סעיף א
קבורה האמורה בתורה, הוא שיתן את המת בקרקע ממש, ובהרבה מקומות נוהגין להניח את המת בארון העשוי מנסרים וכך קוברין אותו, דאי אפשר שלא יהיו נקבים בארון זה וסגי בהכי. ויש מקומות שקוברין בלא ארון אלא מניחין אותו על הקרקע ממש בלא דף תחתיו אלא מן הצדדים נותנים שני דפים, ועל אלו נותנים עוד דף אחד, כדי שלא תפול העפר על גוף המת שזהו בזיון לו, ויש מקומות עוד שקוברין שאר מתים כך בלא ארון ורק לכהנים ובכורים שהם חשובים עושים ארון. כשעושין ארון יש ליזהר בשיורי הנסרים, שלא לעשות מהם איזה תשמיש, ויש להסיק בהם תחת הכלי שמחממים את המים לטהרה. טובי לבב שהאכילו עניים על שלחנם, יש לעשות להם ארון מן השלחן כמו שנאמר והלך לפניך צדקך.
סעיף ב
מניחין את המת על גביו ופניו למעלה, ומי שיש לו עפר ארץ ישראל מפזרין קצת תחתיו וקצת עליו, על שם וכפר אדמתו עמו, והעיקר לתת על הברית קודש, וגם על פיו ועל עיניו ועל כפיו.
סעיף ג
אין קוברין את המתים זה אצל זה, אלא אם כן היה הדופן המפסיק ביניהם יכול לעמוד בפני עצמו, והוא לפחות שש אצבעות, ואם אפשר יש להחמיר שיהיה ששה טפחים בין זה לזה, אבל האיש או האשה נקברים עם בנם ובתם, או עם בן או בת בנם ובתם. זה הכלל כל קטן שישן עמו בחייו נקבר עמו במותו, אבל בן גדול עם אביו או בת גדולה עם אמה אינם נקברים יחד, ואפילו בקטנים דוקא לקבור שניהם בבת אחת, אבל אם כבר נקבר אחד אסור לקבור אצלו את האחר.
סעיף ד
כבר מבואר בסימן קס"ג סעיף ו' דתינוק שמת מלין אותו אצל קברו וקוראין לו שם, וכן לתינוקת גם כן צריכין לקרוא לה שם, וצריכין להזהיר את הקברנים על זה (השיב משה אורח חיים סימן י"ג).
סעיף ה
אין נותנין שני ארונות זה על זה, אלא אם יש ביניהן עפר ששה טפחים.
סעיף ו
אין קוברין רשע אצל צדיק, שנאמר אל תאסוף עם חטאים נפשי, ואפילו רשע חמור אצל רשע קל אין קוברים, וכן אין קוברים צדיק וכל שכן בינוני וכשר אצל חסיד מופלג. שנים שהיו שונאים זה לזה אין לקברם יחד שגם במותם אין להם מנוחה יחד.
סעיף ז
המנהג להקפיד שלא ליקח מרא או חצינא מיד חברו כשקוברין את המת, אלא זה זורקו מידו וזה נוטלו.
סעיף ח
לאחר שהניחו את המת בקבר מהפכין את המטה שלש פעמים כי מטה בגימטריא דין, לרמז שיתהפך הדין לרחמים וההספד למחול, זכר לדבר הפכת מספדי למחול לי, וביום שאין אומרים תחנון אין עושין זאת.
סעיף ט
אם יש יתום בבית הקברות, אזי לאחר הקבורה (אם הוא יום) מרחיקין לכל הפחות ארבע אמות מן הקברים, ואומרים את המזמור למנצח וגו' שמעו זאת וגו' (תהלים מ"ט) וביום שאין אומרים בו תחנון אומרים מכתם לדוד וגו' (תהלים ט"ז) והיתום אומר קדיש דהוא עתיד לאתאחדתא, והקהל אומרים עמו עד ויקרה. ויש מקומות נוהגין שגם הקדיש אומרים תחלה קודם הקבורה לאחר צידוק הדין, ויש מקומות שגם צידוק הדין אין אומרים עד לאחר הקבורה.
סעיף י
נוהגין שכשהולכין מבית הקברות, תולשין עשבים ומשליכין אחר גום, ואומרים זכור כי עפר אנחנו. וגם הוא רמז לתחית המתים שיחיו מעפרם על דרך ויציצו מעיר כעשב הארץ, ויכולין לעשות כן גם בחול המועד ורוחצין ידיהם. ויש רמז שאין טומאה זאת נטהרת אלא בשלשה דברים אלו: מים, אפר פרה ואזוב. אין לרחוץ את הידים בנהר אלא מכלי, ואין ליטול את הכלי מיד מי שרחץ, אלא זה מעמידו וזה נוטלו. ואין לנגב את הידים. יש אומרים שיושבים שבע פעמים מפני שהרוחות מלוות אותו, וכל זמן שיושבין בורחין ממנו. ובקצת מקומות נוהגין לישב רק שלש פעמים לאחר שרחצו את הידים ואומרים בכל פעם ויהי נועם וגו', וגם כשנקבר המת ביום טוב יכולין לישב כך שלש פעמים כמו בחול, ונוהגין להקפיד אם יכנס אדם לבית קודם שירחץ ידיו וישב, ומנהג אבותינו תורה.
סעיף יא
אין מוליכין את המת מעיר שיש בה קברות לעיר אחרת, משום דהוי ליה בזיון לטלטלו ממקום למקום, אלא מחוץ לארץ לארץ ישראל, או שמוליכין אותו למקום קברות אבותיו, וכן אם הוא צוה להוליכו ממקום למקום מותר.
סעיף יב
אסר לפתוח הקבר לאחר שנסתם הגולל, דהיינו שכבר נתנו עפר על כיסוי הארון, אבל כל זמן שלא נתנו עפר, מותר לפתחו משום איזה דבר. ואם מחמת איזה דבר צריכין לפנות את המת מקברו יעשו שאלת חכם.
סעיף יג
אם חפרו קבר לא יניחוהו פתוח בלילה כי יש סכנה בדבר, ואם אין פנאי לקבור את המת עד למחר ימלאו את הקבר בעפר.
סעיף יד
אסור לדרוך על גבי קברים משום דיש אומרים דאסור בהנאה, ומכל מקום אם צריך לאיזה קבר ואין לו דרך אלא אם כן ידרוך על גבי קברים מותר.
סעיף טו
לא ילך בבית הקברות או בתוך ארבע אמות של מת, וכן בכל החדר שהמת הוא שם, כשתפילין בראשו או ציצית בבגדו משום לועג לרש. ואם הם מכוסים מותר, וכן לא יתפלל שם ולא יאמר שם מזמורים אלא מה שהוא לכבוד המת.
סעיף טז
בית הקברות אין נוהגין בו קלות ראש מפני כבודן של המתים, כגון לאכול ולשתות שם או לפנות שם, ואין מרעין שם בהמות, ולא ילקט ממנו עשבים, אבל אילנות הנטועין בבית הקברות ואינן על הקברים, מותר ללקט פירותיהן.
סעיף יז
יש מקומות נוהגין שאין מציבין מצבה עד לאחר שנים עשר חדש, משום דהמצבה נראה לחשיבותא, ובתוך שנים עשר חדש יש לו צער, ועוד טעם המצבה שלא ישכח מן הלב והמת אינו נשכח עד לאחר שנים עשר חדש, ויש מקומות שאין מדקדקין בזה