שולחן ערוך, אורח חיים ח׳: הלכות ציצית ועטיפתו. ובו יז סעיפים: – עם 21 מפרשים

הלכות ציצית ועטיפתו. ובו יז סעיפים:
יתעטף בציצית ויברך מעומד:

סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותן ועוסקים במלאכתם פעמים בכיסוי הראש פעמים בגלוי הראש ונכון שיכסה ראשו בטלית:

טליתות קטנים שלנו שאנו נוהגים ללבוש אף על פי שאין בהם עיטוף יוצאים בהם ידי חובת ציצית וטוב להניח אותו על ראשו רחבו לקומתו ולהתעטף בו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הלוך ד"א ואח"כ ימשכנו מעל ראשו וילבישנו:

מחזיר שתי ציציות לפניו ושתים לאחוריו כדי שיהא מסובב במצות:

מברך להתעטף בציצית אם שנים או שלשה מתעטפים בטלית כאחת (פירוש בפעם אחת) כולם מברכים ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן:

על טלית קטן יכול לברך להתעטף אע"פ שאינו מתעטף אלא לובשו. הגה וי"א שמברכין עליו על מצות ציצית וכן נוהגין ואין לשנות: (כל בו סי' כ"ב ונ"י בה"ק דף פ"ו ט"ב):

צריך להפריד חוטי הציצית זה מזה:

יכוין בהתעטפו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם:

קודם שיברך יעיין בחוטי הציצית אם הם כשרים כדי שלא יברך לבטלה:

אם לובש טלית קטן בעוד שאין ידיו נקיות ילבישנו בלא ברכה וכשיטול ידיו ימשמש בציצית ויברך עליו או כשילבש טלית אחר יברך עליו ויכוין לפטור גם את זה ואין צריך למשמש בציצית של ראשון:

עיקר מצות טלית קטן ללבשו על בגדיו כדי שתמיד יראהו ויזכור המצות:

אם יש לו כמה בגדים של ארבע כנפות כלם חייבים בציצית ואם לבשם כלם בלא הפסק והיה דעתו מתחלה על כלם לא יברך אלא ברכה אחת ואם מפסיק ביניהם צריך לברך על כל אחת ואחת וה"ה אם לא היה בדעתו מתחלה על כלם הוי כמפסיק ביניהם: הגה וכן אם פשט הראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך (ת"ה סי' מ"ה):

הלובש טלית קטן ומברך עליו כשהולך לבהכ"נ ומתעטף בטלית גדול צריך לברך עליו דהליכה מביתו לבהכ"נ חשיבה הפסק ואם מתפלל בתוך ביתו אם היה דעתו מתחל' גם על טלית גדול ולא הפסיק בינתים בשיחה או בדברים אחרי' אינו צריך לחזור ולברך:

ואם פשט טליתו אפי' היה דעתו לחזור ולהתעטף בו מיד צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו: הגה וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו [אגור סימן ל"ה] וי"א דוקא כשנשאר עליו טלית קטן והכי נוהגין [שם] [עיין לקמן סימן כ"ה סעיף י"ב]:

אם נפלה טליתו שלא במתכוין וחוזר ומתעטף צריך לברך והוא שנפלה כולה אבל אם לא נפלה כולה אע"פ שנפלה רובו א"צ לברך:

הלן בטליתו בלילה צריך לברך עליו בבקר אף אם לא פשטו וטוב למשמש בו בשעת ברכה: וכן יעשה מי שלובש טליתו קודם שיאור היום: [הגמ"יי בשם ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק והמרדכי בהלכו' תפילין]:

נתכסה בבגד שהוא חייב בציצית ולא הטיל בו ציצית ביטל מצות ציצית:

ויברך מעומד וכל ברכות המצות צריך לברך מעומד חוץ מברכת הנהנין ומש"ה המנהג לעמוד כשמברך לישב בסוכה ואע"ג שאין ראי' לדבר זכר לדבר עצ"ת ה' לעולם תעמוד "עומר "ציצית "תפילין. או יש לרמוז באלו מלות עצ"ת לעל"ם שבעה דברים שהם בעמידה עצ"ת ר"ל תפילין ציצית תקיעה לעל"ם לבנה עומר לולב מילה:

סדר כו' עד סוף הסעיף. ומזה הטעם אינו נכון להניח טלית כשהוא מקופל ולשלשל אותו סביב הצואר על כתפיהן אף שהוא בענין שקצה אחד כשהוא מקופל עם ב' ציציות יורד לפניו מימין וקצה ב' עם ב' ציציות יורד משמאל אפילו הכי אין יוצאין בו משום דלא דרך מלבוש הוא כלל והיוצא בו בשבת חייב חטאת (משאת בנימין):

טליתות קטנים הכתפים צריכין להיות רחבים קצת ולהיות גדול קצת שיכסה ראשו ורובו מאחוריו דאם לא כן לא נקרא כסות המלבושים שקוראין סרדקי"ל אם פתוחים משני הצדדים יותר על רוב הנראה לעינים יכול גם כן לברך עליו להתעטף בציצית ואל יעשה בהם קרסום למטה מחגורה מפני מראית עין:

קודם שיברך יעיי' בחוטי ציצית כו' שלבו חרד על דבר ה'. וי"א שאין לסמוך על החזקה וחייב לעיין ולא משום חסידות אכן אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע ומצאו כמו שהניחו א"צ לבדקו דודאי בחזק' בדוק הוא. ראוי שאותן הציצית הבאות ראשונה לצד הראש שיהיו לעולם בצד הראש כי מעלין בקודש ואין מורידין וע"כ המנהג לעשות עטרה בטלית להכיר שהוא חלק הראש שלא יחליפנו עליוני' למטה ותחתוני' למעלה ויש שכתבו שלא לעשות עטרה לטלית משום שלא יהא נקרא כסות ראש שפטור מן ציצית וכן נוהגין בארץ תורגמי' עד היום הזה וכן ראוי לעשות סימן דפין למחיצות סוכה אב"ג כדי לראות סדר עמידתן שלא לשנותו משנה לשנה:

וכן אם פשט הראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך ויש חולקים בזה אם היה בדעתו בשעת הברכה גם ע"ז וגם הוא היה מונח לפניו בשעת ברכה א"צ לחזור ולברך דמ"ש מפירות דפוטר ברכה א' כל מה שהיו לפניו אע"פ שאין הראשון נאכל כולה קודם שהתחיל לאכול מן השני אפ"ה אוכל הב' מכח ברכה ראשונה וכן הדין בשחיטה (י"ד סימן ט') ותמהני על מהרמ"י היאך פסק הדין בהיפך של רוב הפוסקי' כמ"ש הב"י ודעתי נוטה להיש חולקים היינו לדעת ר"מ בא"ז שכתב וכן נראה ללבשן בלא ברכה לחלוק על פסקי גדולים דמצריכנן שוב שנית לברך בלתי שום ראיה מתלמוד ותשו' הפוסקים ובפרט שהאחרונים מהרי"ק ומהרמ"א מסכימים לפסק אחד וכן משמע ממ"ש בת"ה סימן מ"ה ע"ש והא אפי' לדעת ר"מ בא"ז אם לא הסיח דעתו א"צ לברך משום שסבר בהיסח הדעת תליא מילתא:

אם פשט טליתו כו' היינו ליכנס לבה"כ וה"ה אם פשט אותו כדי לילך בין העכו"ם וי"א שאין מברכין וכן עיקר כי לא דמי לתפילין שצריך לחזור ולברך שאני תפילין שאסור לילך בו לבית הכסא ע"כ הוי הפסק ע"כ לפי זה אם הסיר התפילין לילך במקום שמותר לילך לו בתפילין א"צ לברך באם היה דעתו להניחם מיד כנ"ל:

הגה ש"ע וי"א דוקא באם נשאר עליו טלית קטן והכי נוהגין הגה ע"ז היינו בהסיר טליתו סתם ע"כ בנשאר עליו טלית קטן אינו מסיח דעתו ממצות ציצית א"צ לברך כשחוזר ולובש ובלא נשאר עליו טלית קטן מסתמא הסיח דעתו ממצות ציצית לגמרי ע"כ צריך לחזור לברך אבל באם הסיח דעתו בפירוש צריך לברך אף בנשאר עליו טלית קטן (מורי בב"ח) ויש חולקים אפילו לא הסיח דעתו ואפילו נשאר עליו טלית קטן אפ"ה צריך לחזור ולברך (מהרר"מי) ודבריו מגומגמים מאוד ואין נראין כלל אדרבה דברי מהרר"מי סותרים זה את זה דלעיל בסימן י"ב פסק דיש חולקין אף על פי שפשט הא' קודם שלבש הב' שבזה גילה דעתו בהדיא שאינו רוצה להיות לבוש בשום טלית כלל ואפ"ה פסק שאינו צריך לחזור ולברך וכאן גבי דין זה אם נשאר עליו טלית קטן פסק שצריך לחזור ולברך עכנ"ל שא"צ לחזור ולברך בנשאר עליו טלית קטן וספק ברכות להקל:

הלן בטליתו בלילה צריך לברך וי"א אין צריך לברך וכן עיקר וטוב למשמש בו בשעת הברכ': צריך אדם להסתכל בציצית והוא תועלת גדול אל הנשמה שלא תזדמן לידו חטא גם להשיג תועלת גדול (רי"ל בש"ע ע"פ האמת):

יתעטף בציצית. מיד אחר נט"י. טור:

מעומד. וה"ה העטיפה יהיה מעומד בתשובת בית יעקב סי' כ"ט פסק דמברך אחר העטיפה שלא כמנהג העולם ע"ש והיד אהרן ובני חייא חלקו עליו. והיד אהרן העלה לאחר ששם הטלית עליו אף שלא שם ציצית בידו רק השליכו לאחוריו יוכל לברך ע"ש עיין הרמ"ע מפאנו סי' ק"ב. ובתשובת דרכי נועם סימן ג':

ונכון שיכסה. וצריך לכסות ראשו מתחלת התפלה עד סופה כדי שיתפלל באימה עיין הרדב"ז ח"א סי' קצ"ו. ובדבר שמואל סי' קכ"ג. כתב בכוונת האריז"ל היה מכסה הטלית על התפילין של ראש ועיין סי' כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה יזרוק כל הד' ציצית לצד שמאל כעטיפת ישמעאלים כדי הילוך ד' אמות עיין הרדב"ז ח"א סי' תקע"א ובהלק"ט ח"ב סי' ס"ג וביד אהרן ואותן המניחין הטלית המקופל סביב הצואר על כתפיהן לא יצאו י"ח. עיין מ"א:

ציציות. נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסימן שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו כמ"ש קרש שנתן בצפון זכה לעולם בצפון של"ה ובכתבי האריז"ל כ' שלא היה האריז"ל מקפיד ע"ז ויש נוהגים לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין וכ"מ סימן ש"א ס"ל. מ"א:

בציצית. בשו"א תחת הבי"ת. לבוש וכ"כ שכנה"ג וש"ת והב"ח סי' י"ד כ' לומר בפתח:

כאחת. ר"ל כל חד וחד מתעטף בטלית מיוחד אלא שבפעם אחד נעשה כל העטיפות:

על מצות ציצית. עיין ב"י מה שמביא בשם מהר"א שהקשה איך מברכין על מצות ציצית והא קי"ל על לשעבר משמע וכו' ע"ש ובד"מ כתב טעם למנהג ומסיים לפיכך מברכין לשון על דמשמע לשעבר ע"ש לכאורה קשה דאיתא בפסחים דף ז' ע"ב דאסיקנא שם והלכתא על ביעור חמץ. פרש"י שם דלהבא נמי משמע עיין מ"ש הרא"ש בפ"ק דפסחים בשם ר"ח ומה שכתבו התוס' בסוף ר"א דמילה ד"ה אבי הבן וכו' ומ"ש הכ"מ סוף הלכות ברכות ובתשובות מהר"י מינץ סי' ק"י ובתשובת מהרי"ל סי' י"ד:

להפריד. ואם נשתהה לבא לבה"כ ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור אין צריך לדקדק בזה. מ"א:

לבטלה. אע"ג דבלא"ה יש חשש איסור שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית מ"מ אוקמי ליה אחזקתיה שהיה כשר רק משום חומרא דלא תשא וגו' החמירו דוקא לבודקו. עפ"ז מי שלבש הרבה בגדים של ציצית א"צ לבדוק אלא א' מהם כיון שברכה אחת לכולם. אבל לפי החשש שילבוש בגד של ד' כנפות בלא ציצית צריך לבדוק כולם. ונכון להחמיר. וצריך לבדוק למעלה במקום הנקב הטלית עד הקשירה ט"ז. כתב הט"ז בסי' י"ג ס"ק ז' מי שקראוהו לספר תורה ולובש טלית א"צ לבדוק בעת ההוא משום טורח הציבור ע"ש. מי שהולך בדרך ומתירא לבדוק הציצית של טליתו שמא יהא פסול ואין לו טלית אחר מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה. בית יעקב סי' פ"ד:

ימשמש בציצית. אע"ג דבעי עובר לעשייתן דאותו שעה לא הוי חזי. ט"ז:

על בגדיו. ובכתבים איתא דטלית קטן דוקא תחת בגדיו כתב מ"א נראה לי דצריך שיהיו הציצית מבחוץ ולא כאותם שתוחבין אותם בכנפות (לכן) אנשים ההולכים בין עכו"ם יוצאין בזה. אך בשעת ברכה יהיו מגולין עיין שם:

ואם מפסיק ביניהם. פירוש אם שח ביניהם. ודוקא שלא לצורך לבשה אבל אם אמר תנו לי בגד ללבוש וכה"ג שהוא צורך לבישה אין צריך לחזור ולברך. ע"ת ועמ"א:

על כולם. משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיכוין על כולם אבל אם בירך ע"ד בגד אחד וקודם שהלבישו הביאו לו עוד אחד ונמלך גם כן עליה ללובשו חייב לברך שנית על לבישה השנית. וט"ז הניח בצ"ע עיין שם וע"ת פסק בפשיטות דאין צריך לחזור ולברך וכן כתב פרישה לי"ד סימן י"ט עיין שם:

ולברך. מגן אברהם חולק ופסק דאין צריך לברך אם דעתו עליו:

חשיבה הפסק. שיעור ההליכה לכשיהיה חשיבה הפסק הם כ"ב אמה. והוא מדברי תוס' בפרק אלו נאמרין והביאו הרמ"א לקמן סימן קס"ו ועיין בתשובת בית יעקב סי' ט"ז ובט"ז ס"ק י'. ובתשובת חכם צבי סי' קנ"ח מה שתמה ע"ז. ועי' בספר בני חייא מה שתירץ על זה ועיין בחות יאיר רכ"ז. ובמ"א סי' קס"ו ס"ק ג'. כתב המ"א נ"ל דאם שניהם בבית אחד לא חשיב הפסק מחדר לחדר ע"ש. וט"ז פסק דאפי' הליכה מביתו לבהכ"נ לא הוי הפסק אם לא שפסק בדברים אחרים או שח או מניח תפילין בנתיים א"כ ברכת תפילין הוי הפסק בין טלית קטן לגדול אבל הילוך לחוד לא הוי הפסק ע"ש ועיין בשיורי כנה"ג שהאריך:

טלית קטן. וט"ז כתב לענין מעשה ודאי ספק ברכות להקל ואין לברך שנית אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו אפילו לא נשאר עליו טלית קטן כמו שפסק רמ"א סי' כ"ה לענין תפילין באם הי' דעתו עליו דא"צ לחזור ולברך ע"כ. ומ"א כתב דברי הב"ח עיקר שכתב דמהר"ח איירי בשהסירו סתם לכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצות ע"ש. משמע נמי באם דעתו לחזור ולהתעטף אפי' לא נשאר עליו טלית קטן א"צ לברך ומינה אם לא היה דעתו ללבוש מיד לא מהני אם נשאר עליו טלית קטן וצריך לברך ואז א"צ לבדוק הציצית כשחזר ולובשו מ"א סי' י"ג ס"ק ה' ועיין מ"א סי' זה. ולכ"ע אם פשט טליתו בבוקר ונשאר עליו טלית קטן וחוזר ולובש טליתו במנחה אע"פ שהיה בדעתו כשפשטו בשחרית לחזור וללבוש במנחה אפי' הכי צריך לברך משום דשהה כ"כ. ע"ת וכ"כ בשכנה"ג בהגהת ב"י ס"ה ע"ש שהאריך:

אם נפלה טליתו. ובזה כ"ע מודו דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה אפי' נשאר עליו טלית קטן לא מהני כמ"ש בס"ק שלפני זה ואם נפלה מעל כל הגוף אע"פ שנשאר בידו צריך לברך דאזדא לה מצותה דמצות עיטוף בגוף. מ"א:

שנפלה רובה. ט"ז חולק אפי' בנפלה רובה צריך לחזור ולברך דומיא דתפילין אם נשמטו רובן ממקומן דצריך לחזור ולברך ע"ש. מי שלקח הטלית להתעטף בשתי ידיו וכשהגביה הידים לעטף נשאר הטלית בידו האחת א"צ לברך שנית. שיורי כנה"ג בהגהת ב"י ס"ט. מי שנטל טלית להניחו ובירך עליו וקודם שסיים הברכה נאבד מידו ימשוך הברכה וילך למקום הטלית ויסיים הברכה הלכות קטנות ח"ב סימן קנ"ג. מי שהי' מתפלל תפלת י"ח ונפל טליתו מעליו ובעוד שהי' מתפלל הניחו אחרים עליו כשסיים תפלתו ימשמש בציצית ויברך שיורי כנה"ג סי' י'. במקום שנוהגים שמשליכין טלית על החתנים והכלות בעת חתונתם צריך החתן לברך על הטלית ברכת ציצית. ע"ת וכ"כ השכנה"ג ס"ה והיינו לפי צדדי דינים המבוארים בסי' זה כמבואר שם ע"ש. ובתשובת גינת ורדים חלק א"ח כלל א' סי' כ"ה חלק עליו וכ' דמאחר דהטלית שמשליכין על החתנים אינו אלא להגן ולא לכבד ולרומם א"צ לברך ע"ש והמחבר יד אהרן סותר דבריו של המחבר גינת ורדים ופסק דצריך לברך. וכן בעל הלכות קטנות ח"א סי' כ"ב פסק ג"כ דצריך לברך וכ"כ בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' כ"ג וסיים שם דלצאת כל הדעות יטול טלית שאולה ע"ש:

בבוקר. ב"ח וט"ז חלקו ופסקו דא"צ לברך בבוקר (כיון דכסות יום חייב אף בלילה להרא"ש. א"כ לא הוי ליה שעת פטור כלל וכ"כ בספר זכרון להגאון מהר"י הכהן). ומ"א כתב טוב לפטור אותה בטלית גדול ועיין בשכנה"ג שהאריך. כתוב בדרשת מהר"ם מינץ הישן ביום לא יסלק מעליו הטלית קטן רק יכסה בו בשעת שינה וכשלובשו אין צריך ברכה ובזה יוצא מכל הספיקות:

מצות ציצית. דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב עיין סימן י"ז:

טור וסמ"ג סי' ב' והרד"א וא"ח.

טור בשם בעל העיטור

תרומת הדשן מהרי"ק קמ"ע האגור ומהרי"א:

שם בבעל העיטור וברוקח

תוספו' בפ"ב דברכות

א"ח הביאו ב"י בסי' כב ומהר"יא ואגור בשם מהר"י מולין וא"ח

מנחות מ"ב

טור

רא"ש בסוף הלכות ציצית

תו' בברכות י"ד ובמנחות ל"ו:

טור

ב"י

דברי הטור ונ"י בשם הריטב"א

טור

ב"י והאגור בשם הרשב"א:

הרא"ש מההיא דמנחות מ"ג

ב"י לדעת הרא"ש ורבי' ירוחם

ב"י ושבולי הלקט האגור בשם מהר"מ:

ב"י בשם הריטב"א בשם רבו ור"י בספ"ק דברכות

ב"י

בתשובת הרא"ש כלל ב' סי' י"ג מההיא דמנחות מ"ג

הגה' מיי' מהלכות ציצית

רמב"ם שם

סעי' א יתעטף. ר"ל דהעיטוף ג"כ מעומד כמ"ש בסמ"ק סי' צ"ב דתקיעה וציצית ילפינן מג"ש לכם לכם מעומר דכתיב בקמה ואמרינן אל תקרי בקמה כו' כמ"ש ברא"ש בסוף ע"פ וסימן עצ"ת ה' לעולם תעמוד:

ויברך. נראה ליתן טעם למה בקצת מצות אין מברכין. א' כל מצוה שאין בה מעשה כגון השמטת כספים. ב' שאינה תלויה כולה ביד עושה כגון צדקה שמא לא יקבלנו וכן משפט שמא לא יקבלו הבעלי דינים וכיוצא. ג' מצוה הבאה ע"י עבירה כגון השבת גזילה שלא צוונו לגזול כדי להשיב. וכן על מיתות ב"ד שה' חס על בריותיו ואינו חפץ כו' וכמ"ש אין מברכין על הפורעניות ומה"ט אין מברכין על מים אחרונים ומתנות כהונה דלאו איהו קיהיב דמשולחן גבוה קזכו ועל חלה וכיוצא מברכין על הפרשתה ובמה שכתבתי לעיל שמא לא יקבלו כולל מצות הרבה כגון כיבוד אב ואם דאם מחלו מחול ומיעקרא וכמ"ש בכתובות מ' ע"א היכא אמרינן כו' וכן מצוה הבאה בעבירה כמ"ש ברפ"ט דב"ק וע' באבודרהם ה' ברכות ובתשובת הרמב"ן סי' קפ"ט בשם ראב"ד ורי"פ:

מעומד. כ' בא"ח בשם הירושלמי כל הברכות מעומד ופי' הוא דבברכח המצות קאמר דא"א לפרש על ברכת הנהנין דהא אמרינן ישבו כ"א מברך לעצמו הסיבו כו' וכן דאמרינן כיצד סדר הסיבה כו' וכן בבהמ"ז וכהנה רבות. ועמ"א שהקשה ממתניתין דחלה האשה היושבת כו' והתם משום הברכה ועיי' רא"ש פ"ד דסוכה סי' ג' אבל הר"י לא כתב אלא עטיפתו מעומד וקודם לכן בעניין הברכה לא כ' מעומד וכן הטור ודברי מ"א שכתב שחלה אינה מצוה דבריו אין להם שחר והלא אסור לעשות עיסתו קבין ואמרינן בפ"ג דפסחים מאי דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא כו':

סעי' ב סדר כו'. ע' תוס' דערכין ב' ב' ד"ה היודע כו' ושלא כדעת הגאונים שכ' המרדכי והטור בשמם כעטיפת ישמעאלים כמ"ש במ"ק ך"ד א' ואמרינן בברכות ס' ב' דמברכין להתעטף בציצית וליתא מדאמרינן גבי אבל ש"מ דבשאר מקומות א"צ ועיטוף לא כתיב בקרא אלא אשר תכסה בה כדרך ב"א שמתכסין כו' ולהתעטף היינו כסוי דדוקא שם דגלי קרא לא תעטה כו' וכל עטיפה שאינה כו' בע"ה. אלא כמ"ש התו' בשם ר"י ט"ע:

ועוסקין במלאכתם. ל"ד ולשון בע"ה שמתכסין בכסותן והולכין ועוסקין בעסקיהם:

ונכון כו'. לשון הטור ומכסה ראשו שלא יהא בגילוי הראש. והוא מדברי בע"ה וכ' ב"י ונראה דלאו בגילוי הראש לגמרי קאמר שאין זה מענין ציצית ועוד האיך הלך ע"כ לעשות צרכיו ושאר דברים אלא שאע"פ שראשו מכוסה דרך צנועים להטיל סודר או טלית על ראשם כו' ואפשר דה"ק שלא יהא בגילוי הראש מציצית כו' וז"ש ונכון כו'. אבל פירושו דחוק דזה לא מקרי גילוי הראש ומצינו בש"ס בכמה מקומות שדרכם בסודר לכסות הראש בקדושין ח' א' וברכות ס' ב' ופ' ע"פ ופט"ז דשבת ופ"ח דשבת ובפ"ג דמ"ק לא בכומתא וסודרא וכן בפ"ח דעירובין ולפי גי' הרי"ף שם בברכות ברכת ציצית אחר מלביש ערומים ולבסוף כי פריס סודרא ארישי' כו' וגם מ"ש היאך הלך כו' מ' מדבריו שאיסור הוא מדינא לילך בגילוי הראש וליתא מדאמרי' בפט"ז דשבת תיתי לי כו' וכן בפ"ק דקדושין ר"ה ברי' דר"י לא כו' ושם כמה חציף האי גברא כו' שמא ממתא מחסיא כו' אלמא דמותר רק לפני ת"ח וכן במס' ד"א בההיא ב' תינוקת ושם בקדושין ברב המנונא אלא דשם בקדושין אפשר כפי' הב"י משום צניעות ועוד בנדרים למ"ד ב' וכן הא דסוף שבת כסי רישך הוא כפשטי' וכמ"ש בקדושין ל"א א' ר"ה ברי' דר"י לא הוה כו' וכמו לפני ת"ח ובפ"ג דמגילה פותח כו' ופי' במס' סופרים בראש מגולה וכן הא דקידושין ח' א' כפשטי' דאדם אחר א"צ כלל לסודר וכמ"ש בפ"ח דשבת ופ' ע"פ ובמ"ר גבי ק"ש והביאו ב"י בסי' ס"א לא הטרחתי עליכם כו' ומ"מ כוונת בע"ה וטור שיכסה ראשו בטלית כמ"ש וסדר עטיפתו כו' ודרך כו' ומחזיר כו' ומכסה כו' ומברך כו' אלא משום דעיטופו להתפלל אמר שיכסה ראשו וכמ"ש סי' צ"א ס"ג ועמ"א שם ס"ק ב' יע"ש ס"ה ואע"ג דכבר כ' הטור בסי' ב' מכסות הראש התם באקראי וממידות חסידות עד שיתעטף וכאן כתב מדינא ולאו מדינא כמ"ש דמדינא אפי' להתפלל ולכנס לב"ה הכל מותר וכמ"ש למטה אלא דכאן יש לכ"א להחמיר משא"כ בסי' ב' אינו אלא לצנועים וכמ"ש בקדושין ח' א' וגם סגי בכל דהו עד שיכסה ראשו וכאן בטלית או בסודר אבל בר"מ ח"ג קכ"ב ב' ובגין דאיהי כו' משום תפלה ובה"כ ולשאר העם שאין להם סודרין וכ"מ בשבת קמ"ז א' בטלית המקופל' וערש"י שם וכמש"ל סי' ש"א סכ"ט דהיינו לאחר כו' וכן בפ' התכלת טלית שהקטן מתכסה כו' וע' זוהר ח"ג קכ"ב ב' וגם מ"ש במסכ' סופרים שי"א שאסור להוציא הזכרה בראש מגולה ג"כ מדת חסידות הוא דבגמ' דברכות ס' ב' לא משמע כן וכמש"ל סי' מ"ז ס"א וכן ממ"ר הנ"ל לא הטרחתי עליכם כו' כללא דמילתא אין איסור כלל בראש מגולה לעולם רק לפני הגדולים וכן בעת התפלה אז נכון הדבר מצד המוסר ושאר היום לקדושים שעומדים לפני ה' תמיד:

סעי' ג טליתות כו'. אע"ג דנוסח הברכה הוא להתעטף לאו דווקא אלא לפי מנהגן ורחמנא אמר בגדיהם וכסותך וכל בגד וכסות במשמע ואמרי' טלית שהקטן מתכסה כו' ואע"פ שאין להגדול עטיפת הראש וכיסוי רוב גופו ואמרינן אשר תכסה לרבות כו' ולא אמרי' דקרא אתי דוקא שמתכסה כו':

וטוב להניח כו'. כי כן דרך העיטוף כמ"ש בע"ה והטור ודרך העטיפה כו':

ויעמוד כו'. ואח"כ כו' כי אין קפידא רק משום הברכה כי אין מחוייב להתעטף בבגד שחייב בציצית וכמש"ל סעי' י"ז ע"ש:

סעי' ד מחזיר כו' מדרש אבכיר בפ' והמים להם חומה למים שאחריהם הזהרו כו' ועב"י ובילקוט וב"י בשם הג"מ בשם הירושלמי לא ס"ד כו' וע"ל ס"ס י"ז ובפסיקת' והובא בילקוט תהלים סי' תשכ"ג כל עצמותי כו' מאחורי ומלפני השלכתי ב' כנפות של טלית כשאני עומד בתפלה:

סעי' ה מברך כו'. ברכות ס' ב' ובתוספתא וירושלמי פ' בתרא דברכות:

אם שנים כו'. משמע מדבריו דיותר נכון שיהא כ"א מברך לעצמו וליתא דדוקא א' מברך לכולם לכתחלה כמ"ש בפ"ח דברכות וכן לשון התוספתא עשרה כו' היו עושין מצוה אחת א' מברך לכולן יחיד כו' וכן בפ"ו דברכות לאחר המזון כו' וכן בברכת המוציא ובהמ"ז ושאר ברכות כמ"ש שם:

והאחרים כו'. לכתחלה אבל בדיעבד אפי' לא ענה יצא כמ"ש בפ"ג דסוכה וכמש"ל סי' רי"ג ס"ב ושם משמע דלכתחילה יש לענות וכן בספ"ח דברכות:

ו וי"א כו'. כיון שאין בו עיטוף וע"ל סי' ד' סכ"ב ובנדרים מ"ט ב' שעטני מעיל וער"ן ורא"ש שם וס' הראשונה ס"ל דאין קפידא דנוסח הברכה כך היא כמו לישב בסוכה וערא"ש פ"ד דסוכה וכיוצא בו וקושית מהרי"א האיך מברכין הא בעינן עובר לעשייתן וד"מ דחק עצמו בזה איני מבין קושייתו וט"ס בדבריו וערא"ש פ"ק דפסחים:

סעי' ז צריך להפריד כו'. כפרש"י וכ"כ כל הפוסקים דלא כבע"ה שכ' בתחלה להפריד תכלת לצד אחד וכ' ויפה לדקדק לעשות זכר לתכלת ולפ"ז א"צ להפרי' כל חוטי הציצית. בטוש"ע אמר זה מזה וכמ"ש הטור ונק' ציצית ע"ש חוטין הנפרדין כמ"ש ויקחני בציצית ראשי וע"כ צריך להפרידם כו' וכ"מ בגמ' דקא' אין ציצית כו' שנאמר כו' כי צוציתא דארמאי:

סעי' ח יכוין כו'. עסי"א וכמ"ש בנדרים עשה לשם פעלם כו' ולא יהא מאותן שנ' עליהן ותהי יראתם כו':

סעי' ט קודם כו'. אע"ג דאזלינן בתר חזקה כמ"ש בחולין י"ב מ"מ כיון דאפשר לברורי כמ"ש בפ"ק דפסחים חזקתו בדוק כו' למנ"מ כו' ובפ"ג די"ט לענין הבדיקה של בהמה ואע"ג דאזלינן בתר חזקה כמ"ש לענין הגבינות כמ"ש בי"ד סי' פ"א והיינו במיעוט המצוי כמ"ש בי"ד סי' א' וכ"ש כה"ג דרגיל לפסוק לא אזלינן כמ"ש מ"א אלא דראייתו ממקוה בסי' ר"א סס"ה אינו מוכרח דשם י"ל דהעמד טמא על חזקתו כמ"ש בר"ן שם אבל ראייתו מקדושין ע"ט ב' עתוס' שם בד"ה מי ור"י פי' כו' ואמרי' שם ע"כ ל"ק ר"נ כו' ור' יעקב ס"ל דלא הוי חזקה כיון דהחולי מצוי אף לרב דאל"כ ליפרך אדרבה העמד הגוף על חזקתו כמו שפריך שם א' וגם לר' נתן אלימא חזקת הגוף מממון וקי"ל כר' יעקב כמ"ש בח"מ סי' רנ"א ס"ב בהג"ה וכן קי"ל כרב שם:

סעי' י אם לובש כו'. מהא דברכות י"ד ב' וכמ"ש תוס' סד"ה ומנח כו' ומהא דספ"ג דמנחות ל"ו א' וכמ"ש תוס' שם ד"ה וכשיגיע כו' וז"ש ימשמש כו':

ויברך. עתו' דסוכה ל"ט א' שהביאו בשם הירושלמי דאף לאחר שנתעטף יכול לברך כיון דהמצוה נמשכת דדוקא בגמר אמרו ספ"ז דברכות לא יברך ואין כוונתם דלכתחלה יעש' כן דהא אמרי' בירושלמי פ' בתרא דברכות מצות מאימתי מברך עליהן ר' אחא אמר עובר לעשייתן ר"ה אמר בשעת עשייתן וקי"ל כרב אחא וכן בתפלין אמרי' בפ"ג דמנחות משעת הנחה כו' אלא במקו' דא"א בענין אחר כמ"ש בלולב וכן כאן ובלא"ה כה"ג אפי' גמר המצוה כמ"ש בברכות שם כיון דלא חזי וכן בפ"ק דפסחי' ובירושל' לענין ברקים הביאו הרא"ש פ"ט דברכות: או כו' וא"צ כו'. כמ"ש בסי"ב:

סעי' יא עיקר כו'. במ"ש וראית' כו' ובמנחות מ"ג ב' ראי' מביאה כו' ועתוס' דמנחות מ"ג ב' ד"ה חותם כו' ובשבת נ"א א' ד"ה במאי כו' אבל בדיעבד כו' שצריך להראות בחותם שהוא עבד וגם ממ"ש בסרבלי חתימי שהוא בגד העליון ועוד בתחתון לא היה ניכר אם מופסק ולא היה צריך לקבל:

סעי' יב אם יש כו'. במנחות מ"ג א' ר"י רמא כו' כי משני כו' והקשה הרא"ש א"כ בלילה נמי יברך וכ' צ"ל דטלית של לילה לא הי' פושטו ביום ומכאן ראיה כו' וע"ש ל"ד א':

ואם לבשם כו'. בתוספתא פ' בתרא דברכות יחיד שהי' עושה עשר מצות מברך על כ"א ואחת הי' עושה מצוה א' כל היום אינו מברך אלא אחת הי' מפסיק ועוש' מפסיק ועושה מברך על כל א' וא' וכן בחנו' של בשם בפ"ח דברכות וברעמי' ירושלמי בטרודין ומופסקין והביאו הרא"ש שם ובשחיטה פ"ו דחולין שחט מאה כו' וכן בברכת הנהנין בירך על היין שלפני המזון והרבה כיוצא:

וה"ה כו'. כמ"ש בתלמידי דרב בפ' ע"פ ושם באמימר נמלך כו' ופריך מינה לשחיטה בפ"ו דחולין ובפ"ח דחולין מברך על כל כוס וכוס כו' ועסי"ג וסי"ד:

וכן אם פשט כו'. כ"כ בתה"ד בתחלה אבל במסקנא כ' דא"צ ע"ש ובמ"א וכ"מ מדברי כל הפוסקים שהביאו דברי מהר"ם שפשט טלית גדול והסיח בדברי' אחרים כדי לברך על טלית קטן ועב"י וע' מהרי"ל סי' יוד ובתוספתא הנ"ל הי' עושה מצוה אחת כל היום כו' אע"פ שנגמר מצו' הראשונה וכמ"ש בי"ד סי' רס"ה ס"ה וכן בשחיטה כנ"ל וע"ל סי' ל"ד ס"ב:

סעי' יג הלובש כו'. כ"כ הרא"ש סוף ציצית ומפ' ב"י משום דהליכה הוי הפסק כמ"ש וליתא דמ"ש מפנה לפנה בטרקלין גדול כמ"ש בר"ס רע"ג וע"ל סי' ק"ד ס"ב וס"ג ועמ"א שם ס"ק ג' אלא משום שינוי מקום כמ"ש מ"א וגם זה ליתא כמש"ל סי' רי"ז ס"א ודווקא כו' וכמ"ש הג"מ פ"ו מה' סוכה הל' י"ב וכ' ונ"ל שאם יצא כו' וכמ"ש בסי"ד ע"ש אבל דעת הרא"ש הוא משום דמפסיק בתפילין בשארי דברים וכ"ה בטור אם מפסיק כו' ע"כ כו':

בשיחה. דעתו דשיחה הוי הפסק וכדעת בה"ג וראב"ד ורא"ש בפ"ו דחולין בשם ר"ת בין שחיטה לשחיטה וכמש"ש דווקא בתקיעת שופר וקריאת הלל כיון דבאמצע המצוה כיון דלא סגי דלא גמיר אין השיחה הפסק משא"כ שם כיון דאי בעי לא שחיט איכא גמר מצוה והפסק וכ"מ ברי"ף סוף ר"ה שם בענין התקיעות וכ"כ בי"ד סי' רס"ה ס"ה אבל בתוס' דחולין שם נסתפקו בזה והרמב"ן במלחמות בפ' ע"פ כ' דוקא ששתי מצות שחובה נינהו כמו תפילין אז שיחה מפסקת בהן אבל כל שאין א' חובה לחבירו אין שיחה מפסקת בהן אלא דוקא דבר שחובה כמו אגדתא בין הכוסות וכסוי בין השחיטות בחולין שם משא"כ במה שאין חובה להן לכן בירך על היין לפני המזון פטר כו' וכן התפלל באמצע הסעודה בפ' ע"פ וכן במצוה א' כמו שואל ומשיב בקריאת שמע והלל ומגילה ע"ש וער"ן שם ובפ"ו דחולין ועי"ד סימן י"ט:

סעי' יד אם פשט כו'. כמסקנא דפ"ד דסוכה בסוכה ותפילין וכן אמרו בפ"ד דמנחות לענין ציצית ברב יהודה דעבד כר' כו':

וי"א כו'. שמפרש ההיא דשם באין דעתו וכ"כ ב"י בסי' תרל"ט בשם המ"מ וכ"כ הג"מ בשם ראבי"ה בפ"ו דסוכה הלכה י"ב וכ"מ בתוספתא הנ"ל הי' עושה מצוה א' כל היום כו' וכמש"ל ר"ס רי"ז וכבר נתב' שאין הפשיטה הפסק אלא דלכאורה ההיא דרבא בתפילין בסוכה שם מסייע לפסק הש"ע אבל כבר תירץ בד"מ דתפילין בהכ"ס שאני כיון שצריך לחלצן בע"כ הוי הפסק ועוד דשם מפסיק ממש ודוקא שמחזיר מיד וגם דעתו לחזור מיד כמ"ש בסי' רע"ג אבל העיקר כדעת הש"ע:

וי"א כו'. כ"כ אגור בשם מהר"ח אבל מהר"ח מיירי בסתם וכמ"ש בי"ד סי' י"ט ס"ז וע"ל סי' ר"ו ס"ה ובמ"א שם:

סעי' טו אם נפלה כו'. כמ"ש בפ"ד דסוכה רבנן דר"א כל אימת דממשמשי כו' ופי' הרא"ש בשם תוס' וה"ר יונה וש"פ דבנשמטו ממקומן איירי:

והוא שנפלו כו'. למד ב"י ממש"ל סי' צ"ז ס"ד אבל בנ"י שלפנינו כ' אפי' נפלה מרוב הגוף ועט"ז:

סעי' טז הלן כו'. כן למד הרא"ש מעובדא דר' יהודה במנחות דמשני כר' כו' עט"ז שהקשה עליו וכן ב"ח. ולי נראה דראייתו מהא דס"ד דס"ל כרבנן ולרבנן לעולם אינו מברך אלא אחת כמ"ש בסוכה כל שבעה אינו מברך אלא יום ראשון ואעפ"כ בצפרא מברך אי לאו דס"ל דלילה זמן ציצית וכן בלולב אמר שם כיון דמפסקי לילות מימים מברך כל שבעה אף לרבנן ואף מאן דפליג אינו אלא משום שהוא מצות זקני' וה"ה לרבי אף בלא פשט דהא לרבנן הפשיטה אינה מעלה כלום:

וכן יעשה כו'. תוס' במנחות ל"ו א' ד"ה וכשיגיע כו' ע"ש:

סעי' יז נתכסה כו'. ור"ל דוקא בנתכסה כמ"ש במנחות מ"א א' נהי דחייביה רחמנא כו':

ביטל כו'. אע"ג דאמרינן שם מ"ה א' שעובר בה' עשה מ"מ אינו אלא מצוה א' כמו שהאריך הרמב"ם בשורש תשיעי ע"ש:

צריך להפריד וכו' — עיין במשנה ברורה במה שכתבנו דאם נשתהא וכו'. וטעם המגן אברהם הוא, דהיום אין זה רק זכר לזמן התכלת, שהיה צריך אז מדינא להפריד התכלת מן הלבן. ועיין בביאור הגר״א שמשיג על זה, ודעתו דגם היום צריך מן הדין להפריד כל חוט זה מזה. ואחר כך מצאתי בע"ת שכתב גם כן כהגר״א. ואם כן, לדבריהם אפשר דאם חוטי הציצית מסובכין אחד בחבירו אין לברך עליהן, או אפשר דלא גרע מגרדומי ציצית, וצריך עיון. על כל פנים לכתחילה בוודאי החיוב להפרידן אם הם מסובכין קודם שיברך עליהן:

קודם שיברך — פשוט הוא, דבין טלית שלו ובין טלית שאולה, כיון ששאלו להתפלל בו, ואם כן צריך לברך עליו דהוא כשלו, ממילא דצריך לבדקו, אם לא כשנוטל מיד המשאיל אחר תפילתו וכדלקמן בסימן י״ג במ״א ס״ק ה. ועיין במשנה ברורה במה שכתב: "ואם שאל טלית מאחר", כן מוכח בחידושי רבי עקיבא אייגר דבטלית שאולה, אם מתכוין שלא לקנותו, ואם כן אינו שלו ואינו ראוי לברך עליו, אין צריך לבדקו. וכבר קדמו הב״ח והאליה רבה. ואם כן בעניינינו, לפי מה דפסק הדרך החיים והכריע שלא לברך על טלית ששאלו לעלות לתורה, פשוט דאין צריך לבדקו. אך מי שלקח טלית של קהל לעלות לתורה, או לדרוש בו קודם בין השמשות, לכאורה פשוט דצריך לבדקו, דהלא פסקו הפוסקים דהוא כמו טלית של שותפין וכדלקמן בסימן י״ד. ואפילו לדעת הט"ז בסימן י״ג דרוצה להקל לסמוך אחזקה משום טורח ציבור, אפשר דהיינו בטלית שלו שיש לו חזקה מעלייתא, שבדקו בעצמו; מה שאין כן בטלית של קהל, שמצוי מאוד להיות ציציותיו פסולין והכנפות נעקרין ממקומן ואין משגיח עליו, אין ראוי לברך עליו בלי בדיקה. ואפילו אם ירצה ללבוש אותו בלי ברכה – גם כן אין נכון, דהוא כמו טלית של שותפין, וגם מחשש ביטול עשה של ציצית, על כן צריך לבדוק על כל פנים את חוטי הציצית במקצת כל מה דאפשר, כן נראה לי [ועיין בסימן י״ד בביאור הלכה ד״ה שאלה]:

יעיין וכו' — עיין במשנה ברורה בס"ק כ"א דצריך וכו'. ונראה לי דאפשר דיש להקל אם הוא לובש כמה בגדים של ציצית, שלא יצטרך גם במקום נקב הקשירה אלא זה שהוא מברך עליו בלבד, והשאר דיו בבדיקת חוטין בלבד, כי המגן אברהם פליג על הט"ז בזה ועיין במשבצות זהב, ואם כן אין צריך לבדוק הטלית קטן אלא החוטין, כיון שהברכה מברך על טלית גדול. ומכל מקום נכון לעיין קצת לפרקים, כי רגיל להתקלקל שם גם כן, ובפרט אותן האנשים שישנים בהטלית קטן:

אם לא היה בדעתו וכו' – עיין במשנה ברורה במה שכתבנו שם, דמיירי שהוא רגיל ללבוש רק אחת וכו'. ואם דרכו ללבוש תמיד שנים או שלשה בגדים של ד' כנפות זו על זו, ועתה לבש את הבגד סתמא, אם היו כולם לפניו בשעת ברכה אין צריך לחזור ולברך. ואם לא היו כולן לפניו, רק בשעה שהיו מביאין לפניו הבגד האחרון יש עדיין לפניו מן הבגדים שהיו לפניו בשעת הברכה, או שהביאו לפניו מלבוש השני תיכף אחר ברכת הראשון וקודם שלבשו, בזה יש דיעות בין הפוסקים, ופסקו האחרונים (הע"ת והט"ז והתבו"ש והאה"ח) דמספק לא יחזור ויברך. [וגם דעת המגן אברהם הוא כן כהע"ת והט"ז, דלא חילק בין שחיטה לכאן, רק דהיש אומרים שמובא שם בהג"ה מודה בזה. מה שאין כן דינא דהסמ"ג והשולחן ערוך שם, והוא דינא דהט"ז פה, גם המגן אברהם מודה לזה. והפרי מגדים לא כתב כן ולא נהירא]. ואם אין נחוץ לו עתה זה הבגד האחרון, מוטב שלא ללבשו עד שיסיח דעתו מברכה ראשונה כדי שיתחייב לברך עליו בבירור. ארה"ח:

חשיבה הפסק — עיין במשנה ברורה שכתב: והחיי אדם וכו'. דע דמדברי הט"ז משמע גם כן דסובר שאין שינוי מקום הפסק בזה, וכן הגר"א בביאוריו כתב כהט"ז. אך לדבריו לכאורה יהיה הדין גם כן בקידוש, מהני דעתו אפילו מבית לבית אחר. והשולחן ערוך לא כתב כן לקמן בסימן רע"ג סעיף א', אפילו לדעת היש אומרים. ובנשמת אדם מיישב בדוחק ומחלק ביניהם, וצריך עיון:

אם היה דעתו — לכאורה אפילו לא היה דעתו לזה בפירוש רק בסתמא, כיון דרגיל ללבוש אותו בכל יום הוי כאילו היה דעתו לזה וכנ"ל. ובשלמא לדעת הרמ"א שפסק לעיל דעל טלית קטן יברך "על מצות ציצית", אתי שפיר דבסתמא אין מכוין בברכה זו גם על טלית גדול, כמו שכתב הפרי מגדים והעתקנוהו במשנה ברורה. אבל לדעת המחבר שפסק לעיל בסעיף ו דיכול לברך "להתעטף", אם כן ממילא קאי הברכה גם על הטלית גדול, וכמו לעניין שחיטה ביורה דעה סימן י"ט בהיו לפניו כמה עופות, אף דבירך על אחד שלקחו בידו מסתמא עולה הברכה לכולם. ועל כן אנו מוכרחין לומר דמיירי כאן שלא היה הטלית גדול לפניו בשעת ברכה. ולפלא על מפרשי השולחן ערוך שלא ביארו כל זה:

אם פשט טליתו וכו' צריך לברך וכו' — עיין במשנה ברורה במה שכתב: "ועיין לעיל בס"ק ל"א", דהיינו דמוכח שם מהמגן אברהם, דאם בשעת הברכה היה דעתו שיפשטנו ויחזור וילבשנו, לכולי עלמא אין צריך לחזור ולברך. וזהו לעניות דעתי העצה היעוצה שיוכל לצאת בזה כל הדיעות, שיכוין בשעת ברכה שאם יצטרך לפשטו שיחזור וילבשנו. ועיין בשערי תשובה:

ויש אומרים שאין מברכין וכו' — עיין במשנה ברורה במה שכתב דאם לא לבשו מיד אז צריך לברך לכולי עלמא בכל גווני. ועיין בספר ארצות החיים בשם תשובת קול אליהו, דלפי זה היוצא מבית המרחץ צריך ברכה שנית על הטלית קטן, דאיכא הפסק גדול. והביא כן בשם רבני קשישי דירושלים, עכ"ל. והעולם אין נוהגין ליזהר בזה. ואפשר שטעמם, דלא שייך בזה היסח הדעת, שמוכרח הוא לחזור וללבוש את בגדיו. ולכאורה נראה דלא מהני בזה אפילו אם יכוין בבוקר בעת הברכה שיפשטנו ויחזור וילבשנו, כיון דמטעם הפסק אתינן עלה. ואפשר לומר דכשמכוין לזה בעת ברכה בבוקר לא שייך בזה הפסק בין הפשיטה והלבישה, דהברכה קאי על לבישה השנית. תדע, דמשמע מהמגן אברהם דעצה זו מהני אפילו להבית יוסף, דסבירא ליה דתיכף שפשט אזדא לה המצוה ולא מהני מה שהיה דעתו לחזור וללבשו, ועל כרחך משום דהברכה קאי על לבישה השנית. ואפשר לדחות, דסבירא ליה דעל ידי הכוונה שמכוין לזה בשעת ברכה, מהני אחר כך סמיכת הפשיטה להלבישה, וצריך עיון. והנה מדברי הב"ח בסימן זה משמע דמרחץ לא חשיב הפסק לגבי טלית קטן. ואולי יש לחלק בין אם שהה הרבה אם לא, והב"ח איירי דלא שהה. ויותר טוב שיכוין בבוקר בעת הברכה, שלא תפטור בברכה זו להטלית קטן, רק עד שיפשטנו בבית המרחץ, ואז יוכל לברך אחר כך לכולי עלמא. ועיין בשערי תשובה:

אם היה דעתו וכו' — עיין במשנה ברורה מסקנת האחרונים בזה. על כן סנדקי שתופס הילד למולו ומתעטף בציצית, אם הטלית שאולה, לא יברך עליו (וכדלקמן בסימן י"ד בט"ז שם עיין שם במשנה ברורה). ואם הטלית הוא שלו, אם אחר התפילה בעת הפשיטה היה דעתו ללבשו ולא שהה הרבה בינתיים, אין צריך לחזור ולברך אפילו היה שינוי מקום, כגון שהמילה היה בבית. ואם לא היה דעתו ללבשו, לא מהני אפילו המילה היה במקום התפילה. ואם הסירו סתמא, תלוי באם נשאר עליו טלית קטן אין צריך לחזור ולברך על הטלית גדול, ואם לאו חוזר ומברך בכל גווני. ואם קיפלו והניחו בתוך כיסו, הוי כמו שפשט אותו בפירוש על דעת שלא לחזור וללבשו, וצריך אחר כך לחזור ולברך בכל גווני:

במג"א ס"ק ד' ועיין סי' י' סעיף ו' נ"ב סעיף י"א כצ"ל:

(שם) ס"ק י"א כמ"ש ביו"ד סי' א', נ"ב אע"ג דהתם בא להוציא מחזקת איסור אבר מן החי כמ"ש המנ"א לקמן סי' תל"ז ע"ש מ"מ התם הוי רוב מצויין מומחים ורוב בני אדם בודקים בתיהם כרין ורוב עדיף מחזקת איסור ואפי' הכי אמרינן דאותו עדיפות שיש להרוב על החזקה לא מועיל לכתחלה היכא דאיכא לברורי וה"ה נמי הכא בציצית דליכא רק חזקה ולא רוב צריך לברר משא"כ בטריפות דהוי רובא כשרין וק"ל:

(שם) ס"ק י"ד דאין לברך. נ"ב דיש לברך כצ"ל:

(סעיף א') ויברך מעומד וכו'. נ"ב עיין במג"א מה שהקשה מחלה דמברך מיושב. ולק"מ די"ל דחז"ל תקנו דבענין המצוה כן הוי הברכה דאם המצוה מיושב הוי הברכה נמי מיושב אבל אם המצוה מעומד אז גם הברכה תהיה מעומד. ובפרט לפמ"ש הרדב"ז הובא במג"א [סימן קפ"ד] דהיכי דהוי דאורייתא ודרבנן יחד מחמרינן אף בדרבנן מכח דלא ליתו לזלזולי בדרבנן א"כ ה"נ בזה היכי דהמצוה הוי מעומד אם יברך מיושב אתי לזלזולי בברכות דרבנן לכך תקנו דגם הברכה הוי מעומד:

(סעיף ט') קודם שיברך יעיין בחוטי חציצית וכו'. נ"ב הנה הטעם כתבו הפוסקים דאף לחשש ביטול מ"ע לא חיישי' דמוקמי' אחזקה מ"מ לענין חשש ברכה משום חומר לא תשא חיישינן. והנה נראה דזה דוקא להסוברים דאף דרך ברכה שייך לא תשא וכיון דהוי חשש איסור תורה כמו לענין ציצית ולא תשא חמור לכך לענין ברכה חיישי' ולדידהו באמת הנשים אסורין לברך על מ"ע שהז"ג. אבל לדידן לפמ"ש הרמ"א [סימן תקפ"ט] דהמנהג שנשים מברכות על מ"ע שהז"ג ובע"כ הטעם דקיי"ל דכל דרך ברכה ליכא איסור מן התורה וא"כ אף אם הוי ברכה לבטלה נמי הוי רק דרבנן ולכך אתי לענין חשש איסור תורה שילך בלי ציצית לא חיישי' וסמכינן אחזקה מכ"ש דלחשש ברכה דהוי רק דרבנן דאין לנו לחוש ולכך למנהגינו דהנשים מברכין על מ"ע שהז"ג יש מקום להקל לברך בלי עיון בציצית ויש סמך בזה להקל למי שהוא טרוד ונחפז ואין לו פנאי לענין שיוכל ללבוש ולברך כך כנלפע"ד ודו"ק. ועיין בט"ז מה שמחלק בדין זה והמג"א חולק בזה ועיין בחבורי טוטו"ד על יו"ד מ"ד הלכות שחיטה סי' ח"י בתשובה לק' מאניסטריסץ מ"ש שם ראיה דלא כהט"ז ע"ש ודו"ק. ועיין במג"א [ס"ק י"א] ומה שהקשה עליו הנו"ב דבריו אהדדי למ"ש בסימן תל"ז ועיין בחבורי בהשמטות לספר סת"ם בתשובה לק"ק טשודנוב מ"ש ליישב ע"נ עודנו בכת"י בחבורי דע"ז ע"ש ודו"ק ועיין במג"א ס"ק הנ"ל מ"ש בשם הב"ח דהוי חזקה דתלוי במעשה ומה שהקשה עליו. ועיין בחבורי לאו"ח משנת תרט"ז דף נ"ד בתשובתי לק"ק ניקלשפורג קנה מקומו בהלכות שבת סימן שכ"ח מ"ש שם ליישב דברי הב"ח בעזה"י ע"ש ודו"ק:

(סעיף י') אם לובש וכו'. נ"ב עיין בט"ז מ"ש ליישב קושית הב"י מגר דמתחלה גברא לא חזי כמו גבי טבילת גר וכו'. ובאמת אחר מחכת"ה לא דמי זה לזה דבגר לא הוי אפשר בשום אופן להיות חזי בתחלה לכך נחשב זה עובר לעשייתן משא"כ הכא הרי אפשר שלא ילבישנו עד אחר שיטול ידיו ויברך עובר לעשייתן ממש וז"פ ונכון ושפיר הקשה הב"י וא"ש ודו"ק:

(סעיף ט"ו) אם נפלה טליתו וכו'. נ"ב הנה אם נפל ממנו מעט ונתנה עליו ואח"כ נפל ממנו מעט שני ונתנה עליו וכן אח"כ עד שבהצטרף יחד יהיה נחשב נפל כולה יש להסתפק בזה אם נחשב נפלה כולה וחייב לברך או לא ונראה לפשוט זה ממה דאיתא במס' עירובין [דף כ"ד ע"א] פרץ אמה וגדר אמה פרץ אמה וגדר אמה עד שהשלימו ליותר מעשר מהו וכו' עד ואמרת לן פנים חדשות בא לכאן ה"נ פנים חדשות בא לכאן ע"ש בסוגיא ופירש"י וקיי"ל כן לקמן [סימן שנ"ח] סעיף ב' וא"כ ה"נ ודאי אם לבש טלית בלא ברכה חייב לברך כל זמן שעודו עליו כמ"ש לעיל בש"ע וא"כ ה"נ אף דנפל מעט ונתנה עליו כיון דבצירוף הוי נפל כולה נחשב פנים חדשות בא לכאן והוי כלבוש טלית בלא ברכה וחייב לברך וה"ה נמי לדעת הט"ז [סי' ט"ז] בטלית שנחלקה לשנים וחזר ותפרו דחלק אחד מן הציצית נתבטל עכ"פ וצריך לעשות ציצית מחדש ב"י וא"כ ה"ה אם נחלק מעט ותפרו וחזר ונחלק מעט אחר ותפרו עד שבצירוף יהיה נחלק כולה ויהיה תפירה חדשה אחר עשיית הציצית הוי פנים חדשות בא לכאן וצריך לעשות מחדש בצד אחד הציצית שנית וה"ה דיש ללמוד מזה למ"ש בש"ע יו"ד [סי' רט"ז] בנודר מבית זה ונפל ובנאו שמותר לדור בו. וכן בש"ע אהע"ז (סימן צ"ה) לענין מדור אלמנה שאם נפל אזדא ליה א"כ נראה דה"ה אם בנה מעט מחדש וחזר ובנה מעט מחדש אף שבתחלה היה רובו קיים והיה נחשב בית הראשון מ"מ אם בהצטרף מעט מעט נעשה רובו חדש הוי פנים חדשות בא לכאן ומותר באיסור נדר ובמדור אלמנה פטורין היורשין ליתן לה מדור זה כנלפע"ד ברור ונכון. ומזה אפשר ללמוד לכל כיוצא בזה ואתי שפיר ודו"ק:

(סעיף ט"ז) הלן בטליתו וכו' נ"ב הנה אם היה דעתו בשעת ברכה שאינו פוטר הבגד רק עד חצות וכדומה אם מחוייב לברך אח"כ או לא. עיין במג"א הלכות סוכה (סימן תרל"ט ס"ק י"ז) שדעתו בפשיטות דא"צ לברך שנית אבל בא"ז ראיתי שכתב דאפשד באמת כן ולכך לדינא צ"ע כעת ודו"ק:

והעטיפה יליף בסמ"ק לכם מעומר כמבואר גם בט"ז ס"ק א' והברכה הוא ע"פ הירושלמי דכל ברכת המצות המה מעומד ועיין בב"י ריש סי' זה ולכן הקשה המג"א מברכת חלה:

הב"ח הביא ראיה מריש פרק האשה בתרא דרובא עדיף מחזקה אבל הא דרובא דתלי במעשה לא חשוב רוב ליתא שם כלל רק בבכורות ריש פ"ג והתו' הביאו בפ' האשה בתרא:

וע' במ"א סי' תל"ז סק"ד וצ"ע:

[א] יתעטף וכו'. משמע שאין מברך קודם עטיפה אלא בשעת עטיפה קודם שיתעטף יפה כמו בתפילין סימן כ"ה סעיף ח'. ובתשובת בית יעקב סימן פ"ח כתב דהעולם נוהגין לברך קודם שיתעטף, ומכל מקום משמע שם דאין לעשות כן אלא כדאמרן. גם בתפילין כתב הב"ח דלא כמו שנוהגין העולם. כתב הלבוש מברכין בציצית בשוא תחת הבי"ת אבל הב"ח בסוף סימן כ"ד כתב בפת"ח תחת הבי"ת. וכן בספר ארחות חיים כתב מורי ורבי רש"ם ז"ל האריך בדברים של טעם שיש לקרות בפת"ח. וכן נראה כי רוב ברכות מצינו בלשון ידוע כמו על המילה. נותן התורה, עד כאן. ולא הרגיש דהכא לא שייך לשון ידוע כיון שאין לנו תכלת כמו שכתב הלבוש. גם שיירי כנסת הגדולה כתב מנהג מדקדקים כלבוש. וכן מנהגי:

[ב] ויברך מעומד. פירוש הברכה והעטיפה ובאליהו זוטא כתבתי בשם מלבושי יום טוב זה לשונו ואם ישב אינו חוזר, ואינו דומה לקריעה ביורה דעה ריש סימן ש"מ, כן כתב מהר"ש בדרישה עד כאן לשונו. וצריך עיון דמה קריעה דמדרבנן אינו יוצא כל שכן ציצית דאורייתא. ועוד דלדברו גם בספירה ולולב ושופר ומילה נמי יוצא בדיעבד דמחד גזירה שוה ילפינן להו לכם לכם מעומר. והתם אמרינן צריך לברך מעומד כמו בקריעה ביורה דעה כמו שכתב בית יוסף שם. ועוד הא כתב אבודרהם דף י"ט זה לשונו ויש מצוות אחרות שמברכין עליהם מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומגילה וסוכה, עד כאן לשונו. משמע דבאינך הנזכרים אפילו בדיעבד אינו יוצא. ודוחק לומר דמה שכתב אין לחוש היינו דאפילו הכי יוצא ידי מצוה כתיקונה ובאמת בדיעבד בכולם יוצא. עוד אפשר דעת מהר"ש דדוקא בקריעה אם אינו עומד בשעת קריעה נסתלקה המצוה והוא הדין בספירה ושופר ולולב ומילה. אבל בציצית אף שאינו עומד בשעת עיטוף מכל מקום כל זמן שלובשו המצוה עליו. ואם עומד אחר כך מעט יוצא, וצריך עיון. כתב עולת תמיד ונכון להחמיר לעמוד כדי שיעור ד' אמות כמו בסעיף ג' בעטיפה דטלית קטן, עד כאן. ולפי מה שכתבתי אין צריך לעמוד דוקא כל כך בשעת עטיפה. מיהו כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא צריך להיות ראשו מכוסה עם הטלית כדי הילוך ד' אמות אחר ברכה כעטיפת ישמעאל עד כאן. והוא שנוהגים לעטוף ראשם בטלית וכורכים קצה השני של הטלית על סביב גרונם וצווארם ומחזרים הציצית כולם לצד אחד. כן כתב ספר דברי חכמים ועיין לקמן סימן י' ס"ק י"ב. עוד כתב וכשרוצה להתעטף יקח צדדי הטלית ביד ימינו וילבש צד הימין תחילה ואחר כך צד שמאלו. וטעם דעמידה ילפינן לכם לכם מספירת עומר וזה לשון הלבוש מכאן למדו דהוא הדין כל ברכת המצוות יהיה מעומד, ונראה דמתרץ בזה תמיהת הב"ח שתמה גזירה שוה דלכם למה לי הא גרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד עד כאן. פירוש דקשה להב"ח כיון דבירושלמי קאמר הכי על כל ברכת מצוות אם כן על כרחך לאו מגזירה שוה דלכם למד, דבשאר מצוות לא כתיב לכם. אלא סבירא ליה לירושלמי מסברא דכל המצוות הם כעבודה שהוא בעמידה, וכדין המצוה כן דין הברכה. ואם כן יפה פריך הב"ח דאם כן גזירה שוה דלכם למה לי בציצית כנזכר לעיל. לאפוקי מעולת תמיד שכתב על דברי הב"ח זה לשונו לא דק ואישתמיטתיה דהברכות אינה אלא מדרבנן. ועוד דגזירה שוה בעינן לעטיפה גם אם כבר בירך, עד כאן לשונו. ולא ירד לעומק דבריו. דבמה שפירשתי הקושיא נכונה. ודעת הלבוש נראה שמתרץ דירושלמי יליף כל המצוות מגזירה שוה זה, וכן משמע בכלבו דף ט"ו. וכרבי אליעזר שם ודע דכל זה בברכת המצוות אבל לא ברכת הנהנין, כמו שכתב בית יוסף. והשתא ניחא קושיות מגן אברהם מחלה כרבי אליעזר סימן שכ"ח דהוא נמי כמו ברכת הנהנין, ואפילו בשאר מצוות צריך עיון. דמשמע בכלבו שם דכוונת ירושלמי דוקא במצוות הנזכרים ולא בשאר מצוות. גם בסוכה לקמן סימן תרמ"ג בטור ובשולחן ערוך משמע הכי. ודו"ק כי קיצרתי:

[ג] כדרך בני אדם וכו'. משום הכי כתב בתשובת משאת בנימין דמה שנוהגים עוברי דרכים שמניחין הטלית כמו שהוא מקופל סביב הצוואר על כתפיהם שאין יוצאין ידי מצות ציצית:

[ד] ונכון וכו'. כתב עדי זהב ומכל מקום צריך לכסות ראשו מתחילת התפילה עד סופו. ולא כמו קצת אנשים שמברכין על הטלית וזורקין אותו מאחריהם ועליהן נאמר ואותי השלכת אחר גוויך, עד כאן. והב"ח כתב דמנהג הצנועים שלא יהא רגע בגילוי הראש כל זמן שהטלית עליו, עד כאן. ובספר דברי חכמים כתב צריך לכסות תפילה של ראש בטלית, עד כאן. ונראה דלאו דוקא מכוסה ממש, אלא פושט הטלית בראש למעלה נגד כל תפילה של ראש. כתב בדרכי משה דבשעת עטיפת ציצית אסור לילך בגילוי הראש לכולי עלמא ובפרישה כתב דאף בעמידה אסור בגילוי כל זמן שנתעטף:

[ה] רחבו לקומתו וכו'. והוא הדין אם אורך הטלית לקומת האיש נמי כשר ולית לן בה, ב"ח. יש לעשות הכתפיים רחבים שלא יבוא אווירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ויבטל, כן כתבו האגור ומטה משה. כתב הב"ח בסוף סימן י"א ונכון דיעשה לכתחילה מצוה מן המובחר כמו שכתב העיטור שיתקן הציצית בשני נקבים ותלוין בחוץ מצד אחד. אלא לפי דמיחזי כיוהרא לכך לא ישנה הציצית בגלוי בטלית שעליו ממנהג העולם. אבל בטלית קטן יתקן כן, עד כאן. וכן מצאתי שעשה כן מהר"י לוריא ז"ל. והיינו שני נקבים סמוכים כמו ציר"י. ועיין במגן אברהם סימן י"א ס"ק י"ג:

[ו] והאחרים יענו וכו'. כתב בהגהות אשר"י סוף פרק ג' דראש השנה שאם אחד מתעטף בציצית יכול חבירו לברך עליו. ובתרומת הדשן סימן ק"מ כתב מי שקושר תפילין לחבירו בראשו מסתמא לא יברך אלא הלובש, עד כאן. וצריך לומר דהגהות אשר"י מיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה, עד כאן לשון מגן אברהם. ואינו נכון דהא כתב בהגהות אשר"י אחר זה ואם בעצמו אינו יודע וכו' משמע דרישא אפילו ביודע מיירי ומתרומת הדשן אין קושיא כלל דבאמת מסתמא המקיים המצוה מברך. אלא דהגהות אשר"י קאמר דחבירו יכול לברך וזה ברור:

[ז] טלית קטן וכו'. וסרר"אק טוב יותר ובלבד שיהא פתוח מצדו הימנית גם כן יתר על רובן ואם כבר עשה ציצית צריך שיחתוך מצדדיו עד שיהיה פתוח רובו. ויתיר הציצית שעשה כבר ויקשרם מחדש. ועיין לקמן סימן י' סעיף ז' וח':

[ח] צריך להפרידן וכו'. כתב מלבושי יום טוב מהעיטור בבית יוסף משמע דאם לא עשה לא עיכב, עד כאן. ומגן אברהם כתב אם יתבטל מלהתפלל עם הציבור בעוד שיפריד לא יפרידן, עד כאן. וכתב מטה משה ציצית ראשי תיבות צדיק יפריד ציציותיו תמיד:

[ט] יכוין בהתעטפו וכו'. ואם לא כיוון כך משמע דלא קיים המצוה כתיקונה כתב הב"ח שכן הדין בתפילין וסוכה. אף דבשאר מצוות יוצא אף שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצוה לשם ה' שצוה אותו לעשותה. הנך שאני דבציצית כתיב למען תזכרו. ובתפילין למען תהיה תורת ה' בפיך. ובסוכה למען ידעו דורותיכם. ודברי עולת תמיד בזה יש לדחותן בקל:

[י] יעיין בחוטי וכו'. וצריך ליזהר ולבדוק גם למעלה בקרן דשם פסול אפילו בנפסק חוט אחד, וכן בגדיל. כן כתב הט"ז משל"ה ודלא כמגן אברהם. כתב הב"ח אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע ומצאו כמו שהניחו אין צריך לבודקו כדפסק הרא"ש גבי סכין של שחיטה ביורה דעה סימן י"ח, עד כאן. וכתב שיירי כנסת הגדולה עלה והמדקדקים ראיתי שאף על פי שמניחין את הטלית בכיסן בודקין אותו בכל שעה שמניחין אותו. ואולי טעם שמא אירע שום מקרה שהוציאה מן הכיס שלא מדעתם עד כאן, וטעם רחוק הוא. ולי נראה משום דיש לדחות ראיה של הב"ח דסכין בדקינן אחר השחיטה וסמכינן עלה בזה שהניחו במקום ידוע. ועוד הא פסק רמ"א שם סעיף י"ד אף בסכין דאסור לכתחילה בלא בדיקה. מיהו בספרי אליה רבה הקשיתי על הרמ"א. גם אפשר לחלק. מיהו יש לסמוך בזה כשלא יוכל להתפלל עם הציבור כשיבדוק אותו, גם יש לומר דמי שיצא מבית הכנסת והסיר טליתו וחוזר ונכנס ולובשו בברכה אין צריך לבודקו כיון שכבר בדקו אותו היום והניחו בחזקת בדוק, וכן משמע במגן אברהם סימן י"ג. כתב הט"ז סימן י"ג מי שקראו לספר תורה ורוצה ללבוש טלית שאין לבדוק בעת ההיא משום טורח ציבור כדאשכחן ביומא דקורא על פה מפני כבוד הציבור, עד כאן, אבל ראיתי במטה משה סימן ט"ז שכתב שראה ממהר"ש שהיה בודק כל פעם כשקראו לספר תורה קודם שיתעטף. גם ראייתו מיומא יש לדחות שאין בזה טורח ציבור כל כך כמו גלילה בציבור וכהאי גוונא כתב הבית יוסף סימן קמ"ד ובפרט לפי מה שכתב הב"ח דהאידנא בלאו הכי מעכבין הציבור. עוד כתב הט"ז בסימן זה דדוקא משום ברכה לבטלה החמירו לבדוק שלא יעבור בלא תשא, אבל לא משום דלובשו בלא ציצית, ולפי זה מי שלובש הרבה בגדים של ציצית אין צריך לבדוק רק הראשון שמברך עליו, אבל מב"ח מוכח דנמי הטעם משום שלובש בלא ציצית, וכן משמע בלבוש סימן י"ג סעיף ב'. ויש להביא קצת ראיה ממהר"ש דיש לומר שהעיד עליו מטה משה שבדק לקריאת התורה בכל פעם אף דסבירא ליה שאין צריך לברך כמו שאכתוב לקמן סימן י"ד בטלית שאולה, ודוחק לומר דמיירי כשלא היה הטלית שאולה דמסתימת לשונו ומלשון בכל פעם משמע דלעולם היה בודק. ועוד דמסתמא היה לבוש בציצית תמיד. כתב בתשובת בית יעקב סימן פ"ד אם הוא בדרך ואין לו טלית אחר מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה:

[יא] בעוד שאין וכו'. כן כתב הרבינו יונה בספר היראה אלא שכתב וטוב להיות זריז ויטול ידיו קודם ויברך עובר לעשייתן, עד כאן לשונו. וכן בספר מקור חיים כתב דאין ליגע בטלית עד שיטול ידיו. וכאשר יעור משנתו תיכף יטול ידיו ועיין לעיל ריש הספר:

[יב] שתמיד יראהו וכו'. ושל"ה כתב שהיה נוהג ליקח השתי ציצית שהיו לפניו ומשים אותו חוצה בין קרסי המלבוש והיה רואה אותם תמיד. עד כאן. ומכל שכן שלא יכניסו הציצית בבגד הכנף, ולקמן סימן כ"ג כתבתי קצת ראיה:

[יג] צריך לברך וכו'. דעת הב"ח דאפילו היה לפניו עוד מבגדים שהיה בדעתו עליהן בשעת הברכה ללבוש צריך לברך כיון שלא היה דעתו לזה שהביאו לו, ולא דמי לפירות בסימן ר"ו ושחיטה ביורה דעה סימן י"ט דיש קבע לשחיטה ולאכילה, מה שאין כן בלבישה דאין קבע, אבל הט"ז ועולת תמיד השיגו עליו דשחיטה ולבישה שוין הן ואין צריך לברך, וקשה אם כן גם בלא היה לפניו אם מביאין לו מאותו מין נמי אין צריך לברך כדפסק רמ"א ביורה דעה שם, ואף שט"ז כתב שם על רמ"א דהבית יוסף כתב שר"ן וראב"ד ורמב"ם סבירא להו כהרא"ש, ועל כרחך דברי רמ"א יחיד לגבייהו, עד כאן. כבר כתבתי באליה רבה דבמחילה טעה בזה, דלא כתב הבית יוסף הכי, אלא דיש בשחיטה דין נמלך, וכמו שהביא שם ראיה דלא דמי לסילוק בסעודה דאין חוזר ומברך עיין שם, אבל לענין דין סימן א' לא כתב כלל, עיין שם דהעליתי כדברי רמ"א, גם בלאו הכי קשה דהיה לרמ"א לפסוק הכא כן אלא עיקר כב"ח, וטעמו יש לומר דבשחיטה כל זמן שיש לפניו קובע שיביאו לו יותר לשחוט, מה שאין כן בציצית, דבחדא קיים המצוה, וכן משמע עוד בב"ח ופרישה ליורה דעה סימן י"ג. כתב ספר מגן אברהם לכתחילה לא יפסיק דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה:

[יד] צריך לחזור וכו'. ויש חולקין בזה וכן מסתבר אם דעתו בשעת הברכה גם על זה והיה מונח לפניו בשעת ברכה (לבוש). ובספר מגדל דוד האריך מאוד להשיג על הלבוש דהאיך פסק נגד תרומת הדשן סימן מ"ה דפסק דצריך לברך, עד כאן. ותמיהני דאדרבה המעיין בתרומת הדשן שם יראה שפוסק כלבוש אלא שכתב דמסברא היה נראה דמברך אלא כיון דמצינו דאור זרוע פסק דאין מברך קיימא לן דאין מברך. גם מה שהאריך לתמוה דלבוש סותר עצמו במה שפסק סעיף י"ד בלבש טלית ופשטו אף שלא הסיח דעתו צריך לברך, עד כאן. וכן בנחלת צבי מדמה להו להדדי. ולעניות דעתי יש לחלק דשם כבר קיים המצוה בטלית זו וכיון שפשטו אזלא ליה המצוה, אבל הכא דהיה דעתו בשעת הברכה גם על זה ועדיין לא לבשו ולא קיים המצוה אף שפשט טלית אחד, מכל מקום בזה עדיין לא נתקיים כוונתו שבירך עליו. ועוד הא מבואר בלבוש סעיף י"ד במה שכתב כל שכן שנאמר שבהסרתו של בגד זה עצמו אזלא ליה מצותו וכו' דסבירא ליה לחלק דהסרת בגד עצמו הוי יותר היסח הדעת מהיסח בגד אחר. ובעולת תמיד ס"ק ט"ז דכתב להיפך לא דקדק בלבוש עיין שם כי קיצרתי. ובאליהו זוטא הבאתי עוד ראיות ללבוש שאין לחזור ולברך עוד וכן פסק בספר מגן אברהם:

[טו] דהליכה מביתו וכו'. כן פירש בית יוסף דברי הטור במה שכתב מי שרגיל להתעטף בבית הכנסת בטלית גדול צריך לברך עליו אף על פי שבירך על טלית קטן שלבש כבר, עד כאן. דיש לומר דהליכה מביתו לבית הכנסת חשוב הפסק. והנה בט"ז האריך לחלוק על פסק זה וכן עולת תמיד ולעניות דעתי דברי השולחן ערוך ולבוש עיקר לכן צריך אני להאריך קצת בזה. דמה שהשיג הט"ז על בית יוסף דטעמו דהטור דצריך לברך היינו משום דסבירא ליה כמו שכתב בשולחן ערוך סימן כ"ה סעיף ב' דמניחין תפילין בין טלית קטן לגדול, וזה הוי הפסק ולא ההליכה, עד כאן. ולא נהירא דאם כן הוי ליה לטור לחלק בין שבת ויום טוב דאין מניחין תפילין, לחול דמניחין ומדכתב בסתמא משמע דלעולם צריך לברך. ועוד דמלשון הטור ריש סימן כ"ה שכתב ואחר שנתעטף בציצית יניח תפילין מיד כדי שיהא מצויין לו בשעת קריאת שמע ותפילה, עד כאן. משמע דסבירא ליה דאף הטלית גדול מתעטף קודם הנחת תפילין. דאם לא כן לא הוה ליה לסתום אלא לפרש. וכן משמע מטעם שכתב כדי שיהא מצויין לו וכו' ועוד דלשון מתעטף משמע על טלית גדול. וכן משמע בלשון הרא"ש שהביא בית יוסף בסימן כ"ח זה לשונו אדם שהוא לבוש טלית קטן וכשהוא מתפלל מתעטף צריך לברך, עד כאן לשונו, משמע דלשון מתעטף קרי להו טלית גדול. גם מה שכתב ט"ז ועולת תמיד שכן משמע להדיא בתרומת הדשן סימן ק"ה שאין ההליכה הפסק כלל, אלא שיחה של דבר אחר עד כאן, וכן האריך בתשובת בית יעקב סימן ט"ז. לעניות דעתי דיש לדחות דבתרומת הדשן לא נזכר דמיירי באדם שרגיל להתעטף בבית הכנסת אלא במתעטף בביתו מיירי. ואפשר דהוא הדין פושטו בבית כשיצא מבית הכנסת עיין שם ודו"ק. ועוד נראה לי ראיה מהא דאמרינן לקמן סימן קע"ח דשינוי מקום צריך לברך לכולי עלמא בדברים שאינן טעונין ברכה במקומן ודין טלית דמי להו. וכן מצאתי שפסק להדיא בספר ברכת אברהם בח"ד בפשיטות דהליכה לבית הכנסת הוי הפסק. ומשמע שם דטעמא דהליכה ושינוי רשות הוי הפסק. ובזה מתורץ מה שהקשה ט"ז מסימן ק"ד סעיף י"ג, דהליכה אינו הפסק דשאני התם דליכא שינוי מקום. גם מה שהקשה מתוספות סוטה דף ל"ט דיליף שיעור תיכף לנטילת ידים ברכה מתכיפת דסמיכה לשחיטה שלא היה גבי מצורע שלא היה יכול לכנוס לשער ניקנור ומשם עד המזבח היה כ"ב אמות. דמנא ליה דשהייה הוי הפסק דילמא הילוך הוי הפסק, דיש לומר דקאי למאן דאמר ביאה במקצת לא שמיה ביאה ומעייל ידיו בתוך השער וסומך, ומשער עד המזבח לא הוי שינוי רשות אף דהשתא אפשר דמקום היד ששם הבהמה הוא פחות מכ"ב אמות שהרי משער מתחילין כ"ב אמות. יש לומר דלא דק בדבר מועט כזה, ועיין לקמן. ובזה ניחא לי מה שהקשה מגן אברהם בסימן קס"ו על תוספות הנזכר לעיל בזבחים דף ל"ג דמוכח דממקום למקום חשיב הפסק אפילו הליכה מועטת, עד כאן. דלא קשה מידי דהתם הוי שינוי מקום, אבל תוספות מיירי בהליכה בלא שינוי מקום וכגון שמעייל ידיו לכך צריך כ"ב אמות כנזכר לעיל, והנה בתשובת בית יעקב סימן ט"ז נדחק לתרץ קושיית מגן אברהם, ואינו עולה למעיין כלל עיין שם כי קיצרתי. גם מה שהאריך לתרץ קושיית ט"ז הנזכר לעיל דמצינו דשהייה גרע מהילוך כמו שכתב רמ"א בסימן צ' בעומד בתפילה והשתין תינוק דטוב שילך למקום אחר ולא ישתוק שמא ישהה כדי לגמור כולה ויחזור לראש. ואם כן דייקא תוספות שהייה מהליכה מקל וחומר, עד כאן דבריו. ולא דק דאם כן גם בציצית שהייה לבד הוי הפסק. וכבר הוכיח ט"ז שאין שהייה פוסל בציצית וכן בכל ברכת המצוות, והתם בתפילה לענין שהה כדי לגמור כולה שאני. ועוד דהתם קאי על הליכת ד' אמות להתרחק מהשתנה עיין שם. ולפי זה בהולך בחדר אחר וחוזר לחדר הראשון ומתעטף אינו חוזר ומברך אם לא הפסיק. ובספר מגן אברהם לא משמע הכי, והנראה לעניות דעתי כתבתי. גם יש לתרץ קושיית עולת תמיד מהליכה בקריאת שמע דלא הוי הפסק משום דדינא הכי דכתיב ובלכתך בדרך. וכהאי גוונא כתב ספר ברכת אברהם שם דף קנ"ה. ועוד דגם האוכל והולך בדרך לכולי עלמא אינו הפסק, דלא הוי קביעות כדלקמן סימן קע"ח סעיף ד'. ועוד יש לחלק בין דין הכא ובין ראייתם טובא, ואין להאריך:

[טז] והכי נוהגין וכו'. כתב הלבוש תמיהני הא בסמוך כתב אם פשט הראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך שמע מינה דבהסרת בגד אזלא לה מצוה וכו'. וכתב עולת תמיד לא קשה מידי דשאני התם דלא נשאר עליו טלית קטן ואזלא המצוה לגמרי. אבל הכא כיון שעדיין נשאר עליו מן המצוה אינו חוזר ומברך, עד כאן. ולעניות דעתי נדחה זה במה שכתב הלבוש אם כן גם כשבירך על אחד וכו' וקל להבין. אך קשיא על הלבוש למה השמיט יש אומרים שמביא רמ"א דאין לברך כלל אף שאין עליו טלית קטן. ויותר תימא דלקמן סימן כ"ה סעיף י"ב בתפילין פסק דאין צריך לחזור ולברך. וכהאי גוונא קשה על הרמ"א דמחלק הכא בין יש עליו טלית קטן או לא, ולקמן פסק דאין צריך לברך. והט"ז פסק מכח קושיא זו דאין לברך כלל אף שאין עליו טלית קטן. וכן מגיה בלחם חמודות בדברי רמ"א דצריך לומר וכן נוהגין על שאין לברך כלל. אבל הנחלת צבי ושיירי כנסת הגדולה פסקו כדברי שולחן ערוך ולבוש דלעולם חוזר ומברך. ובאליהו זוטא כתבתי נראה בדעתו לחזור וללבוש מיד דאין צריך לברך אף שאין עליו טלית קטן. ובאין דעתו לחזור וללבוש לעולם צריך לברך אך בפשט סתם סבירא ליה לחלק בין יש עליו טלית קטן או לא. וכן נראה דעת הב"ח, וכן משמע במגן אברהם, וכן הדין בתפילין:

[יז] אבל אם לא נפלה כולה וכו'. בבית יוסף למד זה מנפל טליתו בתפילה בסימן צ"ז סעיף ד'. והט"ז השיג עליו דהתם מטעם הפסק תפילה אמרינן דוקא כשנפלה כולה דצריך עיטוף חדש הוי הפסק אבל הכא אפילו ברובו צריך לברך, שכן נראה דעת לחם חמודות דף קי"ג. וכן הדין בתפילין שזזו רובן ממקומן, ואם נפל רוב טליתו בתוך תפילת שמונה עשרה דמחזירו כדלקמן סימן צ"ד, אי נמי נפל כולה והחזירוהו אחרים, נראה כשיסיים בתפילתו ימשמש בציציותיו ויברך. כתב שיירי כנסת הגדולה אם לקח הטלית להתעטף ובירך עליו ונפל כולו מידו אין צריך ברכה אחרת, עד כאן. וכן משמע לקמן בסוף סימן ר"ו בנטל פרי לאכלו, עיין שם:

[יח] צריך לברך וכו'. אבל הב"ח ופרישה וט"ז חולקין. ומסקו דאין לברך כיון דכסות יום חייב אף בלילה להרא"ש כדלקמן סימן י"ח, אם כן לא היה לו שעת פטור כלל. וכן כתב בספר זכרון להגאון מהר"י הכהן:

[יט] [לבוש] אסור וכו'. ועיין לקמן סוף סימן י"ג לענין שבת:

ויברך. והא דאין מברכין על כל המצות תי' בת' הרמב"ן סי' קפ"ט דכל מצוה שאין בה מעשה כגון שמיטת כספים וכ"ד שנמסרו לב"ד וכן דברים התלוים בדעת אחרים כגון צדקה וכדומה וכן מצוה הבאה ע"י עבירה כגון השבת גזל ורבית ובמתנות כהונה נמי לא דמשולחן גבוה זכו משא"כ פדיון הבן והפרשת תרומה שאין מברך אנתינה אלא אהפרשה וכן א"מ על כל מצוה שאין עיקר המצוה כחליצה ויבום דהמצוה היא פריה ורביה אלא דמצות אלו מסתעפים ממנה וכן מיתות ב"ד נמי לא לפי שאין הקב"ה חפץ במיתות רשעים ומה"ט נמי א"מ על מים אחרונים הבאה משום מלח סדומית ואין לברך אפורעניות וע"ש באורך: במ"א ס"ק ד' הציון על תיבת ויעמוד הוא ט"ס וצריך לרשום הציון על תיבת על ראשו ומ"ש א"כ כשמתעטף בארנו כו' י"ל שמניח רוב הטלית לקומתו דא"כ העיטוף הוא באורך ועיין סימן י"א ס"ק ט"ו: ס"ק ו' וכמ"ש סימן ש"א סעיף ל' כצ"ל:

חובת ציצית כו'. מטעם זה מתיר בת' ב"י לעשות מטלית גדול שיש בו ציצית פסולים טלית קטן ועיין ת' פרי הארץ סימן י"ב טלית שנקרע אי מותר ליטול ממנו ציצית שלו:

בציצית כו' ובת' בית דוד סימן ז' כתב כהב"ח עיין באר היטב ס"ק ה':

א) [סעיף א'] יתעטף בציצית וכו' מיד "אחר נט"י, טור. מ"א סק"א, ח"א כלל י"א אות א' ר"ז אות א', והטעם כתב המחה"ש כדי שיתעטף מיד במצוה. והפרמ"ג בא"א כתב כדי שלא ילך ד"א בלא ציצית, וכ"כ ח"א שם, אבל קודם נט"י אין ללבוש ציצית כי ראוי לברך עובר לעשיותן עיין סעי' יו"ד, ומיהו לדידן דמברכין על טלית גדול להתעטף ומכוין לפטור זה אין צורך אלא ילבש תחילה קודם נטילת ידים, אכן לפי מ"ש מג"א סי' ד' סעק"א בשם סד"ה דלא יגע במלבושין קודם נט"י א"כ לא ילבש הטלית עד אחר נטילת ידים, פרמ"ג א"א ס"ק א' (עיין לב"ש ובדברינו לעיל סי' ד' אות ו') ואפילו כשמשכים קודם אור היום יתעטף מיד וכשיאיר היום ימשמש בו ויברך וכמ"ש סעיף ט"ז. מחה"ש. ולדידן כשמברך על טלית גדול להתעטף יכוין לפטור את זה וכאשר יבואר שם בס"ד, והגם שמנהגינו לשכב בטלית קטן כדברי האר"י ז"ל כאשר יבואר סי' כ"א סעי' ג' בס"ד מ"מ נפקא מנה לענין אם אירע מקרה שלא ישן בטליתו או במקומות שאין יכולים לשכב במלבושיהם מפני הפרעושים וכדומה, ועיין שע"ת אות א':

ב) שם ויברך וכו' הא דאין מברכין על כל המצות תי' בת' הרמב"ן סי' קפ"ט דכל מצוה שאין בה מעשה כגון שמיטת כספים וכ"ד שנמסרו לב"ד וכן דברים התלויים בדעת אחרים כגון צדקה וכדומה, וכן מצוה הבאה ע"י עבירה כנון השבת גזל ורבית, ובמתנות כהונה נמי לא דמשלחן גבוה זכו משא"כ פדיון הבן והפרשת תרומה שאין מברכין אנתינה אלא אהפרשה. וכן א"מ ע"כ מצוה שאין עיקר מצוה כחליצה ויבים דמצוה היא פו"ר אלא דהמצות אלו מסתעפים ממנה, וכן מיתות ב"ד נמי לא לפי שאין הקב"ה חפץ במיתת רשעים ומה"ט נמי א"מ על מים אחרונים הבאה משום מלח סדומית ואין לברך על הפורעניות ועי"ש באורך, א"א אות א' ביאורי הגר"א אות ב' כר"ש:

ג) שם יתעטף בציצית ויברך וכו' משמע שאין מברך קודם עטיפה אלא בשעת עטיפה קודם שמתעטף יפה כמו בתפילין, א"ר ס"ק ב' וכתב שכן משמע בת' בית יעקב סי' פ"ח עי"ש, ובס' י"א בהגה"ט כתב דלאחר ששם הטלית עליו אלא שלא שם הציצית בידו אלא השליכו לאחריו יכול לברך עי"ש, אמנם הג' חיד"א במחב"ר אות א' כתב בשם שאגת אריה סי' ל"ב דראוי לברך קודם העטוף בשעה שאוחז הטלית בידו ורוצה להתעטף דהו"ל עובר לעשייתן וכתב שכן המנהג ודלא כת' בית יעקב. וכ"כ בס' ק"ג סי' ב' אות ה', וכ"כ המאמ"ר אות ו', וכ"כ עיקרי הד"ט סי' ב' אות ל"ד בשם שאגת אריה וכתב שגם הרב תפלה לדוד בדף ה' ע"ב ס"ל הכי ודלא כהב"י, וכ"כ הזכ"ל הל' ברכות אות ט', וכ"כ הבי"ע אות כ"א בשם השאגת אריה והמחב"ר וכתב שכ"כ הרוקח ריש סי' שס"א וכ"כ הכר"ש בשם שאגת אריה, קי' ש"ע סי' ט' אות ח' וכ"כ חיי עולם על הש"ע סעי' א' שכן משמע מדברי המג"א עי"ש וכן הפרמ"ג בא"א אות ב' כתב שכן משמע מדברי המ"א, וכ"כ הפני יצחק נר"ו מערכת ט' אות קי"ח, וכן הסכים היפה ללב נר"ו בח"א אות ג' ויעו"ש שהביא כמה אחרונים עוד שכ"כ, ועיין להרב ש"צ שהאריך בזה וכתב בדף ל"ב ע"א יש דרך ישר לפני איש לצאת גם לדעת הט"ז והב"י ז"ל אף שיברך מקודם בעודו הטלית בידו והוא שתכף לברכה ילבשנו הטלית כלו דרך אחוריו על ראשו ועל גופו בבת אחת דהשתא הוי עובר לעשייתן ממש בלי שום פיקפוק כלל ואחר שלבש בדרך זה יעלה הכנפות על צוארו ויתעטף כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד"א וכו' וסיים וכן ראיתי לאנשי מעשה מיקרי ירושלם תובב"א נוהגים כן עכ"ל, מיהו הרה"ג בן א"ח נר"ו בת' שנה א' פ' בראשית אות ה' כתב וז"ל אחר סיום הברכה תעטף בו ראשך בלבד ולא כאותם המתחכמים לעטף בו כל גופם מתחלה דאין לנו אלא דברי האר"י ז"ל עכ"ל, אמנם חסידי בית אל יכב"ץ ההולכים ע"פ דברי האר"י ז"ל נוהגים כמ"ש הש"ץ משום דאין דבר זה מפורש בהדיא בדברי האר"י ז"ל כיעו"ש בשער הכוו' דרושי הציצית ואני עבדא עשיתי סמך לדבריהם בתשו' באר מים חיים יעו"ש:

ד) שם ויברך מעומד פי' הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה, עו"ת סק"א מג"א סק"ב, א"ר ס"ק ב', שו"ג סק"א, סי"ב במקור חכמה סק"ד, ר"ז אות ג' וד' קש"ג שם אות ו' סי' בי"ע אות ל"א קי' ש"ע שם:

ה) שם ויברך מעומד, כתב הרב שמן המאור וז"ל הנה המחבר בש"ע לא ביאר לנו הדין לענין דיעבד אם התעטף מיושב בדיעבד אם צריך לחזור ולהתעטף מעומד א"ל רק המ"א בסק"ב שכתב עיין מ"ש סי' תקפ"ה כתב הפרמ"ג דכיונתו דשה סעי' א' גבי שופר כתב אם תקע מיושב יצא וה"ה הכא אם התעטף מיושב דיצא ונכון הוא עכ"ל, וכ"כ ח"א כלל י"ב אות ג' דאם בירך מיושב יצא, וכ"כ עמודי השלחן על קי' הש"ע סי' ט' אות י"ג. וכ"כ תפלה לדוד אות י"ח דאם נתעטף מיושב ובירך מיושב יצא, ומ"ש א"ר סק"ב עיין להשמן המאור שם שדחה דבריו יעו"ש:

ו) קודם הברכה והעטיפה נכון לומר פסוקי ברכי נפשי עד נוטה שמים כיריעה, יד אהרן בהגה"ט בשם משנת חסידים, וכ"כ בסי' בי"ע, והנוהגים לומר כן לא יאמרו קודם ברכת התורה כמ"ש חיד"א בצפורן שמיר סי' ב' אות ו' ובק"ג סי' ה' אות ל"א וכמ"ש הרו"ח סי' ה' אות ב':

ז) [סעיף ב'] סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתעטפים בכסיתן וכו' כ"כ רבינו הטור בשם בעל העטור ז"ל ודלא כמ"ש הגאונים דבעינן כעטיפת הישמעאלים שהיא עטיפה גמורה. וטעם הגאונים כתב ב"י מדברכינן להתעטף בציצית אבל בעל העטור ס"ל דלהתעטף לשון כסוי הוא עי"ש, ומ"מ כדי לקיים מצית ציצית מן המובחר נכון הדבר להתעטף כעטיפת הישמעאלים בשעת ברכה ויעמוד כדי הלוך ד"א וכמ"ש בסעי' שאח"ז ובזה יוצא אף לסברת הגאונים דעקר הקפידה היא בשעת לבישה דהא אי בעי היה מסירה אח"כ. מג"א סע"ק ה' בשם תה"ד. וכ"כ ר"ז אות ו' קצור ש"ע שם, וז"ל ש' הכוו' בדרושי ציצית פ"א הצריכו להגאו' להתעטף עטיפת ישמעאלים ומחזירים ב' הציציות שבצד ימין אל צד שמאל באופן שיתחברו שם בצד השמאל מאחוריו כל הד' ציציות ויהיו תלוים מאחוריו בצד שמאל וכו' גם רבינו סעדיה ז"ל כתב בפי' שחבר בל' ערבי בפ' בא ענין עטיפה זו וטוב ונכון לעשות כך ולפחות ישאר מעוטף כך כדי שיעור הליכת ד"א בעת שמתעטף בציצית ואח"כ יסיר העיטוף מעל צוארו וכך היה מנהגו של מורי ז"ל עכ"ל וכ"כ סו"ב אות ו' בשם כתבי האר"י ז"ל, י"א בהגה"ט. מחב"ר אות ד' סי' בי"ע אות כה' ש"צ דל"ב, והגם דבשער הכוו' פ"ב כתב דכשמתעטף האדם בטלית צריך שיאחז בצד הימיני של הטלית בב' הציציות שבו וישליכם לצד שמאל סביב גרונו טל הכתף השמאלי לאחור וב' הציציות האחרות השמאליים ישארו תלויים דרך פניו של אדם ולא באחור עי"ש. וכ"כ מצ"ש דף כ"ד ובס' חס"ל וכ"כ בס' מדרש תלפיות דף ק"ע ע"ג ובס' עמודי שמים להיעב"ץ דנ"ט ע"ב הביאם יפה ללב נר"ו ח"א אות ד' כבר הקשא קושיא זו האמל"י בקו' שפת אמת סי' מ"ה וכתב וז"ל דהא והא איתא וסדר העטוף צריך שיהיה באופן זה דתחלה ישליך הב' ימינים על צד שמאל ולהשאיר הב' שמאלים בצד פניו ולכוין לתת החו"ג לרחל והחו"ב ליעקב ואחר הכוונה זו ישליך גם הב' שמאלים על צד שמאל באופן שיתחברו שם כל הד' כס' ר' סעדיה ז"ל והוא לבטל כח היצר הרע וכ"כ המחב"ר או' ד' עכ"ל עי"ש, והביא דבריו בן א"ח נר"ו באות הנז' וכתכ וכן מפורש להדיא בסי' רבינו הרש"ש ז"ל. וכתב בן א"ח שם ואף שאין אנחנו מכוונים בכוונות אלו מ"מ לאחר שהשליך ב' הימניים לצד שמאל לאחוריו ישהה כדי הלוך ד"א ואח"ך ישליך ב' השמאלים ג"כ לאחריו לצד שמאל וישהה ג"כ כדי היליך ד"א ואז ישלשל הטלית הכרוך בצוארו על כל גופו כדי לקיים ההוראה של מעשה זו עי"ש. ובזה יוצא אליבא דכ"ע אף לדברי שלא הביאו רק מ"ש בשער הכוו' פ"ב דכיון ששהה כדי שיעיר הילוך ד"א קודם שהשליך ב' השמאליים לאחריו תו ליכא מידי. ומנהג בית אל יכב"ץ לאחר שמשליכים ב' ציציות השמאלים ג"כ לאחיריהם לצד שמאל מכים בד' ציציות ב"פ כנגד העורף לצד שמאל כנגד ב' הכאות הנזכרים בשער הכוו' דרוש ב' של הציצית ובסי' של הרש"ש ז"ל:

ז) אחר העטיפה יסתכל בציצית ב"פ כנגד ב' הסתכלות הנזכרים בשער הכוו' בדרוש הנז' וכ"כ בסידור רבינו הרש"ש ז"ל. ועיין ג"כ בשער הכוו' בדרושי הציצית דרוש ז' ובס' נה"ש דף ג"ן ע"ב ודף נ"ד ע"א (והחדש דף י"ב ע"ב ודף י"ג ע"א) ומנהג חסידי בית אל יכב"ץ לאחר העטיפה קודם שהורידו הטלית טל גופם בעודנו על כתפיהם שנים מצד ימין ושנים מצד שמאל לוקחים כל הד' ציציות ומסתכלים בהם ב"פ ואח"כ מורידים הטלית על גופם:

ח) אחר העטיפה יאמר ד' פסוקים אלו מה יקר חסדך וכו' ירויון מדשן ביתך וכו' כי עמך מקור חיים וכו' משוך חסדך ליודעיך וכו' מצ"ש דף כ"ד ע"ג. וכ"כ בסי' חס"ל דף ל"ב ע"ב ובסי' בי"ע. וכ"כ ש"צ דף ל"ב:

ט) בענין אם צריך לכסות ראשו בטלית נחלקו בו המנהגים ואפילו בקהלה אחת יש מהם שמכסים ראשם ומהם שאינם מכסים ואינם מוחין ואינם מקפידים זע"ז אך במקום שיקפידו המרובים על שינוי המועטים לא ישנה אדם ממנהג המרובים, שו"ת דב"ש סי' קכ"ג. והביאו שע"ת אות ג' וכתב היינו דוקא אחר הברכה בשעה שהוא עטוף בו להתפלל אבל בשעה שהוא מברך עליו ומתעטף בו מיד אז בעת ההוא יכסה ראשו בטלית ולא יסמוך על השלכת הטלית על כתפיו לבד ובזה אין לנו להשגיח במנהג המרובים שהוא מנהג בטעות שלא יצאו י"ח ברכה עי"ש:

ט) וז"ל מצ"ש דכ"ג ע"ד המתעטפים בטלית גדול גופם בלבד ולא את ראשם ה"ל ברכה לבטלה כי מ"ש להתעטף בציצית הוא עיקר את ראשם והם מתעטפים גופם לבד וכן הוא זוהר במדבר כמ"ש לפרסא עליה פירשו דמצוה עכ"ל. והב"ד סו"ב אות ו' וש"ץ דל"ד ע"ג:

ט) וכן אותם בני אדם שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צוארם על כתפיהם בענין שקצה האחד כשהוא מקופל עם ב' ציציות יורד לפניו בצד ימין וקצה השני עם שני ציציות יורד לפניו משמאל אין יוצאין בכה"ג ידי מצות ציצית וגוערים בהם דכה"ג לכ"ע לא עיטוף הוא. משאת בנימין סי' מ"ח והב"ד מג"א סק"ב. א"ר סק"ג. שע"ת אות ג' וכ"כ חס"ל אות ד':

ט) וכן אותם שאין מתכסים בטליתם אלא הראש וסביב הצואר בלבד ואין מקפידים לכסות את הגוף צריך למחות בידם דעיקר העיטוף הוא בגוף לכ"ע ולא נחלקו אלא אם צריך גם כן לכסות את הראש אבל כסוי הראש בלבד לכ"ע לא נקרא כסוי כלל. ר"ז אות ח' וכ"כ סי' בי"ע אות כ"ז ועיין להג' חיד"א במחב"ר אות ה' שאחר שהביא דברי הדב"ש כתב וז"ל ויש עוד מנהגים בזה נהרא נהרא ופשטיה ולכל הדברות ולכל האמירות בעת שיברך נכון להתעטף כדי הילוך ד"א כעטי' הישמעאלים וכמ"ש האר"י ז"ל ואח"כ ינהוג כמנהגו עכ"ל. וכ"כ בספרו קש"ג סי' ב' אות ח' וכ"כ הש"צ שם. סי' בי"ע אות כ"ו. ולענין הלכה כדי לצאת מחשש ס"ב לאחר ברכה יתעטף כעטי' הישמעאלים כמ"ש לעיל ואח"כ ישלשל הטלית על גופו וישאר כך מכוסה בטלית ראשו וגופו בבת אחת כדי הלוך ארבעה אמות ואח"כ ינהוג כמנהגו:

י) שם ונכון שיכסה ראשו בטלית הוא משום כדי שיתפלל באימה שכסוי מכניע לב האדם ומביאו לידי יר"ש וכמו שמבואר בפ"ק דקדושין. ב"ח, עו"ת אות ג' שתילי זתים אות ה' וצריך לכסות ראשו מתחלת התפלה ועד סופה. א"ר אות ד' בשם עדי זהב. וכ"כ סו"ב אות ז' בשם הנז' ובשם ס' מקור חיים. וכ"כ חס"ל אות ג' ובשעת אמירת י"ח טוב שיכסה גם מצחו ועיניו אם אינו בפני רבים. חס"ל שם:

יא) שם ונכון שיכסה ראשו בטלית. ולפ"ד האר"י ז"ל בשער הכוו' בדרושי ציצית דרוש ה' ודרוש ו' צריך לכסות התפילים ש"ר בטלית הגדול וכ"כ בפע"ח פ"א ובשער התפילין פרק י"א ועו"ת דכ"ד ע"א ומצ"ש דכ"ד ע"ד סו"ב שם. ומשמע שיהיו מכוסים לגמרי שיהיו מכוסי' כ"ז שהם מונחים על הראש וכן הוא בהדיא בס' מצ"ש. ומ"ש מג"א סק"ג וז"ל ועיין סוף סי' כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי וכתב המו"ק ז"ל מ"ש במג"א שלא יכסה לגמרי ר"ל כל היום שלא בשעת התפלה מיהו בשעת התפלה יהיו נכסים עי"ש. וכ"כ בס' אור צדיקים הנדפס בתוספת הנקרא אור הישר בסי' ב' אות י"ז וז"ל צריך לכסות תש"ר בהטלית בשעת התפלה ולא יהיו התפילין מגולין עכ"ל כבר הב"ד ה' יפה ללב נר"ו ח"א אות ו' וכתב שמדברי מצ"ש וס' נו"מ דף י"ז ע"ב וסו"ב משמע שיהיה מכוסים אפילו שלא בשעת תפלה עי"ש. ומ"ש מחה"ש על דברי מ"א שהכוונה שהטלית יכסה כל הראש וגם התפילים ויהיה הטלית כעין גג על התפילים אבל מ"מ יהיה נראית מלפניו משום דכתיב וראו כל עמי וכו' כתב שם היפה ללב נר"ו דאין ראיה די"ל אעפ"י שמכוסה בטלית מ"מ ניכר שיש לו תפלין בראשו שבולטים בטלית או בכובע וכמ"ש מ"א גופיה בס' ז"ך סק"ך יעו"ש וכו' עי"ש:

יב) עוד כתב המ"א שם משמע בקדושין דכ"ט ע"ב שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח ע"כ. אמנם הרמב"ם בסו' פ"ג מה' ציצית והא"ח ד"ד ע"א והכלבו סי' כ"ב דט"ו ע"ג כתבו כי גנאי גדול הוא לת"ח שיתפלל בלא עיטוף ראשו בטלית. יפה ללב נר"ו אות ז'. ומ"ש עוד מג"א ובדף ח' ע"א איתא דמי שאינו ת"ח אפי' נשוי לא היה מכסה ראשו וכן מ"ש הרב המקו' מהריב"ח ז"ל בס' עץ החיים על המצות דז"ך ע"ד הסוד דאין מתעטף בט"ג אלא החכם בלבד יעו"ש הוא היפך ממ"ש בקשל"ה דנ"ד ע"ד ובס' נוהג כצאן יוסף ד"ג ע"ד והסו"ב בריש הלכות אלו ומ"ש באות הקודם היפה ללב נר"ו שם. ובפרט למ"ש רז"ל בשער הכוונות בדרושי תהש"ח דרוש ב' ודרוש ג' דעל ידי עטיפת ציצית והברכה תעשה תיקון בעולמות העליונים ואיך יכול האדם להפטר ובל"ה דברי המ"א הנ"ל אינם מוכרחים דשם לא איירי בטלית של מצוה אלא בסודר דרבנן כמ"ש באה"ט סוף סי' י"ז וכ"מ בב"ח בזה הסימן וכ"כ מו"ק:

יג) [סעיף ג'] טליתות קטנים וכו' כתב העט"ז וז"ל הכתפים צריכים להיות רחבים קצת ולהיות גדולים קצת שיכסה את ראשו ורובו מאחריו דאל"כ לא נקרא כסות ע"כ. וז"ל התה"ד הובא בב"י והנוהג בטלית שיש לו בית הצואר יעשנו קצת גדול שיוכל לכסות ראשו ורובו מאחוריו ובשעת ברכה יעטפנו על ראשו ויפשילנו לאחריו ויעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ד"א ואחר כך ימשכנו מעל ראשו לפניו שיהיה נתלה בצוארו בבית הצואר של טלית ע"כ. ש"צ דל"ב. ועיין בסי' ט"ז ובדברינו לשם בס"ד:

יד) שם וטוב להניח אותו על ראשו. עמ"ש הש"ץ דל"ב ע"ג בפי' דברי מר"ן ז"ל אלו כי טוב פתר שכ"מ ממ"ש מר"ן ז"ל ולהתעטף בו כי זה ר"ל ויפשילנו לאחריו שיהיה בכסוי הגוף נמי ויעמוד כך מעוטף וכו' כמ"ש משם התה"ד ז"ל וכן כתב בהדיא הלבוש ז"ל. יפה ללב אות ח':

טו) שם וטוב להניח אותו על ראשו רחבו לקומתו. צד הארוך נקרא בכ"מ אורך וצד הקצר נקרא רוחב. מחה"ש סק"ד. ועיין מ"א סי' י"א ס"ק ט"ז ואם הניח ארכו לקומתו נמי כשר. ב"י. ב"ח. שכנה"ג בהגה"ט אות ב' א"ר סק"ה. שתילי זתים אות ז':

טז) שם ויעמוד כך מעיטף וכו' ודוקא בבגד שעושין כעין חתיכה אחת מרובעת ובית הצואר באמצע וא"כ כשמתעטף בארכו ראשו ורחב גופו הו"ל ב' ציציות מצד זה וב' ציציות מצד זה אבל אם הבגד תפור אם כן כשיתעטף בארכו סביב ראשו ורוחב גופו אז יבואו כל ד' ציציות מצד א ולא נכון לעשות כן, לכן ילבשנו כדרכו ולא יתעטף בו כלל על ראשו ולא יברך עליו להתעטף בציצית אלא יברך על מצות ציצית, ר"ז אות ז':

יז) שם ואח"כ ימשכנו מעל ראשו וילבשנו, ונהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסי' שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו כמ"ש קרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון. מ"א סק"ו בשם של"ה. ובשם הכוו' כתב שהאר"י ז"ל לא היה מקפיד לשום תמיד צד א' על הראש כמו שנוהגין הרבה עכ"ל והוא בשער הכוו' בדרושי ציצות סוף דרוש ב' וכ"כ בס' מצ"ש דף כ"ד ע"א נגיד ומצוה בדיני ציצית וכ"כ ר"ז אות ט'. בן א"ח פ' בראשית אות ח':

יח) [סעיף ד'] מחזיר ב' ציציות לפניו וכו'. כתב מג"א סק"ו יש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין וכ"מ סי' ש"א סעיף ל' ע"כ, וכ"כ ר"ז אות יו"ד. וברדב"ז ח"א סי' תקע"א כתב הנוהגים להתעטף בטלית כעטיפת אבלים ואח"כ משליכים ב' ציציות לצד שמאל והם כולם בצד שמאל ב' לפניו וב' לאחריו אינו נכון ובפרט בשבת דמחזי כאבל אלא ישליך הב' כנפות אחד לפניו ואחד לאחריו מימין וכן בשמאל ועטיפה בצואר הוא בשעת ברכה עיין שם. שע"ת אות ד':

יח) טלית שהוא גדול וכשפושטו על גופו מאחריו נשארים כל הציציות לפניו נראה שיותר טוב שיקפל הצדדין על כתפיו באופן שישארו ב' הציציות לפניו וב' לאחריו ולא יהיו הציציות נגררין בארץ אף שיש אומרים שאין זה מצוה מן המובחר מ"מ בטלית שהוא גדול הכי עדיף. חס"ל אות ד':

יט) [סעיף ה'] מברך להתעטף בציצית. כתב הב"ח סי' כ"ד שצ"ל הב' בפתח. וכ"כ מצ"ש דכ"ג ע"ד. וכ"כ הרב המקובל החסיד מהר"מ ר' יעקב צמח ז"ל בהגהותיו לא"ח כ"י הביאו הברכ"י אות ד' וכ"כ קי' ש"ע סי' ט' אות ח' אמנם הלבוש כתב שצ"ל הבית בשו"א, וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט אות ג' שמנהג המדקדקים כהרב הלבוש, וכ"כ עו"ת אות ו' א"ר אות א' סו"ב במקור חכמה אות א' וכ"כ המחב"ר אות ז והברכ"י שם בשם מהר"ם זכות ע"פ הסוד ובשם מהר"מ די לונזאנו ע"פ הדקדוק, וכ"כ הש"צ דכ"ט ע"ד וסי' בי"ע אות כ"ב, שע"ת אות ה' בשם הנ"ז רו"ח אות ב' וכ"כ היפה ללב נר"ו בח"א אות י"ב ובח"ג אות ב' בן א"ח נר"ו שם אות ב' וכן עיקר:

כ) שם להתעטף בציצית ואם בירך על טלית גדול על מצות ציצית מפורש יוצא מדברי הזר"א ח"א סי' ב' דלא יצא דהו"ל משנה מטבע שטבעו חכמים בברכות דלא יצא עי"ש, ולי נראה דיצא בדיעבד ואינו חוזר ומברך להתעטף דאין בזה משום משנה מטבע וכו' וכמו שהוכחתי בתשובותי. סי' בי"ע אות א' וכ"כ ח"א כלל י"ב אות ד' דאם בירך על טלית גדול על מצות ציצית ועל טלית קטן להתעטף יצא עי"ש, וכ"כ פני יצחק מע' הטית אות קי"ג וכן אם בירך להתלבש בציצית יצא בדיעבד, משום דיש פוסקים דס"ל דיברך על טלית קטן להתלבש מהר"מ הובא בתה"ד סי' מ"ה וכ"כ האגור בשמו והביאו ב"י וכ"כ התשב"ץ ח"ב סי' מ' שאם רצה לברך ללבוש ציצית הרשות בידו אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא ת"ח והביאו שע"ת אות ג' וסב"ל:

כא) שם אם שנים או שלשה וכו' ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן אבל אדם אחר שאינו מתעטף עכשיו בציצית אינו יכול לברך כדי לפטור את המתעטף אלא א"כ המתטטף הוא בור שאינו יודע לברך אז יכול לברך לו אחר אע"פ שא"צ עכשיו לברכה זו, מ"א ס"ק ח' ר"ז או' י"א, פרמ"ג א"א או' ח' וכתב דלא כא"ר או' ו' וכן הוא דעת מרן סי' רע"ג סעי' ד' דאין לברך לאחרים אלא א"כ אינם יודעים ואע"ג דגמ' ערוכה היא ר"ה דף כ"ט ע"א תני רב אהבה בריה דר"ז כל הברכות כולם אע"פ שיצא מוציא חוץ מהנהנין וכ"פ הרמב"ם ז"ל פ"א מהל"ב הל' יוד והטו' א"ח סי' תרצ"ב בה' מגי' מ"מ הא כתב רש"י שם דברכת הנהנין לית ערבות לא ליתהני ולא לבריך והעתיקו מ"א סי' קס"ז ס"ק מ' וא"כ גבי ציצית י"ל דאין חיוב ללבוש בגד בת ד' כנפות עם ציצית הוה אמינא דא"ז ערבות ולכך קמ"ל המ"א ולכך נקיט המג"א ציצית ושם בהג"א נקיט תפילין ג"כ אלא כדכתיבנא, א"א שם, ומ"מ אם אפשר שיאמר לו הברכה מלה במלה חוץ ממלת ה' אלהינו עדיף עפי:

כב) שם מתעטפים בטלית כאחת פי' בפ"א לאפוקי לאחר כדי דבור דהוי הפסק עיין סי' ר"ו ס"ג. פרמ"ג שם:

כג) שם כולם מברכים. פשוט הוא כגון שאינו רוצה לצאת בברכת חבירו, עו"ת אות ז':

כד) שם ואם רצו אחד מברך והאחרים יענו אמן, היינו לכתחלה אבל בדיעבד אפי' לא ענו אמן יצאו כמ"ש סי' רי"ג ס"ב, וכ"כ עו"ת שם, ישי"ע אות ד' ביאורי הגר"א אות י"ג ;

כה) [סעיף ו'] על ט"ק יכול לברך להתעטף וכו'. השו"ג ס"ק ט' כתב דדעת מר"ן ז"ל דיכול לברך להתעטף ג"כ אם ירצה עי"ש, אבל הרב חלקו של ידיד כתב דדעת מרן ז"ל אין לברך כלל על מצות ציצית עי"ש, ועיין עוד בדברינו לקמן אות כ"ז:

כו) שם אעפ"י שאינו מתעטף אלא לובשו, והברכה דלהתעטף נוסח הברכה היא כך כמו לישב בסוכה, ב"י, ט"ז סק"ו:

כז) שם בהגה. י"א שמברכין עליו על מצות ציצית וכו' וכ"כ ר"ז אות ז' קי' ש"ע סי' ט' אות ט' וטעם המנהג. שנהגו לברך על מצות ציצית כתב בד"מ אות ה' כי חששו לדברי הפוסי' שאין יוצאין בט"ק כזה ולכן לא תקנו לשין מברכין להתעטף או להתלבש דאז הוי משמע דעכשיו מקיימי המצוה כהוגן רק מברכין להשי"ת שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימים אותה עכשיו כתקנה ולכן תקנו לשון על דלשעבר משמע עכ"ל, והביאו ט"ז סק"ז, ועיין שע"ת אות ג' ואות ז' שכתב אף לדעת הרמ"א אם לובש ט"ק בדרך עטיפה עדיף טפי שיברך להתעטף עי"ש, וכ"כ השו"ג באות הנז' דרמ"א ומרן לא פליגי דדעת שניהם אם ירצה להתעטף בט"ק יכול לברך להתעטף יעו"ש, וז"ל התשב"ץ ח"ב סי' מ' אינו תלוי החילוק של ברכת להתעטף לברכת על מצות בין טלית קטן לגדול רק בין אם מכסה בו דרך עטיפה ללובשו דרך מלבוש עי"ש, והביאו עיקרי הד"ט סי' ב' אות נו"ן אמנם התשב"ץ ז"ל הסכים לברך להתעטף בין דרך עטיפה בין דרך מלבוש והביאו ער"ה אות ג' ושע"ת שם, והאר"י ז"ל כשהיה לובש טלית קטן היה נוהג לעטוף בו ראשו ממש והיה מברך להתעטף בציצית ואח"כ היה שומטו מעל ראשו ומורידו על שני כתפיו כדרך לבישתו, שער הכוו' בדרושי הציצית דרוש ו' וכ"כ פרע"ח בשער הציצית פ"א עו"ת דף כ"ד ע"א, מצ"ש די"ב ע"ד, נגיד ומציה בדרושי הציצית. ולענין דינא אם רוצה להתעטף בו בשעת ברכה יברך להתעטף אבל אם לובשו כדרכו בלא עטיפה יברך על מצות, וכ"כ בן א"ח נר"ו שם אות ו':

כז) ירא שמים הרוצה לקיים מצות טלית קטן כתקונה יקח טלית של צמר גדול קצת כדי שיתכסה ראשו ורובו ויברך להתעטף בציצת ויתעטף בו כדי הילוך ד"א ויפשטנו על אחריו כמו שעושה בטלית גדול ממש ושוב יניחנו על צוארו כמנהג ואם אינו גדול כשיעור זה או אינו של צמר לא יברך עליו כי ברכות אינן מעכבין ואף שניתנה רשות לברך אפילו בקטן מזה ואפילו אינו של צמר ויכול לברך על מצית ציצית חפילו אינו מתעטף שכן פשט המנהג וגדול כח המנהג מ"מ ירא שמים יחוש לעצמו ולא יברך במדי דתלי בפלוגתא שאו"ת עדיף, חס"ל אות ה' והביאו פני יצחק נר"ו מע' הטי"ת אות קכ"ז. ועיין לקמן סי' ט"ז אות ב' כי שם נתבאר עיקר דין שיעור הטלית יעו"ש:

כח) שם על מצות ציצית הואו בפתח, קיצור ש"ע שם:

כט) [סעיף ז'] צריך להפריד חוטי הציצית וכו'. הרמז כי ציצית ר"ת צדיק יפריד ציציותיו תמיד, מ"מ. א"ר ס"ק ח'. פרמ"ג א"א סק"י, חיי עולם על הש"ע:

כט) ויפרידם זמ"ז קודם הברכה. עו"ת סק"י, סו"ב במקור חכמה אות ב' ר"ז אות י"ב ואם נשתהה לבוא לביהכ"נ ובעוד שיפריד הציצית יתבטל מלהתפלל עם הציבור א"צ לדקדק בזה, מ"א סק"י, א"ר שם, א"א שם, ר"ז שם, ש"צ דכ"ט ע"ג. ח"א כלל י"א אות מ"א, קי' ש"ע שם אות ז':

ל) שם צריך להפריד חוטי הציצית וכו' ואם מסתבכים קצת אסור להפרידם בשבת, גן המלך סי' ס"ה, קשר גודל סי' ב' אות ג' ש"צ שם, שתילי זתים אות י"ג חס"ל אוח ח' וכתב שם החס"ל דצריך זהירות להקדים מע"ש. כר"ש, שע"ת אות ח' וכ"כ מהר"י פראג"י בת' כי המפריד חוטי הציצית בשבת יש בו משום תולדת מלאכה. הביאו כס"א אות ה' והגם שמדברי מטה משה סי' תמ"ג משמע שמותר להפרידם בשבת והביאו שכנה"ג סי' רפ"א בהגה"ט אות ד' וכן הרב כס"א שם כתב שיש לעמוד על דברי ג"ה וכן היפה ללב נר"ו ח"א אות טו"ב כתב דאינו אוסר ג"ה אלא בתחילה בגמר העשייה דהוי כגמר מלאכה הא לאו הכי מותר להפרידם ונסתייע מדבר המאמ"ר אות ט' יעו"ש מ"מ שאו"ת עדיף, וכ"כ בן א"ח נר"ו שם אות ג':

לא) [סעיף ח'] יכוין בהתעטפו וכו' ז"ל הטור. וכתב בב"י ופשוט הוא ע"כ, כלו' זיל קרי בי רב הוא דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וכו' וברייתא היא במנחות דמ"ג ע"ב תניא וראיתם אותו וכו' שקולה מצוה זו כנגד כל המצות שבתורה ופי' רש"י שקולה מצוה זו מדכתיב את כל מצות ה' ועוד דציצית בגמטריא ת"ר וה' קשרים וח' חוטים הרי תרי"ג, וכ"כ רמב"ם סוף הלכות ציצית. שו"ג אות י"א:

לב) שם יכוין בהתעטפו וכו'. וא"ל כיון כך משמע דלא קיים המצוה כתקנה. א"ר ס"ק ט' וז"ל החס"ל ומי שאינו מכוין כך עליו נאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה ונמצא שאינו מקיים כונת הבורא שהרי פי' ואמר וראיתם אותו וזכרתם וכתיב למען תזכרו עכ"ל:

לב) כתב הב"ח וז"ל מה שהכריח לרבינו להורות דבעי שיכוין בהתעטפו וכן בהל' תפילין ובהל' סוכה נראה דלפי שכתוב בפ' ציצית למען תזכרו וגו' ובתפילין והיה לך לאות וגו' כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים, ובסוכה למען ידעו דורותיכם וגו' יורה כי עיקר המציה וקיומה תלויה בכוונתה שיכוין בשעת קיום המצוה משא"כ שאר מצות דיוצא י"ח אע"פ שלא יכוין בה דבר כי אם שעושה המצות לשם ה' שצוה אותו לעשותם עכ"ל, והביאי א"ר שם והלכה ברורה אות ב' וחיי עולם. ומ"ש עו"ת כתב עליו א"ר שם שיש לדחות דבריו בנקל:

לג) שם יכוין בהתעטפו וכו'. וז"ל הרה"ג בן א"ח נר"ו שם אות א' קודם שיברך ויתעטף יכוין לקיים מ"ע ללבוש ציצית מצוייצת כהלכתו שנאמר ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם והיא מ"ע שהז"ג וע"י כוונת הכנה זו אז יהיה כח בהכנתו בברכה לעלות מ"ן ולהמשיך המוחין כמ"ש רבינו הרש"ש בנה"ש ולכן טוב לומר בפיו קודם הברכה ליקבה"ו ונו' הריני מוכן ללבוש ציצית מצוייצת כהלכה כמו שצונו ה' אלהינו ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם כדי לעשות נ"ר ליוצרינו כו' וגם צריך לכוין בעת שמתעטף בו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור כל מצותיו לעשותם, וכתבו האחרונים ז"ל מי שאינו עושה כך עליו נאמר ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה עכ"ל, ומ"ש וכתבו האחרונים ז"ל וכו' כ"כ ביאורי הגר"א אות ט"ז ונ"ל דטוב שיכניס כוונה זו שצונו הקב"ה להתעטף בו כדי שנזכור וכו' בתוך הנוסח של לשם יחוד כדי שלא ישכח והוא שאחר שיאמר לשם יחוד וכו' ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם יאמר וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם כדי לעשות נ"ר וכו' ועוד עיין לקמן אות ס"א:

לד) [סעיף ט'] קודם שיברך יעיין וכו'. והא דלא סמכינן אחזקה כתב הב"ח דדוקא היכא דהחזקה קבוע ואתיא ממילא מצד טבע העולם כמו בהמה דהויה בחזקת כשרות משעה שנולדה אבל הכא חזקה אינה ממילא אלא תליא במעשה האדם שתיקן הציצית לא סמכינן אחזקה דשמא נתקלקל אח"כ עי"ש, והעו"ת כתב הטעם משום כיון דאיכא לברורי לא סמכינן אחזקה, וכ"כ מ"א ס"ק י"א, וכתב עוד מ"א ט"א מפני שעשויה ליפסק בכל שעה, וכ"כ ביאורי הגר"א אות י"ז, וכ"כ ר"ז אות י"ג, ונפקא מינה בין הטעמים דלטעם הב"ח לא סגי דלא בדיק אלא אם כן בדק טליתו והניחו במקום ידוע ומצאו כמו שהניחו כמ"ש הוא ז"ל, ולטעם משום דאפשר לברורי אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל עם הצבור רשאי ללובשו בלא בדיקה כמ"ש המג"א שם ובסו"ב אות ב' ולטעם ב' שכתב המ"א שעשוים ליפסק בכל שעה כתב ר"ז שם וח"א כלל י"ב אות א' דא"צ לבדוק אלא בכל יים ויום אבל באותו היום שכבר בדקן פ"א שוב א"צ לבידקן אפילו אם הסיר טליתו מעליו והסיח דעתו מללבוש עוד ואח"כ באמצע היום נמלך ללובשו אין צריך לבודקן. וא"ת מאי איכא בין טעם מג"א להב"ח משום דהב"ח כתב דמדינא צריך בדיקה א"כ אין חילוק בין באותו היום עצמו ליום אחר שבכל פעם שלובשו צריך בדיקה אבל לטעם ב' של מ"א דהחששא משום שעשוים ליפסק תקנת חכמים היא שצריך לבודקן בכל יום דאם לא יבדקם בכל יום לא יבדקם לעולם ובודאי א"א להעמידן לעולם בחזקת כשרות כיון שדרכם ליפסק ע"י דריסת הרגלים או מחמת סבות אחרות כמ"ש ר"ז שם אבל באותו היום שכבר בדקן וקיים תקנת חכמים אם חזר ולבשם א"צ לבודקן. ולענין הלכה יש להחמיר כהב"ח וצריך לבודקו בכל שעה שלובשו, ואפילו אם בדק טליתו והניחו במקום ידוע ומצאו כמו שהניחו כתב שכנה"ג בהגב"י אות א' ראיתי להמדקדקים שאע"פ שמניחים את הטלית בכיסן בודקין אותו בכל שעה שמניחים אותו ואולי טעמם שמא יארע שום מקרה שהוציאוהו מן הכיס שלא מדעתם עכ"ל. אמנם אם ע"י הבדיקה יתבטל מתפלה בצבור או שקראוהו לעלות לתורה יכול ללבוש הטלית בלא בדיקה והוא כשיודע שאתמול היו החוטים שלמים וכמ"ש מ"א, וכ"כ ר"ז אות ט"ו, וכ"כ מסגרת זהב על קי' הש"ע סי' ט' אות ג' ועיין לקמן אות ד"ן:

לה) שם קודם שיברך יעיין וכו'. כתב הרב בית יעקב בת' סי' פ"ד דאם היה בדרך ומתירא לבדוק הציצית של טליתו שמא יהיה פסול ואין לו טלית אחר מותר להעלים עיניו ולברך בלא בדיקה והביאו א"ר סק"י באה"ט סק"ט. אמנם האחרונים דחו דבריו דמה לי בדרך מה לי בביתו שהבדיקה באה להצילו מאסור לבישת טלית בלא ציצית וברכה לבטלה ומה מרויח בזה אם לא יבדקנו דבמה שמעלים עיניו לא ינצל מברכה לבטלה ומביטול מ"ע אם היא פסול. ער"ה אות ה' ר"ז בשילי היריעה אות ב' שע"ת אות ט'. אמנם אם הוא שעת הדחק שאין לו פנאי לבדוק בזה יש לסמוך על החזקה והוא שבדקו אתמול קודם יציאתו לדרך כמ"ש באות הקודם וכ"כ מחה"ש ס"ק י"א:

לו) שם קודם שיברך יעיין וכו' ואין חלוק בין שבת לחול דגם בשבת צריך לעיין בחוטי הציצית מאמ"ר אות ט' ר"ז שם וכ"כ יפה ללב נר"ו אות י"ח בשם ס' כף החים סי' יוד אות ג' ו' וכ"כ בן א"ח נר"ו שם אות ג' ודלא כס' קהלת שלמה (הביאו עמודי השלחן על קי' הש"ע שם אות י"ב) שכתב דבשבת ויו"ט אין בודקין ומותר לסמוך על חזקתן:

לז) שם קודם שיברך יעיין וכו' גם צריך לעיין באותו חלק של ציצית שהוא בתוך הנקב הטלית עד הקשירה דשם נפסל אפי' נפסק חוט א' קשל"ה דל"ה ע"ג. וכ"כ עו"ת אות י"ב בשם הנ"ז וכ"כ ט"ז סק"ד יכ"כ א"ר סק"י. וכתב דלא כמ"א. וכ"כ פרמ"ג במש"ז סק"ח. סו"ב אות ב' ר"ז אות י"ג. ש"צ דכ"ט ע"ג, בי"ע אות כ' חס"ל אות ט' קי' ש"ע שם אות ז' בן א"ח שם אות ג'. וכן בגדיל. א"ר שם סו"ב שם ש"צ שם:

לח) שם כדי שלא יברך לבטלה, כתב הט"ז סק"ח לפי טעם זה מי שיש לו הרבה בגדים של ד' כנפות זה ע"ג זה א"צ לבדוק רק אחד מהם כיון שהברכה אחת לכולם עכ"ל, אבל מהב"ח מוכח דנמי הטעם משום שלובש בלא ציצית וכ"מ בלבוש סי' י"ג ס"ב. א"ר שם וכ"כ מחה"ש ס"ק י"א דכמו שחששו לברכה לבטלה כן חששו שלא לעבור על גדילים תעשה לך וא"כ אפי' ליבש כמה בגדים ופוטרן בברכה א' מ"מ צריך לבדוק כולם עי"ש, וכ"כ ר"ז ס"ק י"ד וז"ל מסגרת זהב אות ג' על קיצור הש"ע סי' ט' דעת הבית לוי עה"ת באם יש לו איזה מלבושים א"צ לבדוק אלא אחת קודם הברכה רק אח"כ צריך לבדוק כלם אבל דעת האחרונים דצריך לבדוק כלם קודם הברכה עכ"ל:

לט) שם כדי שלא יברך לבטלה, מי שלקח הטלית ובירך עליו והניחו על ראשו ועל קומתו אך לא נתעטף כעטיפת הישמאעאלים כס' הגאונים שהביא הטור להשליך הציציות על כתיפי וענה אמן או סח אי צריך לברך פ"ב בדבר זה עלה ונסתפק הרב הפרד"ס ז"ל בס' אות היא לעולם מע' הה"א אות ס"ז והעלה דבדיעבד אין צריך לברך פ"ב והביאו הפתה"ד בקו"א וחיים שנים ישלם אות ה' והרב זכרינו לחיים חא"ח מע' הטית אות ד':

לט) ונראה היינו דוקא להנוהגים להניח הטלית תחלה על ראשם ועל קומתם ומתעטפים כעטיפת הישמאעלים ואח"כ מורידים הטלית על גופם, אבל להנוהגים כמ"ש הש"צ דבתחילה מירידים הטלית על כל גופם ואחר כך חוזרים ומעלים אותו על צוארם ועל קומתם ומתעטפים כעטיפת הישמעאלים כמש"ל אות ג' יכול לענות אמן או כל דבר שבקדושה אפילו לכתחילה קודם שנתעטף כעטיפת הישמעאלים מפני שעיקר המצוה היא כסוי הגוף ועטיפת ישמעאלים היא חומרא לחוש לס' הגאונים כמש"ל אות ט' וכמ"ש הש"ץ שם וכיון שעשה עיקר המצוה יכול לענות אבל קודם שהורידו על גופו דעדיין לא קיים המצוה לגמרי דכסותך אמר רחמנא ולא כסוי הראש כמ"ש הש"צ שם אינו יכול לענות אלא בדיעבד אם ענה אינו חוזר ומברך:

מ) [סעיף יוד'] אם לובש טלית וכו' ימשמש בציצית ויברך עליו. כ"כ הר' יונה בס' היראה אלא שכתב וטוב להיות זריז ליטיל ידיו קודם ויברך עובר לעשייתן עכ"ל, ב"ח, א"ר אות י"א, וכן בס' מקור חיים כתב דאין ליגע בטלית עד שיטול ידיו, א"ר שם, ועיין בדברינו לעיל סי' ד' אות כ"ד:

מ) ועיין ישי"ע או' ו' שכ' דין זה שכ' הש"ע כאן תליא באשלי רברבי וכו' דהנה רבינו הרמב"ם ז"ל פסק דאם לא בירך קודם עשייתן אינו מברך אח"כ ובהגהת אשרי דפסחים כתב דבדיעבד מברך אחר עשייתן וכבר האריך בדבר הש"ך ביו"ד סי' י"ט לדחות דעת הגה"א מהלכה עכ"ל ודבריו צ"ע דהא בהדיא כתב הרמב"ם ה' ברכות בפ' י"א דין ה' אם נתעטף בציצית ולא בירך מברך אח"כ להתעטף בציצית משום דעדיין עשיית המצוה קיימת וגם הש"ך שם לא הביא מדברי הרמב"ם דאינו מברך אלא על השחיטה משום דנגמרת עשיית המצוה כמ"ש הרמב"ם ז"ל שם דין ו' וצ"ע. ועיין תפלה לדוד אות י"ט. נה"ש אות א'.

מא) שם ימשמש בציצית ויברך עליו. היינו מי שאין לו טלית גדול לברך עליו ולפטור את זה אבל אם יש לו טלית גדול לברך עליו אז אין צריך למשמש בזה ולברך עליו רק יברך על הטלית שלובש אח"כ ויכוין במחשבתו לפטור את זה שלבש כבר, לבוש, קיצור ש"ע סי' ט' אות ט':

מב) שם ימשמש בציצית ויברך עליו, כתב מג"א ס"ק י"ב ויברך להתעטף אע"פ שכבר לבשו' וכתב הפרמ"ג בא"א ס"ק י"ב ואף למ"ש הרב בהג"ה ס"ו דעל טלית קטן על מצות מ"מ נפקא מינה אם לבש טלית גדול קודם נטילת ידים עי"ש שכתב ולאפוקי נמי מס' הלבוש דמברך על מצות מפני שכבר לבשו ועיין מחה"ש ועיין ער"ה אות ו' ובדברינו לעיל אות כ"ז:

מג) [סעיף יא'] עיקר מצות טלית קטן ללובשו על בגדיו וכו'. מיהו רבינו האר"י ז"ל היה לובשו למטה משאר מלבושיו ע"ג חלוקו, שער הכוו' בדרושי הציצית דרוש ו' וכ"כ בס' פרע"ח שער הציצית פ' א' וכ"כ מ"א ס"ק י"ג י"א בהגב"י ברכ"י אות ז' וכ"כ בספרו קשר גודל סי' ב' אות ב' ש"צ דף כ"ו ע"ג חס"ל אות ו' וכתב שם בשער הכוו' דאותם המתיהרים ללובשו על כל בגדיהם טעות גדול בידם היפך האמת:

מג) צריך שיהיו הציציות מבחוץ ודלא כאותם שתוחבין אותם בהכנפות ובשעת הדחק כגון שהילך בין הנכרים וחושש שלא ילעגו עליו יכול לתוחבם בין הכנפות אך בשעת הברכה יהיו מגולין כדי הילוך ד"א. מ"א שם באה"ט ס"ק י"א ר"ז אות י"ט וכ"כ ברכ"י סי' כ"א אות ה' בשם הרב מהר"ם מזרחי והרב פרי הארץ דטלית ארוך יכול לתחוב הציציות בחגורתו אשר במתניו כדי שלא יגררו. והביאו שע"ת אות י"א.

מד) [סעיף יב'] אם יש לו כמה בגדים וכו' כלם חייבים בציצית פי' אם לובשם כולם אבל אם הניחם בקופסא פטורין דקי"ל ציצית חובת גברא ולא חיבת מנא עו"ת או' י"ד. ועיין לקמן סי' י"ט סעי' א':

מה) שם ואם לבשם כולם וכו'. והיה דעתו מתחילה על כולם לא יברך אלא ברכה אחת. כתב הב"ח וז"ל משמע דאפילו הביאו לו בגדים קודם שלבש כל הבגדים שהיו לפניו בשעת ברכה צריך לחזור ולברך על האחרונים ולא דמי לאכילת פירות לקמן בסי' ר"ו ולברכת השחיטה בי"ד סי' י"ט דהתם איכא למימר דיש קבע לאכילה ולשחיטה משא"כ בלבישה דאין בה קבע עכ"ל, אבל העו"ת אות ט"ו כתב וז"ל היינו דוקא כשלא היה לפניו עוד מבגדים ללבוש ממה שהיה מתחלה דעתו עליהם אבל אם עדיין לפניו מבגדים אלו ולא לבשם א"צ לברך וכמו שמבואר בי"ד לענין ברכות שחיטה וכן מבואר שם בטור בשם הסמ"ג דפסק דאין קבע לשחיטה ואפ"ה מסיק דאם התחיל לשחוט ועדיין לא גמר לשחוט כולם והובא לפניו עוד לשחוט דא"צ לחזור ולברך וה"ה כאן לעניין לבישה וזה ברור ודלא כב"ח שרוצה לחלק בין שחיטה ללבישה עכ"ל, וכ"כ הט"ז ס"ק יו"ד דאין שייך לומר טפי קבע בשחיטה מבציצית עי"ש, וכ"פ ר"ז אות כ"א דא"צ לחזור ולברך, וכ"כ פרישה ליו"ד סי' י"ט הביאו באה"ט ס"ק י"ג. ואע"ג דהמ"א ס"ק ט"ו והא"ר ס"ק י"ג וכן הישי"ע ס"ק ח' החזיקו בדברי הב"ח מ"מ סב"ל ושוא"ת עדיף, וה"ה אם לא היה בדעתו רק ללבוש בגד אחד ואחר שבירך קודם שלבש הביאו עוד בגדים א"צ לחזור ולברך, וכ"כ פרישה שם ביו"ד סי' י"ט לדעת הסמ"ג עי"ש, עו"ת שם, וכ"כ תפלה לדוד אות כ"ו בשם עט"ז:

מו) שם ואם לבש כולם בלא הפסק. היינו בלא הפסק דבור שהוא שלא לצורך לבישה אבל אם אמר תנו לו הבגד ללבוש וכה"ג שהוא צורך לבישה א"צ לחזור ולברך. וכ"מ ביו"ד לענין שחיטה עי"ש, עו"ת שם, ר"ז אות כ"א, פרמ"ג א"א אות י"ד:

מז) שם ואם מפסיק ביניהם וכו' ובין ברכה ללבישה לא יפסיק אפי' בשתיקה יותר מכדי דיבור שהוא כדי שאילת שלום תלמיד לרב והם ג' תיבות שלום עליך רבי ובדיעבד אם הפסיק בשתיקה אפי' יותר מכדי דיבור א"צ לחזור ולברך, מ"א בסי' ר"ו ס"ק ד' א"ר שם אות ד' ר"ז שם אות ג' פרמ"ג כאן אות י"ד אבל אם הפסיק בדיבור אפי' פחות מכדי דיבור צריך לחזור ולברך. עו"ת שם אות ג' א"ר שם, פרמ"ג באות הנז' וכ"כ רבה"ג בס' זבחי צדק ח"א סי' י"ט אות י"ז בשם כמה אחרונים וכתב דהכי נקטינן דאפי' בדיבור אחד צריך לחזור ולברך עי"ש:

מח) שם ואם מפסיק ביניהם צריך לברך וכו' כתב מ"א ס"ק י"ד וז"ל ונ"ל דהרא"ש לשיטתיה אז"ל שכתב בי"ד סי' י"ט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק כיון שהן שתי מצית ה"ה כאן וכו' אבל הפוסקים שם דא"צ לברך ה"ה כאן עכ"ל עי"ש. ועיין ט"ז יו"ד סי' י"ט ס"ק ט' שהכריע כדיעה ב' שהביא מרן ז"ל שם סעי' ה' דא"צ לברך בשח, אכן הש"כ שם סכ"ז כתב בשם כמה אחרונים דצריך לחזור ולברך עי"ש. ומ"מ ראוי בספק ברכו' שלא להכניס עצמו לכך א"כ יזהר שלא לדבר ואם דבר אינו חוזר ומברך. פרמ"ג א"א או' י"ד וכ"כ שע"ת או' י"ב וכ"כ רבה"ג בס' זבחי צדק ח"א סי' י"ט או' כ"ד בשם כמה אחרונים עי"ש. ודלא כר"ז בקו"א או' ג' שכתב דכל האחרונים הסכימו לברך זולת הט"ז וכו' עי"ש:

מט) שם בהג"ה וכן אם פשט הראשון קודם שלבש השני צריך לחזור ולברך ע"כ, ויש חולקין בזה וכן מסתבר אם דעתו בשעת ברכה גם על זה והיה מונח לפניו בשעת ברכה, לבוש, וכ"כ מ"א ס"ק ט"ז, א"ר ס"ק י"ד ר"ז אות כ"א, תפלה לדוד אות כ"ה:

נ) [סעיף יג'] הלובש טלית קטן וכו' דהליכה מביתו לביהכ"נ חשיבא הפסק, הנה בדין זה רבו הדיעות, דזה שכתב מרן ז"ל הליכה מביתו לבית הכנסת חשיבא הפסק היא נתינת טעם על מ"ש הרא"ש והטור מי שרגיל להתעטף בבית הכנסת בטלית גדול צריך לברך עליו אעפ"י שבירך על טלית קטן שלבש כבר, אבל הב"ח כתב הטעם משום דמסתמא הפסיק בשיחה אבל אם ברי לו שלא הפסיק א"צ לברך שהרי דעתו היה מתחילה על טלית גדול והליכה לבית הכנסת לא הוי הפסק וכתב וכך הוא דעת מהרא"י בת"ה סי' מ"ה. וכ"כ עו"ת אות י"ז דהליכה לא הוי הפסק וכתב ודברי המחבר צ"ע. וכ"ה ט"ז ס"ק י"א דהליכה לא הוי הפסק אלא טעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו מניח תכף תפילין אח"כ כמ"ש סי' כ"ה סעי' ב' ואח"כ בביהכ"נ מניח טלית גדול וא"כ ברכת תפילין הוי הפסק בין טלית קטן לטלית גדול עי"ש. והביאו תפלה לדוד אות ל"א וכתב שכן משמע ממהר"י סג"ל סי' יוד עי"ש. והרב ברכת אברהם סי' קי"ז כתב דשינוי מקום שלובש טליתו במקום אחר הוי הפסק אעפ"י שלא הפסיק בשיחה עי"ש. והביאו כנה"ג בהגה"ט. וכ"כ מ"א ס"ק י"ז דהליכה הוי הפסק היינו משום שינוי מקום. וכ"כ נה"ש אות ג' ר"ז אות כ"ב. ובקו"א אות ה' והש"צ דף ל"ב ע"ד כתב וז"ל דההליכה חשיבה הפסק הם כ"ב אמה כמ"ש הרב המפ"ה סי' קס"ו דהליכה לחוד לא הוי הפסק אם לא שעסק בדברים אחרים או שח או מניח תפילין קודם הליכה לביהכ"נ עכ"ל. ועיין זר"א ח"א סי' ב' שכתב אף לדעת הרא"ש דס"ל דשיחה בין מצוה למצוה הוי הפסק היינו דוקא בשיחה בטילה אבל ברכה לא הוי הפסק והניח דברי הט"ז בצ"ע שכתב דברכת תפילין הוי הפסק עי"ש מה דשקיל וטרי בדברי הט"ז והמ"א יסיים ומדי מחלוקת לא יצאנו וזו הלכה העלה דאם בירך על טלית קטן בביתו על מצית ציצית חוזר ומברך בביהכ"נ על טלית גדול להתעטף דברנת על מצית ציצית אינו יוצא בה לטלית גדול שלובש בביהכ"נ דכל המשנה המטבע שטבעו חכמים בברכות אינו יוצא אבל ודאי אם לבש טלית קטן שיש בו שיעור בביתו ובירך להתעטף והלך אח"כ לביהכ"נ ולבש גדול לא יברך עליו כיון שלא הסיח דעתו עכ"ד. ולפי מ"ש לעיל אות כ' דאם ברך על טלית גדול על מצות ציצית דיצא א"כ הכא נמי אם לבש טלית קטן בביתו וברך עליו על מצות ציצית אינו יכול לחזור ולברך על טלית גדול בבית הכנסת אם לא הסיח דעתו, נמצינו למידים דלדעת הש"ץ הליכת נ"ב אמות הוי הפסק ולדעת בר"א ומ"א ודעמייהו שינוי מקום הוי הפסק ולדעת הב"ח דוקא שיחה הוי הפסק ולדעת הט"ז גם ברכת תפילין הוי הפסק אבל לדעת הזר"א ברכת תפילין לא הוי הפסק ולפי מ"ש לעיל אות מ"ח די"א שיחה בין מצוה למצוה לא הוי הפסק וסב"ל א"כ אינו יכול לברך אלא אם כן הסיח דעתו והגם שיש מן האחרונים ישבו קושיית הט"ז והחזיקו בדברי מר"ן ז"ל מ"מ מידי מחלוקת לא יצאנו כמ"ש הזר"א וקיי"ל סב"ל אפילו מיעוט נגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל כמ"ש הזכ"ל ח"א בה"ב אות ס' וח"ג אות ס':

נ) ונראה כדי להוציא עצמו מספק כשלובש טלית קטן בביתו יכוין שלא להוציא את טלית הגדול הלובש בבית הכנסת וכמ"ש מרן ז"ל בסי' קע"ד סעי' ד' וז"ל הלכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה עכ"ל עי"ש. וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' י"ט אוח ח' והביאו שע"ת אות י"ב. והגם שהתב"ש שם דחה דברי הפר"ח וכתב דלא מהני כוונה זו היינו דוקא בשחיטה משום שהם לפניו וכמ"ש הוא ז"ל אבל הכא כיון שבשעה שמברך על טלית קטן הטלית גדול אינו לפניו וגם איכא ספיקת הרבה כמש"ל י"ל גם התב"ש מודה ועיין שם בתב"ש ס"ק י"ז והביאו שע"ת שם שכתב דמוטב להכניס עצמו בספק גרם ברכה שא"צ מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה עי"ש וא"כ הכא נמי כיון דיש דס"ל דהליכת כ"ב אמות או שינוי מקום או לבישת תפילין הוי הפסק אם כן לדידהו אם לא יברך הרי נמנע מלברך על המצות על כן יותר טוב שיכוין בשעת שלובש טלית קטן שלא להוציא הגדול ולברך אח"כ בבית הכנסת, ועוד עיין בערך השלחן שכתב על דברי מרן הנז' בסי' קע"ד מכאן ראים למ"ש בסי' ח' דבמקום פלוגתא דרבוותא בספק ברכות יכוין שלא לצאת בברכה אחת ואין כאן חשש ברכה שא"צ כיון דעושה כן לאפוקי נפשיה מפלוגתא דלא כהרב שמלה חדשם ביו"ד סי' י"ט עי"ש, ועיין גם כן לרב חביב"א מהרי"ח נר"ו בס' רב פעלים ח"ב סי' ה' שנשאל במי שהולך לבית הכנסת בציצית ותפילין ומפני עוברים ושבים עשה לו טלית דק כדי שיניח אותו תחת הגלימה ולא יהיה נראה ובבואו לבית הכנסת לובש טלית הגדול וזה טלית הדק גם כן נשאר עליו אם יברך גם על טלית הגדול בבית הכנסת ופשט לו דיברך מטעם הסח הדעת וגם מטעם שיכוין בשעה שמברך טל טלית הדק שלא להוציא טלית הגדול יעו"ש:

נא) שם ואם מתפלל בתוך ביתו וכו' ולא הפסיק בנתיים בשיחה וכו'. כבר אמרנו לעיל די"א שיחה בין מצוה למצוה לא הוי הפסק וסב"ל, א"כ הכא נמי אם היה דעתו מתחילה גם על טלית גדול ושח בנתיים בדיעבד אינו חוזר ומברך ;

נב) [סעיף יד'] אם פשט טליתו וכו' צריך לברך כשיחזור ויתעטף בו. הגה. וי"א שאין מברכין אם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו ע"כ. וכ"כ האחרונים דאם היה דעתו לחזור ולהתעטף בו א"צ לחזור ולברך ואין חילוק בין נשאר עליו טלית קטן בין לא נשאר. ב"ח, ט"ז ס"ק י"ג, מ"א ס"ק י"ט א"ק ס"ק ט"ז, ר"ז אות כ"ג, סי' בי"ע אות ה', חיי"א כלל י"ב אות ו', תפלה לדוד אות ל"ב, ש"צ דף ל"ד ע"ד, חס"ל אות יו"ד. קיצור ש"ע סי' ט' אות יו"ד. וכן פסק מהרי"ח נר"ו בס' בן א"ח פ' בראשית אות יו"ד וכתב דאע"ג דמרן ז"ל ס"ל לברך קי"ל סב"ל אפילו נגד סברת מרן ז"ל:

נב) אבל אם כשפשטו לא היה דעתו לחזור וללבוש עד לאחר כמה שעות אז אפי' אם אח"כ נמלך ללובשו תיכף ומיד צריך לחזור ולברך עליו אפי' נשאר עליו טלית קטן אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בנתיים וחוזר ולובשו באותו חדר שפושט. ר"ז. שם קיצור ש"ע שם. ואם פשטו סתם יש לחלק בין נשאר עליו טלית קטן או לא. ב"ח שם, עט"ז, א"ר שם, ר"ז אות כ"ה, חיי"א שם, ש"צ שם:

נג) ואם כשפשטו היה דעתו לחזור וללבושו מיד אלא שאח"כ שכח או נמלך מללבוש עד לאחר כמה שעות אזי צריך לחזור ולברך עליו אפילו לא יצא מפתח ביתו כלל בנתיים וחוזר ולובשו באותו החדר שפשטו. ר"ז אות כ"ד:

נד) מי שיצא מביהכ"נ והסיר טליתו אפילו הסיח דעתו וצריך ברכה כשחוזר ולובשו אפילו הכי א"צ לבודקו. מ"א סי' י"ג ס"ק ה' באה"ט בזה הסי' ס"ק ט"ז תפלה לדוד שם:

נה) שם בהגה, וי"א שאין מברכין וכו' אבל אם פושט טלית אחד ולובש אחר כגון שבא בעלה של ראשונה והוצרך להחליף צריך לברך על האחרת שלא היה דעתו עליה מתחלה, חסד לאלפים אות יו"ד, וכן אם החליף בגדיו ולובש ט"ק אחר אפילו לובשו תיכף ומיד אחר שפשט הראשון יברך על זה החדש. בן א"ח שם. וכ"כ לקמן סי' כ"ה אות ע"ט גבי תפילין יעו"ש, אך אם נתן לו השמש טלית ותיכף שבירך קודם שלבש חטפה מידו שבא בעל הטלית ונתן לו טלית אחר יש בזה מחלוקת הפוסקים. עיין מחב"ר או' י"א וער"ה אות ב' ופסק החס"ל שם שלא יחזור לברך על האחר משום סב"ל וכ"כ הכר"ש והשע"ת אות י"ח בשם ס' מיצל מאש סי' י"ד. וכ"כ פני יצחק נר"ו מע' הטית אות קי"ט:

נו) שם בהגה, וי"א שאין מברכין וכו' וה"ה בט"ק אם פושטו להכנס לטבילה לא יברך כשלובשו בעת שיצא משוס סב"ל ואע"ג דמפורש בספר הכוו' דרבינו האר"י ז"ל היה מנהגו לברך על ט"ק אחר טבילה ואין אומרים ספק ברכות כנגד רבינו האר"י ז"ל מ"מ י"ל שאני רבינו האר"י ז"ל שהיה מתעכב בטבילה ועושה בה כוונות הרבה ונעשה הסיח הדעת טפי מיהו אם פושטו כדי ליכנס למרחץ דשוהה שם הרבה יש לברך על פי מנהג האר"י ז"ל. בן א"ח שם:

נז) במקום שנוהגים שמשליכים טלית על החתנים והכלות בעת חתונתם יש בזה מחלוקת הפוסקים אם צריך החתן לברך אם לאו עיין באה"ט ס"ק י"ח, וע"כ כדי לצאת כל הדיעות יברך החתן על הציצית ויתעטף בו כעטיפת הישמעאלים כמבואר לעיל אות ז' ואח"כ מורידו על גופו דהיינו שיהיה על גופו ועל ראשו וישהה כדי הילוך ד"א ואח"כ משליכין אותו על החתן ועל הכלה. אח"כ ראיתי שכן כתב פני יצחק נר"ו אות קי"ז בשם לב חיים סי' צ' וז"ל דהנכון להתעטף החתן תחלה ויברך וא"כ פורס הטלית על הכלה ואם הטלית הוא שאול א"צ לברך לא החתן ולא הסנדק יעו"ש עכ"ל וכתב שכן הסכים הרב ב"כ ד"ג ע"ב משם הרמ"ז יעו"ש, ועיין שע"ת אות ט"ז, וכן המנהג פה עיה"ק ירושלים תובב"א דבתחילה מברך החתן ומתעטף בו ואח"כ פורשין אותו על החתן ועל הכלה:

נח) [סעיף טו'] אם נפלה טליתו וכו' צריך לברך. זה פסק מרן כמ"ש הריטב"א בשם רבו וכמ"ש תלמידי ר"י בסוף פ"ק דברכות אבל בשם יש אומרים כתב הריטב"א שא"צ לחזור ולברך וכתב ושכן שמע בשם הר' יונה עיין בב"י. וכתב השו"ג אות כ"ג דהעולם נוהגים כי"א וה"ר יונה שלא לברך דמידי מחלוקת לא יצאנו וסב"ל עכ"ל.

נט) אם לקח טלית להתעטף ובירך עליו ונפל כולו מידו אין צריך ברכה אחרת, א"ר אות י"ז בשם שכנה"ג, וכתב וכ"מ לקמן בסס"י ר"ו בנטל פרי לאכלו עי"ש, וכתב המש"ז אות י"ד והוא פשוט, וכן כתב המאמ"ר, ש"צ דל"ה ע"א:

ס) מי שנטל טלית להניחו ובירך עליו וקודם שסיים הברכה נאבד מידו ימשוך הברכה וילך למקום טלית ויסיים הברכה, הלק"ט ח"ב סי' קנ"ג. יד אהרן בהגב"י תפלה לדוד אות ל"ה. חס"ל בהגהות בן המחבר אות ו', ומ"ש השע"ת אות ט"ו דמיירי שקרוב להגיע להטלית בהילוך פחות מכ"ב אמות והוא באותה חדר ואם לאו מוטב שיסיים למדני חוקיך וכשילבש טלית יברך כדינו נראה היינו דוקא להסוברים דהליכה מחדר לחדר או רחוק כ"ב אמות הוי הפסק אבל להסוברים דהליכה מבית לבית או ריחוק כ"ב אמות לא הוי הפסק כמש"ל גם בענין זה לא הוי הפסק, ועוד מ"ש מוטב שיסיים למדני חוקיך וכו' נראים דבריו אם לא אמר אלקינו או מלך העולם אבל אם אמר אלקינו או אלקינו מלך העולם כיצד יעשה ע"כ נראה דאם לא אמר רק ברוך אתה ה' יסיים למדני חוקיך כמ"ש השע"ת כדי להסתלק מן הספק אבל אם אמר אלקינו או אלקינו מלך העולם אפי' אם היה המקום רחוק כ"ב אמות או מחדר לחדר ימשוך הברכה וילך למקום הטלית ויסיים הברכה כדברי האומרים דלא חשיבה הפסק כדי להנצל מברכה לבטלה:

סא) [סעיף טז'] הלן בטליתו בלילה צריך לברך עליו בבקר וכו' אבל הטור כתב דאין צריך לברך עליו בבקר וכ"כ הב"ח ופרישה וט"ז ס"ק ט"ו. א"ר ס"ק י"ח. ועיין ש"צ דף כ"ו ע"ג שכתב וכ"נ דעת הרב האר"י זלה"ה שלא היה מברך אלא כשמהירה מעליו בבית הטבילה, וכתב עוד הש"צ ששמע ממוהר"א יצחק ז"ל שראה בת' כ"י ממרן ז"ל שחזר בו בתשובותיו שלא יברך וכן ראוי לנהוג עכ"ל והמ"א ס"ק כ"א כתב דטוב לפטור אותה בטלית גדול. וכ"כ האחרונים יד אהרן בהגב"י ר"ז אות כ"ז ח"א כלל י"ב אות ח' תפלה לדוד אות ל"ו (וכתב שם התפלה לדוד בשם מהר"י סג"ל סי' יו"ד בשם א"ח דאפי' משמוש והסתכלות בקטן א"צ אך יהיה דעתו ע"כ בגדיו המצוייצים אשר לבש עי"ש) חס"ל אות ז' פני יצחק נר"ו מע' הטית אות קכ"ח. בן א"ח נר"ו פ' בראשית אות ב':

סא) וכתב שם הרב בן א"ח נר"ו דאם יכוין בכך סגי בהכי וא"צ למשמש בט"ק בשעת ברכה גם לדעת מרן ז"ל ועל כן מפני שהשכחה מצויה באדם ומשתלי ולא מכוין לפעמים לכך נכון שירגיל עצמו להוסיף בנוסח הליקבה"ו עוד דברים אלו והריני מוכן לברך על עטיפת הטלית כתיקון חז"ל והרני מכוין לפטור בברכה זו גם הטלית קטן שעלי עכ"ל ועיין לעיל אות לג:

סב) שם בהגה. וכן יעשה מי שלובש טליתו קודם שיאיר היום. עיין ב"י שיש מחלוקת בזה וכתב החס"ל אות ט"ו אם נתעטף בציצית והניח תפילין קודם עלות השחר ובירך עליהם מחמת טעות א"צ לחזור ולברך כשיאור היום:

סג) טוב להזהר שלא יהיה בגד הציצית צבוע אדום כ"א מלבן כמו הציצית. רו"ח אות ג' וכ"כ סי' בי"ע אות ב' והטעם כתב חיי אברהם אות י"ט בשם רבינו בחיי פ' שלח לך שהוא סי' מחילה כפרה כי כשם שהדבר האדום סי' החטא כדכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים וכו' כן הלבן סי' המחילה ע"כ. ועוד כתב שהלבן הוא רחמים והאדום הוא דין ואין לנו להראות דין בעת התפלה ע"כ, ול"נ הטעם במ"ש במסכת ר"ה דף י"ז ע"ב מלמד שנתעטף הקב"ה כשליח ציבור וכו' וכתב שם מהרש"א בחדושי אגדות שמצא ספר ישן מחכמת המקובלים וז"ל נתעטף הקב"ה באותו טלית לבנה שנתעטף בברייתו של עולם שעליו נאמר עוטה אור כשלמה וכו' עכ"ל ועוד עיין לקמן סי' ט' אות ט"ו:

סג) טעם אומרים ששקולה מצות ציצית ככל המצות שבתורה כתב חיי אברהם אות כ"א בשם התשב"ץ תלמיד מהר"ם סי' רס"א לפי שהתורה מתחלת בבית ומסיימת בלמד והם ל"ב והציציות יש בהם ל"ב חוטין לכך אמרו כל המקיים מצות ציצית כאלו קיים כל התורה:

מ"א סק"א אחר נט"י. לכאורה הטעם דקודם נט"י לא היינו כדי שיוכל לברך עובר לעשייתן ממש עיין בסעיף יו"ד ולפ"ז אין דבריו אמורים אלא בשוכב ערום עיין בסי' ד' סעיף כ"ג. וי"ל טעם אחר לפי שאינו יכול ליגע במלבושיו עיין מ"א סי' ד' סק"א בשם סדה"י ואע"ג דכתב שם שבגמרא לא משמע כן אלא דמותר ליגע בבגדיו י"ל דדין זה של סדר היום חומרת האחרונים הוא וממילא דלדינא דגמרא היו לובשין הציצית קודם נט"י כשלא שכב ערום ונ"ל דהדבר מוכרח כך דדברי מג"א אלו לא נהגו בימי הגמרא דאל"כ מש"ס זו שהשיג מג"א לעיל על סדר היום משם יש ג"כ השגה על עצמו דהיינו על דבריו אלו דאיך כתב אחר נט"י הרי בגמרא הנ"ל מבואר שלבש כל בגדיו קודם נט"י א"כ ע"כ לבש גם הציצית תחל' לדעת המ"א עצמו בס"ק י"ג שמסכים לדברי הכתבי' שלובש הט"ק תחת הבגדים לכן נ"ל כמ"ש דדבריו דכאן תלוי בדין של סדה"י ובימי הגמרא לא נהגו איסור זה של נגיעת בגדים ולכן גם הציצית לבשו קודם נט"י ונ"ל דמה"ט לא כתב המחבר דברים אלו משום דאזיל לשיטתיה דבסי' מ"ו הביא דברי הגמרא להלכה מבואר דלא ס"ל כסדה"י ממילא יכול ללבוש קודם נט"י ולברך כשלא שכב ערום. ואין להקשות אמחבר בסי' מ"ו איך כתב שם סתמא דלובש מלבושיו קודם נט"י ולא ביאר דבשוכב ערום לא יוכל לעשות כך מחמת הט"ק. דז"א דהמחבר לשיטתיה בסעיף י"א שלובשו על בגדיו לכך אפי' שוכב ערום א"ש הך דסי' מ"ו שלובש כל מלבושיו קודם נט"י והציצית באמת אח"כ על בגדיו וק"ל:

ט"ז סק"ב לא תעטה פסוק הוא ביחזקאל שאמר לו הקב"ה שלא ינהג דיני אבל ש"מ אבל מחויב לעטוף על שפה:

סק"ג שאפילו בשעה שמעוטף. כלומר שירצה לסמוך על שהטלית מונח על ראשו:

שם לא סגי בכיסוי היד. הוא לקמן בסימן ע"ח סעיף ג':

(מ"א) סק"ה. היה מסירה. דציצית לאו חובת הגוף הוא אלא שאנו מכניסים עצמינו לחיוב לעשות בגד של ד' כנפות ובשיעור המועט נפקינן י"ח ומה ששוהין בה כל היום הוא שיהוי המצוה אבל גוף המצוה הוא בתחלת הלבישה אחר הברכה:

סק"ו סי' ש"א ס"ל. דשם מבואר דמותר לצאת כך ברה"ר משום דרך מלבוש ולכן יוצא בזה ג"כ חובת ציצית ואין קפידא אם עושין כן. ודע דהאי ויש נוהגים כו' מיירי בטלית גדול כי בט"ק לא שייך זה ואף ע"ג דסי' זה בט"ק מיירי ולא תקשי לך כי כך המשך דברי מג"א וכתוב בכתבי האר"י ז"ל כו' מיירי בט"ק ובכוונת הגירסא כו' לגירסא זו מיירי בטלית גדול וע"ז כתב ויש נוהגין כו' הוא בט"ג ור"ל ע"פ דברי האר"י ז"ל נהגו כן דלדידיהו אין קפידא במה שמשימין צד ימין על שמאל וק"ל:

סקי"א דאין החזקה בטבע ממילא. כצ"ל אדם שתיקן הציצית תדע דהא רובא עדיף מחזקה כדאמרינן ר"פ האשה בתרא ואפילו הכי אמרינן. בבכורות דרובא דתלי במעשה וכו' כצ"ל:

שם נתעברה משא"כ כאן ר"ל דהתם הרוב בא ע"י מעשה ואמרינן שמא לא נעשה המעשה משא"כ כאן אף דהתחלת החזקה נעשה על ידי מעשה מה לי בזה דמ"מ אחר שנעשה מעשה הראשון עומד תמיד בחזקתו כמו מקום שנעשה ג"כ ע"י מעשה דהמשכה:

שם לא יוכל להתפלל. דבה"ג הוי כאלו אין יכולין לבררו כיון דיתבטל מן התפלה עי"ז:

שם סי' י"ג בשם הרא"ש דא"צ לבדוק אפילו החוטין. דמוקמינן אחזקתיה משום דאין רגילין ליפסל אזיל לשיטתיה בסי' י"ב ס"א דאפילו כל החוטין נפסקו אם נשתייר כדי עניבה כשר מש"ה לא שכיח כ"כ שיפסל משא"כ למאי שנוהגין כר"ת כמבואר:

סקי"ב. אע"פ שכבר לבשו. דלא תימא כיון שכבר לבשו אין לברך להתעטף שהוא לשון להבא אלא על מצות ציצית שהוא לשון עבר: עיין ט"ז ס"ק ז' לזה כ' המג"א דמ"מ מברך להתעטף והטעם לפי פשוטו י"ל ע"פ דברי הב"י הובא בט"ז סק"ט דקאי על מה שמקיים אח"כ ולכן שייך שפיר לשון להבא ויהיה ל' להתעטף כאלו אמר להיות מעוטף ועפ"ז מיושב קושית הט"ז סק"ט על הב"י:

ס"ק י"ג בגמ' אין ציצית. מנחות דף מ"א ע"ב:

שם דיוצא בזה בדיעבד שכתבו שם דבטליתות של מתים משימין הציצית תוך הכנפות וממ"נ אי צריך להשים הרי יש להם וכו' משמע דיוצאים בכה"ג דברי התוס' אלו הביא בה"א סי' כ"ג סק"א:

ס"ק י"ד שופר דהוי מצוה א' מש"ה אין כח בשיחה להפסיקה:

שם לברך. לכן יזהר כי אם ישיח הרי הכניס א"ע בספק פלוגתא ומ"מ בעבר ושח יברך כי כן הכריעו האחרונים. וע"ז כתבו דבהפסק גדול לכ"ע צריך לברך א"כ לכאורה הפסק גדול שרי לכתחלה דבזה לא הכניס א"ע בספק לכן כ' דאעפ"כ אסור מטעם אחר שגורם ברכה שא"צ. זהו המשך דבריו. וק"ק כשהפסיק מעט למה יברך ע"פ הכרעת האחרונים נגד החולקים מוטב לו לומר שיפסיק עוד יותר ויוצא ידי כל הדעות דבשלמא לכתחלה אסור להפסיק הרבה משום גורם ברכה משא"כ כשהפסיק מעט יפסיק עוד ויש ליישב:

ט"ז סק"י סי' י"ט דגבי אכילה לא שייך קבע. ט"ס הוא וצ"ל דגבי אכילה שייך קבע וכ"ה שם בב"י בי"ד ודלא כפרי מגדים:

מ"א ס"ק ט"ז צ"ע דאף. הקשה תרתי חדא דהת"ה מסקנתו אינו כך אלא דא"צ לברך וכמו בשחיטה. שנית דאפי' בה"א של ת"ה לא כ"כ אלא למהר"מ דהפסק אין מזיק ובעינן דוקא היסח דעת לכן ס"ל לת"ה דאי פשט הו"ל היסח דעת. דהליכה לב"ה ותפלה וחזרה לביתו ופשיטת הטלית הוי היסח דעת אבל להמחבר בסעיף י"ג דהליכה או שאר הפסק מועיל ג"כ ול"א דא"צ לברך אלא כשלא היה שום הפסק א"כ מה מזיק מה שפשט וע"ז כתב דכ"פ אגודה פרק התכלת וז"ל ועל טלית של משי כו' הרי דלובשו אחר הפשיטה וק"ל:

ט"ז סקי"א. לענין ברכת ציצית דלא איכפת. כלומר דכיון דפשיטה דשהיה לא איכפת מדלא חשבינהו בהדי התכיפות א"כ גם ההילוך אינו מזיק:

מ"א ס"ק י"ז ודעת מהר"מ האגור כתב שמהר"מ נהג ללבוש הטלית קטן אחר בואו מבית הכנסת ואז הפסיק בדברים ולבשו ובירך עכ"ל הרי חולק וס"ל דהליכה אינו הפסק לכן הוצרך שלא ללבוש הט"ק עד שפסק בדברים והיה היסח הדעת כדי שיברך עליו:

ט"ז סקי"ב. רבינו נסתפק בדין זה לשון הטור אם פשט אדעתא לילך לבית הכסא והיה דעתו ללובשו יש להסתפק אם צריך אח"כ לברך אם הוא דומה לתפילין שזזו או דלמא גם בתפילין שזזו אינו מברך אלא כשזזו מדעתו כו' ולזה דעתי נוטה עכ"ל והבין הב"י דגם בחלץ תפילין לגמרי מעל ראשו ליכנס לבית הכסא. גם כן נסתפק משום דשוין הן ונוטה דעת הטור גם בזה שלא לברך ולכן הקשה הב"י מפרק לולב וערבה:

ס"ק יג. אחר צריך לברך עליו. היינו פסק המחבר בסעיף י"ב וע"ש בט"ז ס"ק י':

(שם) מאי מעליותא דט"ק דבאין דעתו לחזור הויא כמעשה חדש:

מ"א סקי"ח כרמ"א. ר"ל כי"א הראשון דא"צ ט"ק בדעתו לחזור וכמ"ש מג"א סקי"ט:

(שם)הטלית עצמו. כלומר משא"כ בההוא דס"ק הקודם הוי שינוי מקום הפסק כיון שלובש טלית אחר:

שם מיד צריך לברך. ר"ל אפילו באותו טלית עצמו:

ס"ק י"ט. כשחולצן נגמרה. ר"ל היכא שחלצן סתם:

(שם) ג"כ כוונת מהר"ח. ר"ל דמיירי שחלצן סתם ולכן אם נשאר עדיין ט"ק לא מיקרי נגמרה מצותן

(שם). א"א לישבו. דמשמעות לשונו דמשמע אפי' דעתו לחזור:

שם. וכ"ר בד"מ אע"ג דהד"מ כ' דמהרמ"מ מיירי באין דעתו והובא בט"ז. ס"ל להמ"א דהאי אין דעתו ר"ל בסתמא דאי שלא היה בדעתו בהדיא וודאי הוי נגמר המצוה אפי' אם נשאר ט"ק:

ט"ז ס"ק ט"ו. אלא חובת מנא. ר"ל אם לובש בגד של ד' כנפות חייב בציצית אבל אין חוב אגברא להדר אחר בגד של ד' כנפות. ומה שהקדים הט"ז ד"ז לקושיתו משום דאם היה חובת גברא לא קשיא קושיתו משום דבלילה ודאי אין מחויב לחזור אחר בגד של יום ללובשו וא"כ הפסיקה הלילה את חובת גברא מש"ה הקדים דגם ביום ליכא חובת גברא וק"ל:

שם. לדידיה נמי תקשי. אף על גב דהמקשה היה סבור שלא הי' פושטו אפי' בלילה מ"מ פשיטא דלפעמים היה מסירו מעליו אפי' ביום כגון כשהיה רוחץ או לרחוץ הטלית וכה"ג דא"א שיהיה בגד א' על האדם זמן ארוך בלי שיפשיטנו בשום פעם אלא דהוי סבר המקשה דמברך בכל צפרא אף אם לא היה פושטו א"כ לדידיה נמי תקשי למה לא בירך לפעמים ביום אם היה פושטו וק"ל:

ס"ק ט"ז כדאשכחן גבי תפילין לקמן סימן ל' סעיף ג' ע"ש:

ש"ע סעיף ט"ז. אף אם לא פשטו תימה שהוא כפל לשון דהא כבר התחיל הלן בטליתו ובטור ליתא לשון זה. ונראה כוונתו אפי' לא פשט כשהאיר היום דאלו פשטו אז היה חייב להמחבר בסעיף י"ו והמעיין בב"י בשם הגה"מ יבין שכוונת הש"ע כמ"ש:

יתעטף וכו'. מיד אחר נט"י [טור]:

מעומד. פי' הברכה והעטיפה שתיהן יהיו בעמידה וצ"ע דבי"ד ר"ס שכ"ח משמע דמותר לברך מיושב והוא משנה שלימה וי"ל דהפרשת חלה אינו מצו' כ"כ דאינו עושה אלא לתקן מאכלו דומיא דשחיט' כנ"ל עמ"ש סי' תקפ"ה ואותן המניחין הטלית המקופל ומשלשלין אותו סביב הצואר על כתפיהן לא יצאו י"ח [מ"ב] ובכתבים כתוב שצריך להתעטף עד פיו כעטיפת הישמעאלים כדי הילוך ד"א ואחר כך יתעטף עד החזה פנים ואחור וכ"כ בל"ח שעיקר העיטוף בגוף עסי' י' ס"י:

בטלית. וכתוב בכוונות שהאר"י היה מכסה הטלית על התפילין ש"ר ועססי' כ"ז דעכ"פ לא יכסה לגמרי: משמע בקדושין דף כ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית אפילו הוא ת"ח, ובדף ח' איתא דמי שאינו ת"ח אפילו נשוי לא היה מכסה ראשו ע"ש:

ויעמוד. די"א דבעי דוקא עיטוף ועיטוף בכל דוכתא משמע עטיפת הראש (ת"ה) ונ"ל דזהו דוקא בבגד שעושים כעין חתיכה א' מרובעת ובית הצואר באמצע וא"כ כשמתעטף בארכו כמ"ש ב"י בשם הרי"א דדוק' זהו מיקרי עיטוף ה"ל ב' ציצי' מצד זה וב' ציצי' מצד זה אבל אם הבגד תפור אז באין כל הציצית מצד א' ועסי' י' ס"ו, ומיהו אין קפידא כ"כ בזה דרוב הפוסקים ס"ל דא"צ עיטוף וכ"ש לדידן דמברכין על מצות ציצית פשיטא דא"צ עיטוף וכ"כ רמ"מ סי' ק"י:

ואחר כך. דעיקר הקפידא בשעת לבישה דהא אי בעי היה מסירה אח"כ ומה"ט לא בעי מעומד אלא לבישה [ת"ה]:

וילבישנו. ונהגו לעשות עטרה מחתיכת משי לסי' שאותן ציצית שלפניו שיהיו לעולם לפניו כמ"ש קרש שזכה להנתן בצפון לעולם בצפון [של"ה], וכתוב בכתבים האר"י לא היה מקפיד בלבישת הטלית לשום תמיד על צד א' כמו שנוהגין הרבה ובכוונ' הגיר' האר"י לא היה מקפיד לשום תמיד צד א' על הראש כמו שנוהגין הרבה עכ"ל ויש נוהגין לשום צד ימין על כתף שמאל שיהיו מסובבין וכ"מ סי' ש"א ס"ל:

בציצית. בשו"א (לבוש) וב"ח סי' י"ד כתב על פי הדקדוק לומר בפת"ח:

שלשה. כתב בהג"מ /בהג"א/ ספ"ג דר"ה שאם אחד מתעטף בציצית יכול חבירו לברך לו ובת"ה סי' ק"מ כתב מי שקושר תפילין לחבירו בראשו מסתמא לא יברך אלא הלובש וכו' ע"כ וצ"ל דהג"מ מיירי שהמתעטף אינו בקי בברכה ועסי' תקפ"ה ס"ב:

והאחרים. ועפ"ז נהגו שיברך הש"ץ בקול רם להוציא רבים י"ח (ד"מ):

צריך. כתב ב"ה בעידן תכלת קאמר להפריד תכלת מצד א' ולבן מצד א' ויפה לדקדק ולעשות זכר לתכלת ע"כ אם נשתהה לבא לב"ה ובעוד שיפריד הציצי' יתבטל מלהתפלל עם הצבור א"צ לדקדק בזה:

יעיין. הרא"ש כתב דנהגו שלא לבדקן דאוקי אחזקתייהו אלא שהחרד על דבר ה' יש לו לבדוק והב"ח כ' דלא אוקמי' אחזקתי' כיון שאין החזק' בטבע ממילא אלא מכח אדם שתיקן הציצית [ורובא עדיף מחזקה] כדאמרי' ר"פ האשה בתרא [ובבכורות מסקי'] דרובא דתליא במעשה לא חשיב רוב ע"כ, ולא ידענא מאי קאמר דהתם אמרי' שמא לא בא עליה זכר ואת"ל בא עליה שמא לא נתעברה משא"כ כאן דנתקנו הציצי' כהלכתן אוקמיה אחזקתייהו כמו מקוה שהמשיכו לתוכה מ' סאה שא"צ לבודקה בכל עת שטובל בה אך נ"ל דמ"מ חייב לבודקן משום דאין סומכין על החזקה במקום דיכולים לבררו כמ"ש בי"ד סי' א ולפי טעם זה אם בתוך שיתעסק בבדיקתו לא יוכל להתפלל עם הצבור רשאי ללובשו בלא בדיק' אך נ"ל ט"א דלא מקרי חזקה דעשויה ליפסק בכל שעה וכמ"ש בי"ד סי' ר"א סי' ס"ה בשם תשובת הר"ן ומה"ט לא נהגו לבדוק החוטין שלמעלה מן הגדיל שמונחין על הבגד משום דאין עשוין ליפסק ואף על גב דכתב הב"י סי' י"ג בשם הרא"ש דלא חייש' כ"כ דאף אם יפסקו אין נפסלין מיד לשיטתיה אזיל דס"ל דלא מיפסלו עד שיפסקו כולן אבל לדידן חיישינן ועסי' י"ב ומ"מ יש לסמוך ע"ז בשעת הדחק אם יודע שהיו כל החוטין שלמים מאתמול וכ"מ בב"ח כאן, ובסי' י"ז כתב דאם בדקו כשגנזו א"צ לבדוק בשעת הברכה וכמ"ש בי"ד סי' י"ח ע"ש:

ויברך להתעטף. אעפ"י שכבר לבשו תוספות סוכה דף ל"ט וכ"כ במנהגי מהרא"ק:

ויזכור. ובכתבים דטלית קטן דוקא תחת בגדיו ע"ש, ונ"ל דצריך שיהיו הציצית מבחוץ ודלא כאותם שתוחבין אותן בהכנפות וזו היא מ"ש בגמ' אין ציצית אלא יוצא אך מל' התו' בברכות דף י"ח משמע דיוצא בזה בדיעבד ויש לדחות דאף אם המתים חייבים לא שייך גבייהו וראיתם אותו משא"כ בחי מיהו י"ל אם איתא דגבי חי כה"ג אינו יוצא א"כ היה לועג לרש עמ"ש סי' כ"ג ס"ב, לכן נ"ל דהאנשים ההולכים בין העכו"ם יוצאין בזה אך בשעת ברכה יהיו מגולין כדי הילוך ד"א עמ"ש ס"ב:

צריך. פי' אם סח ביניהם כמ"ש סי"ג עיין ב"י ונ"ל דהרא"ש לשיטתי' אזיל שכתב בי"ד סי' י"ט דשיחה בין שחיטה לשחיטה הוי הפסק כיון שהן ב' מצות ה"ה כאן אבל תקיעת שופר דהוי מצוה א' אם סח בנתיים א"צ לחזור ולברך אבל הפוסקים שם דא"צ לברך ה"ה כאן דדוקא בתפילין שהם שתי מצות של חובה צריך לברך אבל הכא רשות דאי בעי לא ישחוט הוי כמו שסח באמצע סעודה שא"צ לברך לכן יזהר כל אדם שלא ישיח בנתיים כמ"ש אך אם השיח בנתיים הכריעו האחרונים שם דא"צ לברך [עמ"ש סי' רט"ו ור"ס קס"ז] ואם הפסיק הפסק גדול לכ"ע צריך לברך דהוי היסח הדעת אבל לכתחלה לא יפסוק דאסור לגרום ברכה שא"צ וכמ"ש:

אם לא. אף על גב דגבי שחיטה י"א דא"צ לברך היינו משום דסוברין יש קבע לשחיטה כל זמן שעוסק בה דרגילין להביא יותר [עמ"ש סי' ר"ו דגבי מילה נמי מה"ט צריך לברך דלא כש"כ סי' רס"ה] משא"כ בלבישה דהוי נמלך ועסי' קע"ו:

אם פשט. צ"ע דאף דהת"ה צידד לומר כן הלא סיי' אמנם בתשובת הר"ח לא משמע הכי וכו' ע"ש, ועוד דמ"ש משחיטה כששחט א' דמי לפשט הראשון ואפ"ה לכ"ע א"צ לברך כשהיה דעתו מתחלה על השני כדאיתא בגמרא פ"ו דחולין וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' י' דדוקא כשהסיח צריך לברך וכ"כ הלבוש, ולא דמי למ"ש סי"ד דהתם לא היה דעתו בשעת ברכ' שיפשיטנו ויחזור וילבישנו אבל הכא הי' דעתו לכך [דלא כע"ת] וגם הת"ה לא כתב מעיקר' כך אלא לפי מ"ש לעיל מיני' דברי מהר"ם דאפי' בירך על הטלית והלך לבית הכנסת וחזר ולבש טלית קטן אין צריך לברך כל שלא הסיח בנתיים דכולה חדא מצוה היא וע"ז קאמר דאם פשט הטלית גדול ודאי מקרי היסח הדעת כיון שהפסיק בתפלה וצריך לברך אבל לפי מ"ש הרב"י בסי"ג דצריך שלא יפסוק כלל אין חילוק בן פשט ולא פשט וכ"פ באגודה פ' התכלת וז"ל שעל טלית של משי נהגו שלא לברך אלא מברך על של צמר ומסירו ולובש של משי ע"כ וכ"כ ב"י בסי' ל"ד בשם ס"ה גבי ב' זוגות תפילין ע"ש:

חשיבה הפסק. נ"ל דאם שניהם בבית א' לא חשיב הפסק מחדר לחדר וכמ"ש סי' קע"ח ורע"ג ואם יצא מביתו וחזר מיד צריך לברך דהוי מדברים שאין טעונין ברכה לאחריהן דשינוי מקום הוי הפסק כמ"ש סי' קע"ח ודעת מהר"מ נ"ל דס"ל דשאני ציצית כיון שעדיין עליו לא הוי שינוי מקום הפסק דל"ד לאכילה שהראשונה אזדא ליה ואף על גב דכתב בת"ה שמסתמא פשט טליתו היינו אחר בואו לביתו וא"כ לא שינה מקומו אחר שפשט כנ"ל, ובע"ת דימה זה לברכות ק"ש ול"ד להדדי כי עוכלא לדנא דבאמצע מצוה א' לא שייך הפסק עסי' ק"ד:

צריך לברך. צ"ע דכתב בסי' תרל"ט בשם המ"מ דאם יצא מן הסוכה אדעתיה לחזור מיד דא"צ לברך ומ"ש הכא דצריך דהא בגמ' יליף סוכה מתפילין לענין זה ובאמת דעת האחרונים כרמ"א ואם שינה מקומו לא הוי הפסק כיון שחזר ולבש אותו טלית עצמו כמ"ש סי' ר"ו וכ"ה בד"מ דלא כע"ת ועסי' קע"ח, מ"מ נ"ל אם לא היה בדעתו ללובשו מיד צריך לברך וכמ"ש גבי סוכה וכ"ה בטור כאן דלא כע"ת ס"ק כ"ג:

טלית קטן. משמע דעת רמ"א אפי' היה דעתו לחזור ולהתעטף לא מהני אא"כ נשאר עליו טלית קטן, והקשה ל"ח דבסי' כ"ה סי"ב פסק דא"צ לברך ותי' דמ"ש כאן והכי נוהגין קאי אדלעיל בי"א הראשון ולישנא לא משמע הכי וב"ח כ' דמהר"ח מיירי כשהסירו סתם ולכן כשנשאר עליו טלית קטן עדיין לא הסיח דעתו מן המצוה וכ"מ בד"מ וז"ל הרר"י ספ"ק דברכות התפילין והציצית כשחולצן נגמרה מצותן ולפיכך כשחוזר ומניחן מצוה אחרת היא וצריך לברך, אבל בתורה כשקרא פעם א' לא נגמרה עדיין מצות הקריאה ולפיכך כשחוזר וקורא למצותו הוא חוזר וא"צ לברך עכ"ל וזהו ג"כ כוונת מהר"ח אבל לשון רמ"א שבש"ע א"א ליישבו אלא בדוחק, ולענין הלכה דברי הב"ח עיקר וכ"כ בד"מ:

נפלה. ובזה כ"ע מודו דהא נפלה בלא דעת ואזדא ליה מצותה כמ"ש סימן כ"ה, ונ"ל דאם נפלה מעל כל הגוף אף על פי שנשארה בידו צריך לברך דאזדא לה מצותה דמצו' עיטוף בגוף כדאמרינן גבי תפילין שנשמטו ממקומן:

צריך לברך. דקי"ל לילה לאו זמן ציצית הוא והוי הפסק, וב"ח פסק דא"צ לברך וטוב לפטור אותה בטלית גדול:

(א) יתעטף בציצית – מיד אחר נטילת ידיים, כדי שלא ילך ארבע אמות בלא ציצית.

(ב) מעומד – רוצה לומר, העטיפה והברכה שתיהן בעמידה. העטיפה, משום דכתיב "לכם", וילפינן גזרה שווה מעומר דכתיב גם כן "לכם", ובעומר כתיב: "מהחל חרמש בקמה", ודרשינן "בקוֹמה". והברכה, משום דכל ברכת המצוות צריך להיות בעמידה. והוא רק לכתחילה, דבדיעבד יצא בשתיהן בכל גווני. והסכימו רוב האחרונים דלכתחילה צריך להיות הברכה קודם העטיפה, דהיינו בשעה שהוא אוחזו בידו ורוצה להתעטף בו, דזהו עובר לעשייתן ממש. ולא יקדים בשעה שעדיין הטלית מקופלת, דזהו עובר דעובר.

(ג) בגילוי הראש – דאף על גב דמברכינן "להתעטף", כיסוי הגוף לחודיה הוי עיטוף, והוא עיקר העיטוף. ועוברי דרכים, שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צווארם על כתפיהן, אין יוצאין ידי חובת ציצית בזה, דבכהאי גוונא – לכולי עלמא לאו עיטוף הוא.

(ד) בטלית – שכיסוי זה מכניע לב האדם ומביאו לידי יראת שמים. ועיין בט"ז, שדעתו דנכון שלא יסיר הכובע הקטן שעל ראשו בעת התפילה, אף שהוא מכסה ראשו בהטלית גם כן. וכתב הב"ח דצריך שיהא הטלית על ראשו מתחילת התפלה עד סופה. ועל כל פנים יעמוד כך מעוטף לפחות כדי הילוך ארבע אמות. כתוב בכוונות האר"י ז"ל: היה מכסה הטלית על התפילין של ראש. ועיין סוף סימן כ"ז דעל כל פנים לא יכסה לגמרי. בשעת עטיפה מכסה ראשו בהטלית עד שיגיע עד פיו, ומשליך כל הארבע ציציות לצד שמאל כדי הילוך ארבע אמות. ואחר כך יסיר העטיפה, עד שהשל ראש יהיה נראה קצת, וכנ"ל. ויעמיד כל אחת מהציצית על מקומה, וכדאיתא בסעיף ד'. וזהו העטיפה שיוצאין בה לכולי עלמא. ולא כמו שנוהגין איזה אנשים, שמושכין הטלית על עצמן עד שמגיע הראש לחצי אורך הטלית ומתעטפין בו, דזהו איננו נקרא עטיפה, עיין במועד קטן כד א. משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית, אפילו הוא תלמיד חכם.

(ה) טליתות קטנים – והוא שיש בהם שיעור שהקטן בן תשע שנים יתכסה בו ראשו ורובו, וגדול בן שלוש עשרה שנים על כל פנים לא יתבייש לצאת בו באקראי ברחוב, וכדלקמן בסימן ט"ז, עיין שם במשנה ברורה.

(ו) יוצאין בהם – דהאידנא כל כסות שלנו דרך כיסוי הם, ועיטוף לא רמיזא באורייתא.

(ז) מעוטף – כדי לצאת נמי דעת הסוברים דבעינן דווקא עיטוף. ונראה דהנוהגין שלא לברך כלל על הטלית קטן, רק פוטרין אותו בברכת הטלית גדול, אין צריך כלל להתעטף בו. ועיין במגן אברהם ובביאור הגר"א.[1]

(ח) ואחר כך – דעיקר הקפידא בעת לבישה.

(ט) ציציות – נהגו לעשות עטרה מחתיכת משי, לסימן שאותן ציציות שלפניו יהיו לעולם לפניו, כמו שאמרו חז"ל: קרש שזכה בצפון היה לעולם בצפון. ובכתבי האר"י ז"ל כתב שלא היה האר"י ז"ל מקפיד על זה.

(י) בציצית – בשו"א תחת הבי"ת:

(יא) בטלית – והוא הדין בתפילין וכל ברכת המצוות.

(יב) כאחת – פירוש, כל אחד מתעטף בטלית מיוחד, אלא שבפעם אחת נעשו כל העטיפות, לאפוקי לאחר כדי דיבור לברכתו דהוי הפסק, וצריך כל אחד לברך לעצמו. ועיין לקמן סימן ר"ו סעיף ג'.

(יג) ואם רצו – מלשון זה משמע דיותר טוב שכולם יברכו. ובאמת אדרבה, לכתחילה יותר טוב שאחד יברך ויוציא את האחרים, משום "ברוב עם הדרת מלך", וכדלקמן בסימן רח"צ סעיף י"ד. אך לא נהגו עכשיו כן. ואפשר משום שאין הכל בקיאין להתכוון לצאת ולהוציא. ועיין בשערי תשובה.

(יד) אחד מברך – ומוציא את האחרים, ואפילו הם בקיאים. ובלבד שיתכוין השומע לצאת והמשמיע להוציא. ויותר מזה, דאפילו אם המברך כבר יצא לעצמו, או שאינו מתעטף כלל, יכול להוציא אחרים בברכתו, דכל ישראל ערבים זה בזה. אך בזה יש אומרים דאינו מוציא אלא דווקא מי שאינו בקי. כתב הפרי מגדים: אם כמה אנשים קנו טליתים חדשים, ועשו בהם ציצית, ולא ברכו "שהחיינו", דמברכין בעיטוף ראשון כמבואר בסימן כ"ב, נהי דאחד יכול לברך "להתעטף" בשביל כולם, אבל ברכת "שהחיינו" – כל אחד בעצמו יברך.

(טו) יענו אמן – אף דבלאו הכי צריך לענות אמן אחר כל ברכה, מכל מקום בזו שרוצה לצאת בה – החיוב יותר, שֶמורֶה בזה בפועל שהוא מתכוין לצאת בה. מיהו בדיעבד אפילו לא ענה אמן יצא, וכדלקמן בסימן רי"ג סעיף ב'.

(טז) אלא לובשו – והברכה הוא "להתעטף", כי נוסח הברכה כך הוא, כמו "לישב בסוכה".

(יז) ואין לשנות – היינו בטלית קטן שלנו, שאין מתעטפין בו. אבל בטלית קטן שמתעטף בו, כמבואר בסעיף ג', יכול לכתחילה לברך "להתעטף". ובדיעבד, אם בירך בכל טלית קטן "להתעטף", או שבירך על טלית גדול "על מצוַת ציצית", יצא. ודע, דאין לברך על טלית קטן עד שיהיה על כל פנים אורכו שלושת רבעי אמה לכל צד, ונקב בית הצוואר אין עולה מן המניין. וגם שיהיה פתוח רובו. ואנשי מעשה נוהגין אמה מלפניהם ואמה מלאחריהם. ועיין במשנה ברורה וביאור הלכה בסימן ט"ז מה שכתבתי עוד מעניין זה.

(יח) זה מזה – כל חוט בפני עצמו, שלא יהיו מסובכין אחד בחבירו. ואם נשתהא לבוא לבית הכנסת, ועל ידי זה יתבטל מלהתפלל בציבור, כתב המגן אברהם דאין צריך לדקדק בזה. ועיין בביאור הלכה[2]. כתב האר"י: "ציצת" ראשי תיבות: צדיק יפריד ציציותיו תמיד.

(יט) יכוין בהתעטפו – וזהו מלבד הכוונה שצריך לכוין בלבישה לקיים מצוַת ציצית. וכתב הב"ח שכן הדין בתפילין וסוכה: אף דבשאר מצוות יוצא אף שלא מכוין בה דבר, כי אם שעושה המצוה לשם ה' שציווה לעשותה, הנך שאני. דבציצית כתיב "למען תזכרו", ובתפילין – "למען תהיה תורת ה' בפיך", ובסוכה – "למען ידעו דורותיכם". ומכל מקום נראה דכל זה לכתחילה כדי לקיים המצווה בשלמותה; אבל בדיעבד, אף אם לא כיוון בכל אלו, רק לקיים המצוַת עשה, יצא. ואחר כך מצאתי בפרי מגדים בסימן כ"ה שכתב כן (וכן משמע בעולת תמיד ובביאור הגר"א, שאפילו בציצית אין הכוונה לעיכובא).

(כ) יעיין – משמע מדברי הב"ח ואליהו רבא דגם בשבת יש לבדוק הטלית. ועיין בסימן י"ג בביאור הלכה[3].

(כא) בחוטי הציצית – גם צריך לבודקן למעלה במקום נקב הטלית עד הקשירה, דשם פסול אפילו בנפסק חוט אחד. ועיין בביאור הלכה[4].

(כב) לבטלה – אף על גב דבלאו הכי יש חשש איסור, שילבש בגד של ארבע כנפות בלי ציצית, מכל מקום מוקמי ליה אחזקתיה שהיה כשר; רק משום חומר ד"לא תשא" שיש על ברכה לבטלה, החמירו לבודקו. ולפי זה, מי שלובש כמה בגדים של ציצית, אין צריך לבדוק אלא אחד מהם, כיוון דברכה אחת לכולם. אבל האחרונים כתבו דצריך לבדוק כולם: אחד, דלא סמכינן אחזקה במקום דיכולין לבררו; וגם דחזקה גרועה היא, דעשויין החוטין ליפסק. ולכן צריך לבדוק בכל יום בבוקר כשלובשן, ואז אף שהסירן והסיח דעתו מהם, אף דצריך ברכה כשחוזר ולובש, אפילו הכי אין צריך לחזור ולבדוק, דבזמן מועט כזה אינו רגיל ליפסק וסמכינן אחזקה. ואפילו בבוקר, אם על ידי הבדיקה יתבטל מתפילה בציבור, או שקראוהו לעלות לתורה, יכול ללבוש טליתו בלי בדיקה. והוא שיודע שהיו החוטין שלמים אתמול. ומכל מקום נכון לעיין קצת מאי דאפשר. ואם שאל טלית מאחֵר לעלות לתורה, דמנהגינו שלא לברך עליו, אין צריך לבודקו כלל [ועיין בביאור הלכה[5]]. ואם בדק הטלית כשהסיר אותו מעליו והניחו בכיסו שלו, אין צריך לחזור ולבודקו למחר כשמתעטף בו.

(כג) ימשמש בציצית – דבזה ייחשב קצת כאלו לובשו אז. ואף על גב דקיימא לן בכל המצוות דצריך לברך עובר לעשייתן ממש, הכא שאני, משום דאכתי גברא לא חזי.

(כד) ויכוין לפטור – והכי נהוג בזמנינו, לברך על טלית גדול ולכוין לפטור בזה הטלית קטן. והכי עדיף טפי ממה שנוהגין איזה אנשים, שמברכין על הטלית קטן, ותיכף מברכין על הטלית גדול, שגורמין ברכה שאינה צריכה. ועוד, אפילו אם יפסיק זמן מרובה בין הטלית קטן לגדול, כמה פעמים אין ראוי לברך עליו, דאין פתוח רובו, או דהוא קטן מהשיעור המבואר לקמן בסימן ט"ז, או דהוא ישן בו בלילה; וכדלקמן בסימן ט"ז במשנה ברורה.

(כה) על בגדיו – ובכתבים איתא דטלית קטן תחת בגדיו. וכתב המגן אברהם, דעל כל פנים צריך שיהיו הציצית מבחוץ, ולא כאינך שתוחבין אותן בהכנפות. אך האנשים שהולכים בין העכו"ם יוצאין בזה. ומכל מקום בשעת הברכה יהיו מגולין [כדי הילוך] ארבע אמות.

(כו) יראהו – כמה דכתיב: "וראיתם אותו וזכרתם" וגו'. ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם, לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב: "וראיתם אותו וזכרתם" וגו', עוד מבזין הן את מצוַת השם יתברך, ועתידין הן ליתן את הדין על זה. ומה שאומרין שהולכים בין הנוכרים, לזה היה די שישימו הציצית בתוך הכנף. ואילו היה להם איזה דורון ממלך בשר ודם שחקוק עליו שם המלך, כמה היו מתקשטין בו לפני האנשים תמיד; וקל וחומר בציצית, שמרמז על שם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, וכדלקמן בסימן כ"ד סעיף ה' – כמה מתכבד האדם הנושא שמו עליו! ואמרו חז"ל: "הזהיר במצוַת ציצית, זוכה ורואה פני השכינה". ומשמע מן הכתובים, דהיהודים שישארו לעת קץ יהיו מצויינים במצווה זו, כמה דכתיב: "ובאו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי" וגו' (זכריה ח, כג). ואמרו חז"ל על זה (שבת לב ב): כל הזהיר במצות ציצית זוכה ומשמשין לו שני אלפים ושמונה מאות עבדים וכו'.

(כז) כולם חייבין – רוצה לומר, אם לובשם כולם. אבל אם מונחים בתיבתו – פטורין, דקיימא לן ציצית חובת גברא ולא חובת מנא, כדלקמן בסימן י"ט.

(כח) מפסיק ביניהם – היינו בהפסק גדול שהוא בכלל היסח הדעת. אבל בשהיית זמן מה, פסק המגן אברהם ושארי אחרונים לקמן בסימן ר"ו דשתיקה לא חשיבא הפסקה בדיעבד, ואפילו אם שהה הרבה יותר מכדי דיבור. ואם שח ביניהם, אם היה הדיבור לצורך לבישה, כגון שאמר: "תנו לי בגד ללבוש" וכהאי גוונא, פשיטא דאין צריך לחזור ולברך. אבל אם לא היה לצורך לבישה, יש דיעות בין הפוסקים. ודעת המחבר לקמן בסעיף י"ג ומגן אברהם והרבה מן האחרונים [עיין בש"ך יורה דעה בסימן י"ט ס"ק ז'] כהפוסקים דאפילו שיחה בעלמא גם כן הוי בכלל הפסק לעניין זה. אבל יש מן האחרונים שפוסקין, דכיוון דיש שסוברין בזה דאין צריך לחזור ולברך, דהוי כמו שסח באמצע סעודה, מוטב שלא להכניס בספק ברכה. וכן הסכים הפמ"ג. לכן יזהר כל אדם שלא לסוח. ואם דיבר, אין חוזר ומברך. וכל שכן שיזהר שלא להפסיק הפסק גדול, דאסור לגרום ברכה שאינה צריכה, וכדלקמן בסימן רט"ו.

(כט) לא היה בדעתו – רוצה לומר, שלא היה בדעתו בפירוש, רק שבירך סתמא.

(ל) הוי כמפסיק – מדסתם, משמע דמיירי אפילו היו מונחים לפניו כל הבגדים של הארבע כנפות בשעת הברכה, ואפילו הכי צריך לחזור ולברך, דמיירי שהוא רגיל רק ללבוש אחת, ועל כן בסתמא אין עולה הברכה לכולם, דהוי כנמלך, אלא אם כן היה דעתו עליהם בפירוש. והוא הדין אם בירך על טלית קטן "על מצוַת", כמנהגנו, ולקח מיד הטלית גדול, אם היה דעתו בפירוש לפטור ב"על מצוַת", אין צריך לחזור ולברך; ובסתמא חוזר ומברך, דבסתמא אין דעתו ב"על מצוַת" כי אם על טלית קטן. אך מכל מקום לכתחילה בוודאי יש להיזהר שלא לברך על טלית קטן אם דעתו ללבוש תיכף הטלית גדול, משום גרם ברכה שאינה צריכה. אם לבש טלית בלא בדיקה ומצא אותו פסול, או שנפסלו ציציותיו אחר כך, ולובש טלית אחר, צריך לברך פעם אחרת, אם לא שהיה בדעתו בפירוש בשעת ברכה על כל מה שילבש אחר כך.

(לא) אם פשט – האחרונים חולקין על זה, וסבירא להו דהפשיטה לא הוי הפסק לכולי עלמא. ואינו דומה למה שכתב המחבר בסעיף י"ד דהפשיטה הוי הפסק, דהתם לא היה דעתו בשעת ברכה שיפשיטנו ויחזור וילבש; אבל הכא היה דעתו בשעת ברכה על לבישת הבגד השני.

(לב) לברך עליו – אפילו אם תיכף הלך לבית הכנסת ולא הסיח דעתו בינתיים כלל

(לג) דהליכה – והאחרונים הסכימו דעצם הליכה לא חשיב הפסק. ואף על פי כן כתבו דצריך לברך על הטלית גדול, משום שינוי מקום. ולפי זה, הוא הדין אם כשיצא מביתו חזר מיד לביתו ולבש שם הטלית גדול, גם כן צריך לברך עליו, אף דהיה דעתו גם על הטלית גדול בשעת ברכה; דהוי כדברים שאין טעונין ברכה לאחריהם, דשינוי מקום הוי הפסק, כמו שכתוב סימן קע"ח. ועיין בס"ק שאחר זה.

(לד) חשיבה הפסק – והחיי אדם חשש לדעת הסוברים דשינוי מקום לא הוי הפסק בזה, על כן החמיר שלא לברך, אם לא שהיה הבית הכנסת רחוק מביתו, או שלא היה דעתו בשעת ברכה גם עליו, או שהסיח דעתו ביניהם.

(לה) בתוך ביתו – אפילו אם הטלית קטן לבש בחדר זה והטלית גדול בחדר אחר, דשינוי מקום לא הוי מחדר לחדר, כיוון דהיה דעתו לזה, וכדלקמן בסימן רע"ג סוף סעיף א'. ומה שכתב בשיחה, הוא אפילו תיבה אחת. ועיין לעיל בס"ק כ"ח במה שכתבנו בשם האחרונים לדינא.

(לו) צריך לברך – אפילו נשאר עליו טלית קטן, ואפילו אם תיכף נתעטף בו ולא שינה מקומו כלל בינתים, דהפשיטה גופא הפסק הוא בזה. ועיין לעיל בסימן זה ס"ק ל"א מה שכתבנו שם.

(לז) שאין מברכין – אפילו אם בעת הפשיטה לא נשאר עליו טלית קטן. וכן פסקו האחרונים. וטעם היש אומרים הוא, דכיוון דבעת הפשיטה היה דעתו תיכף ללובשו וכן עשה, לא הוי הפשיטה הפסק. ואפילו אם שינה מקומו בינתים, כגון שפשט אותו ליכנס לבית הכסא וכל כיוצא בזה, לא הוי השינוי מקום בזה הפסק, כיוון שחזר ולבש אותו טלית עצמו. ואינו דומה למה דהסכימו הפוסקים בסימן כ"ה [בסעיף י"ב, ועיין שם במשנה ברורה], דאם פשט תפילין אדעתא ליכנס לבית הכסא הוי הפסק על ידי זה. דשאני התם, כיוון דבית הכסא אסור בתפילין, הוי הפסק גמור. מה שאין כן בטלית, דמדינא אינו אסור, רק דאינו נכון לעשות כן, על כן לא הוי הפסק על ידי זה. ודע, דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד, רק אחר איזה זמן, אף שאחר כך חזר ונתעטף בו מיד, לכולי עלמא צריך לחזור ולברך, ואפילו אם נשאר עליו טלית קטן; דתיכף שפשטוֹ, אזדא לה המצווה. והוא הדין להיפך: אם בעת הפשיטה היה דעתו ללבוש מיד, ואחר כך נשתהא איזה זמן והסיח דעתו, גם בזה לכולי עלמא צריך לחזור ולברך, אפילו אם נשאר עליו טלית קטן.

(לח) דווקא כשנשאר – האחרונים פסקו כהיש אומרים הזה, אך דמסקי דהיש אומרים הזה לא איירי רק כשפשט הטלית היה בסתמא, לכן אמרינן דאם נשאר עליו טלית קטן – עדיין לא הסיח דעתו מן המצווה, ובאם לאו – מסתמא הסיח דעתו. אבל אם היה דעתו בפירוש לחזור וללובשו מיד, אין צריך לחזור ולברך כשלובשו מיד, אפילו אם לא נשאר עליו טלית קטן. וכן להיפך לא מהני הטלית קטן, וכמו שכתבנו למעלה. ונראה דאם פשט אותו בתוך התפילה, אפילו בסתמא הוי כמו שפשט אותו על דעת לחזור. וכן אם קיפלו והניחו בתוך כיסו, הוי כמו שפשט אותו בפירוש על דעת שלא לחזור.

(לט) שלא במתכוין – אפילו למה דפסקינן דבהסיר טליתו על דעת להחזירו אין צריך לברך, בזה גרע יותר, דהא נפלה בלא דעת ואזדא לה מצוותה. ואפילו נשאר עליו טלית קטן לא מהני.

(מ) צריך לברך – אפילו אם לובשו מיד. ואם נפל ממנו באמצע תפלת שמונה עשרה, והחזירוהו אחרים עליו – כשיסיים תפלת שמונה עשרה, ימשמש בציצית ויברך.

(מא) אף על פי שנפלה רובה – הט"ז ואליהו רבא חולקין על זה, וגם הגר"א מצדד לדברי הט"ז. ולכולי עלמא, אם נפל מעל כל הגוף, אף על פי שנשארת בידו, צריך לברך, דאזדא לה מצוותה; שעיקר מצוַת עיטוף הוא בגוף. אם בירך על הטלית, ונפל מידו קודם שנתעטף בו והגביהו ולבשו, אין צריך לברך שנית. ואפילו נפסלו אז ציציותיו, והיה לו ציצית מזומנים ותיקנם מיד, אינו צריך לברך שנית; דכיוון שעדיין לא עשה מצוותו, לא הסיח דעתו [כמו בתפילין לקמן בסימן כ"ה סעיף י"ב, עיין שם בט"ז ס"ק י"ב]. ומי שלקח טלית להתעטף בו והתחיל לברך עליו, וקודם שסיים הברכה לקחוהו ממנו, ותפילין לפניו, יכול לסיים הברכה "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין", ויוצא בזה [הלכות קטנות סימן קנ"ג, והאה"ח הסכים עמו להלכה].

(מב) צריך לברך – דקיימא לן לילה לאו זמן ציצית הוא, והוי הפסק. ויש חולקין בזה, כיוון דכסות יום חייב אף בלילה לדעת מקצת הפוסקים, וכדלקמן בסימן י"ח, וספק ברכות להקל. ומכל מקום נכון לכוון לפטור אותה בטלית גדול. וכל זה כל זמן שלא פשטו. אבל אם פשטו על דעת שלא ללובשו תיכף, צריך לברך אחר כך כשלובשו לכולי עלמא. ומכל מקום לכתחילה אין נכון לעשות עצה זו כדי שיתחייב בברכה לכולי עלמא, משום ברכה שאין צריכה לדעת הפוטרים. הישן ביום שינת הצהריים ומסיר מעליו הטלית קטן, יש דעות בין הפוסקים אם זה בכלל היסח הדעת. על כן מהנכון שעל כל פנים יכסה בו בשעת השינה, וכשלובשו אחר כך אין צריך ברכה לכולי עלמא.

(מג) יעשה – עיין בט"ז שכתב דהאי "וכן" אינו מדוקדק, דבזה צריך מדינא למשמש בבוקר כשהוא מברך על הטלית.

(מד) מצות ציצית – דציצית חובת גברא, לעניין זה שאם נתכסה בטלית, אז חל עליו החיוב. עיין סימן י"ז.

(מ"א ס"ק י"ד) אם סח ביניהם כמ"ש סי' ר"ו סעיף ג' כצ"ל:

(שם.) שא"צ וכמ"ש נ"ב סי' רט"ו:

(ס"ק י"ח.) צ"ע דכתב. נ"ב הרב"י ס"ק י"ט:

(מ"א ס"ק י"ט) וב"ח כתב דמהר"ח. נ"ב זהו י"א שני:

ס"א ויברך מעומד. ע' ט"ז לקמן סי' תרמ"ג סק"ב דיברך אחר העיטוף. ובא"ר כ' לברך בשעת העיטוף. ובת' שאגת ארי' סי' ל"ב כ' לברך קודם עיטוף כשאוחז הטלית בידו להתעטף בו:

מג"א ס"ק ב' דאינו עושה אלא לתקן מאכלו. לפ"ז גם ברכת השחיטה אצ"ל מעומד. אף גם בציצית כ"ז שאינו לובש טלית בת ד' כנפות אינו מחוייב להתעטף בציצית. מ"מ אחר העיטוף חל עליו מ"ע לעשות ציצית ולא משום תיקון הבגד דליכא איסור על הבגד לילך בלא ציצית אלא דמוטל עליו מ"ע לעשות ציצית ע' לקמן סי' י"ג ודוק:

שם עמ"ש סי' תקפ"ב. תקפ"ה כצ"ל. וע' סי' תרנ"א ס"ה בהגה ומג"א שם סק"יג ובסי' תר"ץ ומג"א שם סק"א וביו"ד רס"י רס"ה בהגה:

ס"ג ואח"כ ימשכנו. ע' לקמן סי"ד. וצ"ע. ולהמג"א סקט"ז ניחא:

ס"ה כולם מברכי'. ע' סי' רי"ג במג"א ס"ג. ובמג"א סי' קס"ח סק"ב. וססי' תרפ"ט במג"א שם. וצ"ע. אח"כ ראיתי שעמד בזה אבן העוזר רס"י קס"ח. ועיי"ש:

ט"ז ס"ק ח' אע"ג דבלא"ה. לענ"ד י"ל דנ"מ בשאל טלית דמברך דנותן לו במתנה ע"מ להחזיר כדלקמן סי' י"ב ס"ג דבזה יכול לקבלו במתנה בתנאי אם הציצית כשירים אקבל במתנה. ואם הם פסולים לא יהי' רק שאלה. ולא הי' צריך לבדוק הציצית. לזה אשמועי' דמ"מ מחשש ברכה לבטלה צריך לבדוק. וכזה אם בירך על טלית ורוצה ללבוש גם טלית שאולה א"צ לבודקו כיון דאפטר בברכה שעל בגד שלו יכול לכוון לזכות במתנה כנ"ל בדרך תנאי גם בפשוטו בשאל טלית שאינה מצוייצת דלאחר ל' חייב בציצית מדרבנן דמחזי כשלו ולא הי' צריך לבדוק כיון דהוי רק דרבנן. וכן טלית משי דלהמחבר חייב בציצית רק מדרבנן. וגם לפסק הרמ"א דכל מיני' חייבו' מדאורייתא משכחת בשבת או בחול בעיר דאין ציציות אחרי' מצויי' דבזה מדאורייתא מותר לילך בלא ציצית רק מדרבנן אסור כדאיתא סי' י"ג. לזה אשמועי' דמ"מ צריך לבדוק שלא יהי' ברכה לבטלה. והעיקר נ"ל דמשום חשש שלובש בגד בלא ציציות ליכא לחייבי' לבדוק. דא"כ אין לדבר סוף. דיצטרך לבדוק בכל שעה. שמא עתה נפסקו והולך בלא ציציות ומ"ש שעת לבישה או אח"כ. וכיון דזהו א"א ומוכרחי' לסמוך על החזקה דלא נפסקו וצריך לבדוק רק משום הברכה דלגבי איסור ברכה לבטלה יש תקנה לבדוק בשעת לבישה. כנלע"ד:

מג"א ס"ק י"א וכדאמרי' ר"פ הלוקח בהמה כצ"ל:

ט"ז סק"ט וכ"כ הר"ן בפ"ג שאכלו. וכן כתבו ג"כ תוס' בפסחים. אבל נלע"ד דלא דמי כלל דהתם גבי טבילה בודאי א"א להיות כלל עובר לעשייתן. משא"כ הכא הרי יכול לפשוט הבגד ולברך וללבוש שנית. וצ"ע:

שם ס"ק י"ג וזו היא מ"ש בגמ'. מנחות מ"א ב':

שם ס"ק י"ד הכריעו האחרונים. הב"ח והש"ך והפר"ח הכריעו שם דיש לברך:

שם ס"ק י"ו ולא דמי למ"ש סי"ד. היינו דסתמא קאמר בסעי' י"ד אף אם בעוד שלא הפסיק בשום דבר אחר הברכה ופשט ולבש דצריך לברך והיינו משום דלא הי' דעתו על זה הלבישה בשעת הברכה. אבל בפשט באמצע היום וחזר ולבשו מיד. אף שהי' דעתו לזה בשעת הברכה מ"מ מעידן הברכה עד לבישה זו הפסיק. א"כ אין הברכה יכול לפטור ללבישה זו כנלע"ד:

מג"א סק"כ כדאמרי' גבי תפילין. אפשר היינו דוקא שלא בשעת תפלה. כמ"ש המג"א (סי' כ"ה) בשם השאלה. תוספת שבת:

יתעטף. עבה"ט ור"ל הטלית קטן ומוכח שלא היו דרכם לישן בטלית קטן וכמבואר בסי' כ"א דאיכא דעות שאסור לשכב בט"ק אלא שנהגו להקל ואמנם בשם האר"י ז"ל כתבו שיש לישן בט"ק ושם אכתוב בזה:

מעומד. עבה"ט ומ"ש שחלקו על הבית יעקב כן מבואר ג"כ בשאגת אריה סימן ל"ב שכתב כשבא לברך על הטלית צריך לברך בשעה שמחזיקו בידו ורוצה להתעטף בו לא בשעת עיטוף דאין זה עובר לעשייתו כיון שכבר חלה עליו מצות ציצית מדברכינן להתעטף בציצית ע"ש ובשלמי ציבור כתב לענין ברכה להתעטף לדעת הט"ז סי' תרמ"ב והבית יעקב נראה דס"ל דעיקר המצוה נקראת כשמשליך הכנפות לאחוריו אחר העיטוף ולכן טוב לברך סמוך לעיקר המצוה כמ"ש הרשב"ץ ח"ב סימן רע"ז לענין מילה. אך יש לנהוג שבעוד הטלית בידו יברך ותיכף ילבשנו דרך אחוריו על ראשו ועל גופו בבת אחת ואחר שלבש בדרך הזה יעלה הכנפות על צווארו ויתעטף כעטיפת ישמעאלים כדי הילוך ד' אמות וכן נוהגין אנשי מעשה מיקידי ירושלים ע"ש:

ונכון שיכסה. עבה"ט ועיין במשאת בנימין ס"י מ"ח עובדי דרכים שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צאוורם על כתפיהם בענין שקצה האחד כשהוא מקופל עם הציצית יורד לפניו מימין וקצה השני עם ב' ציצית יורד משמאל אין יוצאין בכה"ג ידי מצות ציצית וגוערין בהם דכה"ג לכ"ע לאו עיטוף הוא ע"ש. וכתב בדבר שמואל סי' קכ"ג עטיפת הטלית מצוה שיהיה הטלית על הראש ולא על כתפיהם לבד ובמקום שנהגו הרוב שאין מכסין ראשם ומקפידין על המיעוט שמכסים ראשם יש להם לעשות כפי מנהג המרובים ע"ש. ונראה דהיינו אחר הברכה בשעה שהוא עטוף בו להתפלל אבל בשעה שהוא מברך עליו ומתעטף בו מיד אז בעת ההוא יכסה ראשו בטלית ולא יסמוך על השלכת הטלית על כתיפיו לבד ובזה אין לנו להשגיח במנהג המרובים שהוא מנהג בטעות שלא יצאו י"ח ברכה כמ"ש בשם המ"ב וכ"כ ג"כ הרדב"ז ח"ב סי' שמ"ב אותן שאין מכסין הראש עושין שלא כדין וכן נהגו ומנהג אבותינו תורה היא ע"ש, ובדבר שמואל שם הזכיר מתשובה זו של הרדב"ז ע"ש:
(ג) בש"ע טליתות. וכתב התשב"ץ ח"ב סי' מ"ם לעולם יש לברך להתעטף בציצית בין על טלית גדול או קטן בין דרך עטיפה ובין דרך מלבוש ויש בכלל מאתים מנה וה"ה שאם רצה לברך ללבוש הרשות בידו אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא ת"ח ואנו נוהגין לברך להתעטף אף כשלובש דרך מלבוש ע"ש ועיין לקמן סק"ז שדעת הרמ"א לברך על מצות ונראה דאם לובש טלית קטן בדרך עטיפה שפיר מברך עליו להתעטף:

ונכון שיכסה. עבה"ט ועיין במשאת בנימין ס"י מ"ח עובדי דרכים שמניחין הטלית כשהוא מקופל ומשלשלים סביב צאוורם על כתפיהם בענין שקצה האחד כשהוא מקופל עם הציצית יורד לפניו מימין וקצה השני עם ב' ציצית יורד משמאל אין יוצאין בכה"ג ידי מצות ציצית וגוערין בהם דכה"ג לכ"ע לאו עיטוף הוא ע"ש. וכתב בדבר שמואל סי' קכ"ג עטיפת הטלית מצוה שיהיה הטלית על הראש ולא על כתפיהם לבד ובמקום שנהגו הרוב שאין מכסין ראשם ומקפידין על המיעוט שמכסים ראשם יש להם לעשות כפי מנהג המרובים ע"ש. ונראה דהיינו אחר הברכה בשעה שהוא עטוף בו להתפלל אבל בשעה שהוא מברך עליו ומתעטף בו מיד אז בעת ההוא יכסה ראשו בטלית ולא יסמוך על השלכת הטלית על כתיפיו לבד ובזה אין לנו להשגיח במנהג המרובים שהוא מנהג בטעות שלא יצאו י"ח ברכה כמ"ש בשם המ"ב וכ"כ ג"כ הרדב"ז ח"ב סי' שמ"ב אותן שאין מכסין הראש עושין שלא כדין וכן נהגו ומנהג אבותינו תורה היא ע"ש, ובדבר שמואל שם הזכיר מתשובה זו של הרדב"ז ע"ש:
(ג) בש"ע טליתות. וכתב התשב"ץ ח"ב סי' מ"ם לעולם יש לברך להתעטף בציצית בין על טלית גדול או קטן בין דרך עטיפה ובין דרך מלבוש ויש בכלל מאתים מנה וה"ה שאם רצה לברך ללבוש הרשות בידו אלא שאינו ניכר מברכותיו שהוא ת"ח ואנו נוהגין לברך להתעטף אף כשלובש דרך מלבוש ע"ש ועיין לקמן סק"ז שדעת הרמ"א לברך על מצות ונראה דאם לובש טלית קטן בדרך עטיפה שפיר מברך עליו להתעטף:

ציצית. עבה"ט ויש נוהגין לשום צד ימין על כתף השמאל כו' וברדב"ז ח"א סימן תקע"א כתב הנוהגין להתעטף בטלית כעטיפת אבלים ואח"כ משליכין שני הציצית לצד השמאל והם כולם בצד שמאל ב' לפניו וב' לאחריו אינו נכון ובפרט בשבת דמחזי כאבל אלא ישליך הב' כנפות אחד לפניו ואחד לאחריו מימין וכן בשמאל ועטיפה בצואר הוא בשעת הברכה ע"ש:

בציצית. עבה"ט וכ"כ במחזיק ברכה שיש לומר הב' בשו"א בשם מהר"מ דלונזאנו ע"פ דקדוק ומהר"מ זכותא ע"פ הסוד ע"ש:

כאחת. עבה"ט וע"ל סי' ו' סק"ו מ"ש בשם תשובת המבי"ט ועמ"ש בזה בת"ש סי' י"ט סק"ח ושם כתב בשם המבי"ט הטעם שאם רצו כולן מברכין משום שאין כולם מזומנים יחד ויצטרך להיות כ"א טליתו בידו ולהמתין וכן בתפילין יעמדו בזרועות מגולות והמחבר כאן לשיטתו אזיל סוף סי' וא"ו שאין חשש בזה שיברך כ"א בפ"א בכל דוכתיה רק שאם רצו אחד מברך לכולם:

על מצות. עבה"ט וכוונת הד"מ נראה שר"ל דלשעבר נמי משמע משא"כ להתעטף דלא משמע רק להבא ועמש"ל סק"ג דאם לובש הט"ק דרך עטיפה אפשר דגם להרמ"א שפיר עדיף טפי שיברך להתעטף ע"ש:

להפריד. עבה"ט ועיין לקמן סי' י"ג שאם נסתבכו קצת אין להפרידם בשבת ע"ש:

לבטלה. עבה"ט בשם ט"ז לבדוק בנקב הכנף והט"ז כתב הטעם שרגיל ג"כ להתקלקל ולא ידעתי למה השמיט דברי המג"א שכ' להיפך מטעם שאין עשויין ליפסק ע"ש ומבואר מזה דבנקב עד הקשירה אם נפסק פסול וכ"כ בשאלות יעב"ץ סי' ל"ג דאפי' לא נפסק רק חוט אחד בנקב הכנף באופן שנעשה ע"י כך שני חצאי חוטים והשאר שלימים ה"ז פסול ביאר הטעם שהרי אותו החוט שנפסק שם אין החוטין תלוים בבגד ע"ש, וכתב המג"א דבשעת הדחק יש לסמוך על החזקה אם יודע שהחוטין היו שלימים מאתמול ונראה שר"ל שהוא שעת הדחק שא"א לו לשהות עצמו ולבדוק כגונא שכ' בשם הט"ז שקראוהו לעלות לתורה והוא עומד וטליתו בידו להתעטף בו ואין פנאי לבדוק משום כבוד הבריות או בגוונא אחריתי אבל מ"ש בב"ה בשם הבית יעקב שבא בדרך שמתיירא שלא יהיה לו טלית אחר כשיהיה זה פסול יסמוך על החזקה דמדינא אין חייב לבדוק ע"ש לא נהירא דמה לי בדרך ומה לי בביתו שהבדיקה באה להצילו מאיסור לבישת טלית בלא ציצית וברכה לבטלה וכיון שיכול לברר מעיקרא הכי קביל עליה ושויה חובה ומה בכך שאם יהיה זה פסול לא ימצא טלית אחר דממ"נ וגם כיון שהוא בדרך ליכא משום גדול כבוד הבריות שהרואה יאמר שנאבד או נפסל מחמת טלטול הדרך ומחמת שהוא בדרך אי אפשר למצוא אחר ושעת הדחק שאני דמעיקרא לא שויא חובה אלא במקום שהיה יכול לברר בנקל וגם מ"ש בבית יעקב שם שאם לא בדק ומצא שנתקלקל ובנתיים היו במקום משומר שבודאי הקילקול היה קודם חשוב כשוגג ולא כאונס ע"ש לענ"ד גם הא ליתא שאם היינו אומרים שמותר לברך ולהתעטף בלא בדיקה כיון שעשה בהיתר אף שנמצא פסול אנוס היה ומה דמייתי מתוספת דביצה אין ראיה כלל שהרי כתב הטעם שלא היה לו למהר כ"כ ובכאן לא שייך זה:

על בגדיו. עבה"ט וכ' בברכי יוסף טלית ארוך יכול לתחוב הציציות בחגורתו אשר במתניו כדי שלא יגררו וטפי עדיף לתוחבם בחגורתו מאחוריו בשם פרי הארץ:

ואם מפסיק. עבה"ט ועיין ת"ש סי' י"ט לענין שחיטה דעתו כהט"ז שם שלא יברך משום ספק ברכות ואם כן גם כאן יש לנהוג כן והמ"א כתב דהאחרונים הכריעו בפלוגתא זו לברך ור"ל הב"ח והש"ך מ"מ כתב בת"ש דשב ואל תעשה עדיף. וע"ש בת"ש שכ' אם סח יסיח דעתו מהשחיטה ע"י שיעקור ממקומו ויעסוק בדברים אחרים כאלו אינו רוצה לשחוט עוד עתה ואז יהי' הברכה מדינא ע"ש ונראה שכן יש לעשות גם כאן לפי מ"ש המ"א דהך דהכא במחלוקת היא שנויה כההיא דשחיטה ועיין במ"א שלכתחלה אסור לשיח שלא יכנס בספק פלוגתא ואפי' להפסיק הפסק גדול שצריך לברך לכ"ע אסור לכתחלה משום ברכה שא"צ והיינו לכתחלה כשלא שח משא"כ אם עבר ושח אזי טוב לו שיעשה הפסק גדול ויברך מדינא ולא מיבעיא לפי מ"ש המג"א שאם שח לברך ע"פ הכרעת הש"ך ביורה דעה א"כ מוטב שיברך בלא ספק פלוגתא כלל דהיינו בהפסק גדול אך אפי' לפי דעת הת"ש דמספק לא יברך מ"מ כ' שם בס"ק י"ז דמוטב להכניס את עצמו בספק גרם ברכה שא"צ מליכנס בספק שימנע מלברך על עשיית המצוה ע"ש. וע"ש שדחה מ"ש הפר"ח שיכוין ויגמור בדעתו שלא יצא בברכה זו רק כ"ז שלא ישיח שיחה בטלה והוא ז"ל כתב דלא מהני כוונה זו לחייבו בברכה שנויה כיון שהם לפניו ומתכוין לשחוט את כולם ע"ש וא"כ ה"ה כאן:

על כולם. עיין בה"ט ועיין בת"ש סי' י"ט שאע"פ שדעתו כהט"ז שם והשיג על האלי' זוטא כאן מכל מקום דעתו דכיון שיש חשש ברכה לבטלה לדעת הסוברים כבה"ע שב ואל תעשה עדיף ע"ש בת"ש חילוקי דינים שיש ללמוד משם לכאן:

חשובה הפסק. עבה"ט ועיין מה שכתב על דברי הט"ז שהביא ראיה מהתוספ' ביד אפרים ומה שכתב הט"ז דברכת תפילין הוי הפסק בין הברכה שבירך על הטלית קטן להגדול ע"ש לענ"ד צ"ע דבסי' כ"ה כ' המג"א בחולץ תפילין ונכנס לבהכ"ס אם אינו רחוק א"צ לחזור ולברך אע"פ שמפסיק באמצע בברכת אשר יצר וע' בבאר היטב לקמן סי' נ"ג בשם גינת וורדים בנכנס לבהכ"ס באמצע פסוקי דזמרה יטול ידיו ויברך ויניח ציצית ותפילין ויברך וכתב הבאר היטב שם דבמג"א סי' כ"ה לא משמע הכי ולפי מה שכתבתי י"ל הטעם של בעל גינת וורדים לפי שהפסיק באמירת אשר יצר דס"ל שראוי לסמוך אמירת אשר יצר לעשות צרכיו והנטילה ולא יפסיק בנתיים והמג"א ס"ל דאע"ג דודאי לכתחלה ראוי לעשות כן מ"מ בזה שאם יעשה כן יגרום ברכה מוטב לאחר אמירת אשר יצר עד שיניח תפילין וציצית בלא ברכה דהשהי' אינה חשובה הפסק ויאמר אח"כ א"י. וע' לקמן סי' רכ"ז לענין אם הוא בבהכ"ס ושמע קול רעמים יצא ויברך וכ' המג"א שיטול ידיו ולפ"ז צריך לאחר ברכת א"י עד אחר שיברך ברכת הרעם וי"ל דהתם הוי ברכה עוברת וכן מ"ש בס"ז בשם רש"ל בנתחייב ברכה אחרונה שיוכל להקדימה התם נמי משום דכבר חל חיובה קודם ומ"מ י"ל דגם כאן אם יאחר ברכת א"י לא יצטרך להרבות בברכות ציצית ותפילין מוטב שיעשה כן. ועיין באשל אברהם מה שכ' הטעם שיכול לאחר ברכת א"י וצ"ע. אך בלא"ה י"ל כדעת המג"א דאפשר דגם הוא סובר שיברך אשר יצר תחלה ולא חשיב הפסק כיון שחוזר ללבוש אותם תפילין עצמן משא"כ במפסיק בברכה אחרת בין לבישת שני בגדיו של ציצית שפיר חשוב הפסק ועיין במ"א ס"ק י"ח שכ' חילוק זה לענין שינה מקומו בנתיים ע"ש ועיין לקמן סי' נ"ג סעי' ס"ו מ"ש בזה ומ"מ נראה דבכה"ג דמפסיק בברכת תפילין וכיוצא בו לא גרע משיחה ולפמש"ל דעת הת"ש דאיכא דעות שא"צ לברך ברכה כי כל ספק ברכה להקל א"כ ה"ה בהפסק ברכה הדין כן שא"צ לברך וכדי לצאת מידי פלוגתא יש לעשות כמ"ש לעיל מדברי הת"ש בשח בין שחיטה לשחיטה:

טלית קטן. עבה"ט ודעת הלבוש כהש"ע וכ"כ בשם הנ"ץ ושכנה"ג שיחזור ויברך אפי' נשאר עליו ט"ק והרוצה לצאת מידי פלוגתא בזה א"א לו לעשות התקנה של הת"ש שכתבתי לעיל דכיון שעומד במשך זמן תפלה א"א שיסיח דעתו מחזרת לבישת הטלית וכ"כ בת"ש שם אההיא דמהר"ם שאם היה לובש הט"ק ומברך עליו לא היה אפשר להסיח דעתו כלל ממלבוש ט"ג דהוי כחיוב אצלו להתעטף בו בשעת תפלה ולא היה יכול לעשות כ"כ הפסק ביניהם כדי לגרום ברכה שא"צ הא אם היה אפשר לו להסיח דעת שאינו רוצה ללבוש טלית עוד אין זה גורם ברכה ולכן נראה שיכול לעשות לכוין בשעת ברכה וגומר בדעתו שלא תפטור ברכה זו רק לבישה הראשונ' לבד ואז אינה פוטרת מפשיטה ואילך אף שדעתו לחזור וללבוש ויש עליו ט"ק וכעין שכ' בת"ש בשם הפר"ח שהבאתי לעיל ס"ק י"ד ואף שבת"ש שדא ביה נרגא וכתב דלא מהני מה שמחשב היינו לפי שהמוכנים לשחוט לפניו ומכוין לשחטם לא מהני ומה שמחשב שאין פוטר שחיטתו בברכה זו אבל בזה שפיר י"ל שאין מברך רק על מעשה לבישה זו ואם יפשוט ויחזור וילבש פנים חרשות באו לכאן ולרווחא דמילתא יש להפסיק ג"כ באיזה שיחה לאיזה צורך שיהיה נחשב כהיסח הדעת וכבר כתבתי בשם הת"ש דכה"ג לא הוה כגורם ברכה שא"צ דמותר להכניס עצמו לספק זה מליכנס בספק שנמנע לברך וכן אני נוהג ומ"מ הואיל וזמנין דמתרמי שצריך לפשוט שעומד בתחלה במקומות שאינו רשאי להפסיק לכן אני גומר בדעתי שלא יפטור הברכה כשאצטרך לפשוט בשעה שיש רשות להפסיק בדבור ואז טרם לבישה אני מפסיק באיזה מלות וחוזר ולובש בברכה ומ"מ כשאירע שצריך לפשוט במקום שאין רשות להפסיק יהיה כח הברכה ראשונה עומדת במקומה כיון שפושט ע"מ ללבוש מיד וגם נשאר עליו ט"ק ומהני לצאת ידי ברכה בלביש' שניה עכ"פ לדעת הרמ"א ודעמיה ומי שנוהג כן כמה פעמים לכוין בשעת ברכה לשם כך אף אם אינו מכוין אח"כ ועושה הברכה בסתם מסתמא ע"ד מנהגו הוא מברך ודין המקומות שאינו רשאי להפסיק יבואר בהלכות ק"ש בעזהי"ת. וע' בשו"ת בית יעקב סי' ט"ז שאם דר בחדר הסמוך לבית הכנסת שאין בהילוך כ"ב אמה אין ההילוך הפסק ע"ש אך במג"א מבואר דדוקא אם שניהם בבית אחד לא חשיב הפסק מחדר לחדר ע"ש ובט"ז וח"צ וכ' בשו"ת פני יהושע (כתי') סי' י"ח במה שרצה חכם אחד לפרש דברי הטור שמסתפק בפושט כדי ליכנס לבהכ"ס כו' היינו שבאמת לא נכנס אלא חזר ולבש מיד אבל נכנס צריך לברך כדאיתא בגמ' והפ"י ז"ל דחה דבריו דאפילו נכנס קאמר הטור לפי שדעתו ללבשו מיד ביציאתו אפשר שא"צ לברך ע"ש וכן דעת בל האחרונים לפי דעת הטור:

שנפלה. עבה"ט ומ"ש בשם הלק"ט ימשוך הברכה כו' נראה דמיירי שקרוב להגיע להטלית בהילוך פחות מכ"ב אמות והוא באותה חדר ואם לאו מוטב שיסיים למדני חוקיך וכשילבש טלית יברך כדינו ומ"ש בשם שיורי כנה"ג בהניחוה אחרים עליו ע"ש דמדמה למי שלא היו ידיו נקיות המבואר בסעי' י'. ומ"ש בענין פרישת הטלית על חתן וכלה כ' בשבות יעקב ליקח טלית שאולה ע"ש שכתב שאפי' מאן דמחייב בשאולה היינו לתפלה אבל בשביל צניעות לעלות לתורה או כה"ג פטור ובפרי האדמה ח"א כ' שנוהגין שמברך והחתן מתעטף בתחלה ואחר זה יאחז הכנף וימשיכה עליו ולפי שבמדינתינו אין מנהג זה קצרתי. וכתב בספר מוצל מאש (המחובר לספר אש דת) סי' י"ד שפ"א נתנו לו טלית להתעטף וקודם העטיפה בא שמש בית הכנסת וחטף בידו באמרו שבא בעל הטלית וביקש טליתו ונתן לו אחר יש להסתפק אם צריך לברך שנית והביא שם מדין תורמס א' שנסל מידו המבואר בסי' ר"ו ומ"מ העלה שס' ברכות להקל:

מעומד. דכתיב לכם וילפי' בג"ש מעומר דכתיב ג"כ לכם ובעומר כתיב בקמה פי' בקומה:

כדרך בני אדם. אע"ג דגבי אבל בעי' עטיפה שיכסה גם פיו היינו מדכתיב לא תעטה על שפם אבל לענין ציצית אע"ג דמברכין להתעטף מ"מ היינו כסוי דכתיב אשר תכסה בה כדרך מנהג בני אדם להתכסות:

ונכון שיכסה ראשו בטלית. בטור כתב ומכסה ראשו שלא יהיה בגלוי הראש ופי' בו ב"י שלא יהיה בגלוי הראש מטלית של מצוה שצריך שיכסה ראשו בציצית לקיים מצוה מן המובחר עכ"ל וז"ל ד"מ אף כי מצוה לשמוע דברי ב"י ופירושו מ"מ נ"ל דמ"ש רבינו הוא כפשוטו שלא יהיה בגילוי הראש כי בלא ציצית אין איסור לילך בגילוי הראש רק מדת חסידות כמ"ש בסי' ב' בשם הר"ם ולכן כתב בשעת עטיפת ציצית צריך לכסות ראשו עכ"ל. ולענ"ד דאדרבה בא רבינו להזהיר שיהיה נזהר כ"כ בכיסוי הראש שאפילו בשעה שמעוטף בטלית של מצוה צריך שלא יזוז ממנו כסוי של ראשו. והטעם שטלית של מצוה פעמים הוא מסולק מראשו כמ"ש רבינו בשם העיטור ונמצא שיהיה אז בגילוי הראש אבל לא הקפיד רבינו שיהיה הטלית ג"כ על הראש מטעם מצות ציצית. ובענין עיקר הדבר אם יש איסור להיות בגלוי הראש כתב רש"ל בתשו' סי' ע"ב דאין איסור מצד הדין דלא כמהרא"י וראייתו ממה שמצינו גבי ק"ש שאמר הקב"ה לישראל הרי לא הטרחתי עליכם לקרו' פרוע הראש משמע דאין איסור בדבר וכתב עוד דמדת חסידות הוא לבד מדאמרינן פ' כל כתבי תיתי לי דלא מסגינ' ד"א בגילוי הראש ודוקא הליכת ד"א ומסקנתו דמ"מ אפילו בלא תפלה יש ליזהר מאחר שהם תופסים אותו לקלות ולפריצות ובשעת הלימוד אם הבגד כבד עליו יכסה ראשו בבגד דק או משי ואפי' ירצה לברך ברכת הנהנין והוא בלילה שאין לו כובע או באמבטי די לו במה שמכסה ראשו בידיו אף שלענין מכסה את לבו לא סגי בכיסוי היד כמו שכתב מהרא"י היינו מטעם שדרך האדם לכסות לבו בידיו ולא ניכר שצריך לכסות הלב אבל למעלה מראשו שהוא ניכר די בכך בפרט באקראי בעלמא עד כאן לשונו. ונראה לי שיש איסור גמור מטעם אחר דהיינו כיון שחוק הוא עכשיו בין העכו"ם שעושין כן תמיד תיכף שיושבין פורקין מעליהם הכובע ואם כן זה נכלל בכלל ובחוקותיהם לא תלכו כ"ש בחוק זה שיש טעם דכיסוי הראש מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת כסי רישך כי היכי דליהוי עלך אימתא דמרך וכן בקדושין דף ל"ג ההוא גברא דלא מכסי רישי' אמרו כמה חציף האי גברא כו' וכ"כ בס' המורה פנ"ב ע"ג גדולי חכמינו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה חופפת וסוככת אותן וכן היו ממעטים דבריהם לזאת הכוונה כו' עכ"ל. ודאי ירחיק עצמו בזה יותר משאר חוקותיהם אבל מכל מקום מה שכתב רש"ל דדי בכסוי היד על הראש ודאי די בזה אף לסלק חוקות העכו"ם כיון שהוא מורה בזה שאסור לו לישב בגלוי הראש אבל לא יועיל לענין שיצא דבר קדושה מפיו וכמ"ש בסימן ע"ד וצ"ע כנ"ל:

יוצאין בהם. דהאידנא כל כסות שלנו דרך כסוי הם ועטוף לא רמיזא באורייתא:

בטלית כאחד. פי' כל אחד מתעטף בטלית מיוחד אלא שבפעם א' נעשו כל העטיפות:

אלא לובשו. והברכה דלהתעטף נוסח הברכה היא כך כמו לישב בסוכה:

על מצות ציצית. כ' ד"מ טעם המנהג כי חששו לדברי הפוסקים שאין יוצאין בטלית קטן כזה לפי שאין בו עיטוף ולכן לא מברכין להתעטף דהוי משמע דמקיימין המצו' כתיקונ' רק מברכין להש"י שנתן לנו מצות ציצית ואף שאין מקיימין עכשיו כתיקונו. ובזה מתורץ שמברכין לשון על דמשמע לשעבר עכ"ל. ועסי' ט"ז דין טלית קטן כמה שיעורו:

כדי שלא יברך לבטלה. אע"ג דבלא"ה יש חשש שילבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית מ"מ אוקמי ליה אחזקתו שהיה כשר רק משום חומרא דלא תשא וגו' החמירו דוקא לבודקו וע"ל סי' י"ג ס"א. וא"ל הא אין סומכין על החזקה כל שיש לפנינו לבודקו כמ"ש הש"ע בי"ד סימן א' י"ל הכא שאני דכבר בדק הטלית רק דחיישינן לקלקול ע"כ שפיר סומכין מדינא אחזקה. ועפ"ז מ"ש הטור וש"ע הטעם משום ברכה לבטלה מי שיש לו הרבה בגדים של ד' כנפות זה ע"ז א"צ לבדוק רק א' מהם כיון שברכה א' לכולם אלא דמ"מ יש לעשות כמ"ש נ"י שהוותיקין כ"ז שמתעטפים מעייני' בחוטים ומפרידי' אותה יפה ורואין אם לא נעקר חוט א' מעיקרו גם צריך לעיין באותו חלק של ציצית שהוא בתוך נקב הטלית עד הקשירה שרגיל ג"כ להתקלקל כנ"ל ועמ"ש סי' י"ג ס"ב:

ימשמש בציצית. הקשה ב"י האבעי' עובר לעשייתן ותי' דמ"מ הוי עובר לעשייתן במה שיקיים אח"כ ומביא ראיה מדברי ר"י שכתב בתפילין דמי ששכח לברך קודם הנחת תפילין יברך כ"ז שעודן עליו ונראה דא"צ לזה דאין שייך כאן עובר לעשייתן דאותה שעה לא הוי חזי וכ"כ הר"ן ספ"ג שאכלו לענין טבילה דמברך אחר המעשה משום דאכתי גברא לא חזי:

אם לא היה בדעתו מתחלה כו'. משמע דאשעת ברכה דוקא קפיד שיתכווין על כולם אבל בירך ע"ד ללבוש בגד א' וקודם הלבישה הביאו לו עוד א' ונמלך ג"כ עלי' ללובשו חייב לברך שנית על לבישה השנית. ולכאורה קשה מ"ש מפירות לקמן בסי' ר"ו דאם הביאו לפניו עור בשעה שיש מן אותן הפירות לפניו דא"צ לברך וי"ל דשאני פירות שכן דרך להביא עוד לפניו משא"כ בלבישה שאין דרך כ"כ להביא לו עוד מלבוש מה שלא חשב עליו מתחלה וחילוק זה הוא ג"כ בטור בין שחיטה לפירות דבי"ד סי' י"ט פסק דאם לא היה דעתו בשעת הברכה חייב לברך עליו ואפילו הביאו לפניו בעוד שהיה מקצת מן הראשונים עדיין לפניו אלא לדע' הסמ"ג שם ובש"ע פסק שם כוותי' דבעוד שהיו לפניו מן הראשון א"צ לברך על שחיטת השני ק' מ"ש שחיטה מציצית דהכא וא"כ פסקי הש"ע סותרים אהדדי דכאן פסק כהטור ובי"ד פוסק כסמ"ג ומו"ח ז"ל כתב כאן ל"ד לפירות ולשחיטה די"ל איכא קבע לשחיטה ולאכילה משא"כ בלבישה דאין קבע ע"כ ואין הבנה לדברים אלו דבהדיא כתב ב"י בי"ד סי' י"ט דגבי אכילה לא שייך קבע שלפעמים נמשך אדם מסעודה לסעודה. אבל לענין שחיטה גמר הוי סילוק כו' עכ"ל. ופשוט הוא דאין שייך טפי לומר קבע בשחיטה מבציצית. וצ"ע ליישב זה בפרט לברך ברכה שאינה מבורר לחיוב:

דהליכה מביתו לב"ה הוי הפסק. זה כתו' בב"י דרך טעם על מ"ש הרא"ש והטור דמי שרגיל להתעטף טלית גדול בב"ה צריך לברך דמשום הפסק הילוך הוא. וק"ל מדברי התוס' פ' אלו נאמרין דל"ט שכתבו וז"ל דהכא בנ"י תיכף לברכה מיירי ושיעור תכיפה איכא למשמע מתכיפת סמיכה לשחיטה דאמרינן בפרק כל הפסולים כל הסמיכות שהיו שם קורא אני בהם תיכף לסמיכ' שחיטה חוץ מזו שהיתה בשער הנקנור שאין מצורע יכול ליכנס לשם אלמא כדי מהלך משער נקנור עד בית המטבחיים לא חשיב תכיפה ובמס' מדות משמע שהי' כ"ב אמה עכ"ל הרי דאין ההילוך עצמו חשיב הפסק אלא השהייה כדי אותו ההילוך דאי תימא דההילוך מצד עצמו הוה הפסק היאך ילפינן מהתם שיעור שהיי' בין נטיל' לברכה דלמא אין השהייה עושה כלום אפילו הרבה מזה ושאני התם בשער נקנור דהוי הפסק מצד מעשה ההילוך אלא ע"כ כל שלא שהה שיעור שהייה אפי' הלך באותו שיעור לא הוי הפסק ונמצא כאן לענין ברכת ציצית דלא איכפת לן בשהיי' אפי' הרבה כל שלא הפסיק בדבור דאל"כ הי' לו לחשוב שם תיכף לכל המצות עשיית הברכה אלא ודאי דאינו ולמה יהי' הפסק מחמת ההילוך לב"ה וכ"מ להדיא בת"ה שהביא ב"י בסי' זה שאין ההליכה הפסק כלל אלא שיחה של ד"א וכ"כ ב"י לקמן סי' ק"ד בשם הר"י אם נחש כרוך על עקבו ילך להשליכנו מעליו דלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום עכ"ל ע"כ נלע"ד דטעם הרא"ש והטור שהצריכו לברך שנית על טלית גדול בב"ה משום דבשעה שמברך על טלית קטן בביתו מניח תיכף תפילין אחר כך כמ"ש בש"ע סי' כ"ה ס"ב ואח"כ מניח בב"ה ט"ג ומסתמא גם הרא"ש כ' עד"ז וא"כ ברכת תפילין הוה הפסק בין טלית קטן לגדול אבל לא ההילוך לב"ה כנלע"ד:

צריך לברך כו' כתב זה לפי שיטתו בב"י בפירוש דברי הטור כי רבינו נסתפק בדין זה אם הוא דומה למ"ש בתפילין כל שזזו ממקומן צריך לחזור ולברך או דילמא גם בתפילין שזזו א"צ לברך רק אם לא ידע במה שזזו אבל אם ידע אה"נ דא"צ ופשט ב"י ספק זה מפ' לולב וערבה דרבא בירך על התפילין אחר שבא מבית הכסא ובודאי מסתמא גם לפני זה היו עליו תפילין. ואני אומר לפענ"ד דלא נתכוין רבינו בהבנת ב"י דגם בתפילין יש ספק אם חלצן קודם שהלך לב"ה דאם כן היה לו למנקט הספק בחדא מחתא בציצית ותפילין אלא ברור הוא דפשוט היה לו לרבינו הטור בתפילין שחולצן כדי ליכנס לבית הכסא דאז צריך לברך אח"כ כי ההיא דרבא והטעם דהא אסור ליכנס לב"ה בתפילין ע"כ ה"ל הפסק גמור משא"כ בציצית דמותר ליכנס לב"ה עם ציצית ובזה דוקא הוא דמבעיא ליה אם דומה לזזו תפילין מראשו מדעתו במקום שאין איסור ומסיק דגם בתפילין א"צ לברך כשעשה מדעתו במקום שאין איסור וזה דומה לציצית שהולך לב"ה ובתרוייהו א"צ לברך וחילוק זה מצאתי בד"מ והבי' ראיה מגמ' פ' מי שמתו לענין אם הפסיק בתפלתו אם צריך לחזור לראש ע"ש ע"כ דבר ברור הוא דאין מברכין על הציצית אחר שבא מב"ה ורוצה לחזור וללבוש כנלע"ד ועיין בסמוך אח"ז:

וי"א דוקא כשנשאר וכו'. באגור כתב נשאל מהרי"ל על היוצא מבה"כ ומסיר טליתו מעליו ואח"כ חוזר אם יש לו לברך והשיב דמהר"מ הצריך לברך ומהר"ח חילק היכא דנשאר עליו טלית קטן אז כשחזר לא יברך עכ"ל וצידד ב"י דמיירי שיש דעתו ללובשו אחר כך ומהר"ם פליג על הטור דאי מיירי באין דעתו מ"ט דמהר"ח דס"ל א"צ אטו אם לבש טלית בשחרית והסירו וחזר ולבשו במנחה לא יהא צריך לברך אם נשאר עליו טלית קטן דמה לי זה מה לי אם הסירו על דעת שלא החזירו מיד ע"כ: ובלבוש תמה ג"כ על מה שתלה הדין בנשאר עליו טלית קטן דמה יועיל זה ונלע"ד ליישב דס"ל למהר"ח דדין זה הוא דומה למברך על פירות ואוכל מהן ובשעה שמקצת עדיין לפניו הביאו לו עוד דאין צריך לברך שנית כיון דעוסק עדיין בראשונות ה"נ דכוותיה דכל שיש עדיין עליו הטלית קטן והוא פשט את הטלית גדול אדעתא שיחזירנו אח"כ דא"צ לברך שנית ואע"ג דבעלמא אם יש עליו מלבוש אחד עם ציצית ורוצה ללבוש עוד אחר צריך לברך עליו ולא מדמי ליה לפירות כנ"ל דשאני התם דמעשה חדש הוא עושה משא"כ כאן שפושטו אדעתא להחזירו ע"כ מהני דבר זה כנ"ל טעם דיעה זו. אך ק"ל על דברי רמ"א שפוסק כאן דבעינן נשאר עליו טלית קטן והיינו בלא דעתו לחזור דהא מביא תחלה די"א שאין מברכין כלל אם היה דעתו כו' וע"ז מביא י"א בתרא דוקא בנשאר עליו טלית קטן דהיינו שהם אינם מחלקים בין דעתו ללא דעתו אלא מחלקים בין נשאר עליו טלית קטן כו' וא"כ קשה מאי מעליות' דטלית קטן וכקושי' ב"י. וא"ל דהי"א בתרא הוא ס"ל דתרתי בעי' דהיינו דעתו לחזור וגם טלית קטן חדא דבד"מ כתב בהדיא דהאי י"א בתרא שהוא דעת מהר"ח מיירי אפי' באין דעתו דמהני בטלית קטן ותו דהא בסי' כ"ה סי"ב כתב דאם הזיז תפילין אדעתא להחזירם דאין לברך וכבר נתבאר לעיל סי' ח' עכ"ל והכא כ' אפילו בדעתו לחזור דבעי' טלית קטן וא"ל דהתם כיון שהתפילין עדיין בראשו אע"ג דהזיזום ממקומם הוי כמו טלית קטן דכאן הא ודאי ליתא דכל שאין התפילין במקומן הוין כמונחים על השלחן. ולענין הלכה למעשה נלע"ד דודאי ספק ברכות להקל ואין לברך שנית בדעתו לחזור ולהתעטף אפי' לא נשאר עליו טלית קטן וכדבריו של רבינו הטור וכפסק רמ"א בסי' כ"ה בתפילין וכ"ה נמי כאן. ובפרט ששאר דיעות החולקות על הטור אינם מבוררים בפי' דבריהם:

וחוזר ומתעטף. בב"י כ' דרבי' יליף לה מתפילין שזזו ממקומן שצריך לברך וצ"ע א"כ אמאי כתב בנפלה רובה א"צ לברך והא דבר פשוט בתפילין שנשמטו רובן ממקומן והמיעוט נשאר במקומן דצריך לברך כשמחזירן למקומן דהוי כמניחן מחדש א"כ גם בטלית יש לברך כשנפל רובו ועוד תמיה לי דבנ"י שלפנינו כתוב בהדיא בה"ק וז"ל אבל מורי היה אומר שחוזר ומברך אם נפלה מרוב גופו דה"ל היסח הדעת ומ"ש ב"י ראיה לנפלה רובו ממ"ש הטור סי' צ"ו בענין תפילה שאם נפלה כול' דוקא אין מחזירה ג"ז לא הבנתי דהתם מטעם הפסק לענין תפלה אמרינן דוקא כשנפלה כולה שצריך עיטוף חדש הוה הפסק ולא בנפלה רובה שא"צ רק משמוש להחזירה לא הוה הפסק אבל מברכה לא איירי שם דאף ברובה צריך לברך אחר התפילה:

הלן בטליתו וכו'. תמי' לי הא ציצית לאו חובת גברא אלא חובת מנא והאי מנא לא אפטר מציצית אפי' כשלבשו בלילה לדעת הרא"ש סימן י"ח א"כ לא היה כאן זמן פטור לבגד זה ואמאי יחזור עליו לברך מ"ש מאמצע יום. וזה נ"ל טעם רבינו שפסק דא"צ לברך בבוקר והב"י תמה עליו כמ"ש הרא"ש בתשובה דיברך עליו רק שימשמש כמ"ש ב"י ונראה דס"ל לרבינו דאפשר בשעה שכתב הרא"ש התשו' הנ"ל היה ס"ל כהרמב"ם דסי' י"ח דכסות יום פטור בלילה. אבל למאי דפסק אח"כ בפסקיו שהם אחרונים דכסות יום חייב אף בלילה ודאי הדר ביה מטעם שכתבתי. ומלבד זה צ"ע תשו' הרא"ש הנ"ל ואציע לפניך שיטת התלמוד והתשו'. רב יהודא רמי תכלתא לפרוזמא דאינשי' ביתי' (פי' היה מטיל ציצית לבגד אשתו) ומברך עליה כל צפרא להתעטף בציצית. (פי' ועוד אחרת עשה שהיה מברך עליה כל בקר) ופרכי' מדרמי על בגד אשתו ש"מ דס"ל מ"ע שלא הז"ג היא דאל"כ הרי נשים פטורות וא"כ אמאי מברך כל צפרא ופרש"י לא היה לו לברך רק פעם ראשון כשנתעטף כשהית' חדשה הא מכאן ואילך כיומא אריכתא הוא ואין לילה מפסיקו עכ"ל ומשני כר' דאמר תפילין כ"ז שמניחן מברך עליהן א"ה כל שעתא נמי פי' אפי' ביום כשפושטו והדר לובשו היה לו לברך ומשני ר"י אינש צנוע הוה ולא הוה שדי לגלימיה כולי יומא אלא בלילה והביא הרא"ש זה בתשוב' וז"ל ומשני כר' וכו' פי' בלילה היה פושטו ובבקר כשחוזר ולובשו מברך כו' ומשמע דמעיקרא היה סבור שלא היה פושטו בלילה ולכך הקשה כיון דסבר לילה זמן ציצית אמאי היה מברך דאם היה פושטו מאי קשיא ליה אם מברך בבוקר כשחוזר ולובשו אלמא לדידן דקי"ל לילה לאו זמן ציצית יש לברך בבוקר אף אם לא יפשוט טליתו. ולכאורה טוב למשמש בציצית בשעת הברכה עכ"ל. ויש לתמוה לפי פירושו דעיקר החילוק בין מקשן לתרצן דהמקשן ס"ל דלא היה פושטו בלילה והתרצן השיב לו דפושטו בלילה מי הכניסו למקשן לדוחק זה ולהקשות מכח זה דהא אין מדוחק זה שום רמז בגמ' ותו דאם כן ל"ל לתרצן לאתויי כר' לא ה"ל לומר רק פושטו בלילה ותו דגם לדברי המקשן ס"ל להרא"ש דאם פושטו בלילה צריך לברך עליו בבוקר אמאי קאמר אח"כ א"ה כל שעתא נמי לדידי' נמי תקשי ליה כן ע"כ נראה דודאי גם המקשן היה יודע דפושטו בלילה כסתם בני אדם אלא דהיה סובר כיון שאין זמן פטור בנתיים דהא לילה זמן ציצית אין לו לברך אלא פעם אחת וכפירש"י שזכרתי ומשני דס"ל כר' בתפילין דכל פעם שמניחן מברך אפילו ביום ואע"פ שאין זמן פטור בנתיים ומש"ה פריך שפיר אח"כ א"ה כל שעתא אפי' ביום כו' וא"כ אין ראיה משם למי שלא פשט טליתו בלילה. ונ"ל דמ"ה לא פסק רבינו כההיא תשובה דלאו דסמכא היא וראיה ברורה עוד שבסוף ה"ק מה' ציצית כתב הרא"ש הך סוגיא ופי' בו כפירש"י ש"מ דהדר ביה מאותה תשו'. ולענין הלכה נ"ל דהשומע לדברי רבינו הטור דא"צ לברך הרוויח ברכה שא"צ כנלע"ד. וראיתי גם למו"ח ז"ל שפסק ג"כ שא"צ לברך:

וטוב למשמש. הב"י הקשה הא חיוב למשמש כדאשכחן גבי תפילין ונ"ל דלא שייך משמוש אלא היכא שלבשן היום ולא מברך בשעת לבישה וע"כ צריך למשמש אח"כ בשעת ברכה כי היכי דלא ליתחזו כמאן דמברך על שעת לבישה שהיתה כבר וכבר הפסיק בנתיים משא"כ כאן שלא לבש היום ע"כ עיקר הברכה על קיום המצוה מכאן והלאה אלא דמ"מ טוב למשמש גם בזה כנ"ל נכון לדיעה זו אבל כבר כתבנו דלא קי"ל כי הך פיסקא אלא א"צ לברך עליו כלל בבוקר:

וכן יעשה כו'. לשון וכן אינו מדוקדק דבדין הקודם הוי המשמוש אינו חיוב רק עצהיו"ט אבל בהך דינא דקודם אור היום הוי המשמוש חיוב כמו גבי תפילין הביאו ב"י:

ביטל מצות ציצית. דציצית חובת גברא לענין זה שאם נתכסה בטלית אז חל עליו החיוב ועמ"ש סי"ז ס"ב:

ס"ק י"א כיון שאין החזקה בטבע י"ל שתיקן הציצית תדע בהא רובא עדיף מחזקה כדאמרינן בר"פ האשה בתרא ואפ"ה ברובא דתלי' במעשה לא אזלינן בתר רובא וכדאמרינן פ"ב דבכורות כו' כצ"ל:

שם ואם תמצא לומר בא עליה כו' דבריו צ"ע והארכתי בזה בתשוב'

שם בד"ה עד שיפסקו כולן אינו מדוקדק דאם נשתייר כדי עניבה אפילו נפסקו כולן כשר ואם לא נשתייר כדי עניבה אפילו בחוט אחד שנפסק כולן דהיינו שנפסקו שני ראשין אחד מצד זה ואחד מצד זה פסול אפילו להרא"ש כמבואר בסימן י"ב ואפשר שט"ס וצ"ל דס"ל דלא מפסלו אף שיפסקו כולם ור"ל דמ"מ כשר בנשתייר כ"ע ולשמא יפסק ולא נשתייר כ"ע לא חיישינן משא"כ לדידן אם נחתכו גם ראשיה אף שנשתייר כדי עניבה פסול דמחמרינן כסברת ר"ת הלכך יש לחוש להצריך בדיקה. וע"ש בלשון הרא"ש שהביא הב"י שכתב וז"ל ועוד דציצית אינו נפסק בקל והעולם רגילין לתקנם אף קודם שיגיעו לידי פסול כו' ע"ש:

שם וכ"מ בב"ח כאן ובסימן ש"א סעיף י"ז וגם כתב כו' ור"ל דבסימן ש"א בטור סעיף י"ז כתב הב"ח שמותר לצאת בשבת דמוקמינן אחזקתיה וע"ש:

ט"ז ס"ק ט' ספ"ג שאכלו לענין טבילה כו'. צ"ע דאין הנידון דומה דהתם א"א בענין אחר משא"כ כאן שיכול להמתין וללבוש אחר נטילה לא שייך גברא לא חזי. וראיתי במשבצות שרוצה ליישב ע"ש וצ"ע. ואפשר דהכוונה דלכאורה לפמ"ש הב"י משמע דאע"פ שעבר הזמן שהיה יכול לברך מברך על מה שיקיים אח"כ וכדמייתו מתפילין. לזה קאמר דאין צריך לזה דאפילו תימא דבכה"ג אין לברך על מה שיקיים אח"כ. מ"מ בזה שאז גברא לא הוי חזי א"כ לא מיקרי עבר הזמן שלא היה בידו לברך ושפיר מברך על קיום המצוה שאח"כ וע"ז מייתי מטבילה דלא מיקרי עבר הזמן לענין חיוב הברכה כיון דאכתי גברא לא חזי והכי נמי דכוותה כנלע"ד:

ט"ז ס"ק י' דגבי אכילה שייך קבע כצ"ל:

מ"א ס"ק י"ד הוי כמו שסח באמצע הסעודה שא"צ לברך אך אם הסיח בנתיים הכריעו האחרונים דיש לברך לכן יזהר כל אדם שלא ישיח בנתיים כמ"ש סימן רט"ו ור"ס קס"ו כו' כצ"ל ור"ל דשם כתב שלא לשוח כדי שלא יגרום ברכה שא"צ ומכ"ש בזה דלדעת קצת פוסקים אין לברך כלל ואפשר דהך ולכן יזהר כו' על מקומו יבא רק מ"ש עמ"ש סי' רט"ו וסי' קס"ו צ"ל בסוף ס"ק זה כצ"ל דאסור לגרום ברכה שא"צ וכמ"ש סי' ר"ט ור"ט קס"ו:

שם ס"ק י"א דהוי הפסק לענ"ד יש לומר דהתם לא תליא מלתא בהפסק רק דתיכף בעינן שלא יהא שהיה בין סמיכה לשחיטה אבל בהפסק לא איכפ' לן כלל ואפי' סח ביניהם ולכך הוכיחו דשיעור השהיה הוא כ"ב אמות דלא מיקרי תיכף משא"כ לענין הפסק שפיר י"ל דהילוך הוי הפסק כמו שיחה וכה"ג:

(סק"ב י"ב) רק אם לא ידע בזה שזזו כצ"ל:

(שם) בהבנת הב"י כצ"ל:

(מ"א ס"ק ט"ז) לפימ"ש לעיל מיניה דברי מהר"מ כו' ר"ל דשם הביא דברי הרא"ש דס"ל כל שהפסיק בין הטליתות אע"פ שלא היה היסח הדעת צריך לברך ורוצה להשוות דעתו עם מהר"ם דמשמע מדבריו דאע"פ דהפסיק בתפלה ובהליכה לביה"כ לא היה מברך רק מפני שהוצרך להסיח הא מחמת הפסק לחוד לא היה מברך ע"ש וע"ז כתב התה"ד והיה נראה דדוקא בעודו לבוש אינו חייב לברך אא"כ הסיח דעתו אבל פושט את זה ורוצה ללבוש אחר מתחייב אפילו לא הסיח את דעתו ומפרש המג"א את כוונתו דבזה שפיר ס"ל למהר"ם דההפסק מיעוט אע"פ שלא הסיח כיון שפושט טליתו ג"כ אז ע"י ההפסק וע"י שפשט מיחשב כהסח הדעת משא"כ בש"ע דקי"ל דאם הפסיק בלא"ה צריך לברך וא"כ ע"כ דמיירי בלא הפסק אז מחמת הפשטה לא אמרינן דהוי כהסח הדעת כך הוא כוונת המג"א אמנם לפענ"ד אין זה כוונת התה"ד דשם כ' דהרא"ש ומהר"ם לא פליגי ומ"ש הרא"ש בלא הפסק ר"ל בלא הסח הדעת וע"ז כתב דנראה דדוקא בעודו לבוש כו' וא"כ מאי קשיא על דברי מהר"ם וכן הרא"ש דמצרכי הסח הדעת היינו עודו לבוש כו' א"כ הרא"ש לא מיירי שהיה שם הפסק אחר ואפ"ה קאמר התה"ד דאם פשט חייב לברך אפי' לא הסיח ע"ש בתה"ד ולפ"ז א"ש דברי רמ"א בזה ומ"ש המג"א דהא התה"ד סיים שם דבתשובת הר"ח לא משמע הכי לפענ"ד דעת הרמ"א מ"מ ס"ל לתה"ד עיקר להך סברא. דהרי בכתבים סי' ק"ך כתב ונ"ל ראיה מהא דכתב האשר"י בהלכות ציצית דמי שפשט טלית זו וחוזר ומתעטף טלית אחר צריך לברך. וכתב הטעם משום דחייב לעשות ציצית בכל בגדיו כו' ע"ש. הרי מבואר דס"ל לתה"ד דס"ל הך סברא לדעת הרא"ש. וא"כ פשיטא דלא שבקינן דברי הרא"ש משום משמעות הלשון דהר"ח אבל דברי תה"ד הם תמוהים בעיני שלא נמצא כן באשר"י דאם פושט צריך לברך רק שכתב דאם לובש טלית קטן וכשמתפלל מתעטף בטלית גדול צריך לברך ושם מיירי בעודו עליו רק מטעם ההפסק שהיו ביניהם דהתם קאי אעובדא דר"י רמי תכלתא וכו' וכתב דמיירי שלא פשט כסות לילה ולבש עליו הגלימא בצפרא ובירך עליו וע"ז כתב ומכאן ראיה כו'. רק שתה"ד בסי' מ"ה דבפסקים מדעתיה דנפשיה כתב דהי' נראה דדוקא בעודו לבוש כו' וכמו שהעתקתי לעיל אבל אין זה לשון הרא"ש כלל והתה"ד בכתבים סימן ק"כ מדייק מלשון זה הא כשמתעטף באותו טלית עצמו כו' נראה שמפרש מ"ש הרא"ש וכשהוא מתפלל מתעטף בטלית גדול היינו שפשט הט"ק וע"ז כתב אבל אם מתעטף בזה אחר זה בלא הפסק כו' רצה לו' שאינו פושט אחד מהם אלא לובשן זה על זה ואפשר שזה ג"כ כוונתו בכתביו ומ"ש והיה נראה לי דדוקא בעודו לבוש כו' לפרש דברי הרא"ש אתי. אבל אין זה במשמע וכבר כתבתי דודאי הרא"ש לא מיירי כלל בפשט אחד ע"ש וקרוב בעיני שתה"ד בכתביו אגב חורפיו ושוטפו רהיט לי' דברי הרא"ש ונתחלפו לו בדברי עצמו בפסקיו וצ"ע (בט"ז ס"ק טו) והב"י תמה עליו ממ"ש הרא"ש כצ"ל: