סימן י – הלכות תפילין

א. מצות תפילין היא גם כן מצוה יקרה מאוד, שכל התורה הוקשה לתפילין, שנאמר: "למען תהיה תורת ה' בפיך". ומי שאינו מניח תפילין, הרי הוא בכלל פושעי ישראל בגופן. ומי שמניח תפילין פסולין, לא בלבד שאינו מקיים את המצוה, אלא שמברך כמה וכמה ברכות לבטלה, שהוא עון גדול. ולכן ידקדק לקנות תפילין, מסופר מומחה וירא שמים. וכן רצועות יקנה מאיש נאמן, שהוא בטוח שנתעבדו לשמה, מעורות טהורות. ובעונותינו הרבים רבה המכשלה במה שקונים תפילין ורצועות ממי שהוא, לפי שמוכרים בזול, והם פסולים. וכל ירא שמים יתן אל לבו, אם על מלבושיו וכליו, הוא מהדר שיהיו כתיקונן, מכל שכן בחפצי ה' יתברך שמו, שלא יצמצם ויחוס על הכסף, אלא יהדר לקנות אותן שהם בודאי כשרים, אף שמחירם רב. וישגיח עליהם שיהיו מתוקנין ושחורים, הבתים והרצועות. ויש למשוח הרצועות תדיר בשומן שיהיו שחורים, (ולא ימשחם בשמן דג הנקרא "פישטראן" כי הוא מדג טמא). ואם נתקלקלו התפילין, אפילו רק במקצת או שנפסקו התפירות, יעשה מיד שאלת חכם אם הם כשרים. וביותר יש לדקדק על הקרנות, ובפרט בשל ראש שהוא שכיח מאוד שמשתחקות ונעשו שם נקבים ונפסלו. וכן שכיח מאד שמחמת שנתישנו התפילין, נפרד קצת מהעור העליון של ראש ונפסל, וצריכין להשגיח על כל זה במאוד. וכל הזהיר במצות תפילין לנהוג בהם קדושה, שלא לדבר בהם דברי הבלים ושיחת חולין, מאריך ימים, ומובטח שהוא בן עולם הבא. שנאמר (ישעיהו ל"ח ט"ז): "ה' עליהם (שנושאין עליהם שם ה' בתפילין) יחיו, ולכל בהן חיי רוחי ותחלימני והחייני". "תפילין" הוא לשון פלילה והוכחה (ולכן הלמ"ד דגושה, למלאות חסרון השניה). כי התפילין הן עדות והוכחה, שהשכינה שורה עלינו, כמו שאמר הכתוב: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך וגו'". ודרשו רבותינו זיכרונם לברכה: "אלו תפילין שבראש, שיש בה "שי"ן" מהשם שדי". ולכן אין לכסות תפילין של ראש לגמרי עם הטלית

ב. זמן הנחתן בבוקר, משיראה את חבירו הרגיל עמו קצת ברחוק ד' אמות ויכירנו. אחר שלבש את הטלית, מניח את התפילין. והא דמקדימין את הציצית לתפילין, משום דמצות ציצית תדירא יותר, שנוהגת בין בחול, בין בשבת ויום טוב, ומצות תפילין אינה נוהגת אלא בחול, וקימא לן תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם. ואם פגע תחלה בתפילין, אף על פי שהן בתוך כיסן, צריך להניחן תחלה, ואחר כך יתעטף בטלית, משום דאין מעבירין על המצות, דכתיב: "ושמרתם את המצות" - קרי ביה את המצוות, מצוה שבאה לידך אל תחמיצנה.

ג. כתיב: "והיה לאות על ידכה" (בפרשת "והיה כי יביאך"). מדכתיב "ידכה" בה"א, דרשו רבותינו זיכרונם לברכה דהיינו יד כהה זו שמאל, שהיא תשה וכהה. ויניחה שם במקום שהבשר הוא גבוה, שנאמר: "ושמתם את דברי אלה על לבבכם" - שתהא שימה כנגד הלב. ולכן יניחה שמה ויטה אותה מעט לצד הגוף, שכשיכוף הזרוע למטה תהיה כנגד לבו. והא דכתיב בתפילין של ראש "בין עיניך", קבלו רבותינו זיכרונם לברכה שאין זאת בין עיניך ממש, אלא כנגד בין עיניך. ומקומה היא ממקום שהשערות מתחילין לצמוח, ונמשך מקומה למעלה עד סוף המקום שמוחו של תינוק רופס. דהיינו שקצה התיתורא (רבוע התפילין) שלמטה, לא תהא למטה ממקום התחלת צמיחת השערות. וקצה המעברתא (מקום מעבר הרצועה שבתפילין), לא תהא למעלה ממקום שמוחו של תינוק רופס. וצריך ליזהר מאד שתהא מונחת במקום הראוי. ואם מניח אפילו מקצתה על המצח במקום שאין שערות גדלות, או אפילו הניחה כולה במקום שיער אלא שהוא מן הצד ולא כנגד בין העינים, לא עשה את המצוה ובירך לבטלה. והקשר יהא מונח כנגדו מאחורי הראש למעלה בגובה העורף שהוא סוף הגלגולת במקום שיער, שהוא כנגד הפנים, ולא יטה לכאן או לכאן. וצריכה שתהא מהודקת בראשו. והנה כשהבית עם המעברתא רחבים קשה שתהא מהודקת כראוי, וצריכין ליזהר בזה מאד.

ד. מניחין את התפילין מעומד. לא ינער את התפילין מן התיק משום ביזוי מצוה, אלא יקחם בידו. מניח תחלה של יד, וקודם שמהדק את הקשר, מברך "להניח תפילין", (הה"א בקמץ והלמ"ד של תפילין דגושה). ומהדק את הקשר, ועושה ז' כריכות על ידו, ואחר כך מניח תיכף של ראש, וקודם שמהדקה על ראשו, מברך "על מצות תפילין" (הוא"ו בפתח). ומהדקה על ראשו ואומר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". והטעם שצריך לומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", הוא מפני שיש קצת ספק בברכה זאת. ומפני שיש ספק בברכה זאת, לכן יש גם כן ספק אם השומע יענה אמן או לא, על כן נראה לי כי טוב לברך ברכה זאת בלחש. לאחר שהניח של ראש, עושה ברצועה של יד ג' כריכות על האצבע האמצעי, א' בפרק האמצעי, וב' בפרק התחתון.

ה. אפילו אם אירע לו שהוציא מן הכיס של ראש תחלה, צריך להעביר על המצוה ויניחה מתוך ידו, ויכסה אותה באיזה דבר, ויניח תחלה של יד. דכיון דקדימת של יד לשל ראש הוא מן התורה, שנאמר: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטוטפות בין עיניך", לפיכך אין משגיחין על העברת המצוה בזה.

ו. לא יהא דבר חוצץ בין תפילין לבשרו, לא שנא של יד לא שנא של ראש. ושערות קצרות, לא הויין חציצה, שדרכן בכך. אבל אותן המגדלין בלוריות, מלבד שהוא דרך שחץ וגאוה ויש בזה איסור, יש עוד איסור משום הנחת תפילין, דכיון שגדולים הרבה הויין חציצה.

ז. יזהר בתפלה של יד, שלא יזיז הקשר מן הבית, (וגם כשהן בתוך כיסן צריכין ליזהר בזה). והיו"ד של הקשר יהיה לצד הלב. המעברתא, אשר בה הרצועה תהיה לצד מעלה, והבית לצד מטה. ובשעת הדחק כגון איטר שהוא מניח בימין, ועתה אין לו תפילין אלא שאולין, ממי שמניח בשמאל (וכן איפכא), ואין יכול לשנות את הקשר, ואם כן אם יניח באופן זה, המעברתא לצד מעלה, והבית לצד מטה, תהיה היו"ד עם הקשר לצד חוץ, על כן יהפוך ויניחה שהמעברתא תהיה לצד מטה, והבית לצד מעלה, כדי שתהיה היו"ד והקשר לצד הלב.

ח. אסור להפסיק בשיחה, בין של יד לשל ראש, ואפילו לרמוז בעיניו ולקרוץ באצבעותיו אסור, שנאמר: "והיה לך לאות על ידך, ולזכרון בין עיניך". צריך זכירה שיהיה תוכף תפלה של ראש לשל יד, כדי שתהיה הויה אחת לשתיהן. ואפילו אם שומע קדיש או קדושה לא יפסיק, אלא ישתוק ויכוין למה שאומרים הקהל. אך אם שומע שאחר בירך ברכת "להניח תפילין", יכול לענות אמן, שהרי אמן הוא האמנת הדברים, שהוא מאמין במצות תפילין, והוי כמו הויה אחת. בתפילין דרבינו תם גם כן אסור להפסיק בין של יד לשל ראש, אך לקדיש ולקדושה יכול להפסיק.

ט. אם טעה והפסיק, ימשמש בשל יד ויברך שנית "להניח תפילין" ויחזק את הקשר, ואחר כך יניח של ראש ויברך עליו. ואם הפסיק לצורך התפילין אינו צריך לברך שנית על של יד.

י. יכוין בהנחת תפילין שצונו הקדוש ברוך הוא להניח תפילין שיש בהם ד' פרשיות שכתוב בהן יחוד שמו יתברך ויציאת מצרים, על הזרוע כנגד הלב, ועל הראש כנגד המוח. כדי שנזכור תמיד נסים ונפלאות שעשה עמנו, שהם מורים על יחודו, ואשר לו הכח והממשלה, בעליונים ובתחתונים לעשות כרצונו. וישעבד לו את הנשמה שהיא במוח, וגם הלב שהיא עיקר התאות והמחשבות, ובזה יזכור את הבורא וימעיט הנאותיו ויקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" ולכן כתיב בתפילין בין עיניך.

יא. תפילין של יד ושל ראש שתי מצות הן, ואינן מעכבות זו את זו, שאם אין לו אלא אחת, או שמחמת איזה אונס אינו יכול להניח אלא אחת, מניח אחת. אם מניח של יד, מברך "להניח תפילין" לבד. ואם מניח של ראש מברך עליה "להניח תפילין", וגם "על מצות תפילין", ואומר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".

יב. איטר גמור, אפילו נעשה איטר, מחמת שהרגיל את עצמו כן, מכל מקום יניח בימין של כל אדם, שהיא שמאלו. ואם עושה כל מלאכה בימין, רק שכותב בשמאל, או בהיפוך, היד שכותב בה היא חשובה ימין, ויניח התפלה בידו השניה. ואם שולט בשתי ידיו, מניח בשמאל של כל אדם. וכן אם לא נולד איטר כלל, אלא שאחר כך הרגיל את עצמו לכתוב בשמאל, ועושה כל מלאכתו בימינו, מניח בשמאל של כל אדם.

יג. שיעור רוחב הרצועות, בין של ראש בין של יד, לא פחות מאורך שעורה. ושיעור ארכן, של ראש, מימין ומשמאל עד הטבור או למעלה ממנו מעט. ויש אומרים דשל צד ימין תגיע עד המילה (שימושא רבה), וכן נכון להחמיר לכתחילה. ושל יד, כדי שיהדקה ויעשה בה ז' כריכות על הזרוע, וג' כריכות על האצבע ויחזקה, ואם נפסקה הרצועה בין של ראש בין של יד יעשה שאלה.

יד. יזהר שיהיו הרצועות בצד השחור לחוץ. ואם אירע לו שנהפכה הרצועה שסביב ראשו או סביב זרועו בצד הלבן לחוץ, יתענה או יפדה בצדקה. וכן אם נפלו לו התפילין לארץ בלא נרתיקן, יש לו גם כן להתענות. אבל אם נפלו בנרתיקן אינו צריך להתענות, אלא יתן איזה דבר לצדקה.

טו. אם הסיר את התפילין, מפני שצריך ללכת לבית הכסא, כשחוזר ומניחן צריך לחזור ולברך עליהם. ואם עומד בברכות של קריאת שמע, דהיינו מן ברכת "יוצר אור" ולהלן, לא יפסיק בברכות שעל התפילין, אלא יניחן בלא ברכות, ולאחר תפלת שמנה עשרה, ימשמש בהם ויברך עליהם.

טז. כל זמן שהתפילין עליו, לא יסיח דעתו מהן כלל, חוץ מבשעת תפלת שמונה עשרה ותלמוד תורה. אסור לאכול בהן סעודת קבע, אבל אכילת עראי מותר לאכול בהן, ולישן אפילו שינת עראי אסור בהן.

יז. חייב אדם למשמש בתפילין, בכל שעה ושעה שנזכר בהם, שעל ידי זה לא יבא לידי היסח הדעת גמור. וימשמש תחלה בשל יד ואחר כך בשל ראש. ומנהג יפה למשמש בהן כשמזכיר מצותן בקריאת שמע, כשאומר "וקשרתם לאות על ידך" - ממשמש בשל יד ונושק, וכשאומר "והיו לטוטפות בין עיניך" -  ממשמש בשל ראש ונושק.

יח. מעלין בקודש ולא מורידין, ותפילין של ראש קדושתה גדולה משל יד, לפי שיש בה ד' בתים וגם השי"ן. ולכן רצועה שהיתה בשל ראש, אסור לעשותה של יד. אבל משל יד מותר לעשותה לשל ראש. וכן רצועה של יד שנפסקה למעלה אצל הקשר, ורוצה להפכה שיעשה עתה הקשר בקצה האחרון אסור, אלא צריך לעשות הקשר בהקצה שנפסקה שם. וכן ברצועה של ראש, אסור להפוך מה שהיה בתוך הקשר, שיהיה חוץ לקשר. כיס שעשאו להחזיק בו תפילין, וגם החזיקו בו, שוב אסור להשתמש בכיס זה דבר של חולין.

יט. אין לחלוץ את התפילין, עד אחר קדושת ובא לציון, כשאומר "יהי רצון שנשמור חוקיך". ובמקום שנוהגין שביום קריאת ספר תורה, אין מחזירין את הספר תורה, עד אחר קדושת ובא לציון, אין חולצין את התפילין, עד שיחזירו את הספר תורה להיכל. סימן לדבר "ויעבור מלכם לפניהם, וה' בראשם". וביום שיש מילה, אין לחלוץ עד אחר המילה. בראש חדש חולצין קודם תפלת מוסף. בחול המועד סוכות כולם חולצין קודם הלל. ובחול המועד פסח, הצבור חולצין קודם הלל, והשליח צבור אחר הלל.

כ. חולצין מעומד. מסיר את הכריכות מן האצבע, וב' או ג' כריכות מהזרוע, וחולץ תחלה של ראש ואחר כך חולץ של יד, משום דכתיב: "והיו לטוטפות בין עיניך". ומדכתיב "והיו" לשון רבים, דרשו רבותינו זכרונם לברכה: "כל זמן שבין עיניך יהיו שתים". ולכן מניחין תחלה של יד, וחולצין תחלה של ראש, שכל זמן שיש עליו של ראש, תהיה עליו גם של יד. ויש לחלוץ של ראש ביד שמאל, שהיא יד כהה כדי להראות שקשה עליו חליצתן, מפני שהמצוה היא שיהיו עליו תפילין כל היום, אלא שמפני שאין לנו גוף נקי, חולצין מיד לאחר התפלה. ולא יחלוץ את התפילין, לא בפני ספר תורה, ולא בפני רבו, אלא יסלק את עצמו לצדדין. מנהג חכמים לנשק את התפילין, בשעת הנחתן ובשעת חליצתן. אין להסיר את הטלית עד לאחר חליצת התפילין.

כא. יניח את התפילין בתוך הכיס שלהן, באופן שידע למחר להוציא תחלה של יד. אבל לא יניח של יד על של ראש, כיון דשל ראש קדושתו גדולה משל יד, אלא יניחם זו אצל זו. ויניח הכיס עם התפילין בתוך כיס הטלית למטה, והטלית למעלה, כדי שיפגע בטלית תחלה.

כב. מי שאין לו תפילין, והצבור מתפללין, מוטב שיתעכב עד לאחר תפלת הצבור לשאול לו תפילין מאחר, כדי שיקרא קריאת שמע ויתפלל שמונה עשרה בתפילין, ממה שיתפלל עם הצבור בלא תפילין. אבל מי שמתירא שמא יעבור זמן קריאת שמע עד שימצא תפילין, קורא קריאת שמע בלא תפילין. ואם מתירא שמא יעבור גם זמן תפלה, מתפלל גם כן, וכשימצא אחר כך תפילין, יניחם בברכות ויאמר בהם איזה מזמור, או יתפלל בהם מנחה. אבל לילה לאו זמן תפילין הוא ואסור להניחן בלילה. מותר ליקח תפילין של חברו גם שלא בידיעתו, להניחן ולברך עליהן (כמו שכתוב בסימן שלפני זה סעיף י"א לענין טלית).

כג. תפילין צריכין גוף נקי, וצריכין ליזהר שלא להפיח בהם. חולה מעיים אפילו אין לו צער פטור מן התפילין, מפני שאינו יכול לשמור את עצמו בנקיות כראוי. ואם נראה לו שיכול להיות בגוף נקי בשעת קריאת שמע ותפלת שמונה עשרה, יניחם אז. אבל שאר חולה, אם מצטער בחליו, ואין דעתו מיושבת עליו מפני צערו פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהן, ואם לאו חייב.

כד. קטן היודע לשמור תפילין שלא יפיח בהם, ושלא יישן בהם, אביו חייב לקנות לו תפילין שיניחם. ועכשיו נתפשט המנהג שמתחיל הקטן להניח תפילין, ב' או ג' חדשים קודם שנעשה בן שלש עשרה שנה.

כה. בענין הנחת תפילין בחול המועד, יש מחלוקת הפוסקים וחילוקי מנהגים. יש מקומות שאוחזין כדעת הפוסקים שלא להניחן, ויש מקומות נוהגין כדעת הפוסקים להניחן, אלא שאין מברכין עליהם בקול רם בבית הכנסת, כמו בשאר ימות השנה, ויש נוהגין להניחם בלא ברכות. (ויש לו לכוין, שאם חול המועד לאו זמן תפילין, תהיינה כרצועות בעלמא). ואף על פי שאינו מברך, מכל מקום אסור להפסיק בין של יד לשל ראש. אך לקדיש ולקדושה יפסיק. וצריכין ליזהר שהמתפללים בבית כנסת אחד לא יהיו קצת מניחין וקצת אין מניחין (כן נראה, דבזה ודאי איכא משום לא תתגודדו)

כו. תפילין שהוחזקו בכשרות, מן הדין כל זמן שהבית שלם גם הפרשיות הרי הן בחזקתן ואינן צריכין בדיקה. ומכל מקום נכון לבדקן, מפני שלפעמים מתקלקלין מן הזיעה. ואם אינו מניח אותן אלא לפרקים, צריכין בדיקה ב' פעמים בכל שבע שנים, כי יש לחוש שמא התעפשו. וכן אם נקרע הבית, צריכין גם הפרשיות בדיקה, וכן אם נשרו במים. ומכל מקום אם אין לו מי שיודע לבדקם ולחזור לתפרן, יניחן כך בלא בדיקה, שלא יתבטל ממצות תפילין, אבל לא יברך עליהם.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות