מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, קדושים

א

וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם. עדת בני ישראל הוא כל מקום שיתכנסו ישראל כנסיה לשם שמים, כמאמר הגמ' (סנהדרין ל"ט.) כל בי עשרה שכינתא שריא, וכל מקום שמתכנסים ישראל כנסיה לשם שמים שם תשכון השכינה עמהם בהכרח, כמו שכתוב (דברים כ"ג,ט"ו) כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנך, ומתהלך הוא לשון ודאי שבודאי היא כך. ועי"ז נצטוינו שנהיה מזוככים ומקודשים כמלך האומר לאוהבו מאחר שהכרחתני לילך עמך ראה שלא תוליכנו דרך מקומות מטונפים.

ב

קדשים תהיו. קדושה לשון הזמנה, היינו שהש"י מזהיר לבני ישראל שיהיו תמיד מקודשים ומזומנים ויצפו תמיד לישועת הש"י שיושיע להם ויאיר עיניהם בד"ת. כי קדוש אני. היינו שהש"י אומר כי הוא יתברך מזומן תמיד להושיע לישראל, ועי"ז גם ישראל צריכין להיות מזומנים ולצפות תמיד להשם, ושלא יטרידו את עצמם בעסקי עוה"ז. כמ"ש חסד ואמת אל יעזבוך (משלי ג',ג') ולא אמר חסד ואמת אל תעזוב, ורצה בזה כי האדם צריך לעמוד תמיד נגד הש"י ולצפה שיאיר עיניו, בכדי שבעת שישפיע הקב"ה חסד של אמת, והוא חסד הקיים לעד, ואז החסד ישיג לאדם המצפה ולא יעזוב את כל אדם המחכה שיכנסו ד"ת בלבו, וצריך האדם לראות שלא יפנה עורף רק יעמוד נגד ה' פנים בפנים.

ג

קדשים תהיו. הש"י מצוה לישראל שיקדשו עצמם אף במותר להם, אף כי ביאר להם כל דברים האסורים כגון מאכלות אסורות ועריות וכיוצא בהם, ובכאן הוסיף הקב"ה שאף בדבר המותר לאדם לא יהיה משוקע בהתאוה ולא יעשה שום דבר הנאת עוה"ז רק בישוב הדעת ולא בבהלה, כמבואר בסימני עופות טהורים בגמ' (חולין ס"ה.) כל עוף הדורס טמא, היינו שאין לו בטחון בהש"י לכן כל מה שאוכל אוחזנו ברגליו, וכן פירוש השני של דורס שאוכל מיד ואינו ממתין עד שתמות וזה ג"כ מחסרון בטחונו בהש"י, כי ירא פן יקח מאתו הטוב שנתן לו.

ד

איש אמו ואביו תיראו ואת שבתתי תשמרו. הנה בפרשה הזאת מתחיל תחילה בכבוד אם ואח"כ בכבוד אב ואח"כ שמירת שבת, ובעשרת הדברות מתחיל בשמירת שבת ואח"כ כבוד אב ואח"כ כבוד אם. והנה מבואר בזוה"ק (שמות ר'.) כי יש תלת נקודין לאורייתא, הוא שבכל ענינים שהאדם עושה שמגיע לו הנאה מהם צריך לחשוב דרכיו ולברר בשלשה ברורים, שלא ימצא במעשה הזה שום נטיה מרצון הש"י אף נגד גדר מדברי סופרים, וזה נקרא שמירת שבת כי שבת היא שם ה' כמבואר בזוה"ק (שמות פ"ח:) מאי שבת שמא דקב"ה ומה גם כי בשבת ניכר כי לא יעשה שום דבר בפעולת אדם. וגם צריך לברר נגד כלל ישראל שלא יגיע להם שום רעה מזה המעשה, וזה נקרא כבוד אב כי האב מורה דעה לבנו ולא ישגיח על דעת הבן שיראה בעיני הבן שעושה לו רעה במה שיכריחו לילך בדרך טוב, מפני שיבין האב כי באחרית יוטב לו בזה, ועל צער הבן לפי שעה לא ישגיח האב, כי לא יסתכל רק לעומק. וגם צריך לברר נגד עצמו שגם להאדם העושה לא יגיע רעה בשום צד מזה המעשה. וזה נקרא כיבוד אם, כי האם חפצה שגם בעת אשר תלמד לבנה לילך בדרך טוב, לא יהיה בהכרח רק תבקשהו ומשדלתו בדברים בכדי שגם נגד דעת הבן לא יראה כעושה לו רעה. וזה נצטוינו בשלשה אזהרות האלה, והם שמירת שבת, וכיבוד אב ואם, היא שבכל הענינים נברר השלשה ברורים הללו. והברורים האלו המה בדעת כל אדם בכל ענינים, כמו שנראה דעת אדם שאינו משגיח רק לטובת החיך למען יוטב לו לפי שעה. וע"ז נאמר (משלי כ"ה,כ"ז) אכול דבש הרבות לא טוב, אף כי בעת אוכלו יונעם לחיכו, אך האדם צריך להתבונן לאחריתו שגם לשאר אבריו לא יגיע שום היזק, כי באם יגיע ההיזק לכל אבריו, אז גם להחיך יגיע ההיזק, והאדם הרואה רק לפי שעה היא דעת היותר שפל בעיני כל אדם. ונמצא אדם היותר גדול בדעת שלא ישגיח רק לטובת החיך, רק יסתכל שיוטב לו לכל אבריו בכל ימי חייו, וזה הדעת יותר נכבד מהראשון אך לתכלית השלימות גם זה עדיין לא בא, כי האדם צריך להשגיח להש"י, כי אצלו יתברך נמצא עומק עמוק יותר מכל חיי עוה"ז, כי הש"י חי וקיים מעולם ועד העולם, לכן דעת האדם השלם בכל, ישגיח בכל עניניו שיוטב לו לעולמי עד. וכמו כן הוא בכלל ישראל כי כל ישראל הם כאברים להקב"ה. ולכן באם ירצה אחד מישראל לעשות מעשה שיגיע לו הנאה ממנה צריך לברר באלו הברורים, כי באם ישגיח רק למען יוטב לעצמו ועל כלל ישראל לא ישגיח ויבא להם ח"ו רעה מזה המעשה, כגון תפלות עוברי דרכים לענין הגשמים בשעה שהצבור צריכים להן, אז גם לו יגיע ההיזק בתוך כלל ישראל, כאדם האוכל דבש הרבה שיזיק לכל אבריו וגם לחכו יגיע ההיזק. ובאם יחשוב דרכו שגם לכלל ישראל לא יצמח מזה המעשה שום דבר שלא לטובתם, אך באם יהיה נגד רצון ה' אף נגד גדר מדברי סופרים גם מזה לא יבא לו טובה, ובאם הוא גם ברצון הש"י אז יוכל לעשות מה שלבו חפץ. לכן צריך האדם לברר את עצמו בשלשה ברורים נגד הש"י ונגד כלל ישראל ונגד עצמו. רק בעשרת הדברות היינו בהתחלת קבלת עול תורה שהאדם מקבל עליו כשירצה לעשות דבר הנאה, צריך לברר בירר הראשון נגד הש"י ואח"כ נגד כלל ישראל ואח"כ נגד עצמו. לכן נכתב שם תחלה מצות שמירת שבת ואח"כ כבוד אב ואח"כ כיבוד אם. והפרשה הזאת מדבר באדם קדוש שלבו מזוכך ונמשך אחר רצון הש"י שלא ירצה בשום דבר לעשות נגד רצון הש"י וכל מה שיבא בדעתו לעשות הוא רק מרצון הש"י שישפיע לו, ולאדם קדוש כשיבוא בדעתו לעשות איזה דבר אף שיראה לעין כי הוא נגד הכלל, לא יצטרך להשגיח על זה כי הוא עיקר ויסוד לכל ישראל וכל הכללים המה נגדו כפרט, כמאמר הגמ' (ברכות ו':) כל העולם לא נברא רק לצוות לזה לפי שהוא עיקר. וכל העולם המה נגדו כלבושים לאדם וטובתו היא טובת הכלל בעומק, אף כי לעין אנושי נראה להיפך, והוא גם רצון הש"י, ועי"ז נכתב כאן הסדר תחילה אם ואח"כ אב ואח"כ שבת. והוא כשיבא לו רצון לדבר הוא בטח טובת הכלל וגם רצון הש"י. כמו תפלת דהע"ה (תהלים צ',י"ז) ויהי נועם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.

ה

אל תפנו אל האלילים. אליל היינו יראה של שטות, כי אליל היא מלשון אליה שהוא היותר רחוק מהראש מכל האברים והדעת נקטן בה. וזה נאמר רק לצדיקים גמורים שלבם נמשך אחר רצון הש"י, כשיבא בלבם איזה חשק לדבר לא יצמצמו את עצמם בהרבה ישובים של יראה רק יעשו ויבטחו בה' שלא יאונה לידם דבר רע ח"ו, כמ"ש אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם (קהלת ז',ט"ז).

ו

ואלהי מסכה לא תעשו לכם. מסכה היא דבר הניתך ממתכות שלא יוכל לזוז ולהתנענע וגם באדם ימצא שירגיל את עצמו בהנאת עוה"ז אף בהנאה קטנה עד שלא יוכל לפרוש ממנה זה יקרא מסכה. ועל זה צוה הש"י לנו שלא נאמר שאנו מורגלים בדבר שלא נוכל לפרוש, רק בכל דבר הנאה שיגיע לאדם צריך לסלק את עצמו מכל נגיעותיו, ובאם אחר סילוק והסרת נגיעותיו עוד ישאר לו זה החשק אז ידע בברור כי מאת ה' היא, כמו שמצינו בירמיה הנביא ע"ה (ירמיה מ"ב) ששאלו לו האנשים באם ישובו למצרים והוא התרה בהם אם ישמעו לדבריו והבטיחו לו שלא יסורו מדבריו ימין ושמאל. ואח"כ כאשר אמר להם שלא ישובו אמרו לו ברוך בן נריה מסית אותך (ירמיה מ"ג,ג'). וזה לא היה מפני שחשדו אותו שלא אמר להם מפי הש"י רק מדעתו כי היה מוחזק אצלם לנביא ה', וגם כי דבר כזה לא היה נכתב בדברי תורה. אך חשדו אותו כי מאהבתו לברוך בן נריה רוצה שישארו בא"י, כי רצה שברוך ישיג נבואה וכל התחלת השגות נבואה אינו רק בא"י כידוע, ומחמת אהבתו הוא נוגע לדבר הזה ונדמה לו שגם רצון הש"י נוטה לזה. כי גם בנבואה צריך בירר גדול אם הוא אמתיות מאת הש"י, כמו שמצינו בירמיה עצמו בשעה שהיה חבוש בבית האסורים והיה לו נבואה שיקנה השדה מאת חנמאל בן שלום דודו ואח"כ כאשר בא חנמאל בן שלום דודו ואמר לו שיקנה מאתו השדה אז אמר ואדע כי דבר ה' היא (ירמיה ל"ב,ח'), משמע שעד עתה היה מסופק בדבר אם היא מאת ה' פן היא ביען כי רצונו לקנות השדה, לכן ידמה לו שגם רצון ה' היא לזה, וזה נקרא מסכה היינו עקשות ברצון אחד. לכן צריך האדם לברר את עצמו בכל עניניו ולהסיר מאתו כל נגיעותיו וגם ירמיה בירר את עצמו אח"כ שנאמר ויהי מקץ עשרה ימים השיב להם שלא ישובו ואמר להם אם שוב תשבו בארץ הזאת (ירמיה מ"ב,י'), והיתה לו נבואה שברוך לא ישיג עוד נבואה כמ"ש כה תאמר אליו וכו', ואתה תבקש לך גדולות (ירמיה מ"ה,ה'), ובירר והוכיח צדקו לעינים, כי עוד לא נמצא בו נגיעה לברוך, כי ברוך לא ישיג עוד נבואה, כי כל השפעות נבואה לנביאים אינו רק בשביל ישראל, ובשעה שישראל בגלות אין הנבואה שורה על הנביאים, ואף שנכתב המאמר הזה קודם, אין מוקדם ומאוחר בתורה.

ז

לא תעשק את רעך. היינו כל דבר טוב שיוכל האדם להמציא לחבירו ולא ימציא לו נקרא עושק אותו. ואף תפלה שיכול האדם להתפלל אל ה' בעד חבירו ולא מתפלל בעדו נקרא עושק אותו, כמו שמצינו בשמואל שאמר גם אנכי חלילה לי מחטא לה' מחדול להתפלל בעדכם (שמואל א' י"ב,כ"ג) ודרש הגמ' (ברכות י"ב:) על זה כל שיכול להתפלל בעד חבירו ואינו מתפלל נקרא חוטא.

ח

את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים. שדך, היינו השפעה שאדם זורע ומשפיע, ומזהיר הש"י שבכל מקום השפעה שאדם משפיע לא יהיה בההשפעה עירבוב רע ח"ו. ובהמתך היינו קבלות שבכל מקום שהאדם מקבל טובה כגון אכילה ושאר טובה שהאדם מקבל לא יהיה בהם שום עירבוב.

ט

ואיש כי ישכב את אשה שכבת זרע והוא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה בקורת תהיה. בכאן נרמז עומק חטא של זמרי עם כזבי בת צור וזה וכיפר עליו הכהן באיל האשם ונסלח לו, זה רמז לפנחס שהרג לזמרי ונאמר ותעצר המגפה.

י

אל תחלל את את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ ומלאה הארץ זמה. בתך היא בת עין והזהיר הקב"ה לשמור את העין כי ח"ו יבא מזה זמה ללב, כי ארץ רומז ללב דשוריינא דעיני בליבא תליא (עבודה זרה ח':) וגם עין היא סירסור ללב כדאיתא בגמרא [ירושלמי ברכות פ"א ה"ה].

יא

את שבתתי תשמרו ומקדשי תראו. שבתותי היא כל השראות שכינה ששורה בכל זמן אף לפי שעה נקרא שבת, וצוה הש"י לכבד כל מקומות השראות שכינתו אף שהוא לפי שעה. ומקדשי תיראו. ותרגומו ולבית מקדשא תהון דחלין דהיינו שתצפו לעומק טוב הנמצא בכל המצות. כי שבת לעת עתה היא לנו צמצום גדול ולעתיד ינחיל לנו הש"י יום שכלו שבת שלא נצטרך לשום מלאכה, וע"ז צריך לצפות. אך לעת עתה צריך לכבד גם כפי אשר צוה לנו הש"י, משל למלך העובר ממקום למקום צריך לכבד גם מקום לינתו, אף שצריך לצפה למקום מנוחתו, על כל זה צריך לכבד גם מקום העברתו. כי בד"ת נמצא שביעה ורצון כמ"ש (תהלים קמ"ה,ט"ז) ומשביע לכל חי רצון, היינו שביעה לפי שעה ורצון לעומק טוב. וזה היה טעות חפני ופנחס שראו כי השראות השכינה במשכן שילה לא היתה רק לפי שעה, לפיכך הוקל בעיניהם וע"ז נאמר בזית את מקדשי ובזה הפסוק יש למ"ד אותיות ועם הקרי היינו שני ווי"ן היא ל"ב וע"ז נאמר (ישעיה סג,ד') יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. ללבי גליתי לאברי לא גליתי (סנהדרין צט.). [ומי שבולט לנגדו השני ווין שבתיבות שבתותי תשמורו ידע מתי שיבוא משיח. תשלום].

יב

והתקדשתם והייתם קדשים וכו'. והתקדשתם הוא שהש"י מזהיר את ישראל שיקדשו את עצמם ויגדרו את עצמם בכל הגדרים אשר נצטוו במאכלות אסורות ובעריות ובכל האסורים. והנה אם אחר כל הגדרים והקדושות גם אז אין לב האדם מזוכך ונמשך אחר רצון הש"י, על זה מבטיח לנו והייתם קדושים. היינו הבטחה שהש"י מבטיח לנו שנהיה מקודשים, כי באמת לזכך הלב שיהיה נמשך אחר רצון הש"י אינו בכח האדם רק בסיעת הש"י.

יג

ולא תלכו בחקת הגוי אשר אני משלח מפניכם וכו'. ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם. היינו באם ישמרו ישראל את עצמם מחמדות האומות ומרצונם, אז יתן להם הש"י את כל הטובות שיש להאומות. ורק שיכירו כי הש"י הוא הנותן, ויהיו כל הטובות בקדושה. וזה שהבטיח הקב"ה ואני אתננה לכם.

יד

והייתם לי קדשים כי קדוש אני ה'. ובסוף פרשת שמיני אצל איסור מאכלות אסורות כתיב כי קדוש אני בקמץ. כי שם בקדושת מאכלים שהאדם הוא המקבל, שם נכתב כי קדוש אני בקמץ, היינו שימשך האדם אחר מדותיו של הקב"ה כי הוא יתברך משולל ומרוחק מכל גשמיות. לכן הזהיר גם לישראל לקדש ולצמצם את עצמם בקדושתו של הקב"ה. וכאן מדבר בקדושות השפעה לכן נכתב אני בפתח, כי כל ההשפעות שבעולם אינם רק מהש"י, כי דרכו להיטב לכל בריותיו ולהשפיע להם מרוב טובו, לכן מזהיר את ישראל שלא ישפיעו רק במקום שהש"י חפץ. וזה אחד מטעמי איסור עריות, כי טבע האדם להשפיע רק לבני משפחתו ולקמץ לזולתו, לכן אסר את העריות בכדי להשפיע למשפחה אחרת כרצונו להיטב לכל בריותיו. כי קדוש אני בפתח הוא שהש"י פותח את ידיו להשפיע טוב לכל בריותיו.

טו

ואבדל אתכם מן העמים להיות לי. הפסוק הזה הוא חיזוק גדול ותקופות לישראל, אחר גודל היראה שנצטוו בזה הסדרה להתקדש בכל מיני קדושות ולהתגדר בכל מיני גדרים ולהיות מנוקים ומבוררים מכל סיג ופסולת. ואלו נאמר ואבדיל העמים מכם, היה משמע כאדם הבורר פסולת מתוך האוכל ולא ישאיר רק הטוב והמנוקה. ועכשיו שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים, כאדם הבורר אוכל מתוך הפסולת וכל מה שיש עליו שם אוכל יניחו לאוכל. וכן מבטיח לנו הש"י שיבדיל אותנו מן העמים היינו שיברר אותנו נגד העמים שאף הקטן שבישראל הוא הטוב. וע"ז הפטרת זה הסדרה הלא כבני כושים וכו' (עמוס ט',ט') והניעותי (אתכם) כאשר ינוע בכברה ולא יפול צרור ארץ.

טז

בהסדרה הזאת נמצא כ' פעמים אני ה' בכולל עם אני ה' אלקיכם. והשינויים בהפרשה שלפעמים נכתב בתחלת הפרשה ובסוף הפרשה אני ה' ובאמצע הפרשה אני ה' אלקיכם ופעמים להיפך. הנה כי אני ה' מורה במקום שידמה לדעת האדם שיוכל לעשות מעשה טהורה ומבוררת כרצון ה', ע"ז נאמר אני ה' היינו באם אני אצרף ואברר אותך ויוכיחו מעשיך אם תצדק נגדי, כמ"ש מי יאמר זכיתי לבי. כי אני ה' היינו שהש"י אומר אני ביני לבין עצמי ורצוני לא היה בזה המעשה, ונראה איך יצדקו מעשיך, ואני ה' אלקיכם היינו שהשי"ת מבטיח לאדם ששוכן בתוך לבו, וזה הוא תקופות גדול לאדם ובמקום שיפול דעת האדם שירא פן הוא ח"ו נסוג מרצון הש"י, ע"ז מבטיח הקב"ה אני ה' אלקיכם. ועד"ז דרש הגמ' (בבא מציעא ס"א:) כאן לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי. לא תגנוב על מנת למיקט לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל. אף כי הגונב על מנת לשלם תשלומי כפל כוונתו להיטב לחבירו לא כשאר גנב שרצונו לחסר את חבירו, אך מאחר שהזהיר הש"י לא תגנובו אסור להתחכם על דבריו ולאמור כי כוונתו לטובה. כי בכל מקום שאסר הש"י אף שיעשה האדם בכוונה טובה ג"כ נמצא בהמעשה נטויה מרצון הש"י. וכמו שמצינו בגמ' שעד כמה יסתעפו דברי הש"י שנוגע אף במקום שידמה לאדם כי על אופן הזה מותרים, כמו שאמר הגמ' (כתובות מ"ט.) גנובא גנובא למה לך אי סבירא לך הלכה כר"מ אימא הלכה כר"מ. וע"ז נאמר כאן אני ה' היינו דע מי גזר עליך שלא תפריז על מדותיו של הקב"ה ועל כל מה שגזר אסור להתחכם. ועי"ז נאמר בסדר הזה ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני, אף כי כבר כתיב אל תפנו אל האובות, אך בפסוק הזה נתוסף אזהרה שלא יאמר אדם אני אדע טעמי המצות, כי אוב הוא מלשון אב בחכמה וידעוני היינו שיודע הנהגות הש"י איך מנהג את עולמו ומזה יוכל להתחכם נגד אזהרות הש"י, כמאמר הגמ' (סנהדרין כ"א:) על שלמה המלך ע"ה שאמר אני ארבה ולא אסור. ע"ז מזהיר הש"י אני ה' דע מי גזר עליך, ולזה נכתב קודם אזהרות אוב וידעוני. ושמרתם את חקותי היינו שכל דברי הש"י המה חוקים שאסור להרהר אחריהם, ובאם יאמר האדם מאחר שדברי הש"י הם מדוקדקים מאוד כחוט השערה איך אוכל להשמר מהם, ע"ז נאמר בפרשה הזאת אני ה' אלקיכם היינו שאני עמך כל שבכוחך עשה, ובמקום שאין יד האדם מגעת שם מבטיח הקב"ה שלא נעבור רצונו וע"ז הפטרת סדרה הזאת הלא כבני כושים וכו', שנאמר שם אפס כי לא אשמיד וכו' ולא יפול צרור ארץ, היינו שבכל מקום שהיה כוונת האדם לשם שמים אף שהמעשה היה נראה להיפך כגון הגונב על מנת לשלם תשלומי כפל, ע"ז מבטיח הקב"ה שהכוונה הטובה לא תפול לארץ כמ"ש ולא יפול וכו'. ועל העשרים שמות שבהסדרה הזאת, שנאמר אני ה' כ' פעמים, אמר שלמה המלך ע"ה על עשרים דברים לא ידעתים.

יז

לא תקפו פאת ראשכם. ענין פאות מורה על יראה, והוא שבאותו מקום שמשם הפאות מתפשטים ויוצאים, שם הוא הולדות המחשבה ואח"כ יורדת המחשבה ללב. וע"ז מורה הפסוק הזה כשיבא לאדם מחשבה רעה יכניס עצמו תיכף ביראה גדולה ולא ינוח שתכנוס המחשבה ללב, כי בלב הוא המחשבה ביותר תוקף. וזה שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ה',א') למנצח על הנחילות, ענין נחילות הוא לשון השמעת קול צעקה והיה צועק להש"י, אמרי האזינה, אמרי היינו מחשבות, יאזין ה' שיהיו טהורים. בינה הגיגי, היינו שבקש השי"ת ישפיע לי בינה לכל מחשבותי ואוכל להזהר בהם שלא יטו מרצון ה'. הקשיבה לקול שועי מלכי ואלהי, מלכי היינו הש"י מלך על כל האדם ויוכל להשפיע מחשבה לאדם כפי רצונו הקדוש, ואלקי הוא שהש"י ישפיע חכמה כי אלקים מורה על חכמה.