א
היאך היו נוהנין עם המנודה או המוחרם ועל מה מנדין ודין התרתו. ובו מ"ח סעיפים:
העובר על דבר איסור מנדין אותו לאלתר: הגה אבל מכח ממון אין מנדין אותו עד שיתרו בו ג' פעמים דהיינו ב' ה' ב' (טור) מן הב"ד כמו שיתבאר בח"ה סי' י"א : ואין נדוי פחות משלשים יום ואם אינו חוזר בו שונים לנדותו לאחר שלשים יום ואם אינו חוזר בו ממתינים לו עוד שלשים ומחרימין אותו אפי' פגע הרגל בתוך שלשים יום אינו מבטל אותו בד"א דנידוי שלשים יום בנידוי דידהו אבל נידוי דידן כנזיפה דידהו שהיא ז' ימים ונזיפה דידן חד יומא: הגה ומנדין למי שהוא חייב נדוי ואפי' יש לחוש שעל ידי כן יצא לתרבות רעה אין לחוש בכך (פסקי מהרא"י סימן קל"ח):
ב
המנודה אין יושבין בד' אמותיו חוץ מאשתו ובניו (ר"ן) (ויש אומרים אף בני ביתו שרי) (טור ובת"ה סימן רע"ו) (ויש להקל) ואין אוכלין (ושותין עמו) (טור) ואין מזמנין עליו ואין כוללין אותו לכל דבר שצריך עשרה: הגה אבל אם לא נידוהו בפירוש אע"ג שהוא עבריין או שעבר על גזירות צבור מצרפין אותו למנין י' להתפלל עמו (ריב"ש סימן קע"ב ומרדכי ריש שבועות שתים והגהות אלפסי פ' אלו מגלחין) ואפילו מנודה ממש שאין מצרפין אותו למנין מ"מ מותר להתפלל בעודו בב"ה (ב"י בשם תשובת הרשב"א וריב"ש סי' קע"ג) ומה שנהגו לגרשו מב"ה שלא ידחוק יחידים שצריכים להתרחק מארבע אמותיו (שם בריב"ש) : ואסור בתכבוסת ובתספורת ובנעילת הסנדל (ראב"ד ורא"ש) כאבל ומותר בדברי תורה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו והמוחרם לא שונה ולא שונין לו לא נשכר ולא נשכרין לו וכן אסור להנותו יותר מכדי חייו (תשובת רשב"א) אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו ועושה לו חנות קטנה כדי פרנסתו ומותר לדבר עם המנודה ועם המוחרם אלא אם כן החמירו עליו בית דין בפירוש: הגה ומ"מ לא ירבה עמו בדברים ולא ידבר עמו אלא לצורך כמו שמדבר עם האבל (הגהות אלפסי וריב"ש הנ"ל) במקום שאסור לישב בד' אמותיו כל שאדם יושב תחלה והמנודה בא לשם אין צריך להתרחק משם (ב"י בשם הקונטריס) ואסור ליכנס לביתו דהוי כד' אמותיו ואין חילוק בין עומד ליושב (שם):
ג
מנודה שמת בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו ואין קורעין עליו ולא חולצין ולא מספידין והני מילי לאפקירותא ועובר על דברי חכמים אבל לממונא כיון שמת פטור מגזירתם ואין סוקלין ארונו ומספידין אותו כראוי:
ד
אפילו נידוהו משום עובר על דברי חכמים אם חזר בו אע"פ שלא התירו נידויו מתעסקין עמו לכל דבר:
ה
אע"פ שאסור לאכול ולשתות עם המנודה או המוחרם מכל מקום האוכל ושותה עמו אין לו דין מנודה:
ו
אם רצו בית דין למעט הנידוי מל' יום או להוסיף הרשות בידם: הגה ויש רשות לבית דין להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא יקבר אם ימות (בנימין זאב סי' רפ"ט וכ"כ הב"י בשם הרמב"ן סי' רמ"ד) ולגרש את בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו הדין (נ"י פ' הגוזל):
ז
כשיגיע הזמן מתירים לו אם ירצו אף אם לא יחזור בו ומכל מקום טוב הוא שלא יתירו לו אם לא יחזור בו שלא תתמעט יראתם:
ח
אם ירצו בית דין להחמיר עליו עוד ולהחרימו הרשות בידם:
ט
אם ראו בית דין קושי האיסור והעבירה מחרימין גם האוכל ושותה עמו והיושב בד' אמותיו:
י
אם ראו בית דין לנדות שלא יזמן בשלשה ולא יתפלל בעשרה ולא יקברו לו מת ולא ימולו לו בן רשאים הם:
יא
אם נתנדה על עבירה אינו מצטרף לעשרה:
יב
הא דאמרינן במנודה סתם שהוא אסור בדיני המנודה דוקא מנודה לב"ד שהוא מנודה לכל אדם בין דלא אתי לבית דין או דלא ציית דינא או לאפקירותא או לדבר עבירה בין נידוהו בית דין בין שנידהו כל אדם דינו שוה בין לעירו בין לעיר אחרת אבל מנודה לחצאין כגון תלמיד שנידה לכבודו וכן מנודה לעיר אחרת שנידוהו לכבודם אינו אסור בכל דין המנודה אלא שבני אדם מרחיקין אותו כדי לביישו אבל אבילות אין עליו:
יג
הא דאמרינן סתם נידוי ל' היינו לענין כשמנדין אותו אומרים פלוני יהא בנידוי שלשים יום ומ"מ אם חזר בו אם היה הנידוי בשביל ממון או אפקירותא ופייס לבעל דינו מתירין אותו לאלתר ואפי' אם לא חזר בו יש מי שאומר שמתירין לו לאחר שלשים יום והוא שיבא לבית דין ומבקש שיתירו לו אבל אם מזלזל בנידוי ואינו מבקש שיתירו לו מניחין אותו בנידוי עד שימות ויש מי שחולק בזה (וסובר דאף לאחר שלשים אין מתירין לו עד שיחזור (ב"י בשם הרמב"ם) ותוך שלשים אין מתירין לו אפי' חזר ממה שעשה) (משמע בב"י לדעת הרמב"ם):
יד
נזיפה היא שאדם גדול גוער בו לומר כמה פלוני חצוף וכיוצא בו וזה משפטו שיהא מתחבא ויושב בביתו ויהא נכלם ולא יראה פנים למי שהכלימו וימעט בשחוק ובדיבור ובעסקיו ויצער עצמו לעיני כל רואיו אבל אין צריך להתרחק מבני אדם לא באכילה ושתיה ולא בשאלת שלום ואין צריך לנהוג באחת מכל דיני האבל ואין צריך לפייס למי שהחציף כנגדו ואין צריך שיתירו לו אלא כיון שנהג כנזוף זמן נזיפה מותר ממילא: הגה ואפי' לא א"ל הגדול כלום אלא שיודע בעצמו שאדם גדול נקט בלבו עליו צריך לנהוג נזיפה בעצמו (תשובת ר' דוד כהן סי' כ"ב):
טו
מנודה לרב מנודה לתלמיד (אבל אינו מנודה לשאר החכמים) (ב"י בשם הרמב"ם) מנודה לתלמיד שנידה לכבודו אינו מנודה לרב אבל מנודה הוא לשאר העם (שאינן חכמים אבל לא לחכמים אפי' קטנים ממנו) (ב"י ממשמעות לשון הרמב"ם) ודוקא במנודה שלא בפני הרב אבל בפני הרב אפקירותא היא ואי פליג ליה רביה יקרא שפיר דמי (רב שגזר חרם ונידוי באיזה דבר ואין תלמידיו יכולין לעמוד בגזירותיו אין צריכין לקיים) (פסקי מהרא"י סי' רכ"ב):
טז
תלמיד יכול לנדות למי שביזה בפניו רבו או אביו ומכל מקום כיון שלא נידהו הרב וגם לא נידוהו ב"ד אינו מנודה לרב:
יז
במה דברים אמורים במי שנידוהו מפני שביזה תלמיד חכם אבל מי שנידוהו על שאר דברים שחייב עליהם נידוי אפילו נידהו קטן שבישראל חייב הנשיא וכל ישראל לנהוג בו נידוי עד שיחזור בתשובה מדבר שנידוהו בשבילו ויתירו לו:
יח
רב מצד השלטון ואינו רב בתורה לא היה יכול לנדות לכבודו: הגה וכל שכן מי שנוהג שררה או רבנות מצד ממונו או יחוסו שאינו יכול לנדות לכבודו (ב"י בשם קונטרסין) ודוקא מנדין לכבוד הרב אבל לא מחרימין (ב"י וריב"ש סי' קע"ג) אם לא שמחזיק במחלוקת יותר מדאי (שם בריב"ש) והא דאמרינן הרב שנידה לכבודו הוי מנודה לתלמידיו היינו אם לא חזר בו המנודה קודם שנידה אותו אפילו אם הבטיח הרב לפייסו אח"כ לא מהני עד שיעשה אבל אם קודם שנתנדה אמר לפייס הרב ולא השגיח עליו ונידהו אינו מנודה כלל לתלמידיו ומיד שאומר שיתקן אשר עיות כפי מה שיגידו לו חכמים אין נידוי עליו (מהרי"ק שורש קס"ט) . קהל שתקנו שאין אדם יכול לנדות לכבודו אין בתקנתם כלום ואם עמד רב ונידה לכבודו נידויו נידוי (תשובת הרשב"א סי' ת"ס):
יט
זקן שנידה לצורך עצמו אפילו כהלכה אינו נידוי: הגה פירוש שלא נתכוין לכבוד תורה רק להרויח ממון שיתן לו שיתיר לו נידויו (טור בשם אבי העזרי) או שעשה לו משום שנאה כגון שאנו רואים שנידה לאחד ואחרים שעשו כמותו לא נידה (ת"ה סי' רע"ד) וכל כיוצא בזה:
כ
מנודה לעירו מנודה לעיר אחרת (אפילו גדולה ממנה) (טור) מנודה לעיר אחרת אינו מנודה לעירו: הגה אבל מנודה לשאר העיירות כיוצא בעיר שנידוהו (טור) בני העיר שעשו חרם על כל מי שיבא לדור בעירם אינו חל על הבא לדור שם אא"כ יש לו רב בעיר דאז צריך לקיים נידוי רבו אבל הם יכולין לתקן ביניהם ולגדור על עצמן שלא ישאו ויתנו עמו (מרדכי פ' לא יחפור):
כא
מנודה לנשיא מנודה לכל ישראל מנודה לכל ישראל אינו מנודה לנשיא:
כב
נהגו שלא לנהוג נידוי בעובר על גזירת הקהל בחרם ונידוי עד שיכריזו עליו: הגה מי שעבר על גזירת רבינו גרשום מ"ה אם עבר בשוגג אין צריך התרה ואם התרו בו ועבר במזיד כל בי עשרה שלוחי ר"ג הם להתיר לו כשחוזר מדעתו דאמדינן דעת ר"ג שכך היתה דעתו מתחלה לנהוג בו נזיפה ונידוי לפי דעתם (הגהות מרדכי דב"ק בשם תשובת רש"י) אבל בדבר שגזר בפירוש שיהא בנידוי לעולם אז הוא בנידוי לעולם אם עבר במזיד (ג"ז שם):
כג
כיצד התרת נידוי אומרים לו שרוי לך מחול לך ואם הוא שלא בפניו אומרים פלוני שרוי לו:
כד
מתירין הנידוי בשלשה הדיוטות או ביחיד מומחה ותלמיד מתיר החרם והנידוי אפילו במקום הרב: הגה וכל חרם ונידוי שלא הותר אפי' היה זמן רב בנידוי וחזר בו אפ"ה אינו מותר עד שיתירו לו בפירוש (ב"י בשם קונטרס שכ"כ בשם הראב"ד):
כה
ג' שנידו והלכו להם וחזר בו מהדבר שנידוהו בגללו מתירין לו ג' אחרים ויש מי שאומר שצריך שיהיו גדולים כמותם (בחכמה ויראה וגדולה ושנים) (כן משמע מהטור):
כו
נידוהו ג' אין השנים יכולים להתירו אלא אם כן יתן להם השלישי רשות אבל שלשתן מתירין לו ואפי' זה שלא בפני זה אע"פ שהיו ביחד בשעת הנידוי ואם היו רבים בשעה שנידוהו צריך שיתירו כולם וכל אותם שנמלכו בהם בשעת הנידוי חשובים מהמנדים וצריך שיתירו גם הם:
כז
נידוהו סתם אע"פ שעברו עליו ל' יום לעולם עומד בנידויו עד שיתירוהו:
כח
אם זלזל בנידויו ובחרמו צריך לנהוג איסור כימים שנהג היתר קודם שיתירוהו:
כט
נידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו (ואם התירו לו שלא בפניו י"א דבדיעבד הוי היתר) (הר"ן פ"ק דנדרים וכן משמע מתשובת הרשב"א סימן תש"ג) נידוהו שלא בפניו מתירין לו אפילו שלא בפניו:
ל
נידוהו על תנאי חל הנידוי וצריך התרה אף ע"פ שמקיים התנאי ואפילו אם נידה את עצמו על תנאי ודוקא שהמנודה מסופק בשעת התנאי אם יכול לקיימו אבל אם ברור לו שיכול לקיימו אין צריך התרה:
לא
אפילו אם קבע זמן שאמר יהא בנידוי אם לא אעשה דבר פלוני לזמן פלוני יכולין להתירו מיד אע"פ שלא הגיע הזמן:
לב
המנדה עצמו בעולם הזה ובעולם הבא י"א שאין לו התרה לכן שומר נפשו ירחק ממנו. (ועיין לעיל סי' רכ"ח סעיף מ"ה):
לג
ת"ח שנידה לעצמו מתיר לעצמו אפילו נידה על דעת פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי ויש מי שאומר שאם היה חייב נידוי אינו יכול להתיר לעצמו ויש מי שאומר שאם היה דרך שבועה אינו יכול להתיר לעצמו:
לד
מי שאינו תלמיד חכם שנידה לעצמו יש מי שאומר שצריך עשרה שיתירו לו:
לה
נידוהו בחלום הוי נידוי וצריך התרה ואפי' התירו לו בחלום אינו כלום ואפילו יודע מי נידהו אינו יכול להתירו וצריך עשרה בני אדם ששונים הלכות להתירו לא מצא טורח אחריהם עד פרסה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו אפי' עשרה שיודעים לקרות בתורה לא מצא מתירין לו אפי' עשרה שאינם יודעים לקרות לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפי' שלשה (וי"א דאין לו התרה רק ע"י עשרה ששנו הלכות או משניות (תוספות) ומיהו סגי אם יתירו לו בזה אחר זה) (טור בשם הרא"ש):
לו
י"א מי שנידוהו בחלום ושלח שליח להתיר לו שלא בפניו אם מצא השליח העשרה מכונסים מתירים לו ואי לא לא:
לז
השומע הזכרת השם מפי חבירו לשוא או שנשבע בפניו לשקר או שבירך ברכה שאינה צריכה חייב לנדותו ואם לא נידהו הוא עצמו חייב נידוי וצריך להתיר לו מיד כדי שלא יהא מכשול לאחרים:
לח
בד"א כשהיה הנשבע הזה או המברך לבטלה מזיד אבל אם היה שוגג ולא ידע שזה אסור אסור לנדותו:
לט
המנדה את חבירו שלא כדין ואמר ליה הלה אדרבה נידוי של שני נידוי והני מילי שזה השני הוא גברא רבא (אע"פ שאינו נסמך) (מהרי"ק שורש קנ"ח) או שאינו ידוע מי הוא דחיישינן שמא הוא יותר גדול מהמנדה אבל אם המנדה שלא כדין תלמיד חכם והאחר אינו תלמיד חכם לא: הגה וה"ה תלמיד נגד רבו לא יוכל לומר אדרבה אלא אם נטל רשות מבית דין (מהרי"ק שורש ק"ע) . מי שאמר לחבירו אל תעשה דבר זה בנידוי וזה אומר לו אדרבה אע"פ שעושה שלא כדין מכל מקום נידוי השני גם כן אינו כלום הואיל ולא נידהו סתם רק שאמר לו שאל יעשה הדבר בנידוי (ב"י בשם תשובת ריב"ש):
מ
תלמיד חכם שביזהו רשע עד שנידהו ואמר ליה הרשע אדרבה יכריזו על הרשע שהוא מנודה ויעמוד בנידויו ל' יום ואחר כך יבקש מחילה ברבים כך הורה הרא"ש:
מא
אח גדול בשנים שביזה לאחיו הקטן בשנים והוא ת"ח ונידה הקטן בשנים לגדול בשנים נידויו נידוי:
מב
חכם זקן בחכמה או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם אלא אם כן עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצינעא וכן כל ת"ח שנתחייב נידוי אסור לב"ד לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחים ונשמטים ממנו וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם ואע"פ שנמנים להלקותו אם נתחייב מלקות או מכת מרדות ואי סני שומעניה כגון שמתעסק בספרי אפיקורוס ושותה במיני זמר או שחביריו מתביישין ממנו ושם שמים מתחלל על ידו משמתינן ליה:
מג
על כ"ד דברים מנדין את האדם ואלו הן. א' המבזה את החכם אפילו לאחר מותו. ב' המבזה שליח ב"ד. ג' הקורא לחבירו עבד. ד' המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים וא"צ לומר מדברי תורה. ה' מי ששלחו לו ב"ד וקבעו לו זמן ולא בא. ו' מי שלא קבל עליו את הדין מנדין אותו עד שיתן. ז' מי שיש ברשותו דבר המזיק מנדין אותו עד שיסיר הנזק. ח' המוכר קרקע שלו לעובד כוכבים אנס מנדין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבא מהאנס לישראל חבירו בעל המצר. ט' המעיד על ישראל בערכאות של עובדי כוכבי' אנסין והוציא ממנו ממון בעדותו שלא כדין מנדין אותו עד שישלם. י' טבח כהן שאינו מפריש המתנות ונותנם לכהן אחר מנדין אותו עד שיתן. י"א המחלל י"ט שני של גליות אע"פ שהוא מנהג. י"ב העושה מלאכה בערב פסח אחר חצות: י"ג המזכיר שם שמים לבטלה או לשבועה בדברי הבאי. י"ד המביא את הרבים לידי אכילת קדשים בחוץ. ט"ו המביא רבים לידי חילול השם. ט"ז המחשב שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. י"ז המכשיל את העור. י"ח המעכב את הרבים מלעשות מצוה. י"ט טבח שיצתה טריפה מתחת ידו. כ' טבח שלא הראה בדיקת סכינו לחכם. כ"א המקשה עצמו לדעת. כ"ב המגרש את אשתו ועשו בינו ובינה שותפות או משא ומתן המביאן להזקק זה לזה כשיבואו לבית דין מנדין אותם. כ"ג חכם ששמועתו רעה. כ"ד המנדה למי שאינו חייב נידוי: הגה ואין צריכין לענין נידוי עדות וראיה ברורה אלא אומד הדעת באמתות הדברים שהתובע טוען ברי ואז אפי' אשה אפי' קטן נאמן אם הדעת נותן שאמת הדבר (מהרי"ק שורש ק"כ):
מד
חכם שהורה להתיר במים שאין להם סוף חייב נידוי וכן מי שעובר על נדרו וכל בית דין שנזקק לו לשאלה בר שמתא הוא וכן העושים מלאכה בעוד שיש מת בעיר ועדיין לא נקבר חייבים נידוי אא"כ יש חבורות בעיר וכן מי שעושה קלים וחמורים או גזירה שוה לעקור דבר מן התורה או שואל דבר שאי אפשר וכן מי שיש לו עירעור על חבירו בדבר אחד ומוסר אותו למלך או לשופט משמתין ליה עד דמייתי ליה וקיימי בבית דין וכן תלמיד חכם המחזיק במחלוקת כנגד הרבים וכן המורה הוראה במקום רבו:
מה
צורבא מדרבנן יכול לנדות למי שהפקיר כנגדו ואם דינו פסוק כגון שקראו עבד הוא מנודה לכל ישראל ואם אין דינו פסוק אינו מנודה אלא לקטנים ממנו: (ואפילו לא ביזהו בפירוש רק שכוון לבזותו לפי אומדנא המוכח) (מהרי"ק ש"א):
מו
ראובן שחייב לשמעון ממון ומסרב מלפרעו אם נידה שמעון לראובן שיפרענו נידויו נידוי: הגה וי"א דלא עביד איניש דינא לנפשיה לנדות חבירו על דבר ממון (שם שורש כ"ה בשם מהר"מ וראב"ד) וכן עיקר כ"ש אם חבירו אומר להיות לו ציית דין (מהר"מ סי' קכ"ט):
מז
המבזה את החכם אפי' בדברים ואפילו לאחר מיתה אם יש עדים בדבר בית דין מנדין אותו ברבים והם מתירין לו כשיחזור בתשובה אבל אם החכם חי אין מתירין לו עד שירצה החכם שנידוהו בשבילו (מיהו אם עשה המוטל עליו ואין החכם רוצה למחול מתירין לו נידויו) (ב"י) וכן החכם בעצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר כנגדו ואין צריך לא עדים ולא התראה ואין מתירין לו עד שירצה החכם ואם מת החכם באים שלשה ומתירין לו: הגה וע"ל סוף סי' רמ"ג (בהג"ה) אם דנין בזמן הזה דין תלמיד חכם. הקורא לחכם מלשין או מסור אין לך ביזוי גדול מזה ומנדין על זה (מהרי"'ק שורש ק"פ):
מח
אם נידו לאדם אחד על שעבר עבירה וגזר השר עונש על מי שיחזיק הנידוי חייבים ליכנס בספק עונש כדי להחזיק דתינו אבל אם נידוהו על דברים שבינו לחבירו כגון שהוליכו לערכאות אין אנו חייבים ליכנס בסכנת העונש: הגה וע"ל סי' רכ"ח סמ"ז גם סי' רל"ב סעיף י"ב אע"פ שחייב אדם למחות בעוברי עבירה וכל מי שאינו מוחה ובידו למחות נתפס באותו עון מ"מ אין אדם חייב להוציא ממונו על זה ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהיו עומדין על גופינו ומאודנו (מהרי"ו סי' קנ"ז) :
באר היטב יורה דעה
של״ד
א
לאלתר. משמע אפי' בלא התראה מיהו בב"י משמע דאפי' לדבר איסור לא נהגו לנדות אלא לאחר התראה. ש"ך:
ב
משלשים. כתב ב"י בשם הקונטרסים דנ"מ אם חכם נדהו משום כבודו והלך לו אין מתירין לו עד אחר ל' יום לדידהו ולדידן ז' ימים דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה עכ"ל. ור"ל דאין לפ' דאין ביד הב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום דהא ליתא כדלקמן ס"ו. ש"ך:
ג
לחוש. והט"ז כ' שאין לעשות מעשה כהג"ה זאת ומביא כמה ראיות והוכחות על זה ע"ש (ובנה"כ כתב דיש לדחות כל ראיותיו כיון דדין ב"ד הוא שמנדין אותו אין לחוש דאל"כ בטלה דין ישראל עכ"ל):
ד
אמותיו. כ' הש"ך וד' אמות אלו הן לכל צד ד' אמות והוא באמצען והן ח' אמות וגם תפסי אפי' בר"ה או בסמטא ובשדה הפקר אבל לא בבית אחר:
ה
מזמנין. דוקא בנתנדה מחמת עבירה אבל לא שנתנדה מחמת ממון. כ"כ בתשובת הרשב"א:
ו
בפירוש. שלא פירשו בנידוי שלא יצרפוהו למנין. ט"ז:
ז
להתרחק. היינו אותן שבאו לארבע אמותיו אבל אותן שהיו תחלה שם ובא אצלן א"צ להתרחק כדלקמן בהג"ה. ש"ך:
ח
הסנדל. וכ"פ בא"ח סי' תקנ"ד סי"ז ולקמן סי' שפ"ב ס"ד. וכ' הש"ך ותימה דבב"י פסק כאן דמותר בנעילת הסנדל וכ"כ הריב"ש ס"ס קע"ג בשם הרשב"א והכי נהוג גם א"צ קריעה ועטיפת ראש וכפיית המטה כאבל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתפילין ושאלת שלום כן הסכמת רוב הפוסקים. עכ"ל:
ט
עומד. וצ"ע אי מהלך תופס ארבע אמות. ש"ך:
י
אבן. וא"צ לעשות עליו גל כגלו של עכן. ש"ך:
יא
מספידין. אבל כבוד החיים עושים לאבלים עומדים בשורה ומנחמים. הרמב"ן. וגם לענין קבורה ותכריכי המת הוא כשאר בני אדם ואפי' מוחרם נקבר בקברי אבותיו. תשובת הרשב"א:
יב
הספר. ומהרש"ל כתב חלילה לבטלם שהעולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות. גם מ"ש להוציא אשתו מבהכ"נ לא נהירא אם הוא חטא היא מה חטאה וכו' וכתב הט"ז דיש לתמוה עליו יותר דלפי דעתו כ"ש שהיה לו לתמוה על שלא יקברו לו מתו דמה חטאה הנפש ההיא שתהא מוטלת בבזיון וכמ"ש הטור סי' שמ"א דבזיוני דכולי חיי הוא אלא ע"כ דכל זה לא מיירי רק בבניו הקטנים שאין בהם זכות מצד עצמן עדיין אלא תלויים ועומדים בזכות אביהם אותם יש רשות לעכב הקבורה אבל לא גדולים (שהם בני קיבולי שכר או עונש מצד עצמן) ומזה הטעם יש ג"כ רשות לגרש בניו הקטנים מבית הספר אבל באשתו ודאי אין שום טעם לבזותה דהיא עולה עמו ואינו יורדת עמו עכ"ל:
יג
יראתם. וכ' הט"ז ואם הוא מוסיף ועושה זה החטא פשיטא שאין זה תלוי בזמן וזה נ"ל פשוט עכ"ל:
יד
רשאים. כתב הש"ך אלא לעולם נחשב לו כאילו אותו היום עשה מחדש דצ"ע הא בזמון ובתפלה בי' בלא"ה מנודה אסור כדלעיל ס"ב ולפי מ"ש לעיל דדוקא בנתנדה מחמת עבירה אינו מצטרף לזימון ולעשרה אבל לא בנתנדה מחמת ממון י"ל דהמחבר אשמועינן דאף בנתנדה מחמת ממון הרשות ביד ב"ד לנדות שלא יזמן בג' ולא יתפלל בי' עכ"ל:
טו
עבירה. ודוקא נתנדה אבל עבר עבירה לחוד אע"פ שהוא עבריין מצטרף כדלעיל ס"ב בהג"ה ובממון אפי' נתנדה מצטרף. ש"ך:
טז
עליו. כתב הש"ך ונראה דלצירוף זימון ומנין מ"מ אסור אם נתנדה מחמת עבירה שהרי אין זה מטעם אבילות דהא אבל עצמו מצטרף לזימון ומנין כדלקמן ס"ס שע"ט:
יז
אומרים. ר"ל כשמנדים אוחו סתם אמרינן שיהא בנידוי ל' יום. ש"ך:
יח
וסובר. והט"ז חולק ע"ז ומאריך בראיותיו ומסיק שדברי רמ"א כאן שתוך ל' יום לא מועיל חזרה הוא דלא כמאן ולית מאן דחש לה וע"ש:
יט
משפטו. וכתוב בקונטרסים משמע לי שאסור בתספורת אותו היום דאין למתאנח ועצב לספר ולגלח. עכ"ל ב"י:
כ
זמן. היינו ז' לבני א"י ויום א' לבני בבל כדלעיל בריש הסימן:
כא
לשאר. אפי' הם קטנים ממנו. ב"י וד"מ:
כב
לחכמים. והש"ך מביא הרבה פוסקים דסברי דמנודה לשאר החכמים שהם כמותו כל שאינן גדולים ממנו ולפ"ז כ"ש ברב שנידה שמנודה לשאר החכמים מיהו נראה שכ"ז אם התלמיד הוא ת"ח שראוי לנדות לכבודו וכדלקמן סי"ח עכ"ל:
כג
אפקירותא. הוא מן התלמיד והתלמיד עצמו צריך נידוי:
כד
לקיים. וכ"כ הרב לעיל ס"ס רכ"ח לענין גזירת הקהל:
כה
בפניו. אע"פ שאינו בפני רבו:
כו
לרב. וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה. הריב"ש. ונראה דאפי' אותו גדול הוא התלמיד של אותו הרב שנידוהו לכבודו מ"מ כיון דאינו מנודה לרב אינו חייב לנהוג בו נידוי עכ"ל הש"ך:
כז
מחרימין. מיהו היינו דוקא יחיד אבל ב"ד פשיטא שיכולים להחרים. ש"ך:
כח
שיעשה. פי' שכבר נידהו הרב ובא זה המנודה ומבטיחו לפייסו לא מהני עד שיעשה הפיוס (משא"כ במבטיחו קודם הנידוי לא ינדה אע"פ שעדיין לא עשה). ט"ז. וע"ל סי' רמ"ג ס"ח אם ת"ח בזה"ז יכול לנדות לעצמו:
כט
נתכוין. ובהג"מ בשם הרמ"ך פי' דהיינו כשלא ביזהו כלל אלא שאינו מכבדו כמו שהוא חייב לכבדו בקימה והידור אין נידויו נידוי. ומהרי"ק בשם מהר"מ פי' דמיירי שנידה אותו בשביל שמעכב ממונו שלא כדין אף ע"פ שכהלכה נידהו אין נידויו נידוי וכ"כ הרא"ש בתשו' עכ"ל הש"ך:
ל
לעירו. כתב הש"ך דהב"ח פירש דהיינו במנודה מחמת כבוד דאפקיר כנגדם אע"פ שלא הפקיר בבי דינא אבל במנודה לב"ד מחמת דלא ציית דינא או באפקירותא דב"ד לדבר עבירה דינו שוה בין לעירו ובין לעיר אחרת דלכל ישראל הוא מנודה וחייבים לנהוג בו נידוי וכ"פ הלבוש עכ"ל:
לא
כיוצא. אבל לא לעדיפי מינה כמ"ש ב"י:
לב
לנשיא. שנידהו לכבודו:
לג
התרת. כתב הט"ז דמי שהוא בחרם ומתירין לו יכריז השמש שאינו בחרם עוד משום חשדא שמא לא ישמע אחד הפטור מהחרם וכשיראה שאין נוהגים בו דין מוחרם יזלזל בנידוי וחרם ולא יחוש אח"כ לגזרת חכמים:
לד
מומחה. כתב הש"ך נראה דהאידנא ליכא יחיד מומחה כמו לענין נדרים לעיל ר"ס רכ"ח. אבל מדברי הב"ח משמע דאף בזה"ז מותר ביחיד מומחה וצריך לחלק דהתם בעינן גמיר וסביר בדיני נדרים משא"כ הכא עכ"ל:
לה
גדולים. כתב הראב"ד והיינו כשבאין להתיר תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל ג' או יחיד מומחה מתירין לו. א"נ כשנידהו יחיד אפי' אינו מומחה על דבר עבירה כשישלים לו הזמן מתירין לו כל ג' או יחיד מומחה אבל נידוהו רבים צריכים רבים כמותן להתירו עכ"ל:
לו
הם. או בני אדם כנגדם חשובים כמותם. וכ' הטור בשם הראב"ד אם נידוהו ואינו יודע מי נידהו אין אחרים יכולים להתירו אלא הנשיא:
לז
בפניו. הטעם כ' הר"ן משום חשדא שלא יזלזל הוא בעצמו בגזרת חכמים כמ"ש בס"ק ל"ג ע"ש וכ' הש"ך דלפ"ז כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו אפי' לכתחילה מיהו מדברי הרא"ש משמע דלכתחלה לכ"ע אין להתיר לו שלא בפניו אפי' ע"י שיודיעוהו עכ"ל:
לח
הגיע. וכתב הש"ך דבב"י משמע אפי' אם נידוהו אחרים דינא הכי ותימה דלעיל סי' רכ"ח סי"ז פסקו המחבר והלבוש והב"ח דה"ה דהמנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול כמו נדר ולענין הלכה נראה עיקר וכ"פ הט"ז. וכתב הש"ך דנראה מדברי הריב"ש שלא נאמר זה אלא ביחיד הנודר אבל בחרמי תקנות הקהל לא והוי כאלו התנו כן בפירוש בשעת הנדר והחרם וכ"נ עיקר עכ"ל:
לט
שאין. שכיון שנידה עצמו בעה"ב הכניס עצמו בנידוי שלמעלה ומי יתירנו לו. ש"ך:
מ
שבועה. שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פלוני. ב"י ופרישה:
מא
עשרה. כתב הש"ך דמדברי הב"ח נראה דה"ה לעיל סל"ג בת"ח דאינו יכול להתיר לעצמו צריך י' שיתירו לו וע"ש עכ"ל:
מב
במקומו. כתב הט"ז בזה א"צ לטרוח עד פרסה שאין להם מעלה גדולה כ"כ יתר על ג' כנ"ל עכ"ל. וכתב הר"ן צ"ע במי שנידוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני המנודה ומסתימת דברי הפוסקים משמע דשוה למנודה בכל דבר. ש"ך:
מג
מכונסים. דהוי כנידוהו בפניו שאין מתירין לו אלא בפניו רק דאם מצאם מכונסים אמרינן דמסתייע מילתא והוי כבפניו אבל ע"י מנודה עצמו ודאי מועיל אפילו ע"י חיזור בני אדם. תוספות:
מד
מכשול. שאחרים אינם יודעים שנידה את זה:
מה
החכם. והוא שראוי להורות ויגע בתורה. ב"י בשם הקונטרסים:
מו
המחשב. כ' הש"ך נראה דהיינו דוקא כשמחשב וקובע ע"פ שהיו רגילים לקבוע בא"י בזמן שהיה ב"ה קיים אבל לחשב בתקופות ומזלות כמו שנהגו האידנא אדרבה מצוה היא כדאמרי' כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו וגו':
מז
למי. ובא לב"ד להתרעם עליו שנידהו שלא כדין ב"ד מנדין אותו כ"כ הלבוש ומשמע דכל שלא בא לב"ד לקבול עליו אין ב"ד נזקקין לנדותו. ובכסף משנה כתב בשם הרשב"ץ בתשובה דהכא מיירי במי שרגיל בכך שב"ד נזקקין לנדותו ומשמע דברגיל אפי' אינו קובל עליו הב"ד נזקקין לנדותו עכ"ל הש"ך:
מח
לשאלה. וע"ל סי' רכ"ח ס"כ וסי' רל"ח ס"כ וצ"ע דנראין דברי המחבר כסתרי אהדדי וע"ש וק"ל ונ"ל לתרץ דמ"ש המחבר כאן שכל ב"ד שנזקק לשאלה בר שמתא הוא איירי בדבר שעדיין לא נהג איסור כימים שנהג בהם היתר כדלעיל סי' ר"ח וכן הוא בש"ס. אבל אח"כ אע"פ שעבר במזיד נשאל עליו. וכל זה בדבר ששייך לנהוג איסור וכו' אבל בדבר שאינו שייך כגון שנשבע שלא יאכל ככר ועבר ואכל מתירין לו מיד ומזה מיירי בסימן רכ"ח ורל"ח וכן מבואר חילוק זה להדיא בסימן ר"ח ס"ה ע"ש:
מט
נידוי. אפי' אין שמעון ת"ח. ודוקא אם מסרב אבל אם דוחהו איזה דחיה כגון אין לי מעות עכשיו וכה"ג לא הוי נידוי. מהרי"ק. וכן כשכופהו לצורך המס ולא נתחייב לגמרי אין נידויו נידוי. כ"כ בהגהת אשר"י:
נ
עדים. ולפעמים א"צ עדים כשרים אלא אפילו אשה או קטן או קרובים נאמנים בדבר של קטטות. כ"כ מהרי"ק וכן כתב הרב בח"מ ס"ס ל"ז עכ"ל הש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
של״ד
א
מימרא דרב חסדא וכו' מועד קטן דף ט"ז ע"א:
ב
ברייתא שם (דף ט"ז ע"א):
ג
מימרא דרב יהודה וכו' שם:
ד
ממשמעות הגמ' שם דף י"ד ע"ב:
ה
מימרא דרב חסדא שם דף ט"ז ע"א:
ו
הרא"ש בשם הראב"ד מעובדא דר"א שברכוהו וישב לו ר"ע וכו' ב"מ דף נ"ט ע"ב:
ז
שם מעובדא דהורקנוס בנו שהיה משמשו (עבודת כוכבים) [סנהדרין] דף ס"ח ע"א ומדאבעיא לן מנודה מהו בתשמיש המטה מ"ק דף ט"ו ע"ב אלמא שמותרת לישב בד' אמותיו וכ"כ הרשב"א וששאר קרוביו אסורין:
ח
הוא נלמד במכל שכן מהישיבה:
ט
לשון רמב"ם בפ"ז מהת"ת וכ"פ הטור והגהות שם בשם הרוקח ונתן טעם שאם יצרפוהו היכן קללתן ומה הועילו בתקנתן ואינו ראוי לצירוף וכו':
(°) עיין במ"ש בסוף הסימן:
י
ברייתא מ"ק דף ט"ו ע"א:
יא
ברייתא שם:
יב
טור מדברי אביו הרא"ש שם מדאבעי' לן שם בגמרא אם מותר בשאלת שלום וכו':
יג
ריב"ש:
יד
ברייתא מ"ק דף ט"ו ע"א וכרבי יהודה:
טו
רמב"ן בספר ת"ה שדינו כמאבד עצמו וכו' ויתבאר לקמן סי' שמ"ה:
טז
בקונטרסים בשם הרשב"א:
יז
טור מדברי אביו הרא"ש בשם הראב"ד:
יח
שם:
(°) גם המחבר כתבו לקמן בסעיף י'.
יט
שם ושם בשם הירושלמי:
(°) פי' שאינו מתחרט לשוב ולומר שלא יעשה עוד כן אבל אין פירושו שעדיין עושה כן וע"ל סעיף י"ג:
כ
לשון הטור:
כא
שם מדברי אביו הרא"ש בשם הראב"ד:
כב
בתשובות להרמב"ן סי' רמ"ד ונתן טעם שהשבועה חלה גם על דבר מצוה כשכולל עמה דברים אחרים ועוד למגדר מילתא ב"ד מתנין לעקור דבר מצוה:
כג
הרשב"א בתשובה:
כד
טור בשם הראב"ד:
כה
ג"ז בשמו:
כו
שם מדברי הראב"ד (שייך לסעיף ב') כתב הב"י בבדק הבית בשם הרשב"א דאם רבים הם המוחרמים שגזרו שלא להנות אותם גם המוחרמים בכלל שאסורים להנות זה את זה:
(°) פי' אם היה הנידוי בשביל אפקירותא:
כז
לשון הטו' מדברי אביו הרא"ש בשם הראב"ד שם מהנהו עובדא במ"ק דט"ז ע"א:
כח
מעובדא דר"ש ובר קפרא שם:
כט
בריית' שם דף י"ז ע"א:
ל
שם בגמרא דאי במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה וגו' וכדלקמן סעיף י"ז:
לא
טור בשם הראב"ד וכ"כ אביו הרא"ש שם ובתשוב' כלל כ"ח:
לב
הריב"ש בתשובה:
לג
שם וכתב וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה וביראה:
לד
לשון הרמב"ם בפ"ז מהת"ת ממ"ש לעיל בסעיף ט"ו:
לה
בתשובות הרמב"ן סי' רמ"ה:
לו
ירושלמי וכפירוש האבי עזרי הביאו הטור כמ"ש הרמ"א בהג"ה:
לז
ברייתא בבבלי דף ט"ז ע"א:
לח
שם:
לט
הריב"ש בתשובה:
מ
רמב"ם בפ"ז מהלכות ת"ת וכ"כ הטור:
מא
כן הוא ברמב"ם:
מב
ג"ז שם מעובדא דרבינא וכו' נדרים דף ח' ע"ב ומעובדא דר"א וכו' הותר הנדר סנהדרין דף ס"ח ע"א ש"מ דנידוי נדר הוא:
מג
שם בנדרים בעובדא דרבינא וכתבו התוספות הטעם דפעמים שלא יהא הרב מזומן וכו' ואין להשהו' השמתא על האדם:
מד
גם זה שם ממימרא דאמימר הלכתא וכו':
מה
טור בשם הראב"ד וכ"כ הרא"ש בשמו:
מו
כ"כ הרא"ש בשמו:
מז
ג"ז שם בשם הראב"ד:
מח
הרא"ש שם:
מט
כתוב בקונדרסין ופי' שם שכיון שחלה עליו קללה או נידוי לעולם עומד עליו עד שיהא ניתר אז יוצא ממנו ומרמ"ח איבריו:
נ
שם כדין נדרים לעיל בסימן ר"ח סעיף ב' וציינתיו שם:
נא
מימרא דרב אילא וכו' נדרים דף ז' ע"ב:
נב
מימרא דרב יהודה וכו' מכות דף י"א ע"א:
נג
כ"כ התוספות שם והביאו הטור בשם ר"ת:
נד
שם בשם אביו הרא"ש בתשובה כלל כ"ח ונתן הטעם שהנידוי קל מהנדר שהמנדה לעצמו מתיר לעצמו מה שאין כן בנדר:
נה
ציינתיו לעיל בסי' רכ"ח סעי' מ"ה:
נו
מימרא דרב גידל וכו' מ"ק דף י"ז ע"א:
נז
טור בשם הרמב"ם שם בפ"ז וכמו שהוכיח הר"ן לגירסא דגרסי שם פשיטא:
נח
הר"ן פ"ק דנדרים בשם הרשב"א וכספרים דלא גרסי פשיטא:
נט
טור בשם אביו הרא"ש בתשובה כלל כ"ח סי' ב':
ס
שם ובתשובות שם סי' ה' וכת' שם דדינו כמו נידוהו בחלומו אבל לא בעי דמתני הלכתא:
סא
ממימרא דרב יוסף נדרים דף ח' ע"א:
(°) כתב הב"י מ"כ כשבאים להתיר לו יאמרו מתמת דאשתמית פלוני בחלמיה מותר יהא ליה לא יסורין ולא קללה יבאו עליו ויאמרו יחי ראובן ואל ימות וגו' תודיעני אורח חיים וגו' ואומרים ג"פ ויעבור וגו':
סב
שם ומפרש טעמא דלשמותי' שויה שליח למשרי ליה לא שויה שליח:
סג
רמב"ם שם דמשמע ליה דפרשת דרכים שאמרו שם בגמרא לא הוי עד פרסה דתוך פרסה הוי כרמים וכו':
סד
שם מסברתו או שהיה גירסתו כן בגמרא:
סה
תוס' שס בעובדא דרבינא:
סו
לשון הרמב"ם בסוף הלכות שבועות ממימרא דרב חנן א"ר נדרים דף ז' ע"ב.
סז
ויליף לה מקרא תמורה דף ג' ע"ב:
סח
שם בנדרים וכפי' הר"ן שם
סט
טור בשם ספר המצות:
ע
הר"י בשם הראב"ד מההוא עובדא דר"ל מ"ק דף י"ז ע"א
עא
תשובות הרא"ש כלל ט"ו
עב
טור בשם תשובת אביו הרא"ש ז"ל וכ' אע"ג דדרשינן ואת לרבות אחיך הגדול כיון שאינו נושא פנים לתורה אינו עושה מעשה עמך:
עג
לשון הרמב"ם ריש פ"ו מהלכו' ת"ת ממימרא דרב אויא באושא התקינו וכו' מ"ק די"ז ע"א:
(°) פי' אלא אומרים לו הכבד ושב בביתך שם בגמרא:
עד
ירושלמי:
עה
ירושלמי בפרק בתרא דהוריות:
עו
מהא דמר זוטרא חסידא בבלי מ"ק דף י"ז ע"א:
עז
מהא דרב פפא שם:
עח
טור מדברי אביו הרא"ש שם מעובדא דההוא צורבא מרבנן שם:
עט
ל' הרמב"ם שם בפ"ז והביאו הטור:
פ
מימרא בירושלמי שם בפ"ג דמ"ק ובבבלי ברכות דף י"ט ע"א:
פא
מעובדא דרב יוסף קדושין דף ע' ע"ב:
פב
שם [דף כ"ח ע"א]:
פג
משנה ו' פ"ה דעדיות לדברי רבי יהודה:
פד
ב"ק דף קי"ב ע"ב:
פה
שם דף קי"ג ע"א האי מאן וכו':
פו
בגמ' איתא עד דציית ופי' הב"י דאיירי הכא שאחר שאמר ציינתא דינא ראינו שנשמט לפרוע:
פז
ב"ק דף ט"ו ע"ב:
פח
שם דף קי"ד ע"א:
פט
מימרא דרב וכו' שם:
צ
מימרא דרב חסדא חולין דף קל"ב ע"ב:
צא
מימרא דרב ושמואל פסחים דף נ"ב ע"א:
צב
שם דף נ' ע"ב:
צג
מימרא דר' אבא נדרים דף ז' ע"ב:
צד
ברכות דף י"ט ע"א וביצה דף כ"ג ע"א:
צה
ירושלמי פ"ג דמ"ק אעובדא דחוני המעגל:
צו
ברכות דף ס"ג ע"א פי' כדרך שהיו קובעים ומעברין בזמן חכמי המשנה:
צז
מ"ק דף י"ז ע"א:
צח
ירושלמי פ"ג דמ"ק:
צט
סנהדרין דף כ"ה ע"א וגרסי דשמתיה וכו':
ק
חולין דף י"ח ע"א וע"ל סי' י"ח סעיף י"ז:
קא
מימרא דרב נדה דף י"ג ע"ב:
קב
מימרא דרב פפא כתובו' דכ"ח ע"א:
קג
מ"ק דף י"ז ע"א:
קד
שם מעובדא דר"ל דא"ל אדרבה וכו' אם נתחייבתי לך ממון נידוי מי נתחייבתי לך:
קה
הראב"ד מעובדא דרב שילא יבמות דף קכ"א ע"א וכתבה הרמב"ם בסוף הלכות גירושין:
קו
שם וכרב אחא וכו' נדרים דף כ' ע"א:
קז
ג"ז רבינו ירוחם בשם הראב"ד מעובדא דרב המנונא מ"ק דף כ"ז ע"ב:
קח
כתוב בקונדרסין מהא דמנחות משנה ד':
קט
ג"ז שם משנה ד':
קי
ג"ז שם ממימרא דרבא ב"ק דף קי"ז ע"א:
קיא
מעובדא דר"א שברכוהו ב"מ דף נ"ט ע"ב:
קיב
שבת דף י"ט ע"ב:
קיג
מימרא דרב יוסף מ"ק דף י"ז ע"א וכפי' הראב"ד הביאו הטור:
קיד
הגהות אשירי פרק ג' דמ"ק בשם אור זרוע:
קטו
טור בשם הרמב"ם בפרק ו' מהלכות ת"ת מהא דשמתוה אביי ורבא לההוא טבחא וכו' מ"ק דף ט"ו ע"א:
קטז
מהא דנידו את עקביא וכו' משנה ו' פ"ה דעדיות ומייתי לה בברכו' דף י"ט ע"א:
קיז
ממשמעות מעובדא דאביי ורבא דלעיל שם וממשנה וברייתא ב"ק דף צ"ב ע"א וכתב הבית יוסף שנראה דשירצה גרסינן היו"ד בשו"א והרי"ש בפת"ח כלומר עד שיפייס כמ"ש הרמ"א בשמו:
קיח
ברייתא מ"ק דט"ז ע"א:
קיט
וכ' הב"י דה"ה אם הפקיר בחכם גדול ממנו הרבה בחכמה וביראת חטא דהא כע"ה חשיב גביה ואצ"ל אם גדול הדור דכרבו חשיב וכו' וממשנה דעדיות לעיל:
קכ
מהא דשליח ב"ד נאמן כבי תרי לשמתא ב"ק דף קי"ב ע"ב קל וחומר לחכם עצמו ב"י א"נ ממימרא דרב יוסף שציינתי לעיל בסעיף מ"ה מדאמר במלתא דפסיקא ליה תשו' הריב"ש ח"ב סי' ל"ד:
קכא
ממימרא דרב חסדא מ"ק דף י"ז ע"א:
קכב
מפורש במ"ש לעיל:
קכג
תרומת הדשן סי' רע"ו:
(°) דין חרם ר"ג שלא לישא שתי נשים עיין כא"ה סי' א'. עוד החרים שלא יתפלל השליח צבור כשמחזיק אדם חרם עד שיאמרו טובי העיר שיתפלל. חרם שלא להרחיק אדם מאשתו יותר מי"ח חדשים. תקנה שלא לשכור בית עובד כוכבים דדר בו חבירו ישראל כדאי' בח"מ סי' רל"ז. חרם שלא לקצץ גליון ספר אפי' לכתוב עליו. חרם שלא לבייש לבעלי תשובה מעונם לפנים. חרם שלא לראות בכתב חבירו שלא ברשותו אא"כ זרקו. חרם שלא ליקח כלל כגון כליהם או גביע או בגדי כומריהם וספרי תפלות ומשמשיהם מפני הסכנה. אין אדם רשאי לבטל התפלה בשבת או ביום טוב אלא א"כ ביטל התפלה קודם לכן ג"פ. תקנה שלא לסרב ליכנס בחרם להרים מעשר ואחד יכרית לכולם אם יש מנין בעיר וקודם ר"ג מ"ה היתה תקנה ור"ג מ"ה תיקן לחדשה בכל שנה. חרם על המכה חבירו שיתירו לו הקהל קודם שיתרצה לעשרה במנין עד שיקבל כל מה שיגזור בית דין אם המוכה צועק וקובל עליו ואם לאו יתירו הקהל לעצמם. עוד שם קנס קצוב למכה חוץ מבית הכנסת ובבית הכנסת הקנס כפול. עוד הוסיף ר"ת בצירוף שאר רבנים חרם שלא לעכב הפקדונות בשביל שום תביעה רק המלמד וכו' כדאי' בח"מ סי' ע"ב. חרם שלא יעשה שקרנות ולא גילוח מעות. עוד שם שלא ידברו בביהכ"נ אך ישבו באימה וביראה העתקתי מסוף תשו' מהר"מ ועוד שם הרבה תיקונים וקצר הגליון מלהכילם והירא דבר ה' יעיין עליהם ועיין בא"ה סי' א' סעיף י' בהג"ה שתקנת ר"ג מן הסתם נוהג בכל מקום:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
של״ד
א
העובר כו'. ע"ל סמ"ג:
ב
מנדין כו'. מ"ק ט"ז א' אר"י בריה דר"ש כו':
ג
אבל כו'. שם ועתוס' שם ד"ה מתרינן. ויש מפרשים כו' וכ"כ הרמב"ם והרא"ש:
ד
אפי' פגע כו'. שם י"ד ב' א"ר מי קתני כו' וכ"מ בירושלמי הביאו הרא"ש בר"פ סמ"ח והמנודה כו':
ה
ומנדין כו' ואפילו כו'. קדושין ע"ב א':
ו
וי"א אף כו'. מהנ"ל (עבה"ג ס"ק ז') דה"ה לב"ב. וכמ"ש הטעם דאשתו ובניו מותרים דמחיותיה לא אדרוהו וכמ"ש בנדרים ל"ט א' והוא דברי הרא"ש וטור וסברא הראשונה הוא דברי הרשב"א והר"ן מהא דנדרים ז' כ' [אבל במ"ק י"ז א' הגירסא באושפיזיה] וער"ן שם:
(ליקוט) חוץ כו' וי"א כו'. ער"נ בנדרים ז' ב' ד"ה וכי עייל כו' וברא"ש שם (ע"כ):
ז
ואין אוכלין כו'. כ"מ שם ט"ז א' ודאכיל ושתי כו' משמע דמ"מ איסורא איכא בלא"ה:
ח
ואין כו' אבל כו'. עבא"ח סי' נ"ה:
ט
(ליקוט) ואסור בתכבוסת ובתספורת. גמרא וברייתא שם אבל שאר דברים דסלקא באבעיא קי"ל ספיקא דרבנן להקל. רי"ף וכתב הרא"ש בשם הראב"ד וקשה דא"כ הא דתניא וכן אתה מוצא כו' אהייא קאי ונראה דע"כ אנעילת הסנרל קאי וכמו שמצינו בר"א ותניא בתוספתא (בתוספתא שלנו ליתא אלא באבל רבתי פ"ה) וירושלמי (פ"ב דברכות וש"מ) אבל ומנודה כו' וכמש"ל סי' שפ"ב ס"ד וערא"ש שם:
י
וכן אסור להנותו. כ"כ הרא"ש בשם הראב"ד וע"ש סי' נ"ה (ע"כ):
יא
ומותר לדבר כו'. ברפ"ב דמדות השוכן בבית כו' ועבה"ג.
(ליקוט) ומותר לדבר כו'. דהא רב יהודה דבר עם ההוא כו' שם י"ז א'. הרא"ש שם (ע"כ):
יב
ומ"מ לא כו'. ע"ל סי' שפ"ה ס"א בהג"ה:
יג
ואין כו'. דהא מבזין אותו שסוקלין ארונו כ"ש שאין עושין לו כבוד. שם וה"ה בכלל הפורשים מדרכי ציבור דאמרינן אין כו' וע"ל סי' שמ"ה וז"ש וה"מ לאפקירוסא כו':
יד
אפילו נידוהו כו'. ממ"ש י"ז א' עיילוה למערתא כו'. שם:
טו
אע"פ כו'. ממש"ש (ט"ז א') ודאכיל ושתי כו' משמע אבל מסתמא לא:
טז
אם רצו כו'. הראב"ד מירושלמי וערא"ש סנ"ה:
יז
ויש רשות כו'. עס"י בבה"ג שם:
יח
כשיגיע כו'. שם מירושלמי הנ"ל וממ"ש בגמרא אין נידוי פחות מל' יום והיינו בלא תורה וכמ"ש בסי"ג וערא"ש סנ"ד:
יט
ומ"מ כו'. שם מירושלמי הנ"ל:
כ
אם ירצו כו'. גמרא שם:
כא
אם ראו כו'. גמ' שם:
כב
הא כו'. דאין אבלות לחצאין. רא"ש סנ"ה:
כג
הא כו' ומ"מ כו'. שם סנ"ד מדברי הרי"ף שפסק דלא קי"ל כאביי שם מהא דנדרים ז' ב':
(ליקוט) הא דאמרינן כו' ומ"מ כו' ויש מי שחולק כו' ותוך ל' כו'. ער"נ בנדרים ז' ב' ד"ה וש"מ אין בין כו' (ע"כ):
כד
ואפילו כו'. כתירוץ השני שם:
(ליקוט) ואפילו אם לא כו'. כן פי' הראב"ד שם לחד פירושא וכ"ה בגמרא דשבועות להדיא מ"א א' וכמ"ש בח"מ סי' פ"ז ס"ט והא דנגדינן ליה משום דמשהא עלוי שמתא כמ"ש בפ"ה דיבמות (נ"ב א') ופ"ק דקדושין אלא דשם משמע דאפילו אינו מבקש שיתירו לו וכן שם סי' צ"ח ס"ה ואף שאמרו שם צ' יום שם הנידוי להבא שיבא לב"ד ויפרע או יקבע זמן וכל שעה חייב בהנידוי משא"כ בנידוי לשעבר וכמו ההיא דשבועות דאין הנידוי משום הפירעון כמש"ש דלינקטיה בכובסיה כו' אלא משום דלא רצה לישבע אבל מהא דר"א (סנהדרין ס"ח א') ועקביא (פ"ה דעדיות) משמע דוקא שמבקש וכן בירושלמי רפ"ג דמ"ק והביאו הרא"ש שם והמנודה שהתירן כו' אלא במה אנן קיימין כו' אלא דשם משמע דאין מתירין לו כלל קודם שלשים יום ולא קי"ל כן כמ"ש (מ"ק ט"ז א' ובכל ענין לדברי הרי"ף) טוט אסור כו' (ע"כ):
כה
אבל אם כו'. עובדא דר"א יוכיח:
כו
ויש כו'. ממש"ש י"ד ב' דאזיל ופייסיה כו' ובירושלמי שם והביאו הרא"ש שם בר"פ והמנודה כו' אלא במה אנן קיימין כו' וז"ש ותוך כו':
כז
נזיפה כו'. ערא"ש שם:
כח
אבל אינו כו'. עש"ך:
כט
ודוקא כו'. רפ"ה דעירובין (ס"ג א'):
ל
ואי פליג כו'. פ"ח דב"ב (קי"ט ב'):
לא
רב כו'. ע"ל ס"ס רכ"ח:
לב
תלמיד כו'. שזהו ג"כ בכלל לכבודו:
לג
ומ"מ כו'. גמ' שם:
לד
בד"א כו'. גמ' שם:
לה
אבל מנודה כו'. כמ"ש בתלמיד לרב הוא דאינו מנודה כו' וה"ה כאן דכללינהו בברייתא ומזה נלמד מ"ש למעלה אפילו גדולה כו':
לו
אבל הם כו'. פ"ק דב"ב (ח' ב'):
לז
כיצד כו'. ממ"ש בסנהדרין ס"ח א' הותר הנדר וכמו בנדר סי' רכ"ח (סעיף ג') ע"ש:
לח
מתירין כו'. כן משמע בנדרים ח' ב' ופשיטא דלא חמיר מנדר וכמש"ש וער"ן שם:
לט
או כו'. גמ' שם:
מ
וכל חרם כו'. מעובדא דר"א הנ"ל ובמ"ק י"ז א' וש"מ:
מא
ויש כו'. ממש"ש גברא דחשיב כו' ומה שפחה כו' ועובדא דר"ל וערא"ש סנ"ג וסנ"ח:
מב
נידוהו ג' כו'. מס' שמחות והביאו הרא"ש סנ"ג:
מג
אבל כו'. דז"ש שם בגמרא וש"מ כ"א מפר חלקו. שם:
מד
ואם היו כו'. מהנ"ל ג' שנידו כו' וה"ה ליותר:
מה
וכל אותם כו'. כמ"ש (מגילה כ"ו וש"מ) בז' טובי העיר במעמד אנשי העיר:
מו
נידוהו סתם כו'. כנ"ל סכ"ד בהג"ה: (אם זלזל כו'. ע"ל סי' ר"ח ס"ק ד' וס"ק ה'):
מז
ואם התירו כו'. ער"ן ורא"ש שם וע"ל סי' רכ"ח ס"כ:
מח
אפילו אם כו'. עט"ז וש"ך:
מט
ואפילו כו' ויש כו'. ער"ן שם:
נ
לא מצא כו'. כל זה כגירסא שלו (וכ"כ הב"ח דלא כהב"י):
נא
וי"א כו' ומיהו כו'. כגירסא שלנו:
נב
י"א כו'. כפי' תוס' שם:
נג
או שנשבע כו'. עבפ"ק דתמורה ג' ב':
נד
או שבירך כו'. פ"ה דברכות (ל"ג א'):
נה
וצריך כו'. נדרים שם:
נו
בד"א כו'. כ"מ ביבמות קכ"א א':
(ליקוט) בד"א כו'. וכן בכ"ד שחייב נידוי וכמ"ש ביבמות קכ"א אנא מיטעא כו' (ע"כ):
נז
אח גדול כו'. עבה"ג וכמ"ש בפ"ב דיבמות (כ"ב ב') וש"מ:
נח
ואע"פ שנמנים כו'. פ"ד דפסחים (נ"ב א'):
נט
ואי סני כו'. מ"ק י"ז א':
ס
כגון כו'. הרא"ש שם:
סא
שמתעסק כו'. בפ"ב דחגיגה (ט"ו ב'):
סב
או כו'. פ' בתרא דיומא (פ"ו א'):
סג
על כ"ד כו'. לשון גמרא דרפ"ג דברכות (י"ט א') ונקטינהו הרמב"ם ממקומות מפוזרין מבבלי וירושלמי והראב"ד וקונדרסים השיגו דמצינו עוד הרבה וכמ"ש בסמ"ד וב"י תי' דכל הנהו נכללים ברביעי המזלזל כו' ודבריו תמוהין דא"כ ה"ל להרמב"ם הרבה להשמיט מכ"ד דברים ג"כ:
(ליקוט) על כ"ד כו'. עתוס' דקדושין כ"ח א' ד"ה הקורא כו' ור"נ בנדרים ז' ב' ד"ה ואם לא כו' שהרי כו' (ע"כ):
סד
וא"צ לענין כו' כמ"ש (מ"ק י"ז א') ת"ח עביד דינא כו' וערא"ש שם ואמרינן (ב"ק קי"ב ב') שליח דב"ד כו':
סה
(ליקוט) וכן ת"ח המחזיק כו'. עב"י שתירץ דברי הרמב"ם דלא חשיב לה שהוא בכלל המבזה החכם ודבריו תמוהין ולא עיין ברפ"ג דברכות (דא"כ מאי פריך שם ובמתני' ליכא. והא איכא כו' ותניא כו'. הלא כבר חשיב שם המספר אחר מטתן של ת"ח) (ע"כ):
סו
ואם דינו כו'. שם לפי' הרא"ש בשם ר"ת:
סז
ואפי' לא כו'. נדרים נ' ב':
סח
ראובן כו'. שם לפי' הרא"ש וע' הג"א שם:
סט
וי"א כו'. שם לפיר"ת ע"ש:
ע
אבל אם כו'. מ"ק שם ואזיל ופייס כו':
עא
אע"פ כו' וכל כו'. ספ"ה דשבת:
עב
מ"מ אין כו'. קדושין ע"א א' (ע"ל סי' קנ"ז ס"ק ה'):
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
של״ד
א
ואפי' יש לחוש כו'. עבה"ט ועיין בתשובת רשב"ץ ח"ב סי' מ"ז שדעתו ג"כ כדעת הנה"כ וכן כתב בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן מ"ח ע"ש ובתשובת חות יאיר סי' קמ"א ע"ש ובשאילת יעב"ץ ח"א סימן ע"ט בסופו ור"כ בתשובת רדב"ז החדשות סימן קפ"ז וסיים ומ"מ צריך למנהיג הדור להיות מתון בדברים כאלה לפי שאין כל האנשים שוים ולא כל העבירות שוות ויהיו כל מעשיו לשם שמים ע"ש. [וכן העלה בתשו' ח"ס סי' שכ"ב וכתב שם אמנם יש להסתפק היכא דאיכא למיחש שימיר דתו ויקח גם בניו הקטנים עמו מהו לחוש לקטנים שלא חטאו. ודעתו דיש לחלק דמי שיש בו דעות כוזבות דקרוב לודאי שילמוד גם לבניו אחריו ואז יהיו גם הבנים בכלל כל באיה לא ישובון אין לחוש על הבנים ומה"ט נ"ל דהכת הארורה המאמינים בש"צ ימ"ש אם ח"ו לא יהפך לבבם לטוב רודפין אותם עם בניהם ובנותיהם כו' אבל סרבן ועבריין בעלמא מאן לימא לן שלא נחוש על בניו כו' והאריך בזה ומסיק עדיין הדבר צריך עיון ומתון ע"ש]:
ב
ובנעילת הסנדל. עבה"ט ומ"ש מותר בתפילין [עיין בס' תפארת למשה שכ' ע"ז וז"ל וכן משמע מר"א בן הורקנוס (ס"פ ד' מיתות) שהניח תפילין כדאמר שבא הורקנוס בנו לחלוץ תפילין אף שהיה מרוחק ודלא כמ"ש בא"ח ס"ס ל"ח מנודה ומצורע אסורים להניח תפילין וצ"ל דט"ס הוא שם. וגם בפ' ואלו מגלחין מיבעיא לן מנודה מהו בתפילין ונשאר בתיקו ומספיקא חייב עכ"ד]. ועיין בזה בתשובת שמש צדקה חי"ד סימן ג':
ג
שלא ימולו בניו. כתב בר"י בשם ספר מקום שמואל דקמ"ל מהר"ם בהג"ה דאף שאביו היה בעצמו מוהל יכולים לגזור עליו שלא ימול הוא בעצמו לבניו והוא ז"ל כתב עליו דאין דין זה ברור דאפשר דזה אין גוזרין עליו כמו שאין גוזרין עליו שלא יתפלל ולא יקרא ק"ש ולא יניח תפילין ואין ראיה ממ"ש הרב כנה"ג שלמד מתשובת הרמב"ן שיכולין לגזור שלא לומר הוא קדיש על אביו דהתם הוי דומיא דזימון ותפלה בעשרה כיון דהוא צריך לאחרים לקיים המצוה שלשה לזמן ועשרה לקדיש וקדושה גוזרין עליו שהוא מופרש ומובדל ולא יהיה לו חלק וצירוף בישראל אבל דבר שהוא יכול לקיים בעצמו מבלי צירוף אחרים כלל כגון למול את בנו זה אין לגזור עליו ע"ש:
ד
מבית הספר. [עבה"ט ועיין בתשו' חתם סופר סימן שכ"ב מ"ש בזה]:
ה
רשאים. עיין בתשובת חינוך ב"י סימן ע"ז בשם זקינו ז"ל במי שהיה מוחרם שנולד לו בן קודם החרם ולפי שהיה חולה נדחה מילתו עד שיבריא ובתוך כך נלכד אבי הבן בנידוי והחרימוהו ב"ד שלא למול את בנו וכתב שם חכם אחד דדוקא קודם שנולד הבן רשאים להחמיר על האב שלא למול בניו דעדיין לא חל חיובא אבל לא אחר שנולד וכן אם גזרו שלא יקברו לו מת דוקא כשהיה עדיין חי בעת החרם והוא ז"ל חלק עליו ודעתו דדוקא במת יש לחלק בין אם מת קודם הנידוי או אח"כ אבל במילה אין חילוק וע"ש בהג"ה מנכדו המדפיס ספר הנ"ל שכתב דאפשר דוקא בנד"ז גזרו כך כיון שמן השמים עכבוהו שהיה חולה ונדחה מילתו לכן אמרינן כיון דאידחי אידחי אבל לדחות המילה מיום השמיני לא ע"ש:
ו
אבל לא לחכמים. עבה"ט בשם ש"ך שחולק ע"ז וקשה דא"כ אמאי תני מנודה לרב מנודה לתלמיד מאי איריא לתלמיד הרי לכל החכמים מנודה ומצאתי בתשובת רדב"ז החדשות סימן שע"ח שגם הוא ז"ל העלה מנודה לרב מנודה לכל החכמים וכתב דהא דתנן מנודה לתלמיד היינו אפילו אם התלמיד נתחכם וגדול מרבו ע"ש. ומינה דהא דתנן מנודה לתלמיד אין מנודה לרב ג"כ מיירי אף אם התלמיד גדול מרבו וצ"ע:
ז
פירוש שלא נתכוין. עבה"ט בשם הג"מ ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן קס"ח מה שהקשה על זה הבאתיו לעיל סי' רמ"ג סק"ו:
ח
אינו מנודה לעירו. עיין בספר לבושי שרד שכתב דהיינו שאין בני עירו צריכים להתרחק ממנו וכה"ג אבל הוא עצמו צריך לנהוג כל הדינים שנוהגים במנודה ע"ש:
ט
על תנאי. עי' בתשב"ץ ח"ב סי' ך' שכתב דבזה אפילו המנודה ת"ח דקיי"ל דמנדה לעצמו ומפר לעצמו (כדלקמן סעיף ל"ג) אינו יכול להפר לעצמו בנידוי שחל עליו מפני קבלתו שאם היה ת"ח יכול להפר לעצמו למה יהודה לא הפר לעצמו וכ"כ הראב"ד ז"ל ודבר זה צ"ע עכ"ד ע"ש:
י
נידוהו בחלום. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' ק' שכתב דה"ה אם חלמו לו אחרים שהיו מנדין אותו צריך ג"כ התרה ע"ש וכ"כ בתשב"ץ סי' שכ"ט ע"ש עוד:
יא
דאין לו התרה. ע' בתשו' הרשב"ש סי' שצ"ו שנשאל צבור שנידום בחלום מי מתירם מהנידוי אם מהצבור עצמם או מצבור אחר והעלה שהמנודה אפשר שיתיר לאחרים נידויו ולכן בנדון הזה יקחו עשרה מטובי הקהל בבת אחת ואפילו לסברת הרמב"ן והרא"ש ז"ל (הוא היש חולקים דלעיל סי' רל"ד סעיף כ"ט) דאין בעל מפר לשתי נשיו דוקא בנשיו משום דכתיב יפר אותה ולא אותה וחברתה אבל באינש דעלמא מפירין הרבה כאחת. ואחר שאלו התירו להצבור יעמדו עשרה מהאחרים ויתירו לאותם שהתירו לצבור וזה אי איכא עשרים דתנו ומתנו ואי ליכא עשרים יתירו לעשרה שהתירו לצבור אחד לאחד שיסתלק א' מהעשרה ויצרפו עשירי עם התשעה האחרים הנשארים. ויתירו לאותו אחד ואח"כ יסתלק אחד ויכנס האחד שהתירוהו וכן עד שיתירו את כולם ע"ש:
יב
אדרבה. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סימן ע':
יג
של שני נידוי. עיין בתשובת רדב"ז החדשות סימן כ"ח:
יד
המזלזל בד"א. עיין ש"ך מה שהקשה על הכ"מ ועיין בתשו' כנסת יחזקאל חא"ח סוף סי' י"ט שכתב דבמחילת כבודו של הש"ך לא הבין קושיית הכ"מ ע"ש:
טו
בדבר א' מדברי סופרים. עיין בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סימן נ"ז שכתב על מי שקילל לת"ח ולתורתו דאף אם החכם לא הגיע עדיין למדה זו שינדו עבורו מ"מ ראוי להענישו עונש וקנס גדול כיון שנגע בכבוד התורה ע"ש:
טז
מדברי סופרים. עש"ך ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן צ'. וע"ש מ"ש דמי שנתחייב נידוי ורוצה ליתן קנס אינו פטור מהנידוי ע"פ הדין מ"מ הכל לפי ראות עיני הב"ד אם רואים שמתחרט בלב שלם ראוי להקל דהא אין מחויבים לנדותו ברבים ע"ז ע"ש. לפ"ז נראה דאם היה בענין שמחויבים לנדותו ברבים כמו בסעיף מ"ז אי אפשר להקל עליו:
יז
המחלל י"ט שני. עיין בתשובת מהר"י הלוי סי' י"א בנדון חכם שהתיר להפליג בספינה ביום טוב שני של גליות אם מנדין אותו כדין המזלזל ע"ש:
יח
המחשב שנים. עש"ך ועמ"ש לעיל סי' רמ"ו סק"ד בשם תשובת חות יאיר:
יט
ולכן נהגו להקל. עיין בס' בכור שור בחדושיו למס' סוטה דף מ"ז ע"ב שכתב דמזה דשו רבים וכהתירא דמי להם לחנוף לאשר לו שם ויד קצת אצל שום שררה או שאר תקיפות אע"ג דלא ברי היזיקא ע"כ תפוג תורה ואין כופין אם איש את רעהו חיים בלעו ובאמת טעות גמור הוא דדברי מהרי"ו לא נאמרו כ"א בברי היזיקא ואלת"ה בטלת לא תגורו מעיקרא דודאי לא נאמר לא תגורו כ"א בדאיכא מקום לירא והאריך בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
של״ד
א
(סי' של"ד ש"ע ס"א) אבל נידוי דידן ודוקא נידוי אבל חרם אפילו דידן ל' יום. ב"י בשם הרא"ש:
ב
(ט"ז ססק"א) וע' מ"ש בס"ס זה. ראיה זו איתא בת' בנימין זאב (סי רפ"ז וסי' ת') ובת' חוות יאיר (סי' קמ"א) העלה לעיקר כדעת הרמ"א ולזה הסכים בת' שמש צדקה (סי' ס"ח):
ג
(ש"ע ס"ב) ואסור בתכבוסת. בתשב"ץ (ח"ב סי' ע"ב) כ' דהנך הוי רק מד"ס אבל הרחקת ד"א זהו עיקר ענין נידוי ונ"מ בספיקן ע"ש:
ד
(סעיף ו') למעט הנידוי מל' יום. וכן למעט באיסורו שהם פרטי הנזכר בסי' זה בדין הב'. הריק"ש. ומקורו בב"י וז"ל כתוב בקונטריסים בשם הראב"ד כי מה שאסרו בדיני מנודה דאסור לישב עמו ולאכול עמו ואסור לספר ולכבס ואסור בנעילת הסנדל אינו אלא במנודה סתם או שאמרו כך יהיה בנידוי חוץ מדבר פלוני ופלוני כי למה שהוציאו מן הנידוי מותר ולשאר כל הדברים הרי הוא מנודה גמור אבל אם פרטו את נידויו תלוי הכל בפירושם אם פירשו אסור לכך ולכך לדבר פלוני ופלוני ולימים כך וכך אין על המנודה רק מה שפרטו ולזמן שפירשו עכ"ל ואע"פ שתמה עליו בעל הקונטרסים דמנין לנו שיהיה רשות להקל עליו אנו אין לנו אלא דברי הראב"ד ז"ל עכ"ל הב"י ותמוה לי דאמאי השמיט המחבר בשלחנו הטהור בסעיף זה דבר זה שיכולים להקל עליו בדינו נידוי:
ה
(ש"ך ס"ק כ') צ"ע דהא כו'. ע' בא"ר א"ח (סי' נ"ה):
ו
(סעיף י"ח בהג"ה) תשו' הרשב"א סי' ת"ס. ע' בת' הריב"ש (סי' ת"ס) ובת' רש"ך (ח"ד סי' ו'):
ז
(ש"ך ס"ק מ"ו) לכ"ע אין להתיר לו. נלע"ד דכוונת הש"ך כי הרא"ש שם מביא תחלה טעם דאין מתירין לו אלא בפניו דראוי לכבדו להתיר בפניו ולפי טעם זה התירו לו בפניו בדיעבר הותר ואח"כ כתב וי"מ דהטעם משום חשדא ולפ"ז אפילו בדיעבד אינו מותר ע"ש וס"ל להש"ך דלטעם הא' משום כבודו לא מהני בהודעה ולזה כתב הש"ך דלכ"ע היינו לטעם הי"מ משום חשדא ג"כ אין להתיר ע"י הודעה ומשמע כן מדנקט הרא"ש הנ"מ לענין דיעבד והי"מ לחומרא ולא נקט ג"כ נ"מ דטעם ראשון לחומרא דאפילו בהודעה אין מתירין אע"כ דאף לטעם הי"מ אין מתירין בהודעה והוא נכון בעזה"י ומ"מ לענין דיעבד ליכא ראיה מהרא"ש וי"ל דבהודעה מהני דיעבד ואולם י"ל כיון דאילו לא הודיעו אח"כ לא מהני דיעבחדד ההתרה י"ל כיון דבשעת ההתרה שלא בפניו לא חלה ההתרה שוב לא מהני התיקון ההודעה של אח"כ ודומה למ"ש תוספות גיטין (דף ל"ג ע"ב) ד"ה לבדר איבדורי כו' ודוק:
ח
(ש"ע סל"ז) חייב לנדותו. בת' רמ"א (סי' קל"ב אות ד') כתב דעכשיו שרגילים בכך הוי כאומר מותר ובכלל שוגג יחשב (ומזה בא המנהג שלא לנדותו. סמ"ג סס"י רמ"א) ומ"מ המחמיר לנדותו ומתיר לו מיד תע"ב:
ט
(ש"ע סעיף מ"ג) למי שאינו חייב נידוי. וכ' הריב"ש (סי' ל"ד) דזהו דוקא במי שנידה אבל לא באומר בגזירת נידוי שלא יעשה כך וכך כי אולי לא היה דעתו לנדותו אלא דרצה לאיים בחשבו שימנע מלעשות כן מפני יראת הנידוי עיי"ש:
י
(בהגהת באר הגולה) דין חרם ר"ג. עיין בשלטי גבורים (ספ"ד דשבועות):
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
של״ד:א׳
א
על דבר איסור כו'. ע"ל סעיף מ"ג אם מנדין באיסור דרבנן:
של״ד:ב׳
א
מנדין אותו לאלתר. משמע אפי' בלא התראה מיהו בקונטרסים שהביא ב"י משמע דאפי' לדבר איסור לא נהגו לנדות אלא לאחר התראה:
של״ד:ג׳
א
ואין נידוי פחות מל' יום. כ' ב"י בשם הקונטרסים דנ"מ אם חכם נדהו משו' כבודו והלך לו אין מתירין לו עד אחר ל' יום לדידהו ולדידן ז' ימים דכיון דהלך לו מסתמא ניחא ליה שיתירוהו אחר זמן זה וכן נראה דנ"מ למי שעומד במרדו ואמרינן לנדותו פעם שנית שמנדין לאלתר ושונין לאחר ז' ומחרימין אחר י"ד דהא בהא תליא כן נ"ל להלכה אבל לא למעשה מפני שלא ראיתי לא' מן הראשונים שכ' כן עכ"ל ור"ל דודאי אין לפרש דאין ביד הב"ד למעט הנידוי פחות מל' יום דהא ליתא כדלקמן סעיף ו':
של״ד:ד׳
א
ממתינים לו עוד ל' כו'. עיין בח"מ סי' י"ט:
של״ד:ה׳
א
בנידוי דידהו. כלומר של בני א"י:
של״ד:ו׳
א
כנזיפה. ענין נזיפה הוא לקמן סעיף י"ד:
של״ד:ז׳
א
אין יושבין בד' אמותיו. וד' אמות אלו הן ח' אמות דהיינו שהוא באמצען וד"א לכל צד וד"א אלו תפסי אפי' בר"ה או בסמטא או בשדה הפקר אבל לא בבית אחר. מקונטרסים שהביא ב"י:
של״ד:ח׳
א
ואין מזמנין עליו כו'. דוקא נתנדה מחמת עבירה כדלקמן סעיף י"א אבל לא שנתנדה מחמת ממון כן הוא בתשו' הרשב"א שהביא בב"י לקמן:
של״ד:ט׳
א
אע"פ שהוא עבריין כו'. וכך כתב המחבר בא"ח סי' נ"ה סי"א:
של״ד:י׳
א
מותר להתפלל בעודו בב"ה. אלא א"כ פירשו עליו להחמיר בכך כ"כ המחבר שם סעיף י"ב:
של״ד:י״א
א
שלא ידחוק יחידים כו'. כלומר אותן שבאו לארבע אמותיו אבל אותן שהיו תחלה שם ובא אצלן א"צ להתרחק כדלקמן בהג"ה:
של״ד:י״ב
א
ואסור בתכבוסת כו'. אבל א"צ קריעה ועטיפת ראש וכפיית המטה כאבל ומותר ברחיצה וסיכה ותשמיש המטה ובתפילין ושאלת שלום כן הסכמת רוב הפוסקים:
של״ד:י״ג
א
ובנעילת הסנדל כו'. וכ"פ בא"ח סימן תקנ"ד סעיף י"ז ולקמן סימן פ"ב ס"ד ותימה דבב"י פסק כאן דמותר בנעילת הסנדל וכ"כ הריב"ש ס"ס קע"ג בשם הרשב"א והכי נהוג:
של״ד:י״ד
א
ואסור ליכנס לביתו. בעודו בבית וכתב בד"מ דלא משמע כן מתשובה שאכתוב למטה (וכתבו הרב לעיל בהג"ה) ואפשר לחלק בין בית לבית הכנסת עד כאן לשונו ודבר פשוט הוא שהרי בקונטרסים גופיה כתב דטעם דד"א הוא מפני שהן חצרו:
של״ד:ט״ו
א
ואין חלוק בין עומד כו'. וצ"ע אי מהלך תופס ארבע אמות. שם:
של״ד:ט״ז
א
ומניחין אבן על ארונו. ואין צריך לעשות עליו גל כגלו של עכן:
של״ד:י״ז
א
ואין קורעין כו'. ע"ל סימן שמ"ה ס"ד וסי' שע"ז:
של״ד:י״ח
א
ולא חולצין כו'. אבל כבודם של חיים עושים לאבלים עומדים בשורה ומנחמין. רמב"ן. וגם לענין קבורה ותכריכי המת הוא כשאר בני אדם. תשובת רשב"א. וכתב עוד דאפילו מוחרם בקברי אבותיו הוא נקבר ומביאו ב"י ע"ש:
של״ד:י״ט
א
ויש רשות לב"ד כו'. ואין זה משום נשבע לבטל את המצוה דלמיגדר מילתא ב"ד מתנין לעקור דבר תורה:
של״ד:כ׳
א
שלא ימולו. צ"ע דהא כבר כתבו המחבר בסעיף י':
של״ד:כ״א
א
שלא יזמן בשלשה. צ"ע דהא בזימון ובתפלה בי' בלא"ה כל מנודה אסור כדלעיל סעיף ב' והרמב"ן שכתב כן אפשר דסבירא ליה דמנודה אינו אסור בזימון וצירוף י' אלא שהרשות ביד ב"ד להחמיר עליו ולפי מ"ש לעיל דדוקא בנתנדה מחמת עבירה אינו מצטרף לזימון ולעשרה (כדמשני) [כמ"ש] בסעיף שאחר זה אבל לא בנתנדה מחמת ממון י"ל דהמחבר אשמועינן דבנתנדה מחמת ממון הרשות ביד ב"ד לנדות שלא יזמן בג' ולא יתפלל בי':
של״ד:כ״ב
א
אם נתנדה על עבירה כו'. דמחמת שנעשה עבריין בעבירה חמורה שנתנדה עליה אינו ראוי לחבורה ודוקא נתנדה אבל עבר עבירה לחוד אע"פ שהוא עבריין מצטרף כדלעיל סעיף ב' בהג"ה ובממון אפי' נתנדה מצטרף:
של״ד:כ״ג
א
אבל אבילות אין עליו. שאין אבילות לחצאין הילכך מותר בתכבוסת ותספורת ובנעילת הסנדל ונראה דלצירוף זימון ומנין מ"מ אסור אם נתנדה מחמת עבירה שהרי אין זה מטעם אבילות דהא אבל מצטרף לזימון ומנין כדלקמן ס"ס שע"ט:
של״ד:כ״ד
א
אומרים פלוני יהא בנידוי כו'. ר"ל כשמנדים אותו סתם אמרינן שיהא בנידוי ל' יום:
של״ד:כ״ה
א
אם היה הנדוי בשביל ממון כו'. בטור איתא (בלשון הראב"ד) או בשביל עבירה כו' ונ"ל שאינו מדוקדק דא"כ היאך כתב אח"כ ואפי' לא חזר בו מתירין אותו לאחר ל' דהיאך יתכן להתיר לו אם לא חזר מהעבירה וכן נתבאר בריש הסימן דאם לא חזר בו ממתינין לו עוד ל' יום כו' ודוחק לומר דהתם איירי שאינו בא לבית דין ומבקש שיתירוהו לו וכן בלשון הראב"ד גופיה שבאשר"י לא כתב או לדבר עבירה אלא כתב דבממונא מתירין אותו אחר ל' אפי' לא פייס לבעל דינו וכן הוא ברבי' ירוחם ני"ד ונ"ל דהאי ואפי' לא חזר בו [לא] קאי אלדבר עבירה ונראה של זה השמיט המחבר האי או לדבר עבירה:
של״ד:כ״ו
א
ויש מי שחולק בזה. כב"י שהוא הרמב"ם שהעתיק לקמן סעיף מ"ז דבריו שכתב עד שירצה החכם וצ"ע קצת למה הביא כאן סברא הראשונה כיון שסתם לקמן כדברי הרמב"ם ואפשר דס"ל דחכם שאני:
של״ד:כ״ז
א
וזה משפטו ושיהא מתחבא כו'. וכתב בקונטרסים משמע לי שאסו' בתספורת אותו היום דאין למתאנח ועצב [ראוי] לספר ולגלח עכ"ל ב"י:
של״ד:כ״ח
א
זמן נזיפה. היינו ז' לבני א"י ויום א' לבני בבל כדלעיל ריש הסימן:
של״ד:כ״ט
א
אבל אינו מנודה לשאר החכמים. אפי' הם קטנים ממנו. ב"י וד"מ וע' ס"ק ל' מ"ש בזה:
של״ד:ל׳
א
אבל מנודה הוא לשאר העם שאינם חכמים כו'. הוא ממשמעות ב"י והוא מדברי הרמב"ם אבל באמת פשט הש"ס והפוסקים משמע דדוקא לרב אינו מנודה אבל לשאר כל העולם מנודה אפי' לחכמים כמותו וכ"כ הרב חסדאי ובעל הקונדריסים והריב"ש דמנודה אפי' לחכמים כמותו כל שאינן גדולים ממנו ומביאם ב"י אלא שכתב דמדברי הרמב"ם שכתב) כל אדם משמע דאינו מנודה אלא לשאר העם ולא לתלמידים אפילו הם קטנים ממנו מאחר שהם ג"כ תלמידים ולענין מעשה אין בידינו להחמיר יותר ממאי דמשמע מדברי הרמב"ם עכ"ל ולפע"ד אין כדאי בדקדוק זה לפרש כל העם ולא חכמי' כיון שפשט הש"ס והפוסקים לא משמע כן והנך רבוותא דלעיל כתבו בפירוש דאפי' חכמים כמותו חייבים לנהוג בו נידוי וגם הטור כתב דנדויו נידוי לשאר כל אדם וכן משמע בש"ס פרק אלו מגלחין ריש (מועד קטן דף י"ז) מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לרב הוא דאינו מנודה הא לכ"ע מנודה כו' משמע דלכ"ע מנודה אפילו לחכמים כמותו לבד מרבו וכ"כ רש"י דף ט"ז סוף ע"א אינו מנודה לרב אבל לכ"ע מנודה וכ"כ ר' ירוחם ני"ד ח"א אינו מנודה לרב אבל לכנ העולם מנודה ונראה שגם דעת הרמב"ם כן ולפ"ז כ"ש ברב שנידה שמנודה לשאר החכמים מיהו נראה [דדוקא] שאם התלמיד הוא ת"ח שראוי לנדות לכבודו וכדלקמן סעיף י"ח:
של״ד:ל״א
א
אפקירותא היא. מן התלמיד והתלמיד עצמו צריך נידוי:
של״ד:ל״ב
א
ואין תלמידיו יכולים לעמוד בגזרותיו כו'. כ"כ הרב ג"כ לעיל ס"ס רכ"ח לענין גזירת הקהל:
של״ד:ל״ג
א
למי שביזה בפניו. אע"פ שאינו בפני הרב:
של״ד:ל״ד
א
אינו מנודה לרב. וה"ה לגדול מן התלמיד בחכמה. ריב"ש ונראה דאפילו אותו גדול הוא תלמיד של אותו הרב שנידוהו לכבודו מ"מ כיון דאינו מנודה לרב אינו חייב לנהוג בו נידוי:
של״ד:ל״ה
א
אבל לא מחרימין. (על) [מלשון] זה משמע דאפי' אחרים אינם יכולים להחרים לכבוד הרב אע"פ שאין הרב מחרים בעצמו וכדעת ב"י מיהו היינו דוקא יחיד אבל ב"ד פשיטא שיכולים להחרים:
של״ד:ל״ו
א
אפילו אם הבטיח הרב לפייסו אח"כ. כלומר אפי' אם הבטיח אחר הנידוי לפייס ל"מ עד שיעשה וע"ל סי' רמ"ג ס"ח אם ת"ח בזמן הזה יכול לנדות לעצמו:
של״ד:ל״ז
א
זקן שנידה כו'. כלומר ת"ח שנידה אע"פ שנידה כהלכה דהעושה כן חייב נידוי מ"מ כיון דלא מתכוין לכבוד התורה אינו נידוי וכדמפרש הרב ואזיל:
של״ד:ל״ח
א
פירוש שלא נתכוין כו'. ובהג"מ בשם הרמ"ך פי' דהיינו כשלא ביזהו כלל אלא שאינו מכבדו כמו שחייב לכבדו בקימה והידור אין נידויו נדוי ומהרי"ק בשם מהר"מ פירש דאיירי בנידהו לפני רבו (וכמ"ש הראב"ד והמחבר לעיל סט"ו) ועוד תירץ דמיירי שנידה אותו בשביל שמעכב ממונו שלא כדין אף ע"פ שכהלכה נידהו אין נידויו נידוי וכ"כ הרא"ש בתשו' וע"ל סמ"ו:
של״ד:ל״ט
א
מנודה לעירו כו'. פי' הב"ח דהיינו במנודה מחמת כבוד דאפקיר כנגדם אע"פ שלא הפקיר בבי דינא אבל במנודה לב"ד מחמת דלא ציית דינא או באפקרותא דב"ד [או] לדבר עבירה דינו שוה בין לעירו ובין לעיר אחרת דלכל ישראל הוא מנודה וחייבים לנהוג בו נידוי וכ"פ העט"ז:
של״ד:מ׳
א
לשאר העיירות כיוצא בה. אבל לא לעדיפי מינה כמ"ש ב"י:
של״ד:מ״א
א
מנודה לנשיא. שנידוהו לכבודו:
של״ד:מ״ב
א
או ביחיד מומחה. נראה דהאידנא ליכא יחיד מומחה כמו לענין נדרים לעיל ר"ס רכ"ח אבל מדברי הב"ח שכתב כאן סתמא דנקטי' דמותר ביחיד מומחה אפי' שאינו סמוך לא משמע כן ונראה לחלק דהתם בעינן גמיר וסביר בדיני נדרים משא"כ הכא:
של״ד:מ״ג
א
שצריך שיהיו גדולים כו'. כתב הראב"ד בהשגות פ"ז דהא דבעינן המתירים כחשבון המנדים וכחשיבותן היינו כשבאין להתיר תוך זמן הנדר אבל כשישלים הזמן כל ג' או יחיד מומחה מתירין לו אי נמי כשנידהו יחיד אפילו אינו מומחה על דבר עבירה כשישלים לו זמן מתירין לו כל ג' או יחיד מומחה אבל נידוהו רבים צריכים רבים כמותן להתירו עכ"ל ומביאו הב"ח ועיין מ"ש לעיל סעיף א' בשם הקונדרסים:
של״ד:מ״ד
א
וצריך שיתירו גם הם. או בני אדם כנגדם חשובים כמותם [כן] כתב הטור בשם הראב"ד: נידוהו ואינו יודע מי נידהו אין אחרים יכולים להתירו אלא הנשיא (ש"ס):
של״ד:מ״ה
א
צריך לנהוג כו'. ע"ל סי' ר"ח ס"ק י"ד מ"ש בזה:
של״ד:מ״ו
א
י"א דבדיעבד הותר. דטעמא דמלתא דאין מתירין לו אלא בפניו הוא משום חשדא דפעמים שיתירוהו והמנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נידוי יבא לחשדן ויבאו ג"כ לזלזל פעם אחרת בנידוי אבל נידהו שלא בפניו ליכא חשדא דאף הוא סובר שמא התירוהו שלא בפניו כשם שנידוהו שלא בפניו ולפ"ז כל שהודיעוהו דליכא חשדא מתירין לו שלא בפניו (אפי' לכתחלה) וכל שהתירוהו נמי אפילו לא הודיעו מותר (דכולי האי לא גזרו) כ"כ הר"ן מיהו הרא"ש הביא די"מ דאפי' דיעבד אינו מותר ומשמע מדבריו דאפילו לכתחלה לכ"ע אין להתיר לו אפילו ע"י שיודיעוהו:
של״ד:מ״ז
א
אפילו אם קבע כו'. אע"פ שלא הגיע הזמן דלא אמרו שאינו יכול להתירו עד שיחול אלא גבי נדר אבל נידוי קל טפי בהתרה שהמנדה מתיר לעצמו (כדלקמן סעיף ל"ג) כ"כ הרא"ש בתשובה והעט"ז וכב"י דאפי' נידוהו אחרים דינא הכי כך פסק הב"ח ותימה דלעיל סימן רכ"ח סי"ז פסקו המחבר והעט"ז והב"ח דה"ה דהמנדה עצמו על תנאי שאין מתירין לו עד שיחול כמו נדר והוא דעת הרשב"א וכן בב"ח סי' רכ"ח כתב אדברי הרשב"א והרא"ש כ' בתשובה נידוי שנידה ע"ת יכול להתירו אע"פ שלא חל ע"כ וצ"ע ולענין הלכה אע"פ שפסקו הב"י והב"ח כאן כהרא"ש ודלא כהמרדכי פרק האומנין הרי נראין הדברים דאישתמיטתהו דברי הרשב"א ועוד שהרי הם עצמם פסקו בסי' רכ"ח כהרשב"א הלכך אין מדבריהם הכרע והדרינן לכללא דיחיד ורבים הלכה כרבים דהרא"ש ה"ל יחידאי לגבי הרשב"א והמרדכי (והוא בריב"ש ס"ס רע"ב) וכ"נ מדברי הריב"ש שהביא הב"י בסי' רכ"ח ד' רס"ח ע"א שכ' על מי שקבל עליו בחרם לעשות דבר פלוני תוך שנה הרי זה כמו שנשבע שמכאן ועד זמן פלוני יעשה דבר פלוני שמעתה חלה עד שיעבור הזמן כו' וכן מוכח להדיא מדבריו בתשובה סי' קפ"ה וסי' רפ"ב שכתב מה שנסתפק לכם בהיתר החרם הוא מחמת שלא הגיע הזמן פרעון עדיין בשעת היתר החרם ואין מתירין הנדר עד שיחול וה"ה לחרם ושבועה אין בזה חשש שלא נאמר זה אלא ביחיד הנודר אבל בחרמי תקנות הקהל לא כו' והרי כאלו התנו כן בפירוש בשעת הנדר והחרם כו' וכ"נ עיקר:
של״ד:מ״ח
א
שאין לו התרה. שכיון שנידה עצמו בעה"ב הכניס עצמו בנידוי שלמעלה ומי יתירנו לו:
של״ד:מ״ט
א
דרך שבועה. שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פלוני. ב"י ופרישה:
של״ד:נ׳
א
שצריך עשרה כו'. נראה מדברי הב"ח דה"ה לעיל סעיף ל"ג בת"ח דאינו יכול להתיר לעצמו צריך י' שיתירו לו וע"ש:
של״ד:נ״א
א
עשרה שיתירו לו. כדלקמן סעיף ל"ה גבי חלום אבל א"צ ששונים הלכות דשאני התם דחמיר טפי שנידוהו מהשמים. הרא"ש וטור:
של״ד:נ״ב
א
ואפילו התירו לו בחלום אינו כלום. שא"א לחלום בלא דברים בטלים וחיישינן שמא הנידוי אמת וההתרה אינה כלום וע"ל סי' ר"י ס"ב:
של״ד:נ״ג
א
וצריך עשרה כו'. משום דיש לחוש שמא בשליחות המקום נתנדה וכל בי עשרה שכינתא שריא:
של״ד:נ״ד
א
וי"א דאין לו התרה רק ע"י עשרה ששנו הלכות. ואם לא מצא יש לו התרה ע"י י' ששנו משניות ויתירו לו ביחד ואם לא מצא סגי בזה אח"ז. כ' ב"י בשם מ"כ מי שנידוהו בחלום ובאים להתירו לו יאמרו מחמת דאישתמית פלוני בחלמיה מותר יהא ליה לא יסורי' ולא קללה יבואו עליו ויאמרו יחי ראובן ואל ימות וגו' תודיעני אורח חיים וגו' ה' שמעתי שמעך וגו' ויאמרו ג"פ ויעבור וגו' ע"כ וכ"כ העט"ז כתב הר"ן צ"ע במי שנידוהו בחלומו אם צריך לנהוג בכל דיני המנודה ומביאו ב"י ומסתימת דברי הפוסקים משמע דשוה למנודה בכל דבר:
של״ד:נ״ה
א
אם מצא השליח כו' דמסתייע מלתא כיון שמצאם מכונסים:
של״ד:נ״ו
א
ואי לא לא. דהוי כנידהו בפניו שאין מתירים לו אלא בפניו אבל ע"י מנודה עצמו ודאי מועיל אפי' ע"י חיזור בני אדם. תוספות:
של״ד:נ״ז
א
שלא יהא מכשול לאחרים. שאינם יודעים שנידה את זה:
של״ד:נ״ח
א
אע"פ שאינו נסמך. ובמהרי"ק שורש ק"ע נוטה לומר דאפילו אינו גדול כמותו ע"ש:
של״ד:נ״ט
א
והאחר אינו תלמיד חכם. אע"פ שלא למד מעולם לפני המנודה. מהרי"ק שם. ולכאורה קשה דהא כ' מהרי"ק שם דהיינו דוקא למ"ד שצריך שהמתנדה נידהו אבל להרמב"ם שסובר שהב"ד נזקקין לו לנדותו ל"ש ת"ח ל"ש ע"ה כיון שאין זה חייב נידוי ב"ד חייבים לנדות המנדה עכ"ד ומביאו ב"י וא"כ הא לקמן בסעיף מ"ג העתיק המחבר לשון הרמב"ם ואפשר דהמחבר פליג אמהרי"ק בהא אלא ס"ל כדפירש הרמ"ך דברי הרמב"ם דלקמן דמיירי בנידה לת"ח דוקא ומביאו ב"י א"נ ס"ל כהרשב"ץ דלקמן ס"ק פ"ו והכא מיירי באינו רגיל בכך:
של״ד:ס׳
א
וה"ה תלמיד כו'. כתב מהרי"ק שם דמדברי תשובת מהר"מ נראה דאם פשע הרב ונידה בענין שה"ל לחוש שמא אינו חייב נידוי אם אמר התלמיד אדרבה נידויו נידוי ומביאו ב"י וד"מ ועיין במהרי"ק עצמו שהאריך בזה:
של״ד:ס״א
א
מ"מ נידוי השני ג"כ אינו כלום כו'. ואפי' לדעת הרמב"ם שב"ד נזקקין ומנדין אותו הכא אין נזקקין. ריב"ש שם:
של״ד:ס״ב
א
ת"ח כו'. בתשובת הרא"ש איתא ת"ח או ש"ץ כו' ונראה דמיירי בנידהו הש"ץ בשליחות ב"ד:
של״ד:ס״ג
א
עד שנידהו. ומיירי שנידהו כדין וכן בעט"ז גרס שביזהו רשע עד שנידהו וכן הוא בתשובת הרא"ש משמע דה"פ שביזה את החכם עד שבשביל כך נידהו ואחר שנידהו א"ל הרשע אדרבה וא"כ ודאי דכדין נידהו דהרי מנדין המבזה את החכם כדלקמן רסמ"ג:
של״ד:ס״ד
א
אח גדול כו'. כפול לעיל סי' ר"מ סעיף כ"ג ושם מבואר הטעם:
של״ד:ס״ה
א
לעולם. אפילו חזר וסרח כמה פעמים:
של״ד:ס״ו
א
מלקין אותו בצנעא. שנאמר וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה ואומרים הכבד ושב בביתך:
של״ד:ס״ז
א
ושם שמים מתחלל על ידו. עד שאומרים עליו שרא ליה מריה לפלני':
של״ד:ס״ח
א
המבזה את החכם. והוא שראוי להורות ויגע בתורה. בית יוסף בשם הקונטרסים:
של״ד:ס״ט
א
המבזה שליח ב"ד. עי' בח"מ ס"ס ח':
של״ד:ע׳
א
המזלזל בדבר א' מדברי סופרים. הקשה הר"ן דבקצת דוכתי אמרינן דמאן דעבר אמידי דרבנן מלקינן ליה אבל לא משמתינן ליה ותירץ דבמילתא דעיקרה מדרבנן דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתינן ליה אבל בדבר שעיקרו מן התורה והוא עובר על מה שאסרו חכמים מכין אותו מכת מרדות וכתב עליו בכ"מ וז"ל וק"ל דהא נט"י אין עיקרה מן התורה אם לא על ידי אסמכתא לכך נ"ל דהמפקפק בדבר מד"ס חמיר טפי מעובר על דבר מדבריהם ולפיכך אע"פ שהעובר אינו חייב אלא מכת מרדות המפקפק או המזלזל חייב נידוי עכ"ל ולא ידענא מאי קשיא דהא אדרבה נט"י כיון דאין עיקרה מן התורה אלא ע"ד אסמכתא מנדין אותו דכי עקר לה עקר לכולה מצוה וכ"כ הר"ן פרק מקום שנהגו להדיא וז"ל וי"ל דבמילתא דעיקרה מדרבנן דכי עקר לה עקר לכולה מצוה משמתינן ליה כי האי וכדאמרינן נמי את מי נדו את ר"א בן הצר שפקפק בנט"י כו' ועל תירוצו עדיין קשה קושית הר"ן דאמאי משמתינן על המחלל י"ט שני של גליות והעושה מלאכה בע"פ אחר חצות וכן הרואה את המת ואינו מלוהו לקמן סי' שמ"ג וא"כ צ"ל כהר"ן:
של״ד:ע״א
א
ה' מי ששלחו. עיין בח"מ סי' י"ח:
של״ד:ע״ב
א
ו' מי שלא כו'. עיין בח"מ סי' ק':
של״ד:ע״ג
א
ח' המוכר כו'. עיין בח"מ סי' קע"ה ס"ח:
של״ד:ע״ד
א
ט' המעיד כו'. עיין בח"מ סי' כ"ח ס"ג:
של״ד:ע״ה
א
י' טבח כהן. ע"ל סי' ס"א סעיף כ"ד:
של״ד:ע״ו
א
י"א המחלל כו'. עיין בא"ח ר"ס תצ"ו:
של״ד:ע״ז
א
י"ב העושה כו'. עיין בא"ח ר"ס תס"ח:
של״ד:ע״ח
א
י"ג המזכיר כו'. ע"ל סל"ז:
של״ד:ע״ט
א
ט"ז המחשב כו'. נראה דהיינו דוקא כשמחשב וקובע ע"פ שהיו רגילים לקבוע בא"י בזמן שהיה בהמ"ק קיים אבל לחשב בתקופות ומזלות כמו שנהגו האידנא אדרבה מצוה היא כדאמרי' [שבת ע"ה] כל היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו וגו':
של״ד:פ׳
א
י"ט טבח כו'. ע"ל ס"ס קי"ט:
של״ד:פ״א
א
כ' טבח כו'. לעיל סי"ח סט"ז וכבר נתבאר שם דאין דין זה נוהג עכשיו:
של״ד:פ״ב
א
כ"א המקשה כו'. עיין בא"ע סכ"ג ס"ג:
של״ד:פ״ג
א
כ"ב המגרש כו'. עיין בא"ע סי' קי"ט ס"ה:
של״ד:פ״ד
א
כ"ג חכם כו'. לעיל סמ"ב:
של״ד:פ״ה
א
כ"ד המנדה כו'. לעיל סל"ט:
של״ד:פ״ו
א
המנדה למי שאינו חייב נידוי. ובא לב"ד להתרעם עליו שנידהו שלא כדין ב"ד מנדין אותו עכ"ל עט"ז והוא מב"י ומשמע דכל שלא בא לב"ד לקבול עליו אין ב"ד נזקקין לנדותו וכ"כ בעל מגדול עוז ספ"ז מהל' ת"ת ובכ"מ כתוב שהרשב"ץ בתשובה תירץ בשם ר' שם טוב דהכא מיירי במי שרגיל בכך שב"ד נזקקין לנדותו משמע דברגיל אפי' אינו קובל עליו הב"ד נזקקין לנדותו:
של״ד:פ״ז
א
חכם שהורה כו'. עיין בא"ע סימן י"ז:
של״ד:פ״ח
א
וכן מי כו'. ע"ל סי' ר"ח כב"י דכל אלו שנזכרים בסעיף זה הם בכלל דברים שהוזכרו בסעיף הקודם דהוי בכלל המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים כו' ע"ש ואין להקשות א"כ למה חשב י"א המחלל י"ט שני וי"א העושה מלאכה בערב פסח ויש לומר דקמ"ל בהנך אע"ג דליכא אלא מנהג מנדין ליה ומ"מ למ"ש בשם הכ"מ לעיל ס"ק ע' דמזלזל דוקא היינו דמפקפק קשה דלא הוי הנך בכלל וגם לפי' הר"ן צ"ע ויש ליישב בדוחק וצ"ע:
של״ד:פ״ט
א
ואם דינו דין פסוק. שחייב נדוי:
של״ד:צ׳
א
מנודה לכל ישראל. דהוי כנדוהו ב"ד:
של״ד:צ״א
א
אלא לקטנים ממנו. לכאורה הלכה מגומגם דמשמע דלקטנים ממנו אפי' הם חכמים מנודה וכ"מ מלשון ב"י שכתב אבל מנודה הוא לתלמידיו לאותן שאינם גדולים ממנו כו' וזה אינו דדוקא כשאינם חכמים מנודה להם וכמ"ש לעיל סעיף ט"ו ס"ק כ"ט לדעת המחבר ולפי מה שכתב שם ס"ק ל' הכא מנודה אפי' לחכמים כמותו כל שאין גדולים ממנו:
של״ד:צ״ב
א
ומסרב לפרוע כו'. אבל אם דוחהו איזה דחייה כגון אין לי מעות עכשיו וכה"ג לא הוי נדוי מהרי"ק וכן כשכופהו לצורך המס ולא נתחייב לגמרי אין נידויו נידוי כדאיתא בהגהת אשיר"י:
של״ד:צ״ג
א
נידויו נידוי. אפי' אין שמעון ת"ח. כן הוא בהגהת אשיר"י:
של״ד:צ״ד
א
וי"א כו'. אפי' ת"ח אינו יכול לנדות דאין אדם יכול לנדות לעצמו בשביל ממון בשום ענין וע"ל סי"ט ס"ק ל"ח:
של״ד:צ״ה
א
כל שכן אם חבירו מזומן לו להיות לו ציית דין. אלא שכופר שאינו חייב לו:
של״ד:צ״ו
א
אם יש עדים כו'. ולפעמים א"צ עדים כשרים אלא אפילו אשה או קטן או קרובים נאמנים בדבר של קטטות כ"כ מהרי"ק שורש ק"פ וכן כתב הרב בח"מ ס"ס ל"ז:
של״ד:צ״ז
א
וע"ל סי' רכ"ה סמ"ז: וסי' רל"ב סי"ב כצ"ל:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
של״ד
א
ואפילו יש לחוש שע"י כן יצא לתרבות רעה. תמיה לי האי מילתא טובא דהיאך נחוש לאיסור שעושה זה ונביאהו לידי תרבות רעה ח"ו אשר כל באיה לא ישובון והנה מקור דין זה בפסקי מהרא"י סי' קל"א וז"ל וראיה ממה שמצאתי בקובץ שהוכיח מהא דאמר באגודה פרק הנושא שאמר רבינו הקדוש בעת פטירתו בדרך נבואה דרב אחא בר יאשיה שמתינהו להנהו דאקפו פירי בכוורא וחללו שבת ואשתמוד משום דשמתינהו וקשה מאי קמ"ל תלמודא בהאי מילתא ורבינו הקדוש גופיה למאי הלכתא ניבא דבר זה אלא לאשמועינן דאפילו אם נראה לחכמים שמפני שהן מנדין מאן דהו שבשביל כך יצא לתרבות רעה לא יניחו עבור זה מלעשות כהלכה עכ"ל. ומ"ש בשם פרק הנושא הוא ט"ס אלא האי נבואה דרבי היא בפרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ב) ולעד"נ דמהא אין ראיה כלל דהתם משמע שרבינו הקדוש בא להזהיר את השומעים שידעו שיש פסולים בבבל כמו שאמר התם טובא דיש מקום שכולם ממזרים ויש מקום שיש ב' אחים שמחליפים נשותיהם זה לזה וע"ז אמר ג"כ שיש מקום בבבל שסרו היום מאחרי המקום ברוך הוא דשמתינהו רב אחא כו' ועל כן יש להתרחק מהם וא"ל הלא המפורסם א"צ ראיה ולא דמי לשאר המקומות שהזהיר שיש ממזרים שהם אינם ידועים משא"כ בזה שהמיר ובודאי בלאו הכי יפרשו מהם לזה אימא לך דמכ"ש לק"מ דכוונתו של רבי היתה להוכיח שהנבואה דבר בו בשאר הדברים שאמר אף שלא היו מבוררי' בעיני השומעים ויביאו ראיה מדבר זה שיראו שהוא יודע בא"י מה שנעשה היום בבבל מהנך דשמתינהו רב אחא וזה א"א כי אם בדרך נבואה מזה ידעו שגם בשאר הדברים רוח ה' דבר בו כנ"ל ברור כוונת נבואה זו ויש לי להביא ראיה איפכא מתלמוד ערוך פ"ק דקדושין (דף כ') שמי שנמכר לעבודת אלילים עצמם דהיינו לחטוב לה עצים ושאר צרכים לא לשם אלהות ואמרה תורה שצריך לגאול אותו דתנא דבי ר' ישמעאל הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים אימא לידחי אבן אחר הנופל כלומר שלא תהא לו גאולה ת"ל גאולה תהיה לו והנה ק"ו יש כאן דמה התם שכבר נעשה כומר לעבודת כוכבים ואפ"ה הזהיר' תורה בקום עשה שחייבין לפדותו ק"ו בזה שעדיין לא התחיל בעבודת כוכבים כלום פשיטא שצריכים אנו להיות נזהרים להיות לפחות בשב ואל תעשה ולא לעשו' מעשה להביאם לידי עבודת כוכבים ודאי זה דבר שאין שוה על הלב להניחו וראיה עוד ממ"ש הגאון מוהר"ר יודא מינץ ז"ל בתשובה סי' ה' וז"ל ובראותי שא"א להציל שתי נפשות מישראל שלא יצאו לתרבות רעה ח"ו אמרתי להתיר מינקת חבירו כו'. ומביא ראיה מפ' השולח (גיטין ד' ל"ח) ההיא איתתא דהוה עבדי אינשי בה איסור' אמר אביי אי לא דאמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה כו' ע"ש וא"כ ק"ו בזה שאין לעשות מעשה שיש חשש ממנו כנ"ל ברור שאין לעשות למעשה כהג"ה זאת אע"פ שהיא מהלכה ממקום קדוש בעל אגודה ז"ל ובאגודה שלנו לא נמצא זה כלל . ועיין מ"ש בס"ס זה בשם רש"ל:
ב
אבל אם לא נדוהו בפירוש. פי' שלא פירשו בנידוי שלא יצטרפוהו למנין:
ג
ולגרש את בניו מבית הספר כו'. כן כתב הר"ן בשם רב פלטוי גאון ורש"ל כתב ע"ז בפרק הגוזל בתרא סי' י"ג חלילה במה שהעולם אינו מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות לבטלם בשלמא מילה שעיקר המצוה תלויה באב והיא כבודו וכן לקבור מתו עליו מוטל שלא להלין והיא כבודו כופין אותו עד שיקבל עליו תשובה ואח"כ מלין וקוברין אבל בת"ת של תינוקות שאין לו תשלומין ועליו נאמר אם תעזבני יום יומים אעזבך פשיטא דלית טעמא להא מילתא גם מה שכתב להוציא את אשתו מבהכ"נ לא נהירא אם הוא חטא היא מה חטאה כו' לא אאמין שיצאו ב' דברים אלו מפי הגאון עכ"ל ויש לתמוה על תמיהתו לפי דעתו היה לו יותר לתמוה על שלא יקברו לו מתו אם הוא חטא אותו נפש מה חטאה שתהא מוטלת בבזיון וכמ"ש הטור סי' שמ"א דבזיוני דכולי חיי הוא ונלע"ד דהאי גאון לא מיירי אלא מבניו הקטנים שאין בהם זכות מצד עצמן עדיין אלא תלויים ועומדים בזכות של אביהם אותם יש רשות לעכב הקבורה אבל לא גדולים שהם בני קבולי שכר או עונש מצד עצמם ומזה הטעם נתן הגאון רשות גם כן לגרש בניו מבית הספר והיינו הקטנים אבל באשתו ודאי אין שום טעם לבזותה דהיא עולה עמו ואינה יורדת עמו כנלע"ד:
ד
אף אם לא יחזור כו'. האי לא יחזור נראה פירושו שאינו מתחרט על מעשיו ואינו מבקש תשובה על מה שעשה אבל מ"מ אינו מוסיף לעשות החטא עדיין וכמ"ש הבית יוסף בשם נימוקי יוסף בסי' זה אבל אם הוא מוסיף ועושה זה החטא פשיטא שאין זה תלוי בזמן אלא לעולם נחשב לו כאילו אותו היום מחדש וזה נ"ל פשוט:
ה
להחמיר עליו עוד ולהחרימו כו'. בב"י הקשה על הטור שכ"כ דהרי כבר כתב שלאחר ששונין בו ב"פ ל' יום בנדוי מחרימין אותו ומהו זה שכתב כאן שאם ירצו ב"ד יעשו כן וא"ל דקמ"ל דיש כח בידם לעשות כן להחרים אע"פ שלא היה עדיין בנדוי דהא כתב הטור בסמוך שאין מחרימין אלא עד שיתקשה שתי פעמים שבפעם הא' מנדין ושונין עד ל' יום וממתינין עוד כו' ויש מתרצים דכאן מיירי שהוא מבקש שיתירו לו דאם [לא] כן היאך אמר הטור וכשיגיע הזמן מתירים לו מיד הא בעינן שלשים יום אחרים כמ"ש לעיל אלא ע"כ דבקש מב"ד ההתרה וקמ"ל כיון דלא חזר בו לא מיבעיא שיכולים לנדותו אלא אפי' להחרימו רשאים אע"פ שהוא מבקש שיתירו לו ואין זה במשמעות הלשון ולעד"נ דהטור תנא והדר מפרש דהיינו בתחלה כתב שיש בעונש נדוי דבר זה לרחקו עד ס' יום ואח"כ להחרימו וה"א דהחיוב הוא כן דכל מי שבא לכלל נדוי חייבים ב"ד לנהוג כמ"ש לעיל דהיינו כשיעור הימים ואח"כ להחרימו וחדא תלוי בחבירו ולא תמצא זה בלא זה ע"כ אמר שאינו כן אלא כל אלו הפרטיים בנדוי אינם הכרחיים אלא הרשות ביד ב"ד לנהוג כן בין במנהג הימים שאין צריכין דוקא ל' יום וכן אין צריך להחרימו בהכרח אלא ברצון הב"ד תלוי הדבר ובזה מתורץ גם מה שקשה על הש"ע סעיף י' שכתב שלא יזמן בג' כו' שזהו נזכר כבר בדין נדוי אלא דקמ"ל דברצון הב"ד תליא מילתא שיש להם רשות לעשות כן אבל אינו מוכרח כנ"ל ברור:
ו
הא דאמרינן כו'. זו דעת הראב"ד באשר"י וטור ונבאר דבריו בסייעתא דשמיא ויתבאר שמ"ש רמ"א ותוך ל' יום כו' אינו מדוקדק אע"פ שהוא נמשך מדברי הקונטרסים שהביא ב"י ת"ר אין נידוי פחות מל' יום והקשה הראב"ד מדאיתא בגמרא שאביי ס"ל דבממון אמרינן טוט אסור וטוט שרי פירוש שיוכל ב"ד להוציאו מן החרם אפי' לאלתר אם פייס בעל דינו אבל לאפקירותא בעינן ל' יום דוקא ופסק הרי"ף דלא כאביי אלא אפי' באפקרותא סגי אי פייס לבעל דינו אפי' לאלתר א"כ במאי מיירי ברייתא דאין נידוי פחות מל' יום אי דפייס לבע"ד הא לאלתר שרינן ואי לא פייסיה לבתר ל' מי שרינן וי"ל דמיירי דפייסיה לבע"ד וה"ק אין מנדין אותו תחילה לפחות מל' יום ואם חזר בו מתירין לאלתר כו' א"נ דלא פייסיה ואפ"ה אחר ל' יום מתירין לו שכבר קיבל דינו והוא שיבוא לב"ד ויבקש שיתירו לו כו' ופסק הטור והש"ע כב' התירוצים לקולא דהיינו פייסו מתירין אפי' תוך ל' ואחר ל' אפי' לא פייסו אלא שבקש מב"ד להתיר והנה על קולא השניה חולק הרמב"ם וס"ל דאין מתירין לעולם עד שירצה החכם שביזהו כמ"ש ב"י אלא דגם על קולא הראשונה כתב ב"י בשם קונטרסים דהרא"ש חולק וס"ל כאביי דלאפקירותא בעי' דוקא שלשים יום ולא כהרי"ף ותמה ב"י מאין לבעל קונטרס לומר כן ואני אומר דודאי אותו בעל קונטרס לא דק בזה דהא בתשובת הרא"ש כלל כ"א פסק להדיא כדברי הרי"ף דל"ש ממון ול"ש אפקירותא סגי בפייסו לבע"ד אפילו לאלתר וגם בפ' אלו מגלחין מביא דברי הראב"ד ולא חלק עליהם והיאך נאמר שחולק עליהם. ע"כ ברור דמ"ש רמ"א י"א דהיינו דעת הרא"ש שתוך ל' לא מהני פיוס וחזרה זה אינו מתוקן דהרי"ף והרמב"ם והראב"ד והרא"ש כולהו ס"ל האי מילתא ואין חולק על קולא הראשונה שזכרנו:
והב"י רצה ליישב דעת הקונטרס מהא דאיתא ריש אלו מגלחין במועד וחשיב שם המנודה שהתירו לו חכמים פי' שלא היה יכול לגלח קודם הרגל דמנודה אסור בתגלחת ופריך בירושל' הביאו הרא"ש במה אנן קיימין אם התירו לו קודם הרגל יגלח פירוש למה לא גילח קודם הרגל ואם לא התירו לו קודם הרגל אל יגלח פי' אל יגלח ברגל דלאו אנוס היה קודם הרגל דה"ל לפייס בע"ד כדי שיתירו לו אלא בהתירו לו קודם הרגל וחל ל' שלו ברגל שאין נדוי פחות מל' יום מזה שמעינן דס"ל להרא"ש שהביא זה הירושלמי דאין נדוי פחות מל' יום ולא כמ"ש הרי"ף והראב"ד דלא בעינן ל' והוא דבר שאין הדעת סובלו דהרי גם הטור כתב כאן כהרי"ף והראב"ד ואפ"ה כתב בא"ח סי' תקל"א דדוקא אם חל יום ל' שלו ברגל כמ"ש הירושלמי שאין נדוי פחות מל' וכן הרא"ש ויהיו דבריו סותרים זא"ז בחד פירקא בפרק אלו מגלחין שבראש הפ' מביא הירושלמי הזה ובסמוך אח"כ כתב כדברי הרי"ף והראב"ד והב"י תירץ שם דהרא"ש מפרש הירושלמי דמה שאמר אביי דלאפקירותא בעינן ל' יום פי' דבתוך ל' יום אין שייך היתר כלל אפילו על אחר ל' יום וע"ז קאמר הרי"ף דלית הלכתא כן אלא עכ"פ מהני ההיתר בתוך שלשים יום על אחר שלשים יום אבל עכ"פ בעינן ל' יום לכולי עלמא ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דהא הרי"ף והרא"ש הביאו ראיה דלית הלכתא כאביי מהנהו עובדי דריש לקיש ורב הונא דשמתוה לאיתתא דאפקה הזכרת השם מפומה כו' והתם לא המתינו כלל ל' יום וכמדומה שלא עיין הרב ב"י בזה כל הצורך. ולמו"ח ז"ל ראיתי שכ' בא"ח לתרץ דבא"ח מיירי שלא פייס לבע"ד רק פייס לב"ד שיוציאוהו מן החרם דמהני אפילו תוך ל' יום לענין שיהא מותר לאחר ל' יום מש"ה בעינן ל' יום דוקא ואחר ל' יום מגלח אפילו ברגל ודרך זה פלאי ביותר דא"כ ודאי אסור לגלח ברגל כיון שהיה אפשר לו לפייס בעל דינו ואז היה שרי לגלח לאלתר קודם הרגל וע"כ אסור לגלח ברגל וכמו שהקשה בירושלמי ולא מצינו שאיכפת לן בבקשה מב"ד אלא לאחר ל' יום שכבר סבל דינו כמ"ש הטור כאן בשם הראב"ד אבל לא תוך ל' יום לענין שיוכל לגלח אחר ל' ברגל זה לא היה ולא נברא:
והנלע"ד בזה כי יש להקשות על הירושלמי והטור שפסק כוותיה דבעינן שהתירו קודם הרגל מה אכפת לן בזה הא לא שלמו ל' יום עד הרגל ולמה לא יהיה מותר לגלח אפי' לא התירו אלא ברגל ולמה היה לו לבקש היתר קודם הרגל כיון שעדיין נמשך הנדוי עליו והתוס' ר"פ אלו מגלחין הביאו ג"כ זה הירושלמי בלשון זה בירושלמי פריך והלא פשע שלא בא לפני המועד לפני חכמים להתיר לו ומשני שכלו לו ל' יום של נידוי במועד דאין נדוי פחות מן ל' יום עכ"ל הרי שלא הצריכו היתר קודם הרגל באמת וכן מוכח בגמרא שלנו בפרק אלו מגלחין דאמר רבא מי קתני שהתירוהו חכמים שהתירו לו חכמים קתני דאזיל ופייס לבעל דינו פירש"י ברגל התירו לו חכמים שבאותו דור וא"כ אמאי פסק הטור שהתירו לו קודם הרגל והלא תלמוד דידן עיקר ותו יש לי לדקדק בלשון הטור א"ח שכ' וז"ל וכן המנודה שלא היה יכול לגלח קודם שהרי המנודה אסור בתגלחת וכגון שהתירו לו קודם הרגל וחל יום ל' ברגל שלא היה יכול לגלח קודם שאין נידוי פחות מל' יום אבל אם נשאר בנדוי שלא ביקש שיתירו לו וברגל ביקש שיתירו לו לאו אנוס הוא ואינו יכול לגלח עכ"ל דקשה דמשמע דגם בסיפא מיירי שא"א לצאת מהנדוי קודם הרגל כמו ברישא אלא דבסיפא מיירי שלא ביקש קודם ואמאי סיים דלאו אנוס הוא אכתי אנוס הוא מצד שלא כלו הל' יום. ע"כ נלע"ד דפשוט דלכולי עלמא מתפרש הברייתא דאין נדוי פחות מל' יום על ב' דרכים דהיינו אם הנדוי תלוי בזמן כגון שא"א לפייסו שהלך החכם שביזהו או שאר אונסים או שראו חכמים להחמיר עליו להיות בנדוי איזה זמן וכמ"ש לקמן סעיף מ' בזה אמרי' כפשוטו אין נידוי פחות מל' יום אבל אם תלוי בפיוס החכם אז לא אכפת לן בל' יום אלא דמתחלה בשעת הנדוי אומרים שהנדוי יהיה ל' יום וכשחוזר מתירין לאלתר וזהו בעצמו הויכוח בירושלמי דהמקשן סבר דבפיוס תליא הנדוי וע"ז פריך למה יגלח ברגל אי התירו לו קודם היה לו אז לגלח ואי לא התירו קודם מצד שלא פייס קשה דפושע הוא במה שלא פייס כיון שבפיוס תליא מילתא ומשני דהך נדוי לא חליא בפיוס אלא בזמן ל' יום וכפי מה שזכרתי וע"כ אפי' התירו לו קודם הרגל מיקרי אנוס וכל שכן אם לא התירו עד הרגל נמצא דמ"ש הירושלמי בתירוצא דהתירו קודם הרגל הוא לרבותא כמ"ש וזהו ממש דברי הטור והכי קאמר וכן המנודה שלא היה יכול לגלח כו' פירוש מצד שהוא צריך דוקא שלשים יום ולא מהני פיוס מגלח ברגל כיון שחל ל' שלו ברגל ומ"ש וכגון שהתירו לו ברגל וחל ל' כו' הך תיבה וכגון לא קאי על מ"ש שהתירו לו קודם הרגל אלא אדבתריה דחל ל' שלו ברגל שזהו דוקא אבל מ"ש שהתירו לו קודם הרגל לאו דוקא אלא לרבותא נקטיה כמו שכתבתי בפי' הירושלמי וכן בכל מקום שתמצא בזה שהתירו קודם הרגל הוא לרבותא וע"כ שפיר מסיים הטור אבל אם נשאר בנדוי ולא ביקש פי' אבל אם אין הנידוי תלוי אלא בפיוס והוא נשאר בנידוי ולא ביקש לפייס קודם הרגל אז ודאי לאו אנוס הוא ונמצא כל אפייא שוין דבמקום שתלוי בפיוס סגי בפיוס אפי' לאלתר וכל העם על מקומו יבא בשלום ודברי רמ"א כאן שתוך ל' יום לא מועיל חזרה הוא דלא כמאן ולית מאן דחש לה כנלע"ד:
ז
אפילו אם הבטיח הרב לפייסו אח"כ. פי' שכבר נידהו הרב ובא זה המנודה ומבטיחו לפייסו לא מהני עד שיעשה הפיוס מה שאין כן במבטיחו קודם הנידוי לא ינדה אותו אע"פ שעדיין לא עשה הפיוס ובלבוש פירש בלשון זה ואפי' הבטיח המנודה שירצה לפייס הרב אחר שיתירו לו נידויו לא מהני ואין מתירין לו עד שיעשה כו' עכ"ל הוא סבר דמ"ש רמ"א לפייסו אח"כ פירושו שאומר בפירוש שיפייסנו אחר ההיתר וממילא אם מבטיח סתם לפייסו מתירין לו ולעד"נ דאינו כן אלא אח"כ דקאמר רמ"א פירושו אחר הנידוי שנידה אותו ולא מהני אפי' אומר סתם לפייסו עד שיעשה:
ח
פירוש שלא נתכוין כו'. ובהגה' מיי' פ"ו דת"ת פי' דמיירי שנדהו לפי שלא היה מכבדו כראוי בקימה והידור ולפיכך אין נידויו נידוי דהא דמנדין לכבוד הרב ה"מ שביזהו וגינהו במידי שהוא גנאי לתלמיד חכם אבל לא להגדיל כבודו:
ט
שרוי לך כו'. תמהתי שאין נזהרים בזה עכשיו שאינו מותר עד שיתירו לו בפירוש כתוב בדרישה יש רוצים ללמוד מכאן דכל מי שהוא בחרם ומתירין לו שהשמש יכריז שאינו בחרם עוד ואין ראיה מכאן להכרזת השמש דדילמא א"צ אלא להתיר החרם בינם לבין עצמם ויודיעוהו ולא להכריז עכ"ל אבל נ"ל דצריך להכריז השמש שאינו בחרם מטעם שאכתוב בסמוך בנידוהו בפניו כו':
י
אם זלזל כו'. בסימן ר"ח סעיף ג' פסק להיפך עיין מ"ש שם:
יא
אלא בפניו. כתב הר"ן הטעם משום חשדא דפעמים שיתירוהו ומנודה לא ידע וכשלא ינהגו בו נדוי יבואו לומר שמזלזלי' בנידוי ולא יחוש לנידוי חכמי' אח"כ אבל כשנידוהו שלא בפניו [יאמר כשם שנידוהו שלא בפניו] כך התירו שלא בפניו ע"כ ומזה נלמד שיכריז השמש שפלוני נקי מהחרם ג"כ משום חשדא שמא לא ישמע אחד הפטור מהחרם כנ"ל:
יב
אע"פ שלא הגיע הזמן כו'. אע"ג דלענין נדר אינו יכול להתירו עד שיחול נידוי קיל מיניה שהרי יכול להתיר לעצמו וא"צ אחר להתירו כ"כ הרא"ש ובשם המרדכי כ' בית יוסף דנדוי כנדר וכ' שהעיקר כהרא"ש וכ"פ בש"ע ותימה על הש"ע שבסי' רכ"ח סעיף י"ז פסק כהמרדכי ומדברי ריב"ש שמביא ב"י בסי' רכ"ח על מי שקיבל עליו בחרם לעשות דבר פלוני תוך שנה הרי הוא כנשבע שמכאן ועד זמן פלוני יעשה דבר פלוני ומעתה חלה השבועה כו' משמע דס"ל כהמרדכי דנדוי כשבוע' ואם כן מן הראוי הוא לקבוע הלכה כן:
יג
דרך שבועה. כגון שאומר אני נשבע להיות בנדוי אם אעשה דבר פלוני. כ"כ ב"י:
ומ"ש וצריך התרה כתב ב"י מ"כ בשעת ההתרה יאמרו מחמת דאשתמית פלוני בחלמיה מותר יהא ליה לא יסורין ולא קללה יבואו עליו ויאמרו יחי ראובן ואל ימות וגו' תודיעני אורח חיים וגו' ה' שמעתי שמעך וגו' ואומר ג' פעמים ויעבור וגו' עכ"ל:
יד
וצריך עשרה כו'. הטעם דיש לחוש שמא מן השמי' נידוהו ועל כל בי עשרה שכינתא שריא והותר לו באותו ב"ד שנתנדה. אשיר"י:
טו
לא מצא במקומו י'. בזה לא הצריך לטרוח עד פרסה שאין להם מעלה גדולה כ"כ יתר על ג' כנ"ל:
טז
הלכות או משניות. בגמרא אמר איפכא דמתני או תני אלא דכאן קאי אדיעבד ור"ל לכל הפחות בעינן שוני הלכות או אפילו שוני משניות:
יז
לשוא. פי' לבטלה כמ"ש בסעיף שאח"ז:
יח
בד"א כו'. בטור כתוב וכתב הרמב"ם כו' וקשה מאי פליג על הסמ"ג ונ"ל דהסמ"ג נקט דוקא שוגג שאינו יודע האיסור משמע שאם יודע אלא שבשוגג נשמט מפיו יש לנדותו ומדברי הרמב"ם משמע כל שוגג שהרי כתב לא ענש הכתוב שוגג כו' גם לשון מזהירו משמע דמיירי בשאר שוגג ג"כ דאל"כ הל"ל אלא מודיעו:
יט
והוציא ממנו ממון בעדותו כו' מנדין אותו עד שישלם. עיין מ"ש ע"ז בח"מ סימן כ"ח סעיף ג':
כ
המזכיר ש"ש לבטלה. יש מקשין למה לא חשיב מי שלא נידה את זה המזכיר ונראה דאין חיוב לנדותו שמא סבור זה השומע שאותו המזכיר הוא אינו יודע שיש איסור בדבר ולא אמרו דהשומע צריך לנדותו אלא אם הוא יודע בעצמו בבירור שהמזכיר הוא יודע שיש איסור בדבר:
כא
המנדה למי שאינו חייב נידוי. כתו' בהגהת מיימוני דוקא שיודע שאינו חייב נידוי כי הא דר"ל במועד קטן אבל מורה שנידה שסבור שזה חייב נידוי וטעה אין לנדות המורה וכתב רש"ל י"א דוקא אם אותו שנידה שלא כדין הוא ת"ח אבל לא בעם הארץ והמנדה ת"ח ומההיא דר"ל אין ראיה דשמא אותו שנידה ר"ל היה גדול ממנו:
כב
צורבא מרבנן. עביד דינא ניפשיה. כתוב בדרישה בשם הג"ה על זה לא כל הרוצה לעשות עצמו צורבא מרבנן עושה ע"ש:
כג
ולכן נהגו להקל. גדולה מזאת כתוב בדרישה בשם מהרמ"ץ דמהר"מ כתב דבזמן הזה שהנדויין מקולקלין אין מנדין כל מי שראוי לנדות אף בעבירות גדולות דאפילו בשורת הדין לא החמירו חכמים פן ימנענו מלעשות תשובה כל שכן שבדורינו שנבלים מביישים את האדם על ככה ולפעמים אין האדם מושל ברוחו ויבא לידי שפיכות דמים כו' ע"כ לשונו:
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
של״ד
א
(סימן של"ד סעיף מ"ג) המזלזל בדבר אחד מדברי סופרים. עיין בש"ך ס"ק ע' שכתב בשם הר"ן לחלק בין דבר שעיקרו מדרבנן לבין דבר שעיקרו מדאורייתא. ועיין בפר"ח הל' יו"ט סי' תצ"ו ובקרבן נתנאל ר"פ מקום שנהגו שכתבו לדחות חילוק הר"ן. וישבתי דבריו בעז"ה בחיבורי להרמב"ם הל' ת"ת פ"ו הלכה י"ד:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אברהם על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5