עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק שני ז׳

א

הוא היה אומר. מרבה תורה מרבה חיים. מרבה ישיבה מרבה חכמה. מרבה עצה מרבה תבונה. מרבה צדקה מרבה שלום. קנה שם טוב כו':

ב

מרבה תורה מרבה חיים פי' ריבוי התורה הוא על ידי שדורש בטעמי התו' ופירושי' ורמזי' שזו הוא שבח התור' והריבוי כמ"ש במ"א שזו היא אשת חיל עטר' בעל' שהתורה שבכתב מתעטרת בתורה שבע"פ ועי"ז מרבה חיים דהיינו שהבורא ית"ש מוסיף חיותו בזו התורה שמוסיף כי התורה בעצמותה כמו שהיא אצלנו הוא גשמית (חסר ב"ת) בא אור החיות שהבורא ית"ש מלביש בתוכה ומזה החיות בא לכל העולם כי העולם נברא עם התורה נמצא כל דבר שבעולם תלוי בתורה וממנה שופע החיות:

ג

מרבה ישיבה מרבה חכמה. ההיפוך מהמרבה בסחורה הנ"נ רק שמיישב דעתו ומחשבתו תמיד בעבודת הבורא ית' אז מרבה חכמה:

ד

א"י מרבה ישיבה מרבה חכמה. רומז על הצדיק האומר ד"ת בפני ההמון שכל מה שמטים דעתם ומחשבתם אל הצדיק לשמוע ד"ת מפיו כמו כן בא השפעת התורה אל הצדיק והדבר אשר יאמר אליהם דדיה ירווך בכל עת מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוציא טעם כן הד"ת כל מה שנכפפים אליו ומחברים מחשבתם אל מחשבת הצדיק אזי כמו כן בא ההשפעה יתירה במחשבת הצדיק וכמ"ש פי' הכ' חכמות בחוץ תרונה חכמות רומז על שני חכמות שמתחברים חכמת ההמון עם חכמת הצדיק אזי בחוץ תרונה:

ה

חסר תשלום המאמר):

ו

מרבה עצה מרבה תבונה. עצה רמוז על הצדיק כדאיתא בזוה"ק על פסוק לא תשחית את עצה וכוון בזה שאל יאמר האדם מה תועלת בידי לשמוע דברי הצדיק ומוסריו כלום הוא יודע די מחסורי אשר יחסר לי למלאות חסרוני ולהשיבני דבר לעניני לא כן הוא רק שע"י המוסרים והתוכחות שהצדיק דובר עי"ז יגיע אליו הרהורי תשובה ויהרהרו ברוע מעלליהם וישיבו עליהם. נמצא ע"י ההתחברות הצדיק במחשבותיהם יוכל להודיע חסרונם אף בכללם ועד"ז אומר הד"ת בפניהם דרך כלל והוא כפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה ניצוצין וכ"א וא' יוכל למצוא מרוגע לנפשו ולמלאות חסרונו ומבוקשתו אשר יחסר לו בעניניו וזה מרבה עצה מרבה תבונה תבונה הוא מבין דבר מתוך דבר ר"ל בשגם שאינם שואלין לו בפיהם מ"מ הוא מבין חסרונם מתוך מחשבותם:

ז

מרבה צדקה מרבה שלום. הפשוט הוא כאשר נותנין צדקה לעניים עושין שלום בינו לבין השי"ת שלא יתרעם עליו ית"ש כמד"א או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי:

ח

א"י שע"י הצדקה שהאדם עושה מעורר הצדקה למעלה שהבורא ית"ש יוכל להתחבר אל הכנ"י ולהשפיע להם טובו ג"כ בדרך צדקה ולא יכול לבוא שום ערעור וקטרוג בההשפעה לבעבור שהיא בדרך צדקה וחסד לא בדרך שכר ולזה צריך האדם לעורר הצדקה למטה וכמו שביארתי הכתוב ובצדקה תכונני נמצא בזה גורם היחוד בין קוב"ה ושכינתיה וזה שלו"ם אותיות ש"ם ל"ו ש"ם רומז על השם אדנ"י ול"ו רומז על הצדיק כנודע ועושה היחוד ביניהם וזהו קנה שם טוב קנה לעצמו כי הבורר ית"ש לית ליה שם ידוע רק כשברא עולמו קרא לעצמו (חסר) והשם אדנ"י משותף עם הכנ"י שהם נושאים אדנותו עליהם הגם שהוא ית"ש מושל בכל אפילו בקליפין מ"מ הם בעצמותם כופרים בו ית"ש ואין נושאים עליהם אדנותו רק הכנ"י וזהו קנה שם טוב כשהאדם קונה השם טוב דהיינו שנושא אדנותו על עצמו. קונה לעצמו כביכול לעצמות היותו ית"ש והוא הממליך את הבורא ית"ש בעולם וזה גוף וברית חשבינן חד כי טוב איקרי ברית כנודע:

ט

קנה לו ד"ת קנה לו חיי העוה"ב. ר"ל העוה"ב הוא ההשפעה השופע תמיד מאתו ית"ש עלינו וחיי העוה"ב רומז לחיות זו ההשפעה כמו התינוק כשהיא חכם ומתענג בו האב והאב נותן לו איזה דבר ע"י התענוג שעלה בלבו מתענוג בנו החכם נמצא עיקר החיות מזה המתנ' הוא התענוג שהיה לו לאביו. כמו כן הבורא ית"ש ע"י התענוג והשעשוע שמתענג כביכול בנשמת ישראל משפיע להם כל טובו נמצא חיות ההשפעה הוא תענוגו ית"ש. וכשקנה ד"ת קנה לאותז החיות של העוה"ב (חסר ב"ת) הבורא ית"ש שופע גם עליו: