שולחן ערוך, יורה דעה של״ו: דיני הרופא. ובו ג' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני הרופא. ובו ג' סעיפים:
נתנה התורה רשות לרופא לרפאות ומצוה היא ובכלל פיקוח נפש הוא ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים ואפי' יש לו מי שירפאנו שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות ומיהו לא יתעסק ברפואה אא"כ הוא בקי ולא יהא שם גדול ממנו שאם לא כן הרי זה שופך דמים ואם ריפא שלא ברשות בית דין חייב בתשלומין אפי' אם הוא בקי ואם ריפא ברשות ב"ד וטעה והזיק פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו:

ב

הרופא אסור ליטול שכר החכמה והלימוד אבל שכר הטורח והבטלה מותר:

ג

מי שיש לו סמנים וחבירו חולה וצריך להם אסור לו להעלות בדמיהם יותר מן הראוי ולא עוד אלא אפילו פסקו לו בדמיהם הרבה מפני צורך השעה שלא מצאו סמנין אלא בידו אין לו אלא דמיהם אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו שחכמתו מכר לו ואין לו דמים: הגה ואע"פ שיש מצוה עליו לרפאותו שכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לא' ולא רצה לקיימה אלא בממון אין מוציאין הממון מידו ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן (טור):

א

וטעה. אבל אם הזיק במזיד אפי' ריפא ברשות בית דין חייב בדיני אדם. ש"ך:

ב

גולה. כתב הש"ך מ"מ א"צ למנוע בשביל חשש טעות ומצוה היא:

ג

והלימוד. כלומר שלומד הרופא לחולה או להמתעסק עמו שיעשה לרפואתו כך וכך מזה אסור ליקח שכר דאבדת גופו היא ורחמנא אמר והשבותו לו לרבות אבדת גופו. ש"ך:

ד

שלהן. והב"ח כתב דצ"ל חיוב שלו ה"פ ל"מ שאם כבר קבל הרופא שכר שקצבו לו שאין מוציאין מידו אלא אפי' לא קבל כלום אלא שקצבו ונתחייבו לו בכך ובכך צריכין לשלם כל מה שנתחייבו לו. וכתב הט"ז ואע"ג דבבורח מבית האסורים והיתה מעברות לפניו ואמר ליה העבירני ואתן לך דינר אין צריך ליתן לו אלא שכרו כמו שכתב בח"מ סי' רס"ד שאני התם דיש קצבה לאותה פעולה מה שאין כן בחכמת הרפואה שאין לה שיעור ומתחלה לא היה חיוב עליו ללמד זה ע"כ מהני תנאי דוקא בזה. עכ"ל:

א

תנא דבי רבי ישמעאל וכו' ב"ק דף פ"ה ע"א:

ב

רמב"ן בסת"ה הואיל ומחללין שבת ברפואות וציינתיו בא"ח סי' שכ"ח:

ג

יומא דף פ"ד ע"א וע"ב וכ"ש זה:

ד

מהירושלמי פ"ד דנדרים:

ה

שם בסת"ה:

ו

מהתוספתא דב"ק פ"ח:

ז

ממשנה הנוטל שכר וכו' בכורות דף כ"ט ע"א:

ח

מעובדא דבת חמוה דרב פפא יבמות דף ק"ו ע"א [וע"ש בנ"י בשם הריטב"א ז"ל]:

ט

מברייתא הרי שהיה בורח וכו' שם:

י

הרמב"ן שם וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א:

יא

בשם הרמב"ן בסת"ה ודין רפואה במודר הנאה מתבירו ע"ל בסי' רכ"א:

א

(ליקוט) ומצוה היא. כמ"ש בפ"ד דנדרים מ"א ב' וערא"ש בפירושיו שם ד"ה רפואת כו' ובפסקיו שם ע"כ:

ב

ואם מונע כו'. כמ"ש בירושלמי אצל פ"נ והביאו הרא"ש בפ' בתרא דיומא השואל ה"ז ש"ד:

ג

(ליקוט) ואפילו כו'. ירושלמי שם והביאו הרא"ש בפסקיו שם ע"ש ובר"נ שם ד ה אלא רפואת כו':

ד

ומיהו כו'. ק"ו משאר דינין והוראות שבתורה שאסור אם לא בכה"ג ואמרינן ברפ"י דסנהדרין רב לא שבק כו' א"ה אחר כו' ובסוף קדושין טוב שברופאים כו' (ע"כ):

ה

ואם ריפא כו' ואם כו'. תוספתא (פ"ו) דב"ק רופא אומן שריפא ברשות ב"ד פטור מדיני אדם ודינו מסור לשמים ומשמע דוקא ברשות ב"ד:

ו

ואם כו'. תוספתא (הביא ההרמב"ן בתה"א) רופא אומן שריפא ברשות ב"ד והזיק ה"ז גולה:

ז

(ליקוט) הרופא כו'. דאמרינן (בספרי וב"ק פ"א ב' וסנהדרין ע"ג א') והשבותו לו זה אבידת גופו וכל שמצווה אסור ליטול שכר ע"ז כמ"ש בפ"ד דבכורות (כ"ט א') וכן באבידה (ע"כ):

ח

אבל כו'. כמ"ש שם [וספ"ב דקדושין] בגמ' לא קשיא כאן שכר כו':

ט

והבטלה. שם במתני' וגמ' וספ"ב דב"מ:

י

מי כו' ולא עוד כו'. מהא דיבמות ק"ו א':

יא

(ליקוט) אבל אם התנה כו' ואע"פ כו'. דלא כי"מ דטעמא דבורח משום דחייב להצילו משום השבת אבידה ולדבריהם אפי' התנה בשכר הרופא וליתא דא"כ מאי ראיה הביא רב פפא שם לחליצה דהא חליצה לא רמי עליה למיחלץ ואע"ג דיבם שאינו הגון מ"מ אי כניס לאו איסורא עבד אלא הטעם משום שמתנה בשכירות יותר מכדי דמיה מפני האונס והדחק הוא וה"נ באשה ואע"ג דבאשה לאו דמים יתירים נינהו דא"ל אפסדתן אתתא ונכסי וכמ"ש בב"ק קי"ו כיון שאינו הגון לה והתורה השיאתן (כמ"ש ביבמות מ"ד א' ק"א ב' ק"ו ב') עצה ההוגנת לה כמ"ש ודברו כו' ועתוס' שם ד"ה אין כו' וכ"כ הרא"ש שם אבל רש"י שם ד"ה א"ל כיון כו' כתב דגם בחליצה הטעם משום דעליה רמיא כו' משום דאינו הגון והתורה אמרה ודברו אליו כו' כנ"ל ועח"מ סי' רס"ד ס"ז (ע"כ):

יב

(ליקוט) ואע"פ כו'. בא לתרץ קושית הריטב"א הביאו נ"י בסוף פרק מציות חליצה דהא מיחייב מדאורייתא משום אבידת גופו כמ"ש בסנהדרין ע"ג א' וכמ"ש בס"ב ובח"מ סי' תכ"ו (ע"כ):
(ליקוט) ואע"פ כו'. ממ"ש בקדושין ח' ב' כלב רץ כו' או דלמא כו' ולא איפשיטא להו ואע"ג דבעני שם אמר ואפילו עני הסמוך כו' מ"ט כו' והר"נ תירץ שם בע"א (ע"כ):

א

(סי' של"ו סעיף א') נתנה התורה רשות לרופא. במהרי"ל (בלקוטים שבסוף הספר) איתא וז"ל אמר לנו מהרי"ל כל הרפואות שבכל התלמוד אסור לנסות אותם משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרן וכי לא יעלו בידם ילעגו וילנלנו על דברי חכמים מלבד הא דאיתא בשבת (ס"פ במה אשה) מי שיש לו עצם בגרונו מביא מאותו מין ר"ל מאותו מין עצם ויניחו לו על קדקדו ויאמר הכי (חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד) והלחש הזה בדוק ומנוסה לכן אותו לבד מתירו ולא שום א' יותר עכ"ל. וראיתי בספר שושני לקט שכתב ומחמת שמצאתי שינוי נוסחאות לכן אודיעך הנוסחא אחרת במפעלות (סי' של"ח) וז"ל מי שנכנס עצם בצוארו או דבר אחר יקח כלי עם מים קרים מן באר ותשים רגלך השמאלית בתוך המים ואיש אחר ילחוש באזנך חד חד נחית בלע בלע נחית בלע נחית חד חד וצריך להניח מאותו מין על קדקדו ויאמר לחש הנזכר ג"פ ואחרי הלחש הנזכר יאמר (יזר יזר בלע בלע יזר יזר) עכ"ל [אמר המסדר עיין בג' שם לאדרא פירש"י עצם של דג נימא ננעצתא כמחט כו' ושם דף ס"ו ע"ב אמר אביי כו' ודלא מפרשי ארבעין וחד זימני]:

ב

(סעיף ג') אבל אם התנה. ע' בת' בנימין זאב (סי' ר"פ):

ג

(סימן של"ו ש"ך ס"ק ז') שאין מוציאין מידו. ובזה גם בסמנים אם כבר קיבל הרופא אין מוציאים מידו. הריק"ש:

א

נתנה התורה כו'. שלא יאמר מה לי לצער הזה שמא אטעה ונמצאתי הורג בשוגג:

א

ואם ריפא שלא ברשות ב"ד וטעה והזיק חייב בתשלומין. אבל אם הזיק במזיד אפי' ריפא ברשות ב"ד חייב בדיני אדם וכ"מ בפרישה ס"ו:

א

ואם המית כו'. ומ"מ א"צ למנוע בשביל חשש טעות ומצוה היא כמו שנתבאר:

א

אסור כו'. דאבידת גופו היא ורחמנא אמרה והשבותו לו לרבות אבידת גופו:

א

והלימוד. כלומר שלומד הרופא לחולה או להמתעסק עמו שיעשה לרפואתו כך וכך:

א

שכל מצות עשה דרמיא אכולי עלמא אם נזדמנה לא' כו'. כצ"ל:

א

ולא מפקיעין מידו חיוב שלהן. והב"ח כתב דצ"ל חיוב שלו וה"פ ל"מ שאם כבר קבל הרופא שכר שקצבו והרי הוא בידו שאין מוציאין מידו אלא אפי' לא קבל כלום אלא שקצבו לו ונתחייבו לו בכך וכך צריכין לשלם לו מה שנתחייבו לו ע"ש:

א

נתנה תורה רשות כו' ומצוה היא כו'. קשה כיון דבאמת מצוה היא למה קרי לה תחלה רשות ונראה דהכי הוא כוונת הענין זה דרפואה האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים דמשמיא יש לו רפואה כמ"ש מחצתי ואני ארפא אלא שאין האדם זוכה לכך אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם והוא יתברך הסכים על זה ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות וזהו נתינת רשות של הקדוש ב"ה וכיון שכבר בא האדם לידי כך יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו וזה מבואר בגמרא פרק הרואה (ברכות דף ס"ב) דאמר רב אחא הנכנס להקיז דם אומר יהי רצון מלפניך שיהא עסק זה לי לרפואה ותרפאני כי אל רופא נאמן אתה ורפואתך אמת לפי שאין דרכן של בני אדם לרפאות פירש"י כלומר לא היה להם לעסוק ברפואות אלא לבקש רחמים אמר אביי לא לימא אינש הכי דתנא דבי רבי ישמעאל ורפא ירפא מכאן שניתנה רשות לרופא לרפא נראה פי' הגמרא בדרך הזה דרב אחא הצריך לומר האי לישנא שכן אין דרכן של בני אדם בנוסח התפלה שאומר המקיז דם דהיינו שהוא מתנצל למה מבקש רפואה על ידי ההקזה שהוא לפי הטבע אף שאינו מן הראוי לעשות כן אלא לבקש רחמים להנצל ע"י רחמים של מעלה מ"מ מאחר שכבר נהגו לעשות רפואה ע"י הטבע גם אני עושה כן ועל כל פנים אני מודה שהכל בא על ידך כי אל רופא נאמן אתה ועל זה חולק אביי דלא לימא שכן נהגו דגם התורה הסכימה על זה שיהא רפואה ע"פ הטבע כי ירדה תורה לסוף דעת האדם שלא יהיה זכאי כל כך שתבא רפואתו ע"י נס מן השמים וע"כ אין שייך לומר דהאי קרא דרפא ירפא קמ"ל מצוה דאלו האדם זכאי אינו צריך לכך ואדרבה היה צריך דוקא רפואה ע"י שמים אלא דלפי דרכו של אדם רשות הוא לו וע"כ הוה האידנא חיוב בדבר ומצוה היא כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך כן נ"ל נכון ועיין ברמב"ן פ' בחקותי האריך בענין זה של רפואות ומדבריו משמע בפירוש ורפא ירפא כמ"ש: אך יש לי מקום עיון במה שכתב שם שאין מעשה רפואות בבית הצדיקים וכן אמרו כל כ"ב שנה דמלך רבה אפילו אומנא לביתיה לא קרא עכ"ל משמע דמפרש שלא הוצרך לרפואה ובגמרא משמע דהוא הלך לבית האומן רק שלא נהג כבוד בעצמו לקרוא אותו לביתו. שוב ראיתי בסוף הוריות מביא גם כן אגדה זאת ומביא בעל עין יעקב שם פירוש גאון דהכי קאמר הזכות של ענוה של רב יוסף גרמה שלא הוצרך כלל לאומן ולזה כוון גם הרמב"ן:

ב

אסור ליטול שכר החכמה והלימוד. פי' שלומד אותו לעשות רפואה לפי שאבידת גופו היא ורחמנא אמר והשבותו לו לרבות אבידת גופו ואמרינן בענין עשיית המצוה מה אני בחנם אף אתם בחנם:

ג

ולא מפקיעין מידו חיוב שלו. כן הוא הנוסחא בהעתק הבית יוסף דברי הרמב"ן וכן עיקר ורצונו לומר דאע"פ שיש איסור בנטילת שכר על הלימוד והחכמה כמ"ש בסעיף ב' מ"מ כיון שכבר התנה עמו והתחייב נגדו חייב לשלם כיון דלאו עליה דידיה לחודיה רמיא מצוה זאת דהא כל אדם יוכל להתחכם ללמוד רפואות ואע"ג דבבורח מבית האסורים והיתה מעברות לפניו ואמר לו העבירני ואתן לך דינר אין נותן לו אלא שכרו כמו שכתוב בחושן משפט סימן רס"ד שאני התם דקצבה יש לאותה פעולה משא"כ בחכמת הרפואות שאין לה שיעור ומתחלה לא היה חיוב עליו ללמוד זה על כן מהני התנאי דוקא בזה כן נראה לי ביאור הדברים:

א

(סימן של"ו סעיף א') נתנה התורה רשות לרופא לרפאות ומצוה היא. ובלבד שיהא לבו לשמים וידע שאמיתת הרפואה ממנו וידרשנו ולא יכוון שהכל תלוי בסם פלוני ובאיש הרופא וכמ"ש גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים:

ב

(שם) ואם רופא ברשות ב"ד וטעה כו'. ואם המית ונודע לו ששגג גולה על ידו. הקשה בס' מעשה רוקח מאי שנא מהרב המכה את תלמידו או שליח ב"ד שהכה את בעל הדין הנמנע לבוא לדין והמיתו בשגגה דפסק הרמב"ם בה' רוצח דכיון ששגג והרגו בשעת עשיית המצוה פטור מגלות. וי"ל דשאני הכא שלא עשה מצוה ברפואתו כשמת. משא"כ בכל הני דקחשיב הרמב"ם שם אף שמת מצוה קעביד במה שלמדו תורה או שהזמינו לדין. ואפשר שלזה נתכוון מ"ש הרשב"ץ בתשובה הובא בס' ברכי יוסף שכתב דאיכא לאפלוגי בין רופא להנך. אבל מ"ש בעל ברכי יוסף בזה רחוק ודחוק עי"ש: