סעיף א
אם יש מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה, ואם יש בעיר ממונים להתעסק במת, אלו שאינן צריכין להתעסק בו מותרין במלאכה.
סעיף ב
בכפר קטן אם יש שם מת, אין שואלין בשלום זה לזה, ומכל שכן שאין שואלים בשלום בבית הקברות כשיש שם מת אפילו בעיר גדולה, אבל כשאין שם מת שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקברים.
סעיף ג
אסור להלין את המת שנאמר לא תלין וגו' כי קבור תקברנו ביום ההוא. ואם מלינו משום כבודו, להביא לו ארון ותכריכין, או שיבאו קרוביו או ספדנים מותר, דלא אסרה תורה אלא דומיא דתלוי שהוא דרך בזיון, אבל לא כשהוא לכבודו. וכן אם נמצא איזה מת ולא נודע בבירור מי הוא, מותר להלינו עד שיבאו עדים או אשתו להכירו.
סעיף ד
בכל המתים הממהר להוציאו למנוחתו הרי זה משובח, אבל באביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה, הממהר להוציאם הרי זה מגונה, אלא אם כן היה ערב שבת או ערב יום טוב או שהיו גשמים מזלפין על המטה.
סעיף ה
אם יש שני מתים, זה שמת תחלה מוציאין אותו תחלה ואחר כך את השני, ולאחר שקברו את הראשון אין עומדין עליו בשורה, ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים כדי שלא לעכב קבורת השני. אם רוצין להלין את הראשון מפני כבודו, אין מעכבין את השני בשביל זה אלא קוברין אותו מיד.
סעיף ו
אם אחד תלמיד חכם ואחד עם הארץ, מוציאין את התלמיד חכם תחלה אפילו אם עם הארץ מת תחלה. איש ואשה מוציאין את האשה תחלה, אפילו אם האיש מת תחלה, דכתיב ותמת שם מרים ותקבר שם, סמוך למיתה קבורה.
סעיף ז
כל המוריד דמעות על אדם כשר שמת הקדוש ברוך הוא סופרן ומניחן בבית גנזיו ויש בזה תיקון לעון קרי. והצלה לבניו הקטנים מן המיתה רחמנא ליצלן.
סעיף ח
הרואה את המת ואינו מלוה אותו עובר משום לועג לרש, ובר נידוי הוא, ולפחות ילוהו ארבע אמות. ובמקום שאינו צריך ללוהו (כדלקמן סעיף ט'), מכל מקום צריך לעמוד בפניו ולא לפני המת הוא עומד אלא מפני העוסקים בו שהם עסוקים במצוה, וכן הדין בכל דבר מצוה שהאדם עוסק בו, צריכין לעמוד בפניו, וכן היו בעלי אומניות עומדין בפני מביאי בכורים.
סעיף ט
בזמן הזה מסתמא כל איש ישראל למד מקרא ומשנה, ולכן כשמת מבטלין אפילו תלמוד תורה כדי ללות אותו, אך לאשה או תינוק נוהגין להקל שלא לבטל תלמוד תורה בשביל הלויה, ותינוקות של בית רבן לעולם אין מבטלין כלל, אפילו לבנין בית המקדש אין מבטלין אותם.
סעיף י
צריכין ליזהר מאד לבל יתראו הנשים עם האנשים כשהולכין לבית הקברות, ומכל שכן בחזרתם, כי יש חס ושלום סכנה בדבר.
סעיף יא
נושאי המטה אין להם להנעיל ברגליהם סנדלים (שהם בלא עקב ויכולין ליפול בקל מעל הרגל) אבל במנעלים אין קפידא.
סעיף יב
כשמגיעים עם המת לערך שלשים אמה מן הקבר, יעמדו עמו כל ד' אמות, כדי שיעמדו ז' פעמים כנגד ז' מעמדות, שהם כנגד ז' הבלים שבקהלת, וז' מדורי גיהנם, וז' דינים החולפים על המת, וישהו מעט שם, שזהו קצת כפרה להמת. וביום שאין אומרים תחנון אין צריכין להעמיד, כי אז אין הדין קשה.
סעיף יג
כשבאים לבית הקברות, מי שלא ראה את הקברים שלשים יום, צריך לברך אשר יצר אתכם בדין וכו' ואחר כך אומרים אתה גבור וכו' עד להחיות מתים.
סעיף יד
אחר כך אומרים צדוק הדין, הצור תמים פעלו וכו', אחד מן האבלים מתחיל, ואם אין שם אבל, המופלא אשר שם מתחיל, ובימים שאין אומרים בהם תחנון אין אומרים צדוק הדין, לכן אין אומרים בערב שבת לאחר חצות היום וכן בערב יום טוב, אבל בערב ראש חדש וערב חנוכה וערב פורים אומרים גם לאחר חצות היום. ועל תלמיד חכם אומרים גם בל"ג בעומר, ובימים שלאחר ראש חדש סיון עד שבועות, ובתשעה באב ובערב ראש השנה קודם חצות היום.
סעיף טו
בלילה אין אומרים צדוק הדין ולא קדיש בבית הקברות.
סעיף טז
על תינוק פחות משלשים יום אין אומרים צדוק הדין