סימן פז – דברים שצריכין ליזהר בבהמות חיות ועופות בשבת

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר קיצור שולחן ערוך המלא סימן פז – דברים שצריכין ליזהר בבהמות חיות ועופות בשבת

סעיף א

כתיב למען ינוח שורך וחמורך וגו', והרי כי הזהירה התורה שגם הבהמה של ישראל תנוח, ולא בהמה בלבד אלא כל בעלי חיים. ולכן אסור להניח לבהמתו שתוציא איזה משא. שאפילו יצאה מאליה לרשות הרבים והוציאה משא, עבר הוא עליה על מצות עשה של תורה ואף דבר שהוא לה לנוי מכל מקום הוי משא. אבל דבר שהוא לרפואתה כמו אגד שעל המכה מותרת לצאת בו. וכן דבר שהיא צריכה לשמירתה הוי לה כמו מלבוש לאדם ומותרת לצאת בו. ואך מה שהוא רק לשמירה יתירה אסור, וכן דבר שהבהמה זו אינה נשמרת בזה, אף על פי שבהמה אחרת נשמרת בה הוי לה לגבי בהמה זו משא ואסור.

סעיף ב

הסוס יוצא באפסר או ברסן אבל לא בשניהם, ומותר לכרוך חבל האפסר סביב צוארו ויצא בו, רק שיהא כרוך ברפיון קצת כדי שיוכל להכניס ידו מהרה בין הכריכה לצוארו כדי למשכו אם ירצה להשמט. ומותר לטלטל באפסר וליתנו עליו ובלבד שלא ישען עליו משום דאסור לסמוך בשבת על בעל חי. אבל החמור לא יצא ברסן של ברזל, לפי שזהו לשמירה יתירה אצל החמור. ושור ופרה שאינם צריכין שימור אסורין לצאת בחבל סביב צוארם אלא אם רגילין לברוח. אם קשר חבל בפי הסוס הרי זה משא לפי שאינו משתמר בו שהוא נשמט מפיו, ואינו דומה לאפסר שהוא קשור בראשו.

סעיף ג

סוס וכן שאר בהמות לא יצאו במרדעת ואך החמור יוצא במרדעת שלא יתקרר מפני שטבעו להתקרר, ואם קשר לו המרדעת מערב שבת מותר שיצא בה בשבת שמלבושו הוא, אבל אם אינה קשורה לו, לא יצא בה, גזירה שמא תפול מעליו ויביאנה בידו, ובשבת אי אפשר לקשרה לו מפני שצריך להתקרב אליו ולסמוך עליו, ואך כשהחמור בחצר מותר לתת עליו מרדעת מפני הצנה ובלבד שלא יצא בה, אבל על הסוס לא יתן מרדעת כלל, אם לא כשהקור גדול שמזיק גם להסוס. וכן בימות החמה שהזבובים רבים ומצערים אותו, מותר לתת עליו מרדעת, ובלבד שיהא נזהר שלא יסמוך עצמו על הבהמה בשעת הכיסוי, ולהסיר מרדעת בשבת בין מן החמור בין מן הסוס אסור, כיון דלית ליה צער לא יסירנה.

סעיף ד

אסורה לצאת בזוג אף על פי שהוא פקוק ואינו מקשקש, ואפילו בעיר שהיא מתוקנת בעירובין אסור שתצא בו, רק בחצר מותר שיהיה עליה, ואם אינו פקוק ומקשקש אפילו בחצר אסור להיות עליה.

סעיף ה

מותר להוליך את הסוס בחבל שברסן, ובלבד שיאחז בקצה החבל שלא יצא מידו טפח וגם לא יגיע החבל שבין ידו לבהמה עד טפח סמוך לארץ, ואם החבל ארוך הרבה יכרכו על צואר הסוס.

סעיף ו

שתי בהמות או יותר שהן קשורות זו בזו, והוא תופס בידו אפסר אחד וכולן נמשכות זו אחר זו, אסור לעשות כן בשבת אפילו בעיר המתוקנת בעירובין, אבל מותר לתפוס כמה אפסרי בהמות בידו להוליכן כדרך שנתבאר בסעיף שלפני זה.

סעיף ז

אין התרנגולין יוצאין בחוטין שקושרין בהן לסימן, או שלא תשבור כלים, אבל אם קושרין רגליה שלא תוכל לברוח, וכן סוסים הרועים בשדה וקושרין שתי ידיהם יחד שלא יוכלו לברוח מותר, ובלבד שלא יקשור עקוד או רגול, "עקוד" היינו שיקשור יד עם רגל, "ורגול" היינו שקושר אחד מרגליו כלפי מעלה שלא תלך רק על שלש, שזהו אפילו בחול אסור משום צער בעלי חיים.

סעיף ח

מי שיש לו משרת אינו יהודי ורוכב על הבהמה בשבת, כשמוליכה להשקותה אינו צריך למנעו כי איסור הרכיבה בשבת אינו משום משא הבהמה, כי החי נושא את עצמו (ואינו אסר רק מדרבנן ובבהמה לא גזרו), אלא האיסור הוא על האדם, שהישראל אסור לרכוב בשבת ואינו יהודי לית לן בה. ואפילו הוא נותן אוכף או בגד לרכוב עליו הם בטלים לגבי הרוכב, רק שאר דבר לא יניח על הבהמה.

סעיף ט

מותר לומר לאינו יהודי לחלוב הבהמות בשבת משום צער בעלי חיים כי החלב מצערה, והחלב אסורה בו ביום אפילו בטלטול, אלא האינו יהודי יעמידה במקום המשתמר. וכן מותר לומר לאינו יהודי להברות האווזות פעם אחת ביום משום צער בעלי חיים.

סעיף י

אסור להשאיל או להשכיר בהמתו לאינו יהודי אלא בתנאי שיחזירנה לו קודם שבת, ואם אירע שלא החזירה, יפקירה הישראל קודם השבת אפילו בינו לבין עצמו, כדי להנצל מאיסור, אבל לכתחלה אסור להשאיל או להשכיר על סמך זה.

סעיף יא

לא ימדוד אדם שעורים לתת לפני בהמתו, אלא משער באומד דעתו.

סעיף יב

אגודת שחת אם אינו קשור בקשר של קיימא (דהיינו שני קשרים זה על גב זה) מותר להתירו וליתנו לפני בהמה, ומותר לחתוך דלועין קשים לפני בהמה, והוא כשנתלשו מאתמול, ואם הדלועין רכים ויכולה לאוכלן כך אסור לחתכן.

סעיף יג

מותר להעמיד בהמתו על גבי עשבים מחוברים כדי שתאכל, כי אין זאת מלאכה אצלה מה שתעקור העשבים אדרבה נייח לה. אבל עשבים שתלשן אינו יהודי בשבת שהם מוקצים אסור להעמיד שם בהמה שתאכל, אלא אם כן אין לה מה לאכול אז מותר משום צער בעלי חיים, וכן אם אין לה מה לשתות, מותר לומר לאינו יהודי להביא לה מים מן הבאר שבכרמלית.

סעיף יד

אין תולין על הבהמה כיס או כלי שתאכל מתוכו, כיון שזה אינו אלא לתענוג בעלמא לבהמה שלא תצטרך לשוח צוארה, ואסור לטרוח בשבת בשביל תענוג הבהמה. אבל עגלים וסייחים שצוארן קצר ומצטערים לאכול מן הקרקע, מותר לתלות להן כלי עם מאכל בחצר, אבל לא יצאו בו מפני שמשא הוא להן.

סעיף טו

אין להשליך תבואה לעופות במקום לח שיכול להיות שישאר שם קצת ויצמיח אחר כך.

סעיף טז

הנותן מספוא לבהמות אסור ליתנו תחלה בכברה להוציא המוץ ולנקותו, אבל אם אינו מכוון לכך מותר לקחת אותו בכברה וליתנו באבוס.

סעיף יז

הנותן מורסן לבהמות או לעופות אסור לתת לתוכן מים, ואם נתן בהם מים ערב שבת אסור לגבלן בשבת, אבל מותר לנערן מכלי אל כלי כדי שיתערבו.

סעיף יח

בהמות חיות ועופות הגדלים בבית שמזונותיהן מוטלין עליך, מותר לתת להם מזונות בשבת, אבל אותן שאינם גדלים בבית ואין מזונותיהן עליך אסור לטרוח בשביל ליתן להם מזונות, ואפילו להשליך לפניהם אסור. ולכן אסור ליתן מזונות לפני היונים לפי שיוצאין ואוכלין בשדה. נותנין מזונות לפני כלב, ואפילו של הפקר יש קצת מצוה ליתן לו מעט מזונות, שהרי הקדוש ברוך הוא חס עליו על שמזונותיו מועטין, ומשהה אכילתו במעיו שלשה ימים. יש נוהגין לתת חטים לפני העופות בשבת שירה, ואינו נכון שהרי אין מזונותיהן עליך.

סעיף יט

מותר לזמן אינו יהודי לביתו לאכול עמו בשבת, ואף על פי שאסור ביום טוב גזרה שמא ירבה בשבילו, אבל בשבת אין לחוש לזאת. ומותר לתת אפילו לו לבדו מזונות ואף על פי שאין מזונותיו עליך, מכל מקום כיון שמפרנסין עובדי כוכבים מפני דרכי שלום, חשוב כמזונותיו עליך.

סעיף כ

בהמה חיה ועוף שלא הורגלו עדיין לבא בערב לכלוב שלהם, וכן אפילו אם הורגלו אלא שעתה מרדו וברחו, אסור להכניסן לתוך הכלוב או לתוך הבית, ואפילו אם הם בבית או בכלוב אלא שהדלת פתוחה אסור לסגרה, משום דבזה המה נצודים והוי איסור צידה.

סעיף כא

ואם כבר הורגלו והמה בני תרבות, שדרכם לבא בערב למקומם ויצאו, והוא חושש שלא יגנבו אותן, מותר לדחותן שילכו למקום המשתמר, אבל לא יקח אותם בידים שהרי הם מוקצה.

סעיף כב

אין מילדין את הבהמה בשבת ואפילו לסעדה, היינו שיאחז את הולד שלא יפול לארץ אסור.

סעיף כג

מכה בתחלתה שיש להבהמה צער ממנה סכין אותה בשמן, אבל בסוף שאין הסיכה אלא משום תענוג אסור.

סעיף כד

אם אכלה כרשינין הרבה וכדומה ומצטערת, יכול להריצה בחצר כדי שתייגע ותתרפא. אם אחזה דם יכול להעמידה במים כדי שתצטנן, ואם הוא ספק שמא אם לא יקיזו לה דם תמות, מותר לומר לאינו יהודי להקיזה. וכן שאר רפואות עושין לה על ידי אינו יהודי.

דילוג לתוכן