מי השלוח, חלק א, ספר ויקרא, ויקרא

א

ויקרא אל משה. איתא במדרש (תנחומא ויקרא א') כמה פעמים הזהירה התורה על הגר ארבעים ושמונה פעמים נגד ארבעים ושמונה פעמים באר הכתוב בתורה. הענין בזה כי איתא בגמ' (ראש השנה כ"א:) חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכלם ניתנו למשה חסר אחד נמצא שיש למרע"ה מ"ט, ולכל ישראל מ"ח שאין ביכולתם להגיע למדרגות מרע"ה, כי לא קם נביא כמשה לכן אין יכולים להגיע רק למ"ח, ונגד זה כתיב גם מ"ח פעמים באר בתורה, כי באר מורה על חשק ורצון לד"ת, וע"י החשק והקווי שהאדם מצפה לד"ת יכול לקנות כל המ"ח שערים. ועל זאת הכוונה נאמר גם גר מ"ח פעמים, כי הגר מה שבא לקרב את עצמו תחת כנפי השכינה הוא ג"כ רק ממה שנמצא בו גודל תשוקה, כי בשורש חייו אינו דבוק בהש"י, כי דביקות בשורש החיים אינו דבוק רק מי שנולד מזרע האבות. ונגד זה היו מ"ח קרשים במשכן וגם על זה נאמר בזוה"ק (בראשית קכ"ה.) כי בכל יום נוטף מ"ח טפין, וזה ענין פירוש הפסוק ויקרא אל משה קריאה היא תשוקה וקווי בלב, ולפי שהקב"ה נתן בלב משה קריאה וקווי יותר מכל ישראל לכן זכה לשער המ"ט.

ב

ויקרא אל משה. כתיב (ישעיה ס"ה,כ"ד) והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע. ומאחר שהש"י עונה מה ענין עוד לדבר ולבקש, אך כי קריאה היינו תשוקה וציפוי, והוא אמרו טרם יקראו ואני אענה היינו טרם שיבא בלב המיחל לה' שום חשק לדבר, אז עונה אותו הש"י והוא שמבער מלבו כל חמדות וכל מיני חשקות לשום דבר שבעולם, ועי"ז יעשה מקום בלב האדם שיוכל לצפה ולקוה לרצון הש"י, ואח"כ יוכל לקבל בלבו תשוקה וקווי בלתי לה' לבדו. ואז עוד הם מדברים ואני אשמע. וזה הענין היה כאן כשנגמר המשכן וכתיב ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, אז חשב משה בדעתו שעד עתה היה העסק של הקב"ה עם ישראל בד"ת, ואז היה הוא הנבחר לקבל התורה וללמדה לישראל, ועתה פתח הש"י בדבר חדש לעסוק עם ישראל ולזה אהרן הוא הנבחר, ובאמת היה למרע"ה טובת עין לאהרן, אך מאוד שקק לדבר ה' והיה יושב ומצפה שישמע דבר ה', וזהו ויקרא אל משה מאוהל מועד, היינו אחר שלא היה לו שום חשק לשום דבר אשר גם שמו מורה על זה, כי מן המים משיתיהו ומים היינו חשק כמבואר, לכן בחר בו הש"י תחילה לד"ת שיתנו על ידו, וזהו טרם יקראו ואני אענה ואח"כ כאשר ציפה וקיוה לה' שגם תורת הקרבנות ילכו על ידו, זהו עוד הם מדברים ואני אשמע.

ג

וידבר ה' אליו. היינו שאמר לו אמת שמעשה העבודה שייך לאהרן דווקא, אך הדברות והציווים שייך רק לך. והראיה שמזה בא לך התשוקה לשמוע יותר מכלם. ולזה ויקרא בא' זעירא המורה על פשיטות שהיה למרע"ה אז טובת עין לאהרן ולא היה כוונתו רק לשמוע הדבור, וזה שאמר איוב (איוב י"ד,ט"ו) תקרא ואנכי אענך למעשה ידיך תכסוף, תקרא היינו בחר בי ונתן לי חשק, ואנכי אענך היינו אז עלי להשלים פעולות הדבר להיות נמשך אחר רצונך, למעשה ידיך תכסוף היינו מחמת שתחשק להשלמת מעשה ידיך ע"כ אבקש ממך כזאת, ופי' עוד הם מדברים ואני אשמע כי יש שני מיני עניות בתפלה ושניהם אינם טוב, הא' כמו שנתבאר בתענית [כ"ה:] שנענה תיכף קודם שרוצה להתפלל כמו שנתבאר שם. והב' שאינו נענה רק ע"י הפצרות רבות. לכן נאמר תחילה טרם יקראו ואני אענה, ואח"כ עוד הם מדברים אז אשמע ברצון השלם. כמו דאיתא בגמ' [שם] אמר משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ואתא מטרא.

ד

אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. ולא כתיב אדם מכם כי יקריב, וזה מורה על הבא להקריב קרבן לה' שלא ירצה בהתנשאות להיות גבוה מחבירו, רק להכניס עצמו להיות בשוה עם כל ישראל. [כמו שמצינו בגמ' (ברכות ל"א.) שחייב אדם להתפלל ג' פעמים ביום, ובאמת והלא גם על צרכי הגוף הוא מתפלל ואם כן היה צריך להתפלל כל היום, אך כיון שאי אפשר להתפלל כל היום וכיון שהוא מברר עצמו באלו הג' זמנים שמתפלל, נתברר בזה שלבו מתפלל תמיד להשי"ת וכמו שהוא בנפש אחד כן בכלל נפשות ישראל כולם קשורים כשלשלת אחת וכשאדם מתפלל על טובה מברר אותה לכלל ישראל, ולכן הבא להקריב לה' לא ירצה בהתנשאות להיות גבוה מחבירו כי בזה נתבררו כל ישראל. תשלום.].

ה

תקריבו את קרבנכם. תקריבו היינו כל אחד מישראל הדורש באמת לשם שמים זוכה לבן חכם או לתלמיד חכם. וזה גם ענין הפסוק (מלאכי ג',ט"ז) אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו. ספר זכרון של הקב"ה הוא כשחוקק הדבר בתוך לבות ישראל, וזה מחמת שנמצא באדם טובת עין שישפיע גם לרעהו מהטוב אשר זכה מהש"י. וזהו אז נדברו יראי ה' ויקשב ה' וישמע היינו לפנות למלא רצונו במלא עומסו של הקב"ה לחקוק זאת בתוך לבות ישראל, כמ"ש (ירמיהו ל"א,ל"ב) ועל לבם אכתבנה, וזהו ויכתב ספר זכרון לפניו. וע"ז רומז גם הפסוק אדם כי יקריב מכם קרבן, ותקריבו הוא לשון רבים וכמו שנדרש מזה מלמד שבא בנדבות צבור היינו שיתפשט להיות נחקק בלבות ישראל.

ו

על כל קרבנך תקריב מלח. הוא היפך הטוב, כי לא ינוח להתפשט ולגדל הטוב, כי ארץ מליחה אינה מגדלת, אך הוא דבר שיוכל להתערב עם הטוב ולהוסיף טעם לטוב. ועל זה יקרא גם רב החובל מלח, לפי שמערבב המים, ומלח הוא לשון עירבוב, ועל ענין הזה נאמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, היינו שידבק האדם להש"י את עצמו ולא ינתק ע"י שום דבר עוה"ז רק אדרבה יתברר דבקותו ביותר בטוב טעם ודעת. ולענין הזה מתייחס גם ענין אמציה מלך יהודא כאשר הכה את אדום עשרת אלף ועשרת אלף השליך מראש הסלע ויבקעו, ואח"כ עבד לאלהי אדום ושלח ליואש מלך ישראל לך נתראה פנים (דברי הימים ב' כ"ה,י"ז) והענין בזה כי אדום הוא ראשית הקליפה החשובה מכל האומות כדאיתא במס' ע"ז [ב':] שאדום נכנס מיד אחר ישראל משום דחשיבי, ואחר הקליפה הזאת מיד מתחיל שם ישראל. ולע"ע לא ניתן לישראל רשות עליהם רק לעתיד כמו שנתבאר במקומו. והריגת אמציה את העשרים אלף כי יש בקליפה עשר מדרגות כי זה לעומת זה, ועל זה רומז העשרים אלף היינו כל העשרה מדרגות מתתא לעילא ומעילא לתתא, והיה בדעתו מאחר שכ"כ גברה ידו עליהם בודאי כל מה שיעשה מעתה לא יסור לבבו מה', ולא יהיה בכח שום דבר רע להתגבר עליו כמו שיהיה לעתיד. ע"כ ניסה לעבוד את אלהי אדום ושלח ליואש מלך ישראל לך נתראה פנים, היינו אף שאני עשיתי דבר שנראה רע אעפ"כ אני דבוק בהש"י יותר ממך. והנה לא היה רצון הש"י בזה, לכן נענש ויואש מלך ישראל תפסו, ואעפ"כ נאמר שם [פסוק כ"ה] כי חי אמציה אחר מות יואש חמש עשרה שנה לרמוז כי בכל החמשה עשר מעלות שנמצא בישראל היה אמציה גדול מיואש, וחטאו לא היה רק לפי ערך גבול תפיסת אדם, כי המבין בעניני מלכות בית דוד, כל מלכי יהודא הם החביבים אצל הש"י מאוד מאוד וכל מעשיהם לא היו כפשוטם, והמבין בישעיה [ז', ג'] נאמר צא נא לקראת אחז נא הוא לשון בקשה, כמו אב שהרע לבנו ונתרחק ממנו ואח"כ משתדל האב לפייסו, וזה שאמר אחז לא אשאל ולא אנסה את ה' כבן המתחטא לפני אביו. וגם ענין מנשה היה כי נולד ביראה מופלגת עד שאין כח אנושי יכול לסבלו, ולכל מלך יש יראה גדולה אך לו היתה ביותר התגברות, וכל חטאו היה כי רצה להסיר היראה מאתו ובכל המקומות נתברר אליו יראת השם יתברך ביותר, חוץ מדהע"ה שנולד במדת אהבה והיה מדוגל בה כידוע.