שולחן ערוך, אורח חיים ז׳: דין לברך ברכת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

דין לברך ברכת אשר יצר כל היום אחר הטלת מים ובו ד' סעיפים:
כל היום כשעושה צרכיו בין קטנים בין גדולים מברך אשר יצר ולא על נטילת ידים אף אם רוצה ללמוד או להתפלל מיד: הגה היו ידיו מלוכלכות ששפשף בהן א"ה אינו מברך על נטילת ידים: (סמ"ג סי' כ"ז מ"ט):

הטיל מים ולא שפשף אע"פ שצריך לברך אשר יצר אין צריך ליטול ידיו אלא משום נקיות או משום הכון:

הטיל מים והסיח דעתו מלהטיל מים ואח"כ נמלך והטיל מים פעם אחרת צריך לברך ב"פ אשר יצר:

אין שיעור להשתין מים כי אפילו לטפה אחת חייב לברך שאם יסתם הנקב מלהוציא הטפה ההיא היה קשה לו וחייב להודות:

הטיל מים ולא שפשף כו' אפילו נ"י לא צריך וכן בסמ"ג ז' דברים צריכין נטילה אחריהם ההולך מן המת ומן המרחץ והנוטל צפרניו והחולץ מנעליו והנוגע ברגליו והחופף ראשו וההורג כינה (מרדכי ברכות) עיין לעיל ס"ד סעיף י"ח שחשב עוד איזו דברים שצריכין נטילה ע"כ:

אשר יצר. כ' רש"ל בתשובה סי' צ"ז מי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח והטיל מים ונזכר קודם שבא לברך אשר יצר איזה מהם קודם והשיב דאשר יצר קודם דתדיר ע"ש וכ"כ ע"ת. מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם דודאי הרי דעתו על כך ולא הסיח דעתו לפיכך לא יברך כ"א אחר גמר ההוצאה הלק"ט ח"א סי' פ"ו. והמחבר יד אהרן חולק עליו וס"ל דיברך בכל פעם ע"ש. כ' בהיכל הקודש דהיוצא מבית הכסא צריך לערות עליהן ג"פ ומ"א חולק עליו ע"ש:

ב' פעמים. ב"ח ושל"ה ומ"א חלקו ופסקו דאינו מברך כ"א פעם אחת. וט"ז פסק דיברך ב' פעמים כפסק הש"ע. עיין בספר קול בן לוי סי' א' דף למ"ד ובספר פרי הארץ חלק א"ח סי' ז':

סמ"ג בשם ר"י בסי' כ"ז וסמ"ק קמ"ט בשם ר"פ

הרמב"ן בתשו' קצ"ג ומהרי"א בשם הרשב"א ור"ת.

שם בסמ"ג וסמ"ק

הג' מיי' פ"י מה' שביתת עשור וסא"ח

שם בשם גאון

שם בשם גאון ותשובת הרא"ש כלל ד':

סעי' א בין קטנים. שכ"כ צריך אדם לקטנים כמו לגדולים. רשב"א:

ולא כו' אף כו'. שלא תיקנו אלא בשחר משום שנעשה כבריה חדשה או בשעת אכילה וכ"מ מסידור הגמ' כד נפיק כו':

סעי' ב הטיל מים ולא כו'. יומא ך"ט למ"ד:

אלא כו'. א"ח וכמ"ש בפ"ו דברכות סדר הסיבה כו':

או כו'. הגמ' ועפ"א דשבת:

סעי' ג הטיל מים כו'. כמ"ש טעה ולא התפלל שחרית מתפלל כו' ועב"ח ומ"א שהשיגו ע"ז מבהמ"ז כמ"ש תוס' בפ' ע"פ:

להתפלל מיד – עיין במ"ב בשם ארה"ח ועיין בפמ"ג שנסתפק אם יזדמן ע"צ הקרי עוד ספק אחד עד"מ שרוצה לטעום קודם תפלה דבר שטיבולו במשקה דהוי תרי ספיקי דשמא הלכה כמ"ד דעל טיבולו במשקה צריך לברך ענט"י ועוד דשמא הלכה כמ"ד דכל היום צריך לברך לתפלה ע"ש ובארה"ח הסכים דיוכל לברך ענט"י אם נזדמן לו זה אחר שעשה צרכיו לגדולים ולא מטעם ס"ס דבזה דעתו שלא לברך רק משום דבלא"ה דעת רוב הפוסקים דלתפלה יוכל לברך בזה:

הטיל מים ולא שפשף – סעיף זה לא מיירי לתפלה דשם צריך ליטול אף בלא הטיל מים כלל. ודע עוד דאם שפשף צריך מדינא ליטול ואם שפשף ביד אחת אין צריך מדינא רק אותו היד כדמוכח במסכתא יומא ל' ע"א ת"ר הלכה בסעודה וכו' עי"ש והשנייה רק משום הכון:

או משום הכון – עיין לקמן בסימן צ"א ס"ב וצ"ע ואולי לזה כיוון הגר"א במה שציין ועיין פ"א דשבת ר"ל דף י' ע"א שמשם נובע הדין דש"ע:

[א] מברך וכו'. אי אפשר שלא נגע בבשר המטונף צריך עיון דלקמן ריש סימן ק"ע מבואר דאפשר הוא בקטנים וכן מבואר לקמן סימן קס"ד. גם בבית יוסף ושולחן ערוך לא נזכר מטעם זה, אלא משום נקיות או משום הכון. ולפי זה היה נראה דאף בלא נגעו במקום מטונף צריך ליטול, וכן משמע בב"ח. כתב ספר חסידים סימן תתכ"ו כשלוקח קינוח בידו לקנח עצמו וראה שלא הוצרך ולא עשה לא גדולים ולא קטנים והסיר מידו הקינוח אף על פי כן לא יגע בספרים עד שירחץ ידיו:

[ב] חייב לברך שני פעמים וכו'. והב"ח האריך להשיג על הלבוש ושולחן ערוך דאין צריך לברך אשר יצר שני פעמים. וכן הסכים נחלת צבי ועולת תמיד ושל"ה ומגן אברהם. עיין שם. ולא קשה מידי כאשר מתרץ הלבוש עצמו דבריו. וכן בט"ז האריך לחזק פסק השולחן ערוך ולבוש וכן עיקר. מיהו כתב בספר מקור חיים דדוקא כשיצא מבית הכסא וחזר ממקומו הוי נמלך. אבל אם עדיין ממקומו לא ימוש לא מיקרי נמלך. כתב בתשובת רש"ל סימן צ"ז מי שאכל דבר שחייב עליו ברכה אחרונה בורא נפשות רבות ושכח והלך להטיל מים ונזכר קודם שיברך אשר יצר יברך תחילה אשר יצר ואחר כך בורא נפשות רבות דתדיר קודם, עד כאן. אבל אין לומר הטעם דיהא בורא נפשות רבות הפסק בין נטילה לברכת אשר יצר דאין איסור להפסיק, דברכת אשר יצר אין תלוי בנטילה שהרי אם לא שפשף אין צריך ליטול להרבה פוסקים ואפילו הכי מברך אשר יצר. ועיין לקמן סימן קס"ה, ולקמן סימן רכ"ז סעיף ג' מדינים אלו השייכים לסימן זה. עיין באליהו זוטא ולחם חמודות דף ע"ג:

אשר יצר. ולא דמי להא דבסי' קס"ט דשמש אף שהוא נמלך אינו מברך ברכה אחרונה כ"א פעם א' עיין תשובת ב"י ובת' בי"ד ס"ג כ' דעכ"פ כשהשתין ג"פ אינו מברך כ"א שתים דומיא דתפלה שאין לה תשלומין אלא א' ומסיק עוד דיותר טוב שיברך אחד ויברך לכולם:

א) [סעיף א'] כל היום כשעושה צרכיו וכו' מברך אשר יצר, מי שאכל דבר שחייב עליו ברכה אחרונה בנ"ר ושכח והטיל מים יברך א"י דהיא תדירה, ועוד ברכת א"י אין לה שיעור אבל ברכה אחרונה יש לה שיעור בכזית ורביעית וע"כ ראוי להקדים ברכת א"י, עו"ת ס"ק א' בשם רש"ל בת' סי' צ"ז, עט"ז סי' קס"ה, וכ"כ מג"א שם סע"ק ג' בשם הנז', וכ"כ סו"ב בזה הסי' אות ב' א"ר ס"ק ב', ר"ז אות ז', ער"ה סי' קס"ה אות א' בשם מטה משה סי' שס"ה וכ"כ רעק"א בזה הסי' וכ"כ הזכ"ל בהל' ברכו' אות א' סי' בי"ע אות ו', רו"ח אות א' ונ"כ הפני יצחק נר"ו מערכת א' אות יו"ד, וכ"כ הרה"ג בן א"ח נר"ו פ' ויצא אות י"ג, ואם הטיל מים קודם ברהמ"ז בחדושי רעק"א שם כתב דצ"ע איזה יקדים אבל מדברי הרו"ח שם משמע ברכת א"י קודם עי"ש, וכן יש לנהוג דחיישינן שמא ישכח:

ב) שם כל היום כשעושה צרכיו וכו' מברך א"י, מי ששתה סם המשלשל ובדעתו לפנות הבני מעים עד שתכלה הזוהמה מהם כיון שלא הסיח דעתו מעשיית צרכיו לפיכך לא יברך א"י עד אחר גמר ההוצאה הלק"ט ח"א סי' פ"ו, ר"ז אות ו', קו' הש"ע ס" ד' אות ו', ובס' כר"ש כתב בשם שו"ת מוהרא"ף דיהרהר בלבו עי"ש, אמנם הי"א ז"ל בהגה"ט חלק על הלק"ט וס"ל שיברך בכל פעם עי"ש, והביא דבריו החיד"א ז"ל בברכ"י אות ב' וכתב שכן המנהג פשוט לברך בכל פעה ולית דחש לסברת הלק"ט, וכ"כ הכס"א אות ג', וכ"כ הש"צ דף מ"ה והזכ"ל בהל' ברכות אות נו"ן בשם החיד"א ז"ל וכ"כ הרו"ח וז"ל והמנהג עכשיו לברך בכ"פ יען אינו יודע אם יפנה עוד פעם אחרת ובל"ה הוא מסיח דעתו מזה ובר מן דין קימ"ל דכל היכא דפליגי הפוס' אם מברך א"ל מברך ונהגו העם לברך אין לומר בזה סב"ל כי המנהג עיקר וכאשר מתבאר מדברי הברכ"י א"ח סי' רי"ט ובס' נה"ש שם סק"ג וכו' עכ"ל, וכ"כ ה' פני יצחק נר"ו שם אות ז' וסיים דלא כהבי"ע אות ג' שכתב סב"ל וימתין לברך עד שיגמור יעו"ש דליתא עכ"ל, וכ"כ שע"ת אות א' בשם הש"צ, וסיים שם השע"ת וז"ל אך נראה דבשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סי' צ"ב שאפילו בד"ת אסור עי"ש וכו' עכ"ל, וכן מנהגינו לברך בכ"פ כס' החיד"א ודעמיה ואין לומר בזה סב"ל דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל כמ"ש הרו"ח, וכ"כ הזכ"ל ח"א בהל' ברכות אות ס' בשם התה"ד סי' ל"ד והרדב"ז ח"א סי' רכ"ע ומוהרש"ח הביאו הרדב"ם ח"ג דף י"ד ע"ב, וסיים שם הזכ"ל נראה שהוא מוסכם, וכ"כ הרה"ג בן א"ח נר"ו פ' לך לך אות ט"ו:

ג) [סעיף ב'] הטיל מים ולא שפשף וכו' א"צ ליטול ידיו אלא משום וכו'. וכן אם עשה גדולים ולא קנח א"צ ליטול ידיו אלא משום נקיות, כן מתבאר מדברי מרן ז"ל ב"י סי' תרי"ג והב"ח שם. והגם דבסי' זה כתב הב"ח דבעושה צרכיו ולא קנח דינו כקנח דחזקה שנגע בבשר מטונף א"נ לפי שטנף גופו וכן צ"ל לדברי הב"ז בסי' זה היינו לדעת הי"א שהביא הטור אמנם הרא"ש לא ס"ל הכי כמ"ש הב"ח בסי' תרי"ג וכן פסק מרן ז"ל בסי' תרי"ג ס"ג וכ"כ השו"ג שם אות ט' ומ"ש הט"ז שם סק"ב מדברי הטור סי' תקנ"ד עיין נה"ש שם שכתב דל"ק מידי דשם איירי כשפשף והוא פשוט. מיהו הישי"ע אות א' כתב דיש להחמיר אף בלא שפשף דחיישינן שמא יגע בידים בעת הטלת מ"ר עי"ש, והר"ז אות ב' כתב דאם נזהר שלא ליגע בערותו א"צ ליטול אלא משום הכון עי"ש וכל זה מיירי כגון שנפנה או שהטיל מים על פני השדה וכדומה אבל אם נכנס לביה"כ קבוע צריך ליטול ידיו משום רוח רעה השורה על הידים בביה"כ כמ"ש לעיל סי' ד' אות ס"ה, ועיין פרמ"ג סי' תרי"ג במש"ז סק"ב:

ד) שם אלא משום נקיות וכו' ואם אין לו מים יקנח ידיו בצרור או בעפר כמ"ש סי' ד' סעי' כ"ב ובדברינו לשם אות ק':

ה) [סעיף ג'] הטיל מים והסיח דעתו וכו'. צ"ל ב"פ א"י, הנה בדין זה האחרונים חלקו על מר"ן ז"ל וס"ל דלא יברך רק פ"א הלא המה הב"ח בשם מורו החסיד והעו"ת אות ב' והנ"צ והשל"ה (הביאם א"ר אות ב') והמג"א והישי"ע אות ב' והסו"ב אות ד' וכ"כ הנה"ש בשם מטה אהרן והלק"ט ומהריק"ש, וכ"כ ר"ז אות ג' חי"א כלל ז' אות ז', פרמ"ג במש"ז אות ב', ביאורי הגר"א אות ו' קיצור ש"ע סי' ד' אות ו', וחיי עולם על ט"ז ס"ק ב' וכ"כ שע"ת אות ב' בשם שאילת יעב"ץ עי"ש ולענין הלכה כתב הגאון חיד"א בברכ"י אות ג' הגם דאנן בארץ הצבי אתכא דמרן סמכינן מ"מ בענין ברכות נקטינן להקל דשוא"ת עדיף במקום איסור ברכה דהא עקרא כולהו ברכות אין מעכבות, וכן ראיתי רבותי נוהגין עכ"ל, וכ"פ הרה"ג בן א"ח נר"ו שם פ' ויצא אות י"ב, ודלא כהא"ר ס"ק ב' שכתב בשם הט"ז, וכתב עוד שם הברכ"י וז"ל ולא עוד אלא דמי שהטיל מים ונמלך והטיל פ"ב ואח"ז נסתפק אם בירך אפילו פעם א' אם לא נ"ל דלא יברך דשמא בירך ובפעם הזאת מברך ברכה שא"צ לדעת האחרוני' עכ"ל, ועיין במחב"ר שכתב שאין לעשות בזה ס"ס ולהצריך ברכה עי"ש, והביאו דבריו הש"צ דף מ"ה והזכ"ל ח"א בהלכות ברכות אות נו"ן והשע"ת שם ודלא כהמאמ"ר אות ג' שכתב לברך מכח ס"ם עי"ש, מיהו יברך בלא שם ומלכות ויהרהר שם ומלכות בלבו, בן. א"ח שם, או יטיל מים עוד הפעם ויברך א"י, מסגרת הזהב על קיצור ש"ע סי' ד' אות ב' בשם תו' א':

ו) אם הטיל מים והסיח ולא בירך ואח"כ רוצה להטיל מים פ"ב כתב המש"ז שם נראה דצריך לברך מקודם אשר יצר על שעבר ואחר כך יטיל, וכ"כ ת"א שם, אמנם השמן המאור כתב דמדברי מג"א משמע דא"צ לברך קודם על מה שעבר דברכה על פ"ב עולה אף על הא' ודלא כהפרמ"ג עי"ש, וכ"כ שע"ת שם בשם שאילת יעב"ץ ח"א סי' ט"ו וכתב שכן נראה מדברי מוהר"א נחום ז"ל בת' כ"י עי"ש, וכ"כ חיי עולם שם שכן נראה מדברי הרא"ש ז"ל עי"ש וסב"ל, ומיירי דאינו מתאווה כ"כ לקטנים ויכול להעמיד עצמו דאל"כ בלא"ה אסור לו לברך לכתחלה שמן המאור שם:

ז) כתב הלבוש סי' ד' וסי' ו' סעי' א' דברכת אשר יצר יאמר אותה סמוך לברכת על נטילת ידים ואעפ"י שלא עשה צרכיו עכשיו א"א שלא הטיל מום או יצא ממנו מעט צחצוחי מים או עשה צרכיו מעט בלילה או קודם ששכב ולא בירך עליהם מפני ששכב תיכף בידים מטונפות לכך מברכין גם א"י מיד כשירחץ בקומו שהוא קרוב לודאי שצריך לה עכ"ל, ובס' מצ"ש דף ז' הביא משם מהר"מ די לונזאנו שחולק ע"ז וכתב וז"ל א"מ קא פסיק ותני שאם קודם ששכב עשה צרכיו ולא בירך עליהם שהוא חייב לברך א"י בבקר אפי' בלילי טבת הארוכות ולא נאמר שעבר זמנה ואני אומר שלא יברך כי עבר זמנה וכו' בפחות משעה אחת הוי הפסק ועבר זמנה ותו לא מברך וכו' עכ"ל, והי"א ז"ל סי' ו' בהגה"ט דחה ראייתו עי"ש, והסכים עמו הכס"א בזה הסי' אות א' יעוש"ב ועיין להגאון חיד"א ז"ל בברכ"י סי' ו' אות ג' שהאריך בזה ומסיק וז"ל ולענין דינא נקטינן כס' האר"י ז"ל ודעמיה שלא לברך בבקר אם לא עשה צרכיו ואם עשה ועבר זמן מה ולא בירך שוב לא יברך כס' מהר"מ די לונזאנו והבתי כהנה דסב"ל עכ"ל. והביאו דבריו הש"צ דף מה והזכ"ל ח"א הל' ברכות אות א' עי"ש, וכ"כ הרב פני יצחק נר"ו מערכת א' אות ח' בשם הנז' וסיים וכל שלא עבר כי אם פחות מחצי שעה יברך כ"כ החס"ל דף ט' עכ"ל, וכ"פ הרה"ג בן א"ח נר"ו באו' הנז'. ואם עבר יותר מחצי שעם יברך בלא שם ומלכות ויהרהר שו"מ בלבו. בן א"ח שם:

ח) כתב בסי' בי"ע אוח ה' בדיני א"י בשם מהר"א נחום מי שעשה צרכיו ולא בירך א"י אה נזכר קודם שהתחיל להתאוות לעשות צרכיו פשיטא שיברך ואם נזכר אחר שהתחיל לו תאוה לא יברך עכ"ל, וכ"כ שע"ת אות א ובס' תפלה לדוד בשם הנז', ואע"ג דהביא דבריהם הרב פני יצחק נר"ו אות י"א וכתב על דבריהם וז"ל ולפי מש"ל בשם הברכ"י והחס"ל שהסכימו דכל דעבר יותר מחצי שעה שיצא לא יברך דעבר זמנה מקרי ולא תליא באם נזכר קודם שהתחיל להתאוות או לא וכן עיקר דכל שעבר חצי שעה ולא בירך שוב לא יברך כהסכמת האחרונים ושוא"ת עדיף עכ"ל וכ"כ אנן בעניותין באו' הקודם. מ"מ נ"מ שאם התחיל להתאוות קודם שעבר חצי שעה דלא יברך משום סב"ל:

ט) [סעיף ד'] אין שיעור וכו' כי אפי' לטפה אחת חייב לברך וכו' אבל להפחה לא יברך וגם א"צ ליטול ידיו דלא כהמון עם, ח"א כלל ז' אות ז' וכ"כ עמודי השלחן על קי' הש"ע סי' ד' אות ד' בשם הנז':

מ"א ס"ק א עליהן ג"פ. ראייתו מדכ' בזהר דבבהכ"ס רוחא דמסאבא שורה על ידיו א"כ דינו כמו בשחרית דצריך עירוי ג"פ וע"ז מסיק דאין ראיה מהזוהר:

לברך ב"פ. והב"ח כ' דברכת הודאה היא וסגי בפעם א' כמו שאוכל ב"פ ומברך ב"ה א' על שתיהן וכ"כ בש"ה בשם רבו ע"ש ויש להקל בספק ברכו' ועסי' קע"ח ובהג"ה, וכתוב בס' היכל הקדש היוצא מבית הכסא צריך לערות עליהן ג"פ וכ"ה בז"ב ד' ט' ומיהו דוקא ברוח רע דשחרית אמרי' בת חורין היא ומקפדת על ג"פ א"כ אין ראיה מזוהר:

(א) מברך וכו' – ואפילו אם נמשך זמן גדול אחר עשיית הצרכים אפ"ה חייב לברך. ואם לא בירך אשר יצר עד שרוצה להטיל מים שנית דעת הפמ"ג דמקודם שיטיל יברך אשר יצר על ההטלה הראשונה אבל בש"ת הסכים בשם כמה אחרונים דאם נזכר לאחר שהתחיל לו תאוה שוב לא יברך עי"ש:

(ב) אשר יצר – כתב רש"ל בתשובה סימן צ"ז מי שאכל דבר שחייב ברכה אחרונה ושכח והטיל מים ונזכר קודם שבא לברך אשר יצר איזה מהם קודם והשיב דאשר יצר קודם דתדיר. מי ששותה סם המשלשל דיש בדעתו מתחלה לפנות הבני מעיים עד שתכלה הזוהמא מהם ע"כ י"א דלא יברך כ"א אחר גמר ההוצאה וי"א דיברך בכל פעם והמנהג כסברא אחרונה אך בשלשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ"ב שאפי' בד"ת אסור [ש"ת]:

(ג) להתפלל מיד – אף דקיי"ל בסימן רל"ג ס"ב דלתפלת מנחה וכן לערבית אפילו אינו יודע להן שום לכלוך צריך ליטול ידיו וכ"ש כשעשה צרכיו מ"מ אינו מברך ענט"י אלא בשחרית. ועיין בספר ארצות החיים שכתב דדעת רוב הפוסקים דאם עשה צרכיו לגדולים ואח"כ רוצה להתפלל מברך ענט"י. ומ"מ לכתחלה אין לזוז מפסק השו"ע ועיין בספר מעשה רב:

(ד) ששפשף בהן – הניצוצות של מי רגלים וה"ה בגדולים שעשה צרכיו וקנח:

(ה) אלא משום וכו' – ואם אין לו במה ליטול אעפ"כ צריך לברך אשר יצר. ואפילו אם שפשף משמע לעיל בסוף סימן ד' במ"א סקכ"ח דמהני לברכות אם מנקה ידיו בכל מידי דמנקי:

(ו) ב' פעמים – כדמצינו לענין תפלה שאם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים. אבל הרבה מהאחרונים חולקין על פסק זה וסוברין דשאני תפלה שהיא במקום קרבן ושייך בו תשלומין משא"כ באשר יצר שהיא ברכת הודאה יוצא בהודאה אחת על הרבה פעמים כמי שאכל שתי פעמים והסיח דעתו בינתים שמברך בהמ"ז אחת על שתיהן. ויש להקל בספק ברכות. ולכתחילה נכון ליזהר לברך תיכף אשר יצר אחר הטלת מים דשמא יצטרך עוד אח"כ להטיל מים וה"ה בגדולים:

ס"א מברך אשר יצר. אכל דבר ונתחייב לברך ברכה אחרונה ועשה צרכיו מברך תחלה אשר יצר. ואח"כ הברכה אחרונה. מג"א סי' קס"ה סק"ג בשם רש"ל. ואם הטיל מים קודם ברהמ"ז צ"ע אם לא יקדים בהמ"ז שהוא דאורייתא. או דמ"מ תדיר עדיף. ואפשר דתליא באיבעי דהש"ס בזבחי' תדיר ומקודש הי מינייהו עדיף. די"ל דאורייתא לגבי דרבנן הוי כמו מקודש ופסק הרמב"ם דמקודש ותדיר יכול להקדים איזה שירצה. וע' צל"ח ברכות ד"ד ב' ד"ה ריב"ל וברפ"ת ד"ה שהיין גורם ובת' נודע ביהודא סי' ל"ט. וצ"ע לדינא:

ס"ב הטיל מים ולא שפשף. והעושה צרכיו ולא נגע במקום מטונף ע' סי' תרי"ג ס"ג ובמג"א סס"י רכ"ז:

אשר יצר. עבה"ט מ"ש במי ששותה כוס המשלשל כו', כתב בשלמי צבור שהמנהג פשוט לברך א"י בכל פעם ע"ש. אך נראה דבשילשול חזק שמרגיש שמיד יצטרך לפנות שנית אסור לברך כדלקמן סימן צ"ב שאפילו בד"ת אסור ע"ש וכן מבואר ממה שכתב בש"ל בשם תשובה כ"י למהר"א נחום ששאלוהו על מי שעשה צרכיו או הטיל מים ולא בירך א"י עד כמה יש לו זמן לברך ומסיק שאם נזכר קודם שהתחיל להתאוות פשיטא שיברך ואם נזכר לאחר שהתחיל להתאוות לא יברך וא"כ מכ"ש בזה. ומ"ש לענין יוצא מהבכ"ס עיין בא"ר דמוכח מסי' קס"ה דא"צ ועיין סי' רכ"ז. ומ"מ יש מחמירין על עצמם כמ"ש לעיל סי' ד' בשם מח"ב דרבנן קשישאי הוי עבדי הכי לרחוץ ג"פ אחר יציאה מבהכ"ס ע"ש:

ב' פעמים. עבה"ט וכתב בשאילת יעבץ ח"א סי' ט"ו דאע"פ שיש ליישב דברי הגאון מ"מ נראה שלא לברך אלא פעם אחת וגדולה מזו שאם לא בירך א"י עד שהוזקק להטיל מים שנית שוב אין לו לברך על הראשונה עד שיטיל שנית ויברך פ"א אשר יצר ותו לא ע"ש. ועיין סק"א מ"ש בשם תשובת מהר"א נחום ז"ל שכ"נ. וכתב בברכי יוסף דמי שהטיל מים ונמלך והטיל פעם שנית ואח"ז נסתפק אם בירך אפי' פ"א אם לא לא יברך כלל דשמא בירך ולדעת האחרונים בברכה אחת סגי ועתה יברך ברכה שאינה צריכה ע"ש ובמח"ב כתב הטעם שא"ל בזה ספק ספיקא ולהצריך ברכה ע"ש:

או להתפלל. דדוקא בשחר תקנו כן קודם התפלה משום דרוב פעמים ידו נגע במקום מטונף ולרשב"א משום דהוי כבריה חדשה:

צריך לברך ב"פ וכו'. כ"כ ב"י בשם רבי' הגדול מהרי"א בשם א"ח בשם גאון ויליף לה מדמצינו בתפלה טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים ולכאורה קשה ע"ז דשאני תפלה שהיא במקום קרבן ושייך בו תשלומין אבל אשר יצר שהי' ברכת הודאה יוצא בהודאה אח' על הרבה פעמים מידי דהוה אאכל והסיח דעתו וחזר ואכל דא"צ רק פעם א' ב"ה כדאי' בסי' קע"ח ומכח קושי' זאת כ' מו"ח ז"ל ששאל מהר"ש ז"ל מלובלין ואמר על זה הפסק לא שמיע לי כלומר לא ס"ל וע"כ פסק דאין לפסוק כסעיף זה ותמהתי מאד היאך ראוי לחלוק על גאון והא כתב הטח"מ סי' כ"ה שאין לחלוק על גאון ובפרט שרבי' הגדול מהרי"א הביאו בשם א"ח והב"י קבעו בש"ע וקושי' הנ"ל נ"ל שאינה קושיא דודאי שאני ב"ה שמברך פעם אחת דממ"נ סגי אי כבר נתעכל המזון במעיו דהיינו שהוא רעב לאכול פעם שנית ודאי כבר חלף הלך לו החיוב של ב"ה של סעודה ראשונ' ואין לזה תשלומין וה"ל כמו תפל' מוסף דאפי' אם טעה ולא התפלל אות' אין מתפלל מנחה שתים כדאי' ר"פ תפלת השחר בתו' משום דאותן פסוקים של תפלת מוסף הם במקום הקרבתו ואין לזה שייכות תשלומין וה"נ דכוותיה דב"ה שייך להודות על מה שאכל. ואם כבר נתעכל על מה יודה ויאמר ואכלת ושבעת והוא כבר נעשה רעב וע"כ לא שייך לומר שיברך ב"פ אלא אם לא נתעכל עדיין ובאמת אף בזה אין לעשות כן דאין קבע לב"ה כ"ז שירצה קודם שיתעכל במעיו ובדידיה תליא מלתא דכ"ז שהוא רוצה לאכול יכול לאכול ואין עליו חיוב ב"ה עדיין אם ירצ' עוד לאכול ע"כ בשעה שמתחיל לאכול שנית ה"ל כאלו אכל הכל בפעם א' כיון דהשביעה של אכילה ראשונה עדיין קיימא ולמה יברך ב"פ ב"ה משא"כ באשר יצר דתכף שגמר מלהטיל מים פעם אחת חל עליו החיוב לומר אשר יצר ולאו בדידיה תליא מילתא לומר אטיל מים עוד א"כ כל הטלת מים (לא) נחשב למעשה בפ"ע ולא שייך לומר דהכל יהיה נחשב לפעם אחת דאין הדבר בבחירה שלו וכ"מ להדיא בדברי הרא"ש מביאו ב"י בי"ד סי' י"ט דדוקא בב"ה שהיא שבח להקב"ה כו' סגי בהודאה א' על ב' אכילות אבל מעשה הכיסוי הוא גמר השחיטה וצריך לגומרה קודם שיתחיל האחרת עכ"ל. וה"נ הוה גמר המעשה אחר הטלה הראשונה ויש עליו אז חיוב ברכה ואח"כ נתחייב שנית דשאפשר לשלם גם הראשונה ע"כ חייב ב"פ לומר אשר יצר ולא אמרי' דחד אשר יצר יעלה לכאן ולכאן כמו דאיתא בתפלה דאין תפלה אחת עולה בשביל עצמה ובשביל התשלומין ה"נ באשר יצר שא"א שפ"א יעלה לכאן ולכאן כיון שיש שני חיובים מיוחדים עליו כנ"ל ברור ונכון כדברי הש"ע: