אגרא דכלה, ביאורים על מדרשים, תרגומים ופירוש רש"י לפרשות בראשית נח ולך לך, ביאורי תרגום יונתן א׳:ה׳

א

וקרא וכו' ועבדיה למפלח ביה דיירי עלמא כו' ועבדיה למינח ביה ברייתא כו'. פי' הזאת נ"ל כוונתו גם כן לתרץ למה שינה הכתוב סדר מעשה בראשית להקדים היום ללילה. אך הוא דהנה הפועל הטוב ב"ה פועל לתכלית ההטבה, והנה טובת הלילה לא תוכר רק אחר היום כשאדם עיף ויגע מעבודת השם, יכיר אחר כך תכלית ההטבה של בריאת הלילה. וז"ש הפסוק (איוב כח ג) קץ שם לחשך ולכל תכלית הוא חוקר, רצ"ל הזכיר הש"י את החשך לקץ ולסוף, כי לכל תכלית הוא חוקר להודיענו תכלית טובת החשך הוא אחר האור, הבן הדבר. והנה תראה שינוי לשון בלשונו, ברישא כתב ועבדיה למפלח ביה דיירי עלמא, הנה כתב דיירי עלמא היינו כפי הנראה בני אדם אשר הם נקראים דיירי ארץ, ובסיפא כתב ועבדיה למינח ביה ברייתא כלל כל הברואים. והנראה דהנה אדם לעמל יולד (איוב ה ז) לעבוד עבודה, או עמל תורה או עמל דרך ארץ (סנהדרין צ"ט ע"ב), אבל שארי הברואים אין מהכרח שיעשו עבודה, ומעולם לא ראיתי צבי קיץ וארי סבל כו' (קידושין פ"ב ע"ב), ורשות בידם להיות יושבים בטלים. על כן בעבודה כתב "דיירי "עלמא, שאין רשות להם להיוס בטלים מן העבודה, ובסיפא כתב למינח ביה בריית"א, דהנה המנוח"ה הוא צורך לכל הנבראים כשיעשו עבודה באיזה זמן, הנה כשלא יהיה זמן מנו"ח הנה יוכלו להשחית גופם בלי מצא מנוחה. וגם כתב בדקדוק בריית"א, להורות דבני אדם אין להם רשות לאבד כל לילותיהם במנוחה, ולא איברי סיהרא אלא לגירסא (עירובין ס"ה ע"א), הגם שצריכין למנוחה, אף על פי כן מעט שנות מעט תנומות כו' (משלי ו י). ואפשר יצא לו זה מדברי הכתוב (בראשית א ה) ויקרא אלקים לאור יום, הנה הקדים הקריאה לתיבת לאו"ר, מה שאין כן בסיפא הקדים לחש"ך, ואחר כך קר"א. והנה זכר תזכר את אשר דרשו חז"ל (ב"מ ס"א ע"א) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך (ויקרא כה לז), מדהקדים ברישא כס"ף ואחר כך נש"ך, ובסיפא הקדים המרבי"ת ואחר כך אכל"ך, להורות שתדרוש המצעיתא לכאן ולכאן, והכי קאמר את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית, וכן בנשך ובמרבית לא תתן אכלך, ועיין בספר ווי העמודים כמה דרשות בעניינים כאלה, והוא כלל בכל מקום שימצא כזאת. ואם כן גם בכאן תדרשנו לטובה ויקרא אלקים לאור יום (לפעולתו לעבוד בו), ולחש"ך (היינו גם בחשך מחויב האדם לעבוד פעולת היום כי אין רנה של תורה אלא בלילה (שמו"ר פמ"ז ה') ), וכן תדרש יום ולחשך קרא לילה, כי שאר הנבראים הותר להם גם ביום לעשות פעולת הלילה, היינו להיות יושבים בטלים כי רק אדם לעמל יולד, מה שאין כן שאר הנבראים:

ב

ועבד וכו'. סומכי תל"ת אצבעי"א. מצאתי בספר ויקהל משה בשם רבו הגאון המפורסים מה"ר דוד אופנהייים, דיצא לו למתרגם זה על פי מה דאיתא בסודי רזי, דגהינ"ם הוא ק"פ אלפים פרסאות שהן ח"י אמות של הקב"ה, ממילא נשמע דאמה של הקב"ה הוא עשרת אלפים פרסאות, ואמרינן בגמרא (מנחות צ"ח ע"א) דכל אמה ששה טפחים, וכל טפח ד' אצבעות בגודל שהן ה' באצבע, ממילא כל אמה ל' אצבעות. והנה המעשר מל' הוא ג', ואמרינן בגמרא אליבא דרבא בפסחים (צ"ד ע"א) דאלף פרסאות הוי עובי דרקיע, ממילא הוי עשירית האמה דאמה של הקב"ה י' אלפים כנ"ל, ואם כן שפיר נשמע דסומכי דרקיע תל"ת אצבעו"ת כדברי המתרגם, ושפתים יושק וברוך שחלק מחכמתו ליריאיו, אם עדיין אנו צריכין למודעי למאי נפקא מינה הביא זה המתרגם. ונ"ל דק"ל דלמה לי ויע"ש (בראשית א ז), דהרי נאמר אחר כך ויהי כן. על כן פירש בדרך רמז, והנה "ויעש "אלקים "את עם הי"א אותיות, בגימטריא והי' אלף פרסאו"ת. גם תיבת א"ת, ר"ת תל"ת אצבעו"ת. ולפי זה עדיין אנו צריכין לבאר דעתו ויה"י כ"ן למה לי. נ"ל דקאי אתיבת מע"ל לרקי"ע, דדרשינן מיניה (ב"ר פ"ד ג') מלמד שתלוים באויר, ואי לא נאמר ויה"י כ"ן לא הוי ידעינן שזאת התלוים באויר נעשה תיכף ביום ב', הא באפשר לאחר זמן, על כן אמר ויה"י כ"ן תיכף וסמוך למאמרו ית' כנ"ל, ולדעתו ויעש מופנה לגזירה שוה נלמד דהרקיע כביכול נמדד באצבעות. נלמד בגזירה שוה כי אראה שמיך מעש"ה אצבעותיך (תהלים ח ד), כתיב הכא ויע"ש, וכתיב התם מעשי אצבעותיך. אך בירושלמי ברכות פרק קמא (ירושלמי ברכות פ"א ה"א) תני בשם רב יהושע עובי של רקיע כשתי אצבעיים, וכן נמי דעת בן זומא בתלמודא דידן בחגיגה (ט"ו ע"א). ונראה דלמדו סתם בגזירה שוה, כתיב הכא ויע"ש, וכתיב מעשה אצבעותיך, מיעוט אצבעות שתים. ודע דודאי אלו הקדושים לא כיוונו להגשים ח"ו, דהאיך צודק ידים ואצבעות כלפי מעלה ח"ו, אבל כבר נודע דברי נבואה וכן דברי חכמים בתורה שבעל פה הכל דברו ברמז, וכוונתם על שמות הקדושים ואורות עליונים. וארמוז לך את אשר עם לבבי, הרקיע הוא המבדיל, והנה אצבע בגימטריא אהו"ה במילואו כזה אלף הי ויו הי, הוא השם הנרמז בר"ת "את השמים "ואת "הארץ, ונקרא גושפנקא דחתים ביה שמיא וארעא, השם הזה הוא שם הדעת. והנה הרקיע נעשה להבדיל, והנה רמזו רז"ל (ירושלמי ברכות פ"ה ה"ב) אם אין דע"ה הבדלה מנין, וצוו להבדיל בין קודש לחול בברכת הדעת, להיות הבדלה בין העליונים לתחתונים נעשה על ידי הרקיע שנעשה במדיד"ת אצב"ע, היינו שם הדע"ת, הבן הדבר:

ג

ותתנגיב ארעא דתתחמי יבשתא. כי היכי דלא נטעה ותרא"ה הוא מאמר בפני עצמו:

ד

ואמר ד' יתכנשון מיין תתאין דאשתארו מן לרע לשמיא לדוכתא חד, ותתנגב ארעא דתתחמי יבשתא והוה כן. יתכנשון מיין תתאין דאשתארו מן לרע לשמיא, כי הנה תרגומו הוא באריכות בלשון בכפל. וי"ל משום דיש לטעות בפשט הכתוב דהכי קאמר (בראשית א ט) יקוו המים מתחת השמים, היינו יתאספו המים ויצאו חוץ לכיפת השמים, וקאי מתחת השמים על יקו"ו, ואי אפשר לומר כן דאם כן הוה ליה למימר יקוו מתחת השמים המים אל כו', וגם החוש מכחיש זה דהרי עינינו רואות המים הם מתחת כיפת השמים. על כן דייק ואמר מיין תתאין דאשתארו וכו', להורות מתחת השמים קאי על תיבת המים, היינו אותן המים שמתחת השמים המה יתאספו, ואין להאריך:

ה

לדוכתא חד. לא ידענא למה לא תירגם אתר"א, כמו שתירגם בכמה מקומות דוק ותשכח, וכן תרגם אונקלוס. אפשר חילוק יש בין דוכתא לאתר"א, אתר"א הוא מקום מיושב, דוכתא הוא מקום סתם אפילו אינו מיושב, ובמקרא יש חילוק בין מקו"ם להמקום, המקו"ם משמע הידוע במיושב, מה שאין כן סתם אפילו אינו מיושב, וצריך עיון:

ו

ותתנגיב ארעא דתתחמי יבשתא. הנה ותתנגיב ארעא אינו במקרא, (עיין מ"ש בפירוש המקרא) דמשמע ותראה היבש"ה, שכבר יש יבשה רק שאינה נראית, ובאמת אינו כן כי כל זמן שהארץ נתונה בתוך המים אינה יבשה והיא רטובה, הנה דקדק הוא ז"ל דהכי קאמר כשיתאספו יהיה מקום מוכן שתתייבש הארץ ותהיה יבשה. הנה לפי זה ותראה הוא ענין בפני עצמו, ותראה לחוץ מה שבתוך המים ועל ידי זה תהיה יבשה, אפשר למד מן הטעם ותראה היא בטיפח"א, היינו ותראה הטופח"ת מה שהוא טופח ותיוב, ואחר כך היבש"ה באתנ"ח, ר"ל תהיה יבשה מה שמונח בתוך המים, נ"ל:

ז

ובין מיא דלעיל בקובתא דרקיע. נראה כוונתם לדייק בדברי רז"ל (שוח"ט מזמור י"ט), וכפירוש רש"י על הרקיע לא נאמר אלא מע"ל לרקיע (בראשית א ז), להורות שאינם נתונים על הרקיע ממש, רק תלוים במאמרו של מלך. ותירגם הוא ז"ל קובת"א לשון אוצר, רצ"ל נתונים שם באוצר. ולמד זה מדכתיב (דברים כח יב) יפתח י"י לך את אוצר"ו הטוב את השמים לתת מט"ר, הרי המטר מן השמים הוא מן האוצר:

ח

ויהי מבדיל בין מוי עילא"י וכו'. מדלא כתיב ויהי מבדיל בין המים וכתיב בין מי"ם למים (בראשית א ו), משמע שיש הבדל בין רקיעא למים העליונים, כמו שיש הבדל ממנו למים התחתונים, והמים העליונים תלוים במאמרו של מלך וכפירוש רש"י. והצורך לנו להשמיענו זאת בתורה כדי שנדע כי פעולותיו ית"ש אינו כפעולת בשר ודם, כשיוגמר פעולתו הנה יסתלק האומן הפועל מן הפעולה והפעולה תעמוד בעצמה, אך הבורא ית"ש ח"ו אלו יצוייר הסתלקות שפעו כרגע תתבטל הפעולה, והחיות של כל הפעולה הוא דבר אלקינו ית' שמו, כענין לעולם י"י דברך נצב בשמים (תהלים קיט פט). וזה נלמד מן המים העליונים שהם תלוים במאמר לעד לעולם, על כן החיות ההוא ושפעו ית"ש אינו נפסק, ועיין מ"ש במסורה:

ט

ולמקדשי רישי ירחין ורישי שנין עבורי ירחין כו' ומחזורין. הנה הן אמת שכל אלה צריכין אנו לידע בסוד העיבור, אבל הדבר אינו מבואר בכתוב ולמה פירש כזאת. ונראה דבא לפרש למה נאמר למ"ד בכולן, רק בתיבת ושני"ם (בראשית א יד) נחסרה הלמ"ד, וקאי אדלעיל כאלו נכתב ולשני"ם, ואם כן הלמ"ד הוא בעל פה להורות שאותו הלימוד נמסרה בעל פה בסוד העיבור כנודע. וטעם הדבר דחושבנא בסיהרא הוא הרמוז למלכות שכל החשבונות מתחשבין בה, על כן יאמרו המושלי"ם בואו חשבו"ן (במדבר כא כז), ומלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה (תיקו"ז הקדמה י"ז ע"א), והקידוש והעיבור תלי בפ"ה עמו ישראל, (בפ"ה בגימטריא לבנ"ה, בגימטריא השם הנכבד עם אותיות הקודמים והמאוחרים, כביכול המל"ך עם לבושי מלכו"ת, סוד אנ"י הויה ). וכבר נודע מכתבי מרן בבחינת החדשים, ראש"י חדשים כולם נרמזים בבחינת איברי הראש גולגלתא, ב' עינים, ב' אזנים, חוטמא. והפה אינו נרמז, ונמסר לישראל יקדשו ראש חדשים ושנים במו פיה"ם, אתם (ויקרא כג ב), אפילו שוגגים כו' (ר"ה כ"ה ע"א), כי להם ניתן המלוכה דבר המלך ושלטון. והנה נחסרה אות הלמ"ד כאן בעל פה, כי הל' סוד המל"ך גבוה מכל העם, וגם כי המלכו"ת נקנית בל' מעלות (אבות פ"ו ע"א), דוק הדברים ועיין עוד בסמוך:

י

ואחשבה לדעת עוד, הנה אמר הש"י יה"י מאורו"ת כו' להבדיל כו' והיו לאותת כו' (בראשית א יד). למה נאמר והיה, הוה ליה למימר להבדיל בין כו' ולאת"ת כו'. והנראה דהנה להבדיל בין היום כו' יוכר על ידי מאור אחד, דהיינו בזריחת השמש יום ובשקיעתה לילה, מה שאין כן את"ת לא יוכרו על ידי אחד, דהנה לקוי השמש הוא על ידי גלגל הלבנה, וכן לקוי הלבנה הגם שהוא על ידי צל הארץ, הנה צל הארץ לא יפעול בה לקוי כי אם בהיותה מנוגד עם השמש כנודע, וכן חשבון המועדים ושנות העיבור צריכין לחשבון בשני המאורות להשוות ימות הלבנה עם ימות החמה כנודע. וזהו באפשר כוונת יונתן על פי פשוטו שהביא חשבון תקופות ומולדות ומחזורין, בכדי לדייק תיבת והיה דעל שניהם קאי, וכן הוא בגמרא חולין (דף ס' ע"ב) שאמרה הלבנה יומא נמי אי אפשר דלא מנו בה תקופות, דכתיב והיו לאתת ולמועדים כו', משמע דדייקו רז"ל תיבת והי"ו:

יא

ואפשר לפרש עוד אומרו והי"ו (בראשית א יד), דהנה להבדיל בין היום כו' זה נעשה מאליו על ידי המאורות, ואין מבוא לשנות זולת בגזירת היוצר כל אשר ישדד מערכת השמים לשעה בעבור עמו ישראל כענין יהושע שמש בגבעון (יהושע י יב), ואף על פי כן ההבדלה נעשית מאליה, מה שאין כן לאת"ת הוא הויה החדשה בכל פעם על ידי מעשה התחתונים, כי הגם שהליקוים הם בחשבון, עם כל זה שבאם היו מטיבים מעשיהם, כבר היה העולם מתוקן והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה שבעתיים (ישעיה ל כו), ואז כבר לא היו פועלים הליקויים, ואם כן אלו הליקויים הגם שהם מטבע מבראשית, עם כל זה הם תלוים ועומדים בבחירת התחתונים, וצדקו מאוד דברי חז"ל. וז"ש בזה "והיו "לאתת, כי האת"ת אינם נגזרים בדוקא שמוכרחים להיות כמו שמוכרחת ההבדלה, וכן למועדי"ם יוצדק בהן והי"ו, כי הם בהויה חדשה בכל דור ודור, לפי דברי הבית דין שלמטה ובבחירתם ואתם אפילו שוגגים, וכענין שדרשו (ירושלמי כתובות פ"א ה"ב) על פסוק (תהלים נז ג) אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי, שהש"י גומר דברי הבית דין שלמטה, בת ג' שנים ויום א' אין בתוליה חוזרין, נמלכו בית דין לעבר השנה בתוליה חוזרין, אם כן בכל פעם עסק המועדים ושנים הם הויה חדשה, והבן:

יב

ועבד ד' ית תרין נהוריא רברביא והוון שוין באיקרהון עשרין וחד שנין בציר מנהון שית מאה ואתרין ושבעין חולקי שתא, ומן בתר כן אישתעית סיהרא עילוי שמשא ליתן תליתאי ואיזדערת ומנו ית שמשא כו'. קודם כל דבר אומר לך הנה הדבר הזה היה מקובל לרז"ל בתורה שבעל פה ואינו מבואר בכתב, דענין הלבנה הוא סוד תורה שבעל פה, וזה לא איברי סיהרא אלא לגירסא (עירובין ס"ה ע"א), (חסר כאן תשלום המאמר):

יג

וסדר יתהון י"י על שטריהון ברקיע. שטריהו"ן לשון קביעות במקום עיין בערוך, וימרח"ו על השחין (ישעיה לח כא) מתרגמינן וישטרון על שיחנא, אם כן הוא כעין דבר הנתמרח שנקבע ונדחק, כן נקרא דבר הנקבע בלשון שט"ר. ונ"ל דבא גם כן לתרץ מהו "ויתן "אתם (בראשית א יז), ולמה לא נעשו תיכף במקום ההוא ברקיע. על כן פירש הכוונה "ויתן "אותם, סידר מהלכתן בגלגל כל ימות עולם האיך יתהלכו במזלות וכוכבי לכת. ובזה יתורץ נמי למה הזכיר שוב שם אלקים, היה לו לומר סתם ויתן אתם ברקיע כו'. אבל לפי הנ"ל חזר לומר ויתן אתם אלקי"ם, כביכול נתן אותם על משטריהם וסדרם כל ימות עולם לבל ישנו את תפקידם, על כן אמר אלקים כח אלקות שנתן בהם לא ישונה בשום פעם. והנה הגם שיהושע אמר שמש בגבעון דום (יהושע י יב), וישעיה החזיר את המעלות (ישעיה לח ח), עיין נא בספר הגבורות להרב בעל גור אריה שאף על פי כן לא שינו מתפקידם, רק היה הדבר ניסיי וטבעיי ביחד, עיין שם ותבין:

יד

ולמשמש"א ביממא ובליליא. לא ידעתי לכאורה האיך תרגם בהיפוך, דבקרא כתיב לשון ממשלה (בראשית א יח), והוא תירגם שימוש. ואחשבה באפשר דהוקשה לו גם כן איך יצוייר שליטת ב' המאורות ביום ובלילה. וגם אומרו אחר כך אור וחשך בהבדלה. וגם לא נאמר בציווי לשון ממשלה רק להבדיל. על כן פירש גם כן שזה נתהווה גם כן אחר המיעוט אין ללבנה שום אור רק בקבלתה מן השמש, כפי ערך הקבלה כן הוא אורה בריחוק וקירוב, ולעולם לא ישבותו ממהלכתם זה, השמש למעלה מן הירח ומשפיע בה והלבנה מקבלת, וזה ביום ובלילה. והנה זה נקרא ממשלה על דרך ואל אישך תשוקתך והוא "ימשל בך (בראשית ג טז), הנה בלשון הכתוב תורה שבכתב יקראו להמשפיע מושל, ובדרך כבוד בתורה שבעל פה קראו משמ"ש, הבן הדבר הזה בדרך אפשר, ואם עיני שכל לך תתבונן מזה אמרם (ר"ה כ"ג ע"ב) לא ראתה חמה פגימתה של לבנה:

טו

ירחשון רקק"י מו"י וכו'. לפי תרגומו נראה די"ל דגם הדגים נבראו מן הרק"ק, והנה רז"ל (עירובין כ"ח ע"א) הכריחו כן רק בעופות, ולדגים אין הכרח. וביותר יוקשה הוא ז"ל בעצמו כתב אחר כך בפסוק שלאחריו מיא צלילתא. ואפשר לומר בדוחק דתירץ בזה מה שכתב אחר כך (בראשית א כא) ויברא אלקים כו', מה ויברא כיון שאמר מקודם ישרצו המים כו' (בראשית א כ). על כן תירגם דבפסוק הזה להמים הוא רק על העופות, והכי קאמר ישרצו המים שריצת ברואים כאלו שתהיה בהם נפש חיה, וגם תהיה בהם העפיפה. והנה אלו הברואים נעשו מן הרקק, ואחר כך אמר ויברא אלקים כביכול בעצמו מן המים צלולים התנינים הגדולים והדגים, ועוד ית' אי"ה:

טז

ועופא דטייס ושרכפתיה על ארעא, ושביל טייסה על אויר רקיע. מפרש ועוף יעופף על הארץ (בראשית א כ), רצ"ל הגם שהוא מעופף, אף על פי כן שב תמיד על הארץ כי מקום קינו בארץ על פני רקיע השמים, היינו עפיפתו תחת אויר השמים:

יז

תוצא הארץ (בראשית א כד). תהנפק גרגישת"א דארעא. היינו רגש"י הארץ העפר היבש, דמן הלח היינו הרקק כבר נבראו העופות, ולא היתה הציווי ליסוד הארץ, כי היה יסוד הארץ משותף עם יסוד המים, ועיקר היום היו בריות המים, מה שאין כן כהיום היה הציווי לארץ, שיבראו ויוציאו בריות מרגשי הארץ לבדם:

יח

ובריית ארעא לזניה. נ"ל דדקדק וחית"ו אר"ץ (בראשית א כד) כמ"ש לעיל, וביאר דנצטוו למינ"ה דייקא בחית הארץ, דהיינו שאמר להם להדבק בבריות המים הגם שהם מאותו המין, דהיינו כלב הי"ם עם כל"ב היבש"ה, זה מה שנ"ל: