מי השלוח, חלק א, ספר בראשית, חיי שרה

א

ויהיו חיי שרה. איתא במס' ברכות [ח'.] על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא, חד אמר זה אשה וחד אמר זה תורה וחד אמר זה מיתה וחד אמר זו בית הכסא. הנה כל הדברים הנזכרים הם שהאדם נכנס בספק בדבר שאינו בידו ורק צריך להתפלל להש"י שיעזרו. חד אמר זה תורה, היינו כשעושה איזה מעשה יתפלל לה' שיאיר לו את דרך התורה אם ע"פ דרך התורה מותר לעשות. וחד אמר זו אשה, היינו שיהיה הש"י לנוכח תמיד שידע ג"כ עת לעשות לה' הפרו תורתיך וזהו ענין אשה כמו שנתבאר בפ' בראשית [ד"ה ויאמר האדם]. וחד אמר זה מיתה כי גם שם נכנס האדם בספק כמו שאמר ר' יוחנן (ברכות כ"ח:) שיש לפני שני דרכים, וכדאיתא (ברכות ח'.) לעולם יבקש אדם עד זבילא בתריתא. וחד אמר זה קבורה, כי בקבורה נמצא ג"כ עומק והאדם נכנס בספק כי הוא מפולש לחיי עוה"ב כדאיתא במדרש (בראשית רבה פרשה מ"ט,ו'). וחד אמר זה בית הכסא היינו בושה שיתפלל האדם שלא יצא מפיו דבר שיתבייש בה אח"כ. ואלו החמשה דברים נרמזין כאן בזו הסדרה, תורה מרומז בפ' ואברהם זקן כי זקן זה קנה חכמה. אשה מרומז ברבקה שנשא יצחק, וכן ויוסף אברהם ויקח אשה כי יש בזה עומק גדול מה שהוצרך להוליד אלו התולדות שאין להם שורש בקדושה, אך שיצחק ישלוט על כל אלו הכחות ועל כל יתגדל שמו ית'. קבורה מרומז בשרה. מיתה באברהם אבינו. בית הכסא היא פרשה אחרונה של בני ישמעאל שזה שהוציא אאע"ה מפיו לו ישמעאל יחיה לפניך נחשב לו לדבר בושה כמו דאיתא בזוה"ק (בראשית ר"ה:).

ב

ויהיו חיי שרה. איתא במדרש (בראשית רבה פרשה נ"ח,א') יודע ה' ימי תמימים, כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים, אמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא. ביאר הענין דהנה כתיב (תהלים א',ו') יודע ה' דרך צדיקים, היינו דרך של הצדיקים הוא לידע את ה' כלשון בני אדם לאן הדרך הזה הולך, כך דרך הצדיקים מסוקל מכל מניעות והבלי העולם רק לידיעות ה'. וכן הפי' יודע ה' ימי תמימים היינו שימי תמימים נמשכים והולכים לידיעת ה', כי ידיעה הוא לשון חבור ודבקות כמו וידע אדם, והיינו לחבר ולדבק עצמם בהש"י, וממילא בבואם לדרך הזה הוא התחלות חיותם. לזה פי' המדרש ויהיו חיי שרה היינו מעתה התחיל החיים שלה באמת, כי יודע ה' ימי תמימים ואמר ר' יוחנן כהדא עגלתא תמימתא, עגלתא פי' דבר עגול הנעשה בעיגול תם ושלם שאין לו שום סוף וקץ ובכל מקום היא ההתחלה לפי שהוא הקיף אחד ונעוץ סופו בתחילתו, ועתה כאשר שלמו ימי חייה בעוה"ז נאמר ויהיו חיי שרה היינו שהתחיל החיים שלה, כמו שמבואר בזוה"ק.

ג

ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל. כתיב (קהלת ב',י') וזה היה חלקי מכל עמלי ואיתא בגמ' (סנהדרין כ':) רב ושמואל חד אמר מקלו וחד אמר קידו. ובטח שלמה המלך ע"ה לא היה מתאונן ח"ו על אבדון שעשועי עוה"ז ממנו כי כל זה לא היה נחשב אצלו למאומה, אך התפאר בעצמו ואמר שאף שנראה שנלקח ממנו כל, עכ"ז התמצית העולה מכל חיי עוה"ז נשאר אצלו ובאלו השנים נמצא התמצית מכל חיי עוה"ז, וזה שאמר זה חלקי מכל עמלי, חד אמר מקלו, מקל רומז על חיים היינו כח החיים נשאר לו, ומצינו שמקל רומז על חיים כמ"ש [זכריה ח',ד'] ואיש משענתו בידו. וחד אמר קידו, קידו היינו כלי קבול היינו מוכן ומשתוקק עוד להוספה ובזה היה שעשועיו, כי זאת היא העיקר בחיי עוה"ז, וזה פי' הפסוק ואברהם זקן בא בימים, שבא אל שרשי החיים והיה כלי לקבל והשתוקק להוספות חיים מאת ה' בכל פעם יותר.

ד

ויצחק בא מבוא וכו' ויצא יצחק לשוח וכו' וירא והנה וכו'. היינו כי יצחק היה שורש לכל היראות שבעולם אף בשב ואל תעשה כמ"ש והוא יושב בארץ הנגב היינו מנוגב מכל חמדה, לזאת אברהם אבינו שהכיר את נפש יצחק בזה וידע כי מאד נמצא בו יראה לעשות איזה מעשה בקום ועשה, שלח הוא את עבדו לזווג לו זיווג. אך באמת מאת ה' היתה זאת, כי בא העת שישא יצחק אבינו אשה, וגם יצחק התחיל להתעורר בלבו לא תוהו בראה וכו', אך ביען שהיה ירא לעשות איזה מעשה בפועל לזאת יצא לשוח בשדה ולהתפלל להש"י שיעזרו בזה ויזמין לו זווגו, כי יש שזיווגו בא אצלו (מועד קטן י"ח:) ומיד נענה בתפלתו וישא עיניו וכו' כי טרם יקראו ואני אענה.

ה

ואלה תולדת ישמעאל בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית שפחת שרה לאברהם. כתיב (תהלים קי"א,ו') כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, היינו כי לישראל מצדם מאין הצורך להם לידע שום חכמות הטבע, כי ע"פ תורת ה' והתנהגות הש"י הם מתנהגים מבלי צורך להם כלל להתנהגות הטבעיות, רק מי שאמר לשמן וידליק הוא יאמר לחומץ וידליק. הש"י מאהבתו אותם רצה להודיעם גם חכמות הטבע וזאת ג"כ נמצא בהתורה, כמו שמצינו בגמ' (פסחים ל"ח:) לא ילעוס אדם חיטין בפסח להניח על גבי מכתו, ממילא נשמע אשר חיטין לעוסין יפה למכה וכמו שמצינו בכמה מקומות. ולזה כח מעשיו היינו התורה הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים, כי נחלתם הוא הטבע וגם זאת נמצא בכח מעשיו אשר הגיד לעמו, וזהו ואלה תולדות ישמעאל וכו' שפחת שרה לאברהם, כי עיקר היחוס שלו הוא מפני שהיתה שפחת שרה, ובגלל זה נמצא בהם חכמים. כי שמותם מורה על חכמתם, נביות מורה שצריך האדם לראות שיהיה גופו נקי מלשון נבוב, וקדר הוא גוף מחומם, ואדבאל היינו לבל יאכל לשבעה, ומבשם היינו חמרי וריחני פקחין, זאת הוא חכמתם בעניני בריאות הגוף. וחכמתם בין אדם לחבירו הוא ומשמע, ודומא ומשא, היינו לשמוע ולשתוק ולסבול. ועל להבא חכמתם, חדד היינו אם תרצה לעשות דבר חדש, ותימא, וכל העולם יתפלאו על זה, יטור היינו תראה שיהיה מסודר יפה, נפיש היינו לשבות ולישב בדבר יפה, וקדמה היינו אם תראה שנכון הוא תקדים לעשות פן יקדמוך. אך כל חכמתם הם רק בענין הטבע וע"ז ישימו בטחונם, ולכן כתוב בו ועל פני כל אחיו נפל, ואצל ישראל שיודעים שהכל הוא מן השמים כתיב ישכון. [וזה דאיתא בגמ' (ברכות נ"ח.) הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליריאיו, חכמי עכו"ם אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם וכן הוא החילוק בין מלכי ישראל למלכי עכו"ם, והיינו מפני שישראל הם חלק ממנו יתברך וחכמת עכו"ם הוא חכמת הטבע ואין לה שייכות להקדושה כי חכמת ישראל והתנהגותם הוא על פי תורת ה'. תשלום.]