בית יעקב על התורה, תולדות י״ז

א

ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו. איתא בש"ס (סוכה יד.) למה נמשלה תפלתן של צדיקים לעתר, מה עתר זה מהפך את התבואה בגורן ממקום למקום, אף תפלתן של צדיקים מהפך דעתו של הקב"ה ממדת אכזריות למדת רחמנות. והענין שלא כתיב לשון עתירה רק ביצחק, דאיתא בזוה"ק (חיי קלב:) אשיחה ואהמה וישמע קולי (תהילים נ״ה:י״ח), במנחה דהוא שעתא דדינא קשיא בעי המייה ובגין כך ואהמה. ותפלת המנחה, איתא בש"ס (ברכות כו.) יצחק תקן תפלת המנחה. והנה בתפלת אברהם ויעקב היינו שחרית וערבית יש קריאת שמע קודם התפלה, ובתפלת יצחק היינו מנחה, תפלה לבד. הענין בזה, כי תפלת יצחק היתה ביום לפנות ערב, ולכן התפלה מתאחדת עם תפלת אברהם אבינו, שכבר היה בהתפלה קריאת שמע, וכדאיתא בפרי עץ חיים (שער הק"ש אות יז). וזהו דאיתא בתרגום יונתן על פסוק ויעתר, ואזל יצחק לטוור פלחנא דכפתיה אבוי. והיינו, כי כל מה שישראל סובלים בשביל כבוד שמים הוא קיים לעולמי עד, הן הפעולה הן הבהירות, ואחר שכבר סבל בשביל הכבוד שמים, אחר כן יכול זאת בקל להתעורר, כי בתחלה צריכין לסבול יותר, אבל כיון שהיה בו הבהירות בקל יכול להתעורר. וכמו שאנו רואין שתקנו חז"ל לומר בתפלת תענית מי שענה (תענית טו.). ולכן בתפלת שחרית צריכים מקודם לומר שמע ישראל, לקבל עליו עול מלכות שמים, ועי"ז תהיה התפלה מבוררת, ולא תהיה ח"ו התפלה כחוצפא כלפי שמיא. אבל בתפלת מנחה די בהתעוררות מעט^צבוזה לשון קדשו של האר"י ז"ל בפרי עץ חיים שם (שער הק"ש אות יז): אמנם סוד תפלת המנחה וכו' והעניין הוא, כי הלא בשחרית כבר אמרנו ק"ש והמשכנו מוחין עלאין. ואע"פ שאחר התפילה הם מסתלקים, עכ"ז כבר אמרנו כי מדת היום הוא חסד וכו'. ואין החיצוני שולטים כ"כ בו, כי החסד גובר, לכן בבא תפלת מנחה, אין צריך ק"ש לעשות יחוד העליון, כי מעצמן הם חוזרין המוחין ומספיק בזה. אבל על כל זה צריכים התעוררות והוא לומר תפלת המנחה. ועיין שער הכוונות ענין ק"ש דרוש ג ומבואר בפרי עץ חיים שער מנחה ומעריב פ"א., הן אמת שמעט התעוררות צריך להיות, כי אין השי"ת נותן בחנם, אבל אין צריך כל כך כמו בההתחלה. וכן כל מקום שאחד מישראל סובל בשביל כבוד שמים, אח"כ בקל יכול מי שיבוא לזה המקום לעורר הבהירות, כדכתיב (וירא כב) ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה אשר יאמר היום בהר ה' יראה, היינו שמי שיבוא להמקום הזה יעורר להאור של אברהם אבינו, יען כי הקדושה עומדת תמיד במקום הזה^צגכעין זה מבואר בסוד ישרים ראש השנה אות עט: היינו שקבע אברהם אבינו ע"ה אהבת המסירת נפש מהעקידה בלבות ישראל, שבמעט עבודה יתעורר נגדם זאת העבודה תדיר, אף בכל ההסתרות שיעברו עליהם. וזהו, בהר ה' יראה וכו'. כך קבע אאע"ה בלבות ישראל, אשר מי שיהיה פונה את עצמו מעט להשי"ת, אזי יהיה תמיד נגד עיניו זאת האהבה, לבלתי ישכחו אותה אף בכל הטרדות שיעמדו תמיד נגד עיני ישראל. וזהו, בהר ה' יראה.. וכמו כן כתיב (חגי ב׳:ה׳) ורוחי עומדת בתוככם, שיש נקודת אור השי"ת בלב ישראל, וע"י מעשה המצות תתעורר הנקודה הזאת. וכן אצל אאע"ה שאמר מחוט ועד שרוך נעל (לך יד) איתא על זה במדרש רבה (לך מג) חייך שאני נותן לבניך מצות ציצית וכו' ומצות חליצה, והיינו שעל ידי מעשה המצות ציצית וחליצה נתעורר הקדושה שהיתה לאברהם אבינו אז, אבל צריכים לפעולה מעשית, כי בחנם אין השי"ת נותן, רק כשאדם סובל יגיעה וטרחא כדכתיב (משפטים כג) ולא יראו פני ריקם, רק ע"י מעשה מעורר קדושה מההתחלה. ולכן כשאומרים בשחרית שמע ישראל, אח"כ ע"י מעשה קטנה יוכל להתעורר, אבל כשלא אמר בשחרית שמע ישראל אין להמעשה אח"כ שום כח ואור. וכן כל מעשה המצות מעוררים לקדושת אבות, כדאיתא בש"ס (מנחות נג.) אמר הקב"ה איני מחזיק טובה אלא לאברהם יצחק ויעקב שהודיענו תחלה בעולם שנאמר (תהילים ט״ז:ג׳) לקדושים אשר בארץ המה:

ב

וזה היה חלקו של יצחק, שהלביש האור בהמעשה, והלביש התפלה בלבוש הזריעה ופעולות עוה"ז, כי בהם יש כח לפעול יותר מן האדם, כמו שמצינו בש"ס (תענית טז.) באנשי נינוה שהכניסו הצעקה לתוך נפש הבהמה, והיינו שהצעקה של הבהמה מבוררת יותר משל האדם, כי האדם אינו מבורר בצעקתו, אבל הבהמות אינם יודעים מאומה רק כמו שהשי"ת ברא אותם, לכן צעקתם הוא מעומק לבם, ולזה פועלת צעקתם מאד^צדכי האדם, אף שהוא תכלית המכוון מכל הבריאה, אכן לפעמים יוכל להמצא בו חסרון שיסגרו שערי רחמים בעדו וצעקתו לא תעלה למרום, כענין דאיתא בש"ס (קידושין פב:) מימי לא ראיתי צבי קייץ וארי סבל וכו' והם מתפרנסים שלא בצער אני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער, אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי, שנאמר, עונותיכם הטו. אבל מין הבהמה, אם תצעק אזי יענוה מן השמים, כמבואר לקמן פ' ויגש אות כג ד"ה כו.. וכמו האור כשמכניסין אותו בתוך העוה"ז פועל יותר מתפילת האדם, כמו זריעה שפועל יותר מתפלת האדם, כי ע"י תפלה לבד בלא זריעה לא יצמח. וזה היה חלקו של יצחק, שהלביש אור לתוך המעשה כמו זריעה, דכתיב, ויזרע יצחק, כי מגרעין הנזרע עולה צעקה גדולה שרוצה להתכלל בהאור שהכוכב מאיר עליו, כדאיתא בבראשית רבה (פ"י) אין לך עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה בו ואומר לו גדל. ולכן כתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, היינו שעשו טען שהוא גם כן מלביש האור בהפעולה, אמנם בעשו היה בשקר יסודו, כי ביצחק שנעקד על גבי המזבח והיה לו אור גדול, ולכן גם המעשה שאחר כך יש לו כח גדול, אבל עשו כיון שההתחלה שלו היה מן המעשה היה נקרא חוצפא כלפי שמיא. כי מי שאמר מתחלה שמע ישראל ומקבל עליו עול מלכות שמים, יכול אח"כ להתפלל, ולכן יצחק תפלתו מתאחדת עם תפלת אברהם אבינו, לכן בהמעשה מעורר זאת, אבל עשו נולד מסוספיתא דדהבא כדאיתא בזוה"ק (מצורע נו.) הוא מתחיל מהמעשה, ואינו אומר מתחלה שמע ישראל, ואינו מוסר נפשו לאחדות השי"ת, לכן תפלתו היא רק חוצפא כלפי שמיא^צהלקמן פרשה זו אות לז, פ' וישלח אות יד ד"ה וזה הוא.. אבל יצחק הוא מעורר תמיד העבודה מהעקידה, וזהו שפירש בתרגום יונתן לאתר דכפתיה אבוי: