תפריט

סעיף א

הכהן מוזהר שלא ליטמא למת, ואפילו נפל שעדיין לא נתקשרו איבריו בגידין חשוב מת, (אך אם הפילה תוך ארבעים יום, לא חשוב אלא כמיא בעלמא) ולאו דוקא למת שלם, אלא אפילו לדברים שנפרשים ממנו כמו דם וכדומה, וכן אסור ליטמא לאבר שנחתך מן החי אם יש עליו בשר כל כך שאם היה מחובר היה ראוי להעלות ארוכה, ואפילו לאבר של עצמו אסור לו ליטמא ואסור לכהן ליכנס לבית שיש שם גוסס, ואף על פי שהגוסס הרי הוא כחי לכל דבר ואינו מטמא, מכל מקום עובר הכהן על לא יחלל, שהוא מוזהר שישמור כהונתו שלא יתחלל, ושמא ימות זה תיכף.

סעיף ב

אסור לכהן ליכנס תחת אהל שיש שם מת תחתיו, אפילו הוא אהל גדול הרבה ואפילו יש שני חדרים אשר בחדר אחד יש מת, ויש במחיצה המפסקת נקב שיש בו טפח על טפח אסור ליכנס גם לחדר השני, כי נקב טפח על טפח מביא את הטומאה, וכן אם אצל החדר השני יש עוד חדר שלישי וביניהם גם כן נקב טפח על טפח, הולכת הטומאה גם להחדר השלישי וכן לעולם ונקב העשוי לאורה אפילו אין בו אלא כפונדיון מביא את הטומאה.

סעיף ג

ולכן במדינתנו שגגות הבתים בולטין לחוץ ברוחב טפח, וקיימא לן דרוחב טפח מביא את הטומאה, ואם כן זה הקצה מן הגג הוי אהל להביא את הטומאה, לפי זה שני בתים סמוכין זה לזה, אם יש מת באחד מהן, הולכת הטומאה דרך פתח או חלון תחת הקצוות מן הגגין שבולטין לחוץ, ונכנסת גם לתוך הבית השני דרך חלון או פתח פתוח, ואסור לכהן ליכנס גם לתוך הבית השני, וכן אפילו כמה בתים הסמוכים זה אצל זה.

סעיף ד

ואפילו הגגין אינן שוים אלא זה למעלה מזה, ואפלו הגג שהטומאה שם בבית הוא גבוה הרבה מן הגג השני או בהיפוך, הלכה למשה מסיני הוא דאמרינן חבוט רמי, פירוש שאנו רואים כאלו העליון נחבט ונשפל עד למטה, ומאחר שאם היה נשפל עד התחתון היה נוגע בו, על כן הולכת הטומאה מזה לזה, אבל אם יש הפסק ביניהם אפילו כל שהוא, שוב אינה הולכת הטומאה.

סעיף ה

וכן כשיש קורה מונחת על המבוי כמו שעושין לעירוב והיא רחבה טפח והגגין מאהילין עליה טפח מכאן וטפח מכאן /במקור מופיע ציור/ אם כן באה הטומאה מן תחת הגג אל תחת הקורה, והיא מביאה את הטומאה אל תחת גג הבית שמצד השני, ומתפשטת בכל מקום שיש אהל טפח עד המקום שיש הפסק, וכן כשיש בין שני בתים כיפה בנויה כדרך שעושין לשער החצר /במקור מופיע ציור/ הדין כן הוא. ואף על פי שאין על הכיפה גג בולט, מכל מקום הרי באה הטומאה מתחת גג הבית לתחת הכיפה ואולם לפעמים בונין את הכיפה שיש לה כמו רגלים מן הקרקע ולמעלה, ואם כן יש סתימה אצל כותלי הבתים. אם אין עליה גג בולט, והסתימה שמן הצד נמשך יותר מן הגג שלמעלה, /במקור מופיע ציור/ בזה הענין אין מקום לטומאה שתבא, כיון שיש קצת הפסק בלי אהל. ולפעמים יש בין בית לבית כותל סתומה בלי פתח, אלא שיש עליה גג בולט, והטומאה באה מגג לגג, ויש תקנה לעת הצורך להסיר את הרעפים במקום אחד שיהיה קצת הפסק בלי אהל טפח, וצריכין להשגיח אם אין מהחומה עצמה בולט טפח, כדרך שעושין לפעמים בליטה לחומה.

סעיף ו

הלכה למשה מסיני היא, שהפתח אשר עתידים להוציא דרך שם את המת מן האהל אשר הוא שם שעל ידי הוצאה זאת תטהר האהל אף על פי שהפתח הזה הוא סתום, מכל מקום נדון כאלו היה פתוח, ולכן אסור לכהן שיעמוד שם תחת המשקוף, אף על פי שהדלת נעולה מבפנים. וכן אם יש שם גג בולט טפח נגד הפתח מביא את הטומאה לכל מקום שאשפר, כאלו היה הפתח פתוח, אך אם נפתח מצד אחר פתח או חלון שהוא ארבעה טפחים על ארבעה טפחים אז לא נחשב הפתח הסתום כאלו היה פתוח ומותר לכהן לעמוד שם אם אין הטומאה יכולה להגיע אליו דרך הפתח, או החלון הפתוח.

סעיף ז

כהן שהוא בבית או בחדר שהדלתות והחלונות סגורין באופן שאין בפתח פתוח טפח, ובחלון אין נקב כפונדיון, ושמע שיש בשכונתו מת באופן שאם יפתח פתח או חלון תהא מקום לטומאה שתבא עליו, אסור לפתוח, אלא ישאר שם כמו שהוא עד שיוציאו את המת, כי כל זמן שאין פתוח טפח, אין הטומאה נכנסת וכשיפתח תכנס.

סעיף ח

אסור לכהן לקרב בתוך ארבע אמות של מת או של קבר, ודוקא כשהמת מונח במקום קביעותו, אבל כשהוא במטה שמוציאין אותו, ובעת אמירת צדוק הדין אף כשמעמידין אותו, אין שם קביעתו, ואין צריך להרחיק כי אם ארבעה טפחים.

סעיף ט

כהן שהוא ישן באהל שיש בו מת שהטומאה נכנסת בו, ואי אפשר לסגור בעדו למנוע את הטומאה צריכין להקיצו ולהפרישו שילך משם, ואם הוא שוכב ערום אין להגיד לו, אלא יקראו לו סתם שיצא בכדי שילביש את עצמו תחלה, דגדול כבוד הבריות, ומכל מקום לאחר שנודע לו מן הטומאה, אסור לשהות שמה עד שילביש את עצמו אלא צריך לצאת מיד.

סעיף י

יש אומרים דגם מת אינו יהודי מטמא באוהל ויש ליזהר כדבריהם שלא לילך על קבר אינו יהודי, ומכל שכן כשיש לחוש שמא גם מומר נקבר שם שהמומר דינו כישראל, וגם הולד שילדה מומרת מאינו יהודי דינו כמו ישראל.

סעיף יא

מותר הכהן ליטמא לקרובים, ומצוה לו ליטמא להם, ואלו הם הקרובים: אשתו הראויה לו (שאינה פסולה לו), אביו ואמו, בנו ובתו, ואחיו ואחותו מאביו שהיו בני קיימא, אבל לספק נפלים אינו מטמא, ואינו מטמא לאחותו שנתקדשה לאיש. יש אומרים הא דמותר ומצוה ליטמא לקרובים, דוקא לצורך קבורה או להביא לו ארון ותכריכין וכדומה, ולכן בשבת שאי אפשר לקברו בו ביום אסור לטמאות לו אפילו כדי לשמרו ונכון להחמיר כן, מיהו לצרכי קבורה ודאי מצוה ליטמא להם, ואפילו יש חברה קדישא המתעסקים והוא אינו מתעסק כלל מותר לו להיות שם בבית, שמא יצטרכו איזה דבר, ואינו מיטמא לקרובים אלא עד שיסתום הגולל ולא אחר כך.

סעיף יב

כהן שפירשו אבותיו מדרכי הצבור אינו מיטמא להם, ולא למי שהאביד עצמו לדעת, וכן כל מי שאין מתאבלין עליו אין הכהן מיטמא לו.

סעיף יג

אין הכהן מיטמא לקרוב אלא כשהוא שלם ולא כשהוא חסר, ולכן יש אומרים דאינו מיטמא להרוג דמקרי חסר ונכון להחמיר.

סעיף יד

יש כהנים הדיוטים נוהגים ללכת על קברי צדיקים, באמרם שקברי הצדיקים אינם מטמאים, וטעות הוא בידיהם וצריכין למחות להם (עיין בספר פאת השלחן).

סעיף טו

כשם שהכהן מוזהר שלא ליטמא, כך מוזהרים הגדולים על הקטנים שנאמר אמור אל הכהנים ואמרת, ומדכתיב שתי אמירות דרשו רבותינו זכרונם לברכה להזהיר גדולים על הקטנים, ודוקא לטמאותן בידים דהיינו להכניסם לאוהל המת, אבל אם הקטן מיטמא מעצמו אין צריכין להפרישו, אך אם הגיע לחנוך יש להפרישו, ואשת כהן מעוברת מותרת ליכנס באוהל המת.

סעיף טז

הכהנים אינם יכולים לכוף קרובי המת, שימהרו להוציא את המת ממקומו כדי שיכנסו לבתיהם, אם לא כשהכהן הוא חולה שאינו יכול לצאת מביתו, כופין את הקרובים להוציא את המת, כדי שלא יבא החולה לידי איסור דאורייתא, ואם המת הוא נפל כופין אותן בכל ענין ואפילו בשבת להוציאו על ידי אינו יהודי

שינוי גודל גופנים
ניגודיות