תפריט
דף הבית ספרי קודש אונליין ספר קיצור שולחן ערוך המלא סימן רו – דין שמועה קרובה ושמועה רחוקה

סעיף א

מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב שהוא חייב להתאבל עליו, אם באה לו בתוך שלשים ואפילו ביום שלשים עצמו הרי זה שמועה קרובה וקורע. וחייב לנהוג שבעה ימי אבלות מיום שהגיעה לו השמועה, וגם אבלות שנוהג בשלשים מונה מיום השמועה ויום השמועה דינו כיום הקבורה לכל דבר, ואותן השלשים יום שנקראה בהן שמועה קרובה מונה מיום הקבורה ולא מיום המיתה.

סעיף ב

באה לו השמועה לאחר שלשים יום זוהי שמועה רחוקה, ואינו צריך לנהוג אבילות רק שעה אחת, לא שנא שמע ביום ולא שנא שמע בלילה ונהג שעה אחת דיו, ואפילו על אביו ואמו אך דברים שנוהגין על אביו ועל אמו כל שנים עשר חדש נוהג גם בשמועה רחוקה, ומונה שנים עשר חדש מיום המיתה, ואם באה לו השמועה מאביו ואמו לאחר שנים עשר חדש אינו נוהג אבלות אלא שעה אחת גם בדברים שנוהגין כל שנים עשר חדש.

סעיף ג

השומע שמועה רחוקה אינו צריך לנהוג כל דין אבלות, אלא דיו בחליצת מנעל לבד ומותר במלאכה, ברחיצה, בסיכה, בתשמיש המטה ותלמוד תורה. ואם אין מנעלים ברגליו בשעת שמועה, צריך לעשות מעשה אחרת שיהא ניכר שהוא עושה משום אבילות, כגון שישב על הקרקע שעה אחת.

סעיף ד

באה לו שמועה קרובה בשבת, יום השבת עולה לו ליום אחד, ולמוצאי שבת קורע ומונה לו עוד ששה ימים.

סעיף ה

באה לו שמועה קרובה בשבת או ברגל, ולמוצאי שבת או למוצאי הרגל נעשה רחוקה, אסור ביום השבת או בימי הרגל בדברים שבצינעא, ולמוצאי שבת והרגל נוהג שעה אחת אבילות כמו בשמועה רחוקה.

סעיף ו

באה לו שמועה קרובה בשבת והוא ערב יום טוב, כיון שדברים שבצינעא נוהג בו מבטל הרגל את השבעה.

סעיף ז

השומע שמועה רחוקה בשבת או ברגל אינו נוהג אבילות, ואפילו בדברים שבצינעא מותר. ולמוצאי שבת ורגל נוהג שעה אחת ודיו.

סעיף ח

מי ששמע לאחר הרגל שמת לו מת קודם הרגל, אף על גב דלאותן שנהגו אבילות קודם הרגל בא הרגל והפסיק, מכל מקום לדידיה כיון שלא נהג כלל קודם הרגל, כל ששמע אפילו ביום שלשים מיום הקבורה, הוי אצלו שמועה קרובה וצריך לנהוג שבעה ושלשים.

סעיף ט

מי שמת לו מת ולא נודע לו אין להגיד לו, ועל המגיד נאמר מוציא דבה הוא כסיל, ומותרין להזמינו לסעודת אירוסין ונשואין ולכל שמחה, כי כל זמן שאינו יודע הרי הוא כשאר כל אדם, וכן בעל שהוא יודע שמת איזה קרוב לאשתו, מותר לו לשמש עמה כיון שאינה יודעת.

סעיף י

אבל מי שאחר שואל אותו על קרובו (שמת) אם הוא חי, אין לו לשקר ולומר חי, שנאמר מדבר שקר תרחק, אלא יאמר בלשון דמישתמע בתרי אנפין, וישער בעצמו שמת.

סעיף יא

לבנים זכרים נוהגין להודיע כשמת האב או האם, כדי שיאמרו קדיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות