עבודת ישראל, פרקי אבות, פרק ראשון ה׳

א

יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך כו':

ב

כבר אמרנו בהתעוררו' דלתתא במעשה הצדקה וג"ח והרוחה לכ"א גורם אתערותא דלעילא שהבורא ית' משפיע טובו על בריותיו. וגורם שמחה לפניו כביכול כי מדרך הטוב להיטיב ויש להמשפיע תענוג ושמחה ממה שיכול להשפיע לאחרים כמ"ש האיש אשר עשיתי עמו היום. ודרז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב. וגורם ג"כ לעצמו הרוחה והשפעה שתבא אליו מאתו ית'. ולהמשיל הדבר לכלי מנוקב ששופכין בו ויוצא דרך ניקבו מצד אחר יוכל לכנוס בו בלי שיעור. כן הנותן צדקה. וגם הבאר כששואבין אותה בכל עת אז מימי' מתברכין ונובעים תמיד והמים טובים עד מאוד אבל כשאין שואבין אותה אז נסתם המעיין ומימיו מסריחין וזש"ה אותי עזב מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים. כי מי שאינו נותן צדקה אין ברכה מצויה אצלו ואף זה שבידו מסריח ומארה בתוכו היינו שמכלה מעותיו בקטטו' ומריבו' ובלבולים וחלאים רעים רח"ל. וזהו פי' כל המשנה יהי ביתך פתוח לרוחה. ונדקדק דהל"ל ברוחה מהו לרוחה. אלא דרומז שיהא האדם פותח ביתו לעניים ואביונים לההנות אותם מנכסיו. שיהא לו לרוחה. דהיינו שבזה יתעורר למעלה להשפיע כל טוב על בנ"י ע"י הבי"ת של בראשית שממנה יצאו כל העולמות וכל השפעות טובות: ועד"ז פי' החסיד המקובל מוה' יעקב יצחק שי' אהא דאיתא בגמרא אדם נותן מלא עומסו בעוה"ז והקב"ה נותן לו מלא עומסו לעוה"ב. והתם ג"כ היל"ל בעולם הבא כדרך שאמר בעוה"ז. אך דכן הוא הפי' כשהוא נותן מלא עומסו בעוה"ז. הקב"ה נותן לו פי' משפיע לו כל טוב. לעולם הבא: פי' כדי שיזכה בהן לעוה"ב שיסגל עוד במצות ומ"ט בזו ההשפע' שישפיע לו: ואמר עוד ויהיו עניים ב"ב ע"ד דאיתא בגמ' בהאי דאמר לדביתהו אקדימי רפתא לעניי כי היכי דלקדמו לבנייכי אמרה ליה מילט קא לייטת לי א"ל גלגל החוזר בעולם הוא. ועינינו רואות שכן הוא. ואמר התנא ויהיו עניים ב"ב. ר"ל שידמה לך שאותן העניים הם ב"ב כי גלגל החוזר בעולם הוא ומי יודע מה יולד יום: ושמעתי בשם הגאון מוה' יונתן ז"ל דקא מדקדק בלישנא כפילא דאמרה מילט קא לייטת. והנה דאיתא בגמרא דמאן דגמיר אבבי לא מהדר רק שנותנין לו דרך כבוד וכיון דשמעה מיניה כי היכי דלקדמו לבנייכי שיהיו מחזרין על הפתחים אמרה תרי קללות קללתני שיהיו עמי הארץ ועוד שיהיו עניים: ואמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. הנה סמיכות הדברים כיון דאמר תחלה שיקבל העניים בסבר פנים יפות א"כ ה"א אף כשתזדמן לו אשה יעשה ג"כ כנ"ל ויכנס עמה בדברים עז"א שלא תעשה כן ולא תרבה שיחה עם שום אשה ואפילו אם אשתו וק"ו בעת נדתה וכדאי' בגמ' מגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו: ואמר עוד מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו כו' וסופו יורש גיהנם. רעה הוא יצה"ר כדכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אך דיש בהן דכר ונוק'. פעולת הזכר להבעיר האדם לכל העבירות שבעולם לכעס ולכל שאר המדות רעות שבאדם רח"ל. ופעולת הנוק' היא אשר מטמאת את האדם בלילה בטומאת קרי רח"ל. ורע הוא הזכר. ורעה הוא הנוק'. ועז"א אמר קהלת אשה רעה מר ממות ור"ל מחמת שמרבה שיחה עם הנשים ואף עם אשתו ומכ"ש כשהיא נדה ומהרהר בהרהורים רעים ומגרה עליו היצה"ר ומכח זה גורם רעה לעצמו רח"ל שמטמאה אותו בלילה רח"ל: ובוטל מד"ת: כי אותן המ"ז מבטלין אותו מד"ת ותפלה באשר הם תמיד עומדין לנגדו ומבלבלין אותו תמיד ממחשבתו: ואמר עוד וסופו יורש גיהנם. הל"ל יורד לגיהנם. אלא דהכוונה בזה. דסופו הוא הברית קודש אשר הוא סוף כל איבריו של אדם כי הרגלים אף שהן מתפשטות למטה מ"מ הם מתחילין למעלה מהברית כידוע: ואמר שהגיהנם יורש את הסו"ף הוא הברית באשר שאין יכול להמלט ממנו שלא יטמאו לבעבור אשר כ"כ מוטבע בה. וע"ז קאמר יורש שיורש ממנו. ואם דבריו כפשטן איזה ירושה שייך לכאן ממי יורש הגיהנם אלא כנ"ל:

ג

א"י כל המשנה בד"א. יהי ביתך פתוח לרוחה. רמז בזה דהבי"ת היא התיבה והמלה שמדבר בד"ת או תפלה. וכמאמר הספר יצירה דכל אות הוא אבן וכשהן מתחברין במלה הוא בית שלם וע"ז נק' תיבה שהוא אותיות בית והן הם מזמוטי חתן וכלה אשר בכל תיבה ובכל פסוק ובכל מזמור נעשה יחודים עד אין חקר. ובזה כביכול נתרבה השמחה ותענוג לעילא מאותן היחודים והזיווגים ועז"א יהי ביתך פתוח לרוחה. ר"ל המלה שאתה אומר הן בד"ת או בתפלה יהיו לרוחה למען רבות שמחה ותענוג בעולם עולמות עליונים: ואמר עוד ויהיו עניים בני ביתך ר"ל שאתה תהא עני בדבר זה ולא משלך הוא. ותחשוב שהש"י נותן לך כח ודיבור הזה שאתה מוציא מפיך ואין לך בו כלום. ותחשוב שאין אני כדאי לדבר לפניו ית' אך מה אעשה כי כן צוה עלי להגיד שבחו ונתן בי כח לדבר וכי הוא הנותן בי כח לעשות חיל והכל הוא מרצונו הטוב ית'. וז"ש רז"ל איך לא אשא פנים לבנ"י והם מדקדקין עד כזית ועד כביצה. רומז לזה שאמרנו כמו שהביצה סתום מכל צד ואין לה פה כן האדם כשעושה עצמו כאלם ואין לו פה להשיב ומחזיר כל חושיו וכוחותיו אליו ית' והכל מידו: ואמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה. ג"כ רומז על זה שהיא אשה יראת ה' היא תתהלל. ואל תרבה שיחה עמה ר"ל אף כשדברת דיבורים נאים והרבית תענוג אעפ"כ לא יגבה לבבך בזה וכנ"ל: ואמר עוד. באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ר"ל כי הנה הכלל הוא שצריך אדם להכין עצמו לעבודת הבורא ית' כל חד לפום שיעורא דיליה והיינו להכין א"ע בכל בוקר ולעשות הכנה במעשה המצות או בלימוד תורה כדי שיוכל אח"כ לילך ולהתפלל איזה תפלה לפני קונו ית'. ועד"ז בימות השבוע היינו ביום ד'ה' ו' להכין עצמו לשבת כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והוא מ"ש הריב"ש זצ"ל בפי' הכתוב בחריש ובקציר תשבות כי חר"ש הו' נוטריקון חמשי רביעי ששי. ר"ל כמו שהחרישה היא הכנה לזריעה ולקצירה כך אלו השלשה ימים שייכים לשבת הבא ולהכין עצמו בכל מיני הכנות שיוכל מה לעבוד את בוראו ביום השבת דהיא הזריעה ואח"כ בג' ימים שאחר שבת היינו אב"ג יהיה הקצירה שיקבל כל השפעות שירדו לו בתפלת שבת וכך הם כל ימי השבוע שלשה ימים לפני השבת ושלשה לאחריו ושבת באמצע. והנה מי שלא הכין עצמו או שאינו יכול. אזי יתחבר א"ע בשאר חבירים אשר הכינו את עצמם ומתוך כך יוכל לעלות עמהם כמו מי שלא הכין לעצמו לאכול בשבת ובא חבירו אשר הכין לו והזמינו לאכול אצלו ומתוך כך יש לו לאכול. אף זה כן שבעצמו אין לו כלום רק שהם יזמינוהו. ועז"א אל תרבה שיחה עם האשה דהיא אשה יראת ה' האשה הידוע לך שהוא שלך ובהכנתך אעפ"כ לא ירום לבבך בה. וק"ו באשת חבירו. ר"ל שבעצמותו אין לו כלום רק שהיה מתעלה ע"י חביריו בהכנתם באמרו שממנו עלה למעלה כמו שהצדיק הזה פעמים הוא מעלה אחרים ופעמים הוא מתעלה ע"י אחרים בצירוף כל הציבור אבל זה אל ירבה שיחה באשת חברו אשר עיקר עלייתו היה ע"י חבירו ומבלעדו לא יכול דבר מאומה. וכן מצינו במש"ר ע"ה דאי' שכ"א קנא לאשתו והוא תמוה אך דעל דרך זה הוא כיון דדור המדבר וודאי היו אנשים חכמים וידועים והיו חושבין שעל ידם נתעלה משה והם הנותנין לו כח לעשות חיל. ולכן קנאו לאשתו דהיא אשה יראת ה'. אבל לא היו יודעים דבהיפך הוא דמשה היה מעלן וכדאיתא אשה אחת היתה במצרים וילדה ששים רבוא בכרס אחד זה משה. ולכן בל תתגאה בה כי בוודאי אין לך בה כלום רק תחזיר העטרה ליושנה ר"ל שממנו ית"ש הכל הוא ואפס זולתו. וזהו פי' השתחוו לה' בהדרת קודש ר"ל שתהדרו הקדושה הזאת למקומה לעצמותו ית"ש. ואפשר לומר שזהו הפי' עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ר"ל כל מה שצריך לך לשבת תעשה ותכין בחול. ואל תצטרך לבריות ליזון בהכנתם. ובזה מתורץ קושי' התוס' שהקשו דהש"ס סתרי אהדדי דחדא קתני עשה שבתך חול וקתני אידך לוו עלי ואני פורע. ובזה מיושב שפיר דה"ק עשה שבתך חול ותכין עצמך בכל צרכך. ורק אם א"א לך להכין בעצמך אזי לוו עלי פי' לשון לווי' והתחברות שתלוו ותדבקו באחרים אשר הכינו עצמן. ואני פורע שאגלה אלהותי והארתי עליך ותוכל להימשך אחרי. וההתגלות יהי' בשם אנ"י כמו אנ"י וה"ו. ואמר עוד מכאן אמרו חכמים כו' שגורם רעה לעצמו ר"ל בזה גורם רעה לו מחמת שנתואה בזה וחושב שמכוחו אומר כן ובטוב שכלו. בוטל מד"ת ויורש גיהנם: