שולחן ערוך, יורה דעה קפ״ו: דיני בדיקת אשה בין לפני תשמיש בין לאחר תשמיש. ובו ה' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני בדיקת אשה בין לפני תשמיש בין לאחר תשמיש. ובו ה' סעיפים:
אשה שיש לה וסת קבוע אינה צריכה בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ואדרבה אין לה לבדוק בפני בעלה בשעת תשמיש כדי שלא יהא לבו נוקפו והרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר תשמיש היא בעד אחד והוא בעד אחד ולראות בהם שמא ראתה דם בשעת תשמיש ולדעתו הצנועות בודקות עצמן אף קודם תשמיש (וסברא הראשונה היא עיקר וכן נהגו) (רוקח והגהות מיימוני ורוב המורים):

ב

אם אין לה וסת קבוע שלש פעמים הראשונים צריכין לבדוק קודם תשמיש ואחר תשמיש הוא בעד שלו והיא בעד שלה ואם הוחזקה באותם ג"פ שאינה רואה דם מחמת תשמיש שוב אינה צריכה בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש ולהרמב"ם והרא"ש כל זמן שאין לה וסת צריכה היא בדיקה לעולם קודם תשמיש ואחר תשמיש והרמב"ם מצריך שגם הבעל יבדוק עצמו אחר תשמיש: הגה ואין צריכין לבדוק עצמם אחר כל תשמיש ותשמיש שעושין בלילה אחד אלא מקנחין עצמן כל הלילה בעד ולמחר צריכין בדיקה ואם מצא דם טמאה (ב"י בשם הרמב"ם פ"ד) קנחה עצמה בעד ואבדה לא תשמש עד שתבדוק עצמה הואיל ואין לה וסת (שם):

ג

אשה שאינה רואה בפחות מי"ד ימים אחר טבילתה אבל לאחר י"ד ימים אין לה קבע עד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת:

ד

יש לאדם להניח את אשתו שתבדוק בעד שלו מתוך שנאמנת על שלה נאמנת על שלו:

ה

אם ראתה דם מחמת תשמיש שלש פעמים רצופים אסורה לשמש לעולם עם אותו בעל ויתבאר בסימן שאחר זה:

א

נהגו. האי וכן נהגו קאי ע"ז שא"צ לבדוק היא בעד אחד והוא בעד א' אבל עכשיו נהגו לבדוק את עצמן שלא בפני בעלה קודם תשמיש. בי"ה:

ב

ולמחר. אע"פ שבלילה לא ידע ואפשר שבאיסור בא עליה מ"מ למחר ידע משא"כ אם אבד העד שלעולם לא ידע מש"ה לא תשמש עד שתבדוק. רש"י:

א

טור בשם ר"ת וה"ה בשם הראב"ד והרמב"ן והרשב"א וכרבא דאמר כי שניא ההיא לטהרות נדה דף ט"ז ע"ב וכן הסכמת הפוסקים חוץ מהרמב"ם:

ב

כדפשט רב יהודה שם י"ב ע"א:

ג

בפ"ד מהל' איסורי ביאה והא דמוקי לה בגמרא באשה עסוקה בטהרות ס"ל דקאי אעדים דלפני תשמיש:

ד

שם:

ה

כדעת הרי"ף והרמב"ן והרשב"א וכרבי חנינא בן אנטיגנוס בברייתא שם דף י"ב ע"ב:

ו

שם בפ"ד:

ז

שם בפסקיו ספ"ק דנדה:

ח

שם בפ"ד:

ט

תה"ד סי' רמ"ז:

י

הרמב"ם שם בפ"ד דין י"ד:

א

אשה כו'. ע"ל ר"ס קפ"ד:

ב

והרמב"ם ז"ל כו'. דמפרש מש"ש דוקא לטהרות היינו קודם תשמיש ולכן מציין הגמ' על ובשעה שהיא עוברת כו' ולא מציין ארישא דמתני' ומשמשת בעדים כו' וכן מדפריך שם י"ב א' א"ל ר"א בר ממל תנא כו' ולא פריך אמתני' שם י"ד א' והצנועות אלא דמתני' דשם הוא לבעלה וכן כולה פרקין דשם אבל ר' אמי אמר כאן אף לטהרות פריך שפיר ומש"ש י"ב א' אשה מהו שתבדוק עצמה כשיעור כו' דוקא כשיעור חטאת ואשם וכן בעיא דר"ז בכה"ג ולאחר תשמיש וכן מש"ש ט"ז ב' כי תניא כו' ג"כ לפני תשמיש אבל כל הפוסקים חולקים עליו וז"ש בהג"ה וסברא כו':

ג

אם כו'. לסוגיא הנ"ל אף אין לה ווסת א"צ בדיקה כלל אלא ממש"ש י"ב ב' אר"י א"ש הלכה כו' מאן דמתני כו' ולפירש"י אינו סותר הנ"ל וא"צ בדיקה אבל ר"ח פי' כאית דמפרשי שברש"י ופסק כי האי מימרא דהלכה כרחב"א וכ"כ הרי"ף אלא שפי' משמשת בעדים ג"פ לבד ופי' בעדים שניהם אחר תשמיש א' לו וא' לה אבל הרא"ש פי' לעולם ופי' בעדים שניהם לה א' קודם תשמיש וא' אח"כ וכן פי' הרמב"ם אלא שמצריך גם לבעל אחר תשמיש דלא גרע מי"ל ווסת והברייתא לא חידש כאן אלא קודם תשמיש שחייבת ועברא"ש שהקשה על פי' הרי"ף ועבר"ן ומ"מ שתי' והראב"ד תי' בדרך אחר עב"י ושיטת הרמב"ן והרשב"א כשיטת הרי"ף רק שמצריכין באותן ג"פ לבדוק ג"כ קודם תשמיש כמ"ש במ"מ וזהו סברא ראשונה כאן:

ד

וא"צ לבדוק כו'. מתני' ט"ז א' וכב"ה ועתוס' שם ד"ה ב"ש כו' ונראה לר"י כו':

ה

קנחהכו'. גמ' שם:

ו

הואיל כו'. ברמב"ם כ' סתמא אלא שהוא כ' לשיטתו בס"א:

ז

יש לאדם כו'. שלכן הוזכר הבדיקה הכל בדידה בדקה ואבד כו' תבדוק כו':

א

וסת קבוע. כתב הר"ד ערמאה דאשה שלא ראתה מעולם דהיינו בתולת דמים בחזקתה קאי וא"צ בדיקה לבעלה וכ"כ בתשובת ח"צ סי' מ"א ואע"ג דאמרי' בש"ס משהגיעו לפרקן נשים בודקות אותן היינו לטהרות:

ב

צריכים לבדוק קודם. והש"ך פסק דא"צ בדיקה וסיים וכן עמא דבר ועיין בתוה"ש שכתב דבמקום שנהגו להקל אין להחמיר אבל בלא"ה אין להקל נגד פסק המחבר והרמ"א. ועח"ד שכתב דאף האומרים דא"צ בדיקה היינו בדיקת חורין וסדקין לא בעי אבל מ"מ צריכה קנוח ולהשהות העד על גופה כשיעור וסת המבואר בסי' ק"צ סנ"א ולמחר תעיין בו וראוי לכל אדם לעשות כן לחוש לדברי ר"ח ורוב הפוסקים והמחבר והרמ"א והקנוח צריך להיות בשעה שאינה שוכבת אפרקיד עכ"ד עוד כתב שם דאם ראתה פ"א בליל תשמיש אפילו במופלג מהתשמיש מחוייבת שוב בדיקה אחר תשמיש כיון דאתייליד לה ריעותא פ"א ואם היא אשה שאין לה וסת צריכה ג"פ בדיקה שתתחזק באין רואה מ"ת וביש לה וסת א"צ בדיקה רק פעם א' אח"כ ואם לא מצאה שוב א"צ בדיקה ע"ש:

ג

ולמחר צריכים בדיקה. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' נ"ב דצ"ע אי גם קודם התשמיש תוכל לבדוק על סמך שתראה למחר על העד או דוקא בבדיקה שאחר תשמיש יכולה לעשות כן אבל קודם תשמיש צריכה לבדוק ולראות לאלתר ע"ש ועח"ד [ועמ"ש לקמן סי' קפ"ח סק"ג]:

ד

ואין לה וסת. עי' בתשובת מהר"ם פדוא"ה סי' כ"ה שכתב דאפילו אשה שאין לה וסת אם היא מעוברת שמסולקת דמים א"צ בדיקה כ"כ המ"י והס"ט בשמו. ונראה פשוט דה"ה למניקה דחד טעמא הוא:

א

(סימן קפ"ו סעיף א') והרמב"ם ז"ל מצריך לבדוק אחר כו'. אפילו מינקת ומעוברת וזקינה וקטנה:

א

שלא יהא לבו נוקפו הב"י הביא בסי' קפ"ד בשם הגהת מיימנו' בשם רבינו שמחה דלאח' תשמיש לא תבדוק אבל קודם תשמיש מצוה דתנן כל היד המרבה לבדוק הרי זו משובחת עכ"ל וכתב הב"י דסותר לדברי תוס' שפיר' בשאלו אשה מה שתבדוק פי' לפני תשמיש וכו' עכ"ל. ולענ"ד מעולם לא עלה ברוח ר"ש לפרש פי' אחר בגמ' כמו תו' וכמעט שאין לשון הגמ' אשה מה שתבדוק עצמה לבעלה סובל פי' אחר כ"א לפני תשמיש דלישנ' לבעלה כן משמע וגם לאחר תשמיש מבעי' לי' לאח"כ בגמ' ולכן נראה דס"ל דכיון דכל הטעם דאין לבדוק קודם תשמיש הוא מטעם דברואה אשתו בודק' חושבת ודאי הרגישה דאל"כ למה בודקת ולבו נוקפו ופירש וזה" אם אשתו מעצמה מחמרת אבל אם הוא מחמיר על עצמו ומצוה לאשתו שתהי' בודקת פשיטא דליכא כאן חשש דמרגשת דהרי הוא שצוה לה לבדוק וכך הן מבוארי' דברי ר"ש שאין אשה רשאי להחמי' על עצמה לבדוק אחר תשמיש אבל לבדוק קודם תשמיש רשאי אדם להחמיר על עצמו כדתנן כל היד המרבה וכו' הרי דפתח באשה וסיי' בלשון אדם והדברים ברורי' כמ"ש. ובהכי ניחא (ה) דקאמר ר"ז פ"ב בעל נפש לא יבעול וישנה והוא גופי' פשוט לי' (ו) ר"י דלבו נוקפ' ופורש ודוחק לומר דמיירי באין לה וסת ואיהו קבעי ביש לה וסת דהא סתמ' קאמר ולפמ"ש ניח' דבעל נפש יחמור על עצמו ולא שייך לבו נוקפו:

ב

אחר תשמיש ולכאורה זה נגד הגמ' דאמרינן דאין לבדוק אחר תשמיש דלבו נוקפו ופורש והמ"מ וכן הר"ן תי' בשם הרמב"ן דהתם מיירי בתוך זמן הנזכר דמחייב קרבן והרמב"ם מיירי לאחר זמן דליכא בהוא חיוב קרבן ואף חשש דלבו נוקפו ופורש ליכא וצ"ל הא דתנן במשנה דרך בנות ישראל משמשת בשני עדים נמצא על שלה אותיום אינו מוסב למעלה דדרך נשים הבודקת כך לבדוק אותיום רק המשנה אומרת אם הי' בודקת אותיום אבל וודאי דרך נשים לבדוק בני עדים היינו לאחר אותיום אבל עדיין לא הבנתי תינח שלה כשבודקת עצמה לאחר זמן אינו חייב קרבן דתלינן אח"כ ראתה ואף הוא אין לבו נוקפו אבל בנמצ' על שלו הלא תמיד חייב חטאות ואיך צוו חז"ל לבדוק ובמה יהי' יותר לבו נוקפו מבנמצא על עד שלו ול"ל דכי מחייבין חטאות היינו בהרגישה אבל בלא הרגשה אינו טמאה ד"ת ומכ"ש דאינו חייב חטאות ולכך מסתם בודקת דאף דתמצא כיון דלא הרגישה ליכא חיוב חטאת ואין לבבו נוקפ' אך אם בשעת תשמיש הרגישה אז אסורה לה לבדוק עצמה תיכף דאולי תמצ' ואז יהי' חייב חטאות דהא הרגישה ויהי' לבבו נוקפו דהא הרמב"ם ס"ל בסתם בדיקה ותשמיש חייב ולא בעינן הרגשה דאנן אמרינן באמת הרגישה רק היא חושבה הרגשת שמש או עד הוא וכמש"ל בסי' קפ"ג באריכות. ועלה ברוחי לומר דלפי מה דאמרינן בפ' ידיעת בשבועת וכן פסק הרמב"ם בהלכות שגגות דאם משמש עמה בתוך ימי וסתה אף דנמצא על שלו פטור מקרבן דאונס הוא וכי מחייבין קרבן בשמש סמוך לוסתה א"כ הא דמבעי אשה מה שתבדוק עצמה וכו' לחייבו חטאת היינו בשמש סמוך לוסתה דאז חייב חטאת ואף הוא לבו נוקפו ופורש דבא לכלל איסור כזו אבל בתוך וסת דאף דתמצא התורה פטרה לאונס אין לבבו נוקפו דהא התורה נקהו מעון ולכך מותרת לבדוק והא דמבעי בעי על סמוך לוסתה אף דחייב לפרוש ומה קשאיל וצ"ל ביוצא לדרך קשאיל דהתירה לבעול סמוך לוסתה וע"ז קשאיל ואם התירה לבדוק וע"ז שפיר אמרינן דלבו נוקפו הואיל וחייב חטאות ולכך השמיט הרמב"ם הך דינא לפי מה שפירש בו הרמב"ן דעל כל פנים במקום חיוב חטאות אסור לה לבדוק דהא לא משכחת לי' רק ביוצא לדרך דהתירו סמוך לוסתה והרמב"ם השמיט דין זה והטעם כמ"ש אחרונים דהרמב"ם ס"ל דיש בו סכנה הבועל ביום שיוצא לדרך ובעניין רפואת העתי' והזמני' מתחלפי' ואף כי בזמן הגמ' לא הי' מזיק עכשיו בזמנינו חולש' הטבע גורם שמזיק ומסכן בנפשו ולכך השמיטו וס"ל לא העמידו דבריהם במקום סכנה וא"כ נפל פותי' בבירי' להך דינא דבדיקה במשמש סמוך לוסתה דאטו ברשיעי עסקינן אך אין לבבי נוחה בזה כ"כ דכי אמרינן סמוך לוסתה לאו אונס היינו במשמש נגד דברי חז"ל דיש לפרוש סמוך לוסתה ואיהו יצר אלבשהו כמ"ש התוס' לומר אבעול ולא יקרני חטא ובאמת ראתה הרי זה שוגג ולא אונס אבל במי שבעל ברשות חכמים כי התירו וצוו ליוצא לדרך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה מה הוה לי' למעבד מה דפקדו חכז"ל עשה ואם כי היא פרסה נדה מה ה"ל לעשות אף זה אונס הוא ודוחק לומר דמ"מ קרוי שוגג דה"ל לדייק טובא ולבעול תיכף בתחילת עונה הסמוך לוסתה ולא להמתין רגע שיהי' קרוב וסמוך לוסתה ביותר וגם לבעול בחפזון כמאמר חכז"ל כמי שכפאו שד וכמצוה ועושה דברי חכז"ל ולא יותר והוא דלא עשה כן שוגג יקרא וא"ש כל הנ"ל אך זה צ"ע כי לא מצאתי סבראזו לא' מהמחברים. וגם אין דעתי נוחה לומר דבשלמ' בנמצ' על שלו כיון דודאי ראתה בתשמיש ונכשל באיסור נדה לא חששו חז"ל שיהי' לבו נוקפו אדרבה יתן אל לבו לשוב ולדקדק ביותר ויותר כי נכשל בחטאו. אבל בנמצ' לאחר אותיום דליכ' ודאי דמגופו אתי' והוא באשם תלוי א"כ יוכל להיות דבאמת לא נכשל באיסור והוא מנוק' מעון והוא יהי' בכל זה לבו נוקפו ופורש וע"ז חששו חז"ל וצוו מלבי לבדוק. וצ"ל דהנך לשונות ח"א לבדוק לחייב לבעלה חטאת וח"א לחייב לבעלה אשם תלוי בהא פליגי בהך סברא או גם בחטאת חששו חז"ל ללבו נוקפו או לא וקיי"ל כלישנא בתר' דגבי אשם חששו ולא בחטאות דכל זה דוחק דא"כ לישנא קמא דגם בחטאות לבו נוקפו הך מתני' נמצא על שלו איך מתוקמי ודוחק דיחלוקו בפי' המשנה ולכן היותר נכון מה שיש לומר בלא"ה בדברי השגת הראב"ד דכ' הא ר' יהוד' שהי' צדיק שאין כמוהו מנע את ר"ז שלא יהי' בודק אחר תשמיש שלא יהי' לבו נוקפו וכו' וצ"ל דהא דהשיג מר"י ולא מהך דר"א לרב הונא דס"ל ג"כ דיש לדחותו כמ"ש הרמב"ן ולכך שאל הראב"ד מהך דר"ז לר"י ופי' ג"כ על אחר תשמיש וע"כ ס"ל דמיירי במקום דלא חייב חטאת או אשם חדא דאל"כ היינו בעי' דר"ה ועוד אלו כוונתו על חטאות דווקא ה"ל להזכירו בלשון האי בעי דהא זהו העיקר שבו תלוי הספק. וליישב זה נראה דהא דהרמב"ם פוסק דבאין לה וסת בעי בדיקה לפני תשמיש וצ"ל דמפרש כפי' ר"ח דאמוראי נינהו אליבי' דר"י ושמואל ולפ"ז ס"ל דכל סוגי' דהנך בעי אזל' להנך אמור' אליבי' דר"י וס"ל דר"י ס"ל דבאין לה וסת לא בעי בדיקה וס"ל להרמב"ם כי אמרינן אונס הוא היינו ביש לה וסת או אין לה וסת ובדקה עצמה קודם תשמיש אבל באין לה וסת ולא בדקה קודם תשמיש ומצאה לאחר תשמיש אין זה אנוס דאמרינן קודם תשמיש כבר היה הדם הזה (ועיין פ"ה הלכות שגגות דדעת הכ"מ לומר דאפי' ביש לה וסת הואיל דרך צנועות לבדוק לא קרוי אנוס וזה לא יתכן דכי אתה עושה כל עולם צנוע הא יש לה וסת ומה דו קו דגמ' בשבועה לומר דמיירי בכה"ג דעברה וסמוך לוסת' שמשה ולא אמרינן בכה"ג דלא בדקה עצמה מקודם כדין חז"ל א"ו דליתא אבל מ"מ ילפינן מיני' דבאין להוסת דאם לא בדקה דלא קרוי אונס) וא"כ שפיר קמספקא לי' באין לה וסת כיון בעי לבעלה בדיקה לפני תשמיש א"כ אם בדקה ומצא אחר תשמיש סמוך אותיום הרי כאן חיוב חטאות ולאח"כ אשם תלוי דאינו אנוס כלל דה"ל למבדק ויהי' לבו נוקפו ופורש דנכשל באיסור כרת או ודאי או ספק ור' יהודא הוסף אפילו לאחר שיעור חיוב אשם תלוי סוף כל סוף לבו נוקפו אולי הי' הדם בעת תשמיש ועבר איסור של תורה וחייב חטאת ולבו נוקפו ופורש אבל כשיש לה וסת או אין לה ובדקה עצמה מקודם אף שהיא פרסה נדה בעת תשמיש מ"מ הרי הוא מניקה מעון ואף מפשע דאונס רחמנא פטרה ואין לבו נוקפו בשביל זה כלל ולכך משנתינו דמיירי ביש לה וסת כמ"ש הרמב"ן שפיר אמרינן דבודקת בשני עדים וכו' דלא שייך לבו נוקפו אך זהו הכל אליבא דהך מ"ד דלבעלה אפילו אין לה וסת לא בעי בדיקה אבל לפי דקיי"ל כרחב"א דתמיד בעי בדיקה ואם ליתא להך איבעי דתבדוק לחייב בעלה חטאת דאטו ברשיעי עסקינן דלא יצטרך בדיקה לאין לה וסת ואם כי בדקה א"כ אף בזו הרי הוא אונס ולא שייך לבו נוקפו כלל ולכך השמיט הרמב"ם לגמרי הך דינא דיהי' נזהרת לבדוק שיעור אותיום כסברת הרמב"ן דתזקק לבעלה לידי חיוב חטאות כי לדידן ליתא הך דינא וגם הגמ' בשבועת מוקי לה בשמוש סמוך ניסתה ולא באין לה וסת ולא בדקה חדא היא היא דהוא עובר על תקנת חז"ל בזה כמו בזה דלמסקנ' בעי בדיקה ועוד דכיון דדרך בנות ישראל משמשה בשני עדים וכו' ע"כ איירי ביש לה וסת דבאין לה וסת מה אריי צנועת כל אדם נמי ס"ל דהך דקתני נמצא על שלו וכו' איירי ג"כ בכה"ג ביש לה וסת ולכך מוקי לה בשמש סמוך לוסתה ומזו שפיר איירי ג"כ רישא דמ"מ אין צריכה בדיקה לפני תשמיש וכמש"ל בסי' קפ"ד לשיטת הרמב"ם דכל החשש בפרישת סמוך לוסתה דלמא מחמת תשמיש תראה ולא מקודם וא"צ בדיקה כלל וא"ש:

ג

וסת קבוע ג"פ הראשונים צריכה לבדוק וכו' זהו דעת הרי"ף ז"ל כפי מ"ש כל המפורשים ונושאי כליו והש"ך בס"ק א' חולק על כל המפורשים כי לא עמדו על דעת הרי"ף ז"ל ודעתו ג"כ מסכים לרש"י דלבעלה לא בעי בדיקה כלל והאריך בזה ולהיות כי תיפס לפורשו בשני סברות וכללין כאחד ובאמת הן תאומים במובן ודינו של זה לא כשל זה לכן אחלקם ונדבר בכל סברא כפי צורת השמועה סברא חדא דיבר הש"ך מלבו לא מצא לו חבר במחברים והוא דאם אין הבעל רוצה להחמיר לעצמו כל לבעלה לא בעי בדיקה אבל אם יאמר הבעל מה לי באחריות הלזה או בדוק עצמך בעדים או לא כי מה לי בספק נדה מחויבי' לבדוק ג' פעמים אם תמצא דם הרי יוצאת בלי כתובה ואם לאו הרי היא ככל הנשים שיש להן וסת ולכך העתיק הרי"ף הך דינא בכתובות דכל הנ"מ לענין כתובה דאם יטענו הבעל אין אני מכניס עצמי בספק כנ"ל ודברים אלו אין להם שרש ועיקר כי מלבד שאינו מובן כלל במה שאמר שאם בדקה עצמה ג' פעמים ולא מצא דם הרי היא ככל הנשים ומה בכך ובכל הנשים אם הבעל אומר לא אשמש עמך עד שתבדוק כי לבי נוקפו הואיל שאין לך וסת ומי ימחה על ידו ואע"פ שאמרו לבו נוקפו ופורש לא דיברו באין לה וסת כי בזו בוודאי כל המרבה לבדוק הרי זה משובח ובפרט לפמש"ל דאם הבעל מצוה לבדוק פשיטה דלא שייך לבו נוקפו כיון דיודע דמחמת דיבורו ומצותו עשתה כן וזה פשוט אף גם דשיטת הגמ' לא יתכן לדבריו דבממ"נ אם הרי"ף מפרש סברא זו ג"כ כדברי רחב"א דאמר משמש בשני עדים היינו כשהבעל מקפיד ואומר מה לי להכניס לבית הספק א"כ מה פריך הגמ' ואי בשאינו עסוקה בטהרות הא אמר כל לבעלה לא בעי בדיקה ויצטרך לשנוי' מאן דמתני הא לא מתני הא הא לק"מ דאמת לא בעי בדיקה אבל הרשות ביד הבעל להחמיר לעצמו ולהצריך אותה ג"פ בדיקה לברר ספיקה ועכצ"ל דזה דוחק לומר בדברי רחב"א דמיירי בכה"ג ברצון הבעל דהא עלי' דר"מ קאי ועל האשה זו אנו דנין או מותרת או אסורה ולכך הוצרך הגמ' לשנוי' ומאן דמתני הא וכו' ולדעת הש"ך פי' הרי"ף כפי' רש"י דרחב"א מיירי לטהרות וכו' וא"כ ע"כ הא דאמר רחב"א משמשת בשני עדים וכו' אין פרושו ג"פ דהא לטהרות צריכה בדיקה לעולם כמבואר במשנה ובשעה שהיא עוברת לשמש ביתה וכו' וע"כ פי' לעולם וא"כ מנ"ל להרי"ף לומר דמשמשת רק ג' פעמים והן הן עותה והן הן תקנוה כיון דכוונת רחב"א מוסב על עולם ואם ס"ל להרי"ף מסברא לא ה"ל להעמיד דבריו ארחב"א דהוא מצריך לעולם בדיקה והוא מצריך רק ג"פ ומה טיב של זה לזה ולכן דבריו הללו אין לו שחר כלל: אמנם סברא שני' לא עינה מלבו רק אמורה עם הספר בעל נפש לראב"ד ז"ל ועיין בשער הספירה ובדיקה כי באמת רחב"א מיירי לטהרות ותמיד צריכה בדיקה א' לפני תשמיש וא' לאחר תשמיש וזה אין ענין לדידן דאין לנו בעו"ה טהרות רק הרי"ף מיירי ברואה דם מחמת תשמיש ובזו ס"ל דמשמשת בשני עדים לאחר תשמיש אחד לו ואחד לה ג"פ ואם תמצא דם הרי היא אסורה לבעלה ואם לאו הרי מותרת ככל הנשים והרב הרי"ף לא תפס מדברי רחב"א אלא צורך הנהוג ולא פירש אותם אלא לפי צורך השעה עי"ש שהאריך בזה וכפל בזה הדברים והש"ך האריך בזה ובכל זה דברים סתומים כי מה ענין זה ברואה דם מחמת תשמיש לרחב"א כיון דדיבר לסתם נשים שאין להם וסת ועוסקת לטהרות ומה הוא שתפס הרי"ף מדברי רחב"א לענין צורך הנהוג. ומדברי הש"ך נראה דמפרש דה"א הואיל ור"מ ס"ל אשה שאין לה וסת אסורה תיכף לבעלה וה"א אפילו דלא קי"ל כר"מ ה"מ בסתם אשה אבל באשה דחזינן דראתה פ"א מחמת תשמיש דבכל זה בעי ג"פ אבל בפעם אחד אינו אסורה אף דאין לה וסת ג"כ אבל זה שאמר הרי"ף דאם אינה ראתה ג"פ דהרי היא ככל הנשים זה לא יליף הרי"ף מהך דרחב"א רק מסברא דקיי"ל בכל הש"ס בהלכתא זימנא הוי חזקה רק עיקר ילפותא מהך דרחב"א דבראי' אחת באין לה וסת לא מסתברא ואי נימא מנ"ל לרי"ף למילף זה מדברי רחב"א נראה דיליף לי' מדאמר הן עותה משמע לשון רבי' קשה הלא בבדיקה אחת ומצא דם הרי היא מעות דאסורה לעולם כר"מ א"ו דגם בזה צריך ג"פ כשאר נשים זהו מה שנ"ל לכאורה בדברי ראב"ד וכן הבין הש"ך דכתב ומיהו נ"מ באשה שראתה דם מחמת תשמיש דצריכה בדיקה ג"פ אבל זהו דוחק דהא דעת הראב"ד הא דתנן בברייתא גבי רואה דם מחמת תשמיש וכו' ואם יש לה וסת תולה בוסתה היינו וסת לראיה ומזה מוכח כמ"ש הראב"ד עצמו דברייתא איירי באשה שאין לה וסת דסיפא דקתני ואם יש לה וסת. ולפ"ז למה לו להרי"ף להביא מהך דרחב"א דאף דאין לה וסת וראתה פעם א' מ"מ אינו אסורה עד ג"פ הלא מהך ברייתא מוכח דקתני להדיא דאינה אסורה עד ג"פ ומיירי באין לה וסת ולכן נראה לי דה"א הא דקתני ברואה דם מחמת תשמיש ג"פ אסורה לבעלה היינו אי איקרי דבדקה עצמה אחר בעילה ומצא דם אבל שיהי' מחויבת לבדוק עצמה אפילו מצא פ"א דם מחמת תשמיש מ"מ הרי ככל הנשים וא"צ בדיקה ולזה הביא הרי"ף דברי רחב"א דס"ל דבכל הנשים צריכה בדיקה לעולם רק איהו ס"ל כן בטהרות אבל לא לבעלה וה"מ בדלא אתרע שלא ראתה אחר תשמיש אבל בדאתרע שהיא ראתה פעם א' אחר התשמיש חזר הדבר לבעלה כמו לטהרות וצריכה בדיקה עד דאתחזיק ג"פ שלא ראתה ושבה לכלל כל הנשים דעלמא שא"צ בדיקה כלל ובתורת הכרע אמר הרי"ף למילתא דבהא אמרינן אפי' לבעלה. וזהו ברור בדעת הראב"ד ודלא כדמשמע מש"ך דקמ"ל דלא הפסידה כתובתה עד שתשמש ג"פ לאפוקי מדר"מ דזהו לשיטת הראב"ד ממקומו מוכרע וא"צ לדברי רחב"א. ולפ"ז כל איש נבוב ילבב כמה רב מהדוחק יש בפי' זה ויפה עשה כל מפורשי' הרי"ף דלא פי' כן בדברי הרי"ף וכבר כתב הרז"ה בהשגתו על דברי הראב"ד שדבריו הן רק אסמכת' בעלמ' להטיל פשרה בין הרי"ף ובין המקשין עליו ומי כחכם ומי יודע פשר דבר ולכן דברי הש"ך להקל אין לו שורש במקום שרוב פוסקים מחמירין למעשה ומ"ש דכן עמא דבר לא ידעתי איך שייך מנהג בדבר דלא שכיח כי רוב נשים אע"פ שאין להן וסת קבוע ליום ועונה מיוחדת מ"מ אינם רואין כי אם בזמן מוגבל ד"מ עד כ"ט יום או ל' אינם רגילין לראות ומימים ואילך אין קביעתן קביעות גמורה פעמים מקדים פעם מאחר וכבר כתבו הפוסקים דעד יום ההוא בכלל יש לה וסת וא"צ בדיקה ובימים אלו אשר היא נבוכה לבד היא בגדר אין לה וסת ובזו כ"ע נוהגי' לבדוק וכל המרבה לבדוק משובח' ואינו להקל כלל נגד דברי הש"ע והרב ז"ל ואין להקשות איך ס"ד דבאין לה וסת לבעלה א"צ בדיקה כלל הא בגמ' פריך למה א"צ בדיקה בימי נדתה תבדוק דלמא קבעה לי' וסת ואסקינן דבימי נידתה לא קבעה לי' וסת וא"כ באין לה וסת תבדוק שחרית וערבית אולי קבעה לי' וסת דהך דלמא קבעה לי' וסת אינו אלא לבעלה דלטהרות לא איכפת לן אי קבעה וסת אדרבה יותר חומר' אם אין קבעה דמטמאה מע"ל משקבעה ותהי' ד"ש. וא"כ דכל הבדיקה בשביל בעלה אף באין להוסת עכ"פ תבדוק שחרית וערבית משום קביעות וסת דאפשר לומר דודאי לא חשינן בהיא טהורה דאם תראה מסתמא תרגיש ואם תרגיש ודאי תבדוק עצמה משא"כ בתוך ימי נידתה וימי טוהר דאין נ"מ לטהרתה בראי' שלה אם אתה מצריכה ומחייב' בדיקה אף היא תרגישה ולאו אדעתי' כי מה איכפת לה בזה סוף כל סוף טמאה היא: והנה המחבר שהביא דברי הרי"ף כתב דבג' פעמים ראשונים מצריך אף בדיקה לפני תשמיש ולשיטתו הולך דפי' כן בב"י ליישב קו' הרא"ש על הרי"ף דמה פריך אילימא בעסוק' בטהרות הא אמר שמואל חדא זימנא וכו' דהא התם מיירי מלפני תשמיש ורחב"א מיירי מלאחר תשמיש ותי' הוא דמילתא דפשיטא הוא כל שצריכה בדיקה לבסוף צריכה בדיקה קודם תשמיש. וע"ז בנה יסודו לבסוף ג"כ דלהרי"ף בעי בדיקה לכתחלה (א) והד"מ השיג עליו דלא משמע כן בכל הפוסקים ביחוד בדברי הראב"ד ז"ל והנכון אתו לכן נראה לי ליישב הרי"ף מכל הקוש' והוא דהא דאמר שמואל הלכה כרחב"א יש לפרשו בכל גוונ' או רק הלכה כמותו לאפוקי מדר"מ דאמר אשה זו אין לה תקנה לבעלה ועיין בחידושי הר"ן דכתב ג"כ כזה דלאו אכולי מילת' אמר הלכה כרחב"א וא"כ קושית הגמ' כך שמואל דאמר הלכה כרחב"א במה אי בעסוקה בטהרות וא"כ ע"כ לאו אכולי מילת' קאמר הלכה כוותי' דהא שמואל קאמר בעסוקה בטהרות דבעי בדיקה לבעלה ורחב"א לא הזכיר כלל דבעי בדיקה קודם תשמיש ועוד שמואל דקאמר דבעי בדיקה לבעלה היינו משום דפוסק כמשנה כמבואר בגמ' דעלה סתמה דמשנה קאי ובמשנה מבואר דתמיד צריכה בדיקה לאחר תשמיש בשני עדים דתנן משמשת בעדים וליכא למימר דפי' רק ג"פ חדא דהא סתמ' קתני ועוד דהא איירי אף ביש לה וסת כדאמרינן בגמ' להדי' וביש לה וסת אין חילוק בין ג"פ ובין לעולם וע"כ דקאמר רק הלכה כרחב"א לאפוקי' מדר"מ דס"ל דאשה שאין לה וסת אין לה תקנה וע"ז פרכינן שפיר דהא זה בלא"ה ידעינן כיון דאמר דאשה שאין לה וסת ועסוקה בטהרות בעי בדיקה לבעלה ש"מ עכ"פ דמותרת לבעלה ודלא כר"מ דאמר אסורה לבעלה וקו' הגמ' שפיר ולק"מ וקאמר הגמ' אלא בשאין עסוקה בטהרות ומעתה ל"ק מה בכך הא מ"מ מדקאמר שמואל בטהרות לבעלה בעי בדיקה ש"מ דיש לאשה תקנה ואין הלכה כר"מ (וקו' זו לשיטת הרא"ש קשה) דקמ"ל כרחב"א דבעי ג"פ בדיקה אחר תשמיש רק גם זה מיותר כמ"ש כיון דכבר שמעינן ממילתא דשמואל הנ"ל דאין הלכה כר"מ פשיטא דהלכה כרחב"א דלא מצינו מחלוקת אחריתי רק ר"מ ורחב"א ואי אין הלכה כר"מ ודאי הלכה כרחב"א רק די"ל דמשנה דקתני משמשת בעדים מיירי בכל גוונ' אפי' אינו עוסקים בטהרות וא"כ הרי כאן תנא ג' דס"ל דיש לה תקנה דלא כר"מ ומ"מ צריך בדיקה תמיד ולכך קאמר שמואל דהלכה כרחב"א ועל זה פריך הגמ' הא אמר שמואל לבעלה לא בעי בדיקה וכו' והיכי אתמר מילתא דשמואל לעיל אתמר לא שנו אלא בעסוקה בטהרות כמ"ש התוס' להדי' בד"ה חדא מכלל חברתה אתמר ע"ש וא"כ מוקי שמואל למשנה בעסוקה בטהרות וא"כ אין כאן תנא ג' רק המשנה י"ל כרחב"א ס"ל דאין עסוקה בטהרות וא"כ עדיין מילתא דשמואל מיותר דכיון דקמ"ל דאין הלכה כר"מ ממילא ידעינן דהלכה כבר פלוגתא דהוא רחב"א ומשני הגמ' דלעולם באין עסוקה וקמ"ל דלא תימא המשנה איירי בכל גווני וחולק אר"מ ורחב"א וה"א הלכה כוותי' דמשנה וא"ק הא כבר אמר שמואל להדיא לא שנו אלא בעסוקה וכו.' מאן דמתני הא לא מתני הא. ודברי הרי"ף ברורי' וא"כ מחלוקת כלל וצדקו כל דבריהם כן נ"ל בישוב דברי רי"ף וכפמ"ש הפוסקים דלהרי"ף א"צ בדיקה לפני תשמיש רק לאח"כ:

ד

מקנחים עצמן כל הלילה בעד וכו' הלשון מקוצר דריש דבריו משמע שא"צ כלל לבדוק אחר כל תשמיש ובאמת צריך רק א"צ עד חדש לכל ביאה רק די בעד א' וכמו שסיי' הרמ"א מקנחי' עצמן בע"א וכן הוא ברמב"ם הלכה י"ז והכ"מ כתב דפוסק כר"ז דאמר בעל נפשלא יבעול וישנה וס"ל בעל נפש לאו דוקא רק שורת הדין כן ולא ידעתי לאיזה צורך הכניס עצמו בזה דוחק דהא הרמב"ם מפרש כמ"ש התוס' בשם רשב"ם דמודה ב"ה דצריכה בדיקה אחר כל תשמיש ותשמיש אך אין צריך עד חדש אחר כל תשמיש מיוחד ופסק הלכה כב"ה ופשוט. והנה מדברי הרמב"ם לא נראה רק בבדיקה שאחר תשמיש וביש לה וסת אבל באין לה וסת דצריכה בדיקה לפני תשמיש אפשר דאינו מועיל דתבדוק ותניח לאור היום ובין כך תשמיש כיון דאין לה וסת וכל רגע בחזקת רואה היא איך תשמש בלי דעת אם בדיקה שלה טהור מ"מ מדברי התוס' ורש"י שם משמע אפי' בדיקה שקודם תשמיש ובדף י"ב בגמ' זו עדן שלצנועת משמע אפי' באין לה וסת הדין כן לולי צנועות א"צ לבדוק לאור הנר. מיהו יש לדקדק למה לא הביא הרמב"ם עדן של צנועות דאין בודקת בעד שכבר בודקת בו פ"א ואפשר דס"ל דזהו הכל על משנה דעלי' קאי זהו עדן של צנועות ושם מיירי בעוסק בטהרות ולכך הצנועות החמירו לבדוק בכל תשמיש בעד מיוחד אבל באין עסוקה בטהרות אף צנועות אינן נזהרת בו ולכך השמיטו הרמב"ם ונכון הוא:

א

אין לה לבדוק בפני בעלה בשעת תשמיש. דהיינו לפני תשמיש או לאחריו אבל שלא בשעת תשמיש אדרבה כל היד המרבה לבדוק בנשים משובחת וכמבואר לעיל ר"ס קפ"ד:

ב

ג"פ הראשונים. כן הבינו הפוסקים הרא"ש והרמב"ן והרשב"א והר"ן ועיין בב"י דבריהם באורך אכן בספר בעל הנפש להראב"ד דף ס"ב מבואר שיש לו פירוש אחר בהבנת כוונת דבריהם ואחריו נמשך הש"ך והאריך להשיג על הפוסקים הנ"ל ואין דבריו מוכרחים וגם לשון הרי"ף אינו סובל פירושו כל כך ובפרטות מה שסיים הש"ך וכתב וז"ל כיון דדעת כל הפוסקים דאשה שאין לה וסת לא בעי בדיקה כלל לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש (חוץ מהרמב"ם) אלא שלא מלאו לבם להקל נגד דעת הרי"ף וכבר כתבתי דאדרבה בהיפוך הוא דעת הרי"ף עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו איך נתעלם ממנו דברי הרא"ש והטור שנמשכו אחר דברי ר' חננאל וכתב שלא מלאני לבי להקל כי דברי ר"ח דברי קבלה הן עכ"ל ואחר זה נמשך המחבר ומור"ם להחמיר ולהצריך בדיקה לפני כל תשמיש ולאחר תשמיש אבל לפי דעת הרי"ף היה סגי בבדיקה ג"פ לדעתו וק"ל לכן אין להקל נגד פסק המחבר ומור"ם אבל מ"מ מ"ש הש"ך וכמדומה שכן עמא דבר עכ"ל נ"ל דבמקו' שנהגו להקל אין להחמי' כי יש להם גדולי פוסקי' שיסמכו עליהם וכמבואר בב"י וע' בש"ך:

ג

שאין לה וסת צריכה בדיקה. ע' בתשו' מהר"ם פאדוו"א סי' כ"ה שמעוברת שמסולקת דמים כ"ע מודו דלא תבדוק אפילו המחמירין באשה שאין לה וסת עכ"ל ועיין לקמן סימן קפ"ט:

א

ג"פ הראשונים כו'. באמת כן הבינו הפוסקים הלא המה הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן ושאר פוסקים דברי הרי"ף דס"ל כפי' השני שסתר רש"י והוא פירוש ר"ח והלכה כרבי חנינא בן אנטיגנוס דצריכה לבעלה בדיקה ומשמשת בעדים ג"פ הראשונים והאריך הרא"ש לסתור דברי הרי"ף והסכים להלכה דלא בעי בדיקה כלל אלא שלא מלאו לבו להקל נגד פי' ר"ח וגם הרשב"א והר"ן נדחקו ליישב דברי הרי"ף ולא מלאו לבם להקל נגדו אע"פ שלענין הדין נראה מדבריהם עיקר להלכה דלא בעי בדיקה כלל לבעלה וגם הב"י והב"ח נדחקו ליישב דברי הרי"ף דס"ל דצריכה בדיקה גם לפני תשמיש ע"ש בדברי כל המפרשים הנזכרים מתוך דבריהם בעצמם שדבריהם דחוקים אבל באמת לא ירדתי לסוף דעת כל אלו הגדולים איך עלה על לבם שדעת הרי"ף לפסוק הלכה כר' חנינא ב"א דאשה שאין לה וסת צריכה בדיקה לבעלה אם כן איך קבע הרי"ף הלכה זו בכתובות ס"פ אלמנה ניזוני' שאין לה שייכות שם כלל והיה לו לקבוע בהל' נדה כי שם מקומה ועוד שהפי' שפירש הרי"ף בכתובות ס"פ אלמנה ניזונית משמש' בעדים ושאם תשמש פעם אחת וב' וג' בעדים נמצא על עד שלה או על שלו בכל פעם ופעם הרי הן עותיה שהוחזקה נדה כל ימיה ותצא בלא כתובה ואם שמשה בב' עדים אחד לו ואחד לה ג"פ ולא נמצא דם באחד מהם הרי הן תקוניה והרי היא ככל הנשי' א"ר יודא אמר שמואל הלכה כר"ח ב"א עכ"ל. עיקר הפי' הוא שייך לענין איסור נדה וא"כ ה"ל לקובעה בהל' נדה ובריש הל' נדה כ' הרי"ף ת"ר כל אשה שאין לה וסת אסורה לשמש אין לה כתובה ולא פירות כו' דברי ר"מ רחב"א אומר משמשת בב' עדים והן עותי' ותיקוני' וכבר פירשנוה בכתובות אמר ר"י אמר שמואל הלכה כרחב"א. ת"ר נישאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית כו' ואם יש לה וסת תולה בוסתה עכ"ל הרי שבהלכות נדה לא כתב הפי' כלל וכתבו בכתובות וכתב וכבר פירשנוה בכתובות ואיפכא ה"ל למיעבד ועוד יש לדקדק קצת למה כתב וכבר פירשנוה בכתובות הל"ל וכבר פירשנוה שלהי פ' אלמנה ניזונות וע"ק לפי דבריהם מאין הוציא הרי"ף לפרש משמשת בעדים ג"פ הא פשטא דמילתא משמע לעולם משמשת בעדים מלבד זה יש להקשות לפי שטתם כמה וכמה קושיות על הרי"ף כמו שהאריכו הפוסקים הנ"ל:

ב

אבל האמת יורה דרכו דדעת הרי"ף כדעת כל הפוסקי' דאפילו אשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה לבעלה כלל לא לפני התשמיש ולא לאחר התשמיש ולהכי לא כתב הרי"ף בשום מקום בפירוש דצריכה בדיקה אדרבה כ' בהל' נדה החמרין והפועלין כו' נשיהן להן בחזקת טהרה וההיא ברייתא דרחב"א בעסוק' בטהרות בדוקא היא וכמו שפרש"י וכל הפוסקים אבל לבעלה לא בעיא בדיקה כלל ולכך לא פי' הרי"ף דבר בהל' נדה על דברי רחב"א משום דכיון דהאידנא דליכא טהרות לא בעינן בדיקה כלל מיהו נ"מ באשה שראתה דם מחמת תשמיש דצריכה בדיקה ג"פ ומשמשת בעדי' וכדקתני בברייתא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש כו' וכתבה הרי"ף מיד בתר הכי אע"פ שהיא ברייתא בסוף נדה סמכה לכאן מפני שהן ענין א' וכדפי' והיינו דנקט נשאת וראתה דם מחמ' תשמיש משמשת פעם א' ב' ג' משמע דקמייתא לאו ממנינא היא וכל שלא ראתה מחמת תשמי' א"צ בדיקה כלל (ולשאר הפוסקים דמפרשים ואם יש לה וסת תולה בוסתה בע"א ומביא' ב"י לקמן סי' קפ"ז אין זה ראיה די"ל רישא נמי באשה שיש לה וסת היא ע"ש ודו"ק) ולכך כ' הרי"ף וכבר פירשנוה בכתובות משום דהכא לענין נדה לא נ"מ במאי דהלכה כרחב"א רק לענין כתובה נ"מ דהלכה כרחב"א דלא הפסידה כתובתה עד שתשמש ג"פ לאפוקי מדר"מ ולכך בכתובות פי' הרי"ף יפה דברי רחב"א דנ"מ לענין כתובה והא דלא כ' הרי"ף בכתובות דמיירי באשה שראתה דם מחמת תשמיש היינו משום דהתם לא מיירי אלא מדין כתובה ואתא לפסוק הלכה כרחב"א אבל ע"כ מיירי ברואה מחמת תשמיש וסמך עצמו בכתובות אמה שקבע ברייתא זו דרחב"א גבי ברייתא דראתה דם מחמת תשמיש כו' או אפשר דלענין כתובה שהוא ממון מצי הבעל למימר כיון דאין לך וסת איני רוצה ליתן לך כתובה ולשמש עמך אלא בעדים שמא תהיה רואה דם מחמת תשמיש ומשמש בעדים ג"פ שתהא יוצאת שוב מחשש רואה דם מחמת תשמיש אבל ודאי אי הבעל לא קפיד משום כתובה לענין איסור נמי לא בעי בדיקה כלל כן נ"ל וזהו ברור ואמת בדעת הרי"ף וע' מה שכ' הב"י בשם הראב"ד בס' בעלי נפש מבואר מדברי הראב"ד שהבין כן דעת הרי"ף ממש כמ"ש אלא שהב"י הביא דברי הראב"ד בקצרה אבל כשתעיין בדברי הראב"ד עצמו בס' בעלי הנפש דף ס"ב ע"ב תמצא מבואר דעת הרי"ף כמ"ש (רק שהחילוק שבין ממון לאיסור אינו מבואר שם) ומסיק שם להרי"ף הלכה למעשה כסוגיא דשמעתא דכל לבעלה לא בעיא בדיקה ואפילו אשה שאין לה וסת ע"כ ומעתה כיון דדעת כל הפוסקי' דאשה שאין לה וסת לא בעיא בדיקה כלל לפני תשמיש ולאחר תשמיש (חוץ מהרמב"ם שמפרש כל הסוגיא באינה עסוקה בטהרות והוא יחיד נגד כל הפוסקים וגם אין הסוגיא מכרעת כדבריו וגם הרמב"ם גופיה בפי' המשנה בפ"ק דנדה כתב דבאינה עסוקה בטהרות קי"ל דכל לבעלה אין צריכה בדיקה אפילו אין לה וסת ועיין שם) אלא שלא מלאו לבם להקל נגד דעת הרי"ף וכבר נתבאר דאדרבה נהפוך הוא דדעת הרי"ף דכל לבעלה לא בעי' בדיקה כלל וכמו שמוכח הסוגיא פ"ק דנדה וכמה דוכתי א"כ ודאי דהכי קי"ל וכ"כ הג"מ פ"ד מהל' א"ב והמרדכי בשם רשב"ם ור"י וסה"ת וסמ"ג דכל לבעלה לא בעי' בדיקה אפילו אין לה וסת בין קודם תשמיש בין לאחר תשמיש ואפילו רוצה להחמיר על עצמה ולבדוק קודם תשמיש או לאחר תשמיש לא שבקינן דאם כן לבו נוקפו עכ"ל. וכן כתב הרוקח ומביאו בית יוסף וכ"כ בש"ד הל' נדה סימן ט"ז בהגהת ש"ד וכן כתב האגור בשם מהרי"ל וכמדומה שכן עמא דבר: