קונטרס זיקה ח׳

א

ח) אך באמת הירושלמי ודאי לא סבר הך דיוקא דרב אשי דאמר בהדיא על הלכה דילן, דאף אם כנס ולבסוף גירש מותרת [ומכש"כ מת ולבסוף גירש עיין מהרש"א ז"ל] וזה לשונו (פ"ג הלכה ח'), אלא אפילו כנס ולבסוף גירש כו' אמר ר' יוסה ויאות אילו מי שהיו לו בנים ומתו ואח"כ מת הוא שמא אין אשתו זקוקה ליבום תמן והוא שהיו לו בנים בשעת מיתה והכא והוא שתהא צרה לאחר מיתה:

ב

ומלשונו זה נתיישב לי מה דנתקשיתי מה דפריך הגמרא לעיל י"ג רומיא דהנך משניות דתמן קאמר ואם מתו או נתגרשו צרותיהן מותרות ואפילו כנס ולבסוף גירש, והכא קתני דוקא דגירש ולבסוף כנס מתייבמת, דמאי קושיא הא יש סברא רבתי לחלק דבדף ל' קאמר תלמודין הא נמי תנינא שני אחין כו' הואיל ונאסרה עליו שעה אחת כו' ומשני מהו דתימא התם דאדחיה לה מביתא לגמרי, אבל הכא דלא אידחי מהא ביתא לגמרי אימא מיגו דחזיא להאי נשוי נכרית חזיא נמי להאי קמ"ל. וא"כ נוכל לתרץ הנך משניות בסברא זו דלעיל מיירי שבתו נשאת לאחיו ויש לזה שני אחין היינו אבי הבת ועוד אח אחד, וא"כ בתחלת נשואין לא נדחית מזיקת יבום לגמרי ולהכי כי נתגרשה אפילו אחר שכנס מותרת הצרה לאבי הבת הואיל וחזיא לאחיו השני, אבל כאן דכנסה ולבסוף גירש את אחות אשתו דבעת הנשואין אינה עומדת כלל לזיקת יבום כלל ואדחיה בתחלת נשואין לגמרי מהך ביתא תו פטורה מיבום לאחר מיתה. בשלמא הירושלמי דמביא מהך דלעיל דכנס ולבסוף גירש שרי א"ש, דלטעמיה ליכא לתרץ כפי מש"כ, דפריך לעיל (הלכה ב') על משנה דקתני כל היכולה למאן ולא מאנה כו' דאמאי צרתה אינה מתייבמת דתמאן הבת וא"כ עקרה קדושיה למפרע ותתיבם צרתה דלא הוי צרת ערוה, ומשני חד כגון שמתה אמר ר' אבא מרי אפילו תימא בקיימת, תיפתר שאין שם יבם אחר אלא אביה, ופירושו פשוט דכאן דאין כאן יבם אלא האב שלה, א"כ אינה זקוקה כלל עדיין דהואי ערוה ופטורה מיבום ומחליצה ואין כאן שום זיקה ואגד מקדושין שלה במה תמאן אין מיאון על דבר העבר וכבר נבטל ופרח ואינו, וזה ממש כדברי הרב המגיד פי"א מהלכות גירושין, אם לא נשאר יבם אחר מיתה אינה יכולה למאן שאין לה במי תמאן וה"ה אסורה בקרוביו עכ"ל. וכוון לדברי הירושלמי [ומפרשי הירושלמי לא עמדו ע"ז] וא"כ מוכח אפילו אדחי מהך ביתא לגמרי בשעת נשואין ג"כ מתיבמת ודוק, אבל לתלמודין דמקשה לעיל (דף י"ג) ותמאן השתא ותייבם ולא משני כן, על כרחין משום דמתניתין קתני צרות וצרות צרותיהן א"כ מיירי ביש להמת כמה אחין שמותרת לו, ולהכי פריך שפיר שתמאן דהשתא זקוקה להיבם השני ג"כ, א"כ קשה קושיתי הנ"ל דלתרץ דתמן לא אדחיה מביתא לגמרי בתחלת נשואין משא"כ הכא:

ג

ולפי שיטת הירושלמי הבנתי סברת הגמרא דמשני מהו דתימא התם הוא דאדחי לה מהאי ביתא לגמרי, פירוש דרב אמר כל יבמה שאין אני קורא בה בשעת נפילה יבמה יבוא עליה ה"ה כאשת אח שיש לה בנים, ולכך אמר דדוקא בהך דאדחי לה מביתא לגמרי דאז דומה ממש לאשת אח שיש לה בנים דאף כי מתו הבנים אחר כן בכ"ז פטורה מחליצה והיא אסורה ליה משום אשת אח, דדרכיה דרכי נועם כתיב כמו דאמר לקמן (דף פ"ז ע"ב) ה"נ כן, אבל היכי דלא אדחיה מביתא לגמרי אימא דלא דמיא לאשת אח שיש לה בנים ושריא כי מתה אשתו אחות יבמתו להתייבם, קמ"ל דכל שאין אני קורא בשעת נפילה כו' ה"ה אשת אח שיש לה בנים ואסורה אבל כאן שהיתה צרת ערוה בשעת נשואין לא שייך לחלק בין היכי דאדחיה לה לגמרי מזיקת יבום, דאם לבנים בעית לדמינהו, הלא היכי שהיו לו בנים בשעת הנשואין ומתו מתייבמת, וע"כ משום איסורא דלא תקח אשה אל אחותה לצרור שני, ומאי נפק"מ בין היכי דאין לה זיקת יבם כלל ודוק. נחזור לעניננו, דהירושלמי סבר דאפילו כנס ולבסוף גירש שרי, וגם זה לא מצי לדייק למעוטי מת בלא גירש, דכיון דמת ולא כנסה להנכרית א"כ פקע זיקתו למפרע ולא הוה צרת אחות אשה בזיקה כלל, וזה מבואר הכל כפי מה שבארנו בס"ד: