סימן ה – נקיון המקום לדבר שבקדושה

דף הבית ספרי קודש אונליין ספר קיצור שולחן ערוך המלא סימן ה – נקיון המקום לדבר שבקדושה

א. כתיב וכסית את צאתך כי ה' אלוקיך מתהלך בקרב מחנך וגו' והיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו'. מכאן למדו רבותינו זכרונם לברכה, שבכל מקום אשר ה' אלוקינו מתהלך עמנו, דהיינו כשאנו עוסקים בדבר שבקדושה, כגון קריאת שמע, תפלה, תורה וכדומה, צריך להיות המחנה קדוש שלא תהא צואה מגולה שם, ושלא יראה דבר ערוה, כנגד פניו של אדם הקורא או מתפלל.

ב. ואפילו להרהר בדברי קדושה, במקום צואה או מי רגלים או כל דבר שהוא מסריח אסור, עד שיכסה אותה, כמו שנאמר וכסית את צאתך. או שיטיל לתוך מי רגלים של פעם אחת, רביעית מים, לא שנא היו הם בכלי תחלה ונותן עליהם מים, ולא שנא היו המים בכלי תחלה. (ואם היו מי הרגלים בעביט המיוחד להן לא מהני להו מים כדלקמן סעיף י"ג). ולמי רגלים של שני פעמים, צריכין ב' רביעית מים, וכן לעולם. ואפילו אם נבלעו מי הרגלים, כל שיש שם עדיין קצת לחלוחית מהם, צריך לשפוך שם מים.

ג. אם יש צואה על בשרו, אף על פי שמכוסה בבגדיו, אסור בדברי קדושה, שנאמר כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך, דבעינן שיהיו כולם נקיים. ויש מקילין בזה, אבל הנכון להחמיר. ואם יש לו אפילו מעט צואה בפי הטבעת אף על פי שהיא מכוסה, לכולי עלמא לא מהני, מפני שבמקומה זוהמתה מרובה.

ד. צריכין ליזהר שבכל מקום שיש להסתפק שמא יש שם צואה או מי רגלים, לא יאמר שם שום דבר שבקדושה, עד שיבדוק את המקום. ואין להתפלל בבית, אם בעליה יש מקום מטונף.

ה. תינוק שאחרים בימיו יכולין לאכול כזית מיני דגן אפילו על ידי תבשיל, בכדי שגדול אוכל שיעור פרס, מרחיקין מצואתו וממי רגליו. וטוב וישר, להרחיק גם מצואת קטן בן ח' ימים.

ו. צואת אדם, אף על פי שאין לה ריח רע, וכן צואת חתול ונמיה וצואת תרנגול אדומי מרחיקין מהם. ושאר צואה של בהמה חיה ועוף מסתמא אינה מסרחת, ואין צריכין להרחיק מהן. אבל אם מסרחת, וכן נבלה המסרחת, וכל דבר המסריח מחמת עיפוש, וכן לול של תרנגולין, מרחיקין מהן. וכן מרחיקין ממים סרוחים. ומי משרה ששורין בהן פשתן או קנבוס, סתמן מסריחין, וצריכין להרחיק מהן כמו מן הצואה.

ז. צואה יבשה כל כך, שהיא נפרכת על ידי גלילה, הרי היא כעפר, והוא שלא יהא בה ריח רע. אבל אם נקרשת מחמת הקור, כיון שיכולה לחזור לקדמותה בזמן החום, עדיין שם צואה עליה. וצואה שנתכסה בשלג, חשוב כיסוי.
ח. עד כמה מרחיקין: הייתה צואה מאחוריו, צריך להרחיק ממקום שכלה הריח ד' אמות. ואפילו אם הוא אינו מריח, צריך להרחיק שיעור זה כאילו היה מריח. ואם הצואה אינה מסרחת, די אם מרחיק ממנה ד' אמות. ואם הצואה מלפניו, צריך להרחיק כמלא עינו. ואפילו בלילה צריך להרחיק כשיעור שהיה יכול לראותה ביום. ואם היא מן הצדדין, יש להחמיר כאלו הייתה בפניו, ויטה את עצמו כדי שתהא לאחריו.

ט. בית שמתפללין בו בצבור, ונמצא שם צואה, אף על פי שהיא אחורי השליח צבור ורחוקה ממנו יותר מד' אמות ממקום שכלה הריח, מכל מקום צריך הוא לשתוק ולהמתין עד שיוציאוה או יכסוה, מפני שאי אפשר שלא תהא לאחד מן הצבור תוך ד' אמות ממקום שכלה הריח, ואסור לו לשמוע ולכוין למה שאומר השליח צבור.

י. מי שהתפלל, ומצא אחר כך שיש שם צואה, אם המקום ההוא היה ראוי להסתפק בו שמא יש שם צואה, והוא פשע ולא בדק, כיון דתפילת שמונה עשרה היא במקום קרבן הוה ליה, זבח רשעים תועבה, וצריך לחזור ולהתפלל שמונה עשרה. וכן קריאת שמע שהוא מדאורייתא, ואין בו חשש ברכה לבטלה, וחוזר וקורא, אבל בלא הברכות. וכן שאר הברכות שאמר שם, ואפילו ברכת המזון, אינו חוזר ומברך. ואם אין המקום ראוי להסתפק בצואה, דאז לא פשע, אפילו בתפלה יוצא בדיעבד. ואם נמצאו מי רגלים, אפילו המקום ראוי להסתפק, יוצא בדיעבד גם בתפלה.

יא. יצא ממנו ריח מלמטה, אסור בדבר שבקדושה עד שיכלה הריח. ואם יצא מחברו, גם כן צריך להמתין; רק אם הוא עוסק בלימוד תורה, אינו צריך להמתין, בשביל ריח שיצא מחברו.

יב. בית הכסא, אף על פי שיש לה מחיצות ואין בה צואה, צריך להרחיק ממנה. ולכן ספסל העשוי עם נקב, שמעמידין תחתיו גרף לפנות עליו, אף על פי שהוציאו את הגרף, וכסו את הנקב בדף, מכל מקום יש לספסל זה דין בית הכסא, וצריכין להוציאו מן הבית או לכסותו כולו. אך אם הוא כסא המיוחד לישיבה, ומכוסה בכר לישב עליו, ורק לעת הצורך מסירין את הכר ונפנין שם, ושוב מחזירין עליו את הכר, בזה יש להקל.

יג. גרף של רעי, ועביט של מי רגלים, אם הם של חרס או של עץ, דינם כבית הכסא. ואף על פי שהם נקיים ואין להם ריח רע, ואפילו נתן לתוכן מים, או שכפאן על פיהם, לא מהני. ואפילו נתנם תחת המטה, לא מהני (דמטות שלנו אינן חוצצות), אלא צריך להוציאן מן הבית או לכסותן. ואם הם של מתכות או זכוכית, אם הם רחוצים יפה ואין בהם ריח רע, אין צריך להרחיק מהם. פי חזיר, כיון שדרכו לנקר בצואה, דינו כגרף של רעי, ואפילו עולה מן הנהר, אין הרחיצה מועלת לו.

יד. בבית המרחץ גם כן אסור לדבר או להרהר בדבר שבקדושה. ואסור להזכיר שמות המיוחדין להקדוש ברוך הוא אפילו בלשון חול (כגון "גאט" בלשון אשכנז או "בוגא" בלשון פולין ורוסיא) בבית המרחץ או במבואות המטונפות. וכן אסור ליתן שם שלום לחבירו, כי שלום הוא שמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר ויקרא לו ה' שלום. ואדם ששמו שלום, יש אוסרין לקרותו שם בשמו, ויש מתירין כיון שאינו מכוין על ענין השלום, אלא להזכרת שמו של אותו אדם. וכן נוהגין להקל, וירא שמים יש לו להחמיר.

טו. אסור לדבר דברי תורה וקדושה נגד ערוה, בין שלו בין של אחר, ואפילו מקטן וקטנה, (רק לצורך מצות מילה, מותר לברך נגד ערות התינוק). ואפילו אם עוצם עיניו, שלא לראות את הערוה, לא מהני כיון שהיא נגדו. אלא יטה פניו וגופו מכנגדה.

טז. גוף האשה: כל מקום שדרכה להתכסות אם נתגלה שם שיעור טפח, וכן שערות של אשה נשואה, אשר דרכה לכסותן, אם נתגלה קצת מהן, חשוב כמו ערוה לגבי איש. ואין חילוק בין שהיא אשתו או אשה אחרת. אבל לגבי אשה לא חשיבי כמו ערוה. קול זמר מאשה חשוב גם כן ערוה. ומכל מקום בשעת הדחק, שהוא שומע נשים מזמרות, ואי אפשר לו למחות, לא יתבטל משום זה, מקריאת שמע ותפלה ותורה, אלא יתאמץ לכוין כל לבבו לקדושה שהוא עוסק בה ולא יתן לב עליה.

יז. אם לבו רואה את הערוה שלו, אף על פי שהערוה היא מכוסה, כגון שהוא לבוש בחלוק, גם כן אסור לו לומר כל דבר שבקדושה, אלא צריך להיות לבוש במכנסים, שהם מדובקים על גופו או יאזור באיזור (חגורה) או יניח זרועותיו על חלוקו כדי להפסיק בין לבו לערותו. ואשה אינה צריכה לזאת.

שינוי גודל גופנים
ניגודיות