סימן קסב – הלכות טבילה במקווה לנשים

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר קיצור שולחן ערוך המלא סימן קסב – הלכות טבילה במקווה לנשים

סעיף א

אם בעלה בעיר מצוה על האשה שתטבול בזמנה, שלא לבטל מפריה ורביה אפילו לילה אחד, שהרי מצינו ביהושע שנענש על שביטל את ישראל מפריה ורביה לילה אחד, ואשה שמתאחרת מלטבול כדי לצער את בעלה עונשה גדול מאד רחמנא ליצלן.

סעיף ב

אסורה לטבול ביום השביעי עד צאת הכוכבים, ואפילו לטבול סמוך לחשכה באופן שלא תבא לביתה עד שתחשך נמי אסור. ואפילו נתאחרה שלא טבלה בלילה שלאחר יום השביעי וטובלת אחר כך אסורה גם כן לטבול ביום. וגם בענין זה יש להחמיר שלא תטבול אפילו סמוך לחשכה, ושלא תבוא לביתה עד שתחשך אלא תטבול דוקא בלילה. והכלות הטובלות קודם החופה יכולות לטבול ביום השמיני או אחר כך ביום, ובשעת הדחק אפילו אם טובלת ביום השביעי יכולה גם כן לטבול ביום, ואפילו בבוקר לאחר הנץ החמה אבל לא יעמידו את החופה עד צאת הכוכבים, אבל אם טובלת לאחר החופה אף על פי שהיא טבילה הראשונה לבעלה דינה כמו שאר אשה.

סעיף ג

היכא דאיכא אונס כגון שיראה לטבול בלילה מחמת צינה או פחד, או שבית הטבילה הוא חוץ לעיר ושערי העיר ננעלים בלילה, יכולה לטבול בשמיני בעוד יום. אבל בשביעי לא תטבול ביום אפילו במקום אונס. והא דמותרת לטבול במקום אונס בשמיני ביום, דוקא שתעשה גם החפיפה אז סמוך לטבילה, אבל אם יום השמיני הוא שבת או יום טוב שתצטרך לעשות החפיפה ביום שקודם הטבילה וגם תטבול ביום זהו אסור, משום דתרי קולי בדבר אחד לא מקילינן (דהיינו טבילה ביום, וגם הרחקת חפיפה מטבילה).

סעיף ד

לא תעמוד על שום דבר בשעת טבילה, ואם מי המקוה עמוקים וצריכה לעמוד על שליבה, תעשה שאלת חכם.

סעיף ה

לא תטבול במקום שיש חשש שיראו אותה בני אדם, מפני שמתוך כך היא ממהרת לטבול וחיישינן שלא לא תטבול יפה, ובדיעבד אם טבלה וידעינן בבירור שטבלה כראוי עלתה לה טבילה.

סעיף ו

כשהיא טובלת צריך לעמוד אצלה אשה יהודית גדולה יותר משתים עשרה שנה ויום אחד, שתראה שלא ישאר משער ראשה צף על פני המים ואם אין לה אשה יכול גם בעלה לעמוד אצלה לראות שתטבול יפה.

סעיף ז

מותרת לטבול בליל שבת, אם עתה הגיע זמן טבילתה שלא יכלה לטבול מקודם ובעלה בעיר, אבל אם אין בעלה בעיר או שהיתה יכולה לטבול קודם אסורה לטבול בליל שבת, ואם הוא אחר לידה יש חילוקי דינים אם מותרת לטבול בליל שבת או לא ותעשה שאלת חכם. ואשה שזמן טבילתה בא קודם, אלא שלא טבלה מחמת שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת, יש מקומות שמחמירין שלא תטבול בליל שבת, ובמקום שאין מנהג קבוע אין להחמיר, ובמקומות שנוהגין להחמיר בליל שבת גם במוצאי שבת לא תטבול. אלמנה שנשאת אסורה לטבול טבילה הראשונה בליל שבת, דהא אסור לבא עליה ביאה ראשונה בשבת, ובמוצאי שבת יש מקילין שתטבול.

סעיף ח

לאחר שטבלה כראוי בעודה עומדת תוך המים, תברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על הטבילה, ויש להחמיר שקודם הברכה תכסה את עצמה למטה באיזה מטפחת, או לכל הפחות תחבק זרועותיה על גופה להספיק, ואל תסתכל לתוך המים בשעה שהיא מברכת. ואם טובלת במקום שתוכל לעכור את המים ברגליה, טוב לעשות כן קודם הברכה. יש נוהגות שלאחר הברכה טובלות עוד פעם אחת ומנהג נכון הוא, רק תשגיח שגם הטבילה השניה תהיה כהוגן.

סעיף ט

לאחר שטבלה במקוה כראוי מותרת ליכנס לבית המרחץ לחמם את עצמה, ואפילו במרחץ של זיעה. אבל לחזור ולרחוץ באמבטי יש אוסרים, וכן נהגו. ולשפוך עליה מים חמים לחמם את גופה יש להקל, אך במקום שנהגו לאסור גם זאת אין להקל.

סעיף י

יש לאשה להיות צנועה בטבילתה להסתיר ליל טבילתה, ולא תלך בפני הבריות שלא ירגישו בה בני אדם, ומי שאינה עושה כן נאמר עליה ארור שוכב עם בהמה, עוד יש לה ליזהר כשתצא מן הטבילה שתפגע בה חברתה ותגע בה, שלא יפגע בה תחלה דבר טמא כגון כלב או חמור או חזיר או סוס או מצורע וכיוצא בהן או עם הארץ או אינו יהודי, ואם פגעו בה דברים אלו, אם היא יראת שמים תחזור ותטבול. מי שפגע באשה שיוצאת מן הטבילה איכא למיחש חס ושלום לתקלה, והתקנה היא שיאמר ב' פעמים פסוקים אלו שופך בוז על נדיבים ויתעם בתהו לא דרך (תהלים ק"ז), שופך בוז על נדיבים ומזיח אפיקים רפה (איוב י"ב).

סעיף יא

לחמם את מי המקוה יש אוסרין ויש מתירין. וכבר נתפשט המנהג בהרבה מקומות להיתר אבל במקום שאין מנהג אין להקל. ובמקום שנוהגין להקל צריכין להשגיח שבליל שבת כשטובלין לא יהיה המים חמין ממש אלא פושרין.

סעיף יב

בענין הטבילה בנהרות, לדעת הרבה גדולי הפוסקים זכרונם לברכה אין טבילה מועלת בנהר, אלא בזמן שהוא קטן כל כך, שידוע בבירור שלא נתגדל מחמת מי גשמים או מי שלגים, כי מי גשמים ומי שלגים אינם מטהרין אלא בזמן שהם נקיים ועומדים במקוה, אבל כשהם זוחלים על הארץ אינם מטהרין, אלא מי מעין מטהר גם בזוחלין. ואך בשעת הדחק במקום שאין מקוה נוהגין להקל ולסמוך על הפוסקים דסבירא להו כמאן דאמר דאפילו רואים שהנהר מתגדל מן הגשמים, מכל מקום עיקר גידולו הוא ממקורו מן התהום. כי בעת הגשמים האויר מלוחלח ומקורי המעיינות מתרבים ומתגברים, ונמצא לעולם שהמים שבנהר רובם ממעין, ומי הגשמים מתבטלים בתוכו, ומטהרין גם בזוחלין. אבל במקום שיש מקוה חלילה להקל. וגם במקום שאין מקוה אם באפשרי יש להחמיר, שאם הנהר נתרבה ממי גשמים, תמתין בטבילתה ב' או ג' ימים עד שישוב לאיתנו, וטוב אם באפשרי שלא תטבול במקום שנתרחב אלא במקום שהולך תמיד, דבזה יש להקל קצת טפי.

סעיף יג

ובנהר שמתהוה לגמרי על ידי גשמים, ולפעמים מתיבש, אף על פי שבשעת הגשמים גם שאר נהרות שופכים לתוכו, מכל מקום הואיל ולפעמים פוסק לגמרי, אין שום היתר לטבול בו כשהוא זוחל עד שיקוו המים ויעמדו.

סעיף יד

דיני המקוה רבים הם מאד, ובכל מקום שעושין מקוה אין לעשותה כי אם על ידי רב מומחה לרבים גדול בתורה וביראה, וכאשר יתהוה בה איזה שינוי גדול או קטן יעשה מיד שאלת חכם, וכן כאשר יצטרכו לשאוב אותה לנקותה ישאלו איך יתנהגו.

דילוג לתוכן