אגרא דכלה, ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך, מדרש רבה ל״ג

א

(ב"ר פל"ג א') פרשה לג. ויזכור אלקים וכו' (בראשית ח א). כתיב (תהלים לו ז) צדקתך כהררי אל וכו'. בא לפרש האיך יצדק ויזכו"ר אלקים, וכי סלקא דעתך דעד עתה היה שכוח ח"ו, הלא יסופו כרגע ח"ו בהסיר השגחתו ממנו ח"ו, ובפרט במקום סכנה כזאת. על כן הביא לראיה הפסוק צדקתך, דדרש אותו על זכות התורה שהצדיקים מקיימין, ועל ידי זה הקב"ה עושה עמהן צדקה כהררי אל, ר"ל עד הררי אל, כמו בנח שנחה התבה על הר"י ארר"ט. וזהו ענין הזכירה שזכר הש"י הצדיקים שיקבלו התורה כהררי אל, על ידי זה עשה עמהן צדקה עד הררי אל, ונחה התבה בהרי"ם, נ"ל. ואגב שהביא זה הפסוק לדרשת ר' ישמעאל, הביא גם פירושים אחרים שפירש רבי עקיבא ואינך, וק"ל:

ב

ומה הרים הללו נזרעים ועושים פירות, כך מעשיהם של צדיקים עושים פירות. אפשר לפרש זה ויזכר אלקים את נח, הכוונה בפועל יוצא שהשפיע בו בחינת הזכר להשפיע לאחרים לעשות פירות, והבן:

ג

טוב י"י לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה ט, ב"ר פל"ג ג'). בא לפרש מה שכתב הטוב אצל כל, ורחמיו אצל כל מעשיו, (וכמדומה שהביא זה בכאן שרוצה לפרש ויזכר אלקים את נח, מה זכר לו את כל החיה ואת כל הבהמה אשר את"ו בתבה שמספק להם כל צרכיהם, ומרחם עליהם ואינו נותן שינה לעיניו, ועל ידי הרחמים שלו התעורר הרחמים העליונים, ויזכרהו הש"י בדבר ישועה ורחמים, נ"ל):

ד

אמר ר' לוי טוב ד' לכל, על הכל שהוא מעשיו, ושיעור הכתוב לפי דעתו בכפל הלשון הוא כך, "טוב "ד' "לכל ורחמיו על כל, ר"ל גם רחמיו הוא לכל מעשי"ו, ר"ל על שהם מעשה ידיו, על כן מרחם עליהם. ואם כן תיבת מעשי"ו הוא רק פירוש למה הוא מרחם עליהם, נ"ל:

ה

אמר ר' שמואל טוב ד' לכל, ורחמיו על הכל שהן מדותיו הוא מרחם. שיעור הכתוב לדעתו טוב ד' לכל ורחמיו על כל כנ"ל, למה מפני שהוא מעשיו ר"ל מדותיו, כי כן הוא מדתו מדת הרחמים, ור"ל שה"ן מדותי"ו הו"א מרח"ם, ר"ל שמדת הרחמים הוא מדותיו, על כן הוא מרחם מבלי זכות. והנה לדעת ר' לוי יתפרש ויזכר אלקים, שזכר שהן מעשה ידיו. ולדעת ר' שמואל ויזכר אלקים, זכר בדין מדת הרחמים, שדרכו לרחם מבלי זכות:

ו

ר' יהושע דסכנין וכו' ומרחמיו הוא נותן לבריותיו. יתפרש הפסוק כפשוטו, ויתפרש זכירת נח כמ"ש לעיל, שעל ידי שפעל והשפיע רחמיו לנח לרחם על הבריות, ריחם עליו הש"י. והנה בכאן פירש הפסוק, ואחר כך מסיק אחר המעשיות, דהכוונה לפרש ויזכר אלקים את נח כדמסיק. ובדרך המקובל יתפרש המדרש דעת ר' לוי טו"ב "ד' "לכל, על הכל שהוא מעשיו, הכוונה חיבור מדת טו"ב למדת כ"ל, כנודע (ב"ב ט"ז ע"ב) בת היתה לאברהם ובכל שמה. ויתפרש הכתוב כך, טוב ד' לכ"ל, ורחמיו שהוא משפיע בה כנודע טפת החס"ד, על כל מעשי"ו שהיא נקראת עשיה שבאצילות כנודע. ודעתו לפרש הפסוק כך, דידוע דעיקר היחוד השלם הוא בהתפשטות קומתה לי' ספירות, מה שאין כן כשהיא בבחינת נקודה. וז"ש טוב ד' לכל כנ"ל ורחמיו, ר"ל אימתי הוא עיקר השפעת הרחמים, "על "כל מעשי"ו, כשהיא מתפשטת בכל מדותיה, וז"ש על הכל "שהן "מדותיו הוא מרחם. ודעת ר' יהושע לפרש על פי מה דנודע דעל ידי היחוד השלם, היא מחלקת אחר כך שלל לאגפיה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה (משלי לא טו), וז"ש ומרחמיו הוא נותן לבריותיו, וזה פירוש הפסוק ורחמיו על כל מעשיו. ואמר פירוש הפסוק בכאן שמדבר בענין נ"ח ותיבת"ו, כנודע ויזכר אלקים את נח, והבן. והש"י יראינו נפלאות מתורתו ואל יאמר פינו דבר שלא כרצונו והשם יכפר בעדנו, ואם תשכיל תבין מה שמסיים במדרש אחר כך דבר אחר טוב ד' לכ"ל, ויזכ"ר אלקים את נח, והבן:

ז

(ב"ר פל"ג ה') וישלח את העורב (בראשית ח ז), הה"ד (תהלים קה כח) שלח חשך ויחשיך. נ"ל על פי מ"ש התורה הכוונה בכאן בשליחות נח את העורב, לבטל קליפת העורב שיהיה בגלותא בתראה בשולטנא דעש"ו, וידוע דיניקת עשו משמאל מסטרא דיצחק, וקליפתו של עשו הוא דמחשיך אנפי דברייתא, דהמשכילים יבינו הנאמר ביצחק אבינו הקדוש ותכהין עיניו מראות (בראשית כז א), מצד הדינים המתעוררים על ידי מדתו הקדושה. והנה גוון העורב הוא גם כן חשך ושחו"ר כנודע, מעתה הבן מה שאמרו רז"ל שלח חשך ויחשיך, ויראתי להעלות על הכתב פרטות העניינים, יעויין בספר קרניים ופירוש דן ידין:

ח

ויצא יצוא ושו"ב וכו', התחיל "משיבו "תשובות (ב"ר פל"ג ה'). נ"ל מתיבת ושו"ב דדייק לשון תשובה, מדלא קאמר ויב"א:

ט

מה צורך לעולם בך לא לאכיל"ה ולא לקרב"ן, הגם שהרבה מיני טמאים יש לא לאכילה ולא לקרבן, עם כל זה הם צורך לעולם שלא יהיה עולם חסר בריה. מה שאין כן העורב כבר שימש בתבה והנקיבה נתעברה ממנו כבר, ממילא אם ימות העורב הנשלח, יהיו זכרים אחרים הנולדים:

י

קבלו שעתיד העולם. ר"ל שיקרבו ולא ירחק אותו בשתי ידים:

יא

עד יבש"ת וכו', עתיד צדיק וכו'. כבר דרשו יבש"ת אותיות תשבי, לרמז אליהו התשב"י:

יב

(בראשית ח ט) ולא מצאה היונ"ה מנו"ח וכו', (ב"ר פל"ג ו') אלו מצאה מנוח לא היתה (חוזרות)[חוזרת], ודכוותיה (איכה א ג) היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח, אלו מצאה מנוח וכו'. המדרש הזה תמוה מאוד, אחד מה משמיענו בזה. ב', מה שאומר ודכוותיה, ולא אומר "וכן "הוא "אומר כדרך ראיה, ודכוותיה משמע שהיא היא. ג', איך אפשר לומר על כנסת ישראל אילו מצאו מנוח לא היו חוזרים. והנ"ל שמרמז בכאן גלות השכינה שנקראת יונה קדישא, ובהעדר היחוד בגלות המר לא מצאה מנו"ח, דהיינו בחינת יסוד צדיק דעביד נייחא לה. וז"ש ולא מצא"ה היונ"ה היא כנסת ישראל שכינתא קדישא מנו"ח בחינת היסוד, הא אלו היה היחוד כמאז ומקדם, לא היה נפקא מינה בין ארץ ישראל לשאר ארצות אך היחוד השלם, אך כשהיחוד אינו בשלימות, מחמת שעיקר היחוד הוא דוקא בהיכל המלך בקדשי הקדשים, אז לא מצאה היונה שכינתא קדישא מנו"ח, היינו יסוד צדיק דעביד נייחא לה. וז"ש ודכוותיה היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח יסוד צדיק, כי בגלות נעדר היחוד השלם, הא אילו מצאה מנו"ח, לא היה חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, אך באמת אי אפשר זה היחוד השלם רק בארץ הקדושה, והבן:

יג

מהו טרף קטל וכו', אמר לה אילו שבקתה וכו'. דייק לה מדאפקיה בלשון טרף דהוא לשון טריפה, ולא אמר לשון שבירה, אלא על כרחך לומר שהוכיחה למה לקחה מן העולם השמם דבר שיוצלח לשום דבר, היה לה לחוס עליו: