סעיף א
המאבד עצמו לדעת, הוא רשע שאין למעלה ממנו, שנאמר ואך את דמכם לנפשותיהם אדרוש, ובשביל יחיד נברא העולם, וכל המאבד נפש אחת מישראל מאבד עולם מלא ולכן אין מתעסקין עמו לכל דבר, לא קורעין ולא מתאבלין עליו ואין מספידין אותו, אבל קוברין אותו ומטהרין אותו ומלבישין אותו תכריכין. כללו של דבר כל שהוא משום כבוד החיים עושין לו.
סעיף ב
מסתמא לא מחזיקינן אינשי ברשיעי, ולכן אם נמצא אחד חנוק או תלוי וכדומה, כל שאפשר לתלות שמא אחר עשה לו זאת לא תלינן ביה.
סעיף ג
קטן המאבד את עצמו חשוב שלא לדעת, וכן גדול אם נראה שעשה הדבר מחמת רוח רעה או שגעון וכדומה הוי שלא לדעת, וכן אם עשה את הדבר מחמת אונס שהיה מתירא מעינויים קשים, כמו שאול שהיה מתירא שמא יעשו בו הפלשתים כרצונם, הרי הוא כשאר מת ואין מונעין ממנו שום דבר.
סעיף ד
כל הפורשים מדרכי הצבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צוארם, ואין נכללים בכלל ישראל בעשיית המצווה, אלא הרי הם כבני חורים לעצמם, וכן המומרים והמוסרים והאפיקורסים, כל אלו אין אוננים ואין מתאבלין עליהם, אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשים לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים על שאבדו שונאו של מקום, ועליהם הכתוב אומר הלא משנאיך ה' אשנא, ואומר באבוד רשעים רנה.
סעיף ה
אם נהרג בין בדינא דמלכותא בין בענין אחר, אפילו היה מומר מתאבלין עליו, דכיון שנהרג בידי אדם ולא מת כדרך כל הארץ הוי ליה כפרה.
סעיף ו
מי שהיה רגיל לעשות עבירה אפילו רק לתיאבון ומת, אם לא התודה קודם מותו אין מתאבלין עליו, אבל אם התודה מתאבלין עליו אפילו היה גנב או גזלן.
סעיף ז
קטן בן שנה או שנתים שהמיר עם אביו או עם אמו ומת, אין מתאבלין עליו.