מי השלוח, חלק א, ספר בראשית, מקץ

א

ויהי מקץ שנתים ימים. בזוה"ק (בראשית קצ"ג:) ר"א פתח חי ה' וברוך צורי וירום אלקי ישעי. חי ה' היינו מי שיש לו לב טהור ומנוקה מכל חמדות שבעולם רק דבוק בחיים נצחיים, וברוך צורי היינו מי שמכיר שכל הטובות הם רק מהש"י ולכן יש לו עין טובה, אז וירום אלקי ישעי היינו שישיג ישועות גבוהים, יותר מכפי שכלו. כי טרם יתברר האדם באלו דברים הנזכרים אין באפשר ליתן לו ישועות כי עוד אינו כלי בהיר לקבל, ולזאת ויהי מקץ שנתים ימים היינו אחר שנתברר באלו השני דברים, אז חלם פרעה והשיג תיכף ישועה, עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו, כי בלילה ההוא גדלה צעקת יוסף הצדיק שובה ה' עד מתי ותיכף השיג ישועה. וע"ז כתיב (תהלים פ"ח,ב') ה' אלקי ישועתי וכו' צעקתי בלילה נגדך, כי כך הוא מדותיו של הקב"ה טרם אשר יתן הישועה מביא בלב האדם צעקה בזה למען אשר יקרא יגיע כפיך.

ב

ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חלם. שנתים ימים רומז כי בשני ימים נבראו כל הטובות שבעולם היינו ביום ג' נברא טובת אכילה וביום ו' נברא צורת האדם היינו שורש חיים וכבוד והתנשאות, כי האדם מנושא על כל, וכאשר יזדכך האדם באלו השנים יבא לישועה, וזה פי' ויהי מקץ שנתים ימים היינו כשיהיה הסוף וקץ בהרע שיש באלו השני ימים אז מיד תבא הישועה, וע"ז רומז התחלת המדרש בפ' הזאת היינו כשיבא קץ לחושך היינו להרע הנמצא באלו הדברים אז יבא תיכף הישועה.

ג

ויהי מקץ שנתים ימים. הענין שהיה יוסף בבית הסוהר תחילה עשר שנים ואח"כ נתוסף לו עוד שניים, כי תחלה נגזר עליו עשר יען כי חטא נגד עשרה שבטים ואח"כ כאשר נתברר בבית הסוהר אז נתוסף לו עוד שנים נגד עצמו ונגד בנימין, כי כך הוא המדה כאשר יחטא האדם נגד הש"י אז יביאהו ה' לברורים אשר האדם יסבול מהם, ואח"כ כאשר יתברר לטוב ויתכפר אז צריך לסבול מזה עצמו כי למה היה צריך להכניס עצמו בדבר הצריך בירר ויוצרך לסבול מזה כי ממה שהאדם סובל גם כביכול הש"י סובל עמו כי בכל צרתם לו צר, ולכן כאשר יברר האדם את עצמו כפי חטאו, אז נוסף לזה הבירר צריך לברר את עצמו גם על צערו, כי גם זה הוא שמץ חטא כמו שמבואר בגמ' (תענית י"א.) אשר חטא שציער את עצמו, לכן בתחילה נגזר על יוסף עשר שנים נגד עשרה אחיו ואח"כ כאשר נתברר בבית הסוהר ככסף צרוף בעליל, אז הוצרך להתברר על צערו ועל צער בנימין אחיו ואחר שבירר גם את זה באלו השתי שנים אז מיד נפדה.

ד

והנה עמד על היאר. איתא במדרש (בראשית רבה פרשה פ"ט,ג') אמר פרעה מי מתקיים על מי אני על אלהי או אלהי עלי, אמר לו אתה על אלהיך שנאמר והנה עומד על היאור. הענין בזה כי פרעה רצה לדעת אחרי ראותו כי כל אשר יחפץ יצליח, רצה לעמוד על התבוננת הדבר אם אלהיו ויראתו מושלים עליו ולא יבא למחשבתו שום דבר רק מה שאלהיו ישלח לו לפיכך יצליח, או תחילה יבא למחשבתו ולרצונו לעשות ואח"כ אלהיו וכחו עוזרים לו להצליח, ואמר לו אתה על אלהיך, היינו תחילה יבא למחשבתך ואח"כ הכח המושל עליו יכרח לעוזרך. אבל בישראל אינו כן כי ישראל הם מרכבה לשכינה וכפי רצונו ית' כן יתנהגו, רק לעתיד כשיגיעו לתכלית השלמות אז נאמר (איוב כ"ב,כ"ח) ותגזר אומר ויקם לך. וכמו אברהם אבינו ע"ה אחר נסיון העשירי, ויצחק ויעקב כשנשלמו, עליהם נאמר (ישעיה נ"ח,י"ד) אז תתענג על ה'. וזה נרמז בגמ' (שבת ס"ט:) המהלך בדרך ואינו יודע מתי שבת רב הונא אמר מונה ששה ימים ומשמר יום אחד, חייא בר רב אומר משמר יום אחד ומונה ששה. כי ששת ימי המעשה הם השתדלות האדם ושבת היינו הסיעתא מהש"י, ורב הונא מדבר באדם שנשלם בכל, שלבו נמשך אחר רצון הש"י אז מותר לו לעשות השתדלות ואח"כ יבקש מהש"י שיגמור בעדו, אבל בעוד שאין האדם בשלימות אז צריך לקבל עליו עול מלכות שמים קודם כל מעשה, ואם יסכים לו הש"י אז יעשה.

ה

וישלח פרעה וכו' ויריצהו מן הבור. היינו שנתרצה על כל מה שעבר עליו, כי הש"י שלח שמחה בלבו לבל יהיה לו שום תרעומות עליו.

ו

תשמע חלום לפתר אתו. היינו כי כל עניני עוה"ז הם כחלום הצריך פתרון וכמו שיפתור לו האדם כן יקום אצלו, והאדם המבין בכל כי הכל הוא רק מהש"י ורק ממוצא פיו יחיה הכל, זה מבין טעם בכל דבר ומגיע לחיים אמיתיים, כמו לחם העיקר המחיה הנמצא בו הוא המוצא פי ה' ומי שאוכל פשוט כבהמה, אינו משיג מהלחם רק חיי עוה"ז, והמבין כי מוצא פי ה' הוא המחיה זה ישיג חיי עולם, כי לחם הוא אותיות חלם היינו שצריך פתרון, וכן הוא כל הנאות, כי כל ההנאות והטובות שבעולם נמשלין ללחם.

ז

ויקרא פרעה את שם יוסף צפנת פענח. פירש"י כי מלת פענח אין לו דמיון במקרא, ויראה כי פרעה היה רוצה לומר פותח אך לא היה יכול להוציא משפתיו אלו האותיות, היינו וא"ו ות', כי אות וא"ו מרמז על חיים ואות ת' הוא חותמו של הקב"ה אמת, ובאלו האותיות אין להאומות שום תפיסה כי אין להם חיים אמיתיים רק לפי מראית העין, ולכן אמר במקומם ע' ונ'.

ח

ואל שדי יתן לכם רחמים. פירש"י מי שאמר לעולמו די הוא יאמר לצרותי די. הרב הקדוש מפרשיסחא אמר על שם שדי, כי כשנברא העולם היה מרחיב והולך כמאמר הגמ' (חגיגה י"ב.) עד שאמר הקב"ה די, והוא כי עיקר בריאות העולם היה כדי שיוכר גדולתו ית' ולכן אמר די שמזה יוכל להוודע, וזה שהזכיר יעקב כאן זה השם, היינו כי הש"י מביא יסורין על האדם כדי לבררו שיכיר את בוראו, ולכן אמר זה השם הוא שיאמר הש"י די שמזה שעבר עלי הכרתי הכל, ובאמת כל דברי האבות לא היו מצד עצמם, רק ממה שהשפיע להם הש"י כן התפללו אליו, וכל תפלתם היה בעתו ובזמנו, כי כאן הסכים הש"י לאמר די על כל צרותיו, וכמו כן אברהם אבינו ע"ה אחר נסיון העשירי התחיל לבקש רחמים מהש"י שלא ינסנו עוד, וזאת היה לפי שהוסכם אז גם דעת הש"י שלא ינסנו עוד.

ט

מה נאמר לאדני מה נדבר וכו' האלקים מצא את עון עבדיך. במדרש (בראשית רבה פרשה צ"ב,ט') יודעים אנו שלא גנבנו, היינו בזה המעשה יודעים אנו בבירר שאין בנו שום שמץ מנהו, רק אחר כי אנה ה' לפנינו מעשה כזה בטח נמצא בנו איזה ענין כדומה. והיא שגנבנו דעת אבינו במכירת יוסף, ומסיבת זה נתעולל עלינו מעשה הלזו.