א
דין המוכר לחבירו על מנת להחזיר. והו ח' סעיפים:
מכר שדה לחבירו ואמר לו לכשיהיו לי מעות תחזיר לי קרקע לא קנה וכל הפירות שאכל רבית קצוצה הוא ומוציאין אותם בדיינים: הגה ואפילו לא התנה כך אלא שהמנהג כן בעיר שכל מי שקונה צריך להחזיר כשיהיו למוכר מעות דכל המוכר אדעתא דמנהגא מוכר ואסור ללוקח לאכול הפירות (ב"י בשם תשובת הרשב"א): אבל אם אמר לו הלוקח מדעתו כשיהי' לך מעות אחזיר לך הקרקע אינו תנאי והמקח קיים מיד לפיכך הלוקח אוכל פירות ואם כשאמר כן הלוקח חלטו ממנו המוכר וחזקו הרי הוא תנאי אבל כל שעשאו הלוקח ואפילו בתוך המכר ושתק המוכר ולא חזקו אין זה תנאי אלא כפטומי מילי והמכר מכר הואיל שלא עשאו המוכר שהיה לו לעשותו: הגה וכן אם מכר לו קרקע מעכשיו והמתין לו המעות הלוקח מותר לאכול הפירות והמוכר אסור דבשכר המתנת מעותיו קא אכיל (טור):
ב
מכר לו שדה במנה ובאותו יום עשה לו שטר שאם יחזיר לו מעותיו יחזיר לו שטר המכר אם נעשה תנאי זה קודם המכר או בשעת המכר אין לו דין מכר אלא דין הלואה והלוקח חייב להחזיר כל מה שאכל אבל אם נעשה לאחר המקח אפילו שעה אחת הרי זה מכר גמור ואפילו עשה לו שטר ע"ז בקנין ובכל מיני חיזוקים חסד הוא שרוצה להתחסד עמו ולהחזיר לו מקחו (תשובת הרשב"א הג"א בשם ר"ח וב"י בח"ה סי' ר"ז סי"א לדעת הרמב"ם):
ג
האומר לחבירו קנה לי שדה מפלוני ואמר המוכר לשליח אני מוכר לך על תנאי שיחזירנו לי כשיהיו לי מעות והשיב השליח אתה והלוקח חברים בטוב תתפשרו אינו מוכר אלא על זה התנאי וצריך להחזירה ומוציאים ממנו פירות שאכל (ועיין בח"ה סימן ר"ז איזה תנאי מבטל מקח):
ד
מכר לו שדה ונתן לו מקצת אם אמר ליה מוכר ללוקח קנה כשיעור מעותיך כל אחד מהם אוכל פירות כשיעור מעותיו:
ה
אם אמר המוכר ללוקח לכשתביא שאר המעו' תקנה מעכשיו שניהם אסורים לאכול הפירות אלא מניחים אותם ביד שליש אם יביא שאר המעות יתנם ללוקח ואם לא יביא יחזירם למוכר והוא יחזיר המעות שקבל ואם יאמר הלוקח אוכלם ואם לא יגמר המקח כשיבוא המוכר להחזיר לי מעותי אנכה דמי הפירות מותר וה"ה אם המוכר אומר כן: הגה ודוקא שאמר אנכה לך מן הדמים אבל אם אמר אשלם לך הפירות שאכלתי אסור דסוף סוף רבית קא נוטל אלא שחוזר ומשלם לו (טור):
ו
אמר ליה המוכר כשתביא שאר המעות קנה ולא אמר מעכשיו המוכר אוכל פירות עד שיביא הלוקח ואם אכל הלוקח מוציאין ממנו:
ז
זבין ולא אצטריכו ליה זוזי דאמרינן דהדרי זביני וכן בזבין ארעא אדעת' למיסק לארעא דישראל ולא סליק או לא איתדר ליה הדרי זביני א"א ללוקח למיכל פירות אפי' בתנאי עד דידע דליקום זביני:
ח
השוכר מחבירו בית או שדה בדבר מועט בשנה והקדים לו שכר עשרים שנה והתנו שאחר שנה או שנתים אם ירצה המשכיר להחזיר לו ינכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו כמו שפסקו ויחזיר לו קרקעו מותר ובדרך זה יהיה אחריות קרקע מנפילה או שריפה על בעל הקרקע:
באר היטב יורה דעה
קע״ד
א
קצוצה. כ' הש"ך ולדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוי א"ר לעיל סי' קע"ב ה"ה הכא וכ"כ ב"י והרב לעיל ס"ס קס"ד ומה שלא הגיה כאן כלום מפני שסמך עצמו אמ"ש לעיל:
ב
תנאי. כיון שלא התנה המוכר וכ' הפרישה דהיינו דוקא באומר כן קודם גמר המקח אבל אם אומר כן בשעה שמתחיל המקח אפילו התנה הלוקח מהני כמ"ש בח"מ ס"ס ר"ז וע"ש איזה תנאי מבטל המקח ומשם תלמוד לכאן דכל היכא דהמקח קיים מותר ואם לאו אסור:
ג
מעכשיו. וכתבו הפוסקים דה"ה אם לא אמר בפירוש מעכשיו אלא שהחזיק או קנה כראוי וזוזי הוי מלוה ע"פ על הלוקח. ש"ך:
ד
להחזירה. כתב הש"ך דהב"ח חולק ע"ז ואני אומר דהמחבר אזיל לטעמיה שפסק לעיל ס"ס קס"ד דר"ק הוא והרב שלא הגיה כאן סמך עצמו אמ"ש לעיל וגם בעיקר הדין נ"ל דהכא אפילו למ"ד דהוי א"ר מודה דמוציאין ממנו הפירות שאכל ולא דמי למשכנתא בלא נכייתא דהכא נהי דר"ק לא הוי מ"מ מחילה בטעות הוי וכן עיקר לדינא דמוציאין ממנו הפירות שאכל ודלא כהב"ח אלא דיש סוברים משום ר"ק ויש סוברים משום מחילה בטעות ועי' בח"מ סי' ר"ז עכ"ל וגם הט"ז פסק כן ע"ש:
ה
שניהם. מוכר לא יאכלם שמא ישלים הלוקח המעות ונמצא שקנה השדה למפרע והרי שאכל המוכר הפירות בשביל המעות שנשאר לו ביד הלוקח ולוקח לא יאכלם שמא לא ישלים המעות ולא יצאה השדה מרשות המוכר ונמצא שאוכלם בשביל המעות שהיה לו ביד המוכר. טור:
ו
דאמרינן. בח"מ סי' ר"ז ס"ג וכתב הט"ז דהא דאסור ללוקח לאכול הפירות היינו משעה שנולד הספק ומ"ש אפילו בתנאי נראה דה"ק אפילו אם אומר אנכה לו אח"כ מן החשבון שזה מהני לעיל בס"ה הכא לא מהני וכו' ולענין הלכה כיון דרבית ע"מ להחזיר הוא מילתא דרבנן יש להקל ומהני תנאי דאנכה ולא תנאי דאשלם לו עכ"ל:
ז
מותר. הטעם כיון שלא היה כאן שום הלואה מעולם וגם ל"ד למוכר שדה לחבירו ואומר לכשיהיה לי מעות תחזיר לי דאסור דהתם בטל המכירה למפרע משא"כ כאן דלא בטל שם שכירות על אותן ימים שדר בהם בתורת שכירות דכל שנה הוא שכירות בפ"ע. ט"ז:
ח
ובדרך. משא"כ במשכנתא דלעיל סי' קע"ב ס"ג עכ"ל הש"ך:
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
קע״ד
א
ברייתא ב"מ דף ס"ה ע"ב:
ב
קודם שנגמר המקח:
ג
רמב"ם בפ"ב מה"מ וכ"כ הרשב"א בתשובה דאין לו דין מכר אלא דין הלואה:
ד
שם בברייתא וכדמפרש רבא שם:
ה
שם בתשובת הרשב"א:
ו
דהיינו שנתן המעות ולא כתב השטר ובאתרא דקנו בשטרא אבל בתחלת המקח כשעדיין לא נתן המעות אפי' הלוקח אחר כך הוי תנאי דאדעתא דהכי מכר זה השדה. ב"ח בשם הרא"ש:
ז
שם בתשובת הרשב"א:
ח
מעשה שם דף ס"ז ע"א ההיא איתתא דא"ל לההוא גברא:
ט
שם וכרבינא דעבד עובדא חשיב ואפיק פירי כדעת הרי"ף בהלכות וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מה"מ וכן דעת תלמידי הרשב"א וכתבו שכן דעת הרז"ה:
י
שם ד' ס"ה ע"ב כדתני רב ספרא משמי' דר' חייא וכדמפרש לה רבא:
יא
שם:
יב
טור מדברי התוספות דף ס"ג בד"ה רבית ע"מ להחזיר:
יג
שם דף ס"ה ברייתא הנ"ל:
יד
הרמב"ם בפ"ו מה"מ:
טו
נמוקי יוסף שם:
טז
ב"י מדברי הרמב"ם ספ"ו מה"מ:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
קע״ד
א
וכל הפירות כו'. כמש"ש ס"ז א' בעובדא דההיא איתתא כו':
ב
ואפילו כו'. עתוס' ק"ד א' ד"ה היה כו' וכן כר"פ הפועלים כו' דמסתמא משכיר עצמו אדעתא דמנהגא וכן בסוף ב"ק וש"מ:
ג
אבל אם כו'. כפירש"י שם וש"פ. ורמב"ם פי' בדרך אחד וכמ"ש בח"מ סי' ר"ז ס"ז:
ד
ואם כשאמר כו'. כמש"ש מ"ד הוא גופא כו':
ה
אבל כל כו'. שם:
ו
ואפילו. דאם לאחר המכר אפי' המוכר עשהו בקנין מותר כמ"ש בס"ב:
ז
וכן אם כו'. גמ' שם ס"ה ב' תני רב ספרא כו' ואע"ג דאמרינן שם וזוזי להוי כו' כ' נ"י בשם הרשב"א דלאו דוקא שאמרו כן דמסתמא כך ועהג"א שם ד"ה והיכא כו' והביא ראיה דהא קי"ל דערבון נגד כולו הוא קונה וכ"כ הג"מ בשם רב האי גאון וכמש"ש ע"ז ב' טעמא דכתב כו' ע"ש בהג"מ:
ח
מכר כו' אבל אם כו'. כפי' ר"ח שם דמש"ש לכשיהיו לך כו' אח"כ מיירי ועהג"א שם ד"ה ר"ח כו' ומש"ש בהג"א והוא דקני כו' ר"ל שעשה קנין או שטר דאל"כ בלא"ה מותר שאינו כלום ובתה"ד הבין דברי ר"ח שהוא רק בהבטחה בדברים אמתיים אבל בקנין אסור ומ"ש הג"א והוא דקנו כו' ר"ל הלוקח קנה מהמוכר ואח"כ יבטיח הלוקח אותו כמש"ש סי' ש"ג וכמש"ל סי' קס"ט סי"ח בסוף ההג"ה וליתא אלא כמ"ש הרשב"א כאן ומ"ש והוא דקנו לענין הקנין קאמר דל"ת שבהבטחה בלבד קונה כמו באמצע המכר:
ט
האומר כו'. עבח"מ סי' ר"ז ס"ח שכ' בע"א:
י
ודוקא שאומר כו'. כמ"ש בפ"ו דב"ק (ס' ב') חבול ישיב כו':
יא
ואם אכל כו'. שם ס"ו ב' אר"נ השתא כו' למימרא כו':
יב
זבין כו'. בפי"א דכתובות (צ"ז א') . וכן כו'. בפ"ב דקדושין (נ' א'):
יג
א"א ללוקח כו'. כמש"ש ס"ה ב' וכנ"ל בסעיפים הקודמים:
יד
אפילו בתנאי כו'. כרבא אליבא דרבנן שם ס"ג א' וז"ש (שם ס"ה ב') משלשין ולא קאמר שיאכל בתנאי:
טו
השוכר כו'. ב"י:
טז
והקדים כו'. ר"ל אע"ג ששוכר בשביל הקדמה בפחות מותר כמ"ש במתני' ס"ה א' והתנאי ג"כ מותר דאף במשכנתא מותר כנ"ל סי' קע"ב ס"א ול"ד להא דס"א דשם מחזיר לו כל המעות משא"כ דמנכה לו כשיעור שנים שדר בו וכ' ובדרך זה כו' ר"ל דנ"מ בזה דאלו במשכנתא אסור בכה"ג כמ"ש בסי' קע"ב ס"ג משא"כ בשכירות שדין שכירות כ"ה שאחריות הוא על המשכיר כמ"ש בפ' השואל ולא שייך כאן קרוב לשכר כו':
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
קע״ד
א
לכשיהיו לי מעות. עי' בתשובת נו"ב תני"נא חיו"ד סי' ע"ה שכתב לולא דמסתפינא אמינא דדוקא בלשון זה דמשמע שכשיחזיר לו המעות יבוטל המקח למפרע ונמצא שהיו המעות הלואה בידו אבל אם אמר לכשיהיו לי מעות תחזור ותמכור לי נמצא אף בשעת חזרת המעות אין כאן ביטול מקח למפרע ועד עתה מכירה גמורה היתה אפילו צד א' ברבית ליכא ומותר וכ"ש במטלטלין כה"ג דאיכא היתר יותר שהרי יש חשש אחריות יותר מבתים ושדות ומביא ראיה ע"ז מהא דקי"ל שומא הדרא ללוה והרי המלוה אוכל בינתים פירות ושוב דחה זה דש"ה דהברירה ביד המלוה למכור השדה על כרחו של הלוה ושוב לא תהדר משא"כ הכא ע"ש. ועי' בתשובת שמש צדקה חלק יו"ד סי' ס"ב:
ב
לא קנה. עיין בתשובת בית אפרים חי"ד סי' מ"ב שכתב דהכא מיירי בלא קבע זמן נחזרה אלא כל אימת שיהיו לו מעות יחזיר אבל אם קבע זמן לחזרה עד מלאת לו שנה או שנתיים יהיה לו רשות לחזור והגיע הזמן ולא נתן לו המעות המקח קיים וחלוט ללוקח כמבואר במשנה בערכין דף ל"א גבי בתי ע"ח ושוב דחה זה דכאן אין חילוק בין קצב זמן לפדיונו ללא קצב ול"ק מבתי ע"ח כו' ע"ש שהאריך בזה:
ג
מכר לו שדה. עי' בתשו' צ"צ סי' כ' באחד שהיה צריך למעות ולוה מחבירו על משכנות של כסף ובשביל איסור רבית מכר לו במכירה גמורה באותן מעות שקבל ממנו והתנה בפירוש אע"פ שאני יודע שהם שוים יותר מ"מ הרי הם מכורים באלו המעות ואחרי כן הבטיחו מרצונו שאם יעשה לו רצונו יחזור וימכור לו ושוב חזר בו המלוה היינו הלוקח ואינו רוצה ליתן המשכון לפדות בטענה שכבר קנה במקח גמור וזה טוען שהאמת כן הוא אבל לא עשה כן אלא בשביל איסור רבית והשיב שהדין עם הלוה וצריך ליתן לו לפדות המשכון דלא מכר לו אלא לענין היתר רווחים אבל לא לקנות ממש ע"ש ועמש"ל סי' קס"ט סק"ד:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
קע״ד
א
(סימן קע"ד ש"ע ס"א) ואמר לו לכשיהיו לי מעות. ואם הקנה לו חפץ או שט"ח בסך מנה ואמר לכשאתן לך ק"כ לזמן פלוני תחזירהו לי הוי ר"ק וצריך לחזור לו בעד מנה תשו' מהר"י הלוי (סי' ב'):
ב
(שם) רבית קצוצה. עי' בריב"ש (סי' ש"ה וסי' תס"ד) והובא בב"י כאן בקצרה כיון דאפשר שיוחלט הבית ויהיה למפרע מכירה כגון שלא יחזיר לו מעותיו עד זמן המוגבל [ונ"ל די"ל ה"ה הכא דאם ימות ולא יחזיר לו אין ביד היורשים להחזיר כמ"ש תוס'] מש"ה בודאי א"א לדונו עתה ברבית קצוצה כ"ז שלא החזיר לו מעותיו ונתגלה דהמכר בטל למפרע אז הוי ר"ק אבל מקודם לכן הוי רק א"ר. וכל מה שאכל א"א לו לנכות לו וצריך תחלה להחזיר לו כל מעותיו ואח"כ מוציא ממנו הפירות שאכל ע"ש היטב:
ג
(ש"ך סק"ג) ומביאם ב"י. בב"י הביא לשון הנ"י בשם הרשב"א דלאו למימרא דצריך שיאמר בפירוש כן דמסתמא נמי דינא הכי דכל שהחזיק או קנה כראוי זוזי מלוה ע"פ הוי על הלוקח כל דלא עייל ונפיק אזוזי עכ"ל. ונראה בפשוטו דבעי' דידעי' ונתברר דלא עייל ונפיק אזוזי דבזה נגמר המקח אבל מקודם לזה יש לחוש דדלמא יהא עייל ונפיק אזוזי. ולישנא דהרמ"א והמתין לו אפשר דכלל בלשון זה דעשה המתנת מעות או ע"י דא"ל להוי הלואה גבך או דלא עו"נ אזוזי והש"ך קיצר בלשונו. ואולם לשיטת הרמב"ן והר"ן דבעייל ונפיק מ"מ קנה כנגד מעותיו ויד הלוקח על העליונה דיכול לומר קנית כנגד מעותי ע' באורך בסמ"ע (סי' ק"ץ סקי"א) י"ל דהלוקח מותר לאכול פירות דיכול לומר קים לי בנפשי שאחזיק המכר בכדי מעותי וזה בידו לגמרי. אבל לשיטת רש"י וסייעתו דיכול המוכר לבטל כל המקח אף כנגד מעותיו הכא אסור. ואפשר דהרשב"א והראב"ד ס"ל כרש"י ודו"ק:
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
קע״ד:א׳
א
רבית קצוצה הוא. ולדעת האומרים דמשכנתא בלא נכייתא הוי א"ר לעיל סימן קע"ב ה"ה הכא כדמוכח בתוס' והרא"ש וכ"כ ב"י והרב לעיל ס"ס קס"ד ומה שלא הגיה כאן כלום הוא מפני שסמך עצמו אמ"ש לעיל והעט"ז שסתם הדברים לא כוון יפה:
קע״ד:ב׳
א
אינו תנאי. כיון שלא התנה המוכר וכ' הפרישה דהיינו דוקא באומר כן קודם גמר המקח אבל אם אמר כן בשעה שמתחיל המקח אפילו התנה הלוקח מהני כדאיתא בח"מ ס"ס ר"ז וכ"כ הב"ח וע"ש בסי' ר"ז איזה תנאי מבטל המקח ואיזה אינו מבטל ומשם תלמוד לכאן דכל היכא דהמקח קיים מותר ואם לאו אסור:
קע״ד:ג׳
א
וכן אם מכר לו קרקע. וא"ל קני מעכשיו וזוזי להוי הלואה גבך הלוקח כו'. טור. וכתבו הפוסקים דה"ה אם לא אמר בפירוש מעכשיו אלא שהחזיק או קנה כראוי וזוזי הוי מלוה ע"פ על הלוקח ומביאם ב"י וכך הם דברי הרב:
קע״ד:ד׳
א
מכר לו שדה כו'. ע' בתשו' מבי"ט ח"ב סימן כ"ו הביא תשובת רב עמרם גאון שהאריך בדינים אלו:
קע״ד:ה׳
א
ומוציאין ממנו כו'. כ' הב"ח ס"ס זה שנמשך אחר מ"ש בב"י וליתא כו' ואני אומר דהמחבר אזיל לטעמי' שפסק לעיל ס"ס קס"ד ור"ס זה כהרי"ף והרמב"ם וסייעתו דר"ק הוא והרב שלא הגיה כאן סמך עצמו אמ"ש לעיל כמו שלא הגיה מטעם זה גם בר"ס זה גם בעיקר הדין נ"ל דהכא אפי' מ"ד דהוי א"ר מודה דמוציאין ממנו הפירות שאכל וכמ"ש הרא"ש דל"ד למשכנתא בלא נכייתא דהכא נהי דר"ק לא הוי מ"מ מחילה בטעות הוי דבתורת מכר ירד לתוך השדה והמכר אינו מכר דהוי כמניח את חבירו ליטול חפץ מרשותו או נתנו לו וכסבור שהוא שלו ונמצא שאינו שלו עכ"ל וכן דעת התוס' ושאר פוסקים שהביא ב"י בח"מ סי' ר"ז סי"ג ור"ל אבל במשכנתא ידע הלוה שהוא שלו ומחיל אלא שהדרישה וסמ"ע בח"מ ס"ס קפ"ב והב"ח דחקו עצמם לפמ"ש הטור דהפירות שאכל א"ר הוי ואינה יוצאה בדיינים ולא ביאר דמ"מ משום מחילה בטעות מוציאין ממנו משמע דמחילה גמורה הוי ועפ"ז דחקו עצמן ליישב דברי הרא"ש שמסכים לטור ואין דבריהם נראין גם תימה על הדרישה דהקושיא שהקשה הרא"ש מעיקרא דרבינא אדרבינא תשאר בקושיא לדעת הרא"ש ע"ש אלא נראה כמ"ש ב"י וד"מ דגם הטור מודה דמשום מחילה בטעות מפקינן מיניה ומה שלא ביאר כן נ"ל משום דממילא משתמע כיון דכתב דהוה א"ר ואינה יוצאה בדיינים אלמא דאינה יוצאת בדיינים משום דהוי א"ר ורבית לא שייך אלא מדעת הלוה כגון שהמוכר אמר מתחלה שהוא מוחל לו לאכול הפירות וכ"כ הראב"ד בהשגות דרבינא דאפיק פירי לאו משום רבית אלא משום גזלה אבל אם מחל לו והדר תבעינהו תו לא הדרי ליה כו' וה"ה כתב שם עליו ומ"ש אבל אי מחל כו' אפי' בר"ק המחילה מועלת כו' אפי' בר"ק המחילה מועלת בשכבר לקחו (וכדלעיל סי' ק"ס ס"ה כו') ואין זה השגה דמשכחת לה אפי' כשמחל קודם אכילת הפירות שיאכל אח"כ וכדלעיל סי' ק"ס ס"ה ודוק וכן עיקר לענין דינא דמוציאין ממנו הפירות שאכל דהא כל הפוסקים פסקו כרבינא דעבד עובדא ואפיק פירי ודלא כהב"ח אלא דיש סוברים משום רבית קצוצה ויש סוברים משום מחילה בטעות ועיין בח"מ סימן ר"ו:
קע״ד:ו׳
א
שניהם אסורים. מוכר לא יאכלם שמא ישלים הלוקח המעות ונמצא שקנה השדה למפרע והרי שאכל המוכר הפירות בשביל המעות שנשארו לו ביד הלוקח ולוקח לא יאכלם שמא לא ישלים המעות ולא יצאה השדה מרשות המוכר ונמצא שאכלה בשביל המעות שהיו לו ביד המוכר. טור:
קע״ד:ז׳
א
וה"ה אם המוכר כו'. כלומר שהמוכר אומר אוכלם ואם יגמר המקח אנכה לו דמי הפירות מהמותר מותר:
קע״ד:ח׳
א
זבין כו' דהדרי זביני. כמ"ש בח"מ סי' ר"ז ס"ג ע"ש:
קע״ד:ט׳
א
בדבר מועט בשנה והקדים. שזה מותר כדלקמן סי' קע"ו ס"ו:
קע״ד:י׳
א
מותר. ול"ד למוכר שדה וא"ל לכשיהיה לי מעות תחזירהו לי דר"ס זה דהכא שאני כיון שהוא מנכה שכר הזמן שהיה הקרקע תחת ידו:
קע״ד:י״א
א
ובדרך זה כו'. משא"כ במשכנתא לעיל סימן קע"ב ס"ג:
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
קע״ד
א
רבית קצוצה כו'. כאן משמע דקי"ל צד אחד ברבית הוה רבית קצוצה דהא כאן הוה רק צד אחד ברבית דהא אפשר שלא יבא לידי רבית ובסי' ק"ע כתבתי שבזה חולק הטור עם הר"י קרקוז"א ועי' בח"מ סימן ר"ז אימתי מהני תנאי זה דיחזיר השדה וחילוק שאמרו בין לוקח למוכר:
ב
חברים בטוב תתפשרו. קודם שנגמר המקח אומר כן וס"ד דהכי אמר להו אתם חברים תתרצו ביניכם אבל אני איני קונה ע"מ קמ"ל דלא סמכא דעתי' ולא מכר אלא על דעת כן וכ"ש אם שתק שליח ולא אמר כן דלא מכר אלא ע"מ כן שהרי התנה כן בפירוש כ"כ ב"י בשם תלמידי רשב"א:
ג
ומוציאים ממנו פירות שאכל. בטור כתב ופירות שאכל א"ר ואינה יוצאה בדיינין עכ"ל והקשה ב"י דהא בהדיא מסקי' בגמרא בדין זה דרבינא עבד עובדא וחשיב ואפיק פירי דלא כרבה בר רב הונא כו' אלמא דרבית קצוצה הוה וכן כתב הרי"ף והרמב"ם וגם הרא"ש כתב שרבינא הוציא הפירות מחמת שהיתה מחילה בטעות שאכל הפירות בטעות שהיה סבור שמכירה גמורה היא אבל לא מטעם רבית דא"ר היא ותירץ דגם הטור נתכוין כאן שמצד רבית אין מוציאין אבל מצד מחילה בטעות מוציאין ורבים הקשו א"כ היה לו לטור לכתוב דבר זה ואין זה קושיא דהא כבר כתב הטור בסי' קס"ד דכל שאכל מחמת מחילה בטעות מפקינן מיניה וכאן לא בא אלא להודיע שאין כאן איסור מצד רבית ונ"מ היכא דלא שייכא מחילה בטעות כגון שהוא בענין שידע כבר שאין כאן מכירה ואעפ"כ הניחו לאכול דה"א דחייב לשלם מצד רבית קצוצה קמ"ל דלא הוה אלא אבק רבית וכנ"ל נכון ומו"ח ז"ל כ' דהטור חולק על הרא"ש ופסק דלא כרבינא אלא כאינך אמוראי בגמרא דס"ל אבק רבית הוא והוא תמוה מאד דהיאך יחלוק הטור על הרי"ף ורמב"ם ורא"ש ולא יביא לכל הפחות דעתם. ותו דבקיצור פסקי הרא"ש פ' א"נ פסק בהדיא דא"ר הוא ש"מ דגם להרא"ש הוה דינא הכי אלא כדברי ב"י עיקר וכמ"ש כאן להלכה דבאמת מוציאין מטעם מחילה בטעות דרוב הפוסקים ס"ל כן כמ"ש ב"י:
ד
א"א ללוקח לאכול פירות. פי' משעה שנולד הספק ומ"ש אפי' בתנאי נראה דה"ק אפי' אם אומר אנכה לו אח"כ מן החשבון שזה מהני לעיל בסעיף ה' הכא לא מהני כיון דמסיים עד שידע דליקום זבינא משמע כל שלא ברור דליקום זבינא לא מהני שום תנאי דאל"כ לימא עד שיאמר אנכה לו מחשבון וא"ל מ"ש מהך דבסעיף ה' דמהני תנאי דאנכה לו מחשבון לא קשה מידי דמריה דהאי סעיף הוא נימוקי יוסף בשם הרשב"א ואיהו ס"ל גם לעיל דלא מהני תנאי דאנכה לו דהא כתב שם במתניתין דמכר לו את השדה כו' מדאמרינן בגמרא משלשין הפירות ולא אמרו שיאכלו שניהם וע"מ להחזיר אח"כ ש"מ דע"מ להחזיר אסור דאל"כ לא היה לו לומר משלשין דכל מקום דאמרי' משלשין דוקא ולית ליה תקנתא אלא בהכי לפיכך בדזבין ולא אצטריך ליה זוזי לא אפשר ללוקח [למיכל] פירות כו' עכ"ל ואי הוה ס"ל בהך דבסעיף ה' דמהני תקנתא דאנכה לו בחשבון אכתי תקשה לך למה אמרו משלשין דוקא אלא ודאי דס"ל דגם זה הוה בכלל רבית ע"מ להחזיר ולא ס"ל כי הך דסעיף ה' שהוא דעת הטור ותימא על הב"י שלא הרגיש בפלוגתא זו שהרי כ' על דברי הטור שהם מוסכמים עם דברי נימוקי יוסף בשם הרשב"א וכבר הוכחנו דאינו כן ולענין דינא ודאי הם שוים הך דינא דבסעיף זה עם סעיף ה' ואי מהני שם תנאי דאנכה לו ה"נ כאן וכן להיפך דהא בנימוקי יוסף שם השוה אותם להדדי אלא דלהרשב"א בשניהם לא מהני שום תנאי ולהטור מהני בשניהם תנאי דאנכה. ובלבוש כתוב וז"ל מיהו נ"ל דאי אכיל ליה נמי אדעתא דמנכה לו מדמי כי הדרי זבינא שמותר שאין זה דומה למה שאמרנו סעיף ד' דהכא ספיקא דרבית היא עכ"ל ושגגה יש בדבריו למה כתב שאין זה דומה לסעיף ד' דהיינו מ"ש כאן בסעיף ה' דהא באמת גם שם מהני תנאי ואפשר שט"ס יש בדבריו וכן צריך להיות שאפי' אכל אדעתא דישלם לו שאסור בסעיף ד' כו' וזה ודאי אינו לכ"ע ולענין הלכה כיון דרבית על מנת להחזיר הוא מילתא דרבנן יש להקל גם כאן ומהני בשניהם תנאי דאנכה ולא תנאי דאשלם לו כנ"ל:
ה
מותר ובדרך זה כו'. הטעם כיון שלא היתה כאן שום הלואה מעולם וגם לא דמי למוכר שדה לחבירו ואומר כשיהיה לי מעות תחזיר לי דאסור דהתם בטלה המכירה למפרע משא"כ כאן דלא בטל שם שכירות על אותן ימים שדר בהם בתורת שכירות דכל שנה הוא שכירות בפני עצמה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך יורה דעה
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5