לקט יושר, חלק א (אורח חיים) פ״ט

א

[מזכירי"ם אנח"ה], פי' המרור מזכיר שנאנחו מן העבודה. [בל"י שעו"ר זא"ת הלקיח"ה] דכיון דאינו אלא להתמיה' התינוקת לא בעינין כזית, כך כתב הג' במיימוני¹ שו"ת מהרי"ל סי' נ"ט. וכתב דט"ס יש בפנים שצריך כזית בטיבולה² פ"ח מה' חמץ ומצה סי' ד'. מ"מ כתב בשם מהר"ם שאם אירע שאכל כזית שצריך לברך אחריו בנ"ר. וכן התוס' פרק ע"פ ואשירי מסיק דאין צריך לברך. [בברכ"ת בור"א תנוב"ה וצמיח"ה], כלומר בפה"א וברכת נהנין לא בעינ' שיעור. [וטוב"ל בחומ"ץ או במי"א דמילח"א], כך פסקו התו' וכמה גאונים אחריהם, וכן נהגו רבותי, שלא לעשות טיבול [ואפילו בשבת שרי לעשות במים ומלח, דהכי פסקו כל הגאונים, דלא קיי"ל כר"י בהילמי³ בטיבול זה. מלבד י"א בסמ"ק דהחמיר כר"י. ומ"מ אין מצוה במים ובמלח טפי מבחומץ, ואדרבה יראה דלדידן בזמנינו בארצינו דלא רגילנו כל השנה בטיבול מים ומלח, ורוב טיבול שלנו ע"י חומץ שפיר טפי בחומץ אפילו כשחל בחול. וא"ת דניעבד שנוי טפי כדי להתמיה התינוק', אין לנו לעשות אלא שינוי שהזכירו חכמים, וחכמים לא הזכירו אלא טיבול, ומסתמא רצו לומר טיבול הרגיל. הגה'] זה בחרוסת וכן יראה דמה עניין חרוסת אצל שאר ירקות, שאין באין לזכר לעבודת פרך, וא"ת דרך טיבול הוא בחרוסת, א"כ חרוסת לא הוי היכר זכר לטיט.

ב

[חל"ה תיכונ"ה לשתי"ם לפלח"ה], כלומר מצה האמצעית יבצע לשנים. כן כתב ראבי"ה כדי שתהא העליונה שהיא הראשונה, קודמת לברך המוציא, דאין מעבירין על המצות, ובבציעה ליכא מצוה, וכן כתב מהר"ם בסדרו, וכן נהגו רבותי. [מחצית"ה צרור"ה ע"ד אח"ר ארוח"ה], כלומר חציה יכרוך במפה לצורך אפיקומן הנאכל אחר סעודה. וכתב א"ח¹ שבת ק"ח ובאו"ח סי' שכ"א. דמצוה כך לצרור במפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם. [ומחצי"ת בי"ן השתי"ם להניח"ה, לברכ"ת חרר"ה דל"א תפח"ה]. כלומר חצי השנית יניח בין שתי השלמות לברך עליה על אכילת מצה. דל"א תפח"ה, כלומר דלא נתחמצה מלשון² סי' תע"ג. תפח תלטוש בצונן. [בפצות"ן ה"א לחמ"א של"א נעש"ה למשח"ה]. כלומר בהתחילו הא לחמא עניא, והיינו פירושו דשלא נעשה למשחה, דמשחה לשון גדולה הוא, ולחם עוני בעינן פרט³ פסחים ד' מ"ח ע"ב. לנלושה ביין שמן ודבש. פרט⁴ שם ד' ל"ו ע"א ואליבא דר"ע. לחלוט, ואשישה דלחם כאלו עושין לגדולי' ומלכים. ויש מדקדקים לומר כהא לחמא עניא, הא כלחמא משום דזה הלחם לא אכלו אבהתנא אלא כזה הלחם. ויראה דאין לשבש המחזורים הישנים בשביל כך, דאשכחן דדרך לשון הקודש מדבר לפעמים כך זה יתנו, ודרשו רבותינו שהראהו מטבע אש ואמר לו כזה יתנו ואפ"ה כתב זה.

ג

[יגבי"ה הקער"ה בחדו"ה בל"י גניח"ה] כלומר בפתחו הא לחמא יגביה הקערה. וכתבו הגאונים שהוא מנהג של שמחה, ולכך אין צריך להוציא מן הקערה שני תבשילין. ודלא כרבינו יוסף ט"ע שיסד בסדרו ומושך מן הקערה שני תבשילין. וסמ"ק אין מצריך שום הגבהה אלא עקירת הקערה, שהיא במקום עקירת השלחן. וכן משמע במרדכי, וכן פרשב"ם¹ שם ע"ב. דהגבה' חנם היא וראוי לנהוג כדברי רוב הגאונים.