שולחן ערוך, יורה דעה קע״ה: דין הפוסק על הפירות כפי השער. ובו ח' סעיפים: – עם 17 מפרשים

א

דין הפוסק על הפירות כפי השער. ובו ח' סעיפים:
אין פוסקין על הפירות על שער של עיירות מפני שאינו קבוע אבל פוסקין על שער שבמדינה שהוא קבוע ומשיצא השער של מדינה מותר להקדים מעות לחבירו ולפסוק עמו שיתן לו אותם פירות כל השנה כשיעור מעותיו כפי אותו השער אפי' אם יתייקרו ואפילו אם אין למוכר פירות: הגה וי"א דפוסקין על שער של עיירות (תוס' והרא"ש וטור והגהות אשיר"י) ויש להקל באיסור דרבנן (ד"ע):

ב

היו החדשות במדינה ד' סאין בסלע וישנות שלשה בסלע אין פוסקין עד שיצא השער לחדש ולישן:

ג

היו חטין של לקוטות (פי' עניים המלקטים לקט שכחה ופאה) ד' סאין בסלע ושל בעה"ב ג' פוסק ללקוטות כשער הלקוטות ולא יפסוק לבע"ה עד שיקבע השער לבעל הבית:

ד

אם היה למוכר מאותו המין אע"פ שעדיין לא נגמרה מלאכתו מותר לפסוק עליו עד כדי השיעור שיש לו אף על פי שעדיין לא יצא השער והוא שלא יהא מחוסר אלא מלאכה אחת או ב' אבל אם מחוסר ג' מלאכות אסור:

ה

הפוסק על השער צריך שלא ירויח בדבר כלום כגון שאם מנהג שהלוקח נותן שכר הסרסור צריך שיתן הוא וצריך שינכה למוכר החסרון שראוין להתחסר לפי המדה ולפי הזמן:

ו

הפוסק על הפירות ונתייקרו בשעת הפרעון יכול לשום הפירות שנפסק עליהן במעות וליתן לו פירות אחרות אבל מעות אינו יכול ליתן ויש מי שאומר שיכול ליתן מעות: הגה ויכול לפסוק על שער שבשוק על פירות האחרות כאלו נותן לו מעות עכשיו ודוקא שלא שם הפירות הראשונים על מעות רק אומר כך וכך סאה חטין יש לי אצלך תן לי בהם כך וכך יין או שאר דבר אבל אם שם אותו על דמים שיאמר כך וכך הם דמי החטין תן לי בהם יין אסור דהוי כאלו הלוה לו מעות דאין פוסקין עליהם כשאין המעות בעין אלא כשיש לו (כך דקדק הב"י מלשון ר"ן ונ"י) כמו שנתבאר סי' קס"ג:

ז

כיון שנקבע השער מות' לפסוק על שער הגבוה כיצד היו החטין נמכרות ד' סאין בסלע ופסק עמו שיתן לו החטין כשער הזול אם עמדו אח"כ עשר סאין בסלע נותן לו עשר סאין בסלע נתן לו המעות סתם ולא פסק עמו כשער הגבוה והוזלו נותן לו כשער שהיו שוים כשנתן לו המעות ומי שחזר מקבל מי שפרע ואם היה שליח לאחרים אינו נוטל אלא כשער הזול או מחזיר דמים ואין השליח ולא המשלח מקבלים מי שפרע:

ח

מקח שנעשה באיסור כגון שהוסיף במקח משום אגר נטר וכיוצא בזה המקח קיים בענין שלא יהא בו רבית והוא שנתקיים המקח באחת מדרכי ההקנאות אבל אם לא נתקיים המקח אלא לענין מי שפרע בטל לגמרי:

א

שבמדינה. פי' עיר גדולה והטעם דא"ל אלו היה לי מעותי הייתי לוקח בזול וחשבינן כאלו לקח התבואה ונתייקרה גביה ואע"ג דלא משך כיון דהוי דרך מקח וממכר לא גזרו בהו רבנן. ט"ז:

ב

ומשיצא. ואם יצא השער בכרך אע"פ שכל העיירות הסמוכות לה אין להם שער פוסקים על שער של אותה כרך ש"ס ופוסקים וכ' ב"י דוקא כשהן מסתפקות ממנה אבל אם אינן מסתפקות ממנה אע"פ שהן סמוכות לה אזלינן בתר שער מקום שמסתפקין ממנה ולא אזלינן בתרה דכרך ונ"ל דאם מסתפקין עיירות הסמוכות להן מעיר זו ואין בעיר זו שער קבוע הולכים אחר העיר היותר גדולה שמסתפקין ממנה עכ"ל:

ג

דרבנן. כלומר כיון דדרך מקח וממכר הוא אינו אלא מדרבנן. ש"ך:

ד

ולישן. שכל זמן שיש חילוק בשער בין חדש לישן אינו נקרא שער קבוע כלל שעתיד להיות שוין או בא' משערים אלו או פחות מהן או יותר (הלכך אינו יכול לפסוק עמו שיתן לו אפילו מחדשות ד' סאין בסלע). הרב המגיד:

ה

הלקוטות. כתב הט"ז ול"ד לס"ב דצריך שער קבוע לחדש וישן דהתם שניהן מין א' ועתידין להשוות משא"כ כאן דתבואת הליקוט יש לה תמיד שער אחר ע"כ פוסק עם כל א' לפי שער שלו:

ו

לבע"ה. שיתן לו אפילו משל לקוטות ד' בסלע דמסתמא בע"ה פירי שפירי יהיב אבל מותר לפסוק עם בע"ה שיתן לו ג' בסלע. ט"ז וש"ך:

ז

השיעור. ולא סגי כאן אם יש לו מעט מאותו מין דדוקא בהלואת סאה בסאה הקילו בזה כמ"ש בסי' קע"ג ס"ו דלא כדעת רמ"א שם עכ"ל הט"ז:

ח

אחת או ב'. אפילו אין בידו לגמרו אלא בידי שמים ומחוסר ג' אסור אפילו בידו לגמרו. טור:

ט

אסור. אפילו יצא השער אא"כ יש לו יין כדלעיל ר"ס קס"ג:

י

הזול. ולא מחזי כרבית דהא אי הוי מעותיו בידו היה יכול לקנות תבואה בזול. פרישה:

יא

שפרע. היינו שלא חייב עצמו בקנין אחר רק בדברים כמ"ש בח"מ סי' ר"ד ור"ט ס"ו ע"ש וכ' הט"ז וא"ל הא הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד ומה"ט בעינן בסי' קע"ג סי"ג שיקבל עליו אחריות הזול זה מתרצים התוס' שבפסיקה על הפירות אין שייך לומר קרוב לשכר וכו' כיון דאי בעי מוכר אכיל להנהו פירות ויתן לו אחרים משא"כ בההיא דסי' קע"ג שחבית ידוע ומבורר קנה ממנו ועיין בח"מ סי' קפ"ב ס"ו וסי' ר"ח:

א

כמימרא דר' אסי א"ר יוחנן ב"מ דף ע"ב הרי"ף והרמב"ם בפ"ט מה"מ:

ב

משנה שם וכדאמר רב אסי לרבי זירא:

ג

כדמפרש שם בגמרא דף ס"ג ע"ב דא"ל שקולא טיבותך ושדיא אחיזרא מאי אהנית לי אי הוה זוזי בידי הוה מזביננא בשילי ובהיני בזולא:

ד

לשון הרמב"ם בפ"ט מה"מ דין ד' כפי גירסתו בברייתא שם דף ע"ב ע"ב והטעם שכל שיש חילוק בין חדש לישן אינו שער קבוע ה"ה שם:

ה

שם בברייתא ופירש רש"י דסתם תבואות לקוטות אינן יפה וכו':

ו

פירוש לא יפסוק לב"ה מד' אבל משלש יכול לפסוק:

ז

משנה שם:

ח

כמימרא דרב שם דף ע"ד ע"א הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפ"ט:

ט

כדאמר רבא לרב אדא שם דף ס"ג ע"ב:

י

הרא"ש שם ועיין בח"מ סי' רצ"ב דין החסרון:

יא

טור בשם הרשב"ם ושכן הסכים הרא"ש:

יב

טור בשם ר"ת והביאום התוספות שם דף ס"ג בד"ה דא"ר ינאי וכו':

יג

שם במשנה דף ע"ב ע"ב (ול' הרמב"ם פ"ט ד"ה):

יד

שם במשנה וכת"ק:

טו

כרב פפא שם:

טז

שם:

יז

מהא דאמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי וכו' וכפירוש רש"י שם:

יח

הרא"ש שם בפסקיו אהא דאמר אביי האי מאן דמסיק ד' זוזי דרביתא וכו' שם דף ס"ה ע"א וכתב הריב"ש בתשובה:

יט

הרשב"ץ בתשובה בשם הרמב"ן (וכ"כ הרב בח"מ סימן ר"ט ס"ו) והכי דייק ל' גאון:

א

אפילו אם כו'. כמש"ש ס' ב' במתני' עמדו כו' וערש"י שם ד"ה א"ל כו':

ב

ואפילו כו'. כמש"ש ס"ב וכי אין לו כו':

ג

וי"א כו'. כפי' תוס' ס"ג ב' ד"ה ופוסקין כו' וכרבא קי"ל דהוא בתרא אבל סברא ראשונה ס"ל כפירש"י שם ורשב"א פי' דמש"ש אמרינן מ"ל דמיהן כו' ופוסקין כו' דה"פ כמו אם יש לו מעות פוסקין על שער שבשוק ה"נ אם מביא פירות אחרים פוסקין ג"כ כמו שיכול לפסוק בדמיהן וז"ש מ"ל דמיהן מ"ל הן ולפ"ז לא שייכי הא דרבא להא דר' יוחנן ול"פ עליה כלל:

ד

(ליקוט) היו כו'. כגי' שלנו בגמ' אבל רש"י שם כתב ה"ג בתוספתא כו' אין פוסקין על החדשות כו' אבל לגי' שלנו אין פוסקין כלל בין לחדש בין לישן כיון שאינו שער קבוע. מ"מ (ע"כ):
(ליקוט) היו כו'. כגי' שלנו וגי' רי"ף וש"פ ומשמע אפי' ליתן לו אח"ז הרשות מד' דלא כרש"י שלפ"ד מותר בכה"ג. מ"מ וסה"ת וש"פ. ב"י (ע"כ):

ה

(ליקוט) אע"פ כו'. סתם כדעת רש"י במתני' ד"ה פוסק עמו באיזה כו' והרא"ש שם ותוס' ס"ג ב' ד"ה מהו דתימא כ' דוקא כשער לקוטות (ע"כ):

ו

וצריך שינכה כו'. למד ממה שקדם:

ז

הפוסק כו'. שם ס"ג א' וש"מ איתיה לדר"י כו':

ח

אבל כו' ויש כו'. עתוס' שם ד"ה דאר"י כו' ורא"ש יישב דברי רשב"ם והסכים עמו ודבריו דחוקים ובב"ק שם כתב כר"ת:

ט

ויכול לפסוק כו'. כמש"ש ס"ב ב' וכי אין לו יין כו':

י

ודוקא כו'. ערש"י ס"ג א' ד"ה מאי לקח כו' אבל כל הגאונים כ' ומאי לקח כו' וגרסי אמר רבא בבא לחוב בדמיהן עסקינן וכדתני ר"א כו' ופי' הרשב"א דגם יין אין אסור בשאין לו אא"כ בא בתחלה בהלואה כמש"ש הרי שהיה נושה כו' ואף משום יין דוקא בנושה דלא כרש"י וז"ש ומאי לקח כו' ואמר בבא לחוב כו' אפילו בא בתחלה באיסרו אם דמי החטין זקפן עליו במלוה ואח"כ שם בהן יין אסור ג"כ באין לו. וצ"ל לפי' הרשב"א מ"ש בבא לחוב כו' וכדתני כו' ר"ל או כדתני כו' והם שני אוקימתות ועל אוקימתא שניה פריך ומאי כו' וענ"י שם:

יא

(ליקוט) ואם היה שליח כו'. כפירש"י שם אבל רי"ף ור"ח והגאונים פירשו שם בענין אחר וז"ל במלחמות שם וכן פיר"ח דהאי גברא יהיב זוזי לחמוה או לאינש אחרינא למזבן נדוניא לביה חמוה וזל ורצה הנותן לחזור והשליח אומר שלא יחזור בו ודן ר"פ שא"י לחזור עד שיקבל מי שפרע ופריך ותיפוק ליה כו' דא"י לחזור כלל דכל מה שעשה שליח יקבל עליו החתן בע"כ ול"ל לתקוני שדרתיך כו' שאין לו להתנות תנאים מדעתו ול"ד לההוא דזבין שלא באחריות (ב"ב קס"ט ב') דפושע הוא וכ"כ הרשב"א בשיטת הגאונים אבל הר"נ כתב דבשעה שקנה השליח עדיין לא זל ואח"כ זל ולא רצה החתן לקבל בשעת הנישואין אלא כשער של עכשיו ופריך ותיפוק כו' והלא משעה שלקחה קנאה דשלוחו של אדם כמותו כו' ולפ"ז אפשר שבעיקר דינא ל"פ על רש"י (ע"כ):

יב

מקח כו'. עבח"מ סי' ר"ח וע"ל סי' רכ"ח (ע"ש בס"ק ק"א) ומש"ש:

יג

(ליקוט) והוא כו'. וכ"כ ברא"ש שם בשם הגאון שנתקיים המקח בקנין וכ"כ בש"פ משם הגאון (ע"כ):

א

ומשיצא השער. עי' בתשובות חות יאיר סי' קס"ט שכתב דהפסיקה על השער משיצא השער או שיש לו צריך שיהא במנהג מדת השער שעליו יצא הפסיקה כגון שפוסק עמו ליתן לו יין ויצא השער לפויד"ר שהוא שש או"ם בכך וכך וזה נותן לו דמי כמה פויד"ר תיכף שיתן לו כל השנה יין עד כדי דמים שקיבל צריך שיתן לו בכל פעם אחד פויד"ר לפחות משא"כ אם הקונה מתנה ליקח ממנו או"ם או"ם דאין דרך למוכרו בערך דמים של פויד"ר מפני הטורח אסור וכתב עוד דצ"ע אם מקרי יצא השער אם ידוע בכמה נמכר פויד"ר יין מן הגת שהרי זה נותן לו יין צלול כ"ש אם לא יצא השער רק ליין הנמדד בהבאה מן הכרמים עם חרצנים וזגים רק די"ל דשיעור הפחת בזה ידוע וקבוע ע"ש:

ב

שלא ירויח. עי' בתשו' חו"י שם בענין ת"ח שנתן דמי או"ם יין כדי השער לעשיר א' העושה יין כל שנה סך מרובה שיעשה בשבילו עוד א' או"ם יין והוא יקח ממנו היין מדה מדה אחת לאחת וכ' דלכאורה יש בזה חשש איסור שהרי הקפידו חז"ל שלא ירויח הלוקח כלום וצריך שינכה חסרונות הרגילים וברור שגם ביין צריך שינכה חסרונות שאמרו גבי מפקיד ולפי טבע היינות שבאותו מקום כ"ש הטורח והטיפול והחסרון הנעשה ע"י מדידה אחת לאחת ועוד כי במדינות הללו קשה לסמוך על יצא השער דיין כי יש כרמים משובחים וכן הרים ועמקים דשניין דא מדא לשבח ולגנאי בדמים. ואף שזה העשיר אין לו טובה כלל בקדימת המעות לרוב עשרו רק עושה טובה להת"ח חנם מ"מ הרי זה הנותן המעות מרויח ע"י הקדמת המעות וכדאיתא בפא"נ דף ס"ה מאי חזית דקאזלית בתר דידך כו' (וכדלעיל סי' קע"ג ס"א) ועוד כי מי יגיד דעשיר זה דומה לעשרו של רב פפא והרי אילו מתרמי ליה עיסקא כו' אך צידד להקל אחרי שזה העשיר ידוע שמהנה ת"ח מנכסיו ולא קפיד עם הת"ח על כל דברים שראויין להקפיד הן מצד הטורח או החסרון וידוע שאינו עושה כלל בשביל הנאת עצמו בקבלת המעות ואפשר היה ג"כ מתרצה אם היה נותן לו בסוף רק שלא נשא הת"ח פניו לבקש את זה וממילא גם מה שהת"ח נהנה שלוקח היין חי בעת שירצה אינו מפני הקדמת המעות ולא דמי לטרשא דרב פפא דהלוה מפסיד ודמי למש"ל סי' ק"ס סי"ז בת"ח שהלוו זא"ז ודבר מועט מפני דידעו איסור רבית ויהבו לשם מתנה ובנ"ד ברור וידוע יותר שהרי הת"ח חילה פני העשיר וגם אינו דרך הלואה נראה להלכה דמותר אך מה שנתפשט בקצת קהלות אשר עשירים מופלגים סברי דמצוה עבדי שלוקחים מעות מת"ח ונותנים פרי ה' למאה מפני שאין להם צורך כלל במעות רק עושים להנאת המלוה ת"ח זה הוא איסור גמור אם לא עבדי ע"צ היותר טוב ע"ש בהשמטות:

ג

אסור דהוי. עי' בספר אשל אברהם להגאון מהר"א ברודא ז"ל ובס' פני יהושע שערערו על פסק זה והעלו הוראה להתיר ועיין בתשובת תשואת חן סי' כ"ח שהאריך בזה:

א

אין פוסקים כו'. שזה מוזיל גביה בשביל הקדמת המעות ומקבל עליו שאם יתיקר יתן לו בזול כמו שהן עכשיו אבל משיצא השער פוסקין אע"פ שאין לזה יש לזה ואין כאן רבית שיכול הלוקח לומר אם היה מעותי בידי הייתי יכול לקנות בשוק כשער של עכשיו והוי כאלו המוכר קנה אותם ללוקח וזכה בהם ללוקח ואע"פ שנתייקרו ברשות לוקח נתייקרו וכן כשיש למוכר מאותו המין מותר אע"פ שלא יצא השער כדלקמן סעיף ד' דכיון שיש לו יכול למכור סחורתו בזול והרי נקנה מיד ללוקח ואפילו מכר אח"כ המוכר מה שהיה חייב ליתן להלוקח כפי מה שהוא שוה בשעת פסיקה וק"ל:

א

ומשיצא השער כו'. ואם יצא השער בכרך א' אע"פ שכל העיירות הסמוכים לה אין להם שער פוסקים על שער של אותה כרך ש"ס ופוסקים וכתב ב"י מיהו נ"ל דוקא כשהן מסתפקות ממנה אבל אם אינן מסתפקות ממנה אע"פ שהן סמוכות לה לא אזלינן בתרה אלא בתר שער מקום שמסתפקי' ממנה ונ"ל דאם מסתפקין עיירות הסמוכות להן מעיר זו ואין בעיר זו שער קבוע הולכים אחר העיר היותר גדולה שמסתפקי' ממנה ע"כ ומביאו ד"מ:

א

ויש להקל באיסור דרבנן. כלומר דכיון דדרך מקח וממכר הוא אינו אלא מדרבנן וכן הלואת סאה בסאה לעיל סימן קס"ב אינו אלא מדרבנן והיינו דכתב הרב שם ס"ג וע"ל סימן קע"ה איזו מיקרי שער קבוע:

א

לחדש ולישן. שכל זמן שיש חילוק בשער בין חדש לישן אינו נקרא שער קבוע הלכך אינו יוכל לפסוק עמו שיתן לו אפי' מהחדשות ד' בסלע ועב"י:

א

המקח קיים. ויתן כשער של היתר והרבית אם נתן לו אין מוציאין אותו מיד המוכר. טור ועיין בח"מ סימן ר"ח ובסמ"ע שם:

א

על שער שבמדינה. פירוש עיר גדולה והטעם דאמר ליה אילו היה לי מעותי הייתי יכול ליקח בזול וחשבינן כאלו לקח התבואה ונתייקרה גביה ואע"ג דלא משך כיון דהוי דרך מקח וממכר לא גזרו בהו רבנן:

ב

אין פוסקין עד שיצא השער. זה לשון הרמב"ם וכ' על זה המגיד משנה דמשמע שאפי' על הישנות בג' אין פוסקין והטעם דכל שיש חילוק בין חדש לישן לא הוה שער קבוע כלל שעתיד להיות שויין או בא' משערים אלו או פחות מהן או יותר ע"כ אבל בטור כתוב אינו יכול לפסוק שיתן לו אפילו מחדשות ומשל ב"ה ד' סאין בסלע כו' משמע הא מחדשות בג' וכ"ש ישנות בג' פוסק ומ"ש הטור ומשל ב"ה ד' סאין זה לא קאי על תיבת אפי' שקודם לו דאין בזה רבותא אלא תיבת אפי' קאי על החדשות לחוד והיינו דיש לו גירסא בגמרא אין פוסקין על חדשות מד' כו' וכן היא גירסת רש"י והטעם דהא דחדשות מד' משום שלא יבשו כל הצורך עדיין והפוסק על החדשות לא יקבלם ממנו עכשיו אלא לכשיתיבשו כל צרכם ולפי זה כשמקבלם עכשיו לרשותו ואם יבשו יבשו לו מותר ופסק כאן לחומרא כרמב"ם:

ג

פוסק ללקוטות כשער הלקוטות. אפילו לרמב"ם דלעיל שהחמיר אפי' בישנות מג' דלא הוה שער קבוע כלל מודה הכא שיש לכל א' שער קבוע דדוקא לעיל ששניהם מין א' ועתידין להשוות משא"כ כאן שהחילוק הוא דתבואות הלקוט הוא תבואה מעורבת שיפון עם חטין והיא כמו מין אחר עם של ב"ה ולעולם לא יהיו שוין ע"כ יש לכל א' שער קבוע לעולם. ע"כ פוסק עם כל א' לפי שער שלו:

ד

ולא יפסוק לב"ה. מפ' בגמרא דבשלמא לקיט אי לית ליה יזיף מלקיט חברי' אבל ב"ה אי ל"ל זילא ביה מלתא למיזף מלקיט ואב"א מאן דיהיב זוזי לב"ה אפירי שפירי יהיב ונראה דיש נפקותא מיניה בין הנך שני תירוצים לענין אם אמר ב"ה בהדיא יהבינא לך פירא דלקיט לתירוצא קמא אסור דזילא ביה למהוי ליה עסק עם הלקוט ויתן לו משלו ולתירוץ השני מותר בזה וכתב הטור שאפי' מתבואות לקוט לא יפסוק עם בעל הבית והיינו כתירוצא קמא לחומרא וכן יש לכוין דברי הש"ע כאן דלא יפסוק כלל עם בעל הבית בתבואות לקוט אבל ב"ה בג' ודאי שרי:

ה

עד כדי השיעור. ולא סגי כאן אם יש לו מעט מאותו מין כיון שמכר הוא דדוקא בהלואת סאה בסאה הקילו בזה וכמ"ש בסי' קע"ג סעיף ו' דלא כדעת רמ"א שם וכן מוכח גם כאן:

ו

שראוים להתחסר. פירוש מחמת אכילת העכברים או מתפזרת כדאיתא בפרק המפקיד (בבא מציעא דף מ') לענין פקדון בח"מ סימן רצ"ב:

ז

וליתן לו פירות אחרות. עמ"ש סוף סימן קס"ב בדין אסור ללוות חטין בדוחן:

ח

ויכול לפסוק כו'. דין זה נתבאר סי' קס"ג סעיף ב':

ט

כשער הזול. אין להקשות הא הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד דמהאי טעמא בעינן בסי' קע"ג סעיף י"ג שיקבל עליו אחריות הזול זה מתורץ בדברי התוס' פרק הרבית (דף ס"ד ע"ב) דבור המתחיל האי קרוב לשכר כו' שבפסיקה על הפירות אין שייך לומר קרוב לשכר כו' כיון דאי בעי מוכר אכיל להנהו פירות ויתן לו אחרים ולא בעינן יש לו אלא משום היתר והיינו בשעת הפסיקה משא"כ בההיא דסי' קע"ג שחבית ידוע ומבורר קנה ממנו:

י

ואין השליח ולא המשלח כו'. השליח פשיטא דאין צריך לקבל דהא לאו דידיה הוא וגם המשלח אין צריך לקבל דיכול לומר לתיקוני שדרתי את שלוחי ולא לעוותי שהיה לו לפסוק כשער הזול:

א

(סי' קע"ה בש"ע סעיף ד') אם היה למוכר מאותו המין כו' מותר לפסוק עליו עד כדי השיעור שיש לו אע"פ שעדיין לא יצא השער. דכי אין לו נמי אבק רבית הוא וביש לו לא גזור כ"כ רש"י ונמוק"י פ' א"נ (דף ע"ב) במשנה דיצאהשער פוסקין כו'. וכ"כ שם ריש (דף ע"ג) גבי המוליך פירות ממקום למקום שפסקו הט"ו סי' קע"ג סי"ז ע"ש ונלע"ד דכאן א"א לפרש טעם ההיתר משום שאם היה בא לחזור הוה קאי עלייהו במי שפרע ומש"ה כי מוקרי ברשותיה מוקרי וכדכתב רש"י בפא"נ (דף ס"ג) ומביאו ב"י ר"ס קס"ב גבי העמדת מלוה ע"ג פירות דשם שייך שפיר האי טעמא משא"כ כאן שנותן לו מעות מזומנים א"א לומר כן דהא איתא להדיא בש"ס פא"נ שם האי מאן דיהיב זוזי אתרעא חריפא פרש"י הפוסק על הפירות עד שלא יצא שער הברור כו' דאין פוסקין אלא למי שיש לו גורן צריך לאחזויי אבי דרא ומסיק דאי לא אפי' חוזר בו אינו מקבל מי שפרע דלא סמכה דעתיה דמוכר דמאן דיהיב זוזי אתרעא לבי תרי תלתא יהיב סבר אשכח פירי דשפירא מדידי ושקלית וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם פכ"ב מהל' מכירה והטור ח"מ סי' ר"ט ע"ש וא"כ אמאי שרי לאקבולי הפירות כשלא אחזי אבי דרא הא אין מקבל בזה מי שפרע אלא מוכרח דאין מחמת מי שפרע אלא משום דלא גזור ביש לו ודלא כהריב"ש שמביא הב"י סי' קע"ג שהטעם מחמת מי שפרע ותימה דא"כ היכא דלא איתחזי אבי דרא היכא שרי וצ"ע בש"ס ובתוס' (דף ס"ב ע"ב) ד"ה אע"פ שאין לזה כו' ובס' פ"י: