שולחן ערוך, יורה דעה קע״ז: שלא יקבל צאן ברזל מישראל וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית ובו מ' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

שלא יקבל צאן ברזל מישראל וכמה דיני משא ומתן האסורים משום רבית ובו מ' סעיפים:
אין מקבלין צאן ברזל מישראל דהיינו שמקבל ממנו מאה צאן ויהיו הגזות והולדות והחלב לאמצע לשליש או לרביע עד שנה או עד שנתים כמו שהתנו ביניהם ואם מתו הצאן הרי המקבל משלם דמיהם ה"ז אסור שהרי בעל הצאן קרוב לריוח ורחוק להפסד לפיכך אם קבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הרי הן ברשותו ה"ז מותר וכן כל כיוצא בזה וכן הדין במקבל עליו סחורה בענין זה (טור) : הגה וכל זה לא מיירי אלא כשיש למקבל ריוח אבל אם אין לו ריוח כלל במה שמקבל אין כאן הלואה כלל ואפילו קיבל עליו כל האחריות שרי דהא מותר לש"ח לקבל עליו להיות כשואל (ב"י ובעל התרומה בשם חכמי לוני"ל והר"ן בתשובה):

ב

הנותן מעות לחבירו בתורת עיסקא דהיינו שחצי האחריות על הנותן וחצי על המקבל אסור שכל עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ונמצא שטורח בחלק הפקדון בשביל חלק המלוה לפיכך צריך לו ליתן שכר טרחו שבכל יום ויום מימי השותפות כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה ואם היה לו עסק אחר כל שהוא להתעסק בו עם מעותיו של זה אינו צריך להעלות לו שכר של כל יום אלא אפילו העלה לו דינר בכל ימי השותפות דיו ואם פחתו או הותירו יהיה לאמצע בשוה וכן אם א"ל כל הריוח יהיה לך שלישו או עשיריתו בשכרך הואיל ויש לו עסק אחר ה"ז מותר ואם הפסידו יפסיד מחצה ואם היה המתעסק אריסו והיה לו עסק אחר אינו צריך להעלות לו שכר אחר כלל שהאריס משועבד הוא לבעל השדה: הגה וצריך להיות כל אחריות פלגא הפקדון על הנותן אפילו אחריות דאונסין (טור ופוסקים בשם ר"י) ודלא כיש מקילין ומתירין במקצת אחריות (ריב"ן):

ג

במה דברים אמורים כשלא פסק עמו בתחילת העסק אלא נתן לו למחצית שכר אבל אם פסק עמו בתחילת העסק שכר טרחו בדבר ידוע ואפילו בדינר מותר (פי' ב"י לדברי הרמב"ם): הגה וכל זה כשאחד נותן המעות אבל אם כל אחד נותן מעות אפי' א' מתעסק לבד אין כאן עיסקא אלא הוי כשותפות בעלמא (בית יוסף בשם רי"ף וסמ"ג):

ד

הנותן מעות לחבירו סתם להתעסק בהם ולא פסק עמו בתחלת העסק דבר לשכר טרחו וכשבאו לחשבון ולא רצה ליתן לו שכר כל יום ויום מימי השותפות ואם היה לו עסק (אחר) לא רצה ליתן לו דינר לכל ימי השותפות יהיה שכר המתעסק בחצי הפקדון שליש ריוח הפקדון שהוא שתות ריוח כל המעות לפיכך אם הרויחו יטול המתעסק ב' שלישי הריוח חצי הריוח של חצי המעות שהם מלוה ושתות הריוח בשכר שנתעסק בפקדון נמצא הכל ב' שלישי הריוח ויטול בעל המעות שליש הריוח ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש הפחת שהרי הוא חייב בחצי הפחת מפני שחצי המעות מלוה ויש לו שתות בשכרו באותו החצי של פקדון ונמצא שנשאר עליו מהפחת שלישו ובעל המעות יפסיד שני שלישי הפחת:

ה

כשהוא נוטל שכר על חלק הפקדון שבידו הרי הוא כשומר שכר מותר ליתן עיסקא למחצית שכר ולהתנות שלא להתעסק אלא בדבר פלוני ואם ישנה שיהיה כל האחריות על המקבל וכן כל תנאי שירצה כגון שיתנה שלא ישמור הכספים אלא תחת הקרקע ואם שינה והפסיד כל ההפסד למקבל ואם הרויח הוא לאמצע אע"פ שעתה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד לא חשיב רבית כיון שאם לא שינה היה קרוב לשכר ולהפסד: הגה ומותר למקבל לשנות לכתחלה ולא אמרינן דהוי כגזלן בכך (ב"י בשם הר"ן ובהגהות אשיר"י פ' א"נ ובמרדכי) מיהו אם שינה ואמר לעצמי אני עושה ולא בתורת עיסקא הוי כגזלן ומה שעשה עשה לעצמו (ר' ירוחם) ולכן יתנה הנותן תחלה שאם יטול לפעמים קצת מן העסק לצרכו שלא יהא מקרי שולח יד בפקדון בכך דאז הוי כגזלן וכל הריוח שלו והמעות מלוה עליו ואסור ליטול אח"כ רבית (ב"י בשם תשובת מיימוני) ואם נהגו שלא להקפיד בכך מסתמא כאלו התנו דמי וכמ"ש לעיל סי' קס"ח ועי' לקמן סוף סי' זה מדין זה:

ו

נתן מעות לעיסקא למחצית שכר וקצץ בדבר ידוע אפילו אם כל האחריות על הנותן אסור: הגה וי"א דאם מקבל עליו כל האחריות מותר (ב"י בשם מהרי"ק שורש קי"ט וכן משמע בת"ה סי' ש"ב) בכל רבית דרבנן כגון נותן בעיסקא או בשאר רבית דרבנן אבל ברבית קצוצה לא מהני אם המלוה מקבל עליו כל האחריות אבל אם לא מקבל עליו כל האחריות רק קצתו אפילו בדרבנן אסור ויש להקל ברבית דרבנן כסברא זאת:

ז

הנותן מעות לחבירו למחצית שכר שנתיים ושלש ושוב נמלכו ועשו קצבה ביניהם לתת לו כך לשנה אם הלוה הוציא המעות ביציאותיו ונתן ריוח הוי רבית אבל אם הי' מתעסק והולך ופרע מריוח שהרויחו הנכסים כיון דמעיקרא לאו בתורת איסורא אתא לידיה אם חצי ריוח שהרויחו המעות עלה למה שנתן לו מותר:

ח

הלוה מנה לחבירו לכל הנאתו אלא שהתנה עמו שיסלק מעל אותו המנה מס המלך אסור:

ט

לוה שקבל עליו לזון היתום וכשבא היתום לתבוע חובו טען לנכות מה שנתן לו ממזונות והיתום טוען שלא קבל ממנו דבר היתום נאמן:

י

א"ל הילך ר' זוז מעכשיו כדי שיפול תחתיו לאומנות המלך שהיא בשי"ן אסור אבל אם א"ל פרשני מן האומנות מותר (ועי' בסי' קע"ג):

יא

האומר לחבירו מנה לי בידך מרבית קצוצה שגבית ממני והלה אומר לא היו דברים מעולם משביעין את הנתבע היסת (פי' שהסיתו אותו חכמים לישבע להסיתו להודות כי מדאורייתא אין משביעין אלא שבועת השומרים וע"פ עד אחד ובהודה מקצת מהטענה (ויש חולקין (ר' ירוחם בשם הר"מ) וע"ל ס"ס קס"ח):

יב

המקבל מעו' לחצי ריוח וטוען שמלוה ברבי' היא אינו נאמן:

יג

המלוה מעות לבעל הבית וגם חוזר ההלכ' עם בנו של בעל הבית ובעל הבית נותן לו הוצאות אסור אלא אם כן יתן לו הקרן במתנה גמורה שאם ירצה לעכבו יהא רשות בידו (ולעיל סי' קס"ו בארתיו):

יד

האומר לחבירו אם לא אפרעך לזמן פלוני הריני חייב לך מעכשיו ולזמן העיכוב כך דינרין (יותר ממה שהלוהו) אסור מפני הערמת רבית: הגה ויש מתירין אם נותן לו מעות ומקבל פירות (ריב"ש סימן של"ה) ויש להקל בזה וע"ל בסי' קס"ג אם עבר ועשה ערמה ברבית אי מוציאין מידו:

טו

המחייב לפרוע לחתנו לנדוניא לזמן פלוני ואם יעכב מלפרוע יוסיף על סך הנדוניא על כל עשרים דינר מהם ז' פשיטים בכל חדש מותר שזה דומה לנותן מתנה לחבירו ואומר לו אני נותן לך כך וכך לזמן פלוני ואם לא אתן לך לזמן פלוני עוד אני מוסיף כך וכך שהוא מותר (וכבר נתבאר לעיל סי' קע"ו):

טז

אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממונו הרי זה רבית גמור: הגה אע"ג דכתב לו כך דרך קנסא אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך ואע"ג דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל מ"מ הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע הוו רבית גמור (רוב הפוסקים) וכן עיקר אע"ג דיש מקילין התירו ללוות ברבית בדרך זה (הגהות מרדכי פא"נ בשם ר"י דארליינ"ש):

יז

המלוה על המשכון ואמר אם לא אפדנו לזמן פלוני יהיה שלך כל ששוה יותר על החוב יש מי שאוסר משום הערמת רבית (ועיין בח"מ סימן ע"ב וע"ג):

יח

המוכר סחורה לחבירו בס' זהובים שקבל מיד והתנה לתתה לו לחצי שנה ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים וקנו מידו והגיע הזמן ולא נתן חייב ליתן הק' זהובים והוא שכשפסק על הסחורה ההיא יצא השער וקנה כפי השער או היתה לו הסחורה ההיא:

יט

אם הפקיד מעות אצל חבירו והנפקד הלוום לעובד כוכבים הנפקד חייב באונסין ואין למפקיד בריוח כלל ואם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו למפקיד אין בו משום רבית (ועי' בח"מ סי' רצ"ב):

כ

המתעסק בשל חבירו ונותן לו ריוח כל שנה ולבסוף טוען שלא היה שם ריוח אינו נאמן מאחר שנתנו לשם ריוח (ועי' בח"ה סי' פ"א):

כא

אם נותן לחבירו סחורה בתורת עיסקא אם דרך לשכור כתף להוליכה לשוק לא יאמר לו כיון שאני נותן לך שכר טירחך אתה תתן שכר הכתף. (אלא שמין כמה צריך ליתן והוא בכלל הקרן) (טור):

כב

אם יש למקבל סחורה שקנה בזמן הזול ועכשיו נתייקרה לא ישום אותה כמו שקנאה אלא כמו ששוה עתה: הגה ובמקום שנהגו לתת מעשר מריוח המעות אין המקבל יכול ליתן המעשר אלא יתן חציו לנותן והוא יתננו למי שירצה (מרדכי פרק הגוזל):

כג

הנותן בהמה לחבירו בעיסקא באתונות חייב ליטפל י"ח חדש ובדקה כ"ד ובתוך זה הזמן כל א' מעכב על חבירו והולדות מקום שנהגו לחלקם מיד חולקים ובמקום שאין מנהג יגדלם המקבל בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום ומשם ואילך נוטל חצי השבח והחצי מהחלק השני וא"צ ליתן לו שכר טרחו מחלק השני ואם בא לחלוק צריך להודיעו לחבירו או לשום ולהתנות בפני ג' ואם לאו אין החלוקה כלום (ואינו נוטל רק מחצית השבח כמו בראשונה) (טור):

כד

הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הריוח עם הקרן ויעשה כולו קרן דשמא לא יהיה כל כך ריוח ונמצא נוטל ממנו רבית וכן לא יתן לו מעות בתורת עיסקא או שותפות ויכתוב אותם מלוה שמא ימות ונמצא השטר ביד היורש וגובה בו את הרבית:

כה

אם כתוב בשטר פלגא באגר ובהפסד אם הנותן או המקבל אדם גדול וידוע שלא היה עושה איסור רבית דנין אותו להיתר לומר אם יטול חצי הריוח שיקבל עליו שני חלקים באחריות ואם לא יקבל עליו אלא חצי האחריות שלא יטול אלא שליש הריוח אבל באינש אחרינא דלא אתחזק בהכי דיינינן לשטרא כפשטיה והוה ליה שטר שיש בו רבית ואם יש הפסד יפסיד החצי כפי תנאו ואם יש בו ריוח לא יקבל כלום. (וכן ה"ה בכל עיסקא שנעשה באיסור) (תשובת הרא"ש כלל פ"ח):

כו

והיכא שהוא אדם גדול דדיינינן להתירא אם יש בו ריוח ואמר הנותן אני אטול החצי מיד ואם יהיה בו הפסד אקבל אחריות ההפסד שני חלקים או אם יש בו הפסד אומר איני מקבל אלא חצי ההפסד ולכשיהיה בו ריוח לא אקבל אלא השליש והמקבל אומר בהפך אם יש בו ריוח שיטול הוא מיד ב' חלקים ואם יהיה בו הפסד יקבל עליו חצי האחריות או אם יש בו הפסד אומר שאינו מקבל אלא השליש וכשיהיה ריוח לא יקח ממנו אלא החצי אם כתוב בשטר דיהיב מרי עיסקא למקבל פלגא באגר ובהפסד משמע דמלתא במרי עיסקא קיימא ובדידיה תליא מילתא למיתב למקבל מאי דניחא ליה ואי כתיב ביה למשקל פלגא באגר ובהפסד משמע דבמקבל תליא מילתא למשקל מאי דבעי:

כז

אם התנו על חלוקת הריוח ולא התנו על חלוקת ההפסד אם יהיה שם הפסד יפסיד המתעסק שני שלישי החלק שהיה מרויח וכן אם התנו על חלוקת ההפסד ולא התנו על חלוקת הריוח והרויחו יטול כמו אותו החלק שהיה מפסיד ותוספת שליש חלק חבירו כיצד אם התנו שיטול המתעסק רביע השכר ולא התנו על ההפסד אם הפסיד הרי זה משלם שתות ואם התנו שיפסיד המתעסק רביע בהפסד ולא התנו על הריוח אם הרויח נוטל מחצה:

כח

אם התנו שהנותן יפסיד שני חלקים ולא יטול בריוח אלא חלק א' ולא היה שם לא ריוח ולא הפסד והמתעסק תובע שכרו לא יטול כלום (תשובת ראב"ד בשם תשובת רי"ף והוא ברי"ף פרק המקבל) אבל אם התנה למחצה בשכר ומחצה בהפסד ולא היה שם ריוח ולא הפסד נוטל המתעסק שכרו מהקרן (תשובת ראב"ד שם):

כט

המושיב חבירו בחנות להתעסק ויחלקו הריוח לא יהי' לוקח ומוכר דברי' אחרים ממעותיו ואם עשה כן חצי הריוח לבעל החנות:

ל

הנותן מעות לחבירו להתעסק אע"פ שהחצי יש לו דין מלוה אינו יכול להוציא החצי לצרכו ולהתעסק בחציו לבד לצורך חבירו וכן אינו יכול לומר אתעסק בחצי שלי ואניח החצי של פקדון בבית דין:

לא

מתעסק שמת ויש עדים שמעות או מטלטלין אלו הם מזה העסק נוטלן בעל הממון בלא שבועה ואין הבעל חוב ולא האשה נוטלים כלום מהקרן ולא מחלק ריוח הנותן: הגה ויוכל הנותן ליקח כל העיסקא מידם אע"פ שעדיין לא כלה הזמן שקצב עם המקבל (מיימוני פ"ה דהלכות שלוחים ורוב הפוסקים) (ועיין בח"ה סימן קע"ו):

לב

נתן המתעסק מתנה מהמטלטלין של העסק או מהמעות לאחרים והביא בעל הממון ראיה ברורה שהם מזה העסק מוציא מידם אפילו שינה אותם מקבל המתנה או מכרם או נתנם לאחרים או הפסיד חייב לשלם והכל בראיה ברורה:

לג

מי שנתן לחבירו עיסקא אחת וכתב עליה שני שטרות אין שטר אחד משועבד לחבירו שאם היה באחד ריוח ובשני הפסד שימלאו הקרן ואח"כ יחלקו הריוח אלא יחלקו כל שטר לפי תנאם ואם נתן לו שתי עיסקות בשתי פעמים וכתבם בשטר א' והרויח באחד והפסיד באחרת ימלאו הקרן תחלה ואח"כ יחלקו המותר:

לד

המקבל עיסקא מחבירו והפסיד ולא הודיעו אלא נתעסק ומילא הקרן אינו יכול לומר תפסיד חלקך מההפסד אלא יתמלא הקרן מהריוח ואם יש בו מותר יחלקוהו לפי תנאם: הגה ודוקא שלא הודיעו אבל אם הודיעו וא"ל לא אעסוק עוד עד שנפלוג בריוח הרשות בידו (ב"י בשם תלמידי הרשב"א ונ"י) דהא יכול לחזור בו אימת שירצה כמו שיתבאר המקבל עיסקא נותן מס מן הריוח תחילה ואח"כ יחלוקו אא"כ התנה שיוכל ליקח הריוח מתי שירצה או שהודיעו ליקח חלקו מן הריוח ואז אם נתן אח"כ מס נחשב להפסד (מרדכי פרק המקבל):

לה

שנים שקבלו עיסקא מאחר לזמן ואמר אחד לחבירו בתוך הזמן נחלק העסק ואתעסק אני בחציי ואתה בחצייך אין שומעין לו ואפי' אם יאמר אני אקבל אחריות בחצי שלך שאם תפסיד אני אפרענו לבעל המעות אין שומעין לו ואפילו אם יאמר ישאר הקרן בין שנינו ולא נחלוק רק הריוח אין שומעין לו:

לו

יחיד המקבל עיסקא לזמן קצוב המקבל יכול לחזור בו כדין פועל שחוזר בחצי היום ובעל המעות אינו יכול לחזור בו:

לז

הלוקח מעות מחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר לא יהא לוקח בשלו חטים ובשל חבירו שעורים:

לח

הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר לוקח בהם כל מין שירצה אפילו בעלי חיים אבל לא יקח בהם לא כסות ולא כלים:

לט

הנותן מעות לחבירו לקנות בהם פירות למחצית שכר רשאי לקנות גם לעצמו מאותו המין ובלבד שלא ימכרם ביחד אלא אלו בפני עצמן ואלו בפני עצמן:

מ

הנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ואומר לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח במעות משלחו ומכר מוציאין ממנו בע"כ ואם שלח בהם יד בפני עדים או שאמר בפניהם שחוזר בו משליחותו קנה לעצמו (ה"ה ור' ירוחם נכ"ז ונ"י פא"נ) (ועיין בח"ה סימן קפ"ג מדין זה):

א

אסור. ולא מהני כשנותן לו שכרו כפועל בטל כדלקמן ס"ב דהכא כולו מלוה הוא ב"י בשם הר"ן וכ' הראב"ד אפילו יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רבית מחשבינן ליה כקרנא ולא משלם אלא פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא ולא אמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן הכי אלא במשכנתא לעיל סי' קע"ב ואם פוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה הוי ר"ק וכתב ב"י דכ"ע מודים בזה לדינא וכתב הטור דל"ד צאן ברזל אלא ה"ה סחורה אחרת ופרש"י במשנה מפני שרוב המקבלים היו נוהגין כן בצאן נקרא צאן ברזל:

ב

כלל. אלא שליחותיה דבעל הסחורה קא עביד:

ג

בטל. כתב הש"ך ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפילו אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין באדם בטל. טור. אבל הב"י מפרש דאומדין כמה רוצה ליטול פועל א' כדי לבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שיעורו שוה ויש פוסקים מפרשים שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר הימים תופרו בפחות מסלע וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו ורש"י ושאר פוסקים מפרשים שאם היה עושה מתחלה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו והט"ז כתב דפי' הטור ופי' הב"י שניהם אמת אלא דהטור מיירי מבעל מלאכה דידענו שיעור שכר טרחו בזה אבל מה נעשה באדם בטל לגמרי שמקבל עיסקא איך נשער שכר טרחו ע"כ צריך לשער כפי מה שאדם רוצה לעשות עסק זה כשהוא בטל עכ"ל:

ד

שהוא. אפילו דינר לאלף ואפילו העסק אחר אינו ממין זה העסק שרי כל שאינו מבטל מעסקיו מפני מעותיו של זה. ש"ך:

ה

שלישו. פי' הריוח נחלוק בשוה אלא שבשכר טרחך אני נותן לך שליש מכל הריוח מותרות שרי הואיל ויש לו עסק אחר משמע אבל אם אין לו עסק אחר אסור אלא צריך ליתן להמקבל ב' שלישי הריוח ובהפסד לא משלם רק שליש כיון שלא פסק עמו תחלה (וכתב ש"ך אבל להפוסקים שהבאתי לקמן דאם הלוקח מקבל שליש הריוח אפילו משלם לו חצי ההפסד מותר א"כ אפילו אין לו עסק אחר שרי) והב"ח כתב דאף אם פסק עמו בדינר מתחלה לא מהני אא"כ כשהמקבל מרוצה למה שפסק דאל"כ מאי מהני פסיקה דידיה:

ו

דאונסין. ול"ד לדלעיל סימן קע"ג סי"ג דמותר לקבל עליו אחריות החומץ דהתם מכר הוא ב"ח וכתב הש"ך דמשמע דגם בעיסקא צריך לקבל כל האחריות דשייך ביה יוקרא וזולא וכ"ש בנותן לו מעות למחצית שכר דבהא אפי' המקילים מודים וכתבו הגהמ"יי אע"פ שנותן עסקא לחבירו על תנאי שיטול המתעסק ג' חלקים מהריוח ובעל המעות רביעית מ"מ הוי חצי מלוה וחצי פקדון ומה שהמתעסק נוטל יותר בריוח הוי שכר טירחא עכ"ל:

ז

כשותפות. וחולקים הריוח והפסד באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית. ש"ך:

ח

שליש. כתב הש"ך זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים וס"ל דהמקבל נוטל ב' חלקים ריוח ומקבל חצי ההפסד וכ"נ עיקר בש"ס ומיהו כ"ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר וכתב הט"ז ונ"ל דאם כבר נתן המקבל לנותן קרן וריוח שלו (ולא נתן לו שכר טירחא כלל אין לו עליו שום תביעה דדבר זה א"ר הוא ואין מוציאין בדיינים אבל כ"ז שלא נתן לו עדיין הקרן שלו יוכל לעכב עצמו מן הקרן כדי שכר טרחו אמנם אם כבר נתן לו הקרן והריוח ולא תבע שכר טרחו) ואח"כ תבע ממנו שכר טירחא והמקבל נשאר חייב לו מצד אחר איזה חוב ורצה לנכות שכר טרחו נראה שאינו יכול לנכות כיון דבשעת פרעון הקרן לא בקש כלום והוי מחילה גמורה עכ"ל (ועיין בס' פרח מטה אהרן סימן כ"א וסי' קט"ז):

ט

כשומר. כתב המרדכי שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר המתעסק חייב באונסים כמו שהיה חייב מתחלה וכ"כ מהרש"ל וכתב הט"ז ונראה אם העסקא היא באופן שע"י שעוסק בחלק הפקדון יש לו ריוח בחלק המלוה שלו כי יוכל לקנות סחורה טובה מה שלא יכול לקנות בחלק המלוה שלו לבד או שצריך להוליך סחורה של העסקא למקום רחוק ואילו לא היה מוליך אלא חלק מלוה שלו היו ההוצאות קשים עליו וע"כ הוא צריך להוליך גם חלק הפקדון שתתמעט ההוצאה על חלקו בזה א"צ ליתן לו שכר טרחו כי זה עדיף מתרי תילתי באגר והביא כמה ראיות לדבריו ע"ש:

י

ישנה. דוקא הכא דהוה מדרבנן שרי בכה"ג אבל לא ברבית דאורייתא. ש"ך:

יא

כגזלן. מאחר שאינו מכוין לגזול רק להנאת חבירו שירויח הרבה. הגה' אשר"י:

יב

לעצמי. דוקא אם בשעת השינוי אומר כן אבל אם לא אמר כלום בשעת השינוי ואח"כ אומר לעצמי שניתי אינו נאמן דמוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עכשיו והשתא הוא דאתרעי עכ"ל הט"ז ובנה"כ כתב וז"ל לא ידעתי למה וכי אין אדם נאמן על עצמו לחוב לעצמו ע"כ ולא אוכל להבין דבריו שהרי הט"ז כתב זה על מ"ש רמ"א דמה שעשה עשה לעצמו דהוה כגזלן ע"ז כתב אם לא אמר כלום בשעת השינוי אינו נאמן וצ"ע:

יג

וקצץ. כ' הט"ז נ"ל פי' דבר זה דאסור למקבל עסקא לומר לנותן העסקא למחצית שכר שקונה ממנו חלק בריוח שהוא על ספק עדיין מה יהיה והוא יכניס עצמו בספק ויתן לו דבר קצוב עבור זה אבל איפכא שהנותן קונה הספק מן המקבל בדבר קצוב ודאי מותר אבל אם נותן איזה סך בעיסקא לחבירו שיעסוק וירויח ואם ירויח יתן דבר קצוב לנותן ואם לא ירויח לא יתן כלום אין בזה איסור וכן הוא מעשה בכל יום בכל הקהלות שעושין ממרנו"ת וכותבים עליהם שהוא שטר עיסקא בסך פלוני קרן וריוח ע"צ היתר סך פלוני ואין פקפוק ונדנוד איסור נשמע ע"ז רק שאחריות ההפסד צריך שיהיה על שניהם עכ"ל:

יד

האחריות. פי' בין דאונסים בין דגנבה ואבדה:

טו

קצוצה. פי' שאין שם עסקא רק הלואה וכ' הש"ך דדין זה צ"ע דמשמע מכל הפוסקים דאפילו ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות ע"ש שמאריך בזה:

טז

קצתו. כלומר דאונסים לבד או דגנבה ואבדה לבד:

יז

רבית. אע"פ שחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו אע"פ שבאו לידו מתחלה בהיתר. מהרי"ק:

יח

עלה. וכ' המרדכי דנותנין להמקבל על נאמנות שלו אם דומה לו שעלה כ"כ ואין משביעין אותו על ספק אלא אומרים לו זכור שעל נאמנות שלך אנו סמכינן וכתב בבד"ה ע"ז הטעם פשוט דאין משביעין אוחו מפני שאינו טוענו ודאי והש"ך כתב דאפילו טוענו ודאי המלוה פטור בלא שבועה אם אומר בהיתר לקחתי כדלעיל סי' קס"ט סכ"ה וכתב הט"ז ומזה נ"ל ללמוד במי שעושה עם חבירו עיסקא בהיתר עד זמן פלוני ואחר אותו הזמן נשאר המעות בידו כבראשונה בלי עשיית היתר מחדש שאין המקבל יוכל לומר איני נותן לך ריוח אחר זמן הנ"ל כיון דמתחלה בא לידו המעות בהיתר ודאי נמשך גם אחר הזמן וק"ו הוא מדין הנזכר כאן שעשאו בפירוש מלוה עכ"ל:

יט

אסור. ויש פלוגתא בין הפוסקים אי הוי ר"ק או רק א"ר וע"ל סי' ק"ע וס"ס קע"ב:

כ

נאמן. כתב הט"ז איני יודע לפרש מה הוא נאמנות של זה היתום אם הוא יתום גדול מה נשתנה הוא מאדם אחר ואם הוא יתום קטן הא לאו בר טענה הוא כלל ע"כ אני אומר הבא ליתן יפוי כח ליתום יותר מלשאר אדם כשיש עליו הכחשה עליו לבאר דין זה ולהביא ראיה ברורה על פירושו (ובנה"כ כתב דבסימן ק"ס ס"ק כ"ט בש"ך תמצא ישוב לזה ע"ש וגם י"ל דאנן טענינן ליה שום טענה דבהיתר לקח וכן יש לכוין דעת הלבוש עכ"ל):

כא

המלך. כתב הט"ז הכלל הוא שכל שהוא חוב ברור וזה מקבלו לפטור אותו בפחות אסור ובלבוש חילק בזה בין מלך לאדם אחר והוא שלא בדקדוק עכ"ל:

כב

חולקין. והסברא ראשונה עיקר כמ"ש סי' קס"ט. ש"ך:

כג

אינו. כתב הש"ך אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ומשמע דאפילו במלוה ע"פ אינו נאמן:

כד

מתירין. אין כאן מחלוקת דגם המחבר וסייעתו מודים לזה וה"ה איפכא שנותן לו פירות ומקבל מעות כדלקמן סי"ח עכ"ל הש"ך:

כה

גמור. כתב הש"ך דנראה מדברי המחבר והרב דהוי רבית דאורייתא מיהו היכא שלא כתב לו ליתן קצבה בכל שבוע אלא שכ' בשטר שאם לא יפרע לו סוף תשרי ס' דינרין ישלם לו ס"ז סוף חשוון ליכא אלא איסור דרבנן (ועי' בתשובת מבי"ט ח"ב סי' רצ"ח ובתשו' ר"א ששון סי' קס"ב) וכתב הט"ז מכאן משמע שבכל התירים שעושין בהלואה כגון עיסקא וכיוצא בו אסור להזכיר בשטר קצבה בכל שבוע (וע"ל סי' קע"ו ס"ק ו' מש"ש) (ובנה"כ כתב שנ"ל דהיכא דיש היתר מותר להזכיר שבוע ושאני הכא דאין כאן היתר אבל כשכותב שטר עסקא כמו בזמנינו מותר להזכיר שבוע וכן המנהג עכ"ל):

כו

שאוסר. כ' בב"ה בשם א"ח דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר ע"ש וכ' הש"ך דצ"ע דהיש מתירין לעיל סי"ד משמע דחולקין כיון שאינו נותן לו בסוף מעות ואולי יש לחלק בין משכון שהיה תחלה ברשותו גרע טפי:

כז

וקנו. בענין דלא הוי אסמכתא כמ"ש בח"מ סי' ר"ז והכא כ"ע מודו דמותר כיון דהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת רבית וכאן במוכר לו סחורה כיון דהוא דרך קנס אפי' הערמת רבית ליכא עכ"ל הש"ך וכ' הב"ח דוקא כשהתנה שיתן בעבורה לאותו זמן תיכף מאה זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן לו עבורה אחר כלות השנה מאה זהובים רבית גמור הוא והש"ך כתב שאינו מוכרח רק אם התנה בפירוש שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו מאה זהובים ככלות השנה והמלוה מחוייב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין צריך בשש וכן נוטה דעת הט"ז ע"ש:

כח

היתה. פי' כנגד כל המעות ולא סגי במקצת ממנה כדלעיל סי' קע"ג ס"ו. ט"ז וש"ך:

כט

הפקיד. כתב מהרש"ל מי שהלוה לחבירו ואח"כ אמר המלוה למחצית שכר ונאנס חייב הלוה באונסים ואם הרויח הכל שלו ואם נותן מעצמו מותר ליקח דאין זה רבית מאחר שלא התנה תחלה בכך:

ל

רבית. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר. מרדכי:

לא

בכלל. פירוש והמותר על זה הוא הריוח ויחלקו אוחו וכ' הב"י בשם תשובת הרא"ש אם היה תחילת העסקא באיסור שמכר לו חטים פחות מהשער כדי שיתן לו מעות וגם לא נתן לו שכרו כפועל בטל לא יטול שום ריוח דאילו היה נותן לו סתם היה נוטל המקבל שכר טירחא בא' מן הדרכים שנזכרו לעיל סי' ג' ד' אבל זה שעשה באיסור אילו נתן לו שכרו כפועל בטל היה מתבטל קצת מן האיסור והוי שקיל חצי הריוח דארוח ממה שהיה בשער שבשוק שבשעה שנתן המעות לכמו שנמכרו וכיון שלא התנו אלא באיסור לא יטול ריוח כלל עכ"ל:

לב

שקנאה. דזה מקרי הפסד מכיסו שהרי יכול למכרה ביוקר:

לג

מעכב. הטעם דבשנה ראשונה יש טפול מרובה לפי שהיא דקה וצריך להכניסה ולהוציאה ויש סברא להיפך שאדרבה שנה שניה יש טפול מרובה לפי שצריך מזונות הרבה ע"כ כל א' יש לו סברא לטובתו ומעכב על חבירו שתהיה העסקא עד כלות ב' הזמנים האלו ט"ז וכתב עוד וז"ל שאלה המקבל עסקא מחבירו איזה סך ממון על זמן ואחר זמן הפרעון התעכב המקבל אצלו המעות ונתעסק בהם ואינו רוצה ליתן ריוח ממה שמגיע אחר הזמן פרעון כי אמר שאחז"פ היו המעות פקדון אצלו כי אין לו היתר עמו רק עד הזמן ואחר כך היה רבית מה שיתן לו. עוד שאלה בממרנ"י שכתוב בה וז"ל שקיבל החתום עליו ת' זהובים קרן בעסקא ולתת ריוח למוציא שטר מעסקא הנ"ל ק' זהובים ז"פ ר"ח ניסן ובאם ימשוך הפרעון אפילו מקצתו קיבל החתום עליו מעכשיו להחעסק באותו סך שיעכב אצלו בתורת עסק הנ"ל ולתת רוחים לפי ערך הריוח דלעיל ואח"כ המשיך הפרעון איזה זמן ובא הנותן שיתן לו רווחים מן הרווחים דהיינו מר"ח ניסן ה' מאות זהובים קרן ויתן לו רווחים גם מן הק' זהובים אם הדין עמו או לא. תשובה על השאלה הראשונה נראה ברור דהדין עם הנותן וחייב לתת לו רווחים גם מהעסק שאחר ז"פ וההיתר שבתחלה נמשך גם אח"כ עד שיודיעו אחר הזמן שאינו רוצה לקבל עוד בעסקא אותן המעות והביא ראיות לדבריו ועל השאלה השניה אם יהיה על הריוח שם קרן אחר הזמן נראה דהדין עמו דאע"פ שהמנהג שאין לוקחין ריוח מן הריוח מ"מ מאחר שנזכר בשטר בפירוש שמהיום מקבל עליו להתעסק במה שהוא מעוכב בידו אפילו מקצת מהפרעון נראה ברור דבכה"ג ליכא מנהגא עכ"ל:

לד

יצרף. כ' הש"ך וא"ל הא בלא"ה אסור משום שקצץ כדלעיל ס"ו דשאני התם דקצץ בדבר ידוע אף אם לא יהיה ריוח משא"כ הכא ומיירי כאן אפילו כתב בלשון עסקא נמי אסור מיהו כתב הריטב"א דמסתברא אם מניח השטר ביד השליש תו ליכא למיחש למידי ושרי:

לה

מלוה. אפי' הקרן לחוד וכתב הב"ח דאע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עסקא ואם התנה עמו בע"פ בפני עדים חשבינן כאלו מפרש העסקא בשטר ומוציאין ממנו בע"כ ועיין בטור ח"מ סי' י"ח:

לו

דנין. וי"ו של ובהפסד וי"ו מחלקת היא כמו או בהפסד וכתב בהגהת פרישה וא"ל יתן לו שכרו כפועל בטל כדלעיל ס"ב ד' דשאני הכא דכתב בשטר מחזי טפי כרבית וכתב ב"י דבאיניש אחרינא אי קדים מרא עסקא ותפיס לא מפקינן מיניה דה"ל א"ר אבל באדם גדול כיון דפשיטא לן דלאו באיסור אתני מפקינן מיניה וע"ל סכ"א:

לז

שלישי. כ' הט"ז דרך משל אם ההפסד הוא כ"ד זהובים אמרי' אילו היה זה הסך ריוח היה המקבל נוטל י"ב עכשיו יקבל היזק ח' זהובים וכן לפי ערך תמיד כגון רביע באגר להמקבל אמרינן אם יהיה היזק יקבל המקבל עליו ב' שלישים ממנו דהיינו ד' ואי כתב שיטול ג' חלקים באגר והנותן רביע יבוא היזק על המקבל י"ב עכ"ל:

לח

כלום. הטעם שהרי שכרו היה תחילה במה שירויח והרי לא הרויח כלום אבל אם התנה למחצית שכר והפסד נוטל שכרו כפועל בטל (א"כ מתחילה סמך עצמו על השכר כפועל ואלו הרויח היה נוטל השכר כפועל מן האמצעי והשאר היו חולקין עכשיו שאין שם ריוח מ"מ שכרו כפועל לא הפסיד ויקחנו מן הקרן וכיון שהוא חייב להשלים חלק ההפסד שלו בקרן ע"כ לא יטול אלא חצי שכרו מן הקרן והשאר יפסיד) כ"כ הראב"ד וה"ה אם התנה תחלה בדינר סגי בהכי כדלעיל ס"ב. ש"ך:

לט

אחרים. שלא יתבטל מן העסק:

מ

להוציא. כ' רבינו ירוחם דוקא שלא שינה אבל אם שינה שא"ל להתעסק בדבר פלוני ונתעסק בדבר אחר ואמר בפ' לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו והוא שיאמר כן בפני עדים וכן כתב הרב לעיל ס"ה ועיין בח"מ סימן קע"ו וקפ"ג ורצ"ב:

מא

נוטלן. כ' המרדכי דאפילו מיתומים קטנים נמי שקיל ומיירי כשנתקבל העדות בחיי אביהן דבכה"ג נפרעין מהן כמ"ש בח"מ סימן ק"ח עכ"ל ד"מ:

מב

לשלם. הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו מתנה ולא זה שקנאו ממנו או קיבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו ממנו דלא ידע דמשל עסק הוא כ"כ הפרישה והב"ח כ' אע"פ שאין המתנה בעין ביד המקבל מתנה אלא שינה והחליפה בד"א או שמכרה או נתנה לאחרים או הפסיד חייב המקבל מתנה מהמקבל לשלם לנותן אע"פ שלא היה יודע דמשל עסק נתן לו דדמי לגנב ופרע בחובו או בהקיפו שצריך להחזירו בחנם כמ"ש בח"מ סי' שכ"ו ס"ו וכ"ש גנב ונתנו במתנה ונראה דה"ה כשהמקבל נתן לאחרים בזול כדי להבריח העסק מהנותן דינו כגנב שעשו בו תקנת השוק אם לא היה יודע הלוקח דמשל עסק היה ואם היה יודע דינו כקנה מגנב מפורסם עכ"ל:

מג

תנאם. ונמצא המקבל מרויח שהרי בהפסד בא עליו פחות ממה שהגיע בהריוח כדלעיל:

מד

הודיעו. כלומר שהודיעו מההפסד וא"ל לא אעסוק עד שתקבל עליך שנפלוג בריוח מהיום והלאה ולא יהא הריוח משועבד לקרן הרשות בידו. ש"ך:

מה

לזמן. כ' הב"ח דוקא לזמן אבל אי לא קבע זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי וכו' ועיין בח"מ סי' קע"ז מדינים אלו:

מו

פועל. כמ"ש בח"מ סימן של"ג:

מז

בשלו. כלומר בחלק מלוה של חטים ובחלק פקדון של חבירו שעורים וה"ה כל שאר שני מינים אסור אלא יהא הכל שוה. ש"ך:

מח

כסות. דכל מילי בכלל פירות חוץ מכסות וכלים כ"כ הרא"ש:

מט

לעצמו. ממעות אחרים שאינן דמי השותפות מאותו המין וכ"ש מין אחר ול"ד לדלעיל סכ"ט בחנות משום דבחנות מחויב לישב שם כל היום להתעסק בשלו ולא יבטל בעסק אחר משא"כ הכא. פרישה:

נ

עצמן. דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כ"כ כמו השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך. והיכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר נראה דהוי ספק ממונא ולקולא והמע"ה אם לא שרוב הפוסקים מסכימים דהוי ר"ק דהוי ספק איסור דאורייתא דאזלינן בתר רובא ונ"ל שהב"ד יאמרו לו שהוא עושה איסור בדבר ויאיימו עליו וכן ראוי להחמיר לעצמו אבל אם אינו משגיח בכל זה אין כח ביד ב"ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא ולכאורה נ"ל ראיה ממאי דאמרי' גבי מתנות כהונה ונתבאר לעיל סי' ס"א סכ"ג וכן לקמן גבי בכור סי' ש"ה סי"ג וכן בכמה דוכתי דפטור משום המע"ה אע"ג דהוי מ"ע שבתורה וע"ל סי' רנ"ט עכ"ל הש"ך (איסור הרבית הוי בתחלת ההלואה אע"פ שהלוה לא יתן הרבית. תורת אמת סי' קס"ב. אסור להלוות ברבית לישראל ע"מ ליתן לעניים או לשאר מצות ג"ת דף ר"ג. לוה עשיר ומלוה עני אסור ללוות ממנו לתועלת העני שם דף רמ"ה. אחד שלוה מחבירו על משכון ובשביל איסור רבית עשה לו כעין מכר גמור אף שהיו שוין יותר והבטיחו המלוה שאם יעשה אחר כך רצונו שיחזור וימכרנה לו כנהוג באותן שרגילין ליתן רווחים והנה המלוה אינו רוצה להחזירו כל עיקר וטען שקנה ק"ג וזה טוען שנעשה מפני האיסור פסק צ"צ סי' כ' כיון שנותן לו הלוה דבר הרגיל מתוספת מעותיו הרי זה נקרא שעשה רצונו וחייב להחזיר משכונו ועי' מהר"מ מטראני סי' קכ"ג. עוד כ' שם סי' כ"א אחד שלוה על המשכון כנזכר לעיל אך כאשר ארכו הימים ולא בא הלוה לפדותו בא המלוה לעשות חשבון עם הלוה כדי שיפרענו המעות הקרן עם הרווחים ויקח את שלו והנה לפי החשבון נמצא חייב לו יותר ממה ששוה המשכון וזה אומר אני לא אחזיר המשכון אם לא שתפרע לי משלם כי לדידי שוה כ"כ כמו שאתה חייב לי וזה אומר דוקא אתן לך דמי שווי המשכון ואקחנו. העלה דהדין עם הלוה מאחר שמתחלה המלוה לא הלוהו אלא פחות מכדי שווי המשכון גלי דעתיה שרצונו היה להיות בטוח על הקרן וגם על העודף שיגיע ע"פ היתר ולא באיסור ואם יקח יותר ודאי אסור ע"ש ועי' בק"א של לה"פ שהעתיק מסמ"ע התקנות מפנקס הארצות בענין הרבית):

א

לשון הרמב"ם בספ"ח מה"ע דין י"ב ממשנה ב"מ דף ע' ע"ב וכפירוש רש"י שם:

ב

מסוגית הגמרא:

ג

משנה דף ס"ח ע"א:

ד

לשון הרמב"ם בפ"ו מהלכות שלוחין ושותפי' דין ב' מברייתא שם וכדמפרש אביי:
(°) פי' רש"י שאם היה נפח או נגר כמה אדם רוצה ליטול ליבטל ממלאכה כבדה כזו ולעשות מלאכה קלה וכן משמע מדברי הרי"ף והתוס' פירשו כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק וכ"כ הרא"ש שם. וכתב עוד דהכא באבק רבית הקילו חכמים ובדבר מועט שנותן לו לא מחזי כרבית וכ"כ הטור:

ה

כשינויא בתרא דאית ליה בהמה לדידיה דאמרי אינשי גביל לתורא גביל לתורי שם דף ס"ט ע"א:

ו

מימרא דרב שם:

ז

מעובדא דר' אלעזר מהגרוניא שם:

ח

הרי"ף שם () וש"ם:

ט

ל' הרמב"ם שם דין ג' מעובדא דבני רב עיליש שם ד' ס"ח ע"ב וכפי פירושו:

י

טור בשם הראב"ד (והג"א בשם ר"ח ור"ב ומרדכי ועיין במ"מ שגם דעת רמב"ם כן):

יא

טור בשם התוספות בב"ק דף ק"ב ע"א בד"ה הנותן () עי' בב"י. כי אין נראה לכאורה כן מדברי הרי"ף ז"ל. וע"ש. (מראה כהן): מעות לשלוחו וכו':

יב

טור בשם רבינו ישעיה ופי' הטעם משום דמחזי כמלוה ברבית ואתי לאחלופי בריבית גמורה:
(°) פירוש אפילו שמקבל עליו שיתן לו הדבר הקצוב בין ירויח בין לא ירויח:

יג

הגהת מרדכי דקדושין:

יד

וכתב דשדינן אנאמנותו ואין משביעין אותו אלא אומרים לו זכור דאנאמנותך סמכינן:

טו

בעל התרומות בחלק ג':

טז

תשו' הרשב"א:

יז

שם בתשובה בשם הרמב"ן:

יח

ג"ז שם וכתב דלא אמרינן כיון דלדברי התובע הוא רשע אינו נאמן בשבועה:
(°) וכ"כ בח"מ סי' פ"ב סעיף י' ונלע"ד שאין זה חולק על מ"ש לעיל ס"ס קס"ט דהתם טוען בהיתר לקחתי ומזכיר ההיתר על ידי עובד כוכבים לקחתי דנאמן מדין הפרוזבול משא"כ כאן ובסימן פ"ב דהוא כופר בכל ואינו טוען שבהיתר לקחו משביעין אותו ומ"ש הרב רמ"א ויש חולקין לא זכיתי לספרו ד"מ:

יט

סמ"ג מל"ת סי' קצ"ג בשם רבינו יעקב מטעם שאין אדם עושה עצמו רשע:

כ

מרדכי בפ"ה דב"מ בשם תשובת מהר"מ:
(°) כלומר אע"ג דמחזי כי הערמה שודאי לא יעכב ב"ה מעותיו ואפ"ה שרי:

כא

רבינו ירוחם בנט"ז בשם סה"ת וכ"כ הרשב"א בתשובה וכ"כ בתשו' להרמב"ן סי' רכ"א וקע"ה:

כב

הרשב"א בתשובה:

כג

בית יוסף וכ"כ הרשב"א (דלא כהגהות מרדכי בשם ר"י מאורלייניש):

כד

רבינו ירוחם בנתיב ט"ז:

כה

הריב"ש בתשובה סימן של"ה:

כו

מרדכי ס"פ המפקיד:

כז

בחשן המשפט סימן פ"א סעיף ל':

כח

ברייתא מקום שנהגו להעלות שכר כתף וכו' שם בב"מ דף ס"ח ע"ב:

כט

טור ממה שפירשו התוס' שם גירסת ר"ת שאם היו פירות כבר מונחין בחצר המקבל מעלה לו פירות כשער שבשוק ומעלה עליהם שכר כתף שהיו צריכין להביא הפירות מביתו של הנותן לביתו של המקבל:

ל

ברייתא שם דף ס"ט ע"א:

לא

משנה שם ע"ב:

לב

ברייתא שם ע"א וכת"ק:

לג

כפי' רש"י שם כיון דבעי למטרח בה במחצה שלו שהיא קרן גמור ואינו מלוה וכי טרח משום דידיה קא טרח ולא מיחזי כרבית:

לד

מעובדא דרב מנשיה בר גדא שם:

לה

שם דף ס"ח ע"א לית הלכתא כשטרי מחוזאי וכו':

לו

רמב"ם בפ"ה מה"מ דין י' וכתב ה"ה שזה פשוט ומשם נלמד:
(°) פי' דשמא היה הפסד בעסק דהוה ליה לבעל המעות להפסיד מחצה והיורש אינו יודע התנאי שביניהם וגובה כל השטר ואינו מפסיד כלום וזה רבית:

לז

עובדא דבני רב עיליש וכדאמר רבא וכו' שם דף ס"ח ע"ב וכפי' רש"י ובתוס' שם:

לח

טור בשם הרמ"ה:

לט

ג"ז שם בשמו:

מ

תלמידי הרשב"א בשם הרמב"ן (וע' ב"י):
(°) פי' הוא נוטל רביע הריוח ועוד שליש של חלק חבירו שהוא גם כן רביע כי חבירו לקח ג' רביעיות הרי מחצה:

מא

תשובת הראב"ד בשם הרי"ף וכ"כ הרי"ף בעצמו בפרק המקבל:

מב

תוספתא וכתבה הרא"ש שם בפ"ה דב"מ והרמב"ם בפ"ז מהל' שלוחין:

מג

מימרא דרבא שם דף ק"ד דלהכי קרי ליה עיסקא דיהיב ליה לאעסוקי ביה:

מד

טור בשם הרמב"ם בפ"ז מהלכות שלוחין מהא דרבא דלעיל:

מה

ממימרא דרבא שם דלהכי קרי ליה עיסקא שאם מת וכו' וכתב הרי"ף כן שם וכ"כ הרא"ש שם ונ"י בשם רב האי גאון:

מו

טור בשם הרמב"ם בפ"ז מהל' שלוחין דין ה':

מז

מימרא דרבא שם דף ק"ה:

מח

ג"ז מימרא דרבא שם ומפרש טעמא דא"ל להכי טרחת למליותיה כי היכי דלא ליקרי לך מפסיד עיסקי:

מט

ג"ז מימרא דרבא שם:

נ

ומפרש טעמא דא"ל דמזלא דבי תרי עדיף:

נא

ומפרש טעמא דא"ל רווחא לקרנא משתעבד:

נב

תוספתא בפ"ט דב"מ וכתבוה הרא"ש שם:

נג

תוספתא כתבה הרא"ש שם בפ"ה דב"מ דף קמ"ו ע"א והרמב"ם בפ"ה מהל' שלוחין:

נד

ג"ז תוספתא וכתבה הרא"ש שם דכל מידי פירות הם חוץ מאלו:

נה

ג"ז כתבה הרא"ש שם:
(°) פי' ממעותיו:

נו

גם זו שם:

נז

הר"ן בפ"ק דקידושין בשם בעל מתיבות ורבינו ירוחם בנתיב כ"ז (וה"ה פרק כ"ז ממכירה בשם רמב"ן ורשב"א):

נח

שם ושם:

א

דהיינו כו'. רמב"ם וכפירש"י שם אבל תוס' פי' שנותן לו דבר קצוץ וכ"ה בתוספתא וירושלמי שם והביאו תוס' שם ע"ש בד"ה אין כו' וערש"י שם ד"ה אין כו' ואע"ג כו' והר"ן כתב דכאן קמ"ל אע"ג דנותן לו שכרו כפועל לא מהני ובזה מתורץ קושיא שניה של תוס' שם ועוד דפריך גמ' כו'. וז"ש כאן אין מקבלין כלל ובס"ב כ' הנותן כו' שמותר ע"י שכר עמלו. ואין נ"מ בין פירש"י ותוס' לדינא אלא בפי' דמתני' דלרש"י הוא אבק רבית ולר"ת הוא רבית קצוצה:

ב

לפיכך אם כו'. גמ' שם ועוד אדתני סיפא כו'. אא"ר אידי ואידי כו':

ג

שאם כו' או כו'. ר"ל שיקבל הכל וכמש"ש אונסא וזולא וכמ"ש בס"ב בהג"ה:

ד

וכן הדין כו'. טור וערש"י שם ס"ט ב' ד"ה אין מקבלין כו':

ה

וכ"ז לא כו'. כמ"ש בירושלמי המוליך חבילה ממקום למקום א"ל תנה ואני נותן לך כדרך שאתה נותן במקום פלוני אם באחריות הנותן אסור והלוקח מותר אבל חמרים המקבלים מבעלי בתים מעמידין להן פירות במקום היוקר כשער הזול ר"ה אמר נעשה שלוחו ודא מתיבין לר"ה שליח שנאנס פטור על האונסין לא פעמים מתנה ש"ח להיות כשואל. ור"ל משא"כ במוליך חבילה כיון שהוא עושה ג"כ להנאתו משא"כ בחמרים ול"ל מ"ש בגמ' ניחא להו דמגלי כו' (וכמש"ל בסי' קע"ג ס"ק ל"ד) ושם במתני' אין מקבלין צאן ברזל כו' איזה צאן ברזל כו' ר' ירמיה בעי תמן את אמר נושא שכר חייב על האונסין אסור וכאן את אמר נושא שכר חייב על האונסין מותר ר"ל כאן בנצ"ב אמר הואיל ומקבל אחריות עליו אסור ושם בחמרים אמרת אע"ג שמקבל עליו אחריות מותר ולשון הירושלמי הוא להיפך כידוע בהרבה מקומות וכמ"ש הרא"ש בסוף פ' הדיינים ומשני לא פעמים שמתנה ש"ח להיות כשואל לכך שם מותר כיון שאין להם כלל הנאה משא"כ כאן דנוטל בשכר ולהנאתו עושה אסור במקבל עליו האחריות וז"ש ואפילו קבל כו':
(ליקוט) וכ"ז לא כו'. כמש"ש ע' א' ת"ר כו' קרוב להפסד ורחוק לשכר חסיד ור"ל שאין נוטל כלל בשכר וערש"י שם ד"ה קרוב לשכר כו' (ע"כ):
(ליקוט) וכ"ז כו'. וכ"כ רש"י סוף ע"ב ע"ב ד"ה תנה לי כו' ותוס' ע"ג א' סד"ה החמרים. אלא נראה כו' והחמרים היו משתכרים כו' (ע"כ):

ו

הנותן כו'. כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם וכן ס"ד. והנה מ"ש ואם היה לו עסק כו' וכן אם כו' הואיל כו' הוא כמש"ש ס"ט א' אמר רב מותר שליש כו' אלא אמר שמואל קוצץ כו' וכאב"א שם כי קאמר רב כו' וסובר דשמואל גמי בהאי גוונא דהא בהדא עניינא איתמר ומפרש מ"ש מותר שליש כו' ר"ל מהמותר על הקרן יהיה שליש שלך ר"ל שליש השכר שלך מותר וא"צ ליתן לו כפועל ושמואל פליג על זה שמא לא יהיה לו שכר כלל וה"ה דפליג על מילתיה דרבא שם פלגא באגר כו' דרבא קאמר אליבא דהלכתא דהלכה כרב וכמ"ש הרי"ף דקי"ל כרב באיסורי ומותר שליש מפרש דל"ד ה"ה פחות ומפרש דכ"ז שלא פסק לו מתחלה אלא כשבאין לחלוק נותן לו וכמ"ש בס"ג בד"א כו' וכן ס"ל להרמב"ם כמ"ש למטה וכן מילתיה דשמואל דרב מודה לו דכ"ש בכה"ג מותר וג"כ אף שלא פסק מתחלה כיון די"ל עסק אחר וה"ה דיכול להקשות על שמואל לס"ד אלא דהיה יכול לומר דשמואל ס"ל כר' יהודה אפילו לא טיבל כו' אבל למסקנא הוא אף לר"מ ור"ש ומפרש מש"ש ר"א מהגרוניא כו' א"ל עד האידנא זוזי כו' דלא כפירש"י משום דהשתא לאו עיסקא הוא שהרמב"ם כתב בהדיא רפ"ו דכה"ג נמי הוא עיסקא. אלא משום דכיון שחצי בהמה שלו א"צ ליתן לו בחצי האחר אלא כדין אם יש לו עסק אחר אלא שמ"מ צריך ליתן לו דבר מועט ובזה כיון שהוא אריסו א"צ ליתן לו כלל וזש"ש השתא שותפי כו' אמרי אינשי כו' וז"ש כאן ואם היה המתעסק כו' ומפרש מש"ש אי פלגא באגר כו' באינו רוצה ליתן לו כלל אז פוסקין לו ב"ד תרי תילתא באגד כו' בין ה"ל עסק אחר או לא וכ"ז שלא פסק עמו מתחלה כלל אבל בפסק עמו מתחלה אפילו לא ה"ל עסק אחר מותר במה שפסק אפילו בפחות משתות וכמ"ש בפ"ו הלכה ז' וכן אם התנו שאם יהיה שם שכר כו' ורבותי הורו שאין כו' ולא יראה לי זה וטעמו ממש"ש ריש עגלא לפטומא אע"ג שאין מגיע לשתות השכר וכן לשכרו כפועל ומפרש בהתנה מתרלה וז"ל ברפ"ח וכן השם בהמה על המפטם להיות מפטם אותה והשכר לאמצע צריך ליתן עמלו כפועל בטל ואם א"ל הרי הראש והאליה שלך בעמלך יתר על מחצית השכר מותר. וכתב ה"ל למפטם בהמות אחרות שמפטם אותם עם זו השומא אצלו כו' הואיל והוא מתעסק בשלו ובשל חבירו אפילו לא העלה לו אלא דבר מועט בכל ימי השותפות הזאת דיו דחולק בשכר בשוה [ור"ל אפילו לא התנה מתחלה כנ"ל] ואם היה אריסו הואיל והוא מטפל בשלו ובשל בעל השדות א"צ להעלות כלום. והטור מפרש ג"כ מותר שליש כפי' הרמב"ם וכן מפ' הרי"ף והרא"ש וש"פ ומפ' מותר שליש לאו דוקא אלא דבר מועט וכמ"ש ברי"ף אבל דאית ליה עיסקא אחרינא ולא קמבטיל ליה מיניה לא בעי באגריה כולי האי כדאמרינן א"ר מותר שליש כו' ואב"א כו' וכ"כ הטור וה"מ שצריך כו' אבל כו' כגון רועה כו' וכן מפרש הכל בדרך הרמב"ם ואמר ותקנת חכמים הוא למי כו' ר"ל אם לא ירצח ליתן לו כפועל אלא שדעתו דוקא באין לו עסק אחר דזהו שיעור טרחו קרוב לשכרו כפועל ולכן כתב ותקנת חכמים כו' קודם וה"מ שצריך כו' וה"מ שצריך קאי אשניהם בין שכרו כפועל או פלגא באגר כו' ששניחם הוא שכר טרחו וכ"ה ברי"ף ורא"ש מיהא הא דאר"מ כו' ואי בעי למיפסק כו' ואח"כ כ' וה"מ בחנוני כו' אלא שדעת הרי"ף והרא"ש דפלגא באגר כו' לא מהני אלא בפסק עמו מתחלה בכה"ג ודוקא פלגא כאגר כו' הא פחות מכאן לא והוא דעת רבותיו של הרמב"ם כמש"ש אבל לא פסק עמו מתחלה לא אא"כ נותן לו כפועל וכמ"ש הרא"ש והא דקאמר ר"מ כו' והוא שלא פסק תנאי עמו כו' אבל אי כו' וה"מ בחנוני כו' אבל מאן כו' ר"ל בין פסק עמו בתחלה בין לא פסק סגי בכ"ש וכ"ה דעת הטור בזה כנ"ל אבל הטור חולק עליהם וס"ל דבסוף פלגא באגר כו' אבל בתחלה אף בדינר א' סגי וכדברי הרמב"ם שחלק עליהם ומ"ש בדינר א' סגי דבריו לקוחים ממ"ש קוצץ לו דינר וס"ל דרב בלחוד אתמר באית ליה עסקא אחריתא אבל שמואל מיירי בקוצץ מתחלה ואף באין לו עסק אחר וט"ס כאן בטור שכתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק. מתיבת שנותן עד העסק צ"ל למעלה אחר ואפילו בדינר אחר רשאי שנותן לו דינר כו' של"ת דינר כל יום ומ"ש כאן או כיוצא בזה ר"ל ל"ד פלגא באגר כו' אלא ה"ה בגוונא אחרינא רק שיהא שתות יותר בריוח מבהפסד ולדינא שיטתו כשיטת הרמב"ם אבל שיטת הרי"ף הוא כדברי הרא"ש שאם לא פסק מתחלה דוקא כפועל ואם פסק פלגא באגר כו' באין לו עסק אחר רק שדברי הרי"ף מגומגמין קצת מש"ש והיינו דקאמר בין כו' כדפסקו כו' דודאי ליתן שכרו כפועל א"צ פיסוק מתחלה ואפשר דס"ל דאם לא פסק מתחלה אסור ליקח לגמרי משום רבית כיון דמתחלה היה באיסור וכמש"ל סכ"ה והטור לקח שיטת הרמב"ם רק בי"ל עסק אחר ס"ל כהרי"ף ורא"ש דאין שייך שם פלגא באגר כו' ודבריו נכונים דהיאך שיערו פלגא באגר כו' לשכרו כפועל ולשכרו כ"ש [ועמ"ש בס"ד שגם דעת הרמב"ם כהטור] ובב"י ודרישה פירשו כאן דרכים רחוקים ע"ש ושם ועכשיו אפרש אחת לאחת:
(ליקוט) הנותן כו'. עמש"ש ששיטת הרמב"ם והטור אחת לדינא ומ"ש בס"ד ואם ה"ל עסק כו' הוא תוספת המחבר ושגה בזה רק מ"ש הרמב"ם ואם היה מתעסק אריסו כו' לא כ' הטור שס"ל כפירש"י וכמ"ש בס"ג בהג"ה (ע"כ):
(ליקוט) הרי"ף כתב דנותן כפועל בטל ואי בעי למיפסק כדרבא פלגא באגר כו' וה"מ בחנוני וכיוצא כו' ופי' בשערים וסמ"ג שבחנוני פוסק עמו בא' מג' תנאים או כפועל או פלגא באגר ותילתא בהפסד או פלגא בהפסד ותרי תילתא באגר ולא חילקו בין פסק בתחלה או לא וכ"כ הרשב"א ופי' דבנותן לו מיניה וביה ואפשר דהוה ביה רווחא טובא דמטו ליה כפועל בטל או טפי לא הקפידו חכמים בדבר ובי"ל עסק אחר סגי במותר שליש ומפ' סמ"ג כפירש"י וכ' ההיא דריש עגלא וקוצץ דינר בל"ל עסק אחר אלא שהוא אדם בטל וא"א לשער כפועל בטל וז"ש בברייתא בין מרובה בין מועט רק שיתן לו דבר מה כו' איירי בכה"ג. והרא"ש פי' דברי רי"ף שבלא פסק נותן כפועל בטל ובפסק סגי כדרבא פלגא כו' וה"מ כו' ולכ"ע אפי' פסק לא סגי בפחות מכדרבא אבל שיטת הרמב"ם וטור דרבא הוא בלא פסק ואינו רוצה ליתן כפועל אבל בפסק סגי אפי' בדינר אלא שמחולקין בפירוש הגמ' בפי' קוצץ להרמב"ם ביש לו עסק אחר ולהטור בל"ל עסק אחר ופוסק בתחלה וכן בפי' עובדא רר"א השמיטו הטור (ע"כ):
ו הנותן מעות כו'. מתני' שם ולא יתן מעות כו':

ז

שכל עיסקא כו'. שם ק"ד ב' וז"ש בתורת עיסקא כו':

ח

(ליקוט) שבכל יום כו'. כ"כ הרי"ף דפועל הוא שכירות וכל יום הוא לבדו (ע"כ):

ט

כפועל בטל כו'. גמ' שם והנה בזה ג' שיטות שיטת רש"י ע"ש ד"ה אמר אביי כו'. ושיטת תוס' דנותן לו כפי אותה מלאכה שבטיל ממנה ויושב עכשיו בטל לגמרי ועתוס' שם ר"ה ונותן כו' וכ"ד הרא"ש ועתוס' דבכורות כ"ט ב' ד"ה כפועל כו'. ושיטת הרשב"א ונ"י הוא כפיר"ח שם ור"ח פי' שם כמות שבשאר ימות השנה כו' (עמ"ש בח"מ סימן רס"ה בליקוט) [ועוד שיטה רביעית לטור שנותן לו שכר על העסק ולא על מלאכה ראשונה]:
(ליקוט) בטל של כו'. כסתם מתני' והוא כר"מ. רי"ף וע' במלחמות בשם תשובת הרי"ף שהאריך להוכיח דהלכה כר"מ וכן בסמ"ג ע"ש (ע"כ):

י

ואם ה"ל כו'. זהו דשמואל שם ס"ט א' וכאב"א:

יא

(ליקוט) אלא אפילו כו'. קל בתרתי שדינר לבד סגי ואף לכל ימי השותפות ביחד וכן הגהתי בטור שצ"ל שנותן כו' קודם ותקנת כו' (כנ"ל ס"ק ו') (ע"כ):

יב

וכן אם א"ל כו'. זהו דרב שם וקי"ל כוותיה וכ"ש בדשמואל דרב מודה לו:

יג

ואם היה כו'. מעובדא דר"א מהגרוניא כפירושו אבל הטור לא כתבו וכן ש"פ שמפרשים כפירש"י שם דבשותף א"צ ליתן שכר כלל וכ"כ הסמ"ג וז"ש בהג"ה וכ"ז כשאחד כו':

יד

וצריך כו' ודלא כו'. עתוס' ע' א' ד"ה דקא כו' ועש"ך:

טו

בד"א כו'. הוא דברי הטור וכ"ד הרמב"ם ואינו כן דעת הרי"ף והרא"ש ורבותיו של הרמב"ם דלא כב"י:

טז

הנותן כו'. הוא טעות המחבר וטעה בזה ואינו לא דעת הרי"ף ולא דעת הטור כנ"ל וזהו לשון הרמב"ם שם הלכה ג' ועוד תקנו חכמים שכל הנותן מעות לחבירו להתעסק בהן ופחתו או הותירו ולא רצה ליתן לו שכר עמלו בכל יום ולא התנו ביניהן שום תנאי שיהיה שכר המתעסק בחצי הפקדון שליש כו' והמחבר הוסיף מדעתו ואם ה"ל עסק כו' וטעה טעות גדול כנ"ל וסדור לשון הרמב"ם אטעיתיה שסבור שדברי הרמב"ם על כל הנ"ל שבס"ב וליתא וכמש"ל:

יז

יהיה שכר כו'. רמב"ם וס"ל דמ"ש פלגא באגר כו' שהברירה ביד המתעסק אבל רש"י בפ' המקבל (בבא מציעא ק"ד ב)' ד"ה חד עיסקא כתב שבסתם הוא פלגא בהפסד ותרי תילתא באגר וכ"כ הרי"ף שם ורא"ש ורמב"ן ורשב"א וסמ"ג וש"פ וכן עיקר כמ"ש פלגא מלוה ופלגא פקדון ור"ל לענין אחריות בין אונסא בין זולא ובאגר יטול מותר לשכר עמלו ועוד יש שיטות אחרות דעת רבותיו של הרמב"ם להיפך פלגא באגר ותרי תילתא בהפסד וכבר כ' הרמב"ם שהוא מעות ועוד דעת הראב"ד שהברירה ביד הנותן וכבר דחו אותה תלמידי הרשב"א:
(ליקוט) הנותן כו'. עמש"ש שר' שיטות כאן ושיטת רש"י היא המחוורת וכן הכריח הסמ"ג ורשב"א וש"פ ממ"ש בפ' המקבל האי עיסקא פלגא מלוה כו' אלמא בסתמא הוא אחריות על שניהם בשוה להפסד ועוד שיטה ה' שיטת הרמ"ה באם כ' בשטר בהדיא פלגא באגר ובהפסד ע"ש (ע"כ):

יח

שליש ריוח הפקדון. עמ"ש בסכ"ז:

יט

כשהוא נוטל כו'. הראב"ד דלא כהרמב"ם וכמ"ש בפ"ג דב"ב (מ"ב ב') השותפין ש"ש זה לזה וכ"ש בעיסקא שנותן לו שכר ואע"ג ששכר עמלו נוטל מ"מ לא גרע משוכר:

כ

ומותר כו' ולא כו'. וראיה דאם היה כגזלן לא היה שם השכר לאמצע ועט"ז:

כא

מיהו אם שינה כו'. עבח"מ סי' קפ"ג ס"ג מיהו כו' ועיקר כסברא ראשונה שם וכן סתם בס"ס זה ואף סברא אחרונה מודה באם שינה ואמר וכמו בכל גזלן שאינו נותן שכר כלום וכמ"ש בב"ק צ"ז א' ואב"א הא והא כו' ושם צ"ו ב' ס"ס גזילה כו' ואמר חוזר בו כמש"ש קט"ז ב':

כב

שלא יהא כו' דאז כו'. כמ"ש בב"מ מ"א א':

כג

ואם נהגו כו'. ע"ל ר"ס קע"ד בהג"ה:

כד

נתן מעות כו'. כמ"ש ברב מרי ס"ט ב' וכמ"ש תוס' שם ד"ה אוגר כו':

כה

וי"א כו'. הוא מדברי תה"ד וכמש"ל ר"ס קע"ו בהג"ה וכ' תה"ד דדוקא ברבית דרבנן וכמו בעובדא דרב מרי שהיה משכיר כו' ע"ש אבל כבר כ' שם שאין לסמוך ע"ז ע"ש:

כו

הנותן כו' אם הלוה כו'. כנ"ל ס"ו ובתוספתא פ"ד הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר וא"ל הילך מנה ואין אני יכול לעמוד על הפרוטרוט אסור:

כז

אבל אם כו'. דתנאי הזה בטל כיון דאיסורא הוא ועל תנאי הראשון עומד וז"ש אם כו':

כח

הלוה כו'. ר"ל אע"ג דהוי צד א' ברבית מ"מ קי"ל כרבנן וכסתם מתני' שם ס"ה ב' וכן אין לומר דמנה משועבד למלך ומלכא אמר מאן כו' כמש"ש ע"ג ב' וע"ש תוס' ד"ה משתעבדי כו' דכאן שהוא דרך הלואה אסור ועסה"ת דף ס"ז ע"ד:

כט

א"ל הילך כו'. שם בסה"ת ובתשובת הרשב"א מתוספתא וירושלמי ספ"ו דדמאי וכנ"ל סי' קע"ג ס"ד בהגה"ה וע"ש בתשובה:

ל

האומר כו'. כמ"ש בח"מ סי' ע"ה ס"ה ועמש"ש:

לא

וי"ח כו'. ע"ש בב"י שיש חולקים שם אבל דעת רוב הפוסקים כמש"ש בש"ע וכ"כ לעיל ס"ס קס"ח וז"ש וע"ל כו':

לב

המקבל כו'. אע"ג די"ל מיגו דלהד"מ ועבה"ג וכמ"ש בפ"ק דסנהדדין (ט' ב') ובספ"ב דיבמות:

לג

המלוה כו'. כמו הלוהו ודר בחצירו אע"ג דלא קיימא לאגרא ולא עביד למיגר אסור וכמש"ל סי' קס"ו ס"ג בהג"ה:

לד

אא"כ יתן כו'. אבל הרשב"א אוסר דהערמת רבית הוא שיודע שלא יעכב וכמש"ש ס"ב ב' יש דברים כו' וכ"ש בכה"ג ולכן השמיטו הרב בהג"ה שם:

לה

האומר כו' אסור מפני כו'. ר"ל אע"ג דמדינא מותר כמ"ש בב"ב קס"ח א' במתני' מי שפרע כו' ול"פ אלא באסמכתא כמש"ש אבל משום רבית ליכא שאינו אגר נטר שאינו אלא על רגע אחד שאם יעבור זו הרגע יתן כו' וקנסא הוא מ"מ הערמת רבית הוא וכנ"ל ובמתני' שם י"ל שנותן לו מעות הראשונות שפרע במתנה. רשב"א ועריב"ש סי' של"ה:
(ליקוט) האומר כו'. רשב"א סי' תרנ"א וכ"כ הר"י מיגש בב"ב קס"ח א' כמתני' שם מי שפרע כו' (ע"כ):
(ליקוט) האומר כו'. כמ"ש מי שפרע מקצת חובו כו' ובב"מ ס"ה ב' הלוהו על שדהו כו' ואמרינן בגמ' דקנה הכל ואפילו יותר בכדי מעותיו ואפילו מאן דפליג היינו משום אסמכתא. הרשב"א בתה"א ס"ב אלא שאח"כ מגמגם לאסור לכתחלה משום הערמת רבית כמו בהערמת רבית דשם ס"ב ב' וחכירי נרשאי ורבית מאוחרת כו' ומתני' הנ"ל הלוהו כו' מכירה שאני דהוי כמכירה ומתני' דמי שפרע דשם פרעון הראשון למפרע מתנה ואפילו למ"ד אכל שיעור זוזי מסלקינן ליה הכא מודה דגריע מאבק רבית וכרבית מאוחרת וקיל מיניה אלא שאסור לכתחלה מפני הערמת רבית וז"ש בסי' קס"א ס"ב מלבד כו' (ע"כ):
(ליקוט) האומר כו'. אבל מדינא לא הוי רבית כיון שאינו מתחייב כלל עד אותו הזמן ובשביל רגע א' נתחייב אע"ג שבדעתו בשביל שמשתכר בכספו באורך הזמן וראיה ממ"ש בכתובות ס"ו א' פסקה להכניס כו' וערש"י שם ד"ה הוא פוסק כו' לפי כו' וכ' במרדכי שם ולא הוי רבית כיון שאם מגרשה מיד חייב לה וכ"כ בהג"א שם ד"ה פירש כו' (ע"כ):
(ליקוט) האומר כו'. עמש"ש שכתבו דמותר מדינא כיון שאינו אלא ברגע אחת אלא שיש להחמיר שלא יערימו בכך ואינו ברור אצלי דהא אמרינן בב"מ י"ד ב' דלשמואל הוא רבית ולא אמרו מיחזי כרבית אלא משום דהוא זביני וכמש"ש ט"ו וכי מותר כו' התם הלואה כו' ועוד דלא נחית אדעתא דהכי ומשום זה סובר רב דמותר ואפשר לומר משום דמתנה תחלה שחייב מעכשיו וכמש"ש ט"ו א' וערש"י שם ד"ה שקנאו מידו כו' וז"ש בהג"ה ויש מתירין כו' וכמש"ש וערש"י שם ר"ה כגון שיש כו' וכ"כ הרא"ש שם דלא מיחזי כרבית כיון שאין מחזיר לו מעות אבל עדיין צ"ע כמש"ש וכי מותר כו' וכי מותר כו' התם הלואה כו' אלמא דאינו מותר כ"ז אלא בזביני ושם לא משום הערמת רבית בודאי דלאו אדעתא דהכי מכר לו וודאי דרב ל"פ עליה בהלואה ועוד דלדברי הרשב"א שהוכיח ממתני' דפ' ג"פ וכי שמואל יפלוג על המתני' וצ"ע ואפילו בהכיר שאינו שלו שכתב הרא"ש שם בשם הרז"ה שאם פירש לו השבח שיש לו שבח הא כתב משום דמ"מ שמא דזבינא כו' ואף בזה נחלק הרא"ש שם (ע"כ):
(ליקוט) האומר כו'. הואיל ולא הוי בזמן כמו הלוהו כו' ס"ה ב' אבל צ"ע מ"ש ממשכן לו בית משכן כו' שם בגמ' ועתוס' שם בד"ה לא כו' וא"ת כו' וכ"כ הרא"ש שם והג"א בסכ"ט סד"ה התם (ע"כ):

לו

ויש מתירין כו'. כיון דנותן לו פירות הוי כמכירה וליכא משום הערמת דבית וכמש"ש ס"ב ב' וכמש"ל סי"ח:
(ליקוט) האומר כו' ויש כו'. ומדינא לד"ה מותר כיון דלא תליא בהרחבת זמן וראיה ממ"ש במתני' פ"ו דכתובות פסקה לו אלף כו' ואמרינן בירושלמי הביאו הרי"ף והרא"ש וש"פ משום שמרויח בהן וע' במרדכי והג"א שם ד"ה פירש הר"ש בן ר"ב לא הוי רבית כו' ואף שהתי"ט כתב שם תי' אחר וכ' הם אמרו והם אמרו כו' דבריו דחוקין ל"ל לרבנן להתיר כאן (ע"כ):

לז

המחייב כו'. כנ"ל סי' קע"ו ס"ו בהג"ה ע"ש:

לח

אם חיוב כו'. ולא דמי להא דלעיל סי"ד דכאן אגר נטר גמור הוא:
(ליקוט) אם חייב כו' ואע"ג דאם כו'. כמש"ש ס"ה ב' מכר לו את השדה כו' תני ר"ס כו' אע"ג שאילו הביא מעות עכשיו לא היה המוכר אוכל אפ"ה המוכר אסור. הרשב"א בתשובה שם (הנ"ל בס"ק ל"ה בליקוט ב') (ע"כ):

לט

המלוה כו'. מדינא מותר כמש"ש ס"ה ב' במתני' הלוהו על שדהו כו' ואף בלא מעכשיו כמש"ש ס"ו א' ב' דא"צ מעכשיו אלא משום אסמכתא וא"ל דשאני קרקע דאין אונאה לקרקעות הא אמרינן שם משכן לו בית כו' בדמים הללו אסור ושם ס"ד ב' ולא ישכור הימנו בפחות אלא מפני הערמת רבית אסרו אבל צ"ע דהוא נגד המתני' הנ"ל וכן הקשה הריב"ש בסי' של"ה על ההיא דסי"ד ממתני' דהלוהו הנ"ל ותירץ כיון דאינו אסור אלא משום הערמת רבית אינו אסור אלא בשנותן מעות מתחלה ומקכל מעות יותר משא"כ במתני' הנ"ל אבל ההיא דכאן קשיא:

מ

המוכר כו'. כנ"ל כיון שלא נתן מעות מתחלה אין כאן משום הערמת רבית וכנ"ל בהלוהו על שדהו כו' וכ"ש כאן כיון שהוא בדרך מכירה:

מא

אם הפקיד כו'. שכיון ששלח יד והלוון בלא דעת המפקיד הוי כגזלן ואם הותירו הותירו לו וכמש"ל ס"ה בהג"ה ע"ש:

מב

ואם הנפקד כו'. ואין כאן משום רבית מאוחרת כיון שלא בא לידו בתודת הלואה וכן משום קרוב לשכר ורחוק להפסד כיון שלא התנה מתחלה. שם ועבד"ה בשם תשובת הרשב"א:

מג

המתעסק כו'. עמ"ש בח"מ סי' פ"א ס"ל:

מד

אם נותן כו'. שם ס"ח ב' ועתוס' שם ד"ה מקום. ור"ח גרים כו' פי' אם היו כו'. ולכאורה משמע דלתועלת הנותן קאמר דהוא בכלל הקרן לנותן וכן פי' בתוספת הרא"ש אבל הטור פי' דלתועלת המקבל קאמר שאם היו פירות של המקבל מונחים ברשותו והנותן נותן לו מעות בשבילן צריך לשום כפי מה שהיה צריך ליתן בשוק עם שכר כתף וכ' וכ"ש אם יש למקבל כו' כמ"ש בסכ"ב. והרמב"ם פי' בדרך אחר ע"ש:
(ליקוט) אם כו'. גירסת ר"ח ורי"ף וש"פ בברייתא מקום שנהגו להעלות שכר כתף למעות מעלין לבהמה מעלין להעלות ולדות בשכר עמלו ומזונו מעלין. ועתוס' שם בשם ר"ח ומפרש הטור לטובת המקבל כמו בסיפא. ב"י. וכתב הטור אם נותן כו' כמ"ש כאן וכ' ואפילו היתה העיסקא בבית המקבל מעלה אותן כשער שבשוק כו' והן שני פירושים פי' הראשון שכ' הטור וכאן בש"ע הוא כפי' הרמב"ם וכמ"ש בב"ח דברי הרמב"ם שבכל פעם שמוליך המקבל בשוק למכור העיסקא אם דרך לשכור כו' צריך ליתן כו'. ופי' השני הוא פי' ר"ח לדברי הטור והוא להוליך משוק הסחורה כשלוקח ומוליך לביתו ורישא הוא כשמוליך לשוק ואע"ג שבתוס' כ' מבית הנותן והטור כתב מן השוק הכל ענין אחד וב"ח ודו"פ פי' בע"א ול"נ (ע"כ):

מה

(ליקוט) אם כו'. כ"כ הטור במכש"כ כו' (כנ"ל ס"ק מ"ד) וכ"כ בתשו' הרא"ש כלל פ"ה. ב"י (ע"כ):

מו

ובמקום כו'. כמ"ש בפ"ו דדמאי כהן ולוי שקבלו כו':

מז

(ליקוט) הנותן כו'. כגי' ראשונה ברא"ש וכ"ה גי' שלנו בגמ' וכן גי' הרי"ף ורמב"ם וש"פ (ע"כ):

מח

כל אחד כו'. ערש"י שם ד"ה אלא כו' ואני שמעתי כו' והרמב"ם מפרש כפי' האחרון ששמע רש"י ופסק הטור כדברי שניהם וכ"פ נ"י:

מט

ובמקום שאין מנהג כו'. דעל מקום שלא נהגו קאי וכ"כ הרמב"ם וכמ"ש רב מנשיא כו' ועוד מקום כו' ולא הקשה לו מן הברייתא ש"מ לאחר זמן היה:

נ

(ליקוט) ומשם ואילך כו' ואם בא כו'. מ"ש ואם בא כו' הוא פי' על מ"ש למעלה ומשם ואילך כו' דהיינו דוקא כשחלק בפני ג' כו'. ט"ז וכ"כ ב"י וכ"ה דעת הרמב"ם וכ"כ הרשב"א בשם רש"י אבל תוס' חולקין על זה וכ' דאפילו חלוקה ובלא שום תנאי נוטל חצי מחצה כו' וכ"מ בברייתא דקתני סתמא מכאן ואילך כו' וכ"מ בירושלמי ומ"ש אביי מאן פליג לך ועוד כו' תרי מילתא קאמר ראשונה לבטל החלוקה ושניה לפוטרו לגמרי. ודעת הטוש"ע כרש"י ורמב"ם ודלא כרו"פ וב"ח בקונטרס אחרון שדחקו:

נא

צריך להודיעו כו'. טור וכפי' י"מ בתוס' שם ב' ד"ה כה"ג:

נב

או לשום כו'. רמב"ם וכמש"ש מאן שם כו' וכמש"ש ל"א ב':

נג

ואם לאו כו' ואינו כו'. ערש"י שם ד"ה מאן כו' וכ' ת"ר ונ"י דמפירושו נראה דבכל טעם לחוד סגי דחולקין בשוה וכ"ה דעת הרמב"ם והטור אבל בתוס' אמרו דאפילו בלא חלוקה כלל ולא הודיעו נוטל מחצה בשל חבירו וכמש"ש סתמא מכאן ואילך נוטל כו' ומ"ש מאן כו' ועוד כו' שני דברים הן מאן שם לך ואין החלוקה כלום ועוד מקום כו' ואין לך ליטול מחצה בשל חבירך וכן אמרינן בירושלמי בר נש דיהיב מאה דינרים לחבריה וארוחו עשרים דינרים שקל לגרמיה עשרה דינרים ואידך אתעביד עלוין קרן ברם ב"נ לא עבדין כן סבין ויהבין ולבסוף אינון פליגין וכ' ת"ר וכיון שהמנהג כך אף לדברי תוס' אינו נוטל מחצה בשל חבירו כל שלא שם דאדעתא דמנהגא נשתתפו וכנ"ל ר"ס קע"ד וכ"כ בהג"ה כדעת הטור ורש"י אבל בש"ע כ' אין החלוקה כלום כדעת התוס' ואע"ג שמסיק הרשב"א כיון שנהגו כו' היינו במקום שנהגו:

נד

וכן לא כו'. הרמב"ם. והטור כ' בדרך אחר ע"ש ומ"מ מדברי שניהם משמע שמפרשים מש"ש דזקפי כו' וכתבי כו' דשני דברים הן והרמב"ם מפרש מש"ש אבא כו' קאי אכתבי ליה שטרא:

נה

אבל באינש כו'. מדקאמר רב עיליש גברא רבא כו' ודינא כשטר שיש בו רבית מפורש:

נו

והיכא כו'. אבל דעת הרמב"ם שלעולם יד המקבל על העליונה וכמש"ל ס"ד ועמש"ש:
(ליקוט) והיכא כו'. עתוס' שם ד"ה אי כו' (ע"כ):

נז

אם התנו כו'. רמב"ם וכמש"ש אי פלגא באגר כו' אי כו' ונמצא שלעולם נוטל שתות השכר כולו יותר על חלקו שהוא בתורת מלוה וכן בהפסד פורע הנותן שתות יותר שהוא שליש חלק של א' מהן וכ' רבותיו של הרמב"ם שאותו שליש מחשבין מחלק הנותן שהוא פקדון והוא שליש חלקו בין בשכר בין בהפסד ולכן בכה"ג שכ' כאן בש"ע שהתנו שיטול המתעסק רביע נמצא שחלק של פקדון הוא שלשה חלקים בהפסד משלם הנותן כולו. ורמב"ן ורשב"א ס"ל בהיפך דהשליש הנ"ל מחשבין מחלק המלוה בין בשכר בין בהפסד לפיכך משלם בכה"ג המתעסק שתות אלא בסיפא שהתנו בהפסד רביע נוטל בריוח שליש שהוא חלקו ושליש חלקו אבל הרמב"ם הקשה על רבותיו שא"כ פעמים שישלם הנותן יותר על ההפסד כגון אם התנה שיטול א' משבע בריוח ויהיה הפסד שבעה דינרין וישלם הנותן שמנה דינרין וכיוצא וכן קשה כה"ג על הרמב"ן ורשב"א שפעמים יטול המתעסק יותר מהריוח כגון שהתנו שיפסיד הנותן א' משבעה והרויחו שבעה דינרין צריך שיטול המתעסק שמנה דינרין ע"כ פי' הרמב"ם שאם התנו על הריוח בהפסד יוסיף הנותן שליש מחלק חבירו שהוא מלוה ואם התנו על ההפסד יטול המתעסק שליש מחלק חבירו שהוא פקדון וז"ש יפסיד כו' יטול כו' וכן הוא הסברא בהרוחה נוטל התוספת מחלק חבירו וכן בהפסד מפסיד הנותן היתרון בחלק חבירו לכן משערינן הכל בחלק חבירו אבל הרמב"ן והרשב"א תי' קושית הרמב"ם דלעולם אין משלם הנותן יותר מההפסד או הריוח וכה"ג כ' בח"מ סי' קע"ו ס"ו וע"ש בסי' צ"ג סי"ג דרמב"ם פליג שם וס"ל דישלם מביתו:
(ליקוט) אם התנו כו'. ושיטה אחרת לסמ"ג עב"י וכ' בכ"מ וטעמו של הרמב"ם דבריוח יטול שליש מחלק הפקדון יותר דהא אותו העודף נוטל בשכר טרחו בחלק הפקדון לכן נוטל מחלק הפקדון בין רב בין מעט לפי החלק של הפקדון משא"כ בהפסד שאינו נוטל כלום בריוח אלא שבשכר טרחו מנכה לו מהפסד שלו שלא יפסיד כ"כ מנכה לו לפי ההפסד של המקבל בחלקו כ"כ מנכה לו שליש בהפסדו שלעולם לא יפסיד אלא ב' שלישים מחלקו של המקבל. ועבב"י שי"מ ההיא דפלגא באגר ותילתא כו' דל"ד שיהא לו שתות יתר בשכר מבהפסד אלא דבר מועט וע"ש בדבריו שפי' דברי הרי"ף והרא"ש כדברי הרמב"ם והטור ודבריו אינן נראין (ע"כ):

נח

אם התנו כו'. כ"מ שם ק"ה א' וא"ר האי מאן כו':

נט

אבל אם כו'. דאף אם היה הפסד היה נוטל שכרו כפועל מחלק הפקדון:

ס

וכן אינו כו'. וכ"כ הרי"ף שם מהא דרבא הנ"ל ול"ד להא דפ"ב (ל"א ב') שם באיסור ורב ספרא ושם בפ"ה (ס"ט א') בהנהו תרי כותאי דשם שותפין נינהו וממוניה דנפשיה קשקיל ע"ש שהאריך בזה:

סא

מתעסק כו'. וכמש"ש להכי קרו כו' ר"ל שהוא ברשות הנותן לעולם ואינו כמלוה שלהוצאה ניתנה:

סב

ויש עדים כו'. עבב"ב ע' ב':

סג

ויוכל כו'. כמ"ש בתוספתא והביאה הרא"ש בפ"ט סל"ז וכמ"ש בח"מ סי' קע"ו סי"ט:

סד

נתן כו'. כמ"ש בסעיף שקדם:

סה

והכל כו'. כנ"ל מהא רב"ב:

סו

ודוקא שלא כו'. ממ"ש ולא אודעיה כו':

סז

(ליקוט) דהא יכול כו'. כמ"ש בסל"ו ודלא כהג"א שם ד"ה משמע כו' וצ"ע כו' (ע"כ):

סח

המקבל עיסקא כו'. מהנ"ל בש"ע דמלייה להפסד ואח"כ חולקין וז"ש אא"כ כו' או כו' כנ"ל:

סט

יחיד כו'. עתוס' ק"ה א' ד"ה הני כו':

ע

(ליקוט) ובעל המעות כו'. ממ"ש בפ' בתרא דב"ב (קס"ז ב' במתני') ואין כותבין שטר אריסות כו' אע"ג דבמלוה א"צ רק דעת הלוה כמש"ש אלא משום דא"י לחזור בו ועבח"מ סי' ש"כ ס"ב בהג"ה ובתוספתא דמ"ק אין כותבין שטר אריסות וקבלנות במועד ר"י מתיר שמא יקדמנו אחר ועבא"ח סי' תקמ"ה וכ"ש התחלת מלאכה אף בלא כתיבה ועח"מ סי' י"ג ס"ב בהג"ה (ע"כ):

עא

במעות משלחו. דוקא מהא דרב ברפ"ג דקדושין דזבנה לעצמו וכמ"ש בח"מ ר"ס קפ"ג:

עב

ואם כו'. ע"ש ולעיל ס"ה בהג"ה מש"ש:

א

כשומר שכר. עבה"ט מ"ש בשם המרדכי וכבר הביא הרמ"א דין זה בח"מ סוס"י ק"כ ובסימן קע"ו:

ב

כיון דמעיקרא. עבה"ט ס"ק י"ח בשם ט"ז ומזה נ"ל ללמוד כו'. ועיין בס' לבושי שרד שכתב די"א שאין המקבל חייב ליתן לו אלא אם רוצה ליתן אין בו איסור רבית וא"כ הוי ספיקא דדינא ואין מוציאין מהלוה ואם תפס המלוה לא מפקינן מיניה. ויש להודיע להסופרים שיפרשו בשט"ח בידיעת הלוה שגם אם יעבור זמן פרעון יהיה מחוייב ליתן לו ע"ש:

ג

ויש להקל בזה. וכן דעת הרדב"ז בתשובות החדשות סוף סימן תצ"ז ע"ש:

ד

הרי זה רבית גמור. עי' בתשובת הר"א מזרחי סי' כ"ג שכתב דמ"מ פשיטא דלית ביה משום רבית קצוצה ומשום הכי מותר במעות של יתומים להלוות בכה"ג ע"ש:

ה

הפקיד מעות. עבה"ט ועי' בדגול מרבבה שכתב דהיינו שכן התנו בדברים בעלמא אבל אם קנו ממנו או עשו שטר עיסקא משתעבד אפילו אחר הלואה ע"ש:

ו

ויכתוב אותם מלוה. עבה"ט ועי' בדגמ"ר שכתב דדברי הב"ח כאן שכתב אם המקבל רוצה כו' סתרי לדבריו בח"מ כו' ומסיק לכן נלע"ד שאף אם היה כתוב בתשובת הרא"ש שאסור ליקח ריוח כמו שהעתיק שם הב"ח מ"מ לא קאי רק על תחלת דברי הרא"ש היכא שצירף הרבית עם הקרן אבל היכא שכתב רק הקרן ועל העיסקא התנה בע"פ לא אסור אלא לעשות כן בתחלה אבל עבר ועשה לא מיבעיא שמותר לקבל אם הלוה נותן מרצון טוב אלא שאפילו חייב הלוה ליתן חצי הריוח כפי התנאי ותדע כו' ע"ש. והנה פ"א נזדמנתי עם כבוד ידידי הרב החריף המופלג מוהר"ר שמואל נר"ו דיין מצויין דקהלתנו הראני בכתביו שהשיג על דברי דגמ"ר הנ"ל דבתשו' הרא"ש כלל פ"ח דין ז' מפורש שאף אם כתב הקרן לבדו ועל העיסקא היה תנאי בע"פ אסור להנותן שיקח שום רבית וגם הרא"ש לא הזכיר שם כלל בתחלה דין דצירוף הרבית עם הקרן. והאריך בזה והעלה דאיסור גמור הוא ליקח רבית אם כתב בשטר רק הקרן אפילו אם הלוה רוצה ליתן לו כמפורש בתשובת הרא"ש הנ"ל בכלל פ"ח ופ"ט ע"ש [ועי' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"ז שהשיג ג"כ על הדגמ"ר בזה וע"ש עוד]:

ז

שני שלישי החלק. עט"ז ס"ק ל"ה ועיין בס' מרכבת המשנה פ"ו מהל' שלוחין ושותפין דין ה' שהרבה להשיב עליו:

ח

בפני עצמן. עבה"ט מ"ש והיכא דאיכא ספיקא דדינא כו' [ועי' בתשו' חתם סופר סי' רמ"א מ"ש בזה] ועי' בתשובת ברית אברהם חי"ד סי' מ"ט אות א' בהגה"ה שהכריע דאי הוי ספק אם הוי ר"ק או אבק רבית הוי ספק איסור לחומרא וצריך להחזירם כיון דשלא כדין בא לידו אבל בספק אי הוי ר"ק או שרי לגמרי יכול לומר קים לי ע"ש מלתא בטעמא וסיים דהלכה כדברי המכריע:

א

(סימן קע"ז סעיף ה' בהג"ה) שולח יד בפקדון בכך. לענ"ד דהרשב"א בת' שהביא הב"י (חוה"מ סקע"ו מחודש ל"ו) וכן הוא בחידושי הרשב"א בב"ק חולק ע"ז דאף אם שלח יד בקצת העסק והתעסק בשאר בסתם והרויח דהריוח לאמצע עי"ש וצ"ע:

ב

(ש"ך סקכ"ז) ע"כ לשון סמ"ג. ע' תשובת מהריב"ל (ח"ג סכ"א):

ג

(ש"ך ס"ק מ"ט) ומוציאין ממנו בעל כרחו עכ"ד. ועיין בתשובות ב"ח (סל"ג):

ד

(ש"ך סקס"ח) כיון דהוי ספיקא דדינא. ועי' בת' מהר"י לבית לוי (כלל ג' סנ"ג) בארוכה. וע' בת' ת"ח למהרח"ש (ח"ג סי"ז):

א

דהיינו כו'. ותוספות בשם ר"ת מפרשים דהיינו שפוסק דמים על הצאן וגם פסק דמי השבח וקבל עליו לתת בכל שנה דבר קצוב בין יהיה שם שבח בין לא יהיה דחשבינן ליה כאלו יצאה מרשו' בעלים והוי רבית קצוצה וכתב ב"י דכ"ע מודים בזה לדינא:

א

ה"ז אסור. והוי א"ר וכתב בה"ת בשם הראב"ד אפי' יהיב ליה שיעור פלגא קרנא בתורת רבית מחשבינן ליה כקרנא ולא משלם אלא פלגא אחרינא וקרעינן לשטרא ולא אמרינן בכי הא סלוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן הכי אלא במשכנתא (לעיל סימן קע"ב) ומביאו ב"י וכתב דהיינו כסברת רבי' אפרים וסייעתו (דלעיל סי' קס"ג ס"ג):

א

אסור. ולא מהני כשנותן לו שכרו כפועל בטל כדלקמן סעיף ב' דהכא כוליה מלוה היא. ב"י בשם הר"ן ושאר פוסקים:

א

אין כאן הלואה כלל. אלא שליחותיה דבעל הסחורה קא עביד:

א

כפועל בטל כו'. ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח להתעסק בזה העסק ואפי' אם היה לו מלאכה שנותנין עליה שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומדים כמה זה היה רוצה ליקח ליבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדין באדם בטל כדפי' טור וכן דעת יש פוסקים אבל הב"י מפרש דאומדים כמה רוצה ליטול פועל א' כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי ובין שנותנים לו מלאכה קלה או כבדה שיעורו שוה וכן דעת יש פוסקים ועד"ר וב"ח ובמעדני מלך שהאריכו בזה ורש"י ויש פוסקים מפרשים שאם היה עושה מתחלה מלאכה כבדה ומרויח בה הרבה וזו היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו. ותלמידי הרשב"א ויש פוסקים מפרשים שמשערין לו במלאכתו הראשונה כמו שהוא מרויח בשעת הבטלה כגון שהוא חייט ודרכו לתפור בגד בסלע בפרוס הרגל שהמלאכה מרובה ובשאר ימים תופרו בפחות מסלע שאינו מוצא להשתכר בה כ"כ וכך הוא נוטל עכשיו בשכרו וע"ל סי' שי"ב ובדרישה שם שהאריך:

א

עסק אחר כל שהוא. משמע דאפי' העסק אחר אינו ממין זה העסק שרי כל שאינו מבטל מעסקיו מפני מעותיו של זה והוא דעת רוב הפוסקים:

א

כל שהוא כו'. אפי' דינר לאלף כ"כ ב"י בשם הרמב"ם בפירוש המשנה:

א

שלישו כו'. היינו הרמב"ם והמחבר סעיף ד' אבל להפוסקים שהבאתי לקמן דאם לוקח המקבל שני שלישי הריוח אפי' משלם לו חצי ההפסד מותר אם כן אפי' אין לו עסק אחר שרי ודוק:

א

הואיל ויש לו עסק אחר כו'. אבל אין לו עסק אחר צריך ליתן להמקבל ב' שלישי הריוח ובהפסד לא ישלם רק שליש כדלקמן סעיף ד' דכיון שלא פסק עמו תחלה אלא שהמקבל אינו מתרצה לכך הלכך כשאין לו עסק אחר סגי בדינר אבל אם מתרצה מתחלה ליקח בעד שכר טרחו אפי' דינר או מותר שליש או עשירית (כלומר מה שיהיה ריוח יותר מחלק שליש או עשירית יהיה שלך והב"ח ס"ג כ' דבא"ל שליש השכר יהיה שלך אסור אפי' פסק עמו תחלה הואיל ולא קצץ לו דינר ידוע ול"נ שאין לחלק בזה) ע"כ דבריו בקצרה ע"ש שהאריך ודוק ואף כי דבריו נכונים מ"מ הדבר ברור דלענין הדין הכל עולה בקנה אחד דגם מ"ש המחבר בס"ג דאם פסק עמו מתחלה אפי' בדינר מותר היינו שנתרצה המקבל למה שפסק דאל"כ מאי מהני פסיקא דידיה וק"ל:

א

וצריך להיות כו'. משמע דאעיסקא (דשייך ביה יוקרא וזולא וגם עומד בעין) נמי קאי והיינו כדעת ר"י שבטור ופוסקים וכ"ש בנותן לו מעות למחצית שכר דבהא אפילו המקילים מודים כדאיתא במהרי"ק שורש קי"ט מביאו ב"י וד"מ ובש"ע נרשם על וצ"ל כו' מהרי"ק שורש קי"ט ועל היש מקילין ב"י לדעת ר"י נ"ל שהמרשים טעה לפי שהבין שהרב בא לומר דצריך לקבל כל האחריות של פלגא הפקדון ולא סגי באחריות של חצי פלגא הפקדון דלא כב"י שכ' לדעת ר"י דשרי אם אחריות אונסים וזול על שניהם בשוה והדבר פשוט דגם הב"י מודה דצריך לקבל כל האחריות של פלגא הפקדון ומ"ש שיהא אחריות האונסין על שניהם בשוה היינו כל העסק קאמר וזהו פשוט ומ"ש הרב דצריך לקבל כל האחריות כו' בא לאפוקי סברת ריב"ן בטור ופוסקים דס"ל דסגי כשהנותן מקבל עליו אחריות הזול אע"פ שאחריות האונסים על המקבל והיינו היש מקילין ומתירין במקצת אחריות דהיינו אחריות הזול לחוד וזה ברור:

א

אפילו אחריות דאונסין. ול"ד לדלעיל סימן קע"ג סי"ג דמותר לקבל עליו אחריות החמוץ דהתם מכר הוא. ב"ח ופשוט הוא:

א

בד"א. דכשאין לו עסק אחר צריך ליתן לו כפועל בטל שלא פסק כו':

א

הוי כשותפות בעלמא. וחולקים הריוח והפסד באיזה ענין שירצו ואין חוששין משום רבית:

א

ואם פחתו יפסיד המתעסק שליש כו'. זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים חולקים וס"ל דהמקבל נוטל ב' חלקים ריוח ומקבל חצי ההפסד ומביאם ב"י ותימה על הרב (והעט"ז) שלא הביאם וגם על המחבר יש לתמוה דהא כללא נקיט בידיה דכל היכא דהרי"ף והרא"ש מסכימים לדעת א' הכי נקטינן ובב"י כ' דהרי"ף והרא"ש סוברים דחולקים בהפסד וכ"ש שכתב שכן גם כן דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א והר"ן ונ"י וסמ"ג וכן נראה לפע"ד עיקר בש"ס ומיהו כ"ז בסתם מקומות אבל היכא שיש מנהג ידוע הולכין אחר המנהג היכא שאין איסור בדבר כמ"ש בה"ת בשם הראב"ד ומביאו ב"י:

א

כשהוא כו'. כתב המרדכי פרק החובל שאם הלוה ראובן לשמעון מעות לזמן קצוב ואחר הזמן אמר המלוה ללוה יהיו בידך למחצית שכר המתעסק חייב באונסין כמו שהיה חייב מתחלה ומביאו ב"י וד"מ וכ"כ מהרש"ל פרק החובל סימן ע' וע"ל ס"ק ל"ח:

א

ה"ה כש"ש. עיין בח"מ בהלכות פקדון וש"ש:

א

שיהיה כל האחריות כו'. דוקא הכא דהוה מדרבנן שרי בכה"ג אבל לא ברבי' דאוריי' כדכתב בת"ה שהבאתי בס"ק י"ז:

א

כל האחריות כו'. ומהרי"ק וסייעתו דמתירין (בס"ק שאח"ז) כשמקבל עליו אחריות דאונסין וגניבה ואבידה מפרשים כל אחריות דהכא היינו אפי' בחצי דמלוה אבל מ"מ גניבה ואבידה לא קביל עליה וכן משמע בב"י:

א

כל האחריות כו'. כלומר בין דאונסין בין דגניבה ואבידה:

א

בכל רבית דרבנן כו'. צ"ע דאדרבה בת"ה שם מוכח להדיא דאפי' ברבית דאורייתא שרי כשמקבל עליו כל האחריות דמייתי מעיקרא הגליון בתוס' שכתב בשם ר"ת וגם הא"ז ומרדכי וגם תשוב' מהר"מ על א' שקצב עם בחור לתת לו ההוצאה כו' דסברי דמותר להלוות אפי' בר"ק כשהנותן מקבל עליו כל אחריות המעות בין דאונסין בין דגניבה ואבידה ואחר כך כתב דיש תקנה לעשות שהמלוה יהא בטוח על הקרן דהיינו שהמלוה יקבל עליו שלא יהא נאמן אפי' על פי עדים שלא הזיקן בידים אם לא ע"י הרב והש"ץ וכה"ג אנשים יושבי אהלים וכה"ג אשכחן שכתבו הפוסקים בעיסקא דמותר להתנות עמו שלא ילוהרק על משכנות כסף וזהב ויטמינם בקרקע ואם ישנה יהא אחריות על המקבל ואע"ג דהכל יודעים שאין כלל בדעת הנותן שיתקיימו התנאים כו' וה"ה הכא אמנם אין ראיה מזה רק להתיר רבית דרבנן כגון עיסקא דמחצית שכר דאפי' אם היה המקבל מקבל עליו בהדיא בלא שום תנאי האחריו' לא היה אלא איסור דרבנן הואיל ואינו קוצץ עמו כלום אלא שאם יהיה ריוח יפול לאמצע אבל היכא דקוצץ עמו להדיא ואם לא היו התנאים ביניהם היה רבית דאורייתא מאן לימא לן דשרי לחפש צדדים ותנאים כדי להתיר מה שאסרה תורה כו' עכ"ל הרי שלא אסר רבית דאורייתא אלא כשהלוה מבטיחו על הקרן ע"פ תנאי שלא יהיו נאמנים כל העדים רק הרב והש"ץ אבל כשהמלוה מקבל עליו כל האחריות בסתם בלי שום תנאי דאז הלוה נאמן ע"פ שבועה או בעדים אפי' ברבית דאורייתא שרי וכ"כ בד"מ וז"ל ומשמע דוקא באיסור דאורייתא החמיר אבל ברבית דרבנן מותר לעשות מעשה ועוד משמע דוקא בכה"ג אסור ברבית דאורייתא אבל אם היה בענין שאפשר שהמלוה יבא לידי הפסד קרן שלו כגון שכל העדים או הלוה יהיו נאמנים אפי' ברבית דאורייתא שרי עכ"ל אלא שאח"כ כתב אמנם בתשובת ריב"ש סי' ש"ח כ' נראה ברור להלוות לישראל דינר זהב השוה כ' דינרין אסור לפי שזו הלואה וקצץ לו דבר קצוב ברבית ואע"פ שהמלוה מקבל עליו אחריות כו' (והבאתיו לעיל ס"ס קע"ג) וכן משמע מדברי מהרי"ק שורש קי"ט דמלוה למחצית שכר ואח"כ קצב עם המלוה שיהא כולו מלוה ויתן לו הריוח מהן אע"ג דחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אע"ג דמתחלה באו לידו בהיתר כ"ש להלוות מתחלה שאסור במקום רבית דאורייתא אבל ברבית דרבנן מתיר מהרי"ק כמ"ש עכ"ל ד"מ ולפעד"נ דהמעיין במהרי"ק שם יראה דס"ל איפכא שהרי הביא שם תשובת מהר"מ שבמרדכי על הבחור שהלוה לך מעות מבואר שם בתשובת מהר"ם דאם קבל המלוה כל האחריות בין דגניבה ואבידה ובין דאונסים שרי אפי' בהלואת ר"ק וכן מסיים מהרי"ק עלה וז"ל הרי לך בהדיא דכיון שקצב לו ליתן ההוצאה דה"ל ר"ק ואע"ג דמקבל עליו אונסים מאחר דלא קבל עליו אחריות דגניבה ואבידה כו' ומ"ש שם דאם קצב עם הלוה שיהא כולו מלוה ויתן לו ריוח דבר קצוב אסור שאני התם כיון דלא קבל עליו רק חצי האחריות נמצא המעות הלואה הוא אבל היכא שמקבל אחריות דאונסים וגניבה ואבידה על כל המעות פשיטא דשרי ומתשובת ריב"ש סי' ש"ח נמי לאו ראיה היא דלא עדיף תשובת ריב"ש מדברי תוס' וסמ"ג ושאר פוסקים שכתבו ג"כ לעיל ר"ס קע"ה דאע"ג דהמלוה מקבל עליו אחריות אסור ואפ"ה פי' בת"ה שם דבריהם דמיירי בקבל עליו אחריות דאונסים ולא דגניבה ואבדה והיינו מקצת אחריות וא"כ גם דברי הריב"ש יתפרשו כן ולא שבקי' דברי גליון התוס' ור"ח וא"ז ומרדכי ותשובת מהר"מ ות"ה ומהרי"ק המפורשים בשביל דברי ריב"ש הסתומים וילמד הסתום מן המפורש ואדרבה מדברי התוס' והסמ"ג ופוסקים שכ' דרב אחא מיירי שקבל עליו אחריות דאונסין משמע דאם קבל עליו כל האחריות שרי דאל"כ הל"ל בפשיטות דמיירי שמקבל עליו אחריות ומדדייק למימר אחריות דאונסים אלמא דוקא קאמרי וכן בתשו' ריב"ש שם הביא כן דברי התו' וכ"כ בתשובת מבי"ט ח"ב ד' צ' סי' ו' ע"ש (וע"ל סי' קס"ז):

א

רק קצתו. כלומר דאונסים לבד או דגנבה ואבדה לבד:

א

הוי רבית. אע"פ שחצי האחריות על המלוה אסור משום ר"ק אם הוציא המעות ביציאותיו אע"פ שבאו לידו מתחלה בהיתר. מהרי"ק שורש קי"ט ומביאו ב"י וד"מ:

א

אם חצי כו'. שאומרים לו אם דומה לך שחצי הריוח עלה למה שנתת ואין משביעין אותו על הספק אלא א"ל זכור דאנאמונתך סמכינן הגמ"ר שם וכתוב בבדק הבית הטעם פשוט מפני שאינו טוענו ודאי ומיהו אם רוצה להחרים סתם רשאי עכ"ל ול"נ דאפי' טוענו ודאי המלוה פטור בלא שבועה אם אומר בהיתר לקחתי כדלעיל סי' קס"ט ס"ק ע"ג:

א

הלוה כו'. ע"ל ס"ס קע"ב ומ"ש שם:

א

ועיין בסי' קס"ג. צ"ל קע"ג. כי שם ס"ד כתב הרב מזה:

א

ויש חולקין. והסברא הראשונה עיקר כמ"ש לעיל סימן קס"ט ס"ק ע"ד ע"ש:

א

שמלוה ברבית היא. אע"ג דאי בעי פטר נפשיה בפרעתי או להד"מ אינו נאמן דאין אדם משים עצמו רשע ע"כ לשון סמ"ג ומשמע דאפי' במלוה ע"פ אינו נאמן מה"ט וע"ל ס"ס קס"ט ס"ק ע"ז:

א

נותן לו הוצאה כו'. אף על גב דהיה נותן ההוצאה בלא"ה אסור כדלעיל ס"ס קס"ו בהג"ה ע"ש:

א

במתנה כו'. קמ"ל אע"ג דמחזי כהערמה שודאי לא יעכב ב"ה מעותיו אפ"ה שרי. ב"י:

א

ויש מתירין כו'. אין כאן מחלוקת דגם המחבר וסיעתו מודים לזה כדאיתא בריב"ש וב"י ולקמן סי"ח:

א

אם נותן לו מעות כו'. וה"ה איפכא שנותן לו פירות ומקבל מעות כדלקמן סעיף י"ח:

א

סי' קע"ו. סעיף ו':

א

בכל שבוע ושבוע כו'. ול"ד לדלעיל סעיף י"ד באם אומר אם לא אפרעך נתחייבתי מעכשיו כך דינרין דלא הוי רבית גמור דלא מחזי כרבית כולי האי ב"י ובתשובת מהר"ל ן' חביב סי' ק"ג האריך בזה והעלה ג"כ שהוא רבית דאורייתא ע"ש ובתשובת מבי"ט ח"ב סי' נ"א דף כ"ו ע"ג חלק עליו שאינו אלא רבית דרבנן ע"ש באריכות ומדברי המחבר והרב נראה שהוא רבית דאוריי' וכ"נ ג"כ מתשובות ר"א ששון ס"ס קס"ב מיהו היכא שלא כתב לו ליתן קצבה בכל שבוע אע"ג שאינו משלם לו אלא לאחר זמן כגון שכתב בשטר שאם לא יפרע לו סוף תשרי ס' דינרין ישלם לו ס"ו סוף חשוון ליכא אלא איסור דרבנן וכ"כ בתשו' מבי"ט ח"ב סי' רצ"ח דף קמ"ט ע"ב ע"ש:

א

המלוה כו'. ובב"ה כתב בשם א"ח דדוקא בשעת הלואה אסור לעשות כן לכתחלה אבל אם הלוהו כבר על המשכון ועתה אומר אם לא פרעתיך יהא המשכון מעכשיו שלך מותר ע"ש:

א

יש מי כו'. צ"ע דהיש מתירין לעיל סי"ד משמע דחולקים כיון שאינו נותן לו בסוף מעות ודוחק לו' דכיון שהמשכון היה מתחלה ברשותו גרע טפי דהא בריב"ש שם מתיר מה"ט בהלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה פודהו לזמן פלוני יהא שלי אע"פ שהשדה שוה יותר מהחוב כיון דלא שקיל מעות לבסוף ואולי יש לחלק בין משכון דשדה למטלטלי:

א

שיתן בעבורה כו'. כ' הב"ח דוקא כשהתנה שיתן בעבורה לאותו זמן תכף ק' זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה ק' זהובים רבית גמור הוא דה"ל אגר נטר וכך מבואר בתשובת ריב"ש סי' של"ה והרבה נכשלים בזה ואין להם על מה שיסמוכו כי דבר פשוט הוא שזה אסור עכ"ל ועיינתי שם בריב"ש ולא די שלא מצאתי שם כן מבואר אלא אפי' שום משמעות כן לא מצאתי שם וכמדומה לי שכוון למ"ש הריב"ש שם וברגע בעבור קץ הזמן הוא מתחייב בבת אחת בכל התוספת ואין זה נקרא רבית אלא קנס ומותר כו' דסבר דהחיוב לשלם מיד חל בבת אחת ואינו מוכרח די"ל דחיוב הקנס חל מיד ומ"ה אם עשו ביניהם שאם לא יתן לו לחצי שנה יתן לו ק' זהובים ככלות השנה והמלוה מחויב להמתין עד כלות השנה בהא מסתברא דרבית גמור הוא ולית דין זה צריך בשש:

א

וקנו מידו כו'. בענין דלא הוי אסמכתא וכמבואר בח"מ סימן ר"ז:

א

חייב כו'. כתב הב"ח דהיינו דוקא לסברת ר"ת דלעיל סי' קע"ה ס"ו ואין נראה כן דעת המחבר שהרי הביא שם סברת רשב"ם בתחלה בסתם ואח"כ סברת ר"ת בשם יש מי שאומר אלמא דס"ל דסברת רשב"ם עיקר אלא נראה דהכא כ"ע מודו כיון דהוא דרך קנס אלא דאסור משום הערמת רבית וכאן במוכר לו סחורה כיון דהוא דרך קנס אפילו הערמת רבית ליכא וכן משמע בריב"ש שם:

א

וקנה כפי השער כו'. כתב הב"ח אבל לא בפחות משווייה כפי השער ופשוט הוא וכן נתבאר לעיל סי' קע"ג ס"ז ס"ק י"ח:

א

או היתה לו הסחורה ההיא. כנגד מעותיו ואז יכול למכרה בזול כדלעיל סימן קע"ג וקע"ה. ב"ח. ופשוט הוא וע"ל סימן קס"ז ס"ק א':

א

אם כו'. וכתב מהרש"ל פרק החובל סימן ע' מלשונות הפוסקים דמי שהלוה לחבירו ואחר כך אמר המלוה למחצית שכר ונאנס חייב הלוה באונסין) ואם הרויח הכל שלו ואם נותן מעצמו מותר ליקח דאין זה רבית מאחר שלא התנה מתחלה בכך ע"ש באורך:

א

אין בו משום רבית. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד רשע אלא היכא דהתנה להיות רחוק להפסד וקרוב לשכר. מרדכי שם. וכה"ג כתב הבית יוסף לעיל ס"ס ק"ס ובב"ה בסי' זה בשם תשובת הרשב"א ע"ש באורך:

א

סימן רצ"ב. סעיף ד' תשלום דינים אלו:

א

סימן פ"א. סעיף ל' שם נתבארו חלוקי דין זה:

א

אם דרך כו'. וכן כל דבר שנותנים אותו בתורת עיסקא שמין אותו כפי המנהג בענין שלא יהא בו שום הפסד למקבל דאל"כ יהיה רבית. טור. ועיין במפרשים האחרונים:

א

בפני ג' כו'. עיין בח"מ סימן קע"ז סי"ח:

א

הנותן כו'. כתב בב"ה בשם הריטב"א דמסתברא אי מניח שטר ביד שליש תו ליכא למיחש למידי ושרי:

א

לא יצרף הריוח כו'. אפילו שיכתוב בלשון עיסקא אסור. דרישה. והקשה עוד בדרישה סל"ג דהא בלא"ה אסור משום שקצץ וכדלעיל ס"ו וע"ש תירוצו ול"נ דשאני התם דקצץ בדבר ידוע אף אם לא יהיה ריוח מה שאין כן הכא. שוב מצאתי כן בקונטרס אחרון:

א

ויכתוב אותם מלוה. אפילו הקרן לחוד) וכ' הב"ח דאע"ג דאין לגבות הריוח ממנו בע"כ מ"מ אם המקבל רוצה לקיים התנאי שהתנה עמו בע"פ יכול לקבל ממנו כיון שנתן לו בתורת עיסקא ואם התנה עמו בע"פ בפני עדים חשבינן כאלו מפורש העיסקא בשטר ומוציאין ממנו בע"כ עכ"ד ועיין בח"מ בטור סימן י"ח ובמפרשים לשם:

א

אדם גדול כו'. כתב ב"י ובה"ת דבאיניש אחרינא אי קדים מרא עיסקא ותפיס לא מפקינן מיניה דה"ל א"ר אבל באדם גדול כיון דפשיטא לן דלאו באיסור אתני מפקינן מיניה ומביאה ב"י וד"מ:

א

דנין כו'. וי"ו של ובהפסד וי"ו מחלקת היא כמו או בהפסד:

א

לא יקבל כלום כו'. ואין לומר יתן לו שכרו כפועל בטל (כדלעיל סעיף ב' ד') דשאני הכא דכתב בשטר מחזי טפי כרבית. הגהת פרישה וכן מוכח בב"י לעיל ריש סימן קע"ו גבי מה שכ' יש לומר שהרא"ש כ"כ לומר שאם לא היה כתוב בשטר ה"ל לרבא לומר שיתן שכר טרחו כפועל בטל ודברי רבינו הם במי שאינו רוצה ליתן כפועל בטל כו' ע"ש:

א

נוטל המתעסק חצי שכרו כפועל בטל. שם וה"ה אם התנה מתחלה בדינר סגי בהכי כדלעיל ס"ב:

א

לא יהיה כו'. שלא יתבטל מן העסק:

א

ואם עשה כן. שלקח ומכר ממעות של עצמו חצי הריוח לבעל החנות כאילו התעסק במעות החנות:

א

אינו יכול כו'. בב"י בשם ר' ירוחם דוקא שלא שינה אבל אם שינה שא"ל להתעסק בדבר פלוני ונתעסק בדבר אחר ואמר בפירוש לעצמי אני קונה ממחצה מלוה הכל לעצמו והוא שיאמר כן בפני עדים ע"כ וכן כתב הרב לעיל ס"ה ועיין בח"מ סי' קע"ו וקפ"ג ורצ"ב:

א

נוטלן כו'. וכתב המרדכי דאפילו מיתומים קטנים נמי שקיל ותמהני היאך אפשר למישקל מיתומים קטנים הא אין מקבלין עדות עליהם כדאיתא בסוף קמא (ובח"מ סי' ק"י) עכ"ל ב"י. ותמהני על דבריו דהא אפשר כשנתקבל העדות בחיי אביהם דבכה"ג נפרעין מהן כדאיתא בח"מ סי' ק"ח עכ"ל ד"מ וכן כתב הב"ח ע"ש:

א

סימן קע"ו. סעיף י"ט:

א

נתן כו'. דוקא נתן דלא ה"ל לקבל מתנה ממנו כיון שאינו שלו אבל אם מכר המתעסק אין בעל הממון מוציא מידם דהא כל עיסקא ניתן למכר וברשות קנהו ממנו. פרישה:

א

חייב לשלם. הנותן הראשון ואם אין לו חייב לשלם המקבל ממנו במתנה ולא זה שקנאו ממנו או קבל ממנו במתנה דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו ממנו שלא ידע דמשל עסק הוא. פרישה. והב"ח בקונטרס אחרון כ' פי' אף על פי שאין המתנה בעין ביד המקבל מתנה אלא שינה והחליפה בדבר אחר או שמכרה או נתנה לאחרים או הפסיד חייב המקבל מתנה מהמקבל לשלם לנותן אע"פ שלא היה יודע דמשל עסק נתן לו דדמי לגנב ופרע בחובו או בהיקפו שצריך להחזירו בחנם (וכמבואר בח"מ סי' שנ"ו ס"ו) וכ"ש גנב ונתנו במתנה ונראה דה"ה כשהמקבל נתן לאחרים בזול כדי להבריח העסק מהנותן דינו כגנב שעשו בו תקנת השוק אם לא היה יודע הלוקח דמשל עסק היה ואם היה יודע דינו כקנה מגנב מפורסם כנ"ל ומדברי הפרישה נראה שלא הבין כך ולא ידעתי טעמו עכ"ל ולפענ"ד גם הפרישה סובר כן ומה שכתב דאותו לוקח או מקבל מתנה ברשות לקחו כו' אהשני קאי ודוק:

א

לא אעסוק כו'. כלומר שהודיעו מההפסד וא"ל לא אעסוק עד שתקבל עליך שנפלוג בריוח מהיום והלאה ולא יהא הריוח משועבד לקרן הרשות בידו וכן הוא הפי' בדברי תלמידי רשב"א וק"ל. והב"ח כתב שאין הבנה לדברים אלו ושט"ס הוא ולפעד"נ כמ"ש:

א

לזמן כו'. כ' הב"ח דוקא לזמן אבל לא קבע זמן מצי למימר לחבריה הב לי פלגא רווחאי ופלגא קרנאי כו' אע"ג דלא הגיע זמן מכירתה לפי מנהג העולם ועי' בח"מ סי' קע"ז מדינים אלו:

א

רק הריוח אין שומעין לו. דמזלא דבי תרי עדיף. ש"ס):

א

כדין פועל כו'. כמ"ש בח"מ סי' של"ג:

א

בשלו כו'. כלומר בחלק מלוה שלו ושל חבירו היינו חלק פקדון של חבירו וה"ה כל שאר שני מינים אסור אלא יהא הכל שוה:

א

לא כסות כו'. דכל מילי בכלל פירות חוץ מכסות וכלים הרא"ש וכ"כ האחרונים וע"ל סי' רי"ז סכ"ב ס"ק ל' וסי' רל"ב ס"ק ח' הטעם אבל הרמב"ם פ"ז משלוחין דין ז' כתב לוקח מכל מין שירצה ולא יקח לא כסות ולא עצים וכן כל כיוצא בזה עכ"ל משמע דס"ל הטעם דכסות ועצים אינם סחורה טובה ולפ"ז במקום שהוא סחורה טובה רשאי ליקח אבל הכ"מ שם כתב על דברי הרמב"ם ונ"ל הטעם דדוקא פירות שהזכיר רשאי ולא דבר שאינו נקרא פירות כגון כסות ועצים עכ"ל ולדבריו צ"ל דמ"ש הרמב"ם וכן כל כיוצא בזה ר"ל כיוצא בזה שאינו בכלל פירות או כל כיוצא בזה שאינו בכלל הלשון שאמר לו והשתא ניחא מה שתלה הטעם בנ"ל שהרי הוא מפורש בהרא"ש אלא בא לומר דצ"ל אף להרמב"ם טעם זה:

א

גם לעצמו כו'. ממעות אחרים שאינו דמי השותפות מאותו המין וכ"ש מין אחר. ב"י והאחרונים. ול"ד לדלעיל סעיף כ"ט בחנות משום דבחנות מחויב לישב שם כל היום להתעסק בשלו ולא לבטל בעסק אחר משא"כ הכא. פרישה:

א

שלא ימכרם ביחד. דשמא מה שקנה לעצמו אינו משובח כ"כ כמו השותפות ונמצא חבירו נפסד בכך. ב"י והאחרונים:

ב

היכא דאיכא ספיקא דדינא או מחלוקת בין הפוסקים אי הוי ר"ק או א"ר כתוב בתשו' ר' אהרן ששון בסי' קס"ב בשם מהר"ש די מודינא דאזלי' לחומרא משום דהוי ספק איסור דאורייתא והוא חלק עליו דהוי ספק ממונא ולקולא דהמע"ה אם לא שרוב הפוסקים מסכימים דהוי ר"ק דהוי ספק איסור דאורייתא דאזלי' בתר רובא וכן נראה מדברי שאר אחרונים ונ"ל שהב"ד יאמרו לו שהוא עושה איסור בדבר ויאיימו עליו וכן ראוי להחמיר לעצמו אבל אם אינו משגיח בכל זה אין כח ביד ב"ד להוציא ממנו כיון דהוי ספיקא דדינא ולכאורה נ"ל ראיה ממאי דאמרינן בש"ס גבי מתנות כהונה ונתבאר לעיל סי' ס"א סעיף כ"ג וכן לקמן גבי בכור סי' ש"ה סי"ג וכן בכמה דוכתי דפטור משום המע"ה אע"ג דהוי מ"ע שבתורה וע"ל סי' רנ"ט ס"ק י"ד:

א

צאן ברזל. בטור כתוב או סחורה אחרת ופרש"י במשנה מפני שרוב המקבלי' היו נוהגים כן בצאן נקרא צאן ברזל:

ב

קרוב לריוח כו'. עמ"ש בסעיף ד':

ג

כפועל בטל כו'. בגמ' איתא תנא כפועל בטל מאי כפועל בטל אמר אביי כפועל בטל של אותה מלאכה דבטיל מינה ופרש"י היינו שאם עשה תחילה מלאכה כבדה ומרויח הרבה וזאת היא קלה אומדים כמה יניח משכרו לעשות מלאכה זו שזהו יותר ממה שנותנין לעשות כי אין אדם מניח מריוח גדול כי אם מעט אע"פ שבא לו בטורח יותר והקשו בתוס' על רש"י ופירשו וז"ל ולכך נראה לפרש כפועל בטל היינו כיושב ובטל לגמרי כו' ומיהו בפ' אלו מציאות לענין השבת אבידה דקתני נוטל שכרו כפועל בטל נראה כפירוש הקונט' מדפריך שם הא לא בטיל משום דמשמע ליה כיושב בטל לגמרי עכ"ל. נראה מדברי התוס' שגורסים כן בגמרא הא לא בטיל וכ"כ הרא"ש לענין השבת אבדה כפירוש רש"י ור"ל כגון מלאכה שנוטל עליה ד' זוזי ולהניחה ולישב בטל היה נוטל זוז א' ולטרוח בהשבת אבידה היה נוטל ב' זוזים ומטי ליה זוז בשכר השבת אבידה עכ"ל והקשו התוס' על זה דאם התם כפרש"י הוא נוטל שכר על השבת אבידה ובהכונס אמרינן דשומר אבידה הוה שומר חנם דאין לו הנאה וי"ל דאין לחוש אם נוטל שכר כיון שעוסק במלאכה אחרת ומפסיד כו' עכ"ל ומשמעות דברי התוס' שכתבו כיושב ובטל לגמרי הוא כמ"ש ב"י דאומדים כמה אדם רוצה ליטול כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי דהשתא בין שנותן לו עכשיו מלאכה קלה בין כבדה שיעורו שוה דהיינו ששמין מלאכתו הרגיל בה כמה היה זה רוצה ליטול ולישב בטל לגמרי. והטור כתב וז"ל ולא כל שכרו אלא רואין אדם שבטל ואין לו שום מלאכה כמה היה רוצה ליקח ולהתעסק בזה העסק ואפילו היה לו מלאכה שנותנין לו שכר טוב ומתבטל ממנה אין אומרים כמה היה זה רוצה ליקח ולהיבטל ממלאכתו ולהתעסק בזה העסק שלא היה לוקח אלא הרבה אלא אומדים באדם בטל כדפרישית עכ"ל. והנה מהרש"ל בספר חכמת שלמה הסכים לפירוש הטור דקשה לו על פי' ב"י מאי שנא באמת בדין רבית מדין השבת אבידה ולמה לא פריך גם שם הא לא בטיל כיון דמלשון דכפועל בטל פריך עיין שם בפרק איזהו נשך. ונראה דלא קשה מידי דהאי קושיא הא לאו בטל לאו סתם גמרא פריך לה אלא אביי בעצמו הוא פריך לה ומשני כפועל בטל מאותה מלאכה כו' כדרך שרגילין התוס' לפרש בכל מקום שיש קושיא ואחר זה נזכר איזה אמורא שאותו אמורא הוא גם המקשן וכמ"ש התוס' ר"פ אלו מציאות במ"ש וכמה אמר רבי יצחק קב בד' אמות וא"כ כאן על אביי גופיה לק"מ למה לא הוקשה לו בפרק איזהו נשך גבי נותן שכר המתעסק שאמרו ג"כ כפועל בטל די"ל דס"ל באבק רבית הקילו כמ"ש הרא"ש בזה בפרק הנ"ל דאנו מפרשים לפי הענין וכן הוא בעצמו לפי פי' הטור כאן לענין קולא שלו דהיינו ששמין באדם בטל כמה יקח מזה המלאכה ובהשבת אבידה שמין גם לפי מלאכתו ראשונה כפי' רש"י ותמהתי דהרי כתב הרא"ש בהדיא בפ' א"נ אבל הכא באבק רבית הקילו חכמים כו'. ובדרישה הקשה על פירוש הטור כיון דמשלם ליה על מלאכה דהשבת אבידה אף שהיה כבר עסוק במלאכה כאלו הוה בטל למה הקשו התו' דוקא על פרש"י דהא נוטל שכר על השבת אבידה הא גם לדידהו הוא נוטל שכרו ולא קשה מידי דבאמת לפירוש התוספות ע"פ הטור לא שקיל מידי בהשבת אבידה אם הוא אדם בטל רק אם הוא כבר עסק במלאכה דין הוא שלא יפסיד מחמת ההשבה ועל כן נותנין לו שכר ביטול מלאכתו באופן זה שישימו כמה מגיע לו בשכר מלאכת ההשבה וכן יתן לו בשביל ההפסד שיש לו ממלאכתו הקודמת אבל לפרש"י שנוטל זוז א' יותר כמו שהעתקתי בשם הרא"ש ודאי קשה הא נוטל שכר על השבת אבידה ועל זה תירצו דאין לחוש כיון שעכ"פ יש לו הפסד וצריך ליטול אין לחוש אם יטול גם בשכר השבה ומו"ח ז"ל האריך ג"כ להקשות ולתרץ בין הפירושים ולע"ד נראה דפירוש הב"י ופירוש הטור שניהם אמת דודאי משמעות התוספות כפירוש הב"י כמו שכתבתי לעיל וכן משמע בתוספות הרא"ש שהביא ב"י וכמו שאבאר בסמוך והוא דע"כ לפי פי' ב"י דאמרינן כמה רוצה ליטול פועל אחד כדי ליבטל ממלאכתו לגמרי הניחא לבעל מלאכה ידענא שיעור שכר טירחא בזה אבל מה נעשה באדם בטל לגמרי שמקבל עיסקא היאך נשער שכר טירחא ע"כ דבזה אנו משערים כפי מה שהיה אדם בטל נוטל לעשות עסק זה דאי פחות מזה אין אנו יודעים שיעורו אלא על כרחך דמשערים כפי מה שאדם בטל נוטל מזה העסק דהוא פחות ממה שסתם אדם נוטל ואפי' לרבי מאיר דמיקל בגמ' וס"ל שכרו בין מרובה בין מועט לא מיקל אלא בבעל מלאכה שלא יחשוב לפי מלאכתו בשכבר עסק אבל מ"מ לא מיקל ממה שאדם בטל נוטל דהיינו אע"פ שדרך הפועלים שבאותה עיר ליטול ד' זהובים רק שאדם בטל מכל מלאכה נוטל פחות מזה אותו סך הפחות צריך שיתן לו הנותן להמקבל ובזה הב"י שוה עם הטור אלא דאם הוא בעל מלאכה וביטלו לגמרי הוא יותר מאדם בטל לעשות מלאכה זו בזה מחמיר הטור ליתן לו אותו היזק. ומה שהקשה ב"י על הטור במה שכ' דמשערינן באדם בטל כמה היה נוטל בזה העסק וא"כ הכל לפי כובד העסק שמקבל ואמאי אמרינן בגמרא צריכא דאי לא תנא סיפא דהיינו שנותן לו מעות ליקח פירות על ריוח ביחד אימא דלא סגי כפועל בטל כיון דנפיש טירחא ואי כדברי הטור אמאי ס"ד לומר כן הא משלם ליה אותה הטירחא דאדם בטל רוצה טפי כדי לעשות מלאכה כבדה מקלה לא קשה מידי דס"ד כיון שיש טירחא גדולה בזה לא משערינן שכרו כאלו היה אדם בטל אלא היינו משערי' בסתם אדם כמה היה נוטל בעסק זה אבל במה שמקשי' התו' על רש"י אין לתרץ כן דהא לרש"י אין כאן שום קולא בעולם אלא מתני' אתיא כר"ש וקמשמע לן חומרא דצריך דוקא לשלם כל היזק שלו:

ד

כל הריוח יהיה שלך שלישיתו כו'. פי' הריוח נחלק בשוה אלא שבשכר טרחך אני נותן שליש מכל הריוח מותרות:

ה

הואיל ויש לו עסק אחר. משמע אם אין לו עסק אחר אסור כיון שאין מגיע לו שיעור שאמרו חכמים תרי תילתי באגרא ופלגא בהפסד וקשה שהרי זהו דברי הרמב"ם והרמב"ם עצמו כתב אח"כ בפרק ו' מהלכות שלוחין כל שהריוח המתעסק יתר על הפסדו אפי' בפחות משתות שרי אע"פ שאין לו עסק אחר תירץ ב"י דהכא מיירי שלא התנו בתחילת השותפות שום תנאי אלא כשבאו לעשות חשבון א"ל אם יש ריוח שלישיתו או עשיריתו יהיה בשכרך. וע"פ מה שהעלה אחר זה ב"י שא"צ דוקא שתות נראה לפרש דברי הטור שכתב או כיוצא בזה שנותן לו דינר כל ימי משך העסק שקשה מאד לפרשו דמשמע דזה דין מי שלא פסק עמו דעלה קאי וכבר כתב קודם לזה דין זה אמי שפוסק תחילה וגם הרי"ף והרא"ש כתבו הך תקנתא תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד אפוסק תחילה. ומו"ח ז"ל מפרש דברי הטור בזה שנותן לו דינר היינו מה שאמר שמואל בגמ' קוצץ לו דינר ושמואל מיירי בנותן עיסקא ולא פסק שכר טירחא ולא נהירא דא"כ מה הקשה שמואל על רב לא מצא מותר שליש ילך לביתו ריקן והלא כבר מצא לפי זה דהרי כבר נעשה העיסקא אלא פשוט דשמואל מיירי קודם שנתן לו העיסקא וכדפי' רש"י והתוס' ומלבד זה אין דרכו של הטור לחלוק על רש"י ותוספות מעצמו והב"י פירש דהטור מיירי בהך או כיוצא בזה יש לו עסק אחר וקשה דאח"כ מחלק הטור בזה ועוד קשה לשון או כיוצא בזה שאין לו שום פירוש ונלע"ד דלדין הנזכר במשנה אס כבר עשה העיסקא ובשעת חלוקה תובע שכר טירחא צריך ליתן לו כפועל בטל דלעיל וכן אם כבר קבלה אע"פ שעדיין לא התעסק בה אבל אם הוא קודם שמקבל העיסקא ממנו יכול להתנות עמו כפי מה שירצה אפי' בדינר אחד וא"צ לזה תקנת חכמים דכיון שיש היכר שנוטל חלק בשבח יותר מן הפסד ואדעתא דהכי נחית אבל בשני חלוקות הראשונות שזכרנו בזה לא מועיל דבר קצוב כיון דכבר קבל העסק וכל שכן אם כבר עשאום דבדין הנזכר במשנה הוי כפועל בטל אלא שחכמי התלמוד עשו לזה תקנה והיינו ההוא דרבא בגמרא תרי תילתי באגר ופלגא בהפסד ודעת הטור דלאו דוקא באופן זה אלא בכל גווני שירויח המקבל בריוח יותר ממה שיפסיד בהפסד וכמ"ש ב"י בפירוש דברי הר"י והרא"ש וז"ל אלא כעין ההיא דרבא כלומר דלשקול מתעסק רווחא טפי מיהו אפי' בדינר סגי עכ"ל והן הן הדברים ממש שכתב הטור או כיוצא בזה שנותן לו דינר דהיינו בסגנון שזכר קודם לזה שנוטל בריוח טפי חלק שליש על זה אמר לאו דוקא כן אלא כיוצא בזה דשקיל בריוח טפי אפי' חלק עשירית באופן שאין מגיע לו רק דינר אחד כל ימי משך השותפות סגי בכך כל שמקבל עליו בריוח טפי מבהפסד והוא סובר דירויח הרבה ובההיא הנאה קא טרח ברצון בחלק הפקדון והך מילתא שכתב הטור שנותן לו דינר קאי על כל מה שזכר לעיל מיניה דהיינו גם אם נותן לו שליש בשכר דגם שם אפשר שלא יבוא לו רק דינר כן נ"ל ברור פירוש דברי הטור ויבוא הכל על נכון גם יהיה מוסכם עם הרא"ש שכתב תקנתא דתרי תילתי באגר על פוסק תחלה דהטור מפרשו שפוסק תחילה קודם שמתעסק אבל באמת כבר קיבל העסק לידו וכמו שאמרנו והוא מטעם דאילו קודם קבלת העסק היה די בקצבה אפילו מעט ואע"פ שלענין ריוח והפסד הם שוין מ"מ סגי במה שקצב דע"מ כן נחית לעסק זה משא"כ כשכבר קיבל העסק ואין רוצה לחזור בו ויש חילוק ביניהם בשכר טירחא לזה הוצרכו לתקנת חכמים כן נראה לענ"ד. ובדרישה האריך מאד בפירוש דברי הטור והעיד על עצמו שלפי פירושו יש דוחק גדול בלשון הטור ולפי מה שכתבתי אין כאן דוחק בס"ד:

ו

וצריך להיות כל האחריות כו'. כתב בהגהת מיימון פ"ו דשלוחין בשם ס"ה אע"פ שנותן עיסקא לחבירו על תנאי שיטול המתעסק ג' חלקים מן הריוח ובעל המעות רביעית מ"מ הוי חצי מלוה וחצי פקדון ומה שהמתעסק נוטל יותר בריוח הוי שכר טירחא:

ז

וכשבאו לחשבון לא רצה ליתן לו כו'. נ"ל דאם כבר נתן לו המקבל לנותן קרן וריוח שלו ולא נתן לו שכר טירחא כלל אין לו עליו שום תביעה ודבר זה אבק רבית הוא ואפילו צאן ברזל דסעיף א' לא הוה אלא קרוב לשכר ורחוק מהפסד ואבק רבית אין מוציאין בדיינים אבל כל זמן שלא נתן לו עדיין הקרן שלו יכול לעכב לעצמו מן הקרן כדי שכר טרחו ולא אמרינן כאן כל סילוקי בלא זוזי אפוקי הוא דלא אמרינן כן אלא במשכנתא כדעת רבינו אפרים שפסק כמותו רמ"א בסימן קס"ו סעיף ג' וכן הביא ב"י ר"ס זה. אמנם אם כבר נתן לו הקרן והריוח ולא תבע שכר טירחא ואח"כ תבע ממנו והמקבל נשאר לו חייב מצד אחר איזה חוב ורצה לנכות שכר טרחו נראה שאין יכול לנכות כיון שבשעת פרעון הקרן לא ביקש כלום והוה מחילה גמורה כנלע"ד ועיין סעיף כ"א כתבתי מעושה עיסקא באיסור:

ח

שהרי הוא חייב בחצי הפחת. פי' מדינא חייב בחצי הפחת בשביל מלוה שלו אלא שמנכ' לו שתות מן ההפסד בחצי של פקדון בשכר שהוא מטריח בעסק חציה של פקדון וע"כ נשאר עליו מן הפחת שלישו משמע כאן דבעסק א' יש למקבל שנים למעליותא אבל הטור לא כ"כ אלא יהיה לו מעלה או בריוח או בהפסד גם הראב"ד חולק על הרמב"ם בזה:

ט

כשומר שכר. ואע"ג דלא יהיב ליה שכר רק בשביל שמתעסק בחלקו מ"מ בההיא הנאה דמשכח זוזי למיעבד בהו עיסקא חשיב כאילו נוטל שכר על שמירתן. נראה בעיני אם העיסקא היה באופן שע"י שעוסק בחלק הפקדון יש לו ריוח בחלק המלוה שלו כי יכול לקנות סחורה טובה מה שלא יוכל לקנות בחלק המלוה שלו לבד או שצריך להוליך סחורה של העיסקא למקום רחוק ואילו לא היה מוליך אלא חלק מלוה שלו היו ההוצאות קשים עליו ועל כן הוא צריך להוליך גם חלק הפקדון שתתמעט ההוצאה על חלקו בזה א"צ ליתן לו שכר טירחא כי זה עדיף מתרי תילתי באגר כו' וסברא כזאת מצינו בירושלמי פרק מי שהיה נשוי וז"ל ע"כ פרקמטיא זעירא רבא מאי פי' שיוכל לקנות הרבה סחורות ע"י שותפות של זה וכן בכתובות (דף צ"ב) אי אייתית לי בשית כל שכן דהוה שוה י"ב ופרש"י דהלוקח הרבה סחורות אוזלי גביה טפי וחכמי התלמוד כאן לא איירי מעיסקא כזאת וראיה ממה שאמרו בפרק המקבל (בבא מציעא דף ק"ד) לענין עיסקא דהוה פלגא מלוה אי בעי מקבל למשתי שיכרא בחלק מלוה שלו מצי למיעבד כן רבא אמר להכי קרי ליה עיסקא דא"ל כי יהיבנא לך לאיעסוקי ביה ולא למשתי ביה שיכרא ופי' רש"י שתהא קיימת תמיד ויסמכו עליה בעליה שלא תנתן להוציאה עכ"ל ומובא לקמן סי' זה סעיף ל' ואי הוה מיירי שם מעיסקא כזאת ודאי לא היה עולה על הדעת שישתה שכר בחלק המלוה שהרי מפסיד את הנותן העיסקא שלא יוכל להרויח כל כך בחלק הפקדון שלו לבד ותו דאמרי' שם בתר הכי הני בי תרי דעבדי עיסקא בהדדי וא"ל חד לחבריה תא נפלוג דחבירו מעכב עליו משום מזלא דבי תרי עדיף ולא אמר משום דנוכל להרויח שנוכל לקנות סחורות טובות כשהסך הוא גדול אלא ע"כ דלא איירי בגמ' מעיסקא כזאת אבל באמת אי הוה מילתא שיש לו תועלת שאמרנו ודאי סברא טובה שנהנה הרבה מחלק הפקדון וא"צ לתת לו שכר טירחא כנלע"ד:

י

ולא אמרי' דהוה כגזלן כו'. מאחר שאינו מכוין לגזול רק להנאת חבירו שירויח הרבה ער"ל הגה' אשר"י פרק א"נ:

יא

מיהו אם שינה ואמר לעצמי כו'. דוקא אם בשעת השינוי אומר כן אבל אם לא אמר כלום בשעת השינוי ואח"כ אומר לעצמי שניתי אינו נאמן דמוקמינן ליה בחזקת כשרות עד עכשיו והשתא הוא דאתרעי וכ"כ בד"מ וז"ל דאם אמר בפירוש כשמשנה לעצמי אני עושה כו':

יב

וקצץ בדבר ידוע כו'. בטור כ"כ בשם הר"ר ישעיה ונתן טעם משום דמחזי כמלוה ברבית ואתי לאחלופי ברבית גמור עכ"ל ויש לתמוה מנ"ל להר"ר ישעיה לגזור גזירה מדנפשיה מה שלא נמצא בתלמוד ותו והלא הרבה היתירים נמצאים בפוסקים ולא אמרי' בהו אתי למיחלף ברבית גמור. ונלע"ד פי' דברי הר' ישעיה באופן זה דאסור למקבל העיסקא לומר לנותן העיסקא למחצית שכר שקונה ממנו חלק בריוח שהוא על ספק עדיין מה יהיה והוא יכניס עצמו בספק ויתן לו דבר קצוב עבור זה ודבר זה היה ראוי להתיר כאן שאין שום רבית כאן רק שקונה ממנו דבר שהוא ספק והוא כאינש דעלמא שקונה דבר כזה ומכ"ש אם מקבל הנותן עליו אחריות דמסתלק שם לוה מן המקבל אפ"ה אסור דמיחזי כרבית וזה למד הר' ישעיה מחכירי נרשאי שהביא הטור והש"ע בסי' קס"ד שאסור למלוה לחזור ולהשכירם בדבר קצוב לשנה והביא ב"י שם דעת רמב"ם ורמב"ן ורשב"א דהוה כמו הערמת רבית והיינו נמי דכוותיה ואם כן יש לדברי הר"י מקור מן התלמוד אבל איפכא שהנותן קונה הספק מן המקבל בדבר קצוב ודאי מותר אבל אם נותן איזה סך בעיסקא לחבירו שיעסוק וירויח ואם ירויח יתן דבר קצוב לנותן ואם לא ירויח לא יתן כלום אין בזה איסור וכן הוא מעשה בכל יום בכל הקהלות שעושין ממרנות וכותבין עליהם שהוא שטר עיסקא בסך פלוני קרן וריוח על צד היתר סך פלוני ואין פקפוק ונדנוד איסור נשמע על זה רק שאחריות ההפסד צריך שיהיה על שניהם:

יג

בכל רבית דרבנן כגון בעיסקא. פי' שנתן לו בעיסקא ומתנה עמו שיתן לו דבר קצוב בין ירויח או לא ירויח ומכניס עצמו בספק שיקח הו' מהן שיהיה ריוח כדלעיל כיון שכל האחריות על הנותן שרי אבל בר"ק פירות שאין שם עיסקא רק הלואה מאה במאתים לא מהני קבלת האחריות דזהו אסור מדרבנן דאתי לאחלופי ברבית גמור דאורייתא דהיינו בלא קבלת אחריות:

יד

ועשו קצבה ביניהם. פי' שיהיה הכל מלוה ולא עיסקא והוה ר"ק לקצת דעות בסי' קס"ו ס"ב אפ"ה שרי ליטול הקצבה אם מגיע כך על חצי הריוח כיון שמתחלה בא לידו בהיתר והוא מתעסק והולך עד השתא באותן המעות ולא הוציאם לצרכו. ומזה נ"ל ללמוד במי שעושה עם חבירו עיסקא בהיתר עד זמן פלוני ואחר אותו הזמן נשאר המעות בידו כבראשונה בלי עשיית היתר מחדש שאין המקבל יכול לומר איני נותן לך ריוח אחר הזמן הנ"ל כיון דמתחילה בא לידו המעות בהיתר ודאי נמשך גם אחר הזמן וק"ו הוא מדין הנזכר כאן שעשאו בפי' מלוה ועיין עוד מ"ש מזה בתשובה שאלה בסי' זה סכ"ג:

טו

אם חצי הריוח שהרויחו כו'. וכתב שם במרדכי דנותנין למקבל על נאמנות שלו אם דומה לו שעלה כ"כ ואין משביעין אותו על ספק אלא אומרים לו זכור שעל נאמנות שלך אנו סמכינן עכ"ל:

טז

מס המלך אסור. בב"י מבואר דלא הוה רק צד אחד ברבית דהיינו שמא לא יבקש המלך מס ובסי' ק"ע בפלוגתא דהר"י קרקוזא מבואר דין צד אחד ברבית אי הוה דאוריי':

יז

היתום נאמן. איני יודע לפרש מהו נאמנותו של זה היתום אם הוא יתום גדול מה נשתנה הוא מאדם אחר ואם הוא יתום קטן הא לאו בר טענה הוא כלל כמבואר בח"מ סי' ק"י ובלבוש פי' דין זה דמיירי שהלוה לוה מאפוטרופוס וקיבל עליו בשעת הלואה לפרנס היתום וכשבא היתום לתבוע חובו טען הלוה שינכה לו מה שנתן לו מזונות והיתום טוען שלא קיבל ממנו שום דבר היתום נאמן בלא שבועה שכיון שידוע שנתחייב לו ישלם לו וטענתו שהאכילו אינה טענה לזה החוב דלאו בעל דבר דידי' הוא על זה ואם בלא"ה זנו שמא למצוה קא מכוין או שמא אפוטרופוס פרע לו וכה"ג שמא לא היה אלא דרך אבק רבית ואין היתום צריך להשיב לו על זה עכ"ל אלו דברים שאין להם שחר חדא לפי זה אין שייך נאמנות להיתום כיון דלא זכה מכח שנאמן נגד המכחישו ותו דאם בשעת הלואה מהאפוטרופוס התנה כן ודאי אין לנו אלא כפי התנאי ההוא כן יקום ולעיל סי' ק"ס סעיף י"ח הביא רמ"א דין זה ופי' בו בלבוש טעם אחר ג"כ אינו לשבח כמו שכתבתי שם ע"כ אני אומר הבא ליתן יפוי כח ליתום יותר מלשאר אדם כשיש עליו הכחשה עליו לבאר דין זה ולהביא ראיה ברורה על פירושו כי כל המשנה ידו על התחתונה:

יח

ועיין בסי' קע"ג כצ"ל. ששם סעיף ד' מבואר דין זה בטעמו והכלל הוא שכל שהוא חוב ברור וזה מקבלו לפטור אותו בפחות אסור ומש"ה הביא ב"י בשם רשב"א כאן ראובן משכן ביתו לשמעון באלף זהובים לחמש שנים ונתן ללוי ת"ק זהובים וקיבל עליו לשחרר לו שיעבוד הבית מיד שמעון עד זמן המשכונא דאסור ולא אמרינן שמא יפייס את שמעון בפחות עכ"ל והיינו כיון שהחוב הוא ברור משא"כ באומנות המלך שאינו אלא אונס כדלעיל סי' קע"ג. ובלבוש חילק בזה בין מלך לאדם אחר והוא שלא בדקדוק:

יט

אינו נאמן. הטעם דאין אדם משים עצמו רשע כ"כ ב"י בשם הסמ"ג:

כ

ולעיל סי' קס"ו. כצ"ל ע"ש בס"ג:

כא

הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה כל שבוע כו'. מכאן שבכל התירים שעושין בהלואה כגון עיסקא וכיוצא בו אסור להזכיר בשטר קצבה בכל שבוע:

כב

המוכר סחורה לחבירו כו'. בסי' קס"ו כתבתי דין זה בשם הלבוש וביארתי דאם אמר תחלה לשון הלואה אסור וכן משמע כאן דהתחיל בלשון המוכר כו' ומטעם זה מותר כאן אפי' לכתחלה ולא דמי לסעיף י"ד דאסור משום הערמת רבית דהתם הלואה הכא זבינא:

כג

ואם יעבור על זה שיתן בעבורה ק' זהובים. מדלא כ' שיתן באותו זמן דהיינו לחצי שנה משמע דלא איכפת לן אם יתן המאה זהובי' אחר אותו זמן והטעם דאותו המותר שנוטל הוא בתורת קנס לא באגר נטר ומו"ח ז"ל כתב וז"ל ומיהו נראה דדוקא בכה"ג שהתנה עם המוכר שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה לאותו זמן תכף ק' זהובים אבל אם היה התנאי שאם לא יתן לו הסחורה לחצי שנה יתן בעבורה אחר כלות השנה מהיום ק' זהובים רבית גמור הוא דה"ל אגר נטר וכך מבואר שם בתשובת ריב"ש והרבה נכשלים בזה ואין להם על מה שיסמוכו עכ"ל. ול"נ דאין נדנוד איסור בזה דמה שהעיד בשם ריב"ש שמבואר בדבריו כן לא ידעתי היכן מצא כן שם ואדרבה כתב שם וז"ל וכיון שמפני פסיקה על הסחורה אין כאן רבית כלל אף מה שהתנה שהרי אם היה נותן סחורתו בסוף חצי שנה לא היה כאן רבית כלל ואף אם הוקרה וברגע א' בעבור קץ הזמן הוא מתחייב בבת אחת בכל התוספות ואין זה נקרא רבית אלא קנס עכ"ל הרי לפניך דבעבור החצי שנה ולא נתן הסחורה חל עליו נתינת הקנס ומה לי שנותן הקנס באותו פעם או יתננו לאחר זמן ומה שייך כאן אגר נטר דמה ממתין לו הלא אין ממתין לו רק הקנס שכבר חל עליו בכלות חצי שנה ולא שקיל טפי מחמת שעדיין לא קיבל גם קרן שלו ואין שייך אגר נטר אלא אם היה נותן לו מעותיו קודם אותו הזמן היה הלוה מרויח שום דבר ובמה שמאחר הוא נותן טפי נמצא שבכל יום שמאחר מתרבה ממונו של מלוה משא"כ כאן דמיד אחר עבור חצי שנה לא יועיל לו נתינת הסחורה רק חייב במאה זהובים נמצא דאין חילוק אם נותן לו יום א' אחר החצי שנה אותן המאה זהובים או זמן רב אח"כ ואין כאן שום איסור לפי ע"ד:

כד

או היתה לו הסחורה ההיא. פי' אע"פ שמוכר לו בזול מהשער שבשוק והיינו שיש לו בביתו כל אותה הסחורה שמוכר לו בזול ולא סגי במקצת ממנה כמו שכתבתי סי' קע"ג סעיף ו':

כה

אין בו משום רבות. כיון דלא נתנו לו בתורת מלוה ולא בתורת מקח ולא שייך לומר קרוב לשכר ורחוק להפסד אלא היכא דהתנה להיות כן כ"כ ב"י בשם המרדכי סוף פרק המפקיד:

כו

אם נותן לחבירו סחורה בתורת עיסקא. כתב ב"י בסי' זה בשם תשובת הרא"ש כלל ע"ח אם היה תחילת העיסקא באיסור שמכר לו חטים בפחות מן השער כדי שיתן לו מעות וגם לא נתן לו שכרו כפועל בטל לא יטול שום ריוח ופירש ב"י אילו היה נותן לו סתם היה נוטל המקבל שכר טירחא באחת מן הדרכים שנזכרו לעיל בסימן זה סעיף ג' ד' אבל זה שעשה באיסור אילו נתן לו שכרו כפועל בטל היה מתבטל קצת מן האיסור והוה שקיל חצי הריוח דארוח ממה שהיה בשער שבשוק שבשעה שנתן המעות לכמו שנמכרו וכיון שלא התנו אלא באיסור לא יטול ריוח כלל עכ"ל:

כז

אם דרך לשכור כתף כו'. בטור כתב ששמין לפי המנהג שלא יהיה שום הפסד להמקבל כו' ופי' ב"י שאם היה המנהג שהמקבל מביא הפירות על כתיפו אין ספק שיביאם ולא יתן שכר כתף אלא דאם המנהג שיתן הנותן שכר כתף או שיפרע שכר הכתף הרי יש הפסד למקבל משאר המקבלים עכ"ל:

כח

והוא בכלל הקרן. פי' והמותר על זה הוא הריוח ויחלקו אותו ובטור כתב אפי' היתה העיסקא בבית המקבל מעלה אותה כשער שבשוק וזהו יותר על הקרן שכר הכתף שהיה צריך ליתן להביאם לבית המקבל וזה נוטל המקבל תחילה עכ"ל נראה פירושו דה"ק לא מבעיא אם עדיין לא הוציא המקבל שכר כתף וההוצאה עדיין לפניו פשיטא שלא יעשה העיסקא שהוא יוציא אותה ההוצאה אלא אפי' אם כבר הוציאה קודם העשיית העיסקא או שהוא בעצמו נשאה לביתו ס"ד דמותר כיון שעכשיו לא יעשה שום הוצאה מכיסו ומחל על הוצאתו הקודמת כי יותר יש לאדם צער כשעדיין צריך להוציא ממה שיצא כבר מתחת ידו קמ"ל דלא אלא צריך שישלם אותה לו והוא יטילנו לכיסו אבל אם באה העיסקא לבית המקבל בלא שום הוצאה וטירחא ומוכרה כך בלא הוצאה למה יתן לו הנותן ההוצאה בחנם והלא לא הצריכו אלא שלא יהא המקבל נפסד אבל א"צ להיות שירויח בזה כנלע"ד. וראיתי פירושים שונים בזה דלא מבררן לי:

כט

ועכשיו נתייקרה. זה מיקרי הפסד מכיסו שהרי יכול למכרה ביוקר:

ל

כל אחד מעכב על חבירו. הטעם דבשנה ראשונה יש טיפול מרובה לפי שהיא דקה וצריכה להכניסה ולהוציאה ויש סברא להיפך שאדרבה שנה שניה יש טיפול מרובה לפי שצריכה מזונות הרבה ע"כ כל אחד יש לו סברא לטובתו ומעכב על חבירו שתהיה העיסקא עד כלות שני הזמנים האלו שכל אחד אומר אני איני רוצה בזמן אחד מהם לתת לך החצי:

לא

בדקה ל' יום כו'.
שאלה המקבל עיסקא מחבירו איזה סך ממון על זמן ואחר זמן הפרעון התעכב המקבל אצלו את המעות ונתעסק בהם ואינו רוצה ליתן ריוח ממה שמגיע אחר הזמן פרעון כי אומר שאחר הזמן הזה המעות פקדון אצלו כי אין לו היתר עמו רק עד הזמן ואח"כ הוה רבית מה שיתן לו:
עוד שאלה בממרנ"י שכתוב בה וז"ל שקיבל החתום עליו ת' זהובים קרן בעיסקא ולתת ריוח למוציא שטר מן העסקא הנ"ל ק' זהובים ז"פ קרן וריוח ר"ח ניסן ובאם ימשוך הפרעון אפילו מקצתו קבל החתום עליו מעכשיו להתעסק באותו סך שיעכב אצלו בתורת עסק הנ"ל ולתת רווחים לפי ערך הריוח דלעיל ואח"כ המשיך הפרעון איזה זמן ובא הנותן ואומר שיתן לו רווחים מן הרווחים דהיינו מן ר"ח ניסן נעשה ה' מאות זהובים קרן ויתן לו רווחים גם מן הק' זהובים אם הדין עמו או לאו:
תשובה על שאלה הראשונה נראה ברור דהדין עם הנותן וחייב לתת לו רווחים גם מהעסק שאחר זמן פרעון וההיתר שבתחלה נמשך גם אח"כ עד שיודיעו אחר הזמן שאינו רוצה לקבל עוד בעיסקא אותו המעות וראיה לזה מפרק א"נ (דף ס"ט) ת"ר השם בהמה לחבירו עד מתי חייב לטפל בוולדות בדקה ל' יום ובגסה נ' יום מכאן ואילך נוטל מחצה שלו וחצי מחצה משל חבירו פרש"י אם רוצה לטפל בהם יותר מזה הזמן ישומו אותן בדמים ומה שישבחו מכאן ואילך יטול המקבל מחצה שלו שחלקו הוא ובמחצה השני שהוא של חבירו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באמה חצי השבח וכתב ב"י סי' קע"ז בשם תלמידי רשב"א דה"ה בלוקח מעות להתעסק על איזה זמן והרויח ונתעסק כו' וכתב הרמב"ם פ"ח דהל' שותפין דלא שקיל מחצה מחלק חבירו אלא אם שם הוולדות והתנה בפני ג' דאם לא שם והתנה בפני ג' הרי מחל והוולדות בשוה כבתחלה והטור סימן זה לא כתב שם והתנה אלא כתב ואם בא לחלוק צריך להודיע לחבירו כו' וכתב ב"י דלא פליגי והטור נקט חדא וה"ה לאידך. הרי לפנינו דעכ"פ נוטל המקבל מן הריוח שמגיע אחר זמן הקצוב דהיינו ל' יום או גסה נ' יום ולא אמרינן דלא מיקרי מקבל עסקא מחברו רק עד אותו זמן ומכאן ואילך יהיה פקדון בידו ולא יטול מן הריוח שאחר הזמן כלל דאין כאן עסקא אלא ע"כ כל זמן שהעסק סתם בידו אף שכלה הזמן מ"מ מעכב העסק בידו אדעתא דמעיקרא אלא דאם הודיעו אז נעשה עסק חדש וזוכה אפילו בחצי חלק חבירו והתוס' כתבו שם דאפי' בלא תנאי כלל נוטל מחצה בשל חברו כמ"ש ב"י שם בשם תלמידי רשב"א מטעם דכיון דמתחלה בתורת עסקא ירד בה דהיינו למחצית שכר אדעתא דהכי מטפל בריוח שיטול לעולם בענין זה עכ"ל. הרי לפניך שהעסק דמעיקרא לא נשלם בהשלמת הזמן אלא נשאר מסתמא ואפילו בריוח ועוד ראיה מפ' האומנין אמר רבא האי מאן דקביל עיסקא מחבריה ופסיד וטרח ומלייה ולא הודיע לא מצי א"ל דרי מהאיך פסידא בהדאי פי' קביל עליך חצי ההפסד ובשכר טול השליש כדין מקבל עסק מחבירו ונמצאת פוחת מן הקרן דא"ל להכי טרחת ומלייתיה דלא ליקרי אותך מפסיד עסקא פרש"י נכלם היית להכי טרחת למלאות הקרן מדלא אודיעת תחילה ע"כ ה"נ בנדון דידן כיון שמתחילה קיבל עליו המעות בעסקא מסתמא בוש הוא שיאמרו עליו שאחר הזמן הוא מעכב המעו' אצלו ואינו מחזירם לבעליהם ובעליהם מפסידים שיש להם הוצאה בביתם ואין להם ריוח וקרנא שלהם כליא וק"ו הוא דהתם במפסיד עיסקא אין עליו שום פשיעה כי התחת אלקים הוא דברצון היה מרויח רק שמן השמים עכבוהו אפ"ה בוש הוא בדבר זה ק"ו בזה שמעכב ממון חברו אצלו בפשיעה שלא כדין אחר הזמן ודאי בוש הוא בזה ודואג שלא יתנו לאחרים בעיסקא ובודאי התעסק עוד לטובת העיסקא כבתחילה. ועל השאלה השניה אם יהיה על הריוח שם קרן אחר הזמן מבואר בירושלמי הביאו הנ"י פא"נ בפשט הנהו תרי כותאי דעביד עיסקא בהדדי וכו' וז"ל זוזי כמאן דפליגי דמי כיון דלא צריך שומר דאלו שהניח כאלו שנטל הלכך מצי למיפלג מנפשיה ולמשקל מחצה בשלו וחצי מחצה בשל חבירו ול"ד לשותפות אחרת דבעי שומא והיינו דגריס בירושלמי בר נש דיהיב ק' דינרין לחבירו וארווחיה ך' דינרין שקיל לגרמיה י' דינרין ואידך איתעבידו עלייהו קרן ברם בר נש לא עבדין כן נסבין ויהבין ולבסוף אינון פלגין שאע"פ שהדין כן שאם בא לחלוק הריוח חולק אין נוהגין כן אלא נושאין ונותנין ואין חולקין הריוח עד לבסוף עכ"ל. הרי לפניך דיש על הקרן שם ריוח וזהו בכלות הזמן של העיסקא שכן משמע מדברי בית יוסף שהביא בסימן קע"ז בשם תלמידי רשב"א מנהג זה שאין למקבל ליקח ריוח מן הריוח והוזכר שם שקבל המעות לזמן כו'. והנה בנדון שלפנינו לענין שיטול הנותן ריוח מן הריוח זכר בפירוש בנוסח השטר שמהיום מקבל עליו להתעסק במה שיהיה מעוכב בידו אפי' מקצת מן הפרעון הנ"ל וכבר הוזכר שם הפרעון הן על הקרן הן על ריוח וע"ז אמר שמה שיהיה מעוכב בתורת עיסקא בידו נראה דבכהאי גוונא ליכא מנהגא דירושלמי דהירושלמי לא אמר אלא במקבל שאין בו תנאי מפורש מתי יחלוק ויחשוב ריוח לקרן משא"כ בנותן כיון שהזכיר בפירוש שיהיה נחשב עסק חדש בידו כיון שכתוב בפירוש אפילו מקצת מן הפרעון:

לב

ומשם ואילך נוטל הצי השבח כו'. הכי איתא בגמרא מכאן ואילך נוטל חצי שלו וחצי מחצה בשל חבירו פרש"י שהמקבל יטול מחצה שלם בשביל חלקו שהרי חציה שלו ובמחצה השני של חבירו יטול מחצה בשבח כדרך שנוטל באם שלה מחצית שכר ושכר טירחא ליכא ואע"ג דחצי אחריות של מחצית חבירו עליו כיון דבעי למיטרח ביה משום מחצה שלו שהוא קרן גמור ואינו מלוה וכי טרח משום דידיה קא טרח ע"כ רב מנשיא בר גדא שקל מחצה שלו וחצי מחצה בשל חבירו אתא לקמיה דאביי א"ל מאן פלג לך ועוד מקום שנהגו לגדל הוא ותנן מקום שנהגו לגדל יגדלנו וכתב ב"י שיש בכאן ב' פירושים לתלמידי רשב"א דבשם רש"י פירשו שכל זמן שלא חלק כראוי הוי כאלו לא חלק כלל ואינו נוטל שום דבר מחלק שבח של חבירו נמצא שאביי אמר ב' דברים לזה שלא יטול רב מנשיא בשבח של חלק חבירו האחת משום שלא נעשה חלוקה כראוי והשני שמקוה שנהגו לגדל הוא ובשם התוספות פירשו דאפילו לא עשו חלוקה כלל נוטל חצי שבח בחלק חבירו אחר הזמן שאינו חיוב לטפל בהם נמצא דאביי לא אמר אלא חד טעם שלא יטול רב מנשיא בחלק חבירו דהיינו שמקום שנהגו לגדל הוא אבל מה שאמר מאן פלג לך אינו ענין לזה אלא לבטל החלוקה אמר כן שלא תהיה חלוקתו קיימת שיטול המקבל מן רב מנשיא מה שחלק לו שלא כדין. ומדברי רמב"ם פרק ח' מהל' שותפין משמע כפרש"י שהרי כתב רצה להטפל בהן יותר על זמן זה שם אותן בפני שלשה וכל מה שירויחו אח"כ יטול המתעסק ג' חלקים וחבירו רביעי ואם לא התנו כן הרי מחלקין הולדות בשוה ביניהם עכ"ל. הרי שלא מצא שיטול בחלק חבירו אלא אחר השומא בפני הג' וכתב ב"י שכן הוא דעת הטור שהרי כתב ואם לא הודיעו וחלק אינו כלום ועדיין הם שותפין כבתחילה ולוקח כל אחד החצי ע"כ ולפי זה מה שכתב הטור והש"ע תחילה ומשם ואילך נוטל חצי השבח כו' היינו אחר שהודיעו וסוף דבריו הוה פירוש על תחילת דבריו ובפרישה הוקשה לו לפרש דברי הטור כן ופירש הוא דס"ל לטור כפי' התוספות ומ"ש הטור שאם חלק ולא הודיעו שאינו נוטל בשל חבירו כלום היינו כיון שחלק וגילה דעתו דלא רצה להיות שומר שלו בלא חלוקה וכיון שהחלוקה בטילה אין לו בחלק חבירו כלום משא"כ בלא חלק ועסק סתם דיש לו כשטת התוספות ודברים הללו מרפסן איגרא דכשעשה חלוקה קיימת והודיעו מ"מ הוה שומר גם על חלק חבירו וכשעשה חלוקה ולא הודיעו והחלוקה בטילה לא יהיה שומר על חלק חבירו ותו דהא אותו שעשה חלוקה שלא כדין מ"מ לפי דעתו הוה חלוקה קיימת כמו שמצינו ברב מנשיא שלא היה יודע שחלוקתו אינה כלום עד שגילה לו אביי מאן פלג לך ואפ"ה היה נוטל בחלק חבירו אי לאו משום דמקום שנהגו לגדל היה לפי פי' התוס' וא"כ א"א לומר טעמו דגילה דעתו שאינו רוצה להיות שומר אלא בחלק והודיע לפי דעתו ולמה לא נפסוק כן באמת לכל חולק ולא הודיע אלא כפירוש הב"י בדברי הטור שזכרנו כן עיקר ויותר אני תמה על מו"ח ז"ל שכתב דגם הב"י ס"ל כפירוש שזכר בעל הפרישה ותמה עליו במה שכתב שהב"י לא פי' כן ולא דק כלל בב"י בזה שהרי כתוב בפירוש שהטור והרמב"ם ס"ל כחדא שיטה בזה וברמב"ם מבואר להדיא שאינו נוטל כלל בחלק חבירו רק אחר השומא בפני ג' ואם לא הוה מחילה בסתם וכן דעת הטור אלא שהטור ס"ל כל שהודיעו ה"ל כשם בפני ג' והיינו כפרש"י אלא פשוט שהב"י פי' כמו שזכרנו והדברים ברורים כדעת הב"י וכן יש לפרש דברי הש"ע פה שהם העתק ל' הטור ואין למקבל שום זכות בחלק הנותן עד שיעשה תחלה חלוקה כראוי בפני ג' או יודיענו לנותן וזה ברור:

לג

שמא ימות ונמצא כו'. בטור כ' וכן לא יכתוב עליו שטר חוב דכיון שאינו מפורש בשטר שהוא עיסקא ה"ל הכל מלוה וקרוב לשכר כו' אפי' התנו ביניהם בע"פ כו' דבתר שטר אזלי' וה"ל כולו מלוה כו' וקשה דא"כ משמע אף שיש ריוח אסור ליקח אותו ואמאי אמרו בגמרא דהאיסור הוא שמא לא יהיה ריוח וגם קשה מה שאמרו הטעם שמא ימות הנותן ויפול השטר קמי יתומים הא אפי' אם הוא חי אסור ליקח רבית כזה. ונראה ביאור דברי הטור דתחלה אמר הנותן עיסקא לחבירו לא יצרף הקרן עם הריוח פירוש שלא יכתוב בשטר בלשון זה ראובן קיבל משמעון סך פלוני והיינו הקרן עם הריוח דבזה אנו יכולים לומר שבדרך עיסקא קיבלם מ"מ יש איסור מצד שזקף הריוח לקרן ואפשר שלא יהיה כ"כ ריוח ואח"כ כ' שלא יכתוב אפי' הקרן לחוד בדרך שטר חוב והיינו בלשון הלואה והטעם כיון שאפשר הוא לתבוע כל הקרן אפי' אם יהיה הפסד בקרן ואע"פ שיש עדים לזה שנעשה בעיסקא מ"מ כיון שיש שטר מבורר והתנאי אינו מבורר רק בע"פ וכיון שיש צד לפנינו שיוכל לגבות כל הקרן במילואו אף שיהיה הפסד הוי ליה קרוב לשכר ורחוק להפסד ומ"ה אף שאין שם הפסד יש צד איסור בשטר ואסור לגבות בו ובזה ניחא מה שקש' ממה שכתב הטור בח"מ סי' קע"ו סעיף י"ח תשובת הרא"ש ומשמע שם שיש להתיר ליקח ריוח כשנכתב הקרן בשטר ולמ"ש ניחא דמיירי שם שלא נזכר לשון חוב רק כמו שזכרתי ברישא כאן וזה מבואר למעיין בתשו' הרא"ש כלל פ"ט שמשם מקור דין זה דהטור שכ' וכן לא יכתוב שטר כו':

לד

בכל עיסקא שנעשה באיסור. עיין פירושו בסעיף כ"א:

לה

שני שלישי החלק שהיה מרויח. נ"ל שהרמב"ם שהוא מריה דהאי דינא כ"כ ע"פ מה שאמרינן בגמ' אי פלגא באגר תרי תילתי בהפסד אי פלגא בהפסד תרי תילתי באגר ורש"י מפרש זה דרישא קאי על הנותן וסיפא קאי על המקבל ורמב"ם מפרש הכל על המקבל דה"ק ברישא אם התנה שיטול פלגא באגר ובהפסד לא התנה הדין הוא שיטול שני שלישי' בהפסד פירו' תחשוב ההפסד כפי מה שהיה אם היה ריוח ומאותו סך יקבל עליו ב' שלישים דרך משל אם ההפסד הוא כ"ד זהובים אמרינן אילו היה זה הסך ריוח היה המקבל נוטל י"ב עכשיו יקבל היזק ח' זהובים וכן לפי ערך תמיד כגון רביע באגר להמקבל אמרינן אם יהיה היזק יקבל עליו המקבל ב' שלישים ממנו דהיינו ד' ואי כתב שיטול ג' חלקים באגר והנותן רביעי יבוא היזק על המקבל י"ב זה הדין אם מבואר בשטר איזה חלק יטול בריוח ולא הוזכר חלק דהפסד אבל אי פלגא הפסד ר"ל שהוזכר בשטר שיטול המקבל פלגא בהפסד ולא הוזכר חלקו אם יהיה ריוח אמרינן תרי תילתי באגר ר"ל אם יהיה ריוח כ"ד זהובים יטול ב' שלישים מכל הריוח דהיינו ט"ז זהובים אבל אין לפרש תרי תילתי באגר כאן מן הסך שהיה מגיע עליו אילו היה היזק כמו שפירשנו ברישא תרי תילתי בהפסד דא"כ לא היה נוטל המקבל בריוח רק ח' זהובים וזהו איסור שצריך דוקא שיטול המקבל בריוח יותר מחלק ההפסד שלו אבל אי כתוב רביע בהפסד על המקבל ולא הוזכר חלק הריוח באופן אחר תרי תילתי באגר דהיינו שאמרינן אילו היה הפסד היה הנותן מקבל הפסד ג' חלקים דהיינו י"ח זהובים זה הסך אנו חושבים בריוח עכשיו ויטול המקבל שני שלישים מאותן י"ח זהובים דהיינו י"ב זהובים שהוא מחצה כן הוא עיקר הגירסא ולא כיש גירסות נוטל שליש דאותה גירסא היא אליבא דרמב"ן דס"ל בין לענין ריוח בין לענין הפסד אזלינן בתר חלק המקבל ונמצא דבסוף סעיף זה לא היה נוטל המקבל רק ח' זהובים אבל הרמב"ם לא ס"ל כן אלא דבזה אינו מן הראוי שלא יטול רק ח' זהובים והנותן יטול ט"ז זהובים ע"כ חשבינן כאן כחלק הנותן שממנו יטול ב' חלקים והיינו י"ב זהובים והוא כפי חלק ההפסד שלו ותוספת שליש חבירו והכלל בזה דלענין הפסד לא אזלינן אלא בתר חלק המגיע להלואה שאין פורע המקבל אלא השליש מהפסד המגיע לחלקו ולענין ריוח אזלינן בתר חלק הפקדון דהיינו שהמקבל נוטל שליש אחר מחלק המגיע לחלק הפקדון נוסף על המגיע לחלקו הטעם מבואר בכסף משנה בפרק ו' מהלכות שלוחין ולעולם אין המקבל מפסיד אלא בשלישית מהפסד הנוגע לחלקו והשליש האחר מסייע בו הנותן ובשכר טירחו ולעולם אין הנותן נוטל אלא השני שלישים מריוח הנוגע דהשליש האחר נותנו למקבל שכר טירחו וכן לפי ערך זה תמיד כל שהוזכר ההפסד בפחות מפלגא אמנם אם הוזכר שיקבל עליו שלשה חלקים בהפסד אז אין שייך לומר כלל תרי תילתי באגר אלא יקח בריוח לפי ערך דלעיל כפי חלק ההפסד שלו ותוספת שליש בחלק חבירו ונמצא שיטול ך' זהובים מהריוח:

לו

לא יטול כלום. הטעם שהרי שכרו תחילה היה במה שירויח והרי לא הרויח כלום אבל בסיפא שהתנו למחצית שכר והפסד וצריך ליתן שכרו כפועל א"כ מתחילה סמך עצמו על השכר כפועל ואילו הרויח היה נוטל השכר כפועל מן האמצע והשאר היו חולקין עכשיו שאין שם ריוח מ"מ שכרו כפועל לא הפסיד ויקחנו מן הקרן וכיון שהוא חייב להשלי' חלק ההפסד שלו בקרן על כן לא יטול אלא חצי שכרו מן הקרן והשאר יפסיד כן מבואר בתשובת הראב"ד שהביא ב"י ובלבוש נתן טעם אחר מלבו ואינו נכון כלל:

לז

אינו יכול להוציא החצי כו'. פרש"י דמתוך שמשתכר בשלו יטריח ויעסוק בה יפה והתוספות פירשו שכשמוציאה מפסיד המלוה שאין קרן שלו קיים ואין לו על מה לסמוך:

לח

חייב לשלם פי' המקבל מתנה אבל מי שקנה מן המקבל א"צ להחזיר מה שקנה:

לט

אלא יחלקו כל שטר כו'. ונמצא המקבל מרויח שהרי בהפסד בא עליו פחות ממה שמגיע בהריוח כדלעיל:

מ

עד שנפלוג בריוח. פי' שתקבל עליך שאם יהיה ריוח אח"כ נחלוק אותו ולא נחשיבהו למלאות ההפסד שהיה כבר:

מא

אין שומעין לו. דמזלי דבי תרי עדיף:
(מא) רק הריוח וכו'. דרווחא לקרנא משתעבד דשמא יפסיד בסחורה וצריך שיהיה הריוח קיים להשתכר בו עוד כדי למלאות הקרן:

מב

לא יהא לוקח בשלו חטין. פי' בחלק מלוה שלו ובשל חבירו פי' בחלק הפקדון:

מג

לא כסות ולא כלים. שאלו אינן בכלל פירות:

מד

רשאי לקנות גם לעצמו. לא דמי לסעיף כ"ט דשם מושיבו בחנות שכל עסקיו יהיו בחנות:

מה

ובלבד שלא כו'. דשמא של עצמו אינו משובח כמו של שותפו':

א

(סימן קע"ז סעיף ה' בהג"ה) מיהו אם שינה ואמר לעצמי אני עושה ולא בתורת עיסקא הוי כגזלן. ונראה דבעי' שיאמר כן לפני עדים וכמ"ש הג"ה בח"מ סי' רצ"ב ס"ז גבי משתמש בפקדון והטעם מבואר במ"ל פי"ב מהל' גזילה דין ח' משום דאין אדם משים א"ע רשע וא"כ ה"ה כאן וכ"מ בתשו' הרשב"א שמביא הבית יוסף בא"ע ס"ס צ"ה דהיכא דהוי גזלן ושולח יד במה שאינו שלו צריך שיאמר הרי אני עושה לעצמו בפני עדים ובזה נסתלק מ"ש בצ"ע הבאה"ג בח"מ שם. ומ"ש הט"ז דאם לא אמר כן בשעת השנוי אינו נאמן אח"כ לומר לעצמי שניתי דמוקמי' ליה בחזקת כשרות עד עכשיו. ונראה דכ"ש אם אומר ששלח בהם יד והוצאתי להוצאתה שאינו נאמן שאין אדם משים עצמו גזלן:

ב

(סעיף י"ט) ואם הנפקד רוצה לתת דבר מעצמו למפקיד אין בו משום רבית. והמ"ל בספ"ז מהל' מלוה כתב דאפילו הוציא המעות בחובותיו שרי כיון שבא לידו בתורת פקדון. וק"ל מהירושלמי דשקלים דמשמע דדוקא גבי יתומים כשהפקיד שרי קרוב לשכר ורחוק להפסד משמע דבאחר אפילו בא לידו בפקדון אסור לתת מן הריוח. וצ"ל דהתם לענין לשלוח יד ולהשתמש קאמר ולא לענין איסור רבית ודלא כהמפרש שם. ועוד דהא בהלואה ג"כ שרי כשהתנה אח"כ שיתן לו ריוח ולא התנה מתחלה כך כמ"ש הש"ך בשם מהרש"ל וכ"מ בח"מ ס"ס פ"א אלא שבהלואה אינו מחויב לקיים התנאי. אלא ש"מ דבירושלמי לענין היתר שימוש קאמר דלא הוי שולח יד בפקדון בכה"ג ואפילו בשל יתמי:

א

עוד שם בסימן ל"ג בממרני שכותבים סתם והעיסקא מתנה בע"פ אסור משום רבית דרבנן ואין מחייבין אותו לשלם הריוח אבל אם התנה לפני עדים או אפילו בלא עדים אלא שנכתב משמעות הש"ח ע"ס פלוני קרן מדכתב קרן מכלל שניתן על עיסקא והוה ככתוב בפירוש ומחייבין אותו לשלם גם הריוח ע"ש ועיין בט"ז סי' קע"ז ובשו"ת שב יעקב:
כתב בשו"ת משאת משה חלק יו"ד סימן ט"ו בשטר עיסקא היוצא על היתומים וכתוב בו תנאי העיסקא ואח"כ כתוב ועתה נתרצה שמעון ביד חלקו מהריוח סך ס"ה גרוש' בכל שנה בין פחתו בין הותירו וכתב דהוי רבית קצוצה ומנכין הרבית שאכל וע"ש שכתב לחלק בין מ"ש מהריב"ל בח"ג סי' ס"ב וגם הביא מהראנ"ח סי' ט"ו ומבי"ט סימן קל"ב ושו"ת פנים מאירות ח"ב סימן קנ"ב ושאר תשובות. וע"ש שכתב דאע"פ שכתוב שבועה בשטר לא חיילא לעבור אדאורייתא ואפילו איהו גופיה ומכ"ש יתמי דלא מחייבינן ע"ש:
עוד שם בסימן למ"ד במי שכלל ש"ח עם הרבית משני חדשים דלהבא לפי שהיה לו כתב קודם לזה שמה שיתן לו מעות יהיה על עיסקא. מ"מ שטר זה נעשה באיסור וישבע הלוה שלא היה ריוח בעיסקא זו כי כן תיקן מוהר"מ ז"ל בעיסקא שמקבל נאמן עכ"פ על הרווחים. אם לא שיטעון שהודה לו הלוה בשעת כתיבת השטר שכבר היה לו ריוח מן העיסקא הקודמת או שיאמר להד"ם או א"י ישבע המלוה היסת ע"ש:
עיין בספרי שו"ת בית אפרים חלק יו"ד סימן מ"א שמותר לתת לשולחני מטבע שאינה של אותה מדינה והשולחני מחייב עצמו ליתן לו בלייפסיג ביריד הסמוך לשלם במטבע העודפת סך מה מטעם דאין זה רבית רק אוספי קא מוסיף בשביל טורח והוצאה ואחריות הדרך וכ"כ בשו"ת מים רבים סימן ל"ח שכתב להתיר מטעם זה וכתב דכ"ש כשמשלם מטבע של מדינה אחרת ע"ש דזה הוי כסחורה ועיין בספר בת עיני תשובה מהגאון מהו' חיים ראפפארט ז"ל בענין הלואה במטבע דריטליך לשלם מביתו מטבע זהב והמחבר ז"ל חולק עליו והיינו לפי שענין דרך הלואה גמורה וכן אני רגיל להורות בהלואה לזמן והמלוה נותן איזה מטבע והפרעון הוא במטבע אחרת החשובה יותר כפי השער שבשוק לכתוב בש"ח נתינת המלוה כמות שהוא עצה"ע ולכתוב שאם ישלם במטבע פלוני פטור מהעיסקא לפי שנעשה דרך הלואה והפרעון הוא במקומו משא"כ מו"מ של השולחני שהוא דרך מקח וממכר שאין המטבע רק כפירי ומחייב עצמו לשלם במקום אחר ג"כ במטבע שאינה של מדינה אין זה רק כחליפין בסחורה ודרך מקח וממכר שהרי אין להם שער ידוע ועולים ויורדים ושרי לכ"ע עיין שם ומצאתי בשו"ת מוהר"י הלוי ז"ל אחיו של הט"ז שמחמיר בזה שצריך ג"כ שיהיה המעות שאומר שיש לו במקום אחר מוכנים בידו בשעת עשיית העסק ואף שאין לו רק מעט מ"מ יוכל להקנות לו אותו סך ואומר לו בפירוש שמוזיל גביה כו' וטעמו דאל"כ אין זה דרך מקח וממכר שאין יכול להקנות מה שאינו ברשותו כו' ע"ש. ולענ"ד כיון שהוא מטבע שאינו מוצא שם ה"ז כמוכר פירות בהקפה כשאין לו שער ידוע ואינו מתנה עמו אם לשנים עשר חודש כו' דשרי ומכ"ש בזה דמוזיל גביה בעד הוצאה ואחריות הדרך וכמ"ש ואפשר דמהר"י הלוי מיירי שיש לו שער ידוע ומ"ש שם שהחילוף הוא עולה ויורד היינו במשך הזמן וגם מיירי שמתנה לשלם בעיר הסמוכה בענין שאין בזה הוצאה ואחריות הדרך וצ"ע:
ושם כתבתי שאין היתר לתת לבעל המעות ש"ח שיש לו על אחר העולה יותר שאף אם יכתב בשטר שם הלוה והוא ימכרנו למלוה בדין כתיבה ומסירה או כדין בדינא דמלכותא מ"מ לא יצא מכלל אחריות ואסור למכור בפחות אם לא שיכתוב בו שמוסר הש"ח ומסלק עצמו מהאחריות ע"ש:

ב

כתב בשו"ת שב יעקב סי' ל"ה מה שנוהגין לכתוב תנאי העיסקא תחת הש"ח אין חוששין מחמת שיכול לחתוך תנאי העיסקא וישאר השטר בלי תנאי דאין חוששין לרשיעי. וגם אם יפול לפני יורש אין לחוש רק אם אין כתוב תנאי העיסקא ע"ג השטר דאין לחוש שהרשיע לחתוך ולגבות שלא כדין. ודוקא בתנאי שבע"פ אוסר הרא"ש דבתר שטרא אזלינן ע"ש. והשואל כתב לסתור והמחבר חזר להעמיד הדברים. ומבואר מדבריו דאם חותמן ע"ז המלוה והלוה דרך ההיתר עדיף טפי דהוה כשטר דעקר לשטר וע"ש באריכות בדברי הט"ז סי' קע"ו:
כתב בשאילת יעב"ץ ח"א סי' ל"ט ראובן ושמעון שקנו סחורה ביחד בהקפה על חצי שנה והסוחר אמר שינכה ד' למאה אם יתנו לו מעות מיד ונתרצה ראובן ושמעון לא נתרצה והלך ראובן ושלם להסוחר ונכה לעצמו הד' למאה מ"מ כשגובה משמעון א"צ לנכות לו כלום ואין בזה משום רבית ודוקא אם לקח הסוחר שטר משמעון שאז זכה ראובן בדין קניית שטרות אבל אם היה החוב של שמעון לסוחר בע"פ שאז יש לו דין פורע חובו שלא מדעת וגם בלא"ה אין כאן במה שיקנה ראובן המותר כיון שאין קנין למלוה ע"פ. ואף אם צוה לראובן לשלם עבורו מ"מ שוב נעשה כהלואה ואסור ליטול יותר ממה שנתן לסוחר עבור החוב דהוי רבית ע"ש. ונראה שזה נאמר לענין אם הסוחר מוותר בשביל הפרעון קודם זמנו אבל אם כבר הגיע הזמן והסוחר מוותר לראובן בשביל דשמעון משתמיט מיניה או שהוא בעיר אחרת וכיוצא אין כאן דין רבית כיון שכבר נתחייב שמעון לשלם וכיון שהוא בענין שמחויב לשלם לו ואין בו משום פורע שלא מדעתו הרי הוא מחויב לשלם לו כל החוב כמו שהוא ועדיין צ"ע בדין זה אם מה שויתר היה לפי שסבר ששמעון אינו רוצה לשלם לו וכיוצא ועיין בח"מ וגם צ"ע דמ"מ במאי קני ראובן החוב שכנגד הוויתור שישתעבד שמעון מחמת זה כיון דמלוה על פה הוא ועי' בח"מ לענין מעמד שלשתן בחוב מישראל לעובד כוכבים וצ"ע:
עוד שם סי' קמ"ח בעשיר שרוצה לקבל מעותיו מת"ח להאכיל פירותיהם דבר קצוב ה' או וא"ו למאה וידוע שהעשיר אינו צריך למעותיו אלא לטובת הת"ח אם כל האחריות על הנותן דהיינו על הת"ח שרי ואם האחריות על המקבל אך שהמקבל הזה אינו עוסק בהם כלל ואינו מרויח מאומה ונותן לו מכיסו הריוח ודאי דשרי ג"כ דמתנה בעלמא יהיב ליה ותע"ב ע"ש:
וכתב שם בעובדא דשו"ת חוות יאיר סי' קפ"ט שנתן מעות לעשיר על חביות יין בימי הבציר שיסתפק לצרכו ולא יחשיב לו אחריות וטורח וטיפול ומה שיחסר בשפיכה אין בזה איסור שזה לא נהנה רק רצה להנות לת"ח ומבואר בסי' קע"ז היכא דלית למקבל הנאה אפילו כל אחריות עליו והנותן אינו מפסיד ומרויח שרי כ"ש בזה שקיבל עליו זולא עכ"פ אפילו להראב"ד שרי. אך בעובדא שהביא שם בח"י באחד שהקדים דמי ב' חביות בחנם ע"מ שיעשה גם לצרכו חבית אחת זה ודאי אגר נטר שע"מ כן הקדים לו מעות ב' חביות כדי שישתכר בשלישית מה שהלה מפסיד טרחו ויציאותיו וזה רבית גמורה ע"ש:
כתב בתשובת אבקת רוכל סי' ה' המנהג בארצות אלו למכור זה לזה פרחים בהמתנה וקוצצים להם דמים לפרוע במעות כסף כמו ששוים הפרחים במשא ומתן שלעולם שוין לבן אחד בקירוב יותר במשא ומתן ממי שקונה אותם בדמים מיד השולחני לדעת הפוסקים שטרשא דר"נ כל שאינו אומר אם מעכשיו כו' שרי שאין להם שער ידוע שאפי' במעות קצתם קונים כך וקצתם קונים ביותר ואפילו שברוב פעמים לא שכיח שיקנו אותם במעות כמו ששוים במו"מ כיון דקי"ל דדהבא נגבי כספא פירא הוי וגם אין העלאה אלא לדבר מועט הוי כמוכר לשון של זהב ומעלה לו עליו דבר מועט ואינו אומר אם מעכשיו כו' דשרי ה"נ כל שאינו מעלה הפרחים יותר ממה ששוים במו"מ שרי אבל אם מעלה יותר ניכר שמעליהו בשביל המתנת מעות והו"ל כמפרש ואסור. וע"ש שהביא הרבה פוסקים שפוסקים כטרשא דר"נ. וע"ש שאם פי' שהאחריות של הפרחים יהיה על המוכר עד שעת פרעון חובו אפשר דמותר אפי' לא נתן כל דהו בשכר טרחו דלא דמי לדרב חמא ע"ש. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תנ"א כתב ג"כ כיון שבזמן שהפרוטות מרובים הדינר בזול ובזמן שהם מרובים הדינר ביוקר הרי אין שומתן ידוע דדהבא פירא הוא ועוד כתב צדדי היתר אחרים ע"ש:
עוד שם סי' קי"ב בענין שטר משכנתא מה שהתנו שאם יצטרך הממשכן לדור עם ביתו ידור באיזה בית שירצה כו' לא דמי לחכירי נרשאה אבל הכא השתא מיהא לא דר ושמא לא יבא לעולם לדור ועוד דהתם נעשה לתועלת בעל המעות משא"כ כאן אדרבה צער הוא לו שאם יש לו שוכר יצטרך להוציאו כו' ולענין התנאי שבסוף ד' שנים יכול לתבוע מעותיו התנאי באיסור והתנאי בטל והמשכנתא קיימת לדעת הרשב"א ע"ש:
עוד שם בסי' קל"ז ראובן שעשה עיסקא עם שמעון ואח"כ טוען שנתן לו רבית ושמעון משיב בהוכחה ורגלים לדבר שלא לקח רק בהיתר הדין עם שמעון שאפי' לא היה לו הוכחה נאמן לומר בהיתר לקח ואף שיש ע"א אין העד מעיד שנטל ממנו רבית רק שנתפשר עם הרבית ושמעון משיב שכן היה רק ששאל לחכם וגער בו ומאז חזר מאותו פשרה ותיקן הענין בהיתר אין כאן שבועה להכחיש העד ונאמן בלא שבועה כמ"ש הרא"ש והמרדכי. ועוד יש טעם אחר ששמעון כתב עמו בכל שנה שטר עיסקא וגם היום השטר ביד ראובן שהודה שקיבל מאתו הפרחים על התנאים הכתובים בשטר ואם איתא שהיה בידו מעות רבית היה לו לגבות שלו ושלא לכתוב שטר דבנ"ד אורחא דיהבי זוזי והדר כתבי שטרא כו' ע"ש:
עוד שם סימן קנ"א במה שטוען שמעון שאף לו יהא שהיה רבית יש לו שטר מחילה על כל תביעה שיש לראובן וראובן מכחישו ואומר שמעולם לא מחל והנה להרמב"ם והרא"ש מועיל מחילה ברבית שכבר לקח לכן אם שמעון מוחזק ישבע ומאחר שהביא עד שמחל הו"ל עד המסייע שפוטר אמנם בלא"ה אפי' לראובן אין כאן רבית קצוצה להרמב"ם ורבותיו כיון שלא התנו על הריוח בשעת מתן מעות ס"ל דא"י בדיינים אף ששאר פוסקים חולקים מאחר שנהגו בר"מ כהרמב"ם אין כח להוציא מידו ואפילו לשאר פוסקים הרי מכחישו ואומר שבהיתר נעשה ולכן אם שטר שמעון מקוים גובה שטרו בלא שבועה ע"ש ועיין בשו"ת מבי"ט ח"א סי' קל"ב בדין זה:
כתב בשו"ת הר הכרמל סי' ט"ז מה שמחזיק עור הבשר לוקח מהקצב העורות בסך קצוב חות משויה בשוק בשביל שמקדים לו מעות יש ללמד היתר דמתחלה בשעת קניית הבהמה קונה העור בשביל המחזיק ובשליחותו ועבש"ך ס"ק ל"א וגם י"ל שזה מחוקים של ז' טובי העיר שזהו מצב הקהלה כו' ולכן אפי' העורות ביד הקצב צריך ליתן לו שמצד הדין אין מוכר דבר שאינו ברשותו ע"ש וכולי האי ואולי והירא דבר ה' יוכל לעשות בהיתר שיקח אצל הקצב ש"ח על עיסקא באם שיתן לו העורות בסך כך אזי פטור מהעיסקא ע"ש:
כתב בשו"ת ב"ה סי' ט"ז בענין ראובן ושמעון שלוו מלוי והיה קלא דלא פסיק שבערך משך חצי שנה יורידו המטבע ולכן הם רוצים לשלם מיד כאשר הוא עובר לסוחר ולוי אומר שאין מחויב לקבלם כי הקלקול נראה לעינים העלה שאין יכולין לכופו לקבל תוך הזמן מאחר שהזמן נתקן לטובת המלוה והוא שיעור שבמשך הזמן ישובו המטבע לתיקונם ואין בזה רבית אף דמשבח בנסכא טפי מחומש דדוקא אם אחר ההלואה נשתנו הענינים אבל כאן בשעת ההלואה היה ידוע שהפסיל המלכות המטבע אף שלא היה לו ברור רק חששא קרובה שהמטבע הגרועה לא היה אלא מפני דוחק המלחמה ולכן הלוה על ג' שנים שבדעת המלוה היה קרוב לודאי שבמשך הזמן תשוב המטבע לקדמותה והלוה עלה על דעתו שירויח כפלים במסחר במשך הזמן ממה שיפסיד בעליית המטבע א"כ שניהם נכנסו בספק ואין כאן רבית ועיין בתוס' כתובות דף מ"ז כו' ואפי' קרוב לשכר אין כאן דמי יודע העתידות והחדשות הענינים לפי חוזק המלחמה והשקטתה שעי"כ יוסיפו או יפחתו המטבע וכיון ששניהם נכנסו בספק אדעתא דהכי קיבל על עצמו לשלם לזמן פלוני מעות העובר לסוחר ואין כאן רבית ע"ש. וע"ש דאם היה כאן איסור רבית אע"פ שאין כאן רק רבית דרבנן אע"פ שנתן ת"כ לקיים הפשר אין כח לכופו לפרוע מה שאסור מדרבנן כמ"ש ביו"ד סי' רל"ט אך באמת אין כאן רבית מטעם הנ"ל א"כ חל הת"כ לקיים הפשר וכופין אותו לפרוע ע"פ הת"כ ע"ש: