סעיף א
משנקבר המת ונגמר סתימת הקבר בעפר, מיד מתחיל האבילות, וחולץ המנעלים שם בבית הקברות, ואם צריך לילך לביתו בין שכונת אינם יהודים יכול להנעילם, אלא שיתן בהם קצת עפר.
סעיף ב
אם הבית הקברות הוא סמוך לעיר, והאבל לא הלך שמה אלא חזר לביתו, אינו צריך לנהוג אבלות אלא משעה שאומרים לו שנסתם הקבר, ומכל מקום אם הוא סמוך ללילה ורוצה שיעלה לו יום זה, אזי משעה שהוא משער שנסתם הקבר יכול לנהוג אבלות (עיין לשון הריטב"א במסכת מועד קטן דף כ"ב שכתב אלא ממתין עד כדי שיעור וכו'). ואם יאמרו לו אחר כך שנסתם הקבר קודם הלילה, עולה לו זה היום, ואם הוא ערב הרגל מבטל הרגל את האבלות של שבעה.
סעיף ג
במקומות ששולחים את המת לקברו בעיר אחרת, ואינם יודעים מתי יקברוהו, אזי האבלים הנשארים בעירם, מיד כשחזרו מן הלויה מתחילים להתאבל, ומונים מאז שבעה וגם שלשים, וההולכים עם המת עד מקום קבורתו מונים משיקבר, ויש אומרים דאם גדול הבית הולך עם המת אזי גם הנשארים אינן מונים אלא משיקבר, ומשערין לפי אומד הדעת מתי נקבר ומתחילין להתאבל, (והימים שבינתים דינם כדלעיל סימן קצ"ו סעיף ה' וסעיף ו'). ודוקא לחומרא אזלינן בתר גדול הבית, דגם הנשארים אינם מונים אלא משיקבר, אבל אם גדול הבית נשאר בביתו ההולכים עם המת אינם נגררים אחריו אלא מונים משנקבר.
סעיף ד
מי שטבע במים או שהרגוהו עובדי כוכבים ואינו נמצא לקברו, כל זמן שלא נתייאשו מלבקשו אינו חל לא אנינות ולא אבילות, ומותרין אפילו בתשמיש, ומשעה שנתייאשו מלבקשו עו דמתחילין להתאבל, ואם לאחר ימי האבל נמצא והובא לקבורה, אינן צריכין לנהוג אבלות עוד, אלא שאם הוא אביו או אמו צריך לקרוע, ומי שנטבע במים ויש לו אשה והוא בענין שאין מתירין אותה להנשא, אין נוהגין עליו אבילות, ואין אומרים אחריו קדיש, ומכל מקום ישתדלו לעשות נחת רוח להנשמה להתפלל לפרקים לפני התיבה ולקרות ההפטרה ולברך בזימון וליתן צדקה וללמוד או לשכור מי שילמוד עבורו.
סעיף ה
מי שמת לו קרוב והוא איננו שם, ונודע לו במקום אשר הוא שם, מונה לעצמו משעה שנודע לו, ואפילו בא אחר כך למקום המת אל שאר האבלים שהתחילו מקודם להתאבל, לא יקצר אבלתו בשביל זה. וכן אפילו אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים, אלא שהאבלים אינם במקום שמת המת ולא במקום קבורה, גם כן מונה לעצמו משעה שנודע לו.
סעיף ו
אבל אם לא נודע לו עד שבא אל האבלים, שהם במקום המת או במקום הקבורה, אזי אם היה בשעת קבורה במקום קרוב, דהיינו לא יותר ממהלך עשר פרסאות שהוא מהלך יום אחד, הרי זה כאלו היה כאן בשעת קבורה ומונה עמהם, ואפילו בא ביום שביעי קודם יציאת בית הכנסת, כיון שעדיין נוהגין קצת אבלות מונה עמהם שבעה ושלשים, ודוקא כשגדול הבית אצלם שכולם נגררין אחריו, אבל אם לא היה שם גדול הבית מונה לעצמו, וכן אם בא ממקום רחוק אף על פי שיש שם גדול הבית, מכל מקום מונה לעצמו.
סעיף ז
זה שהוא מונה עם הנמצאים אפילו הוא חוזר לביתו מכל מקום מונה עמהם.
סעיף ח
מי הוא נקרא גדול הבית, זה אשר על פי האומד, אם היו עוסקין בעזבון המת היו הדברים נחתכין על פיו, והיו כולם הולכין אחר עצתו, אפילו הוא קטן בשנים, נקרא גדול הבית, ואפילו אינו יורש, כגון שהאלמנה בכאן והיא מנהגת את הבית, והיא נקראת גדול הבית, מי שהוא דר אצל חמיו ומתה אשתו, חמיו הוא הגדול.
סעיף ט
מי ששמע שמת לו מת וכבר התפללו הצבור ערבית ועדיין הוא יום אם הוא עדיין לא התפלל ערבית, אינו נגרר אחר הצבור ואותו היום עולה לו, אבל אם התפלל ערבית שוב אינו עולה לו אותו היום, ומונה שבעה ושלשים מיום המחרת, ודוקא לחומרא אמרינן הכי ולא לקולא, שאם שמע ביום שלשים לאחר שהתפלל ערבית לא אמרינן שכבר הוא לילה והוי ליה שמועה רחוקה (שיתבאר בסימן ר"ו) להקל עליו, אלא חשבינן ליה ליום והוי ליה שמועה קרובה, ויום זה עולה לו בממה נפשך, ולענין תפילין בשאר הימים אם שמע לאחר שהתפלל ערבית ועדיין הוא יום, יניחם למחר בלא ברכה ויכסה אותם, ואם היה כן ביום שלשים מניח למחר תפילין ומברך עליהם בממה נפשך, ואשה ששמעה שמת לה מת וכבר התפללו הצבור ערבית אלא שעדיין הוא יום, אם אין דרכה להתפלל ערבית נגררת אחר הצבור לחומרא, ואותו היום אינו עולה לה.
סעיף י
בשעת הדבר רחמנא ליצלן נוהגין שאין מתאבלין משום ביעתותא, ואם עבר הזעם בתוך שלשים צריך להתאבל אז, אבל אם לא עבר עד לאחר שלשים, או שהפסיק הרגל בינתים אינו צריך להתאבל אחר כך (עיין חתם סופר סי' שמב)