סימן קנח – דין יולדת ומפלת

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר קיצור שולחן ערוך המלא סימן קנח – דין יולדת ומפלת

סעיף א

יולדת, בין ילדה ולד חי בין ולד מת ואפילו נפל, אפילו לא ראתה דם הרי היא טמאה טומאת לידה. ומצד הדין אם היה הולד זכר, היא טמאה שבעת ימים משום לידה, ואחר כך יכולה לספור שבעה נקיים ותטבול, ואם היה נקבה, היא טמאה ארבעה עשר יום משום לידה אחר כך סופרת שבעה נקיים וטובלת. ויש מקומות שנוהגין שאינן טובלות תוך ארבעים יום לזכר ושמונים יום לנקבה, ובמקום שהמנהג הזה הוא מוסכם אצל כולם אין להקל, כי יש קצת טעם בזה ועל כזה נאמר שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך, אבל במדינותינו אין בזה מנהג קבוע, ומה שיש בקצת מקומות מנהג שלא לטבול עד לאחר ששה שבועות לזכר ותשעה שבועות לנקבה וכדומה למנהגים כאלו, אין להם שום טעם וכבר נתבטלו בקהלות קדושות על ידי גאונים זכרונם לברכה.

סעיף ב

יש אומרים שצריך לפרוש מאשתו ליל מ"א לזכר וליל פ"א לנקבה, מפני שאז איכא חששא שמא תראה דם כמו בשעת וסתה, ויש חולקין ובעל נפש יחוש לעצמו. ואם הפילה ספק זכר ספק נקבה, יפרוש ליל מ"א וליל פ"א.

סעיף ג

אשה שהפילה איזה דבר אפילו אין בו צורת ולד כלל, אלא כמו חתיכת בשר או עור וכדומה, צריכה להחמיר ולהחזיק את עצמה בטומאת לידה נקבה, או תעשה שאלת חכם כי לפעמים יש להקל. וכן אם הפילה ולד ואחר כך שליא אף על פי שהולד היה זכר, צריכה לחוש לטומאת לידה נקבה משום השליא או תעשה שאלת חכם.

סעיף ד

אשה שברור לה שאינה מעוברת וטבלה לבעלה, ובתוך ארבעים יום הפילה אינה חוששת ללידה, כי אין הולד נוצר בפחות מארבעים יום אבל טמאה נדה, ואפילו לא נראה דם, מסתמא היה קצת דם אלא שנאבד, כי אי אפשר לפתיחת הרחם בלא דם.

דילוג לתוכן