מי השלוח, חלק א, ספר בראשית, ויצא

א

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה. במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ח,א') שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, אשא עיני אל ההורים למלפני ולמעבדני וכו' חזר ואמר מה אנא מוביד סברי מן בריה לית אנא מוביד סברי מן בריה ח"ו אלא עזרי מעם ה'. הענין בזה כשיצא יעקב מבאר שבע ולא היה לו לחם לאכול ולא שום דבר והוצרך לילך אל לבן ולעסוק בצאן למען פרנסתו, נפל דעתו מאד, לאשר הביט וראה עצמו קטן מאד נגד אבותיו, כי הם לא היו צריכים כלל להביט לעניני עוה"ז והיו עוסקים תמיד בעבודה ובמעשה מרכבה, והוא יצטרך לעסוק בדברים קטנים כאלו, חזר ואמר לית אנא מוביד סברי מן בריה, היינו אף שהם היו בדברים גדולים ואני רואה את עצמי בדברים קטנים, מכל מקום גם בזה יש עבדות הש"י כי יוצר הכל הוא.

ב

ויצא יעקב. הענין שלא התפלל יעקב אבינו תפלת הדרך מיד כשיצא מבאר שבע ולמה המתין עד כה בתפלתו, אם יהיה ה' עמדי ושמרני, כי זה היתה תפלת הדרך שהתפלל. אך הענין בזה ע"פ מה דאיתא במס' בכורות [נ"ו.] אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן לקח עשרה עוברין במעי אמן כלן נכנסין לדיר להתעשר ופריך הגמ' והא אנן תנן הלקוח ושניתן לו במתנה פטור ממעשר ואמר ר' אלעזר, ר' יוחנן חזאי בחלמא מילתא מעלייתא אמינא, תעשה כתיב בשעת עשיה, היינו שאם מעשה הלקיחה הוא בזמן חיוב במעשר אז פטור ממעשר לאפוקי לקח במעי אמן. וזה הענין היה גם כאן אצל יעקב אבינו, כי על זאת הסברא לא בא ר' אליעזר רק כשראה ר' יוחנן בחלום, היינו שאין להבין זאת רק למי שמראה לו הקב"ה מדות חנינה כי ר' יוחנן מורה על חנינה, כדאיתא בברכות [נ"ז.] הרואה יוחנן וכו', ולכן לא היה יעקב אבינו יכול להתפלל תחילה, כי ראה ברוח הקודש כל מה שיקרה אותו בדרך והיה יודע ג"כ שתפלתו יסיים וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו, והיה קשה לו קושיא הנ"ל כי הלקוח פטור ממעשר ולכן לא היה יכול להתפלל תפלה הלזו, ואצלו נאמר (בראשית ל"א,מ"א) עבדתיך שש שנים בצאנך וא"כ הוי לקוח. רק אחר שנראה אליו הש"י בחלומו ואצל יעקב אבינו היה נקרא הש"י אז בתואר חנון כמ"ש (בראשית ל"ג,ה') הילדים אשר חנן וכו' והיינו דאיתא בגמ' ר' יוחנן חזאי בחלמא, ע"כ ידע יעקב מילתא חדתא תעשה כתיב בשעת עשיה ויעקב קנה מלבן במעי אמן קודם עשיה כמו שמבואר, כי התנה עמו על הנולדים מכאן ולהבא שבא לו ברכה מהש"י במעי אמן וחייב במעשר, וכאשר בא על זה הטעם אז היה יכול שפיר להתפלל אם יהיה אלקים וכו' וכל אשר תתן לי וכו'.

ג

והנה ה' נצב עליו. הנה זאת ידוע כי עיקר התגלות הש"י בעולם הוא ע"י שלשה היינו עולם, שנה, נפש. עולם הוא מקום המקדש אשר שם הוא התגלות אלוקותו ית', ושנה היא בהמבחר שבזמנים הוא שבת שבו נמצא התגלות אלקותו, ונפש הוא על נפשות מישראל יתגלה שכינתו. והנה כאן היו אלה השלשה בשלימות, מקום המקדש שנא' אין זה כי אם בית אלקים, והזמן המבחר כי בטח היה התגלות הזאת בשבת קודש, ונפש הוא יעקב אבינו המובחר שבנפשות שבו נכללו כל נפשות ישראל כמ"ש (ישעיה כ"ט,כ"ג) והקדישו את קדוש יעקב.

ד

והנה ה' נצב עליו. זה הפסוק בעצמו הוא ברכה, וביאר זה כמו שקדושת שבת היא קבוע וקיימא בלי שום הקדשה ואתערותא מישראל רק מצד הש"י בעצמו הוא קדוש, לא כימים טובים שישראל מקדשין אותם, כך הוא קדושת יעקב אבינו כקדושת שבת, שקדוש מצד הש"י ואינו צריך לשום אתערותא, וע"כ לא נאמר עומד עליו רק נצב כי עומד משמע שעתה עומד עליו ולא מקודם והיינו מכח אתערותא דיליה, אבל נצב היינו שתמיד מקושר עמו.

ה

ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך וכו'. איתא בזוה"ק (בראשית ק"נ.) איהו באמצעותא. והיינו דאמר אביך גבי אברהם ולא גבי יצחק, דהנה מדות אברהם הוא מדות אהבה ומדות יצחק הוא מדות יראה והנה במקום שהאהבה בהשפעה מרובה מצטמצם מדות היראה וכן כשנמצא מדת היראה בשלימות מצטמצם מדות האהבה, אבל ליעקב אבינו ע"ה היו שניהם במשקל וזאת נקרא מדות תפארת והוא מדות יעקב אבינו כלול משניהם ואינם סותרים זה את זה.

ו

הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה. ענין הברכה הזאת היא שאפילו בשעת השכיבה והשינה יהיו רעיונותיך ברורים ונקיים. ונברכו בך כל משפחות וכו', היינו בהד"ת שלך יפארוך כל האומות כמ"ש (דברים ד',ו') כי היא חכמתכם ובינתכם. והנה אנכי עמך, ולא נאמר אני כי אות הכ' מורה על מקור החיים בלי די כדאיתא בספר יצירה [פרק ד' מ"א לגירסת האריז"ל], והראה לו הקב"ה אז הברורין שיצטרך עוד להתברר ולסבול, וע"ז הבטיח לו ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת, והשיבותיך הוא לשון השבת אבידה, כי אין אדם עומד על ד"ת אלא אם כן נכשל בהם (גיטין מ"ג.), והיינו כי ע"י המכשול שבא לאדם יכנסו הד"ת בלב האדם בחשק גדול יותר ממקודם, וזהו והשיבותיך היינו לשון תשובה.

ז

שם הגדלה לאה ושם הקטנה רחל. איתא במדרש (קהלת רבה פרשה ז',ג') שלשה שמות יש לאדם, אחד מה שקראו לו אביו ואמו, ואחד מה שקוראין לו בני אדם, ואחד מה שקנה לעצמו. ביאור הענין, מה שקוראין לו אביו ואמו היינו מה שניכר בצורת הולד מיד כשהוא נולד מה יהיה חכם או טפש עצל או זריז וכדומה, כי בדורות הראשונים היתה זאת החכמה מפורשת בעיני כל, שהיו מכירין בפרצוף הולד מה שיהיו מדות טבעו, וזה ג"כ שהיה לבן קורא לבנותיו שמות כפי שהיה מכיר בטבעם של כל אחת. שם רחל מורה שאוחזת קנאה ונצחון בלבה, ואינה מוציאה בשפתיה כמ"ש (ישעיה נ"ג,ז') וכרחל לפני גוזזה נאלמה, והיתה קנאתה לשם שמים כמ"ש ותקנא רחל באחותה, ושם לאה היא לשון נלאה שהיתה תמיד נלאה וצמאה לישועות הש"י. ענין השם שקוראין לו בני אדם היינו מה שרואין עסקיו וטבעו במה הוא משתדל. ושם שקונה לעצמו היינו מה שמתקן ומרפא החסרון שלו אפילו החסרון שנטבע בו מיום הולדו, וזה פי' הפסוק (משלי ג',ט') רפאות תהיה לשרך היינו להחסרון הנמצא בו משעת הולדו, כי איתא בגמ' (סוטה מ"ה:) שתחילת יצירתו של אדם הוא מטבורו. וזה שאמר ישעיה הנביא [מ"ח,ח'] ופושע מבטן קורא לך, ע"כ גדול מה שקונה הוא לעצמו, כי מלת שם בכל מקום מורה על שורש החיים, שכל הנפש הוא מדוגל בו.

ח

ותאמר הפעם אודה את ה'. איתא בגמ' (מגילה ו':) אמר ר' יצחק אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין לא יגעתי ומצאתי אל תאמין יגעתי ומצאתי תאמין. והנה בגמ' ודאי לא בשופטני עסקינן שזה האומר יגעתי ולא מצאתי איירי שאנו רואין שיגע הרבה ולא מצא, וכן האומר לא יגעתי ומצאתי איירי שאנו רואין שלא יגע ומצא וא"כ איך שייך לאמור אל תאמין. אך עומק הענין הוא מבואר ברחל ובלאה, כי בטח אמנו רחל כמה תפלות וכמה בקשות בקשה שיושיע לה ה', אך מפני זה לא הועיל לה לפי שנאמר ותקנא רחל באחותה והוצרכה הקנאה להתברר אם היא קנאת סופרים שהיא לשם שמים או קנאה בעלמא כפי דרך הטבע ח"ו. והנה התנהגות הש"י עם האדם אשר באותה הטובה שנתן בהמדה, בהמדה הזאת עצמה ברא בו חסרון, ע"כ לא יוכל הטובה לצאת לפועל קודם שיתרפא חסרונו, וקודם שיתרפא החסרון לא יועיל כמה תפלות וסיגופים להאדם עד שיתרפא חסרונו ואז יושע. ע"כ לפי שרחל הוצרכה להתברר במדות קנאה וקודם שנתבררה בזאת לא הועיל לה שום תפלה וכל יגיעתה, וע"כ כאשר בקשה מיעקב אבינו שיתפלל בעדה חרה אפו עליה. ולהבין זאת כי הלא כדין עשתה, כי מי שיש לו צרה בתוך ביתו ילך אצל חכם (בבא בתרא קט"ז.) וכן הקשה הרמב"ן ז"ל. אך מחמת שכתוב קודם ותקנא רחל, ע"כ ויחר ליעקב מחמת שמקודם היתה צריכה להתברר קנאתה, אך כשאמרה ליעקב הנה אמתי לפניך וכו' ואבנה גם אנוכי ממנה, מזה נראה שכוונתה היתה לש"ש שהרי הכניסה צרתה לתוך ביתה. וזה פי' יגעתי ולא מצאתי אל תאמין אף שאנו רואין שיגע את עצמו, מ"מ לא היה במקום הראוי לפניו להתיגע כאדם הרוצה לכנוס לבית ודופק שלא במקום הפתח אפילו ידפוק כל היום לא יועיל לו, אבל כשיבא למקום הפתח וידפוק אז מיד יפתח לו. ולא יגעתי ומצאתי, מובן בלאה, כי כשילדה את יהודה אמרה הפעם אודה את ה', לפי שלא בקשה על זה, כי כבר נטלה חלקה מקודם כפי החשבון על ארבע אמהות ונראה כלא יגעתי ומצאתי, ואצל הש"י הוא הכל במשפט כי הש"י העיד עליה כי יגעה את עצמה מאד בג' בנים הראשונים, כמ"ש כי ראה ה' בעניי, כי שמע ה' כי שנואה אנוכי, ונתן לה הש"י את יהודה כאדם שנותן הכרע לחבירו אם לוקח ממנו הרבה, ותוספתו של הקב"ה הוא מרובה על העיקר, וזהו יקרת נפש יהודה אשר גבר באחיו כי כל הגדולות יצאו ממנו, ועל זה אמרה הפעם אודה את ה', כי נפש כזה לא יוולד בכח ובשכר צדקות וישרת האדם רק מברכת הש"י, כי כשיבא מכח האדם אינו בא רק כפי מעשיו, אבל מה שהש"י נותן הכרע מצדו אז הוא בלי שום גבול ע"כ תוספתו מרובה על העיקר. וע"כ נכתב על ותהר עוד של שמעון ולוי מונח זרקא, על כי הם באו לה ביגיעתה, אבל על ותהר עוד על של יהודה נקוד קדמא ואזלא היינו בלא יגיעתה והבן.

ט

וזהו שאנו מתפללין בתפילת שמונה עשרה וקונה הכל וזוכר חסדי אבות ומביא גואל לבני בניהם למען שמו. וקונה הכל היינו שהש"י יש לו עסק עם כל בריותיו כי לא ברא דבר אחד לבטלה, וזוכר חסדי אבות היינו הש"י זוכר הטוב שהיו האבות עושים בכל כחם ובכל נפשם והיו מקרבים כל העולם להש"י ולא היו עומדים רגע בלא אהבה ויראה, ואעפ"כ ומביא גואל לבני בניהם למען שמו, כי בזכותם אינו כדאי לגלות אורו של מלך המשיח רק למען שמו, והיינו מה דאיתא בגמ' (סנהדרין ק'.) הנותן לעני מלא עומסו בעוה"ז הקב"ה נותן לו מלא עומסו לעוה"ב, והיינו מחמת שהם מיגעים את עצמם בכל כחם, שיתגלה כבוד שמים על ידם, ע"כ מדת הדין נותנת שהקב"ה ישלם להם כפי כחו יתברך.