד ל"א ובפרח שושן כלל א' סי' ו':

הפירות. דהיינו תחלת אכילת פירות לא תחלת הסעודה ומיירי כגון שהיו עומדין באמצע הסעודה והתחלת קביעות סעודתן היה בבשר וכיוצא בו ובאמצע סעודתן הביאו להם פירות כדי ללפת בהן את הפת ואכלו מהם עם הפת דכוונתן ג"כ עדיין לאכול מהם עם הפת אח"כ א"צ ברכה מפני שמאחר שמתחלה הביאו אותן כדי ללפת בהן את הפת ואוכל אותם תחלה וסוף עם הפת א"צ לברך שמצרף עם שאר הסעודה כיון שהביאו אותם מתחלה לצורך הסעודה ומלפת בהן הפת תחלה וסוף. אבל אם לא הביא אותם מתחלה ללפת עמהם רק לקנוח אע"פ שאכל תחלה וסוף עם פת אם אוכל באמצע בלא פת צריך לברך כיון שלא באו מתחלה ללפת הפת זה דעת תר"י. אלא שיש עוד דעות אחרות ולכן כתבו הג"מ דירא שמים כשמביאין לו פירות באמצע סעודתו ללפת הפת יאכל מהם מעט בלא פת ויברך ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת וכ"כ הב"ח וכן העלה המ"א ובפרח שושן כלל א' סי' ו' וכן הט"ז האריך והעלה לבסוף דיותר טוב שיאכל תחלה בלא פת ויברך עליהם וכל זה כשקובע סעודתו על שאר דברים ממילא הוי הפירות שלא מחמת הסעודה אבל מי שקובע סעודתו על הפירות מבואר בסעיף ג' דיאכל תחלה עם הפת ואז לא יצטרך לברך על מה שיאכל אח"כ בלא פת. ועיין בספר באר עשק סי' ל"ו:

ברכה כלל. פי' למה שאוכל עם הפת:

דעת. ופשוט דבפירות לא מהני דעתו אא"כ מלפת בהן הפת כמ"ש ס"א: קיצור דיני פירות הבאים בתוך הסעודה. אם אוכל עם הפת פשיטא שא"צ כלל ברכה. ואם אוכל בלא פת לקינוח בעלמא פשיטא שצריך ברכה לפניה דהוי שלא מחמת הסעודה אבל אם רוצה לאכול פירות קצת עם פת וקצת בלא פת בזה יש דיעות חלוקות ע"כ יש לנהוג שיאכל תחלה מעט בלא פת ויברך ואח"כ יאכל בין בפת בין בלא פת וזהו בקובע סעודתו על שאר דברים אבל הקובע סעודתו על הפירות יאכל תחלה פת עם הפירות ודו"ק:

ברכות מ"א לפי' התוס' והרא"ש וכן בעל ה"ג

הרא"ש לדעת הירושלמי שם

שם בגמרא לפי' התוס' והרא"ש

טור בשם הרא"ש

סמ"ג והגהות מיימוני פ"ד מה"ה

הרשב"א בשם הר"ר זרחיהו

ב"י וכן מצא בספר הפרדס:

ס"א דברים כו'. עתוס' שם ד"ה הלכתא ורא"ש שם:

כגון כו'. שם ושם תר"י:

כגון תאנים כו'. כר"ה ור"ש:

ואם בתחלת כו' עתוס' בד"ה הנ"ל פי' הקו' ללפת כו' ול"נ דא"כ מתני' ועוד כו' הקשה תר"י שלשון בתוך לא מ' כן דהל"ל ללפת הפת וכתב ונראה ליישב פירש"י שהתחלת קביעותן היה בדברים אחרים ואחר כך הביאו פירות ללפת הפת ואכלו עם הפת ועכשיו אוכלין בלא פת וכוונתם לאכול בסוף עם הפת כו' ואתי שפיר מה שפריך יין כו' כיון דעיקרו בא מחמת הסעודה ועיקרו בשביל הפת כו' ע"ש:

ס"ב ודין זה כו'. תוס' שם:

ס"ג ואם קובע כו' רא"ש שם סכ"ח ואדם כו' וע' ברמזים וטור דגירסתו ברא"ש ואדם שאוכל כו' יש להסתפק אם אכל מהן בתחלה בלא פת כו' וסברא כו' והוכיח מירוש' ממ"ש שבקינהו בתר מזוניך ואם איתא הל"ל אכול בלא פת בתחלה ומ"ש הרא"ש ואדם שאוכל בתחלה פי' בתחלת סעודתו שקובע עליהם אבל גי' הר"י על פסיתיה ר"ל אח"כ ועל שאכל עם הפת לא הקשה לו כלל אלא על מה שאכל אח"כ ולא הל"ל אכול בתחלה בלא פת ומ"ש שבקינהו בתר מזונך כו' בין לפי' ר"י בין לפי' הרא"ש ר"ל דקאמר פליג כו' ר"ל דרב ס"ל כאמוראי דטעונה ברכה לפניהם דלא כר"ח ואם אין אתה רוצה להכנס במחלוקת נגד ר' חייא שבקינהו וסבור היה שלא היתה עיקר סעודתו וא"ל אינון כו' ומכאן מוכח דין הנ"ל דס"א ואם כו' שלא מהני תחלה לבד:

וי"ח כו'. תר"י שכ' דוקא שבתחלה יאכל עם הפת וכמ"ש ולכן כו' ואע"פ כו' ויליף לה ג"כ מירושלמי שמביאו הרא"ש שם אלא שגי' אכל תמרי על פיסתיה כמש"ל ר"ל שאכל אחר שאכל עם הפת:

ס"ד אע"פ כו'. כ"כ המאור לתרץ קושיית תוס' הנ"ל ול"נ דא"כ מתני' כו' דקמ"ל כה"ג:

ס"ה אם כו'. כמש"ש ברך על היין כו' ושם בגמ' א"ל נמלך אנא וכן בע"פ ועתוס' שם א' ד"ה אתכא כו' וז"ש שאינו סמוך כו':

וע"ל סי' ר"ו. שם ס"ה אבל כו':

ללפת בהם את הפת – עיין בתוספות ותר"י והרא"ש דה"ה דברים שאין דרך ללפת בהן הפת רק שבאין למזון ולשובע ג"כ בכלל דברים הבאים מחמת סעודה והמחבר קיצר בזה:

כגון תאנים וכו' – עיין במ"ב מש"כ דאפילו פירות מבושלין והוא מהמ"א בשם השל"ה וע"ש בעמק ברכה הטעם דהואיל שאין רגילין לבוא לעיקר הסעודה מקרי ג"כ שלא מחמת הסעודה והנה לפ"ז במדינות שיש שם ריבוי פירות מאד ומבשלין שם תמיד פירות למזון כמו במדינותינו בשאר תבשילין מסתברא לכאורה דיש לו דין שאר תבשיל. וגם במדינותינו אם מבשלין הפירות לשם מזון כמו שקורין עפי"ל צימע"ס וכדומה מצדד בספר יד הקטנה דג"כ א"צ ברכה ומ"מ כיון שאין הדין ברור כתב דיברך מתחלה על פרי חי וכמו שכתבתי במ"ב. ונראה דאם בישל הפירות ביחד עם תפוחי אדמה מסתברא דזה ודאי בכלל שאר תבשילין שהן באין למזון ולהשביע ואין צריך להחמיר בזה לברך על פרי חי:

ובסוף אכל עמהם – עיין במ"ב מש"כ דהוא לעיכובא דבלא"ה צריך ברכה והוא מהלבוש וש"א והנה באמת זהו רק לדעת הרבינו יונה וסמ"ג והגהת מיימוני אבל להרא"ש והטור א"צ לברך על הפירות כיון שמתחלה הובאו לאכול אותם עם הפת והתחיל לאכלן עם פת ומדברי המחבר אין ראיה להיפך דאפשר דכונתו דבאופן זה הוא יצא ידי רוב הפוסקים אבל אי לא"ה יש ספק בדבר וכ"כ בנהר שלום ובודאי לכתחלה יש ליזהר בזה שהיכא שרוצה לאכול בינתים מעט פירות בלא פת יהא בדעתו לגמור אכילתו עם הפת דוקא דבזה יצא לכל הפוסקים הנ"ל וכמ"ש בב"י:

טעונים ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם – עיין במגן אברהם שהביא בשם התוספתא דמליח הבא לפני המזון ופת הבא עם המליח לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה [ועיין במחה"ש ביאורו] והנה דין השני שלאחר המזון אין שייך במדינותינו דהכל נחשב אצלנו תוך המזון וגם לענין דין הראשון לפי מה שהביא מגן אברהם בשם הרא"ש בסימן קע"ד דדבר שבא לגרר תאות המאכל אין צריך ברכה לאחריו דשייך לסעודה ובהמ"ז פוטרו וכבר העיר בזה שם הגר"ח צאנזא"ר בהגהותיו ואולי דמיירי דאינו אוכלו כדי לגרר תאות המאכל וצ"ע:

שאין אנו רגילין – ובסעודות גדולות שרגילין למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השלחן במיני פירות וגם לשתות יש אומרים דאף בזמננו שייך דין זה וצריך לברך עליהם [והוא דעת הטור והלבוש] וי"א דוקא בימיהם שהיו מסלקין השלחנות קודם בהמ"ז וע"כ נראה כסעודה אחרת אבל אנו שאין אנו מסלקין השלחן אע"פ שסיימו מלאכול ואין דעתן לאכול פת כ"ז שלא ברכו כבתוך הסעודה דמיא [והוא דעת הב"ח והמ"א והא"ר] וכן המנהג כ"כ הח"א. ועיין בא"ר שהביא דבכלבו ורשב"א ותר"י הזכירו סילוק השלחן. אמנם משארי פוסקים נראה כהטור דבר"ח המובא באור זרוע וערוך וברמב"ם ותוס' רבינו יהודה ורא"ש ובהגה"מ ושארי הקדמונים לא הזכירו כלל ענין סילוק השלחן ורק שמשכו ידיהם מן הפת. ודע עוד דאף שהמחבר הזכיר בקצרה וסתם לדינא דדברים הבאים לאחר סעודה טעון ברכה אף בדברים הבאים מחמת הסעודה ומשמע דאכל מילי דס"א קאי ואפילו אדייסא לענ"ד יש לעיין בזה דמצינו הרבה פוסקים שחולקים בזה דפסק המחבר הוא רק לשיטת התוס' והרא"ש וגם הרמב"ם נראה לכאורה דס"ל כן אבל הרבה ראשונים לא ס"ל כן והוא כי הרשב"א כתב דבין דייסא ובין בשר ודגים אם באו אף לאחר הסעודה א"צ ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם משום דהם עצמם עיקר סעודה הם שבאים להשביע והאשכול הביא בשם רב האי גאון שני פירושים בהסוגיא פירוש א' הוא דלאחר הסעודה שבש"ס דצריך ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם הוא קאי רק על דברים שאינם מחמת הסעודה [היינו פירות וכיו"ב] דאם היה מביאם בתוך הסעודה צריכים ברכה לפניהם ואם הביאם לאחר הסעודה צריכין ברכה אף לאחריהם אבל דברים הבאים מחמת הסעודה משמע דא"צ ברכה כלל [ועל פירוש זה כתב שם דהוא כפשטיה דסוגיא והוא דלא כפירוש התוספות והרא"ש] וגם לפירוש ב' שם שהוא כפירוש הבה"ג ס"ל נמי דעכ"פ ברכה לבסוף א"צ על דברים הבאים מחמת הסעודה אף אם הביאן לאחר הסעודה דברכה בתחלה צריך משום דאין מלפת בהם את הפת אבל ברכה לבסוף א"צ רק בפירות עי"ש ובר"ח המובא באו"ז מוכח לכאורה נמי שס"ל כן שכתב דזה קאי על דברים הבאים שלא מחמת הסעודה כגון אבטיחים ורמונים דכיון שמשכו ידיהם מן הפת ואינם באים ללפת הפת צריך ברכה בין לפניהם ובין לאחריהם וכן הביא שם גם בשם הערוך ולענין בשר ודגים י"ל דס"ל נמי דצריך ברכה [ודלא כהרשב"א הנ"ל] דפטורן הוא רק משום דבאין ללפת בהן את הפת משא"כ לאחר שמשכו ידיהם מן הפת אבל בדייסא שהוא תבשיל הוא בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה וא"כ אף לאחר הסעודה נמי א"צ ברכה. היוצא מדברינו דבדייסא הוא פלוגתא דרבוותא וספק ברכות להקל [והמחבר סתם בזה ומשמע דקאי על הכל וכמו שמוכח מלשון הטור והמ"א אמנם פירש דהיינו בשר ודגים ואולי בכונה פירש כן] והנה לפי מה שמבואר לקמן בסימן ר"ח סי"ז באחרונים דעל דייסא אם בירך בהמ"ז יצא נראה דבעניננו אם אכל דייסא אחר שמשכו ידיו מן הפת טוב שיכוין לפטרו בבהמ"ז:

למשוך ידינו וכו' – ואם נטל הכוס לברך דהוא היסח הדעת גמור וכמבואר בסימן קע"ט לכאורה אף בזמנינו אין לך סילוק סעודה יותר מזה ואם אכל אח"כ איזה דבר יש לו לברך תחלה וסוף ולא נפטר בבהמ"ז ומתחלה בודאי יש לו לברך אף על דברים שנפטרים בתוך הסעודה מן הברכה לגמרי [דגם לפת עצמו צריך ברכה לרוב הפוסקים אחר שנטל הכוס לברך כמבואר בסימן קע"ט] אלא דגם לבסוף יהיה צריך ברכה אז וכ"כ הגר"ז בפשיטות וכ"מ מהמגן אברהם סימן ר"ח סקכ"ד אכן המאמר מרדכי שם בסקל"ה חולק ע"ז עי"ש. ובדברים הבאים מחמת הסעודה נראה ודאי דיש לסמוך על דעתו שלא לברך דבלא"ה יש ראשונים דסברי דהגמרא לא קאי על דברים הבאים מחמת סעודה וכנ"ל:

ואפילו אם אוכל מהפירות – ר"ל מעט [טור]:

טוב שיאכל בתחלה מהפירות וכו' – אין ר"ל שיטעום מעט עם פת דהלא עיקר הטעם שיוכל לאכול הפירות בלי ברכה אף כשלא אכל עוד עם פת כמ"ש הרמ"א הוא משום דקבע סעודתו עליהן ובטעימה בעלמא לא מקרי קביעת סעודה וכן מוכח בתר"י שממנו מקור הדין הזה וז"ל דמכיון שמזה עשה עיקר לפתן שלו מתחלה והתחיל לאכול ממנו עם הפת פטור הוא אח"כ כשאוכל ממנו בלא פת בכל ענין בין שיחזור לבסוף ויאכל ממנו עם הפת בין וכו' ולשון עיקר לפתן שכתב מוכח כדברינו וכן משמע לשון רמ"א. ואפשר לומר עוד דהמחבר שכתב דטוב שיאכל בתחלה מהפירות דמשמע לכאורה אפילו מעט היינו דיאכל מתחלה מעט עכ"פ אבל יאכל גם אח"כ דהא עיקר סעודתו היה אלו הפירות אבל למה שסיים הרמ"א כלשון רבינו יונה דאף אם לא יאכל לבסוף שפיר דמי היינו בע"כ לא בטעימה קצת וכנ"ל:

פירש המליח צריך ברכה לפניו ולאחריו והפת טפל למליח כמבואר בסי' רי"ב והרבות' דלא תימא כיון שאוכל פת עם המליח הוה כמו שלא משכו ידיהם מן הפת ולא יוחשב אחר סעודה קמ"ל שהפת הזה טפל הוא ולכן מחשב המליח דבר הבא בסעודה שלא מחמת סעודה:

[א] בלא פת אין וכו'. דוקא בקובע סעודתו על הפת אמרינן דכל המאכלין מחמת הפת הן באין, אבל כשאין חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת ומברך מוציא מסתפק במגן אברהם אי הפת פטרתן וכל שכן אם אוכל פחות מכזית עיין שם. ולעניות דעתי משמע בברכות דף מ"א דאין חילוק דאם לא כן הוה ליה לרב ספרא לחלק מיניה וביה ויש ליישב וצריך עיון:

[ב] וכל מיני פירות וכו'. בין חיין בין מבושלין, אבל מולייתא של פירות כגון עפיל פלאדין או פאבדי"ל וולאדין ודומיהן אינו צריך לברך עליהם, והרוצה להחמיר על עצמו יקח פירי אחר חי או מבושל ויברך עליו בורא פרי העץ ואחר כך יאכל אותן מוליאות כרצונו, כן כתב עמק ברכה ושל"ה ועיין לעיל סוף סימן קס"ח. ודין כיסנין ולחמניות וכיוצא עיין לעיל סימן קס"ח סעיף ט', וכל זה מיירי אפילו היה לפניו בשעה שבירך המוציא:

[ג] [לבוש] מיני מזונות בתוך הסעודה וכו'. כתב עולת תמיד משמע דאם אכל קודם הסעודה ולא יברך ברכה אחרונה שאין בהם ברכת המזון פוטר מברכה אחרונה ולעיל סימן קע"ד סעיף ו' לא משמע הכי אלא אף ששתה כשיעור ברכת המזון פוטרתו וצריך עיון, עד כאן. וכן מבואר בחידושי רשב"א הביאו בית יוסף דאם אכל קודם הסעודה דצריך לברך ברכה אחרונה עיין שם. ומכל מקום יש לומר דאם לא בירך ברכה אחרונה ובירך ברכת במזון אין צריך לברך אחר כך ברכה אחרונה וצריך עיון לדינא. מיהו מט"ז בסוף סימן קע"ד ס"ק ט' משמע קצת דצריך לברך אחר כך בין שהכל בין מעין ג', מיהו לעיל בשתיה מבואר בהרא"ש ריש ערבי פסחים דגם לכתחילה אין צריך לברך ברכה אחרונה, ויש לחלק בין שתיה שבא לפתוח הבני המעיים כדלעיל בלבוש לאכילה ועיין לקמן סימן תצ"ג סעיף ו':

[ד] ואם בתחילת וכו'. כתב של"ה וירא שמים יזהר שיאכל קצת מהם בתחילה בלא פת, ויברך עליהן ואחר כך יאכלם בין בפת בין בלא פת, וכן פסקו אחרונים, הט"ז האריך ללא צורך:

[ה] [לבוש] מעט וכו'. בלא פת (מלבושי יום טוב), ומה שכתב וברכת הפת נראה לי דצריך לומר ברכת הפת והמזון, וכן הוא בסוף סעיף זה:

[ו] [לבוש] בתוך הסעודה מחמת וכו'. כתב מלבושי יום טוב כמה לא דייק בלישנא דהא לאחר הסעודה באים אלא הבאים מחמת הסעודה, והבאים שלא מחמת הסעודה הוה ליה למימר, עד כאן. ואני אומר דהלבוש דקדק בצחות לשונו דלא תימא דוקא הבאים אחר הסעודה מחמת הסעודה, אבל דברים הבאים תוך הסעודה אף שהביא עמה לאחר הסעודה אין צריך לברך קא משמע לן:

[ז] [לבוש] וגם השולחן עמו וכו'. לאו דוקא אלא עיקר תלוי בהסרת הפת מעל השולחן, כמו שכתב הלבוש אחר כך בסעודות גדולות (מלבושי יום טוב):

[ח] [לבוש] חזן וכו'. מלבושי יום טוב מוחק תיבת החזן. ולעניות דעתי חזון מלשון נביאות וכדאיתא בפסחים דף ס"ו הנח להם ישראל אם אינם נביאים בני נביאים הם:

[ט] על פירות וכו'. כתב מלבושי יום טוב פרק ו' לאחריהם גם כן דלפניהם פשיטא, עד כאן. ולעניות דעתי כיוון הלבוש למה שכתב בית יוסף בשם חידושי רשב"א דאף שהתחיל לאכול פירות בתוך הסעודה ונמשכת אכילתו עד לאחר הסעודה צריך לברך על מה שאוכל אחר הסעודה ואם כן איכא נמי רבותא וחידוש בלפניהם, מיהו צריך עיון בדברי רשב"א שם:

[י] [לבוש] כי ודאי משכו וכו'. והב"ח פסק שלא לברך אף בסעודות גדולות שדעתינו לאכול פת כל שעה, והנחלת צבי כתב עליו שהלבוש כתב טעם טוב, עד כאן. והוא תמוה דלטעמו מסיק שצריכין לברך גם בספר ארחות חיים כתב דר' מרדכי יפה פסק כב"ח והוא תמוה, וצריך לומר שיש טעות סופר בדבריו וצריך לומר רמ"א במקום ר' מרדכי יפה, ומכל מקום מבואר מהם דלא הסכימו לדברי לבוש לברך משום ספק ברכות. גם אני ח וכך בזה כי ראיתי בחידושי רשב"א וכלבו ורבינו יונה שתלוי הדבר בעקירת השולחן ולא הזכיר דבר מהסרת הפת, ואפשר דדוקא נקטו דכל שאין עוקרין השולחן אף שמושכין מן הפת לא הוי המשכה וצריך עיון. ולעניות דעתי דירא שמים יזהר לאכול תיכף אחר ברכת המוציא דבר שברכתו שהכל ויהא דעתו על כל מה שיאכל אחר הסעודה דקיימא לן בירך על פרפרת שלפני המזון פוטר את שלאחר המזון, וכהאי גוונא כתבתי בסימן קע"ד מקל וחומר ועיין לעיל סוף סימן קע"ו מה שכתבתי שם וצריך עיון בזה:

[יא] [לבוש] שאין יין שרף וכו'. במגדל דוד האריך לחלוק על הלבוש והם דברי שפתיים, וכן מצאתי במטה משה סימן שס"ג שפסק כלבוש, ושכן פסק רש"ל וכן כתב לחם חמודות דף נ' וסיים זה לשונו, מיהת ודאי אם בירך על היין קודם ששתה יין שרף אין צריך לברך עליו שהיין פוטר כל מיני משקין, עד כאן, ובספר אור חדש כתב זה בשם הגאון מוהר"ר זיסקינד. וכתב עולת תמיד סימן קע"ד ויש אומרים עוד תקנה להטביל בו תחילה פת מועט וכדומה שכן כתב הב"ח, עד כאן. וליתא בב"ח אלא הנחלת צבי כתב כן בגליון בסימן זה מסברא דנפשיה משום דדמיא לפירות. ואומר אני דלפי זה צריך לטבול בו גם בסוף כמו בפירות בסעיף א' גם כתבתי לעיל שהסכימו האחרונים גם בפירות שלא לאכול תחילה עם פת כדי לברך עליו אם לא שקובע סעודה על הפירות שלא לאכול בסעודה זו עם הפת רק פירות. ובארחות חיים כתב בשם מהר"י גם כן שהעיד בשם הגאון מוהר"ר פייבש מקראקא דאם היין שרף לפניו קודם מוציא אינו מברך בתוך הסעודה עליו כי דעתו היה בשעת ברכת המוציא גם על היין שרף, עד כאן. ואין לסמוך על זה דהא בפירות אף שהיה לפניו קודם המוציא נמי מברכין עליו גם כל הגדולים הנזכרים לעיל לא הזכירו מזה וכן הט"ז ומגן אברהם:

[יב] [לבוש] מפני שבינינו וכו'. כתב עמק ברכה וראוי לכל ירא שמים שירגיל עצמו כשיברך ברכת מוציא להיות דעתו גם כן על כל מה שישלחו לו משאר בתים בין בחול בין בשבת וטוב לו:

א) [סעיף א'] כגון בשר וירקות וכו' נראה דדוקא ירקות מבושלים או העשויין לסלאלאטא לגרר תאות המאכל אבל ירקית חיים כגון חזרת וקשואין וכיוצא דאינם ללפתן ולא לגרר תאות המאכל דינם כפירות. וכן כתב הב"ד סימן פ"ה. ואף שבסוף דבריו הוכיח ממהרי"ל דקשואין חיים קרי להו מחמת הסעודה ולא היה מברך מ"מ אנן בדידן בגלילותינו נהגינן דמייתו חזרת וקשואין ומלפפונות לפירות וברוכי מברכינן. וכפ"ז נראה דאף שאכל תבשיל של חזרת וקישואין ומלפפונות ללפתן עם הפת אם הביאום אח"כ לפירות יברך עליהם וכמו שנראה דעת הב"ד תחלת דיבר. ואין לדחות דאחר שמילא כריסו מהם איך יברך עתה דאין זה כלום כדמוכח מלשון הרא"ש גבי פירות והזכירו הרב הנז' ודוק. ברכ"י אות א' שע"ת אות א' זכ"ל אות ב' מע' ד' בי"מ אות ד'. מיהו בס' קודשי דוד למהר"ר דוד חסאן ז"ל העלה להלכה דאם כבר אכל מאותו פרי בתבשיל עם הפת דשוב לא יברך עליו אם אוכל מהם לפירות קודם בהמ"ז יעו"ש. והביאו הרב זכור ליצחק הררי ז"ל סימן מ"ח וכתב דלהוציא עצמו מידי ספיקא או שיניחנו לאחר בהמ"ז או שיביא פרי אחר הדומה לברכתו בין אם הוא פה"א או פה"ט ויברך עליו ויכוין לפטור גם את זה וכתב שכן נוהגין חסידים ואנשי מעשה יעו"ש. וכ"כ החס"ל אות ח' בן א"ת פ' נשא אות י"א. ועיין לקמן אות ט':

ב) וכתב שם השע"ת דבמדינתנו דאיכא עניים שאוכלים פת שחרית ומלפתין אותו עם צנון ובצלים וקשואים חיים נראה שאם אוכלים תחלה ללפתן אף אם אח"כ אוכל אותם בלא פת א"צ לברך כמו בשאר פירות עכ"ל ונראה דדבריו נכונים דוקא בקשואין חיים וכדומה דבאים לקינוח אם קבעם ללפתן צריך לאכול מהם תחלה עם הפת וכיש חולקין שכתב בסעיף ג' אבל בצנון ובצלים שאין באין לקינוח כ"א דוקא להמשיך תאות המאכל הו"ל מדברים הבאים מחמת סעודה כמו ירקות ומלוחים דאפילו בתחלת אכילתן א"צ ליזהר לאוכלם עם הפת וכמ"ש בסעי' זה. ונראה דמ"מ המחמיר תע"ב:

ג) שם אפילו אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה וכו' דהם טפלים לפת והעיקר פוטר את הטפל כמ"ש רסי' רי"ב. וכ"כ מ"א סק"א:

ד) שם אפילו אוכלם בלא פת אין טעונין ברכה וכו' משמע דדוקא כשקובע סעודה על הפת אז הו"ל דברים הבאים מחמת הסעודה וברכת הפת פוטרתן אבל אם אינו אוכל כ"א מעט פת פחות מכזית צריך לברך עליהם. ועיין מ"א שם שמצדד בזה וע"כ יש ליזהר כשאוכל מאלו הדברים שלא בתוך הסעודה שאין לאכול פת כלל. ואם רוצה לאכול עמהם פת הבה בכסנין עיין לעיל סימן קס"ח אות צ"ט:

ה) שם כגון תאנים וענבים וכו' וה"ה כל דבר שבא לקינוח. ואפילו היה לפניו בשעה שבירך המוציא ואפילו פירות מבושלים דאין הפת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת. וכ"כ של"ה. מ"א סק"ב. א"ר אות ב' ר"ז אות ב' בי"מ אות ה' וכגון שאין דרכם לבא מחמת הסעודה לעולם אלא דרכם לאוכלם כל היום אפילו שלא בשעת סעודה וכמ"ש הר"ז שם. אבל מולייתא של פירות כגון עפי"ל פלאדי"ן או פאבדי"ל וולאדין ודומיהן א"צ לברך עליהם והרוצה להחמיר על עצמו יקח פרי אחר או מבושל ויברך עליו בפה"ט ואח"כ יאכל אותן מולאות כרצונו. עמק ברכה ושלה"ה א"ר שם. ועיין מ"א סק"ג ובדברינו לעיל סימן קס"ח סוף אות ע"א:

ו) שם כגון תאנים וענבים וכו' במקומות שנוהגין לאכול תאנים וענבים אחר מאכל הגבינה כדי למתק את הפת מן הגבינה ולהטעים פרוסת הפת אין לברך על תאנים וענבים אלו אפילו שאכלם בלא פת תחלה מהר"א הלוי בס' גו"ר כלל א' סימן ל' ול"ב אלא שבסוף דבריו כתב דמי שלבו נוקפו יאכלם בתחלה ובסוף בפת יעו"ש. מיהו מהר"י שבאבו שם בסימן ל"א כתב דצריך ליזהר לאכול מהם בתחלה בלא פת. כדי לברך עליהם יעו"ש אבל מהר"א הלוי שם בסימן ל"ב דחה דבריו יעו"ש. והב"ד י"א בהגה"ט זכ"ל אות ב' מע' ד' וכתב שם הזכ"ל דהיותר נכון שיאכל קודם נט"י מעט ולברך עליו ע"ד לאכול בתוך הסעודה ויוצא מכל הפקפוקים יעו"ש. וכ"כ החס"ל אות ז' בן א"ח פ' נשא סוף אות ח':

ז) שם דכיון שבאו בתוך הסעודה בהמ"ז פוטרתן. משמע הא אם לא באו בתוך הסעודה כגון שאכל פירות קודם נט"י אין ברהמ"ז פוטרתן וצריך לברך עליהם ברכה אחרונה ואח"כ נוטל ידיו לאכילה ואף אם שכח לברך ונטל ידיו וברך המוציא משמע שצריך לברך ברכה אחרונה על הפירות קודם בהמ"ז כיון שאין בהמ"ז פוטרתן וכ"מ מדברי מהרח"ו ז"ל שכתבנו לעיל בסי' קע"ד או' מ"ז לגבי מים יעו"ש אך אם כבר בירך בהמ"ז ולא בירך ברכה אחרונה של פירות אפשר דבדיעבד י"ל יצא אגב שאר מאכלין ואפילו אם ברכתם בנ"ר משום דשאר פירי נמי אקרי מזון כדמשמע בר"פ בכל מערבין ובפי' רש"י שם יעו"ש ועיין לעיל סימן קע"ד אות ל"ה ולקמן סימן ר"ב אות ט' וסימן ר"ח סעיף י"ז ודוק:

ח) שם ואם בתחלת אכילתו אכל הפירות וכו' בכאן מיירי שבהתחלת קביעות סעודתו היתה בבשר וכיוצא בו ובאמצע סעודתו הביאו לו פירות כדי ללפת בהם הפת ולכך צריך שיאכל מן הפירות בתחלת אכילתן ובסוף עם הפת ומ"ש כאן בש"ע בתחלת אכילתו ר"ל בתחלת אכילת הפירות כמ"ש הט"ז סק"א ומ"א סק"ג יעו"ש אבל בסעיף ג' מיירי דבהתחלת קביעות סעודתו היתה על הפירות ולכך אף ליש חולקין שם אין צריך לאכול הפירות לבסוף עם פת כמ"ש מור"ם ז"ל שם בהגה וכ"ה בב"י ובמ"א שם יעו"ש. ומשמע הא אם הפירות אין באים ללפת בהם הפת לא בהתחלת קביעות סעודה ולא באמצע אף אם מלפת בהם פת בתחלת אכילת הפירות ובסוף כשאוכל באמצע בלא פת צריך לברך עליהם. וכ"כ ב"י בשם הר' יונה ומ"א שם. מיהו ע"ש הטור כתב ב"י דכל שאוכל התחלת אכילת הפירות עם פת הו"ל מדברים הבאים מח"ס ואין לברך עליהם יעו"ש. וע"כ יש ליזהר כשמביאין פירות בתוך הסעודה שלא ללפת בהם הפת אלא דוקא לקינוח שלא לאכול תחלת אכילתן עם פת אלא דוקא לבדם כדי שיוכל לברך עליהם אליבא דכ"ע אבל אם אח"כ אוכל מעט פת מחמת מתיקותן נראה דלא אכפת ודוק:

ט) על פירות מבושלים בעינייהו אפילו עם הבשר אם אין התחלת קביעות סעודתו עליהם יש מי שאומר שצריך לברך עליהם. ויש מי שאומר דאפילו אוכלם עם הפת צריך לברך עליהם. ויש מי שאומר שאין לברך עליהם כיון שבאים לצורך סעודה ולא לקינוח. ולכן יר"ש ישב קודם סעודה ויברך על מין אותו פרי ויאכל פחות מכשיעור ויכוין לפטור. מ"א שם. חס"ל אות ה' בן א"ח פ' נשא אות ט'. והא דכתבו פחות מכשיעור דאם יאכל שיעור צריך לברך ברכה אחרונה כמ"ש לעיל אות ז' ואז הלכה לה הכוונה. וכתב בן א"ח שם דאם א"א לו בהכי ובפרט אם הוא אורח אז יהרהר הברכה בלבו או יאמר בריך רחמנא בפה"ע או בפה"א כפי אותו הפרי. ועיין לעיל סימן קע"ד אות מ"ט:

י) זית מליח וכיוצא בו דאוכל אותו בתוך הסעודה לפתוח תאות המאכל מברך לפניו ולא לאחריו. הרא"ה ז"ל בס' החנוך פ' עקב. וא"כ ה"ה מי שאוכל לימוני"ס מלוחים בתוך הסעודה צריך לברך להרא"ה ז"ל. מיהו נראה לי לנהוג כהתו' דכתבו פ' ע"פ דקט"ז דדברים הממשיכים האכילה כגון דגים קטנים ותמרים וירקות פטר להו פת לפי שבא לצורך הסעודה שעי"כ אוכל יותר וכ"כ רש"י בגמ' וכ"כ הב"ח סימן קע"ו מ"א. סימן קע"ד ס"ק י"א וכן כתב הגו"ר כלל א' סימן ל' ול"א דמעשים בכל יום בסעודות גדולות של בשר שמביאין סאלאטה וטורשיי של מלפפנות ושל לפת וזיתים מלוחים שמביאין אותם להרבות תאות המאכל ולא שמענו מעולם מי שמפקפק בהם ונסמכין לפוטרן בברכת הפת יעו"ש. וכן כתב הבי"מ אות ו' דכן עיקר דכל דבר שבא לעורר תאות המאכל פת פוטרו. וה"ה צנון דאינו בא אלא לפתוח ולעורר תאות המאכל דא"צ ברכה אפילו לפניו תוך הסעודה עכ"ד. וכ"כ קיצור שלחן ערוך סימן מ"ג אות ג' ומ"מ נראה לי דיש לאכול תחלת אכילתן עם פת כדי לצאת גם לדעת החולקין:

יא) [סעיף ב'] ודברים הבאים לאחר סעודה וכו' ויש לאכול פירות מתוקים שהם טובים לאחר אכילה כדאמרינן ביומא דפ"ג ע"ב מדכתיב וימצאו איש וכו' ויתנו לו לחם וכו' ויתנו לו פלח דבילה ושני צמוקים וכו' ופרש"י ויאכל לחם והדר ויתנו לו פלח דבילה יעו"ש. והיינו דאמרינן במדרש רות והובא בילקוט שם ויאכל בועז וישת ויטב לבו מלמד שאכל מיני מתיקה אחר סעודה יעו"ש יפ"ל אות א':

יב) [סעיף ב'] הבאים מחמת סעודה וכו' כגון בשר ודגים כמ"ש סעיף א' וכן כתב המ"א סק"ה:

יג) שם ובין לאחריהם ומיהו תמרים בהמ"ז פוטרתן מברכה אחרונה הרשב"א בתשו' סימן ע"ב. והרמב"ן סימן ר"ב כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ו וכן היין בהמ"ז פוטרתו מברכה אחרונה כמש"ל סימן ר"ח סעיף י"ז וכ"כ המ"א בסימן קע"ד סק"ט יעו"ש ועיין לב"ש וא"א ודוק והיינו אף למנהג שהיה בימי חכמי הגמרא שהיו מושכין ידיהם מן הפת אבל לדידן שאין מושכין ידינו מן הפת בל"ה על הכל אין מברכין לאחריהם כמ"ש בש"ע:

יד) שם ודין זה האחרון אינו מצוי אצלנו וכו' כתב הלבוש דדוקא בסתם סעודות אינו נוהג אבל בסעודות גדולות שרגילין שלאחר גמר האכילה מושכין ידיהם מן הפת ומסירין אותו מן השלחן ומנקין המפות ועורכין השלחן בפירות ובמיני מגדים וקובעין עצמן לשתות אז גם הדין הזה נוהג בינינו עכ"ל ועי"ש שכתב עוד דמה שמניחין קצת פרוסות על השלחן כדי שיהא נראה שעדיין לא משכו ידיהם מן הפת אינו מועיל וכל איש הירא ומדקדק במעשיו יזהר לברך בסעודות גדולות כי ודאי משכו ידיהם ואין דעתם לאכול מפרוסות עוד יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות א'. אבל הב"ח כתב דעכשיו נוהגין ע"פ משמעות דברי התו' דאין חילוק בין סתם סעודות לסעודות גדולות ואפילו הסירו הפת מן השלחן דכיון דדעתינו לאכול פת כל שעה א"צ לברך לאחריהם וכ"פ בש"ע סתם שאין אנו רגילין למשוך ידינו מן הפת עד בהמ"ז ולא כתב לחלק בין סתם סעודה לסעודות גדולות והכי נקטינן עכ"ל. והביאו מ"א סק"ז וכתב שהטעם כמ"ש תר"י דדוקא בימיהם שהיו נוהגין לעקור השלחנות קודם בהמ"ז וע"כ נראה כסעודה אחרת אבל אנו שאין מסלקין השלחן אעפ"י שסיימו מלאכול כ"ז שלא ברכו בתוך הסעודה דיינינן ליה עכ"ל משמע מדבריו הא אם מסלקין גם השלחן ומביאין שלחן אחר עם הפירות מברכין גם לאחריהם וכ"כ הברכ"י אות ב' בשם מהר"ש אלגאזי ז"ל דבמצרים שמסלקין השלחן ומביאין שלחן אחר מלא פירות ופרוסה קטנה מפת על כלי המלח דדינא הוא שיברכו ברכה אחרונה על הפירות יעו"ש אמנם לע"ד נראה דמסתמיות דברי הש"ע משמע דדין זה לא שייך אצלנו כלל לא שנא סעודות גדולות ולא שנא קטנות ולא שנא אם מסירין הפת או השלחן דגם אם מביאין שלחן אחר אין לברך אחריהם והטעם נ"ל בס"ד משום דבימי חכמי הגמ' רוח אחרת היתה בם דהטבע שלהם היה כיון שמשכו ידיהם מן הפת אין אוכלין עוד כלל ולכך מברכין לאחריהן לא כן הטבע שלנו דאין מושכין דבכל עת אם מביאין פת אוכלין ולכך לא חשיב סילוק ואפי' אם מסירין השלחן ומביאים אחר אין לברך לאחריהם. וע"כ נראה כיון דיש פלוגתא בזה בזה"ז אין לברך אחריהם כלל וליכא בזה חששא דנהנה מעוה"ז בלא ברכה כיון דבדיעבד בהמ"ז פוטרת כל מיני פירות כמש"ל אות ז' יעו"ש. מיהו נראה דלכתחלה יש ליזהר ולצאת אליבא דכ"ע דהיינו אף אם מסירין השלחן ומביאין אחר יש להביא עמו פת ולכוין המסובין בדעתם בהדיא דאין מושכין ידיהם מן הפת ובכל עת שירצו אוכלין עד בהמ"ז:

טו) שם אינו מצוי בינינו וכו' ולפ"ז גם לפניהם אין לברך כ"א דוקא על דברים הבאים שלא מחמת סעודה וכמ"ש סעיף א' יעו"ש:

טז) [סעיף ג'] ואם קובע ליפתן סעודתו על הפירות וכו' פי' שלא היה לו דבר אחר ללפת הפת רק הפירות. מ"א סק"ח. ועיין ט"ז סק"ב וסק"ג מה שהאריך בזה ולענין דינא לעשות כדברי הכל כבר כתבנו לעיל אות ח' בקיצור יעו"ש:

טוב) [סעיף ד'] אעפ"י שלא היו הפירות לפניו וכו' נראה בב"י שיהא דעתו עליהם מעיקרא כדי שיהא פטור מה שאוכל מהם בלא פת. מהר"ר ישראל בנימין בכ"י. ברכ"י אות ד':

חי) שם כיון דללפת הפת הם באים וכו' ודוקא כשאוכלן עם הפת וכמ"ש ס"א וס"ג. מ"א סק"ט. ור"ל דאם קובע סעודתו רק עליהם צריך לאכול בתחלה מהפירות עם פת כמ"ש סעיף ג' לדעת החולקין ואם קובע סעודתו בתחלה בדבר אחר ואח"כ רוצה ללפת הפת עם פירות צריך לאכול פת עמהם בתחלת אכילתו ובסוף כמ"ש בסעיף א' וכ"מ בא"א אות ט':

יט) [סעיף ה'] הגה. ואפשר דטעמא דסתם דעת האדם וכו' וכ"מ במרדכי פ' כ"מ גבי יין יעו"ש. מ"א סק"י. ומ"מ ראוי לכל ירא שמים שירגיל עצמו כשיברך ברכת המוציא להיות דעתו ג"כ על כל מה שישלחו לו משאר בתים בין בחול בין בשבת וטוב לו. א"ר אות י"ב בשם עמק ברכה. חס"ל אות ד' בן א"ח פ' נשא אות י"ב:

ך) שם בהגה. דסתם דעת האדם וכו' ופשוט דבפירות לא מהני דעתו אא"כ מלפת בהן הפת וכמ"ש ס"א וס"ג. מ"א שם. ור"ל כל אחד כדינו וכמ"ש לעיל אות ח"י יעו"ש:

מ"א סק"א לא קי"ל כר"ח ר"ת אמר בברכות דמ"א פת פוטר כל מיני מאכל יין פוטר כל מיני משקה ופסקו כך ביין בקע"ד ס"ב אבל בפת כ' התוס' דלית הלכתא כך משום דרב פפא דהוא מרא דדיני' של סימן זה פליג עליה וס"ל דדברים שלא מחמת הסעודה צריך לפניהם ובלאחר הסעודה אפילו לאחריהם ע"ש ממילא מה דדברים שמחמת הסעודה פטורים אין הטעם אלא משום דה"ל טפל א"כ בה"ג שאינו חפץ לאכול פת הוי הפת טפל:

שם שם ולכן יברך כצ"ל נראה כוונתו שיברך עליהם ולא יאכל פת כלל מפני שספק אם הוי הפת טפל או לא אבל בשבת ויו"ט שחייב לאכול פת ע"כ הפת עיקר:

ש"ע סס"א ובסוף אכל עמהם. זהו דעת הר"ר יונה (ודלא כבאר הגולה) דס"ל דהכא מיירי שלא היה קביעות סעודתו על פירות אלא הביאו הפירות באמצע הסעודה צריך לברך כשאוכל בלא פת אא"כ תחלה וסוף בפת ולדילי' בקבע סעודתו על פירות דהיינו דין דס"ג עדיף חד דרגא ודי באכילה תחלה עם פת והיינו היש חולקין שם. אבל לרא"ש וטור בדין דכאן די באכיל' תחלה עם הפת וא"צ לבסוף ובהך דס"ג דעדיף אפילו אוכל תחלה בלא פת א"צ לברך כל שיאכל אח"כ עם הפת וזהו דיעה א' שם וצ"ע מה שסתם המחבר כאן כהרר"י ולא הזכיר כלל דעת הרא"ש והטור ובס"ג עשה דעת הרא"ש לעיקר ועיין:

ט"ז ססק"א דאל"כ ודאי א"צ לברך. כלומר דאלו תפרש מ"ש בתחלת אכילתו היינו עיקר סעודתו על הפירות דהיינו הך דס"ג קשה דא"כ א"צ אכיל' בסוף עם הפת אלא די באכילה בתחלה עם הפת לדיעה זו שהיא דעת הרר"י כמ"ש תחלה:

שם דלא מהני. פי' דאין מועיל מה שלא יאכל בסוף עם הפת לענין שצריך לברך אלא כאן דמיירי שלא היה הקביעות על הפירות ובס"ג היא דמיירי בקביעות על הפירות אע"כ דמ"ש כאן תחלת אכילתו היינו תחילת הפירות:

מ"א סק"ג ואם מתחלה. היינו דין דס"ג לדעת הרר"י שהם היש חולקים שם כמו שביארתי באות א':

שם עמ"ש סי' קס"ח כצ"ל היינו במ"א שם ס"ק ק"ב:

שם ומיהו בפירות מבושלין. פי' דוקא במולייתא דינא הכי משום דקמחא חשוב והוי עיקר אבל אם מבושלים בעין אפילו יש בשר בתוכן אין הבשר נעשה עיקר לפירות ולכן אעפ"י שבשר היא מהדברים הבאים מחמת סעודה מ"מ הפירות דינם כפירות וכאלו נתבשלו בלי בשר:

שם פסקי הרא"ש מסתפק אפילו אוכל תחלה בלא פת וע"ז סיים ומיהו בטור וכו'. שהטור סותר דברי עצמו שבקיצור פסקי הרא"ש אלא דאם אוכל תחלה בלא פת ליכא ספיקא דצריך לברך:

סק"ה כגון בשר צ"ע. מאי קמ"ל:

סק"ו ב"ה פוטרת. אם בירך ב"ה נפטרו אבל לכתחלה יברך על התמרים קודם בהמ"ז דכן מוכח מהירושלמי שהובא בט"ז רב הונא אכל תמרי כו' וכ"כ המ"א סי' קל"ז סק"ז ע"ש:

ט"ז סק"ב ויש להסתפק. דברי ט"ז דכאן ביארתי באורך בתשובה סי' ס"א הרוצה לדעת ידרשנו משם וכאן אין להאריך בזה:

מ"א סק"ה וכמ"ש ס"א. היינו במ"א סק"ג:

ט"ז סק"ג חייב לברך הואיל וזה קובע סעודה כצ"ל:

שם שתחלת אכילתו יהיה עם הפת עכ"ל כצ"ל:

שם כשאוכל אח"כ בלא פת והוא דבר כצ"ל:

שם יאכל תחלה עם פת. אע"פ שהעלה תחלה דר' יונה ג"כ בטור ס"ל דאפי' אוכל תחלה בלא פת אין צריך לברך מ"מ פוסקים אחרים יש שמצריכים ברכה וצריך לצאת ידי כולם ועיין בב"י:

בלא פת אין טעונין. דהן טפלים לפת וכמ"ש סי' רי"ב ולכן נ"ל דאם אין חפץ לאכול פת ואוכל מעט פת ומברך עליו המוצי' אין פוטר המאכלים דהא לא קי"ל כר"ח דאמר פת פוטר כל מיני מאכל אלא דוקא בקובע סעודתו על הפת אמרי' דכל המאכלים מחמת הפת הן באים אבל כשאין חפץ לאכול פת אינו פוטר וכ"ש אם אוכל פחות מכזית כנ"ל ואפשר לו' כיון דדרך לקבוע סעודה עליהם הפת פוטרתן וצ"ע לכן לא יברך עליהם ולא על הפת אם לא בשבת וי"ט:

כגון תאנים. ה"ה כל דבר שבא לקנוח ואפי' היו לפניו בשעה שבירך המוציא ואפילו פירות מבושלין דאין פת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת וכ"כ של"ה:

ואם בתחלת. דין זה הוא מדברי תר"י וז"ל ומיירי כגון שהיו עומדין באמצע הסעוד' והתחלת קביעו' סעודתן היה בבשר וכיוצא בו ובאמצע סעודתן הביאו להם פירות כדי ללפת בהן את הפת ואכלו מהם עם הפת ועכשיו אוכלין אותם בלא פת וכונתם ג"כ עדיין לאכול מהם עם הפת אח"כ א"צ ברכה מפני שמאחר שמתחלה הביאו אותן כדי ללפת בהן את הפת ואוכל אותו תחלה וסוף עם הפת א"צ לברך שמצטרף עם שאר הסעוד' כיון שהביאו אותן מתחל' לצורך הסעודה ומלפת בהן הפת תחל' וסוף כו' ואם מתחלה לא היו לו דברים אחרים ללפת בהם הפת ואח"כ אוכל מהן בלא פת אף על פי שבסוף אינו אוכל עמהן פת אינו מברך עליהם כיון שמזה עשה עיקר לפתן שלו ואם לא הביאו אותן מתחלה ללפת עמהם ואוכל אותן בפ"ע מברך עכ"ל כלומר כשבאין לקנוח ולא ללפת אף על פי שאכל תחלה וסוף עם הפת אם אוכל באמצע בלא פת צריך לברך כיון שלא באו ללפת הפת ובזה מודו רוב הפוסקים אלא שיש עוד דעות אחרות ולכן כתבו הג"מ דירא שמים כשמביאין לו פירות באמצע סעודתו ללפת הפת יאכל מהם מעט בלא פת ויברך ואח"כ יאכלם בין בפת בין בלא פת משמע דס"ל דאף כשאכל תחלה וסוף (עם) פת יש להסתפק וכן כתב הב"ח וכ"פ האגוד' היכ' דבאמצע סעודה אוכל פירות עם הפת או פשטיד"א של תפוחים טוב שיאכל מעט בלא פת ויברך עליהם כיון שאין הפירות עיקר סעודתו עכ"ל וכ' בהגה' תשב"ץ בפנים ר"ל שצריך להוציא מעט פירות מן המוליתא ולברך עליו ומהר"ף או' שא"צ לברך על הפירות שבמוליתא ואפילו בירך עליה ברכת המוציא כי הקמח עיקר עכ"ל כלומר לא מבעיא כשמברך במ"מ כמ"ש סימן קס"ח דא"צ לברך על הפירות אלא אפילו בירך המוציא על הפת אין צריך לברך על הפירות בפ"ע כי הקמח עיקר ופטר ליה פת כ"ה בתשב"ץ עמ"ש סי' קס"ח ומיהו בפירות מבושלין בעינייהו אפי' עם הבשר אם אין התחל' קביעות סעודתן עלייהו יש ספק אם יברך וגם י"א אפי' עם הפת צריך לברך כמ"ש האגודה וכל בו ועב"י ולכן טוב לאכול בתחלה בלא פת ולברך עליהם וכ"כ סמ"ק ואגור סי' רל"ב שכן נהג אביו וכ"כ בכ"ה בשם הר"ש בשם הרשב"ץ אך בקיצור פסקי הרא"ש מסתפק אם צריך ברכה כיון שבאין לצורך סעודה ולא לקינוח ולכן כתב שישב קודם שיטול ידיו ויברך על הפירות עכ"ל וצ"ל שיאכל פחות מכשיעור שלא יצטרך ברכה אחרונה כמ"ש סי' קע"ד ס"ז וע"ש וכ"כ הטור סימן תע"ג דלמ"ד דא"צ ברכה תוך הסעודה צריך לברך ברכה אחרונה על אותם שלפני הסעודה ומיהו בטור כת' בפשיטות דאם אוכל בלא פת דצריך לברך כיון שלא היה עיקר סעודה עלייהו בתחלת הסעודה ועס"ג:

ודברים הבאים. ואם התחיל לאכול פירות תוך הסעודה ונמשכה אכילתו אחר הסעודה מסתפק בת"ה אם צריך לברך ע"ש ובב"י:

מחמת הסעודה. כגון בשר ודגים:

ובין לפניהם. ותמרים ב"ה פוטרתן (רשב"א ע"ב רמב"ן כ"ה) עסי' ר"ח סי"ז וסי' קע"ד ס"ו עמ"ש סי' רי"ב, איתא בתוספת' פ"ד מליח הבא לפני המזון ופת הבא עם המליח לאחר המזון טעונה ברכה לפניה ולאחריה עכ"ל:

שאין אנו וכו'. כתוב לבוש ובסעודות גדולות למשוך ידיהם מן הפת ואף על פי שמניחין פרוסות על השלחן מ"מ אין דעתן לאכול מהן וכן משמע בטור אבל הב"ח כתב דמנהגינו כדברי התו' דלעולם דעתינו על הפת ע"כ ול"נ שהטעם כמ"ש תר"י וז"ל דוקא בימיהם שהיו נוהגין לעקור השלחנות קודם ב"ה וע"כ נראה כסעודה אחרת אבל אנו שאין מסלקין השלחן אף על פי שסיימו מלאכול כל זמן שלא ברכו כתוך הסעודה דיינין ליה:

קובע ליפתן סעודתו. פי' שלא היה לו דבר אחר ללפת הפת רק הפירות וכמו שכתב ס"א:

כיון דללפת וכו'. ודוקא כשאוכלן עם הפת ועמ"ש ס"א וס"ג:

דסתם דעת. וכ"מ במרדכי פ' כ"מ גבי יין ע"ש, ופשוט דבפירות לא מהני דעתו אלא א"כ מלפת בהן הפת וכמ"ש ס"א וס"ג:

(א) ללפת בהם וכו' – ודייסא אף שהיא עבה ואינו מלפת בהם הפת ונאכל בפ"ע מ"מ כיון שבאת להשביע עיקר סעודה היא ונטפלת להפת וה"ה כל מיני תבשילין הרגילין לבוא לתוך סעודת הפת [רא"ש]:

(ב) בלא פת – דכיון שתמיד באים ללפת את הפת מעיקר הסעודה הם ונטפלים להפת:

(ג) פוטרתן – ואם אינו חפץ לאכול פת אלא אוכל מעט פת כדי לפוטרם כתבו האחרונים דיש להסתפק אם יכול לפוטרם דלא שייך לומר שהם נטפלים להפת כיון שלא היה חפץ באכילתו וכ"ש כשאכל רק פחות מכזית או אולי כיון דדרך העולם לקבוע סעודה על הפת ברכת הפת פוטרתן בכל גווני וע"כ כתבו דבאופן זה טוב יותר שיברך על השארי דברים הברכה הראויה לכל אחת ולא יאכל פת כלל אם לא בשבת ויו"ט דאז מצוה לאכול כזית פת חשוב הוא ונעשו הכל טפלים לו:

(ד) כגון תאנים וכו' – וכן כל דבר שבא רק לקינוח ולא להשביע. ואפילו היו הפירות לפניו בשעה שבירך המוציא. ואפילו הם מבושלים ג"כ אין הפת פוטרתן כיון שאין שייכים לפת [אחרונים] ואפילו אם בישלו הפירות עם בשר משמע מכמה אחרונים דצריך לברך עליהם דאין הפירות נעשין טפילין להבשר והוא דלא כדעת הח"א שכתב דהפירות טפלין לגבי הבשר אכן בספר יד הקטנה מצאתי שמצדד ג"כ לומר דלא יברך אלא דכתב טעם אחר בזה דהיכא דמבשל הפירות עם בשר או עם שומן ודבש ועושה מהן תבשיל (שקורין עפי"ל צימע"ס או מהאגסים שקורין בארי"ן) נראה שכל עיקרן הן באין למזון ולסעודה ולא לקינוח בעלמא אלא בתורת תבשיל כשאר תבשילין שנעשין מלפת וירק שא"צ לברך עליהם מטעם זה ומסיים דלצאת ידי ספק כשרוצה לאכול צימע"ס מפירות מבושלים יקח תחלה איזה פרי חי ויברך עליה להוציא את זה ואם אין לו פרי חי יאכל תחלה וסוף עם פת עי"ש. ואין בכלל זה מה שמביאין מעט פירות מבושלין לקינוח סעודה [שקורין קאמפאט] דזה אין בא למזון כלל רק לקינוח סעודה וצריך ברכה:

(ה) וכל מיני פירות – ה"ה חזרת וקשואין ומלפפונות חיין או צנון ובצל ג"כ צריך לברך עליהן אכן אם אוכל חזרת או צנון ובצל וכדומה עם בשר הן נעשין טפל לבשר והבשר ללחם [פמ"ג]:

(ו) וע"ל סימן קס"ח – דשם נתבאר לענין פת כיסנין כשאוכלין באמצע סעודתו:

(ז) ברהמ"ז פוטרתם – דלענין בהמ"ז נטפלים הם להסעודה דכיון שעתיד לברך על כל מה שאכל גם זה נכלל עמו:

(ח) ואם בתחלת אכילתו וכו' – ר"ל שתחלת אכילת אותן פירות היה עם פת וגם כונתו הוא לאכול עמהם פת גם אח"כ אף שאכל עמהם באמצע בלא פת א"צ לברך עליהם דכיון שאכל אותם תחלה וסוף עם פת נחשבין כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה דא"צ ברכה כנ"ל אך כ"ז דוקא כשהובאו ללפת בהם את הפת ולא לקינוח דאם הובאו רק לקינוח אף שאכל עמהם מקצת פת תחלה וסוף לא מהני ומה שאוכל בלא פת צריך ברכה. וגם לא מיירי כשעיקר קביעות סעודתו היתה על אלו הפירות דאז א"צ שיאכל גם לבסוף עם פת דוקא ורק כיון שהתחיל לאכול עם פת שוב אין מברך עליהם אף כשאכלן אח"כ לבדן לכו"ע כמבואר בס"ג:

(ט) ובסוף אכל עמהם – ואם אין בדעתו לאכול עוד עם פת צריך לברך על הפירות לפניהם ועיין בבה"ל:

(י) אינם טעונים ברכה – והאחרונים כתבו דראוי ליזהר לכתחלה כשהובאו לפניו פירות בתוך הסעודה ללפת בהם את הפת שיברך מתחלה עליהם קודם שיאכלם עם הפת ויאכלם קצת בפ"ע ואח"כ יוכל לאכול בין עם פת בין בלא פת כי יש מהראשונים דסברי דאפילו אם אוכל תחלה וסוף עם פת אם אוכל באמצע בלא פת צריך לברך ובדיעבד אם לא בירך מתחלה מותר לאכול אך שיראה לאכול גם לבסוף עם פת. אמנם אם עיקר קביעת סעודתו היתה מתחלה על הפירות אז לכו"ע אפילו אם אוכל אח"כ בלא פת א"צ לברך כמ"ש בס"ג. אם אכל פשטיד"א שממולא עם פירות א"צ לברך על הפירות דנטפלים הם להקמח ועיין לעיל בסימן קס"ח במ"ב:

(יא) הבאים מחמת הסעודה – כגון בשר ודגים וכיו"ב וכנ"ל:

(יב) שלא מחמת הסעודה – כמו פירות ומיני מתיקה הבאים רק לקינוח וכנ"ל:

(יג) בין לאחריהם – ואף אם אכל דברים שברכתן מעין שלש לא נפטרו בבהמ"ז דבהמ"ז אינו פוטר מעין שלש כמ"ש לקמן בסימן ר"ח סי"ז ע"ש:

(יד) תוך עיקר הסעודה – דאחר שמשכו ידיהם מן הפת שוב אין נטפלים אליו ולכן צריכין ברכה בפני עצמם בין לפניהם בין לאחריהם:

(טו) ואם קובע וכו' – ר"ל שקביעת סעודתו ללפת הפת היה רק אלו הפירות וע"כ נחשבים הם כשאר דברים הנזכרים לעיל בס"א:

(טז) ויש חולקין – ס"ל דמ"מ אם אכל מהם בתחלה בלא פת אינם נעשים טפל להסעודה וצריך לברך עליהם בתחלה:

(יז) ואע"פ וכו' מאחר וכו' – ר"ל דאף דבס"א אמרינן שיאכל פת דוקא גם לבסוף בזה שעיקר קביעת סעודתו מתחלה היה רק על אלו הפירות יוכל לאכול אח"כ לכו"ע בלא ברכה אף שאין דעתו לאכול עמהם עוד פת:

(יח) שלא היו וכו' – ואפילו לא היה ג"כ דעתו עליהם בפירוש דכיון שקובע עצמו לאכילה הרי מן הסתם דעתו על כל מה שיביאו לו [מ"א בסי' רי"ב]:

(יט) ברכה כלל – פי' למה שאוכל עם הפת ומה שאוכל בלא פת נתבאר בסעיפים הקודמים:

(כ) שדרכן לבוא וכו' – ר"ל וגם אוכלן עם הפת כיון שהוא מבית אחרים שבודאי לא היה דעתו עליהם כלל אין נפטרין בברכת הפת:

(כא) על כל מה וכו' – והיינו כשהביאו לו דברים הבאים מחמת הסעודה וכנ"ל בס"א דאלו אם הביאו לו מיני פירות לא מהני אפי' היה דעתו לזה בשעת ברכת המוציא שיוכל לאכלן אח"כ בלי ברכה [ואפילו בפירות שלו] אא"כ מלפת בהם הפת.
קיצור דיני פירות הבאים בתוך הסעודה: אם אוכל עם הפת פשיטא שא"צ כלל ברכה דנעשה טפל לפת ואפילו לא היה דעתו לזה בפירוש בשעת ברכת המוציא. ואם אוכל בלא פת פשיטא שצריך ברכה לפניהם ואפילו הם מבושלים דהוי שלא מחמת הסעודה רק לקינוח בעלמא. אבל אם רוצה לאכול פירות קצת עם הפת וקצת בלא פת בזה יש דעות חלוקות ע"כ יש לנהוג שיאכל תחלה מעט בלא פת ויברך עליהן ואח"כ יוכל לאכול שאר הפירות בין בפת ובין בלא פת. וזהו בקובע סעודתו ללפת הפת בשאר דברים אבל בקובע סעודתו ללפת הפת בפירות כיון שאכל מתחלה פירות עם פת יוכל לאכול בסוף פירות בלא פת בלא ברכה:

מג"א סק"ה כגון בשר ודגים. ואם אכל פת הבב"כ נפטר בבה"מ. ע' לקמן סי' ר"ח ס"ט על הגליון והכא עדיף די"ל דמקרי קבע דמגו דהוי קביעות לפת הוי נמי קביעות לגבי הפת זו שבאה בכסנין. ומדינא ראוי לברך עלה בהמ"ז כדין אכל פהבב"כ בקבע ענה. אולם ק' לי א"כ אמאי מברך בפהבב"כ בדאוכלים לקנוח בתוך הסעודה. וכן בלחמניות לעיל סימן קס"ח דמברך לפניהם. נימא מגו דהוי קובעת לפת הוי קביעות גם עלייהו. וממילא מדינא ראוי לברך המוציא ופת פוטרתן וצ"ע:

פת עבה"ט ומ"ש אם לא בשבת וי"ט עיין ביד אפרים מ"ש ועיין באבן העוזר סי' קע"ד שהכריע דהפת פוטר כיון דרוב פעמים הפת עיקר ולא פליגי ע"ש. וע' בר"י דדוקא ירקות מבושלים אבל חזרת וקישואין ומלפפונות חיין אינן ללפת ומברך עליהן וכ"כ בתשובת בית דוד וכ' שכן נהגו שמה ולפ"ז אף אם אכל תבשיל מירקות אלו ללפת את הפת ושוכ אח"כ הביאו לפניו ממינים אלו לפירות מברך עליהם ואין לדחות אחר שמילא כרסן עיין שם ובמדינתינו דאיכא עניים שאוכלים פת שחרית ומלפתין אותו עם צנון ובצלים וקשואים חיים נראה שאם אוכלן תחלה ללפתן אף אם אח"כ אוכל אותם בלא פת א"צ לברך כמו בשאר פירות וכמבואר בס"ק שאח"ז:

ובסוף אכל עמהם פת. אין הבנה לדברים אלו דהאיך תלה תנאי הברכה על מה שאוכל בנתיים בלא פת במה שיאכל אחר כך לענין ברכה שלפניהם דמאי דהוה הוה וע"כ דבכוונה תליא מילת' מה היתה מחשבתו בשע' שאכל בנתיים בלא פת האיך יאכל אח"כ וכ"מ מל' רבי' יונה אע"פ שהוא הזכיר ג"כ אכילה עם פת תחל' וסוף כת' תחלה וז"ל ובאמצע הסעודה לאחר שהתחילו לאכול בשר או דגים הביאו לפניה' פירות כדי ללפת את הפת בהם ואכלו עם הפת ועכשיו אוכלין אותו בלא פת וכוונתם עדיין ג"כ לאכול ממנו עם הפת אח"כ כו' עכ"ל ול' הש"ע כאן אינו מדוקדק. וכל זה מיירי שלא היתה תחלת קביעותן על הפירות אלא על מינים אחרים ומ"ש כאן ואם תחלת אכילתו פירושו תחלת אכילת הפירות לא תחלת הסעוד' דמיירי כאן שאז בהתחלת אכילת הפירות נתכוין לאכול כל הפירו' שיאכל עם הפת וכמ"ש ר"י שהבאתי שהביאו לו פירות ללפת הפת דאל"כ ודאי א"צ לברך אפי' כשיאכל אח"כ בלא פת דלא מהני מה שיאכל בלא פת אלא כאן שלא היתה הקביעות על הפירות כההוא דס"ג:

ואפי' אם אוכל וכו'. זה דעת הטור ע"ש לשונו דכ' וכ' א"א הרא"ש ז"ל ויש להסתפק כו' אבל כשמביאין לו פירות באמצע סעודה כו' כת' ב"י ואע"פ שלא כ' הרא"ש שם דבר זה בהדיא משמע לרבינו שמאחר שכת' שאין להוכיח משם כו' אלמא ס"ל שטעונין ברכה לפניהם עכ"ל ואין הבנה לדבריו דכיון שכ' שאין להוכיח מאן מוכח דעתיה היאך היא ונ"ל הדברים על מכונן ונדקדק עוד במ"ש הרא"ש ומיהו אין להוכיח מכאן שאם הביאו פירות לאכול בהם פתו כו' והי' לו לו' ומיהו אין להוכיח שאם אכל פירות באמצע סעודה שאין לברך לפניהם דהא מזה מיירי במ"ש קודם לזה דאי בלא פת כו' דהיינו בלא פת כלל היה לו לומ' גם בזה שאין להוכיח דאוכל פירות בלא פת כלל דא"צ ברכה לפניהם מדלא א"ל אכול בלא פת תוך הסעודה ונראה דהצעה בדברי הרא"ש היא כך דמתחלה כ' יש להסתפק כו' כוונתו דבאוכל פירות בלא פת בקובע סעודה על שאר מינים פשיט' לי דצריך ברכה לפניה' כדברי ר"פ ואפי' אוכל קצת עם פת מ"מ לא מועיל למה שיאכל בלא פת אלא בקובע סעוד' על פירות מסתפקא לי אם מהני מה שיאכל בפת למה שיאכל בלא פת ועל זה כ' הסברא היא דשפיר מועיל כיון שעיקר הקביעות היה על זה. ובזה אין לו הוכחה אלא סברא אלא דיש לכאורה קושיא על דבריו אלה מהירושלמי לזה כ' שאין משם קושיא דהירושלמי אמר שם כר"פ דאם אוכל פירות בלא פת לאחר הסעודה דצריך לברך לפניה ולאחריה וכתב שלכאורה י"ל על מה שאני מסתפק בקובע על פירות אבל בקובע על שאר מינים אלא שהביאו לו לאכול עם פת באמצע סעודה ואכל קצת בלא פת פשיט' לי שצריך לברך לפניה כר"פ והא ע"כ צריך אתה לחלק בין זה לדר"פ דהא כאן היה לו לומר שיאכלנו בתוך הסעודה ויברך לפניה וע"כ דא"צ לברך לפניה וקשיא על ר"פ דמצריך לברך לפניה וע"כ אתה צ"ל דכאן שאני דאכל מקצת עם הפת ע"כ צריך לברך גם על מה שיאכל בלא פת וזה מתנגד למ"ש דא"צ לברך בזה ע"כ אמר שאין להוכיח כן ולהקשות עליו דכאן אפשר שצריך לברך ולא הקשה כן בירוש' דבעי להקשות גם על ברכה שלאחריה דיהא חייב והיינו אחר הסעודה והשתא ניחא מ"ש הטור אבל כשמביאין כו' דזה פשוט כדברי הרא"ש. וקשה למה כ' הרא"ש יש להסתפק כו' ופשיט ליה מסברא דנפשיה והלא מוכח כן בירוש' מדלא בירך כלל רב הונא על תמרי דאכל מטעם שזה עיקר נגיסתו ואי ס"ד דצריך ברכ' לפניה בזה היה לו לכל הפחות לאכול תוך הסעודה ולברך לפניה אלא ודאי דא"צ ברכה כלל וא"ל דמתחלה היה סובר הרא"ש דאין כאן אלא סברא ואחר שהבי' הירוש' אמר למילתיה באמת מכח הירוש' וחזר ממ"ש מצד הסברא זה אינו חדא דאין ל' הרא"ש משמע כן ותו דהטור כתב יש להסתפק והביא הסבר' היה לו לפשוט מן הירוש' לפ"ז ונ"ל דהרא"ש היה לו ספק גם בירוש' היאך היה המעשה דאפשר לומר דרב הונא בירך באמת לפניה אלא דלאחריה לא בירך וע"ז הוקשה לו דהיה לו לאכול אחר הסעודה וירויח גם ברכה דלאחריה וע"ז השיב דעיקר נגיסתו על הפירות והיאך אניח הפירות אחר הסעודה להרויח ברכה א' כי אני צריך זה לעיקר אכילתי. לפ"ז גם בקובע על הפירות צריך ברכה לפניה בתוך הסעודה א"ד דלא בירך כלל אפי' לפניה והוקשה לו על ב' הברכות והשיב על ב' הברכות עיקר נגיסתו הם הפירות וא"צ כלל לברכה אפי' לפניה. וע"כ הוכרח הרא"ש להסבר' וא"ל לפ"ז למה לא דחה הרא"ש אין להוכיח כו' מכח דבר זה שאמרנו דשמא רב הונא בירך באמת לפניה וכמ"ש י"ל דאה"נ קאמר דאין להוכיח כן כי לברך גם בסוף אמר שבקן לבתר מזונך כלומר דהברכה הראשונה אפשר שהיתה באמת אלא שעל השניה קא פריך בזה הכל ניחא בס"ד והעולה מדעת הטור ע"פ הרא"ש דבקובע על פירות ואוכל קצת עם הפת וקצת בלא פת פטור גם על מה שבלא פת הן שיהי' תחלה הן סוף:

ויש חולקין. הוא דעת רבי' יונה כתב ב"י בשמו שבקובע על הפירות ואוכל תחלה דוקא עם הפת אז פטור אם יאכל אח"כ בלא פת אבל לא להיפך שאם אוכל תחלה בלא פת חייב לברך ולמד הרב"י זה ממ"ש ר"י תחלה וז"ל מיהו אם מתחלה לא היה לו ד"א ללפת בהן הפת אלא אלו הפירות בלבד ומתחיל ללפת בהם הפת ואח"כ אוכל בלא פת אע"פ שבסוף אינו אוכל מהם עם הפת כלל אינו מברך עליהם דכיון שמזה עשה עיקר לפתן שלו מתחלה והתחיל לאכול ממנו עם הפת פטור אח"כ כו' עכ"ל דקדק ב"י דתחלה דנקט הר"י הוא דוקא. ע"כ כתב בשמו דאם התחיל בלא פת ואח"כ עם פת חייב לברך תחלה וק"ל טובא דהא אח"כ מבי' הר"י שם את הירוש' דלעיל דכתב פי' דר"ה אכל תמרים אחר שאכל הפת ולא היה מברך אפי' לפניהם ומסיק טעמו דעיקר נגיסתו הפירות כלומר עיקר אכילתו הן שמתחילתו קבעתי עליהם אע"ג שעכשיו אני אוכל אותם בלא פת א"צ ברכה דכי אמרינן טעונין ברכה לפניהם זהו כשלא הביאו אותם ללפת בהם את הפת כלל עכ"ל הרי שלא טען ברכה לפניהם בזה אלא בלא חישב כלל עליהם עם פת משמע בפי' שאם אכל אח"כ עם פת אלא שהתחיל קצת בלא פת אין טעון ברכה כיון שגם מתחלה חשב לאכול עם פת והם עיקר הסעודה ותו קשה דר"ה למה לא בירך כלל היה לו לאכול מעט תחלה בלא פת ויתחייב ע"ז ברכה לפניה. ותו קשה ממ"ש אח"כ רבינו יונה וז"ל ובזה אנו מתרצין מה ששואלין העולם בליל פסח למה אין אנו מברכין בטיבול שני בפה"א כמו בטיבול ראשון והטעם שמתחלה היתה כונתו לאכלו שהיה יודע שמחויב באכילתו ה"ל דברים הבאים מחמת הסעודה כו' ומזה הטעם נמי היו מברכין על הפסח לאכול הפסח ולא היו מברכין שהכל מפני שטפל הוא אצל הפת שאכל תחלה כו' עכ"ל הרי שבמרור אינו אוכל כלל עם פתו בפסח אפשר שאוכל אח"כ הפת מ"מ עכ"פ ההתחלה היתה בלא פת דהא כתב שטפל הוא אצל הפת שאכל תחלה דהיינו קודם ברכתו על פסח ואפ"ה מהני כ"ש כאן דמהני מה שאוכל אח"כ עם הפת ומתחלה היתה כונתו לאכלו וזה עיקר סעודתו דלא יצטרך לברך על מה שאוכל קצת תחלה בלא פת ומן הראוי היה לנו לומר דאפי' לא אכל כלל פת עם פירות בזה דפטור כיון שזהו עיקר הסעודה די בזה מה שאכל תחלה פת ממיל' זה נגרר אחריו כמו במרור ופסח וגבי יין נמי מפורש התם שמן הראוי היה שלא לברך עליו שהוא נגרר אחר הפת שאכל כבר אלא דיין חשוב וקובע ברכה לעצמו אלא דנרא' לרבינו יונה דשאני בכל הני דמוכח' מילתא דקבע סעודה עלייהו כיון שיש עליהם חיוב מן התורה כגון מרור ופסח וגבי יין הכל יודעים שצריך לשתות אחר אכילה משא"כ בזה שקובע סעודתו על הפירות דאדרבה רוב העולם אינם קובעים סעודה ע"ז דמצינו קצת פוסקים דס"ל בטלה דעתו אצל כל אדם ע"כ צריך כאן לברר זה דהיינו שיאכל קצת דוקא עם הפירות ורב הונא נמי אכל אח"כ עם פת אף שתחלה אכל בלא פת וסמך על הפת שאכל תחלה. ומש"ל משמו והתחיל לאכול עם הפת כו' לאו דוקא שצריך התחלה אלא רבותא קאמר דהתחלה לחוד סגי למה שאוכל אח"כ בלא פת דאפשר לומר דאח"כ חישב שלא לאכול עם פת כלל אפ"ה מהני כ"ש אם אוכל אח"כ עם פת שאנו רואין שעדיין כונתו על הפת ומה שאכל ממנו תחלה בלא פת נגרר אחר זה כנ"ל ברור שאין רבינו יונה חולק בזה על הטור: הכלל בהלכה זו דכל מה שאוכל פירות עם הפת פשיט' שא"נ כלל ברכה. ומה שאוכל פירות בלא פת בתוך הסעודה לקינוח בעלמא פשיט' שצריך ברכה לפניה דהוה שלא מחמת הסעודה אלא דאם אוכל קצת עם הפת יש חילוק דאם אוכל תחילה עם פת ואח"כ בלא פת צריך לברך לפניה אא"כ חישב לאכול אח"כ עוד עם הפת ואף אם יזדמן שלא יאכל אח"כ עם פת לית לן בה דבתר מחשבתו אזלינן אבל אם אוכל תחלה בלא פת חייב לברך וזה קובע סעודה על שאר דברים ממיל' הוויין הפירות שלא מחמת סעודה. וכתב ב"י ראוי לחוש כשמביאין פירות בתוך הסעודה שתחלת אכילתו יהיה בפת עכ"ל. והיינו שיחשוב לאכול גם אח"כ עם פת דאל"כ חייב לברך כשאוכל אח"כ בלא פת והוא דבר שאין מתקבל לפע"ד. חדא שמא לא יחשוב בזה ויאכל אח"כ בלא פת ובלא ברכה שלא כדין. שנית דודאי יאכל אח"כ בלא פת דהא אין קובע סעודה עליהם ע"כ נלע"ד דיותר טוב שיאכל תחלה בלא פת ויברך עליהם שזה לד"ה חייב ברכה ולמה ימנע עצמו מברכה והלא בירוש' הקשו על ר"ה שהיה לו לעשות באופן שיתחייב בברכה וזה דוקא בקובע סעודה על שאר דברים כמו שאנו נוהגים רוב פעמים אבל בעני הקובע סעודתו על הפירות יאכל תחלה עם פת ואז לא יצטרך לברך על מה שיאכל אח"כ בלא פת כנ"ל אהאי מלתא ברור ונהיר בס"ד:

כיון דללפת הפת הם באים א"צ ברכה כלל. פי' למה שאוכל עם הפת ומה שאוכל בלא פת נתבאר קודם לזה: כאן הביא ב"י מ"ש הרא"ש פ' ע"פ כגון פרפראות ויין שבאו לגרור ולהמשיך לסעוד הם בכלל הסעודה ונפטרין בב"ה מזה נרא' דאם שותין יין שרף קודם האכילה א"צ לברך ברכה אחרונה אפי' אם שתה כשיעור שגם הוא גורר תאוה לאכילה אח"כ ובלבוש כתוב כאן שצריך לברך תחלה על יין שרף אם שותין אותה בתוך הסעודה ולעיל סימן קע"ד כתבתי גם אני כן מטעם אחר:

במ"א ס"ק א' וצ"ע לכן לא יברך כו' יש מגיהין לכן יברך כו' אם לא בשבת וי"ט והטעם משום דשבת וי"ט חייב לאכול פת דאז פת עיקר ומשמע הכי בסימן קע"ד ס"ק י"ב שדעתו דבאוכל פת מעט לא יברך וע"ש שהראה מקום לסימן רי"ב ר"ל דשם מבואר דכל שהפת טפל אינו מברך עליו ואם אוכלו בתחלה מברך שהכל ע"ש וכן נרא' מדברי האבן העוזר בר"ס קע"ד שכותב שהמג"א פסק כו' ע"ש וכן נראה ממ"ש המג"א סי' קס"ח ס"ק ך"ב והא דכת' תר"י כו' דהא פירות ע"כ דמיירי בהכי דאל"כ הא לא פטר להו פת כמ"ש בסי' קע"ז עכ"ל משמע ג"כ שדעתו בכה"ג יברך על הפירות אך סידור לשונו צ"ע שכת' לצדד ולומר דהפת פוטר וצ"ע ואיך סיים בה לכן כו' ולפענ"ד אפשר שכצ"ל לכן לא יברך עליהם אלא יאכלם עם הפת ר"ל שיעשה אותם טפל להפת ומ"ש אם לא בשבת י"ט ר"ל דכת' בסי' רט"ו שמותר להניח הפירות אחר הסעודה כדי לברך עליהם לקיים מאה ברכות ע"ש ובזה יש לסמוך על סברא קמייתא לברך על הפירות בפ"ע ולא יאכלם עם הפת וגם אפשר לומר דמ"ש ולא על הפת דתיבות ולא על הוא ט"ס וצ"ל ולאכול הפת והוא טעות מצוי מתוך הכתב ור"ל שלא יעשה כן שיברך על הפירות ולאכול הפת שאף שהוא מעט מ"מ י"ל שפוטר אם לא בשבת וי"ט שאז הוא מחויב לאכול פת יכול לעשות כן וליסמוך על סברא הראשונה וגם זה צ"ע:

ס"ק ג' ללפת בהן הפת. אלא אלו הפירות בלבד ומתחיל ללפת בהן את הפת:

שם אלא שיש עוד דיעות אחרות הסוברים דאף היכא שבא באמצע הסעודה ללפת הפת צריך לברך כשאוכל בלא פת:

שם שאין הפירות עיקר סעודתו עכ"ל. וכת' עוד באגודה וז"ל בהגהות תשב"ץ איתא בפנים רוצה לומר שצריך כו' כצ"ל ור"ל שבהגהות תשב"ץ כת' שבפנים ר"ל שבגוף הס' תשב"ץ ר"ל שצריך כו' אבל מהר"פ אומר שא"צ כו':

שם כן הוא בתשב"ץ. בהגהות תשב"ץ סי' רנ"א ראיתי ושם כת' אבל האי מולייתא אפי' אינו אוכל אותה תוך הסעודה א"צ לברך על התפוחים משום דקמח עיקר עכ"ל. ונראה מזה שט"ס באגודה וכן צ"ל ואפי' שלא בתוך הסעודה א"צ לברך על התפוחים ויברך המוציא משום דקמח עיקר ע"ש. ולפי"ז מ"ש המג"א לא מבעיא כשמברך במ"מ ליתא וצ"ע מ"ש וכן הוא בתשב"ץ וז"א לפענ"ד:

בט"ז ס"ק ב' בלא פת וקובע סעודה על שאר כו' שאני דאכיל מקצת עם פת ע"כ א"צ כו' וזה מתנגד למ"ש דצריך לברך כו' כצ"ל גם בירושלמי איך היה המעשה כו' לכאורה צריך ביאור דמה ספק הוא להעמיד בדברי הירושלמי מה שלא נזכר כלל בדבריו דר"ה בירך לפניו ונראה כוונתו מ"ש שהיה מסופק בירושלמי איך היה המעשה כו' ר"ל שהיה מסופק אם רחב"א שא"ל שביק יתהון בתר מזונך לא היה ברור לו שר"ה לא בירך לפניו ואפשר דבאמת אכל בלא פת ובירך לפניו רק דמקשי ליה שיניח אותם אחר הסעודה ואז מברך גם בסוף או ר"ח הי' ברור לו שר"ה לא בירך כלל והוקשה לו על ב' הברכות כו'. וע"ז כת' הט"ז דלפי"ז למה לא דחה הרא"ש הואין להוכיח כו' דבל"ז היה אפשר לומר דמשמע ליה להרא"ש מפשטא דלישנא דאמר שבקי' ואת מברך עליהון תחלה וסוף משמע דידע דר"ה לא בירך כלל אך לפי מ"ש דלכך לא הביא הרא"ש ראיה מירושלמי על סברתו משום דאפשר לדחות דר"ח לא ידע והיה לו ספק שמא באמת בירך לפניו א"כ גם לענין באמצע הסעודה אין להוכיח משם ולזה כ' דאה"נ קאמר כו' ובהכי א"ש מה דמקשה על הט"ז דהא הרא"ש לא מצי לדחויי הואין להוכיח שבאמת בירך ר"ה לפניו דז"א אחר שכבר הוכיח מסברא בקובע סעודה אין לברך והרי ר"ה באמת קבע סעודתו כדקאמר עיקר נגיסתו על הפירות. ויותר קשה על מ"ש הט"ז דאה"נ קאמר הרא"ש דאין להוכיח משם דהברכה ראשונ' אפשר שהית' באמת כו' וזה צ"ע כיון דבאמת ר"ה קבע סעודה ע"כ שלא בירך לפניו כסברת הרא"ש. אך לפי מ"ש א"ש דאע"ג דבאמת ר"ה לא בירך לפניו לפי שידע בנפשו שעיקר קביעתו על הפירות. מ"מ אפשר שרחב"א לא ידע אם בירך לפניו או לא דאפשר שמתחלה אכל בלא פת ובירך לפי מה שהוי סובר רחב"א שאין עיקר קביעתו על הפירות והיינו שקשיא ליה להט"ז דהו"ל להרא"ש לדחוי' ההוכחה מהירושלמי דלכך לא תקשי ליה שיאכלם תוך הסעודה בלא פת וירויח ברכה שלפניו דהוי סבר דלמא באמת כבר עשה כך ובירך לפניה ואקשי ליה שיניח אחר הסעודה ויברך ושפיר משני הט"ז דאה"נ קאמר: