שולחן ערוך, יורה דעה קפ״ז: דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש. ובו י"ד סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דיני אשה הרואה דם מחמת תשמיש. ובו י"ד סעיפים:
אשה שראתה דם מחמ' תשמיש מיד בכדי שתושיט ידה לתחת הכר או לתחת הכסת ותטול עד לבדוק בו ותקנח עצמה משמשת ג"פ אם בכל ג"פ רצופים ראתה דם (וכ"ש אם מצאה ג"פ דם על עד שלו) (מרדכי וכן כ' ב"י בשם תרומת הדשן וסמ"ג וכן מוכח בש"ס) . אסורה לשמש עם בעל זה אלא תתגרש ותנשא לאחר נשאת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים אסורה לשמש גם עם אותו בעל אלא תתגרש ותנשא לשלישי ואם גם עם השלישי ראתה דם מחמת תשמיש ג"פ רצופים לא תנשא לאחר אלא אסורה לכל עד שתבדוק: הגה וי"א שאין אנו בקיאין איזה מיקרי מחמת תשמיש כי אין בקיאין בשיעור הנזכר ולכן כל שרואה ג"פ סמוך לתשמיש מקרי לדידן מחמת תשמיש ונאסרה על בעלה (ב"י בשם הראב"ד שכ"כ בשי"א) ואלו ג"פ צריכים להיות רצופים אבל אם לא היו רצופים לא נאסרה על בעלה (ב"י בשם הרמב"ם וכ"כ הרשב"א סימן תתל"ט ומהרי"ו נ"ג וכן כתב המחבר בסמוך) ואין חילוק בין אם ראתה ג"פ מיד שנשאה ובין נתקלקלה אח"כ וראתה ג"פ (מרדכי ריש ה"נ ובתשובת הרשב"א סימן תתל"ט ובתוס') וכל זה לא מיירי אלא בראתה סמוך לתשמיש אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש לא נאסרה על בעלה ומותרת לו לאחר טהרתה תמיד (ב"י בשם סה"ת וסמ"ג ופשוט בש"ס ופוסקים) ודינה כמי שאין לה וסת:

ב

כיצד בודקת נוטלת שפופרת (פירוש קנה חלול של עופרת) של אבר ופיה רצוף לתוכה ונותנת בתוכה מכחול ובראשו מוך ומכנסת אותו באותו מקום עד מקום שהשמש דש נמצא דם על ראשו בידוע שהוא מן המקור ואסורה ואם לאו בידוע שהוא מן הצדדין ומותרת. (ב"י מהרמב"ם) (ואף בזמן הזה יש לסמוך אבדיקה זו) (טור וב"י לדעת הרמב"ם והרא"ש ורשב"א ורי"ף וכן כתב הר"ן והר"ם פדואה סימן י'):

ג

אם רוצה לבדוק עצמה בעודה תחת הראשון אחר ששמשה שלש פעמים הרשות בידה ומותרת לו ויש אומרים שאסורה לראשון מתשמיש שלישי ואילך אפילו בבדיקה: הגה ויש לסמוך אסברא ראשונה להקל (טור וב"י בשם הסכמת הפוסקים והגהות מיימוני) ואם הרגישה צער וכאב בשעת תשמיש לכ"ע יש לסמוך אבדיקה בבעל הראשון (שם בהג"ה בשם ריצב"א):

ד

אם שמשה סמוך לוסתה אנו תולין ראייתה משום וסתה ולא חשבינן לה רואה מחמת תשמיש:

ה

אם יש מכה באותו מקום תולין בדם מכתה ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה אינן תולים בדם מכתה: הגה וכל זה באשה שיש לה וסת קבוע ואז יכולין לתלות שלא בשעת וסתה במכתה אע"פ שאינה יודעת בודאי שמכתה הוציאה דם (כך משמע בפסקי מהרא"י סימן מ"ז ובהגהות ש"ד) וכן אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדין תלינן במכה מכח ספק ספיקא ספק מן הצדדים או מן המקור ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה אבל אם ידוע שבא מן המקור אע"פ שיש לה מכה במקור אינה תולה במכה אם אין לה וסת קבוע אלא אם כן יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם (כן משמע במרדכי ה"נ ובהג"מ פי"א דא"ב ועיין ס"ק כ"ב) ומ"מ בשעת וסתה או מל' יום לל' יום אינה תולה במכתה דאל"כ לא תטמא לעולם (ג"ז שם ובב"י בשם סמ"ג וסמ"ק) וכתמים תולה בה בכל ענין (במרדכי):

ו

נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שהדם יוצא ממנה (וכן אם אומרת ברי לי שאין דם זה בא מן המקור נאמנת וטהורה (מהרי"ו סימן כ"ה):

ז

אם כל זמן שהיא בודקת בכל החורים והסדקים אינה מוצאת כתמים כי אם במקום אחד בצדדין יש לתלות שממכה שבאותו צד בא וכל שכן אם מרגשת בשעת בדיקה כשנוגעת בצד המקום ההוא כואב לה קצת ובשאר חורין וסדקים אינה מרגשת כאב כלל:

ח

אם תרצה להתרפאות צריך שיהיה קודם שתתחזק אבל לאחר שתתחזק יש מסתפקים אם מותר לסמוך על הרפואה לשמש אח"כ ויש מי שמתיר אם אמר לה רופא ישראל נתרפאת ואם תראה האשה שפסק דם וסתה וראייתה על ידי הרפואות וניכר שהועילו יש לסמוך אף על עובד כוכבים:

ט

הפחידוה פתאום ונפל ממנה חררת דם ונתרפאת מותרת לבעלה ואם חזרה וראתה מחמת תשמיש אפי' פעם אחת בידוע שלא נתרפאת ובזמן הזה אין מתירין ע"י רפואה זו (הרמב"ן וראב"ד בס' ב"ה) ומיהו אין מוציאין אותה מבעלה אחר רפואה זו עד שתבעל ותחזור לקלקולה (ראב"ד שם):

י

הרואה דם בשעת תשמיש מותרת לשמש פעם שנית כשתטהר מיהו מיחש חיישינן חדא זימנא אחר ראייתה כגון ראתה פעם אחת או פעמים בליל של טבילתה כשתגיע טבילה אחרת (צריכה לפרוש) ליל של טבילתה ואין צריך לפרוש ליל של טבילה שלישית דכל מידי דלא קבעה וסת לא חייש אלא חדא זימנא: הגה ואם ראתה ג"פ בכל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה ג"פ רצופים שהרי אי אפשר לה לטבול ולשמש עמו שהרי היא רואה כל פעם אחר טבילתה (תשובת רשב"א סי' תתל"ט מביאה ב"י) ואם אירע לה שראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר לידתה או ראתה אחר כל לידה ג' פעמים ובינתיים לא ראתה יש שכתבו להקל להתירה לבעלה כי תלינן הראיה בחולשתה עדיין מכח לידתה שהוכו הצדדין מכח הלידה ולכן רואה סמוך ללידה ולא אח"כ ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה (הגהות ש"ד סימן מ"ז ותשובת רבי יוחנן) וכל זה אם כבר עברה ושמשה בין לידות הראשונות שהוחזקו ביאות של היתר אחר ביאות של איסור אבל אם ראתה ג"פ רצופין אחר לידה לא תלינן בלידה אלא צריכה בדיקת השפופרת (כך משמע שם) מיהו כ"מ שצריכה בדיקה אם עברה ושמשה ולא ראתה מותרת דתשמיש זה שלא ראתה בו עדיף מבדיקת השפופרת כנ"ל (ד"ע):

יא

אשה שראתה מחמת תשמיש ולאחר חצי שנה חזרה וראתה מחמת תשמיש מותרת לבעלה שהרי לא קבעה בג' וסתות שוים ולא בדילוג מיהו חוששת לאחרון פעם א' וכשיגיע חצי שנה מיום ראיית דם האחרון אסורה עונה אחת ואם קבעה וסת לראיית דם מחמ' תשמיש שלשה זימני וסת שוה מותרת לשמש בין וסת לוסת אך ימי הוסת פורשת עד שיעקר שלש פעמים:

יב

הרואה מחמת תשמיש ג"פ אסור להשהותה אף אם אינו רוצה לבא עליה אלא א"כ רוצה להשהותה ע"י שליש ולא ילך אצלה אלא בעדים:

יג

הבועל את הבתולה כמה פעמים וראתה דם מחמת תשמיש לעולם מחזקינן שהם דם בתולים עד שתשמש פעם אחת ולא תראה דם מחמת תשמיש ואם אח"כ תראה שלש פעמים מחמת תשמיש הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש: הגה ואפילו אם לא פסקה לראות פעם א' אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש הרי היא ככל הנשים ולא תלינן בדם בתולים (תשו' מהר"ם פדואה סימן י') מי שיוצא דם ממנו דרך פי האמה ושמש האשה תולה בו (ב"י בשם תשובת הרשב"א) וע"ל סימן ק"ץ (סעיף כ'):

יד

אשה שיש לה מכות ופצעים שאינה יכולה לטבול תצא מתחת בעלה כדי שלא יבטל מפריה ורביה:

א

ג"פ. פי' עם הראשון דהיינו עוד ב"פ וכתב הש"ך אבל אחר השיעור זה טהורה אע"ג די"ל קודם לזה ראתה יצאה מכלל רואה מחמת תשמיש אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה אפילו תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מחמת תשמיש ולפ"ז לדידן דקי"ל דכל סמוך לתשמיש מיקרי רואה מחמת תשמיש וכמ"ש הרב היינו דוקא בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש אבל אם במופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם אע"ג די"ל דראתה בשעת תשמיש מותרת וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על כתונת שלה ריבוי דם דמותרת. שוב פסק הגאון אמ"ו ז"ל דאף אם תשמש אשה זו עוד פ"א או ב"פ ותמצא מיד בשעת תשמיש דמותרת ול"א דאיגלאי מלתא למפרע שהיה ג"כ בשעת תשמיש אלא ימים ראשונים יפלו ומכאן והלאה חושבנא. והדבר פשוט דכל היכא דלא מיקרי רואה מחמת תשמיש אפי' ראתה כמה וכמה פעמים מותרת וכ"כ בת' מהר"ם מלובלין סי' ק"ב דאין חילוק בין שמשה ג"פ או מ' ונ' פעמים ע"ש עכ"ל:

ב

עד. ובכה"ג אפי' מצאה זמן מופלג אחר התשמיש מיקרי רואה מחמת תשמיש (ואם בעלה שותת דם מפי האמה עיין מהר"י טראני י"ד סי' למ"ד):

ג

תתגרש. ולענין כתובה עי' בא"ע סי' קט"ז:

ד

שתבדוק. בבדיקת השפופרת הנזכר בסעיף ב' ועיין בא"ע סימן ט':

ה

בקיאין. כ' הש"ך וצ"ע אי מחמרינן מהאי טעמא דאין אנו בקיאין לאוסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בג' אנשים כן עכ"ל:

ו

אבר. כתב בת' מ"ב ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות לאפוקי של עץ דלא דמסרטט וכ' הש"ך ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים:

ז

מכחול. פי' קיסם וכ' בת' מ"ב שם שא"צ להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש והאשה בעצמה נאמנת ע"ז וא"צ כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודחוק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ל:

ח

ומותרת. משמע אפילו לבעל הג' ואם לא נמצא על המוך בין שנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא עליו כלל מותרת. וכתב הט"ז ול"א דאין האצבעות שוות מכ"ש שאין השפופרת שוה לאצבע משום דלחומרא ל"א כן וכתב רמ"א בסעיף י' שאם עבר הבעל ובא עליה באיסור ולא ראתה עדיף טפי מבדיקת השפופרת ומהני:

ט

הרשות. מיהו אם בדקה לראשון ונמצא על המוך אסורה לכל. ש"ך:

י

לסמוך. והש"ך כתב נ"ל דאין להורות בדיקה בבעל הראשון ומ"מ הב"ח ומהר"ם מלובלין ושאר אחרונים מקילין עכ"ל:

יא

צער. דנראה קצת כי חולי ומכה יש לה באותו מקום ע"כ יש לסמוך אבדיקה:

יב

לוסתה. ואע"ג דאסור לשמש סמוך לוסתה מ"מ מיירי כאן בעברה ושמשה. והפרישה כתב דמשכחת לה אם ראייתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו כדלעיל סי' קפ"ד. וש"ך השיג עליו ע"ש:

יג

מקום. פי' באותו מקום עצמו שמשם יצא הדם שם יש לה מכה אבל שאר מקום באותו מקום לא מהני. ב"ח:

יד

מכתה. אפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאה על המוך תולין במכה. ב"ח וש"ך בשם אביו הגאון ז"ל:

טו

משונה. דוקא שנתברר שהיא משונה הא לאו הכי תולין במכה לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת וכתב ב"י והאחרונים שא"צ להראות לחכם אם היא משונה. והפרישה כתב אם שניהם לפניו לא ניזול לקולא כיון שאפשר לברורי והסכים עמו הט"ז:

טז

דם. היינו שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים כ"מ מש"ך. והב"ח מתיר בכל ענין:

יז

דם. דאז אע"פ שאין לה וסת קבוע אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש דתולין במכה וגם היא טהורה וא"צ לישב ז' נקיים כיון דהוא תוך למ"ד אפילו שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה. וכן באשה שיש לה וסת ומצא דם שלא בשעת וסתה אע"ג דלענין רואה מחמת תשמיש סגי אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציא דם כששמשה שלא בשעת וסתה כמו שנתבאר מ"מ שלא בשעת תשמיש אם בדקה עצמה ומצאה דם דבעי' שתדע שמכתה מוציאה דם סגי כשיודעת שדרך מכת' להוציא דם אע"פ שלא הרגישה עתה שדם זה הוא ממכתה. ש"ך. וה"ה אם רגילים הנשים לראות דם ממכה כזה אע"פ שזו אינה יודעת יש לתלות במכה. ט"ז. אשה שיש לה וסת קבוע ונתחדש לה מקרה רעה שרואה דם דרך שפיכה איזה ימים אחר טבילתה והרופאים עובדי כוכבים אומרים שבא לה מכאב האם יש לסמוך על הרופאים שלא בשעת וסתה. ואין לסמוך ע"ז עד שיסכים עוד אחד מבעלי הוראה למעשה. תשובת ש"י שאלה ס"ה ע"ש ועיין בתשו' פ"י סי' ל"ב וסל"ד שפסק ג"כ על כיוצא בהן דסמכינן ארופאים ומותרת לבעלה ע"ש:

יח

וסתה. זה איירי שלא בשעת תשמיש לענין אם צריכים לישב ז' נקיים אבל לענין רואה דם מחמת תשמיש פשיטא דבשעת וסתה הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש דנהי דלא תלינן במכה מכל מקום תלינן בוסתה ש"ך:

יט

במכתה. אע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם. אבל אם מרגשת עכשיו שדם זה בא מן המכה אפי' בשעת וסתה טהורה ולא שייך לומר בכה"ג דאל"כ לא תטמא לעולם דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש ש"ך:

כ

ענין. אפי' בשעת וסתה אפי' אינה יודעת שמכתה דרכה להוציא דם. פוסקים. ותוך ג"י הראשונים של ספירת ז' נקיים לא תלינן במכה. ועש"ך סי' קצ"ו ס"ק י"ב:

כא

הרפואה. כ' הב"ח מיהו נראה דאם רופא זה עשה רפואה זו לאשה אחרת קודם שהתחזקה ונתרפאה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בג' פעמים ומותרת לשמש בפעם ד' לאחר הרפואה עכ"ל:

כב

מתירין. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתירה ע"י כך א"נ שאם נתגרשה ואח"כ עשתה רפואה זו אין מתירין אותה לינשא (אבל בדיעבד שעשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה מבעלה) ש"ך:

כג

פעם. ומיירי שלא היו רצופים ובינתיים היו ביאות של היתר אפ"ה לא מהני כאן. ט"ז:

כד

רצופין. כתב הש"ך כלומר דאם אירע לה שראתה תיכף אחר לידתה ג' פעמים רצופים ואח"כ עברה ושמשה בנתיים ולא ראתה ואח"כ חזרה וראתה אחר לידתה ג' פעמים רצופים ולא שימשה שוב מותרת וכן אפי' ראתה אחר כל לידה ולידה ג"פ רצופים רק אח"כ בין כל לידה ולידה שמשה בנתיים ולא ראתה ואחר לידה ג' או ד' חזרה וראתה ג"פ רצופים ושוב לא שמשה מותרת אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה אסור לה לשמש אח"כ לכתחלה דאין מתירין אלא כשאח"כ עברה ושמשה דהוחזק ביאות של היתר אחר ביאות של איסור ותלינן בחולשת הלידה אע"ג שחזרה אח"כ וראתה ג"פ אחר לידתה ולא שימשה אח"כ אבל אם שמשה אח"כ ולא ראתה אפי' ראתה מתחלה ג"פ רצופים שלא בעת לידתה טהורה דעדיף מבדיקת שפופרת כך הם ביאור דברי הרב עכ"ל והט"ז השיב על רמ"א ומגיה בדבריו ע"ש אבל בנה"כ סותר כל דבריו באריכות וכתב עוד הש"ך דהאי ג"פ רצופים אחר הלידה נ"ל דדוקא ראתה לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה אבל תוך הזמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא כדלקמן סי' קצ"ד נראה דאין להוציא אשה מבעלה בשביל כך דנהי דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמן אבל לא להוציאה מבעלה וע"ל סי' ק"ץ סמ"ב. ובת' א"ש שאלה א' כתב הואיל ושגו האחרונים בביאור הג"ה זו לכן אפרשנה דמיירי שאחר כל לידה ראתה ג"פ מחמת תשמיש ראשון שאחר הטבילה דהיינו סמוך לאחר לידתה כששמשה ראתה מחמת תשמיש ושוב לא ראתה שום ראיה עד שטבלה אחר ראיית תשמיש וטבלה וראתה שנית מחמת תשמיש וכן פעם ג'. ואח"כ פירסה נדה וראתה מעצמה כדרך נשים וטבלה ולא ראתה יותר מחמת תשמיש וכן אירע לג' ולדות שאחר כל לידה ראתה ג' פעמים מתחת תשמיש א' שאחר הטבילה והראיות היו רצופין אלא שאחר הראיות ג"פ רצופין שסמוך לכל לידה ראתה אח"כ כשאר נשים שלא מחמת תשמיש וטבלה ושמשה ולא ראתה מותר לשמש אחר שתטבול אחר ראיות הג' שראתה ג"פ מחמת תשמיש דיש לתלות מחמת לידה ובספר הרמ"א הוא ט"ס וכצ"ל ואם אירע לה שראתה ג"פ בביאה הראשונה שאחר לידתה וראתה אחר כל לידה ג' פעמים כו' ותיבת או הוא ט"ס וא"ל היאך יוכל למשכח ביאת היתר בנתיים דכתב רמ"א דאיירי ששמשה אחר טבילתה באותו לילה כמה פעמים ובכל תשמיש קנחה עצמה בעד מיוחד ובשחרית בדקה העדים ומצאה על עד אחד דם ובשאר לא מצאה וכך עשתה ג"פ בכל טבילות וז"ש רמ"א ואם ראתה ג"פ וכו' כאלו ראתה ג' פעמים רצופים כו' היינו שקנחה עצמה בג' עדים ושמשה ג' פעמים בלילה אחד ולמחר בדקה עצמה ומצאה דם על עד ראשון וע"ז כתב רמ"א דג"פ אחר כל טבילה הוי רצופים כמו רצופים בג' תשמישים בליל א' דלא כש"ך ס"ק למ"ד. ועיין עוד שם שאלה כ"ג שכתב שיש מקום לטעות בדברי ש"ע סי' קפ"ז שכתב הרואה דם מחמת תשמיש כו' כגון אם ראתה פ"א או ב"פ בליל טבילתה כשהגיע טבילה אחרת צריכה לפרוש ליל של טבילה ומשמע אפי' בג' פעמים אינה חוששת כ"א ליל של טבילה ומותר לשמש בליל ב' שאחר טבילתה כיון דלא קבעה אלא בליל טבילה וכן הבין הט"ז ס"ק י"ד והוא טעות גדול שתיחוש לילה ראשונה דוקא ולא לביאה ראשונה יהיה באיזה לילה שיהיה כיון דהוחזקה לראות ג' ראיות אין בידינו להתיר לשמש עמה אפי' שלא בליל טבילתה הא ודאי אם לא הוחזקה יוכל לשמש אפי' בליל טבילתה כיון שהוסת אינו ליום ידוע אלא מחמת תשמיש ובדברי ש"ע יש ט"ס וכצ"ל הרואה דם כו' כגון אם ראתה פ"א או ב' פעמים בליל ב' של טבילה וכו' וכ"מ הלשון של טבילה. דלגירסת הש"ע שלפנינו הל"ל בליל טבילה א"ו דאיירי שאחר הטבילה בלילה אינה רואה ובליל ב' רואה וא"כ כיון דקבוע פ"א צריכה לחוש לליל שני בטבילה ב' עכ"ל:

כה

ושמשה. ובס' אפי רברבי כתב דדוקא שעברה ושמשה ג"פ ואין כן דעת הש"ך אלא כפשט דברי הרב דבפעם א' סגי לפי טעמו דעדיף מבדיקת שפופרת וק"ל:

כו

חוששת. כתב הש"ך ונ"ל דה"ה לוסת החדש חוששת כגון אם שמשה פעם ב' בט"ו בניסן חוששת אח"כ לט"ו באייר ואסורה לשמש בט"ו באייר ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה חצי שנה ושוב אינה חוששת לט"ו בחדש וה"ה אחר ששמשה פעם ראשונה חוששת מיד לוסת החדש אבל לוסת ההפלגה א"ל בלא ראיה שניה ועי"ל סי' קפ"ט סי"ט וסכ"ב וכ' הט"ז וא"ל למה אמר בס"י בהג"ה ג"פ אחר טבילתה והלא בב' פעמים צריכה ג"כ לפרוש בטבילה כמו הכא דהתם קאי לענין לאוסרה על בעלה ומשום חששא זו דלא הוחזקה בג"פ לא אסרי' לה עולמית על בעלה אלא דכל היכא שאפשר לחוש לפי שעה חושש כיון שיהיה לה אח"כ היתר עכ"ל:

כז

להשהותה. וכ' בתשו' מהר"ם פדוואה סי' י' דהיכא שנפרדו זה מזה שאינו דר בשכונתה א"צ עדים דאין לך סהדי יותר מזה שמרוחקין הם. ואם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא ועיין בא"ע סימן קי"ט ס"ז וסי' קנ"ד ס"י:

כח

צער. והב"ח רוצה להתיר אפי' אין לה צער כלל בשעת תשמיש ואין כן דעת הט"ז והש"ך אלא דס"ל דדברי הרמ"א להלכה עיקר המה ע"ש:

א

ברייתא נדה דף ס"ה וס"ו:

ב

טור וראב"ד עיין ב"י וש"פ:

ג

שם וכ"כ סמ"ג וסמ"ק כר"א בר צדוק דברייתא שם דף י"ד ע"ב אמתניתין נמצא על שלו אותיום:

ד

שם בברייתא דף ס"ו ע"א:
(°) פי' כפול ופירוש מכחול קיסם ארוך. רש"י:

ה

תוס' שם בשם ר"ת בד"ה ותבדוק עצמה בביאה וכ"כ הטור והרא"ש והרמב"ן והרשב"א וש"פ:

ו

שם בפירוש רש"י דקדקו התוספות כן מתוך לשונו וכ"כ הרמב"ם:

ז

שם בברייתא וכפירוש הרמב"ם בפ"ד מהא"ב וכדברי הרמב"ן בהלכותיו והרשב"א בת"ה:

ח

שם בברייתא וכמ"ש הטור בשם אביו הרא"ש:

ט

שם מברייתא וכר' הסכמת הפוסקים:

י

תשובת מהר"ר איסרלן סימן מ"ז:

יא

טור בשם ספר התרומה וסמ"ג וסמ"ק:

יב

הגהמ"יי שם בפ"ד מהא"ב בשם ריצב"א מהירושל' דנאמן לומר הרופא קמיע זה מומחה ורפאתי בו ג' פעמים:

יג

שם:

יד

הרמב"ן מההיא דאתאי קמיה דרבי נדה דף ס"ו:

טו

כ"כ הגהמ"יי בשם הרמב"ן וכ"כ הרמב"ן בהלכות נדה שלו:

טז

הגהמ"יי בפ"ד בשם הר"מ:
(°) פי' אדלעיל קאי שפרשה ליל טבילתה ואח"כ שמשה ולא ראתה מ"מ אם אחר כך ראתה עם הקודם ג"פ בביאה ראשונה שבליל טבילתה אסורה לבעלה כאלו ראתה ג"פ רצופים בלי שום שימוש היתר ביניהם כדלעיל בריש הסי' כנלע"ד:
(°) פירוש שאחר שראתה ג"פ רצופים אחר הלידה פרסה נדה מעצמה ולא שאלה את המורה ולא ראתה וכן בלידה ב' וג' ראתה ג"פ רצופים ואחר כך טבלה ולא ראתה והוחזקה שלא לראות כי אם הג"פ ראשונות שאחר כל לידה וכן הוא שם בהגהת ש"ד:

יז

תשובת הרשב"א סי' תתל"ח:

יח

גם זה שם סימן תת"מ ודקדק כן מדברי הרמב"ם:
(°) דחיישינן שמא יבא עליה דלכשתטבול ליכא אלא איסורא דרבנן קיל ליה ואתי למעבר עלה כדאמרינן ספ"ב דכתובות המגרש את אשתו לא תנשא בשכונותו וכו':

יט

שם לדעתו:

כ

בית יוסף מהתוספתא דפ"ט דנדה כולן בודקין אותן בשפופרת חוץ מן הבתולה וכו' וכתבו הסמ"ג:

כא

שם מהא דרב גידל אמר שמואל לא שנו אלא שלא פסקה מחמת תשמיש וכו' דף י"א ע"ב:

כב

הרשב"ץ וכתב ואם אפשר יעשה לה תקנה לטבול כמו שהיו עושין לכ"ג ביוה"כ עששיות של ברזל וכו':

א

מיד כו'. דאח"כ כיון שפטורים מחטאת ואשם ואין הבעל טמא ע"כ לאו מחמת תשמיש קחשיב:

ב

בכדי כו'. שזהו שיעור אשם ובעלה טמא כמש"ש י"ד ב':

ג

וכ"ש אם כו'. דהוא טמא ודאי ובחטאת כמש"ש במתני' א':

ד

ואלו ג"פ כו'. גמ' שם ס"ו א' ואם יש לה ווסת כו' וערש"י שם ולקמן סי"א וכ"ש בלא קבעה ווסת דאינה חוששת רק כמו לווסת שאינו קבוע וכמ"ש בסי"א וערשב"א סי' תתל"ח ותתל"ט:

ה

ואין חילוק כו'. כמ"ש בתוספתא הרי שהיתה נשאת כו'. שם ברשב"א:

ו

וכ"ז כו'. כנ"ל:

ז

עד מקום כו'. רמב"ם וכמש"ש אין כל האצבעות כו':

ח

אם רוצה כו'. כן הוכיחו תוס' שם ד"ה ותבדוק מתוספתא וירושלמי:

ט

וי"א כו'. רש"י שם:

י

ויש כו'. שכל הפוסקים מסכימים עם תוס':

יא

ואם הרגישה כו'. כן הכריע ריצב"א. הג"מ:

יב

אם שמשה כו'. כן פי' הרמב"ם וש"פ:

יג

אם יש כו'. כדעת הרא"ש וש"פ דאפילו בזה"ז סומכין ע"ז דלא כהרמב"ן ע"ש:

יד

וכ"ז כו' וכן כו'. עתוס' שם ט"ז א' ד"ה ומ"ס כו' ע"ש דדעת תוס' דבש"פ א"צ שמרגשת שממכה באו אבל כשמרגשת אף בשעת ווסתה טהורה כמש"ש בגמ' לא דכ"ע כו' והרשב"א מיקל אף בשאינה יודעת שמכתה מוציאה דם אף בשעת ווסתה וראיה מתוספתא בברייתא הנ"ל ונאמנת כו' לא הוזכר שממנה מוצא דם זה ותימ' ביאר לפי' בעלמא ומ"מ רוב הפוסקים מסכימין לדעת תוס' ומיהו כ' בש"ד דאף שלא בשעת ווסתה דוקא שידוע שהמכה מוציא דם אף שאינה מרגשת שממנו יוצא דם זה ועפ"ז הכריע הרב כאן וכ"ז כו' ועט"ז וש"ך:
(ליקוט) וכ"ז כו'. ז"ל המרדכי נאמנת אשה לומר כו' דוקא שיודעת שיוצא הדם מן המכה תולה בה אבל מספק אינה תולה אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת ודאי שהדם יוצא מן המכה אינה תולה בה דאל"כ לא תהיה טמאה לעולם אמנם כתמיה שתמצא בבגדים טהורה ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציא דם דבכתמים הלכו חכמים להקל משום דכתמים דרבנן ומשמע מדבריו אפילו ידוע שדם זה יוצא מהמכה טמאה בשעת ווסתה וכן משמע מדברי הרב וצע"ג שהוא נגד הגמ' ועוד משמע מדברי המרדכי דאף שלא בשעת ווסתה צריך שתדע שדם זה יוצא מהמכה אבל לשון סה"ת סי' צ"ב אשה שי"ל מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם אם לאו כו' טמאה ואינה תולה במכה דתניא נאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנה יוצא דם משמע דוקא יודעת שיוצא דם מן המכה תולה בה אבל אם ספק לה אינה תולה אבל בשעת ווסתה אפילו יודעת בודאי שדם יוצא מן המכה אינה תולה בה דאל"כ לא תהא טמאה לעולם אמנם כל כתמים שתמצא בבגדיה טהורים ותולה במכה אפילו אינה יודעת שהמכה מוציאה דם דבכתמים הלכו חכמים להקל וסתם מכה לפעמים היא מוציאה דם והעתיקו הנ"מ פי"א בקוצר ומשמע מדבריו שכל החילוקים הוא בסתם שהמכה מוציא ולא דם זה ונראה שט"ס הוא במרדכי שהרי כל דבריו הוא דברי סה"ת וכ"ה לשון הרב ומ"ש באשה שי"ל ווסת כו' אע"פ כו' אע"ג שלא משמע כן מדברי הפוסקים סמך בזה על דברי המרדכי שפי' מ"ש בגמ' ואם יש לה ווסת תולה בווסתה דאם י"ל ווסת קבוע תולה שלא בשעת ווסתה במכה אפילו אין לה מכה כלל ואף שאין הלכה כדבריו מ"מ יש להצטרף בזה דעת הרשב"א שאין מצריך כלל לידע שהמכה מוציאה דם אפילו בשעת ווסתה כן י"ל דעת הרב אבל טעמו של הרב שהבין דברי המרדכי כך דשלא בשעת ווסתה א"צ לידע שהמכה מוציא דם וז"ל המרדכי ואם י"ל ווסת זמן קבוע שהיא רואה דם תולה בווסתה שיכולה לומר זה הדם שרואה טהור שעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה שיכולה לומר מן מכתה היא וטהורה אם היה דם מכתה משונה כו' ומפרש ותולה במכתה קאי אדלעיל מיניה וכן הבין מהרי"א בסי' מ"ז שכתב עוד כ' במרדכי כו' ואם י"ל ווסת תולה בווסתה פי' כו' דעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה כו' אלמא דס"ל דאין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין במכה מה שאין תולין בל"ז והיינו אע"ג שאין ידוע שהמכה מוציא דם וכנ"ל אבל העיקר שתולה במכתה הוא פיסקא בפ"ע ועתשו' מהר"ם סי' תרכ"ה וכ"כ ש"ך. ועיינתי בב"י סד"ה ואם שמשה כו' ובד"מ ס"ק ג' שגם הם הבינו כן שהוא בפ"ע ע"ש ושם וע"כ צ"ל כמ"ש לעיל שצירף דעת הרשב"א עמו:

טו

וכן אם אין לה ווסת קבוע והוא ספק כו'. דין זה צ"ע הא בסה"ת וכל הפוסקים הנ"ל כתבו דוקא שיודעת שיוצא דם כו' בסתמא ונראה שמדברי סה"ת הוציא זה שכתב אשה שי"ל מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מוציאה דם או לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או אם מרגשת כשנופל הדם מן הרחם טמאה ואינה תולה במכה דתניא נאמנת כו' משמע דוקא יודעת כו' כנ"ל מדכתב דוקא שבודקת או מרגשת שבא ממקור אז טמאה בספק וכ"כ בהג"מ אבל במרדכי השמיט זה (ע"כ):

טז

ומ"מ כו'. היינו אם אינה יודעת שממנו יוצא דם זה כנ"ל ועש"ך:

יז

וכתמים כו'. בש"ד שם וכמש"ש במתני' נ"ט ב' אם יש בה מכה כו' שלא אמרו חכמים כו':

יח

אם כו'. כמו בבדיקת השפופרת הנ"ל:

יט

וכ"ש כו'. כמ"ש במכה אף לדעת המרדכי שמצריך שתדע שמכתה מוציא דם זה מוכיח כמו מכה הידוע כו'. שם:

כ

ויש מי כו'. ירושלמי פ"ו דשבת נאמן הרופא כו' והביאו הרי"ף ורא"ש וש"פ שם וכן ה"נ. הג"מ:

כא

ואם תראה כו'. כמו בהפחידוה דס"ט:

כב

מיהו מיחש כו'. כמו בכל ווסת שאינו קבוע:

כג

כי תלינן כו'. כיון שחזינן שאח"כ אינה רואה ולא גרע מאם י"ל ווסת לזה כמ"ש בפי"א ועש"ך:

כד

מיהו כו'. ע"ל ס"ב עד מקום כו':

כה

אשה כו' ואם כו'. כפירש"י שם ואם י"ל ווסת כו':

כו

הרואה כו'. כמ"ש בכתובות כ"ז ב' תנא ואף על פי כן כו' וע"ש סוף פרק ז' וכן כאן דוקא אם קיים פריה ורביה וכן בההיא דסי"ד:

כז

מי שיוצא כו'. כמ"ש נ"ח ב' ותולה בבנה ובבעלה:

א

שראתה דם מחמת תשמיש. עיין בתשובת נו"ב חי"ד סי' ס"א שהמציא היתר לרואה מ"ת באם בשעה שראתה מ"ת עדיין לא היה לה וסת קבוע כלל ואח"כ נקבע לה וסת קבוע בין בימי התודש בין וסת הפלגה משום דהא דרואה ג"פ מ"ת אסורה היא מטעם וסת דאמרינן קבעה לה וסת במעשה התשמיש והרי קי"ל בסי' קפ"ט סעיף י"ז דוסת שנקבע מחמת אונס כגון שקפצה וראתה אפילו אירע כן כמה פעמים אינו בדין וסת קבוע אם לא קבעה אותו לימים רק דמ"מ חוששת לו אם אירע ג"פ כמו לוסת שאינו קבוע ומעתה זהו עצמו דין אשה הרואה מ"ת דהרי מה בין קפיצה לתשמיש וא"כ כיון דהוא רק וסת שאינו קבוע לפ"ז בנדון הנ"ל כיון שנקבע לה וסת קבוע שוב אינה חוששת לוסת שאינו קבוע כלל אפילו לא נעקר עדיין הוסת שאינו קבוע כמבואר בסי' קפ"ט בש"ך סק"מ שאפילו לא הגיע עדיין יום ל' כיון שנקבע יום ך' א"צ לחוש וא"כ שוב א"צ לחוש לוסת התשמיש כלל. ושוב נסתפק עוד לפ"ז באשה שיש לה וסת קבוע כבר אם לאסור אותה מחמת רואה מחמת תשמיש (וטעם הס' בזה הוא ע"פ הספק שאכתוב בשמו בסימן קפ"ט סל"ב ע"ש) או לא ע"ש וכן הורה בנו"ב תניינא סי' פ"ח הלכה למעשה באשה הרואה מ"ת שלא היה לה וסת אם תקבע לה וסת קבוע שיהא קבוע לכל הפוסקים אז היא מותרת לשמש עם בעלה ואם שוב תראה מ"ת פעם ראשון אז פעם השני תפרוש ליל טבילה ותשמש בלילה שאח"כ ואם שוב תראה מ"ת תחזור ותטבול ותשמש פעם שלישי ואם שוב תראה אז תבא לשאול לגדולי הדור (ר"ל כי יש בזה הספק הנ"ל כיון שאחר שנקבע לה וסת קבוע ראתה ג"פ) וטעם הוראה זו יבין וישכיל המשכיל ע"פ מה שכתבתי בנו"ב קמא סי' ס"א ואף שכתבתי שם שעדיין לא מצאתי סמך לזה בדברי הראשונים מ"מ באשה ילדה כזו ושלא לאוסרה לכל העולם. (דעשתה בדיקת שפופרת ונמצא על המוך) צריך אני לכנוס בפרצה דחוקה עכ"ל ועיין ח"ד סק"ג שחולק עליו וכתב דחלילה לסמוך עליו בזה חדא דרואה מ"ת לאו מטעם וסת לחוד נאסרה רק מטעם חשש חולה הממלאה ונופצת דאפילו בימי עיבור והנקה שאינה חוששת לוסת חוששת ברואה מ"ת (באמת בנו"ב תניינא סי' צ"א בד"ה ומה שתמה העיר הוא גופיה ז"ל בזה ויובא לקמן סק"ד) וגם במ"ש דאשה שיש לה וסת קבוע א"ח לוסת שאינו קבוע כתבתי בסימן קפ"ט דליתא עכ"ד ועמש"ל סי' קפ"ט סעיף י"ג ועי' עוד בנו"ב תניינא שם ובסי' צ"ג ובסי' צ"ד:

ב

משמשת ג"פ. [עבה"ט שכתב פי' עם הראשון דהיינו עוד ב"פ והוא לשון הט"ז וש"ך בשם פרישה ועי' בתוה"ש סק"ב שכתב דוקא קאמר המחבר ג"פ שכן דעת הראב"ד דקמייתא לאו ממנינא הוא כיון דמעיקרא לא בדקה ע"ש שכן דעתו ברור לדינא ועיין בזה בכו"פ וס"ט סק"ב ובסימן קפ"ו סק"ד ובחכ"א ריש כלל צ"ו ועיין בתשובת ח"ס ס"ס קס"ד שכתב דנראה שזה ג"כ דעת הגאון נו"ב במה"ת סי' פ"ז (עמ"ש בזה לקמן ס"ק נ"ח) אך הפלתי וס"ט אין דעתם להקל בזה. ולכן מסיק בנידון דידיה (שיובא לקמן ססק"ד) דאילו היה השאלה אחר ב"פ לא הייתי מקיל שלא לצרף ראיה ראשונה אך מאחר שכבר עברו ג' תשמישים כו' ע"ש]:

ג

רצופים. עיין ח"ד שכתב דאם בדקה עצמה ב"פ סמוך לתשמיש ומצאה דם ואח"כ שמשה כמה פעמים בלא בדיקה כלל ואח"כ שמשה פ"א ובדקה ומצאה דם הוי כג"פ רצופים והוחזקה ברואה מחמת תשמיש ע"ש ועיין מה שכתבתי לעיל סי' קפ"ו סק"ב בשמו ועי' בשו"ת שיבת ציון סי' ל"ח שנשאל באשה שאמרה שראתה ג"פ רצופים דם מחמת תשמיש ואחר כך כשחקר הרב אימתי היתה הבדיקה אם היה בכל ג"פ תיכף אחר תשמיש אמרה בפעם שניה לא בדקה עצמה תיכף מחמת שלא הרגישה כלום רק ביום שלאחר הטבילה בדקה ומצאה דם מה דינה ואם האשה נאמנת ע"ז אם אין זה חזרה מדבריה הראשונים שאמרה סתם שג"פ ראתה אחר תשמיש והשיב דזה ודאי שאין זו בגדר רואה מחמת תשמיש כיון דבפעם ב' לא בדקה תיכף ולא אמרינן איגלאי מלתא כו' כמ"ש הש"ך הובא בבה"ט סק"א (אמנם אם יש ג"פ לבד זה אסורה כנ"ל בשם ח"ד) ולענין אם היא נאמנת פשיטא דנאמנת שהרי אין כאן חזרה כיון שיכולה לתרץ דבריה ולא היה במשמעות דבריה ענין איסור ברור וע"ש עוד שחקר על עיקר דין רואה מ"ת שנאסרת על בעלה אם אומרת שראתה ג"פ מחמת תשמיש אמאי לא נימא שאינה נאמנת שמא עיניה נתנה באחר כמו באמרה טמאה אני לך והאריך הרבה בזה והעלה דלהכי נאמנת כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי שהרי ביד הבעל תיכף כשאמרה לו שנטמאת לראות בעד הבדיקה אם הוא אמת וכתב דלפי זה דוקא אם האשה אמרה לבעלה בכל ג"פ תיכף אחר התשמיש שראתה דם שייך בו מלתא דעבידא לגלויי אבל אם אחר התשמיש לא אמרה לבעל רק ביום שלאחר התשמיש אמרה כן אפשר לומר שאינה נאמנת ע"ש ולע"ד איני מבין מה שהצריך דבכל ג"פ אמרה לבעלה תיכף דלכאורה נראה דבשני פעמים הראשונים אפילו אם אמרה אחר זמן רב נאמנת כיון שאינה נאסרת מיד עד שתראה ג"פ ועיקר הקפידה הוא רק על פעם הג' גם צ"ע על עיקר חקירתו כיון דאפילו לבעל ראשון מותרת ע"י בדיקת שפופרת כדעת רוב הפוסקים לקמן סעיף ג' א"כ לא דמי לאומרת טמאה אני לך שאסורה עליו באין מזור ותרופה משא"כ הכא לא שייך בזה לחוש שמא עיניה נתנה באחר [כעת ראיתי שדבריו נכונים בחקירה זו דמשמעות הש"ע והפוסקים לקמן ס"ג דבדידה תליא מלתא אם האשה רוצה לבדוק עצמה תחת הראשון הרשות בידה אבל הבעל אינו יכול לכופה על זה וממילא יגרשה ע"ל סעיף י"ב א"כ שפיר יש לחוש שמא עיניה נתנהבאחר. ועוד י"ל לפ"ד הנו"ב שהובא לקמן ס"ק י"ח דאף המתירין לבעל הא' בבדיקה היינו אם תמצא דם בצדדי השפופרת אבל אם לא תמצא כלל לא מהני ע"ש וכן הוא דעת הס"ט שם א"כ שפיר חקר בזה הרב שיבת ציון הנ"ל דלמה נאמנת באומרת שראתה ג"פ מ"ת נימא עיניה נתנה באחר ובאמת לא ראתה כלל מ"ת וא"כ גם ע"י בדיקת שפופרת לא תמצא כלל ותהיה אסורה לו וממילא יגרשה ותנשא לאחר] ויש לעיין בזה:

ד

עד שלו. עבה"ט ועי' בשו"ת אא"ז פנים מאירות חלק ב' סי' קכ"ו דכ"ז מיירי שנמצא בעד שלו שהוכן לקנח בו אחר תשמיש וקנח עצמו בו אבל אם לא קנח בעד שלו רק שנמצא בכותנתו א"כ לא הוי רק כמו שאר כתם הנמצא ולא מצינו שנחוש בכתמים בבגד האיש כ"א בבגדי אשה ע"ש [ועי' לקמן סי' ק"צ ס"ק ב'] וכ' הס"ט דאפילו אם נמצא נמי בכתונת שלה י"ל דבא לאחר זמן שיעור אשם תלוי ומה שנמצא בשלו דילמא מעלמא אתי ע"ש [ועי' מ"ש לקמן ס"ק ל"ח די"ל שכן ג"כ דעת הנו"ב במה"ת סי' פ"ז ועי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"א במעשה שאירע אשה אחת שלחה לשאול על סדין בתורת כתם שהיה בו בכמה מקומות כתמים ולא היה בכל אחד כגריס והמראה שבינתיים היה מקום ספק אם מצטרף וכאשר שלח המורה לחקור אם יש לה במה לתלות. השיבה כי יש לתלות בבעלה לפי שתיכף אחר התשמיש קינח הבעל את האבר בהסדין והסדין היה נקי ובדוק וזה אירע ד' וה' פעמים וטמאתה את המראה כי לא ידעה דבר שיהיה בזה דבר חמור ובכל פעם היא בודקת עצמה בשארית אחר התשמיש ואינה מוצאת שום דבר ולבעלה כאב בצידו והכאב נמשך לפעמים לפניו סמוך לאבר ובשתן לא נמצא שום אודם גם לא שום כאב רק זה מקרוב נראה על סדינו שהיה מלוכלך בש"ז כעין מראות אדומים ששלחה לשאול ולאשה הנ"ל יש לה וסת קבוע והאריך בזה דיש לצדד להקל דאין זה בגדר רואה מחמת תשמיש לפי מה שבא השאלה דאין הדבר ברור שהיה יותר מכגריס גם הוא מקום שהפישפשין מצויין שנוכל לתלות כתורמס גם נראה שלא היה בבירור במקום שהבעל קינח עצמו רק שרגיל לקנח שם גם לפי הנראה לא מצאה תיכף בלילה אחר קנוח בעלה ולא ראתה הכתם עד הבוקר מעתה אינו בגדר עד הבדוק כיון שנוכל לתלות שאח"כ נעשה ע"י מאכולת וכדאיתא בסי' ק"צ סל"ד ואע"ג שנמצא איזה פעמים עכ"ז נראה דלא יצא מדין כתם שתולין במה שיכולין לתלות ואפילו הוי בגדר ספק מ"מ נוכל לצרף בזה דעת המרדכי שהקיל הרמ"א באשה שיש לה וסת אם יש מקום לתלות במכה אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם ונראה דתליה זו במאכולת עדיף כיון דעכ"פ אינו ברור שהיה יותר מכגריס כו' ובפרט שיש ג"כ מקום לתלות בבעל ע"כ דעתי להקל אם יסכים עוד רב מוסמך להתירא לשמש עוד עכ"פ פעם אחד ושתבדוק אח"כ היא ובעלה כדי לעמוד על הבירור ובודאי נכון להתיר לתקן מה דאפשר לשמש בליל שניה ויותר נכון להתיר לה לטבול ביום השמיני קודם מנחה ותלך לביתה בלילה ומותרת לשמש מיד כיון דהוי לאחר עונת הוסת גם י"ל דמלילה ליום לא קבעה ואם תטבול בלילה אולי חו"ש תראה עי"ז. ע"כ נראה דהוי לצורך רק בזה לא יהיה עקירת וסת אם לא תראה כיון שלא טבלה בלילה ונתיישב בזה אח"כ. גם יש לעשות מאי דאפשר לבוא לדי בירור אם הוא מהבעל לראות אחר קינוח אולי נשאר בפי האמה וגם לבדוק מ"ר שלו שמטיל פעם ראשון אחר התשמיש כו' ע"ש]:

ה

אסורה לשמש עם בעל זה. אפילו בימי עיבור והנקה וכן אם ראתה ג"פ בימי עיבור והנקה אסורה ח"ד ע"ש אכן בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ג בד"ה ונחזור ובסי' צ"ה כתב בפשיטות דאם נתעברה בביאה שלישית שראתה מחמת תשמיש תמתין עד שיהיה הוכר עוברה ומותרת לבעלה כל ימי עיבורה ומניקתה [וטעם מחלוקתן מבואר לעיל סק"א] וכתב עוד אם גם בימי עיבורה תראה מ"ת תחזור ותיאסר ואף אם לא תראה מ"מ כשיפסוק ימי העיבור וההנקה תחזור לאיסורא דמה שלא ראתה בימי עיבור והנקה לא מהני לעקור הוסת הראשון שקבעה לראות מ"ת ע"ש. והנה מ"ש דאם גם בימי עיבורה תראה מ"ת תחזור ותיאסר עי' בסי' צ"א שם שהוסיף ביאור בזה דלכאורה אם תראה ג"פ מחמת תשמיש בימי מניקתה אי אסורה כל ימי מניקתה זה תלוי ברבוותא דהט"ז בסי' קפ"ט ס"ק מ"ח סובר דאפי' לוסת שאינו קבוע חוששת מעוברת ומניקה אבל הש"ך בסי' קפ"ד סקי"ט מביא בשם הגהת רש"ל ודרישה דדוקא בוסת קבוע חוששת וא"כ כיון דרואה מ"ת אינו נחשב וסת קבוע לא היתה צריכה לחוש כל משך כ"ד חודש אלא שאין רצוני לתקוע עצמי בזה שנחלקו בו הש"ך והט"ז (עמש"ל סי' קפ"ד ס"ק י"ד דהש"ך עצמו סובר ג"כ דאפינו בפעם ראשון חוששת) וגם אפשר דהא דוסת שנקבע ע"י עונות מיחשב אינו קבוע הוא רק לענין עקירה דנעקרה בפ"א אבל לחוש לו בימי מניקתה אפשר שצריכה וגם זה שתשמיש מקרי אונס אינו מוסכם וגם דברי רמ"א בסי' קפ"ז ס"י שכתב וכל זה אם כבר עברה ושמשה וכו' לשון עבר מורה לאסור לכן בהיתר זה לא אקבע יתד בהיתר זה עכ"ל ע"ש [ובתשובת ח"ס סי' קס"ד השיב אודות אשה שראתה דם מחמת תשמיש ב' פעמים טרם שהוכר עוברה ופעם ג' אחר שהוכר עוברה נראה פשוט אי היה כל הג' פעמים בימי עיבור אחר הכרת העובר או בימי הנקה ה"ל רואה דם מ"ת ממש וכדמוכח מתשובת ר"י שברמ"א סי' קפ"ז (ס"י) ואע"ג דקי"ל ס"ס קפ"ט דאין אשה קובעת וסת בימי עיבורה ומניקה היינו להיות כוסת קבוע אבל מיחש חוששת ואם כן כיון שראתה ג"פ מחמת תשמיש צריכה שתחוש ואסורה לשמש ואין ה"נ שנעקר בפ"א אם עבדה ושמשה כו' וגם אשה זו שראתה נמי ב"פ קודם הוכר עוברה ופעם ג' אח"כ היא רואה מחמת תשמיש גמורה ומכ"ש לפי מה שכתב הרב השואל שעלובתא דא רגילה לראות לעולם ו' חדשים הראשונים בימי עיבורה בזמן וסתה הרי אשה זו גרועה משאר נשים לענין זה שאין עיבורה מסלק דמים אך מאחר שכבר עברו ג' תשמישים ואם נאסרה תתגרש ח"ו וקשים גירושין או שתבדוק ונפלין ברבוותא נ"ל להקל ולסמוך הפעם אדעת הראב"ד (הובא לעיל בד"ה ג"פ) שלא לצרף ראיה ראשונה כיון שלא בדקה תחלה ותידון כרואה ב"פ מ"ת ועתה לא ישמש עמה עד שתשאל לרופאים ותעסוק ברפואות וכיון שאינה מוחזקת ועדיין תוכל להאמין לרופאים שנתרפאת ותשמש פעם ג' ותראה לדחות התשמיש הג' ההוא עד אחר ה' או ו' חדשים לעיבורה שאינה עלולה לראות באותן הימים דכל טצדקי שנוכל לעשות שלא תקלקל עצמה נעשה לה ע"ש]:

ו

ותנשא לאחר. עי' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ג שכתב דאם ראתה שפע דם אין להתירה להנשא לאחר שעיקר ההיתר שמותרת לשני כ'. הסמ"ג דאיכא ספק ספיקא שמא מהצדדים ושמא אצבע של השני לא תהיה שוה לראשון אבל כשיורד בשפע והוא ודאי מן המקור אין כאן ס"ס ואף אם בב' פעמים ראשונים לא ראתה בשפע רק בפעם הג' אין הדבר ברור להתירה לאיש אחר ואפילו בדיקת שפופרת יש לפקפק בה כיון שע"י שפע דם שיצא ממנה נתברר שהוא מן המקור הרי היא בכלל כל הממלאה ונופצת ע"ש:

ז

לשלישי. כתוב בבאר היטב של הרב מהרי"ט ז"ל זקינה שפסקה מלראות זמן רב והתחילה לראות מחמת תשמיש ומרגשת צער וכאב אינה צריכה בדיקת שפופרת שבו"י שאלה ס"ח עכ"ל. וכתב עוד בשבות יעקב שם אך אם ראתה בילדותה ג"פ מחמת תשמיש לא מהני מה שהזקינה אח"כ ע"ש ועי' בסעיף ט' ס"ק כ"ו שפקפק בזה וסיים דצריך עיון לדינא. עוד כתב הסדרי טהרה דאשה שראתה ג' פעמים מחמת תשמיש ונתעברה וילדה דמותרת לשמש אח"כ לאחר שתטבול בימי טוהר שלה ואם אינה רואה יש לומר דמותרת לשמש אח"כ אפילו לאחר שעברו ימי טוהר אחר דקיי"ל מעיין אחד הוא וכ"כ הכו"פ ע"ש אכן בתשובת נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ה חולק על זה משום דמימי טהרה לימי טומאה כשם שאינה קובעת כך אינה עוקרת וגם אפילו לאחר ימי טוהר כל ימי משך ההנקה לא מהני מה ששמשה ולא ראתה כדלעיל ס"ק ד' ע"ש:

ח

עד שתבדוק. עי' בתשו' נודע ביהודה חי"ד סי' מ"ג שכתב דאשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש והוזקקה לבדיקת שפופרת אם נתעברה בתשמיש האחרון לא מהני לה בדיקת שפופרת כל ימי עיבורה וימי מניקתה אכן כ"ז אם בדקה ולא מצאה כלל לא מהני אבל אם מצאה בצדדי השפופרת שההיתר הוא משום דדם מצדדים קאתו מהני ע"ש בד"ה אמנם פירשתי טעמו שכתב שאם תבדוק בשפופרת צריכה מתחלה נקיים וטבילה ע"ש:

ט

ומותרת לו. עח"ד שכתב דמ"מ אסורה מכאן ואילך לשמש שני תשמישין בלילה אחת משום עונה הסמוכה לוסת עד שתעקר ג"פ דהיינו תשמש ג"פ ולא תראה ע"ש:

י

של אבר. עבה"ט וצל"ע לענין דיעבד שבדקה בשל עץ אי מהני הבדיקה ולכאורה נראה דמהני שהרי הטעם דמסרט הוא דשמא באמת לא יהא דם רק ע"י הסירוט יוציא דם ותמצא על ראשו ונטמא אותה בחנם וא"כ הוא רק להקל עליה אבל אם בדקה בשל עץ ואפ"ה לא נמצא על ראשו מהני אמנם נראה לפמ"ש לעיל סק"ז ולקמן ס"ק י"ד וי"ז דאם מצאה בצדדי השפופרת קיל יותר מאם לא מצאה כלל מ"מ בנ"ד לא ניתן לה הקולא של מצאה בצדדים רק דינה כמי שלא מצאה כלל דחיישינן דמה שנמצא הוא ע"י הסירוט וצ"ע:

יא

ומכנסת אותו. עי' בתוה"ש שדקדק מדברי הרמב"ם שמתחלה מכנסת השפופרת עד מקום שהיא יכולה ואח"כ מכנסת המכחול בתוך השפופרת ובראשו מוך ודוחקת אותו עד שתגיע המוך לצוארי הרחם וע"ש הטעם וכתב הס"ט דה"ה כשהיא מוציאה. מוציאה תחלה המכחול מתוך השפופרת ע"ש:

יב

עד מקום שהשמש. עי' תשובת ב"ח החדשות סי' ל"ד ול"ה:

יג

שהשמש דש. עבה"ט סק"ז בשם מ"ב. עוד כתב שם דיש לעשות השפופרת כשיעור אבר בינוני וכ"כ בתשו' אמונת שמואל סי' נ"ז ע"ש:

יד

ואסורה. עי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' מ"ו שכתב דשוב אין מועיל לה שום בדיקת שפופרת אפילו ששוב תבדוק ותמצא בצדדי השפופרת או שלא תמצא כלל נשארה לעולם באיסורה וגם על רפואת הרופאים אין לסמוך אחר בדיקה זולתי אם תפיל חררת דם אזי תחזיר להתירא ע"ש וכ"כ בת"ד דאפילו בדקה שוב אח"כ כמה פעמים ונמצא בצדדין אסורה דחיישינן שמא היא רואה מחמת חימוד תשמיש ואם עברה ושמשה ג"פ ולא מצאה דם הותרה ע"ש מיהו זה דוקא בבדיקה שאחר בעל הג' אבל בבדיקה שאחר בעל הראשון יש לה תקנה כדלקמן ס"ק י"ח:

טו

ואם לאו. עבה"ט סק"ח דבין שנמצא בצדדי השפופרת ובין לא נמצא כלל. ומשמע דגם אם לא נמצא כלל אפילו ראתה אח"כ כמה פעמים מותרת דתלינן שהוא מן הצדדים וכ"כ הח"ד בהדיא אמנם הס"ט חלק ע"ז ע"ש שהאריך וסיים מי שירצה להקל אף אם ראתה ג"פ אח"כ יסתור כל הראיות שהבאתי ואח"כ יורה להקל ודי מי שמקיל עד ג"פ ע"ש ועי' בנו"ב סי' מ"ו שכתב ג"כ דיש חילוק בין לא נמצא דם כלל בשפופרת ובין נמצא בצדדין שאם מצא בצדדים אף ששוב תראה ג"פ מחמת תשמיש לא תהיה נאסרת אבל אם לא מצאה כלל אם שוב תראה ג"פ תחזור לאיסורה דלא כדעת הגאון מהר"ר חיים צנזור ז"ל שדעתו דגם בזה אינה נאסרת לעולם דליתא ע"ש:

טז

וסותרת. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ג ומ"ד וסי' מ"ו לענין אם מצאה דם בצדדי השפופרת ושוב ראתה מחמת תשמיש דמותרת. אם מותרת אפילו בלא נקיים או עכ"פ צריכה נקיים (וכן על הדם עצמו שנמצא בצדדי השפופרת יש ספק זה) ודעת הגאון מהר"י הורוויץ ז"ל שאינה צריכה נקיים והגאון המחבר ז"ל מראה פנים לכאן ולכאן והביא דמתשובת הר"ן סי' מ"ט משמע להדיא שאפילו שבעה נקיים אינה צריכה וסיים מ"מ אני נבוך בזה ע"ש ועי' בתשו' בית אפרים חי"ד סי' נ"א מ"ש בזה. אכן בת"ד כתב דצריכה ז' נקיים תמיד אחר כל דם שמוצאת בשעת תשמיש ואפילו על הדם שמוצאת בצדדי השפופרת צריכה שבעה נקיים. וכתב עוד דבדיקת שפופרת צריך להיות דוקא שלא בימי עיבור והנקה (וכן כתבתי לעיל סק"ז בשם נו"ב ע"ש) וכשבדקה עצמה בימי עיבור והנקה לא מהני להתירה רק בימי עיבור והנקה ולא בשאר ימים עכ"ד. ונראה דאם בדקה עצמה בימי עיבור מהני אף לימי הנקה וצ"ע:

יז

בזה"ז. כתב בתשובת אמונת שמואל סי' נ"ז בשם חכם אחד שבתחלה בדק שלא בשפופרת רק במוך ועץ כעובי ואורך האבר אולי יהיה דם מן הצד ואז א"צ תו לבדוק בשפופרת ובאם נמצא בראש המוך אזי לא תועיל הבדיקה לחומרא וחזר ובדק בשפופרת וישר בעיני והגון עכ"ד. ועי' בתוה"ש שכתב ע"ז נלע"ד הוא בדיקה שלא לצורך דאף שהוא מן הצדדים בודאי יתלכלך ראש המכחול ועוד דאין להרבות בבדיקה כו' ע"ש ומ"מ מודה לדינא שאם בדקו תחלה ע"י המוך ועץ ולא נמצא בראשו או לא נמצא כלל דמותרת ועי' בתשו' זכרון יוסף חלק יו"ד סימן כ"ב ובס"ט. [ובתשו' חתם סופר סי' קנ"ח האריך בזה והוא מסכים ג"כ עם תשובת אמונת שמואל הנ"ל ונזכר שם דהכי עביד עובדא ועלתה בידו ע"ש עוד בס"ס קנ"ג וקנ"ד ובר"ס ק"ס ובס"ס קע"ה מזה ושם בסי' קפ"א כתב דצריכה שתכניסהו בכל האפשרי עד שיגיע לפתח בית הרחם ודלא כמ"ש הש"ך בשם מ"ב (בבה"ט סק"ז) שא"צ לדחוק כ"כ אפילו נשמע לו בשפופרת מ"מ בבדיקה זו לא נקבל ע"ש עוד בענין אם לא נמצא כלל] ועי' עוד בס"ט שכתב שמעשה בא לידו באשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש אחר לידה וצוה לעשות כיס מבגד פשתן ארוך וקצר כמדת אבר ולמלאות הכיס במוכין בדוחק עד שנעשה עגול ועב והיה דק מלמעלה ועב מלמטה בדקוה בו ונמצא דם מן הצד והתיר לשמש עם בעלה מיהו אם לא נמצא דם כלל אין להתיר אחר בדיקה זו כי קשה להכניס דבר רך כ"כ בעומק ושמא לא הכניסה עד מקום שהשמש דש ואילו היה שם היתה מוצאת דם ע"ש [ועי' בת' חמדת שלמה סי' כ"א מ"ש בזה]:

יח

הרשות. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ג שכ' דאף המתירין גם לבעלה הראשון בבדיקה היינו אם תמצא דם בצדדי השפופרת אבל אם לא תמצא כלל לכ"ע לא מהני ע"ש:

יט

בידה. עבה"ט ועי' ח"ד שכתב דאם בדקה עצמה תחת בעל הראשון ומצאה דם על ראש המוך ואח"כ בדקה ולא מצאה על ראשו מותרת לבעל שני ואסורה לבעל הראשון ע"ש:

כ

ויש לסמוך אסברא ראשונה. וכן פסק הב"ח ובתשובת בשמים ראש סי' נ"ג ובתשו' רדב"ז החדשות סי' ת"י ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' כ"ב ובתשו' כנסת יחזקאל ס"ס ל"ב ובתשו' אמונת שמואל סי' נ"ז והשיג על הש"ך שמפקפק קצת להחמיר בזה ע"ש ועי' בתשו' מהר"ם זיסקינד סי' ז' [ובתשו' ח"ס סי' ק"ס וקפ"א ובתשו' חמדת שלמה סי' כ"א]:

כא

לוסתה. [עבה"ט ועי' בתוה"ש ובס"ט שדעתם להקל כדעת הפרישה ועי' עוד בש"ך שכתב דמיירי בקטנה ושלא קבעתה הוסת בג' פעמים ואח"כ נתברר ששימשה סמוך לוסתה דהיינו שאח"כ נקבע הוסת באותו זמן כמה פעמים ע"ש. ולפי מה שכתבתי לעיל סי' קפ"ד ס"ב בד"ה עונה א' בשם תפל"מ משכחת לה נמי בכה"ג. ועי' בנו"ב תניינא סי' צ"ג]. ועי' בהשגת הרז"ה על ס' בעה"נ שכתב וז"ל אם יש לה וסת כגון שפיהקה או עטשה וכאותה ששנינו אלו הן וסתות כו' ה"ז תולה בפיהוקה או בעיטושה ולא בתשמיש ואין זו רואה מ"ת עד שנתברר שוסת פיהוקה או עיטושה מורכבת בתשמישה עכ"ל והביאה הס"ט ותמה על האחרונים שלא הביאוהו. עוד כתב הס"ט ונראה אם פ"א שימשה סמוך לוסתה אפילו אם אח"כ ראתה ב"פ מחמת תשמיש מופלג מוסתה לא מצטרפינן לראיה ראשונה בהדייהו עד שתראה עוד פעם שלישית מופלג מוסתה כו' ע"ש:

כב

באותו מקום. עבה"ט בשם ב"ח ועח"ד שכ' דזה דוקא באם מרגשת שהדם בא ממקורה אז בעינן שתדע שהמכה במקור אבל ברואה שלא בהרגשה ואפילו ע"י בדיקה תולה במכה שידוע שמוציאה דם אפילו אם המכה בודאי בצדדין ע"ש ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א ס"ס י"ב שכתב דהא דמטהרינן דם מכה דוקא אם יש לה מכה במעיים שיכול הדם לבוא שם בלתי שיצטרך תחלה ליבלע בשאר אברים אבל אם יש לה מכה בשאר אברים הפנימים שא"א לזוב דרך המקור אם לא שיבלע תחלה בשאר אברים זה דם נדה גמור הוא ע"ש [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קנ"ד] ועי' בתשובת מהר"ם מלובלין סי' קי"א שכתב דאפילו אם המכה הוא בבית רחם במקור עצמו שמשם נובע הדם נדה מ"מ טהורה היא ותלינן בדם מכתה ע"ש וכן מבואר בש"ך ס"ק י"ט ובדברי הח"ד שהבאתי רס"ק זה ועי' בתשו' צמח צדק סי' פ"ו:

כג

ואם דם מכתה משונה. עי' בתשו' נודע ביהודא חלק יו"ד ס"ס נ"ז שכתב דעד כאן לא אמרו שאם דם מכתה משונה אינה תולה במכה אלא כשיצא הדם מעצמו מן המכה כדרכו אבל בעובדא דידן שע"י שדחקה אצבע בכח הוציאה הדם מן המכה שלא בעונתו קודם שנגמר בישולו ולכן היה משונה תולה בו ומ"מ שוב לא נקרא מכה שודאי מוציאה דם רק דינו כמכה שא"י שמוציא דם וע"ש עוד:

כד

משונה. עבה"ט מ"ש דוקא כו' ועי' בדגול מרבבה שכתב דדין זה הוא פשוט ברואה מחמת תשמיש שאז ודאי האשה בחזקת טהרה שהרי שמשה עם בעלה אבל ברואה שלא מחמת תשמיש ואירע לה בימי טומאה ובימי ליבונה הדבר צריך תלמוד ע"ש גם בספרו נו"ב סימן מ"ח אביאנו בסמוך ועוד בכמה דוכתי וכתב דבימי ליבונה היא בחזקת טומאה. ועי' בתשו' ברית אברהם בקונטרס פתחי נדה שהאריך לחלוק על הנו"ב בזה דגם בימי ליבונה בחזקת טהרה עומדת והביא שגם בתשו' מאיר נתיבים סי' נ"ז כתב כן (הוא מה שאביא לקמן סי' ק"ץ סל"ד בד"ה לתלות בו) ע"ש גם הח"ד בסק"ה דחה דברי הנו"ב בזה והעלה דאפילו בספירת שבעה נקיים היא בחזקת טהרה [וכן העלה בתשו' ח"ס בכמה תשובות ע"ש בסי' קמ"ב ובס"ס קמ"ד וקמ"ה וכתב שם דבנדה דאורייתא הא סגי אפילו לא פסקה בטהרה כל שעברו עליה ימים הראוים לזיבת דמי נדתה על הרוב פסקה לה חזקת ראיה אלא משום דנשי דידן ספק זבות נינהו בעינן שפסקה בטהרה לפנינו עכ"פ ודעת המרדכי (הובא לקמן סי' קצ"ו ס"י בהג"ה) דבעינן ג' ימים לאחזוקי בטהרה אך הוא ז"ל האריך להקשות ע"ז ודעתו לדינא דבג' בדיקות סגי ערבית ושחרית וערבית וכבר דבר מזה הפלתי בסי' קצ"ו ובס"ט שם. וע"ש בסי' קס"ה]. אמנם בעיקר דין זה אי בעינן דוקא נתברר שהוא משונה דעת הח"ד דדוקא בראתה אחר תשמיש א"צ בדיקה אם הוא משונה אפי' לענין שבעה נקיים כיון דאיכא עוד ספק אימור שמש עכבן אבל בראתה שלא בשעת תשמיש צריכה בדיקה לענין נקיים אם הוא משונה או לא ע"ש. ועי' בתשו' צ"צ סי' פ"ז ובתוה"ש ס"ק י"ז ומ"ש הבה"ט בשם הפרישה. עי' במג"א סי' תל"ז סק"ד:

כה

באשה שיש לה וסת קבוע. עי' בס' צלעות הבית להגאון בית מאיר סי' י"ג שכתב דכ"ש בזקינה שיכולה לתלות במכה שא"י שמ"ד אף דבתשובת פ"י סי' ו' לא כתב כן דבריו תמוהים ע"ש:

כו

וסת קבוע. ואם אין לה וסת קבוע רק שאינה רואה עד אחר י"ד יום אחר טבילתה נראה דעד י"ד יום דינה כדין אשה שיש לה וסת גם לענין זה כמו בסי' קפ"ו סעיף ג' וכן כתב הת"ד. ועי' בס"ט שנסתפק אם עבר עליה שעת וסתה ולא בדקה ולא הרגישה ואח"כ בדקה עצמה ומצאה טמאה מה דינה (ר"ל אי תולה במכה שא"י שמוציאה דם) דאע"ג דכתב הרמ"א דשלא בשעת וסתה טהורה היינו היכא שבדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה אבל זו שלא בדקה בשעת וסתה י"ל דכבר ראתה בשעת וסתה כו' ע"ש. מיהו כל עיקר ספיקו לא שייך אלא לדעת הרמ"א דס"ל דטהורה אף לענין שבעה נקיים אבל לדעת הש"ך שהביא הבה"ט בס"ק י"ז דמ"מ צריכה לישב שבעה נקיים לא שייך ספיקו כלל דהא אף אם בדקה בשעת וסתה ומצאה טהורה וראתה שלא בשעת וסתה צריכה שבעה נקיים ואינה תולה במכה שא"י שמ"ד ולענין רואה מחמת תשמיש ג"כ ליכא לספוקי דממ"נ אי דם זה שלא מוסתה תולין במכה ואף שבעה נקיים אינה צריכה ואי ניחוש שהוא מוסתה א"כ פשיטא דאינה רואה מ"ת ומותרת לבעלה ע"י ז"נ עכ"פ. אכן במכה שידוע שמ"ד תולה אף בכה"ג דהא כתב הרמ"א בסוף הגהה זו דבשעת וסתה אינה תולה במכה כלל משום דאל"כ לא תטמא לעולם וזה לא שייך הכא וכן נראה מבואר מדברי הס"ט ע"ש:

כז

דם. עבה"ט בשם ש"ך. ועת"ד שכתב הטעם דדוקא ברואה מתמת תשמיש מקילינן דהוי כמו וסתות דקי"ל שהוא מדרבנן אבל לענין נקיים אינה תולה כיון שהוא דאורייתא אפילו אינה יכולה ליטהר לבעלה לעולם עד שתדע שמכתה מ"ד ע"ש ועי' בשו"ת כנסת יתזקאל סי' ל"ד שכתב וז"ל סוף דבר לענין לבעלה א"צ לידע שמכתה מ"ד לפ"ז כיון דאשה דנ"ד מוציאה דם בשעת תשמיש ועלינו מוטל להתירה לבעלה ולומר מכתה מ"ד א"כ אף מה שרואה שלא בשעת תשמיש מותר ומ"ש אחרונים להרשב"א צריך שתדע שמכתה מ"ד היינו שלא ראתה בעת התשמיש ג"פ כו' עכ"ד. הבין מ"ש הש"ך אבל מ"מ צריכה שבעה נקיים היינו בלא ראתה מחמת תשמיש אבל בראתה מ"ת כיון דלענין לבעלה אתה צ"ל שהמכה מ"ד א"כ אין טהרה לחצאין וגם שבעה נקיים א"צ ובאמת קצת נראה כן מדברי הש"ך שהביא הבה"ט ס"ק י"ז במה שכתב מ"מ שלא בשעת תשמיש כו' ודו"ק. אכן הס"ט השיג עליו והעלה דאף לאותו דם שראתה מחמת תשמיש צריכה שבעה נקיים ולא תלינן במכה שא"י שמ"ד ע"ש וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' פ"ו ועי' בתשו' א"ש סי' כ"ז. ועי' בתשו' נו"ב חי"ד סי' מ"א שהוכיח דדעת הרמ"א לטהר לגמרי אף בלא שבעה נקיים דלא כש"ך ומ"מ לא התליט למעשה כיון שהש"ך פליג ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' קמ"ב וקמ"ד וקנ"ג מ"ש בזה] ולענין אם כאב לו כאב בשעת תשמיש אי תולה בה כבר דברו בזה בשו"ת הרבה והסכמת אחרונים דכאב אינו כמכה ואינו תולה בה עד שיברר בודאי שכאב זה בר דמים הוא ועי' בס"ט שכתב דאף דכאב אינו כמכה מ"מ לענין זה מהני הכאב היכא דידעה בודאי שיש לה מכה רק שא"י אם מ"ד אם בכל פעם שכואב לה המכה מוציאה דם אז מסתמא המכה הוא מ"ד וכ"כ בתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ה ע"ש. [ועי' בתשו' חתם סופר סי' ק"ס שכ' דאחר כל הקולות ברואה מחמת תשמיש להתירה לבעלה בספירת נקיים מ"מ צריך הוא לפרוש באבר מת וליחוש שמא ראתה דלא התרנו אלא שלא תתגרש ומכיון שהתרנו לו הכניסה די וכו' ע"ש וכ"כ עוד בכמה תשובות שם]:

כח

והוא ספק. עש"ך שחלק על דין זה ועי' בתשו' נודע ביהודא סי' ע"ח שהשיג עליו והסכים להרמ"א דשפיר מתירין כאן משום ס"ס ומנה לא תזוע (וכ"כ שם בסי' מ"ז וכן דעת נוטה בתשובת השיב ר' אליעזר סי' ב' ע"ש גם בתשובת ברית אברהם י"ד סי' מ"ד וסי' נ"ג ונ"ד האריך לקיים דברי הרמ"א בזה) ואמנם זה משום חזקת טהרה אבל אם היא טמאה נדה ואירע לה כן בימי ליבונה תלינן בפלוגתא אי מתירין ס"ס בחזקת איסור (ועמש"ל ס"ק כ"ג) ודעת הרבה מאחרונים לעיל סי' ק"י דלא מהני ס"ס. וע"ש בהג"ה שכתב דאם כבר ספרה לה ג' או ד' ימים של ימי ליבונה נחלקו בו רש"י ותוס' אם היא אז בחזקת טהרה. וצל"ע דמזה משמע דמ"ש בפנים ואירע לה כן בימי ליבונה ר"ל קודם שספרה ג' או ד' ימים והרי בג' ימים הראשונים לא תלינן במכה כמ"ש בסי' קנ"ו ס"י ובבה"ט כאן ס"ק ך'. וע"ש בסי' נ"ז מ"ש בזה. ועי' בח"ד שכתב ג"כ לקיים דברי הרמ"א הנ"ל אך כתב דהרמ"א מיירי בראתה שלא בהרגשה דמדרבנן היא טהורה מטעם ס"ס אבל אם בבדיקה או בשעת תשמיש ראתה דאיכא ספק הרגשה דשמא סברה הרגשת עד ושמש הוא לא מועיל ס"ס זו ואינה תולה עד שתדע שהמכה מ"ד. אמנם אשה זו אין לה לבדוק עצמה כלל שאם תמצא תהיה טמאה ולמה לה לטמא עצמה בחנם תמתין עד שתרגיש ותטמא עכ"ד ע"ש. וכתב עוד בנו"ב שם דהא דאנו מתירין מטעם ס"ס היינו אם המכה במקור עצמו אבל אם המכה ודאי אינו במקור רק מן הצדדים אסורה אף בימי טהרה דאז ליכא ס"ס (וכ"כ בסי' מ"ז שם ועוד בכמה דוכתי ועי' בנו"ב תניינא סי' ק"ז וק"ח מ"ש בזה) ונראה דבזה שהמכה במקור אפשר אפי' אם יש לה וסת קבוע ורואה כן בשעת וסתה ממש וא"י אם המכה מ"ד רק שלא הרגישה אם הוא מהמקור או מן הצדדים תולה להקל מס"ס דלא שייך כאן לומר דא"כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא מן המקור תהיה טמאה ע"ש. ועי' בתשו' שמן רוקח ח"א סי' מ' שפלפל בדברי הנ"ב הנ"ל במה שהשיג על הש"ך ולבסוף העלה דשפיר השיג הש"ך על הרמ"א דלא חשיב אלא ספק א' ע"ש (ומיהו בראתה שלא בהרגשה י"ל דמודה לדברי הח"ד הנ"ל) גם בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' קנ"ה השיג על הנו"ב בזה:

כט

יודעת בוודאי. עי' בתשו' נו"ב שם שכתב דגם בזה דוקא בימי טהרה אבל אם היא כבר טמאה אינה תולה במכה אמנם יש קולא דאם יש לה וסת קבוע וראתה שלא בשעת וסתה ויש לה מכה שמ"ד אף אם כבר היא נדה תולה להקל דתולין במצוי ועי' בנו"ב תניינא סי' קי"ג דק"ו שיש להקל כה"ג בימי מניקתה אף שאין לה וסת קבוע אלא שכל זה כשכבר פסק טומאתה איזה זמן אבל אם מיום לידתה היא רואה קשה ליתן לה קולא של מניקה דחזינן נשים הרבה הרואות איזה שבועות אחר לידה ע"ש. וכתב עוד בנו"ב קמא שם דדוקא אם המכה ג"כ במקור אבל אם המכה בצדדים לא שייך לטהרה במרגשת בדם המקור אבל אם אינה מרגשת אם הדם מן המקור או מן הצדדים אף שכתבנו לעיל דבכה"ג אינה תולה במכה מ"מ כאן שדרך המכה להוציא דם טהורה אם עומדת בימי טהרה דכאן אף בספק אחד מטהרינן וי"ל בזה אפילו אם יש לה וסת קבוע וראתה בשעת וסתה תולה להקל דכאן ל"ש לומר א"כ לא תטמא לעולם שהרי כשתרגיש בדם הבא ממקור תהיה טמאה ע"ש ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' נו"ן שכתב ביודעת בודאי שמ"ד דתולה אף באין לה וסת היינו אף אם קודם שנולד המכה היתה רגילה בראיות משונות בלי שיעור אפ"ה תולה רק מיום למ"ד לראייתה האחרונה מקודם שנולד המכה אינה תולה דלא כדמשמע מדברי שו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד היפך זה ע"ש:

ל

דם. עבה"ט ומ"ש בענין לסמוך על הרופאים כבר דברו מזה בשו"ת הרבה ומהם נמנו בשו"ת השיב ר' אליעזר סי' ב' הלא המה בתשובת עה"ג סי' כ"ב. ובתשו' מהר"ם לובלין סי' קי"א. ובתשו' ב"ח סי' פ"ג ופ"ד ופ"ה ובתשו' משאת בנימין סי' מ"ט ובתשו' שער אפרים סי' מ' ובדבר שמואל סי' ע"א ובתשו' מהר"ם פדואה סי' כ"ה. ובתשו' צ"צ סי' פ"ו ובתשו' הר"ש כהן סי' ט"ו וסי' י"ח. ובתשו' הרשד"ם לאה"ע סי' קי"ח ובתשו' אמונת שמואל סי' א' וסי' כ"ג וסי' נ"ד. וכפתור ופרח סי' נ"ח ורדב"ז סי' רס"ד ובתשו' שבו"י ח"א סי' ס"ה ובחלק ב' סי' ע"ד וע"ה וע"ו ובתשו' ח"צ סי' מ"ו ובתשובת חינוך בית יהודה סי' ס"ד וס"ה וס"ו ובתשו' כנסת יחזקאל סי' ל"ד ותשו' הלכות קטנות סי' כ"ב ועוד זכר בשו"ת השיב ר"א כמה פוסקים ושו"ת המדברים מענין זה ועיין עוד בתשו' נודע ביהודא סי' מ"ט [ובתשו' ח"ס סי' קנ"ח וסי' קע"ג וקע"ה וקע"ו ושם העלה דלא האמינו לרופאים על גוף ידוע לומר גוף זה מפיל שומות ושערות כי אין רופאים נאמנים על גוף ידוע חוץ לענין פ"נ לעשות אותו ספק פ"נ ודוחה איסור מספיקא אבל לעשותן ודאי לא. אך האמינו חז"ל בכלל הטבע להעיד שיש מציאות בעולם שתפיל אשה שומא ושערות וכיון שזה הוא במציאות. אחז"ל נדה כ"ב כל אשה שתפיל שומא ושערות תטיל למים דאי לאו עדות הרופאים לא היו סומכים על בדיקה זו כו' ע"ש עוד] ועי' בתשו' מעיל צדקה סס"ו ע"ד האשה קשת רוח שבימי ליבונה תמצא על העד נקודים קטנים או קלים אדומים או שחורים ונבדקה ע"י אשה ומצאה לה בעומק הפרוזדור נקב קטן כמו ראש מחט והכניסה לתוכו בגד מקופל דק ולא נכנס בעומק וגם לא מצאה עליו רושם דם והעידה החכמה הזאת שבדקה פ"א באשה אחרת ומצאה ג"כ אותו הנקב ומצאה ג"כ דם בתוך הנקב וכתב להתירה עד חשבון ימים של ימי וסתה כי אותו הנקב הוא פי וריד כאשר ימצא בספרי הרופאים שיש שריג אחד המשתרג למקום הזה ואפשר שיוליך דם ומותרי השחורה לשם ואף שאינו נפתח בכל הנשים עכ"ז ימצא כן לפעמים והגאון ח"צ ז"ל שם בסי' ס"ז חלק עליו והוא ז"ל בסי' ס"ת כתב להעמיד דבריו אלא שסיים שטוב להחמיר ע"ש ועי' בתשו' שמש צדקה חלק יו"ד סימן כ"ב [ועי' בתשו' ח"ס ס"ס קפ"ה אודות אשה שקשה עליה לטהר לבעלה ומרגשת כאב באחורי גופה ולפעמים רואה דם מפי הטבעת כאשר הוא שכיח בחוששים בעורק זהב שקורין (גילדערני אדער) ורצה הרופא לתלות גם דם היוצא באותו מקום בדם עורק זהב והשיב עורק זהב עיקר מקומו דרך פי הטבעת ולפעמים פורץ גדרו ונסתם שבילו במקומו ויוצא דרך הפה ונחירים או דרך פי האמה באיש או דרך אותו מקום באשה אבל במי שלא נסתם השביל במקומו לא שכיח כלל שיצא גם דרך מקום אחר. מעתה בנ"ד אם דם עורק זהב בא במקומו לפרקים פשיטא דאין לתלות בדם היוצא מא"מ והיא טמאה נדה בלי ספק אך אם נסתם במקומו הנה בזכר כיוצא בו אם יוצא דם מאמה נדע שהוא דם עורק זהב אבל באשה מאן מפיס דילמא נסתם לגמרי והאי דם מקור הוא ואם שנסמוך על בקיאת הרופא כבר כתבתי שאין להאמינו על גוף פרטי ע"כ אין להתיר הבדיקות בעדים אלא להקל בכתמים ע"ש. וכ"ז שלא כדברי הגאון נו"ב בסי' מ"ט ובסי' ס' שכ' שא"א בשום אופן שיבא דם גילדערני אדער דרך מקום הזה כלל ע"ש. וכבר כתב בתשו' ח"ס סי' קנ"ד דנראה כי ראש הרופאים וגדול המורים הרמב"ם ז"ל העיד ע"ז שכן הוא שיכול לבא דרך אותו מקום שכתב ברואה במ"ר שהוא ממכה שבחלחולת או בכליות (הועתק לשונו בש"ע לקמן סי' קצ"א) ויפלא לכאורה כי החלחולת הוא המעי שהרעי יוצא ממנה ואינו אצל המ"ר ובוודאי כוונתו על גילדני אדר כו'. וכתב עוד שם בס"ס קפ"ה הנ"ל אך היות כי פי הטבעת ופי שפת הרחם סמוכים מאד ובשעת הורקת דם העורק מפי הטבעת יתלכלך גם מקום שפת הרחם ע"כ יש להקל ובאותו זמן אם תצטרך לבדוק עצמה תקנח תחלה חיצוני הרחם במוך ותשליכהו ולא תעיין עליו כלל ואחר כך תכניס העד לחורין ולסדקין ותטהר עצמה ע"ש ועמש"ל סי' קצ"ו ס"ק י"א:

לא

בשעת וסתה. ואפילו ברואה ממש שלא בהרגשה טמאה [ועמ"ש לקמן ס"ק ל"ג בשם נו"ב] ושעת וסתה מקרי כל אותה העונה שרגילה לראות בו. ח"ד ע"ש:

לב

או מל' יום. כתב הח"ד ואפילו אם לא ראתה ביום הלמ"ד מ"מ בראיה הראשונה שרואה אחר יום הל' טמאה. ודע שאחר שטמאה משום נדה אינה עולה מטומאתה עד שיהיה לה בדיקה והפסק טהרה יום א' מהשבעה נקיים ותמצא נקי בדם דוקא עכ"ד ע"ש (והאריך בזה בביאורים לקמן סי' קצ"ו סק"ג ועמ"ש שם ס"ד בד"ה אבל אם לא בדקה בשם תשובת ח"ס שחולק עליו) ע"ש:

לג

אינה תולה במכתה. גם בזה כתב בתשו' נו"ב שם סוף הסי' דדוקא אם מרגשת שדם בא ממקור אבל אל"כ תולה אף בשעת וסתה וכל זה בימי טהרה דוקא ע"ש:

לד

בכל ענין. עבה"ט ועי' בתשו' נו"ב תניינא סי' ק' שכתב אף דכאב אינו כמכה מ"מ לענין כתמים תולה בה שלא בשעת וסתה אפילו אדומים הרבה גם גדולים יותר מגריס מיהו בשעת וסתה אסורה וכ"ז בימי טהרתה או בד' ימים אחרונים של שבעה נקיים אבל בג' ימים הראשונים אם תמצא כתם הגדול מגריס טמאה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ו שכתב להקל באשה ששמשה עם בעלה והיה לה מכה בא"מ ונתרפאה ואחר התשמיש מצאה כתם בבגדים דטהורה דבכתמים תולין להקל דע"י תשמיש נתגלע המכה והוציא דם כיון דהיה לה כאב בשעת תשמיש ע"ש ועי' בס"ט בסי' קפ"ג שפקפק בזה:

לה

נאמנת אשה לומר. [עי' בתשו' ח"ס סי' קנ"ג שכתב וז"ל מה שאמרה האם שמששה בידים ומצאה בצדדים חבורות ופצעים פשוט דיש לסמוך ע"ז דעד אחד נאמן להתיר היכא דלא איתחזק איסור ומכ"ש באשה שיש לה חזקת טהרה ורוב נשים אינן רואות מ"ת ונ"ל אפי' להתברר א"צ לשאול לנשים אחרות דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי כאן שנים ומ"ש הרב השואל דוספרה לה כתוב על האשה עצמה דוקא דבריו תמוהים וכו' (ע"ש בסו' קמ"ז מזה) . מכ"ש הכא (בנ"ד) שגם הרופא עכ"פ אמר כן ודרך נשים להיות להם פצעים אחר הלידה כמבואר מלשון הרמ"א ס"י ואף דיש לבעל דין לחלוק ולומר אדרבה כיון דאיכא כל הני צדדים אין לסמוך על עדות האם דמורה התירא כמבואר ברמ"א ס"ס קכ"ז דכל שיש בו ספיקא או צדדים להקל אין לסמוך אעדות נשים מ"מ נ"ל הכא איכא בלא"ה סברות להקל כו' עכ"ל ע"ש]:

לו

ברי לי. עי' בתוה"ש ובדגמ"ר ובת"ד שפקפקו בזה ומ"מ היכא דאיכא עוד צד להקל יש לסמוך עליה וכ"כ בשו"ת כנסת יחזקאל סי' ל"ד:

לז

כל זמן. עי' בתשו' נו"ב סי' מ"ו שכתב דדין זה סובב והולך אדלעיל ובאשה שיש לה מכה עסקינן דבזה איירי בסעיף ה' ו' אלא דשם בס"ה שכתב תולין בדם מכתה משמע דדם מכתה ברור לכן כתב בסעיף זה אם כל זמן כו' היינו אפילו א"י שהמכה מחמת דם וזה מהני גם באשה שאין לה וסת ובזה מיושב קושית הט"ז בס"ק י' ע"ש:

לח

הרפואה. עבה"ט בשם ב"ח. ותמיהא לי כיון דאשה זו שריפא הרופא אותה לא נתחזקה עדיין בחולי א"כ מנא ידעינן שרופא זה מומחה דלמא בלא"ה נמי היה פוסק ומצאתי בח"ד שתמה ג"כ בזה [ועיין בתשובת חתם סופר סי' קע"ה שכתב קצת ליישב וע"ש עוד דהא דהוצרך הכא לומר שעשה רפואה זו לאשה אחת קודם שתתחזק ולא הוה בעי למימר אם עשה רפואה זו לעובדת כוכבים בתר ג"פ משום דאין ראיה מגופים שלהם לגופים שלנו כדאמרי' בשבת פ"ו אינהו דאכלי שקצים כו' ע"ש עוד]. וכתב בשו"ת רדב"ז החדשות סי' ת"י דאם יש רגלים לדבר כגון זו שכל ימיה היתה משמשת בלא צער ועתה התשמיש קשה לה קרוב בעיני שסומכת על רופא מומחה שאמר שנתרפאת ותשמש פעם ד' ע"ש:

לט

אין מוציאין. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ג במעשה באשה שבשעת תשמיש הרגישה זיבת דבר לח וקפצה בבהלה מן המטה והיה שופע ממנה דם הרבה וכתב דאף דבש"ע כתב באם הפחידוה כו' דאין מוציאין אותה מבעלה דעת הראשונים לא נראה כן ועכ"פ אין להקל רק כהאי עובדא ממש אבל הבהלה אינה ביעותא וגם שפע דם אינו כמו חררה ע"ש:

מ

מיחש חיישינן חדא זימנא. עי' בתשו' נו"ב תניינא ס"ס פ"ז דאם היא זקנה עד שאינה חוששת אם קורין לה אימא בפניה יש מקום להקל בזה ע"ש [ועמ"ש שם וז"ל וכיון שפעם ראשון שאירע לה דבר זה היה לה דבר פתאום ולא היתה הבדיקה סמוך לתשמיש אין ראיה ראשונה מן המנין עכ"ל ע"ש הוא תמוה כיון שנמצא על שלו מה בין סמוך למופלג עבה"ט לעיל סק"ב. ומצאתי בתשובת ח"ס ס"ס קס"ד שגם בעיניו יפלא וכתב דט"ס הוא וצ"ל ולא היתה בדיקה בלא ה' הידיעה וקאי אבדיקה דלפני תשמיש וסמך עצמו על הראב"ד (הובא לעיל אחר סק"ב בד"ה משמשת ג"פ) ומ"מ נראה מצחות לשונו הואיל והיה הדבר פתאום שלא לחנם כ"כ אע"כ דוקא פ"א אינו מן המנין אבל פעם שנית שכבר אירע לה מקרה לא טוב ולא היה לה לשמש בלא בדיקה לפני תשמיש ואם עברה ושמשה מ"מ מצטרף עכ"ל. ולע"ד קשה להעמיס זה בכוונת הנו"ב ז"ל שכל כך היה בידו לסמוך אדעת הראב"ד ושלא כדעת הפרישה וט"ז וש"ך סק"ב ולא השמיענו כזאת בפירוש רק ברמיזה. ויותר קרוב אצלי לומר שדעתו כדעת אא"ז בתשו' פמ"א שהובא לעיל סק"ג דדוקא בנמצא על עד שלו אבל אם נמצא בכותנתו כו'. והרי מבואר בלשון השאלה בנו"ב שם שבפ"א מצאה דם על הסדין ועל חלוק שלה ועל חלוק של בעלה. אך בפעם הב' ובפעם הג' הוזכר שם בשינוי לשון שמוצאה על עד שלה ושל בעלה ע"ש. וא"כ שפיר קאמר דאין ראיה ראשונה מן המנין כיון שלא היתה הבדיקה סמוך. אך ראיה ב' וג' שנמצא על עד שלו אין חילוק בין סמוך למופלג]:

מא

בליל של טבילתה. עבה"ט סוף ס"ק כ"ד בשם תשובת א"ש דיש ט"ס כאן וצ"ל בליל שני כו' דאל"כ בלא הוחזקה יכולה לשמש אפילו בליל טבילתה כו' כיוצא בזה הם דברי שאילת יעב"ץ ח"ב סי' י"ג ע"ש:

מב

צריכה לפרוש ליל של טבילתה. עת"ד שכתב דזה דוקא באם ראתה בליל טבילתה אחר תשמיש אפילו שלא בשעת תשמיש רק באותה עונה דוסת מורכב הוא לטבילה ולתשמיש אבל אם ראתה בליל טבילה בלא תשמיש כלל א"צ לפרוש ע"ש:

מג

ליל של טבילה ג'. עח"ד שכתב דהיינו דוקא כשעברה ושמשה בליל טבילה שניה דנעקר הוסת בהרכבה אבל כשלא שמשה בליל טבילה שנים אסורה דכל וסת אינו נעקר רק כעין שנקבע. וא"כ כשראתה בליל טבילה אחר תשמיש אסורה לעולם לשמש בליל טבילה אם לא שעברה ושמשה ולא ראתה חזרה להתירה ואם ראתה בליל שני של טבילה אחר תשמיש דעת הגהת מיי' שאסורה תמיד בליל שני דחיישינן שמא טבילה דאתמול גרם וכן דעת תשובת אמונת שמואל שהביא הבה"ט ס"ק כ"ד ודעת שאילת יעב"ץ וכמ"ש לעיל ועי' ח"ד שכ' דאף לדידהו אם ראתה בליל ג' וכ"ש ד' של טבילה א"צ לחוש אח"כ וכתב עוד דלא מועיל בדיקת שפופרת להתירה בליל טבילה ע"ש:

מד

פעם. עט"ז שכתב דאפי' היה מופלג מליל טבילה קבעה וסת לביאה ראשונה שאחר טבילה ואפילו עברה ושמשה קודם הטבילה ולא ראתה קבעה וסת ואסורה לשמש אחר טבילה וכתב הח"ד דלדעת הש"ך נראה דמותרת וכן עיקר ע"ש ועי' תשו' א"ש סי' א' שדעתו כהט"ז הביאו המ"י וגדולה מזו כתב שם באשה שראתה ג"פ בכל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה לוסת אבל בין וסת לוסת כשטבלה אחר מציאת כתם שמשה כמה לילות ולא ראתה וכתב ג"כ דהוי כרצופים ע"ש אכן גם הס"ט האריך לחלוק על הט"ז והא"ש והעלה דכל שהיה שום ביאת היתר ביניהם לא הוי כרצופים ע"ש ועיין עוד במ"י שכתב להקל באשה שראתה ג"פ מחמת תשמיש כל פעם בליל טבילתה דמותרת אח"כ בליל ב' של טבילתה ואילך וחלק על הא"ש הביאו הבה"ט ס"ק כ"ד שכתב שחלילה להקל בזה והוא ז"ל כתב להקל ועוד המציא דאם ראתה ג' פעמים רצופים ביום ידוע לחודש מ"ת דאינה אסורה רק לאותו יום הידוע ע"ש ועח"ד שהשיג עליו והעלה דאסורה ככל רואה דם מ"ת ואינה תולה בליל טבילתה או ביום החודש גם הס"ט האריך לחלוק על זה [גם בתשו' ח"ס סי' קפ"ג כתב דחלילה להקל בזה שכן משמע להדיא בתשו' רשב"א שהביא בכו"פ וס"ט אך צידד להקל בנידון שנשאל עליו באשה שאחר לידה ראשונה ראתה דם מחמת תשמיש על עד הקינוח כמה פעמים והיה כל פעם בליל טבילה אלא שטבלה במים קרים והאשה פחדה מאד מקרירות המים עד שבכל פעם אחזתה רתת וכאב המים שקורין (קרומע"ן) עד שבאחרונה חממו מי המקוה וע"מ ראתה. אם יש להתירה בליל שני אחר הטבילה וכתב אחרי דיש בזה כמה צדדים להקל חדא ששהתה עמו כמה שנים ולא ראתה מחמת תשמיש ואין זה תחלת תשמישה. ב' שיש לה וסת וזו ראתה שלא בשעת וסתה. ג' שהוא אחר לידה ראשונה וי"ל נתקלקלו צדדיה ע"י הלידה ולא מן המקור הוא. ד' (והיא העיקר) שהיתה רותחת ע"י ביעתותא דמים קרים והרגישה עי"ז כאב בבטנה וזה גורם לפריסת נדה כדאיתא בנדה דף ע"א. וא"כ אפי' אי טבילה דעלמא לא מצרפינן לרמ"ת לדעת רשב"א הנ"ל. מ"מ היכא דחזינן דרפיא ע"י ביעתותא כי הכא בודאי יש לתלות בהכי (לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסי' קס"ג והובא לעיל סי' קפ"ה ס"ק י"ג דהפחד אין בטבעו להביא דם רק באותו רגע ממש ע"ש אין זה מוסיף היתר) ואע"ג דאח"כ חממו המים ואע"פ כן ראתה י"ל מכאן והלאה חושבנא ויכולה לשמש אפילו בליל טבילה שבמים חמים עוד ב' פעמים אלא שלא לסמוך ע"ז לחוד. ועכ"פ יש להתיר לשמש בליל ב' אחר טבילתה במים חמין דוקא שאז מצטרף כל הקולות האלו. וע"כ אומר אני שבאותה בעילה יפרוש באבר מת כי מה לנו להכניס בספק כרת על מגן ואם לא תראה אז תשמש כך לעולם בליל ב' אחר טבילתה בחמין דוקא. ואם תרצה לבדוק בשפופרת בכדי להיות ככל הנשים צריכה לבדוק דוקא אחר טבילתה במים קרים באותו לילה ולא תראה עליו כדי שיתעקר כמו שנתחזקה עכ"ד ע"ש]:

מה

כאלו ראתה ג"פ. עט"ז וש"ך ועי' בשו"ת מהר"י הלוי סי' ל"א. וכתב בספר עמודי כסף כ"י וז"ל ודע דאם ראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר טבילתה שאסורה עד שתבדוק בשפופרת. [וזהו דלא כהח"ד שהבאתי לעיל ס"ק מ"ג] ובדיקה זו צריכה להיות דוקא אחר טבילתה דאל"ה אפי' לא נמצא כלל אינה טהורה לבעלה דתלינן כיון שלא טבלה מש"ה לא ראתה אלא דאם בדקה ונמצא מן הצדדים א"צ להיות דוקא אחר טבילה עכ"ד ועמ"ש לעיל ס"א בד"ה עד שתבדוק:

מו

להתירה לבעלה. ומ"מ נקיים ודאי צריכה ואינה תולה במכת לידה כ"כ הס"ט והח"ד ע"ש. עוד כתב הת"ד דאם בביאה ראשונה שאחר לידה לא ראתה רק אח"כ ראתה ג"פ לא תלינן שוב במכת הלידה דאילו היה מחמת לידה אף בפעם ראשונה היה לה לראות דם:

מז

רצופין. עבה"ט בשם ש"ך דדוקא אחר ל"ג כו' ועיין כו"פ שחלק עליו ועיין בנו"ב תניינא תי"ד סי' צ"ה שהסכים להש"ך ועת"ד [ובתשו' חתם סופר סי' קמ"ג] מ"ש בזה ועי' עוד בנו"ב שם סי' צ"א באשה שראתה חמש פעמים אחר תשמיש אחר הלידה ושתי פעמים הראשונים היו תוך מלאת ועל פעם שלישי היא בספק אם היה תוך מלאת וב"פ האחרונים בודאי היה אחר מלאת וכתב כיון שעיקר איסור האשה שראתה מחמת תשמיש מטעם וסת נגעו בה וביארתי דוסת זה התלוי במעשה בוודאי הוא דרבנן (דאילו וסת שאינו תלוי במעשה ס"ל דהוא דאורייתא וכמ"ש לעיל סי' קפ"ד ס"ב משמו) לכן כיון שיש ספק שמא בפעם ג' היה תוך מלאת וא"כ לא ראתה רק ב"פ אחר מלאת מחמת תשמיש לא נאסרת עדיין ומותרת לשמש עוד פעם שלישית אך לא בליל טבילה רק בליל שניה ע"ש:

מח

חוששת לאחרון. עבה"ט ועי' ח"ד שכתב דהא דאינה חוששת לט"ו בסיון. היינו כשעברה ושמשה בט"ו באייר ולא ראתה דנתעקר בהרכבה אבל כשלא שמשה כלל אסורה (וכמש"ל ס"ק מ"א בשמו לענין ליל טבילה) וא"כ כשאשה רואה פ"א מחמת תשמיש נאסרת לאותו יום של החודש של ראיה שניה ולהפלגה לעולם כל ימיה עד שעברה ושמשה ולא ראתה ע"ש:

מט

לשמש בין וסת לוסת. [עי' בתשו' חתם סופר סי' קע"ד אודות אשה אחת אשר ראתה כמה שנים מחמת תשמיש ממש ובהרגשת כאב ואמנם בליל טבילה אינה רואה רק איזה לילות אח"כ היא רואה מחמת תשמיש ולפי גודל הכאב בהכנסת השמש היא תולה בכחו כי רב והתחננה לו שיכניס בלט ונחת ואז אינה רואה ולפעמים אינו מעמיד על עצמו ואז היא רואה וכתב דפשוט דאין חילוק בין וסת ליום חודש ולהפלגה וכדומה או לומר שבכל יום ד' אחר טבילתה תראה מחמת תשמיש שמותרת עד אותו היום וכמו אשה שרגילה לראות ע"י קפיצה בהפלגה פלונית דאמרינן כך טבעה שאין הקפיצה פועלת להפיק דם עד כך וכך ימים ה"נ אין חימום התשמיש פועל עד יום ד' אחר טבילתה ואפשר בתחלה קומטו עצבים שבה וסובלים התשמיש ואחר איזה חימום תשמישים נתרפו העצבים ומיתרי המקור שלה ואינם סובלים התשמיש ועכ"פ אשה זו בליל טבילה לא תחוש כלל שהרי זו כמה שנים שמשה ולא ראתה בליל טבילה ואם קבעה ג"פ לראות ביום ג' או ד' אזי מותרת עד אותו יום ומאז אסורה עד שתראה מעצמה ותטבול ותחזור ותשמש יומים וכן לעולם ואם דרכה לאחר או להקדים הרי דינה מבואר בש"ך סי' קפ"ט ס"ק ל"ג ובס"ט סי' קפ"ד סק"ד אמנם בהגיע התור ההיא פשוט שאסורה ולא ניתן לו תורתו בידו לומר שישמש בלט ונחת אך כל זה לפי ההנחה שזהו דם מקור וכיון שהיא מותרת לבעלה לפי הנ"ל אין להכניס עצמנו בשארי צדדים אבל טוב ליועצה שתשאול לבקיאות אולי ימצאו בצדדים מקום הרגש כאב ע"ש]:

נ

שיעקר ג"פ. עח"ד שכתב דאף אם רק פ"א עבר ולא ראתה תו לא חיישא דנתבטל הפלגתה כמ"ש הש"ך סי' קפ"ט ס"ק מ"ה רק דנ"מ לענין אם חזרה וראתה דחיישא שוב לח"ש אחר ראיה זו אבל כשנעקר ג"פ א"ח כלל והוא שנתעקר בהרכבה עכ"ד:

נא

אסור להשהותה. עי' בס' צלעות הבית להגאון בית מאיר סי' י"ג שנסתפק אם אשה שא"י לטהר שוה לרואה מתמת תשמיש לענין זה שבעלה חייב להוציאה מחשש איסור שמא יבא עליה והוא כבר קיים פ"ו או דלמא רואה מחמת תשמיש שאני דהאיסור קיל ליה דבעידן שבא עליה היא טהורה ע"ש:

נב

להשהותה. עבה"ט ועי' באה"ע סי' א' סעיף ג' בהג"ה דבזמן הזה נהגו שלא לכוף בעניני הזווגים אף למי שלא קיים פ"ו עב"ש שם הטעם:

נג

לעולם מחזקינן. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' צ"ד ע"ד בתולה שנשאה וראתה כמה פעמים דם מחמת תשמיש ויש לה צער וכאב ובתוכם היו שתי ביאות שלא ראתה בהם דם אך אחר ביאות הללו ראתה ג"פ והיא אומרת דמה שלא ראתה אז לפי שלא היה ביאה גמורה. דמותרת לבעלה אחר הטבילה דכאן לא נחשב פסקה מלראות כיון שבאותן ב' פעמים לא היה ביאה גמורה אמרינן לכך לא ראתה ולעולם שעדיין לא כלו הבתולים ומ"מ לא רצה לסמוך ע"ז לחוד רק בצירוף קולות אחרות וגם בלילה הראשונה של הטבילה לא יזדקק לה בעלה ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' כ"א שהתרעם על רב אחד שרצה לומר אודות בתולת בוגרת שנשאת ולא פסקה לראות מביאה ראשונה ואילך ויש לה צער דמותרת לבעלה אפילו בלא טבילה דלא גזרו חכמים בדם בתולים שיטמא אלא במלתא דשכיח דהיינו היכא שהדמים מצויים כשיעור השנוי בר"פ תינוקת אבל אחר אותם זמנים דלא שכיח ברוב בתולות שימצא בהם עוד דם לא גזרו כו' והוא ז"ל השיג עליו וכתב שלא לזוז מפסק הלכה שהיא טמאה עד שתמנה שבעה נקיים וגדולה מזו נראה דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ולא נמצא דם בראש המכחול דאז ברור דלאו מן המקור הוא אלא מן הצדדים אפ"ה טמאה לבעלה דהא גזרו על דם בתולים שתהיה אסורה לבעלה אף שהוא מן הצדדים ומ"מ יש לצדד להקל בזה כיון דיש לספק שמא בא מן הצדדים משאר מכה ולא מדם בתולים והוי ספק דרבנן ולקולא עכ"ד ע"ש עוד:

נד

שתשמש פ"א. עח"ד שכתב דה"ה אם התשמיש הראשון היה בלא דם שוב אינה תולה וכן אם לא בדקה עצמה פ"א ג"כ שוב אינה תולה ע"ש:

נה

אין לה צער כלל. ועי' בתשו' נודע ביהודה תניינא סי' צ"ב שנשאל באשה שטענה על בעלה נשען על ביתו ולא יעמוד ונתגרשה ונשאת לאלמן וראתה דם מחמת תשמיש כמה פעמים בליל טבילה ולא היה לה צער כלל בשעת תשמיש והיא אומרת שהיתה בתולה אם נאמנת כדי לתלות בבתולים וגם אם תולין כיון שלא היה לה צער כלל והשיב דודאי נאמנת דהרי נאמנת לומר מכה יש לי ומה לי מכה אחרת או מכת בתולים ומכ"ש אם גם הבעל השני אומר שמצאה בתולה דהרי אין אנו יודעים שראתה מחמת תשמיש רק מפיהם והפה שאסר כו' אך כיון שלא היה לה צער קשה להתיר דאף שהב"ח מתיר כל האחרונים לא הסכימו עמו ומ"מ נראה דאם אשה זו יש לה וסת קבוע אף שכל הפוסקים דחו דברי המרדכי בזו שיש לתלות בבתולים יש לצרף דעתו שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אך לא תשמש בליל טבילה רק בליל שניה ושוב כתב דאפילו אין לה וסת מ"מ כיון שג"פ שראתה היה בליל טבילתה יכולה לשמש עוד אחר טבילתה בליל שניה ואם לא תראה אז תהיה מותרת לשמש גם בליל טבילה ובאם תראה גם בתשמיש הזה שהוא ליל שני לטבילה חזר דינה לחלק בין יש לה וסת או אם מרגשת צער ואף דבשאר נשים שראו ג"פ מחמת תשמיש אין להקל אף אם היה כל הג"פ בליל טבילה (עמש"ל ס"ק מ"ב) מ"מ בזו שיש לתלות בבתולים יש להתיר [ועי' בתשו' חתם סופר סימן קמ"ו אודות בתולה שאחר הנשואין לא פסקה עדיין מלראות דם מחמת תשמיש עם הרגשת כאב וצער מכת בתולים אך היא אומרת שמרגשת שהדם יוצא מהמקור והבעל רוצה לפטרה בג"פ כרמ"ת. וכתב לא ידעתי מקום הספק לא מבעיא אם מרגשת פתיחת פה"מ שזה הוא עיקר הרגשה דאורייתא פשיטא דטמאה נדה ממש וקובעת וסת בכך דאפי' אם נניח שהדם שהיא מוצאה הוא דם בתולים מ"מ א"א שלא נתערב בה דם נדה היוצא בפתיחת המקור דהרגשה סברא דאורייתא היא כמ"ש תה"ד ומובא בש"ע סי' ק"צ ובט"ז שם (עמ"ש שם סק"ז) ודוחק להקל לתלות הדם בבתולים ובפתיחת המקור במראה טהורה וכמ"ש תה"ד שם דלמראה טהורה נמי נפתח המקור דז"א דכל עצמו של דין תליא בבתולים מפוקפק קצת כמ"ש הט"ז והבו דלא לוסיף (אפשר דכוונתו אף אם מצאה על העד ג"כ מראה טהורה אין להקל אך אפילו אם אינה מרגשת פתיחת פה"מ ממש רק זיבת דבר לח יוצא ממקום המקור שהיא למעלה ממקום הבתולים נמי לא נראה להקל אף דהרגשה זה אינו רק איסור דרבנן (כמו שביארו בתשובת אחרות הובא לעיל סי' קפ"ג סק"ח) וגם וסת התשמיש הוא רק דרבנן וה"ל תרי דרבנן ומצורף לזה דרוב נשים אינן רואות מ"ת מ"מ אין להקל דכיון דיוצא מהמקור חזקה שיצא בהרגשה ממש אלא דלאו אדעתה משום הרגשת שמש והרי סמכינן אסברא זו ומייתי חטאת עלה כמבואר ר"פ בנות כותים ומכ"ש שלא נוכל להקל להתיר לשמש עמה ע"כ משמים ירחמו עכ"ד ע"ש. ולכאורה יש להעיר לפי מה שכתבתי לעיל סק"ב בשם תשו' שיבת ציון דלהכי אשה נאמנת לומר שראתה ג"פ מחמת תשמישולא אמרי' עיניה נתנה באחר היינו כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי כו' וא"כ הכא בנ"ד דלא עבידא לגלויי שהרי בלא אמירתה הוה תלינן בבתולים ורק משום אמירתה שמרגשת שהדם יוצא ממקורה דינינן לה כרואה מחמת תשמיש מהראוי לומר דאינה נאמנת אך לפי סברתי שם אתי שפיר]:

א

(ש"ך סק"כ) משום עגונה הקילו. בלא"ה י"ל דלבעלה דהאיסור רק דכיון דהוחזקה לראות מחמת תשמיש שמא תראה בשעת תשמיש דהוא ענין וסת דהוי רק דרבנן כדקי"ל וסתות דרבנן לזה סמכינן להקל לתלות במכה אבל לענין ז"נ לא סמכינן:

ב

(ש"ך ס"ק ל') כאילו עברה. בת' אמונת שמואל כ' די"ל בפשוטו דמשכחת ג' רצופים דהיינו ששמשה ג"פ בלילה א' ואחר כל תשמיש קנחה עצמה בעד ובשחרית בדקה הג' עדים ומצאה עליהם דם דבכה"ג היה השימוש בהיתר כדלעיל (סי' קפ"ו ס"ב בהג"ה):

ג

(ש"ך ס"ק ל"ג) ולפענ"ד דדברי הרב ברורים. ובת' נו"ב כתב לתרץ די"ל דהא"ר ס"ל כהטור לקמן (סי' קפ"ט) דגם וסת קפיצות צריך שתעקר ג"פ או דס"ל דתשמיש הוי כמו וסת הגוף דאכלה שום (וכדס"ל להט"ז סקט"ז) מש"ה ס"ל דלא נעקר בפעם א' אא"כ שמשה ג"פ והא דמהני שפופרת היינו באמת רק בנמצא מהצד דראיה דמן הצדדים הוא אבל בתשמיש דל"ש כן בעי' ג"פ:

א

מיד בכדי כו'. כלומר דאם ראתה מיד בשיעור זה אף על גב די"ל דאחר תשמיש ראתה מ"מ כיון דהיתה חייבת אשם תלוי מקרי רואה מחמת תשמיש אבל אחר השיעור הזה טהורה אע"ג די"ל קודם לכן ראתה יצאה מכלל רואה מחמת תשמיש כן משמע בפוסקים אבל אם בדקה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ ראתה אפילו תוך שיעור זה לא מיקרי רואה מחמת תשמיש וכל זה פשוט וכן ביאר הגאון אמ"ו ז"ל בתשובה בארוכה עיין שם ואני מוסיף דכן משמע להדיא מדברי הראב"ד בס' בעלי הנפש ומביאו ב"י וז"ל הרואה דם מחמת תשמיש כו' אסורה לשמש והוא שבדקה עצמה כדי שתושיט ידה לתחת הכר כלומר בכדי שיהא בעלה באשם תלוי אבל אחר כך הרי הוא כמעת לעת שבנדה שאינה מטמאה בועלה ואינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש כו' עכ"ל מבואר להדיא דאע"ג דלא בדקה עדיין כלל מ"מ אחר שיעור דכדי שתושיט ידה אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש ועוד דהא קאמר הרי הוא כמעל"ע שבנדה כו' והתם מיירי שלא בדקה עדיין דאם בדקה אינה מטמאה למפרע מעל"ע אלא מפקידה לפקידה ולפי זה לדידן דקי"ל דכל סמוך לתשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש וכמ"ש הרב היינו דוקא בידוע בודאי שראתה סמוך לתשמיש אבל אם במופלג אחר התשמיש בדקה עצמה ומצאה דם אע"ג די"ל דראתה בשעת תשמיש מותרת וכ"ש באשה שראתה ג"פ בבוקר בליל טבילתה כשקמה ממטתה מצאה על כתונת שלה ריבוי דם שהיא מותרת. שוב פסק הגאון אמ"ו ז"ל בתשובתו שם דאף אם תשמש אשה זו עוד פעם אחרת או ב' ותמצא מיד בשעת תשמיש מותרת ולא אמרינן אגלאי מילתא למפרע שהיה ג"כ בשעת תשמיש אלא ימים הראשונים יפלו ומכאן והלאה חושבנא וכל זה ברור לא הוצרכתי לכתבו אלא להוציא מלב הקורא בדברי הרב שחלק על תשובת הגאון אמ"ו ז"ל בענין זה והדבר פשוט דכל היכא דלא מיקרי רואה מחמת תשמיש אפילו ראתה כמה וכמה פעמים מותרת וכן הוא בדברי האחרונים וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"ב דאין חילוק בין שמשה ג"פ או מ' ונ' פעמים ע"ש:

א

ג"פ. עם הראשון. דהיינו עוד ב' פעמים כ"כ בפרישה וכן הוא מוכח בטור ר"ס קפ"ז:

א

רצופים כו'. כלומר בלי הפסק תשמיש של היתר בינתים אבל א"צ ג' לילות רצופים כדלקמן ס"י בהג"ה:

א

על עד שלו. דבכה"ג אפי' מצאה זמן מופלג אחר התשמיש מקרי רואה מחמת תשמיש דע"כ מחמת תשמיש הוא וכן מוכח בפ' כל היד (נדה דף י"ד ע"א) ובפוסקים:

א

אלא תתגרש כו'. ולענין כתובה עיין בא"ע סימן קי"ו:

א

תתגרש ותנשא לג' כו'. עיין באה"ע סימן ט' מ"ש בזה:

א

ונאסרה על בעלה כו'. צ"ע אי מחמרינן מה"ט דאין אנו בקיאים לאסרה לכל העולם היכא שהוחזקה בשלשה אנשים כן:

א

ואין חילוק כו' מיד שנשאה כו'. ע"ל סעיף י"ג דין בתולה:

א

של אבר כו'. כתוב בתשו' משאת בנימין ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות לאפוקי של עץ דלא דמסרטט ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט ועיין עוד שם כמה חילוקי דינים:

א

עד מקום שהשמש דש. כתב בתשובת משאת בנימין שם שא"צ להכניס השפופרת עם המכחול והמוך רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת בעצמה לפי אומד דעתה שהגיע עד מקום שהשמש דש ואשה בעצמה נאמנת ע"ז וא"צ כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודוחק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת עכ"ל וע"ש שהאריך:

א

ואם לאו כו'. משמע דאם לא נמצא על המוך בין שנמצא בצדדי השפופרת בין שלא נמצא עליו כלל מותרת וכן משמע מדברי הפוסקים וכ"כ הב"ח סוף סעיף ב' וכתב הטעם דאילו היה מן המקור גם עכשיו היה נמצא על ראש המכחול וכן הוא בתשובת מיימו' פ"ד מהל' א"ב בשם ריצב"א נ"ל דאפילו בדקה עצמה על ידי שפופרת ולא מצאה דם כלל מותרת לשמש אחר כך דלמא נתרפאה שהרי ע"י הכנסת השפופרת רגילה לראות כמו על ידי אצבע כו' ופשוט הוא:

א

ומותרת. משמע אפילו לבעל הג' וכן משמע לעיל סוף סעיף א' בדברי המחבר וכן נראה מבואר מק"ו לקמן סעיף ג' וכן הסכמת הפוסקים:

א

הרשות בידה כו'. מיהו אם בדקה לראשון ונמצא על המוך אסורה לכל. כן כתבו הפוסקים:

א

ויש לסמוך אסברא כו'. ולפעד"נ דאין להורות בדיקה בבעל הראשון דהא הרמב"ם ורש"י אוסרים ובספרי כתבתי דבהכי יש ליישב מה שהניחו התוספות (דף ס"ו ע"א) בתימ' אבל אי נימא דמהני בדיקה בבעל הא' א"א ליישב ע"ש ותו דהרי הראב"ד והרמב"ן אוסרים בדיקה בזמן הזה וגם הרשב"א ורבינו ירוחם כתבו דנכון להחמיר כדבריהם גם אם ימצא שם על המוך תהא אסורה לכל העולם ומ"מ הב"ח ומהר"מ מלובלין בתשובות סימן נ"ב ושאר אחרונים מקילין:

א

ואם הרגישה כו'. נראה קצת כי חולי ומכה יש לה ויש לסמוך אבדיקה כו':

א

סמוך לוסתה כו'. כ' הפרישה סעיף י"א דלאו ברשיעי עסקינן ולר"ת דמחמיר לעיל סימן קפ"ד ס"י לפרוש ממנה סמוך לוסתה אפילו ביוצא לדרך משכחת לה הכא סמוך שמותר כגון אם ראייתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו (כדלעיל סי' קפ"ד ס"ב) עכ"ל וקשה לי דהא להכי מותר כל הלילה שלפניו משום דכיון דוסתה ביום לא חיישינן דתראה בלילה שאין רגילה לראות בלילה א"כ כיון דמקילים מה"ט כ"ש דאין לתלות לקולא בהכי שלא תהא רואה מחמת תשמיש כיון שאינה רגילה לראות אז אלא הכא מיירי שעברה ושמשה א"נ ר"ת מפרש ואם יש לה וסת כרש"י או כהמרדכי אי נמי הכא מיירי בקטנה או שלא הביאה סימנים עדיין שא"צ לפרוש ממנה כל שלא קבעתו בג"פ וכדלעיל סימן קפ"ד ס"ג וקאמר הכא דאם נתברר ששמשה סמוך לוסתה דהיינו שראתה אחר התשמיש עוד פעם א' או ב' באותו זמן שנמצא שקבעה וסת בג' פעמים תולה בוסתה ודו"ק:

א

באותו מקום כו'. כתב הב"ח דאין פירושו בכל איזה מקום שבאותו מקום אלא ר"ל באותו מקום עצמו שמשם יוצא הדם יש לה לשם מכה ולפיכך אם הדם יוצא מן המקור צריך שתדע שיש לה מכה במקור אבל אם אומרה בסתם מכה יש לי אין תולין הדם במכה שיש לה ע"כ:

א

תולין בדם מכתה כו'. כתב הגאון אמ"ו ז"ל בתשו' דאפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאו על המוך תולין במכה והביא ראיות ע"ש וכ"כ הב"ח ס"ס ז':

א

ואם דם מכתה כו'. כתב הרב המגיד והר"ן והרשב"א דוקא שנתברר שהיא משונה הא לאו הכי תולין במכה) לפי שהאשה בחזקת טהרה עומדת וכן דעת הרא"ש וכ"פ האחרונים דלא כהרמב"ן ומשמע מדברי הרא"ש שא"צ להראות לחכם אם הוא משונה וכן כתבו ב"י והאחרונים:

א

וכ"ז כו'. עיין בספרי שהוכחתי דס"ל להמרדכי (ותשו' מהר"מ דפוס פראג סימן תרנ"ה) דאם יש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה תולה שלא בשעת וסתה בוסתה אפילו אין לה מכה כלל אמרינן שזהו דם טהור הוא מן הצדדים מחמת מיעוך תשמיש שהרי עדיין לא הגיע וסתה והוכחתי שם שגם מהרא"י בפסקיו סימן מ"ז הבין כן אלא דדייק מהמרדכי מכח כל שכן דכיון דסבירא ליה דמחזקה אין אורח בא אלא בזמנו מהני דתולין דדם טהור הוא מה שלא היו תולין בלא זה מכל שכן דסבירא ליה דהיכא דאיכא מכה אע"פ שאינה מוציאה דם דטהורה ובכהאי גוונא אפשר דאף הפוסקים החולקים אהמרדכי מודים כיון דאיכא עוד צד היתר שיש לה מכה ועל פי הדברים האלה הם דברי הרב והב"ח הבין פשט המרדכי דותולה במכתה כו' נקשר אתולה בוסתה והאריך בקושיות ופירוקים וכבר סתרתי שם כל דבריו בארוכה ע"ש אלא הדבר ברור שהמרדכי מציין הברייתא ותולה במכתה כו' וכן מוכח בבית יוסף וד"מ ובתשו' מהר"מ פדוו"א סימן ט' וי' ושאר אחרונים והוא פשוט ולפ"ז נראה דאין להתיר אלא לבעלה משום דבכמה מקומות חשו חז"ל שלא להוציא אשה מבעלה ומשום עגונה הקילו הלכך אין להחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל מ"מ צריכה לישב ז' נקיים דבכה"ג אין לסמוך אהמרדכי דהא מדברי רש"י נראה שחולק וגם הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם והטור ושאר כל הפוסקים שפירשו ואם יש לה וסת ושמשה סמוך לוסתה תולין בוסתה אלמא לא שמשה סמוך לוסתה אפילו יש לה וסת לא תלינן דדם טהור הוא וכ"כ בתשובת מהר"מ פדוואה סי' י' ואשר נסתפק מעלתך אם יש להקל כדברי המרדכי בפי' ואם יש לה וסת תולה בוסתה כו' קולא גדולה היא ומי הוא אשר חיילים יגבר להקל נגד כל הפוסקים האחרים עכ"ל וכן הרב לא הקיל אלא שלא להחזיקה ברואה מחמת תשמיש (וגם זה בשיש לה מכה אע"פ שאינה מוציאה דם) ומדברי הב"ח נראה דמתיר בכל ענין ולפעד"נ כמ"ש:

א

אף על פי שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. פירוש אפילו אינה יודעת כלל שדרכה של המכה להוציא דם וע"ל ס"ק כ"ו:

א

וכן אם אין כו'. דין זה הוציא הרב בד"מ מדברי הש"ד סימן ו' וז"ל אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם המכה מוציאה דם אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה ואינה יכולה לתלות במכה ואם יודעת שבא מן המכה טהורה שתולה במכה אבל בשעת וסתה אע"פ שיודעת שבא מן המכה טמאה דאל"כ אשה שיש לה מכה באותו מקום לא תהא טמאה לעולם אך כל כתמיה שנמצאו בבגדיה טהורים שתולים במכה אע"פ שאינה יודעת אם המכה מוציאה דם שבכתמים הולכין להקל עכ"ל וכתב בד"מ שכן משמע מדבריו וכתב אח"כ וכן משמע מהג"ה מיי' פי"א מהל' א"ב בשם ס"ה והמרדכי דלעיל (שהביא ב"י דבריהם בסימן זה בד"ה אבל הגמי"י כתבו כו') עכ"ל ולפעד"נ דמשמע ליה להרב הכי מדכתב הש"ד אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם טמאה כו' משמע דוקא כשיודעת שבא מן הרחם דהיינו מן המקור הא לא"ה טהורה אע"פ שאינה יודעת שהמכה מוציאה דם משמע ליה נמי מדכתב סתמא מיירי בין באשה שיש לה וסת קבוע או שאין לה וסת קבוע וע"פ זה כתב וכן משמע בהג"מ ומרדכי דלעיל שדבריהם כדברי הש"ד אבל באמת לא משמע מידי דלא קאמר אם מרגשת בעצמה שהדם בא מן הרחם כו' אלא לאפוקי סיפא דכל כתמי' תולה במכתה תדע דהרי הגמי"י כתבו בשם ס"ה אשה שיש לה מכה באותו מקום ואינה יודעת אם מכתה מוציאה דם אי לא אם בודקת עצמה באותו מקום ומצאה דם או אם מרגשת כשהדם נופל מהרחם כו' עד מיהו כל כתמיה תולין להקל עכ"ל וכן הוא בס"הת סימן צ"ב א"כ אדרבה מוכח להדיא מהגמי"י וס"הת איפכא דאפילו אינה מרגשת כשהדם נופל מהרחם אלא שבדקה באותו מקום מצאה דם טמאה אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם וזה ברור והכי משמע פשט דברי הפוסקים דאפילו בסתמא צריך שתדע שמכתה מוציאה דם ותו קשיא לי על הרב דמאי ספק ספיקא הוא זה הא איכא למימר מיד דלמא דם נדה כה"ג לא מיקרי ס"ס כלל וכמ"ש בדיני ספק ספיקא בדין י"א וי"ג ע"ש שוב מצאתי בתשובת מהר"מ מלובלין סוף סימן קי"א שכתב על הגהות הרב שיש לפקפק על חלוקי דיניו וכולי האי ואולי כוון למה שכתבתי:

א

אם אין לה כו' אא"כ יודעת שמכתה מוציאה דם. דאז אע"פ שאין לה וסת קבוע אינה מוחזקת ברואה מחמת תשמיש דתולין במכה וגם היא טהורה וא"צ לישב ז' נקיים כיון דהוא תוך ל' כן נראה דעת הרב:

א

אא"כ יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם. אע"פ שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה (וכן באשה שיש לה וסת ומצאה דם שלא בשעת וסתה אע"ג דלענין רואה מחמת תשמיש סגי אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם כששמשה שלא בשעת וסתה דסמכינן בהא אהמרדכי וכמו שנתבאר מ"מ שלא בשעת תשמיש אם בדקה עצמה ומצאה דם או כשמרגשת שהדם נופל מהרחם דבעינן שתדע שמכתה מוציאה דם סגי כשיודעת שדרך מכתה להוציא דם אע"פ שלא הרגישה עתה שדם זה הוא ממכתה) כן הוכחתי בספרי מדברי התוספות פרק כל היד (נדה דף ט"ז ע"א) ומדברי האגור פרק כל היד ופ' תינוקת ומדברי הגהמי"י פי"א מה' א"ב בשם ס"ה והמרדכי ומביאם ב"י ומדברי הש"ד ס"ו ומתשובת מהרי"ל סימן ר"ג הועתק בהג"ה ש"ד סימן ז' וכן כתב בדרישה שי"ד והוכחתי שם דגם הרשב"א בת"ה מודה לזה דלא קאמר אלא שא"צ שתדע שמרגשת עתה שהדם הוא בא ממכתה אבל צריכה שתדע שמכתה מוציאה דם והבית יוסף וד"מ וב"ח הבינו שהרשב"א פליג:

א

ומ"מ בשעת וסתה כו'. הרב העתיק זה מהפוסקים הנ"ל ואינן ענין לכאן דהם מדברים שלא בשעת תשמיש לענין אם צריכה לישב ז' נקיים כמו שנראה מדבריהם בביאור וכמו שכתבתי בספרי אבל לענין רואה דם מחמת תשמיש פשיטא דבשעת וסתה לא הוחזקה להיות רואה דם מחמת תשמיש דנהי דלא תלינן במכה מ"מ תלינן בוסתה וצריך לומר דגם הרב אלעלמא קאי לומר שהיא טמאה וצריכה לישב ז' נקיים:

א

אינה תולה במכתה. אע"פ שיודעת שמכתה מוציאה דם דאם לא כן לא תטמא לעולם אבל אם מרגשת עתה שדם זה בא מן המכה אפילו בשעת וסתה טהורה ולא שייך לומר בכה"ג דאל"כ לא תטמא לעולה דהלא תהיה טמאה כשלא תרגיש ועוד דאם כן תקשי הוכחה זו לרשב"ג פרק כל היד (נדה דף ט"ו ע"א) וכן למאי דמסיק ש"ס התם דכ"ע וסתות דרבנן ואם זו טהורה אפילו בשעת וסתה היכי משכחת לה אלא ודאי ש"ס מיירי כשמרגשת עתה שהדם יוצא מן המכה וכ"כ תוספות ואגודה שם ושאר כל הפוסקים וכמו שכתבתי בספרי ובית יוסף וד"מ והגהת דרישה כתבו דהרמב"ם והרשב"א חולקים וז"א דאע"ג דהרשב"א חולק ומתיר אפילו בשעת וסתה אע"פ שאינה מרגשת שמכתה עתה מוציאה דם מ"מ הרמב"ם לא העתיק אלא הש"ס פרק כל היד וכמו שפירשו התוספות והפוסקים הש"ס במרגשת שעתה בא דם זה מן המכה כך יש לפרש דברי הרמב"ם אלא דהרשב"א חולק בביאור ויחיד הוא נגד כל הפוסקים הנ"ל:

א

וכתמים תולה במכתה בכל ענין. אפילו בשעת וסתה אפילו אינה יודעת שמכתה דרכה להוציא דם כן משמע בדברי הפוסקים ועיין לקמן סימן ק"ץ סוף סימן י"א וסימן קצ"ו ס"י ומ"ש שם:

א

יש מסתפקים כו'. כתב הב"ח מיהו נראה דאם רופא זה עשה רפואה זו לאשה א' קודם שהתחזקה ונתרפאה יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בשלש פעמים ומותרת לשמש בפעם רביעית לאחר הרפואה עכ"ל:

א

אין מתירין כו'. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתירה על ידי כך אי נמי שאם נתגרשה ואחר כך עשתה רפואה זו אין מתירין אותה לינשא אלא שאם עשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה מבעלה:

א

כאלו ראתה כו'. כלומר כאלו עברה וראתה ג' פעמים רצופין בלא טבילה דודאי בלאו הכי א"א למצוא שלש פעמים רצופים שהרי צריכה לטבול בכל פעם וק"ל:

א

ואם אירע לה כו'. כלומר ואם אירע לה שראתה תכף אחר לידתה ג"פ רצופים ואח"כ עברה ושמשה בינתים ולא ראתה ואח"כ חזרה וראתה אחר לידתה שלש פעמים רצופים ולא שמשה שוב מותרת וכן אפילו ראתה אחר כל לידה ולידה שלש פעמים רצופים רק אח"כ בין כל לידה ולידה שמשה בינתים ולא ראתה ואחר לידה ג' או ד' חזרה וראתה ג"פ רצופים ושוב לא שמשה מותרת אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה אסור לה לשמש אחר כך לכתחלה דאין מתירין אלא כשאחר כך עברה ושמשה דהוחזקה ביאות של היתר אחר ביאות של איסור ותלינן בחולשת הלידה אע"ג שחזרה אחר כך וראתה ג"פ אחר לידתה ולא שמשה אח"כ אבל אם שמשה אח"כ ולא ראתה אפי' ראתה מתחלה ג' פעמים רצופים שלא בעת לידתה טהורה דעדיף מבדיקת שפופרת כך הם ביאור דברי הרב וכן משמע בעט"ז כדפי' עיין שם והכי מוכח להדיא בתשוב' הר' יוחנן שם שכתב לכאורה משמע מדקאמר בלידה ג' בענין זה בלא שינוי משמע שגם בלידה ג' כו' משמע שהיו כל הלידות שוות ממש ולא בא השואל לשאול עד אחר לידה ג' ובלידה ג' ע"כ היו רצופים דאל"כ פשיטא דבלא"ה שרי לכ"ע אפילו בלא לידה דהא רצופים דוקא בעינן וכדאיתא בתשובה שם וכדלעיל סעיף א' ולא היה צריך המשיב שם למצוא טעם היתר לידה ואם כן משמע שגם הג"פ הראשונות היו רצופים ע"ש ודוק והב"ח פירש דעת הרב שראתה אחר הלידה שלש פעמים אבל לא היו רצופים כו' וכתב שכן משמע מתשוב' הר"ר יוחנן לשם ונהפוך הוא וכדפירש' ובלאו הכי נמי אין סברא לומר כן דהא כיון דשרי אחר לידה האחרונה אפילו היו רצופים א"כ מה לי שהיו הביאות הראשונות רצופים או לא וכ"ז נראה לי ברור:

א

אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה כו'. נ"ל דדוקא ראתה לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה אבל תוך הזמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא וכדלקמן סי' קצ"ד נראה דאין להוציא אשה מבעלה בשביל כך דנהי דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמן אבל לא להוציאה מבעלה וכה"ג כתבו הט"ו והפוסקים לקמן סימן ק"צ סמ"ב גבי כתם דאם השאילתו ליושבת על דם טוהר תולה בה אפילו בזמן הזה דאף על פי שהחמירו בנות ישראל שלא לבעול על דם טוהר לעצמן החמירו אבל לענין שלא תציל על חברתה לא החמירו עכ"ל ונראה דכ"ש הכח ועוד דהכא איכא נמי צד היתר דמחמת חולשת הלידה ראתה דם מחמת תשמיש. נ"ל:

א

מיהו כל מקום כו'. ובספר אפי רברבי דף צ"ג ע"א כ' ולי נראה דדוקא שעברה ושמשה ג' פעמים ולפעד"נ דדברי הרב ברורים בטעמא דתשמיש זה שלא ראתה) עדיף מבדיקת שפופרת וכן משמע בתשוב' מיימוני שהבאתי לעיל ס"ק י"א דאצבע הוי כשפופרת ע"ש:

א

מותרת לבעלה שהרי לא קבעה כו'. פי' והלכך כשהגיע חצי שנה אחר ראיית פעם האחרון ולא ראתה אז תו לא חיישא כלל וכן הוא בתשובת הרשב"א שהביא בית יוסף וז"ל ותו לא חיישא דכל מידי דלא מיקבע בג' זימנין מיעקר בחדא זימנא לאפוקי אם היתה קובעת היתה צריכה ליעקר ג"פ כדבסמוך אבל ודאי דאפילו קבעה בשלשה וסתות שוים או בדילוג מותרת לבעלה בין וסת לוסת כדבסמוך וע"ל סימן קפ"ט מדין קביעות הוסתות בשוה או בדילוג:

א

מיהו חוששת לאחרון כו'. ונ"ל דה"ה לוסת החדש חוששת כגון אם שמשה פעם ב' בט"ו בניסן חוששת אח"כ לט"ו באייר ואסורה לשמש בט"ו באייר) ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה חצי שנה ושוב אינה חוששת לט"ו לחודש וה"ה אחר ששמשה פעם ראשונה חוששת מיד לוסת החדש אבל לוסת ההפלגה א"א בלא ראיה שניה והכי אמרינן לקמן סימן קפ"ט סי"ט וסכ"ב גבי וסתות הגוף ואף ע"ג דהתם צריכה למיחש לוסתות הגוף אפילו שלא בשעת וסת החדש כגון שפיהקה פעם אחת וראתה צריכה לחוש כשתפהוק עוד פעם שנית באיזה זמן שיהיה שאני התם שהוסת הגוף בא מעצמו אבל בוסת הגוף שבא על ידי אונס כגון קפיצה קי"ל התם בסעיף י"ז דאינה חוששת אלא בשקבעה אותו ביום ידוע ולא כל פעם שתקפוץ ותשמיש חשיב ע"י אונס כמו קפיצה וע"ל סימן קפ"ט ס"ק מ"ד:

א

ולא ילך כו'. וכתוב בתשובת מהר"מ פדווא"ה סימן י' דהיכא שנפרדו זה מזה שאינו דר בשכונתה א"צ עדים דאין לך סהדי יותר מזה שמרוחקים הן עיין שם ועיין בא"ע סי' קי"ט ס"ז וכ' עוד שם דאם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא ועיין בא"ע סימן קנ"ד ס"י:

א

ואפילו אם כו'. והב"ח חולק ופסק דאפילו אין לה צער כלל בשעת תשמיש תלינן בדם בתולים אבל בתשובת משאת בנימין סימן מ"ז האריך ופסק כהרב ע"ש וגם הב"י גופיה כתב בסוף דבריו מסתפינא להקל אלא אם כן יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים:

א

משמשת ג' פעמים. פי' עם אותו תשמיש שראתה כבר דם מחמתו:

ב

ותנשא לאחר. לפי שאין כל אצבעו' שוו':

ג

ותנשא לג'. שלא הוחזקה לראות מחמת כל האצבעות אלא עד השלישי והא דלא נאסרה לג' אחר ביאת הראשון לפי שאין כל הכחות שוות ושמא בעילת ראשון היתה בכח מרובה ולא הוחזקה אלא בג' ביאו' לכל א' וא':

ד

עד שתבדוק. פי' בבדיקת שפופרת הנזכר בסעיף ב':

ה

מכחול. פירוש קיסם ואי הכניסה הקיסם לבד לא היתה יודעת אם מהמקור אם מהצדדין ע"כ תכניסנו בשפופרת שמפסיק בין הקיסם לצדדין והמוך הוא בשביל שיהא הדם ניכר בו ועוד שלא יסרט ויוצא דם:

ו

מן הצדדין ומותרת. ולא אמרינן הא אין האצבעות שוות מכ"ש שאין שפופרת שוה לאצבע דלחומרא לא אמרינן כן וכתב רמ"א בסי' קע"ז סעיף י' שאם עבר הבעל ובא עליה באיסור ולא ראתה עדיף טפי מבדיקה דשפופרת ומהני:

ז

תחת הראשון וכו'. שלא אמרו שתתגרש מהראשון אלא להקל עליה דהיינו אם תבדוק תחת הראשון שמא תמצא דם בראש המכחול ותהי' אסורה לכל אדם על כן התירו לה שתנשא לאחר בלא בדיקה אלא אחר הג' שבלאו הכי אין לה תקנה אז תכניס עצמה בספק זה אם תמצא דם בראש המכחול:

ח

אם שמשה סמוך לוסתה כו'. הב"י הביא בשם רש"י אם יש וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא בפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת ע"כ. וכתב עוד בשם המרדכי וז"ל אשה שיש לה וסת קבוע שהיתה רואה נדה תולה בוסתה שיכולה לומר זה הדם שהיתה רואה טהור שעדיין לא הגיע וסתה עכ"ל. וזה דבר שאין לו ביאור כלל. ובמרדכי עצמו כתוב אחר זה ותולה במכתה כו' והב"י הבין שמלתא באנפי נפשה היא ובאמת חדא מילתא היא ור"ל שאם יש לה מכה אע"פ שאין ראוי לתלות בה כ"כ אילו לא היה לה ווסת מ"מ עכשיו שיש לה ווסת תלינן בה וכן מבואר להדיא בפסק מהר"ר איסרלן שהביא ב"י ס"ס זה ע"ש:

ט

ואם דם מכתה משונה. הטור בשם הרא"ש דמן הסתם תולין לומר שאינה משונה עד שיוודע לנו שהוא משונה ע"פ חכם שיראה שניהם וזה יוכל כל אדם להבחין אם דומין זה לזה כו' והקשה בית יוסף דדברי הטור סותרים זא"ז דתחלה כתב שא"צ לדמותן כלל. ותירץ בפרישה דאם שניהם לפניו לא ניזול לקולא כיון שאפשר לברורי וכל אדם יוכל לברר אותו ונכון הוא שכן מצינו ג"כ בסימן א' דכל היכא שהשוחט לפנינו לא אמרינן רוב מצויין מומחין הן:

י

אע"פ שאינה יודעת כו'. לא ירדתי לסוף דעת רמ"א בפסקו לכוונו להפוסקים אחרונים שהוא נמשך אחריהם. בגמרא איתא בפרק תינוקת ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא והוא מ"ש בש"ע בסעיף ו' והביא ב"י פלוגתא בפי' דבר זה הרשב"א מפרש אפי' אם אינה מרגשת ממש הדם שותת מן המכה דאין עיניה בין מכתה וא"א לה לדעת אלא בבדיקת שפופרת כו' אלא הכי קאמר היא עצמה מרגשת במכה ונאמנת לומר מכה יש לי ששם יש דם תולה במכתה שאני אומר ממנה הדם יורד כו' אבל מרדכי והג"ה מיימונית ס"ל דבעינן שתדע בודאי שיש לה מכה שמוציאה דם ואז מותר שלא בשעת וסתה דוקא ובפסקי מהרא"י סי' מ"ו הביאו ב"י סוף סי' זה כ' להיתר באשה אחת שבודקת בחורין וסדקין ואינה מוציאה דם רק במקום אחד בצדדין והוא מה שהעתיק בש"ע כאן בסעיף ז' היינו ביש לה וסת קבוע אז יש לה היתר זה כל שלא הגיע וסתה אבל בענין אחר לא התיר אפילו שלא בשעת וסתה כיון דלהמרדכי בעינן שתדע שוודאי מכתה מוציאה דם ואותה האשה לא היתה יודעת כן בודאי ובהג"ה ש"ד העתיק תשובת מהר"י סג"ל באשה שהיתה רואה דם אחר מי רגליה ונצטערה בשעת הטלת מי רגליה והביאה רמ"א בסי' קצ"א וכתב שם להתירה בבדיקה שתכניס מוך נקי בפנים העתיקו רמ"א בסימן קצ"א ובמסקנא כתב שם מהר"י סג"ל וז"ל אבל בנדון דידן לית לה מכה מבוררת ומ"מ בין עונה לעונה נראה לסמוך על התירות דלעיל דבאותה תשובה מיקל שלא בשעת וסתה אפילו אינה מרגשת דמחמת מכה קאתי תלינן בדם מכה למ"ד וסתות דרבנן כו' עכ"ל הרי שלא היקל אלא בהיתרות דלעיל ע"י בדיקה שזכרנו ונראה שלא רצה להקל בלאו הכי כמו אותה תשובה שהביא שמיקל אפילו אינה מרגשת כו' לפי שההיא תשובה סבירא ליה וסתות דרבנן אבל הוא בעצמו חש למ"ד וסתות דאורייתא כמבואר שם בההיא הג"ה לעיל מיניה ע"ש וא"כ לפי מה דקי"ל להלכה דוסתות דרבנן כמבואר בסימן קפ"ד ובכמה דוכתין יש לנו להקל ג"כ כאן בלא שום בדיקה במוך נקי אפילו באינה מרגשת דדם יוצא ממכתה וזהו שכתב רמ"א כאן להקל ביש לה וסת קבוע ושלא בשעת וסתה והוא שלא כדעת מהרא"י שזכרנו שהיה חש לדברי המרדכי דלעיל וקשה תרתי חדא שהרי הש"ע כתב בסעיף ז' אם כל זמן שהיא בודקת כו' והיינו פסק דמהרא"י דלעיל משמע כל שאין מבורר לה במקום אחד מהצדדין אזלינן לחומרא כל שאינה יודעת בודאי שמכתה מוציאה דם וכדעת מהרא"י דלעיל ומהרא"י מיירי ביש לה וסת קבוע כמו שהביא ב"י סוף סי' זה ורמ"א היה לו לכתוב על זה דלא קיימא לן כן לפי פסק שלו אלא בכל גווני שיש לה מכה והוא שלא בשעת וסתה טהורה ותו קשה דכיון שראה רמ"א דעת מהרא"י וב"י שמחמירין באינה יודעת שמכתה מוציאה דם וכן פסק מהר"י ווייל בתשוב' סימן כ"ה כדברי מהרא"י ומהר"י סג"ל שצריכה בדיקה דוקא מנא ליה להקל נגדם ותו קשה דבד"מ הביא דבריהם דהיינו תחילה העתיק פסק מהרא"י ואח"כ כתב וז"ל וכ"כ הג"ה ש"ד בשם מהר"י סג"ל דכשיש לה וסת תלינן במכה שלא בשעת וסתה אפי' אם אינה יודעת שמכתה מוציאה דם עכ"ל והוא נגד עיני המעיין בהג"ה ש"ד שהעתקנו שהצריך דוקא להיתרות דלעיל דהיינו בדיקה במוך נקי כו' וע"כ שכתב כן רמ"א לדידן שקי"ל וסתות דרבנן כמו שזכרנו בסמוך א"כ לא היה לו להסכים דברי מהר"י סג"ל עם דברי מהרא"י לפי דבריו שהרי מבואר שמהרא"י אינו מיקל כי אם ע"י בירור שמוצאה דוקא באחד מהצדדין ולא במקום אחר ותו תמיה לי מאד שהרי בסי' קצ"א כתב רמ"א עצמו כדברי מהרא"י ומהר"י סג"ל להחמיר באשה שרואה דם במי רגלים וכתב שהכי נהוג להצריכה בדיקה במוך נקי כו' אבל לא בלאו הכי וכאן הוא מיקל שלא בשעת וסתה בכל ענין אע"פ שאין יודעת שמכתה מוציאה דם וא"ל דדין דהכא באשה שיש לה מכה עדיף מההיא דינא דמוצאת במי רגלים זה אינו דבהדיא כתב מהרי"ו בתשו' שם סימן כ"ה במי רגלים וז"ל ונ"ל דעדיף האי מאשה שיש לה מכה באותו מקום כיון שמצטערת במי רגליה מוכחא מילתא שבא הדם עם מי הרגלים כו' הרי דכאן חמיר טפי ואם כן דברי רמ"א סותרים זה את זה דכיון שהוא חמיר התיר בלא שום בדיקה שלא בשעת וסתה ובסי' קצ"א במי רגלים דקיל טפי כתב דהכי נהוג להתירה ע"י בדיקה דוקא ומו"ח ז"ל כתב שיש לפסוק כדברי הג"ה זאת אע"פ שהוא דלא כדעת מהרא"י כיון שהרשב"א מיקל בכל ענין ותמיה לי דמה נעשה לדברי מהרא"י והג"ה ש"ד ומהרי"ו דלעיל וב"י בסעיף ז' כאן ודברי רמ"א עצמו בסי' קצ"א שזכרנו כי לכל אלו ראוי להחמיר שלא להתיר באשה שיש לה מכה ואינה יודעת שמוציאה דם אם לא בדרך שכתב הש"ע סעיף ז' דוקא והם אחרונים שאנו שותים מימיהם תמיד ועוד נראה לע"ד שאם בשעת הכאב מוצאה דם מוכחא מילתא דממנו הוא בא ועל כן מותר אף אם לאחר שיפסוק הכאב מוצאה דם נראה דמתמצית אותו הדם שהיה בשעת הכאב נשאר זה כמ"ש רמ"א בסי' קצ"א ועיין מה שכתבתי שם בתשובה שאלה. ועוד נ"ל אם יש לה מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו אע"פ שזו אינה יודעת יש לתלות במכה. כן נראה לע"ד:

יא

שהדם יוצא ממנה. זה נתבאר בסעיף ה' שיש מחלוקת בפירושו:

יב

אם כל זמן כו'. גם זה נתבאר בסעיף ה' מה שקשה מזה על רמ"א שם:

יג

אין מתירין אותה ע"י רפואה. פירוש אם נתגרשה אבל אין מוציאין אותה מבעלה:

יד

בביאה הראשונה שאחר טבילתה. זה אינה דומה למה שכתב הש"ע בסמוך בענין חשש ראיית ליל טבילה דשמה תלוי החשש באותו לילה דוקא ואח"כ מותרת אבל כאן איכא החשש מחמת ביאה ראשונה שאחר הטבילה אע"פ שהוא זמן רב אחר הטבילה אלא דקשה בזה פשיטא שאסורה ככל אשה שראתה ג"פ רצופים ע"כ צ"ל דמיירי אע"פ שבינתיים היו ביאות של היתר וזה מהני בדין שאח"כ מ"מ כאן לא מהני דגם שם לא מהני אלא דאמרינן מכח זה דדם הראשון שאחר לידה היה מחמת הלידה כמבואר שם וזה לא שייך בליל טבילה ועיין מה שכתבתי בסעיף י"א:

טו

או ראתה אהר כל לידה ג"פ כו'. דברי רמ"א א"א ליישבן אם לא נאמר שיש כאן ט"ס. תחילה נעתיק דעת מהר"ר יוחנן בהגהת ש"ד שמשם לוקח דין זה דעת מהר"ר יוחנן באשה שראתה פעם אחת שאחר לידתה ואח"כ שמשה ולא ראתה וכן מנהגה עד ג' לידות ופסק שם כיון שהוחזקה בביאות של היתר בינתיים איכא למימר דמה שראתה פעם אחת אחר הלידה הוא מחמת שהוכו הצדדין מחמת הלידה והוי ליה כמכה דלעיל סעיף ה' זהו כלל דבריו שם משמע דאה לא הוחזקו ביאות היתר בינתיים אלא לא היו רק שלש ביאות לחוד דהיינו ביאה אחת אחר הלידה וראתה ותו לא שמשה כלל עד אחר לידה ג' וראתה דפשיטא שאסורה ולא אמרינן בזה דכל ראייתה הוה מחמת מכת הצדדין אע"ג שכל אחת תכופה ללידה ואם כן ק"ו הוא אם שמשה וראתה ג' פעמים רצופים אחר לידה אחת דאסורה עד בדיקתה בשפופרת דהא כאן חמיר טפי בשתי ביאות שאחר ביאה הראשונה שהם אינם תכופים ללידה ותו משמע אם אירע לה כך ג"פ אחר לידה דהיינו שבכל פעם אחר לידה ראתה ג' רצופים והיא נאסרה כמו שאמרנו ועברה ושמשה אחר אותן הג"פ אחר כל לידה דלא מהני לה וכ"ש דבדיקת שפופרת לא מהני דלא מהני תיקון שפופרת או ביאה ולא ראתה אלא במקום שיש חשש באותה ביאה לאיסור אז אמרינן כיון דנתקנה על ידי שפופרת מה שראתה ע"י תשמיש הוא מחמת צדדין כדלעיל משא"כ כאן אף את"ל שניתקנה והותרה אח"כ היינו עד לידה רביעית אבל אחר שנתחזקה לראות ג"פ אחר כל לידה לראות ג"פ רצופים ובזה לא מהני לומר הוכו הצדדין לא מהני לה אף אם יבוא עליה באיסור אחר אותן הג"פ להתירה אחר לידה רביעית דהא אתחזקה באיסור ג"פ אחר כל לידה בג"פ רצופים ובודאי תראה גם בפעם הרביעית אחר הלידה ג"פ ויהיה ודאי איסור לפנינו וכאן לא שייך לומר כיון שיש בינתיים ביאות של היתר דהא ג"פ רצופים ראת' אחר כל לידה והוא עכשיו אחר לידתה כמו ליל טבילתה דלעיל אלא אם עבר ובא עליה באיסור אחר לידתה ולא ראתה אז מהני ואזלה חזקת איסור לראות אחר לידתה. כל זה נראה ברור ופשוט וגם פסקי רמ"א יורו על זה אלא שקשה בדבריו דמה שכתב או ראתה אחר כל לידה ג"פ כו' דמשמע רצופין דאם לא כן מה זה שכתב אח"כ וכל זה אם כבר עברה ושמשה כו' למה כתב עברה והלא בהיתר שמשה דלא נאסרה כיון שלא ראתה ג"פ רצופין אחר שום לידה אלא ע"כ שראתה שלש פעמים רצופין אחר כל לידה ועל זה קאי אם עברה כו' ואם כן קשה מאי מסיים אח"כ אבל אם ראתה ג"פ רצופים אחר לידה לא תלינן בלידה דהא גם ברישא מיירי מרצופין ובלבוש הוסיף כאן תיבה וזה לשונו אבל לכתחלה אם ראתה שלש פעמים רצופים כו' ורצונו לומר דקא משמע לן דלא מצינו תשמיש בינתיים שלא ראתה אלא כשעברה ועשתה כן אבל באמת אינו מותר והג"ה זאת אינה נכונה דא"כ לא היה לו לרמ"א לכתוב אלא אבל באמת אסורה היא ומה לו להזכיר כאן לא תלינן בלידה גם למה לו להזכיר אבל אם ראתה ג"פ רצופים והא לעיל ג"כ מיירי ממנו ותו דלמה לא כ' לעיל בעיקר הדין תיבת רצופים והיותר קשה מן הכל דלפי זה משמע אם כבר ראתה רצופין ג"פ אחר כל לידה מהני לה מה שעברה ושמשה אח"כ ולא ראתה בין לידה ללידה שתהיה מותרת אפילו אחר לידה רביעית וחלילה לומר כן שהרי הוחזקה בביאות איסור ג"פ אחר כל לידה בלי החזקת ביאות היתר ביניהם ומהר"ר יוחנן לא התיר לעיל אלא שראת' פעם א' אחר כל לידה ממילא הופסקו ביאות היתר בין אותן ביאות שרוצים לעשות האיסור דהיינו הצירוף של כל אחר לידה להדדי דהא קודם לידה השניה אין כאן איסור משא"כ כאן שיש ג"פ איסור שהרי הם רצופים אחר כל לידה ויש איסור אפי' קודם לידה השניה ולא מהני בזה הוכו הצדדים וא"כ הוחזקה בכך והוה אחר לידתה כליל טבילתה דלעיל ואסורה אחר כך אחר לידתה רביעית ומה שכתב רמ"א אח"כ בסוף דבמקום שצריך בדיקה מהני עברה ושמשה היינו בעברה ושמשה אחר לידה הרביעית וכ"כ בהדיא בד"מ אבל לא מהני לה מה ששימשה ולא ראתה קודם לידה הרביעית שזכרנו וזה ברור לכל מבין ע"כ נראה שיש כאן ט"ס וצ"ל וכ"ז אם כבר שמשה ותיבת עברה אינו נכון כאן ונמצאו דברי רמ"א ממש כדברי מהר"ר יוחנן ומ"ש או ראתה אחר כל לידה ג"פ מיירי באינם רצופין ויש ביאות היתר ביניהם ועל זה אמר אם שמשה כבר ור"ל בהיתר אז לא אמרי' שהוחזקה לראות אחר כל לידה ותלינן בהוכו הצדדין ונמצא שפיר מסיק אח"כ אבל אם ראתה ג"פ רצופין אפי' אחר לידה אחת צריכה שפופרת ולא מהני לה אם תעבור ותשמש באיסור אח"כ אלא לענין תשמיש שמכאן ואילך עד לידה רביעית דהיינו שאחר לידה שלישית מותרת עד שתגיע לידה הרביעית ואז אסורה אע"פ ששימשה בינתיים ולא ראתה כי דרכה של אשה זו לראות דוקא אחר לידתה והוה לה וסת בזה. גם מו"ח ז"ל כתב דהג"ה זאת מיירי ברישא באינן רצופים ולא ידעתי למה לא הרגיש לפרש מ"ש וכל זה אם עברה דהא אין כאן עברה וע"כ כמו שהגהתי כן צריך להיות ועיקר הדין נתבאר בסייעתא דשמיא בכל פרטיו. ומ"ש מיהו כל מקום כו' פי' הן כאן בראתה ג"פ דהיינו אחר כל לידה פעם אחת ולא הוחזקה בביאות היתר בינתיים שלא ראתה ממילא היא כשאר אשה שראתה ג"פ רצופים ועברה ושמשה אח"כ ולא ראתה מהני לה שלא תחשוש עוד אבל אי הוחזקה בביאות היתר בינתיים אין כאן חשש וכן אם ראתה ג"פ אחר לידה בשלש לידות ועברה ושמש' אחר לידה הרביעית מהני לה אבל לא מהני לה מה שעברה ושמשה באיסור בין לידה ללידה כיון דהוקבע לה וסתות ללידות צריכה תיקון אחר לידה הרביעית דוקא וכן בכל אשה שראתה דם מחמת תשמיש ג"פ שצריכה שפופרת כמ"ש סימן קפ"ו כ"ש שמהני לה אם עברה ושמשה באיסור והוא סברת רמ"א בד"מ ונכונה היא:

טז

מיהו חוששת לאחרון כו'. א"ל אמאי אמר בסעיף י"ב בהג"ה ג"פ אחר טבילתה והלא בשתי פעמים צריכה ג"כ לפרש בטבילה כמו הכא דהתם קאי לענין לאוסרה על בעלה ומכח חששא זו דלא הוחזקה בג"פ לא אסרינן לה עולמית על בעלה אלא דכל היכא שאפשר לחוש לפי שעה חוששת כיון שיהיה לה אח"כ היתר כנ"ל וכעין זה זכרתי בסמוך כמ"ש רמ"א:

יז

הבועל את הבתולה. בב"י למד דין זה מתוספתא דאיתא כולן צריכין בדיקה בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים ויש לדקדק בזה דהא בתולה נקט בתוספתא ושמא היינו כל זמן שהיא בתולה והיינו לפי מה שאמרו בריש פרק תינוקת כל אחת לפי דינה לא הגיע זמנה לראות עד שתחי' המכה והיינו לשמואל כל זמן שהרוק מצוי בפה שרואה מחמת תשמיש וכ"פ הרמב"ם כשמואל פ"ה מהלכות איסורי ביאה ובהגיע זמנה לראות ארבעה לילות ובראתה בבית אביה קודם נשואין בעילת מצוה לחוד ותו לא הוה בתולה ואמאי מיקל ב"י בכל הבתולו' ועוד מביא ראיה מההיא דפ' תינוקת שמותרת עד שתחי' המכה וכ' אע"פ שלדידן קיימא לן בכולן אין לה אלא בעילת מצוה מכל מקום לענין שלא להחזיקה ברואה דם מחמת תשמיש מחזקינן להדם שהוא מבתולים כיון דרוב נשים אינן רואות מחמת תשמיש ומסיים אלא דמסתפינא להתיר אא"כ יהיו ידים מוכיחות שהוא דם בתולים ונראה הא דכתב דמסתפינא היינו מכח מה שזכרתי ולפיכך הצריך ידים מוכיחות כו' והיינו שיש לה קצת צער בביאה וכן כתב מהר"ם מפדואה שאם אין לה צער כלל בביאה הרי היא ככל הנשים ואחריו נמשך רמ"א כאן ומו"ח ז"ל כתב שאין לשמוע לחומרא זו כיון שאין לה ראיה דבגמרא אמרינן עד שתחיה המכה והיינו לשמואל כל זמן שרואה מחמת תשמיש וכבר כתבנו שאין משם ראיה להגיע זמנה לראות וכ"ש אם ראתה בבית אביה קודם הנשואין שאין שיעורה אפי' לדין המשנה רק בעילת מצוה ממילא אחר כך כלו בתוליה וא"כ מנא לן שתהיה עוד אח"כ בתולה כל שאין ידים מוכיחות לזה גם הרמב"ם פרק ה' מהלכות איסורי ביאה כתב הך דרואה מחמת תשמיש דתלינן בבתולים באותה שדינה עד שתחיה המכה דוקא:

א

(סימן קפ"ז סעיף א') אשה שראתה דם מחמת תשמיש כו' משמשת ג' פעמים כו'. המ"י כתב דאשה שי"ל וסת פעם הראשון אינו מן המנין לדעת הפוסקים דא"צ בדיקה כלל דלא מחזקי' לה ברואה מחמת תשמיש בלא ריעותא מקודם. עוד כ' דאם הביאות היו שוות בזמן החודש ובזמן של הטבילה אינה חוששת רק לאותה לילה כדין וסת: ובשו"ת נודע ביהודה תי"ד סי' מ"ט ונ"א כתב דהא דאסרינן אשה שראתה דם מחמת תשמיש ג"פ שלא לשמש עוד ז"א אלא מדרבנן וכ"כ בתשו' הרשב"א דמה"ת לא חיישינן שתראה עוד דהוי וסת התלוי במעשה ולא מקרי קבוע מה"ת. ולפ"ז אם ראתה מ"ת בתוך מלאת של ימי לידה לא תבעה וסת ולא קאסרה לשמש אחר מלאת. וה"ר מנדה (דף י"א) דאמר התם דלא קבעה מימי טהרה לימי טומאה. ועיין בס' בית מאיר בא"ע סי' קי"ז שחלק על זה:

ב

(סעיף ה' בהג"ה) אם אין לה וסת קבוע והוא ספק אם הדם בא מן המקור או מן הצדדים תלינן במכה מכח ס"ס ספק מן הצדדין ואת"ל מן המקור שמא הוא מן המכה ואע"פ שא"י שמכתה מוציאה דם. ונראה דבזה מתיר לגמרי וא"צ ז' נקיים ועדיפה מיש לה וסת קבוע ויודעת שבאה מהמקור שכתב הש"ך שאינו מתיר לגמרי רק לענין שאין להחזיקה ברואה דם מ"ת. דבכאן שיש ס"ס עדיף דהא מתירין ס"ס בכל איסורין וכ"מ בט"ז ר"ס ק"ץ: והנה האחרונים הרבו להקשות על הג"ה ולפי דעתי דברי הג"ה נכוני' כאשר אבאר. דמה שהקשה הש"ך דמדברי הגמיי' וסה"ת מוכח דאפי' אינה מרגשת שהדם נופל מהרחם אלא כשבדקה באותו מקום מצאה דם טמאה אם א"י שמכתה מוציאה דם. לק"מ לפמ"ש המ"י ר"ס ק"ץ דה"ט דהוה ס' שמא מן הצדדים ולא אמרינן רוב דמים מן המקור משום דאיתרע לה רובא כיון דרוב נשים אינן רואות מ"ת ממקור ע"ש א"כ לפ"ז לא התיר הרב אלא ברואה מחמת תשמיש משא"כ כשבודקת עצמה שלא בשעת תשמיש ומוצאת דם אין להקל מטעם ס' שמא מן הצדדים דרוב דמים מן המקור. ואי משום שי"ל מכה לא מהני לדעת המ"י לומר מחמת כן דאיתרע לה רובא דא"כ יהיה ב' הספקות משם א' כמש"ש המ"י וא"כ אין סתירה כלל מדברי הגהמ"יי דאיירי בבדיקה שבדקה עצמה שלא בשעת תשמיש לדברי הג"ה דאיירי ברואה מ"ת ויותר נראה דלק"מ קושיית הש"ך על הג"ה לפמ"ש הט"ז בר"ס ק"ץ דספק מן הצדדים שכתב הג"ה היינו דאפשר שהמכה היא מן הצדדים עיי"ש ומה"ט נחשב זה לספק אעפ"י דרוב דמים מן המקור דהיינו באשה שאין לה מכה אבל בזה שיש לה מכה ואיכא לאסתפוקי שהוא מן הצדדים איתרע לה רובא וא"כ לא קשה מדברי הגמי"י וסה"ת הנז' דאסרי כל שבודקת ומוצאת אע"פ שאינה מרגשת שבא מן המקור די"ל דלא איירו בשמסופקת במכה אם היא מן הצדדים אלא במכה שהיא בודאי במקור עצמו. ובכה"ג מודה הג"ה דלא תלינן בדם שמא בא מן הצדדים משום דרוב דמים ודאי לאו מן הצדדים הם כל שאין לה מכה שם אבל כשהספק הוא אם יש מכה בצדדים שפיר יש להתיר וי"ל דמודו בזה הגהמ"יי וסה"ת ובמ"ש א"ש מה שהקשה בס' חוות דעת כאן ובסי' ק"ץ מדתנן נמצא בפרוזדור חזקתו מהמקור ואיך כתב ההג"ה ס' מן הצדדים. ועיין מה שתירץ כבר בנ"ב סי' נ"ה דבשבועות מוקי להך מתני' בסמוך לוסתה ולפמ"ש א"ש דש"ה דס' שמא המכה בצדדים: ומה שהקשה בס' מ"י שם ע"ד הט"ז דא"כ דס' מן הצדדים ג"כ מחמת המכה הוא הוי ב' ספיקות משם א' דאין ספק א' מתיר יותר מחבירו תירץ בס' סדרי טהרה סי' זה דס' מן הצדדים מתיר יותר אף הדם טהור משא"כ כשהוא מן המקור הדם טמא דהא פסק הרמב"ם בה' א"ב פ"י ובה' מטמא משכב ומושב דמקור מקומו טמא ולכאורה א"מ דהוא עצמו כתב בסי' קפ"ח דדוקא הדם שנברא במקור עצמו טמא אבל דם מכה שבמקור טהור וכמ"ש הרמב"ם עצמו בפ"ח דא"ב. ולפ"ז אין טומאה בדם מכה שבמקור טפי מבדם מכה שבצדדים ואכתי אין ס' אחד מתיר יותר מחבירו ואפשר דס"ל כמ"ש בשו"ת שמן רוקח סי' מ"א דמ"ש הרמב"ם דדם מכה שבמקור טהור היינו שאין בו טומאת דם נדה כשפירש אבל כשהוא במקומו במקור מטמא האשה טומאת ערב ולפ"ז הוי שפיר ס"ס מב' צדדים דס' דמן הצדדים מתיר יותר דאז הדם טהור אף כשהוא במקומו משא"כ בדם מכה שבמקור אך קיצר במקום שהי"ל להאריך וזה דלא כמ"ש בנודע ביהודה חי"ד סי' מ"א ובכ"ד דדם שבמכה שבמקור ודם שבצדדים שוים לטהר האשה והדם ועיין בס' בית אפרים סי' נ': ועוד יש לי ליישב דעת הג"ה דהוי שפיר ס"ס מב' שמות דנ"מ לענין הכשר דקיי"ל דם מכה מכשיר ואלו דם שבצדדים שבא שלא מחמת מכה אינו מכשיר וכ"כ מהרי"ל רוקח הובא בסוף ס' ס"ט ואע"פ שכתבתי דס' דצדדים ג"כ הוא מחמת מכה וגם הרא"ש כתב דדם שמצדדים ממכה הוא. לאו דוקא מכה ממש אלא כלומר שמסתמא אין דם בצדדים מצד הטבע אלא שיש איזה חבורה או פצע קטנה שמוציאה דם והרי כתב הרמב"ם להדיא בפ"י מה' ט"א דדם השחין ואבעבועות אינו מכשיר וכ"מ מפירוש הרע"ב בפ"ו דמכשירין וא"כ שפיר הוי ס"ס מב' צדדים ולפ"ז מה שהשיב מ' ברוך מפראג ע"ד מהרי"ל רוקח הנ"ל דדם שבצדדים ג"כ מכשיר משום שבא מחמת איזה חבורה ואכתי דם מגפתה הוא ומכשיר ולפמ"ש ז"א די"ל דדם שבצדדים בא מחמת איזה שחין ואבעבוע שאינו מכשיר: ושוב ראיתי לבעל נודע ביהודה במ"ת חלק י"ד סי' ק"ז שנשאל בענין זה והשיב בתחלה כדברי מ' ברוך הנ"ל ואח"כ כתב דגם דם שחין ואבעבוע מכשיר וכן כל דם שהוקז שלא לרפואה ומ"ש הרמב"ם דדם שחין ואבעבוע אינו מכשיר היינו שהדם סרוח או יוצא מעורב עם ליחה סרוחה וכתב דה"ט דמתני' דמכשירין דקתני התם הליחה סרוחה והרעי והדם היוצא עמהם לא מטמא ולא מכשיר פי' משום שנסרח וקשה לי דא"כ אמאי לא השיג הראב"ד שם ע"ד הרמב"ם דלשיטתו שפסק בפ"ב מהל' ט"א דאוכל או משקה שנסרח ואינו ראוי לאכילת אדם מקבל טומאה כל שראוי לאכילת כלב ולמד זה מהת"כ ועוד דלפ"ד הנ"ב יהיה מתניתין דמכשירין נגד הת"כ ותקשי ע"ד הראב"ד שפסק כהת"כ נגד משנתנו ודוחק לומר דמתניתין איירי שהדם סרוח כל כך עד שא"ר לאכילת כלב אלא ודאי דטעמא דמתניתין דמכשירין אינו משום שנסרח אלא משום דדם היוצא עם ליחה ורעי לא מקרי דם מכה ולא הוקז לשתיי' ולכך אינו מכשיר דלא חשוב משקה רק כשהוקז לשתיי' או דם מכה ממש דהוי כדם חללים משא"כ דם שחין ואבעבוע לא הוי בכלל חלל וכל ראיותיו שכתב הנו"ב שם יש לדחות דמ"ש מדקתני דם היוצא עמהן אינו מכשיר משמע דבפ"ע מכשיר דאל"כ הל"ל דם היוצא משם אינו מכשיר י"ל דמשום ר"א נקט הכי דפליג בסיפא ואשמועינן דברישא מודה דא"מ כשיוצא עמהן משום שהוא סרוח אבל טעמא דת"ק לאו משום הכי הוא ועפ"ז י"ל ג"כ הא דנקט שם בדברי ת"ק דם הקזה לרפואה אינו מכשיר דלאו למימרא כל שלא לרפואה מכשיר וכמ"ש הנ"ב שם אלא משום רבותא דר"א נקט דפליג ואמר דטמא ומכשיר אף לרפואה אבל לת"ק אף שלא לרפואה אינו מכשיר רק כשהוקז לשתיי' או כדקתני שם לעיל מיניה א"נ דם מגפתו ממש ודם שחין אינו בכלל גם מ"ש הנ"ב ראיה דכל דם שיוצא מהאדם מכשיר כל שלא לרפואה אע"פ שאינו ממכה ממ"ש הרמב"ם פ"א מה' מטמא מו"מ דדם היוצא מפי האמה ושותת מפיו טמא והוא בכלל דם מגפתו ולדידי אין הנידון דומה לראיה די"ל דשאני דם היוצא מפי האמה ומפיו דקים להו שאינו אלא מחמת מכה וכדאיתא בגיטין פ' מ"ש האי דמא דאתא מפומא כו' ומש"ה הוי בכלל דם חללים וכמ"ש תוס' בחולין (דף ל"ה ע"ב) דדם מגפתו של אדם מכשיר משום דאמרינן מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא וא"כ כל שאינו ממכה שיהא בכלל קטלא פלגא אינו מכשיר אף שהוקז שלא לרפואה כגון דם שיוצא משחין ואבעבוע כנ"ל: וע"פ מ"ש ליישב דעת הג"ה דחשיב שפיר ס"ס משני צדדים כסברת מהרי"ל רוקח י"ל ג"כ מה שהקשה ע"ד הג"ה בסוף ס' תורת יקותיאל מסוגיא דרפ"ב דנדה (דף כ') גבי המפלת חתיכה ולפי הנ"ל לק"מ דל"ד כלל דהתם ודאי הוי משם א' דספק שמא הדם מן החתיכה ג"כ אינו מכשיר כמו דם שמן הצדדים דלא גרע דם שבחתיכה שמפלת מאילו היה דם נפל בן ח' שאינו מכשיר ואינו דומה לדם מכה שבמקור שמכשיר: וע"פ מה שכתבתי יש להתיר ג"כ בנידון שכתב בתשו' הרב ר"ע אייגר סי' ע"ח באשה שנתהוה לה מכה בבית הרעי שקורין גאלדנער אדער ע"י קושי לידה ומצאה דם ובעת בדיקתה נגעה במכה ונראה דיש כאן ג"כ ס"ס מב' שמות דשמא מן הצדדים מחמת שחין ואבעבוע בעלמא שאינו מכשיר ושמא מן המכה דמכשיר וזה דלא כמ"ש בתשו' ר"ע שם דמכה שבבית הרעי הוי כמכה שבצדדים וליכא ס"ס: ומה שהקשה עוד הש"ך ע"ד הג"ה כאן דמאי ס"ס הוא זה הא איכא למימר מיד דלמא דם נדה הוא וכה"ג לא מקרי ס"ס כלל כמ"ש בדיני ס"ס סי' י' דין י"א וי"ג כבר תירצו בס' מ"י בסי' ק"ץ ס"ק ל"ז ובקונטרס הספיקות דכאן א"צ להתהפך וכ"כ בשו"ת שמן רוקח ח"א סי' מ' ובנו"ב סי' מ"א:

ג

(שם בהג"ה) וכתמים תולה בה בכל ענין. ונראה דה"ה נמי ראייה דמגופה בלי הרגשה דלא הוי רק מדרבנן ואף שלא בשעת תשמיש דהוה נמי ס"ס דשמא מן הצדדים נחשב שפיר לספק דאע"ג דרוב דמים מן המקור מיהו כיון דרוב נשים מרגישין בעצמם כשרואות איתרע לה רובא דכה"ג כתב המ"י שם גבי כתמים דעלמא רק דהתם מחמירין מטעם שכתב הכ"מ דלא הוה רק ס' א' שמא מן העלייה אבל אין לומר שמא מעלמא כיון דאין דבר לתלות בו אבל היכא שיש מכה יש כאן ס"ס י"ל אף לבעל ושוב ראיתי שכ"כ להדיא בשו"ת נודע ביהודה סי' ע"א דמותר אף בשעת וסתה וא"י שמכתה מוציאה דם אם המכה במקור ואינה מרגשת משום דהוי ס"ס וטהורה לעולם עד שתרגיש בדם המקור: ועיין בספר נחלת עזריאל שמתיר באשה המוציאה בבדיקתה נקודות קטנות אדומות כמין חול ובשעת וסתה רואה דם ממש ואינה מרגשת כאב רק מקרוב בא לה כאב בכליות ומגבה והיינו כשאינה מרגשת ביציאת הקרטין. ואף שמרגשת אם יוצאה ג"כ מראה טהורה תולה ההרגשה בטהורה והאדום במכה שבכליות. ועוד דא"א לבדוק הקרטין ושמא לא ימחו במים ועוד דבדם משונה כזו לא אמר דרוב מהמקור:

ד

(סעיף י' בהג"ה) ואם ראתה ג"פ כל פעם בביאה ראשונה שאחר טבילתה אסורה כו'. בפ' כו"פ כ' דאיירי בלא ביאת היתר בינתיים דאי היתה ביאת היתר בינתיים לא הוחזקה ברואה דם מחמת תשמיש:

ה

(סעיף י"ד) אשה שיש לה מכות ופצעים שא"י לטבול תצא מתחת בעלה. וכתב בס' בה"י דדוקא קודם תקנת ר"ג אבל עכשיו שנתפשט חר"ג שאין מגרשין אשה בע"כ גם בדין זה אין מגרשין בע"כ ונראה דהבה"י אזיל לטעמיה שכתב כן ג"כ בא"ע סי' ע"ט גבי לקתה חולי ארוך שיכול הבעל לומר לה הרי גיטך וכתובתך דלפי חר"ג א"י לומר כן ולגרשה בע"כ אבל לפמ"ש שם הב"ש דאפי' בזה"ז יכול לגרשה בע"כ וכ"כ הח"מ שם ה"ה כאן כשיש לה מכות וא"י לטבול יכול לגרשה בע"כ דלא גרע מחלתה דבאה"ע ועוד דכיון דא"י לטבול ויבטל מפ"ו וגם יעמוד בלא אשה אפשר דבמקוה מצוה כי האי כ"ע מודים דלא תיקן ר"ג ועיין בא"ע סי' א' וסי' קי"ט:

א

שראתה דם בטור ובסמ"ג כתב בכדי שתרד מהמטה ותבדוק והק' ב"י קו' א' דהא רב אשי אסתלק בקו' וקיי"ל דשיעור' רק בכדי שתושיט ידה לתחת הכר ועוד הק' דאמרו ותבדוק וזה אינו דכל השיעור הוא לקינוח ולא לבדיקה והנה על קו' א' יפה תי' הב"ח אף דסליק ר"א בקושי' מ"מ לא סליק בתיובת' והלכה כמותו אבל על קושי' שני' פשיטא דצ"ל כמ"ש הב"י דהואיל דחייב אשם תלוי מיקרי מחמת תשמיש ואע"פ דלא מחיוב אשם תלוי דקיי"ל בעינן ב' חתיכות מ"מ חיוב ואיסור המביא לידי א"ת יש כאן וכן צ"ל בגמ' אשה מה שתבדוק עצמה כדי לחייב בעלה אשם תלוי אע"פ דליכא א"ת מ"מ חיוב ואיסור אשם תלוי יש כאן והמ"י ערבב הדברים דמשמע בהך תי' דקיי"ל כר"א מתורץ הב' קו' וזה אינו רק בקו' ב' צ"ל כתי' הבי' וכן י"ל מ"ש ברמב"ם דס"ל דחייבי' א"ת הכוונה חיוב א"ת ואיסור ספק של תורה יש כאן כמו אשם תלוי אבל מ"מ א"כ חיוב ודאי א"ת:

ב

ג"פ היינו עוד ב"פ והמ"י בסק"ב הביא דהראב"ד בבעל נפש דפי' ראי' ראשונה אינ' בכלל וכתב המ"י דלשיטתו אזיל (א) דס"ל דאשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש דאינה חוששת לרואה דם מחמת תשמיש בלי ריעותה ע"כ ראיה קמיית' לאו ממנייא הוא אבל הרמב"ם דפסק דאפילו בשיש לה וסת צריכה בדיקה אחר תשמיש דחיישינן לרואה מחמת תשמיש ע"כ פסק דראי' ראשונה מהמנין וכו' עכ"ל וכל דבריו דתלי בבדיקה שאחר תשמיש אי חיישינן לרואה מחמת תשמיש וליתא כי עם ענין זה לחששא דמחמת תשמיש דאף דלא חיישינן מ"מ הא חזינן דראתה מחמת תשמיש ולמה לא יהי' בג' זומנ' חזקה אבל הנכון דהראב"ד הוכיח מזה בריית' דכל לבעל' לא בעי בדיקה לפני תשמיש והוא מדקתני משמשת פעם א' ב' ג' וראי' ראשונה להיכן אזלה אלא דראי' ראשונה אינו מצטרפות דמי יימר דראתה מחמת תשמיש דלמא קודם ששמשה כבר היה טמאה והדם בחדר בטנה ולכך כששמשה ובדקה היא מוצא דם וא"כ חזקה דראתה מחמת חימו' וחימוד התשמיש שנחזיקה בכך ולאוסרה לבעלה ולכך כשראתה פ"א מכאן ולהלאה היא מחיובת לבדוק עצמה תמיד קודם תשמיש כיון דחזינן דאיתרע ונמצא פ"א דם לאחר שמשה ולכך צריכה לבדוק כ"פ וא"כ כשנמצ' אחר תשמיש הרי ברור שבשעת תשמיש ראתה ואוסרה לבעלה ואין ראי' ראשונה מצטרף דאמרינן מקדם ראתה ומזה הוכיח הראב"ד דכל לבעלה לא בעי בדיקה דאל"כ ע"כ אף בפעם הראשון בדקה עצמה קודם תשמיש ולא סגי בלא"ה א"כ הרי גם תשמיש הראשון היא ודאי רואה מחמת תשמיש ולכך כתב הראב"ד דל"ל דמיירי באשה שיש לה וסת ולכ"ע א"צ בדיקה קודם ולכך אין הראשונה ממנין דהא מדקתני סיפא ואם יש לה וסת ולכך משמע דרישא באין לה וסת עסקינן ודברי הראב"ד פשוטין וברורין ולכך לפי מה דקי"ל דתמיד באין לה וסת צריכה בדיקה לפני תשמיש א"כ ודאי דראי' ראשונה מהמנין וזה פשוט וברור אך לפ"ז למדנו מדבריו דאם לא בדקה קודם תשמיש וראתה אחר תשמיש לא מחזקינן ברואה מחמת תשמיש דאמרינן מקדם ראתה וא"כ לא ה"ל לפוסקים לסתו' דבאשה שיש לה וסת קי"ל דא"צ בדיקה קודם תשמיש וכן לקמן בס"ד בהג"ה בראת' אחר לידה דהרי היא בכלל מניקה ואפי' אין לה וסת א"צ בדיקה א"כ אף דרואה תיכף אחר תשמיש מ"מ מותרת לבעלה דאמרינן מקודם ראתה ול"ל דוקא באין לה וסת תלינן מקודם ראתה דהרי כל שעה היא עלולה לראות אבל ביש לה וסת מהיכי תיתי נימא דראתה מקודם ויותר מסתבר לתלות בתשמיש דטבע חימום להזיל דם מרחמה כמש"ל דראב"ד הוכיח מסיפ' דלא מיירי ביש לה וסת משמע לולי כן היינו אומרין דמיירי ביש לה וסת ומ"מ הואיל ולא בדקה לא תלינן מחמת תשמיש ולכן דין זה צ"ע כי גם מקושית הרא"ש על הרי"ף מוכח דלא כראב"ד דהקשה מה ענין הך דשמואל דאמר דלטהרות בעי בדיקה להך דרחב"א דשמואל איירי בבדיקה שלפני תשמיש ורחב"א בבדיקה שלאחריו ולפי הנ"ל לק"מ כיון דאמר רחב"א הן עותה ופירש הרי"ף בשלשה פעמים להיות בחזקת רואה מחמת תשמיש ע"כ צריכה בדיקה לפני תשמיש דאל"כ עדיין אינו באזקת רואה מחמת תשמיש דלמא מקדם הי' לה הדם כנ"ל וא"כ מ"כ דגם לפני תשמיש בעי בדיקה ונ"ל דלא ס"ל כראב"ד וכמ"ש דתלינן תמיד בדבר המצוי ורגיל ואמרינן מסתמ' מחמת תשמיש ראתה דטבע התשמיש כך ועיין מש"ל סי' קפ"ד סק"י בדברי הרמב"ם משמע כסברת הראב"ד וצ"ע:

ג

ויש אומרין שאסור' לראשון הש"ך סקי"ד כתב דהך דיעה דעת רש"י כי מיושב בו מה שהניח תוס' דס"ו בתימא ודבריו סתומין כי תוספת הניח בתימא בהא דפריך ותבדוק עצמה בביאה ראשונה של בעל ג' דלס"ד לא ידע מהך דאין כל כוחות שוי' א"כ ה"ל לפרוך ותבדוק עצמה אחר בעילה ראשונה מבעל ב' דתו ל"ל לאו כל אצבעות שווי' דהרי הוחזק שראתה פ"א ע"י בעילתו. ולכאורה אין זה ענין להך מחלוקת האמורה פה אם יש לבדוק בשפופרת בבעל הראשון או לא ונראה דס"ל לש"ך מה קושיא דלמא אמרינן מ"מ לאו כל אצבעות שווי' והא דראתה פעם א' ע"י בעילתו אין זה ראיה דבעילתו גרמה ואולי מקרה היא שראתה פ"א ונזדמן בעת תשמיש ולא בשביל כך הוחזק אצבעו שגם הוא גורם דם ולכך צריך ג"פ אבל בביאה א' של ג' הרי הוחזקה בג' אצבעות מחולקין והחזק' לכל אצבעות רק צ"ל דקושית התוס' לשיטתם דס"ל דאם בדקה בשפופרת אסורה תיכף לכל עולם וא"כ קשה למה עדיין נימא לאו כל אצבעות שוי' והא דחזי' בשפופרת שהוא קל שבאצבעות כמ"ש המאברים הוא מקרה בשלמ' למסקנ' לא קשיא למה בשפופרת תיכף אסורה ואם ראתה מבעל השני בג' בעילות מ"מ מותרת לבעלה הג' די"ל התם הטעם דלאו כל כחות שוי' וקים להך דזהו בדיקת שפופרת הוא קל שבכוחות בעולם משא"כ לס"ד דלא ידע מכחות ועכצ"ל הטעם אם ראתה בפ"א גבי בעל שני דתלינן במקר' ולא מכח בעיל' ואבר התשמיש א"כ אף בזה נימא בבדיקות שפופרת ולא נאסר האשה זו לכל עולם וקושית התוס' שפיר ולפ"ז לשיטת רש"י י"ל באמת להס"ד לאהוי מצי להקשות דה"א באמת הטעם דתלינן במקר' וגם בבדיקת שפיפרת אמרינן והא דלא בדקה עצמה תחת בעל הראשון דלא מקלינן כ"ז שיש לה תקנה להנשא לאחר וא"ש ולק"מ וזהו נראה מה שיש בכונת הש"ך ודברי הש"ך ודברי ישרים הן למבין אך לא ידעתי מנין באמת דבבדיקות שפופרת אסורה לכל עולם אם בדקה עצמה תחת בעל הראשון דלמא כפי הס"ד דחוששין למקרה כן הוא באמת והש"ך החליט הענין דאסור' לכל אדם כאלו הוא בלי חולק ולא ידעתי לשיטתו מנלן לפרש כך שפי' רש"י וצ"ע קצת. אבל כונתו בזה הוא לדעתי נכון אבל לפמ"ש לק"מ בסי' ה' בשם מרדכי עדיין לא קשה קו' התוס' אף לשיטת' די"ל בביאת הבעל הוי מקרה וא"כ יש כאן ס"ס חדא דלמא מהצדדי' ואת"ל ממקור דלמא במקרה משא"כ במכחול אינו רק ספק או ע"י בעילה או במקרה דממקור בא בוודאי וצ"ע:

ד

סמוך לוסתה וכו' עיין ש"ך דכ' דמשכחת לי' ביוצא לדרך ולר"ת דאוסר משכחת לי' בקטנה שלא הגיע זמנה לראות וא"צ כ"כ כי מצינו בוסת הדילוג דקיי"ל דאינה חוששת עד שתקבענו בג"פ וא"כ אם שמשה סמוך לוסתה ואח"כ נתגלה שראתה בדילוג בפעם הג' נתגלה למפרע דסמוך לוסת' ראתה וכן בזקנה שלא ראתה בג' עונות דהיא בחזקת מסלקת דמי' ומותרת לשמש ואח"כ ראתה עוד ב"פ בעקירות ג' עונות דנתגלה דלא הי' סילק דמי' רק קביעות וסת. אך בכל זה אין לבבי נוחה כי מה קמ"ל דאם שמשה סמוך לוסתה דאין זה רואה מחמת תשמיש פשיטא דהא לכך מוזהרים שלא לשמש סמוך לוסתה משום דעלולה לראות מחמת וסת ואמרינן דאם נמצא דם חייב קרבן ואינו אנוס משום דה"ל לפרוש דעלולה אז לראות דם וא"כ פשיטא אם ראתה בעת ההיא דלא לשויא רואה מחמת תשמיש ולכן יותר נראה כדעת הפרישה דמיירי דוסתה ביום ושמשה סמוך ליום דבכלל פרישת סמוך לוסתה ליכא הואיל והוא עונה אבל מ"מ אף דאינה עלולה לראי' מ"מ לענין שלא יהי' בכלל רואה דם מחמת תשמיש הרי הוא מותרת דתלינן הכל בוסת וכ"כ המ"י ומסכים לפרישה רק דלא נתן טעם למה ולפמ"ש הדבר מוכרח מגמ'. ויש לי ספק באשה שאין לה וסת דקיי"ל חוששת לעונה בינונית אם שמשה סמוך לעונה בינוני' אם גם זה בכלל אם יש לה וסת תולה בוסתה דהא מהך טעמא צריכה לפרוש סמוך לעונה בינוני' דתולין דעלולה לדמים. או לא דאולי דהא דחוששין לעונה בינוני' היינו לחומר' אבל לא לקולה להקל באשה ולא מצאתי למחברים שדברו בזה ואפשר לפמ"ש כשיט' הפרישה דאפי' סמוך לעונה שראתה בלילה וסתה הוא ביום מ"מ תולה בו א"כ י"ל דווקא בוסת גמור דאלים חזקה:

ה

אם יש מכה וכו' המתבר סתם ולא פירש אי המכה מוציא' דם או לא כי ס"ל העיקר כרשב"א דס"ל כפי דעת הב"י והד"מ והב"ח דא"צ לידע כלל ובסתמ' אמרינן דמוציאה דם והדם ממנו יוצא אמנם הרב הש"ך ס"ק כ"ד כתב דאין כאן דעת הרשב"א כלל דרשב"א לא קאמר אלא שא"צ שתדע שמרגשת עתה שהדם בא מהמכה אבל מ"מ צריכה לדעת שמכה מוציאה דם ודאי וגם הגאון מהר"ל בתשובותיו הסכי' בזה לדברי הש"ך והמעיין בדברי רשב"א בתה"א מבואר דא"צ לדעת כלל אם מוציאה דם דהא כתב בסוף בית ז' שער ד' ומסתבר' דאפי' אינו מרגשת ממש שהדם שותת ויורד מן המכה דאין ענין בין מכתה וא"א לה לידע אלא בבדיקות שפופרת וכו' והתם בפרק תנוקת משמע דברואה דם מחמת מכה א"צ שפופרת דתני' הרוחה דם וכו' כיצד בודקת עצמה בשפופרת וכו' ואם יש לה מכה תולה במכתה וכו' אלמא אף בלי בדיקה תולה במכתה דאף ביש לה מכה א"א לה לדעת אם הוא מהמכה אלא בבדיקה אלמא מדסתם תולה במכתה עכ"ל ויש להבין דאיך שייך במכה באותו מקום ואין נודע אם מכתה מוציאה דם ע"י בדיקה שפופרת דממ"נ אם לא תמצא דם על המוך הרי אינה מוצי' דם (א) ואם יש דם עדיין מנ"ל דמהמכה היא דלמא מן מקור דמים קאתא ודם נדה הוא וצ"ל דאשה זו יודעת דמכה זו עומדת בצד זה בחדרי בטנה ולוקחת שפופרת ובראש מוך ומטה המכחול ומוך לצד המכה ומוציאה הדם ואח"כ לוקחת מכחול ומוך אחר נקי ומטהו לצדדים אחרים לכל חורי' וסדקי' ואינו מוציא' עליהם דם הרי זה ברור דמכה מוציא' דם הואיל ולא מצא בשום מקום רק בצד המכה ההיא (ב) ועמ"ש הש"ע בשם תשובה מהרא"י בסעיף ז' והדברים ק"ו כשיש לה מכה דעי"כ כשאינה מוציאה רק במקום ההוא דמחזקינן דם במכה וא"ש אך זהו אם הספק אי מכתה מוציאה דם כלל אבל אם אנו יודעי' שמכתה מוציא' דם רק כל הספק אי בעינן שתרגיש כשהיא רואה בשעת תשמיש דממנה הדם שותת או לא בזו לא שייך בדיקת שפופרת בשום אופן דהא מבורר שהמכה מוציאה דם רק אספק אי בשעת תשמיש הדם בא מהמכה או ממקור וא"כ מה יועילו אלף בדיקות עדיין הספק במקומו אולי בשעת ראי' זו בשעת תשמיש הי' מהמקור ולכן ברור דאין זה בכלל ספק כלל ובאמת אלו הי' ספק משום דאולי עתה אינו בא מהמקור ודאי דאין צריך לידע אי מרגשת דאל"כ מה קמ"ל דתולה במכה כיון דמרגשת דבא מהמכה פשיטא דמותרת ומה תולה שייך כאן הלא יודעת ודאי שהיא מהמכה וע"כ דאינו מרגשת שבא מהמכה ולכך קמ"ל דתולה במכה וא"כ מה הי' צריך לרשב"א להרבה בראי' מה דממקומו מוכרח ופשוט אלא ודאי דכל ראי' של רשב"א אפילו אינו יודעת שמכתה מוציאה דם כלל מ"מ אמרינן מסתמ' דרך מכה להוציאה דם וכמ"ש ראי' כהנ"ל ומ"ש הרב מהר"צ הנ"ל ראי' מהא דתנן גבי כתמים אם יכולי' להתגלע ולהוצי' דם וכו' דמוכח דווקא גבי כתמי' משום דלא אמרו חכמים להחמיר אבל בבדיקה לא לק"מ דשם מיירי דכבר נתרפא המכה רק עדיין קרום עלי' כמ"ש רש"י שם שהיא מכה יבישה אבל בפשוט מכה פשיטא דאין כאן מקום ספק וזה פשוט דשם מיירי דכבר נתרפא המכה רק רשומו ניכר ואמרי' אם אפשר שתשוב להיות כבראשונה אף דליתא קמן תלינן בו כתם שאמרו חז"ל להקל וזהו נכון. אלא שאני תמה מאין לו לרמ"א ואחרונים דבעינן לענין רואה דם מחמת תשמיש מכה מוציא דם דלמא דוקא לענין שתהא טהורה לגמרי הוא דמצריכין שמכה מוציא דם אבל לענין שלא תהא נקראת רואה דם מחמת תשמיש בכל מכה תלינן כיון שהוא רק חששא דרבנן ובכל גוונא מקילין והכי דייק לישנא דבריית' דקתני לי' ואם יש לה מכה תולה במכה ואח"כ חוזר ושונה ונאמנת אשה לומר מכה יש לי באותו מקום שממנו הדם שותת ויורד וקשה הא כבר תנא לי' דתולה במכתה ולעיל לא קתני שממנו הדם שותת וכו' והדר קתנא לי' אלא ודאי שני דינים שנו חכמים כאן בענין דתולה בה שלא תהא בגדר רואה מחמת תשמיש סתמא קתני ואם יש לה מכה וכו' אפי' אינו יודעת שמכתה מוצי' דם אבל לענין שתהא טהורה לגמרי בזו חוזר ושונה דבעינן מכה כזו שממנו הדם שותת ויורד דהיינו שמכה מוצי' דם. וכן י"ל במרדכי והגמ' דהצריכו יודעת ודאי שמכה מוצי' דם היינו לטהרה לגמרי אבל כל שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש אפשר כ"ע מודה דתלינן וכן בתשובת מהרי"ל סי' ר"ג הכל מיירי לטהרה לגמרי אבל לא לבעלה וע"ש דכל חומרת שלו הוא הכל מחשש איסור נדה אבל לאסור לבעלה דהקילו מאוד למה לא נתלה במכה. וצ"ל דס"ל לרמ"א דאין לחלק בין לבעלה בין לטהרה לגמרי וכן מורים דברי הרא"ש והרשב"א במ"ש לדחות דברי רמב"ן דס"ל בזה"ז אין תולין במכה כמו שאין תולין בדם בתולים וכתבו הם דכאן במכה אם אתה אוסר' אוסרתה לעולם ולא תניח לה שעת כושר שאני התם דהקלו ג"פ ובג' אנשים דוקא ולתלות בוסתה ע"ש וקשה תניח דהקלו להתירה שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש דהוא דרבנן והן אמרו והן אמרו אף אתה תסמוך אפי' בזה"ז על מכה שלא תהא רואה דם מחמת תשמיש אבל מנלן עדיין לטהר אותה בלי נקי' וטבילה שהוא היתר איסור תורה יותר מחשש דם בתולים וגם בזה אין איסור עולם דאם יזדמן שלא ימצא תהי' מותרת דכי כל שעה הדם זב ממכה הלא רק לפעמים מוציא דם א"כ תוכל כ"פ לטבול וטהורה (וכן באמת הרמב"ן בהלכות נדה שלו אף דדעתו מבלי להתיר על המכה אבל לבל תהי' רואה דם מחמת תשמיש מותרת לסמוך אמכה ואם לא תראה דם מהמכה מותרת לבעלה אע"פ שראתה כמה פעמים מחמת תשמיש דלענין זה אף בזה"ז סמכו וזהו שכתב הרמב"ן נאמנת אשה לומר יש לי מכה ותהיה מותרת לבעלה כשתפסוק והיינו כמ"ש (ג) והמשמרת הבית בסוף שער ד' הקשה על רמב"ן ולא הבנתי דבריו אלא ודאי דא"כ אתה עושה תורתינו שני הפכים בנושא א' בממ"נ אם אתה חושב הדם שבא מהמכה אף אתה תטהר אותה ואם לאו אף תאסרה לבעלה כרואה מחמת תשמיש ואין לחלק בין לבעלה לטהרה לגמרי כי מחזי כשני הפכים וכמילתא דסתרי אהדדי ואמת דהי' מקים לומר אף דאמרינן כן היינו בענין מ"ש הרמב"ן דמודה הרמב"ן דמדינא מותרת רק מחמת תקנת דתקנו בלי לתלות בדם בתולים ואף זה בכלל התקנ' א"כ שפיר י"ל דחז"ל לא בקשו לתקן תקנות בנושא אחד הסותרין כנ"ל אבל לנדון שאנו דנין אם יש לתלות במכה שאינו ודאי מוציא דם דינא קאמרינן ולא תקנה א"כ מה בכך דתרי סתרי הכי דיינין לי' בכל דוכתא דספיק' היא ולכך לענין לטהרה לבעלה לגמרי ספיק' דאוריית' לחומר' אבל לאוסר' על בעלה תמיד הוי רק איסור דרבנן ולקול'. אך מ"מ מדברי רשב"א בתה"א הנ"ל מוכח דלא ס"ל דהוא הוכיח דא"צ שתדע שמכת' מוציאה דם דאל"כ א"כ אתה מצריכ' בדיקה בגמ' משמע כי בעי בדיקת שפופרת היינו בלי מכה אבל במכה א"צ בדיקה וקשה מה ראי' מענין דא"צ בדיקה שלא תהא נחשבת רואה מחמת תשמיש דהוא רק מילתא דרבנן להך דתטהר לגמרי שהוא מילתא דאוריית' ובזו ספיקא להחמיר ועדיין מנלן לרשב"א להתירה לגמרי ועכצ"ל דס"ל דליתא או שהיא טהורה לגמרי או שאף לבעלה אסורה כרואה מחמת תשמיש וזה ברור: ומעתה נשוב לדברי הש"ך דכתב בסק"כ דכל מה שכתב הרמ"א להתיר ביש לה וסת אפי' אין ידוע שמכתה מוציאה דם היינו לבל תהי' רואה דם מחמת תשמיש אבל מ"מ טמאה וצריכה ז' נקיים לפי הנ"ל הא בהא תליא וכן מורין דברי הרמ"א בסופו דכתב ומ"מ בשעת וסתה אינו תולה במכתה דאל"כ לא תטמאה לעולם מזה מבואר דמיירי מקדם דהיא טהורה לגמרי וכבר עמד בזה הש"ך ס"ק כ"ה ודחק עצמו אבל האמת יורה דרכו דדעת הרמ"א להתיר ויפה כתב הב"ח דהא המחבר פסק כרשב"א דבמכה לחוד אפי' אין יודעת שמוציא' דם סגי ולמה לא נקל בצירף יש לה וסת איברא דהש"ך לשיטתו אזיל דס"ל דגם רשב"א לא אמר' כמש"ל אבל לפי מה שבררנו דצדקו דברי הב"י ומד"מ והב"ח בכונת רשב"א פשיטא דיש להקל בצירף שיש לה וסת ולא ידעתי למה החמיר דהרי מבואר בתשובת מהרי"ל סי' ר"ג דבתשובת מהר"ם היקל שלא בשעת וסתה אפי' אינה מרגשת דמחמת מכה קאתא תלינן בדם מכה למ"ד וסת דרבנן עכ"ל וצ"ל דהא דכתב למ"ד וסת דרבנן היינו אפי' למ"ד וסת דרבנן דלמ"ד דאוריית' פשיטא דיש לטהרה בתוך ימי וסת' דהא חזק' דאוריית' היא דאורח בזמנה בא רק קאמר אפי' למ"ד דרבנן מ"מ בתוך ימי וסת' מותרת וא"כ למה מרחיק הש"ך העלין כ"כ. ואמת כי הש"ך לשיטתו אזיל דפי' בדברי מרדכי ואם יש לה וסת תולה בוסת' לחוד בלי מכה וא"כ דחיקי לי' לפרש במרדכי דבשביל שרואה בתוך ימי וסת' תהי' מותרת (אף כי הלשון הש"ך משמע דדעת המרדכי דהוי טהור לגמרי רק דאין לסמוך עליו) כי כבר הקשה המ"י דא"כ בתוך ימי וסתה מותרת מה אמרינן בגמ' דשבועת אי בתוך ימי וסת' אנוס הוא ולמה לו אנוס הא בלא"ה מותר לגמרי ומ"ש המ"י לתרץ דיש הבדל כשאשה אומרת כן לא הבנתי דבריו דאם היא אומרת שמרגשת שבא מן הצדדים פשיטא דמותרת דהיא נאמנות בכל דבריה כדאמרינן נאמנות אשה לומר מכה יש לי וכו' והתורה האמינה כדכתיב וספרה וכו' ואם אינה טוענת שמרגשת מה נ"מ בדבורה וכי נביאה היא מה שקר' בחדרי בטנה והגאון חכם צבי בשו"ת סי' מ"ו כתב על המ"י שגגה גדולה שגג כי דברי מרדכי ברואה סתם מחמת תשמיש דאפשר מהצדדים או מהמקור כי האשה אינה מרגשת בשעת תשמיש שום שינוי שיורה שנפתח מקור' משא"כ גמ' דשבועת מיירי במשמש עם טהורה וא"ל נטמאתי שמרגשת שנפתח מקור' ופירסת נדה וע"כ הכי הוא שהרי השמש עדיין מבפנים דהרי אמרינן דאסור לפרוש באבר חי וכו' עכ"ל והוא חשב שהמ"י הביא ראי' מקושית הגמ' על הא דהי' משמש עם הטהורה וכו' ולא כן הוא רק הקוש' במה דהוכיח הגמ' מנמצא על שלו דדייק הגמ' ג"כ מאי לאו סמוך לוסתה ואכניסה וזהו א"א לומר כמ"ש מהר"צ דהרגישה דא"כ נמצא לאחר זמן אמאי פטורין וכמ"ש בגמ' דנדה פרק האשה ועמש"ל בסי' קפ"ד ע"ש ודוחק לומר דבאמת הא דקאמר מאי לאו סמוך לוסת' ואכניס' דאם הוא בתוך ימי וסתה טהורה לגמרי דהא משמע דמוסב אלעיל דקאמרינן אי סמוך לוסתה אנוס הוא ואלו הטעם משום דטהורה לגמרי הל"ל לגמרא לפרושי. וכ"כ הרמב"ם בהלכות שגגה דלכך פטור בנמצ' על שלו תוך זמנו משום דאנוס הוא ולא קאמר דטהורה לגמרי ואי תעקוש דתאמר המרדכי לא ס"ל כהרמב"ם וגבר' אגבר' קא רמית אף אתה צא ולמד דהמרדכי גופי' כתב בראש הלכות נדה על אשה ששמשה שלא בשעת וסתה ולמחר מצאה סדינה דם דא"צ כפרה דאנוס הוא כדאמרינן בפרק ידיעות הטומאה ע"ש והיא ממהר"ם ב"ב וכן הך דלעיל הוא ממהר"ם כמבואר בתשובת מהר"ם ב"ב (ד) דפוס פראג סי' תרכ"ה ע"ש וא"כ קשיא מיני' ובי' ומה יאמר בזה הגאון מהר"צ אך האמת כי אין כאן קושיא כלל דזהו א"א לגמרא לומר אלימ' שלא בשעת וסתה הא טהור הוא דמי יאמר דמיירי באשה שיש לה וסת אולי באין לה וסת וג"כ אנוס הוא וכמש"ל בסי' קפ"ו ולכך פריך הא אנוס הוא דזהו קושי' שייך אף באשה שאין לה וסתה אם אינו סמוך לוסת' או עונה בינונית דצריך לפרוש סמוך כמש"ל. וכן הא דתנן דרך בנות ישראל משמשת בשני עדים לאחר תשמיש דודאי מיירי שלא בשעת וסתה כי בעת וסתה מה דרך שייך מנהגא לרשועי אי ליוצא לדרך מה דלא שכיח' כלל וקשה בדיקה זו מה טיבו לכאורה הא אפי' מצאה טהורה היא י"ל ג"כ דמיירי באין לה וסת דביש לה וסת לא צריכה בדיקה יכי מ"ש מהר"ם הנ"ל באשה ששמשה שלא בשעת וסתה וכו' מיירי ג"כ שלא בעת עונה בינונית וממקומו מוכרע דכתב הא דקיי"ל בפ"ק דנדה דלבעלה לא צריך בדיק' אלא בזמן דאיכא טהרות ואלו ביש לה וסת אפי' לטהרות לא בעי בדיקה רק צנועות וא"צ לפ"ק רק משנה שלימה בפ"ב כל הנשים בחזקת טהרה כמבואר שם בגמ' אלא דמיירי באין לה וסת קבוע רק חוששת לעונה בינונית וכן אין להקשות דהא המרדכי כ' שם דאם מכתה ודאי מוצי' דם טהורה ומ"מ בשעת וסתה טמאה דכי לעולם לא תטמאה וקשה א"כ דתולה במכה רק שלא בשעת וסתה למה לי הך תלי' הא בלא"ה טהורה די"ל ל"ד שעת וסת' רק ה"ה עונה בינונית ע"כ אינו תול' אפי' מכתה מוציא דם ומ"מ הכל דחוק. אך אי קשי' הא קשיא דבמשנה פ"ק דנדה קתני להדי' אע"פ שאמרו דיה שעתה ופרש"י אשה שיש לה וסת משמשת בשני עדים ופירש"י א' לה וא' לו שימש זו מה טיבה הא אלו מצאה ג"כ טהור ולכן הי' נראה לומר דכיון דקי"ל אשה קובע' וסת בתוך וסת א"כ אף בנמצאה בתוך ימי וסתה יש כאן ספק טומאה דאולי תקבע ג"פ וא"כ הרי זה וסת ולא שייך בי' אורח בזמנו בא דהוא הזמן שקבע אך אי יגיע הזמן ולא תקבע ותעקרהו הרי איגלאי מילתא למפרע דהי' בתוך ימי וסתה וטהורה היא דתלינן בחזק' ומהצדדים בא. ולכך תמיד צריכה בדיקה דאולי תראה ובאמת תקבע לה וסת כי שכיחי דקובעת וסת בתוך וסת כדלקמן בסי' קפ"ט וכן הא דפריך שם אנוס הוא ולא אמרינן הא מותרת די"ל דמיירי אח"כ נתגלה שהיא קובעת וסת וא"כ טמאה היא אבל מכל מקום אנוס הוא דכי ה"ל לידע זה ופשוט דאנוס הוא ולק"מ מכל הקושי' שישנו בזה ומרדכי דמטהר בתוך ימי וסתה היינו שנתברר דלא קבעה וסת שם בגמרא דמיירי ברואה מחמת תשמיש ולא בוסת קבוע לזמני' ועתים מיוחדים. וא"ש מכל מה שהקשו אך בכל זה לבבי אין נח בזה לומר דמרדכי יטהר דם נדה בתוך ימי וסת על חזקה דאורח בזמנו בא לפי דקיי"ל וסת דרבנן וא"כ חזקה זו לאו דאורייתא ואיך בחזקה דרבנן נתטהר דם נדה דאורייתא ואפילו נימא דמרדכי ס"ל כהגה"מ שכתבתי לעיל בסי' תפ"ג שהוא דברי מהר"ם גופי' דרואה דם מחמת תשמיש בלי הרגשה גמור' הוי דרבנן וא"כ אתי' חזקה דרבנן ודחי' הך דרבנן מ"מ קשה עלי לומר כן והמעיין בכמה דוכתי במרדכי מבואר דלא מטהר דם אשה בתוך וסתה אפילו בתשמיש די"ל דבא מחמ' מיעוך תשמיש כמ"ש הש"ך ולכך אין לנו אלא או שנימא בי' כמ"ש מהר"אי כי מ"ש הש"ך במהר"אי המעיין בי' יראה כי אין דבריו מכווני' בי' וברור כמ"ש הב"ח והרמ"א המתיק דבריו דהמרדכי מיירי ביש לה מכה ולא דס"ל דהך אם יש לה וסת תולה בוסתה נמשך אמאי דאמרינן אח"כ אם יש לה מכה רק פשוט דאם יש לה מכה איירי דמוציאה דם אבל הך דאם יש לה וסת וכו' איירי במכה דאל"כ במה תתלה רק במה שאין מוציא דם איירי וזה פשוט ושכיח בדברי מרדכי או דנימא דמיירי רק לבעלה ולא לטהרה לגמרי שלא צריכה ז' נקיים אך לפ"ז יהי' על אם יש לה וסת תולה בוסת' ועל יש לה מכה תולה במכתה שני פי' דכאן במכה ע"כ במכה מוציא דם וא"כ התלי' היא לטהרה לגמרי ואלו ביש לה וסת דתולה בוסתה הפי' דאינה בכלל רואה מחמת תשמיש גרידא ועוד דא"כ לא משכחת למרדכי רואה דם מחמת תשמיש רק באין לה וסת אבל ביש לה וסת לעולם מותרת לבעלה והרי המרדכי רצוף למה שכתב זה הביא מקדם בשם ראבי"ה בפשוט דרואה מחמת תשמיש לא הפסידה כתובתה וכו' ואפילו אשה שאין לה וסת כההיא דספ"ק דנד' וכו' נראה לי דלא תפסיד כו' עכ"ל משמע דמיירי מתחילה באשה שיש לה וסת מדקאמר אח"כ ואפילו באשה שאין לה וסת וכו' ואי כדברי המרדכי הא אשה שיש לה וסת רואה מחמת תשמיש היכי משכחת לי' ולכן ברור ונכון דעת המרדכי כמו שהבין מהרא"י והב"ח דמיירי דתולה בוסתה בצירף מכה כי אינו מוציא דם ונכון ואין להחמיר כלל: ואמת דיש לכאורה ראי' לדברי המרדכי באשה שיש לה וסת לא שייך רואה מחמת תשמיש דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנת' דאי' סוף נדרים משנה אחרונה אשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך אינה נאמנות משום שמא עיניה נתנה באחר הלא תוכל להערים וליקח עמה במטה מוך מלוכלך בדמי' ולומר דמצא' על העד לאחר קינוח ובכדי אותיום והלא נאמנו' לומר כי נדה היא דהתורה האמינה וא"כ ע"כ תצא ולא תפסיד כתובתה ומה הועילו חז"ל אמנם לדברי המרדכי ניח' דבאשה שיש לה וסת לא שייך זה כלל דטהורה היא ובאשה שאין לה וסת לא חששו חכז"ל הלואי תצא דהא לר"מ בלא"ה תצא אפילו בע"כ ואפילו רחב"א מודה אם רצתה לצאת תצא ומה בכך אבל להחולקים על המרדכי קשה וצ"ל כיון דביד הבעל להשגיח לבדוק אחר תשמיש לעינו והוא יכול לומר אני אהי' רואה העד קודם בדיקה ולאחר בדיקה (א) לא חששו חז"ל לתקנו ואם לא עושה כן איהו דאפסיד אנפשי' וצ"ע (עבק"א): ומ"ש הגאון שב יעקב להמרדכי וכפי' הש"ך א"כ אם נמצא על שלו איך מחייבין חטאות אולי ע"י מיעוך התשמיש בא מהצדדי' והרי זה ספק וכ' ודוחק לומר דמיירי באשה שאין לה וסת דהא רישא מיירי ביש לה וסת ע"ש שהאריך ונאמרה ונשנה בכמה תשובות ונעלם ממנו גמ' ערוכה בשבועת הנ"ל דזה נמצא על שלו מיירי בשמש סמוך לוסתה דאל"כ בלא"ה פטור מקרבן דאנוס הוא וא"כ דמיירי בסמוך לוסתה פשיטא דאמרינן ממקור בא והרי זה גרוע ועומד למאוד מאשה שאין לה וסת כנודע דזה מותרת לשמש וזה אסורה ודבריו ליתא (עבק"א):

ו

אין לה וסת קבוע וכו' הש"ך בסק"כב פקפק על זה דמה דכתב הש"ד אם מרגשת שבא הדם מהמקור אין הפי' ודאי מהמקור רק כל שהוא בבדיקה תלינן מהמקור ולא אתיא אלא לאפוקי כתם ע"ש ובאמת דברי הג"ה מיימנו' בשם ס"ה משמע כדברי הש"ך אבל בש"ד קשה לכוון דבריו. אך הש"ך הקשה דנתחיל תיכף דלמא לאו נדה היא אין כוונתו להקשות דהא לא הוה מתהפך כמ"ש הרב שב יעקב ולזאת בא עליו לומר דסותר דעת עצמו דהא א"א להתחיל באידך גיסא ואין מקום לקושייתו דלא כן כוונת הש"ך כאן רק כוונתו דהכל ספק א' דמ"ש אם בא מצדדי' או אם בא מהמכה כל דם שאינו מהמקור טהור א"כ הכל ספק א' כאותו שאמרו שם אונס חד הוא והכל בספק א' נכלל ועיין בדיני ס"ס אות י"א אמנם נראה לומר דכבר מבואר בדיני ס"ס היכי דיש הבדל בין ספק לספק אפי' דבר כל דהו' לא מיקרי חד ספק וכ"כ המר"יק דאונס ושוגג לא מיקרי חד דזה חייב קרבן וזה פטור. וא"כ לפי דקיי"ל מקור אשה טמא וא"כ דם שבא מהמכה העומדת במקור הדם מטמא טומאת ערב וכ"כ הרמב"ם להדי' משא"כ אי אמרינן בא מהצדדי' א"כ לא הי' הדם במקור ואינו מטמא כלל וא"כ ספק זה דשמא מהמכה אינו כספק של זה שמא מהצדדי' דספק השני מוסיף להתיר אפילו לטהרות ולכ"ע לא הוי ספק א' כמבואר בדיני ס"ס בפסקי מהרא"י ונכון הוא (עב"קא): אלא שאני אומר (ב) בלא"ה הא אשה זו בחזקת היתר לטהרה עומדת וא"כ בספק לחוד אי מהמקור או מהצדדי' איך אתה תוכל לאוסרה במקום חזקה וצ"ל הואיל ורוב דמי' מהאשה באים מהמקור ולא מהצדדי' תלינן במקור ולא בצד אף דהוי נגד חזקה וזו באשה שאין לה מכה במקור אבל ביש לה אזדא רובא דאף דבא מהמקור עדיין הספק במקומו ואוקמינן אשה זו אחזקה חזקת היתר וחזקה דאורייתא היא ואם לא נכתב ראוי שיכתוב דין זה ואין כאן פקפק על הרמ"א: אך אם יודעת ודאי שבא מהמקור בזו יש לי ספק אם מתירין אותה לבעל השני לפי המרדכי דמחלק בין הא דמתירין אותה לבעל השני ובבדיקות שפופרת ונמצא דם אנו אוסרי' אותה לכל אדם משום דשם יש ס"ס אי מהצדדי' או מהמקור ואת"ל מהמקור דלמא לאו כל אצבעות שווי' משא"כ כאן בשפופרת אין כאן אלא ספק א' דמהצדדי' א"א דהא נמצא רק על המוך א"כ כאן דיודעת דודאי בא מהמקור אף לגבי בעל הוי רק חד ספק וא"כ אסורה לכל עולם ומסתימות רמ"א לא משמעכן וצ"ל דס"ל כמש"ל סק"ד בש"ך דלפמ"ש התו' דלכך מתירין אותה כשראתה פ"א בבעל ב' משום דלאו כל הכוחת שווי' וקי' לי' דהך בדיקה במכחול קל מכל הכוחת בעול' ומ"מ צ"ע להקל במקום דלפי' המרדכי יש להחמיר וצ"ע:

ז

אומרת ברי לי וכו' המ"י תמה למה מחליט הרמ"א שנאמנת אשר מקורו משו"ת מהר"יו סי' כ"ה שהוא גופ' לא אמרו בהחלט כ"א לצרף עם שאר סברות ונרא' דהא המ"י גופי' כ' דלכך נסתפק מהרי"ו אף דהאמינ' התורה משום דאפשר למיקם עלי' בבדיקה וזהו בנדון מהרי"ו דהי' משתנת מים ויוצא עם השתנ' והרי בדיק' לברר העניין ע"י הבדיקה בהכנסת מוך נקי באותו מקום כמש"ל בסי' קצ"א ע"ש משא"כ כאן ברואה מחמת תשמיש והיא אומרת שמרגשת ע"י מיעוך תשמיש בא מהצדדי' איך אפשר למיק' דאף דתכניס מכחול ומוך בזו תברר דאין מוחזקת ברוא' מחמת תשמיש ומותרת לבעלה אבל מ"מ לא בשביל זה מבורר דדם בא מהצדדי' לטהר' אותה משום דם ולא תהא צריכה ז' נקים וטהורה בלי טבילה וא"צ לפנים דאלף שופפרת אינו מועילים לטהר' מנדה דאמרינן באותו פעם לא חזי' ובפעם אחרת חזיין וא"כ לית לי' תקנתה בבדיקה וסמכינן על אמירה דילה כי התורה האמינה:

ח

שממכה שבאותו צד הת"ה בפסקיו לא סמ' על זה לחוד כי אם בצורף סברת מרדכי דאם יש לה וסת אמנם הש"ך בנ"כ דעתו דעל זה לבד יש לסמוך אפילו באין לה וסת וראייתו מסתימות הש"ע וכ"כ המ"י ואין זה ראי' דהש"ע דעת' כהרשב"א דא"צ לדעת כלל שמכה מוציא דם ורמ"א כבר כתב דעתו בהג"ה וכי כל פעם יגיה בדברי מחבר ולכן דעת הצ"צ דבאמת דבעינן אשה שיש לה וסת אמנם לפמש"ל בביאו' דברי רשב"א דכתב דיש בדיקה בשופפר' לדעת אי מכה מוציאה דם ש"מ דכה"ג הוי ודאי מוציא דם וכמש"ל באריכות ונכון דברי הש"ך ומ"י:

ט

ואם תראה אשה שפסק וכו' יש לי מקום ספק באשה שרואה דם מחמת תשמיש ואסורה לבעלה אם הזקינה עד שחדל לה אורח כנשים אם מותרת דהא ראינו דאין להם דם וסתה ואינה מוחזקת בדמי' עוד דלמא מ"מ מחמת חיבת תשמיש וחימוד תראה אפילו בזקנתה והא דמותרת כאן היינו דעכו"ם אומר שעשה לה רפואה רק אין לסמוך עליו וברגלי' לדבר כזה סמכינן אבל על פסיקת וסתה מחמת זקנה אפשר דלא סמכינן ויש פנים להקל ולומר הא דאצטרך הש"ע ופוסקים לומר כאן דסמכינן על עכו"ם ומשמע לולי אמירתו דנתרפאות אף דפסק דם וסתה הי' אסורה דמיירי דרכה בשנים וא"כ עלולה לדם והפסיקה הוא רק מקרה וע"כ בפעם א' יתגברו הדמים ויצא כי רתיחת הדמי' אנה הלכו וחוששין אולי בחימום התשמיש יפרש המקור ויזלו הדמים ולכך צריך עדות הרופא אבל בזקנה שהמעיין דם שלה חרב ויבש מהיכי תיתי ניחש לכך וסת זה לרואה מחמת תשמיש לא יהא חמור מוסת לזמן ומעונה לעונה וצריכה לפרוש ובימי זקנתה א"צ לפרוש ולמה בזה תהא אסורה ועוד נרא' בהא דסמכינן ארופא לא זו בעודנ' הדמים סתומים מבלי באי מועד וסתה פשיטא אם אח"כ חזרה לאיתנה ורואת דמים בוסתה מ"מ סמכינן ארופא דאמר דנתרפאות בראי' מחמת תשמיש דחזינן דאז הי' רפואתו כ"כ חזק לסתימת הדם עד שאפי' וסתה נפסק לזמן מה וא"כ אין מכאן סתיר' או ראי' לנדון הנ"ל ומגמ' דאמר סתם א' תשמש אין ראי' דבפ"ק דנדה באשה שאין לה וסת קאמר ר"מ נמי אסורה לשמש וברור הכונה כל זמן דאינה זקנה דאז חזרה אין לה וסת ליש לה ואף בזו י"ל דאסורה לשמש כ"ז שמוחזקת בדמי' אבל בזקנה לא וצ"ע כי לא מצאתי לקדמונים דבר ברור בזה:

י

כאלו ראת' ג"פ וכו' פי' הש"ך סק"ל כלומר כאלו עברה וראתה ג"פ רצופי' בכל טבילה דוודאי בלא"ה א"א למצוא שלשה פעמים רצופים. והרב בעל אמונת שמואל כתב דיש למצוא ג' פעמים רצופים בלי איסור דהיינו דבדקה עצמה ג"פ בלילה א' וא"צ הנר לדעת אי בדיקתה טמאה או טהורה דכיון דמוכיחה קיים כמש"ל בסי' קפ"ו ע"ש ולמחרת מצאה על כל שלש' בדיקות דם ע"ש וכן י"ל להיות כי בעודנו לא הי' ירוק וטהור ושמשה וא"צ לחוש כשיתייבש יהי' אדום כמ"ש האחרונים לקמן קפ"ח ס"א דלא כב"ח ואח"כ נתייבש ונמצא אדום והרי היא טמאה למפרע וכן הי' לה מכה בלי ודאי מוציאה דם ועברה שלש עונות קרוב לימי זקנה ולא ראתה דם וא"כ הרי היא בחזקת אינו רואה כמו יש לה וסת דמ"ש זקנה או יש לה וסת בכולן איכא חזקת אינו רואה ודי שעתה אדרבה לענין כתמים מקילין בזקנה יותר מאשה שיש לה וסת כמבואר לקמן בסי' ק"ץ ע"ש ותלתה במכה וטהור' ואח"כ חזרה וראתה בג' עונות וכן ג' עונות אח"כ ולא כיונה רק פחתה והותירה א"כ הרי היא בחזקת רואה ואין לה וסת ואין לתלות במכה כלל והט"ז הקשה בס"ק י"ד פשיטא מה קמ"ל דעכ"פ ראתה ג"פ רצופים כל פעם אחר טבילה ותי' הט"ז אעפ"י שבנתי' הי' ביאת של היתר היינו בעברה או באופן הנ"ל מ"מ אסורה כי איך תטבול לבעלה הא חזינן דטבילה גורם שכל פעם בבעילה שאחר הטבילה רואה דם ואחרי דעה זו נטו הרב א"ש והמ"י ולא עוד אלא הש"ך גופי' בש"ך דפוס קראקא שהגי"ה הוא בעצמו כתב לבסוף שצ"ל בש"ך ואם עברה ושמשה ולא ראתה דינו כאלו ראתה ג"פ רצופים בטבילה וכו' עכ"ל ומכח סברה זו הקשה הט"ז א"כ איך אמרינן בראתה ג"פ אחר טבילה דא"צ לפרוש וכו' דכל מידי דלא קבעה וסת לא חייש אלא חדא זמנא דמשמע דאם קבעה ג"פ צריכה רק לפרוש ליל טבילתה הא אסורה לעולם ותי' דתלינן דליל ההוא שהוא סמוך לטבילתה גורם ומתירין אותה בליל שני המופלג מטבילתה משא"כ אם ביאה ראשונה אחר טבילתה אינו בליל הטבילה א"כ מוכח דלא לילה ההוא דוקא גורם. והרב בעל אמונת שמואל השיג על זה דמהיכי תיתי לתלות בריחוק וקירוב זמן מטבילתה. והמ"י אמר דהוי כוסת המורכב. (א) ואין דבריו נראי' דברואה דם מחמת תשמיש לא תלינן בוסת המורכב רק אמרינן דתשמיש לחוד גורם הדם הואיל וחימוד התשמיש עלול להזיל דם מקורה. והגע עצמך אם ראתה דם מחמת תשמיש בט"ו לחודש ולבשה נקיים ואחר' ליל טבילתה או ביאה שני' עד ט"ו לחודש השני וכן אחר' ביאה ג' עד ט"ו לחודש הג' לא תהי' בכלל רוא' דם מחמת תשמיש כי נימא כי הוא וסת מורכב חודש וביאה וא"כ אם תמהר לטבול או תאחר באופן שלא יהי' ביאתו בט"ו לחודש תהי' מותרת. וכ"ת ה"נ (ב) א"כ ה"ל לפוסקים להביא ועוד דא"כ מה הלקץ זו הדחק שדחקו בפי' הגמ' אם יש לה וסת תולה בוסתה פי' שוני' ולא פירשו כמ"ש דאם הראי' ג"פ מחמת תשמיש הוא מכוון לוסת שרואה בימי' מכווני' כמש"ל אז תולה בוסתה לומר שהוא מורכב ומותרת להבעל לו בימי' לפניו או לאחריו ועוד לדבריו אם ראת' אשה ג"פ מחמת תשמיש דהיינו שטבלה וראתה וחזרה וטבלה וראתה וחזרה וטבלה וראתה תהי' מותרת לבעלה אפס לא תשמש בליל טבילתה רק בליל של אחריו ודבר זה מהתימה כי לא מצינו היתר כזה בשום פוסק ראשון ואחרון אדרבה כולם ענו ואמרו דלית לה תקנה אדרבה בכל הספרים ובתשובת רשב"א סי' תתל"ח תתל"ט מבואר סתם דאסורה בלי הזכרת תקנה לשמש אח"כ ליל שלאח"כ ולכן ברור כמ"ש הא"ש דתלינין הכל ברואה מחמת תשמיש ולא במקר' טבילה או שארי מקרי זמן וכמ"ש כי יותר שכיח (ג) שחימוד וחימום תשמיש גורם דם וזה נכון רק מ"ש הש"ע דכתב דלא חיישינן הואיל ולא קבעה וסת דמשמע דאלו קבעה דחוששת רק לוסתה ואינו אסורה לבעלה כבר כתב הא"ש דבהגה' מיימינות וכן בש"ע דפוס וויניציאה מבואר דצ"ל דראתה בליל שני לטבילתה אבל בביאה ראשונה לא ראתה וא"כ אין כאן רואה דם מחמת תשמיש דהא התשמיש הראשון תיכף בליל טבילה הוא של היתר. אך אף אם נניח הגי' כמו שהיא לפניו לק"מ כי במח"כ הרבני' הנ"ל אין דעתי מסכמת עמם מה שחדשו מדעתם דין להחמיר על אחותינו בית ישראל העלובה אפי' אם ביאת היתר מפסקת באופן הנ"ל רק אם כל ביאה ראשונה שאחר טבילה רואה הרי היא בחזקת רואה מחמת תשמיש ותצא מבעלה אלקי' אפי' שאני איני כדאי להרים ראש נגדם וקטנם עב' ממתני מ"מ לא צייתינ' לכו בדברי' כאלה להחמיר כיון שהוחזקה בביאת היתר הך ראי' דבליל טבילה הוא רק מקרה ואין כאן חזקה וכי נתלה שהטביל' גורם וא"כ תרחיק ותשמש ליל שני עד שתהי' סר ממנה ענין המים הלא מקרים נבטלים בזמן ומה ענין זה לומר שביאה ראשונה דוקא אחר ביאת מים יהי' קרוב או רחוק מביאת מים גורם הזלת דמים ממקורין דבר זו לא שמענו בטבעיו' ולא במחקריות וחז"ל לא אמרו מעולם ואם עילה מצאו בדברי' כאלה לקולא לאו כל אצבעות ולאו כל כוחת שווי' ותולה בוסתה להתירה לבעלה וחשו על תקנת עיגון איך נבדה מלבנו חומרת לאוסרה על בעלה במקום שביאת של היתר בנתיי' ולומר סברת דקות אשר אין להם שורש וענף בדברי הגמ' וראשוני' לעגן בת ישראל בפרט במילתא דרבנן כי זהו בכלל וסת אשר הן דרבנן והרשב"א והב"י ויתר פוסקים סתמו דבריהן דצריכין להיות ראי' ג"פ רצופים בלי הפסק ביאה של היתר בנתיי' ולא חילקו דאם ראתה בביאה ראשונה אחר טבילה דאינו מועיל ביאת היתר בנתיי' ובכל הדחוקי' האלה האחרון הכביד דצ"ל לשיטה זו הא דקיי"ל דמהני בדיקות שפופרת היינו שאם ראתה מחמת תשמיש בפעם הג' בביאה ראשונה אינו מועיל תיכף בדיקות שפופרת דהא אפי' ביאה של היתר אינו מועיל בנתיי' אלא צריכה לטבול ואח"כ להכניס שפופרת ולא מקודם לטביל' כל השומע יצחק לזה דלא מצינו זה בשום מחבר דיהי' מצריך קודם בדיקת שפופרת טבילה וכמה בטולי' יש לזה בכל המחברי' הקדמוני': ורחוק מהסבר' ומהחוש והשכל ומאין למדו זה כי מ"ש הא"ש מהך עובדא דיולדת נדבר בזה בסמוך אי"ה כי אין משם אפי' נדנוד ראי' וקו' הט"ז דא"כ דלא הי' ביאת היתר בנתיי' מה קמ"ל הרמ"א לק"מ (ד) דהיא גופ' קמ"ל דאם ראתה ג"פ בביאה ראשונ' שאחר טביל' ה"א נתלה דטביל' גורם ואין כאן חזק' כמ"ש המ"י דהוי וסת מורכב וא"כ כאשר תמתינו זמן מה כאשר יעבור פעולת המי' תהי' מותרת לבעל' והא דתקני בגמ' רוא' ג"פ היינו רצופי' בלי טביל' בנתיי' ובאופני' שכתבתי לעיל קמ"ל דלא ואם ראתה ג"פ אחר טביל' בביא' ראשונ' תנינן בביא' ולא בטביל' ואש' זו אסור'. ולפ"ז אף דלא נגיה לעיל ליל שני י"ל דלעיל מיירי שהי' ביאת של היתר בנתיי' כמש"ל בכמה אופנים ולכך רואה מחמת תשמיש לא מיקרי אבל וסת יכול לקבוע ולכך ב"פ חוששת ולא ג"פ וזה ברור ונכון: והנה המ"י התיר כאן בליל טביל' לשמש סמוך לוסת' אשר לא קבעוהו ג"פ רק מיחש חייש לי' וח"ו לומר כן כי לא מצינו שום קולא בליל טביל' רק ילפינן בגמ' דברכו' דהוי בכלל עונת אשתו כמו עונת ת"ח מליל שבת כן ליל טביל' היא עונ' וא"כ וכי בשביל זו נקל לשמש סמוך לוסת' דבר זה לא עלה ברוח שום איש וא"כ אף בליל שבת יהי' כן דהוא ג"כ עונה כמו ליל טביל' לכן דברי' אלו אין להם עיקר ושחר כלל וח"ו לבדות מלבנו קולת או חומרת מה שלא מצאנו שורשן בדברי קדמוני' ז"ל:

יא

שאחר לידת' הש"ך בנה"כ וכן המ"י פירשו דהיינו אחר כל לידה ראת' רקפ"א ובנתיי' הוחזק' בביאת היתר ומ"מ לולי תלית בחולשת הליד' הית' אסורה בליד' רביעות דהוחזק' לראות בלידות ולדרכן הלכו דס"ל בטביל' ג"כ כנ"ל והא ליתא כי מנין לנו זה וביחוד הרמ"א שהעתיק הגה ש"ד מנין לו להוסיף דין חדש מה שלא יזכר ויפקד שם וכבר הארכתי לעיל בזה ולכן מלבד שי"ל כמ"ש הש"ך ס"ק ל"א העיקר כמ"ש הא"ש דקבל' בידו דיש כאן טעות סופר וכצ"ל וראת' במקום או והכל דין א' והוא כמ"ש בהג"ה ש"ד הנ"ל בלי תוס' וגרעון והוא הנכון בלי ספק אך הא"ש והמ"י למדו מהא דהצריך הטעם דחולשת הלידה ולא סגי בהך טעמא דהא הוי ביאת של היתר בניהם ש"מ דאין זה מספיק דמ"מ הוחזק' ללידות וא"כ בלידה רביעי תאסר ומזה השרישו שורש הנ"ל והוא מקור אכזב דהא עובד' דהגה ש"ד הי' דבלידה ג' ראתה ג"פ זא"ז וקודם שעבר' ושמשה בפעם הרביעית כמו שהי' עושה בלידות הראשונת שאלה לחכם בטיב משפטה וא"כ מה בכך שהי' מקדם ביאת של היתר דל כל הראיות הראשונה מהכא וימים ראשונים יפלו עכשיו הזמן לאוסרה כי ראתה ג"פ אחר לידה שלישת ובג' פעמים אתחזקת והרי היא אסורה לבעלה. ולכך הוצרך הגה הנ"ל לצרף דעת ר"ח דמתיר כשאינו רואה מתחילת נשואי' וגם הואיל וחזינן בלידת הקודמת הי' ראי' היתר בנתיי' מסתמ' מחמת חולשת הלידה והוי כמכה ותולה וזה פשוט וברור והרבני' הנ"ל לא עיינו כל צורך בהגה הנ"ל ובנו יסוד נופל על הנ"ל וזה פשוט ונכון:

יב

ותלינן בלידה כמו שתלינן במכה נרא' דלשון מושאל הוא רק לענין רואה דם מחמת תשמיש אבל לא לטהרה לגמרי לבעלה דהא הבעל הגה לא סמך עצמו אהך שריותא דהוכה מחמת חולשת הלידה לחוד רק בצירוף סברת ר"ח דדוקא ברואה תיכף לאחר נשואין אבל לא לאח"כ וא"כ זה מצרף לבל תהי' אסור' לבעל' אבל לטהר הדם אין סברת ר"ח מועיל ואהך סבר' לחוד לא סמך עצמו בעל הגה ופשוט: והנה הרב הש"ך בס"ק ל"ב כ' דבשמש תוך ימי טוהר אף דאסרינן עכשיו דם טהור היינו לענין שלא יהי' טהור אבל שתהא בחזקת רואה דם מחמת תשמיש לא ודבריו צריכין ביאור דכיון דכל הטעם משום דאתחזקת לראות מחמת תשמיש וא"כ מה בכך דדם טהור הוא הא קיי"ל מעין א' רק התורה התירה אותו בימי' אלו וא"כ סוף כל סוף הוחזקה שרואה ממעין הוא דם בעת תשמיש וא"כ אף לאחר שיעברו ימי טוהר כשתשמש תראה ואם כוונתו לומר דהא זה רואה מחמת תשמיש הוא רק מתורת וסת דקבעת וסת לראות בזמן ביאה ואמרינן בגמ' דף י"א ע"ב דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה לי' וסת אפי' למ"ד מעין א' הוא אך מלבד דאין זה רואה דם מחמת תשמיש שוה לכל דיני וסת אחריני והחמירו בו חכז"ל דאל"כ ביוצא לדרך דמותר לשמש עמה סמוך לוסת תהי' מותר' ביוצא לדרך לשמש לו בפעם הרביעי ואשה שראתה בביאה ג"פ ובביאה ג' נתעברה כשהי' הוכר העוברה תהי' מותרת לבעלה דהא היא בחזקת דמי' מסולקת ומותרת לו אפי' בימי וסתה (ועיין מש"ל בספק בזקנה) א"ו דהחמירו חכז"ל בזה וא"כ אף דהקילו לענין וסת מנלן דהקילו לענין זה אף גם דין זה יש בו פקפוקים רבים חדא דהא הרשב"א בת"ה העל' דהך שקלי וטרי' בגמ' למסקנא לא קאי דקיי"ל כמ"ד מעיין א' הוא וקתני מבקשת לישב ולא יושבת דלא קבעה לי' וסת וא"כ הך דינא דמימי טהרה לימי טומאה לא קבעה לא קאי דבלא"ה קיי"ל דאין אשה קבעה וסת בימי מניקתה ע"ש ועוד דהא כתב הב"י בסי' קפ"ט גבי אשה קובעת וסת בימי מניקתה דעכשיו דנוהגים איסור בדם טוהר אף וסת בהן קובעי' ע"ש וא"כ מכ"ש כאן ובאמת לענ"ד נרא' דכן דעת התו' דהקשו שם בד"ה אפילו וכו' דלר"א דס"ל אשה שעברה עלי' ג' עונו' די' שעתה תבדוק בימי טוהר דלמא תפסוק ג' עונו' דה"נ מימי טהרה לימי טומאה לא מיקרי הפסק עכ"ל והקשה מהרש"א דהא לר"א מניקה א"צ הפסק ג' עונות רק ר"י ס"ל כן ועוד הקשה דלקמן בפ' בנות כותי' אמרינן לר"י בהפסיקה שנים בימי עוברה וא' בימי מניקתה ללוי אפילו ראהו בימי טוהר הוי הפסקה ולרב כשאינה רואה בהן והניח בצ"ע ובאמת לק"מ דתו' לא מקשה מר"י דמשנה לא מיירי מהך דר"י רק הקושי' לר"א דאיירי בהוא המשנה ובקושי' המהרש"א י"ל דתו' ס"ל כהפוסקים דאין אשה קובעת בימי מניקה והא דפריך אדם טוהר דהיינו במת בנה או הפילה דליכא דין מניקה לר"מ דמשנה כוותי' ועיין בתו' בפ' בנות כותי' וא"כ דקושי' הגמ' היא בכה"ג דלא שייך בי' מניקה אף קו' התו' לר"א א"ש ולק"מ ולפ"ז גם קושי' ב' לק"מ דס"ל לתו' הא דבימי טהרה לא קבעו וסת או דלא קרוי הפסקה היינו הואיל ולא איכפת לי' בדמי' לדקדק בהן דהן דמי' טהורי' אין כאן קביעות וסת דאמרינן אפשר דמקדמי וחזי' יום ויומי' דבתר תחילת ראי' אזלינן רק היא לא שמוה על לב לדקדק בהא ולהשגיח בהרגש' הדמי' ולכן אין ראי' לוסת וכן אין הפסקתה ראיה להפסקה דאמרינן באמת חזי' רק לא דקדקה בכך כראוי אך זהו לר"א דע"כ הקביע' וסת או הפסק תתחיל מעכשיו דבימי עבורה א"כ קביעות וסת ולא פסיקת דמי' דבימי עבורה בלא"ה די' שעתה כקו' המהרש"א רק עכשיו דמת בנה ואינה בגדר מניקה נימא דתבדו' בשביל וסת או הפסק' שפיר אמרי' כנ"ל דאין ראי' דלאו משגיח' כ"כ אבל לר"י דאמר שני הפסקות בימי עבורה וא' בימי מניקתה בזו ודאי י"ל כיון דבלא"ה אתחזיק בתרי זימנא ולרבי הוי חזקה רק בוסת אנו מורין כרשב"ג מ"מ אם היא בודקת ולא מצאה בימי טוהר ודאי מיקרי הפסקה דלמה נימא דלא דקדקה בכך כראוי דמה דחזינן דבימי עבורה ג"כ הפסיקה ב"פ ולא ראתה ולדין תורה כבר היא מוחזקת ועומדת ולמה נתלה דלא דקדקה כראוי אדרבה יותר מסתבר לומר דאין היא בחזקת דמי' דהא הפסקת שני' מימי עבורה מסייעין לה וזה פשוט ולכך שפיר אמרינן לקמן לרב דאם לא ראתה שנים בימי עבורה וא' בימי מניקתה דקרוי הפסקה: ומכ"ש ללוי דאפי' רואה הוי הפסקה דרחמנא שווי' להפסקה ולדעת אם נפסק מעין הטמא ודאי דמשגיחה דלולי כן היא טמא' נדה וא"כ לא שייך לא משגח' דאם התחיל מעין טהור אפילו רואה להדי' הוי הפסקה וא"כ אין כאן חשש ופשיטא דקרוי הפסק ולק"מ: ולפ"ז דכל הטעם דלכך מן ימי טוהר לימי טומאה לא קבעה וסת משום דאינו מדקדקת לדעת אם תראה דם או לא לדידן כל הדם שרואה בו טמא ואין האשה מבחנת להבדיל בין דם לדם מה שאסר מהתורה ומה שאסור מדברי התקנה פשיטא דבודקת עצמ' כמו לכל הימי' מבלי שנות וא"כ פשיטא דקבעה וסת ומכ"ש בענין וסת דרואה מחמת תשמיש והגע עצמך כמו שאמרו מימי טהרה לימי טומאה לא קבעה כך חמרה בימי מניקה לא קבעו וא"כ אשה זו שראתה עכ"פ בימי מניקה מחמת תשמיש לא תאסרה אח"כ דהא לא קבעה א"ו דזה אין ענין כלל להך דרואה מחמת תשמיש כלל ודברי הש"ך ליתא: אמנם זהו נראה לענ"ד דאם ראתה ג"פ מחמת תשמיש ובביאה הג' נתעברה דעכ"פ אסורה לבעל נראה דאם ילדה אז בימי טוהר מותרת לבעלה ואם לא תרא' בו הוי זה כמו בדיקת שפופרת דהא הך דאולי תראה בביאה רביעי' הוא רק חששא דרבנן ובדם טהור דהוא רק מנהג הגאוני' לאסור וכבר העיד הטור שבכמה מדינו' עוד בזמנו הי' בועלי' על דם טהור וא"כ לא נחוש בי' חששא דאולי תרא' דכולי האי ואולי האי אין כאן איסור' וזה יותר טוב משנסמוך אשפופרת דיש בו קולות גדולת כמבואר בפוסקים עד שרבי' אמרו שאין לסמוך בזמן הזה אבדיק' שפופרת משא"כ זה פשוט ונכון וזה ג"כ ראי' דלא כמ"ש הא"ש והמ"י דכל חשש איסור של בעל הגה ש"ד הנ"ל הי' על לידה רביעית דלענ"ד בלידה הרביעית הי' מקלינן לבעול תוך ימי טוהר וא"ש ודו"ק:

יג

לאחרון פ"א וכתב הש"ך ס"ק ל"ה דהתם צריכה למיחש לוסת הגוף אפי' שלא בשעת וסת החודש וכו' שאני התם שהוסת הגוף בא מעצמו אבל וסת הגוף שבא ע"י אונס כגון קפיצה קיי"ל בסי' קפ"ט דאינה חוששת אלא בקביעת ביום ידוע ולא בכל פעם שתקפוץ ותשמש חשיב ע"י אונס כמו קפיצה וכו' עכ"ל ודבריו בלתי מובני' דא"כ לשיטת רש"י והטור דקפיצות מקבע וסת לחוד וגם לשיטת התוס' דוסת אכילת שום ודברי המחממי' קובעת וסת לחוד דאינה אונס כ"כ כמו קפיצות ומכ"ש תשמיש דהכל יודעי' כלה למה נכנסה לחופה א"כ קושיתו במ"ע וכן לשיטת הרשב"א דס"ל דקפיצה לחוד לא מקבע אפי' בג' פעמים וא"כ רואה מחמת תשמיש למה מקבע בג"פ בלי קביעות זמן ועכצ"ל דגם רשב"א מודה דמחמת תשמיש קובעה וסת לחוד הואיל וחימום תשמיש גורם ראי' דם וא"כ הקושי' במ"ע ולכן נראה דהך לחוש בפעם א' הוא מדרבנן וברואה מחמת תשמיש א"א לתקן כן דא"כ כל אשה שרואה בפ"א מחמת תשמיש תהא אסורה לשמש לעולם וא"כ לא הנחת בת לא"א דאם בפעם א' תמצא על שלו או בשלה אותיום תצא וזה פשוט ונכון:

יד

דם בתולים דין זה יליף הב"י מתוס' דנדה דקתני וכולן שהי' שופעת דם בודקין אותם בשפופרת חוץ מן הבתולה שדמיה טהורים שדם בתולים טהור וכו' עכ"ל ומזה דייק הב"י דע"כ מיירי לאחר זמן שטהורה משום דם בתולי' דאי בתוך זמן פשיטא דא"צ בדיקה דם טהור הוא וצ"ל דדעת הב"י אף לענין נידה אסרינן לי' בעבר זמן שגבלו חכמים כגון לילה א' לראתה בבי' אביה וד' לילות ללא ראתה כלל מ"מ לענין שלא תהי' בגדר רואה מחמת תשמיש אף בזה מקילין והיינו קצת כמ"ש לעיל הש"ך בסק"ה אמנם הרב בעל משאת בנימין בתשובותיו סי' מ"ז האריך בזה דלית' לחלק בזה וכיון דאסור' לבעלה משום נדה אף ברואה ג"פ היא כרואה דם מחמת תשמיש ואין חילוק בזה ועל התוספת' פירש לא לענין רואה מחמת תשמיש מיירי מבדיקת שפופרת רק לענין דם אי לטהרה לבעלה הרי הדם אסור בחזקת דם נדה אע"פ ששופעת מתוך הזמן לאחר זמן מ"מ אסורה בחזקת נדה עד שתבדוק בשפופרת זולת וחוץ בתולה בתוך זמן להגבל' חכמים דא"צ בדיקה שפופרת ונסתייע באמת מדברי תוס' דף ס"ה ע"ב ד"ה וכולן וכו' שכתבו בחד תי' בהא דתנן בבריית' וכולן שהי' שופעת דם ובאות מתוך ד' לילות לאחר ד' לילות וכו' כולן צריכות לבדוק עצמה דהפי' של בדיקה היינו בשפופרת או מהמקור או מהצדדים וכן משמע מתוספתא וכו' עכ"ל: ובאמת לא הבנתי דברי תוס' דבדיקה זו לאחר ד' לילות בשופעת מתוך ד' מה יהי בשפופרת אי לא נשתנו הדמים והרי הן כבתחלה כביאה ראשונה הרי ר' מאיר אומר מראי' דמי' משונים וכו' ומשמע דבלא נשתנו בשופעת מתוך ד' לאחר ד' ג"כ טהורין ואי נשתנו הא אפי' בתוך ד' טמאין ומכ"ש לאחר ד' וא"כ בדיקת שפופרת להתיר ולטהר באה דאם לא תמצא בראש המוך דמותרת דע"כ דם בתולים הן וא"כ קושית התוס' עדיין במקומו בתוך ד' לילות נמי אם נשתנו טמאה ואם תרצה לבדוק בשפופרת כדי לטהר עצמה מאן מוחה בידה וצ"ל לתירץ זו דס"ל לתוס' דאפי' לא נשתנו טמאה לאחר ד' לילות ואפי' בשופעת ומה שאמר ר"מ דמי' משונים היינו להחמיר בתוך ד' אם נשתנה הדם אבל לא להקל ולכתיר כשלא נשתנה ועברו ד' לילות שגבלו חז"ל ולכך צריכ' שפופרת להתיר אבל בתוך זמן טהורה וזה דוחק ועוד עדיין כל ראי' הב"י דאי בתוך זמן שנתנו חכמים לבתולה פשיטא דא"צ שפופרת דהא דם טהור הוא אף לזה הפי' קשה דאי איירי בלא נשתנה פשיטא דא"צ שפופרת הבתולה תוך זמן שקבעו חז"ל דאל"כ זמן לבתולה לדמים טהורין מה עבודתי' ולכן דברי התוס' דחוקין בזה התי'. ולעומת זה בתי' הראשון שכתבו תוס' בשופעת מתוך ד' לאחר ד' צריכה בדיקה לראות אם נשתנו דמים. א"א לפרש התוספת' הן דבדיקות שפופרת הוא לענין דם כמ"ש בממ"נ אם לא נשתנו א"צ שפופרת ואי נשתנו והשפופרת להתיר איך אמר חוץ בתולה הלא גם בתולה שדמיה משונים טמאה אם לא בבדיקה זו שמבררת שהדמים טהורין ומהצדדין הן. ואין להן לפרש בתוספתא רק כפי' הב"י דקאי ארוא' מחמת תשמיש ולכן עד שאנו נתפוס בתי' השני של תוס' דהוא דחוק כמש"ל נתפוס תירץ ראשון של תוס' וכן דעת רש"י להדיא דבדיקה זו לראות אם אינו נשתנו וכן הר"ן בחדושיו לנדה פירש ג"כ דבדיקה היא לדעת אי נשתנו ושופעת קמ"ל דה"א דא"צ אפי' בדיקה הרי דעת רש"י והר"ן ותוס' לחד תי' העלו דלאחר ד' בעי רק בדיקה לדעת אי נשתנה וא"כ ל"ל כפי' מ"ב בתוספתא רק כפי' הב"י ואיך לא נקל באיסור דרבנן להתיר אשה לבעלה במקום שיש ספק בתוש' ובפרט כי רש"י והר"ן מסכימין לתירץ הראשון של תוספת. אך מ"מ דין של ב"י צ"ע כי אף דנפרש התוספת' על רואה דם מחמת תשמיש מ"מ במ"ש חוץ מן בתולה דדמים טהורים מנ"ל לפרש דמיירי שכבר עבר זמן שגבלו חז"ל דאז היא בחזקת נדה כמ"ש הש"ך רק מיירי תוך זמן ומיירי שנשתנו דמי' וקיי"ל דטמאה היא מ"מ לאו רואה מחמת תשמיש היא דהא הוא בתוך זמן שגבלו חכמים רק הואיל ואשתני הדם חששו חז"ל להחמיר מבלי לטהרה לגמרי מבלי ז' נקי' אבל להחזיקה בחזקת רואה מחמת תשמיש לא החמירו כ"כ וזהו הכל בתוך זמן אבל לאח"כ לא והראי' דהא בהגהת ש"ד מביא בשם ר"ח להיפך דוקא ברואה מתחילת נשואין ולא הי' לה שעת הכושר כלל ולא הוחזקה בביאת של היתר כלל הוא דהוי רוא' מחמת תשמיש והפוסקי' שחלקו עליו לא ביקשו לסמוך אקולא גדולה כזו אבל לומר מהיפוך דאם לא הי' לה שעת הכושר ביאת של היתר בנתיי' מותרת לבעלה זה לא יתכן והגע עצמך ר"ח הך תוספת' היאך מתפרש לי' ולולי דמסתפינא לומר פירש אחר מה שלא מצאתי לתוס' ומפורשי' הייתי אומר דהך שפפור' הנזכר בתוס' הוא לא לענין תשמיש רק בשופע' מתוך ד' לאחר ד' שצריכן בדיקה והיינו כמ"ש רש"י והר"ן לדעת אי נשתנו דמים שלה וחדא מסמני' דם נידה אדום ודם בתולי' דיהה כמבואר בתוספת' אין לסמוך על ראי' דמים בפרוזדר ובבית החיצון דחולי ע"י זהומת צדדי פרוזדר מתשמיש וכדומה הדם בצאתו מרחם קולט הזוהמא ונעשה דיהה והפסיד מראהו ואדום הי' אלא שלקה והרי הוא דומה למראה דם בתולים ולכן צריכה להכניס שפופרת לתוך הרחם ולהוציא דם בשפופרת כדאמרינן בדף כ"א ע"ב הרואה דם בשפופר' ופירש"י הכניסה קנה חלול באותו מקום ונמצא בתוכו דם וא"כ אינו נוגע בכותלי צדדי רחם וצדדי פרוזדר כלל ובו יובחן על האמת הוא ירוק ודיהה או אדום וצלול כדם. וזה הוא לאחר זמן אבל תוך זמן אע"פ שצריכה ג"כ לבדוק אם נשתנה כמבואר לעיל בגמ' א"צ לטורח הזה להכניס שפופרת רק בודקת בבדיקה פשוטה כראוי. ואם לא נשתנה טהורה דהואיל והוא בתוך הזמן וכן הוא בתוספת' חוץ מן בתולה דא"צ לטורח הזה וצ"ל דגם דם בתולים ממקור רק הוא מצדדי מקור ולא מדם שבמקור עצמו דאל"כ כיון שמכניס שפופרת בלא"ה יתברר בלי שנוי אי מהדם נידה או מבתולים כמ"ש התוס' דזה מצדדי' וא"כ לא ה"ל להיות הדם בראש המוך ומכחול ועדין הדבר סותר לפי' רש"י ור"ן דפירשו דהבדיקה הוא לדעת אם נשתנה ולכך צ"ל דאף דנמצ' בראש מכחול יכול להיות מדם בתולים דאין זה מצדדי פרוזדר רק מצדדי רחם וצ"ע. ויהי' איך שיהי' לדינא אין לזוז מדברי רמ"א דצריך להרגיש כאב וצער ומפי' רש"י דפירש הרואה דם מחמת תשמיש וכו' לאו בבתולה קמיירי אלא בדם נידות משמע קצת כב"י דאל"כ מה קמ"ל פשיטה כיון דדם בתולים מותר כמבואר במשנה וס"ד דיהי' רואה מחמת תשמיש אלא דקמ"ל דאם היא בתולה אף שכבר עבר גבול שגבלו חז"ל כהנ"ל מ"מ אינה בכלל רואה ויש לדחות:

א

ס"א בש"ע ס"ה אם יש מכה וכו' ועש"ך וט"ז הבי' פלפול ארוך מהב"י וד"מ וב"ח אם המרדכי איירי בצירוף מכה או לא ועמש"ל סק"צ בזה. והנה אמוזה"ג בסק"ג האריך בזה ובסוף רוצה להליץ בעד המ"י להציל מהשגת הגאון ח"צ דכתב על הרב מ"י דהק' על המרדכי דס"ל תוך ימי וסת' מותרת הא דאמרינן בשבועת די"ח תוך ימי וסתה אנוס הוא ומה לי אנוס הא טהורה לגמרי דשגג דהמרדכי איירי בסתם רוא' מחמת תשמיש דאפשר מצדדים כי האשה אינו מרגשת בשעת תשמיש שום שינוי שיורה שנפתח מקורה משא"כ הגמ' איירי בשמש עם טהור' ואמרה לו נטמאתי שנפתח מקורה שהרי שמש מבפנים דהרי אמרינן אסור לפרוש באבר חי עכ"ל וכתב הוא ז"ל שקו' המ"י קאי ממה דהוכיח שם מנמצא על שלו דייק הגמ' מא"ל סמוך לוסת' ואכניס' וזהו א"א לומר דאמרו לו דא"כ נמצא לאח"ז א"פ מקרבן וכמ"ש בנידה פ' כ"ה וע"ל סקפ"ג וד"ל כיון דאיירי סמוך לוסתה אבל תוך וסתה טהורה דמשמע דמוסב אלעיל תוך ימי וסתה אנוס הוא ועוד ה"ל לגמ' לפרוש' עכ"ל:
והנה לכאורה לא אוכל להבין דברי קדשו במ"ש דקו' המ"י קאי מקו' הגמ' מא"ל סמוך לוסת' ואכניס' וזה ע"כ לא איירי כמהר"ץ דק' קו' הגמ' בנדה לאח"ז א"פ מקרבן ק' הא הגמ' מתרץ לי' ארגישה ואומר הרגשת שמש ויהי' הפי' איך שיהי' מ"מ איירי בהרגש' וכדברי מהר"ץ ועוד הא הגמ' רוצה לאוקמי הך מתני' דאפריש' קאי ופי' רש"י ותוס' דאמרו לו נטמאת והיינו כדברי המר"ץ וכן מוכח לומר כן דאל"כ מנא ידע' כלל ואף שבגמ' דוח' שם מ"מ לא מהשם הזה וצ"ע לכאורה וביותר קשה לי אף דהוא בעצמו הרגיש בזה וכתב וד"ל משום דאיירי סמוך לוסת' אבל תוך ימי וסתה טהורה דמשמע דמוסב אדלעיל ועוד ה"ל לפרושא ולא ידעתי מה דוחק הוא הא הוא ז"ל בעצמו דחה בזה הגאון שב יעקב לקמן דבסמוך לוסת' מוד' המרדכי ומ"ש ה"ל לגמ' לפרושא הא ס"ל לגמ' אי בתוך וסת' באמת אפרישה קאי וע"כ באמר' לו דאל"כ מנא ידע וכמ"ש רש"י בפי' וצ"ע. אמנם נר' ביאור דבריו יהי' כך וטרם אענה אמרתי להתבונן בחילוק של מהר"ץ דלכאור' חילוקו אמור' בספר מהרא"י והביא הב"י בס"ז וז"ל וגם אשר כתב' דנרא' לך דספיק' היא הואיל ותמיד ראתה בלא הרגש' אין סבר' לומר הרגשת עד הוא אין נרא' דרוא' מחמת תשמיש נמי אין מרגשת דאי מרגשת דנפתח החדר פשיטא טמאה אנא אמרינן הרגשת שמש אע"ג דבכ"פ בלא תשמיש אינו רואה כלום בלא הרגשה וחשב לה ספיק' דאורייתא עכ"ל ולכאורה משמע כדברי מהר"ץ דיש חילוק אם מרגיש' שנפתח החדר או לא אמנם לכאור' לית' לדברי המר"ץ ומת"ה הנ"ל מוכח דאין חילק כלל דהנה באמת החילק הנ"ל לא אוכל להבין דמה הפרש יהי' אם מרגיש בפתיח' המקור או לא בשעת תשמיש דאף אם אמרו דמרגיש כנ"ל עדיין יש לתלות בהרגשת שמש והיא מטעם קטעה דסבורה דהרגשת דם הוא ואם רואה דם לאחר תשמיש. בלי הרגשה כלל ג"כ איכא ספק אולי הי' מרגיש' בשעת תשמיש והיא סבור' דהרגשת שמש היא וכאשר באמת מתרץ הגמ' בנדה ארגיש' ואימר הרגשת שמש ועיין לעיל סקפ"ג בדברי אמו"ז הספק בפי' הגמ' הוא כב' סברות הנ"ל עכ"פ אף אם אמר' לו נטמא' י"ל ג"כ דאיכא ספק דאורייתא אולי הרגשת משמש הוא והיא סבורה דהיא הרגש' דם אבל מ"מ הדם מצדדים ומחמת מיעוך תשמיש לשיטת המרדכי דאלים הך חזקה אורח בזמנו בא וכן הפי' בת"ה דכתב דאם מרגיש שנפתח מקורה פשיטא טמא' (היינו אם לא יוכל לתלות בדבר אחר אבל בשעת תשמש תולה הרגשת' בתשמיש) וזה הוא שכתב הת"ה אלא אמרינן הרגשת שמש הוא ולכאור' מוכח דפי' כן הוא דאל"כ דאם אמרו לו נטמאת אפי' בשעת תשמיש תולה הדם ממקור הא דרצה הגמ' לאוקמי בשלא סמוך לוסת' ואפריש' קאי והיינו באמרו לו כמ"ש רש"י ותוס' לשם ק' אפי' לא נמצא כלל דם מ"מ לדעת ת"ה כיון שהרגיש' פתיחת המקור לעולם טמא' ואפי' חייב קרבן ג"כ כפי הוכחתי מגמ' דנדה אע"כ כיון דאיכא ספק אולי מתשמיש בא הרגש' והיא מטעה קטעה דסבור' דהרגש' בא מדם (והא דמחייב קרבן בנמצא על שלו. הא לעולם היא ספיק' דאורייתא ז"א כיון דראינו דוודאי ראתה בשעת תשמיש חייב קרבן דוודאי הרגשה מעלי' היא ועמש"ל סק"ץ בזה) וזה שכתב הת"ה אלא אמרינן דהוא הרגשת שמש וחשב לה ספיקא דאורייתא ואם לא מרגישה כלל אמרינן ג"כ אולי מ"מ הרגיש' והיא חושבת דהרגשת שמש היא אבל הי' הרגש' מעלי' ואף שיש לדחות קצת פי' זה בת"ה מהשואל מ"מ לא אוכל להבין חילוק של מהר"ץ אף דנדחק דיש חילוק בין הרגשה מעלי' להרגש' כ"ד וזה לכאור' משמע ג"כ בדברי אמוז"ל בסקפ"ג שכ' לתרץ קו' התוס' הכא למה ל"פ מסיפ' אבל באמת כדמעיין בדברים שפיר ירא' דלית' לזה דאין חילוק כלל כי לעולם איכא ספק הרגש' מדאורייתא ומ"מ יפה תי' על קו' התוס' ובאמת לפענ"ד אין שום חילוק כלל דלעולם איכא ספק הרגש' וכן צ"ל בדברי הג' אמוז"ל כאן ומקודם כאשר דוחק דבריו ותי' המ"י על קושי' זו דאין חילוק בין הרגש' כלל ע"ש וא"כ צ"ע:
ומעתה נראה לי דביאור דברי אמו"ז הגאון ז"ל כך דפי' דקו' המ"י קאי על הך דאמרינן בגמ' מ"ל בסמוך לוסתה ואכניס' קאי וע"כ דס"ל לגמ' שלא בסמוך לוסת' אין חייב על כניסה דה"ל אנוס וכאשר באמת מתרץ לעולם אימא לך בשלא סמוך לוסתה ואפריש' קאי והיינו אכניס' אנוס הוא וכמ"ש רש"י ותוס' בפירוש לשם וע"ז שפיר הק' המ"י מ"ל אנוס הא טהור' וא"ל כסבר' מהר"ץ דאיירי דאמרו נטמאת בבירור גמור דנפתח מקורה ופירס' נידה קשה א"כ לאח"ז אמאי פטורה מקרבן כאשר באמת הק' תו' והניח בצ"ע אך כבר תי' אמו"ז הגז"ל בסקפ"ג דאיירי הכא דאמר' לו שמרגיש בפתיחת המקור אבל מ"מ ספק דאורייתא היא ואין ראי' כלל שודאי נידה היא ולזאת פטורה מקרבן ולק"מ קו' תו' אמנם א"א כסברת מהר"ץ דכל החיוב מחמת הרגשת' היא כיון דהיא אומרת מרגיש אני שפורס' נידה וס"ל דיש חילוק דאם אומר' שוודאי מרגיש' שנפתח מקורה האמת אתה בלי ספק כלל דהרגש' ממקור' עד שהמרדכי ג"כ מודה דלא תלינן בצדדים קו' התוס' במ"ע אימא סיפא אע"כ אפילו לשיטתו של מהר"ץ לא איירי הכא בכך כנלפענ"ד הפי' בדברי אמוז"ל וע"ז כתב וד"ל דס"ל לגמר' דאף דבאמת שלא בשעת וסתה באמת טהור לגמרי כי לא נזכר בפירוש אי אנוס או טהור לגמרי ז"א דמשמע דמוסב אדלעיל דקאמר בפירוש אנוס הוא ועוד ה"ל לגמ' לפרושא דאפי' טהור דלא יטע' לומר שלא כדעת המרדכי דמ"מ תולה בדם מקור רק אנוס כנ"ל לפרש דברי קדשו:
ובאמת לולי דמסתפינ' לדבר נגד גדולי אחרונים אמרתי לתרץ בפשוט דהא כל ההיתר של המרדכי הוא מחמת הך חזקה אורח בזמנו בא אמנם אם ראינו ששינת' וסתה ולא ראתה בזמנה הקבוע' לא ודאי מודה המרדכי דלא יוכל לסמוך על הך חזקה אורח בזמנו בא ולתלות הך מחמת מיעוך תשמיש נגד הרוב דמים באים ממקור א"כ י"ל דהגמ' הכי איירי שלא בשעת וסתה אנוס דהיינו בהי' להאשה ההיא תמיד וסת קבוע רק פ"א קודם לשימוש' עקרת' ולא ראתה בזמנ' הקבוע לה ועדיין לא ראתה כלל ומ"מ על הכניס' אנוס דה"ל כאשה שיש לה וסת דווסת אינו נעקר כי אם בג"פ אבל מ"מ גם המרדכי מודה כיון דכבר עקרת' פ"א ועלולה היא לרחות דתולה הדם הזה בשעת תשמיש בדם מקור דאולי היום יקבע הוסת ולא יוכל לומר דודאי דם צדדים הוא כיון דאורח בזמנ' בא הא כבר עבר' זמן וסתה ולא ראתה ואיתרע להך חזקה אורח בזמנו בא ולק"מ ובזה ניחא ג"כ הא ק' להבין למה הבעל חייב על יציאתו באבר חי אף דהיא אומרת שמרגישה בפתיחות המקור דחשב הבעל כיון דאין זמנה לראות וחזקה דאורח בזמנו בא מטעה היא קטעה וחשבוהו שהיא מרגשת בפתיחות המקור אבל הוא רק הרגשת שמש כדמשני הגמ' לעיל אימר הרגשת שמש וע"ל בדברי הג' אמו"ז בסי' קפ"ג אך אם כבר עקרוהו פ"א ועדיין לא ראתה כנ"ל ודאי חייב גמור על הבעל לפרוש כיון דהיא אומרת מרגשת ועלולה היא לראות ותשמיש גורם להזיל דם ודמים להיכן אזלת פשיטא צריך להפריש דוודאי יותר גרוע מסמוך לוסתה ומודה המרדכי דטמאה ולק"מ וביותר יוכל לומר דראתה אח"כ עוד פעמים ושלש באותו יום וא"כ איגלא מילתא למפרע דקבעה בזה היום וסת ודם מקור לגמרי הוא ומודה המרדכי ולק"מ. או י"ל דאיירי דרגילה לראות בתחילת יום ושימש בלילה שלפניו א"כ מודה המרדכי דתולה הקלקול במקולקלה וכמ"ש הפרישה הפי' בש"ע בסימן זה ס"ד דאם שמשה סמוך לוסתה דתולה בוסתה כנ"ל דאז מותרת לשמש ונקרא שפיר שלא בסמוך לוסתה וק"ל:

ב

סעיף ב עיין מ"ש הגאון אמוז"ל בס"ק הנ"ל לתרץ קו' הגאון ש"י דהק' לשיטת המרדכי וכדעת הש"ך דתולה בדם צדדים היאך מחייב קרבן בנמצא אותיום הא אפי' טהורה וכתב הוא ז"ל דלק"מ דהא הגמ' מוקי הך משנה בסמוך לוסתה ובזה מודה המרדכי ולק"מ וטרם אענה אמרתי להתבונן בדברי הקו' הנ"ל דלכאור' קו' זו ק' אף להחולקים על המרדכי דטעמא דלא אמרינן הך חזקה אורח בזמנ' בא להתיר דם דקיי"ל וסתות דרבנן והמרדכי ס"ל מ"מ אלים הך חזקה אפי' לקולא כנ"ל עכ"פ כולם מודה דאיכא עכ"פ ספק אי דם מקור או מצדדים ובאמת אין זמנ' לראות ובפרט דאין כאן הרגש' ודאי דאולי מחמת תשמיש א"כ קשה היאך מחייבן קרבן מספק אך זה יש לדחות כיון דאיכא ריעות' דדם לפניך וגם הי' הרגשה ורוב דמים ממקור וכאשר הוכיח הגמ' מזה דרוב וקרוב וכו' וכבר כ' הרמב"ם פ"ט מא"ב בדקה א"ע בעד ומצא דם בפרוזדר הרי זה בא בהרגשה ואף שיש לדחות דרמב"ם כ' היכא דליכא למיתל' דדם בא ממקום אחר ורוב באים ממקור ומיעט מצדדים מעוט' דל"ש הוא ואזלינן בתר רובא אף דהוא נגד חזקה ומיעוט דל"ש אבל גבי תשמיש דמיעוט מצדדים מחמת מיעוך תשמיש מעוטא דשכיח הוא וסמוך מיעוט לחזק' וכו' ולא אזלינן בתר רובא כנגדו וכמ"ש המהרש"א בחולין די"א וכן דעת הרא"ש שם וכמ"ש לקמן מ"מ יש לדחות ועי' בנדה דף י"ח ובתוס' בכור' ותוס' ורא"ש ר"פ שילהי דיבמות ע"ש ובלא"ה עי' תוס' דף ס' ד"ה אימא שמש וכו' מ"ש מהך ספק) אך על המרדכי דתולה בלי ספק בדם צדדים ומטהר האשה לגמרי לית' לכל הנ"ל הקו' ש"י במ"ע ובאמת א"א כחילק המהר"ץ אפשר לדחות גם קו' הש"י הנ"ל אך עדיין ק' לי אפי' להחולקים על המרדכי מ"מ עכ"פ נכנס בגדר ספק דאולי מצדדים א"כ קשה בסיפא נמצא על שלה לאח"ז וכו' וטמאים שניהם מספק קשה בשלמא טומאת' שפיר דהוא רק חד ספק אולי ממקור וכו' אך טומא' הבעל ה"מ הא איכא ס"ס אולי דם טהור לגמרי ואת"ל דם נידה אולי לאח"ז והבעל טהור (וא"ל כיון דיש ספק הרגשה בשעת תשמיש תלינן באותו הרגש' וכאשר נאריך בזה לקמן הא תוס' דף י"ז בד"ה דם וכו' כתב בפי' ר"ח כיון דלא נמצא על שלה איכא הוכח' דמעלמא וכו' א"כ י"ל כיון דל"ל גם על שלו איכא הוכח' דלאח"ז בא) אך י"ל דהספק מצדדים הוא נגד הרוב דמים ממקום אינו נכנס בגדר ספק כמ"ש הט"ז סק"ץ (וכאן ליתא לקו' המ"י דהא איכא ס' הרגשה כנ"ל) ועי' בתוס' בנדה דף ס' הנ"ל וא"ל אף בחד ספק מותר כיון דחזקה מסייע (כמ"ש תוס' כתובת ד"ט וכמש"ל בסק"ץ) וריעות' אין כאן די"ל דמצדדים או השתא הוא דאתרע ז"א דמ"מ יש לדחות כיון דאיכא ס' הרגשה אתרע לחזקה וצ"ע:
אמנם למרדכי וודאי לשיטת הש"ך דמטהר בלי צירוף מכה ק' אף גם להנך פוסקים דגם המרדכי מצריך צירוף מכה והיינו כמ"ש הרמ"א דאיכא ס"ס אולי ממכה וכו' ק' בשלמא היא טמא' שפיר כיון דהוא רק חד ספק אך על טומאת הבעל דאיכא גבי' ס"ס כנ"ל קשה למה יהיה טמא (ובהך ס"ס אין כאן קשי' כמ"ש הש"ך על רמ"א דאינו מתהפך או דהוי כספק אונס) ובסיפ' גופא ודאי ל"א כחילוק מהר"ץ דאמרו לו וכו' וצ"ע. ותמהני על הגאון הש"י דתמה על המרדכי לשיטת הש"ך ולפ"ד אפשר להקשות אליבי' דכ"ע כנ"ל ולכל המפורשים הב"י וד"מ והב"ח דאינו מתיר כ"א בצירוף מכה משום ס"ס קשה מסיפא כנ"ל וצ"ע אך א"א כדברי אמו"ז הגאון ז"ל כיון דמתני' איירי כדמוקי הגמ' בשבועת בסמוך לוסתה גם המרדכי מודה גם קו' הנ"ל לק"מ ועסק"ץ כ' קצת ראי' למרדכי. אמנם האמת אגיד גוף השו"ת כעת אין בידי לעיין בו ואם קו' ממתני' היאך מחייב קרבן הא טהור' להמרדכי יפה תי' אמוז"ל הגאון זצ"ל דהגמ' אוקי להך מתני' בסמוך לוסת' ובסמוך לוסת' מודה המרדכי ולק"מ וגם קושיותינו הג"ל מסיפ' לק"מ אך עדיין ק' לי הן קו' הש"י והן קושיותי' מסיפא כנ"ל על הגמ' דשבועת דרצה לאוקמי בשלא סמוך לוסתה ואפרישה קאי ודח' משום דנמצא קתני וקשה הא לשיטת המרדכי לש"ך דטהור לגמרי היאך מחייב קרבן וגם קו' הנ"ל לכל השיטות קשה בסיפ' למה יהי' הבעל טמא הא איכא ס"ס וע"כ צ"ל דמתני' איירי בסמוך לוסת' כתי' אמו"ז הגז"ל ובסמוך לוסתה מודה המרדכי והיאך ס"ד לאוקמי בשלא סמוך לוסת' וצ"ע. אמנם לפענ"ד הקלוש' י"ל כמ"ש לעיל לתרץ קו' המ"י או דס"ד בגמ' דמתני' איירי שלא בסמוך לוסת' רק דהי' לה וסת קבוע עד עתה ובסמוך מקודם לא ראתה בשעת' וקבוע לה ובזה מודה המרדכי וכו' או דס"ל להגמ' דמתני' איירי שלא בסמוך לוסת רק סמוך לוסתה כדעת הפריש' יום או לילה לפניו ובזה ג"כ המרדכי מודה ולק"מ וק"ל:

ג

סעיף ג בש"ע בהג"ה וכן אם אין לה וסת קבוע והגאון הש"ך ס"ק ס"ב הקשה דבמרדכי משמע רק לענין כתם ועוד הקשה דאין כאן ס"ס דתיכף מתחיל אולי דם נדה ולפענ"ד אפשר לומר הא כבר מבואר בסקפ"ד דאשה שאין לה וסת קבוע אז מסתמ' וסתה ל' יום ובתוך למ"ד מיקרי שלא בשעת וסתה וא"צ בדיק' לבעל' וא"כ ס"ל להרמ"א כיון דבתוך למ"ד מיקרי שלא בשעת וסת' וא"צ בדיקה אפשר הדר' לסברת המרדכי דאורח לא יבוא קודם זמנו היינו תוך למ"ד א"כ תולה הדם בצדדים וגם איכא מכ' והוי ס"ס מעלי' אך כמש"ל ל"ס המרדכי כן וצ"ע. או י"ל דכב' כתב הג' אמוז"ל בסק"ו דקו' הש"ך דהוי ס"ס כספק אונס חד וא"כ י"ל דהכא מדאורייתא מותר (מלבד מ"ש חמו"ז הגז"ל דחזקה דאורייתא מסייע) דהכא כיון דאיכא מכה בא"מ צריך הרגש' מעלי' שבא דם מהמקור בלי ספק וא"כ איכא ס"ס אולי לא הרגיש' כלל ואף אם הרגיש' אולי מהמכ' אותו הרגשה ומדאוריי' אינו טמאה עד שהרגיש' וא"כ אין אסור' אפי' בראת' רק מדרבנן ובדרבנן שפיר אמרינן ס"ס אפילו כספק אונס חד כאשר י"ל בכללי ס"ס בדוכתי טובא וצ"ע:

ד

סעיף ד בש"ע שם בהג"ה מ"מ בשעת וסתה אין תולה בה דאל"כ לא תטמא' לעולם וכתב הש"ך ס"ק כ"ו דאם מרגיש' שדם זה בא ממכה תולה בה דל"ש ל"ת לעולם דהא אם מרגיש' תטמא' ועוד תקשה הוכח' זו לרשב"ג בפי' כ"ה ועוד לפי מסקנ' דשם דפליג' בוסתו' דרבנן קשה לכן מחלט דאם מרגש' שדם זה בא ממכה טהור' וכתב עוד הא דכתב הב"י וד"מ והגהת פריש' דהרמב"ם בפ"א מא"ב חולק בזה ואינו כי הרמב"ם העתיק לשון הש"ס עכ"ל והנה באמת אף כי פרושו דוחק דהרמב"ם איירי דווקא שמרגשת עתה שבא ממכה דה"ל לפרושי דאם אינה מרגשת דטמא' הקצר' לשונו אך באמת י"ל דהרמב"ם ס"ל דאין חילוק כלל בין שהיא אומרת שמרגש' שבא ממכה או לא דהא הרמב"ם כתב בא"ב אפילו נזדעזע כל גופ' תולה במ"ר וה"ה ס"ל הכא אף דהיא אומר' שבא ודאי ממקור אינו חוששת לדברים דאמרינן מטע' קטעה כמ"ש הרשב"א וכי עינים באותו מקום לידע אם הרגשת' בא ממכה לכן מטהרת' לעולם דתתלה לעולם במכה אמנם מזה אין ראי'. אך בגוף הדין אף שאין אני כדאי להרים ראשי נגד אור ישראל הגאון הש"ך כי ידעתי מך ערכי שתולעת ולא איש אנכי וח"ו שרוצה לסתור דברי הש"ך ובפרט כל דברי הש"ך המה דברי תוס' דף ט"ז ד"ה ומר וכל הקו' שהקש' על הש"ך וכל תרוצים הוא נגד התוס' דכ' בפירוש כדברי הש"ך רק באתי לדון פני בקרקע כי לפענ"ד הקלוש' ונמוכ' יש לפקפק בהך התיר' והכרח שהבאני לזה מלבד שהרמ"א פה סותם בלי חילוק ובסקפ"ח גבי הפיל' מיני יבחישן כו' אוסר תוך וסתה אף דוודאי ממכה הוא ול"ש האי טעמא א"כ ל"ת לעולם כאשר באמת הק' הש"ך עליו שם וגם דעת הב"י וד"מ ופריש' דכותבין דהרמב"ם חולק אינו כדעת הש"ך ז"ל אף גם רא' זה מצאתי מ"ש המרדכי בשבועת והבי' הב"י בסק"ץ וז"ל אשה שראת' דם מחמת תשמיש נאמנ' לומר מכה יש לי בא"מ שממנה יוצא הדם ודווקא שיודעת שיוצא הדם מהמכ' אבל מספק אין תולין בה אבל בשעת וסתה אפי' יודעת וודאי שהדם יוצא ממכה אין תולין בה רק כתמי' וכו' הרי בפרוש שלא כדעת הש"ך דכתב אע"פ שיודעת ודאי שהדם יוצא ממכה א"ת בה והיינו שמרגשת שבא ממכה דלולי כך היאך יודעת ודאי ומ"מ פוסק בשעת וסתה טמאה וד"ל דאינו מרגש' עתה רק יודעת ע"י בדיקה שמוציא דם חי דיש חילוק אי מרגיש' דכל הדם הזב עכשיו הוא רק ממכה כדאיירי הש"ך או לא מלבד שזה דוחק גדול דא"כ א"צ לנאמנות דילה אם הוא ע"י בדיקה וכמ"ש הרשב"א ועוד ה"ל לפרש ולא לסתום ועוד הש"ך גופא סקפ"ז ס"ל להמרדכי דא"צ לידע כלל אם מוציא דם גבי רואה מחמת תשמיש והכא איירי המרדכי ברוא' דם מחמת תשמיש ואף שיש לחלק דמצירוף חזקה מ"מ הפי' קשה וביותר הדבר קשה לפרש כן בדברי הגה"ת מיימנות בפי"א מהלכות א"ב שכתב ג"כ ממש מפורש שלא כדברי הש"ך בשם ס"ה דאף דמרגשת שבא ממכה טמאה בשעת וסתה ועי' בב"י ס"ז שהביא דברי הרשב"א וכתב אבל הגהת מיימנו' וכן המרדכי כתב וכו' וכיון להמרדכי הנ"ל שלא כדברי הרשב"א ומוכח דאין הפי' כן הן בדברי הגה"מ והן בהמרדכי אשר חדא המה כדחוקי' הנ"ל רק לעולם אסורי' דהא אי איירי המה שאוסרי' רק ביודעת שהמכה מוציא דם זה ס"ל גם להרשב"א כמבואר בלשונו בפי' בת"ה והביא לשונו וגם לשון הגה"מ הב"י בס"ז מ"ש ולפענ"ד טעמא דמרדכי וגם ס"ה בהגה"מ שחוששת אולי טיפת דם נדה מעורבת בו וכאשר אדבר לקמן וצ"ע. אך בלא"ה קשת רוח אנכי לטהר אשה בשעת וסתה על דבורה שבא ממכה. הא מבואר בגמ' דף נ"ז ארגיש' ואימר ארגשת שמשהיא ולחד פי' לעיל קפ"ג דהי' הרגש' ממש רק הוא סבור' דהרגשת שמש היא פשיטא הכא אולי מטעה קטעה אף גם לאידך פי' היא סבור' דהיא הרגשה מעלי' ולא הי' הרגשת כלל ולזאת פטורה מקרבן מ"מ כתב הת"ה דהוי ספק הרגשה מעלי' א"ל א"כ איך נסמוך כאן ובפרט כמ"ש הרשב"א וכי עיני' בין מכתה לידע וצ"ע ור"ל דמרגשת כאב במכה כש"ל ס"ז כי עדיין י"ל אולי טעות' היא ובלא"ה ק' וודאי כפי שהביא הר"ן בשבועת והביא הב"י בסקפ"ד בשם הרי"ף והרמב"ם וכן ס"ל הראב"ד דאם עבר' וסת' בעלה בא עלי' בלי שאלת פי' דאין חוששת כלל לוסת כיון דהיא דרבנן א"כ י"ל ה"ה אף דודאי ראתה כיון שאמר' שממכה הא ה"ל כדיעבד ומותרת אפי' בשעת וסתה ולק"מ (וזה אפשר טעמא דרמב"ם דמטהר' לעולם דלשיטתו אזיל דאין חושש בדיעבד כלל לוסת דרבנן ודלא כש"ך) אמנם תוס' והרא"ש וטור ורשב"א ויתר פוסקים ס"ל דאסור לבוא עלי' בלא בדיקה קשה כיון דראת' בהרגשה רק היא תולתה במכה להתיר דהא איכא לפענ"ד ס"ס לאיסור חדא אולי מטעם קטעה ואסורה מדאוריית' ועוד אולי דם נידה מעורב' בתוכה כמ"ש רש"י דף ט"ז ד"ה בזמן אף די"ל דרש"י כתב זאת למ"ד וסתות דאוריית' אבל לדידן דוסת דרבנן אין חוששין לזה מ"מ הא לכתחיל' לדידן אסור כמו דיעבד למ"ד ד"ת וא"ל כיוו דא"א לברורי' כדיעבד דמיא חדא לכאורה אפשר דמיא לבדקה בעד ואבד שאסור' לשמש כמבואר בגמ' ובש"ע סקפ"ו והטעם כ' ר"י משום דל"נ לו להביא כפרה ע"ש ומכ"ש הכא ועוד הא חזינן דהי' לאשה הזאת פעם וסת קבוע וגם עתה רוא' בזמן הקבוע לה היאך לא ניחוש לנדה (ועי' בתוס' מ"ש בדף ט"ז הנ"ל) אף דהאמת אתה שמרגשת שבא הדם ממכה (ונאמנו' ע"כ שלא בשעת וסתה) מ"מ אולי טעות' היא אף גם אולי דם נידה מעורבת בו ואדרבה הא עבר' וסתה אף דלא הי' מרגשת כלל וגם וסת דרבנן ומדאוריי' אין כאן איסור כלל מ"מ אסור' עד שבדק' מכ"ש אם ראתה בהרגש' רק היא תולת' הדם והרגשה במכה איך לא ניחוש דמטעה קא טעה או דם מעורב' בו ובפרט לדעת הכ"מ גבי כתמים אפילו דאיכא ס"ס ומדאוריית' טהור' לגמר' שראה חכמים להחמיר מכ"ש הכא גבי ספק א' והכא הספק דאוריית' דאולי טעות' בידה וגם אולי מעורבת בו טיפת נדה דאין יוכל לברר בהכרת דמים דאולי טיפת נדה כחרדל מעורב בו ועוד הא הכא וודאי ספק הרגיל הוא כיון דראת' מקדם בזמן הזה וצ"ע וא"ל דזה ספק דלמא ממכה וודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי אפילו לקולא זה דוחק כיון שהוא בשעת וסתה הוי ספק רגיל וכדומה וצ"ע ועמ"ש בסי' קפ"ח בזה. אף גם ק' בעיני ררש"י כתב זאת דחיישינן לתערובת טיפת נידה בה"א דקאמר דפליגא בוסת' דאוריית' הא לר"ב לעיל ס"ל אפילו בדקה ומצא טהור' טמאה דחזקה דוודאי ראת' בוסת הקבוע לה א"כ מה חידש רבי בשעת וסתה חוששין אולי טיפת נידה מעורבת בו הא וודאי טמאה אפילו לא ראת' כלל ועוד מאי לשון חוששת והיינו ספק הא וודאי טמאה נידה היא דחזקה דאוריית' דאורח בא בזמנו ושורפין קדשים על הך חזקה וצ"ע לכן נראה באמת דרש"י כ' זאת אף אליבי' דאמת דחוששין אולי דם נידה מעורבת בו דאף דוסת' דרבנן כמו דפסקינן כר' יהושע תבדוק וכל כמה דלא תבדק חיישינן לוסת וה"ה הכא חיישינן לדם נידה מעורבת בו ואף שהרגיש' שבא נימכה איכא ס"ס לאיסור אולי מטעה קטעה וחשבת שהרגש' בא ממכה ובאמת היא ממקור וגם דם נדה מעורבת בו וכל הספיקות אסורה מדאוריית' כיון דאיכא ספק הרגשה וחזקת טהרה אתרע כאן כיון דהוא בשעת וסתה ורא' בהרגש' רק היא תולת' הכל במכתה שאין לסמוך עלי' וכנ"ל וצע"ג בעיני הק'. שוב מצאתי בהרשב"א והבי' הב"י כעין קו' הנ"ל וז"ל וא"ת גבי שאר נשים חיישינן לעונת וסת אף דלא ראת' והאיך מתיר אתה זו בשעת וסת' ועוד הרי דם לפניך וי"ל ההיא דרבנן היא ומשום דאפשר למיקם עלה דמילתא אבל הכא ליכא למיקם אמילתא ואין דנין אפשר משא"א דא"כ אף אתה אוסר' על בעלה לעולם עכ"ל ואנכי הק' לא אוכל להשיג דברי קדשו חדא עכ"פ בשעת וסתה כ"ע מודה אף דבדקה ומצא טהור אסור' כל אותו עונה וא"כ הכא דוודאי ראתה ובהרגשה רק היא תולת' במכה ויש לחוש אולי מטעה קטעה או אולי טיפת נדה מעורבת בו והכל ספק דאוריית' כנ"ל ועוד מ"ש דא"כ אף אתה תאסר' לעולם לא אוכל להבין הא שלא בשעת וסתה מותר' וליכא מאן דאוסר אפי' אם יראה בשעת תשמיש ודברי קדשו צע"ג (וד"ל כיון דוסת' דרבנן א"כ אין חילק כלל בין תוך ימי וסת לעונת הוסת מדאוריית' ואם אנו באי' לאסר' אותה מחמת ספק הרגשה דאורייתא צריכין לאוסר' תמיד אם רואה דמדאוריית' אין חילק בין עת וסתה לתוך ימי וסתה דא ודא חדא דוודאי אף מדאוריית' יש חילוק בין וסת קבוע לאינה קבוע כי חזינן דרוב רואים בוסת' הקבוע שלהם ובפרט להך אשה דראת' מקדם פעם כפעם רק החילוק א"א וסתות ל"ד דאין מחזיקינן לודאי טמאה אפילו בלי הרגשה וראי' כלל או אם ראתה בוודאי בלא הרגשה וכדומ' אבל מ"מ ודאי יש לחוש אף מדאוריית' יותר בשעת וסתה משלא בשעת וסתה ועוד אף אי אמרי' דמדאוריית' אין חילוק בין שעת וסתה ושלא בשעת וסת' מ"מ כיון דוסתות דרבנן חוששין יותר בשעת וסתה מדרבנן וטמא' עכ"פ ועוד וודאי גם מדאוריית' אינו אסור' רק בשעת וסת כיון דלעולם היא ספק הרגשה ואולי דם נידה אך זה ל"ש דאשה יראה תמיד דם נדה ותולין בדבר הרגיל במכה אבל בשעת וסתה איכא דבר הרגיל דרגילה היתה מטרם שקרא לה מכה לראות דם נידה בזמן הקבוע לה כנגדה והדר' לספק דאוריית' וצע"ג. ובקו' הש"ך א"כ תקשה הוכח' זו אליבא דרשב"ג וזהו קו' התוס' הנ"ל וכתב כדברי הש"ך אם מרגשת ממכה מותרת י"ל דמודה רשב"ג דאף דס"ל דאינו חוששת כלל לוסתה באם אומר' אשה שמרגשת שבא ממקור ודאי טמאה כיון דבלא"ה יש לחוש לכך ולמה סמכינן להקל על מטעה קטעה ובפרט דאיכא כנגדה אולי טיפת נדה מעורב' בו. וביותר י"ל לתרץ קו' הש"ך הנ"ל דהנה הרמב"ן כתב והביא הטור ס"ז דבזמן הזה שאין אנו בקיאין במראות דמים אין סומכין לתלות במכה אף דהרא"ש חולק אפשר כ"ז שלא בשעת וסתה אבל בשעת וסתה מודה כיון דיש עוד חשש דלמא דם נידה מעורבת בו ולפ"ז מתורץ קו' הש"ך די"ל בפלוגת' רבי ורשב"ג אפי' שמרגשת שבא ממכה אמנם העיקר חשש כמ"ש רש"י דלמא דם נדה מעורב' בו ובזה ס"ל רשב"ג כיון דוסתו' דרבנן ל"ח ורבי ס"ל חיישינן ובמסקנ' ג"כ י"ל כן אבל ברור הי' להם דהוא דם מכה דבזמן הגמ' הי' בקיאים במראות וכן מוכח מפשט' דשמעת' הרואה דם מחמת מכה שלא הי' שום ספק שהכל דם נידה הוא רק חשש על תערובת נדה וא"כ שייך שתטמ' אם ניכר הדם שהוא דם נידה ולק"מ מרשב"ג אבל עכשיו אשר בעו"ה חשכה עינינו מלראות ולהבחין הדם על בורי' איכא ס"ס לאיסור אולי היא רק דם נדה ואולי מעורבת בתוכה ד"נ ובאמת תוס' דכ' כהש"ך באמת לס"ל כהנ"ל אך הרמב"ם דהתיר לגמרי שפיר כותבי' הב"י וד"מ והגהת פרישה דחולק על הך דינא וצע"ג:
ובד"א י"ל לתרץ קו' הש"ך א"כ תקשה הוכח' זו אליבי' דרשב"ג אשר לפי שיטת הש"ך יהי' קשה א"כ ל"ת לעולם על הרשב"א דמטהר לעולם וגם על הרמב"ם דשיטת הב"י וד"מ ופרישה די"ל להיפך וודאי אם ראתה בלא שום הרגשה כלל וא"כ מהתורה מותר לגמרי בפרט היכא דאיכא מכה (אף א"א דלא כמו שהוכחתי בסקפ"ד דאין זה חזקה דכל הרואים תמיד בהרגשה כ"א היכא דאיכא ספק הרגשת עד או שמש ע"ש (ועי' בתיו"ט בנדה) מ"מ הכא כיון דיש לה מכה שמוצי' דם ודאי ליתא להך חזקה וכיון דוסתות דרבנן לא אמרינן ארגישה ולא אדעת' ועי' תוס' דף נ"ח וספק דרבנן ונגד רוב דרואי' בהרגשה ודאי להקל אבל היכא דהרגישה ורא' והיא תולתה הראי' והרגשה במכה מהכ"ת להקל בספק הרגשה דאוריית' אולי מטעם קטעה ולזה אפשר הרשב"א והרמב"ם מודה היכא שהרגישה דטמא' דהוי ספק דאוריית' רק המה מיירי בלא שום הרגשה ושפיר מטהרין לעולם ולק"מ עליהם קו' הרמ"א א"כ ל"ת לעולם דאם הרגשה מודה דטמא' ולפ"ז לק"מ קו' הש"ך לרשב"ג א"כ ל"ת לעולם י"ל דפלוגת' איירי בלא הרגשה כלל דלא הזכיר כלל מהרגש' (וע"כ מוכח בלא הרגשה דאי בהרגשה כשיטת הש"ך ק' האיך קאמר רשב"ג דלא חוששין כלל הא משכחת דמרגיש שבא וודאי ממקור ופשיט' דטמא' אלא דלא איירי כלל מהרגשה) וא"כ שפיר תטמא' באם מרגשה ולק"מ ובאמת תו' שם לס"ל גם חילוק זה דכתב בפירוש כש"ך. ועפ"י הנ"ל אפשר יש לכוון דברי הרשב"א שעמדתי בו ופי' כך בתירוצו כיון דהוא ספק דרבנן והיינו בלי הרגשה כלל וא"א למיקם אמילת' להקל דאל"כ אף אתה אוסר' לעולם היינו בשלמא א"א דיש חילוק בין הרגש' או לא שפיר יוכל לחלק משא"כ אם לעולם אין חילק וזהו לא חיישינן אולי תרגישה בשעת תשמיש כי אפשר באמת באותו עונה עצמה אסורה רק אח"כ מותרת בלי טבילה אך זה דוחק וצ"ע. ובזה יש לכוון אפשר ג"כ דברי המרדכי שהבאתי לעיל וכה"ג הגה"מ בשם ס"ה שכתב בשעת וסתה אף שיודעת בוודאי שהדם יוצא ממכה אסור' היינו כהנ"ל כיון דהרגישה ה"ל ספק דאוריית' אולי מטעה קטעה כנ"ל אבל גם המה מודה אפשר באם אינו מרגשת כלל דאין כאן ספק דאוריית' דמותרת ואין כאן שום מחלוקת בדברי הפוסקים ושפה א' לכולם לולי תוס' הג"ל אשר ע"ז בנוי דברי הש"ך. וכן י"ל הרמ"א כאן איירי דווקא במרגשת דקאי על ודאי' יודעת שמכה מוציא דם ושפיר פסק דאין חולה בשעת וסתה וא"ל אם מרגשת פשיט' טמאה הא אפי' לא ראתה כדעת הת"ה חדא הא הרמ"א בד"מ מצריך דווקא ראי' אח"כ ועוד הכא כיון דיש לתלות במכה אפשר הת"ה מודה דצריך דם ושפיר כתב הרמ"א דאין תולה במכה וק"ל. אך מלבד שהיא להיפך מדברי התוס' והש"ך ומי אנכי הקטן נבזה וחדל אישים ובפרט שעפ"ז יצא לנו קולא באם אין מרגשת כלל אף גם ע"כ לס"ל כן להרמ"א דכתב בעצמו בד"מ דהרמב"ם חולק על הך דינא ולפ"ד הנ"ל אין כאן שום מחלוקת אך בדברי הרשב"א והרמב"ם אפשר לומר כן וצ"ע. לכן נראה בפשוט דהך דינא העתיק הרמ"א ממרדכי וסמ"ק והמה לשיטת' אזלו דעיין בב"י סקפ"ד הביא בשם המרדכי שכתב בשם מהר"מ אף דקיי"ל וסתו' דרבנן מ"מ דוקא אם בדקה בשיעור וסת אבל אם איחור זמן מה ודאי אסור' דסמכינן בזה בוסתו' דאוריית' דאורח בא בזמנו ועיין בד"מ שהביא שהסמ"ק ס"ל כן א"כ ברור דהמה ס"ל בשעת וסתה אפי' מרגשת שבא ממכה והיינו אפי' שכאב לה במקום מכה מ"מ אסור' דלא יהי' גרע אם ראה דם בהרגשה מאם לא בדקה בשיעור וסת ואף דרוב פוסקים לא ס"ל כוות' וגם הרמ"א בעצמו לא חש להביא' בש"ע מ"מ בזה אפשר כולם מודים כיון דלעולם לא יכול לידע אם ראתה ד"נ בוסת הקבוע ובפרט דאיכא עוד חשש אולי דם נדה מעורב' בו חושש כאן לדבריהם להחמיר בעת וסת' וקו' הש"ך א"כ תקשה הוכח' לרשב"ג י"ל כמש"ל וצ"ע. ובד"א אמרתי לתרץ קו' הש"ך לולי דמסתפינ' דאחוכי עלי בב"מ דהוא דבר חדש שלא נזכר בשום פוסק והוא נגד תו' דתו' הוכיח מכח קו' הש"ך כדברי הש"ך דאם מרגשת שבא ממכה טהורה ע"ש י"ל הא דפליגא רשב"ג ורבי היינו אם וודאי נדה היא לשרוף קדשים אבל לטמא משום כתם כ"ע מודה ורשב"ג ס"ל אין חוששת וטהורה היינו מבלי לשרוף קדשים ורבי ס"ל חוששת ושורפים קדשים וס"ד בגמ' בוסתו' פליג' רבי ס"ל דאוריית' וטמאה נדה ורשב"ג ס"ל דרבנן וטהור' מנדה אבל מ"מ מודה דחוששת אולי דם נדה מעורבת בו וטמא' משום כתם ומשני כ"ע ס"ל וסתו' דרבנן ובאמת טמאה משום כתם רק אי מקומי טמא פליגי ושפיר פרש"י שמא טיפת נדה מעורב' בו והיינו רק חשש דפי' כפי המסקנ' דוסתות דרבנן כדרכו של רש"י ולק"מ קו' הנ"ל על רש"י וניח' ג"כ מ"ש בד"ה מקומו וז"ל שהרי אתה אומר טהורה משום נדה וכו' ולכאורה הך משום נדה נראה כשפת יתר ולפ"ד הנ"ל ניח' ובזה ניחא ג"כ דהא לפ"ד רש"י וכל הפוסקים רבי בא להקל והיאך קאמר בשעת וסת' חוששין לוסת' ועיין מה שדחק רש"י ולפ"ד הנ"ל ניחא דבאמת מר אמר חדא ומר אמר חדא ול"פ כלל כי כ"ע ס"ל דטמא' מדרבנן והלשון טהורה דאמר רשב"ג יהי' פי' רק מנדה אבל טמאה עכ"פ משום כתם מבואר ג"כ בגמ' לעיל גבי עד שא"ב שר"ח הי' מטהר וס"ל לגמ' דהוא רק לנדה אבל מ"מ טמא' מדרבנן ולפ"ז וודאי אף דמרגשת שבא ממכה מ"מ טמא' כמו שפסק הרמ"א דטמא' מדרבנן אף רשב"ג מודה ולק"מ קו' הש"ך דא"כ ל"ת מעולם דבאמת טמאה מדרבנן וא"ק א"כ ל"ת לעולם מדאוריית' י"ל או דבאמת מדאוריית' אינו טמאה באם יש לה מכה כיון דהוצרך להיות בהרגש' וגבי מכה לעולם בספק ווסתו' ל"ד מוקמינן לעולם על חזקתה חזקת טהרה וטמאה רק מדרבנן קו' הרמ"א א"א דאף מדרבנן לא יהי' טמאה ול"ת לעולם לה"ל לגמ' ופוסקים לשתוק מני'. או י"ל כמש"ל דס"ל לרשב"ג דאם מרגשת שבוודאי בא ממקור טמאה אפי' ודאי נדה וכדומה חילוק' שבארתי לעיל. ובהכי יהי' על נכון דברי הרמב"ם ז"ל אשר לכאור' קשה בעיני למאוד דז"ל בהלכות א"ב פ"ח וכן אשה שראתה דם מחמת מכה במקור אפי' בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור שוסתות מדבריהם כמ"ש בהלכות משכב ומושב ע"ש ולכאורה נפלאתי למאוד הא דכתב והדם טהור היינו כרבי וכמ"ש רש"י דבא להקל שהדם הבא דרך המקור טהור וכן משמע בה"ה בהלכה י"ג ועיין בהלכות משכב ומושב דכתב בפ"א דדם ולד שיצא דרך דופן טמא וכו' משום מקור מקומו וכו' וכן כתב בהלכה י' וכן כתב בפ"ג מהלכות הנ"ל אשה שמתה ויצא ממנה דם טמאה משום מקור מקומו טמאה וא"כ היאך כתב כאן והדם טהור וצע"ג:
אך כפי מש"ל דפלוגת' רבי ורשב"ג רק לענין טומאת נדה אבל לכתם כ"ע מודה וא"כ כן י"ל בהרמב"ם דטהור' היינו משום נדה אבל משום כתם ודאי טמא' דלא מצינן חולק בזה כפי דברינו הנ"ל וע' ברמב"ם בהלכות משכב ומושב בפ"ג הנ"ל כתב שכל הטומא' הללו המה רק מד"ס ואין שורפין עליו קדשי' ועוד מבואר שם כ"פ שמקור מקומו טמא הוא רק טומאה כתם וא"כ שפיר כתב כאן האשה טהור' והדם טהור כמ"ש בהלכות משכב ומושב והיינו הכל מטומאת נידה אבל שניהם טמאה מטומאת כתם והיא היא וזה ניחא מה שבלא"ה יש לעורר ולעיין בהרמב"ם דכתב שוסתו' מדבריהם כמ"ש בהלכות מו"מ וכבר פסק כ"פ בהלכות א"ב הנ"ל להקל מהך טעמא ובהלכה מקודם הסמוך לענין בדיקה דטהור' וכתב ה"ה הטעם משום וסתות דרבנן ולא הזכיר רבינו תחת לשונו כמ"ש בהלכות מו"מ אלא כוונתו כמ"ש דשם מבואר דהדם הבא דרך מקור טמא' רק משום כתם וזה גבי אשה ג"כ רק ס"ל דטהור' משום נדה והא דסתם הדבר ולא כתב בפירוש סמך על הזכרתו כאשר בארנו בהל' מו"מ ולק"מ וק"ל עכ"פ כפי דברינו הנ"ל גם הרמב"ם וכל הפוסקים לולי תוס' הנ"ל מודים לדינא דרמ"א דטמא' בשעת וסתה ואין חילוק כלל בין מרגישה דבא ממכה או לא אך מ"מ מי אנכי הקטן להעמיד בהיכל המלך להרים ראשי נגד אור ישראל הגאון הש"ך אשר מימיו אנו שותין בצמא ובפרט שכל דבריו הוא דברי תוס' רק אמרתי להליץ בעד הגאון הרמ"א להסיר מעליו תלונת הש"ך ז"ל:

א

בכדי שתושיט ידה לתחת הכר. כן הוציא המחבר בב"י מדברי הרמב"ם ומסוגיא דש"ס אבל הטור וסמ"ג וסמ"ק כתבו בכדי שתרד מן המטה כל' המשנה דפ' כל היד והב"י האריך להתמיה עליהם דהא בש"ס שם מקשה על האי מתני' ולפי המסקנא אם שהתה כשיעור שתרד מן המטה לא מחזקינן ברואה מתמת תשמיש ואין לומר דהם סוברים כרב אשי דמתרץ התם אידי ואידי חד שיעורא היא דהא אסיקנא לרב אשי בקושיא עכ"ל לכן לא כתב הב"י כל' הטור וסייעתו אף שהב"י מתרץ לסוף דבריהם מ"מ הוא דבר דחוק בעיניו לדינא ובאמת תירוצו תמוה מאד לדעתי. חדא מ"ש דדעת הרמב"ם דהיכא ששהתה יותר מכדי שתטול עד דחייבת אשם תלוי זה ודאי אינו דהא מבואר שם בש"ס בכריתות פ' ספק אכל דאינו מחויב אשם תלוי אלא מאן דלא בעי חתיכה משתי חתיכות והרמב"ם פסק להדיא בפ"ח מהל' שגגות דבעינן חתיכה משתי חתיכות דוקא דאף דמלשון הרמב"ם בפ' המשניות בפ' כל היד משמע קצת דאשם תלוי חייב מ"מ בפסקיו מבואר להדיא להיפך וגם בפי' המשניות סיים על הדרך המבואר בכריתות וכוונתו לאותו מ"ד שסובר דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות אבל באמת לא קי"ל הכי א"כ גם מ"ש בדברי הטור וסמ"ג א"א לאמרן כלל וגם בלאו הכי הוא נגד משמעות הסוגיא ובאמת בחנם הרעיש הב"י בכל זה כמ"ש הב"ח כי מעיקרא לא קשה מידי דהטור וסייעתו סוברים דהלכתא כרב אשי דאידי ואידי חד שיעורא היא וכן ראיתי שהרשב"א בתה"א בית ז' שער ד' דף קע"ט ע"א העתיק להדיא דברי רב אשי לפסק הלכה ואף דבש"ס אסקינא לרב אשי בקושיא מ"מ מדלא קאמר הש"ס תיובתא רק קשיא ע"כ יכול להיות דהלכתא היא בפרטות דקושיא שבש"ס שם אינה קושיא חזקה כ"כ ע"ש בתוס' ובמ"ש הרא"ש בפ' מי שאחזו וכ"כ בשארית יוסף בנתיב הקושיא כלל כ"ד בשם כמה פוסקים ודו"ק:

ב

משמשת שלש פעמים. דהיינו עוד ב"פ כ"כ בפרישה והט"ז והש"ך וכן מוכח בטור ס"ס קפ"ו והרמב"ם בפ"ד מהא"ב תיקן זה בלשונו להדיא וכתב וז"ל מי שראתה דם בשעת תשמיש הרי זו מותרת לשמש כשתטהר פעם שניה ראתה דם בפעם ב' משמשת בפעם ג' ראתה דם הרי זו אסורה לשמש וכו' אבל הטור והמחבר שהעתיקו לשון הש"ס נ"ל דדוקא קאמרי משמשת עוד ג"פ בלא בעילה ראשונה ובפרטות המחבר שדרכו להעתיק בכל מקום לשון הרמב"ם וכאן מעתיק לשון הש"ס משמע דדוקא קאמר ואל תתמה על זו שהרי הראב"ד בספר בעל הנפש דף ס"ב ע"ב כתב כן להדיא וז"ל ועוד תבין ותדע כי לא נחוש עליה לרואה דם מתמת תשמיש עד שיולד בה ריעותא על זה שהרי שנינו בברייתא נשאת וראתה דם מחמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית מכאן ואילך לא תשמש וכו' וקתני וכו' ש"מ דרישא באשה שאין לה וסת עסקינן ואפ"ה קתני נשאת וראתה דם מתמת תשמיש משמשת פעם ראשונה שניה ושלישית משמע דקמייתא לאו ממנינא הוא אלמא מעיקרא לא בדקה ולא חיישא ואע"פ שאין לה וסת עכ"ל ובאמת הראב"ד אזיל לשטתו דפסק שם דאפילו אשה שאין לה וסת אינה צריכה בדיקה לבעלה לא לפני תשמיש ולא לאחר תשמיש דאינה חוששת לרואה מחמת תשמיש כל היכא דליכא ריעותא על כן ראיה קמייתא לאו ממניינא היא אבל הרמב"ם שפסק דאפילו אשה שיש לה וסת צריכה בדיקה אחר תשמיש דחיישינן לרואה מחמת תשמיש על כן פסק דראיה ראשונה ג"כ ממניינא הוא והטור שמבואר מדבריו בסימן קפ"ו דבב"פ וראיה ראשונה סגי היינו באשה שאין לה וסת שפסק דצריכה בדיקה אחר תשמיש על כן פסק דגם ראיה ראשונה בכלל וכאן בסימן זה שהעתיק לשון הש"ס משמשת ג"פ היינו באשה שיש לה וסת דפסק הטור בסימן קפ"ו דאין לאשה לבדוק כלל על כן בעינן דוקא ג' ראיות בלי ראיה ראשונה וכן מבואר להדיא מלשון הטור כאן דמיירי באשה שיש לה וסת כמ"ש אם שמשה סמוך לוסתה וכו' וזה ג"כ כוונת המחבר כמבואר מדבריו בר"ס קפ"ו דפסק וסתם תחלה כדעת הרמב"ם דאשה שיש לה וסת אין צריכה בדיקה כל זה נ"ל פשוט וברור לדינא ותמה אני על הש"ך שבסי' קפ"ו תופס עיקר כפסק הראב"ד דאין צריכה שום בדיקה אפילו אין לה וסת אלא היכא דאיכא ריעותא וכאן כתב בפשיטות דגם ראיה ראשונה בכלל ובדברי הראב"ד שם מבואר להדיא דהא בהא תליא וצ"ע:

ג

ג"פ רצופים. עי' בלי הפסק תשמיש של היתר בנתים אבל א"צ ג' לילות רצופים. ש"ך:

ד

על עד שלו. אפי' מצאה זמן מופלג אחר תשמיש מ"מ כיון דנמצא בעד שלו על כרחך מחמת תשמיש הוא. ש"ך:

ה

ונאסרה על בעלה. וכתב הש"ך וז"ל וצ"ע אי מחמירין מהאי טעמא לאסרה לכל העולם היכא שהוחזקה כן בנ' אנשים עכ"ל ובספר בעל הנפש משמע דאין לחלק:

ו

אבל אם לא ראתה סמוך לתשמיש. וכתב הש"ך בשם אביו הגאון ז"ל דאפילו לא בדקה עצמה סמוך לתשמיש עד אח"כ וי"ל דקודם לכן ראתה אפ"ה לא מקרי רואה מחמת תשמיש אבל אם בדקה עצמה מיד אחר תשמיש ולא מצאה כלום ואח"כ אפילו סמוך לתשמיש בדקה ומצאה דם אפ"ה לא הוה רואה מחמת תשמיש דאי מחמת תשמיש הוא מעיקרא הוה אתי עכ"ל בס"ק א':

ז

של אבר. כתב בתשובת מ"ב ס"ס מ"ט דה"ה גם בשאר מיני מתכות שפיר דמי וזה שאמרו של אבר לאו לאפוקי אלא של עץ עכ"ל וכתב הש"ך ונ"ל דה"ה של ברזל דלא דמסרטט עכ"ל ולא ידעתי מאין יצא לו זה דהא בתשובת מ"ב מבואר להדיא דבכל מיני מתכות שפיר דמי לבד של עץ דמסרט ואף של ברזל יכולין לעשות חלק בענין שאינו מסרט ושל עץ דלא משום דאף אם עושין אותו חלק מ"מ אין יכול להיות פיו רצוף לתוכו ומסרט משא"כ במתכות וברזל וכדומה שאפשר להיות פיו רצוף לתוכו וכן משמע במעדני מלך דף רצ"ח ע"ב ע"ש ומ"מ נ"ל דהיכא דאפשר בשל אבר יותר טוב לעשות הבדיקה ע"י שפופרת של אבר דוקא דלא לחנם נקט הש"ס והפוסקים של אבר דוקא והטעם נ"ל משום דמתכות מזריף זריף וכדאיתא בשבת דף קל"ד ע"א ואפשר דלא קאי התם אאבר רק אשאר מיני מתכות כמו סתם סכין וק"ל:

ח

ומכנסת אותו באותו מקום. וכתב הרמב"ם בפ"ד מהא"ב דין כ"ב דמתחלה מכנסת השפופרת עד מקום שיכולה ואח"כ מכנסת המכחול תוך השפופרת ודוחקת אותו עד וכו' ונ"ל דדוקא קאמר וכן משמע בב"י והטעם דאם תכניס המכחול מיד בלי שפופרת או אפילו עם השפופרת בפעם אחת כשהיה יוצא מלוכלך בדם לא היינו יודעין אם הדם ההוא בא מן המקור דאף אם בא מן הצדדים מ"מ בודאי יתלכלך ראש המכחול עם תחיבתה ולכך מכנסת תחלה שפופרת לבד ואח"כ מכנסת המכחול ואם ימצא בו דם ודאי מן המקור הוא ולא מן הצדדים כיון שהשפופרת מפסיק ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן ל"ז כ' בשם חכם א' שבתחילה בדק שלא בשפופרת ע"י מוך ועץ כעובי ואורך האבר אולי יהיה דם מן הצד ואז א"צ תו לבדוק בשפופרת ובאם נמצא בראש המוך אזי לא תועיל הבדיקה לחומרא וחזר ובדק בשפופרת וישר בעיני והגון עכ"ל ולע"ד היא בדיקה שלא לצורך דאף שאם הוא מן הצדדין בודאי יתלכלך ראש המכחול ואטרוחי בכדי למה לי וכמ"ש ועוד דאין להרבות בבדיק' כל כך שאולי ע"י זה תתקלקל האשה בגופה ע"י המשמוש והבדיקה (ומה"ט מתירין לבעל שני ושלישי בלא בדיקה ולא מחמירין לבדוק עצמה לצאת מידי ספק דכל שאפשר להתיר ולא לבדקה עבדינן וכ"כ ב"י בסי' קצ"ו וגם בש"ס וכל הפוסקי' לא הוזכר בדיקה זו וגם אפשר שיפול המוך ממנו בתחיבתה באותו מקום צר ודחוק משא"כ בהכניסה תוך השפופרת לכן נ"ל דאין להוסיף על הבדיקה):

ט

ואם לאו. פי' בין אם נמצא דם על צדדי השפופרת או שלא נמצא שום דם אפ"ה מותר אפילו לבעל הג'. ש"ך:

י

ואף בזה"ז יש לסמוך אבדיקה. וכתב בתשובת מ"ב סימן מ"ע שאין צריך להכניס רק עד מקום שהיא יכולה ומשערת עצמה לפי אומד דעתה שהגיעה עד מקום שהשמש דש והאשה בעצמה ודאי דנאמנת על זה וא"צ כלל לדחוק השפופרת למקום צר ודוחק ואין לנו לחוש שמא לא הכניסה כשיעור דישה דלא ניתנה תורה למלאכי השרת וכתב עוד דיש לעשות השפופרת כשיעור אבר בינוני וכ"כ בתשובת אמונת שמואל סימן נ"ז וז"ל כמדת אבר בינוני כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת אפילו אם יהיה עב או דק יותר מהאבר עכ"ל:

יא

הרשות בידה. והא דלא קאמר התנא בדיקה זו לאחר פעם ג' של ראשון עצה טובה קמ"ל דהשתא מותרת בלא בדיקה לשני מטעם ספק ספיקא שמא לא בא הדם מן המקור. (ואפשר דמטעם זה לא מצרכינן בדיקה דבש"ס מתירין אף במקום דאית תקנתא דבדיקה כמבואר בקונטרס הספקות ועמ"ש בסמוך ס"ק ח') ואפי' בא לראשון מן המקור שמא לא יבא לבעל שני מן המקור אבל לבעל ראשון אסור עכ"פ בלא בדיקה כיון דליכא רק חדא ספיקא כ"כ הסמ"ג ולפמ"ש הב"ח דכל שבא הדם מן המקור אם כן שוב אין חילוק בין האצבעות וכחות דבכולה תראה דם צריכין אנו לומר הא דמתירין לשני בלא בדיק' מטעם דכל שלא הוחזקה לרואה דם מחמת תשמיש ג"פ אמרינן דאין דרך דם לבא מן המקור ע"י תשמיש וכ"כ ב"י ס"ס זה ותלינן לקולא שבא מהצדדים והא דאסרינן לראשון מטעם כיון דעכ"פ הוחזקה אצל בעלה ראשון לראות מחמת תשמישו אף שבא מן הצדדים מ"מ שמא פעם אחת תראה דם ממקור ותשמש עם בעלה על כן תנשא לשני ולפי שאין האצבעות שוות אולי לא תראה כלל אצלו ועוד י"ל דלכך אסרינן לבעל ראשון כדי שלא יהו עומדות לעולם בספק איסור וק"ל כנ"ל וכ"ז כתבתי לפי שראיתי בתשובת אמונת שמואל סי' ס"ז כתב שהב"ח שגג בזה דלדבריו קשה למה מתירין לראשון יותר מהשני (ומלת בבדיקה שם ט"ס ע"ש) ובאמת דברי הב"ח נכונים כמ"ש וק"ל:

יב

ויש לסמוך אסברא ראשונה. וכ"פ הב"ח ובתשובת מהר"מ מלובלין סימן כ"ב ובתשובת אמונת שמואל סימן כ"ז והשיג על הש"ך שמפקפק קצת להחמיר בזה ע"ש:

יג

אם שמשה סמוך לוסתה. דהיינו ביוצא לדרך או שעברה ושמשה ובפרישה כתב דמיירי שראתה תחלת היום דמותר כל הלילה שלפניו כדלעיל בסי' קפ"ד והש"ך כתב עליו ז"ל וק"ל דהא להכי מותר כל הלילה שלפניו כיון דוסתה ביום לא חיישינן דראתה בלילה א"כ כיון דמקילין מה"ט כ"ש דאין לתלות לקולא בהכי שלא תהא רואות מחמת תשמיש כיון שאינה רגילה לראות אז עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דאפשר לומר דמ"מ כיון שאין דרך דם לבא מן המקור ע"י תשמיש כמ"ש לעיל ס"ק י"א אמרינן דע"י תשמיש אקדמה לוסתה קצת וכדי שלא לאסרה על בעלה תלינן להקל במה דאפשר ועיין עוד בש"ך שכתב דמיירי בקטנה ושלא קבעתה הוסת בג"פ ואח"כ נתברר ששמשה סמוך לוסתה דהיינו שאח"כ נקבע הוסת כמה פעמים עכ"ל:

יד

אנו תולין ראייתה משום וסתה. כן פירשו הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והטור ל' הברייתא דפ' התינוקת אם יש לה וסת תולה בוסתה אבל רש"י פי' ואם יש לה וסת לקלקול זה שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים תולה בוסתה ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת עכ"ל ובאמת דין זה הוא מוסכם מכל הפוסקים והמחבר שלא העתיק כאן דין זה שהוא נכלל בדברי המחבר בסעיף א' אם בכל ג"פ רצופים וכ"כ בסעיף י"א ועמ"ש בס"ק ג' והמרדכי כתב בשבועות אשה שיש לה וסת זמן קבוע שהיא רואה נדה תולה בוסת שיכולה לומר זה הדם שהיא רואה טהור שעדיין לא הגיע וסת עכ"ל המרדכי נראה מבואר דדעת המרדכי לפרש הברייתא הכי דאשה שיש לה וסת תולה שלא בשעת וסתה בוסתה אפילו אין לה מכה כלל ואמרינן שזה דם טהור הוא מן הצדדים שהרי עדיין לא הגיע שעת וסתה וטהורה היא וכ"כ הש"ך בס"ק ך' לפרש כן דעת המרדכי וכן מבואר ומוכח מדעת האחרונים ומלשון המרדכי ודלא כמו שהבין הב"ח ואחריו נמשך הט"ז ומ"מ מבואר מדברי פוסקים ראשונים ואחרונים דאין לסמוך להקל כדברי המרדכי בזה וכ"כ הש"ך ואף דמבואר מדברי הש"ך שם אע"ג דצריכה לישב שבעה נקיים מ"מ אין להחזיק ברואה מחמת תשמיש מ"מ נראה היינו דוקא כשיש לה מכה אע"פ שאינה מוציאה דם וכמו שסיים הש"ך וכתב וגם בזה כשיש לה מכה וכו' וכן הוא משמעות המחבר והרב בהג"ה וכ"כ בתשובת צ"צ סימן פ"ו ואפשר דגם המרדכי לא כתב להקל אלא א"כ שתאמר האשה שדם שהיא רואה טהור הוא דסמכינן עליה בכה"ג וכמבואר בלשונו שכתב יכולה היא שתאמר וכו' אבל אם אינה אומרת כך ודאי דמחזקינן לה ברואה מחמת תשמיש אפילו הוא שלא בשעת וסת ותדע שכן הוא דאל"כ תקשה מסוגיא דש"ס דשבועות דף י"ח אלא בשאין סמוך לוסתה וכו' אכניסה אנוס הוא וכו' ולדעת המרדכי קשה הלא אינה נטמאת כלל דדם טהור הוא כיון שלא בשעת וסתה הוא אלא ודאי דמסתמא טמאה היא וכן מוכח בש"ס דנדה דף י"ד וכן המרדכי כתב שם דאשה שיש לה וסת בעי בדיקה אחרי תשמיש ואי אמרת דתלינן בדם טהור בדיקה זו למה אלא ודאי כמ"ש ודוק וע' בתשובת אמונת שמואל סי' א' וכ"ב וכ"ד שכ' שלפעמים יש לצרף ולצדד להקל כדעת המרדכי ע"ש:

טו

אם יש מכה באותו מקום. ואפילו אם המכה הוא בבית הרחם במקור עצמו שמשם נובע הדם נדה מ"מ טהורה היא ותלינן בדם מכתה כמבואר בתשו' מהר"מ מלובלין סימן קי"א ובב"תח ועיין בתשובת צ"צ סימן פ"ו:

טז

תולין בדם מכתה. ואפילו בדקה עצמה בשפופרת ומצאה על המוך תולין במכה. ש"ך וב"ח:

יז

ואם דם מכתה משונה מדם ראייתה. והיינו דוקא שנתברר שהוא משונה כ"כ הפוסקים והובא בש"ס וכתב בתשובת צ"צ סימן פ"ז וצריך דקדוק גדול בבחינות מראה דם שתמצא האשה שתהא שוה כמראית דם מכתה ולא כדם ראיית נדה אף שכבר ידוע שהוא משונה ונראה דאין האשה עצמה תהא סומכת על עצמה בזה להכיר הדם במראיתו נאמר שהיא מן מכתה ואף שהרא"ש כתב דכל אדם יכול להבחין את זה וגם האשה נאמנת לומר כזה ראיתי ואבדתיו מ"מ בכה"ג שיש לה מכה בגופה ומרגשת כאב בעצמה אע"פ שלא תכיר יפה שגם זו מדם מכתה הוא במעט דמיון תטעה לתלות בדם מכתה ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר מהא דכתב הרא"ש ביבמות בראהו שנפל למים שאין להם סוף דכיון שראהו העד חיישינן שאומר בדדמי עכ"ל אבל באמת משמעות הרא"ש בפרק התינוקות דהיא עצמה נאמנת לענין זה וכן מוכח ג"כ לדעת הפוסקים שהובא בב"י בסימן זה דהא דאשה נאמנת לומר מכה יש לי היינו דוקא שיודעת שמכתה מוציאה דם ולא אמרינן דאף שאומרת שמכתה מוציאה דם מ"מ אינה נאמנת שאומרת כך בדדמי כיון שיש לה מכה אלא ודאי דלא חיישינן הכא לבדדמי וממים שאין להם סוף דגבי עגונה אין ראיה כלל דשאני התם דטעמא דעד אחד מהימן היינו משום מילתא דעבידא לגלויי או משום דאשה דייקא ומנסבא אבל בלא"ה ודאי דלא היה מהימן עד אחד מדאורייתא על כן היכי דאיכא למימר בדדמי לא מהימנא ליה משא"כ גבי אשה דנאמנת לענין זה מדאוריי' דכתיב וספרה לה היא עצמה נאמנת בכל ענין וצ"ע למעשה וע"ש ביבמות דף קט"ו אבעיא להו עד אחד במלחמה מהו ודוק:

יח

אע"פ שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. הט"ז האריך לחלוק על דין זה והקשה על הרב כמה קושיות ועי' בנה"כ שמתרץ דברי הרב על נכון ותופס להלכה כדעת הרב והיינו דוקא שלא לאסרה על בעלה ולהחזיקה ברואה מחמת תשמיש אבל מ"מ צריכה לישב שבעה נקיים וכ"כ בש"ך ס"ק כ' וכ"כ בתשובה צ"צ סי' פ"ו ועיין בתשובת א"ש סימן כ"ז:

יט

שאינה יודעת שמכתה מוציאה דם. פי' אפילו אינה יודעת שדרכה של המכה להוציא דם ש"ך:

כ

וכן אם אין לה וסת קבוע. כן הוציא הרב בד"מ מהש"ד סימן וי"ו ועיין בש"ך שהשיג על הרב בדין זה ואין דבריו מוכרחים כ"כ עיין בו גם מ"ש הש"ך וז"ל ותו קשיא על הרב דמאי ספק ספיקא הוא זה הא איכא למימר מיד דלמא דם נדה הוא וכה"ג לא מקרי ספק ספיקא כלל וכמ"ש בדיני ס"ס בדין י"א וי"ג ע"ש עכ"ל ולפי מ"ש והוכחתי בקונטרס הספיקות ס"ק כ' לא קשה מידי ודו"ק ועמ"ש לקמן בסי' ק"צ ס"ק א' ול"ז ע"ש:

כא

ספק מן הצדדים. אע"ג דאפשר לברר האי ספק ע"י בדיקת שפופרת מ"מ מתירין בלי בדיקה היכא דאיכא ס"ס וכמ"ש לעיל בס"ק י"א:

כב

שמכתה מוציאה דם. אע"פ שאינה מרגשת עתה שדם זה הוא בא ממכתה ש"ך וכתב הט"ז דאפי' היא אינה יודעת שמכתה מוציאה דם מ"מ אם יש לה מכה שרגילין נשים אחרות לראות דם ממכה כזו ג"כ יש לתלות במכה:

כג

אינה תולה במכתה. וצריכה לישב שבעה נקיים אבל ודאי דלא מחזקינן ברואה מחמת תשמיש כמבואר בסעיף ד' ש"ך:

כד

דאל"כ לא תטמא לעולם. אבל אם מרגשת עתה שדם זה בא מן המכה אפילו בשעת וסת טהורה ואינה טמאה אלא אם כן לא תרגיש שדם זה בא מן המכה. ש"ך:

כה

וכן אם אומרת ברי לי. כן הוציא הרב בד"מ ס"ס קצ"א מתשובת מהרי"ו בסי' כ"ה אבל באמת הרב קיצר בהעתקה כי בתשובת מהרי"ו שם אינו מחליט הדבר וכתב וז"ל וה"נ שמא גם האשה נאמנת כשאומרת שודאי לה דהאי דם לא קאתי ממקום שבא דם נדות ולא אשכחן בשום דוכתא בתלמודא בהדיא שאינה נאמנת לומר דלא אתי' מן המקור עכ"ל הרי שמהרי"ו עצמו מסתפק בדבר ואף דלענין דם נדות האשה נאמנת כדילפינן מוספרה לה וכמ"ש מהרי"ו עצמו שם באותה תשובה מ"מ מסתפק בזה מטעם דאולי האשה אינה בקיאה בענין זה או כיון דיש לו תקנה בבדיקה לא סמכינן עליה בכה"ג וכן נ"ל קצת מוכח בש"ס דקתני נאמנת האשה לומר מכה יש לי ולא קאמר רבותא דאף בלא מכה נאמנת וצ"ע אך היכא דאיכא עוד צד להקל אז יש לסמוך עליה ועמ"ש לעיל ס"ק י"ד:

כו

יש לתלות שממכה שבאותו צד בא. ואפילו באשה שאין לה וסת קבוע כה"ג טהורה וכן משמע מתשובת מהרא"י בסימן מ"ז וכן מבואר ומשמע מסתימת לשון המחבר וכ"כ הש"ך בספר נה"כ ודלא כמשמעות בעל צמת צדק בסי' ס"ו שהבין דאף בכה"ג אין לתלות במכה אלא ביש לה וסת והיא שלא בשעת וסתה ובאמת זה אינו וק"ל:

כז

יש מסתפקים. ואם רופא זה עשה רפואה זו לאשה אחת קודם שתתחזקה ונתרפאת יכולה אשה אחרת לסמוך עליו אף לאחר שנתחזקה בג"פ ומותרת לשמש בפעם רביעית לאחר הרפואה. ב"ח וש"ך עיין בהגה' מיימוני שהובא בב"י:

כח

אין מתירין. כלומר אין לעשות רפואה זו לכתחלה להתיר ע"י כך (א"נ) שאם נתגרשה ואת"כ עשתה רפואה זו אין (מחזירין) אותה לינשא אלא שאם עשתה רפואה זו בעודה תחת בעלה אין מוציאין אותה מבעלה עכ"ל ש"ך הנה מדכתב הל' אין מחזירין אותה משמע דאבעל שנתגרשה ממנו בשביל זה קאמר דאין מחזירין אותה וא"כ קשה דאיך שייך לומר בזמן הזה אין מחזירין וכו' הלא בלאו הכי אם מגרש את אשתו בשביל רואה דם מתמת תשמיש אסור להחזירה עולמית אפילו בנתרפאת בודאי וכמבואר בא"ה בש"ע סימן י' ובטור סימן קי"ז ואולי ט"ס נפל בספרי הש"ך וצ"ל במקום תיבת מחזירין מתירין דהיינו שאין מתירין אותה לעלמא ע"פ רפואה זו היכא שכבר הוחזקה אצל שלשה אנשים ג"פ ונתגרשה אסורה לעלמא ובעודה תתת בעלה אין מוציאין ממנו וכן משמעות לשון הראב"ד ועיין בב"י:

כט

בליל של טבילתה. כן הוא הגירסא בכל ספרי הש"ע שבידינו ובתשוב' אמונת שמואל סימן א' וכ"ג כתב דהלשון מגומגם דתיבת של מיותר וכך ה"ל למימר בליל טבילתה ועוד דמשמעות הל' משמע דאף אי קבעה ג"פ אינה חוששת כ"א ליל טבילתה וכן הבין הט"ז בס"ק י"ד והוא טעות מפורסם דמי הגיד לנו הנביאות דתיחוש לילה ראשונה דוקא דלמא מחמת ביאה ראשונה רואה וא"כ אסורה לשמש לעולם ביאה ראשונה כיון שכבר הוחזקה ג"פ בראות מחמת תשמיש ראשון אצל בעל זה ואם כן אסורה לו לעולם וכמ"ש הרב בהג"ה והאריך שם בתשוב' אמונת שמואל ובשביל זה מגיה שם הספרים שלפנינו והוסיף תיבת שני ג"פ ושכן הוא בספרי הש"ע דפוס ויניציא שנת שכ"ז בלי הגהת מור"ם וכן הוא בלשון הגהות מיימוני שהובא בב"י עכ"ל בקיצור הנה ודאי יפה עשה שהוסיף תיבת שני כאשר מוכיח מצד הלשון והספרים אבל עיקר הקושי' שכתב מי הגיד לו הנביאות וכו' דלמא מחמת ביאה ראשונה רואה ובשביל זה כתב על הט"ז בס"ק י"ד שדבריו הם טעות מפורסם ע"ש ולע"ד אין כאן טעות כלל ודבר זה דומה ממש לוסת המורכב דהיינו וסת שנקבע לימים ולקפיצות וכה"ג ואם אח"כ הגיע הזמן ולא קפצה או קפצה ולא הגיע אותו זמן אינה חוששת לוסתה כמבואר לקמן בסימן קפ"ט סעיף י"ח וי"ט ולא אמרינן מי הגיד לנו הנביאות דלמא לימים לחוד איקבע אף אם לא תקפוץ ותיחוש אלא ודאי דכה"ג אזלינן להקל בוסתו' כל שלא ידעינן בודאי דאיקבע וסת לחדא מינייהו וא"כ ה"ה הכא שמטעם קביעות וסת אנו חוששים לה כמבואר בתשובת הרשב"א הובא בבית יוסף א"כ אינה נאסרת על בעלה דיכולה לשמש בליל שני לטבילתה ולכן דקדק מהרמ"א וכתב כל פעם בביאה ראשונה כוונתו שלא נקבע בימים כלל וכמ"ש הט"ז וכה"ג צריכין לפרש כוונת העט"ז וק"ל וכן מוכח מדברי הרשב"א וכמ"ש לקמן בס"ק ל"ז והגהות מיימוני שהביא בבית יוסף שכתב ליל שני של טבילתה צ"ל דלאו דוקא קאמר דה"ה ליל ראשון ועי"ל דלכך נקט ליל שני דבליל טבילה ראשונה בפעם שני' אינה חוששת ומותרת לשמש באותו לילה היכא דלא נקבע עדיין כיון דחייב אדם לפקוד את אשתו באותו לילה כדאיתא בטור א"ח סימן ר"מ וא"ה סימן כ"ה א"כ אפשר דא"צ לפרוש סמוך לוסתה כלל ומותרת לשמש באותו לילה (אבל בשעת וסת ממש ודאי דאסורה וק"ל) כדאמרינן גבי מי שרוצה לצאת לדרך כמבואר לעיל סימן קפ"ד ועיין בטא"ח וא"ה משמע דשקולים ושוים הם וצ"ע למעשה:

ל

בביאה ראשונה שאחר טבילתה. ואפילו היה ביאתה בלא דם בינתיים כגון שעברה ושמשה בלא טבילה מ"מ כיון שהוחזקה לראות דם בביאה ראשונה שאחר טבילתה הוי כאלו ראתה ג"פ רצופים בלי הפסק תשמיש בינתיים רק בכל פעם אחר הז' נקיים טבלה וראתה בביאה ראשונה ואסורה כן פירש הט"ז והש"ך בסוף ספרו בלוח הטעות דברי הרב ועיין באמונת שמואל סימן כ"ג שכתב דכוונת הרב בהג"ה רצופים שקנתה עצמה בג' עדים תוך שיעור וסת ושמשה ג"פ בלילה אחד דהוא היתר גמור ולמחר בדקה בעד שלו או שלה שקנחה בשלשה כנ"ל ומצאה על כל אחד מהם דם זו נקרא רצופים עכ"ל ומ"מ לדינא גם דעתו מסכמת דאפילו היה תשמיש של היתר בינתיים הוי כרצופים וכמו שהאריך בתשובתו בסימן א' ע"ש וגדולה מזו כתב שם באשה שראתה ג"פ בכל פעם בביאה ראשונה שלאחר טבילתה לוסתה אבל בין וסת לוסת כשטבלה אחר מציאת הדם שמשה כמה לילות ולא ראתה ופסק שם גם כן דאותה אשה אין לה תקנה אם לא על ידי בדיקת שפופרת דהיינו קודם תשמיש אחר טבילתה לוסתה (דבין וסת לוסת לא מהני בדיקה כמו דלא מהני השימוש בין וסת לוסת כיון דקבעה הוסת דוקא בביאה ראשונה וק"ל) וכל זה מיירי שלא נקבע הוסת דביאה בימים שוים בימי החודש או סמוך לטבילה שוים כגון כל שלש פעמים בליל א' או ב' אחר טבילתה וכיון שלא היה הביאות שוות בזמן דאז לא יקבע רק לביאה ראשונה וא"א לה לשמש לעולם משא"כ אם הביאות והראיות היו שוות בזמן אז הוי כוסת מורכב ומותרת לשמש לאחר אותו זמן אפילו ביאה ראשונה כמ"ש בס"ק כ"ט ודלא כדמשמע בתשוב' א"ש ע"ש:

לא

שראתה ג"פ בביאה ראשונה שאחר לידתה. ופי' שאחר כל לידה ראתה פעם אחת מיד בביאה ראשונה ובינתיים שמשה ולא ראתה אפ"ה אי לאו דתלינן בחולשת הלידה לא היינו מתירין מטעם עברה ושמשה דהוי כבדיקת שפופרת כיון דלא היה הבדיקה מיד אחר לידה כיון שהוחזקה להיות רואה בביאה ראשונה שאחר לידתה והוה כביאה שאחר טבילתה וכמ"ש בס"ק ל' וכן פירש הש"ך דברי הרב בנה"ך וחזר קצת ממ"ש כאן בש"ך:

לב

או ראתה אחר כל לידה. עיין בט"ז מה שהאריך להתמיה כאן בדברי הרב והעלה דדעת הרב דאם היו הראיות רצופות אחר הלידות דלא תלינן בחולשתה מכח הלידה ונמשך בזה אחר דעת הב"ח וכבר האריך הש"ך מאד בספרו נה"כ להשיג עליו בראיות ברורות דאף שלש פעמים רצופים מיירי אפ"ה כיון שעברה ושמשה בנתיים או שבדקה עצמה בשפופרת אפילו רחוק מלידה תלינן בחולשת הלידה אבל בלא עברה ושמשה או בדקה עצמה לא תלינן בלידה כמ"ש ס"ק א'. ומטעם עברה ושמשה לחוד לא הוה שרינן דדלמא קבעה הוסת ללידה וכמ"ש בס"ק ל' ול"א וכך כתוב בתשוב' אמונת שמואל בסימן א' והשיג שם גם כן על הב"ח וט"ז עיין שם ומסכים עם הש"ך אך שמגיה קצת בדברי הרב כאן ובאמת הוא שלא לצורך שכבר נתפרש הכל על נכון וכמו שכתב הש"ך בספרו נה"כ והא דלא כתב הרב כאן תיבת רצופים משום דמסתמא קאמר ומשמע דמיירי בכל ענין ומ"ש הרב בסמוך אבל אם ראתה ג"פ רצופים כו' משום דהתם דוקא קאמר דאם לא היו רצופים מותרת כיון דשמשה בנתיים תלינן מכח חולשת לידתה וק"ל:

לג

אבל אם ראתה ג"פ רצופים. וכתב הש"ך ונראה דדוקא ראתה לאחר ל"ג לזכר וס"ו לנקבה אבל תוך זמן הזה כיון דמן הדין דם טוהר הוא כדלקמן סימן קצ"ד דאף דהחמירו האידנא שלא לבעול על דם טוהר היינו לעצמן אבל מ"מ אין מוציאין אשה מבעלה בשביל זה:

לד

אם עברה ושמשה. משמע דאפילו בפעם אחת סגי וכ"כ הש"ך שכן עיקר ואע"ג דוסת הימים או וסת הגוף שנקבע ג"פ צריך ג"כ עקירה ג"פ מ"מ לא אסרינן לה על בעלה כל שנעקר בפעם א' ועוד שאין דרך דם לבא ע"י תשמיש תמיד ועמ"ש לעיל בס"ק י"ב:

לה

מותרת לבעלה שהרי לא קבעה. פי' מש"ה מותרת אפילו בימי הוסת כיון שלא נקבע ג"פ רק פעם אחת חוששת ואח"כ מותרת לשמש כ"כ הש"ך וכן מבואר מדברי הרשב"א ול' מחבר כאן סעיף י' ומ"ש הט"ז בזה בס"ק ט"ו אינם מובנים לי כי הם אך למותר:

לו

מיהו חוששת לאחרון פעם אחת. וכתב הש"ך ונראה לי דה"ה לוסת החודש חוששת כגון אם שמשה פעם ב' בט"ו בניסן חוששת אח"כ לט"ו באייר ואסור לשמש בט"ו באייר ואם לא ראתה בט"ו באייר חוששת להפלגה חצי שנה ושוב אינה חוששת לט"ו לחדש וה"ה אחר ששמשה פעם ראשונה חוששת מיד לוסת החדש אבל לוסת ההפלגה אינה חוששת דא"א בלא ראיה שניה אבל אינה חוששת לוסת הגוף כשאינה קובעת ביום ידוע דהוי כקפיצה כמבואר לקמן סימן קפ"ט סעיף י"ז עכ"ל:

לז

מותרת לשמש בין וסת לוסת. ולא אמרינן כיון דקבעה הוסת ג"פ כגון בביאות ר"ח או ט"ו יום לחדש א"כ ביאה ראשונה שמר"ח ואילך או מט"ו יום ואילך איקבע ושוב אסורה לשמש. דכיון שנקבע הוסת לימים מיד בעבר אותו היום מותרת לשמש כמ"ש לעיל ס"ק כ"ח:

לח

עד שיעקר ג"פ. דהיינו שתעבור ותשמש דבלא תשמיש לא מעקר משום דדמי לקביעות הקפיצות והימים כמ"ש בס"ק ל"ז בשם הש"ך ואם כן אינו נעקר אא"כ בבא המקרה והזמן כמבואר לקמן סימן קפ"ט וע"ש בש"ך ס"ק נ' ול"ד למ"ש בס"ק ל"ד דהכא אינה נאסרת על בעלה וק"ל:

לט

אא"כ רוצה להשהותה ע"י שליש. וכ' בתשוב' מהר"ם פאדווה סימן י' דאם לא קיים פריה ורביה כופין אותו להוציא וכבר מבואר בש"ע בא"ה סימן א' דבזמן הזה נהגו שלא לכוף בעיני הזווגים אף למי שלא קיים:

מ

אם אין לה צער כלל בשעת תשמיש. משמע דאם פסקה לראות פ"א אפילו אית לה צער בשעת תשמיש ה"ל רואה מתמת תשמיש ולא תלינן במכה וכ"כ בתשובת אמונת שמואל סימן כ"ג והטעם דהא דנאמנת אשה לומר מכה יש לה בתוך בני מעיה היינו במרגשת צער וכאב בבטנה אף שלא בשעת תשמיש עיין בט"ז סימן קצ"א ס"ק ד' אבל צער וכאב שבשעת תשמיש אינו מוכח שממכתה בא אך מ"מ בהרגישה צער וכאב יש לסמוך אבדיקה אכ"ע וכמבואר לעיל סעיף ג' בהג"ה:

מא

הרי היא ככל הנשים. ומבואר בש"ס פ' התינוקת דיש חילוק בין קטנה או נערה ובוגרת בין הגיע זמנה לראות או לא הגיע זמנה לראות ומתבארו חילוקים אלו בתשו' מ"ב סימן מ"ז וע"ש וע"ל סימן קל"ג: